מלחמות השם, מאמר שישי, חלק שניThe Wars of the Lord, Sixth Treatise, Part Two

א׳חלק שני: נבאר בו שמה שהביא אליו העיון הוא דעת תורתנו. ושם יתבאר מה שנזכר ממעשה בראשית. ואחר כן נביא בזה החלק שתי שאלות דתיות ונחקור בהם לפי מה שיתנהו העיון והתורה, והם הבמה יתכן שיהיו האותות והמופתים ואיך יהיו ועל יד מי יהיו ומי הוא הפועל, ובמה יבחן הנביא.

ב׳פרק ראשון: נבאר בו שלא יתחייב מפני מה שנזכר בתורה ובדברי הנביאים שיהיה העולם הווה יש מאין במוחלט.

ג׳מבואר נגלה שלא יחויב מצד הפנות התוריות שיהיה העולם הווה יש מאין. וזה שאנחנו נמצא בכל הנפלאות שהם יהיו יש מיש, כהתהוות מהמים דם, ומהעפר כנים, ומהמטה נחש, וכן בלוע מטה אהרן שאר המטות אינו הפסד אל לא דבר, וכן מופת השמן שנעשה על ידי אלישע אינו מזה שיחייב שיהיה יש מאין, וזה שהוא אצלינו כההפך המטה לנחש, וזה בההפך האויר הנכנס בכלי בהריקה אותה לשמן, ובכלל הנה התורה איננה נמוס מוכרח שתכריחנו להאמין דברים בלתי צודקים ולעשות דברים אין תועלת בהם, כמו שיחשבו ההמון, אבל היא נמוס שלם בתכלית השלמות, כמו שיתבאר מפירושינו לדברי התורה, עד שהשלמות אשר בה יביא האנשים לחשוק אל שיתנהגו בזה הנמוס השלם, והנה זהו מגדר הנמוס השלם, כמו שבאר הפלוסוף. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאין בתורה דבר יביאנו להאמין מה שהוא כוזב, כי מה שהוא כוזב לא יביא עצמותו אל ההאמנה בו והנמשך אחריו, ולזה ראוי שנניח מה שבא בתורה באופן שיאות אל העיון. ומפני זה ביאר הרב המורה כל מה שבא בתורה ממה שיביא לחשוב שיהיה השם יתברך בעל גשם באופן שלא יסתר מה שהתבאר מדרך העיון, ולזאת הסבה גם כן אמר שאם היה מתבאר חיוב קדמות העולם מדרך העיון, שכבר יוכרח לפרש מה שבא בתורה שיראה חולק עם זה הדעת באופן שיאות אל העיון.

ד׳וראוי שתדע שכבר קרה לנו במה שנזכר בתורה מענין חדוש העולם הפך זה הענין, רצוני שלא נצטרכנו ללחץ עצמנו לבאר מה שבא בתורה מזה הענין באופן יאות אל העיון, אבל היה מה שבא בתורה מזה סבה באון מה אל שיגיע לנו האמת בזה מדרך העיון. ומה שכבר העירנו למצא האמת בזאת החקירה מה שנתבאר לנו מבאור מה שבא בה בחדוש העולם, כי מה שנזכר בה מזה הענין הוא באופן מישיר מאד החוקר בזאת החקירה למצא האמת בה, כמו שהתבאר מביאורנו לזאת הפרשה אשר נזכר בה ענין חדוש העולם. וראוי היה שיהיה הענין כן בתורה, וזה כי התורה, למה שהיא נמוס יודרך בו האדם אל קנין שלמותו האחרון, כמו שביארנו בפירושנו לדברי התורה, חיוב שתהיה מישרת האדם להגעת האמת בדרושים העמוקים אשר יקשה מאד ההגעה אליהם, וזה כי אלו הדרושים כשנגלה האמת בהם על דרך הקבלה והיישרה עם זה הידיעה באופן מה בדברים אשר יובילו האדם לאמתת זה הדרוש, הנה יסור מאד מהקושי אשר בהגעה אליהם. ואמנם רצינו להקדים תחלה קודם באורנו דברי תורה בחדוש העולם, שלא יחויב מהנפלאות שיהיה העולם הווה יש מאין, לפי שהרב המורה ביאר שזה הדבר אשר יכריחנו להאמין בחדוש העולם, שאם לא היה מחויב שנאמין בנפלאות, היה קל לנו לבאר זה מה שבא בתורה מחודש העולם באופן יאות לדעת הפלוסוף. ואולם איך יתכן שיהיו הנפלאות, ומי הוא הפועל, ובאיזה מהדברים יתכן שיהיו, ולאיזה תכלית יהיו, הנה זה ממה שנחקור עליו אחר השלימנו ביאור מה שבא בתורה מענין חדוש העולם.

ה׳יתבאר בו על כמה פנים יאמר ראשית בלשוננו.

ו׳וראוי שנבאר תחלה השמות אשר השתמשה בהם התורה בזכרון חדוש העולם קודם שנבאר דברי התורה בזה, כי הבנת הדבור הפשוט קודמת בהכרח להבנת הדבור המורכב.

ז׳ונאמר כי ראשית כבר תהיה הכונה בו בלשוננו החלק מהדבר אשר הוא קודם לשאר חלקיו, איזו קדימה שתהיה מהקדימות, אם קדימת זמן, כאמרנו ראשית ממלכת יהויקים, רוצה לומר בחלק הקודם מהזמן אשר מלך בו יהויקים, וכן ראשית עריסותכם, רוצה לומר החלק אשר ירימו מהעסה קודם בזמן, וכן ראשית גז צאנך, וכן הרבה. ואם קדימה בסדר, כאמרנו ולא ימיר ולא יעביר ראשית הארץ, כי קדש לה', רוצה לומר החלק הקודם ממנה בסדר, והוא לאחת מהפאות אשר זכרם קודם, ומזה אפשר גם כן שיהיה אמרו ותהי ראשית ממלכתו בבל, ומזה אמרו ראשית חכמה יראת ה', כי יראת ה' היא חכמה, מאמרו הן יראת ה' היא חכמה, ולזה יאמר שהחלק הקודם מהחכמה היא החכמה אשר ייושרו בה ליראת השם, והיא הפילוסופית המדינית, וזה כי שלמות המדות יחויב היותו קודם בסדר לשלמות המושכלות, וזה ממה שאין צריך בו באור למעיין בזה הספר. ואם קדימה במעלה, כאמרו קדש לה' ראשית תבואתו, רוצה לומר שזה החלק מן המין נבדל לעבודת השם יותר משאר מינו, והוא הקודם במעלה. ואם קדימה בסבה ובטבע, כאמרו ה' בחכמה קנני ראשית דרכו, וזה כי הסדור המושכל קודם בסבה ובטבע אל הפועל המתחדש ממנו, ומזאת הכונה האחרונה היה אמרו בראשית ברא אלהים, כמו שיתבאר אחר זה.

ח׳יתבאר בו על כמה פנים יאמר ארץ בלשוננו.

ט׳ארץ שם משתתף יאמר בפרט על היסוד הארצי, וזה ימצא הרבה. ויאמר בכלל על כל היסודות, והיה זה כן, מפני שהיה יסוד הארץ במקום השפל, והיו היסודות בכללם למטה מהשמים, לזה אמנם יהיה ברוב בהיותו אצל השמים, כאמרו אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וגומר, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וזה ימצא גם כי הרבה, ומזה הענין היה אמרו והארץ היתה תהו ובהו, כי זאת היא הארץ אשר זכר בפסוק הקודם.

י׳יתבאר בו המכוון בתורה בתוהו ובוהו.

י״אתהו ובהו יאמר בלשוננו על החמר הרחוק לנמצא ההוא והצורה האחרונה לו אשר היא הקודמת בסדר, ראה אמרו ונטה עליה קו תהו ואבני בהו, וזה משכן הבעלי חיים ההם אשר זכר הוא במקום החרב, וירצה בזה שהם ישכנו שם עד שיכינו המקום ההוא להם, כאלו יטו שם להם החמר הראשון והצורה האחרונה לבנין המצטרך להם שם אשר הם יסודות הדבר ושתותיו. והמשל כזה כי מי שירצה לבנות בית צריך שירשום תחלה תמונת השטח השפל מהבית בגודל שירצה ובתמונה שירצה, אם מרובעת, אם עגולה, ואחר כן יביא האבנים אשר הם יסודות הכותלים ושתותיהם. והנה יחס הצורה לתהו, והוא הקו אשר יטו תחלה על הבנין, כיחס החמר לבהו, והם האבנים, כי היה החמר נושא לצורה, כאלו יאמר בו הוא. וכבר זכר מזה הענין משם בהו הנשיא רבי אברהם בר חייא בספר צורת הארץ. והנה הקדים הצורה לחמר, כי היה החמר בעבור הצורה. ובזה האופן בא אמרו והארץ היתה תהו ובהו, ר"ל הצורה האחרונה והחמר הראשון, וזה הצורה היא הצורות היסודיות אשר באמצעותם הוכן החמר הראשון לקבול שאר הצורות.

י״בומה נפלא בזה באור רבותינו זכרונם לברכה. אמרו תהו זה קו ירוק שמקיף את העולם, בהו אלו אבנים מפולמות. וזה כי אלו הצורות למה שהם הפכיות, והיו היסודות יסודות לדברים מצד התמזגותם, והוא הדבר הממוצע, הנה לקחו בכאן דבר ממוצע בין ההפכים, והוא הירוק, והנה לקחו הממוצע בצבעים כי הוא יותר מפורסם מהממוצע בין שאר ההפכים. ואולם אמרם מפולמות ענינו כמו פלמוני, שכונתו תכלית ההעלם וההסתר, ולזה היה מורכב מפלוני ומאלמוני, שהם שתי שמות מורות על הסתר והעלם, וכבר ידעת אתה המעיין מה שיש מההעלם בענין החמר הראשון והחסרון אשר בציורו מצדו.

י״גיתבאר בו על כמה פנים יאמר אור וחושך.

י״דאור וחשך שמות משותפים, וזה שהאור יאמר תהלה על האור המוחש, והחושך על העדר האור המוחש, וזה הרבה, אור החמה, לאור יומם, וכן הענין בחשך, חשך השמש בצאתו, ובתח פנחס חשך היום, וזה הרבה. ומזה הענין על צד קצת הדמיון אמרו חשך משחור תארם. ואחר כן הושאל האור אל העינים הרואות בשלמות, אמר כי אורו עיני, וכן הושאל החשך אל העינים שלא יוכלו לראות, אמר וחשכו הרואות בארובות, והיה זה כן לפי שבחשך לא תשלם השגת הדברים הנראים. ולפי שהצורה היא דומה לאור, להיותה שלמות לדבר שהיא צורה לו, כמו שהאור הוא שלמות לגשם הספיריי במה שהוא ספיריי, ועוד שהיא תשים הדברים בעלי הצורה מושכלים, כי מזה הצד לבד יהיו מושכלים, כמו שישים הדברים אשר ישיגם האחד נראים, הנה השאיל הצורה לאור, והחמר לחושך ואפל, ואמר אבן אפל וצלמות על החמר הראשון מצד העדר הצורות אשר הוא דבק לו, כמו שבארנו לפירושנו ספר איוב. ומזה הענין יהיה אמרו וחשך על פני תהום, רוצה לומר יסוד הארץ שהוא בתכלית מהעדר הצורה והטוב, עם שהוא הפחות שבכל הנמצאות. ולהיותו בתכלית מהעדר הצורה המשילוה אל החמר הראשון, אמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב, האדם ישוב אל עפרו כשהיה. ולזה אמר שהוא על פי תהום, וזה כי תהום הוא מקום השפל מהמים, וזה מבואר מענינו, ולזה יהיה פני תהום השטח השפל מהמים, ויהיה ביאורו אמרו על פני תהום אצל השטח השפל מהמים, כי מלת על תאמר בכמו זאת הכונה, כאמרו ועליו מטה מנשה, ונתת על המערכת לבונה זכה, שבאורו הוא אצל המערכה, כמו שהתבאר במנחות.

ט״וואולם הרב המורה אמר כי הכונה במלת חושך היא יסוד האש, והביא ראייה ממה שאמרה התוה בשמעכם את הקול מתוך החשך, ובמקום אחר נאמר מתוך האש, וזה לאות כי האש יקרא חשך, וכן אמר כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש, לא נופח, וזה גם כן לאות כי החשך הוא האש, ואולם נקראת האש היסודית חשך לפי מה שיראה הרב המורה, לפי שהאש היסודית אינה מאירה, כמו שהתבאר בטבעיות, ואולם יקרה לה האור כאשר הסתבכה בגשמים. והנה אין הענין נאות אצלנו, וזה כי לא יחויב מאמרו במקום אחד מתוך האש ובמקום אחר מתוך החשך שיהיה החשך הוא האש, ואולם היה החשך הוא הענן החשוך שהיה שם שיצא ממנו אש, כי הענן שזה דרכו ימצא חשוך מאד, ולזה אמר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל, כבר באר לך שהם שמעו דבריו מתוך האש ומתוך הענן והערפל אשר הוא חשך, ולזה הוא מבואר שאמרו כשמעכם את הקול מתוך החשך לא יחויב שיהיה הרצון בו מתוך האש. וכן אמרו כל חשך טמון לצפוניו, אם היה שנודה שירמוז על האש הנזכר בזה הפסוק, הנה יהיה שב אל הענן שיצאו ממנו הלהבות והדברים המפסידים, כי הוא ימצא ברוב העתים חשוך מאד. ועוד שכבר יקשה לרב המורה למה יחס מקום האש על השטח השפל מהמים, וזה שכבר היה ראוי שייחסהו על פני הרוח, לא על פני המים, כל שכן שלא היה ראוי שייחסהו על השטח השפל מהמים, וזה מבואר מאד. ועוד שהארץ היא יותר רחוקה מהאור משאר היסודות, כי הוא גוף חשוך מאד, ולזה יחוייב יותר שתתואר בשם החשך מאיזה שיהיה משאר היסודות, עם שהיא גם כן יותר נעדרת הצורה והטוב מאיזה שיהיה משאר היסודות, ולזה ראוי שתקרא חשך, כמו שבארנו. ואולם הושאל שם החשך על מי שלא יוכל להשיג המושכלות אשר הם הצורות, כמו שהושאל שם החשך להעדר הצורות, אמר והכסיל בחשך ילך. ולזאת הסבה הושאל האור למי שישיג השגה שלמה, אמר בשם יתברך ונהורא עמיה שריה. ומזה אמרו עוטה אור כשלמה, וזה האור הם השכלים הנפרדים אשר הם מניעי הגרמים השמימיים ומזאת הכונה יהיה אמרו יהי אור. וכבר העירו רבותנו זכרונם לברכה על זה הענין במדרש. וירא אלהים את האור כי טוב, אמר רבי יודא בר סימון הבדיל הקב"ה את האור לעצמו, משל למלך שראה מנה יפה ואמר זאת לעצמי, כך כשבראו הקב"ה, אמר אין כל בריה יכולה להשתמש בו אלא אני, הדא הוא דכתיב ונהורא עמיה שריה. אמר רבי אבין הלוי נטלו הקב"ה ונתעטף בו כטלית והבריק את עולמו מזיוו, הדא הוא דכתיב עוטה אור כשלמה. ורבנין אמרי הבריק לו ליתנו לצדיקים לעתיד לבא, משל למלך שראה מנה יפה ואמר זו לבני, הדא הוא דכתיב אור זרוע לצדיק. כבר התבאר לך שהם כלם הסכימו שזה האור איננו אור מוחש, אבל הוא אצלם אור השכל. ומה נפלא מאמרם בזה למי שיתבונן בו ויבין אופן המחלוקת אשר ביניהם, וזה שרבי יודא בר סימון ראה שאי אפשר לשכל האנושי שישיג השכלים הנפרדים בשום צד מההשגה, וחכמים יראו שאפשר להם השגתם באופן מה במה שישפע לו מאורם וזיוום בדרך שישלם לו ההשארות בזאת ההשגה, ואף על פי שאי אפשר לו השגתם באופן שלם, כמו שהתבאר בראשון מזה הספר, ואולם מאמר רבי אבין הלוי הוא נפלא מאד יתבאר בו שזה האור קודם בסבה לשאר הנבראות, ובזה אמר החכם שהשם יתברך עיין בעולם השכלים הנפרדים והשפיע מהם המציאות.

ט״זיתבאר בו על כמה פנים יאמר רוח.

י״זרוח שם משתתף יאמר על הרוח המנשבת, רוח ים חזק מאד, וזה הרבה, ומזה הענין נקרא על צד קצת דמיון הנפש רוח, לפי שהחום הטבעי הוא הכלי הראשון לנפש, ונושאו הוא הרוח המתהווה בלב הבא אל האברים באמצעות העורקים הדופקים. ויאמר רוח על האויר היסודי, ומזה הענין אמרו ורוח אלהים, והנה סמכו לאלהים להורות על גודל כמותו, כי הרוח הנמשבת מעטת הכמות. ולהיות הרוח משותף לאויר היסודי ולרוח הנמשבת תארו בגודל, להורות מאיזה רוח ידבר. כבר תמצא זה בלשוננו הרבה, רצוני שיסמוך אחד משמות השם יתברך כשירצה להפליג בגדלו או בחזקו, אמר כהררי אל, שלהבת יה, חצי שדי, כקול שדי. והנה אמרו בזה הרוח שהיה מרחפת על פני המים, רוצה לומר שהיה נוחה על שטח המים, וכן על גוזליו ירחף הרצון בו ינוח.

י״חוהנה כלל בשם הרוח יסוד האויר ויסוד האש, לפי שכבר ברחה התורה לקרא ליסוד האש אש, להורות על המרחק אשר בינו ובין האש המוחש. והנה הוא כמו אויר, אלא שהוא יבש, והוא יותר חם מהאויר, ובזה אמרו החכמים שהאויר הוא שני חלקים, החלק השפל אשר יהיה בו הגשם והמטר ושאר הדברים הנוהגים מנהגם, והוא חם ולח, והחלק העליון, והוא חם ויבש.

י״טיתבאר בו המכוון בתורה בשם רקיע ובמים התחתונים ובמים הלעיונים.

כ׳רקיע יאמר ענינו על כל דבר נרקע שומר תמונתו, אמר ויקרעו את פחי הזהב, רקועי פחים, לרוקע הארץ על המים, רוצה לומר שכבר רקע בה חלק מה יגבה על המים היסודיים, והוא הגובה אשר בחלק הנגלה מהארץ אשר היא כלי לא ישלם אלא בו לזה החלק ההגדלות, כמו שקדם. ומזה הענין תרקיע עמו לשחקים. ואולם שם הרקיע תמצאהו מיוחד בלשוננו לגרם השמימיי, אמר יהי מאורות ברקיע השמים, ויתן אותם ברקיע השמים. ומזה הענין אמרו על פני רקיע השמים, כי העוף יעופף למעלה מהארץ אל צד שטח המים שהוא סבובי, ולא יתנועע בזאת התנועה תנועה ישרה למטה או למעלה, כמו הענין בחלקי היסודות. ומזה הענין הוא אמרו יהי רקיע בתוך המים, והם הגלגלים. והנה נבראו ראשונה בסבה ובטבע מניעי הגרמים השמימיים, כי הם סבה וצורה ושלמות להם, והנה הצורה היא הקודמת במציאות, ואם היא מאוחרת בהוייה. ואולם אמר בתוך המים, לפי שכבר התבאר ששם היה גשם בלתי שומר תמונתו נתהוו ממנו העליונים והתחתונים, וכבר ייוחס בלשוננו הענין הבלתי עומד בתכונה אחת אל המים, אמר כמים הנגרים, וימס לבב העם ויהי למים, הנה ייחס לבבם למים לרכותו ולקלות התפעלותו. ולפי זה הענין היה מיוחס למים הגשם אשר אין לו טבע שישמור תמונתו. הוא מה שאמר דוד הללוהו השמים המים אשר מעל השמים, והוא הגשם הבלתי שומר תמונתו אשר על הגלגלים, כדי שלא יבאו כל תנועות קצתם לקצת.

כ״אוהנה הרב המורה הבין בכאן בשם רקיע החלק הקר מהאויר אשר תהיה בו הויית הענן והמטר, והנה הביאו לזה כי היה זר אצלו שיהיה על הגרם השמימיי מים. וראוי שתדע כי עם שהענין אמתי בזה הוא מה שכבר בארנוהו, לפי מה שכבר התבאר במופת במה שקדם, הנה הוא עוד דעת כל חכמי תורתנו הקודמים אשר אמרו בבאור זה הפסוק דבר, כמו שיתבאר לך ממאמריהם. אמרו בבראשית רבה בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא יהי רקיע בתוך המים גלדה טפה האמצעית ונעשו שמים התחתונים ושמי השמים העליונים, לחים היו שמים ביום ראשון ובשני קרשו, רוצה לומר שנתן להם עמידה וקיים. יהי רקיע, יחזק הרקיע. ר' יהודה בר סימון יעשה מטלית הרקיע, כמה דתימר וירקעו את פחי הזהב. אמר רבי חנינא יצתה אש מעלה וליחכה פני רקיע וכו'. ר' פנחס בשם הושעיה אמר כחלל שבין הרקיע לארץ, כך יש בין הרקיע למים העליונים, יהי רקיע בתוך המים בינים ובנתים. אמר רבי תנחומא אנא אמירת טעם, אלו נאמר ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר על הרקיע, הייתי אומר על זופו של רקיע המים נתונים, כשהוא אומר בין המים אשר מעל לרקיע, הוי המים העליונים תלויים במאמר.

כ״בוהנה לך ראיות בזה המאמר שהם הבינו זה הרקיע הגשם השמימיי. הראשונה היא אמרו ונעשו שמים התחתונים ושמי השמים העליונים, וזה ממה שאין ראוי שיאמר על הענן, ולא על המקום שנתהווה בו. והשנית היא שאמר יצתה אש של מעלה וליחכה פני רקיע, וזה אין ראוי שיאמר על הענן, כי התעבותו הוא התלחלח ודריכה אל המים, לא יובש, והפועל לו הוא קור אשר בחלק ההוא מהאויר, כמו שהתבאר בספר האותות, לא האש, כל שכן שאין ראוי שיאמר זה על החלק הקר מהאויר אשר יתהווה בו הענן. ומה נפלא אמרו אש של מעלה, וזה כי מפני שאנחנו לא נשער שיקנה הדבר שמירת התמונה אם לא מצד היובש, והיא האש הוא המייבש והמנגב, ייחס זה הפעל לאש, ולהורות שאין זה הטבע כמו הטבע מהאש היסודי, אמר אש של מעלה. ובזה האופן תמצאם אומרים במרומות רבים שהשמים נתהווה מאש ומים, רוצה לומר שיש בו שני טבעים, טבע שומר תמונתו וטבע בלתי שומר תמונתו. וחלילה שירצה זה החכם שיעשה השם יתברך השמים באמצעות כלי, הוא אש או דבר מתיחס לאש, אבל רצה בזה שהשם יתברך הקנהו זה הטבע אשר בו יהיה שומר תמונתו. והראיה השלישית היא מה שאמר בחלל שיש בין הרקיע לארץ כך יש בין הרקיע למים העליונים. ואלו היה הרקיע הענן או מקום הענן, היו שם גם כן מים העליונים בכח, לא עליו. ואולם כשיובן זה לפי מה שספרנו, יאות זה המאמר, כי כבר תמצאם אמרים שעביו של רקיע הוא בשעור מה שבין הארץ לרקיע, וכן יהיה השעור אצלם בין רקיע לרקיע, ושם יהיה הגשם בלתי שומר תמונתו אשר התבאר שהוא ביניהם, כי הוא מן השקר שיהיה שם רקות, וזה שהם אמרו בבראשית רבה מהארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה. ואולם מאמר רבי תנחומא שהמים העליונים תלויים במאמר הוא נפלא מאד, וזה שהוא יאמר שאין טבעם כטבע אלו המים התחתונים שהם כבדים, והארץ נושאת אותם, אבל הם תלויים במאמר, רוצה לומר שאין להם דבר ישאם, כי אינם קלים ולא כבדים, ולזה דקדק ואמר שאלו היה כתוב ויבדל בין המים אשר על הרקיע, הייתי אומר על גופו של רקיע המים נתונים, רצוני שהם עליו והוא ישאם, אבל אמר שהם מעל לרקיע, ולא תאר אותם בשהם על הרקיע, להיותם נסמכים על עצמם. וזה דקדוק נפלא מאד.

כ״גוכבר הורו לנו שמה שיאמר בשמים שהם אש ומים הוא על צד הדמיון, מזולת שיהיה כן, באמרם בבראשית רבה, שאינו שהבריות משתוממין עליהם לומר של מים הם של אש הם, הורו בזה המאמר שזה נאמר לבד על צד הדמיון וההמשל. ולזה אמר ר' עקיבא בפרק אין דורשין כשאתם מגיעין לאבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים, שכן כתוב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. הנה זה החכם קרא אבני שיש טהור הגרמים השמימיים, וקראם כן להיותם ספיריים ונקיים מכל עכירות ועובי, ואמנם אמר זה, להורות שמה שנקרא מים הגשם הבלתי שומר תמונתו אשר הוא שם הוא על צד הדימון וההמשל, לא שיהיה טבעי בטבע אלו הסמים היסודיים.

כ״דואולם מה שיאמר בן זומא בפרק אין דורשין, שאין בין המים העליונים למים התחתונים אלא שתי אצבעות, הוא נפלא מאד. וזה שהמים התחתונים, והוא החמר השפל, נבדל מהמים העליונים בצורות היסודיות אשר נתן בו השם יתברך, שבהם הוא כחיי לקבל כח הצורות, ואלו הצורות היסודיות ימצאו להם שתי כחות פועלות, והם החום והקור, ובהם יפעלו קצתם בקצת, וזה דבר לא ימצא למים העליונים. וכבר ידעת כי האצבע יאמר בלשוננו על הכח הפועל, אמר אצבע אלהים, אצבע אלהים חרות על הלוחות, ואמנם היה זה כן, לפי שהיד הוא כלי נפלא לעשות בו כל דבר, וזה אמנם הוא בו באמצעות האצבעות אשר נבראו בו, וזה מעניינו מבואר.

כ״הוכבר תמצא עוד לרבותינו זכרונם לברכה מאמר מורה בלי ספק שזה הרקיע הוא הגרם השמימיי. אמרו בבראשית רבה בדרש אלה תולדות השמים והארץ, ר' עזריה בשם רבי כלפי למעלן הדבור אמור, שכל מה שאתה רואה תולדות השמים והארץ הן, שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. בשני בראו מן העליונים, שנאמר ויאמר אלהים יהי אור. בשלישי בראו מן התחתונים שנאמר ויאמר אלהים תדשא הארץ. ברביעי בראו מן העליונים שנאמר ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים וכו'. הנה התבאר לך מזה המאמר שזה החכם יראה שהרקיע שנברא ביום שני הוא מהגרמים השמימיים.

כ״ויתבאר בו מה שנזכר בתורה ממעשה בראשית.

כ״זכבר ידעת ממה שקדם שהויית העולם מהשם יתברך היתה בזולת זמן, מפני היותה מלא דבר אל דבר. וכן הסכימו רבותינו זכרונם לברכה שהשמים והארץ נבראו יחדיו. אמרו בפרק אין דורשין, זה וזה כאחד נבראו, שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שחקים, קורא אני אליהם ויעמדו יחדיו. ולזה הוא מבואר שמה שייוחס בהוייה הזאת שתהיה נשלמת בששת ימים אינו באופן שיהיה האחד לשני יום אחד, דרך משל, אבל אמרו זה להורות על הקדימה שיש לקצת הנמצאות על קצתם. והמשל שמניעי הגרמים השמימיים הם קודמים בסבה ובטבע לגרמים השמימיים, והגרמים השמימיים קודמים בסבה ובטבע ליסודות ולמה שיתחדש מהם, והנה היסודות קודמים למה שיתחדש מהם קדימה היולאנית, והמורכב הוא גם כן קודם קצתו לקצת בזה האופן המקדימה, והמשל שהצמח הוא קודם לחי השלם, ובזה האופן יהיה הבעל חי המימיי קודם למעופף, והמעופף להולך, וההולך למדבר, וזה שהבעל חי המימיי עושה ביה בלתי שלמה, והמעופף עושה ביצה שלמה, וההולך עושה בעל חי בגופו. ולזאת הסבה התבאר בספר הבעלי חיים שהמעופף הוא יותר שלם מהמימיי, וההולך יותר שלם מהמעופף, ואין ספק שהאדם הוא יותר שלם משאר בעלי חיים ההולכים. ומזה הצד יוסר הספק אשר ספק לקצת הקודמים מרבותינו זכרונם לברכה באיזה דבר שעור יום ראשון ויום שני ויום שלישי, והנה לא היו המאורות נמצאים עד יום רביעי. וזהו ענין אמרם זכרונם לברכה בהתר זה הספק, הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא תלאן עד יום רביעי, רוצה לומר שלא תלה התהוותם בזמן קודם ליום רביעי, אבל הם היו נמצאים ביום ראשון, כי הכל נברא יחד ברצון השם יתברך. ואין ספק שאי אפשר שיובן מענין אמרם ולא תלאן עד יום רביעי זולת מה שזכרנו, כי הוא בלתי אפשר שנאמר שיהיו הככבים נבראים ביום ראשון נפרדים, ואחר כן תלאן ביום הרביעי ברקיע, כי הם אינם תלויים בו, אבל הם בעוק הרקיע, וישימם בו הוא גם כן מבואר הבטול, ולזה הוא מבואר כי הכוונה בתלאן בכאן הוא ההתיחסות, כי שם התלייה יאמר הרבה בלשוננו בזאת הכונה.

כ״חוממה שראוי שתדעהו הוא שכל מה שאפר חדושו מהטבע לפי מה שהטביעו השם יתברך לא יוחסה בריאתו לשם יתברך בזה הספור הנפלא, כי הוא יעשהו באמצעות הטבע, ולזה לא ייחס לשם יתברך הויית הצמחים והבעלי חיים המתהוים מהעפוש ומזולת מינם, אבל ייחס לשם יתברך בריאת מה שלא יתהוה על המנהג הטבעי כי אם ממינו, כי בריאתו לא ממינו היתה דרך פלא, ולזה לא יחס הוית המתדמה החלקים לשם יתברך, כי די בתנועות הגרמים השמימיים עם הכח אשר בחמר השפל לקבל כל הצורות באמצעות הצורות היסודיות אשר ברא בו אל שיתהוו מזה החמר השפל המתדמי החלקים ואלו המינים מהצמח והבעלי חיים הנולדים מהעפוש, וזה מבואר למעיין בזה הספר. הנה זהו מה שראינו להציע קודם שנבאר דברי זאת הפרשה אשר נזכור בה חדוש העולם, ומהנה נתחיל בבאורה.

כ״טאמר כי בראשית הבריאה, כאשר ברא השם השמים ומה שתחתיהם, וברא בחמר השפל התחלותיו הראשונות אשר הם החמר הראשון והצורות הראשונות לו בסדר, והם הצורות היסודיות, כי בהם הוכן לקבול כל הצורות אשר אלו היסודות הם באופן שהיסוד הארצי הוא בשטח השפל מיסוד המים, ושהאש ושהאויר הם על שטח המים העליון – הנה בראשית זאת הבריאה כולה אמר השם יתברך שימצא עולם האור, והוא עולם המלאכים שהם מניעי הגרמים השמימיים, ותכף שרצה זה נהיה, לא נצטרך לשום מעשה. והנה הבדיל השם יתברך בין זה האור, והוא העולם זה הנכבד, ובין מה שילך ממנו מדרגת ההיולי, והוא הגרם השמימיי, והוא החשך בזה המשל, עם היותם שניהם דבר אחד, כי אלו הצורות הם שלמות לגרמים השמימיים. ובזה האופן יהיה הערב והבקר מאלו הנמצאים מדרגה אחת ממדרגות הנמצאות, כי הצורה מתאחדת עם מה שהיא לו צורה, כמו שהתבאר במה שאחר הטבע אצל החקירה בענין הגדרים. והנה קרא האור והחשך ערב ובקר להוסיף העלם בזה המשל הנפלא, עם שכבר יתבאר בו ענין ההתאחדות, כי מהיום והלילה יהיה יום אחד. ואפשר שנאמר שהרצון בזה שבזה האור מדרגות חלקות קצתם מקצת, קצתם יותר נכבד מקצת, וקצתם הולכים מדרגת הצורה לקצת, כמו שבארנו בחמישי מזה הספר, ולזה יהיה קצתם חשך ביחס אל מה שילך מהם דרך הצורה, והם כלם מתאחדים באופן שישפע מכלם נמוס אחד במספר, כמו שהתבאר במה שקדם. והנה זכר בזאת הבריאה שהיא נתחדשה כשאמר זה השם יתברך, להורות על הרצון, כי אין אצל השם יתברך מאמר באותיות וקול, כמו שבאר הרב המורה.

ל׳ואחר ספור אופן בריאת זאת המדרגה הראשונה מהנמצאות החל לספור אופן בריאת המדרגה השנית, ואמר שהשם יתברך אמר שיהיה גרם שמימיי מקצת הגשם הבלתי שומר תמונתו, ושיהיה נברא טבע מבדיל בין החלק מזה הגשם הבלתי שומר תמונתו למטה מהרקיע. וזה הטבע המבדיל ביניהם הוא בריאת הצורות היסודיות בזה החלק השפל מזה הגשם אשר הוא בה מוכן לקבול כל הצורות, ואולם החלק העליון מזה הגשם לא ימצא בו זה הטבע, אבל הוא נשאר תמיד על ענינו, ובזה האופן היה החמר השפל כן, רוצה לומר מה שנראה מענינו ממציאות הצורות היסודיות בו, או יהיה שב אמרו יהי כן אל מה שזכר בפרשה הראשונה מענין מציאות הצורות היסודיות בו, ויהיה אמרו ויהי כן שבזה האופן היה החמר השפל באופן הנזכר תחלה בפסוק והארץ היתה תהו ובהו, ולא רצתה התורה לשוב להזכיר זה, כדי שלא יהיה מותר בדברים. ולפי שהרקיע הוא שם משותף לכל דבר נרקע, קרא השם יתברך זה הרקיע בשם ייחדהו, הוא שמים. וכבר היה הערב והבקר גם כן בזאת המדרגה מהנמצאות דבר אחד, וזה שהגלגלים הולכים מהלך הצורה והשלמות מהיסודות, ובזה האופן הם מתאחדים. והנה לא נאמר במה שנברא בשני כי טוב, לפי שמה שנברא בו מהגלגלים לא נשלם עדין, עד שיזכר בריאת הככבים ההם, וזה דבר זכרו ביום הרביעי, ואז נאמר כי טוב. ומה שנברא בו מהצורות היסודיות לחמר השפל אינו גם כן ענין שלם, וזה שכבר נבראו בהם אלו הצורות בעבור שאר הצורות אשר החמר השפל כחיי על קבולם. וזהו אמרם בבראשית רבה למה אין כתוב בשני כי טוב, ואמרו קצתם לפי שנברא בו גיהנם, ירצו בזה שבזה הכח אשר לחמר השפל לקבול כל הצורות מפני הצורות היסודיות שנבראו בו יקרה לנמצאות השפלות ההפסד וההעדר. וקצתם אמרו מפני המחלוקת, רצוני כי מנפי שנבראו ההפכים בחמר השפל, אין ראוי שיאמר בו כי טוב, לפי שהם מפני זה מפסידים קצתם קצת. וקצצתם אמרו לפי שלא נשלמה מלאכת המים העליונים והם הגרמים השמימיים, ולא מלאכת המים התחתונים, והוא החמר השפל, כמו שבארנו.

ל״אוראוי שתדע שאי אפשר נאמר שיהיה זה ההבדל אשר נאמר בזאת הפרשה הבדל במקום, שאם היה הדבר כן, היה בזה המאמר מותר. וזה שהגשם שהוא באמצע המים הוא בלתי ספק מבדיל בין מה שממעל ממנו ומה שמתחת, ולזה יהיה אמרו ויהי מבדיל בין מים למים מותר אין צורך לו. וכן יהיה מותר אמרו ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע. ועוד שכבר יהיה לפי זאת הכונה אמרו ויהי כן בתכלית הזרות, וזה כי אחר שעשאו, אין צורך לומר שהיה כן, ואמנם יצטרך לזה, אלו לא זכר שעשה השם יתברך הרקיע, וזה יהיה כשאמר ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים ויהי כן, וזה מבואר מאד, ולזה הוא מבואר שאמרו ויהי כן הוא רמז אל ההוייה אשר ברא השם בחמר השפל, והם הצורות היסודיות הנזכרות בפסוק והארץ היתה תהו ובהו. והנה הועילתנו התורה תועלת גדולה כאשר הודיע לנו שבכאן התאחדות מה לחמר השפל עם הגרם השמימיי, וזה שאם לא היה ביניהם התאחדות, היה מחויב שיהיו בכאן שני אלהות ישגיח האחד מהם בחמר הגלגלים וינהיגהו, ואחר ישגיח בחמר השפל, ומזה המקום היה טעות המאמינים בשני אלהות.

ל״בואחר שהשלים ספור זאת המדרגה השנית מהבריאה ספר מדרגה אחרת ממנה, ואמר שכבר אמר השם יתברך שיאספו אל מקום אחד המים אשר היו מקיפות בטבעם ביסוד הארצי בדרך שתראה היבשה, וזה אמנם היה בהכרח בשברא בארץ בזה החלק הנגלה דבר יוצא מכדוריתו יגבה על היסוד המימיי שעור מה, כמו שקדם. ולזה יאמר שהשם יתברך רקע הארץ על המים, ותכף שרצה השם יתברך זה הענין, היה הדבר כן. והנה קרא השם יתברך ליבשה ארץ, ואף על פי שהארץ יאמר בכלל על כל היסודות בכללם, כמו שקדם, כבר נתיחד שם ארץ לזה היסוד. ולמקוה המים קרא השם יתברך ימים, ואמנם אמר ימים ולא אמר ים. לפי שטבע הים מתחלף להתחלף טבע מקומות הארץ אשר יעברו מימיו בהם, כמו שהתבאר בספר האותות. וזהו אמרם זכרונם לברכה בבראשית רבה, והלא ים אחד הוא, מה תלמוד לומר ולמקוה המים קרא ימים, אלא אינו דומה טעם דג העולה מעכו לעולה מצידון ולעולה מאספמיא. והנה למדתנו התורה בזה שהיה הוא היסוד המימיי, וכבר ביאר זה הפלוסוף בספר האותות. ועוד ספר שכבר ידע השם יתברך שמה שהמציאו מזה הוא טוב, לפי שבו תועלת להויות ההוות בחלק הנגלה מהארץ, ובעבור זה התכלית המציאו. ואחר זה אמר השם יתברך שתוציא הארץ צמחיה ההווים ממינם. וזכר תחלה הצמח החסר, והוא העשב המזריע זרע, ואחר כן זכר הצמח השלם, והוא האילן העושה פרי אשר בפרי ההוא זרע יתהוה ממינו, לפי שזה הוא הסדור הנאות לפי הטבע, ולזה אמר מין האילן הוא יותר שלם מהצמח, ולזה היו פעולותיו יותר שלמות, וזה כי אנחנו נקח ראיה תמיד מהפעילות המסודרות מהצורות על הצורות, כמו שזכר הפלוסוף בספר הנפש. והנה בעת שאמר השם יתברך שיהיו אלו הצמחים מן הארץ, היו כמו שרצה, רוצה לומר שכבר הוציאה הארץ דשא עשב מזריע זרע יתהוה מהזרע ההוא מינו עץ עושה פרי אשר בפרי ההוא זרע יתהוה מינו. וידע השם יתברך כי מה שהמציאו מזה הוא טוב, ונתיחסה זאת ההויה ליום השלישי. והנה הערב והבקר אשר בזאת המדרגה מהבריאה הוא מתאחד, והמשל כי הגלות הארץ הוא בעבור אלו ההויות, וכן הצמח החסר והשלם הם מתאחדים, וזה שכל הצורות אשר החמר השפל כחיי על קבולם הם קצתם לקצתם במדרגת הצורה והשלמות, ובזה האופן יתאחדו כלם ויהיה מהם התהוות אחד, כמו שזכרנו בראשון מזה הספר. ואפשר שנאמר שהרצון בזה שהשם יתברך אמר שיהיה אז כח לארץ להוציא אלו הצמחים, ויהי כן, רצוני שכבר ותן לארץ זה הכח וההכנה על דרך פלא, והוציאה אלו הצמחים בשצמחו ממנה כאלו היו נזרעים הזרעים בארץ, ולזה היו הזרעים דאלו נמצאים יחד בעת הבריאה, כמו הענין בשאר הנבראים, ולזה אמר במה שאחר זה וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר וגומר. כבר התבאר כי אחר זאת הבריאה הנזכרת בכאן היתה הצמיחה. וזהו אמרם בבראשית רבה, ותוצא הארץ דבר שהואר פקוד בידה, רוצה לומר שהוא כמו פקדון בידה. ועוד אמרו שם תולדות הארץ בראשון כדברי בית הלל ושהתה שלשה ימים, ראשון ושני ושלישי, והוציאה שלש תולדות, אילנות ודשאים וגן עדן, וכבר בארו לך שהצמיחה אחר ששם השם יתברך כח ההולדה הזאת בארץ זמן מה. והנה ידע השם יתברך באלו הצמחים שמציא שהם טובים, ולזאת הסבה לא אמר ויברא אלהים דשא עשב וגומר, כמו שאמר זה בשאר הבריאות, וזה שכבר אמר ויעש אלהים את הרקיע ויעש אלהים את שני המאורות, ויברא אלהים את התניעים, ויעש אלהים את חית הארץ, ויברא אלהים את האדם, אבל אמר ותוצר הארץ, להורות על מה שברא השם יתברך מהצמח לא היה נשלם הצמיחה, כמו הנין בשאר הדברים שברא, וזה כי שאר הדברים בראם שלמי הבריאה ביום הבראם.

ל״גוראוי שתדע כי לא אמר במה שנברא ביום ראשון ויעש אלהים את האור, לפי שהאור הוא צורה לגשם השמימיי, ואין לצורה התהוות בעצמותה, אבל תתהווה בהתהוות מה שהוא לו שלמות. ואין ראוי שתחשב שלא תהיה הצורה ההיא נקשרת בגשם השמימיי, מפני שכבר הונחה נבדלת, וזה כי כבר בארנו שבהנחתנו אותה נבדלת אמנם נרצה שהיא לא תעשה פעולתה המיוחדת לה, והיא השגתה עצמותה בכלי גופיי, כמו הענין בצורות ההיולאניות. ואפשר עוד שנאמר כי הסבה באמרו ותוצא הארץ, ולא אמר ויעש אלהים דשא עשב, לפי שזה המין מן הבעלי נפש לא ילבש צורה אחרת בתכלית שלמות הויתו, כמו הענין בבעלי חיים. וזה שכבר ימצא בבעלי חיים תחלה הכח הצומח, עד שתשלם הוייתו שלמות מה ותגיע בו הנפש החיונית, ולזה תצטרך בו להכניס התחלה אחרת זולת ההתחלה אשר שם אותה אז השם יתברך במים והארץ, ולזה יחס זאת הבריאה לשם יתברך. אבל הצמח לא יצטרך אל התחלה אחרת זולת ההתחלה אשר שם אותה השם יתברך בארץ להצמיח אלו הצמחים, כי אין להם צורה נוספת על הצמיחה.

ל״דואחר השלים הספור בזאת המדרגה השלישית מהבריאה החל לספר מדרגה אחרת מהבריאה, ואמר שכבר אמר השם יתברך שיהיו גופים מאירים ברקיע השמים, והם השמש והירח ושאר ככבים, ואמנם רצה במציאותם, להבדיל בין היום ובין הלילה, רוצה לומר שיתחדשו מהם בזה החמר השפל דברים מקבילים מצד היום והלילה המתחדש מהם, וזה שכבר יתחדשו ממנו בזה האופן ארבע תקופות מתחלפות קצתם לקצת. והנה זה היום והלילה המתחדש מהם הוא מתחדש מהם מכל אחד ממוני הסבוב הנמצאים להם, ויהיה יום הככב בהיות פעולתו בזה החלק הנגלה מהארץ בתכלית החוזק, ולילו בהיות בתכלית החולשה, והמשל כי כמו שהיה יום השמש בהיותו על האופן ולילו בהיותו תחתיו, כן יהיה יום השמש בהיותו במזלות הצפונים, ולילו בהיותו במזלות הדרומיים, ובזה האופן יחדשו מהשמש ארבע תקופות בשנה מתחלפות קצתם לקצת.

ל״הוזכר עוד שאמנם רצה השם יתברך במציאותם לתועלת שנית, והוא שיהיו מהם פעולות מתחלפות ייוחדו בהם הככבים קצתם מקצת, ויהיו הככבים לאותו לאלו הפעולות אשר ייוחדו בהם, וזה אמנם יהיה מהם למועדים ולשנים וימים, כאלו תאמר שבזה המועד יהיה המתחדש לפי מה שיגזרהו הככב הפלוני ובמועד השני כפי מה שיגזרהו הככב האחר, עד שתאמר שהמושל בזאת השעה הוא שבי והמושל בשעה השנית הוא צדק, והמושל ביום הזה הוא ש'בתי והמושל ביום השני הוא השמש. וכן הענין בשנים ובשאר המועדים היותר גדולים מהשנה אשר תיוחס הממשלה בהם לככב ככב, לפי מה שהתבאר מן החוש למי שהשתמש במשפטי הככבים. והוא מבואר ממה שקדם בחמישי מזה הספר שאלו שתי הסבות שזכר בבריאתם הם הסבה בהשלמת רבוי ההוייות בזה החמר השפל.

ל״ווזכר עוד שכבר רצה השם יתברך במציאותם לתועלת שלישית, והוא שיהיו מאירים על הארץ, כי בזה ישלם מציאות האדם ושאר הבעלי חיים אשר יש להם חוש הראות, וזה מבואר מאד. וזה כי בזולת האור לא ישיג דבר הכלי אשר בו יראה הבעל חיים מוחשיו, והנה ראותו המוחשים הוא הכרחי לו מאד, כי היא מהסבות היותר גדולות אל שיברח מהמזיק אל הנאות. והוא באדם עם זה מבוא גדול אל השלמתו במושכלות, לפי שהתחלות המושכלות אמנם נקנה אותם מן החוש, והחוש אשר יראה לו בהם מבוא גדול הוא חוש הראות, וזה מבואר מענינו. ולפי שכבר רצה השם יתברך בבריאת הככבים כדי שיגיע בהם אלו הפעולות, הוא מבואר שזה היה סבה אל שהמציאם באופן היותר שלם שאפשר מהקרובה והרוחק, והגודל והקטנות, וחלוף הצבעים בנצוציהם, ורבוי התנועות ומעוטם, ושאר הדברים הנמצאים בגרמים השמימיים בעבור זה התכלית, כדי שיגעו מהם אלו התועלות באופן היותר שלם שאפשר.

ל״זוהנה זכר שתכף שרצה השם יתברך זה נהיה. ושב לספר אופן זאת הבריאה. ואמר שכבר עשה השם יתברך שני המאורות הגדולים, והם השמש והירח, והנה עשאם יותר גדולים משאר הככבים, לפי שצורך אלו הנמצאות השפלות אל השמש והירח יותר רב מצרכם לשאר הככבים, ולזה חויב שיהיו באופן מהגודל ימשלו בו על שאר הככבים, כמו שקדם, ומפני זה אמר שכבר עשה השמש לממשלת היום והירח לממשלת הלילה, והככבים אשר להם גם כן ממשלה, כמו שקדם. וזכר שכבר עשאם באופן שישלמו בו מהם אלו התועלות הנזכרות, רוצה לומר שיאירו על הארץ כדי שיוכל הבעל חיים לראות מוחשיו. ולמשול ביום ובלילה בדקרך שיסודרו ממנו אלו המקרים המחלפים המתחדשים בזה העולם השפל בשימשול זה פעם וזה פעם, כמו שקדם. ולהבדיל בין אור הככב, והוא עת היותו על האופק, ובין חשכו, והוא עת היותו תחת האופק. וכן יהיה אור הככב וחשו מיוחס אל התקופות הארבעה המתחדשות מכל מיני הסבוב הנמצאים בו, כמו שקדם. ולזה אמר בכאן ולהבדיל בין האור ובין החשך תמורת מה שאמר ראשונה להבדיל בין היום ובין הלילה, להוסיף באור על מה שכיון בזה המאמר, וזה שהיום והלילה היה אפשר שיחשב שלא יכוין בו אלא ההקף היומי, ולזה העתיק הלשון בזה המקום אל האו והחשך. ובזה אמר למשול ביום ובלילה תמורת אמרו והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, וזה ממה שיוסיף גלוי ושלמות על מה שבארנו בזה המאמר, רצוני אמרו והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. ואמר אחר כן שהשם יתברך ידע מה שהמציאו מהככבים הוא טוב, ולזה התכלית בראם, כי מן השקר שישלם מהם זה הטוב במקרה. והנה היות הערב והבקר בזאת המדרגה מהבריאה מתאחד, וזה שהם כלם משתתפים כשיושפע מהם נמוס אלו הנמצאות השפלות וסדרם ויושרם. והנה הערב והבקר הוא בהם משני צדדים. האחד מהם מפני הככב האחד מהם שיתחדשו ממנו יחסים מתחלפים אל זה החלק הנגלה מהארץ, ויהיה הבקר העת אשר תחזק בו זאת הפעולה המגעת ממנו בחלק הנגלה מהארץ, והערב העת אשר תחלש בו פעולתו. והנה זה הענין מתאחד, ואף על פי שיסודרו בו פעולת מתחלפות באופן מה. והאופן השני הוא כי הככבים יתחלפו קצתם לקצת בכבוד וזולת כבוד על יחס מדרגות הפעולות המסודרות מככב ככב. והנה עם זה הם מתאחדים כלם, עד שישלם מכללם זה הנמוס הנפלא הנמצא באלו הנמצאות השפלות.

ל״חוהנה בכאן שני ספקות עצומות ראוי שנשתדל בהתרם. האחד הוא שכבר יתבאר ממה שאמרנו שכבר המציא השם יתברך אלו הדברים בעבור אלו הנמצאות השפלות. ויהיה אם כן הנכבד בעבור הפחות, וזה שקר עצום אצל החכמים. והשני הוא שכבר ראוי לפי הסדור הטבעי שתיוחס זאת ההוייה ליום השלישי, כי השמים והככבים קודמים בסבה ובמציאות ליסודות ומה שיתהוה מהם. – ונאמר שהספק הראשון לא ימצא בהתרו מהקושי עם מה שקדם מהדברים בזה המאמר. וזה שכבר יראה תמיד שהנכבד ישלים השפל במה שישפיע לו, ובזה האופן ישפיע השם יתברך כל הנמצאות, ולא נאמר מפני זה שיהיה השם יתברך בעבור הדברים השפלים ממנו, אבל נאמר שמציאותו הוא באופן מהשלמות שיוכל להשפיע משלמותו לכל הנמצאות לפי מה שאפשר להם שיקבלו ממנו. ואמנם מה שהוא מהשקר הוא שיקנה הנכבד שלמותו מהפחות. ובהיות הענין כן, הנה יסור זה הספק במה שאומר, וזה שהגלגלים ומניעיהם נמצאו בעבור עצמותם, ומפני שהיה יותר נכבד לבעל גשם שיפעל פעולות מה במה שהוא בעל גשם משלא יפעל אותם, כי היו הפעולות היות מה לגשמים, ולולי זה היו גופים מתים, הושמו מתנועעים. ולפי שלא היה ראוי שיפעלו פועל הבטלה, רוצה לומר שיתנועעו ולא יתחדש מתנועתם שום תועלת, והיה בלתי אפשר שיתחדש זה התועלת לעצמותם, לפי שאין בהם כח בעצמותם, הושמו אלו הפעולות בהם להשלים שאר הנמצאות. ולזאת הסבה היו תמונות הגלגלים ומספרם ונצוצי הככבים ושאר הענינים הנמצאים בשמים באופן היותר שלם שאפשר להשלים אלו הנמצאות. והוא מבואר שזה הספק לא יתכן שיותר כי אם בהנחת העולם מחודש, ולזה יתבאר ממנו חדוש העולם, כמו שקדם. – ואולם הספק השני הוא קשה מאד, וראוי שנאמר בהתרו לפי קצורנו. ונאמר כי בעבור שהיה תכלית הכונה בתורתנו התמימה להגיע המעיין בה ההולך בדרכה אל ההצלחה האמתית, כמו שבארנו בפרושנו לדברי התורה, הנה רצתה להעיד האדם מצד העיון בזה הסדור הנמצא לה בספור תואר בריאת העולם על סודות המציאות. וכוונה עם זה להעיר אותו מצד העיון שהוא מחויב שיהיה העולם מחודש, והנה היה זה ממנה בשומה לפניו דבר יעמד בו, וזה כי כמו שההולך בדרך אם היה בטוח שאין בה מכשול, לא יפליג בעיון בדרך ההוא בלכתו בה, עד שלפעמים יהיה זה סבה שיטה מתכליתה באופן שיהיה יותר טוב שיהיה נשאר במקומו, להיותו מתרחק בדרכו תמיד מהמקום אשר כיון לבא אליו, ואמנם כשהיה בה מכשול, יפליג העיון בה וישים השתדלותו להסירו, או לסור ממנו אל הדרך אשר תוליכהו אל המקום אשר כיון ללכת אליו. וכן הענין בתורה, שאם לא היה בה דבר יביא האדם לעמד בו, לא היה המעיין מפליג בעיון בה, ויהיה זה סבה להמנע ממנו תועלתה. והנה שנוי סדר הבריאה בזה הענין הוא לזאת הסבה בעינה, וזה שאם היה נזכר ענין בריאת הככבים קודם הגלות הארץ, היה אפשר לחושב שיטעה ויחשוב שיהיה אפשר שיהיה הגלות הארץ מיוחס אל הככבים, כמו שחשבו הפלוסוף והנמשכים אחריו, ולזה זכר בתורה תחלה ענין הגלות הארץ קודם שיזכור בריאת הככבים. ולפי שזכר הגלות הארץ וענינו היה בלתי מכוון בעבור עצמותו, אבל הוא מכוון בעבור הויית ההוים בו, הוכרח שיזכור עמו הויית הצמחים. וכבר הוכרח לזה גם להודיע ענין הערב והבקר בזאת ההוייה, ושהם מתאחדים. ואוד שאם היה זוכר בריאת הככבים אחר בריאת הגרם השמימיי, היה אפשר למעיין שיטעה ויחשוב שיהיו הככבים בגלגלים בעבור עצמותם, ושהתועלת המגיע מהם באלו הנמצאות הם מהם על הכונה השנית, ולזה הפסיק ביניהם בבריאת הגלות הארץ והצמחים להעיר אותנו שבריאת הגלגלים היתה נשלמת בזולת ככבים במה שיצטרך אל עצמותם, ואמנם היו הככבים בהם לאלו התועלות שזכר, והיתה התורה מישרת אותנו בזה אל מה שנק ממנו מופל על חדוש העולם. ועוד כי מפני שזכרר עם בריאת הגלגלים בריאתו בחמר השפל הצורות היסודיות אשר בהם היה כחיי לקבל כל הצורות, הנה לא היה ראוי שיפסיק המאמר בזה החמר השפל קודם שיגיד מהשלמות אשר הוא כחיי עליו דבר מה, ולזה הוכרח להזכיר הויית הצמחים, ומפני זה חויב שיזכיר עמו בריאת הגלות הארץ, כי היא הסבה באופן מה בהמצא אלו ההויות בכאן, ואחר זה השלים לספר בריאת מה שהיה לו להשלים מבריאת הגלגלים, והם הככבים.

ל״טואחר שהשלים הספור בזאת המדרגה מהבריאה, החל לספור מדרגה אחרת מהבריאה בזה החמר השפל. ואמר שכבר אמר השם יתברך שישרצו המים נפש חיה ושיתהווה עוף יעופף על הארץ באויר על פני רקיע השמים, וכן היה רוצה לומר שכבר ברא השם יתברך בזה האופן כל מיני הדגים המולידים מינם נמצאים במים וכל מיני העוף המולידים מינם. וידע השם יתברך שמה שהמציאו מזה הוא טוב מאד לתכלית אשר בעבורו נברא, וכבר בראו גם כן באופן היותר שלם שאפשר בבריאתם, עד שמה שנשיגהו מהטוב והחנינה אשר המציא בבריאתם, ואם הוא רב מאד, כמו שהתבאר בחכמה הטבעית אצל זכרון תועלות איברי הבעל חיים, הנה הוא מזער מעט בהקש אל מה שיש מן הטוב והחנינה ביצירתם. והנה נתן בהם השם יתברך כח על שיולידו מינם, וברך אותם בשיפרו וירבו וימלאו הדגים את המים בימים והעוף יפרה וירבה בארץ. והנה היה הערב והבקר בזאת המדרגה מהבריאה מהתאחד, והערב הוא החי היותר חסר, כאלו תאמר הדגים על מדרגותיהם, והבקר הוא החי היותר שלם מהם, והם העופות על מדרגותיהם. והנה נצטרכו אלו שני הסוגים מהבעל חיים אל הברכה בשיפרו וירבו, ולא הוצרך אליה החי השלם, לפי שהולדת אלו הסוגים היא חסרה, כי הם עושים בגופם אם ביצה שלימה אם בלתי שלימה, ולזה הם צריכים בהולדת מינם אל השגחת אלהית נוספת, כדי שתשלם ההוייה ויתקיים מינם יותר מהבעל חיים ההולך, כי הוא עושה בעלי חיים בגופו. וזאת ההשגחה היא שנתן להם השם יתברך כלי תשלם בו הולדתם החסרה. ואולם האדם לא הוצרך לברכה בשיפרה וירבה, כי הולדתו שלמה, ואמנם היה זה על צד המצוה, רוצה לומר שהשם יתברך צוהו שיפרה וירבה, כדי שלא ישחת מינו. וכבר ביארנו זה במה שאין ספק בו בפירושנו לדברי התורה, ואין הנה מקום זאת החקירה.

מ׳ואחר שהשלים זאת המדרגה מהבריאה החל לספר מדרגה אחרת ממנה. ואמר שכבר אמר השם יתברך שיהיו כל מיני הבעלי חיים הגדולים ההולכים המולידים מינם, וכן היה רוצה לומר שכבר עשה השם יתברך כל מיני הבעל חיים ההולכים הבלתי מדברים בזה האופן. וכבר ידע השם יתברך במה שהמציאו מזה שהוא טוב, למה שהמציאו בתכלית מה שאפשר מהשלמות, וזה כי הוא שם יצירתו באופן היותר נכבד שאפשר למה שכוון בו. ואחר כן אמר השם יתברך לעליונים ולתחתונים שיעשה מהם אדם בעל שכל, ואמר השם יתברך גם כן שיהיה זה האדם באופן מהבריאה שישלטו אישיו בכל בעלי נפש הנמצאים בעולם ההוייה וההפסד. וכן היה רוצה לומר שכבר ברא השם יתברך בזה האופן את האדם בצורה האנושית המיוחסת לו, והוא השכל ההילואני, ולזה ברא אותו בצלם העליונים באופן מה, כי הם בעלי שכל, והנה שכל האדם מתיחס באופן מה לשכל העליונים. והנה ברא אותם זכר ונקבה, כי בזולת זה לא תשלם ההולדה. וכן ראוי שנבין שיהיה הענין במה שבראו השם יתברך משאר בעלי חיים. והנה ברך אותם השם יתברך להשגחה על קיומם ושמירתם, ואמר להם שיפרו וירבו וימלאו את הארץ ויחזיקו בה, כי זה הפרחי לאדם לשמירת מינו, וזה שאם היה המין האנושי כלו בחלק מיוחד מהארץ, היה נפסד זה המין, כאשר יקרה הפסד מה לחלק ההוא, כמו שהתבאר בחלק הקודם מזה המאמר. ולזאת הסבה היה מן ההכרח שיתחלפו הלשונות, כמו שבארנו בפירושנו לדברי התורה. והנה נתן להם גם כן כח ביום הבראם שישלטו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ, וזה כי מפני שהם כלם בעבור האדם, חויב שיהיה לאדם שולטנות בהם, שאם לא היה הענין כן, לא יהיה מגיע לאדם מהם התכלית אשר בעבורו נמצאו. ואחר כן ספר שכבר אמר להם השם יתברך הנני נותן לכם טבע וכח שיהיה כל עשב זורע זרע ופרי העץ הזורע זרע נאותים לכם למזון, וזה אמנם היה בששם באדם כח לשנות אלו הדברים בשיזון מהם ולהשיבם אל עצם הנזון. וכן נתן כח וטבע לכל סוגי הבעל חיים אשר על הארץ שיהיה להם זה נאות למזון עם כל ירק עשב, רוצה לומר שגם עלי הצמחים והאילנות היה נאות להם למזון. וכאשר רצה השם יתברך שיהיה זה כן, היה כן כמו שרצהו. ואולם זכר בכאן זאת הבריאה, כי בה יתקיימו אלו המינים וישמר מציאותם הזמן האפשרי. והנה ידע השם יתברך שכל אשר עשה הוא טוב מאד למה שכוון, ולזה המציאו באופן היותר שלם שאפשר. וכבר כלל בזה המאמר כל אשר עשה, לפי שמה שעשה אותו מהעולם השפל היה קצתו בעבור קצתו, ולא נשלם הטוב עד שהגיע אל התכלית אשר בעבורו היה מה שלפני התכלית, וכן הטוב השלם לא נשלם לעולם בכללו עד שיהיה בשלמתו ותמותו. והנה הערב והבקר אשר בזאת המדרגה מהבריאה הם מתאחדים, רוצה לומר החי הבלתי מדבר והחי המדבר, לפי שקצתם הולך מהלך השלמות לקצת. ובזה האופן התבאר שחלקי העולם כלם מתאחדים ובזה ההתאחדות היה העולם בכללו כמו איש אחד. וכבר הודיע אותנו בזה הספור הנפלא שורש אחד נבנית עליו כל החכמה הטבעית, והוא שאין בנמצאות הטבעיות דבר לבטלה, וזהו שהודיע אותנו שכל מה שעשה השם יתברך מאלו הנמצאות הוא טוב מאד.

מ״אוראוי שתדע שכבר אמר באדם נעשה אדם בלשון רבים, ולא אמר כן בשאר ההויות, אבל אמר תדשא הארץ, ישרצו המים, תוציא הארץ, לפי ששאר ההוים לא תמצא בהם צורה בלתי היולאנית, ולזה יחס הוייתם אל היסודות עם הכח אשר נתן להם אז בפליאה אל שיהיו מהם אלו ההויות. ואולם האדם להמצא בו צורה בלתי היולאנית בפנים מה, לא ייחס הוייתו אל היסודות נפרדים, אבל אל היסודות תיוחס הויית חמרו, והויית צורתו הנבדלת באופן מה אל העליונים, כמו שבארנו והורח שוב אל האלהים אשר נתנה. ולזה תמצא שאמרו זכרונם לברכה במקומות רבים שהאדם נברא מן העליונים ומן התחתונים, וזה כלו להעיר על שיש לאדם שכל יתיחס בו באופן מה אל העליונים. ומפני שזכר בכאן בקצור בריאת האדם להשלים הספור בבריאת העולם, שב אחר כן לספר סודות בריאת האדם, והשלים אשר נתן לו השם יתברך להגיע אותו אל הצלחתו הנפשית, כמו שבארנו זה בפירושנו לדברי התורה אצל המאמר באדם והוה, והנחש, וגן עדן, והכרובים, ולהט החרב המתהפכת. והנה אין הנה מקום זאת החקירה, כי הכוונה בזה היא לבאר מה שספרה התורה מתאר בריאת העולם.

מ״בוראוי שתדע שכבר זכרה התורה בביאור בספור ההוא שהשכל הנקנה הוא נצחי. וזה שכבר יאמר שהאדם היה לנפש חיה, רוצה לומר שכבר ימצא מה הבדל בין נפשו ובין נפשות שאר בעלי חיים שנפש האדם יש לה כח על שתהיה חייה וקיימת בעצמותה, מה שאין כן בשאר בעל חיים. והנה לא תמצא בזולת האדם שיתאר הנפש בשהיא חיה, וזה שמה שאמר תוצא הארץ נפש חיה למינה אין שם החיה בו תאר לנפש, אבל הוא שם לסוג מה מהבעלי החיים, והם החיות, וזה מענינו מבואר. ובכלל הנה אמרו באדם שהוא לנפש חיה הוא בהכרח להודיע לנו היחוד שבזאת הנפש מבין שאר נפשות הבעלי חיים, ולהורות על זה היחוד אמר גם כן שהאדם נברא בצלם העליונים. ואחר כן ביארה התורה באיזה אופן יתכן שיהיה לנפש האנושית הקים בעצמותה, וספרה שהאדם היה בטבע שיקרא שמות לכל בעלי חיים, רוצה לומר השם המורה על מהותם, והוא מה שירה עליו הגדר והרצון בזה, כי באדם כח שישכיל מהות אלו הדברים, ואמר כי כל מה שיקרא לו האדם שם בזה האופן, הנה שמו הוא נפש חיה, רוצה לומר שמושכל המהות ההוא הוא שכל קיים בעצמותו. ראה איך ביארה התורה שהשכל הנקנה הוא נצחי, והעידה עם זה שההצלחה תהיה בציור, לא בהאמתה במה שהיא האמתה, אבל יהיה זה לה מצד שהוא ציור, כמו שבארנו בראשון מזה הספר. ואמנם העידה אותנו מפני זה שקריאת השמות לדברים הוא ציור, לא אמות, וזה מבואר מאד. והנה לקחה התורה בזה סוגי הבעלי חיים מבין שאר הדברים הטבעיים אשר בכאן, כאלו תאמר היסודות והמתדמי החלקים והצמחים, והנה ההצלחה המגעת לאדם בהשגת הענינים היותר נכבדים היא יותר עצומה, כמו שהתבאר בראשו מזה הספר. ראה איך ביארה התורה זה הענין בלשון מבואר, והנה לא נעלם ענינו מן הקודמים אלא מפני הסנורים ארש הושמו בעיניהם מפני דעות הפלוסופים בהשארות הנפש, ולזה טעו האומרים שבתורה לא העירה בענין ההצלחה הנפשית טעות נפלאה, אבל הקדימה התורה זכירתו, לפי שבזולת זה לא יהיה תועלת בענין מה שיתישר אליו התורה משלמות הנפש בעיון אשר תכליתו ההשגה לבד, אבל יהיה זה ההשתדלות ממנה לבטלה, ולזה חויב שתקדים התורה ההודעה בענין ההשארות הנפשיי, כי הוא התכלית אשר בעבורו ראוי שישתדל כל משתדל בקנין שלמות הנפש.

מ״גובכאן נשלם באור הספור במדרגות הבריאה בעת חדש העולם. ולפי שבכאן מדרגה שביעית מיחס השם יתברך לבריאת העולם, והוא שמירתו אותו תמיד על זה האופן שהוא בו, לפי שזאת הפעולה אינה במדרגת המלאכה אשר נעשה אותה באומנות שלא תצטרך אל הפועל אחר ההשלמה, אבל היא צריכה אל הפועל תמיד, וזה אמנם יהיה בשיהיה לו תמיד חשק נפלא על זאת ההשגה הנכבדת שבהשגות ומפני החשק הנפלא שימצא בטבע בזאת ההשגה הנכבדת יחשקו מניעי הגרמים השמימיים אל שיושפע מהם תמיד מה שיושפע באלו הנמצאות כי מן החשק שיהיה להם זה החשק הנפלא מצד הנמוס החסר אשר בנפשם, אבל יהיה בהכרח להם זה החשק הנפלא מצד מה שהם ישיגו שזה הנמוס החסר אשר בנפשם הוא חלק מהנמוס השלם אשר אצל השם יתברך, וישתעבדו מפני זה החשק אשר להם בנמוס אשר בנפש השם יתברך להניע גלגליהם תמיד באופן שישפע מהם נמוס אלו הנמצאות. ואלו יצויר סור מהם זה ההשתעבד לשם יתברך בזה הענין רגע אחד, היו נפסדות כל אלו הנמצאות, כי זה ההשתעבד הוא הסבה אל שתהיינה תנועות הגלגלים תמיד על האופן שהם עליו. ועוד כי הם כשיציירו מענין עצמותם שכבר שפע מציאותם מהשם יתברך ומציאות הגלגלים והככבים אשר הם דבקים בו בזה האופן הנפלא, יחשקו להדמות לשם יתברך לפי מה שאפשר, ובזה האופן שיחשקו להשפיע למה שלמטה מהם להשלים הכונה האלהית במה שבראם בעבורו בזה האופן הנפלא. ולזה ספר ואמר שכבר נשלמה בריאת השמים והארץ וכל מה שבהם משאר הנמצאות, ושהמדרגה השביעית מהבריאה היא שכבר חשק השם יתברך מלאכתו אשר עשה, רוצה לומר המושכל מהמלאכה, והוא נמוס הנמצאות וסדרם וישרם. ובזה האופן המשיך השם יתברך המציאות, ולא נצטרך לעשות בו כמו אלו המציאות בזה האופן שהוא בו, במה שימצא למניעי הגרמים השמימיים מיד מהחשק להשתעבד לשם יתברך להניע גלגליהם בזדה האופן אשר ישלם בו נמוס אלו הנמצאות. ולזאת הסבה ברך השם יתברך היום השביעי וקדשו בעת נתינתו התורה לישראל להעיר על ענין חדוש העולם, וזה כי בזאת המדרגה השביעית מהבריאה שבת השם מעשות כמו אלו הפעולות שפעל בעת חדושו העולם, והיא זאת המלאכה אשר ברא השם יתברך לעשות תמיד המציאות לפי מה שהוא בטבע אשר נתן לו בעת הבריאה.

מ״דוהנה פירשנו ויכל אלהים מענין החשק, כמו ותכל דוד. ואם אמר אומר שאם היה הדבר כן, היה חסר נפש, כי זה הפעל הוא נקשר תמיד עם נפש, כאמרו נכספה עם כלתה נפשי, וכמו ותכל דוד שענינו ותכל נפש דוד. אמרנו לו שזה אמנם יתכן כשיהיה החושק מורכב מגוף ונפש, כמו האדם, וזה שהוא ראוי שייוחס זה החשק לנפש שהוא החלק ממנו שאפשר שייוחס לו החשק והכוסף, אמנם השם יתברך אין בו חלק ייוחס לו לבדו החשק, כי אינו מורכב, ולזה ייוחס החשק אשר הוא חשק אליו בעצמו, לא אל חלק ממנו. ואפשר שנאמר שהרצון באמרו ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה שהוא השלים בזאת המדרגה השביעית מלאכתו אשר עשה במה שהוא נותן תמיד מההשתעבד לו למניעי הגרמים השמימיים מצד עוצם מדרגתו במציאות אשר היא סבה שיחלקו אליו תמיד מניעי הגרמים השמימיים, ויניעו מפני זה גלגליהם בזה האופן אשר ישלם בו נמוס אלו הנמצאות והיה הענין אחד איך שיפורש מאלו הפורשים, אלא שהבאור האחרון הוא יותר נאות לפי מה שנחשוב. והנה זאת המדרגה השביעית היא המתמדת אשר לא תכלה ולא תפסק, כמו שבארנו במה שקדם מענין העולם שהוא בלתי אפשר שיפסד.

מ״ההנה זהו שעור מה שראינו בזה המקום ממעשה בראשית, והוא בעינו מה ש'הביאנו אליו העיון מענין חדוש העולם. והיה ראוי להיות כן, כי הוא בלתי אפשר שתיסד לנו התורה דעת כוזב, ולזה היה מחויב שתהיה התורה מסכמת אל מה שהתבאר חיובו במופת.

מ״וואתה המעיין ראה איך נפלינו בבאור זאת הפרשה מכל מי שקדמנו, עד שלא יתכן בשום פנים היותל ביאורה זולת מה שזכרנו. וזה ממה שלא יסכל המעיין בדברינו, וזה כי זאת הפרשה מעידה עלינו, אם מצחד הלשון אם מצחד הסדור, שזהו ביאורה בלא ספק. ולא רצינו להאריך המאמר לבטל באור מי שקדמנו בה, לראותנו שזה יהיה מותר אחר הגלות האמת והערת הפרשה עצמה על שזהו באורה בלי ספק, עם הודאת בעל הריב לא נצטרך לעדים.

מ״זוראוי שנתן תודה נפלאה לשם יתברך בהמצאו זה ספור הנפלא לנו אשר העיר עינינו, והיה סבה אל שנמצא האמת בזאת החקירה המישרה הנפלאה אשר בו אל זה, כמו שהתבאר מדברינו.

מ״חיתבאר בו מה שילך דרך השרשים מענין הנפלאות.

מ״טואחר שכבר התבאר במה שאין ספק בו שהעולם נתהוה אחר שלא היה נמצא, והיה מבוא שהנפלאות אשר נתפרסם מציאותם מדברי התורה ומספורי דברי הנביאים יהיה חדושם בהכרח מסוג ההוייה הזאת באופן מה, וזה כי אל יהיה בה ההווה הווה מדבר מוגבל, כמו הענין בהוייה הטבעית, הנה ראוי שנחקור בכאן מענינם לאיזה תכלית יהיו, ובאיזה מהדברים יתכן שיהיו ובאיזה מהם לא, ומי הוא הפועל בזאת ההוייה, כי כאשר השגנו זה מענין הנפלאות, ידענו מה שנכספת ידיעתו מענינים. והוא מבואר שהוא ראוי שנקדים בכאן מה שנתפרסם מענין המופתים מספור התורה ומספור דברי הנביאים לקחת מהם ראיה על מה שנרצה לחקור עליו מזה, כמו שיקדם בדברים העיוניים מה שהושג בחוש מענינים אשר תהיה בהם החקירה לעשות מהם התחלת מופת על מה שישתדלו בידיעתו. וזה שקצת הדברים יתכן שיעמד האדם עליהם מן החוש בשירגיש בהם הוא בעצמו לקלת השגת החוש מה שיצטרך בהשלמת החקירה ההיא, וקצתם לא יתכן בהם זה, אבל יצטרך שיעזר האדם בהם מה שהושג בחוש מענינם לזולתו ממי שראוי לסמוך עליו, כמו שעשה הפלוסוף במיני הבעלי חיים ובטלמיוס במבטי הככבים, שכבר לקחו הרבה מהקודמים, לקושי הגעת החוש אל מה שיצטרך בהשלמת אלו החקירות, אם לא יעזר האדם בזה במה שהושג לקודמים. והוא מבואר שענין הנפלאות הוא מכמו זה הסוג, וזה שאנחנו לא השגנו מהם דבר בחוש נוכל לעשות ממנו התחלת מופת בזאת החקירה, ולזה ראוי שנקבל זה המקודמים אשר נבטח בהם שיגידו לנו האמת, והם הנביאים בכללם והאנשים שיו בזמנם שנתפרסם להם זה הענין במה שאין ספק בו.

נ׳ונאמר שאנחנו כשחקרנו בענין הנפלאות, מצאנו קצתם בעצמים וקצתם במקרים. משל מה שבעצמים ההפך המטה לנחש והמים לדם ומה שינהג מנהגם, ומשל מה שבמקרים ההפך ידי אדון הנביאים מצורעת לשעתה בזולת סבה קודמת יתחייב ממנה על המנהג הטבעי הצרעת ביד ההיא, והתייבש יד ירבעם בזדה האופן גם כן כשיהיה מצוה לתפוש הנביא שיעד מה שיעד על דבר המזבח שהיה עובד בו עבודה זרה. וכן הוא מבואר שקצת הנפלאות הגיעה בהם ההודעה לנביא בנבואה טרם בואם, וקצתם לא הגיעה בהם הודעה לנביא טרם בואם, וזה שני מינים, המין האחד יתבאר בו שהנביא היה מתפלל אל השם יתברך שיעשה זה המופת, והמין השני לא יתבאר בו זה, אבל נזכר שהנביא היה גוזר שיתחדש זה המופת, והיה מתחדש בגזרתו. משל מה שהגיעה בו ההודעה לנביא בדרך הנבואה המכות בכללם אשר חדש השם יתברך במצרים ומה שידמה לזה משאר הנפלאות, ומשל מה שלא הגיעה בו ההודעה לנביא אבל סופר שכבר התפלל הנביא לשם יתברך שיביא זה המופת, הוא מה שהתפלל אלישע לשם יתברך שיכה בסנוירים העם הבאים עליו, ומה שהתפלל אליהו לשם יתברך להחיות בן האלמנה, ומה שידמה לזה משאר הנפלאות ומשל מה שלא הגיעה בו ההודעה לנביא, אבל סופר שהנביא היה גוזר שיתחדש זה המופת והיה מתחדש בגזרתו, הוא מה שאמר אליהו אם איש אלהים אני תצא אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמשיך, והמופת שעשה אלישע מן השמן, ומה שידמה לזה משאר הנפלאות. וגם כן הנה כאשר חפשנו בענין הנפלאות מצאנו בהם בכלם נביא יתכן שייוחסו אליו, וכבר יעזור על זה החפוש מה שנזכר בתורה למשה, כשהיה מבקש ראיה יתאמת בה לישראל שכבר נראה אליו השם יתברך, מענין המופתים אשר צוהו לעשות בפניהם כדי שיתאמת להם שהוא נביא, ואלו היה אפשר העשות המופתים בזולת נביא, לא תהיה מזה הענין ראיה לישראל שהיה משה נביא. ואל תקשה עלינו ממופת שעשה לחזקיה כאשר הכה מלאך ה' במחנה אשור מה שהכה, כי כבר היה שם ישעיה, והוא יעד לחזקיהו זה הענין. וכן מה שהשמיע השם יתברך מחנה ארם קול רכב וקול סוס ונסו מפני זה ועזבו אהליהם, הנה כבר היה שם אלישע, והוא יעד זה הענין במה שאמר שכבר יהיה בשער שומרון ביום ההוא סאה סולת בשקל וסאתים שעורים בשקל. וכן מה שעצר השם יתברך בעד כל רחם לבית אבימלך, ונגע את פרעה נגעים גדולים על דבר שרה, הנה היה שם אברהם שהיה נביא. ובכלל כשתחקור תמצא בכל הנפלאות אשר סופרו בתורה ובדברי הנביאים שהם נעשו אם על יד נביא אם בעבור הנביא, עד שלא ימצא אחד מהם שלא יהיה בחדוש מבוא מה לנביא. וגם כן הנה כאשר חפשנו בכל הנפלאות מצאנו כלם על צד ההטבה והחנינה וההשגחה, וזה אם להקנות אמונה טובה, אם להקנות טוב לגופיי, אם להציל מהרע, וזה אם מרע נפשיי, אם מרע גופיי. משל מה שהיה להקנות אמונה טובה המופתים שעשה משה לישראל כדי שיאמינו שהוא נביא ושיאמינו בשם יתברך, והמופת שעשה אליהו כדי שיאמינו ישראל כי ה' הוא האלהים, ושאר המופתים שינהגו מנהגם. ומשל מה שהיה להקנות טוב גופיי מפת המן שעשה על ידי משה רבינו עליו השלום, ומופת כד הקמח וצפחת השמן שנעשה על יד אליהו, ושאר המופתים שינהגו מנהגם. ומשל מה שהיה להציל מהרע קריעת ים סוף, והבאת מלאך השם יתברך במחנה אשור, ושאר המופתים הנוהגים מנהגם. ולא תקשה עלינו ממופת בליעת הארץ קרח ועדתו ושאר המופתים הנוהגים מנהגם, כי זה גם כן היה על צד ההטבה וההשגחה על ישראל, כדי שיכנעו כלם לשמוע לשמוע דברי השם יתברך אשר דבר ביד משה עבדו. וכזה תמצא בשאר המופתים כשתחקור בהם שהם כלם מכוונים לתכלית טוב, וראוי היה להיות כן, לפי שהמופתים הם בהכרח מסודרים משכל, כי כבר יתחדשו בהם עצמים, כמו שזכרתי, ונותן הצורה צורה נבדלת, כמו שיתבאר מהענינים ההוים במלאכה, והנה אין מדרך הצירה שיגיע ממנה כי אם טוב, ואמנם הרע יגיע מפאת החמר, כמו שהתבאר במה שקדם.

נ״איתבאר בו מי הוא הפועל הנפלאות ואיך ישלם זה ממנו.

נ״בואחר שהצענו זה הענין מענין הנפלאות, הנה ראוי שנחקור מי הוא הפועל לנפלאות, כי אי אפשר להם מזולת פועל. וזה כי מפני שכבר נמצאם כלם לתכלית טוב, והיה זה ממה שייוחד בו מה שהוא מפעולת פועל מצד מה שהוא מפעולת פועל, כמו שהתבאר במה שקדם, הנה מבואר שכבר יחויב שיהיו הנפלאות מפעולת פועל. ועוד שכבר ימצא בנפלאות שיתחדש בהם הבעל חיים, כהתחדש הנחש מהמטה, והוא בתכלית הבטול שיאמר שיתחדש הבעל חיים בקרי או מפאת נפשו עם מה שימצא ביצירתו מהשלמות הנפלא. ועוד כי כבר תגיע בחדושם הודעה לנביא, וזה לא יתכן שיהיה אם היה חדושם בקרי ובהזדמן, וזה מבואר מאד ממה שקדם לנו בזה במאמר השני מזה הספר. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהנפלאות בחדושם הם מסוג הפעולות אשר בחדוש שאר הדברים אשר בכאן שיכללם נמוס הנמצאות וסדרם וישרם, וזה שהאומנות, דרך משל, אשר יהיה בחדוש הנחש מהמטה לא ישלם אם לא בידיעת נמוס מציאות הנחש וסדרו וישרו, כמו שלא ישלם העשותו ממינו בזולת זאת הידיעה. ובהיות הענין כן, הנה הוא מבואר שאצל הפועל הנפלאות ידיעה באופן מה בנמוס אלו הנמצאות וסדרם וישרם. ובהיות הענין כן, הנה יראה שלא ימלט הענין בזה מחלוקה, אם שיהיה הפועל הוא השם יתברך, כי לו תמצא ידיעה בנמוס הנמצאות, כמו שקדם, או שיהיה הפועל השכל הפועל, כי לו גם כן ידיעה מה בנמוס אלו הנמצאות השפלות, או שיהיה הפועל הנביא, כי אצלו גם כן ידיעה מה בנמוס אלו הנמצאות השפלות. והוא מבואר שאין בכאן פועל אחר יתכן שתייוחס לו זאת הפעולה, וזה כי אי אפשר שנניח הפועל בזה אחד ממניעי הגרמים השמימיים, מפני שאנחנו נמצא אלו הפעולות מסוג הפועלות שישתתפו כלם בחדושם, ואי אפשר שייוחס חדושם לשכל אחר זולת אלו, כמו שיתבאר מדברנו במה שאחר זה. ולפי שההקדמות הצודקות הנמצאות לנו בזאת החקירה הם מעטות, ולא יוכנו לנו כי אם בקושי עצום, וכל שכן שיוסיף לנו קושי במציאותם מפני שלא מצאנו בזה לאחד מהקודמים דבר, הנה ראוי שנקדים תחלה כל ההקדמות אשר ימצא אצל מחשבתנו המקיימות חלק חלק מחלקי הסותר בזאת החקירה והמבטלות אותם, כי בזה יוכנו לנו הקדמות רבות, ויקל לנו לברור הצודק מהבלתי צודק, כמו שזכר הפלוסוף בספר הנצוח, עם שבה היישרה להגיענו אל האמת בדרוש ההוא באופן שלא ישאר בו ספק, כי המחשבות המקבילות אשר לנו בדרוש האחד הם ממה שיתנו לנלו ספק בדרוש ההוא, ואם נתבאר האמת בזה הדרוש, ולא נתבאר בטול המחשבות המקבילות לו הנמצאות לנו, הנה נשארנו נבוכים בזה הדרוש, ולא תהיה לנו בזה הדרוש ידיעה בו, וזה כי הידיעה השלמה תהיה בדבר בשלא ישאר בו ספק, כמו שזכר הפלוסוף במה שאחר הטבע.

נ״גונאמר שכבר ימצא לכל אחד מאלו החלוקות פנים מההראות, וזה שכבר ידמה שיהיה מחויב שתהיה הויית הנפלאות מיוחסת לשם יתברך, לפי שההוייה בהם היא מין ההוייה הרצונית המיוחסת לשם יתברך בבריאת העולם, וזה מבואר מענין זאת ההוייה. ועוד כי מפני שהשם יתברך סדר זה הטבע הנמצא לנמצאות כלם, הנה ראוי שלא ימשול אחד מהם לשנות הטבע והסדור ההוא זולת השם יתברך אשר סדר להם זה הטבע. והנה זה הענין כמו הענין במלך הגדול המסדר נמוסים לשריו יתנהגו בהם וינהיגו בהם אשר תחתיהם, שהוא מבואר שלא ימשול אחד מהם לשנות הנמוס ההוא, אבל המושל על זה הוא המלך המסדר הנמוס. וממה שיעזור לזה הדמוי הוא שכבר תמצא כל המופתים הנזכרים בתורה ובדברי הנביאים מיוחסים אל השם יתברך, וזה מבואר מענינם. וכבר יראה גם כן שקצת רבותינו זכרונם לברכה הסכימו שהפועל בנפלאות הוא השם יתברך, ולזה אמרו בענין מכת בכורות ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך וגומר.

נ״דוכבר ימצא גם כן פנים מההראות בשהשכל הפועל הוא הפועל באלו הנפלאות, וזה כי מפני שההודעה בנבואה היא מגעת משכל הפועל, כמו שהתבאר במאמר השני מזה הספר, הוא מבואר שהשכל הפועל יודע חדוש אלו הנפלאות, ובזה האון יודיעם לנביא. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהשכל הפועל הוא פועל הנפלאות, וחזה שאם היה מיוחס חדוש אלו הנפלאות לשם יתברך לבד על צד הרצון לא היה אפשר שתגיע הידיעה בהם לשכל הפועל, כי אין לחדושם נמוס וסדור יתכן שתהיה בו ידיעה לו. ובכלל הנה מפני שהפועל הנבדל פועל מה שפועל מפני הידיעה אשר לו בנמוס ההוא, והיתה אצל השכל הפועל ידיעה בחדוש הנפלאות, הנה ראוי שיהיה הוא הפועל אותם. ואולם אמרנו שיש לנפלאות נמוס מוגבל, כי בזולת זה לא יתכן שתפול ההודעה בהם, כי ההודעה תהיה בדברים המוגבלים ומסודרים מצד מה שהם מוגבלים ומסודרים, כמו שהתבאר במאמר השני מזה הספר. ועוד שהוא בלתי אפשר שתהיה לשכל הנבדל ידיעה בדבר הפרטי במה שהוא פרטי, ולזה הוא מבואר שיש בהכרח לנפלאות נמוס כולל, ותגיע הידיעה בהם לנביא במופת הפרטי על האופן שהתבאר במאמר השני מזה הספר מהגעת ידיעת הדבר הפרטי מהשכל הפועל. ועוד כי אלו הפעולות נמצאם כלם באלו הדברים אשר בכאן אשר תיוחס הפעולה בהם לשכל הפועל, וזה שאתה לא תמצא, דרך משל, שיחודש אחר בריאת העולם ככב מה בגרם השמימיי על דרך פלא, אבל תמצא כשתחפש בזה שכל מתחדש מהנפלאות, יהיו עצמים או מקרים, הם כלם באלו הנמצאות השפלות. ובהיות הענין כן, הנה הוא מבואר שהוא ראוי שיהיה הפועל בהם השכל הפועל. ועוד כי מפני שהיה חדוש הנפלאות להשגחה ולהטבה לאלו הדברים ארש בכאן, והיה השכל הפועל הוא המשגיח בהם בתכלית מה שאפשר, הנה ראוי שתיוחס זאת ההשגחה לו, וזה שאם היתה זאת ההשגחה לשכל אחר, הנה מפני שהיא הולכת באון מה מהלך השלמות אל ההשגחה אשר ישגיח בה השכל הפועל באלו הדברים, הנה יחויב בזה השכל השני שידע הנמוס אשר בנפש השכל הפועל שתסודר ממני זאת ההשגחה באלו הדברים כי אי אפשר שידע מה שישלים הדבר, אם לא ידע מה שהוא שלמות לו, וזה מבואר בנפשו. ואם היה הענין כן, הנה יחויב שיהיה זה השכל השני הפועל אלו הדברים אשר בכאן, מפני שיש לו ידיעה בשלמות בנמוס הדברים אשר יסודר מציאותם ממנו, ויהיה מדרכו שיגיעו ממנו פועלות באלו הדברים. לזה הוא מבואר שהשכל הפועל הוא הפועל באלו הנפלאות.

נ״הוכבר ימצא גם כן אופן מהראות בשהאדם הוא הפועל בנפלאות, וזה כי מפני שזה הרצון אשר הוא התחלת חדוש המופת הוא מתחדש, והיה בלתי אפשר שיונח רצון מתחדש לשם יתברך ולא לשכל הפועל, והיה אפשר שיונח לאדם רצון מתחדש, הנה ראוי שיהיה האדם הוא הפועל, ואמנם היה אפשר בו זה, כאשר יודע בנמוס אלו הנמצאות שעור גדול, ושב באופן מה במדרגת השכל הפועל מצד הנמוס המושכל אשר בנפשו, ויקרה לו אז שיפעל פעולות מתיחסות לפעולות הנבדל, ויקרה לו חדוש הרצון מצד היותו דבק בחמר. וכבר תעמוד על ציור זה הענין כשיתבאר לך קלות התפעל החמר המיוחד מצורתו המיוחדת, וזה שכבר תמצא שיתחדש האדמימות בביישן בקלות נפלא, מפני הפעלות הנפש מהבושת. ובכלל הנה השמע החמר המיוחד לצורה המיוחדת הוא נפלא מאד, כמו שזכרנו במה שקדם, ובזה האופן יתכן שיצוייר באדם, כשהיתה צורתו מקפת באופן מה באלו הדברים השפלים, שיתפעלו ממנו באופן שירה, וזה שכבר יהיו לו כלם במדרגת החמר המיוחד אל הצורה המיוחדת. וכבר יעזור לזה הדמוי מה שנמצא מתנאי הנפלאות שיהיה בהם מבוא לנביא, כי האדם הנביא הוא הידע מאלו הנמצאות יותר משאר האנשים, וזה היה בשנשלם לו ההתבודדות לשכל מבין שאר חלקי הנפש ליתרון שלמותו וחוזק השתמשותו בפעולתו אשר היא ההשגה. ועוד שכבר נמצא שכל אשר היתה מדרגת הנביא יותר גבוהה יהיו המופתים הנעשים על ידו יותר נפלאים ולזה העידה התורה שיש הבדל נפלא בין המופתים שנעשו על יד משה רבינו עליו השלום ובין המופתים הנעשים על ידי זולתו, וזה ממה שיורה שהנביא הוא הפועל הנפלאות. והנה ידמה שכבר נטה לזה הדעת החכם רבי אברהם אבן עזרא זכרונו לברכה, ומפני זה חשב שהוצרך משה להכות במטה פעמים להוציא המים, כי בפעם הראשונה לא היה מתבודד בהשגתו הכוללת מפני הכעס שקרה לו, ולזה אמר שכבר שב החלק חלק, וזה כי בעת שלא ישתמש הנביא בהשגתו לא תהיה צורתו מקפת רק בחמרה המיוחד לפי מה שיחושב זה החכם.

נ״והנה אלו הם אופני ההראות אשר ימצאו לחלק חלק מחלקי הסותר בזאת החקירה. וכבר ימצא גם כן מה שיבוטל בו חלק חלק מהם, וזה שכבר ידמה שאין ראוי שיהיה השם יתברך הוא הפועל הקרוב באלו הנפלאות, שאם היה הדבר כן, יהיה פעל השכל הפועל בזה העולם השפל יותר נכבד מפועל השם יתברך בו, וזה כי פעל השכל הפועל הוא בו טוב תמיד בעצמות, וזה הפעל איננו טוב כי אם במקרה, רוצה לומר פעל הנפלאות, וזה מבואר הגנות, רצוני שיהיה פעל השכל הפועל באלו הדברים יותר נכבד מפעל השם יתברך בהם. והמשל שהיות הנחש מהמטה איננו טוב מצד עצמותו, ואמנם היה טוב מצד שיקנו מזה אמונה טובה מי שיראו זה המופת. וכן היות יד הנביא מצורעת איננו טוב מצד עצמותו, אבל הוא רע מצד עצמותו, ואמנם היה טוב במקרה להקנות לאנשים הרואים זה אמונה טובה. ועוד כי אם היה השם יתברך פועל בזה הנה יהיה פעל השכל הפועל באלו הדברים יותר נכבד, מפני שפעולתו מקפת בהם בכל הזמן בדבקות, ואולם פעל השם יתברך בהם יהיה במעט מן הזמן, ויהיה עומד בטל מהפועל המיוחס לו ברוב הזמן וזה בתכלית הגנות. ועוד שאם היה הדבר כן, היה בלתי אפשר שתגיע זאת ההודעה לנביא בנבואה, וזה כי הפועל בזאת ההודעה הוא השכל הפועל, כמו שהתבאר במה שקדם, ולא יתכן שתהיה לשכל הפועל זאת הידיעה, אם הונח השם יתברך פועל הנפלאות כמו שבארנו במה שקדם. ועוד שאם הנחנו השם יתברך פועל הנפלאות, היה מחויב אם שיתחדש לו רצון וידיעה כשירצה לחדש המופת אשר יחדשהו, ואם שיהיה חדוש זה המופת בזה העת אשר יחדש בו מוגבל ומסודר מרצונו הקדום והנה המאמר בשיתחדש לו רצון וידיעה הוא בתכלית הבטול. ואם הנחנו שיהיה חדוש זה המופת בזה העת אשר יתחדש בו מוגבל ומסודר מרצונו הקדום, כמו שיראה שידמו קצת רבותינו זכרונם לברכה במה שאמרו בענין הנפלאות שתנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ובמה שאמרו גם כן שהם נבראו בין השמשות, רוצה לומר שכבר נבראו אחר הויית העולם בששת הימים קודם שיכנס יום השבת, הנה יתחייבו מזה בטולים רבים אין המלט מהם. מהם שאם היה הענין כן, לא היה צריך חדוש המופת לנביא, אבל היה מתחדש בבא העת ההוא בזולת נביא, וזה חלוף המפורסם. ומהם, שאם היה הענין כן, הנה לא ימנע הענין בזדה מחלוקה, אם שנאמר שהשם סדר לפי רצונו הקדום שיהיה חדוש זה המופת בזה העת לא לתכלית אשר בעבורו נמצא, אבל קרה שיגיע ממנו זה התכלית הטוב, והנה המאמר כשיהיה השם יתברך מסדר חדוש אלו המופתים בעת אשר ימצאו בו לא לשום תועלת הוא מאמר מבואר הבטול והגנות, שאם היה הדבר כן, יהיה השם יתברך פועל פעל הבטלה. ועוד שלא אשער איך יתכן שיגיע מהמופתים במקרה זה התועלת הנפלא המגיע מהם. ואם אמרנו שהשם יתברך סדר לפי רצונו הקדום שיהיה חדוש המופתים בזה העת אשר יתחדשו בו לתכלית אשר בעבורו נמצאו, הנה יחויב מזה שיהיה בטל טבע האפשר. והמשל שקריעת ים סוף אם היה ידוע מקדם לשם יתברך שיהיה חדושו בעת שנתחדש להטביע המצרים ולהקנות לישראל אמונה שלמה בשם יתברך, הנה יהיה מחויב שיהיו רודפים המצרים בזה העת אחר ישראל בים, ושיהיו ישראל אז בלתי שלמי האמונה בשם יתברך, שאם לא היה זה מחויב, הנה אפשר שיתחדש זה המופת בעת ההוא אשר הגבילו השם יתברך, ולא יתחדש ממנו תועלת, וזה כי המצרים היה אפשר שלא ילכו אז במקום ההוא, כי זה מיוחס לבחירתם, וכן היה אפשר זה לישראל, וכבר היה אפשר לישראל שיהיו שלמי האמונה בשם יתברך קודם זה הזמן. וכאשר היה זה כן, הוא מבואר שכבר יתחייב מזה שיסתלק טבע האפשר, וזה בתכלית הבטול. והנה זאת הטענה תבטל גם כן שיהיה השכל הפועל פועל אלו הנפלאות ועוד כי השם יתברך הוא נמוס הנמצאות וסדרם וישרם ובזה האופן יתכן שיהיה פועל הנמצאות. ובהיות הענין כן, והיה מבואר שחדוש המופתים הוא דבר יוצא מגדר נמוס הנמצאות, לפי שאין לזאת ההוייה הגבלה, אבל יתכן שתהיה מדברים רבים מאד, כאלו תאמר שחדוש הנחש יתכן שיהיה בזה האון מאיזה דבר שיהיה מאלו הדברים, כן הענין בדבר דבר מהדברים אשר בכאן, הנה הוא מבואר שאי אפשר שיהיה הפועל לזאת הוייה השם יתברך, לפי שהוא בלתי אפשר שיהיה זה הסדור נכלל בסדור נמוס הנמצאות אשר בנפש השם יתברך. וזאת הטענה תבטל גם כן שיהיה השכל הפועל פועל אלו הנפלאות.

נ״זוכבר יתבאר גם כן שהוא בלתי אפשר שיהיה האדם פועל אלו הנפלאות, וזה שאם היה הענין כן, לא תגיע לו ההודעה בנבואה, אבל יהיה זה הענין מיוחס אל רצונו. ועוד כי הוא מבואר שהוא בלתי אפשר שיהיה האדם הוא הפועל בזה, לפי שאי אפשר שתהיה לו ידיעה שלימה בנמוס אלו הנמצאות, בדרך שיהיה אפשר בו שיהיה פועל, כבר התבאר זה בראשון מזה הספר עד שגם נמוס אחד ממיני הבעלי חיים לא יתכן שיושג לו בשלמות. ובהיות הענין כן, הנה איך יתכן שיהיה פועל, מי יתן ואדע. ועוד שאם היה הדבר כן, כמה אני תמה למה היה האדם פועל הדברים היוצאים מגדר נמוס הנמצאות האלו אשר הוא מושכל לו, וזה כי מפני שהאדם, אם היה פועל כמו אלו הדברים, היה פועל אותם מצד מה ששכלו מתבודד מבין שאר חלקי הנפש בהשגתו, ומזה הצד היה בלתי דבר בחמר, הוא מבואר שאי אפשר בחדוש הרצון בו שהוא סבה לחדוש המופת לפי זאת הנחה שניחס אותה לשכל האנושי מפני היותו דבק בחמר, כי הוא יפעל מזה הצד, וזה מבואר מאד, עד שהאריכות בבאורו הוא מותר. ועוד שאם היה הענין כן, היה אפשר באדם שתשנה עצמותו, וזה בתכלית הבטול. וזה יתבאר ממה שאומר, והוא כי מפני שהיה האדם מושל לשנות אלו הדברים ממנהגם הטבעי לפי זאת ההנחה, מפני היותו להם כמו צורה, הוא מבואר שכבר יתחייב מזה שיהיה יותר מושל לשנות מציאותו, כאלו תאמר שיעשה מעצמו נחש, וזה כי הוא יותר אמתי בשיהיה צורה לחמר המיוחד, והנה המאמר בצורה שתשנה המהות אשר הוא בו הוא מאמר סותר נפשו, וזה כי הצורה הוא מה שיסודר ממנו מהות הדבר אשר היא לו צורה, ולזה לא יתכן שתצויר בצורה שתפסיד מה שהיא לו צורה. ובכלל הנה אם באנו לזכור כל הבטולים המתחייבים מהנחת האדם פועל הנפלאות, הצטרכנו למאמר ארוך, ולזה נקצר ונעמוד מזה על מה שיתבאר בו בטול זאת ההנחה.

נ״חואחר שכבר התבאר מה שיש מאופני ההראות לחלק חלק מאלו החלקים ומה שיבוטל בו אחד אחד מהם, הנה ראוי שנברר הצודק מהבלתי צודק. ונאמר שהוא מבואר שמה שיבוטל בו באלו הטענות שיהיה האדם פועל הנפלאות הוא צודק בלי ספק, וזה מבואר מדברינו בזכרנו אלו הטענות. ואולם מה שקיים שיהיה האדם הוא הפועל מפני ידיעתו באופן מה נמוס אלו הנמצאות, כבר התבאר בטולו אצל מאמר בטענות המבטלות שיהיה האדם הוא הפועל בנפלאות. וכן מה שקיים שיהיה האדם הוא הפועל מפני מה שנמצא מתנאי המופתים שיהיה שם ניבא, ושכל מה שהיתה מדרגת הנביא יותר גבוהה היה אפשר שיהיה המופת יותר נפלא, הוא גם כן מבואר שלא יחויב מזה שיהיה הנביא פועל הנפלאות, אבל מה שיחויב הוא שיש לנביא רושם מה בחדוש הנפלאות, וזה שאין כל מה שיהיה לו מבוא בחדוש הדבר הוא פועל אותו, כמו שימצא לנפש מבוא בחדוש האדמימות בביישן, ואינה פועלת אותו, אבל היא מקבלת, וכן ימצא למוח רושם מה במציאת ההרגש בבעלי חיים אשר לו מזה, ואינו הפועל בזה, כמו שהתבאר בספר בלעי חיים. וכאשר היה זה כן, הנה ראוי שנחקור באיזה אופן יתכן שיהיה לאדם מבוא בזה הפעל מזולת שיהיה הוא הפועל, וזהו ממה שיתבאר במה שאחר זה. – וכן נאמר שמה שנתבטל בו שיהיה השם יתברך הוא הפועל באלו הנמצאות הוא מבואר שהטענות ההם צודקות כלם או רובם, וזה מבואר מעצם הטענות ההם. ואולם מה שנתקיים בו שיהיה השם יתברך הוא הפועל מפני הדמות זאת ההוייה להויית העולם המיוחסת לשם יתברך לא יחויב בו על כל פנים שיהיה השם יתברך הפועל הקרוב, וזה שזאת ההוייה היא הוייה בחלק מחלקי העולם, והיא מנמצא אל נמצא, כמו הענין בשאר ההויייות אשר יעשה אותם השכל הפועל, והויית העולם המיוחסת לשם יתברך היא הוייה כללית, והיא אינה מנמצא אל נמצא. וכן מה שקיים שיהיה השם יתברך, הוא הפועל בנפלאות מפני שהוא סדר זה הנמוס לנמצאות, ואין ראוי שימשול אחד מהם על סדורו זולת השם יתברך, איננו גם כן ממה שיחייב שיהיה השם יתברך הוא הפועל, וזה שאנחנו נאמר שחדוש הנפלאות הוא מעצם הנמוס אשר סדר השם יתברך לנמצאות, ולזה היה אפשר שתפול בו ההודעה לנביא בנבואה, כי ההודעה לא יתכן שיהיה אלא בדברים המוגבלים ומסודרים מצד מה שהם מוגבלים ומסודרים, כמו שהתבאר במאמר השני מזה הספר. ומזה המקום תסור הטענה המבטלת שיהיה הפועל לנפלאות השם יתברך או השכל הפועל מפני היות חדושם יוצא מגדר נמוס הנמצאות. ואולם מה שנמצא כתוב שיחס פועל הנפלאות לשם יתברך איננו גם כן מה שיחייב שיהיה השם יתברך הוא הפועל הקרוב, וזה שכבר תמצא שכל הענינים המתחדשים יחס הכתוב לשם יתברך, ואפילו הענינים שהתחלתם הבחירה האנושית, כאמרו כי ה' קלל את דוד, ואמנם היה זה כן, לפי שהשם יתברך הוא התחלת כל הדברים המתחדשים לפי מה שהתבאר מענינו, אלא שאינו הפועל הקרוב להם. – וכן נאמר שהוא מבואר שמה שקיים שיהיה השכל הפועל הוא הפועל באלו הנפלאות מאלו הטענות אשר זכרנו הוא אמתי שאין ספק בו, וזה מבואר בנפשו מעצם הטענות אשר זכרנו בזה. ואולם מה שבטל היות השכל הפועל פועל אותם מפני היות הנפלאות דברים יוצאים מגדר נמוס הנמצאות, הנה כבר אמרנו בהתרו במה שקדם, וזה שהוא מבואר שהם בעצם נמוס הנמצאות, ולזה היה אפשר בהם שתגיע הודעה לנביא מהם. ואולם מה שבטל שיהיה השכל הפועל פועל הנפלאות מפני שכבר יחויב לו בזה אם חדוש ידיעה וחדוש רצון, או בטול טבע האפשר, הנה ראוי שנעיין בו. וזה שזאת הטענה תבטל גם כן שיהיה השם יתברך הוא הפועל. ולפי שבכאן פועל בהם זולת השם יתברך או השכל הפועל כי אי אפשר שייוחס זה הפעל לאדם, כמו שבארנו, ואי אפשר גם כן שייוחס לשכל אחד נבדל זולת השכל הפועל וזולת השם יתברך, לפי שכאשר הונח הענין כן, הנה יהיה השכל ההוא הוא השכל הפועל בעינו, כמו שבארנו במה שקדם, עד שכאשר נייחס זה הפעל לאיזה שכל נבדל שיהיה, הנה יחויב זה הבטול בעינו. הנה הוא מבואר שאי אפשר שיהיה מזולת שיהיה נכלל בזאת הטענה דבר בלתי צודק, או שיהיה האדם הוא הפועל. ולפי שכבר התבאר ש'אי אפשר שיהיה האדם הוא הפועל, הנה הוא מבואר שיחויב שיהיה נכלל בזאת הטענה דבר בלתי צודק. ובהיות הענין כן, הנה מה הוא זה הדבר אשר הוא בלתי צודק בה, מי יתן ואדע. ונאמר שכבר התבאר במאמר השני מזה הספר איך יתכן שיגיע מהפועל הנבדל הגעה פרטית או פעל פרטי, וזה אמנם יהיה מצד המקבל, והתבאר אצל המאמר בהשגחה כי השכל הפועל הוא משגיח יותר במה שיקרב יתר למדרגתו, ויזה הצד חוייב שתהיה השגחתו באישי האדם מתחלפת להתחלף מדרגות האנשים בקורבה ורוחק ממדרגת השכל הפועל. והוא מבואר שזאת ההשגחה שיש לו באנשים מצד קורבתם אליו יש לה גם כן נמוס וסדר, וימשך זה השעור מן ההשגחה לזה האיש, לא במה שהוא זה האיש, אבל במה שהוא איזה איש הזדמן שיהיה בזאת המדרגה מהקורבה לשכל הפועל. וכאשר היה זה כן, והיה מבואר מענין הנפלאות שהם על צד ההשגחה, הוא מבואר שבזה האופן ישלם ענין הנפלאות מהשכל הפועל מזולת שתתחדש לו ידיעה ורצון. והנה אין חדושם גם כן הכרחי, כי כבר אפשר שתבלבל הבחירה האנושית זה הנמוס, כמו הענין בשאר הדברים המסודרים מהשכל הפועל ומהגרמים השמימיים, כמו שבארנו במאמר השני והשלישי והרביעי מזה הספר. וכמו ששם השם יתברך טבע בבחירה האנושית להשלים מה שחסר מן הטוב מפאת הסדור המסודר מהגרמים השמימיים, כמו שקדם בשני וברביעי מזה הספר, כן שם זה סדור בנפש השכל הפועל מההשגחה באישי האדם להשלים מה שחסר מן הטוב מצד הסדור המסודר מהגרמים השמימיים ובכאן הותר הספק בטענה ההיא, וזה מבואר מאד.

נ״טוהנה מפני זה היה מהכרח מציאות הנפלאות שיהיה שם נביא, כי הקורבה אשר לאדם למדרגת השכל הפועל ידמה שלא ימשך ממנה זה השעור מן ההשגחה אם לא היה שכל האיש ההוא באופן מהשלמות יתכן בו שיהיה נביא, ולזה היה אפשר במופת שיהיה יותר עצום כל מה שהיתה מדרגת הנביא יותר עצומה. ובכאן התבאר מי הוא הפועל בנפלאות, ובאיזה צד יהיה לאדם מהוא בהם, והוא מה שכוננו באורו בזה הפרק.

ס׳והוא מבואר שמה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה מענין המופתים תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ושהם נבראו בין השמשות, הוא מסכים אל מה שהתבאר בכאן מענין הנפלאות, וזה שכבר התבאר בכאן שיש לחדוש הנפלאות נמוס וסדור, וזה הנמוס הוא מסודר בהכרח בהתחדש העולם והתבונן חכמתם באמרם בכמו אלו הענינים שהם נבראו בין השמשות, וזה שההוייה אשר תהיה בששת הימים אשר נתיחסה להם בריאת העולם היתה רצונית, ומה שנמשך מן ההוייה ביום השביעי היה הוייה טבעית. וכבר ידעת שהם יקראו בין השמשות הזמן הממוצע בין שני הימים אשר יהיה בו חלק מה מכל אחד מהם, ובזה אמרו בכאן שהויית הנפלאות היא כמו ממוצעת בין ההוייה הרצונית אשר נתחדש ממנה העולם ובין ההוייה הטבעית אשר נמשך בה מציאות העולם אחר התחדשו. וזה כי מפני שיש לה נמוס וסדור באופן מה היא דומה להוייה הטבעית, ומפני שלא היה המתחדש בה מתחדש מדבר מוגבל, כמו שימצא זה בהוייה הטבעית, הנה היא דומה להוייה הרצונית. ועוד כי זאת ההוייה מפני שלא תהיה באמצעות תנועת הגרמים השמימיים והפעל אשר יתחדש בכאן מנצוצי הככבים, כמו שימצא זה הענין בהוייה הטבעית, הנה היא דומה להוייה הרצונית אשר נתחדש בה העולם, כי לא התחדש המתחדש באמצעות הככבים ותנועת הגרמים השמימיים. ולזאת הסבה אמרו רבותינו זכרונם לברכה שחדוש המופת יהיה בזולת אמצעי, כי זה הפעל אינו מסודר מהגרמים השמימיים, אבל הוא מסודר מהשכל השופע ממניעי הגרמים השמימיים. וזהו אמרם ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך וכולי, להורות על שזאת המכה היתה על דרך מופת, ולא היתה מסודרת מהגרמים השמימיים. ומפני זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה בכמו אלו הדברים אשר יתחדשו מהשכל הפועל על צד ההשגחה האישית שהמפתחות ההם לא נמסרו ביד שליח. וזה אמרם שלשה מפתחות לא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של חיה, מפתח של גשמים, מפתח של תחיית המתים. והנה רצו בזה מה שיהיה מהפתח רחם של עקרה על צד ההשגחה האישיית, ומה שיתחדש מהגשמים מפני ההשגחה האישיית, ואולם תחיית המתים, להיותו מהנפלאות היותר עצומות, הוא מבואר גם כן שחדושו הוא מפני ההשגחה האישיית, כאלו תאמר להקנות לאנשים כלם בעת ההיא אמונה שלמה בשם יתברך, וזה שכמו שהיה חדוש הנפלאות על יד משה להקנות לישראל אמונה שלמה בשם יתברך, כאמרו אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וכו', וסוף המאמר וידעתם כי אני ה', כן יהיה חדוש זה המופת בזמן ההוא להקנות לכל האנשים אמונה שלמה, כמו שיעד ואמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. והנה אין הכונה בכאן לחקור בענין תתחית המתים, כי זה ממה שהוא יותר ראוי שתהיה החקירה בו בפירושנו לדברי הנביאים ולדברי חכמי תורתנו, אלא שסדר הדברים הביאנו לזה. וכבר תמצא גם כן שרבותינו זכרונם לברכה הסכימו שכל מה שיתחדש בכאן יחדשהו השם יתברך על יד אמצעי, לא שיהיה הוא הפועל הקרוב. אמרו אין הקדוש ברוך הוא עושה דבר אלא אם כן נמלך בפמליא של מעלה. וראוי שנבין שמאמרם הוא במה שעשה אותו השם יתברך אחר חדוש העולם, לא במה שעשה אותו בחדשו העולם, כי זה ממה שלא יתכן שייוחס לאמצעי למי שיאמין בחדוש העולם, וזה מבואר.

ס״איתבאר בו שהוא אפשר שיתחדשו הנפלאות על ידי חכם שאינו נביא.

ס״בואולם על יד מי יתכן שיהיה חדוש הנפלאות, הנה הוא מבואר ממה ש'קדם שהוא ראוי שיהיה על יד נביא, שאם לא היה הענין כן, לא היה מופת לישראל שכבר נראה השם יתברך למשה מפני מה שעשה משה בפניהם מהמופתים. וראוי היה להיות כן, וזה כי מפני שהעשות הנפלאות הוא על צד ההשגחה היותר נפלאה שאפשר שתהיה, והיתה ההשגחה הזאת מצד עוצם קורבת מדרגת האיש ההוא למדרגת השכל הפועל, הנה ראוי שתהיה כמו זאת ההשגחה למי שיהיה מן האנשים בתכלית מה שאפשר מן הקורבה לשכל הפועל ולמדרגתו. אלא שכאשר הנחנו הענין כן, יקשה לתת הסבה במה שספרו רבותינו זכרונם לברכה במקומות רבים שנתחדשו נפלאות מה על יד חכמי הדורות ההם שלא היו נביאים.

ס״גונאמר שכבר ידמה שיהיה אפשר התחדש המופת על צד ההשגחה לחכם שאינו נביא, כאשר היתה מדרגתו בחכמה עצומה. ואולם המופת שיהיה בזה הענין לנביא בנבואה הוא מפני ההגדה בחדוש אלו הנפלאות טרם בואם, וזה כי כבר תכן שידע הקוסם הרבה מהדברים המתחדשים אשר הם מסודרים מהגרמים השמימיים, כמו שהתבאר בשני מזה הספר, ולזה לא יתבאר על כל פנים במה שיגיד בחדושם שהוא נביא. ואולם הנפלאות, מפני שאי אפשר שתהיינה מסודרות מהגרמים השמימיים, כמו שקדם, הנה מי שיגיע בחדושם קודם בואם בהכרח הוא נביא, ובזה האופן היה מופת לישראל שכבר היה משה נביא בהודיעו אותם חדושי אלו הנפלאות טרם בואם. והנה מה שנראה בספורי דברי הנביאים בכל מה שיתחדש מאלו הנפלאות שכבר היה לנביא מבוא בחדושים לא יחויב שלא יהיה אפשר התחדשם על יד חכם שאינו נביא, והנה לא בא ספור מזה הענין בדברי הנביאים לרוחק המצא חכם שאינו נביא במדרגה מהשלמות שתדבק בו כמו זאת ההשגחה, ועוד שכבר היו אז נמצאים הנביאים, והיה מה שיתחדש על ידם מספיק, עם שהוא אפשר שכבר קרה זה גם כן בזמנים ההם, אלא שלא נזכר זה בדברי הנביאים כי די במה שנזכר בדבריהם מהמופתים שעשו על יד הנביאים. ולפי שזאת ההשגחה יחוייב שתהיה יותר חזקה בהיות מדרגת המושגח יותר חזקה, היה שיתחדשו נפלאות יותר עצומות על יד הנביא אשר מדרגתו יותר עצומה, כמו שזכרנו במה שקדם.

ס״דיתבאר בו באיזה מהדברים יתכן שיתחדשו הנפלאות ובאיזה מהם לא, ואיך יתכן שיתחדשו בהם.

ס״הוראוי שנחקור באיזה מהדברים יתכן שיתחדשו הנפלאות ובאיזה מהם לא יתכן זה.

ס״וונאמר תחלה שכבר יראה שאי אפשר שיתחדש דבר מה מהנפלאות ימשך מציאותו מציאות מתמיד, כאלו תאמר שישתנה טבע דבר מהנמצאות בפליאה שנוי מתמיד לא יפסק, שאם היה אפשר זה, היה אפשר זה בהכרח, מפני שאין המסודר מזה המגרמים השמימיים טוב בעצמותו, שאם היה טוב בעצמותו לא יתכן בו שישתנה תמיד מפני ההטבה, וזה שכבר אפשר שיקרה למה שהוא טוב בעצמותו שיהיה יותר טוב במקרה בעת מה שישתנה הסדור בו, אבל אי אפשר בו שיהיה תמיד במקרה יותר טוב שישתנה הסדור ההוא, כי לא יתכן במה שבמקרה שיהיה מתמיד על זה האופן, אבל על כל פנים אם היה, יהיה במעט מן הזמן. והוא מבואר שאם הנחנו שהוא לא יהיה טוב מה שהיה מסודר מזה הענין מהגרמים השמימיים, הנה נייחס חסרון לשם יתברך בשומו הטבע על זה האופן שימשך ממנו המשך מתמיד זה החסרון, ולזה הוא מבואר שהוא מחויב בנפלאות שלא ימשך מציאותם המשך מתמיד. ובזה בעינו יקרה בתורה, והוא שכבר אפשר שישתנה בה דבר בעת מה, להיותו יותר טוב בעת ההיא, כמו הקרבן שהקריב אליהו בהר הכרמל בעת אסור הבמות, ומה שידמה לזה, אבל לא יתכן שתשתנה דבר מן התורה שנוי מתמיד, כי מה שימצא בו השלמות והטוב בעצמותו אי אפשר שיהיה חלופו יותר טוב תמיד, אבל אם היה, הנה יהיה זה במעט מהזמן ובדרך מקרה. ומזה הצד ימצא הבדל עצום בין הנפלאות אשר יתחדשו על יד הנביא האחד ובין הנפלאות אשר יתחדשו על יד הנביא אשר הוא למטה ממנו במדרגה, וזה כי כל מה שהיתה מדרגת הנביא יותר גבוהה יהיה המופת שיתחדש על ידו יותר כולל וימשך מציאותו יותר מהזמן, כאלו תאמר שהוא מתקרב יותר אל טבע הדבר הטבעי, להיות הטוב המקרי בו יותר מתיחס אל העצם. ובזה האופן נמצא הבדל נפלא בין מופתי משה רבינו עליו השלום ובין מופתי זולתו מהנביאים, וזה שמופתי משה תמצא כוללים מאד, וזה מבואר מהמכות שהתפשט ענינים בכל המצריים, ותמצא בהם גם כן מה שנמשך מציאותו זמן ארוך, כמו מופת המן ועמוד האש ועמוד הענן שנמשך מציאותם כמו ארבעים שנה, וזה דבר לא תמצאהו זולתי במשה רבינו עליו השלום, וזה כי מה שעשה אליהו מכד הקמח וצפחת השמן שנמשך מציאותו זמן מה לא היה אלא לאשה אחת, ולא היה שעור הזמן ההוא ארוך כמו אורך זמן המשך מציאות המן ועמוד האש ועמוד הענן. והנה היה זה הענין כן במשה לרוב התבודד שכלו תמיד בהשגתו באופן שיהיה אפשר שימשך תמיד לו מהשכל הפועל זה האופן מההשגחה. הנה מפני מה שנמצא בהשגתו מהקורבה למדרגת השכל הפועל יותר ממה שנמצא מה לזולתו, היה המופת שנעשה על ידו יותר כולל ויותר נפלא. ומפני מה שנמצא בהתאחדותו עם השכל הפועל מהתמידות, היו מופתיו מתמידים זמן ארך. וזהו מה שהעידה התורה מהבדל הנמצא בין הנפלאות שנעשו על יד משה רבינו עליו השלום ובין הנפלאות שנעשו על יד זולתו.

ס״זונאמר עוד שאי אפשר שיתחדשו הנפלאות בדברים אשר הציור במצאותם סותר נפשו, כאלו תאמר שישוב השחור לבן, והוא שחור, בדרך שיתקבצו המקבילים יחד בנושא אחד מצד אחד, כי תכף שנניח דבר נמצא בזה התאר הנה תהיה זאת ההנחה סותרת נפשה, וזה כי מה שהוא לבן איננו שחור, ויהיה אם כן הדבר האחד שחור ובלתי שחור יחד, וזה בתכלית הבטול. ומפני זה הוא מבואר שלא יתחדשו הנפלאות בענינים הלמודיים במה שהם לומדיים, והמשל שאי אפשר שיתחדש משולש ישר הקוים יהיה זויותיו פחות משתי זויות נצבות, וזה שאם היה אפשר זה, הנה יהיו זויות זה המשולש שוות לשתי נצבות ובלתי שוות יחד, וזה שקר, כי הסותרים לא יתקבצו יחד בנושא אחד. ולזאת הסבה בעינה יתבאר שלא יתחדשו הנפלאות בדברים החולפים מצד מה שהם חולפים כאלו תאמר שיהיה שם יום אחד חולף לא ירד בו מטר בירושלים ויתחדש אחר זה על דרך הפלא שכבר ירד המטר ביום ההוא בחולף בעינו בירושלים, וזה כי מפני שכבר יצא לפעל היום ההוא, והיה בלתי יורד בו המטר הנה אם ישוב אחר זה על דרך פלא שיהיה כבר ירד המטר בו, יתקבצו שני המקבילים בעת ההוא שנניח שירד בו המטר ושלא ירד בו במקום אחד בעינו. ועוד כי המתחדש במה שהוא מתחדש הוא מתחדש בזמן העתיד לא בזמן החולף, וזה מבואר מאד, עד שהאריכות בבאורו מותר.

ס״חונאמר עוד שאי אפשר שיתחדש מופת בגרמים השמימיים, וזה כי כבר התבאר שהשכל הפועל הוא הפועל באלו הנפלאות, כמו שקדם, ולא יתכן שיהיה השכל הפועל פועל בגרמים השמימיים, כי הוא עלול מהם. ועוד כי מפני שהיה מציאות הנפלאות על צד ההטבה והחנינה, כמו שהתבאר, והיה מבואר ממה שקדם שבהשתנות סדר מה מעניני הגרמים השמימיים יתחדש הפסד נפלא לאלו הדברים השפלים בכללם, הנה מן השקר שישתנה דבר מהגרמים השמימיים על דרך מופת. ולא יספק אדם עלינו מעמידת השמש ליהושע, כי אין הכונה בו שתתבטל תנועת השמש, והעד על זה אמרו ולא אץ לבוא כיום תמים, ר"ל שלא מהר לבוא, ומה שאינו מתנועע לא יתכן שיאמר בו שלא מהר תנועתו, אבל יאמר זה במה שמתנועע לא במהירות, ולזה הוא מבואר שאין הכונה באמרו שמש בגבעון דום שתתבטל תנועתו, אבל הכונה בזה שלא יסור השמש משיהיה אצלם כנגד גבעון, ולא יסור הירח משיהיה אצלם כנגד עמק אילון, עד שתשלם נקמת גוי אויביו בזה השעורה מעטי אשר יראו בו השמש כנגד גבעון והירח כנגד עמק אילון. והוא מבואר שהשמש והירח, עם היותם מתנועעים תנועתם הנהוגה, ימצאו כנגד מקום אחד רחב זמן מה, כמו הענין בגבעון ובעמק אילון, והוא מה שאמר וידום השמש וירח עמד, ר"ל שכבר דם השמש בגבעון ועמד הירח בעמק אילון, עד שנשלמה נקמת גוי אויביו, כמו ששאל יהושע, ואמנם קצר הכתוב בזה הספור כמנהגו. ואולם מה שאמר שכבר עמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים, הנה הכונה בזה הוא מה שאומר. וזה שכבר התבאר בחכמת הככבים הגלות מבואר שהשמש או איזה ככב שיהיה, כשהיה בחצי השמים, לא יורגש לו ירידה בכמו חצי שעה הרגש מבואר, אבל יהיה גבהו קרוב להיות אחד מכמו חצי שעה קודם חצי היום עד חצי שעה אחר חצי היום, וזה מבואר כשיובט בגבהו באחד מהכלים העשוים לזה, כמו האצטרולב ומה שידמה לו, והוא מבואר שסבת היום הוא השמש, והנה עד חצי היום יתחזק פועל השמש ואורו, ואז היום תמים ושלם, ואחר כן יחסר מעט מעט, עד שיעדר אורו בכלותו וילך זה בסבוב. ומפני זה הוא מבואר שהתמימות הוא נמצא ביום כשהיה השמש בחצי השמים, כי עד הזמן ההוא יהיה אור היום ושלמותו ופעולתו הולך אל ההוספה והשלמות, ואחר כן דורך אל החסרון, ולזה אמר בעת הערב כי היום רד מאוד, וזה ממה שיורה שהיום עולה ומוסיף עד חצי היום, ולזה הוא מבואר שהיום הוא תמים בחצי היום. והנה מופת יהושע היה שהוא אמר שתשלם נקמת גוי אויביו בזה הזמן הקצר אשר לא תורגש בו לשמש ירידה בהיותו בחצי השמים, וזהו אמרו וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבא כיום תמים. ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש כי ה' נלחם לישראל. רוצה בזה שלא הורגש השמש יוצא מכנגד גבעון לעיני ישראל, ולא יצא הירח מכנגד עמק אילון עד שנשלמה נקמת גוי אויביו. ואחר כן ביאר הסבה כזה. כדי שלא יחשוב תושב שנתבטלה תנועת השמש, ואמר כי השמש היה בחצי השמים, והיה זה סבה שלא מהר לרדת, כמו שימצא זה הענין בכל יום כשהוא בתמימותו ושלמותו שלא ימהר אזד השמש לרדת, ולזה אמר שלא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו שישמע השם לקול איש לעשות תכף דבר גדל כזה בזה השעורה מעטי מן הזמן, ואמנם היה זה כן רוצה לומר שתשלם זאת הנקמה בזה הזמן המעטי, כי ה' נלחם לישראל. ואולם בירח לא נתן סבה איך יתכן שתעמוד כנגד עמק אילון כל הזמן הזה, לפי שעמק אילון היה לפי מה שאחשוב יותר רחב מגבעון, ולזה יתכן שתעמוד הירח שם זמן מורגש מה. ומה שיוסיף גלוי ושלמות על מה שבארנו מזה הענין הוא מה שנזכר בתורה מההבדל בין מופתי משה רבינו עליו השלום למופת זולתו, ואם היה מופת יהושע על זה האופן שישתנה בו נמוס תנועת הגרמים השמימיים, היה יותר נפלא לאין שעור זה המופת ממופתי משה רבינו, וזה מבואר מאד. ומפני שהוקשה זה הענין לקצת רבותינו זכרונם לברכה, להיותם מבינים מזה הענין שישתנה בו תנועת הגרמים השמימיים, הסכימו שכבר נעשה זה המופת על יד משה רבינו, אלא שהוא מבואר שאם היה הענין כן, לא השמיטה התורה זכרו, עם היות קטבה אשר עליה תסוב האמנת המופתים. וכבר יתבאר לך עוד שה המופת לא היה שתתבטל תנועת השמש והירח, כמו שזכרנו, לפי שהוא מן השקר שיתחדש מופת מהמופתים לבטלה לפי מה שהתבאר מענינם, וזה שעמידת השמש אם היתה אז, לא נמצא ממנה תועלת לא לישראל ולא לזולתם, וזה שישראל היו מאמינים בנבואה בעת ההיא, ולא מצאנו שהשתדלה אומר מהאומות האחרות לשוב לשם יתברך בעבור זה המופת, ולא הישירם בזה שום נביא מפני זה המופת, כאלו תאמר שיאמר להם שיאמינו בשם יתברך ויכנעו לעבודתו, כי הוא אדון לכל הנמצאות, והמופת על זה שכבר יבטל השם יתברך תנועת השמש, שאם היה הענין כן, היה נזכר זה הענין בספור זה המופת. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאי אפשר שנאמר שיהיה זה המופת מתחדש בגרמים השמימיים, ואולם היה המופת נצוח ישראל אויביו בזה הזמן המעטי, כמו שבארנו, והנה התועלת שהגיעה לישראל מזה הענין מבואר מאד. ובכאן התבאר שאין הרצון בעמידת השמש בזה המקום שתתבטל תנועתו, ולזה גם כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה בזכירת מופת העמדת השמש זה התנאי, ר"ל שהיה בחצי הרקיע. אמרו אפילו העמיד חמה באמצע הרקיע אין שומעין לו, אמר רב עקיבה חס ושלום אין הקדוש ברוך הוא מעמיד חמה באמצע הרקיע לעובדי רצונם. ואלו היתה כונתם בהעמדת חמה שתתבטל תנועתה, אז יהיה אמרם באמצע הרקיע מותר, כי המופת בהעמדתה באיזה מקום שיהיה מהרקיע הוא אחד בעינו, אולם אמרו באמצע הרקיע להורות שההעמדה לא היתה אלא מפני היות השמש באמצע הרקיע, וזה כי במקם ההוא יתכן שיעמד השמש זמן רחב מבלתי שתורגש לו ירידה ולא עליה, כמו שקדם, ורצו בזה שלא יתכן למי שיעבור על מצות השם שישמע השם יתברך לקולו, אם יגביל זמן קצת שתשלם בו הצלחה עצומה, כמו שעשה זה יהושע. וממה שיעיד עדות אמתי שלא נתבטלה תנועת השמש לגמרי הוא אמרו ולא אץ לבא, הנה שלל ממנו מהירות התנועה אצל החוש, ולא שלל ממנו התנועה במוחלט. ואם היה בזולת תנועה כלל, היה מחויב שישלול ממנו התנועה במוחלט, לא מהירות התנועה לבד, וזה מבואר מאד. ואם ספק עלינו מספק מענין מופת הצל שנעשה לחזקיה, שאי אפשר היותו לפי מה שיחשב מזולת השתנות סדור תנועת השמש. אמרנו לו שלא היה זה המופת בסבת השתנות סדור תנועת השמש, שאם היה הענין כן, לא היה מיחס זאת התנועה לצל, אבל היה מיחס זאת התנועה לשמש, כי תנועת הצל הוא דבר נמשך לתנועת השמש. ועוד שאם היה הענין כן, לא יתכן שיאמר חזקיהו נקל לצל לנטות עשר מעלות, כי לא יתכן שם שיתבלבל סדר תנועת השמש במהירות התנועה, כמו שלא יתכן שיתבלבל בחזרתו לאחור, והמופת בשני הענינים אחד הוא. והנה הענין בזה המופת לפי מה שאומר. וזה שהמקבל שיש לו קצת עובי בדרך שישוב במדרגת המראה יראה בו בעצמו הככב, וזאת היא הסבה בהאלה ובושת כמו שהתבאר בספר האותות. והנה הענן כשהיה תחת השמש ירשם בו השמש, ואם היה מתנועע זה הענן במרוצה, יקרה שיתנועע עמו נצוץ השמש ויראהו בזולת מקומו, כי כבר יתנועע שעור מה קודם שימחה זה הרושם ממנו, ובזה האופן תראה בעבור ענן תחת השמש שיראה נצוץ השמש בזולת מקומו הראוי, וזאת היא הסבה בעינה במה שיקרה במים הרצים, שיראה האדם תמונתו בהם נכפלת כי למהירות התנועה יסורו המם אשר נרשמה בו זאת התמונה, ולא תמחה זאת התמונה בהם אם לא אחר שנראה בחלק אחר מהמים. ולפי שכבר ראה יחזקיה תמונת הענן לאיזה צד היא, אמר שהוא נקל לצל שיטה עשר מעלות לצד תנועת הענן מפני מהירת התנועה ההיא, אבל יהיה פלא אם ישוב הצל אחורנית עשר מעלות להפך צד תנועת הענן, והנה היה המופת אז בשנוי תנועת הענן להפך הצד שתהיה תנועתו אליו בעת ההיא שהגביל הנביא. ובכאן התבאר שלא יהיה המופת באלו הענינים הנצחיים.

ס״טוראוי שתדע כי דעת האחרונים מחכמי תורתנו היא מסכמת למה שהתבאר מדברינו בזה הפרק, וזה שכבר תמצאם אומרים על אמרו ואם בריאה יברא ה' אם נברא פה לגיהנם מוטב, ואם לאו יברא ה', רוצה לומר כי פתיחת פי הארץ יקרה שיהיה בסבת האיד העשני והמתילד בבטן הארץ שתקרה ממנו הוייה דומה לאש ותפתח הארץ במקום ההוא כשארך זמן זאת ההוייה שם, כמו שהתבאר בספר האותות, ויצא האש מהמקום שתפתח הארץ בו, וזה דבר נקרא גיהנם בלשוננו, כמו שהתבאר מענין גיא בן הינום שהוא סמוך לירושלים. והקשו והא כתיב אין כל חדש, רוצה לומר שאי אפשר שתשתנה הטבע ממנהגו. ותרצו ההוא לאקרובי פתחא, רוצה לומר שלא היה בזה המופת דבר מחודש במוחלט, כי מציאת פתיחת פי הארץ בזה האופן הוא דבר יתכן שימצא על המנהג הטבעי, לא היה מחודש כי אם באורך הזמן. והנה זה הענין הוא כמו הענין בשאר המופתים בשוה, וזה כי ההפך המטה לנחש היה נעשה מהטבע באורך נפלא מהזמן, כשיקנה המטה ההיא צורתו ויפשיט צורה עד ש'יהפך לנחש. והנה המופת היה בהיותו מתחדש בזולת אמצעיים אשר היה דרכו שיתחדש על המנהג הטבעי. הנה התבאר מזה המאמר שהם יראו שלא יתכן שיתחדש על דרך המופת אם לא מה שיתכן שיתחדש על המנהג הטבעי באורך הזמן. ובהיות הענין כן, והיה מבואר שאי אפשר שישתנה על המנהג הטבעי סדר תנועת הגרמים השמימיים ושאר הענינים הנמצאים בהם, הוא מבואר שאי אפשר שיפול בכמו אלו הענינים מופת. ובכאן התבאר באיזה מהדברים יתכן שיהיה מופת, ובאיזה מהם לא יתכן, והתבאר עם זה שהמופתים כלם הם בדברים השפלים העתידים במה שהם עתידים, כי מזה הצד יהיה בהם אפשרות מה.

ע׳יתבאר בו במה יבחן הנביא.

ע״אוראוי שנחקור במה יבחן הנביא, כי בזה ספק איננו מעט במה שהשרישו מזה ירמיה לחנניה בן עזור.

ע״בונאמר שכבר התבאר בלי ספק במה שקדם כי הנביא יבחן בלי ספק בהגדתו חדוש הנפלאות טרם בואם, כי זה ממה שלא יתכן שתשלם הידיעה בו כי אם לנביא. וכן יראה ממה שקדם בשני מזה הספר שלא תשלם ההודעה והשלמה כי אם לנביא, ולזה יבחן הנביא אם ימצאו כל דבריו אשר יגידם בנבואה צודקים. ובזה האופן נודע לישראל ששמואל היה נביא, וזהו מה שספר הכתוב ויגדל שמואל ויהוה היה עמו ולא הפיל מכל דבריו ארצה. וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא ליהוה. כבר ביאר לך כי הסבה בידיעתם כי נאמן שמואל לנביא לה' מפני שלא הפיל מכל דבריו ארצה. והנה ההבדל בין שתי אלו הבחינות מבואר, וזה כי בחינה בהגדת חדוש הנפלאות יודע בה בהגדה אחד לבד שהמגיד הוא נביא, ואולם זאת הבחינה השנית לא יתאמת שיהיה נביא המגיד כי אם בהכפל נפלא ושימצאו כל דבריו שיגיד עליהם בנבואה צודקים. ולזאת הסבה הביא משה רבינו עליו השלום ראיה על היותו נביא מה שהגיד עליו מהנפלאות, כי זה ממה שתשלם בו הבחינה בהגדה אחת לבד.

ע״גואולם מקום העיון בזה הוא מה שיאמר ירמיה שהנביא יבחן ביעודים הטובים ולא יבחן ביעודים הרעים, וזה שאם אמרנו שהנביא לא יבחן ביעודים הרעים, כי חנון ה' ונחם על הרעה, בשיהפך המקבל ענינו באופן שתדבק ההשגחה האלהית בו ויסיר ממנו זה הרע, הנה מה נאמר ביעודים הטובים, האם יתכן שיהיה הגעת הטוב ההיא אשר הגיד עליו לאיש הזה הכרחי, הנה יבטל הרבה מטבע האפשר. ועוד שאנחנו נמצא ביעוד הטוב שאיננו מחויב שיגיע, וזה שכבר ייעד השם יתברך ליעקב אבינו הנה אנכי עמך ושמריך בכל אשר תלך, ועם כל זה היה מתירא יעקב מעשיו אחיו, ואלו היה מחויב שיתאמת הייעוד ההוא הטוב, לא היה ראוי שיירא יעקב. ונאמר שכבר התבאר במה שקדם שהרע כשיגיד עליו הנביא יגיד עליו לשמירה שלא יבא. ולזה התכלית הגיע ההודעה בו. ובהיות הענין כן, הנה כבר יתכן שלא יתאמת זה הייעוד, וזה שבהשתדלות המקבל לקחת עצות שלא יפול זה המקרה עליו או בהטיבו דרכיו באופן שתדבק בו ההשגחה האלהית, וינצל. ואולם הטוב כשהיה מסודר שיבא לאיש מה, הנה לא יתכן שלא יגיע, וזה כי הבחירה הושמה באדם לתקן אשר עוותו הסדור אשר מפאת הגרמים השמימיים, לא לקלקל מה שיסודר ממנו מהטוב, ולא תמצא לאדם בחירה על המנהג הטבעי לברוח מן הטוב להסיר ממנו הטוב אשר יעד הנביא שיגיע לו, אבל ימחא לו בטבע חריצות על בקשתו, לזה יהיה רחוק שיהיה טוב מסודר לאדם ולא יגיע, ובזה הצד יתכן שתשלם בו בחינת הנביא כשלא יגיע, וזה כי אזד יתאמת שאינו נביא, שאם היה זה הטוב מסודר מצד הגרמים השמימיים, היה רחוק שלא יגיע. ואולם אם יגיע הטוב ההוא, לא יתאמת מפני זה שהמגיד היה נביא, כי יתכן שישלם זה בקסם או בחלום. והוא מבואר מדברי ירמיה שהוא שם זאת הבחינה בכאן בזה האופן שכבר זכרנו, רצוני שאם לא יגיע הטוב ההוא, יהיה מתבאר לישראל כי חנניה איננו נביא.

ע״דוראוי שתדע שדה הטוב אשר אמרנו שהוא רחוק שיסור הוא הטוב המסודר מהגרמים השמימיים, ואולם הטוב המסודר מההשגחה האישית, הנה ימצא ביעוד בו תנאי, ולזה לא יחויב שיגיע, והמשל שכבר יעדה התורה לנו טובות רבות אם נלך בדרכיה על צד ההשגחה האישית, והוא מבואר שכאשר לא נלך בדרכיה, יסורו אלו הטובות, כמו שאמרה התורה ואם לא תשמעו לי וגומר. ובזה האופן היה חוזר יעוד הנביא לישראל, כמו שאמר ולא יוסיפו בני עולה לענותו, כי זה היעוד היה בהכרח מצד ההשגחת האישיות, כי לא יתכן שישלם זה הטוב תמיד מצד הסדור אשר מפאת הגרמים השמימיים, וזה מבואר למי שהשתמש מעט במשפטי הככבים, וזה שהוא בלתי אפשר שלא יקרה מהם בעת מה מהעתים רע מה. והנה ההשגחה האישית ימצא בה תנאי בהכרח, כי היא לא תהיה אלא למי שידבק בשכל הפועל באון שתדבק בו זאת ההשגחה. וכן יעוד יעקב היה בהכרח מצד ההשגחה האישית, כי לא יתכן שתשלם לו השמירה בכל אשר ילך מפאת הסדור אשר מהגרמים השמימיים, ולזה היה ירא יעקב שמא יגרום החטא ותסור ממנו זאת ההשגחה האישית. ואין ראוי שתקשה ממה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל יעוד שיוצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו, וזה שזה המאמר הוא כשלא יהיה התנאי תנאי בעצמות, כמו שבארנו זה מענין משה כשאמר לו השם יתברך ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, וזה שאין ראוי שנאמין שיהיה אמרו הניחה לי תנאי בזה היעוד הטוב, עד שאם יתפלל עליהם, תסור ממנו זאת הטובה, כי זה ממה שאין ראוי שיאמר, רצוני שיהיה הפועל הטוב מונע ממנו הטוב שיעדו לו השם יתברך, אבל היה בלי ספק חטא מה למשה, אם לא היה מתפלל עליהם, כמו שאמר שמואל גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדל להתפלל בעדכם. ובהיות הענין כן, אין הכונה בזה המאמר אלא שלא ישתדל על הצלתם ולא יפחד שיכלה זרע ישראל, כי כבר יהיה ממנו גוי גדול, ולזה לא סר ממנו זה הייעוד הטוב בעבור התפללו על ישראל. והנה הרב המורה התיר זה הספק אשר זכרנו מבחינת הנביא ביעוד הטוב כשלא יגיע הטוב ההוא שיורה שהיעוד הטוב אינו חוזר, וכבר יראה מיראת יעקב מעשיו אחיו שיהיה יעוד הטוב חוזר, בשאמר בפתיחתו לפירוש המשנה כי היעוד שיהיה בו הנביא שלוח לזולתו ליעד להם זה היעוד אינו חוזר, ואולם היעוד הטוב אשר יעד השם יתברך לנביא בעצמו שאינו בו שלוח לזולתו הוא אפשר שיהיה חזור והוא מבואר שזאת הסבה אינה סבה כזה, כי כבר תשאר עמה השאלה למה יהיה חוזר היעוד הטוב אשר נאמר לנביא בעצמו, ולא יהיה חוזר היעוד הטוב אשר היה בו שלוח לזולתו. ועוד שכבר מצאנו יעוד טוב היה הנביא בו שלוח לזולתו, ולא נתקיים, והוא אמרו על ישראל ולא יוסיפו בני עולה לענותו, ולבסוף לכלותו. ובכאן התבאר במה זה יבחן הנביא ואיך יבחן בו.

ע״הנתיר בו קצת ספקות יקר בענין הנבואה והנפלאות מפני קצת ספורים באו בהם בדברי הנביאים.

ע״ווראוי שנחקור בכאן בהתר ספק חזק יקרה בענין הנבואה ובענין הנפלאות במה שסופר מזה בדברי הנביאים. ואולם הספק שיקרה מזה בנבואה הוא מה שסופר משמואל שהגיד אחר מותו בנבואה לשאול, וזה הספק הוא שכבר התבאר כשני מזה הספר שכבר התחדש הדבר הפרטי בנבואה, לא מפני השכל הפועל, אבל מפני הנביא, מפני היות מחשבתו משוטטת בפרטים ההם. ובהיות הענין כן, איך יתכן שתגיע לנביא הודעה בדבר הפרטי אחר מותו, והנה אין לו אז מחשבה תשוטט בפרטי העולם, כי כבר נפסדה הנפש ההיולאנית, ועם זה גם כן הוא בתכלית ההמנע שתשפע ממנו אחר המות זאת ההודעה לאיש אחד ממנו, וזה מבואר מאד. וכמו זה הספר בעינו יקרה בענין הנפלאות מענין המת שהחיה אלישע אחר מותו כאשר שמוהו בקברו, וזה כי הפלא הזה ראוי שהיה חדושו על יד נביא, ולא מצאנו שם איש יתכן שייוחס לו זה הפלא העצום זולת אלישע, והנה המאמר בשיתחדש זה הפלא על ידו ידמה היותו בתכלית הזרות, כי לא כן שתדבק ההשגחה בו מהשכל הפועל אחר המות, כי לא יצטרך אלה, וזה כי כבר הגיע לו מה שאפשר שיגיע לו מהטוב והשלמות.

ע״זונאמר שהספק הראשון אין התרו ממה שי?ה.

ע״חוזה שאנחנו לא נודה שיהיה מה ששמע שאול דבר הגיע לו שמואל בנבואה, אבל היתה זאת ההודעה לשאול באופן מאופני הקסם וזה כי הקסם יצטרך לפעולות מה ישלם בהם ההתבודדות לכח הדמיוני בדרך שיקבל כח עליון, והנה האוב הוא אחד מהמינים שישלוט בו הקסם, ולזה היה שישמע קולו נמוך מאד, כאמרו שפל מאוב קולך, וזה גם כן סבה שלא ישמע קולו זולת השואל בו, כמו שספרו רבותינו זכרונם לברכה מענינו, ואם היה זה אמתות, היה נשמע הקול לכל העומדים שם, לא לשואל בו לבד, וזה מבואר בנפשו, והיה זה מאמר שאול באמרו לאשה ההיא קסמי נא לי באוב, לפי שזה הע?ן

ע״טהוא מין ממיני הכאת הקסם במה שיעוררו הכח הדמיוני בפועל ההוא וירדימו שאר כחות הנפש באופן שישלם לכח הדמיוני ההתבודדות מבין שאר כחות הנפש. ואולם התר הספק השני הוא ממה שיקש?

פ׳וידמה שנאמר בהתרו, כי כמו שימצאו להשגחה אשר מפאת הגרמים השמימיים שני מינים, המין האחד שמירת האיש והמין האחר שמירת הכלל, כן ימצאו להשגחה אשר מצד הדבקות בשכל הפועל שני מינים, המין האחד שמירת האיש ההוא והמין האחר שמירת הכלל המתחדש ממנו בדרך שתהיה ההשגחה בו במה שיתחדש מענינו אחר המות. ובזה האופן תמצא שכבר יעד השם יתברך לאברהם מענין ההשגחה האלהית אשר תמצא לזרעו במה שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, הנה הודיעו ענין המופתים שחד?ש

פ״אלהכות את המצרים על צד ההשגחה האלהית מפני דבקות האב הנחבר. ובזה האופן יתכן שיהיה דבק לאלישע מההשגחה מה שיסודר ממנו זה הפלא אחר מותו לכבוד אלישע, כי אין זה יותר מהתפשט ההשגחה בשמירת קניניו. או אפשר שיהיה שם מי שהיה ראוי שיהיה זה המופת על ידו, ואם לא סופר. הנה זהו מה שנראה לנו בהתר אלו הספקות הנמצאות.

פ״בובכאן נשלם מה שיעדנו לחקור בו בזה הספר. היתה השלמתו בשבעה ימים לירח שבט של שנת שמנים ותשע לפרט האלף הששי ליצירת העולם.

פ״גיתברך ויתעלה יוצר הכל אשר עזרנו ברוב רחמיו וחסדיו על כל ברכה ותהלה אמן.