מלחמת היהודים א׳:י״טThe War of the Jews 1:19
א׳אנטוניוס שמע לקול קליאופטרה ושלח את הורדוס להלחם בערבים. אחרי מלחמות קשות היתה יד הורדוס על העליונה. על־דבר הרעש הגדול.
א. וכאשר פרצה מלחמת אַקְטְיוּםא)המלחמה המכריעה בין אנטוניוס ובין ציזר־אוקטבינוס., התכונן הורדוס לצאת לעזרת אנטוניוס, כי כבר הונח לו מן המהומות בארץ יהודה, אחרי כבשו את הורקניה, המקום אשר תפשה אותו אחות אנטיגנוס. אבל בערמת קליאופטרה נעצר הורדוס מלצאת במלחמות אנטוניוס ומהיות עמו יחד בצרה. כבר אמרנו, כי יעצה המלכה דבר־בליעל על שני המלכים והסיתה את אנטוניוס להפקיד את הורדוס על המלחמה בערבים, בחשבה למצא אחת משתי אלה: אם תהיה יד הורדוס על העליונה — אז תמשול היא בארץ ערב, ואם ינָגף במלחמה — אזי תשלוט ביהודה. ככה קותה להפיל את אחד השליטים בידי השני.
א. וכאשר פרצה מלחמת אַקְטְיוּםא)המלחמה המכריעה בין אנטוניוס ובין ציזר־אוקטבינוס., התכונן הורדוס לצאת לעזרת אנטוניוס, כי כבר הונח לו מן המהומות בארץ יהודה, אחרי כבשו את הורקניה, המקום אשר תפשה אותו אחות אנטיגנוס. אבל בערמת קליאופטרה נעצר הורדוס מלצאת במלחמות אנטוניוס ומהיות עמו יחד בצרה. כבר אמרנו, כי יעצה המלכה דבר־בליעל על שני המלכים והסיתה את אנטוניוס להפקיד את הורדוס על המלחמה בערבים, בחשבה למצא אחת משתי אלה: אם תהיה יד הורדוס על העליונה — אז תמשול היא בארץ ערב, ואם ינָגף במלחמה — אזי תשלוט ביהודה. ככה קותה להפיל את אחד השליטים בידי השני.
1
ב׳ב. אבל מחשבתה הרעה היתה להורדוס לישועה. בתחלה לקח ערבון (בני תערובות) מהאויבים ואחרי־כן אסף לו חיל רוכבים גדול והתנפל עליהם על־יד דְיוֹספּוֹלִיסב)יש חושבים, כי זו עיר דיון. והכה אותם במלחמה, אף כי עמדו על נפשם בגבורה. לשמע המפלה הזאת קמה תנועה גדולה בין הערבים, והם נאספו בהמון אין־מספר אל קְנָת, אשר בחילת־סוריה, לקדם שם את פני היהודים. והורדוס הגיע שמה עם צבאו ובקש לעשות מלחמה בתחבולות וצוה לבצר בחומה את מקום תחנותו. אבל המון צבאו לא שמע בקולו, כי כבר זחה דעתו בנצחונו הראשון, והוא מהר להתנפל על הערבים והניס אותם בראשית הקרָב והחל לרדוף אחריהם. אבל ברדפו אחרי אויביו נפל הורדוס בפח, כי בגד בו אַתֵּינִיּוֹן, אחד משרי צבא קליאופטרה, אשר היה איש־ריבו כל הימים, ושלח עליו את יושבי קנת, להלחם בו. וכאשר קמו גם אלה על הורדוס, החליפו הערבים כח והפכו את פניהם והתחברו במערכה המונים המונים במקום סלעים ולא־דרך והניסו את צבא הורדוס והכינו לו מטבח נורא. פליטי המלחמה ברחו אל אָרְמִיזָה למקום המחנה, אבל הערבים הקיפו עליו ותפשו אותו עם כל האנשים הנמצאים שם.
2
ג׳ג. זמן קצר אחרי הפֻּרענות הזאת בא הורדוס בראש חיל־עזר, אך עבר את המועד. ואמנם סבת המגפה הזאת היתה, כי המרו שרי־החילים את פיו: הן לולא התחוללה המלחמה פתאם, כי אז לא מצא לו אתיניון שעת־הכשר למלא את מזמתו הרעה. הורדוס מהר לעשות נקמה בערבים ופשט על ארצם כפעם בפעם וכה יסר אותם על נצחונם האחד פעמים הרבה. אולם בעוד הוא לוקח נקמה מאויביו, והנה נוספה לו פרענות חדשה, שבאה בידי שמים. כי בשנה השביעית למלכותו בעצם ימי מלחמת אקטיום רגזה ארץ יהודה תחתיה בראשית האביב והמיתה בהמה לאין־מספר, וגם שלֹשים אלף איש נהרגו. אמנם לצבא לא אֻנה כל רע, כי חנה בשדה, אך השמועה, אשר דרכה להפליג בדברי הנוראות, הגיעה אל מערכות הערבים והוסיפה להם אֹמץ. הם חשבו, כי נהפכה כל ארץ יהודה, ואמרו בלבם לרשת את הארץ הריקה מאין יושב, ומהרו לפשוט עליה ולפני צאתם זבחו לאלהיהם את צירי היהודים אשד נמצאו בתוכם. המון היהודים נבהל מפני המלחמה העתידה, כי לא קמה בו עוד רוח מעֹצם הפגעים, אשר התגלגלו עליו זה אחר זה, והורדוס אסף את אנשי־חילו ונִסה לחזק את רוחם, בדברו אליהם לאמר:
3
ד׳ד. ״מוזר הדבר בעיני, כי אחזה אתכם פלצות כיום הזה. אִלּוּ למראה נגעי האלהים נפלה רוחכם בקרבכם, החרשתי — אך לא יאות לאנשי־חיל להִמוג מפחד בקום עליהם אדם. הן גם לדבר הזה אין את רוחי להחבא מפני האויב אחרי הרעש, כי מאמין אני, אשר למוקש שלחהו האלהים לפני הערבים, למען יתנו לפנינו את הדין. כי לא בכלי מלחמתם ולא בכח ימינם הם בוטחים הפעם, כי־אם באסון אשר קרה אותנו פתאם. אך לשוא היא תקות אנוש, אשר אין יסודה בחילו ובגבורתו, רק בצרות אחרים ובפגעיהם. כי לא לעולם ימצא האדם פגע וצרה וגם לא לעולם חסן וישועה, וכל עין רואה צבא וחליפות בגורל האדם לטוב ולרע יחדו. בינו את הדבר מן המופתים אשר קרו אתכם. הן במלחמה הראשונה היתה ידנו על העליונה, ואחרי־כן גברו עלינו שונאינו וקרוב הדבר כי הפעם יתפשו במזמותיהם אשר הם חושבים להכריענו. הן הבִּטחה היתֵרה לא תדע להזָהר והפחד מלמד עצה ותחבולה, ועל־כן גם מחִתַּתְכֶם מוסיפה לי אֹמץ ותקוה: כי כאשר העזתם פניכם לבלי־חֹק והעפלתם לעלות על האויב מבלי שמוע לקולי, הנה מצא לו אתיניון עת רצון לבגוד בגד. אך עתה הנני רואה אתכם מתמהמהים ושבורי־לב למראה־עין, והדבר הזה הוא בעיני עֲרֻבּת הנצחון. והנה עליכם להשאר במעמד הזה עד עת מצֹא, אולם בהגיע עת המלחמה תעוררו את רוח גבורתכם ותלמדו את אנשי הבליעל להבין, כי רעת האדם אף פגע האלהים לא יעצרו כח להחליש את עזוז היהודים כל עוד נפשם בם! ואיש מכם לא יתן לערבי להיות למושל בביתו וברכושו, אחרי אשר תפש אותו בכפו כמעט לא פעם ולא שתים, ואל תחרֵדנה אתכם תנועות היסודות אשר אין בהם רוח־חיים, ואל תחשבו כי הרעש הוא אות ומופת לאסון חדש כי יבוא. כי חֻקי הטבע מושלים בפגעי היסודות ולא יוסיפו להביא שֹׁד על האדם, מלבד הנזק הצפון בהם. אמנם יש אשר יבוא איזה פגע קל כאות מבשר רעב או דבר לעתיד, אולם לכל האסונות יש גבול אשר לא יעברוהו. ואף גם זאת, היוכל נצחון שונאינו במלחמה להזיק לנו יותר מאשר עשה הרעש? והנה יש לי אות חזק, כי יפלו אויבינו במלחמה, והאות הזה לא פגע ומקרה הוא וגם לא מעשה אשר בא להם מידי זרים. כי הם המיתו את צירינו באכזריות רשע, לעבור על כל חֻקי האדם, ואת הדבר הזה עשו למען עקוד אותם לקרבן לאלהים, להצליח את מלחמתם. אבל הם לא ימלטו מעין האלהים הגדולה ומזרועו האדירה, ובמהרה יתנו לפנינו את הדין, אם עוד תפעם בלבנו רוח גבורת אבותינו ונקום בעֹז לקחת נקם מהם על אשר הפרו ברית ושבועה. ואל יצא איש מכם להלחם בעד אשתו ולא בעד בניו וגם לא בעד ארץ אבותיו הנמצאה ברעה, רק ילך לקחת את נקמת דם צירינו השפוך. וההרוגים יעברו לפניכם במלחמה ויפליאו לעזרכם משרי צבאותיכם החיים. וגם אני אצא בראשכם לקדם את פני הסכנה, בדעתי כי לקולי תשמעו. הן יודעים אתם, כי לא יעמוד איש בפני עֹצם גבורתכם, אם לא תחפזו במעשיכם ולא תגרמו לעצמכם רעה״.
4
ה׳ה. בדברים אלה חִזק הורדוס את לב אנשי־צבאו, ובראותו כי שבה אליהם רוח גבורתם, הקריב זבחים לאלהים, ואחרי הקרבן עבר את הירדן בראש חילו וחנה על־יד רבת־בני־עמוןא)שמה היוני פילדלפיה (על שם תלמי השני פילאדלפוס). בקרבת האויבים ונִצָּה אתם על־יד המצודה אשר נמצאה בין שני המחנות בתּוֶך, והתכונן למלחמה קרובה, כי גם השונאים שלחו לפניהם אנשים מתי־מספר לכבוש את המצודה. אבל חלוצי־חצבא, אשר שלח המלך, הדפו אותם מהר ותפשו את ראש הגבעה, ולמחרת היום עלה הורדוס עם חילו וסִדר אותו במערכה וקרא את הערבים לצאת אליו למלחמה. אבל איש מהם לא יצא לקראתו, כי חרדה גדולה נפלה על האנשים וגם ראש־הצבא אלתםא)ביונית אלתמוס, והשם הערבי כהלכתו לא נודע (ואולי ארתם). נמוג מפחד, ולכן נגש המלך והשחית את החֵל [הסוכך על מחנה האויבים]ב)ביונית הַרַקוֹמה, ונמצאה גם במשנה (כרכום, כרקום).. ולדבר הזה באו הערבים במצוק ויצאו למלחמה בלי סדרים, ורגלִים התבוללו ברוכבים. ואמנם עלו במספרם על היהודים, אך נפלו מהם ברוח גבורתם, אף כי השליכו את נפשותיהם מנגד, בראותם כי רחוקה מהם ישועה.
5
ו׳ו. וכל העת אשר עמדו הערבים על נפשם, לא נפל מהם רב, אך כאשר הפנו את ערפם ספו רבים מהם בחרב היהודים, ורבים היו למרמס לרגלי אחיהם. חמשת אלפים נפלו מהם חללים בדרך מנוסתם, והנשארים נדחקו מבית לחֵל. והורדוס הקיפם ושם עליהם מצור וכבר היו עתידים להכנע לפני חרב הורדוס, והנה אזלו המים מכליהם והצמא החיש את מפלתם. המלך קבל את פני שלוחיהם בגאוה ובוז, ועוד הִרבה להציק להם, כאשר אמרו לתת לו חמש מאות ככר כֹּפר פדיון נפשם. וכאשר הוסיף הצמא ללהט בקרבם, יצאו המונים המונים והסגירו את נפשותיהם לרצונם בידי היהודים ובחמשה ימים נאסרו מהם ארבעת אלפים איש בנחֻשתים. וביום הששי נואש ההמון הנשאר מעזרה ויצא לקרב, והורדוס נלחם עמו והכה כשבעת אלפים איש בחרב. ובמכה העצומה הזאת נקם את נקמתו בערב ובצר את רוח גאון אנשיה, עד אשר נבחר גם לראש על־ידי העםג)הדבר הזה אינו נכון. בקדמוניות ט״ז, י, ט מבֹאר, כי אוגוסטוס קיסר רצה לתת להורדוס את מלכות ערב, אך נחם על מחשבתו, בהודע לו דברי המריבות שבין הורדוס ובין בניו..
6