מלחמות השם, מאמר ראשון ב׳The Wars of the Lord, First Treatise 2
א׳נזכור בו מה שיש מאופני ההראות לדעת דעת מאלו הדעות.
1
ב׳ואחר שכבר זכרנו דעות הקודמים במהות השכל, ראוי שנזכור מה שימצא מאופני ההראות בדעת דעת מאלו לפי מה שמצאנו בדברי הקודמים או בכח דבריהם. וזה שכאשר היו הטענות המקיימות דעת דעת מאלו מובנות אצלנו, יקל לנו יותר העמידה על האמת בם, וזה גם כן הישרה נפלאה לנפילת האמת בזה הדרוש. כי כאשר היו עמנו הקדמות רבות מקיימות אחת אחת מהחלוקות אשר יהיו בזה הדרוש, יקל לנו יותר לבאר מהם מה שיש לו רושם בהגעת האמת בזאת החקירה כמו שקדם.
2
ג׳ונאמר שכאשר יחשב יהיה דעת אלכסנדר מסכים למה שירצהו ארסטוטלוס ולמה שיתחייב משרשיו. אם למה שירצהו, לפי שארסטוטלוס קרא אותו שכל היולאני, וזה ממה שיורה, כי ארסטוטלוס יראה שזאת ההכנה אינה בשכל נבדל, אבל לה דבר ילך ממנה מדרגה ההיולי. ואם למה שהתחייב משרשיו, כי ארסטוטלוס יעשה שרש בזאת ההכנה, ר"ל השכל ההיולאני, שאינה דבר מהנמצאות, ודמה אותה מפני זה אל ההכנה אשר בלוח לקבל הכתיבה. וזה אשר השרישו ארסטוטלוס מענין זאת ההכנה הוא מחויב. וזה שמה שיהיה כחיי על דבר יחויב שלא יהיה דבר בפועל ממה שהוא כחיי עליו, כי הכח והפועל הם סותרים. ולמה שהיה ה ההיולאני כחיי על כל הצורות באופן מה, הנה הוא אם כן אינו דבר בפועל מהצורות. ועוד שאם היה דבר מהצורות, היתה הצורה ההיא מונעת אותו מקבולו צורה אחרת, כמו שהתבאר בספר הנפש. ולזה יחויב בזאת ההכנה שלא תהיה דבר מהנמצאות. וזה אמנם אפשר שיצוייר, אם הונחה זאת ההכנה שכל היולאני על צד שיאמר אלכסנדר. וזה שאם הונחה שכל נבדל, הוא מן השקר שתהיה בכאן צורה נבדלת עומדת בעצמה אינה דבר מן הנמצאות. ואולם כאשר הנחנו זאת ההכנה בנושא על הצד שיאמר אלכסנדר, הנה צדק בהכנה שאינה דבר מהצורות הנמצאות, אבל היא כחיית עליהם ואינה העדר פשוט, כי הכח איננו העדר פשוט. ועוד כי בזה הצד אשר יראה אלכסנדר לא יקרה בטול ממה שיאמר מההויה וההפסד לאדם. וזה כי הצורה אשר הוא בה מה שהוא, תהיה בזה האופן מתחדשת בהויתו ונפסדת באופן מה בהפסדו, וזה דבר ראוי בהווה ונפסד, לפי שכל הווה נפסד בצורתו המתחדשת בו אחר שהוכן החמר לקבולה. ואולם כאשר הונחה זאת הצורה נבדלת, בלתי הווה ולא נפסד כמו שיראה תמסטיוס, הנה יחויב מזה בטול חזק, בהיות האדם והפסדו אין המלט ממנו בשום פנים. וזה שכאשר הונחה זאת הצורה בזה האופן, הנה לא ימנע הענין בה מאחד משני פנים. אם שנניח שצורת ראובן, דרך משל, היתה נחבאת בחמר אשר נתהווה ממנו ראובן טרם התהוותו, וכשיוכן החמר ויקבל כח ההזנה וההרגש תראה פעולתה, או שנניח שתעתק אליו בהתהוותו. ואולם אמרנו בצורה שתהיה נעתקת בעצמותה הוא שקר, כי כבר התבאר בטבעיות בספר השמע חיוב היות כל מתנועע גשם. וכאשר נניח בצורה הזאת שתהיה נחבאת בחמר אשר יתהוה ממנו האדם, חוייב עוד אם שתהיה נעתקת ובאה לו בחדוש החמר ההוא, או שתהיה נחבאת בחמר אשר יתהוה ממנו זה החמר. וכאשר היה שקר שתהיה נעתקת, הנה יחויב שתהיה נחבאת בחמר אשר יתהווה ממנו זה החמר, ובזה יתחייב מזה שתהיה נחבאת בחמר שלישי, וזה אל לא תכלית, עד שיתחייב מזה שיהיו כל החמרים ההוים הנפסדים בעלי שכל אנושי, וזה בתכלית הבטול והגנות. וזה השקר בעינו יתחייב כשנחקור מזאת הצורה בהפסד האדם אם היא נעתקת או היא נשארת נחבאת בו, וזה מבואר בנפשו. וכאשר היה זה כולו שקר, הנה יראה מזה כי זאת ההכנה אינה נבדלת ושהיא הווה ונפסדת.
3
ד׳ואם יאמר אומר שזה הבטול לא יחויב מהנחת זאת הצורה נבדלת, וזה כי מפני שהיא נבדלת לא יונח מציאותה עם החמר, ולזה לא תצטרך אל ההעתק ואל החביאה בהראות פעולתה באיש ואיש, אבל תהיה זאת הצורה אחת במספר, ויגיע פעולתה בכל חמר מוכן לקבלה, כמו הענין בשכל הפועל. אמרנו לו שדבקות הצורה הנבדלת לחמר יובן על שני פנים. אם דבקות אינו בעצמו, כמו דבקות השכל הפועל לשכבת הזרע ולזרעים שאינו באופן שיהיה הוא להם צורה קרובה, ואם דבקות בעצמו, כמו דבקות השכלים הנפרדים לגרמים השמימיים שהם בעצמם צורה קרובה להם, וכמו דבקות זה השכל ההיולאני בנו, לפי דעת תמסטיוס, שהוא צורה קרובה לנו. ואמנם יצויר שיהיה החמר רק מהצורה כאשר תדבק בו דבקות אינו בעצמו. ואולם כאשר תדבק בו דבקות בעצמו כמו הענין בצורת הגרמים השמימיים, לא יצויר זה בשום פנים. כי זאת הצורה תשים החיים בהם בכללות גופם, ואם היו רקים מהם היו גופים מתים. אבל נרצה, כשנקרא זאת הצורה נבדלת, שלא תהיה פעולתה בכלי גופיי כמו העניין בצורות ההיולאניות, וזה מבואאר למי שעיין בדברי הפלוסופיא בזה. ועוד שאנחנו, ואם הודינו שיהיו הגרמים השמימיים רקים מהצורה הנבדלת, הנה לא תחויב מפני זה ההודאה בשהחמר אשר לאדם רק מהשכל ההיולאני. אבל יתבאר שזה בלתי אפשר, לפי שזאת הצורה היא מתפעלת בעצמותה באיש ואיש הפעליות מתחלפות, עד שהיא באיש אחד יודעת ובאיש אחר סכלה, או טועה במה שהיתה יודעת באיש האחר. ולזה אי אפשר שתהיה הצורה אשר ליודע היא בעינה הצורה אשר לטועה או לסכל, כי אי אפשר בצורה האחת במספר שתהיה יחד יודעת וטועה בדבר אחד. ובהיות הענין כן, הנה יחויב שתהיה זאת הצורה דבקה עם כל אחד מאישי האדם על שהם צורות רבות במספר, ויחויב מזה הספק הקודם. וכבר התבאר מזה גם כן המנע היותה נבדלת באופן מה, כמו שיתבאר אחר זה, ר"ל כי מפני חיוב התרבותה ברבוי הנושאים יתבאר שאי אפשר בה שתהיה נבדלת, כי הצורה הנבדלת אי אפשר בה התרבות, כמו שהתבאר במקומו. ועוד שכבר יראה כי מהמיוחדות שבסגולות הצורות ההיולאניות, במה שהם היולאניות, נמצאות בזאת הצורה ר"ל השכל ההיולאני. וזה שכבר יראה בצורות ההיולאניות, במה שהם היולאניות, שחדושם במה שימצאו בו נמשך לשנוי בעצמות, ושהם מתרבות ברבוי הנושאים. והנה יראה כן בזאת הצורה שחדושה נמשך לשנוי החמר אשר תמצא בו, כי הוא יוכן תחלה לקבל כח ההזנה והחוש קודם שתראה בו זאת הצורה, והיא גם כן מתרבה ברבוי הנושאים, עד שצורת ראובן, דרך משל, היא זולת צורת שמעון במספר. שאם לא הונח כן, היה מחויב בצורה האחת במספר הסכלות והידיעה יחד בדבר אחד בעינו, ר"ל אם הונח שכל האיש החכם עם שכל האיש הסכל אחד עינו, וזה בתכלית הגנות והבטול. והנה היה אפשר בזאת הצורה שתתרבה ברבוי הנושאים לה כאשר הונחה על האופן אשר זכר אלכסנדר. ואולם כאשר הונחה על האופן אשר זכר תמסטיוס, לא יהיה אפשר בה שתתרבה, כי העצמים הנבדלים לא יתרבו אלא אם יהיו מתחלפים במין, כמו שנתבאר במקומותיו. הנה אלו הראיות המקיימות דעת אלכסנדר, והם בעצמם מבטלות דעת תמסטיוס:
4
ה׳והנה לדעת תמסטיוס גם כן פנים מההראות. - מהם, כי כבר יראה כזאת ההכנה שהיא נבדלת, לפי שכבר תתחזק השגתה בעת חולשת הכלים החמריים, ר"ל בעת הזקנה. ואלו היתה היולאנית, היתה בהכרח הנושא לה יותר חלוש בעת ההיא, והיה מחויב מזה שתחלש פעולתה. והמשל, כי כמו שהכח הרואה יחלש בזקן לחולשת נושאו, כן יחוייב בזאת ההכנה אם היתה היולאנית, אבל זה הענין נמצאהו בהפך, ר"ל ששכל הזקן יותר. ולזה יראה שתהיה זאת ההכנה נבדלת. - ומהם, שכבר יראה בכחות המשיגות ההיולאניות שלא ישיגו רבוי הבלתי בעל תכלית, לפי שהם יקבלו מה שיקבלוהו קבול פרטי מצד קבלם אותו קבול היולאני. והמשל, שהכח הרואה כבר ישיג זה הצבע אשר בזה הנראה אשר הוא בזה השטח ובזה התמונה אשר לזה הנראה, לפי שהוא מקבל אותו קבול היולאני באופן מה, ר"ל שכבר נרשמה בראותו זאת ההשגה רושם מה, והיה מחויב מפני זה שיהיה הנראה לו בשטח מקבל ובתמונה מוגבלת ולא ישיג הצבע במוחלט, אבל ישיג זה הצבע. ואולם זאת ההכנה נמצאת שופטת משפט בלתי תכליתי, כי היא תשיג הגזרות הכוללות והגדרים אשר כל אחד מהם הוא משפט על רבוי בלתי בעל תכלית. הנה גם כן כבר יראה מזה שהשכל ההיולאני נבדל. - ומהם, שכבר יראה בזאת ההכנה שהיא צורה ואינה הכנה גמורה כמו שיאמר אלכסנדר. וזה שאנחנו נמצא השכל ההיולאני, עם היות מדרכו להשיג הצורות, הנה הוא ישיג זאת ההכנה רקה מן הצורות, ומפני זה היה אפשר בו שישכיל ההעדר, ר"ל מפני השיגו עצמותו רק מן הצורות. ובהיות העניין כן, הנה יראה שמה שתקרא לו ההכנה לקבל המושכלות הוא בהכרח צורה. - ומהם, שכבר יראה בכחות המשיגות ההיולאניות שההשגה היא זולת המושג במספר. והמשל, שהמראה אשר בכח הרואה בעת ראותו הנראה איננו המראה אשר בדבר הנראה בעצמו, כמו שאין החום אשר בתתחמם הוא בעינו החום אשר במחמם, וזה מחוייב להם מפני קבלם הדבר קבול היולאני, כי המקרה האחד במספר אי אפשר שיהיה בשני נושאים בשום פנים, זל שכן שיהיה בהם יחד. ואולם זאת ההכנה אשר בנו ימצא בה ההשגה והמושג דבר אחד בעינו, וזה שהמושכל אשר תשכילהו הוא בעצמו מה שיגיע לנו ממנו, לפי שהמושכל הוא הטבע הכולל הנמצא לדבר דבר, והטבע הכולל לא יתרבה בשום פנים. והמשל, כי האדם אשר הוא מין לא ימצאו ממנו שנים במספר, ואמנם יתרבה הטבע הפרטי. ובהיות העניין כן, הנה יראה לזאת ההכנה שהוא ראוי שתהיה נבדלת. ומהם, שכבר יראה ככוחות המשיגות ההיולאניות שהם מתפעלות הפעלות מה עם ההשגה, ולזה כאשר נטינו ממוחש חזק אל מוחש אחר חלש ממנו, לא נוכל מיד להשיגו על אמיתתו. והמשל כאשר הבטנו בשמש, דרך משל, ונטינו ממנו אל מוחש אחר, לא נוכל להשיג אותו אל אמיתתו, וכן העניין בשאר החושים, וזה מחוייב להם מצד קבלם מה שיקבלוהו קבול היולאני באופן מה. ואולם בזאת ההכנה אשר בנו הוא בהפך, רצוננו שכאשר נטינו ממושכל עמוק אל מושכל קל ממנו, הנה נשיגהו בקלות יותר קלה. זה מה שיחשב שיראה מזה שזאת ההכנה היא בלתי היולאנית. ומהם, שזאת ההכנה, מפני שנתעצמנו בה והיא הבדל לנו, יחויב שתהיה עצם. ואם הונח ענינה על האופן שיאמר אלכסנדר, לא תהיה בעצמה עצם ולא חלק עצם, אבל היא משיג ממשיגי הנפש המדמה או הצורות הדמיוניות. ואולם כאשר הנחנוה שכל נבדל, היתה עצם בעצמה והתאמת בה שתהיה הבדל לנו, כמו הענין בשאר ההכנות שנשימם הבדלים מפני נושאים אשר יסודרו אלו ההכנות מהם. כי זה המאמר יראה שאין פנים לו, לפי שאין הנפש המדמה הבדל לנו, וזה שכבר המצא לשאר בעלי חיים. ומהם, כמו שהנושא להכנת שאר הדברים יקבל צורה המנעת מן ההכנה כשתצא אל הפועל, הנה ראוי שיהיה הענין כן כזאת ההכנה אשר בנו לקבל המושכלות. ולפי שמי שיקבל המושכלות הוא שכל, ראוי שיהיה הנושא לזאת ההכנה שכל, לא שתהיה ההכנה בסוג ונושאה בסוג אחר, ר"ל שתהיה ההכנה מקבלת המושכלות מופשטת מנושאה, כמו שיחויב לדעת אלכסנדר, ואמר אלכסנדר גם כן בביאור, ר"ל שזאת ההכנה תקבל המושכלות קיבול לא יתערב בו נושאה, ר"ל הנפש המדמה או הנפש ככללה או איזה שהונח נושא לה, לפי שדעת אלכסנדר שאם היה מעורב בה נושא, הנה עם שלא יהיה אפשר לה שתשיג העניינים הכלליים, לפי שאין מדרך הכח אשר לנושאה שיקבל כי אם הדברים הפרטיים, הנה תמנענה הצורה אשר לנושאה מלקבל צורה מן הצורות, כמו שהתבאר זו כולו בספר הנפש. הנה אלו הם הראיות המקיימות דעת תמסטיוס, והם בעצמם מבטלות דעת אלכסנדר לפי מה שיחשב מהם.
5
ו׳ואולם מה שיקבל דעת בן רשד, הנה מה שיאמר בזאת ההכנה שהיא מחודשת ונפסדת, ר"ל שזה יקרה לשכל הפועל מצד דבקותו בנו שיהיה הכנה לבד, וזה הדבקות יתחדש כאיש ואיש מאישי האדם ויפסד בהפסדם, יהיו הראיות אשר זכרנו המקיימות דעת אלכסנדר מקיימות אותו. ומה שאמר בעצם זאת ההכנה שהוא השכל הפועל, הנה הראיות אשר זכרנו המקיימות דעת תמסטיוס מקיימות אותו, וזה כי הוא הרכיב בזה המאמר שתי אלו הדעות באופן. וכבר יראה יותר דעת בן רשד מדעת תמסטיוס מפנים אחרים זולת הפנים אשר זכרנו המקיימים דעת אלכסנדר ואבן רשד שהם מבטלים דעת תמסטיוס, כמו שקדם מהם. מהם, שכבר יחויב למסטיוס שתהיה בכאן הכנה בעצם נבדל, ר"ל ההכנה לקבל המושכלות. וזה מבואר הביטול, לפי שהכח הוא נמשך להיולי בהכרח ובו ימצא לבד, וכשתמצא [אותו] בצורות, הוא במקרה מצד הנושא, ובזה האופן יתכן שנאמר בצורות שיקבלו קצתם קצת, כמו שהתבאר בספר הנפש. והמשל, שאנחנו נאמר בנפש הוגה שיש בה הכנה לקבול נפש המרגשת, מפני שהנושא לנפש הוגה יקבל הנפש המרגשת באמצעותה. ואולם לבן רשד לא יחויב זה הבטול, לפי שהוא יניח שזה אמנם קרה לזאת הצורה, ר"ל שתהיה מצד דבקותה בנו, לא שיתכן בעצמה כן. ומהם, שכבר יחויב לתמסטיוס שיהיה השלמות הראשון בנו נצחי, ר"ל השכל ההיולאני, והשלמות האחרון אשר היה ראוי שיהיה יותר נכבד ממנו יהיה הווה ונפסד, לפי שהוא יראה שהמושכלות מתחדשות בשכל ההיולאני, ולהיותם מתחדשות יחויב אצלו שתהיינה נפסדות, כי כבר התבאר בספר השמים והעולם שכל הווה נפסד. ואולם לבן רשד לא יחוייב זה הבטול, כי השלמות האחרון אשר לנו אשר תשיג זאת החכמה, הוא השכל הפועל בעצמו לפי מה שיראה בן רשד, הוא נצחי ובלתי הווה, כי אם במקרה, ר"ל מצד דבקות זה השכל בנו, לא שימנע זה השכל מהשיג עצמו בעת מהעיתים, כי הוא משיג עצמו תמיד מצד מה שאינו דבק בנו, לפי מה שיאמר אבן רשד.
6
ז׳ואולם מה שיקיים דעת האחרונים אשר יניחו זאת ההבנה הווה ונבדלה, הנה מה שאמרו בה שהיא הווה, תקיים אותו הראייה השלישית מהראיות אשר זכרנו המקיימות דברי אלכסנדר, כי היא כזאת ההכנה שהיא, מחודשת לא נצחית כמו שהיה מניח תמסטיוס. ומה שאמרו בה שהיא נבדלת, הנה הראיות אשר זכרנו המקיימות דברי תמסטיוס מקיימות אותו, ושאר הראיות אשר זכרנו המקיימות דברי תמסטיוס מקיימות אותו, ושאר הראיות אשר זכרנו המקיימות דברי אלכסנדר מבטלות אותו. הנה אלו הם הראיות אשר מצאנום בדברי הקודמים, ומקיימות אלו הדעות ומבטלות אותן, ואך על פי שלא ימצאו בזה האופן מהשלמות. והנה השלמנו המאמר בהם לפי מה שאפשר לנו, כי בזה האופן תהיה חקירתנו בזה יותר שלימה. וזה כי הוא מחויב למי שירצה לשפוט משפט ישר בדרוש מה שיטעון לקיים כל אחד מחלקי המותר, ואז יתאמת יותר ביטול הדעת אשר יבטלהו. וזה שאם יבטל דעת מה מהדעות ההם ולא טען תחלה כל מה שאפשר לקיים הדעת ההיא אשר יבטלהו, הנה לא ישלם מדבריו בטול הדעת ההיא באופן שלם. וזה מבואר מאד:
7