שו"ת הרשב"א חלק ז ער״גTeshuvot haRashba part VII 273

א׳¹[רמ"ל] ענין זה בתוס' ב"מ פ"ז ד"ה למה נקוד ובפסחים ס"ג במשנה אמר ר' יוסי לפיכך נקוד ועי' בט"ז יו"ד סימן רע"ד דאם לא נקד אלו הנקודות כשר לקרות בו ובענין כשהתגין נפרדות מהאותיות יעי' בשו"ת הרמ"ע סי' ל"ח שכתב דאפי' להסוברים שאין התגין מעכבין מ"מ פוסל בנפרדין והמג"א בסי' ל"ו הבי"ד וכנראה שהסכים עמו רק אם ידענו שכתב זה הוא מסופר מומחה תלינן שנפרד אחר שנכתב וכשר אמנם בשו"ת נחפה בכסף ח"ב יו"ד סי' יוד הביא פוסקים החולקים בזה וראיה לדבריהם מזה שלא כתבו הרמב"ם ושאר פוסקים פיסול זה בדברים הפוסלים לס"ת ומוכח דגם כשנפרדין מהאותיות כשר יע"ש שהאריך בזה וחזר לקיים דעת הרמ"ע אם לא בשעת הדחק יע"ש וצע"ד יש להעיר על ראיה זו מהא דגרסי' בקידושין ס"ו אמר ר"נ ו' דשלום קטיעה (ועי' בפי' הר"ש והרע"ב פ"ח דתרומות מ"א) וכתב שם הריטב"א דפי' קטיעה שכרותה בנתים דאי לאו הל"ל זעירתא ונפקא מינה לס"ת שכתוב כדרכה ר"ל כדרך שאר ואוין ועי' בשו"ת מהרי"ט חיו"ד סי' ל"ב מ"ש בשם מהריק"ו ועכ"ז הרמב"ם לא מנה זה בדברים הפוסלים וגם מרן הב"י לא הזכיר דין זה אף שהיא גמרא ערוכה בלי שום חולק בזה ובשו"ת בתי כהונה ח"ב סי' כ' וכ"א הובא מחלוקת גדולה בזה והעלה דיש לפסול הס"ת שכתוב בה ו' זו כשאר ואוין וזה דלא כמ"ש בשו"ת הגרע"א הו"ד בפ"ת סי' ער"ה ונראה דנעלם ממנו תשובה זו דבת"כ ועי' בשו"ת המיוחסות סי' רל"ב שכתב דאין אנו חוששין לתקן הס"ת עפ"י דרשה שבתלמוד כגון הא (דרש"י בראשית כ"ה) פלגשם כתיב והא (דרש"י דברים א') דאמרי' ואשמם כתיב אלא כ"א כשבא בתלמוד דרך עיקר דין כגון בסכות לטטפת (סנהדרין ד) וכבר האריכו בזה שם בשו"ת בת"כ יע"ש וע"ע בשו"ת מעיל צדקה סי' נ"ה שכתב וז"ל דע כי אין אנו עושין חשבון כל כך ממסורת אף כי כתבו תוס' בכמה מקומות (עי' תוס' נדה ל"ג ד"ה והנשא וגליון הש"ס לשבת נ"ה בהא דאמרי' מעבירם כתיב) לסמוך על המסורת אף נגד התלמוד עכ"ל ועכ"פ הו"ל להרב נחב"כ לעמוד בכל זה וע"ע בשו"ת דבר משה ח"ג.אמר ר' שמעון כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הניקוד אתה דורש את הכתב. פירוש את הכתב לבדו ואין לך עסק לדרוש כלל הנקודה. אלא ראה אותה כאילו אינו כגון או בדרך רחוקה שברחוקה נקודה ודרשי' רחוקה ולהכי אמרי' לא שהיה רחוק ממש אלא כל שהיה חוץ לאסקופת העזרה בשעת שחיטה אינו נמנה עמהם שזה רחוק הוא מן הפסח וצריך לעשות פסח שני שאפי' מבקש הוא לעשות פסח לעצמו אינו יכול שאין שוחטין פסח ליחידים וכל שהניקוד רבה על הכתב אתה דורש את הניקוד. פי' אף הניקוד כגון זה שכתב אליו ונקוד על איו שיש לדרוש על איו שהיא הניקוד ואליו שהוא הכתב. ולכך דרשינן כשם ששאלו לאברהם איה שרה שאלו לשרה איו אברהם הרי שנדרש איו ואליו ולא עשו כך ברחוקה שלא דרשו אלא רחוק: