מדרשי פילון ה׳:א׳The Midrash of Philo 5:1

א׳מדוע, לאחר התקווה אומר (הכתוב): "זה ספר תולדות בני האדם³⁴⁴ כך בשבעים: ἀνθρώπων "בני אדם", ובמסורה: "אדם"."?

ב׳במילים אלה הופך (הכתוב) את המאמר הקודם מהימן. מהו האדם? האדם הוא זה אשר השיג חלק גדול ומופלא יותר מכל שאר החיות, בַּתקווה. ועניין זה מפורסם הוא, כביכול חָרוּת בַּטבע, כי השֵׂכל האנושי הוא בעל תקווה מטִבעו.^*שו"ת בראשית א, פ
___________

ג׳פילון מפרש "הוחל" מלשון "יחל", במובן תוחלת ותקווה, ויסודו בתרגום השבעים, וכן הוא כותב במקום אחר: "כי הכשדים (העברים)³⁴⁵ ראה קולסון עמ' 8 הע' a, שלעתים קרובות משתמש פילון בכשדית כשם נרדף לעברית. מכַנִים את האדם "אנוש", מפני שהאדם הוא היצור היחידי לאמיתו המייחל לטובות... ומִזה עוֹלֶה בבירור, שאין הוא מחשיב את המיואש לאדם, אלא לחיה בדמות אדם, מאחר ונשלל ממנו הקניין הקרוב ביותר לנשמה האנושית - התקווה. ולפיכך, ברצונו להלל בכל־שֶבח את המקַווה, אומר (הכתוב) תחילה, שהוא שָׂם תקוותו באבי־הכֹּל ובוראו, ומוסיף (בפסוק הסמוך) "זה ספר תולדות בני אדם", אף שאבותיו ואבי אבותיו כבר נולדו" (על אברהם, ח-ט). דבריו האחרונים מתבררים ב"על הרע האורב לטוב", המובא להלן בביאור.

ד׳פירוש תיבת "הוחל" שבמקרא שרוי במחלוקת. יש מפרשים אותו מלשון "חילול - חולין", ויש מפרשים מלשון "תחילה" או "תפילה". וגם עניין "לקרא בשם ה"' שרוי במחלוקת, לחיוב או לשלילה; אם הניחו את הקב"ה וקראו שֵם השם על אליליהם, או שהחֵלו להתפלל לה'. "אלהים אחרים למה נאמר, שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר אִלו נקראו בשמו כבר היה בהם צורך, והרי נקראו בשמו ואין בהם צורך. ואימתי נקראו בשמו? בימי אנוש בן שת, שנאמר אז הוחל לקרוא בשם ה"' (מכילתא יתרו, ו; ספרי דברים, מג; תנחומא נח, יח). ומכאן, שבימי אנוש התחילו לחלל ולקרוא את ע"ז בשמו של הקב"ה. וכן ברש"י ובת"י. וברמב"ם הלכות עכו"ם א, א: "בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדול ונבערה דעת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן התועים היה".

ה׳ובתרגום אונקלוס שתי נוסחאות: "ביומוהי חלו בני אנשא מלצלאה בשמא די"י", "ביומוהי שריאו בני אנשא לצלאה בשמא דה"'. וברד"ק מביא את שתי הנוסחאות מתרגום אונקלוס: "ובתרגום אונקלוס מצאנו שתי נוסחאות, יש נסחא בכן ביומוהי שריאו בני אנשא לצלאה בשמא דה', פירש הענין אז הוחל לשון תחלה, כי בימיו החלו בני אדם לקרא בשם ה', כלומר להתפלל אליו בעת צרתם ולהספיק צרכיהם, כי עד ימי אנוש לא היתה דעתם שהתפלה מועילה להם, כי מה שנגזר נגזר ואין להשיב" (עיי"ש). לפי נוסח זה, מדובר כאן בשבחו של אנוש, שבימיו התחילו להתפלל לה'. ובפירוש רס"ג על התורה כעין פילון: "שהוא (אנוש) היה הראשון בימיו שהכיר בוראו והתחיל להתפלל ולקרא ולהתחנן אל ה', ולכן נאמר ויקרא בשם ה"' (גנזי שכטר, כרך א עמ' טו). ובאבן עזרא: "והוא מגזרת תחלה, והטעם שהחלו להתפלל", וכן ברשב"ם. והאברבנאל מפרש את דברי האבן עזרא: "והראב"ע פירש לשבח, שבימים האלו החלו בני אדם להזכיר את יוצרן, ולכוין מעשיהם ותפלותיהם לשמו, והוא באמת הנראה מפשט הכתוב וכו', שבימי אנוש התחילו להתפלל ולקרא בשם ה' בכל מעשיהם, לפי שעם היות שקודם לכן בימי אדם והבל ושת היו משערים במציאות האל, הנה לא היו קוראין ומתפללים אליו, כי בימי אנוש התחילו בזה, ומאנוש נמשך לקינן ומדור אל דור". פירוש זה, ש"הוחל" לשון תפילה, הוא כעין רעיונו של פילון, אלא כאן שהאדם מייחל, וכאן הוא מתפלל, אבל גם תקווה הוא מלשון תפילה: "שישראל מקווין בבתי כנסיות" (פרקי דרבי אליעזר, ל). "א"ר חמא ב"ר חנינא, אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר (תהלים כז, יד) קוה אל ה' חזק ואמץ לבך וקוה אל ה"' (ברכות לב, ב).

ו׳פילון דורש סמיכות הכתובים: "אז הוחל (=קיווה) לקרוא בשם ה' זה ספר תולדות אדם" (ד, כו-ה, א), ומפרש כי תולדות אדם הן הן התקווה. וכן הוא כותב במקום אחר: "'אז קיווה לקרוא בשם ה' אלהים', והוא מוסיף במפורש "זה ספר תולדות בני האדם". ודבריו חשובים מאד, כי בזה נרשם הוא בסִפרו של אלהים, כי רק אדם הוא בעל תקווה, וכן גם היפוכו - המתייאש אינו אדם" (על הרע האורב לטוב, קלט).

ז׳לפי מדרש זה, היה אנוש הראשון שקיוה לתשועת ה'. והכתוב "זה ספר תולדות אדם" נסמך לתולדות אנוש, מפני שבלשון הקודש אנוש מובנו "אדם", וזה רמזה תורה, שאנוש בלבד, שהוא המקווה לעזרת ה', ראוי להיקרא אדם וראוי להיכתב בספר תולדות בני אדם.