מלחמת היהודים ג׳The War of the Jews 3

א׳נירון שלח את אספסינוס להלחם ביהודים.

א. וכאשר הגיעה שמועת המפלות בארץ יהודה לאזני נירון, נפלו עליו חרדה ופחד במסתרים; אולם לעין רואים עטה גאוה וזעם, באמרו, כי לא מגבורת האנשים (היהודים) יצא הדבר, רק מקַלות דעת שרי־הצבא (הרומאים). הוא חשב, כי נאה לכבוד תפארת שלטונו להביט בבוז על התלאות האלה ולהראות, כי נעלה היא נשמתו מכל הנוראות אולם דאגתו ורגזו גלו את מבוכת לבבו.

ב׳ב. הוא התבונן בדבר, מי האיש, אשר בידו יפקיד את ארצות־המזרח הסוערות, למען ינָקם ביהודים על מרדם ויציל מידם את העמים מסביב, אשר גם בהם פשׂה הנגע הזה,— ומצא, כי רק אספסינוס הוא האיש הדרוש לחפצו והוא לבדו יוכל לקבל עליו את כֹּבד המלחמה הגדולה הזאת, כי הוא איש־מלחמות מנעוריו, ושיבה זרקה בו על שדה־הקרב, וזה מכבר הקים שלום בארצות המערב, אשר החרידון הגרמנים ממנוחתן, ובחרב ימינוֹ הכניע את ארץ בריטניה, אשר לא נודע שמהּ עד היום ההוא, ובדבר הזה זִכה את אביו (של הקיסר) קלודיוס בחג־נצחון בלי עמל וזֵעת אפים.

ג׳ג. במעשי אספסינוס אלה ראה הקיסר סִמן טוב לעתיד, בהכירו, כי טעם זקנים ונסיון המלחמה גם יחד נמצאו בו, וגם בניו יהיו לערֻבּה נאמנה על ישר לבו, וכח־עלומיהם יהיה למשען לתבונת אביהם. ואולי עשתה זאת יד אלהים, אשר סדר את הדברים מראש! כי שלח נירון את האיש הזה לקחת בידו את כל צבאות הרומאים אשר בסוריה, ולמען עורר את רוחו הרבה לדַבּר אִתּו חלקות ועשה לו כבוד גדול בשעת הדחק הזאת. מארץ אֲכַיָּה, אשר נמצא שם אספינוס יחד עם נירון, שלח את טיטוס בנו אל אלכסנדריה, להעלות משם את הלגיון החמישי והלגיון העשירי, והוא עבר את ים הֶלֶסְפּוֹנְטוֹס ונסע אל ארץ סוריה בדרך היבשה ושמה אסף אליו את צבאות הרומאים ורבים מחיל הברית, אשר שלחו מלכי הארצות הסמוכות.

ד׳היהודים נגפו מגפה גדולה על־יד אשקלון. אספסינוס נסע אל עכו.

א. ואחרי אשר הכו היהודים את צסטיוס גבה לבם בנצחונותיהם, אשר לא קִווּ להם מראש, ולא עצרו כח לכבוש את תשוקת המלחמה וכמו להט אותם מזלם להעביר את המלחמה למרחקים. כי כל אנשי־החיל מהרו להאסף ולעלות על אשקלון, היא עיר עתיקה לימים, רחוקה חמש מאות ועשרים ריס מירושלים, אשר איבת עולם היתה בינה ובין היהודים, ועל־כן אמרו הפעם להגיח עליה ראשונה. ובראש המתנפלים עמדו שלשה שרי־חיל ואנשי־מעלה בגבורתם ובחכמתם, והם ניגֶר איש עבר־הירדן ושילא הבבלי ויחד אתם יוחנן האֵסי. ואמנם עיר אשקלון היתה בצורה למשגב, אולם כמעט היתה ריקה מאנשי מלחמה. כי רק גדוד רגלים אחד ולהקת רוכבים שמרו עליה ובראשם שר־הצבא אַנְטוֹנִיּוּס.

ה׳ב. והיהודים החישו את מסעם בזעף ועמדו לפני שערי העיר במהרה, כאלו מקרוב באו. אולם מעיני אנטוניוס לא נעלם דבַר מסעם והוא יצא לקראתם עם רוכביו ולא חת מגֹדל המונם ולא מעֹז רוחם והחזיק מעמד בפניהם בעצם גבורה, כאשר השתערו עליו בפעם הראשונה, וגרש את המעפילים לעלות על החומה. כי המון אשר לא נֻסה בקרָב הִצה פה על גבורי חיל מלֻמדי מלחמה, ורגלים נלחמו ברוכבים ואנשים צפופים בלי סדר התנגחו עם צבא מחֻבּר במערכה והשתרעו בכל נשק הבא לידם על אנשי־צבא מזֻינים מכף רגל ועד ראש, ומרי־נפש, אשר עשו מעשיהם בחמת אפם ולא בהשכל ודעת, ערכו מערכה נגד אנשי־צבא השומרים את פי מפקדיהם, אשר כוננו את כל צעדיהם לאות הנתון להם — על־כן כשלו היהודים באפס־יד. וכאשר התמוטטו שורות המערכה הראשונות, כי נלחצו להסוג אחור מפני הרוכבים, נדחפו אל תוך השורות האחרונות, אשר שתו גם הן אל החומה, וחרב איש היתה באחיו, ולאחרונה ברחו כל היהודים מפני דהרות הרוכבים ונפוצו על־פני כל העמק. ושם נמצא כר רחב לרוכבי הסוסים, והמקום עזר לרומאים להרבות את חללי היהודים. הרוכבים מהרו לעבור את הבורחים במרוצתם ולסגור עליהם את הדרך, ואחרי־כן הפנו את פניהם למולם והפיצו את הפליטים אשר התלקטו במנוסתם והכו בהם לאין־מספר. ורבים הקיפו את פליטי היהודים בכל המקומות אשר פנו שמה וצנפו אותם והמיתום ברמחיהם על־נקלה. וגֹדל המון היהודים לא הועיל להם בעת צרתם והרומאים, אשר היו מתי־מספר, כמו עצמו ורבו בעשותם חיל במלחמה. והיהודים נִסו להלחם במזלם הרע ועמדו על נפשם, כי בושו ממנוסתם המהירה, וגם קוו להסב את גורל המלחמה, אולם הרומאים לא חדלו מעשות חיל. וכה ארכה המלחמה עד הנשף ועשרת אלפים מן היהודים נפלו בחרב וביניהם שני שרי־הצבא יוחנן ושילא והנותרים כֻּסּוּ רֻבָּם פצעים ושרדו עם שר־הצבא הנשאר ניגר אל שעלית^א)סַלִּיס, נ״א: חַאַלִּיס., והיא עיר מצער לאדומים. ומן הרומאים נפצעו מתי־מספר במלחמה הזאת.

ו׳ג. אולם גם אחרי הצרה הזאת לא סר גאון היהודים, ונהפוך הוא, כי חִזקה עוד הרעה את עזות פניהם ולא שמו לבם להמון החללים המתבוססים לרגליהם, וזכר נצחונותיהם הראשונים השׁיאם להביא עליהם מגפה שנית. הם לא חכו עד אשר ירפאו פצעיהם ואספו את כל חילם ובשארית חֵמות ובהמון גדול מבראשונה מהרו במרוצה אל אשקלון. אולם גם הפעם מצא אותם כפגע הראשון, גמול חֹסר דעת הקרָב ויתר מגרעותיהם למלחמה. כי אנטוניוס טמן להם אורב במעברות הארץ והם נפלו אל הפח מבלי דעת, ועוד טרם הסתדרו במערכה הקיפו עליהם הרוכבים ועוד הפעם נפלו חללים שמונת אלפים איש ומעלה והנשארים נמלטו על נפשם ויחד אתם גם ניגר, אשר הפליא להראות את גבורתו בעת מנוסתו. כי נלחצו היהודים בידי רודפיהם אל מגדל־מבצר אחד בכפר הנקרא בֶּלְצֶדֶק (נ״א: בֶּצֶדֶל, בֶּזֶדֶל), ואנשי אנטוניוס לא יכלו להתמהמה לפני המגדל, כי קשה היה לכבשו וגם לא רצו לתת לשר־הצבא הגדול מכל היהודים בגבורתו לצאת בשלום, ועל־כן שלחו אש בחומה, וכאשר עלתה הלהבה מן המגדל שבו הרומאים לדרכם בשמחה וחשבו בלבם, כי מת ניגר. אולם הוא קפץ אל תוך מערה עמֻקה בירכתי המצודה ונצל מן הלהבה. ואחרי שלשה ימים שמע את נהי האנשים, אשר חקרו למצֹא את עצמותיו ולקברו, וענה לקולם. וכאשר יצא בשלום נפעמה רוח היהודים ושמחו שמחה גדולה, כי מאת האלהים באה ישועת האיש הזה, אשר נועד להוציא ולהביא את צבאותיהם במלחמה העתידה.

ז׳ד. ואספסינוס פקד את הצבא בעיר אנטיוכיה, היא העיר הגדולה בארץ סוריה, ועל־פי גדלהּ וחֹסן אשרהּ היא שלישית במעלתה בכל חלק העולם הסר לשלטון הרומאים, ושם אסף אליו גם את אגריפס המלך, המחכה לקראת בואו עם כל חילו, ומִהר לנסוע אל עכו. ובעיר הזאת קדמו את פניו אנשי צפורי עיר הגליל, אשר הם לבדם מכל יושבי הגליל דרשׁו שלום לרומאים, כי היטיבו לראות מאין יבוא עזרם וידעו את כל חֹזק, הרומאים, ועל־כן מהרו עוד לפני עלות אספסינוס לתת את ערֻבּתם לצֵסֶניוס גַּלוס וכרתו עמו ברית וקבלו חיל־משמר, ועתה יצאו בברכת שלום לקראת המצביא [החדש] והבטיחוהו, כי בכל אוַת־נפשם יהיו נאמנים בבריתו גם נגד אחיהם. וראש־הצבא מִלא את שאלתם ונתן להם חיל רוכבים ורגלים, אשר תמצא ידו לשמור את שלום העיר ולהגן עליה משֹׁד בעלות עליה היהודים למלחמה, כי לא קל היה בעיניו הנזק אשר ימצא אותו בהלקח ממנו לפני המלחמה העתידה העיר צפורי, היא הגדולה בכל ערי הגליל, הבנויה במקום משגב והמֻקפה חומה, אשר תהיה לו למבצר לעֻמת העם היושב בגליל.

ח׳תאור ארץ הגליל, ארץ שמרון וארץ יהודה.

א. שתים הן ארצות הגליל: האחת מכֻנה בשם הגליל העליון והשנית בשם הגליל התחתון, ומסביב להן נמצאו ארץ הצידונים (פיניקיה) וארץ סוריה. וממערב שמש גבולות הארץ הם עכו עם בנותיה והר הכרמל, אשר היה לפנים לבני הגליל, ועתה הוא נחשב על גבול הצורים. ובקרבתו נמצאה גבע^א)גבה. עיין ספר ב, י״ח, א. עיר הרוכבים, אשר נקראה בשם הזה, כי ישבו בה רוכבים מצבא המלך הורדוס, אשר נפטרו מעבודתם. וגבול הדרום הן ארץ משרון ועיר בית־שאן עד מי הירדן. ומרוח קדם גבול הגליל הן ארצות סוסיתא (היפוס) וגדר וארץ הגולן, ושם נמצאו גם גבולות מלכות אגריפס. ומרוח צפון סובב הגבול על צור וארץ נחלתה. ואֹרך הגליל התחתון מעיר טבריה עד כבול (חבולון)^ב)נ״א: זבולון. את אֹרך הגליל מונה יוסיפוס במובן הרֹחב הגיאוגרפי, ואת רחבה במובן האֹרך הגיאוגרפי, לעמת זאת בעבר הירדן (להלן, ג) וביהודה (ה) הוא מכַוֵּן את אֹרך הארץ ורחבה למובנים הגיאוגרפיים. בקרבת חוף עכו, ורחבה מן הכפר אשר בעמק הגדול ושמו כִּסָּלוֹת (כסלות־תבור) עד באר־שבע. ומשם רֹחב הגליל העליון עד כפר בקע (בַּקַּה), הוא קצה גבול ארץ הצורים. וארכהּ מכפר תֵּלָה אשר על הירדן עד מֵרון (מידות).

ט׳ב. ואף כי שתי ארצות הגליל קטנות במדה ומכל עברים הן מֻקפות ערי־נכר, בכל־זאת עצרו יושביהן. בכל המלחמות את האויבים מעלות על הארץ, כי היו הגלילים אנשי־מלחמה מנעוריהם ועצומים במספרם כל הימים ומעולם לא שלט מֹרך־לב באנשים ומעולם לא חסרה הארץ גברים [יוצאים לקראת נשק], כי כֻלה ארץ דשנה ואדמת־מִרעה וגם עצים שונים צומחים בה ועֹשר תנובת הארץ מושך גם את לב האנשים הרחוקים מאהבת עבודת־האדמה. וכל הארץ נזרעה בידי יושביה ולא נמצא בה אף חבל שומם אחד. ובגלל ברכת האדמה הטובה ערי־הגליל הרבות והמון הכפרים מלאים אדם (מרֻבּים באֻכלוסים) וגם מספר יושבי הקטן שבכפרים הוא חמשה־עשר אלף.

י׳ג. ואף כי ארץ הגליל נופלת במדתה מעבר־הירדן (ארץ פֶרַיָּה), הנה היא עולה עליה בחֵילה ובעֹשרה, כי כֻּלה ארץ זרועה ופוריה בכל מקום, וארץ עבר־הירדן, הגדולה מהגליל הרבה, היא אדמת רכסים שוממה, וקשה לגִדול עצי־פרי טובים — ואמנם גם פה החלקות הטובות מלאות מֶגֶד שדה, ובעמקים צומחים כל מיני עצי־פרי, ויושבי הארץ מגַדלים זיתים וגפנים ותמרים לרֹב; הפלגים היורדים מראשי ההרים משקים את האדמה לרויה, ואִתּם יחד מקורות נאמנים, השוטפים כל ימי השנה, גם בחרבוני קיץ בעת יֹבש הפלגים. ואֹרך ארץ עבר־הירדן ממכור עד פחל, ורחבּהּ מרַבּת־עמון עד הירדן. ועיר פחל האמורה היא גבול צפון והירדן גבול מערב. ומעבר לגבול הארץ בדרום נמצאה ארץ מואב, ובגבול המזרח הן ארץ ערב וארץ חשבון^א)סִלְבּוֹגִיטִיס, נ״א: אֶסְבּוֹגִיטִיס. והערים רבת־עמון^ב)פילדלפיה. וגרש (גרסה).

י״אד. וארץ שמרון נמצאה בין הגליל ובין ארץ יהודה בתוֶך. ותחלתה מן הכפר הנקרא גנים (גיניה), אשר בעמק הגדול, וסופה בקרבת פלך עקרבים, ובתכונתה אינה שונה מארץ יהודה, כי שתיהן ארצות הרים ועמקים רבים והן טובות לעבודת האדמה ונותנות יבול רב, וגם עצים נמצאים בהן למכביר ועושים פרי־הַבָּר ופרי־הגנים. אמנם ארצות צמאון הן מתכונת אדמתן (אינן עשירות במוצאי מים), אך מי הגשמים מרַוים אותן לרֹב. מי הנחלים השוטפים פה הם נפלאים במתקם והמון המרעה הטוב מביא שפע ברכה לחלֵב הבּהמה, אשר אין כמוהו ביתר הארצות. ועֵד נאמן על מעלות שתי הארצות וברכת אדמתן הוא המון יושביהן הרב.

י״בה. והגבול בין שתי הארצות הוא הכפר עַנְוַת, הנקרא ברקאי, ומעבר הדרום למקום הזה היא ארץ יהודה — והכפר הזה הוא גבולה מצפון, וגבול הדרום לפי מדת ארכה הוא הכפר הסמוך לגבולות ערב הנקרא בשם יַרְדֵּן. ולרחבּהּ ארץ יהודה משתרעת מנהר הירדן עד יפו ובין שני הגבולים בתוֶך מקום העיר ירושלים. על־כן קראו לה רבים בצדק בשם טבור הארץ. וגם אין ארץ יהודה חסרה שפע־ימים, כי היא נמשכת לאֹרך שפת הים עד עכו. והארץ נחלקת לאחד־עשר חבל, ועל כֻּלם מושלת העיר ירושלים כקרית מלוכה, כי היא מתרוממת על כל סביבותיה כדמיון הראש המתרומם מעל לגוף. ויתר הערים נחלקות לפלכים^א)ביונית: טוֹפַּרְכִיוֹת., הנקראים על שמן. גופנא הפלך השני ואחריו עקרבים (עקרבתא) ואחריו תמנה ולוד, אמאוס ופֶלֵי^ב)בלי ספק פלך בית־לפתפני, הנזכר להלן (ספר ד, ה, א. עיין שם), ונשתבש השם כאן מאד. ואדום ועין־גדי, הורדיון ויריחו. ואחרי הערים האלה גם יבנה ויפו וסביבותיהן^ג)יוסיפוס מונה י״א פלכים (מחוזות), מלבד יבנה ויפו, שכנראה חֻבּרוּ אל הנציבות הסורית. לעֻמת־זאת פליניוס הרומאי מחשב עשרה פלכים, ופלך יפו בכלל, ואינו מזכיר את אדום ועין־גדי (תולדות הטבע, ב, טו.). ועל הארצות האלה נוספו מחוז גמלא והגולן והבשן וחבל ארגוב (ארץ טרכון) הם חלקי מלכות אגריפס. כי ראשית מלכות אגריפס היא בהרי הלבנון ועל־יד מקורות הירדן, ומשם היא נמשכת לרחבהּ עד ים טבריה (כנרת, גנוסר), וארכה מן הכפר הנקרא ערפה (ארפה) עד יולִיַס^ד)היא יוליס — בית צידא, שבנה פיליפוס (ספר ב, ט, א) בגולן התחתון, סמוך לים־כנרת.. והיהודים והסורים יושבים בה יחד. בדברים האלה הודעתי בקצור נמרץ את תכונות ארץ יהודה והארץ אשר מסביב.

י״גיוסף התנפל על צפורי ונלחץ לשוב אחור, טיטוס בא בחיל גדול אל עכו.

א. ואנשי־הצבא, אשר שלח אספסינוס לעזרת בני צפורי, והם אלף רוכבים וששת אלפים רגלים, ובראשם שר־האלף פלַצידוס, חנו לראשונה בעמק הגדול ואחרי־כן נפרדו, הרגלים באו אל העיר לשמור עליה והרוכבים נשארו במקום תחנותם הראשון. ואלה ואלה יצאו כפעם בפעם ממקומם ופשטו בארץ והרבו לעשות רעה לאנשי יוסף היושבים במנוחה, כי בזזו את סביבות הערים והכו את האנשים הנועזים לצאת אל השדה. על־כן מהר יוסף לעלות על צפורי וקוה לכבוש את העיר, אשר ידיו חִזקו את חומותיה, בטרם פשעה בארץ הגליל, ושמו אותה למשגב, למען יקשה לרומאים ללכדו, והדבר היה לו עתה למוקש, כי נכזבה תוחלתו לקחת את העיר בחֹזק־יד וגם נבצר ממנו להפוך את לב יושבי צפורי עליו לטובה. ובמסעו זה חִזק יוסף את המלחמה בקרב הארץ, כי הרומאים קצפו עליו על אשר התנפל פתאם על העיר ולא נתנו לו מנוח בלילה וביום, כי השחיתו את הארץ ושדדו את כל רכוש יושביה הנמצא בשדה, וכפעם בפעם המיתו את בחורי המלחמה ומכרו לעבדים את הזקנים והחלשים. וכל ארץ הגליל מלאה אש ודם, ולא נמצא מכאוב ויגון אשר לא עבר עליה, ורק מנוס אחד נשאר לעם הבזוז והשסוי — בערים אשר חִזק יוסף את חומותיהן.

י״דב. וטיטוס נחפז לעבור דרך הים מאכֵיה אל אלכסנדריה, אף כי היו אז ימי הגשמים, וקבל את הצבא כאשר פקד עליו אביו והחיש את מסעו והגיע במהרה אל עכו. ושם מצא את אביו וחִבּר את שני הלגיונות המהֻללים, אשר הביא עמו, והם הלגיון החמישי והלגיון העשירי, אל הלגיון החמשה־עשר, אשר בידי אביו. ועליהם נוספו שמונה־עשר גדודים (קוהורטות) ועוד חמשה גדודים ולהקת רוכבים אחת באו מעיר קיסריה וחמש להקות רוכבים מארץ סוריה. ועשרה גדודים היו בני אלף רגלים האחד, ובכל אחד משלשה־עשר הגדודים הנותרים היו שש מאות רגלים. וכל להקת רוכבים היתה בת מאה ועשרים איש. וגם חיל־עזר רב ממלכי הברית נאסף שמה (אל עכו), כי אנטיוכוס (מלך קומחי) ואגריפס ושׁהים (מלך חמת) הביאו כל אחד אלפַּים אנשי־צבא רגלים רובי־קשת ואלף רוכבים, ומלכו הערבי (מלך נבטו, היושב בסלע) שלח אלף רוכבים וחמשת אלפים רגלים, כֻּלָּם רובי־קשת. וככה הגיע כל צבא הרומאים עם חיל המלכים עד ששים אלף איש, רוכבים ורגלים, מלבד משרתי הצבא אשר הלכו אחריו במספר רב ועצום, וגם הם לא נבדלו בדעת הקרב מחבריהם יוצאי המלחמה, כי בעת שלום למדו את טכסיסי הקרב יחד עם אדוניהם ובעת מלחמה היו אִתּם יחד בצרה ואיש לא עלה עליהם בדעת הליכות המלחמה ובגבורה, מלבד אדוניהם.

ט״וצבאות הרומאים ומחנותיהם ויתר שבחיהם ומעלותיהם.

א. ומי לא ישתומם לדברים האמורים על תבונת הרומאים, כי לִמדו את עבדיהם לא רק לשרת אותם לצרכי חייהם, כי־אם גם להועיל להם בעת מלחמה. ואם יתבונן איש ליתר טכסיסי צבאותיהם, יבין וידע, כי רק בתבונת כפיהם עשו להם הרומאים את הממשלה הגדולה הזאת ולא קבלו אותה למתנה ממזלם. כי אינם מחכים לעת מלחמה לאחוז את החרב, ולא רק בשעת דחקם הם שולחים ידיהם לקראת נשק, למען אסוף אותן בזמן־שלום, כי־אם דמיונם כאנשים אשר נולדו עם כלי מלחמתם יחד, וכל הימים אינם שובתים מלשאת את משמרת עבודת המלחמה, ואינם חושבים את חרבם לשעת הכֹּשר. שנוני־המלחמה אשר להם אינם שונים ממלחמת־אמת, וכל אחד מאנשי־הצבא מתרגל בעבודת המלחמה מדי יום ביומו בכל אַות־נפשו כבעת צאתו לקרב, ועל־כן נקל להם להפליא גבורה במלחמה. ואין מבוכה שולטת במערכותיהם, אשר הסכינו לסדרים, ואין פחד לנגד עיניהם, ואין יגיע המלחמה אוכל את כֹּחם; על־כן הנצחון רודף אחריהם תמיד, כי אין דומה להם בדרכיהם אלה. ואמנם לא ישגה אדם בקראו לשנוני־מלחמתם בשם מלחמה בלי שפך־דם ואת מעשיהם בעת הקרב בשם שעשועי־מלחמה עם שפך־דם. וגם בהגיח עליהם האויב פתאם לא יקל בידו להפילם תחתיו. כי הרומאים הפורצים בגבול האויב אינם נגשים למלחמה בטרם יבצרו את מחנם בחומה, וגם אינם שׂמים את מחנם בכל מקום או בלי סדרים, וגם לא כֻלָּם שולחים ידם במלאכה הזאת בערבוביה, כי במצאם מקום עקֹב הם הופכים אותו לראשונה למישור, ואחרי־כן הם מודדים את מקום המחנה כתבנית רבוע, ולאחרונה באים עושי המלאכה עם כל כלי עבודתם.

ט״זב. ואת הככר אשר מבית למצודת המחנה הם חולקים לאהלי הצבא. וחֵל־המצודה מחוץ הוא כמראה חומה, שעליה מתנוססים מגדלים ברוָחים שוים. ובין המגדלים האלה הם מקימים את כלי־הקלע המהירים ואת זורקי־החצים (הקטפולטות) ואת הבליסטראות (רומי־האבנים, הבליסטות) ואת יתר מכונות הקלע, וכל הכלים האלה ערוכים לירות בהם. וארבעה שערים הם מקימים בחומת המחנה לכל רוחות השמים, והשערים מרֻוחים מאד, למען יוכלו לעבור בהם עם בהמות־הסבל, ורחבים כדי יכלת אנשי־הצבא להגיח מהם במהרה [על האויב]. ואת חלל המחנה מבית הם מחלקים למגרשים וביניהם הם תוקעים את אהלי שרי־החיָּלים ובטבור המחנה הם שמים את אהל המצביא הראש כדמות היכל, עד כי דמות המחנה כמראה עיר כמעט, עם שוק ומקום קבוע לבעלי־המלאכות וכסאות למושב המִּשנים וראשי־הגדודים, השופטים בכל דברי הריב בין אנשי־הצבא. עושי־המלאכה הרבים משלימים את בנין המצודה וכל אשר בקרבה בחפזון נשגב מכח בינת אדם. ויש אשר הם מקיפים את המחנה בחריץ, אשר מדת עמקו ורחבו היא ארבע אמות.

י״זג. ואחרי כלות אנשי־הצבא את המלאכה הזאת הם חונים במנוחה ובמשטר איש על דגלו. ואת כל הדברים הם ממלאים בסדר ובבטחה, וככה הם מביאים את העצים ואת הצֵדה הדרושה להם וגם את המים על־ידי משמרות קבועים, כי אסור לכל אחד לאכול את סעֻדת היום (הערב) או פת־שחרית בעת אשר ימצא חפצו בדבר, רק כֻּלָּם אוכלים בבת־אחת, והחצוצרה נותנת להם אות לישן את שנתם או לעמוד על המשמר או להשכים ממשכבם, ואין הם עושים דבר מבלי פקֻדה. וכעלות השחר נגשים אנשי־הצבא אל שרי־המאות לברכם. ושרי־המאות הולכים לקַדם בברכת־הבֹּקר את פני שרי־האלפים. ואחריהם כל שׂרי החיָּלים מתאספים לברך את המפקד הראשי. והוא נותן להם את הסִמן כחֹק היום ומוסר בידם את יתר הפקֻדות, למען יגַלה אותן כל איש לאנשי־הצבא העומדים למשמעתו. וכן הם עושים גם במערכות הקרב, וממהרים לפנות אל המקום הדרוש. וכאיש אחד הם יוצאים למלחמה ואוספים את ידיהם לאות הפקֻדה.

י״חד. והחצוצרה נותנת להם את האות להסיע את מחנם בעת הצֹרך. ואין איש נשאר במנוחה, כי לקול האות ממהרים הם כהרף־עין לפרק את אהליהם ולתקן את הכל למסע, ועוד הפעם נותנת להם החצוצרה אות להתכונן והם טוענים בחפזון את כל הכבודה על העיָרים ויתר בהמות המשא, ועומדים נכונים ומצפים כרצים מתחרים לפני מחיצת המעגל^א)הכונה באצטדין או באמפיתיאטרון (קרקוס) בעת המרוץ על־מנת לקבל פרס.. ואחרי זאת הם שולחים אש במצודת מחנם, בדעתם כי נקל יהיה להם להקימה מחדש במקום הזה וביראם פן ימצאו שונאיהם בה חפץ. והחצוצרות נותנות להם אות שלישי, להחל את מסעם, ומעירות את האנשים, אשר פגרו מסבת־מה, להחיש את מעשיהם, לבל יִפָּקד איש מכל הצבא, והכּורז העומד לימין ראש־הצבא שואל אותם שלש פעמים בלשון הרומית, אם הם מוכנים למסע, והם עונים שלש פעמים בקול רם ובלבב שלם, כי הם נכונים, ויש אשר הם מקדימים את פי השואל ומרימים ברוח מלחמה את קולם ונושאים למעלה את יד־ימינם.

י״טה. ואחרי זאת הם יוצאים לדרך, וכֻלם צועדים במנוחה ובסדר, וכמו בעת מלחמה שומר כל איש את מקומו במערכה, והרגלִים לובשים שריונות וקובעים וחגורים נשק פיפיות על שתי ירכיהם, החרב אשר משמאלם היא הארֻכּה והמאכלת אשר מימינם אינה עולה על גמד בארכּהּ. ובחורי הצבא הרגלי, השומרים לראש המִפקד, נושאים חנית (לונכי) ומגן, ויתר אנשי־הצבא מזֻינים ברמחים ובשלטים ארֻכּים [רבועים], וכל איש נושא מַשׂור וסל, מעדר וגרזן. רצועות וּמַגַּל־יד. וצֵדה לשלשה ימים, וכמעט לא נבדל איש־הצבא הרגלי מבהמת־משא. והרוכבים נושאים חרב ארֻכּה על ירך ימינם ובידם חנית ארֻכּה, ושלט אֹרך רבוע נטוי על צלע הסוס, ובאשפה הרוכבים כשלשה או כארבעה כידונים בעלי להבות רחבות ואינם קטנים במדתם מן החנית. ובקובעיהם ושריוניהם דומים הרוכבים לרגלים. וגם בחירי הרוכבים השומרים לראש שר־הצבא אינם שונים בנשקם מאחיהם העוברים בלהקותיהם. ובראש המסע הולך הלגיון, אשר נפל עליו הגורל.

כ׳ו. אלה משפטי הרומאים בעת מסעיהם ובעת חנותם, וכלי־נשקם השונים. והם אינם יוצאים למלחמה בלי עצה (ישוב־הדעת) ובמקרה (באקראי), כי כל דבר נעשה תמיד במחשבה ולעת גזרם דבר הם ממלאים אותו מיד. על־כן כמעט אין הם שוגים במעשיהם, וכאשר יכשלו פעם, יתקנו את המעֻוָּת על־נקלה. והם חושבים, כי טוב להם אם יקרה אותם פגע בעשותם דברם במועצות ודעת מאשר תבוא עליהם טובה במקרה (בהסח הדעת), כי הטוב אשר הגיע לאדם פתאֹם משיא אותו לעשות דבריו בקלות־ראש. ולעֻמת־זאת תלַמד בחינת השכל את האדם — הבוש מתוחלתו — לבקש עצה ותחבולה לבל יִשָּׁנה הדבר עוד פעם, כי הטוב הבא לאדם מבלי דעתו אינו פֹעל ידיו של המקבל, אולם בהתגולל עליו צרה בדבר הנעשה בהשכל ובדעת מצֹא ימצא תנחומים, בהכירו כי מִלא את דברו בכֹבד־ראש.

כ״אז. ובשנוני־המלחמה הרומאים מחזקים לא רק את גופם, כי־אם גם את רוחם. וגם האימה מועילה להם בדבר הזה. ואף כי חֻקיהם זוקקים עֹנש־מות לא על המנוסה מן המחנה לבד, כי־אם גם על עברות קלות מזו, — הנה אימת שרי־הצבא גדולה עוד ממורא החֻקים על פניהם. ורק בתתם כבוד רב לאנשי־הצבא המשֻׁבּחים, המפקדים שומרים על עצמם לבל יחָשבו כרשעים אכזרים בעשותם שפטים בחַיָּבים. וכה חזקה משמעת שרי־הצבא על־פני הרומאים, עד כי בעת שלום מראם נהדר מאד, ובמערכה כל אנשי־הצבא הם כבשר אחד. שורותיהם מה נצמדו יחד, תנועותיהם מה קלות, אזניהם מה נטויות להקשיב את הפקֻדה, והעינים מה לטושות להביט אל האותות, והידים מה נכונות לקראת המעשה! ובהגיע שעת עלילה הם קצרי־רוח ובעת סבל הם ארכי־אפים, ובעמדם במערכה לא יִכָּשׁלו לעולם מפני תחבולות שונאיהם ולא מפני מעצורי המקום וגם לא מפני גזרת הגורל, כי רצון הנצחון מתגבר בקרבם על פגעי הגורל. היפלא אפוא הדבר, כי העם, אשר העצה והתבונה עוברות בראש מערכותיו וצבא בעל מעשים כזה ממהר למלא אחרי העצה — הרחיב את גבולות ממשלתו עד נהר פרת במזרח וים אוקינוס במערב ועד משמני ארץ לוב בדרום והנהרות איסטרוס (דונה) ורינוס בצפון? הן כמעט יאמר האומר, כי אין הקנין שׁוֶֹה בקונהו.

כ״בח. את כל הדברים האלה דרשתי פה, ויותר אשר רציתי להלל בהם את הרומאים אמרתי לנחם בהם את המנֻצחים ולהשיב את אוהבי המרד מדרכיהם. ואולי יוסיף ציור הליכות הרומאים דעת לאוהבי חכמה, אשר נעלם מהם הדבר. ועתה אשוב אל הדברים, אשר נטיתי מהם הצדה למען זאת.

כ״גפְּלַצִּידוס עלה על יודפת לכבשה ונִגף לפני היהודים. אספסינוס פרץ בארץ הגליל.

א. ואספסינוס וטיטוס בנו נשארו בעַכּו, לסַדר את צבאותיהם. וּפְלַצִּידוס, אשר פשט על הגליל, המית המון רב מן השבוים אשר בידו, והם הזקנים והחלשים, אשר עיפה נפשם להורגים, ובראותו כי אנשי המלחמה נמלטים כפעם בפעם אל ערי המבצר הבנויות בידי יוסף, מהר לעלות על יודפת, ראש מבצרי הארץ. כי חשב לתפוש את העיר על־נקלה, בהתנפלו עליה פתאם, וגם האמין, כי בדבר הזה יקנה לו שם גדול בעיני שרי־הצבא וגם יועיל להם הרבה בהליכות המלחמה, כי אחרי הִכָּבַשׁ המבצר החזק בכל הארץ ייראו בני יתר הערים ויִכָּנעו תחת הרומאים. אולם מה מאד נכזבה תוחלת פלצידוס! לבני יודפת נודע דבר בואו והם קדמו את פניו מחוץ לשערי העיר והתנפלו על הרומאים פתאם בהמון רב ומוכן למלחמה, והשליכו את נפשם מנגד כגבורי־חיל הנלחמים בעד עירם הנמצאה בצרה ובעד נשיהם וטפם, והניסו את שונאיהם חיש מהר, אחרי פצעם רבים מצבא הרומאים. ומספר ההרוגים היה רק שבעה אנשים, כי נסוגו הרומאים אחור בסדר ולהבת רודפיהם לא יכלה לפלח את בשרם המכֻסה שריון ומגן כלו, וגם הרבו היהודים בנשקם הקל לירות ברומאים מרחוק מהתנגח אתם פנים אל פנים. גם מבין היהודים נפלו שלשה אנשים ונפצעו אחדים. ככה הבין פלצידוס, כי יִבָּצר ממנו לכבוש את העיר, ונמלט על נפשו.

כ״דב. אספסינוס גמר לעלות בעצמו על ארץ הגליל ונסע מעכו וצוה על צבאו לצאת למסע כדרך הרומאים. את כלי־הנשק מחיל־העזר ואת רובי־הקשת צוה לשלח לפניו, למען יעצרו את האויב מהתנפל עליהם פתאם וגם יתורו את היערים החשודים, אשר יוכלו להסתתר בהם אורבים. ואחרי החלוצים האלה נסע גם חלק אנשי־הצבא כבדי־הנשק, רגלים ורוכבים, ואחריהם הלכו עשרה איש למאה (צנטוריה), אשר נשאו מלבד הכבודה גם חבלי־מדה למֹד את מקום מצודת המחנה, ויחד אתם סוללי הדרכים, אשר נועדו להסיר מכשול מדרך הצבא ולישר את ההדורים וגם לחצוב את היערים העוצרים את הצבא במסעו, למען אשר לא ייעף הצבא מקֹשי הדרכים. ואחרי הסוללים האלה שלח אספסינוס את הכבודה אשר לו ולשרי־צבאותיו עם רוכבים רבים לסוכך עליה. ואחרי הכבודה נסע הוא בעצמו עם בחורי הרגלים והרוכבים ונושאי החניתות. ואחריהם הלכו הרוכבים אשר לכל לגיון ולגיון, כי מספר הרוכבים הנלוים אל כל לגיון מאה ועשרים איש. ואחריהם נסעו הפרדים נושאי מכונות־הרעש (אילי הברזל) ויתר מכונות המלחמה. ואחריהם שרי־החילים וראשי־הגדודים (הקוהורטות) ושרי־האלפים עם שומרי ראשם מבחורי הצבא. ואחריהם סִמני (דגלי) הלגיונות^א)הסמנים הם הדגלים הגדולים, שבחם משבעה תמונת הקיסר, — עץ למעלה, ספר ב, פ, ב — ג. הנשר הוא פסל הקבוע על מוט. עם צלם נשר בתוך, כי לפני כל לגיון רומאי עובר הנשר, הוא מלך כל העופות והחזק בכלם, אשר נחשב בעיניהם (של הרומאים) לסמל הממשלה ולאות, כי ינצחו את אויביהם בצאתם עליהם למלחמה. ואחרי קדשי הצבא האלה נסעו המחצצרים, ואחריהם כל מערכות הלוחמים מסֻדרות בשורות, ובכל אחת ששה אנשים לרחבה, ואחריהם הלך שר־מאה להשגיח על המערכה כחֹק. ועבדי כל לגיון ולגיון הלכו אחרי צבא הרגלים ונשאו אִתם על כתף פרדים ויתר בהמות־סבל את כבודת אנשי־הצבא. ואחרי כל הלגיונות נסע המון שכירי המלחמה, ואחריהם חיל־המאסף, רגלים מזֻינים ורוכבים רבים, להגן על הצבא מאחור.

כ״הג. ככה נסע אספסינוס עם חילו ובא בגבולות הגליל ושׁם שָׂם את מחנהו ועצר את רוח אנשי־צבאו המשתוקקים לצאת לקרב, כי לראשונה חשב להפיל את אימתו על השונאים, בהראותו את כל עֹצם חילו, ולתת להם זמן להנחם ממעשיהם, אם ירצו לשוב מדרכם עוד לפני המלחמה. ויחד עם זה הכין את הכל לקראת מצור המבצרים. למראה המפקד הרומאי נחמו רבים על מרדם וכל יושבי הגליל נבהלו מפניו. והאנשים אשר חנו יחד עם יוסף לא רחוק מצפורי בגבול העיר הנקראה גרסיס (גריס) שמעו, כי המלחמה הולכת וקרובה אליהם ועוד מעט ויתראו עם הרומאים פנים, ולא חכו לקרב הראשון, ועוד טרם ראו את האויב עין בעין ברחו ונפוצו לכל רוח. וליוסף נשארו מתי־מספר, ובראותו כי לא תמצא ידו לקַדם את פני השונאים בחיל קטן כזה וכי נפלה רוח היהודים ואם יאָמנו דבריהם בעיני הרומאים, יצאו המונים המונים לכרות אתם ברית שלום, על־כן ירא יוסף מאד לגורל כל המלחמה וגמר להרחיק מן הסכנה ולקח עמו את הנשארים ונמלט אל טבריה.

כ״ואספסינוס כבש את עיר גדר (נ״א: גברה) ועלה על יודפת ואחרי מצור ממֻשך נפלה העיר בידו באשמת בוגד אחד.

א. ואספסינוס עלה על עיר גברה^א)נ״א: גדרה, גם ערבה. וכבש אותה מיד, כי מצא אותה עזובה מאנשי־מלחמה, ובבואו בשעריה צוה להמית את כל בחוריה, אולם הרומאים לא שׂמו פדות בין זקן ונער, בשנאתם הגדולה ליהודים ובזכרם את התועבה אשר נעשתה לצסטיוס. ולא את העיר לבד שלח אספסינוס באש, כי־אם גם את כל הכפרים והערים הקטנות אשר מסביב; את אלה מצא ריקות מאדם, ובאלה מכר את היושבים לעבדים.

כ״זב. ובבוא יוסף אל העיר, אשר בקש להִשָּׂגב שם מפני האויב, חרדו יושביה חרדה גדולה, כי אמרו אנשי טבריה אל לבם, אשר לא נמלט יוסף על נפשו לולא נואש כלה מתקות הנצחון במלחמה. ואמנם לא שגו האנשים במחשבתם על יוסף, כי כבר צפה את אחרית היהודים הרעה והבין, כי רק באחת יִוָּשעו, אם יִנָּחמו על מעשיהם. ואף כי האמין יוסף, אשר יסלחו הרומאים לחטאתו, בכל־זאת נקל היה לו למות שבעתים^ב)ביונית ״הרבה פעמים״. ויש מי שתרגם ״מאה״ וגם ״אלף״ פעמים. מבּגֹד בארץ אבותיו ומִנַּבּל את משרת שר־הצבא, אשר הפקיד העם בידו, כדי למצֹא רֶוח והצלה בידי העם, אשר נשלח להלחם בו. על־כן גמר אֹמר לכתוב אל ראשי הממשלה בירושלים ולהודיעם את הדברים לאשורם, מבלי להפריז במדת כח השונאים — פן יֵצא עליו שם רע, כי הוא רך־לבב — וגם מבלי להקטין את הסכנה — פן יבואו ראשי העם להתחזק במרדם, אחרי החִלם להנחם על מעשיהם. ועם המכתב הזה דרש יוסף מהם לענות אותו במהרה, אולי הם בוחרים לכרות ברית שלום עם הרומאים, או לשלוח לו צבא, אשר כח בידו לעמוד בפני השונאים, אם יגזרו משפטם להלחם ברומאים. ואת המכתב הזה נתן יוסף בידי רצים ממהרים להביאו אל ירושלים.

כ״חג. ואספסינוס גמר לעלות על יודפת להשחיתה, בשמעו כי נמלטו לתוכה רבים מאויביו ובדעתו כי המקום הוא משגב חזק לבני הגליל. הוא שלח לפניו חיל רגלים ורוכבים ליַשר את הדרך העולה שמה, כי היתה דרך מלאה אבנים וקשה היה ללכת בה ברגל ורוכבי הסוסים לא יכלו לעבור בה כלל. לקץ ארבעה ימים כלו האנשים את עבודתם ובקעו מסלה רחבה למעבר אנשי־הצבא, וביום החמישי, בעשרים ואחד לחדש ארטמיסיוס (אִיָּר)^א)שנת ג״א תתכ״ז — 67 למנין הנהוג., מהר יוסף לבוא מטבריה אל יודפת ולחזק את לב היהודים אשר נפל עליהם. ואחד הפליטים הנופלים אל הרומאים הביא לאספסינוס את הבשורה הטובה, כי בא האיש הזה אל המבצר, ועל־כן החיש אספסינוס ועלה להלחם בעיר, כי אמר בלבו להכניע את כל ארץ יהודה בכבשו את המבצר הזה, אם יעלה בידו לתפוש את יוסף בכפו. הוא שמח לבשורה הזאת כמוצא אֹשר רב, בהאמינו, כי בגזרת האלהים נפל האיש הזה — אשר נחשב לגדול בחכמתו מכל שונאיו — בפחת אשר כרה לו בידיו, — ומיד שלח אלף רוכבים תחת פקדת פלצידוס ושר־העשרה אֵיבּוּטִיּוּס, איש גבור־חיל וחכם־לב, וצוה אותם לסגור על העיר, פן ימָלט יוסף ממנה.

כ״טד. ולמחרת היום לקח אספסינוס את כל צבאו ונסע גם הוא אחרי הרוכבים עד בואו לעת ערב לפני חומת יודפת. הוא חנה עם צבאו מצפון לעיר על גבעה רחוקה ממנה שבע פרסאות, כי בקש להראות לאויביו עין בעין את כל חילו העצום ולהפיל עליהם את פחדו. וכן היה, אימה חשכה נפלה על היהודים, עד אשר לא מצא איש כח בנפשו לצאת משערי החומה. אולם הרומאים לא רצו להשתער על העיר בלילה ההוא, כי קצרה נפשם מעמל הדרך כל היום, על־כן הקיפו את העיר במערכה כפולה ועליה הציגו בשורה שלישית את הרוכבים לסגור על כל מוצאי העיר. אבל הדבר הזה הפיח בלב היהודים עֹז וגבורה למלחמה, כי ראו אשר אבד מהם מנוס. כי אמנם האֹנס מפליא לגַבּר חילים במלחמה!

ל׳ה. וכעלות הבֹּקר התנפלו הרומאים על העיר. והיהודים החונים בשדה (לפני שערי העיר) החזיקו מעמד בראשונה לפני הרומאים. אך כאשר שלח אספסינוס את רובי־הקשת ואת הקלעים ואת כל היורים למיניהם וצוה עליהם לירות ביהודים, והוא העפיל לעלות עם חיל הרגלים על ראש הסלע התלול, אשר משם היה קל לתפוש את החומה, חרד יוסף לגורל העיר ויצא להלחם ברומאים בראש כל חיל היהודים. הם התנפלו בהמון על הרומאים וגרשו אותם מן החומה והגדילו להראות את גבורת ימינם ועֹצם רוחם. אולם מספר הנופלים מקרב היהודים לא קטן ממספר חללי שונאיהם. כי במדה שהוסיף היאוש גבורה ליהודים, ככה חזקה הבֹּשת (פן יִנָּגפו לפני שונאיהם) את רוח הרומאים, ואלה נלחמו בדעת הקרב ובכח ימינם ואלה באֹמץ לב ובחמת עֶברה, וכל היום ערכו מלחמה, ובלילה שקטו. והיהודים פצעו רבים מן הרומאים והמיתו בהם שלשה־עשר איש, ומהם נפלו שבעה־עשר חללים ושש מאות איש נפצעו.

ל״או. וביום המחרת יצאו היהודים עוד הפעם מן העיר לקראת הרומאים הנלחמים עליה והתנגחו אתם ביתר עֹז, כי החיל אשר עשו ביום אתמול, בעוד אשר לא קוו להחזיק מעמד — הוסיף להם כח ועצמה לעמוד אף הפעם על נפשם בפני הרומאים, אשר גם הם נלחמו בשארית גבורה, יען אשר בושו, כי לא עלה בידם לנצח את אויביהם חיש מהר ולמפלה נחשב הדבר בעיניהם, וחמתם בערת מאד. ועד היום החמישי השתערו הרומאים על החומה בלי־הרף, ובני יודפת יצאו לקראתם ונלחמו אתם לפני השערים. והיהודים לא חתו מעֹצם כח שונאיהם וגם הרומאים לא עיפו ממצור העיר הקשה.

ל״בז. והעיר יודפת נמצאה כמעט כֻּלה בראש סלע תלול, המֻקף מעברים תהומות אין־חֵקר, ובנסות איש להשקיף למטה תחשכנה עיניו מעֹמק פי התהום, ורק מרוח צפון נמצאה דרך אל העיר, כי שם נבנתה בצלע ההר, ואת המקום הזה בִּצר יוסף בהקימו את חומת העיר, לבל יוכלו האויבים להגיע משם אל ראש ההר, המתנשא למעלה. ועוד הרים הקיפו את העיר מסביב, ועל־כן נסתרה מכל עבריה מעיני אדם טרם הגיע אליה. זאת היתה תכונת יודפת הבצורה.

ל״גח. אספסינוס אמר להתגבר על טבע המקום וגם על אֹמץ־לב היהודים המגִנים עליו וגמר לחזק את עבודת המצור. הוא קרא את שרי צבאותיו להוָּעץ אִתּם בדבר מלחמת התנופה במבצר, והם יעצו עצה לשפוך סוללה במקום אשר משם יוכלו לגשת אל החומה. על־כן שלח את כל הצבא להביא את החֹמר הדרוש, והם חצבו בהרים אשר מסביב לעיר ויחד עם העצים הביאו אבנים לאין־מספר. ולמחסה מן החצים העפים ממעלה מתח חלק הצבא מקלעת ענפים על משוכות עצים, ותחת הצפוי לא נזקו אנשי־הצבא כמעט ממטר אבני הבליסטראות, אשר נתך עליהם מן החומה, ושפכו את הסוללה במנוחה, וחבריהם עדרו את התללים הקרובים והספיקו להם עפר לעבודה. ככה נחלק הצבא לשלשת משמרות בעבודה הזאת, ואיש לא הלך בטל. והיהודים השליכו מן החומה צורי־אבנים גדולים וכל מיני קלעים על צפוי אנשי המלחמה, ואף כי לא הצליחו לפלח אותו, החרידו בקול המֻלת מַפּצם את עושי המלאכה.

ל״דט. אחרי־כן הציג אספסינוס מסביב את מכונות הקלע, ומספר הכלים היה מאה וששים, וצוה לנגח בהם את היהודים העומדים על החומה. זורקי החצים (הקטפולטות) הקיאו להבי־ברזל^א)לונכות (לונכיאות). ואבנים גדולות בנות משקל ככר עפו מן הבליסטראות ולפידי אש וחצים נגרו בהמון ולא נתנו ליהודים לדרוך ברגליהם על החומה, ואף לצאת ולבוא בחוצות העיר. כי גם המון דורכי־הקשת הערבים וכל הרובים והקַלָּעים ירו על העיר עם המכונות יחד. וכאשר נבצר מהיהודים להשיב מלחמה לאויביהם מראש החומה, לא חבקו את ידיהם, רק עשו כמעשה שודדים והגיחו מן העיר חבורות חבורות וקרעו את צפוי בעלי־המלאכה והכו בהם, ומדי הניסם אותם הרסו את הסוללה ושלחו את המשוכה עם כל הקורות באש. לאחרונה הבין אספסינוס, כי סבת הנזק היא פרוד חלקי הסוללה, כי הרוָחים אשר בין החלקים נותנים ליהודים מקום לפרוץ בו, ועל־כן צוה לחבר את כל המשוכות לאחת, ובזה התלכדו גם חלקי הצבא העובד במלאכה ולא יכלו עוד היהודים להבקיעם.

ל״הי. והסוללה הלכה הלוך וגדול וכמעט הגיעה עד מרום צנות החומה. ויוסף הבין, כי רעה נגד פניו, אם לא ימצא תחבולה לסַכּל את עצת הרומאים. ועל־כן אסף את הבונים וצוה אותם להוסיף על גֹבה החומה, וכאשר ענוהו האנשים, כי אין לאֵל־ידם לעשות את המלאכה תחת מטר־החצים ואבני־הקלע, מצא תחבולה להגן עליהם. הוא צוה להקים מחיצת עצים [על החומה] ולשטוח עליה עורות בקר חדשים (לחים), אשר התכנסו בפני אבני־הקלע ועצרו אותן ויתר החצים והחניתות צנחו מעליהם ושבו אחור. וגם לפידי האש דעכו בלֵחָם. ותחת המחסה הזה עבדו הבונים במנוחה יומם ולילה והרימו את חומת העיר עשרים אמה. וגם הקימו עליה מגדלים רבים ושׂמו עליה צנה חזקה. והרומאים, אשר האמינו, כי עוד מעט תעמודנה רגליהם בקרב העיר, התעצבו אל לבם מאד על הדבר הזה, כי נבהלו מתחבולת יוסף ומאֹמץ לב בני העיר.

ל״ויא. וגם אספסינוס התרגז לתחבולת יוסף המחֻכּמה ולעֹז רוח אנשי יודפת, אשר החליפו כֹח למראה החומה הבנויה והגיחו משערי העיר על הרומאים, ומדי יום ביומו התנגשו אִתּם בגדודים קטנים וחבלו עליהם מזִמות ערמה כמעשה השודדים וגזלו כל אשר בא לידם, ואת יתר מלאכת הרומאים שלחו באש, עד אשר עצר אספסינוס את צבאו מהלחם וגמר לחנות מסביב לעיר ולכבשה בהכריתו לה משען לחם. הוא חשב, כי בבוא מחסור ומצוק יפנו אליו אנשי העיר לבקש חנינה, ואם יקשו את ערפם, יסופו ברעב. ועוד אמר בלבו, כי גם במלחמה יקל לו להכניעם, אם ירפה מהם הפעם ויתנפל עליהם לקץ ימים, כאשר יכשל כֹּחם. על־כן צוה לשמור על כל מוצאי העיר ומבואיה.

ל״זיב. ולחם נמצא בעיר לרֹב וגם יתר מיני מזונות, מלבד מלח. אולם מים חסרו שם, כי לא היו מעינות בקרב העיר ויושביה מצאו ספוקם במי־גשמים, ואין הגשמים מצוים בה בימות הקיץ, ויען אשר החל המצור בעצם הימים ההם, תקפה עצבת נוראה את לב האנשים, ביראם פן יגועו בצמא, וצערם גדל מאד, כאִלו כבר אזלו כל המים מכליהם. אך יוסף ראה, כי העיר עשירה בכל מיני אֹכל והאנשים אשר בה גבורי חיל ורצה להאריך את זמן המצור, למען הכזיב את תקות הרומאים, ועל־כן חלק את המים במשורה לכל יושבי העיר. אולם הזהירות הזאת היתה קשה ליושבי העיר ממחסור, ובמדה אשר לא יכלו לשתות לרויה ככל אַוַּת־נפשם הלך צמאונם הלוך וגדול ונפשם היתה שוקקה כאלו כבר התעלפה בצמא. ואמנם מחסור המים הזה לא נעלם מעיני הרומאים, כי בהשקיפם ממעל בעד חומת העיר ראו את האנשים נאספים אל מקום אחד ומחלקים את המים במדה, וכוננו אל המקום ההוא את כלי־הקלע המהירים והמיתו יהודים רבים.

ל״חיג. ואספסינוס האמין, כי לא ימשכו עוד הימים, עד אשר יאזלו כל מי הבארות והנצורים יסגירו בידו את עירם בעל־כרחם. אולם יוסף אמר להכזיב את תקותו זאת וצוה רבים מאנשי העיר לטבול בגדיהם במים ולתלות אותם מסביב לצנות החומה, עד אשר נטפה כל החומה מים. לדבר הזה נפלה רוח הרומאים, כי נבהלו בראותם את היהודים — אשר אמרו עליהם בלבם, כי אין להם מים לשתות — מפזרים מים רבים למעשי תעתועים. על־כן נואש ראש־הצבא מתקותו לכבוש את העיר במחסור ובמצוק ופנה עוד הפעם להִלחם בה בחֹזק־יד, ולדבר הזה נשאו היהודים את נפשם, אחרי אשר אפסה כל תקותם להושיע את עירם ולהציל את נפשותיהם, כי בחרו למות בחרב מלגוע ברעב ובצמא.

ל״טיד. ואחרי התחבולה הזאת מצא יוסף עוד עצה טובה לעצמו. דרך נִקרה צרה וקשה למדרך רגל, אשר לא שוטטו בה עיני הרומאים, בחלק העמק ממערב, שלח מכתבים בידי אנשיו אל היהודים הרחוקים כטוב בעיניו וקבל מהם מתנות, עד כי נמצאו לו מיני אֹכל רבים, אשר כבר חסרו ליושבי העיר. הוא צוה את שלוחיו לזחול על ארבע, בעברם על צופי הרומאים ולכסות את בשרם בעורות למען ידמו לכלבים בעיניהם. אבל לאחרונה גלו הצופים את ערמת יוסף וחנו סביב על הנקרה.

מ׳טו. יוסף נוכח עתה לראות, כי לא תוכל העיר להחזיק מעמד לאֹרך־ימים וכי קשה יהיה לו להציל את נפשו, אם ישאר בעיר. ועל־כן נועץ עם טובי־העיר לברוח ממנה. אולם הדבר נודע לכל בני העיר והם נבהלו אליו והקיפוהו בהמון וחִלו את פניו לבל יעזוב אותם, כי אליו לבדו נשואות עיניהם. הן אם ישאר בעיר, לא יחדלו מקוות לישועה, כי כל איש יֵצא למלחמה תחת פקֻודתו ברוח נכונה. וגם לא יאות לו לברוח מפני האויבים ולעזוב את אוהביו לנפשם, כי בזה יעשה כמעשה החובל הקופץ בעת הסערה מתוך האניה, אשר ירד אליה בעת מנוחת הים, ויפיל את עירם אל התהום, כי איש מהם לא יעצור כח לצאת לקראת האויב אחרי עזוב אותם האיש, אשר בו עשו חיל.

מ״אטז. ויוסף כסה מהם, כי הוא אומר לשים לדרך פעמיו, למען מַלֵּט את נפשו, והודיע אותם, כי רק לטובתם הוא מבקש לעשות את הדבר, כי בהשארו בעיר לא יועיל להם הרבה, אם יעלה בידם להחלץ מן המצר, ואם יפלו בנופלים, יאבד אִתּם יחד חנם. אולם אם יצליח בידו להמלט מן המצור, הנה יוכל לעשות להם ישועה גדולה, כי יאסוף את יושבי ארץ הגליל במהרה ויביא מלחמה חדשה על הרומאים וימשוך אותם לסור מעל העיר. והן גם אינו רואה, במה יוכל להועילם, אם ישאר אצלם — הלא נהפוך הוא, כי בזה הוא מעורר את חמת הרומאים לחזק את המצור, כי חשוב בעיניהם מאד לתפוש אותו בכפם, אולם כאשר ישמעו הרומאים, כי ברח מן המבצר, יונח לעיר הרבה מחרון־אפם. אבל בדברים האלה לא הניח יוסף את דעת האנשים ועוד הלהיב את רוחם להחזיק בו. הנערים והזקנים והנשים עם עולליהן השתטחו לפניו ביללה וחבקו את רגליו וכלם החזיקו בו וגעו לפניו בבכיה והתחננו אליו להשאר אתם יחד בצרה. ואין אני חושב, כי עשו זאת מקנאתם בו פן יִמָּלט מצרה, כי־אם בהאמינם אשר ממנו תבוא ישועתם. הם בטחו, כי לא תאֻנה להם רעה, אם ישאר יוסף בקרבם!

מ״ביז. ויוסף הבין, כי רק אם תהיינה אזניו קשובות לדברי האנשים, ידברו אליו תחנונים, ואולם אם יתחזק בדעתו — יתנו עליו משמר; וגם תשוקתו לעזוב את העיר רפתה מאד לשמע בכי העם — על־כן גמר בלבו להשאר בעיר, והתאזר בגבורת היאוש אשר תקפה את כל העיר וקרא אל העם: ״הנה הגיעה השעה לצאת לקרָב, כי אין לנו עוד תקוה להמלט; וטוב יהיה, כי נקנה לנו שם טוב במחיר חיינו ולפני מותנו במלחמה נפליא לעשות גבורות לזכרון לדור אחרון״. ובדבּרו זאת פנה למלא אחרי דברו. הוא יצא עם גבורי המלחמה והפיץ את שומרי הרומאים והבקיע אל מקום מחנם ונתק את העורות אשר התכסו בהם שופכי הסוללה ושלח אש במעשה ידם. וגם ביום השני עשה כדבר הזה, וככה עשה גם ביום השלישי ועוד ימים רבים ולילות רצופים לא נלאה להלחם באויב.

מ״גיח. והרומאים נמצאו בצרה מדי הגיחו היהודים מן העיר, כי בושו להסוג אחור מפניהם, וכאשר נטו היהודים מהם לא יכלו לרדוף אחריהם, כי פגרו מלכת תחת משא כלי־נשקם. והיהודים היו מחישים את מעשיהם כפעם בפעם ונמלטים אל העיר טרם מצאה אותם רעה. עליכן צוה אספסינוס על אנשי־חילו לכבוש את כעסם ולבלי הלחם באנשים ההולכים למות, כי יאוש מפיח שארית גבורה בקרבם, אולם חמתם תשקע בהחטיאם את המטרה כדעוך אש קוצים, ולרומאים יאות לנצח בהשקט ובבטחה, כי אינם עושים מלחמה באֹנס, רק למען הרחיב את גבולם. ואת מושכי־הקשת הערבים והקלעים הסורים ורובי־האבנים שלח להרגיע את היהודים, גם המון כלי־הקלע הגדולים לא נח ולא שקט. והיהודים נטו מעל כלי־המשחית האלה, אולם לעת הצליחו לגשת אל שונאיהם מקרוב והחצים העפים למרחוק העבירו אותם, קשתה ידם על הרומאים, כי נלחמו ברוח עזה ושמו את נפשם בכפם; וכאשר עיפו הלוחמים בשתי המערכות, מהרו חבריהם לבוא תמורתם.

מ״דיט. ככה ארך זמן המצור והנצורים הוסיפו להגיח משערי העיר, ואספסינוס האמין כמעט, כי היהודים שמו עליו מצור תחת מצור; וכאשר קרבו הסוללות אל מרום החומה, צוה להביא את האיל (איל־הברזל). האיל הוא קורה ארֻכּה כדמות תֹּרן [של אניה] ובקצה נמצא מטיל־ברזל כתבנית איל, ועל־כן נקראה בשם הזה. ובתוֶך היא תלויה בחבלים — כעל מוט עגלה — על קורה שניה הנטועה משתי קצותיה על עמודים חזקים. ואנשים רבים מושכים את הקורה לאחור ואחרי־כן הם דוחפים אותה כלם יחדו אל עבר פניהם והיא מנגחת את החומה במטיל הברזל אשר בקצֶהָ. ולא נמצא מגדל נשגב או חומה עבה, אשר יוכלו לעמוד לארך ימים בפני המהלומות האלה, וגם אם ישאו אותן בראשונה. ראש צבא הרומאים אמר לנסות את כֹּחו בדבר הזה, כי רצה הפעם לקחת את העיר בחֹזק־יד, בראותו אשר מצור העיר מביא נזק לרומאים, כי אין היהודים אוספים את ידיהם. הרומאים הקריבו אל העיר את זורקי־החצים (הקטפולטות) ויתר כלי־הקלע, לגרש בהם את השונאים, אשר נסו לעצור אותם מעל החומה, והחלו לירות ביהודים ויחד אתם קרבו רובי־הקשת והקַלעים. וכאשר לא ערבו עוד היהודים את לבם לעלות על החומה הקריבו אנשי־צבא אחרים את איל־הברזל, המצֻפה כלו זמורות וממעל לצִפוי נמצא עוד מכסה עור לסוכך על המכונה ועל האנשים אשר עליה. למגח הראשון הזדעזעה החומה, וצעקת יושבי העיר עלתה השמימה, כאלו כבר נפלו בידי אויביהם.

מ״הכ. ובראות יוסף, כי הרומאים שולחים את כל מכותיהם אל מקום אחד ועוד מעט תבקע החומה, התחכם לעצור רגע קטן את כֹּח המכונה. הוא צוה להוריד שקים מלאים קש ומֹץ אל המקום אשר יראו את האיל נִשׂא שמה תמיד, למען יתעה במהלכו וגם למען יקבלו השקים הרכים את מגח האיל ויחלישו את כחו. בגלל הדבר הזה כלו הרומאים זמן רב לריק, כי בכל מקום אשר כוננו אליו מכונת הרעש, שמה שלשלו האנשים את שקיהם ממעלה והשיבו את מגח האיל אחור, עד כי לא נפגעה החומה. ולאחרונה מצאו הרומאים תחבולה להפר את עצת היהודים, כי עשו להם מוטות ארֻכּים וקשרו בקצותיהם חרמשים ובזה כרתו את השקים. ומני אז החלה המכונה לנגח ביתר עֹז והחומה, אשר נבנתה זה עתה, התמוטטה תחתיה. על־כן מהרו אנשי יוסף להגן על נפשם באש. הם לקחו את כל חֹמר השרפה, אשר מצאה ידם, והגיחו מן העיר בשלשה ראשים ושרפו את מכונות הרומאים ואת מקלעות סֻכּותיהם ואת סוללותיהם גם־יחד, והרומאים לא עמדו על נפשם, כי נבהלו מעֹז אף שונאיהם ולא קמה בהם רוח, ובעוד הם מבקשים להעזר עלתה הלהבה למעלה, כי כהרף־עין לִחכה האש את הכֹּפר והזפת והגפרית ואכלה סביב, וברגע אחד היו לבער כל בניני הרומאים, אשר הקימו בזֵעת אפם.

מ״וכא. ובאותו מעמד עשה איש אחד מן היהודים ושמו אלעזר בן שמי, יליד כפר סבא (או סב) בגליל, דבר־גבורה לשם ולזֵכר עולם, כי הרים אבן גדולה מאד והשליך אותה בכח גדול מראש החומה על מכונת הרעש, עד אשר התיז את ראש האיל, ואחרי זאת קפץ לתוך מחנה השונאים ולקח משם את ראש האיל ובמנוחה גדולה נשא אותו על החומה, וכל האויבים שמו אותו למטרה לחציהם והוא נתן את בשרו למכים, כי לא היה מכֻסה מגן, וחמשה חצים נחתו בו. אך אלעזר לא שׂם לב לדבר הזה, עד אשר עלה על ראש החומה. וכל האנשים ראו עין בעין את מעשה גבורתו. ואז קרס מעצמת מכאובי פצעיו ונפל למטה עם ראש האיל. ואחריו הפליאו לעשות גבורה שני האחים נטירא ופיליפוס, אנשי כפר רוּמָא, גם הם ילידי הגליל, כי קפצו אל תוך הלגיון העשירי והתנפלו בעֹצם־יד ובזרוע נטויה על הרומאים, עד אשר נתקו את שורותיהם, ובכל מקום אשר פנו שמה הפיצו את כל האויבים מפניהם.

מ״זכב. ואחרי הדברים האלה לקחו יוסף ויתר אנשיו עוד הפעם לפידי אש והניסו את הלגיון החמישי ואת הלגיון העשירי^א)אולי צריך להיות הלגיון החמשה־עשר. ושרפו את המכונות ואת הסוככים יחד עם הסוללה, ויתר הרומאים קִדמו את פני הסכנה והעלו מִכסֵה עפר על המכונות ועל כל מלאכת העץ אשר להם. לעת ערב החליפו הרומאים כח והקריבו עוד הפעם את איל־הברזל לנגח את החומה במקום אשר התרועעה. ואז ירה אחד הלוחמים [היהודים] מעל החומה ופגע את אספסינוס בעקבו. הפצע היה קל, כי כח המכה רפה ממרחק המקום. אולם מהומה גדולה קמה בקרב מחנה הרומאים לדבר הזה, כי למראה דם המכה נבהלו העומדים מקרוב והשמועה עברה בכל הצבא, ורבים הרפו מעבודת המצור ורצו בפחד ובבהלה לראות את פני המפקד. ולראשונה מהר טיטוס לבוא, כי חרד לנפש אביו, והמון הצבא נמוג מאהבתו לראש־הצבא ובראותו את חרדת בנו. אבל אספסינוס מהר להשיב את נפש בנו המפחד ולהשקיט את סערת הצבא, כי הבליג על מכאוביו ושקד להראות את פניו לעיני כל האנשים, אשר פחדו לחייו. ובדבר הזה העירם לגַבּר חיָלים במלחמתם עם היהודים. כי כל איש מאנשי־הצבא שמח עתה לצאת לקראת הסכנה ולקחת נקמה בעד המפקד, ובקול צעקה חִזקו איש את אחיו ומהרו אל החומה.

מ״חכג. המונים המונים מאנשי צבא יוסף נפלו חללים מחִצי האויבים ומאבני הקלע, ובכל־זאת לא משו מן החומה והמטירו אש וברזל ואבנים על שולחי האיל, אשר עמדו תחת מצפה הענפים. אולם כמעט לא עשו רעה לרומאים, בעוד אשר הם נפלו חללים בלי הרף, כי האויב היה רואה אותם והם לא ראוהו, יען אשר בלפידי האש האירו את פניהם ונעשו למטרה לחצי השונא, אשר ראה אותם כמו בעצם היום, ואולם הם לא ראו את מכונות הקלע למרחוק, ועל־כן היה קשה להם להשמר מפגעיהן. וכח כלי־הרובים המהירים וזורקי החצים היה חזק מאד, עד כי פלחו אנשים רבים בבת־אחת, והלם אבני הבליסטראות עקר את צוות החומה ופוצץ את קצות המגדלים, ולא נמצא המון אנשים גדול, אשר לא היה בכח מטר האבנים הגדולות והכבדות לנפץ את כֻּלו מבלי השאיר לו שריד. את כח המכונות האלה יבין כל איש מהמעשים אשר קרו בלילה ההוא, כי איש אחד מהעומדים על־יד יוסף נפגע באבן שלוחה [מאחת המכונות], והיא הסירה את ראשו וצנפה את גלגלתו במרחק שלשה ריסים. ובבֹּקר נפגעה אשה הרה בבטנה בצאתה מפתח ביתה והילד הגיח מבטן אמו מהלך חצי ריס. כה גדול היה כח הבליסטראות! אולם עוד נורא מזה היה קול רעש המכונות ונפץ אבני הקלע. ותלי פגרים התגלגלו בהמֻלה מעל החומה, וצעקת הנשים בתוך העיר עלתה עד לב השמים ולקולן ענתה אנקת החללים מחוץ. ובמקום המלחמה נטפה כל החומה דם ועל ערֵמות הנופלים כמעט יכלו השונאים לעלות עד מרום החומה. ונורא מכל הפחדים האלה היה הד ההרים מסביב, אשר ענה לכל הקולות ולא היה קץ לבלהות הלילה ההוא על אֹזן שומעת ועין רואה. רבים ממגני יודפת מתו אז מות גבורים, ועוד רבים מהם נפצעו. אחרי יגיע רב נבקעה החומה לעת אשמֹרת הבקר תחת מפץ המכונות, אשר לא חדל אף רגע, אך טרם הספיקו הרומאים להטיל את מכונות־העליה^א)מכונת־העליה היא סֻלם עם גשר מתפרק, שמטילים אותו למקום הפרץ בחומה, למען יעלו אנשי־הצבא. ולעלות בהן אל פרץ החומה, מהרו היהודים לכסות את בשרם בכלי־נשקם ולבצר את מקום הפרץ.

מ״טכד. אחרי מנוחה קצרה מעמל הלילה אסף אספסינוס את צבאו לפנות בקר לכבוש את העיר בסערה, וברצותו לגרש מתוך פרצי החומה את היהודים, העומדים לו לשטן, צוה לגבורי הרוכבים אשר לו לרדת מעל סוסיהם ולחגור את כל כלי־זינם ולהתיצב בשלש שורות לפני פרץ החומה ולשלוח את חניתותיהם לפניהם, למען אשר יבקיעו לראשונה אל העיר, אחרי אשר יטילו את מכונות־העליה, ואחריהם הציג במערכה את גבורי הרגלים, ואת יתר הרוכבים ערך ממול החומה לאֹרך כל צלעות ההרים, לבל יוכל אחד הבורחים מן השבי להִסָּתר. ומאחוריהם הציג את רובי־הקשת וצוה עליהם לכונן חציהם על יתר, וכה אמר גם אל הקַלעים ואל המנצחים על המכונות ואת יתר אנשי־צבאו צוה לקחת סֻלמות ולהגישם אל חלקי החומה אשר טרם נבקעו, למען ינסו היהודים לעצור את השונאים האלה ויעזבו את משמר פרץ־החומה, בעוד אשר הנשארים יסוגו אחור מפחד החצים ואבני הקלע ויפנו את דרך מבוא החומה.

נ׳כה. יוסף הבין את מחשבת אספסינוס, ועל־כן שלח את הזקנים ועיפי המלחמה אל יתר חלקי החומה, בהאמינו כי לא יקרה אותם פגע, ואל מקום פרץ־החומה שלח את גבורי צבאו, ובראש כֻּלם ששה ששה אנשים (לגדוד) על־פי הגורל, לעבור לפניהם, וגם הוא היה בין הששה. הוא צוה עליהם לאטום את אזניהם, לבל יבהלו מקול תרועת הלגיונות, ולכרוע על ברכיהם ולכסות עליהם בשלטיהם נגד החצים ואבני הקלע, וגם אמר להם להסוג אחור מעט עד אשר יריקו רובי־החצים את אשפותיהם, ולהיות עתידים לרגע, אשר בו יטילו הרומאים את מכונות־העליה על פרץ החומה, — למען התנפל עליהם ולצאת לקראת השונאים על הגשרים אשר להם: ״היום הזה ילָחם כל איש מכם לא למען הצל את עירו, רק למען קחת נקם על חרבנה, על־כן ישים לנגד עיניו את מראה הזקנים והטף הנשחטים בידי האויב ואת פני הנשים העתידות לֵהרג במהרה ויאסוף את כל זעמו על הצרות הבאות וישפוך אותו על ראשי עושי הרעה״.

נ״אכו. ככה ערך יוסף את צבאו להלחם משני עבריו. ובראות יושבי העיר אשר לא לקחו חלק במלחמה, הנשים והטף, כי העיר מֻקפה במערכה משֻׁלשת, — כי איש מהרומאים השומרים על מוצאי העיר מכבר לא נשלח להלחם [בפרץ החומה] — ועל־יד החומה הפרוצה עומדים אויבים וחרבות שלופות בידיהם, וההרים אשר ממעל לעיר נוצצים מרֹב נשק, והרובים הערבים דורכים את קשתותיהם, הרימו קול יללת נהי, כאלו כבר בא האסון אשר יראו ממנו. ויוסף ירא פן תרפינה הנשים את לב קרוביהן בבכין, וצוה לסגור אותן בבתיהן ולהפיל אימה עליהן, למען תשקטנה תחתיהן, והוא פנה אל מקומו בפרץ החומה, אשר עלה לו בגורל, ואל הרומאים המקריבים את סֻלמיהם מול יתר חלקי החומה לא שׂם את לבו, ובצפּיתו צִפּה אל רעם כּלי־הקלע.

נ״בכז. פתאם תקעו מחצצרי כל הלגיונות והצבא הריע לעֻמתם בקול ענות גבורה, ואור היום חשך בפני המון החצים ואבני הקלע, אשר עפו מכל עבָרים. אולם אנשי יוסף שמרו את פקֻדתו ואטמו את אזניהם, לבל ישמעו את קול הצעקה והשאון, וכסו את בשרם, לבל יפגעו בהם החצים, וכאשר הטילו הרומאים את מכונות־המעבר, קפצו היהודים על הגשרים טרם דרכו עליהם רגלי המשליכים אותם, והתנגחו עם העולים על הגשרים וגִלו את כל אֹמץ נפשם וגבורת ידם, ואף כי הגיעו מים עד נפש, שקדו בכל כֹּחם להראות, כי לא נופלים הם בגבורתם מצריהם הבטוחים מפחד רעה. הם לא הרפו מן הרומאים עד אשר נפלו חללים או הכריעו אותם. אולם מעט מעט עיפו מכֹּבד המלחמה ולא נמצאו אנשי־חיל חליפתם, בעוד אשר בצבא הרומאים באו כפעם בפעם אנשי־צבא חדשים למלא חיש מהר את מקום העיֵפים. על־כן חִזקו הרומאים איש את אחיו והתלכדו יחד והתכסו במגניהם עד היותם כגוף מֻצק אחד ובעבי המערכה כֻּלה לחצו את היהודים, וכמעט עלו על החומה.

נ״גכח. ובעת הצרה הזאת לִמד האֹנס את יוסף עצה טובה — כי כן הוא דרך האֹנס להפליא מזמות לעת תקֹף היאוש — והוא צוה לשפוך שמן רותח על האויבים המתלכדים במגניהם. ואנשיו הביאו במהרה את השמן בהמון, כאלו כבר היה מוכן אצלם לדָבר, ושפכו אותו מכל עבר על הרומאים, ואחרי־זאת השליכו עליהם גם את כדי השמן הלוהטים מחֹם. השמן הקודח הזה לִהט את הרומאים והפיץ את מערכותיהם, ובמכאובים נוראים התגלגלו מעל החומה, כי על־נקלה חדר השמן דרך הנשק הסוכך עליהם והשתפך על־פני כל גופם מקדקדם ועד פעמי רגליהם ואכל את בשרם כאש להבה, יען אשר תכונת השמן להתחמם על־נקלה ולהתקרר רק מעט מעט מפני דשנו. והרומאים היו חבושים ואסורים בקובעיהם ובשריוניהם ולא עצרו כח להרחיק מהם את השרפה, על־כן קפצו למעלה וגם התעטפו מעצמת מכאובם עד אשר נפלו מעל הגשרים. ואלה אשר הפכו את פניהם מול אחיהם, המעפילים לעלות אחריהם, כרעו על־נקלה בידי היהודים, אשר הכו בהם מאחור.

נ״דכט. אולם גם בעצם התלאה הזאת לא כשל כח הרומאים — כאשר לא אבדה גם עצה מן היהודים. — ואף כי ראו אנשי־הצבא את צרת חבריהם הנכוים, הוסיפו לעלות אחריהם על היהודים שופכי השמן וכל אחד חרף את רעהו, כי הוא עומד לו לשטן בדרך גבורתו. והיהודים מצאו תחבולה חדשה, ושפכו קש יוני^א)שם הצמח ביונית ״טיליס״ ותרגמתי על־פי השם הרומי foenum graecum). בגרמנית נקרא זה גם ״חציר־חרובים״ (Bockshornkraut) והוא צמח תרמילי, אשר גרגריו המבֻשלים נותנים דֶּבֶק. מבֻשׁל על קרשי רצפת הגשרים, להכשיל את הרומאים, והם מעדו וצנחו למטה. ולא יכלו עוד אנשי־הצבא לעמוד על רגליהם ברצותם לפנות לאחור או לעלות על האויב; אלה נפלו אחורנית על הגשר ונרמסו ברגלי אחיהם ורבים נפלו על מכסה הסוללה ובמפלתם היו למטרה לחצי היהודים. כי כאשר כשלו הרומאים היתה הרוָחה ליהודים ולא הֻטל עוד עליהם להלחם בהם פנים אל פנים ומצאו שעת־הכֹּשר לירות בהם מרחוק. ואחרי הרעה הרבה, אשר מצאה את אנשי־הצבא ביום ההוא, קרא אליהם ראש־הצבא למשוך את ידיהם בבוא הערב. רבים מהם נפלו חללים ועוד רבים מאלה נפצעו. ומהיהודים נפלו רק ששה חללים וכשלש מאות פצועים נִשׂאו ממקום הקרב. המלחמה הזאת היתה בעשרים לחֹדש דַּיְסִיּוֹס (סיון).

נ״הל. ואספסינוס אמר לנחם את לב אנשי־צבאו אחרי הפגע הזה, אולם ראה, כי חמתם התלקחה מאד ואין הם דורשים תנחומים, כי־אם מבקשים לעשות מעשה, על־כן צוה להרים את הסוללות ולהקים שלשה מגדלים, חמשים רגל גֹּבה האחד, ולצַפּות אותם ברזל מכל עבריהם, למען יהיו מֻצקים בכֹבד משקלם ולא תשלֹט בהם האש. ואחרי־זאת העמיד את המגדלים בראשי הסוללות והעלה עליהם את נושאי הרמחים ואת רובי־הקשת וגם הציג בהם כלי־קלע קלים ויחד אִתּם את הקַלעים החזקים. והרומאים, אשר לא נראו מפני גֹבה המגדלים והַצִּנות, ירו בעומדים על החומה, אשר היו למול עיניהם. והיהודים לא יכלו לנטות הצדה על־נקלה מפני החצים ואבני הקלע, אשר עפו מעל לראשיהם, וגם לא להלחם באויביהם הנעלמים, ולמגִנת לבם ראו בעיניהם, כי אין ידם משיגה לשלח את הקֶלע עד מרום המגדלים, וגם אין האש שולטת בצפוי הברזל, על־כן ירדו מראש החומה ויצאו כפעם בפעם השערה לגרש את השונאים המעפילים לעלות. ככה החזיקו עוד אנשי יודפת מעמד, אף כי בכל יום ויום נפלו רבים מהם חללים ונבצר מהם לגמול לשונאיהם רעה, מלבד אשר עצרו אותם בהשליכם את נפשם מנגד.

נ״ולא. ובימים ההם שלח אספסינוס את טרַיָּנוס, ראש הלגיון העשירי, עם אלף רוכבים ואלפים רגלים על יפה, אחת הערים הקרובות אל יודפת, אשר התעוררה למרוד ברומאים, בראותה, כי בני יודפת עומדים על נפשם בפני האויב זמן רב, כאשר לא האמין איש מראש. טרַיָּנוס חשב, כי יקשה בידו לכבוש את העיר, אשר נוסף על משגב מקומה היתה מֻקפה חומה כפולה. בראותו, כי יצאו יושבי העיר לקראתו מוכנים לקרב, התנפל עליהם והניסם מהרה וגם רדף אחריהם. בהגיע הבורחים עד החומה הראשונה הדביקו אותם הרומאים ובאו יחד אתם בשעריה. וכאשר בקשו היהודים לבוא גם מבית לחומה השניה, סגרו לפניהם אחיהם יושבי העיר את שעריה, כי פחדו פן יפלו האויבים יחד אִתּם אל העיר. אכן אחת גזר האלהים למסור את יושבי הגליל בכף הרומאים להרג ולאבדן! האנשים עמדו בהמון גדול ודפקו בשערי העיר ונקבו את שמות אחיהם והפצירו בהם למלט את נפשם, ועוד הם מתחננים, והנה נפלו חללים, כי את החומה הראשונה כבשו האויבים ואת השניה סגרו לפניהם אחיהם. הם נלחצו בין המצרים, בין שתי החומות בתוֶך ונדחקו יחדו, ורבים המיתו איש את אחיו או נפלו על חרבם, ורבים כרעו בחרב הרומאים, כי לא קמה בם עוד רוח להלחם בהם, ומלבד פחד האויבים דִכּא בגד אחיהם את נפשם. הם מתו במאֵרה על שפתיהם, ולא את הרומאים קללו, כי־אם את אחיהם, עצמם ובשרם. ומספּר כל הנופלים היה שנים־עשר אלף איש. טרַיָּנוס הבין, כי העיר ריקה עתה מאנשי־חיל, וגם אם נמצאו בקרבה אנשים, לא יעמוד לבם מפני גֹדל יראתם, אולם הוא קִדֵּש את כבוש העיר לראש־הצבא ושלח מלאכים אל אספסינוס לבקשהו, כי ימַלא את ידי בנו טיטוס להשלים את הנצחון [למען יִקָרא שמו עליו]. ואספסינוס אמר בלבו, כי עוד עבודה רבה נכונה לכובשי העיר, ועל־כן נתן בידי בנו חמש מאות רוכבים ואלף אנשי־צבא רגלים. טיטוס מהר לעלות על העיר והציג את צבאותיו במערכה והפקיד על האגף השמאלי את טרַיָּנוס, והוא עמד בראש האגף הימני. וכאשר הביאו אנשי־הצבא מכל עברים סֻלמות, לעלות בהם על החומה, נלחמו הגלילים זמן קצר, ואחרי־כן עזבו את המצודה, ואנשי טיטוס קפצו אל תוך העיר וכבשו אותה במהרה. אולם כאשר נטשו הרומאים בתוך העיר, קמה עליהם מלחמה קשה, כי בחורי החיל התנפלו עליהם ברחובות והנשים השליכו עליהם מן הבתים כל דבר אשר בא לידן. וכשש שעות ארכה המלחמה הזאת, עד אשר ספו כל היהודים אנשי המלחמה ויתר העם נפל ברחובות העיר ובבתיה בחרב הרומאים, אשר לא חמלו על זקן ונער ולא חִיו כל נפש זכר, מלבד הילדים, כי אותם מכרו לעבדים עם הנשים יחדו. ומספר כל ההרוגים יחד עם הנופלים במלחמה הראשונה [בין החומות] היה חמשה־עשר אלף איש, ומספר השבוים אלפַּים ומאה ושלשים. הצרה הזאת באה על יושבי הגליל ביום עשרים וחמשה לחדש דַיסיוס (סיון).

נ״זלב. וגם השמרונים לא נחלצו אז מצרה, כי הם נאספו בהר גריזים, אשר למקום קדוש הוא נחשב בעיניהם, ונשארו במקום ההוא. אולם אספתם זו נתנה עֵדיה, כי למלחמה הם נושאים את נפשם, ולא לקחו מוסר מהרעה אשר מצאה את שכניהם [היהודים]. לשמע נצחונות הרומאים גדלה קנאתם, ולא שמו לב לרפיון כחם, רק חכו בקֹצר רוח לעת מהומה. ואספסינוס יעץ לקדם את פני המרד הזה ולהפר את מזמותיהם, כי אף אם נמצאו מִשמרי הרומאים בכל ארץ שמרון, בכל־זאת ירא מפני ההמון הגדול הנאסף והערוך למלחמה. על־כן שלח עליו את צֶרְאַלִּיס, ראש הלגיון החמישי, עם שש מאות רוכבים ושלשת אלפים רגלים. וכראות צֶרְאַלִּיס את השונאים הרבים העומדים בראש ההר, אמר בלבו, כי לא יוכל להעפיל ולעלות בשלום על ראש ההר למען יתגרה אִתּם מלחמה, ועל־כן עמד למטה ושמר על ההמון כל היום. ולא נמצאו אז לשמרונים מים די מחסורם, כי הימים היו ימי עצם הקיץ וההמון לא הספיק לְהִצְטַיֵּד, והשמש להטה מאד ביום ההוא, עד אשר גועו אחדים מן השמרונים בצמא, ורבים מהם ברחו אל הרומאים, כי בחרו בחיי עבדים ממָות אשר כזה. וכאשר שמע צראליס מפיהם, כי גם נפשות הנשארים התעטפו עליהם מהיסורים הנוראים, עלה על ראש ההר וערך את צבאו במעגל מסביב לאויבים ולראשונה קרא עליהם לכרות אִתּוֹ ברית ולפרק את כלי־נשקם, למען יתן להם את נפשם לשלל. וכאשר לא שמעו השמרונים לדבריו, השתער עליהם והמית את כֻּלָּם יחד, אחד־עשר אלף ושש מאות איש. והדבר הזה נעשה ביום עשרים ושבעה לחדש דַיסיוס (סיון). אלה הרעות אשר מצאו את השמרונים.

נ״חלג. ויושבי יודפת חִזקו את לבם להביש את תקות הרומאים ולא שבו אחור מפני כל הנוראות. אולם ביום הארבעים ושבעה [למצור העיר] התרוממה סוללת הרומאים ממעל לחומת העיר, ואחד מבני העיר נפל אל אספסינוס ביום ההוא ובִשׂר לו, כי רק מתי־מספר נשארו להגן על העיר, וגם הם רפי־אונים, כי כשל כחם מלילות הנדודים התכופים ומִכֹּבד הקרָבות הרצופים ולא יוכלו לעמוד על נפשם בפני הנלחמים אִתּם ביד חזקה. והאיש הוסיף עוד לדבר, כי גם בערמה יִלָכדו יושבי העיר על־נקלה, אם ינסה איש להתנפל עליהם לעת האשמורה האחרונה (אשמֹרת הבֹּקר), יען כי אז הם אומרים למצֹא שעת מרגוע מהבלהות, ותרדמת שחרית נופלת על האנשים העיפים והיגעים, וגם הצופים נמים את שנתם. על־כן יעץ האיש להשתער על העיר בשעה הזאת. ואמנם אספסינוס לא הרבה להאמין בדברי הפליט, בדעתו כי היהודים נאמנים בברית אחים ואינם פוחדים מכל יסורים. כי עוד לפני זאת נתפש אחד מפליטי יודפת ועמד בכל העִנויים הקשים, כאשר דשו האויבים את בשרו וגם שמו אותו באש, לחקור ממנו את הדברים אשר נעשו בעיר, והוא לא הוציא אף הגה מפיו וקבל באור־פנים את המות, כאשר הוקע על הצלב. אולם נדמה בעיניו (בעיני אספסינוס), כי שמץ אמת נמצא בדברי הבוגד, ואולי גם כל דבריו נאמנים, וגם הבין, כי בנפול הרומאים בפח לא תצמח להם רעה גדולה, על־כן צוה לשים משמר על הבוגד והכין את צבאו לעלות על העיר ולכבשה.

נ״טלד. ולמועד האמור עלו הרומאים חרש על החומה. לראשונה עלה טיטוס עם דומיטיוס סַבּינוס, אחד משרי־האלף, בראש מתי־מספר מן הלגיון החמישי והלגיון העשירי. הם שחטו את הצופים [הנמים] ובאו אל העיר ואחריהם עלו סקסטוס קַלִוַריוס (נ״א צראליס) שר־האלף ופלָצִידוּס עם צבאותיהם. וכבר נכבש ראש הגבעה ורגלי הרומאים עמדו בתוך העיר, וכבר עלה השחר — ועוד לא חשו המנֻצחים, כי נפלו בידי הרומאים, כי רבים שקעו בתרדמה עזה אחרי עמלם הקשה. וגם הנעוֹרים משנתם לא ידעו דבר, כי במקרה פשט אז ענן־ערפל על העיר ועיניהם חשכו מראות. ורק כאשר פרצו כל צבאות הרומאים בתוך העיר, הקיצו האנשים, למען יראו בעיניהם את האסון אשר מצאם ויוָכחו ברגע מותם, כי נפלה עירם ביד צר. והרומאים זכרו את כל התלאות אשר עברו אליהם בעת המצור ולא נתנו חנינה לאיש ולא ידעו רחמים, רק לחצו את העם מראש העיר אל המורד בחמת רצח. גם האנשים, אשר היה עוד בהם כח להִלחם, לא יכלו לעמוד על נפשם במקום הקשה ההוא (במורד). הם נדחקו ברחובות והתגלגלו במקומות המשֻׁפּעים, והמון הצבא הרומאי נשפך כזֶרם מראש ההר וכסה עליהם. והדבר הזה העיר רבים מבחורי חיל יוסף לטרוף את נפשם בכפם, כי בראותם אשר אין לאל־ידם להמית אף איש אחד מן הרומאים, מאנו למות בידי השונאים ונאספו יחד אל מקום אחד בקצה העיר ושלחו יד בנפשם.

ס׳לה. ואחדים משומרי העיר הספיקו להִמלט לשמועה הראשונה על־דבר כבוש העיר ועלו על אחד המגדלים בצפון העיר ועמדו על נפשם עת־מזער, וכאשר שתו עליהם המונות האויבים מסביב, פרשו אליהם היהודים את ידיהם לשלום, אך אחרו את המועד וברצון נתנו לרומאים העולים לשחטם. וכמעט יכלו הרומאים להתגאות, כי בקץ המצור לא נפל אף אחד מהם חלל, לולא נהרג אחד הרומאים בעת כבוש העיר, הוא אנטוניוס שר־המאה אשר נפל בפח. כי אחד האנשים הרבים והעצומים אשר נמלטו אל המערות, התחנן אליו להושיט אליו את ידו, לאות כי יציל את נפשו ויעזור לו בעלותו מן המערה, ואנטוניוס לא נזהר ושלח אליו את ידו, והיהודי מִהר לתקוע את החנית בין רגליו והמית אותו כרגע.

ס״אלו. ביום ההוא המיתו הרומאים רק את ההמון אשר ראו עיניהם. ובימים הבאים חקרו את המחבואים ושחטו את האנשים אשר הסתתרו במנהרות ובמערות, והמיתו זקן ונער, ורק לנשים ולעוללים נתנו את נפשם לשלל. ומספר השבוים היה אלף ומאתים, אך מספר המתים בעת הכבוש ובמלחמות אשר היו לפניו הגיע עד ארבעים אלף. ואספסינוס צוה להרוס את העיר עד היסוד ולשלוח באש את כל מצודותיה. ככה נפלה יודפת בשנת שלש־עשרה לממשלת נירון בראש־חדש פַּנֵּמוֹס (תמוז).

ס״באשה אחת גלתה לרומאים את מחבוא יוסף — הוא אמר להסגיר את נפשו בידי הרומאים והתוַכּח עם האנשים העוצרים אותו מעשות את הדבר. הליכותיו עם אספסינוס, כאשר הובא אליו, והדברים אשר נעשו לו אחרי־כן.

א. והרומאים חִפשו את יוסף בגֹדל חמתם עליו, ויותר מכֻּלם התמַכּר ראש־הצבא לתפשו בכף, בחשבו כי בדבר הזה יכריע את גורל המלחמה; הם בדקו אותו בין החללים ובקשו אותו בכל המחבואים. כאשר נבקעה העיר, התגנב יוסף בעזרת אלהים בין שורות האויבים וירד אל בור עמֹק המחֻבּר אל מערה רחבת־ידים, אשר לא נראתה לעיני העומדים ממעל. ושם מצא ארבעים אנשים נשואי־פנים, אשר הסתתרו גם הם, ואִתּם צֵדה די ארֻחת ימים רבים. ביום התחבא יוסף, בדעתו כי האויבים נחִתּים בכל העיר, ובלילה עלה מן הבור לבקש לו דרך להמלט מן העיר ורִגל את משמר הרומאים. ובראותו, כי שומרים נמצאו על כל הדרכים, אשר בקש להמלט בהן, ירד עוד הפעם אל המערה. שני ימים הסתתר שם, וביום השלישי נתפשה אשה אחת בידי הרומאים וגלתה להם את המקום, אשר נמצאו בו יוסף וחבריו, ואספסינוס שלח בחפזון שני שרי־אלף, את פּוֹלִינוּס ואת גַּלִּיצִיָּנוּס, לתת את בריתם ליוסף ולפתותו, כי יעלה אליהם.

ס״גב. האנשים יצאו אל המקום ההוא וקראו אל יוסף והבטיחו אותו באמונה, כי תהיה לו נפשו לשלל, אולם לא עצרו כח לפתותו. כי ידע את משפט האיש, אשר עשה רעות כאלה [לרומאים], ועל־כן לא האמין לאנשים טובי־הלב הקוראים בשמו, בפחדו פן נשלחו למשוך אותו משם, למען יעשו הרומאים בו שפטים. ואז שלח אליו אספסינוס מלאך שלישי, את נִקָּנור שר־האלף, אחד ממיֻדעי יוסף ואנשי־שלומו לפנים. ובהגיע נקנור אל הבור סִפר ליוסף את תכונות הרומאים להקדים רחמים לרֹגז, אחרי הכותם את אויביהם במלחמה, וכי שרי־הצבא מרבים להשתומם למעשי גבורותיו מאשר הם שונאים אותו, וגם המצביא הראש לא שקד לשלוח אותו אליו לעשות בו נקמות, כי גם מבלעדי בואו אל הבור יכול למלא את הדבר הזה, ורק גמר בנפשו להציל את האיש גבור־החיל. ועוד הוסיף לדבר אליו, כי אִלו חָרש אספסינוס עליו רעה, לא היה שולח אליו את אוהבו, לחלל את מדת האהבה, הטובה בכל מדות האדם, במעשה בגד, הנבזה מכל המעשים שבעולם, וגם הוא (נקנור) לא היה שומע למצותו להונות את אוהבו.

ס״דג. ואת הדברים האלה השיב יוסף אל לבו, והנה בערה עליו חמת אנשי־הצבא העולים עם נקנור, והם אמרו לשלח אש במערה. אך שר־החיל השיב את ידיהם אחור, באמרו כי הוא רוצה לתפוש את האיש חי. ויוסף שמע את קול נקנור, המדבר אליו רכות, ואת צעקת אנשי־הצבא הרבים, המהלכים עליו אימים, ועל לבו עלה זכר חלומות הלילה, אשר גלה לו אלהים בהם את הצרות הבאות על היהודים ואת עתידות מלכי הרומאים. כי הבין יוסף לפתור חלומות וגם לבאר את חידות דברי האלהים (הנשמעים לשני פנים), בלמדו את הנבואות אשר בספרים הקדושים, כי היה כהן ויצא מזרע הכהֻנה. וברגע ההוא נחה עליו רוח ממרום, והוא שׂם לנגד עיניו את החזיונות הנוראים, אשר ראה בחלומו זה מקרוב, והתפלל אל אלהים חרש לאמר: ״בורא ישראל, הנה טוב בעיניך לשבור את קרן עמך ולהצליח את מעשי הרומאים כֻּלם, ובי בחרת לגלות את העתידות, על־כן אני תוקע את כפי לרומאים ברצון למען אחיה, ואתה עדי, כי לא בוגד אני בלכתי אליהם, רק עבדך, עושה רצונך״.

ס״הד. ואחרי התפלה הזאת נעתר יוסף לדברי נקנור. וכראות האנשים, אשר היו יחד עמו במחבואו, כי הוא שומע לדברי הקוראים אליו, הקיפו אותו כֻלם וצעקו בקול: ״מר יבכו חֻקי אבותינו, אשר הוריד אותם אלהים^א)על־פי ניזה; בהוצאות הישנות: ״ומה יבוש אלהים״., בבראו ליהודים נשמות אשר לא תיראנה מות. ואתה, יוסף, חפץ חיים — האמנם תעצור כח לראות אור בכבלי עבד? מה מהרת להתכחש לנפשך! התזכור כמה אנשים פתית לצאת אלי מות בעד החֵרות? לשקר עשית לך שֵׁם בגבורים, לשוא יצא שֵׁמע חכמתך, העל־כן תשא את נפשך הפעם למצֹא ישועה מידי האנשים, אשר נלחמת בהם בזרוע נטויה, — וגם אם תבטח בישועתם — התרצה בה? אולם אם הכה אותך מזל הרומאים בסנוֵרים, עד אשר שכחת את עצמך [ואת מעשיך הראשונים], הנה אנחנו, אנחנו נשמור על כבוד נחלת אבותינו. אנו מושיטים לך את ימיננו ואת חרבנו, ואם תבחר במות, תמות כראש צבאות היהודים, ואם תמאן, תמות מות בוגדים״. ובדברם זאת הרימו את חרבותיהם ואמרו להכותו נפש, אם יסגיר את עצמו בידי הרומאים.

ס״וה. יוסף ירא פן תהיה בו יד האנשים וגם חשב, כי ימעל בפקֻדת אלהים, אם ימות בטרם יודיע את הבשורה השומה בפיו. ובצר לו פנה אל האנשים בדברי חכמה^ב)במקור בא כאן:φιλοσοφεΐν.: ״מה זה ועל מה זה לנו, חברי, לשלוח יד בנפשנו? ולמה נפריד בין שני הדבֵקים היקרים, הגוף והנשמה? שומע אני את דבריכם, כי שֻׁניתי והייתי לאיש אחר — אולם הלא הדבר הזה ידוע גם לרומאים. טוב למות במלחמה — אתם אומרים, אמת ונכון, — אולם כמשפט המלחמה, לאמר: בידי המנצחים. ואִלו מחרב הרומאים ברחתי, היתה לי הצדקה למות בחרבי ובזרוע ימיני. אולם אם חסה עינם לחמול על האויב, הן לנו המשפט לחמול על נפשותינו ביתר־שאת! הלא נבער ונסכל בעשותנו בידינו את הדבר, אשר מנענו את ידיהם מעשותו במלחמה. ״יפה למות בעד החרות״ — גם אני רואה את דבריכם — אולם רק למות במלחמה עם האויבים, הגוזלים את חרותנו. ועתה אין הרומאים יוצאים לקראתנו למלחמה ואינם אומרים להמיתנו. ולא רק הפוחד מפני המות בעת הצֹרך נחשב לרך־לבב, כי־אם גם הבוחר במות באין־אונס. והנה מה נירא בעלותנו אל הרומאים? האמנם את מר־המות? — אולם הבעבור הדבר הזה עלינו להמית את עצמנו בודאי מפני הספק, פן ימיתונו הרומאים? את העבדות אנו יראים — קרא האחד. אשרינו, מה טובה חרותנו ברגע הזה! מעשה־גבורה יעשה השולח יד בנפשו — יאמר השני. לא ולא! אין זה מעשה־גבורה, רק מֹרך־לב מאין כמוהו. וככה אחשוב למשפט, כי איש רך־לב הוא הקברניט, אשר ירא את רוח הסערה והטביע את אניתו בים. הן בשלחנו יד בנפשנו נעבור על חֻקי הטבע, השולטים בכל היצורים, וגם נחטא לאלהים, הבורא אותנו. הלא אין בקרב היצורים אף אחד מאַבּד את עצמו לדעת, כי חק הטבע הנאמן גוזר על כֻּלם לבחור בחיים. על־כן נחשבים בעינינו לאויבים כל הקמים עלינו לגזול ממנו את חיינו לעיני השמש, וגם מהאורבים עלינו בסתר אנו לוקחים את נקמתנו. והטרם תבינו, כי יקצוף אלהים בראותו את האדם בועט במנחתו? הן מידו קבלנו את רוח חיינו ובידו אנו מפקידים אותה לאָספה אליו^א)תרגום חפשי. במקור: ״ממנו קבלנו את הַהֱיות (ההויה), ואת הבִּלְתִּי־הֱיּוֹת־עוֹד (החדלון) אנו משיבים לו בחזרה״.. אמנם הגופים כֻּלם עתידים למות, כי נעשו מחֹמר אובד (עובר, נפסד), אולם הנשמה לא תמות, רק תעמוד לנצח, יען אשר היא חלק האלהים השוכן בגופים. והנה אם יכלה (יבזבז) איש את הפקדון, אשר שם בידו אדם (בשר־ודם), או ישחית אותו (יקלקלנו), הן לנבזה ואיש־כזבים (רמאי) יחשב, ועתה אם יזרה האדם מבשרו את פקדון האלהים, האמנם תחשבו, כי יסתר מעיני העלוב (הַנִּזָּק)^ב)כלומר: האלהים.? הן לצדק נחשוב לעשות שפטים בעבדים הבורחים, ואם גם נמלטו מידי אדונים נבזים [הרודים בהם בפרך], ואנחנו לא נביא עלינו חטאת בברחנו מפני האלהים הטוב בכל האדונים? הטרם תּדעו כי הפורשׁים מן החיים על־פי חֻקי הטבע, המשלמים לאלהים את המִלוה אשר קבלו ממנו במועד אשר בחר הנותן (בעל־החוב) להפרע מהם, אלה האנשים יזכּו לשם־עולם וביתם וזרעם יכּונו לאֹרך ימים ונשמותיהם הטהורות והישרות (יראות האלהים) תִּשְׁכֹּנָה בחבל גורלן אשר בקדש־קדשי השמים ומשם תרדנה אל גופות טהורים לתקופת דורות נצחים (לקץ־הימין). ואולם נשמות האנשים, אשר טרפו נפשם בכפם, תרדנה אל השאול (הַדֶּס, גיהנום) מקום צלמות, והאלהים אביהם (שבשמים) יפקוד על בניהם את רשע אבותיהם. כי את הדבר הזה שנא האלהים, והמחוקק החכם מכל אדם גזר עליו עֹנש. ועל־כן חֹק לנו להשליך את כל השולח יד בנפשו בלי קבורה עד בוא השמש, אף כי אנו חושבים לצדקה לקבור את אויבינו. ומחוקקי עמים אחרים גזרו גם לכרות את זרוע האיש, אשר עשה הדבר הזה, כי משפט היד המפרידה בין הגוף ובין הנשמה להפרד מן הגוף. על־כן, חברי, טוב לנו להישיר את מחשבות לבנו, לבל נוסיף על הרעות, אשר עשה לנו אדם, עוד מעשה רֶשע להכעיס את יוצרנו. ואם נראה לפנינו רֶוח והצלה, נפדה את נפשותינו; הן לא חרפה תהיה לנו, אם נוָּשע בידי האנשים, אשר הראינו אותם את גבורתנו במעשים רבים ועצומים כאלה, ואם נגזר עלינו מות — נמות תחת ידי כובשינו. בינו זאת, כי לא אעבור אל מערכת האויבים למען אבגוד בנפשי (למות בידיהם), כי בדבר הזה הלא אסכיל עשות הרבה מהבורחים אשר נפלו אל האויב, כי הם עשו את הדבר להציל את נפשם, ואני אצא לקראת המות, — לקראת מותי אני! ובכל־זאת — מי יתן, כי יטמנו לי הרומאים פח. ואחרי תתם לי את בריתם שלום, אני נכון למות בשמחה מידם, כי עוֹנם, בחללם את השבועה, יהיה לי לנחמה גדולה משלל רב״.

ס״זו. כאלה וכאלה הוסיף יוסף לדַבּר על לב חבריו, להטותם ממחשבתם הרעה לשלוח יד בנפשם. אולם מרֹב יאושם הכבידו את אזניהם משמוע, כדרך אנשים אשר זה מזמן הקדישו את עצמם למות. על־כן כעסו עליו מאד ומהרו אליו מכל עברים בחרבות שלופות וחרפו אותו על מֹרך־לבו וכל אחד הראה במעשיו, כי יכּה את יוסף בחרבו מיד. אולם יוסף קרא לאחד בשמו והביט על השני בעין מפקד־מלחמה ואת השלישי אחז בימינו ואל הרביעי דִבּר תחנונים, כי בצַר לו מצא לו דרכים שונים לעורר את רחמיהם עליו וככה מנע את חרבות כִּלם מדם. כי כדרך החיה, אשר כִּתּרוה הצדדים, הפך את פניו כפעם בפעם מול האיש הקרב אליו. וגם בתוך מצרי־המות פחדו היהודים את שר־צבאם והשיבו ימינם אחור, והחרבות נשמטו מידיהם, ורבים, אשר זה עתה הגישו את הלהבה אליו, הורידו אותה מבלי משים.

ס״חז. וגם בעת המצוקה הזאת לא נבצרה מזִמה מיוסף; בהאמינו כי האלהים ישמור עליו מרעה, השליך את נפשו מנגד וקרא אל חבריו: אם אחת גזרתם למות, הבו ונפיל גורלות, מי ממנו ימית את חברו. והנלכד בגורל יפול בחרב הבא אחריו, וככה יהיה משפט אחד לכֻלנו, ולא יטרוף כל איש את נפשו בכפו, והן לא לצדק יהיה הדבר בהִנחם איש ממחשבתו אחרי רצח אחיו, ונפשו תהיה לו לשלל״. הדברים האלה נאמנו בעיני האנשים והם נפתו לדבריו להפיל גורלות, וגם הוא אִתּם יחד. וברצון פשט הזוכה בגורל את צוארו ללהט חרב חברו הבא אחריו, בדעתו, בי עוד מעט ימות גם שר־הצבא. כי יקר מחיים היה להם למות עם יוסף יחד. לאחרונה נשאר אך יוסף עם חברו לבד, — אולי היה זה מקרה ואולי אצבע אלהים, — והוא לא רצה להלכד בגורל ולמות, וגם לא לטמא את ידו בדם אחים, אם ישאר האחרון, ועל־כן פִּתּה את חברו לכרות ברית עם הרומאים ולחיות.

ס״טח. ככה יצא יוסף בשלום ממלחמתו עם הרומאים וגם עם אחיו בני עמו, ונקנור הוליך אותו אל אספסינוס. וכל הרומאים מהרו מעברים לראות את פניו, ושאון גדול קם בקרב ההמון הרב הנדחק מסביב לשר־הצבא [היהודי]. אלה הריעו בשמחה על מפלתו ואלה צעקו למולו בקול פחדים, ואלה בקעו להם דרך בחֹזק־יד, למען יראוהו מקרוב. והעומדים מרחוק דרשו בקול רם לעשות שפטים באויב, והקרובים אליו זכרו את מעשיו ותמהו על תמורת גורלו. ומשרי־החילים לא היה אף איש, אשר לא שכח עתה את כעסו על יוסף ולא נד לו למראה צרתו. ויותר מכֻּלם רִחם טיטוס על יוסף בגלל כח סבלו הגדול בכל הרעות אשר מצאוהו, וגם חמל על שנות עלומיו. למראה האיש הזה, הנמצא עתה בידי אויביו, זכר את גבורתו הראשונה במלחמה, ושם אל לבו את מנת חיי האדם ואת הגלגל החוזר מהרה במלחמה, והבין, כי אין תקומה לכל מעשי איש. על־כן הטה את לב רֹב האנשים הקרובים אליו לחמול על נפש יוסף וגם היה לו למשען כביר לפני אביו לפדות את נפשו. אספסינוס צוה לשים משמר חזק על יוסף, באמרו לשלֹח אותו בקרוב אל נירון.

ע׳ט. וכשמוע יוסף את הדבר הזה שלח אל אספסינוס, כי יש לו דבר סוד לספר לו לבד. ואספסינוס הוציא מעליו את כל האנשים, מלבד טיטוס ושני אוהביו, ואז קרא אליו יוסף: ״אתה חושב, אספסינוס, כי יוסף הנלכד בידך הוא שבוי־מלחמה לבד, אולם באמת אני ציר שלוח לדַבּר אליך גדולות. הן יודע אני את חֻקי היהודים ולא נעלם ממני איזוהי דרך־מות ישרה שיָבֹר לו שר־הצבא, [על כן לא באתי אליך] לולא שלחני אלהים. הנה אתה אומר לשלח אותי אל נירון, — למה הדבר הזה? העוד יאריכו ימים נירון ויורשי כסאו זולתך? אתה, אספסינוס, תהיה קיסר, הנה שליט־יחיד אתה, ועמך טיטוס בנך. ולא רק אדון לנפשי תהיה אתה הקיסר, כי־אם גם אדונֵי היבשה והים וכל זרע האדם. ואני נוטל עליך לחַזק עלי את המשמר, למען עשות בי נקמות בהגלות לך, כי דברתי תעתועים באזניך בשם אלהים״. בדַבּר יוסף את זאת לא רצה אספסינוס להאמין לו לראשונה, באמרו בלבו, כי בחר לו יוסף דרכי ערמה, להציל את נפשו, אולם מעט מעט התעוררה בו האמונה, כי כבר הטה אלהים את לבו לבקש לו את הממשלה והראה לו את שרביט המלוכה באותות ובמופתים אחרים, וגם שמעה אזנו, כי קמה נבואת יוסף בדברים רבים. ומאוהבי אספסינוס, אשר שמעו את הסוד, אמר האחד, כי הוא משתאה ליוסף, מדוע לא נִבּא גם על מפלת יודפת ולא צפה כי יפול בשבי הרומאים, הלא זה האות, כי בדה את דבריו, להסיר את החֵמה מעליו. ויוסף ענה, כי באמת נבּא ליושבי יודפת, אשר מקץ ארבעים ושבעה יום יפלו בנופלים והוא יִתָּפש חי. אספסינוס צוה לחקור את הדבר חרש מפי השבוים ומצא, כי כנים דברי יוסף, ומני אז האמין בנבואותיו. אמנם לא פדה את יוסף ממשמר ולא התיר את אסוריו, אך נתן לו בגדי־כבוד והעניק לו דברי־חפץ שונים בעין יפה והאיר לו את פניו מן היום ההוא והלאה, וטיטוס הרבה גם הוא כבוד [ליוסף].

ע״איפו נכבשה וטבריה הסגירה את עצמה בידי האויבים.

א. וביום הרביעי לחדש פַּנֵּימוס (תמוז) שב אספסינוס אל עכו ומשם נסע אל קיסריה, אשר על שפת הים, היא העיר הגדולה בכל ערי יהודה ורֹב יושביה הם יונים. בני העיר קדמו את צבא הרומאים ואת המפקד הראש בברכות נצחון ובתרועה ששון מאהבתם את הרומאים ועוד יותר משנאתם ליהודים המנצחים, והמונים המונים נוסדו על יוסף ודרשו לעשות לו משפט מות. ואספסינוס ידע, כי הבקשות האלה יצאו מפי המון נבער, ולא שם אליהן את לבו והיה כמחריש. ושני לגיונות הושיב אספסינוס בקיסריה לימי הגשמים, כי ראה את העיר נוחה לדבר הזה, ואת הלגיון החמשה־עשר שלח אל בית־שאן, לבל יהיה כל הצבא לטֹרח על קיסריה, כי בעיר הזאת, הבנויה בעמק על שפת הים, החֹם בימות הגשמים הוא נעים [ומשיב נפש] ובימות הקיץ הוא קשה עד למחנק.

ע״בב. בימים ההם התקבצו אנשים רבים, אשר גֹרשו מן הערים לרגלי המלחמות מבית ואשר נמלטו ממהפכת האויב, ובנו את העיר יפו ההרוסה בידי צסטיוס לעיר משגב להם. ויען אשר נבצר מהם לפשֹׁט על מקומות היבשה, אשר נלחמו עליהם האויבים, על־כן שמו את פניהם לשֹׁד הים. הם בנו להם ספינות שודדים רבות והרבו לעשות שֹׁד וחמס בדרך הים אשר בין סוריה וכנען (פיניקיה) ובין ארץ מצרים, עד אשר לא יכלה עוד אניה להפליג בים הזה מפחדם וממוראם. וכאשר הגיע שֵׁמע עלילותיהם לאזני אספסינוס, שלח על יפו אנשי־צבא רוכבים ורגלים, והם באו אל העיר בלילה, כי לא נמצא בה משמר, יען אשר שמעו בני העיר, כי צבא הרומאים הולך וקרב ולא נועזו לעצור את שונאיהם ביד חזקה, רק ברחו אל אניותיהם ולנו שם, הרחק ממטחוֵי קשת.

ע״גג. ולעיר יפו אין נמל מתכונת המקום, כי שפת הים היא שם כמעט שורת־רכסים ישרה, ורק משני קצותיה היא מתעקלת מעט. שתי הקרנות האלה הן צוקי סלעים גבוהים וראשי סלעים בולטים אל תוך הים, ושם נראו עוד כבלי אַנְדְּרוֹמֶדָה ומעידים, כי ספור־הפלא (הַמִּתּוֹס) הזה הוא עתיק לימים, ורוח הצפון סוער בכח לקראת החוף ומעלה משברים חזקים לפני הסלעים העומדים לו למעצור! ועל־כן קשה מפרץ־הים הזה ליורדי האניות מרַחבי הים. במקום הזה עמדו הפעם אנשי יפו בספינותיהם, ופתאם קם עליהם רוח סערה לפנות בקר, הוא הנקרא בפי יורדי הים הזה בשם ״רוח הצפון השחור״, והטביע ספינות רבות בהתנגחן אשה עם רעותה, וספינות אחרות נִפץ אל הסלעים. ורבים לא מצאו עצה בלתי־אם להמלט נגד הזרם אל לב הים, כי יראו מצוקי הסלעים אשר בחוף ומהרומאים העומדים עליהם, ושם כסו עליהם גלי הים, אשר עלו למרום בסערה. הנמלטים לא מצאו מקום מנוס וגם הנשארים על עמדם לא הצילו נפשם, כי כח הסערה דחף אותם מתוך הים אל החוף, והרומאים הדפו אותם מן העיר. ונוראה היתה צוחת האנשים בהתנגח הספינות ביניהן, ונורא היה קול נֵפץ הספינות, ורבים־מן ההמון הגדול מצאו להם קבר בגלי הים, ורבים נֻפּצו במפלת הספינות, ורבים נפלו על חרבם, כי קל היה להם המות הזה מרדת אל מצולת הים. אולם רֹב האנשים נסחפו בזרם הים ונֻפּצו אל צוקי הסלעים, עד אשר אדַם הים מדמם למרחוק, והחוף מלא חללים. וכאשר חתרו פליטים והגיעו אל החוף, קמו עליהם הרומאים והמיתום. ומספר הפגרים, אשר הקיא הים, היה ארבעת אלפים ומאתים. ואחרי אשר כבשו הרומאים את העיר בלי מלחמה הפכו אותה לשממה.

ע״דד. ככה נפלה העיר יפו בידי הרומאים שנית, אחרי עבור זמן קצר. ולמען אשר לא יתקבצו שודדי־הים במקום הזה שנית, הקים אספסינוס מחנה במקום מצודת העיר והציג שם חיל רוכבים עם רגלים. על הרגלים צוה להשאר במקום ההוא ולשמור את המחנה, ואת הרוכבים שלח לפשֹׁט על הכפרים הסמוכים וערי הפרזות מסביב ליפו להשחיתם. הם מִלאו אחרי מצותו ופשטו יום יום על הארץ עד אשר הכריתו את יושביה והשַׁמו את כֻּלהּ.

ע״הה. וכאשר הגיע אל ירושלים שֵּמע האסון אשר מצא את יודפת, לא רצו רבים לראשונה להאמין בדבר הזה, כי נורא היה האסון מהכיל וגם לא נמצא עדי־ראִיה לדבר. כי לא נשאר אף פליט אחד להביא את הבשורה הרעה הזאת, רק מאליה נפוצה השמועה על מפלת העיר, כדרך כל מעשה נורא, אך כעבור זמן קצר נגלתה האמת מפי בני המקומות הקרובים והיתה חזקה מן הספק (נעלה מכל ספק) בעיני כל. ועל המעשים שהיו עוד נוספו דברים אשר לא כן, והֻגד ליושבי ירושלים, כי גם יוסף נפל חלל בעת מפלת יודפת. ולשמע הדבר הזה היה אבל גדול בירושלים, כי על יתר ההרוגים בכו רק הקרובים אליהם משפחות משפחות, ואולם המִספד על שר־הצבא היה לאֵבל לכל העם. ובעוד אשר נשאו אלה נהי על אנשי בריתם, ואלה על קרוביהם ואלה על אוהביהם, בכו כל יושבי ירושלים על מות יוסף. והנהִי והאבל לא חדלו שלשים יום. ורבים שכרו להם מקוננים לענות בחלילים לקינותיהם.

ע״וו. אולם ברבות הימים נגלתה כל האמת ונודעו הדברים הנעשים ביודפת לאשורם ויושבי ירושלים הָראו לדעת, כי שוא היתה השמועה על מות יוסף וכי הוא חי וגם גדול כבודו בעיני הרומאים מכבוד יתר השבוים. ועתה חזקה עברתם על יוסף החי, כחֹזק אהבתם הראשונה אליו בהחשבו למת בעיניהם. אלה חרפו אותו על מֹרך־לבו ואלה — על בגד־מעלו, וכל העיר מלאה גדופים וקללות, אשר נשפכו על ראשו. כי המכות הוסיפו עוד להרגיז את היהודים ומפלותיהם הציתו את חמתם עד להשחית. כי האסון, המלמד את האנשים הנבונים להִזהר לנפשם ולשמור עליהם לבל יפלו שנית בפח, היה ליושבי ירושלים למקור^א)במקור: ״למרכז״. רעות חדשות וקץ צרה אחת היה להם לראשית צרה שניה. ועוד גדל כעסם על הרומאים, כי בקשו להִנקם גם ביוסף בעשותם בהם נקמה. אלה המהומות היו בירושלים בימים ההם.

ע״זז. ואספסינוס אמר לתור את מלכות אגריפס, כי המלך בקש מידו את הדבר, ברצותו לקבל את פני המפקד יחד עם כל חילו בביתו בכל עֹשר מלכותו וגם לרפא בעזרתו לנגעי ממשלתו. על־כן נסע אספסינוס מקיסריה, אשר על שפת הים, אל קיסריה, הנקראה על שם פיליפוס, ושם נתן מנוחה לחילו עשרים יום והוא עשה משתה כל הימים וגם הקריב לאלהים זבחי תודה על נצחונותיו. בעת ההיא הגיעה אליו הבשורה, כי קם מרד בעיר טבריה וגם העיר טריכי התקוממה, — ושתי הערים היו חלק ממלכות אגריפס — ועתה מצא ראש־הצבא שעת־הכשר לצאת עליהן למלחמה, באמרו להכניע כליל את היהודים בכל מושבותיהם וגם להקים שלום לאגריפס בשתי הערים האלה חֵלף נדבת רוחו. הוא שלח את טיטוס אל קיסריה [אשר על שפת הים], להביא את הצבא החונה שם אל בית־שאן, היא הגדולה בכל עשר הערים (דֶּקַפּוֹליס) והקרובה אל טבריה, ושמה בא גם הוא ואסף אליו את בנו עם צבאו ויצא בראש שלשה לגיונות וחנה במרחק שלשים פרסה מטבריה במקום נראה לעיני המורדים ושמו צנבריי (סֶנַבְּרִיס). הוא שלח את וַלֶּרִיָּנוּס שר־העשרה עם חמשים רוכבים לדבר שלום עם יושבי העיר (טבריה) ולהטות את לבם לבוא עמו בברית, בשמעו כי בני העיר רודפים שלום ורק מורדים מתי־מספר מושכים אותם להלחם בעל־כרחם. וַלֶּרִיָּנוּס הגיע אל קרבת החומה וירד מעל סוסו וגם הוריד את הרוכבים הבאים עמו מעל סוסיהם, לבל יחשבו בני העיר, כי בא להתגרות בהם מלחמה. אולם עוד טרם פתחו הרומאים את פיהם, הגיחו עליהם מן העיר גבורי המורדים בכלי־נשקם, ובראשם עמד איש ושמו יהושע בן שפט (נ״א: טופא)^א)במקומות אחרים נקרא בן צפיא (למעלה, ספר ב, כ״א, ג; חיי יוסף, י״ב). אך ספק הוא, אם הוא בעצמו האיש מזרע הכהנים הגדולים המָזכר למעלה, ספר ב, כ, ד, כי זה נשלח אל ארץ אדום., ראש גדוד השודדים. גם אִלו בטח ולירינוס, כי תהיה ידו על העליונה, לא ערב את לבו לעבור על מצות ראש־הצבא ולהלחם, ומה גם הפעם, כאשר היתה רעה נגד פני אנשיו המעטים, אשר לא התכוננו להלחם בשונאים הרבים המוכנים לקרב, ומלבד־זאת נבהל מעֹז פני־היהודים, אשר לא עלה על לבו, ועל־כן עזב יחד עם חמשת אנשיו את הסוסים וברח ברגל. ואנשי יהושע הביאו את הסוסים העירה בתרועת נצחון, כאלו כבשום מהרומאים במלחמה ולא במרמה.

ע״חח. זקני העם ונשואי־הפנים אשר בטבריה יראו את הדבר הזה וברחו אל מחנה הרומאים והלכו יחד עם המלך ונפלו לרגלי אספסינוס להתחנן על נפשם. הם חִלו את פניו, לבל יסיר חסדו מאתם ולא יפקוד את עון תעתועי אנשים מעטים על יושבי העיר כֻּלה, רק יחמול על העם הדורש את שלום הרומאים כל הימים וינקם בחַיָּבי־המרד לבד. כי לולא שמרו המורדים על יושבי העיר עד היום הזה, אזי כבר מהרו אלה מזמן לכרות ברית עם הרומאים. ראש־הצבא הִטה את אזניו לדברי התחנונים האלה, אף כי חרה אפו בכל יושבי העיר לשמע שֹׁד הסוסים, כי ראה גם את אגריפס חרד מאד לשלום העיר. ואחרי אשר כרתו הזקנים האלה ברית שלום בין יושבי העיר ובין הרומאים, הבינו יהושע ואנשיו, כי לא יוכלו עוד לשבת במנוחה בטבריה וברחו על נפשם אל טריכי. וכעבור יום אחד שלח אספסינוס לפניו את טרַיָּנוס עם רוכביו אל ראש הגבעה [ממול טבריה] להתבונן משם אל יושבי העיר, אם כלם רודפים שלום באמת. וכראות טרַיָּנוס, כי נאמן העם בברית הזקנים אשר בקשו עליו רחמים, לקח עמו את צבאו ופנה אל העיר. ויושבי טבריה פתחו את שערי עירם לפניו ויצאו לקראתו בקול ברכה וקראו לו בשם מושיעם ומיטיבם. וכאשר נדחקו אנשי־הצבא הבאים אל העיר, כי היו מבואיה צרים מאד, צוה אספסינוס לפרוץ בחומת הדרום ולהרחיב את המבוא לאנשי־צבאו. הוא נשא את פני אגריפס וצוה על אנשי־צבאו לבל ישלחו ידיהם בבזה ולא יעשו רעה ליושבי העיר, ולמען אגריפס חמל על חומת טבריה ולא הרס אותה כליל, אחרי אשר ערב המלך לפניו את יושבי העיר, כי ישמרו את ברית אמונתם לרומאים כל הימים. ככה השיב אספסינוס אליו את העיר הנדחת, אשר מצאו אותה צרות רבות.

ע״טכבוש טריכי. ציור הירדן וים גנוסר.

א. ואחרי הדברים האלה יצא אספסינוס את פני העיר וחנה בינה ובין טריכי בתוֶך. הוא צוה להקיף את מחנהו במצודה חזקה, בחשבו מראש, כי יתמהמה במקום הזה לרגלי המלחמה. כי אל עיר טריכי התאספו כל המורדים, בבטחם במשגב העיר הבצורה הזאת וביאור הנמצא בקרבתה, הנקרא בפי יושבי המקום בשם ים גנוסר (ים כנרת). כטבריה, ככה גם העיר הזאת בנויה לרגלי הר וגם עליה סוכך היאור, ומכל עברים בצר יוסף את חומותיה, ורק טבריה היתה הזקה ממנה, יען כי את המצודה הסוגרת על טבריה הקים יוסף בראשית המרד כאשר היה לו עוד כסף וחיל למכביר, אולם טריכי קבלה רק את שיָרי נדבת לבו. ולבני העיר היו סירות (ספינות) רבות ביאור למצֹא שם מנוס כאשר ינגפו במלחמתם ביבשה וגם היו מוכנות למלחמת־הים לעת מצֹא. וכאשר בצרו הרומאים את מחנם לא נבהלו אנשי יהושע מפני המון־האויבים הרב ולא מפני טכסיסיהס הטובים ומהרו להלחם בהם, ובעלותם עליהם פתאם הפיצו את עושי המלאכה והשחיתו חלק ממעשה ידיהם; וכאשר ראו, כי אנשי־הצבא המזֻיָּנים (כבדי הנשק) מתאספים לצאת לקראתם, פחדו פן תמצאם רעה ומהרו לברוח אל אחיהם, והרומאים רדפו אחריהם ולחצו אותם אל הספינות. והם הפליגו אל מקום, אשר יכלו להשיג משם את הרומאים בקלעיהם ושם הטילו את עָגני ספינותיהם וסדרו אותן במערכה, להלחם מהן בשונאים העומדים על היבשה. וכשמוע אספסינוס, כי נאספו המורדים בהמון גדול במישור אשר לפני העיר, שלח שמה את [טיטוס] בנו עם שש מאות מבחירי רוכבין.

פ׳ב. וטיטוס הכיר, כי חיל האויבים רב ועצום ממנו ושלח אל אביו לאמר, כי דרוש לו צבא גדול יותר. ובראותו, כי רבים מרוכביו נושאים את נפשם להלחם עוד בטרם תבוא עזרתם, אבל נמצאו ביניהם מתי־מספר הפוחדים במסתרים מפני המון היהודים הרב, עמד במקום גבוה [למען יִשָּׁמע קולו למרחוק] וקרא אל צבאו לאמר: ״רומאים! בפתח דברי נאה לי להזכירכם את מוצאכם, למען תשימו אל לבכם מי אתם ובמי אתם עתידים להלחם. הן מזרוע גבורתנו לא נמלט אף אחד מגויי הארצות. רק היהודים האלה — ובזה נדבר בשבחם — לא חדלו להלחם בנו גם אחרי כל מגפותיהם עד היום הזה. ונורא יהיה הדבר, אם הם יתעודדו אחרי נפלם ואנחנו ניעף בנצחונותינו! אני רואה בשמחה את פניכם, המפיקים עֹז ותאות־מלחמה, אולם אני ירא, פן יפיל ההמון הגדול הזה את פחדו על אחדים מכם במסתרים. ואלה האנשים ישיבו־נא אל לבם עוד הפעם מי הם ולקראת מי הם עומדים במערכה. אמנם היהודים האלה מרי־נפש מאד ואינם יראים מפני המות, אולם הם נבערים מדעת טכסיסי מלחמה, כי לא למדו ידיהם לקרב, ועל־כן נאה להם שם אספסוף (אֻכלוס) משם צבא. והאם עלי להפטיר דברים באזניכם על דעת המלחמה אשר לנו ועל הסדר השולט במערכותינו? הן בעת השלום אנו לבדנו מלמדים ידינו לקרב, למען אשר לא נשקול בעת המלחמה את מספרנו נגד מספר צרינו. ומה תועיל לנו עבודתנו בצבא כל הימים, אם חֵלק כחלק נלחם באנשים שלא עבדו בצבא? ושימו עוד אל לבכם, כי אתם יוצאים למלחמה בנשק כבד נגד שונאים קלי־הנשק ואתם רוכבים על סוסים והם יוצאים לקראתכם ברגל ומפקדיכם נמצאים אתכם בקרב והם באים בלי ראש ומנהל. וזכרו, כי המעלות הטובות מרבות את מספרכם כהֵנה וכהנה, ומגרעות שונאיכם ממעיטות את ערך מספרם מאד, כי לא מספר האנשים — ואם גם כֻּלם בני־חיל — מכריע את גורל הקרָב, כי־אם גבורת הלוחמים, אף אם הם מתי־מספר, כי קל להם לעמוד במערכה ולחַזק איש את רעהו, ואולם הצבאות הגדולים מַרבים להזיק לעצמם מאשר לשונאיהם והנה עז־נפש ואֹמץ־רוח ויאוש יוצאים לפני מערכות היהודים והרגשות האלה מתחזקים בעת ישועה, אך בעת מכשול קטן ידעכו כליל. ואנחנו נלחם בגבורה ובמשמעת וברוח נדיבה, אשר תעלה למעלה בעשותנו חיל וגם לא תפול עלינו בעת כשלון. — ודעו גם, כי גדולות אתם מבקשים במלחמה הזאת מאויביכם היהודים. הם מחרפים את נפשם להלחם בעד חרותם ובעד ארץ מולדתם, ואנחנו — היש לנו דבר גדול מכבוד שמנו, פן יאמר האומר, כי אחרי אשר הכנענו את כל עולם הישוב אספנו ידינו מן היהודים, באשר הם אנשים בערכנו. והתבוננו, כי אין לנו לירֹא פן תהיה מכתנו אנושה. הן רבים באים לעזרנו והם קרובים אלינו, אולם עוד יש לאל־ידנו למהר ולארות את פרי הנצחון הזה ועלינו להחיש את מעשנו בטרם יבואו העוזרים, אשר שלחם אבי אלינו, למען אשר לא יתערב זר בנצחוננו ובזה יגדל שמנו ביתר שאת. ואני חושב, כי השעה הזאת היא שעת הדין לאבי ולי ולכם, כי היא תראה, אם הוא ראוי לנצחונותיו הראשונים ואם אני ראוי להיות בנו ואם אתם אנשי־הצבא הראוים לי. הן דרך אבי להכות את שונאיו תמיד ואני לא אערב את לבי להֵרָאות את פניו בנוסי מהמלחמה. והאם לא תבושו גם אתם בהנגפכם לפני שונאיכם למראה עיני מפקדכם היוצא לפניכם במלחמה? דעו וראו, כי אחרף את נפשי לצאת לפניכם ואתנפל לראשונה על האויב. ואל־נא תשארו אתם מרחוק, בטחו בי, כי באלהים אגַבּר חֲיָלים והאמינו, כי רק על הדרך הזה תהיה תפארתנו ולא בהלחמנו עם אויבינו מרחוק!״

פ״אג. וכדַבּר טיטוס את זאת נפלה רוח אלהים על האנשים, עד אשר התעצבו אל לבם בראותם, כי בא אליהם טרינוס עם ארבע מאות רוכבים לעזרה עוד לפני המלחמה, וחשבו כי בצאתו אתם יחד בקרָב ימעיט את ערך נצחונם. ומלבד טרינוס שלח עוד אספסינוס את אנטוניוס סילון עם אלפים רובי־קשת וצוה עליהם לכבוש את ההר אשר ממעל לעיר ולגרש את העומדים על החומה. וסילון ואנשיו עצרו את היהודים אשר בעיר, האומרים לצאת לעזרת אחיהם אל השדה, וטיטוס היה הראשון אשר קפץ על סוסו אל תוך מחנה אויביו, ואחריו מהרו כל אנשיו בצעקה ובתרועת מלחמה להתפשט לאֹרך המישור, אשר נמצאו בו האויבים, ועל־כן נדמו בעיני הרואים, כי גדלו ועצמו במספרם. והיהודים נבהלו מפני זעף הרומאים ומפני טכסיסי מלחמתם, ובכל־זאת נִסּוּ לעמוד על נפשם שעה קלה בפני האויב המשתער עליהם, עד אשר הפנו עֹרף מפני רמחי הרוכבים והלם עקבות סוסיהם הרבים. טבח גדול היה בהם בכל מקום והפליטים נפוצו וכל אחד מהר לברוח אל העיר כל עוד נפשו בו. וטיטוס רדף אחריהם, את אלה הכה מאחור והמיתם ואת אלה הפיץ בהתלקטם יחד ואת אלה הדביק והכם מִפָּנים. ורבים כשלו איש ברעהו והוא התנפל עליהם והמיתם וסגר על כֻּלם את הדרך במנוסתם אל החומה והשיב אותם אל השדה, עד אשר בקעו להם דרך בחזקת־היד בכח המונם הרב ונמלטו מידו אל העיר.

פ״בד. ובקרב העיר קדמה את פניהם מחדש מריבה גדולה. כי אזרחי טריכי חמלו על רכושם ועל עירם ולא רצו להלחם ברומאים מבראשונה, ומה גם עתה אחרי המפלה. אולם המון הפליטים הזרים הכביד את ידו עליהם, ומספרם היה רב ועצום. ובאשר גדל האף ביניהם קמה צעקה גדולה ומהומה, וכמעט היתה חרב איש באחיו. והשאון הזה הגיע עד אזני טיטוס, אשר עמד קרוב לחומה, והוא קרא בקול: ״הנה השעה היא שעת רצון, ולמה אתם מחשים, אנשי־צבאי, כאשר הסגיר אלהים את היהודים בידינו? צאו וקחו לכם את הנצחון, הטרם תשמעו את הצעקות האלה? מלחמת־אחים פרצה בין הפליטים, אשר נמלטו מידינו. לנו היא העיר, אם נחיש מעשנו! אמנם מלבד החפזון דרוש לנו עמל ועֹז־נפש — אך כל דבר גדול אינו נקנה רק על־ידי סכנה, ועלינו להקדים את המעשה בטרם ישלימו האויבים יחד — כי האֹנס יקים שלום ביניהם מהרה — ובטרם יבואו גם אחינו לעזרתנו, — למען אשר נוכל להתפאר, כי אנחנו המעטים הכּינו את ההמון הגדול הזה וידנו לבדה כבשה את העיר״.

פ״גה. לדברים האלה עלה טיטוס על סוסו וירד למטה אל היאור וחצה את המים, להבקיע אל העיר ראשונה, ואחריו מהרו כל הרוכבים אשר לו. ופחד גדול נפל על שומרי החומה למראה עֹז־הרוח של טיטוס, ואיש לא עצר כח לעמוד בפני הרומאים ולהניא את מחשבתם. ואנשי יהושע עזבו את משמרותיהם, אלה ברחו דרך היבשה ואלה רצו אל היאור לקראת אויביהם ונפלו בחרב; אלה נהרגו בעלותם על הספינות ואלה בנסותם לשׂחות ולהדביקן אחרי הפליגן ביאור. וטבח גדול היה בקרב העיר, כי הזרים, אשר לא מצאה ידם להִמלט, נהרגו בעמדם על נפשם בפני השונאים, ויושבי העיר נרצחו, אף כי לא שלחו ידיהם אל החרב. כי הם קוו לכרות ברית עם הרומאים ובטחו בתם לבם, כי לא היתה ידם עם חפצי המלחמה, ועל־כן לא לקחו חלק בקרב ועמדו מרחוק [ובכל־זאת הכו בהם הרומאים], עד אשר כלה טיטוס להמית את החיבים, וחמל על יושבי המקום והשיב את חרבו אל תערה. והבורחים אל היאור שמעו, כי נלכדה העיר, והפליגו במים רחוק מן השונאים מאד.

פ״דו. וטיטוס שלח רוכבים אחדים לבַשֵּׂר לאביו את מפעלו. ואספסינוס שמח על גבורת בנו ועל נצחונו והאמין, כי בדבר הזה בִּצע חלק גדול מהמלחמה, ובא אל העיר וצוה להקיף עליה ולשמור את כל מוצאיה, לבל ימלט משם פליט, ונתן פּקֻדה להמית כל איש היוצא מן העיר. וביום השני ירד אל היאור וצוה לבנות ספינות־שַׁיִט, להלחם מהן עם הבורחים, והספינות נבנו במהרה, כי היו שם עצים רבים והמון אנשי־מלאכה.

פ״הז. והיאור הזה נקרא גנוסר על שם הארץ הקרובה אליו (עמק גנוסר), ורחבו ארבעים ריס וארכו מאה וארבעים. ומֵימיו מתוקים וטובים לשתות, כי הם דקים (צלולים) ממי האגמים הגסים (העכורים) וגם טהורים (זכים), כי מכל עבריו מֻקף היאור חוף [יבש] וחול. ומֶזג המים השאובים הוא טוב, כי הם נוחים (חמים) ממי נהרות וממי מעינות ועם זה הם קרים תמיד ממי יאורות רחבי־ידים כיאור הזה. והמים הנשארים מגֻלים בחוץ קרים כמי שלג, וככה עושים יושבי הארץ [בשאבם את המים] בלילות הקיץ. ומיני הדגים השורצים בקרב היאור שונים בטעמם ובמראיהם מהדגים אשר בכל מקום. ומימי־הירדן חותכים את היאור בתוֶך. למראה־עין מקור הירדן נמצא על־יד פַּנֵּיאַס (פּנַיוֹן, פַּמיס), ובאמת הוא פורץ מן הברֵכה הנקראת בשם הקערה (פיאַלי) ושוטף שמה (אל פניאס) מתחת לאדמה והברֵכה הזאת נמצאה בואכה ארגב (טרכון) ורחוקה מאה ועשרים ריס מקיסריה והיא קרובה לדרך המלך מימין. ועל מראֶהָ מסביב נקראה הברֵכה העגֻלה קערה. ומֵי הברֵכה מגיעים עד גּבה שפתה ואינם שוקעים למטה לעולם וגם אינם משתפכים על גדותיה, ואיש לא ידע לפנים, כי מן הברכה הזאת יוצא הירדן, עד אשר בא פיליפוס נסיך ארץ טרכון וגלה את הדבר במופת. הוא זרה מֹץ על־פני הקערה, ואחרי־כן מצא, כי נסחף המֹץ אל פּניאס, אשר שם בקשו הראשונים את מקורות הירדן, ובמקום ההוא צף על־פני המים. ופניאס הוא מקום יפֵה־נוף, והמלך אגריפס הוסיף עוד תפארה על הדר תכונתו, כי קִשט אותו בכל עֹשר מלכותו. ומהמערה הנמצאה פה יוצא הירדן החוצה ונראה לעינים, ואחרי־כן הוא עובר את הבצות והאגמים על־יד יאור סמך (״ימא דסמכא״ — סמכוניטיס, עכשו חוּלָה), ומשם הוא שוטף מאה ועשרים ריס, ובקרבת עיר יוליס הוא משתפך אל ים גנוסר וזורם בתוֶך, ובצאתו משם הוא עובר מהלך רב בערבה (ערבת הירדן) ונופל אל ים המלח (ים־הכֹּפר — אספליטיס).

פ״וח. ולאֹרך יאור גנוסר משתרעת ארץ הנקראת גם היא בשם הזה (עמק, בקעת גנוסר), והיא נפלאה בתכונתה וביפיה. ואדמת הארץ הזאת שמֵנה, ועל־כן לא יחסר בה כל צמח האדמה ויושביה נטעו בה כל מיני מטעים. כי מזג האויר הטוב נוח לצמחים שונים זה מזה (בתכונתם). ופה צומחים לאין־מספר אגוזים, הדורשים להם קרה יותר מכל הנטעים, ועל־ידם עולים תמרים, היונקים את להט השמש, ובקרבת אלה ואלה גדֵלים עצי־תאנים ועצי־זיתים, אשר יפה להם האויר הממֻצע, עד אשר יאמר האומר, כי הטבע חגר את כל כחותיו לחַבּר פה את כל המינים השונים הנלחמים זה בזה, וגם תקופות השנה מקַנאות אשה ברעותה וכל אחת רוצה לכבוש את הארץ לעצמה. ואדמת הארץ מצמיחה את הפֵּרות השונים האלה למיניהם בדרך נפלאה — ועוד יותר מזה — היא שומרת עליהם כל השנה. מלכי כל עצי פרי, הגפן והתאנה, נותנים את פריָם תשעה חדשים רצופים בשנה ויתר פרי־העץ הולך ובשל אִתּם זה אחר זה כל ימי השנה. ומלבד מזג האויר הטוב, עוד מקור נאמן וחזק מביא ברכה לארץ, הוא הנקרא בפי יושבי המקום בשם כפר נחום. ויש חושבים את המקור הזה לאחד מעורקי (גידי) יאור מצרים (נילוס), כי הוא מגַדל דג כתבנית עורב־המים אשר ביאור אלכסנדריה. והארץ הזאת משתרעת לאֹרך ים גנוסר שלשים ריס ורחבה עשרים ריס. אלה תכונות המקום הזה.

פ״זט. ואחרי אשר הוכנו כל ספינות־המלחמה הושיב בהן אספסינוס מִספר אנשי־צבא, אשר תמצא ידו להכות את הבורחים אשר על היאור. והיהודים אשר נדחפו אל הסירות לא יכלו עוד לחתור אל היבשה, למען המלט על נפשם, כי שם ארבו להם צריהם בכל מקום, וגם לא להלחם עם שונאיהם פנים בפנים, כי סירותיהם היו קטנות כדרך סירות השודדים ולא היה בהן כֹּח לעמוד בפני ספינות האויבים, וגם האנשים מתי־המספר אשר בכל אחת הסירות פחדו לגשת אל הרומאים הרבים, אשר עמדו צפופים יחד. הם סבבו מרחוק את הספינות, ויש אשר קרבו אליהן מעט והשליכו אבנים ברומאים ממרחק או עברו עליהם, למען הכותם מקרוב. אולם גם בזה וגם בזה הִרבו לעשות רעה לעצמם. כי בהשליכם אבנים לא השיגו דבר, מלבד אשר צללו כלי־נשק שונאיהם כל פעם אשר פגעה בהם האבן, — ולעֻמת־זאת שׂמו עצמם למטרה לקלעי הרומאים, ואלה אשר נועזו לגשת אל הרומאים נפגעו בטרם עשו רעה לרומאים וטבעו עם סירותיהם יחד במצולה. וכאשר נסו היהודים לבקוע להם דרך בין האויבים נדקרו רבים ברמחיהם, ויש אשר קפצו הרומאים בחרב שלופה אל סירותיהם, וגם הקיפו סירות אחדות ולקחו אותן בשבי על האנשים היושבים בהן. והטובעים הצפים על־פני המים נהרגו בחצי האויבים או נחנקו תחת כֹּבד ספינותיהם, וכאשר אחז איש אובד־עצה בקיר ספינת האויב, קצצו הרומאים את ידו או כרתו את ראשו. ורבים היו חללי היהודים אשר ספו בכל מיני מיתה, והנשארים נלחצו בדרך מנוסתם אל היבשה בידי הרומאים, אשר כִּתּרו את סירותיהם וסגרו עליהם את הדרך ודקרו רבים מהם בעודם בתוך היאור, ורבים הספיקו לעלות על היבשה והרומאים התנפלו עליהם והמיתום שם. וצבע היאור היה אדֹם מדם וכֻלו היה מלא חללים, כי לא נמלט איש. ובימים הבאים עלתה צחנה נוראה בכל הארץ מסביב, ואיֹם היה המראה לעינים. כי החוף היה מלא שברי ספינות מנֻפצות וגם פגרי־אדם נפוחים, אשר נשחתו מלהט השמש ונרקבו והשחיתו את האויר, עד אשר לא היתה הצרה הזאת לאֵבל ליהודים בלבד, כי־אם גם לזרא לרומאים. זה היה קץ מלחמת המים. ומספר חללי היהודים יחד עם הנופלים בעיר לראשונה היה ששת אלפים וחמש מאות^א)ניזה: חמשת אלפים ושבע מאות..

פ״חי. ואחרי המלחמה ישב אספסינוס לכסא משפט בטריכי. הוא הִפְלָה בין יושבי המקום ובין ההמון הזר, אשר הבין, כי ממנו יצאה המלחמה, ושאל בעצת שרי־צבאותיו, אם לתת חנינה גם לזרים האלה. ושרי־הצבא אמרו, כי יגרום רעה לעצמו, בתתו להם את נפשותיהם לשלל, יען אשר לא יוכלו האנשים הגולים ממשכנותיהם לשבת במנוחה אחרי צאתם לשלום, ובכל מקום אשר ימצאו מנוס יכבידו את ידם על האזרחים לשלחם [ברומאים]. גם אספסינוס ידע, כי לא יאות להציל את האנשים ממות, כי אחרי מנוסתם יקומו במציליהם, ובקש לו דרך להעביר אותם מן העולם. הוא ראה, כי בהמיתו אותם באותו מעמד יביא עליו מלחמה ביושבי הארץ, כי לא יוכלו להטות שכמם לסבול, בראותם ברצח המון גדול כזה המבקש רחמים, וגם לא מלָאוֹ לבו לשלח את האנשים בברית שלום ולהתנפל עליהם במעל. ואחרי־כן חזקו עליו דברי אוהביו, אשר אמרו, כי לא יאשם כל העושה תועבה ליהודים^א)״אין דבר תועבה לגבי היהודים״. וכי יש לתת את הבכורה לדבר המועיל על הדבר הנאה (היאה), אם לא יכּונו שניהם יחדו. בשפתי מרמה נתן אספסינוס לאנשים חנינה וצוה עליהם ללכת בדרך העולה אל טבריה לבד. האנשים האמינו לדבר אשר אליו נשאו את נפשם ויצאו עם רכושם בבטחה בדרך אשר צוה עליהם. אולם הרומאים כבשו את כל הדרך העולה אל טבריה ולא נתנו לאיש לנטות הצדה, וככה סגרו אותם בעיר. ואחרי־כן בא אספסינוס והציג את כֻּלָּם במקום המרוץ (האצטדין) וצוה להמית את הזקנים והאנשים אשר לא יצלחו למלאכה, ומספרם כאלף ומאתים. ומן הצעירים הבדיל את גבורי החיל, כחמשת אלפים איש, ושלח אותם אל נירון לאִיסְתְּמוֹס^ב)לאמר: אל מֵצר קורינתּוס, שישב שם הקיסר בעת ההיא., ואת יתר העם, כשלשים אלף וארבע מאות איש, מכר לעבדים, מלבד האנשים אשר הפריש לאגריפס, כי נתן בידו את כל ילידי מלכותו לעשות בהם כטוב בעיניו. והמלך מכר גם אותם לעבדים. ויתר ההמון הזר היו בני ארגֹב (טרכון) והגולן וסוסיתא (היפוס) וגבול גדר (גדרה), רֻבּם מורדים ובורחים ואנשי־משחית, אשר מעשיהם הרעים בעת שלום השיאו אותם לצאת למלחמה. הם נתפשו בשמיני לחֹדש גוֹרפִּאַיּוֹס (אלול).