שו"ת הרשב"א חלק ז שפ״אTeshuvot haRashba part VII 381
א׳1הובאה בקצירת האומר ביתה יוסף יו"ד סי' אר"ך [רכ"א] וע"ע במיוחסות שם.עוד שאלת המשכיר בית לחבירו לזמן אם יוכל לאוסרו עליו תוך אותו זמן אם לאו:
1
ב׳תשובה דבר זה תלוי באשלי רברבי ובהלכות גדולות בערכין ובנדרים ובכתובות גם בירושלמי ואם באתי לכתוב דרך פרט של הלכות הללו יארך הענין2[רמ"ל] דין זה ביו"ד סי' רכ"א סעי' זיין והש"ך שם האריך הרבה בדינים אלו ואני אמרתי מצוה להביא מן החדש בענין זה דשכירות בדבר מה שראיתי בשו"ת נדיב לב חח"מ סי' כ' שכתב דאפי' לדעת ר"ת שפסק הטור בסי' רל"ז דגם בשכירות איתא לדין עני המהפך בחררה ובא אחר כו' (קידושין נ"ט) היינו לזמנו דהשוה שכירות למכר ולא להפקר ומציעא [ומציאה] משום דהוה שכיח בתים למיגר אבל בזמנינו דלא שכיחי בתים וחנויות למיגר אין ספק דהוה כהפקר [ומציאה] ומציעא דאף הנוטלה אחר המהפך ליכא בזה משום עני המ"ב כו' וכ"ש אי טוען שהמשכיר לא רצה להשכיר לראשון או טענה אחרת שאם היה כדבריו אינו נקרא רשע דנאמן אפי' בלי שבועה זת"ד והנה באמת דבר גדול חדש לנו אמנם לא הביא שום ראיה לזה החידוש וא"כ אפשר לומר בזה כמ"ש מהריב"ל בח"ד סי' י"ט על סברת התשב"ץ שחידש דכשם שבן שמונה חדשים יכול לבכות ולהתקיים עד קרוב לשלושים יום כמו כן יכול לבכות ולהתקיים בן הנולד לחמשה חדשים וכתב עלה מהריב"ל וז"ל אני אומר שהפוסקים שאינם כותבים דברים מחודשים ודאי דלא ס"ל דכגון האי הוה צריך לאודועי וכמו שכתב הרי"ף על סברת אחד מרבינו יהודאי גאון (כוונתו על מה דכתב בפ' עשירי דיבמות בדין יבמה שנשאת לזר בלא חליצה והיו לה בנים ממנו דס"ל לר' יהודאי גאון דלא תצא משום לעז הבנים) דאי איתא להני מילי לא הוה שתיק הגמרא מנייהו ולכן אני אומר שלא הייתי סומך על זאת הסברא מהרב ר' דורן (ה"נ התשב"ץ) לעשות מעשה להקל ואפי' שהיתה לה חזקה דכשרות עכל"ה: וכמ"כ יש לומר בנידון שכתבנו דחידוש כהאי לא הוה שתקי הפוסקים מלהודיע אמנם נ"ל דלענין להוציא מהשני הדבר ששכר ולהחזירה ליד הראשון בודאי דאין מוציאין דיש לצרף הסברא הנז' שנסמוך על תשו' מהרש"ל סימן ל"ו שכתב דגם לר"ת ס"ל דבמקום שנקרא רשע אין מחייבין אותו להחזיר המקח ודלא כמ"ש הר"ן (כוונתו על נמוק"י) בפ' חזקת הבתים בשם ר"ת יעו"ש במהרש"ל: והנה עוד כתב שם הגאון בעל נדיב לב דאין בשכירות איסור דלא תחמוד דלא אסר רחמנא אלא במכר וכן פסק הרמב"ם (בפ"א מהל' גזילה) והטור בחו"מ סי' שנ"ט כל החומד עבדו או ביתו של חבירו והפציר בו עד שלקחו הרי זה עובר בלא תחמוד וכתב שם הטור דאינו גזלן ליפסל מדאורייתא ממ"ש בפ"ק דמציעא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ועי' שם בתוס' ובד' כ"ה דסנהדרין שכתבו דכן הוא האמת וכן הוא דעת הנמוק"י נמצא דאפי' בחמדת הקנייה איכא מאן דסבר דאינו עובר אם יהיב דמי עכ"ל ומבואר להדיא מלשונו דהרמב"ם לא ס"ל כפי' התוס' דכן הוא האמת ואחהמ"ר מכת"ר נראה דנעלם ממנו דברי מרן הכ"מ בפ' עשירי מהל' עדות ה"ד שכתב שם דגם הרמב"ם ס"ל כהתוס' ומשום זה חמסן כשר לעדות: ואיברא ראיתי בחידושי מהרי"ט על הרי"ף רי' קידושין בד"ה וראיתי להרמב"ם שהעמיד לדברי הכ"מ הנז' בצ"ע וטעם הרמב"ם דחמסן כשר לעדות משום שהוא שוגג וטועה בדבר אבל עכ"פ הי"ל להביא דברי מרן וגם לרמוז על דברי מהרי"ט ואולם כעת דאנו רואים בדעת מרן דגם הרמב"ם ס"ל כהתוס' דגם בחמדת קנין אינו עובר כשיהיב דמי ממילא נתברר לן דאין איסור דלא תחמוד בשכירות וכנ"ל. וכמדומה שכבר שמעת מפי הענין בהויתו ודברי האוסרין וטעמן ודברי המתירין וראיותי' ור"ת ז"ל ומורי הר' יונה ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל כך נראה הסכמתם שאינו יכול לאסור לפי שהבית מושכר אצל השוכר לדירה ופירות הבית לשוכר הן והיינו הדירה ואין אדם אוסר נכסי חברו על חברו ודעתי גם כן נוטה לזה אלא שמגדולי המורים יש מהם שאסרו והגדולה שבראיות הן היא מאותה שאמרו בערכין פרק משקלי עלי (ד' ז') המשכיר בית לחבירו ונתנגע אף על פי שחלטו כהן אומרים לו הרי שלך לפניך נתצו חייב להעמיד לו בית הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש ואוקי' דהקדישו המשכיר והדר בו מעלה שכר להקדש ואקשינן היכי מצי דייר בית [במהדורת ירושלים תרס"ג: ביה] במעילה קאי. ואני פרשתי דהתם במשכיר בית סתם ואחר כך נתן לו בית זה דהשתא לא קנה בית זה ממש ולפיכך יכול המשכיר לאוסרו עליו אבל באומר בית זה לא ותדע לך דבבית סתם קאמר דהא קתני נתצו חייב להעמיד לו בית ואילו אמר לו בית זה אפי' נתצו אינו חייב להעמיד לו בית אחר וכדאמרינן בבבא מציעא בית זה נפל אזדא ליה וזו היא שאמרתי לך ולא כמו שכתב' משמי בשאלתך ומכל מקום ראוי להחמיר כדברי האוסרים:
2