מלחמות השם, מאמר ראשון ד׳The Wars of the Lord, First Treatise 4
א׳יתבאר בו בטול קצת אלו הדעות באופן שלם.
1
ב׳ואחר שזכרנו דעות הקודמים במהות השכל ההיולאני ובארנו שדעת תמסטיוס הוא בטל, ראוי שנחקור בדעת דעת מדעות הנשארים, עד שנמצא הדעת הצודק בזה, אם אחד מהם או זולתו. ונתחיל החקירה מדעת בן רשד, כי הוא אשר יחשב שיהיה יותר נאות מכל אלו הדעות למה שימצא מטבע זה השכל ההיולאני.
2
ג׳ונאמר, שכאשר הונח הענין בשכל ההיולאני כפי מה שיאמר בן רשד, יחויבו מזה שקרים רבים אין המלט מהם בשום פנים. מהם, שכבר יחויב שיהיה הלמוד לבטלה בענינים העיוניים אשר אין תכליתם עד המעשה. וזה שאם לא ימצא בהם רושם ההצלחה האנושית, ר"ל בהשארות השכל, הוא מבואר שאין בהם תועלת כלל, כי אלו היה בהם תועלת, היה בהכרח אם בהצלחה האנושית אם בחיים הגופיים, כי אין בכאן צד שלישי. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאם אין תועלת בהם בחיים הגופיים, אין בהם תועלת כלל, לפי שכבר הונח שאין להם רושם בהצלחה הנפשיית והגופיית. ואולם שאין להם תועלת בחיים הגופיים הוא מבואר, וזה שלא די שאין בהם תועלת בחיים הגופיים, אבל ימצא ההשתדלות בקנינם ממה שיעיק טוב החיים, עד שכבר נמצא במעיינים המשתדלים בקנין אלו המושכלות שלא יפנו אל ערבות החיים הגופיים ולא יקחו מעניניהם הגופיים אפילו ההכרחי להם בשלמות. ואם אמר אומר שהכח אל השגת המושכלות הושם בנו להיותם התחלות אלו המלאכות המעשיות אשר המה צריכות לנו בתקון עניני חיותינו, ולזה ימצא בהם תועלת מזה הצד. אמרנו לו שזה בלתי צודק, כי כבר תמצאנה מלכות עיוניות אינם מוכנות לצד המעשה כלל. ועוד שאם הונח הענין כן, תהיינה המלאכות המעשיות יותר נכבדות מהמלאכות העיוניות, לפי שהם תכליתם, וזה חלוף מה שנוצרנו עליו, כי אנחנו נמצא אצל כל אדם שיש יתרון רב לחכמות העיוניות על המעשיות, ונמצא עצמנו יותר שמחים במעט שנשיגהו מאלו המלאכות, העיוניות יותר ממה שנשמח בהרבה שנשיגהו מהמלאכות המעשיות, עד שכבר יראה שאין לשמחה ולערבות אשר לנו במה שנשיג מהחלק המעשי יחס אל השמחה והערבות אשר לנו במה שנשיג מהחלק העיוני, ומצאנו גם כן הטבע שם תשוקה בנו עדת האנשים אל העיון יותר מתשוקתינו אל המעשה. וזה כלו ממה שיורה שאין החלק העיוני בנו בעבור החלק המעשי. וכאשר התישב לנו זה ההקש התנאי, רצוני שאם לא ימצא באלו המושכלות העיוניות רושם בהצלחות הנפש, הנה אין בהם תועלות כלל, נשוב ונאמר שהוא מחויב מדרך בן רשד שלא ימצא בענינים העיונים רושם בהצלחה האנושית. וזה כי ההתאחדות בשכל הפועל אשר הוא ההצלחה האנושית לפי מה שיראה בן רשד, והוא האמת בעצמו באופן מה כמו שנבאר, ישלם לפי זאת ההנחה לכל אדם בעת המות, היה סכל או חכם, כי אז יפרד הדבקות אשר לשכל בנו וישוב השכל ההיולאני להיות השכל הפועל בעינו בכל צד מהצדדים. ובהיות הענין כן, רצוני שהקודם מזה ההקש התנאי מחוייב לפי זאת ההנחה, הנה יחויב מזה הנמשך, והוא שהשתדלותינו בקנין אלו המושכלות הוא טורח ודבר בטל. וזה בתכלית הבטול, לפי שאם היה הענין כן, היה הטבע משים בנו זה הכח אשר להשגת אלו העיוניים לבטלה, והיתה גם כן התשוקה אשר בנו להשגתם לבטלה. וזה כולו שקר, כי הטבע לא יעשה דבר לבטלה. ועוד שאם היה הענין כן, היה הטבע משים בנו כח אשר עם שאין בו תועלת כלל הוא מנגד למציאותו, כמו שקדם, וזה אינו מדרך הטבע, אבל אמנם נראה שהטבע ישתדל בכל האופנים שישים לנמצא נמצא כחות שומרות מציאותו הזמן האפשרי לו ביותר שלם שבפנים.
3
ד׳ומהם, שאם היה זה השכל ההיולאני הוא בעינו השכל הפועל, והיה השכל הפועל מוציא אותו אל הפועל כמו שבאר הפלוסוף. הנה יקרה מזה מהבטול שיוציא הדבר עצמותו מן הכח אל הפועל, וזה בתכלית הבטול והגנות. - ומהם, שכבר יתחייב לדעת בן רשד בשכל האחד במספר שימצאו בו המושכלות העיוניות אשר בכאן בכח ובפעל יחד. וזה כי לפי מה שהתבאר מהשכל הפועל שהוא המוציא השכל ההיולאני אשר בנו מהכח אל הפועל בהשגת אלו המושכלות, והיה מה שהתבאר בחכמה הטבעית, שכל מה שיוציא מהכח אל הפועל זולתו ימצא לו בפועל דומה שנמצא למתפעל בכח, ובזה האופן אפשר לו שיוציאהו אל הפועל. הומשל שהאש ישיב מה שהוא חם בכח חם בפועל מפני שהוא חם בפועל, וכבר התאמתה זאת ההקדמה והותרו הספקות הנופלות בה בכחמה הטבעית ובמה שאחר הטבע. הנה הוא מבואר שהכל הפועל מוציא השכל ההיולאני מהכח אל הפועל בהששגת אלו המושכלות מפני היותם אצלו בפועל, והשכל ההיולאני יקבלם מצד מה שהם אצלו בכח. ואם היה השכל ההיולאני הוא השכל הפועל בעינו כמו שיאמר בן רשד, הנה יקרה מזה שימצאו המושכלות האחרות בעינם בכח ובפעל יחד בשכל האחר בעינו, וזה בתכלית הביטול. ואם יאמר אומר כי זה הספק לא יחויב מזאת ההנחה על כל פנים, וזה שהצורות הדמיוניות הם אשר ימצאו בהם אלו המושכלות בפועל באופן מה, לא השכל הפועל, והם אשר מדרגתם מאלו המושכלות אשר נשיגם יחס המוחש אל החוש, ואולם השכל הפועל יחסו מאלו המושכלות יחס האור אל השגת המראים, ולזה לא יחויב מזה זה הביטול. אמרנו לו שאין די בצורות הדמיונית שיוציאו זאת ההכנה אשר בנו מהכח אל הפועל, לפי שאין בהם המושכלות בפועל אבל בכח, רצוני שכאשר יופשטו מהצורה הדמיונית המשיגים ההיולאניים אשר היתה בהם פרטית, היה בה מושכל בפועל, כי הבטע הכולל הוא נמצא בדבר הפרטי בכח, כמו שבאר הפילוסוף ב"מה שאחר הטבע", ולזה הוצרך הפילוסוף להכניס בכאן שכל פועל, והוא משיב אל הצורות הדמיוניות מושכלות בפועל, אחר שהיו מושכלות בכח. וכבר יתבאר מזה במה שאר זב שהוא מחויב שימצאו בשכל הפועל אלו המושכלות בפועל כמו שהנחנו. וזה שכבר יתבאר אחר זה שהשכל הפועל הוא בסדור המושכל לאלו הדברים אשר בכאן, ולזה יחויב שימצאו בו המושכלות באופן מה. ועוד שכבר נמצא לשכל הפועל הודעה במה שלא יתכן שיאמר שיהיה נמצא בצורות הדמיוניות אשר לנו, והם ההודעות אשר יגיעו לאדם ממנו בחלום או בקסם. ומהם, שאם היה השכל ההיולאני הוא השכל הפועל, הנה יקרה שיהיו הדברים מתחלפי הגדרים דבר אחר במספר, וזה בתכלית הביטול. וזה כי למה שהיתה ההשגה לקוחה בגדר השכל, והיה השכל ההיולאני הוא אשר מדרכו שישיג המושלות אשר בכאן ולא ישכיל השכל הפועל, והיה השכל הפועל הוא אשר מדרכו שישיג עצמו ולא ישיג המושכלות אשר בכאן, כמו שזכר אבן רשד באומרו זה המאמר בשכל ההיולאני. הנה הוא מבואר שגדר השכל הפועל ומהותו הוא זולת מהות השכל ההיולאני. ואם הנחנו שהשכל ההיולאני הוא השכל הפועל בעינו, הנה יקרה מזה שיהיו שני דברים מתחלפי המהות דבר אחד במספר, וזה בתכלית הביטול והגנות, כי אי אפשר בהם שיהיו אחד במין כל שכן שיהיו אחד במספר.
4
ה׳ומהם, כי מה שאמר אבן רשד בשכל הפועל שלא ישיג עצמו במקרה מצד היותו דבק בנו, יוכן על שני פנים. אם שא ישיג עצמו כלל מה שהתמיד היותו דבק בנו, ולא תהיה סיבת העדר ההשגה אלא דבר מחוץ במקרה, או שישיג עצמו תמיד, אחא שאינו משיג עצמו מצד שהוא דבק בנו אבל מצד עצמותו, ותהיה מדרגת זה המאמר כמדרגת מי שיאמר בבונה שהוא בונה שאינו בונה מצד מה שהוא אדם, וזה כי הוא בונה מצד הסידור הנמצא בנפשו מהבניה, חא מצד מה שהוא אדם, כי אין כל אדם בונה. ואם הבין אבן רשד בזה שאינו משיג עצמו מה שהתמיד היותו דבק בנו, הנה נשאל אותו מה הסיבה כשתמנע ממנו זאת ההשגה אם לא השתנה מהותו בסבת הדבקות, האם יכסה הטבע האנושי ממנו זאת ההשגה, כמשל שהיה אומר אפלטון שהמושכלות הם טבועות בלחות בעת הנערות, ואיך יהיה לזה השכל רושם מצד טבע האנושי והוא נמצא ונבדל בעצמו. ואם היה שנודה שיכסה הטבע האנושי ממנו זאת ההשגה, מה זה שהיה לו כח מפני זה הדבקות על השגה אינו בטבעו, ר"ל בטבע השכל הפועל, והיא השגת המושכלות אשר בכאן, והנה לא היה ראוי שיהיה לו כח מפני זה הדבקות אלא על ההשגה אשר מנעה ממנו זה הדבקות. ובכלל הנה אי אפשר שתנתן בזה סיבה אלא בשנניח שיהיה השכל הפועל משתנה בזה הדבקות בעצמותו, וזה בלתי אפשר בו, כי הוא בלתי מקבל השינוי כלל, להיותו נקי מחמר בכל האופנים. ואם הודינו שאפשר בו השינוי, הנה יתחייב מזה גם כן פק אחר אינו מעט, והוא שכבר יתחייב שלא ימצא בכאן שכל פועל יוציא כוחו אל הפועל, לפי שהשכל הפועל כבר השתנה בזה הדבקות ושב הכנה, ואי אפשר בו שיהיה יחד במציאותו הראשון ובזה המציאות אשר השתנה אליו. ויחוייב גם כן מזה שלא ימצא אלא אדם אחד בעת אחת, לפי שאין בכאן שכל פועל זולת אחד, ואחר שהשתנה זה השכל אל השכל ההיולאני אשר לראובן, הנה מן השקר שיתהוה ממנו שכל שמעון אם לא אחר שימות ראובן וישוב זה השכל למה שהיה קודם היות ראובן, ואז יוכל להתהוות ממנו שכל שמעון, וזה כולו מבואר הביטול. ואם הבין בן רשד בזה המאמר שהוא משיג עצמו תמיד, אלא שאינו משיג עצמו מצד מה שהוא דבק בנו, הנה יתחייבו מזה שקרים רבים. אם תחילה יתחייב שלא יהיה תועלת לשכל ההיולאני בהשכילו המושכלות אשר בכאן, ויהיה השתדלותו בהשגתם טורח ודבר בטל. ובאור זה, כי מפני שהוא משיג עצמות השכל הפועל תמיד, והיה עצמות השכל הפועל הוא הסדור המושכל לאלו הדברים והצורה אשר שבו בה אחד אלו המושכלות, והוא האופן יותר שלם במציאותם, כמו שיתבאר אחר זה. הנה הוא אם כן משיג המושכלות אשר בכאן תמיד באופן היותר שלם, ולא יהיה לו בהשתדלותו להשכיל אלו המושכלות. ואם שנית שכבר יתחייב מזה שלא יצטרך השכל ההיולאני אל החוש בהשגת הגדרים, רוצה לומר בהשגת הציורית, והיא ההשגה היותר מיוחדת לו כמו שבאר הפלוסוף. וזה כי ההשגה האמתית היא כמו מורכבת מהשכל והשגת החוש, ולזה היה שיקרה בה טעות כמו שיקרה הטעות בחוש כשישפוט על המוחש הבלתי מיוחד לו, כשפטנו בראות בצהוב שהוא מתוק, מפני שהרגשנו בדבש שהוא צהוב ושהוא מתוק. ואולם איך יתבאר שיחוייב מזאת ההנחה שלא יצטרך השכל ההיולאני אל החוש בהשגת הגדרים, הנה לפי מה שאומר. והוא כי מפני שהוא משיג עצמות השכל הפועל תמיד, והיה אצל השכל הפועל השגת הגדרים אשר לאלו הדברים, הנה הוא מבואר שלא יצטרך בהשגת הגדרים אל החוש, וזה מבואר הבטול בנפשו. ואולם אמרנו שאצל השכל הפועל השגת הגדרים, לפי שכבר יתבאר שאצלו ידיעת הסדור המושכל אשר לכל אלו הדברים אשר תחת גלגל הירח, והצד אשר היה בו זה הסדור אחד, ומי שידע בכללות זה הסדור יחויב שידע חלק מחלקיו, כי לא תהיה אפשרית ידיעת הדבר המורכב בזולת ידיעת הפשוטים אשר מהם הורכב. ובהיות הענין כן, הנה אצלו ציור סדור המושכל אשר לנמצא נמצא, אלא שלא תסמוך ידיעתו בו אל האישים הנמצאים, כאמרנו שכל אדם מדבר וכל חי מרגיש, והסבה בזה שהשכל הפועל לא קנה הידיעה אשר לו בזה הסדור מהאישים, אבל קנו האישים הנמצאים המציאות אשר להם מהידיעה אשר לשכל הפועל בזה הסדור, ולזה לא אמרנו שתהיה אצל השכל הפועל השכלת המושכלות האמתיות באופן אשר יקנם בו השכל ההיולאני, ואולם אצלו בהכרח השגת הגדרים כמו שבארנו, כי הם אשר לא תסמך הידיעה בהם אל האישים הנמצאים. ואם שלישית כי אף על פי שיאמר לנו בן רשד שהוא ירצה בזה השכל הפועל תמיד, אלא שלא ישיג אותו מצד היותו דבק בנו, הנה לא ימלט מזה משייחס שנוי לשכל הפועל. וזה שאם לא השתנה השכל הפועל מצד זה הדבקות, הנה שאלנו בן רשד מה הטבע אשר קנה השכל הפועל מצד הדבקות שישיג המושכלות אשר בכאן, והנה אין בטבעו שישיגם, כי זה אמנם יהיה לו בהכרח לפי ואת ההנחה מפני ערובו לנפש אשר לנו, ולזה ימצאו לו סגולות משותפות לסגולות הנפש המרגשת ולסגולות השכל הפועל, ר"ל שהוא ישיג המושכלות אשר בכאן אשר הם כמו מורכבות מהחוש והשכל, כמו שהתבאר בבאור בן רשד לספר הנפש. ובהיות הענין כן, נשאל בן רשד שיודיענו מה זאת ההרכבה אשר יחויב ממנה חדוש זה הטבע לשכל הפועל, האם מנהגה מנהג הדברים המורכבים הרכבת שכנות, ר"ל שימצא אחר ההרכבה כל אחד מהדברים ההם בעינו בפעל, או מנהג הדברים המורכבים הרכבת המזגות, ר"ל שלא ימצא אחד אחד מהדברים ההם אחר ההרכבה בעינו בפועל. ואם אמר לנו שמנהגה מנהג הדברים המורכבים הרכבת שכנות, אמרנו לו שמה שזה מנהגו לא תחדש בו טבע לאחד אחד מהדברים ההם זולת הטבע שהיה להם קודם ההרכבה. ובהיות הענין כן, הנה מאין קנה השכל הפועל בזאת ההרכבה זה הכח אשר הוא חוץ מטבעו, ר"ל הכח על קנין המושכלות אשר בכאן, מי יתן ואדע. וזה כי הטבע אשר יתחדש לו אי אפשר שיתחדש מפני זאת ההרכבה, אם הונחה על זה האופן כמו שקדם. ואם אמר לנו שזאת ההרכבה מנהגה מנהג הדברים המורכבים הרכבת המזגות, הנה יהיה השכל ההיולאני זולת השכל הפועל בהכרח, כי הדברים הנמזגים לא ימצאו בנמזג בפעל אחר ההרכבה, והוא הפך מה שהניחו בן רשד מענין זה השכל, עם שיקרה מזה שיהיה השכל הפועל משתנה הוא בעצמותו, וזה בלתי אפשר בשום פנים. ובהיות זה כולו שקר, הוא מבואר שמה שהניחו בן רשד מענין השכל ההיולאני הוא שקר.
5
ו׳ומהם, שאם היה שיהיה השכל ההיולאני הוא השכל הפועל בעינו, אלא שמצד שהוא דבק בנו יהיה לו כח על השגת המושכלות אשר בכאן, כמו שאמר בן רשד הנה לא ימנע הענין מחלוקה, אם שיהיה לו מצד שהוא דבק בנו מציאות אחד במספר לבד, והוא הנראה מדברי בן רשד, כי אין בכאן לזה השכל האחד במספר, רוצה לומר השכל הפועל, כי אם שני צדדים, הצד האחד הוא צד היותו בלתי דבק בנו, והצד השני הוא היותו דבק בנו. או שיהיה לו מצד שהוא דבק בנו מצאויות רבים במספר. ואם הונח שיהיה לו מצד שהוא דבק בנו מציאות אחד במספר, כבר היו כל השכלים ההיולאנים אשר לכל האנשים אחד במספר, וייוחסו להם בצד אחד במספר. ובהיות הענין כן הנה יקרה מזה באחד במספר שיהיה מקבל ההפכים יחד מצד אחד, וזה בתכלית הבטול. וזה כי מפני שהיה שכל ראובן יודע מושכל אחד ושכל שמעון יסכלהו או יטעה בו, הנה יקרה מזה שיהיה השכל האחד בעינו חכם וסכל יחד בדרוש האחד בעינו. ועוד שאם הונח הענין כן, אני תמה מה זה שלא ישתמש שכל ראובן במוחשות אשר השיג שמעון. וזה שכאשר הונח זה השכל צריך אל החוש במה שישכילהו, הוא מבואר שכבר יספיק לו מה שהרגיש איש אחד לבד להיות לו מושכלי המורגש ההוא בכל האנשים, וזה בתכלית הבטול. ואם הונח שיהיו לו מצד שהוא דבק בנו מצאויות רבים מצד היחס הפרטי אשר לו עם איש ואיש מאישי האדם, יתחייבו מזה שקרים מה. אם תחלה שיהיה מה שהונח נבדל בלתי נבדל. וזה שהצורות הנבדלות ייוחדו מבין שאר הצורות שלא יקבלו רבוי אם לא מצד האיכות, ואולם הצורות ההיולאניות יקבלו רבוי מצד האיכות ומצד הכמות, משל הרבוי אשר מצד האיכות כאמרנו שצורת הסוס היא זולת צורת החמור, ומשל הרבוי אשר מצד הכמות כאמרנו שצורת זה הסוס היא זולת צורת זה הסוס השני במספר. ובהיות הענין כן והיה השכל ההיולאני מקבל הרבוי מצד הכמות, כי כבר הונח מתרבה ברבוי הנושאים אשר הוא להם צורה, הנה הוא אם כן בלתי נבדל, לפי שהצורה הנבדלת לא תתרבה ברבוי הנושאים אשר היא להם צורה, וכבר הונח זה השכל הוא השכל הפועל בעינו אשר הוא נבדל, וזה שקר בלתי אפשר. ואם שנית שכבר יחוייב מזה שיהיה השכל הפועל אשר הוא אחד במספר רבים, ולא רבים לבד אבל רבוי בלתי תכליתיי. וזה כי כשנניח שהשכל ההיולאני הוא השכל הפועל בעינו, והיו לפי זאת ההנחה השכלים ההיולאניים רבים במספר רבוי בלתי תכליתיי, הוא מבואר שכבר יהיה השכל הפועל שהוא אחד במספר רבים לבלתי תכלית, וזה בתכלית הבטול והגנות. - הנה זה מה שראינו לזכרו מהבטולים אשר יתחייבו לפי דעת בן רשד, וכבר ימצאו לו בטולים רבים זולת מה שזכרנו, אלא שמה שזכרנו הוא מספיק בבטול זה הדעת.
6
ז׳ואולם הדעת אשר זכרנו לקצת המתאחרים הוא גם כן מבואר הבטול מפנים רבים. מהם, כי כבר יחויב בהנחתם זה שתסתר נפשם. וזה כי הם יניחו זאת הצורה נבדלת, והנה לפי שהיא נבדלת לא היה אפשר בה שתקבל הרבוי המספריי. ובהיות הענין כן והיה, דרך משל, צורת ראובן המתחדשת עתה היא בעינה צורת שמעון הנמצא עתה אשר היה נמצא קודם חדוש ראובן, הנה אם כן זאת הצורה בעינה אשר לראובן היתה נמצאת קודם ההויה, ובזה יתבאר בכל אחד מהשכלים האנושיים שהוא נמצא קודם הויו. ומה שזה דרכו הוא בלתי הווה, וכבר הונח הווה זה שקר, ר"ל שיהיה הבלתי הווה הווה. - ומהם, כי מפני שהם יניחו לאדם אחד במספר שני התהויות, ר"ל שהם יניחו התהוות האחד בעצמו לשכל ההיולני והתהוות אחר לחמר האנושי. הנה יקרה מזה הבטול שיהיה האדם אחד במספר רבים בפועל, לפי שכל אחד מחלקיו נמצא בעצמו ונפרד. וזה שהדבר יהיה אחד במספר, ואם הוא רבים בגדר, מפני ההתאחדות אשר בין חלקי הגדר, ר"ל שהחלק האחד מחלקי הגדר הוא שלמות לחלק השני ונמצא בו, ולזה יהיה רבים בכח אחד בפעל, כמו שהתבאר במה שאחר הטבע. אמנם בשלא יהיה התאחדות בין חלקי הגדר, הנה יהיה הנגדר רבים בפעל. וזה הבטול מחוייב גם כן לתמסטיוס, כי הוא יניח גם כן השכל ההיולאגי נבדל ונמצא בעצמו. והוא מחויב גם כן לאבן רשד באופן מה. וזה כי מפני שהוא מניח השכל ההיולאני הוא השכל הפועל בעינו שהוא נבדל ונמצא בעצמו, הנה יחויב לו שיהיה השכל ההיולאני נבדל ונמצא בעצמו, יחויב לו מפני זה הבטול. עוד יתבאר באופן אחר, שכבר יתחייב ממה שהניחוהו המתאחרים שיהיה האדם האחד במספר רבים. וזה שהוא מבואר שלא יהיה מההוים הרבים אחד במספר אלא אם היה לכללותם התהוות אחד, כאלו תאמר שהאש ושאר היסודות אשר כל אחד מהם הווה בעצמו לא יהיה מהם אחד במספר אלא אם היה להם בכללם התהוות אחד ישובו בו אחד, כאלו תאמר שיתרבו ויתמזגו ויתהווה מהם הווה אחד במספר, וזה כי ההווה האחד במספר יש לו התהוות אחד במספר, ומה שיש לו התהוות אחד במספר הוא אחד במספר, והוא מבואר בנפש. ולזה יחויב במה שימצא לו יותר מהתהוות אחד במספר שיהיה יותר מאחד במספר. ומהם, שכבר יחויב להם מפני הניחם זה השכל ההיולאני הווה ונמצא בעצמו, שיהיה צורה מה. ולפי שהוא מעורב לצורה מהצורות לפי זאת ההנחה, הנה יחויב שלא ישכיל שאר הצורות או ישכילם על זולת מה שהם עליו, כמו שבארנו במה שקדם, וזה מבואר הבטול, כי כבר התבאר מטבע זה השכל, שיש לו כח על השגת כל המושכלות לפי מה שהם עליו. וזה הספק בעינו התחייב לתמסטיוס, כמו שזכרנו במה שקדם. - ומהם, שכבר יחויב מזאת ההנחה שלא יהיה רושם בהשגת החושים אל השגת השכל עד שיהיה השכילנו הדברים אשר לא הרגשנום אפשרי כמו השכילנו הדברים אשר הרגשנום. וזה כי איך תגיע אל השכל השגת החושים, אם לא היה בינו וביניהם התאחדות, האם אשיג מה שהשגת אתה כשהשגת אותו. וזה הבטול יחויב גם כן לתמסטיוס, כי הוא יניח גם כן זאת הצורה נבדלת ונמצאת בעצמה. ויחויב גם כן לאבן רשד באופן מה, וזה כי כבר יתחייב ממה שהניח אותו שתהיה זאת הצורה נבדלת ונמצאת בעצמה, כמו שזכרנו במה שקדם. - ומהם, כי אם היה השכל ההיולאני נבדל ונמצא, מה זה שלא יוכל לעשות פעולתו בעת היות החושים או שאר כחות הנפש המשיגים מתעסקים בפעולתם, האם יחויב שתמנע פעולתו כשתתעסק בפעולתך. ובכלל הוא מבואר שהסבה בזה הוא היות הנפש אחת, כמו שזכר הפלוסוף. וכאשר לא יונח בכאן אחדות בין השכל ההיולאני והכחות הנפשיות, לא תמצא בכאן סבה לבטול פעולת השכל בעת השתמש שאר הכחות המשיגות בפעולתם. ואם יאמר אומר שזה יקרה לשכל ההיולאני לפי שהוא יקח מהחושים התחלות אשר מהם יוצא מה שישכילהו. אמרנו לו שזה מבואר הבטול, וזה שאנחנו נראה, עם היות אצלו ההתחלות המגיעות מן החוש בדרוש אחד, לא יוכל לחקור בו בעת היות החושים טרודים בפעולתם. וזה הבטול מחויב לתמסטיוס גם כן, כי הוא יניח זה השכל גם כן נבדל ונמצא בעצמו. ויחויב גם כן לאבן רשד באופן מה, לפי שכבר יתחייב ממה שהניח אותו שתהיה זאת הצורה נבדלת בעצמה, כמו שקדם. - ומהם, שכבר יחויב להם בשכל האחד במספר שיקבל ההפכים יחד. וזה שכבר יחויב להם, מפני הניחו זה השכל נבדל ונמצא בעצמו, שיהיו כל השכלים האנושיים הנמצאים אחד במספר, כי הצורה הנבדלת לא תתרבה ברבוי הנושאים. ובהיות הענין כן, והיה שכל ראובן יודע דרוש אחד ושכל שמעון יסכלהו או ייטעה בו, הנה קרה מזה שיהיה השכל האחד בעינו מקבל החכמה והסכלות יחד ובדרוש אחד בעינו. - ומהם, שהם הניחו הפך מה שהשרישו ארסטוטלוס. וזה שכבר ביאר ארסטוטלוס בצורה שאין לה הויה כי אם במקרה מצד הנושא, והם הניחו לזאת הצורה הויה וחדוש בעצמותה. - ומהם, שלא ימנע התהוות זאת הצורה משיהיה מנושא או מלא דבר. ואם היה התהוותה מנושא, הנה יחוייב שישתנה עד שנתהווה ממנו זאת הצורה, ולפי שכבר התבאר שכל משתנה גשם, הנה יחויב בזה הנושא שהוא גשם. ובהיות העני כן, והיה מבואר מהגשם שהוא לא ישתנה אל לא גשם, הוא מחויב שתהיה זאת הצורה גשם או בעלת גשם, וכבר הניחו שהיא שכל נבדל, זה שקר בלתי אפשר. ואם הניחוה מתחדשת בעצמותה מלא דבר, והוא הנראה מדבריהם ולזה יקראו זאת ההויה בריאה, הנה זאת ההנחה היא אם כן מבוארת הבטול, כי כבר התבאר בראשון מהשמע שכל מתחדש צריך אל נושא, היה המתחדש עצם או מקרה. ועוד כי מפני שזאת הצורה התחדשה אחר שלא היתה נמצאת, הנה יחויב בה שתהיה נמצאת בכח קודם המצאה בפועל, ולפי שהכח הוא ממה שלא יובדל, הנה יחויב שיהיה בכאן נושא ימצא בו זה הכח. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאי אפשר שתונח הצורה הווה מלא נושא. וכבר התבאר תחלה שאי אפשר שתונח זאת ההויה מנושא, הנה אם כן מבואר שאי אפשר שתונח הצורה הווה בעצמותה לא מנושא ולא מלא נושא. ולזה הוא מבואר שהוא שקר שתהיה זאת הצורה הווה בעצמותה. והוא מבואר שכבר ימצאו לזה הדעת בטולים רבים זולת אשר זכרנו, אלא שמה שזכרנוהו מזה הוא מספיק.
7
ח׳ולפי שכבר נמצאו באופן מה דעות בן רשד ותמסטיוס והמתאחרים על מספר החלוקות אשר אפשר שיהיו בהנחת הנושא לזאת ההכנה שכל נבדל בעצמו, והיה מבואר מדברינו שכל אחד מדעותיהם הוא שקר, הוא מבואר שהנחת הנושא לזאת ההכנה שכל הוא שקר. ואולם שכבר נמצאו דעותיהם על מספר החלוקות אשר אפשר שתהיינה לפי זאת ההנחה באופן מה, זה מבואר לפי מה שאומר. וזה שלא ימנע, אם הונח הנושא לזאת ההכנה שכל, משיהיה נושא לה בעצם כמו שיראו תמסטיוס והמתאחרים, או במקרה כמו שיראה בן רשד ולא ימנע גם כן בזה השכל הנושא אם שיהיה בלתי הווה כמו שיראו תמסטיוס ובן רשד, או הווה כמו שיניחו המתאחרים. אלא כי מפני שאפשר שיונחו אלו הדעות בצדדים אחרים, כאלו תאמר שכאשר היה השכל ההוא הנושא לה במקרה, היה אפשר שיונח שכל הזה שכל אחר זולת השכר הפועל, והיה אפשר גם כן שיונח השכל הנושא לזאת ההכנה במקרה הווה, והוא דבר לא הניחו אחד מן הקודמים, ר"ל מאלו האנשים, ראוי שנבאר במאמר כולל שאי אפשר שיהיה הנושא לזאת ההכנה שכל נמצא בעצמו.
8
ט׳ונאמר שהוא בלתי אפשר שיהיה הנושא לזאת ההכנה שכל נמצא בעצמו, שאם הונח הענין כן, לא ימנע הענין מחלוקה, אם שתקבל זאת ההכנה המושכלות קבול מעורב עם הנושא, או שתקבלם קבול בלתי מעורב עם הנושא. ואולם הניחנו שתקבלם קבול מעורב עם הנושא כבר התבאר שהוא שקר, כי הוא מחויב בה שלא תקבל המושכלות קבול מעורב עם צורה מהצורות, כמו שבאר ארסטוטלוס. ואם אמרנו שתקבלם קבול בלתי מעורב עם הנושא, הנה יהיה הנושא לה בלתי משכיל אלו המושכלות, ולא ימנע משנניחהו המשכיל או בלתי משכיל. אבל הנחתינו אותו בלתי משכיל הוא סותר נפשו, ר"ל הנחת שכל אין לו כח על המושכלות. ואם הנחנו אותו משכיל, מה זה הדבר אשר ישכיל, מי יתן ואדע אם הוא מהמושכלות אשר תקבלם ההכנה הנמצאות בו, אם הוא דבר הולך מהם מדרגת הצורה. ואולם אם הנחנו אותו משכיל דבר מהמושכלות אשר לו הכנה על קבולם, היו אלו המושכלות נמצאות בו בכח ובפעל יחד, וזה מבואר הבטול. ואם הנחנו אותו משכיל מושכל ילך מאלו המושכלות מהלך הצורה, כאלו תאמר מה שהיו בו אלו המושכלות אחד, היה זה השכל הוא השכל הפועל בעינו, כמו שיתבאר אחר זה ממהות השכל הפועל, או יהיה זה השכל שכל אחר למעלה מהשכל הפועל, ואיך שהונח, הנה יהיה בו באופן שלם אלו המושכלות אשר לו הכנה על קבולם, ויהיו אלו הציוריות כמו שכל מושכל מהם. ולפי שכבר נמצאת בו הכנה על קבולו אלו המושכלות הציוריות, הנה יקרה מזה מהבטול שימצאו בו אלו המושכלות הציוריות יחד בכח ובפעל. והוא מבואר גם כן שכל השקרים אשר מנינו שהם משותפים לשלשת הדעות האלו יחויבו כאשר נניח הנושא לזאת ההכנה שכל נבדל נמצא בעצמו ובהיות הענין כן, הוא מבואר במוחלט שהוא בטל שיהיה הנושא לזאת ההכנה שכל נבדל.
9