שו"ת הרשב"א חלק ז שכ״אTeshuvot haRashba part VII 321
א׳1רמזה מרן ב"י ביו"ד שם בקצר אמיץ וע' בח"ד סי' רפ"ט. נשאל לר"י ז"ל בישראל שנתן משכונו לגוי ללות עליו מעות מישראל בריבית והתיר משום דאקנויי אקני ליה ישראל לגוי משכונו ללוות בריבית ויש מגדולי האחרונים שאסרו כיון שאחריות של אותו ישראל המלוה על משכונו של ישראל ואותו טעם שנתן בו רבי' יצחק ז"ל אמרו שאין ראוי לסמוך עליו. והטעם לפי שכיון שישראל הלוה משלח את הגוי ומוסר לו משכונו ללוות לצרכו למה הוא מקנה משכונו לגוי והלה הגוי אינו לווה לעצמו אלא לצורך ישראל שהמשכון שלו ומשלחו ללוות עליו לצרכו. והטעם נוטה לדברי רבינו ז"ל וחזקה אין ישראל הלוה מניח היתר ואוכל איסור וכיון שהוא יודע שאם ילוה הגוי על משכונו הרי הוא עובר ומעביר את המלוה אף הוא מקנה משכונו לגוי כדי שילוה הגוי על המשכון לעצמו ויחזור וילוה לו אף על פי שלא אמר לו כן בפירוש סתמו כפירושו ויש לנו כיוצא בזה שהדבר ידוע שהמגרש צריך שיהא הגט משל בעל כדכתיב ונתן ולפיכך שנינו בפ' גט פשוט (בבא בתרא ד' קס"ז) דהבעל נותן שכר ואפי' הכי השתא לא עבדי הכי ואמרו בגמרא התם בפ' ג"פ טעמא כי היכי דלא נשהייה.2[רמ"ל] ומכח הפקר ב"ד הפקר כיע"ש ברש"י כ' ד"ה אקנויי והנה מבואר מזה דכח ב"ד מהני להוציא המעות מזה ולהעמידו ברשות אחר וכן מבואר עוד כן מיבמות פ"ט בהא דמדאורייתא אבוה ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל וברור דאפי' הנכסים שאינן ברשותו הוא יורש מכח תקנת החכמים וזה דלא כמ"ש החוו"ד במקו"א סי' תמ"ח דרבנן אין להם כח רק להפקיר אבל מ"מ צריך לעשות קנין כזוכה מן ההפקר יע"ש ולפום ריהטא יש ג"כ להביא ראיה מכאן לשיטת רבינו והר"ן בסוכה מ"ו בדין דלא ליקני אינש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא דס"ל דזה מיירי בקטן שלא הגיע לעונת הפעיטות [הפעוטות] (ועי' בשו"ת מיים חיים להפר"ח סי' ד') אבל כשהגיע שפיר דמי דקנין דרבנן מהני לדאורייתא ודלא כהסוברים דזה מיירי אפי' כשהגיע דקנין דרבנן לא מהני לדאוריי' (עי' בש"ע סי' תרנ"ח במ"ש ואינו מקנה לאחרים מה"ת ובתוס' סוכה ל ד"ה שינוי החוזר ובב"י אה"ע סי' כ"ח בדין קדשה בחוב במעמד ג') ברם ראיתי בתוס' דרבנן אות יאוש דשקיל וטרי הרבה בענין זה (וחידוש שלה [שלא] העיר מאלו השני תקנות) והעלה דרק היכא דלא נחתי חכמים בפירוש לדבר דאורייתא כגון הקנאת לולב דהקטן דעיקר תקנתן בפעיטות דקונין ומקנין ומתנתן מתנה היתה לעשות את שאינו זוכה כזוכה ולא להקל בד"ת בכגו"ז [= בכגון זו] ס"ל דלא מהני לדאורייתא משא"כ היכא דנחתו לתקן לדאוריי' יע"ש ועפי"ז שוב אין עוד ראיה גם מאלו השני תקנות שכתבנו כמובן אבל עכ"פ הא ודאי דמ"ש דמבואר מזה דלא כהחו"ד הוא נכון וקים וע"ע בח"מ בפ"ת סי' ב' סק"ב ובאס"ז לב"ב נ"ה מש"ב ר' יונה, ודע דתירוץ תוסד"ר הנז' יש לסתור מגיטין ע"ז ההוא שכ"מ דתקיף ליה עלמא כו' לקנייה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ותקנה את הגט בקנין מטלטלי אגב מקרקעי והנה הא קנין אגב אינו אלא מדרבנן כמ"ש התוס' בקמא י"ב ד"ה אנא מתניתא וגם הכא לא נחתו חכמים לתקן בדבר הנוגע לדאורייתא אלא לעשות את שאינו זוכה כזוכה דוגמא להקנאת קטן בלולב ועכ"ז מועיל שתהי' מגורשת מדאוריי' וש"מ דלא כתוסד"ר. ויש לשאול וכי משום דלא נשהייה תתגרש זו בגט שאינו של בעל והתורה אמרה וכתב ונתן. כיוצא בדבר שנינו כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו ולוקח נותן שכר ואף על גב דבעינן שטר של מקנה אלא שעשו את הלוקח כנותן שכר לסופר שיקנה השטר למוכר והכי איתא בגיטין (ד' כ') דגרסינן התם בעי רמי בר חמא היו מוחזקי' בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי יוצא מתחת ידה מהו מי אמרינן אקניתיה ליה או דילמא לא ידעא לאקנויי אמר אביי ת"ש אף הוא העיד על כפר קטן שהיה בצד ירושלים והיה בו זקן א' והיה מלוה לכל בני הכפר וכותב בכתב ידו ואחרים חותמים ובא מעשה לפני חכמים והכשיר' ואמאי והא בעינן שטר מקנה וליכא לאו משום דאמרינן אקנויי מיקנו להו אמר רבא מאי קושיא דילמא זקן שאני דידע לאקנויי אלא אמר רבא מהכא ערב היוצא לאחר חתום שטרות גובה מנכסים בני חורין אמר רב אשי מאי קושיא דילמא גברא שאני דידע לאקנויי אלא אמר רב אשי מהכא אשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שטרו. ומכל מקום יש לחוש להלכה למעשה לדברי האחרונים:
1