מלחמת היהודים ד׳:י׳The War of the Jews 4:10

א׳אנשי־הצבא הרומאים ביהודה ובמצרים קראו אה אספסינוס לקיסר. — הוא פתּח את יוסף מן האזִקים.

א. גם את עיר רומא מצאו צרות נוראות בעת ההיא. ויטליוס בא עם צבאו מארץ גרמניה ועוד הוליך עמו אספסוף גדול מלבד אנשי־הצבא, וכאשר צרו מקומות מחני־הצבא (הקסרקטין) מהכיל את ההמון הגדול הזה, הפך את כל העיר רומא למקום מחנה ומִלא כל בית ובית אנשי־צבא. והאנשים האלה, אשר לא ראו עֹשר ויקר מימיהם, הביטו בעיניהם אל כל חֹסן הרומאים ואל הכסף והזהב, אשר מצאו בכל מקום, וקשה היה להם לכבוש את תאות בצעם, וכמעט שלחו את ידיהם בבזה והמיתו את העומדים להם לשטן. אלה הדברים היו בארץ איטליה בימים ההם.

ב׳ב. ואספסינוס כִּלה לכבוש את המקומות הקרובים אל ירושלים ושב אל קיסריה ושמע שם על־דבר המהומות בארץ איטליה וגם נודע לו, כי היה ויטליוס למושל יחיד. ואף כי הבין אספסינוס כחֹק לשמוע מצות אדוניו ולהכנע, כהבינו להיות נגיד ומצוה, בכל־זאת נרגז מאד לבשורה הזאת ולחרפה נחשב בעיניו לשמע בקול ההולל הפרוע הזה, אשר הפקיר את כל עניני הממשלה. הוא התעצב אל לבו מאד על הצרה הזאת ולא יכול להבליג על יסוריו, וגם לא לעשות מלחמה עם שונאים זרים בעת חרבן מולדתו. אולם במדה אשר בערה חמתו והִשִּׁיאה אותו לעשות מעשי־נקם, עצרה אותו רוח בינתו, בשומו אל לבו את המרחק הגדול ובדעתו, כי הגלגל החוזר בעולם יתנכל להביא עוד חליפות רבות, בטרם יגיע עד ארץ איטליה, ומה גם כי היה עליו להפליג בים בעת החֹרף. על־כן כבש את חמתו המתלקחת בקרבו.

ג׳ג. אולם שרי־החֲיָלות ואנשי־הצבא נועצו איש את רעהו להקים מהפכה וצעקו בכעס: ״הנה אנשי־הצבא ברומא המתענגים על רֹב שלום, אלה מוגי־הלב הנבהלים לשמע אֹזן על־דבר מלחמה, נותנים את השלטון בידי אנשי־שלומם כטוב בעיניהם, והם מקימים להם מושלים למלא את תאות בצעם, ואנחנו, אנשי־המלחמה, אשר עבדנו עבודה קשה, אנחנו, אשר כבר הלבינו שערותינו תחת קובע המלחמה, יושבים ומחשים ונותנים את הממשלה לאחרים, אף כי נמצא בקרבנו איש, אשר נאה לו לעשות ממשלה מכל חבריו? ובמה נגמול לו טובה חֵלף חסדיו אתנו, אם נאחר לעשות את הדבר למועד הזה? כי בצדק תֵּאות הממשלה לאספסינוס ולא לויטליוס, ולנו המשפט להקים מלך ולא לאנשים, אשר המליכו את זה! כי המלחמות, אשר התענֵּינו בהן, אינן קלות ממלחמות הצבא העומד בגרמניה, ואין אנו נופלים בגבורת נשקנו מהאנשים, אשר הביאו להם עריץ משם. והן בלי מלחמה נצליח את מעשינו, כי מועצת הזקנים ועַם הרומאים לא יתנו את משפט הבכורה למשובת ויטליוס על חכמת אספסינוס, ולא יבחרו להם לראש עריץ אכזרי תחת מושל־חסד ואיש עקר — במקום אבי־בנים. כי ערֻבּה נאמנה לשלום המלכות היא נחלת־הכסא^א)כן על־פי ניזה. בהוצאה הישנה: ״מעלת המושלים״. הכּשֵׁרה. אם יאתה הממשלה לבינת הזקנים, הנה נמצאה המדה הזאת באספסינוס, ואם כח העלומים נאה למלוכה, הנה נמצא אתנו טיטוס בנו, וזקנת האחד ועלומי השני שקולים יחד לטובת השלטון. ולא אנחנו לבד נִתּן כח לבחירינו במעֹז שלשת הלגיונות וחיל־עזר מלכי הברית אשר אתנו, כי־אם גם כל ארצות המזרח וגם ארצות המערב (אירופה), הרחוקות מפחד ויטליוס, תהיינה נאמנות בבריתנו, וגם בארץ איטליה נמצאו עוזרים לנו, הלא הם אחי אספסינוס ובנו הצעיר. והנה אל הבן הזה יִלָּוו רבים מהבחורים בני־המעלה, ואחי אספסינוס הוא פקיד על משמר־העיר ובמשרתו הזאת יהיה לנו לעזר לא מעט בכבשנו את הממשלה, אולם אם נשב בעצלתים, הנה תקים מועצת־הזקנים את הממשלה בידי האיש ההוא, הנבזה גם בעיני אנשי־חילו, השומרים על מלכותו״.

ד׳ד. ככה נדברו אנשי־הצבא איש אל אחיו, ואחרי־כן נאספו והתחזקו יחד וקראו את אספסינוס לקיסר, וביקשו ממנו להציל את הממשלה הנמצאה ברעה. ואף כי דאג אספסינוס מכבר לעתידות הממשלה, לא מִלא אותו לבו לקחת את השלטון לעצמו, כי בחר מנת הדיוט היושב במנוחה מפאר מלכות הקשור בסכנה. על־כן מאן אספסינוס למלא את רצון הצבא, אולם שרי החַילים הציקו לו מאד ואנשי־הצבא כִתּרוהו בחרבות שלופות ואמרו להמיתו נפש, אם ינער את כפיו מכבוד המשרה. הוא הפציר בהם והִרבּה לדבר אליהם ולבאר, מדוע הוא מואס בממשלה, אך לא עצר כח לשנות את דעתם, ולאחרונה נדרש למשאלותיהם.

ה׳ה. מוּצִיֵּנוּס וכל שרי הַחֲילים דברו על לב אספסינוס לנהג מנהג מושלים, ויתר הצבא דרש ממנו לצאת בראשו למלחמה על כל העומדים לו לשטן, אולם אספסינוס גמר להכין את שלטונו באלכסנדריה, בדעתו אשר ארץ מצרים היא מבחר חלקי ממשלת הרומאים, כי היא מנהלת את רומא בלחם, ועל־כן האמין, כי רק בהשתררו על הארץ הזאת יוכל להוריד את ויטליוס ממשרתו, גם אם תהיה ידו על התחתונה במלחמה, כי לא יוכל המון עיר רומי לשאת את הרעב, ומלבד זאת אמר למשוך אליו את שני הלגיונות החונים באלכסנדריה, כי הִתאוה להִשָּׂגב בפני כל תמורות הגורל בארץ הזאת, אשר קשה להבקיע אליה בדרך היבשה, ומעֵבר הים אין בה נמלים, כי ממערב סוככת עליה לוב, ארץ הצמא, וגבול הדרום לצד ארץ כוש הוא סוֵן (סיאֵני) עם משברי היאור, אשר נבצר מכל אני־שיט לעבור בהם, וממזרח משתרע הים האדֹם (ים סוף) עד קופטוס, ומצודת הצפון היא הארץ, המשתרעת עד גבול סוריה, ויחד עמה הים הנקרא בשם ים מצרים, אשר אין בו אף נמל אחד. ככה ארץ מצרים מֻקפת חומה מכל עבריה. ואֹרך הארץ בין סין (פלוסיון) ובין סוֵן אלפים ריס, אולם דרך האניה מִפְּלִינְתִּינִי עד פֶּלוּסִיּוֹן הוא שלשת אלפים ושש מאות ריס. והאניות המפליגות במימי יאור מצרים (נילוס) מגיעות עד העיר הנקראת על שם הפילים (יֵב, אלפנטיני), ושם עוצרים עליה משברי הנהר הנזכרים מנסוע הלאה. וחוף אלכסנדריה קשה לאניות גם בעת שלום, כי מבוא הים צר שם מאד, ונתיב האניות מתפתל מפני הסלעים, אשר מתחת למים. ועל חלק המבוא מצד שמאל סוככות שָׁתות עשויות בידי אדם, ומעבר ימין נמצא לפני המבוא האי פַּרוֹס, אשר כבר דברתי עליו, ובו מגדל גבוה, המאיר את דרך יורדי הים למרחק שלש מאות ריס, למען יוכלו להטיל את עגני אניותיהם מרחוק בעת לילה, כאשר יקשה מהם להגיע אל היבשה. וגם מסביב לאי הזה נמצאו שָׁתות גדולות, מעשי ידי אדם, וגלי הים מתפוררים לפניהן וגם לפני המצודות, אשר ממולן ומשבריהם הגדולים מרתיחים את מפרץ הים והם מסֻכָּנים מאד במקום הצר הזה. אולם מבית למפרץ הים חוף אלכסנדריה הוא חוף מבטחים, וגֹדל הנמל שלשים ריס, ודרך הנמל הזה באים אל מצרים כל הדברים החסרים לחֹסן הארץ, ומשם יוצא עודף חֹסן התושבים אל כל קצוי תבל.

ו׳ו. על־כן שׂם אספסינוס את לבו לשלוט בארץ הזאת ולהכין בזה את ממשלתו ומִהר לשלוח אל טִבּריוס אלכסנדרוס, הנציב במצרים ובאלכסנדריה, ולהודיעהו, כי התנדב הצבא לקרֹא אותו למלך, והוא נטל עליו בעל־כרחו את כל כֹּבד השלטון, וגם לבקש ממנו, כי יהיה איש־ימינו ועוזרו. וכקרֹא אלכסנדרוס את דברי האגרת, שמח מאד, ומִהר להשביע את צבאו ואת עם מצרים לתת את ידם לקיסר החדש. אלה ואלה שמעו לדבריו ברצון, כי ידעו את האיש ואת גבורתו וחכמתו למראה־עין. אספסינוס מִלא את ידי אלכסנדרוס להכין את ממשלתו, והוא ערך את כל הדברים לקראת בואו. כהרף־עין נפוצה השמועה על־דבר הקיסר, הבא מארץ המזרח, וכל עיר ועיר קראה חג לבשורה הטובה והקריבה זבחים לשלום אספסינוס, וגם הלגיונות במוּסִיָּה ובפַנּוֹנִיָּה, אשר התקוממו זה מקרוב לשֵׁמע זדון לב ויטליוס, נשבעו בשמחה רבה להכיר את אספסינוס למושל. והוא הסיע את חילו מקיסריה והלך אל בארות, ושם קדמו את פניו צירים רבים מארץ סוריה וגם מיתר מדינות (אפרכיות) המזרח, ומסרו לו נזרים ומכתבי־ברכה מכל עיר ועיר. גם מוצינוס נציב סוריה בא אל בארות והודיע את אספסינוס, כי נכון לב כל עם הארץ בבריתו וכל עיר נשבעה לו שבועת אמונים.

ז׳ז. וכראות אספסינוס, כי השעה משחקת לו כרצונו וכבר הצליח בידו רֹב חפצו, השיב אל לבו, כי יד אלהים העלתה אותו לגדֻלה וגזרת הצדק המושל בעולם השלימה בידו את השלטון. הוא זכר את כל האותות — כי מופתים רבים בִּשׂרו לו את שלטונו העתיד — וגם את דבר יוסף, אשר ערב את לבו לקראו בשם קיסר עוד בחיי נירון, ונבהל בהעלותו על לבו, כי האיש הזה עודנו אסור תחת ידו, ועל־כן קרא למוצינוס וליתר שרי־הצבא ולאוהביו, וספר להם את מפעלי יוסף ואת כל הרעה, אשר מצאה את הרומאים מידיו בעיר יודפת, ואחרי־כן את דבר נבואתו, אשר נחשבה בזמנה בעיניו לחזון־בדים, יליד הפחד, אולם עתה הוכיחו הזמן והמעשים, כי היא דבר אלהים, והוסיף לדבּר: ״לחרפה יהיה הדבר, אם כמשפט העבדים יִעָשה לאיש, אשר נִבּא לי את שלטוני וגלה לי את קול האלהים וחלקו יהיה כחלק יתר האסירים״. לדברים האלה צוה להביא את יוסף ולהתיר אסוריו. והחסד הזה, הנעשה לשבוי נכרי, היה אות לטובה לשרי־הצבא, כי גם להם ישלם אספסינוס ביד נדיבה. וטיטוס, אשר נצב לפני אביו, קרא: ״הן נצדק במעשנו, כאשר נגֹל מעל יוסף את חרפתו בחרב; אם לא נתיר את הכבלים, רק נרתק אותם, יהיה משפטו כמשפט איש, אשר לא נאסר מעולם — כי כדבר הזה יֵעשה לאיש, אשר נאסר על לא עון.״ העצה הזאת מצאה חן בעיני אספסינוס, ובפקֻדתו יצא אחד מאנשי־הצבא וגדע את הכבלים בקרדֹם. ככה קבל יוסף בשכר נבואתו את כבודו הראשון, ומן היום ההוא והלאה נאמן לצופה עתידות.