מדרשי פילון י״ז:י״בThe Midrash of Philo 17:12
א׳מדוע אומר (הכתוב): "ובן שמונת ימים ימול כל זכר"?
1
ב׳הוא (ה') מצַוֶוה למול את הערלה. ראשית, הוא פוטר (אותנו) מחלאים. כי קשה ביותר ומחריד להביא לידי מרפא את חולי המבושים, כי הוא כאש לערלים151 מילולי: לזה אשר עור גָדֵל ומכסה אותו מֵעַל. מ., ועניין זה לא יארע לנמולים. והנה, לוּ נמצאה דרך להשתמט מחלאים ומדווים אחרים בכריתת איזה איבר או חֵלק מן הגוף, שבהסרתו לא יהיה משום מכשול בפעולתם של שאר החלקים, אזי לא היה האדם ידוע כבן־ תמותה, והיה נהפך לבן אַלמוות. ולכן נעשתה המילה מתוך ראִיית הנולד וללא־פֶּגע. ועניין זה ברור, שכֵּן לא רק היהודים נמולים, אלא גם המצרים והערבים והכושים, וכמעט כל יושבי ארצות הדרום, שבקירבת האיזור החם. ומה היא הסיבה המיוחדת? אם לא, שבמקומות אלו, ובמיוחד בקיץ, מוכה ערלת אברי המין בדלקת ומורסה, שכֵּן מסביב לעטרה יש עור המכסה אותה, וכשזו (הערלה) נכרתת, עם גילויה (של העטרה) נרגעת (האש), והמדווה מסולק ונעלם. ולפיכך, העמים באזורי הצפון, וכל אלה שחלקם בארצות התבל הוא בארצות הקור, אינם נמולים, כי ככל שחוֹם השמש מתמעט ונחלש באזורים אלה, כך גם (מתמעט) החולי הנוצר מחום בעור חלקי הגוף... שנית, לא רק בגלל בריאות הגוף הקדישו הקדמונים מחשבה152 מילולי: ראיית הנולד בנפשם. מ., אלא גם למען ריבוי האוכלוסין153 פי' פריה ורביה. ראה להלן מ"על החוקים המיוחדים"., מכיוון שראו את הטבע מלא החיים ואוהב־האדם במאד מאד. כי, כמלומדים, הם ידעו, שכאשר הזרע זב אל קיפולי הערלה, לעתים קרובות הוא עלול להתפזר לריק ולהפוך חסר תועלת, אך כשלא ימצא דבר אשר יעכב ויגדור בעדו, הוא יצליח להגיע למקום המיועד. לפיכך, האומות הנוהגות במילה גדילות מאד, ואוכלוסיותן מתרבָּה. אמנם, מחוקקנו, אשר ידע זאת, ונתן דעתו לתוצאה זו, אסר את מילת התינוק מיד ובמקום, כי הניח את אותה ההנחה, שהמילה כמו גם התאוות, נועדו לפריה ורביה. ומסיבה זו, נראה לי, מציעים המצרים שהמילה תתקיים בשנת הארבע עשרה, בשעה שמתעוררים עינוגי התשוקות להולדה, שכֵּן המילה נועדה לפריה ורביה. אך עדיף ונבון154 מילולי: רואה את הנולד. ראה הע' 152. יותר המצב אצלנו, לקבוע את המילה בגיל הינקות, שמא מתוך פחד, יהסס הבוגר מלמלא את הצו מרצונו החופשי.
2
ג׳שלישית, אומר (הכתוב), שהיא (המילה) לשם הטהרה והקרבנות הקדושים, כי אלה הנכנסים לחצרות המקדשים הפנימיים מתטהרים ברחיצות והזאות155 ראה שמות ל, יז-כא; ויקרא ח, כג-כה.... ומילת העור מסייעת, ולא במעט, לטהרה. שכֵּן כאשר אדם רואה זאת, כפי שהוא מטִבעו, הוא נתקף גועל156 כן דעת חז"ל: "דאי כתב רחמנא ערל בשר, משום דמאיס" (זבחים כב, ב)..
3
ד׳רביעית, שנַים הם אברי ההולדה בקרבֵּנו; בנפש ובגוף. הירהורים הם המוליד שבנפש... ואין לך דבר נוסף הדומה בצורה זו יותר מאשר מילת הלב157 כדברי הכתוב: "ומלתם את ערלת לבבכם" (דברים י, טז), וראה בשו"ת הקודמת.. ואלה הן העובדות המפורסמות והסיבות ביחס לשאלתנו. אך יש לדון בדברים הסמליים יותר, הטמונים בכל אחד ואחד.
4
ה׳יש האומרים, שמילת הערלה היא סֵמל, לכאורה יש הכרח לכרות את התאוות המיותרות והמופרזות, מתוך נכונות להתאפקות בעול החוקים158 ראה לעיל יז, י-יא שו"ת בראשית ג, מו.... אך על־ידי התאוות הגדולות רומז (הכתוב) גם לתאוות אחרות שראוי עוד לכרתן, והגדולה ביותר היא תאוות המשגל בין אשה וגבר159 ברד"ק: "ולפיכך ציוהו האֵל באותו אבר, לפי שרוב העברות יעשו על ידו, לפי שהוא ראש התאוות הבהמיות, וכשיבוא האדם לעשות עברה יהיה רואה את האות אשר בבשרו וימנע מעשות העברה, ולא יהיה כבהמה לבעול" וכו' (רד"ק, פסוק יא).... הוא רומז לא רק על כריתת התאוות המופרזות, אלא גם על (כריתת) היהירות והרישעות הגדולה וכדומה להם. והיהירות, כדבר הראשונים, היא הפסָקָה והטלת רשת לרגלי ההתקדמות, כי האדם סבור שאיננו חייב להיטיב, כשהוא מדַמֶה את עצמו כסיבה לעניין שלפנינו160 כלומר, להולדה. מ.. באופן טִבעי ביותר, מלמד (הכתוב) את הסבורים שהם הסיבות להיווצרות לידה, ואינם פונים ושָתים לבם לראות את מוליד־הכל, כי אמנם הוא (ה') האב האמיתי הוודאי והנאמן. אכן, אנחנו, הנקראים מולידים, משמשים רק כמכשירים המשרתים את ההולדה160* ראה לעיל ד, א שו"ת בראשית א, נח ו"מי היורש" המובא בביאור שם.. כי כמו בחזיון פלאים, כל העצָמים הנראים הם חסרי־חיים, ואילו המניע את תנועותיהם בלתי־נראה, והוא הסיבה ליכולת והתנועות של הדברים הנראים. ובדומה (לאָמָן) זה, בורא העולם מפַזֵר ומשלח את כוחותיו ממקום ניצחי ובלתי־נראה, ואנחנו כאותם מעשי פלא, מניעים את עצבינו בעניין השייך לנו - הזרע וקיום ההולדה. אחרת, אנו עשויים לחשוב שהחליל מתנגן מעצמו, ולא נועד להפיק נעימות על־ידי האומן אשר עשה אותו וייחד אותו לשימושו ותועלתו הוא.*שו"ת בראשית ג, מח
___________
___________
5
ו׳במקום אחר בכתביו, חוזר פילון על רובם של הדברים שבשו"ת זו, ואלה דבריו: "אם כן, יסודותיהם של החוקים לסוגיהם, אלו המכוּנִים עשרת הדברות, נבדקו בקפדנות בחיבור הקודם. עתה יש לבחון בהמשך לאותו החיבור את המצוות במפורט, ואתחיל בזו המעוררת גיחוך אצל רבים. אכן, המילה של אברי ההולדה מעוררת גיחוך, אך זהו מעשה מוקפד ביותר גם אצל עמים אחרים, ובעיקר אצל העם המצרי הנחשב כמרובה באוכלוסין, קדום ביותר וחובב דעת ביותר, על כן נכון הוא לזנוח את הזילזול הילדותי, על מנת לבקש ביֶתר תבונה וכובד ראש, את הסיבות שבזכותן מתחזק הנוהג, ולא לדחות על הסף ולהטיל דופי בטוב (המקובל) על עמים גדולים. נראה, שאנשים אלו סבורים, שאותם האלפים בכל דור ודור, כורתים ומטילים מום בגופם ובקרוביהם מתוך כאבים חמורים, - אך קיימות נסיבות רבות לשמור ולבצע את עצתם של הקדמונים, וארבע הן החשובות ביותר: הראשונה, הקָלָה ממחלה קשה וחסרת־מרפא בערלה, המכונה אנטרקס, וזאת חושבני בגלל האש המלַהֶטֶת בִּפְנִים, שעה שהמחלה מתפשטת, ועניין זה מקובל יותר בין בעלי ערלה. השנייה, הטהרה היתירה בכל הגוף כולו, כפי שהולם למעמד מקודש... השלישית, ההשוואה בין הלב לחלק הנימול. שניהם הוכנו למען ההולדה, הנפש אשר בלב (היא היולדת) של המחשבות, ואיבר ההולדה (מוליד) את בעלי החיים. הרי כבר הקדמונים, חשבו לנכון להשוות את הנגלה והנראה - בו נוצרים החושים לפי טיבם, אל הבלתי־נגלה והעדיף - ממנו קמים ועולים הדברים השִׂכליים. הרביעית, והיסודית ביותר, ההכשרה לפריה ורביה. הרי נאמר, שהזרע מישיר דרכו ואיננו מתפזר ונשפך לקפלי הערלה, ומסיבה זו דומה שהמהולים בין העמים פוריים יותר ומרובי אוכלוסין.
6
ז׳"דברים אלו הגיעו לאזנינו כמסורת קדומה מאנשים בעלי השרָאָה אלהית, אשר התעמקו בדברי משה, ולא באקראי. ובנוסף לכל הנאמר סבור אני, שיש במילה גם סֵמל לשני עניינים יסודיים ביותר: האחד, הוא כריתת התאוות המכַשפות את השֵׂכל, וההזדווגות בין הגבר והאשה היא הגדולה בעינוגי אהבים, על כן ראו המחוקקים לנכון לקצץ באבר המשמש להזדווגויות מעין־אלה, ועשו את המילה סימן לכריתת התאווה המופרזת והמרובה, ולא (סמל) לתאווה אחת בלבד, אלא דרך זו האחת התקפנית ביותר גם לכל (התאוות) האחרות161 על מילת תאוות הלב, ראה גם להלן בראשית יז, כד-כה שו"ת בראשית ג, סא, ולעיל יז, י-יא שו"ת בראשית ג, מו.. שנית, על האדם להכיר את עצמו ולהדיח מנפשו את המחלה האנושה - את היהירות. הרי אחדים, כאותם הפַּסָלים המומחים, התפארו שביכלתם לעַצֵב את הבריה היפה ביותר - את האדם, ומשולהבים משחצנותם ראו עצמם כאלהים, והעלימו עין מן הסיבה האמיתית לנברא, - ה' ה"קיים". וזאת אף על פי שהיה ביכולתם לחזור בהם ממשוגתם, בזכות המתרחש בקירבתם, שהרי קיימים ביניהם גברים רבים עקרים ונשים רבות עקרות, שזיווגיהם לא נשאו פרי והזדקנו ערירים. על כן יש לכרות מן המחשבה דעות פסולות, וכן גם דעות שאינן לשם שמים" (על החוקים המיוחדים א, א-יא).
7
ח׳חז"ל לא נגעו בטעם מצות המילה. לדבריהם, מסמלת המילה את הברית שנכרתה בין הקב"ה וישראל. רעיון זה התנוסס תמיד בהכָּרתם הדתית והלאומית. להלן כמה ממאמריהם, המעידים שברית זו היתה פינת־יקרת במחשבתם: "ושמרתם את בריתי (שמות יט, ה). רבי אליעזר אומר, זה ברית שבת, ורבי עקיבא אומר זה ברית מילה ועבודה זרה" (מכילתא יתרו, מסכתא דבחדש, ב). "ד"א, וזה הדבר (שמות כט, א). באיזה זכות היה אהרן נכנס לבית קדשי הקדשים? א"ר חנינא בנו של רבי ישמעאל, זכות המילה היתה נכנסת עמו, שנאמר בזאת יבא אהרן (ויקרא טז, ג), זו המילה, כד"א (בראשית יז, י) זאת בריתי אשר תשמרו" (שמו"ר לח, ח). "וזאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם. גדולה מילה, שהיא אחד משלש בריתות שנתן הקב"ה בינו ובין בריותיו. ואלו הן, הקשת המילה והשבת" (מה"ג לבראשית יז, י). "ונמלתם את בשר ערלתכם, שהיא ברית קיימת בגופו של אדם ביום ובלילה לזכור את בוראו" (מה"ג שם, שם יא). "הזהרו בישראל, שהם עתידים לקבל התורה מימינו של הקב"ה וכו', הזהרו בישראל שהן זהירין בברית מילה, שנאמר (בראשית יז, י) זאת בריתי אשר תשמרו וגו"' (ילקוט המכירי תהלים קלו, יט, בשם התנחומא). ומכיוון שעיקר מהותה של מצות מילה הוא הברית בין הקב"ה ועַם ישראל הקיימת בגופו של אדם, אומר המברך על המילה "אשר קדש ידיד מבטן, חוק בשארו שם, צאצאיו חתם באות ברית קדש" (תוספתא ברכות ז, יג).
8
ט׳הרמב"ם ידע על שניים מטעמיו של פילון, המובאים בשו"ת וב"על החוקים המיוחדים", שחיתוך הערלה מסיר מכשול מדרך הזרע, ובכך משלימה המילה את מגרעת היצירה, היות והמילה מדיחה מנפש האדם את יהירותו, וכן שהמילה מביאה לחיתוך התאוות המיותרות והנפרזות. ואלה דברי הרמב"ם: "וכן המילה אצלי, אחד מטעמיה - למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת, עד שימַעַט במעשה הזה. וכבר חשבו, שזאת המילה היה השלָמת חסרון היצירה (ראה האמונות והדעות לרס"ג ג, י). ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר: איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מחוץ? עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא! ולא ניתנה מצוה זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המדות. והנֵזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא - הוא המכוון, אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש ולא תבטל בעבורה ההולדה, אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצֹרך. והיות המילה מחלשת כח הקשׁי, ופעמים שתחסר ההנאה, הוא דבר שאין ספק בו, כי האבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו מתחילת בריאתו, יחלש בלי ספק. ובבאור אמרו החכמים ז"ל הנבעלת מן הערל קשה לפרוש [ממנו] (ב"ר פ, יא), זהו החזק בטעמי המילה אצלי" (מורה נבוכים ג, מט)162 וברבינו בחיי: "וע"ד השכל, דבר ידוע כי חתוך האבר מחליש כחו של אבר, וע"כ באה מצות המילה, שהיא סיבה להחליש כח התאוה וגורע הנאת תשמיש, וכשאחז"ל הנבעלת לערל קשה לפרוש, ובשביל המילה אין קיום הזרע מתבטל בכך, כי הענין הטבעי ישאר על טבעו והוא נשמר מן המותר" (רבינו בחיי לבראשית יז, יג).. הרמב"ם מודה בטעם ב, אבל דוחה טעם א, ומסכם עמדתו: "ולא נתנה מצוה זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המדות".
9
י׳יש לציין, שהרמב"ם מסכים גם אל עניין אחר הנמצא בפילון. הרמב"ם מביא כמה סיבות לכך שהמילה תהא בימי הקטנות: "הראשונה, שאילו הונח הקטן עד שיגדל, אפשר שלא היה עושה. והשניה, שלא יכאב בכאב הגדול לרַכּוּת עורו וחולשת דמיונו, כי הגדול יפחד וירעד מן העניין" וכו' (מו"נ, שם). ולשונו של פילון היא: "אך עדיף ונבון יותר המצב אצלנו, לקבוע את המילה בגיל הינקות, שמא מתוך פחד יהסס הבוגר מלמלא את הצו מרצונו החופשי".
10
י״אובמדרשי התורה, לר' אנשלמה אשתרוק: "וארבה אותך במאד מאד (בראשית יז, ב). אמר זה בכפל לשון, בעבור כי אולי יחשוב היות המילה כלי למעט התולדת, בישׂרָהוּ שירבה לו כח התולדת ברבוי הבנים יותר מן הנהוג, וזה דבר ראוי וטבעי קצת, כי האנשים הלהוטים אחר בולמוס של עריות מתניהם תמיד המעד, ולסיבת התמידיות לא יעשו פרי. אבל כשינהג האדם לפי הצורך כראוי לו, יעשה פרי. ומהיות המילה ממעטת כח תאוות האבר המוליד, לא יתנהג בזה רק כפי שישאלהו טבעו ומזגו וכחו, וזה אמרם עונה האמורה בתורה (משנה כתובות ה, ו), ואז יצליח פריים עם עזר אלהִי, ברבוי הבנים על צד ההשגחה, ואמר התהלך לפני והיה תמים (בראשית, שם) ר"ל כי הערלה היה מותר לא הכרחי אבל יזיק" (מדרשי התורה לר' אנשלמה אשתרוק, ברלין תרנ"ט עמ' 23- 22).
11
י״בטעמו השלישי של פילון בשו"ת הוא, שהמילה מכוונת גם לשם טהרה בהקרבת קרבנות. נראה, שטעם זה יסודו בהלכה הנמצאת במשנה, שאף היא מדברת בכהן ערל שהוא פוסל כשמקבל דם הקרבנות: "כל הזבחים שקבל דמן זר, אונן, טבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כפורים, שלא רחוץ ידים ורגלים, ערל, טמא, וכו' - פסל" (משנה זבחים ב, א). ונראה, שפילון ידע על מסורה ארץ־ישראלית זו, והכניסה לדיונו. פילון לא ביאר מפני מה לא מל הכהן, בגמרא שאלו: "ערל, מנלן? א"ר חסדא, דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו, כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (יחזקאל מד, ט). ומנלן דמחלי עבודה? דכתיב בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחלל את ביתי (שם מד, ז). ת"ר בן נכר, יכול בן נכר ממש? שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ואין לי אלא ערל לב, ערל בשר מנין, ת"ל וערל בשר. וצריכי, דאי כתב רחמנא ערל בשר משום דמאיס, אבל ערל לב דלא מאיס, אימא לא, ואי אשמעינן ערל לב משום דאין לבו לשמים, אבל ערל בשר דלבו לשמים, אימא לא, צריכי" (זבחים כב, ב). לפי דברי הגמרא, כהן ערל שלבו לשמים פסול להקריב קרבן אף על פי שהוא צדיק גמור. ואת הסיבה שלא מל מפרש רש"י: "שמתו אחיו מחמת מילה" (סנהדרין פד, א ובעוד מקומות). ורבנו תם פירש "דמומר לערלות וקרי ליה לבו לשמים, לפי שאינו עושה אלא מדאגת צער המילה" (תוספות זבחים כב, ב).
12
י״גמדוע ציווה (הכתוב) על המילה לשמונה?
13
י״ד... העם שנצטווה למול בשמיני נקרא "ישראל" בלשון הכשדים, והוראתו בארמנית163 ראה לעיל לך לך הע' 136 - 137. "רואה־אֵל". הוא רוצה שיהא לו חֵלק גם בצדיקים מטִבעם וגם באֵלה אשר (צדיקים הם) מתוך בחירה... וכשם שהשמונה הוא שבע ואחד, כך גם העם המפואר הוא לעולם עם, והוא נוטל מנה נוספת, (דהיינו) שהוא נבחר גם על־ידי הטבע וגם בהתאֵם לרצונו וחסדו של האב. שנית, המספר שמונה מורֶה בכל מקום על שוויון... השוויון מוליד את הצדק, ועל־ידי זה (הכתוב) מוכיח תחילה שהעם אהוּב־האל, מפואר על־ידי שוויון וצדק ובא אל הנחלה. שלישית... ובכך הוא (האל) מרַמֵז בסמל, שהעם הראשון הזה מותאם לפיסגת השוויון והצדק הטִבעי והעליון. והוא ראש הגזע האנושי, לא מכוח הורתו או זמנו, אלא בזכות יתרון מוסריותו. והצדק והשוויון שוכנים (בו) בצוותא, מאוחדים כחלק אחד...*שו"ת בראשית ג, מט
___________
___________
14
ט״ועיקרי דבריו של פילון הם, שהאלקים מנהיג את עולמו על־פי שני אופנים, בדרך הטבע, כלומר על־ידי מה שהוא מסבב כדבר העוֹלֶה לעתים מכל עצמם של החיים, ועל־ידי מה שהוא מסבב כדבר שאינו צומח מכל עצמה של המציאות, אלא מתהווה על־ידי פקודה עַל־טבעית. כך, שלפי הנהלתו הטבעית של האלקים, עם ישראל הוא עם כשאר כל העמים; אבל לפי הנהלתו העל־טבעית, עם ישראל הוא עם שהאלקים בחר בו כעם סגולה. צדקתם של עם ישראל היא כפולה, כי בנוסף על צדקתם הטבעית, הוא, כנבחר לעם סגולה, בוחר בצדק שהוא לפנים משורת הטבעיות. צדק זה הוא הזכות המיוחדת שלו.
15
ט״זאת הדברים האלה מביא פילון כאן בקשר למצות מילה. וכן במדרש הגדול, שמקורו מאמרו זה נעלם, שהמילה ניתנה לישראל בגלל דביקותם בה': "להיות לך לאלקים, מגיד הכתוב, שלא ניתנה מילה אלא להיות סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו, שהן מייחדין את השם ומקבלין עליהן עול מלכות שמים באהבה, לכך נאמר להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך" (מה"ג בראשית יז, ז). וברמב"ם: "המילה נצטווה בה אברהם וזרעו בלבד, וכו', מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרך הישרה, והם המחוייבין במילה" (הלכות מלכים י, ז).
16