תפארת שלמה, על הזמנים ומועדים, שער הקריאת שמעTiferet Shlomo, on Festivals, Shaar Keriat Shema

א׳(ברכות דף סא ע"ב) תניא אמר ר' אליעזר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך וכו' אלא יש לך אדם יותר מגופו לכך נאמר בכל מאדך ויש לך אדם שנפשו חביב עליו יותר מממונו לכך נאמר בכל נפשך. ר' עקיבא אומר בכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך וכו'. בשעה שהוציאו את ר"ע להריגה זמן ק"ש הי' והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל והי' מקבל עליו עול מלכות שמים באהבה אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן א"ל כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו וכו' יצתה בת קול ואמרה אשריך ר"ע שיצתה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה זו תורה וזו שכרה. אמר להם חלקם בחיים יצתה בת קול ואמרה אשריך ר"ע שאתה מזומן לחיי עוה"ב. הנה יש לדקדק במימרא זו הרבה. הא' מה חידש ר"ע והוסיף על דברי ר"א הלא גם הוא דרש כן בכל נפשך יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו ולכך נאמר בכל נפשך. ב' הלא בכל לבבך הוא ג"כ הפי' מס"נ. ג' דקדוק הלשון אפי' הוא נוטל אינו מובן דהול"ל אפי' נוטל כו'. ד' שאלת המלאכים זו תורה וזו שכרה שאלו אחר המעשה כשהרגוהו לר"ע מפני מה לא שאלו זאת מקודם כשהתחילו לענות אותו ולסרוק את בשרו הי' להם להמליץ עבורו להיות נשאר בחיים. ה' פי' הדבר חלקם בחיים אינו מובן. הנ"ל בפי' הענין עפ"י מ"ש הפי' (בתהלים פ"ו) שמח נפש עבדך כי אליך ד' נפשי אשא. האמנם כי האדם צריך להיות תמיד במסירות נפש להיות מוכן אם יאונה לידו כמ"ש ונקדשתי כו'. אך מעלת דוד המע"ה הי' ביתר שאת כי כל שמחתו הי' מזה שהוא מוכן למס"נ. כי זהו עיקר שמחת הנפש ועיקר תיקון הנפש להיות עולה לגבוה הוא ע"י שהוא מוכן למס"נ. ולא כן בחי' רוח ונשמה יש להם עליי' ע"י תורה ומצות. וז"פ אפי' הוא נוטל את נפשך. כידוע לי"ח שהו"א רומז לעולם הכת"ר וזה הוא נוטל את נפשך שהנפש יש לה עלי' לעולם ההו"א. וזה שחדש ר"ע יותר על דברי ר"א שצריך האדם להיות שמח בזה שמוכן למסירות נפש כל ימיו. לכן כשיצאה בת קול ואמרה אשריך ר"ע שיצתה נשמתך באחד שהנשמה הי' לה עלי' באחדות הבורא ב"ה. שאלו כהוגן זו תורה וזו שכרה. מפני שר"ע הי' במעלה זו שיהי' במדריגה כזאת להיות נפשו עולה לגבוה כמ"ש כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אפי' הוא נוטל את נפשך ועתה רק נשמתו יצאה באחד והלא גם נפשו הי' צריך להיות לה עלי' למעלה כי בחי' נשמה ורוח גם בעולם הזה יכול לעלות ע"י תורה ומצות. לכן השיב להם הקב"ה חלקם בחיים. פי' כי צורך הנפש להיות נשאר בעולם הזה עבור בני אדם אשר חיים עודנה להוריד שפע לעולם הזה. כמו שבארנו בפי' המשנה בפרקי אבות כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות. פי' הגוף שמונח כאן בקבר הוא מכובד על הבריות אשר בזכות הצדיק אנו חיים משפע הטוב אשר משפיע להם. כמ"ש והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים להגן עליהם. וז"פ אשריך ר"ע שאתה מזומן לחיי עוה"ב. עפ"י דאי' בזוהר הקדוש שעוה"ב הוא מה שממשיכין מעולמות העליונים לעולם הזה וזה לשון עולם הבא לשון הוה תמיד בכל עת לכן נשאר מר"ע בחי' הנפש למטה כדי להמשיך השפעות טובות לעולם הזה מעולמות העליונים. עיין במגיד משרים פ' ואתחנן בפ' אעברה נא. וז"ל אסתלק לעילא מן חמשין שערי בינה ברזא דאל"ף ואראה תמן הוא עולם הראי'. וקאמר אעברה נא את הירדן למרמז דבעא לאעברה לעילא מן בינה וקב"ה לא בעא דיתעל' נשמתי' דמשה לעילא מן בינה משום דא"כ לא הוי לי' דיבוקא בהאי עלמא וכי היכא דלהוי לישראל קיומא בגלותא אצטרך למהוי למשה קצת דבוקא בהאי עלמא וכו' ע"ש. וכן הוא בדבור הקודם ע"ש:

ב׳בגמרא הנ"ל. אמרו לו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער כו'. הנה הלשון שאמרו לו עד כאן אין לו פירוש. אך הנ"ל דהנה ר"ע באמת הי' יכול לצאת נפשו מיד. אך הוא ע"ה הי' מכוון בכוונה בעת ההוא להחיות עוד נפשו בקרבו ולסבול כל היסורים הללו לבעבור השהות עוד בהיחוד וכוונה הגדולה כי אם הי' מת מיד לא הי' יכול לעשות עוד דבר. וזהו כשראו תלמידיו גודל הצער ההוא אמרו לו רבינו עד כאן כלומר די לך בצערך עד כאן והנח נשמתך ולא תוסיף לדאבה עוד. והוא ע"ה אמר כל ימי הייתי מצטער ומצפה מתי אוכל לעשות היחוד בכוונה העצומה הזאת וזה מתי יבא לידי ואקיימנו. פי' אקיים את נפשי בכוונה למען אוכל להשהות עוד בעולם הזה בתיקון היחוד הזה וזה שהי' מאריך באחד פי' שהי' מעכב ומאריך את נפשו בקרבו לתיקון כוונת היחוד. וזה הי' ענין ר"ח בן תרדיון שהניחו ספיגין של צמר על לבו זה הי' מן השמים לבעבור יהי' בחיים עוד בשעה ההיא בכוונת היחוד של מס"נ. וז"ש בגמ' כשהוציאו את ר"ע להריגה אותה שעה זמן ק"ש הי' כי אף שהי' מצטער על זה כל הימים מ"מ לא הי' עדיין בבחי' עשי' ממש עד אותה שעה שהוציאוהו זה הי' לו זמן ק"ש האמיתי שזכה למסירות נפש בפועל והוא הזמן הנכון של ק"ש דלאו כל אדם זוכה לזה כי לכל יש זמן ועל אותה המדריגה הגדולה בפועל נקבע זמן ק"ש:

ג׳בענין הנ"ל. בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך. הנ"ל בהקדם הפסוק (תהילים ל״ט:ז׳-ח׳) יצבור ולא ידע מי אוספם ועתה מה קויתי אדני תוחלתי לך היא. דהנה מבואר בספרים שיש כמה נפשות דאזלין ערטילאן לחרפות ולדראון עולם. והמצות אשר עשה זה הגוף נותנין אותם לנשמה אחרת ולזה כוונתו בש"ס ואפי' הוא נוטל את נפשך. וז"ש נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן היינו המצות שעשה הרשע נותנין אותו למי שיש לו ניצוצי הקדושה שלו. וז"פ יצבור ולא ידע מי אוספם שלפעמים עושה האדם מצות ואחרים נוחלין אותו. ולזה אמר ועתה מה קויתי כיון שיש הנהגה זו שעוזבים לאחרים חילם א"כ אין תקוה מהמצוה שעושה רק תוחלתי לך היא עכ"פ המצוה שאני עושה אני עושה נחת רוח להבורא ב"ה ואם אני נוטל שכר או לא אין אני עושה ע"מ לקבל פרס. וז"פ אפי' הוא נוטל את נפשך. כלומר שנוטל מזה ונותן לזה ולא יהי' לך שום שכר מן המצות רק גיהנם וחרפות ודראון עולם ח"ו. זהו הוא קבלת עול מלכות שמים שלימה שעושה רק לנחת רוח לפני הבורא ב"ה ועבור עצמו אינו דואג אם יהי' בג"ע או בגיהנם ח"ו. עכ"ז הוא עושה את שלו לשם שמים: (מכי"ק)

ד׳שמע ישראל כו' ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וכו' וקשרתם וכתבתם וכו' והי' אם שמוע כו' לאהבה כו' בכל לבבכם כו' ושמתם וכו' וקשרתם ולמדתם וכתבתם כו'. הנה כבר נתקשו הראשוני' ז"ל על כפל הדברים בשני הפרשיות האלו כי הן הן הדברים שנאמרו בפ' הראשונה. גם למה יצטרך לאומרם בכל יום שניהם יחד בכפילת הדברים הלא הי' די באחת מהם. גם למה באו שניהם יחד בתפילין ומזוזות. גם מה ענין הפ' למען ירבו הסמוך להם לק"ש. אך הנה רש"י ז"ל פי' בפסוק שמע ישראל הכוונה היא ד' שהוא עתה אלהינו הוא יהי' ד' אחד כמ"ש ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד. ולבאר כ"ז הנה אמנם צריך האדם לדעת ולהתבונן כי כל עניני התורה והמצות ומעש"ט שעושה באהבה ויראה להש"י אם כי אמיתית הכוונה בהם הוא להעלות מ"נ ליחדא קב"ה ושכינתי' ולאוקמי שכינתא מעפרא וליחד כל העולמות כידוע לי"ח. אמנם בכ"ז יש עוד מדריגה עליונה מזו לבחי' העובד מאהבה אשר אך זה תכלית כל המעשים. והיא האהבה והדביקות בהש"י והרצון המקוה אחרי כל חיי עולם הזה ואחר תחיית המתים ואחר בנין בהמ"ק אשר אז יזכו נשמות הצדיקים להתענג בנועם ד' תמיד בלי ערך ובלי סוף ואך אז יזכו הנשמות בזמן ההוא למדריגת האהבה בלי שום מסך המבדיל אשר אין להגיע אלי' בעולם הזה. כי אמנם בזמה"ז עיקר פעולת ותכלית האהבה למסור נפשו לכבוד ד' אשר בזה יהי' תיקון השכינה כיל"ח והוא הכוונה בק"ש כמבו' להבאים בסוד ד' אבל אין לבחי' האהבה ענין עצמי זולת התכלית של כלות הנפש כו' כי מה יועיל ד"מ אהבת הבן לאביו היושב בבית הסוהר אם לא ישתדל להוציאו ממצר הלא כל אותות האהבה מכל התענוגים אשר יעשה לאביו לא יערבו לו זולת להוציאו ראשונה מן המצר ואח"כ יתעלה באהבתו לדבקה בו כי נפשו קשורה בנפשו. והנה כי כן עניני העבדות בגלות המר הזה הלא הוא לאוקמי שכינתא מעפרא כי כביכול הוא אסור בזיקים. אבל בזמן הגאולה בעולם הנשמות הנה אז יהי' כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו ואז נשמת כל חי תברך את שמך ונהללך ונשבחך ואז יהי' תכלית העבדות והאהבה אשר כוונו עלי' מתחלה בכל העבדות בעולם הזה כי כל מעשינו בעולם הזה הוא רק הכנה לאהבה ולדבקות הנעלה ההוא ואז יהי' העבדות בדביקות בבחי' א"ס כמש"נ ועבדו לעולם למעבד נשמתין העבדות בחי' נשמות לבד. וזה שמצינו בזוהר הקדוש רב המנונא סבא בכל ערב שבת אמר שהוא בעולם הנשמות ולזה בשבת שהוא מעין עוה"ב אומרים נשמת כל חי היינו שעכ"פ ביום השבת יהי' האדם במחשבה של עולם הנשמות. וזש"א איזה חכם הרואה את הנולד שיראה מה שיוולד ממנו לעתיד בזמן ההוא. והנה כי כן צריך האדם בעודו בעולם הזה לשום את לבבו נאמן להכין כל מעשיו באהבתו ית"ש ולעשות רושם ופעולה לתכלית האהבה והעבדות בעולם הנשמות אשר יזכה לדביקות הנפלא והנעלה לעתיד. וזהו שאנו אומרים בברכת ק"ש ותן בלבנו להבין ולהשכיל וכו' לאהבה וליראה את שמך וכל המדות הללו שנזכה למעלות וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה בעולם הנשמות כי כן כל כוונת הלימוד בעולם הזה הוא שיגיע עי"ז למדריגת הקירוב והדביקות הנ"ל. וכן מצינו בתנאים הראשונים שבסוף ימיהם אמרו שיתן להם זמן שלשים יום לחזור על לימודם שבאותן השלשים יום ילמדו בהכוונה שיהי' להם תועלת בעולם הנשמות וזאת למדו ממשה רבינו עליו השלום שאמר משנה תורה לכוונה הזאת. ודו"ק:

ה׳נמצא כל ענין העבדות בזמן הזה וכל התורה ומצות ומעש"ט באהבה יש בה שני בחי' האחת היא הבחי' המצטרך בזמן הזה בגלות המר להעלות מ"נ ובמסירות נפש באהבה לאוקמי שכינתא מעפרא ולקרבה אל דודה. והשנית היא שיהי' כל מעשינו ראוים וקיימים לעוה"ב לחזות בהם בנעם ד' בעולם הנשמות. והנה לכך באו שני הפרשיות יחד בק"ש. כי פ' והי' אם שמוע מרומז על בחי' העבדות של זמה"ז ועליו נאמר לאהבה את ד' כי ע"י האהבה לד' בעולם הזה נזכה לאהבה הנצחיות בעולם הנשמות וע"י מסירות נפש נזכה לאוקמי שכינתא מעפרא להגיע לכל הטוב ההוא ולכך נאמר ושמתם את דברי אלה על לבבכם דבור הוא לשון קשה והוא ב' דברים דבר גלות ישראל וגלות השכינה והוא ע"ד המבו' בזוהר הקדוש בענין מרכבת יחזקאל שהוצרך לפרש ולבאר לבני דורו כל מעשה מרכבה שראה בגלות עמם בח"ל כי הם יראו לנפשותם פן עזבם הש"י חלילה בגלות ולא ישמע עוד לקול תורה ומצות שעושים בגלות לכן גלה להם כי ד' עמהם גם בגלות. וז"ש הכ' ושמתם את דברי אלה וכו' וחרה אף כשתהיו בגולה ואבדתם כו' בכ"ז תשימו התורה ומצות על לבבכם וקשרתם וכתבתם ותהיו גם שם שומרים המצות כי גם שם יהיו לריח ניחוח לד' ולזה סמוך פ' למען ירבו ימיכם על האדמה ר"ל ע"י התורה ומצות שתעשו בגולה ויהיו גם שמה לריח ניחוח תזכו לשוב אל האדמה ולראות ירושלים בבנינה כי כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבנינה ושמחתה. וזהו למען ירבו ימיכם וכו' על האדמה היא אדמת קודש כימי השמים על הארץ ולראות בעוז ד' בשמחת עולם בעולם הנשמות:

ו׳אמנם כוונת פרשה הראשונה הוא שמע כולה עולה לגבוה על עולם הנשמות וזה היחוד שפרש"י ז"ל לכוון שד' שהוא עתה אלהינו כו' ביום ההוא יהי' ד' אחד כו' כי אחרי היות כל המעשים והפעולות טובות מקווים אל העת ההיא להדבק בד' ית"ש אך הנה זהו העיקר. ומה שנאמר פ' שמע קודם פ' והי' אם שמוע כי כן העוה"ב נברא קודם עולם הזה וסוף המעשה במחשבה תחלה ומ"ש ענין האהבה ומסירות נפש בפ' שמע הוא בעולם הזה רק בענין פתיחה והכנה להעשות רושם האהבה והמצוה בקיום לזמן ההוא אשר יהי' הענין הזה באמת. והנה לכך אנו מצווים להזכיר ולומר שני הפרשיות יחד בכל יום כי שניהם כאחד טובים להיות זכרונם תמיד בלב האדם לא ימושו לעולם. וז"פ הגמ' בברכות (דף ט' ע"ב) אמר ר' שמעון בן יוחאי פעמים שאדם קורא ק"ש ב' פעמים בלילה ויוצא בה אחת של יום ואחת של לילה ופריך הגמ' אהדדי ומשני לעולם לילה היא והא דקרי לי' יממא משום דאיכא אינשי דקיימי בהאי שעתא. והקשה הרמב"ן ז"ל מאי משני משום דאיכא אינשי דקיימי הלא מ"מ לילה הוא ואיך יוצא בה י"ח. עוד קשה למה אמר בתחלה יוצא בה אחת של יום הו"ל להקדים שיוצא בה אחת של לילה דאיירי בה וכמו בסדר המתניתין שמתחיל מאימתי קורין את שמע בערבית ואח"כ הול"ל של יום. אך לדברינו ניחא שהגמרא מרמז בזה. פעמים שאדם קורא ק"ש ב' פעמים בלילה. היינו בגלות הנקראת לילה ויוצא בה אחת של יום היינו פ' ראשונה שהיא מרמז לעולם הנשמות כנ"ל. ואחת של לילה היינו פ' שני' שהוא מרומז על הגלות כנ"ל. וזה שמתרץ לעולם לילה היא בהגלות אך משום דאיכא אינשי דקיימי היינו הצדיקים דקיימי בהאי שעתא. פי' שגם בעודם בעולם הזה הם במסירות נפש והם בעולם הנשמות כמ"ש אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעוה"ב כי גם בעולם הזה הוא בעוה"ב. [ר"ל גם בעודם בעולם הזה הם מצפים לישועת ד' העתידה והם במחשבה זו כל ימיהם וכל העומד לשרוף כשרוף דמי וכו']. מש"ה קרי לי' יממא כי הם הצדיקים הגואלים את ישראל בכל עת ובכל שעה. ודו"ק:

ז׳ואהבת את ד' אלהיך כו'. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום כו' ובפ' השני' כתיב והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי לאהבה כו' השמרו לכם פן יפתה לבבכם. יש להבין הלא ענין האזהרות שבשתי הפרשיות האלו שווים הם כמעט כמבו'. למה א"כ בפרשה השניה כתיב אח"כ השמרו לכם פן יפתה כי אחר כל אלה צריך עדיין שמירה פן יפתה חלילה. ובפרשה הראשונה לא כתיב כן כי אם יהי' אוהב ד' בכל לבבו ונפשו ומאודו ומקבל מצותיו הנה הוא צדיק גמור בוודאי אין למעלה ממנו איך יפתה לבבו אחרי אלהים אחרים. אך הנה רז"ל אמרו בגמ' (ברכות דף ל"ה ע"ב) אמר ר' שמעון בן יוחאי אפשר אדם חורש בשעת חרישה קוצר בשעת קצירה כו' תורה מאי תה' עלה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם ובזמן שאין עושין רצש"מ מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך ע"ש. ויש להקשות הלא זאת הברכה של ואספת דגנך כתי' אחרי והיה אם שמוע מיד ושם נאמר לאהבה את ד' וכו' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם א"כ איך קורא רשב"י לזה שאינו עושה רצונו של מקום וכי זו קטנה היא באיזה אופן יקרא עושין רצש"מ. גם הלא לעיל מוקי לה ר' חנינא בר פפא בעושין רצש"מ. וכבר הקשו זה בתוס' שם ותירצו בדוחק ע"ש:

ח׳אמנם לבאר זה נקדים עוד מאמר הכ' ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו' אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ד' אלהיך ללכת בדרכיו לשמור מצותיו כו'. יש להבין מה חידש לנו הכתוב בזה הלא כבר כתוב זה כמה פעמים במשנה תורה כמבו'. אמנם זה הנה הדרך הנכון העבדות להש"י ב"ה הוא לקיים מצותיו מאהבה כנודע כי לעולם צריך שתקדים בחי' האהבה להש"י ב"ה תחלה לקיום המצות היינו ע"י האהבה שאוהב האדם להש"י ב"ה בכל לבבו ונפשו ומאודו הנה הוא משתוקק מאד לעשות נחת רוח לפניו ית"ש. ולכך הוא משתדל מאד לקיים מצותיו ית"ש בחפיצה ותשוקה כמ"ש דוד המע"ה צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וכמה פסוקים עד"ז. והנה העיקר ראשית הכל היא האהבה בזו חפץ ד' וכמ"ש הבוחר בעמו ישראל באהבה. ר"ל העיקר שבחר ד' בעמו הוא ע"י בחי' האהבה שאוהבים להש"י ב"ה. וכ"נ אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ר"ל תחלת מה שאתה בחרתנו מכל העמים הי' ע"י בחי' האהבה שהי' אתנו שנאהב אותו ית' אח"כ רצית בנו וקדשתנו במצותיך אח"כ באה לנו קיום המצות באהבה ביתר שאת בקדושה. וכך הוא הדרך הנכון לעולם בחי' האהבה הוא צריך להקדים לעשיית המצות כנ"ל. אבל כשנקדים עשיית המצות להאהבה זהו לא נכון עוד לפני ד' אעפ"י שע"י ההרגל והעבודה בקיום המצות יוכל לבא לבחי' האהבה הגדולה כמבו' בספרים. אך זה איננו שלם ואיננו בטוח עוד שיגיע אל זה. והנה זהו ענין ההפרש בין שתי הפרשיות האלו של ק"ש כי בפ' הראשונה כתי' ואהבת תחלה ואח"כ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך היינו האהבה תחלה ואח"כ קיום המצות כנ"ל ובפ' שניה כתי' והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי לאהבה שהוא קיום המצות תחלה אח"כ יגיע מזה להאהבה הנה זהו הדרך איננו נכון ובטוח עוד וע"ז אמר אח"כ השמרו לכם פן יפתה לבבכם כי עד"ז צריך עדיין שמירה לזכות להגיע אל האהבה האמיתית כמו שנתבאר. והנה לכך לזה הענין שבפ' השניה קרא רשב"י בגמ' שאין עושין רצונו של מקום כי לא זה הוא שלימות הרצון הש"י ב"ה שהמצות יביאו לאהבה רק שאהבה תהי' תחלה לקיום המצות. וז"ש בגמ' למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ עול המצות היינו כפי' הנ"ל. וז"ש ראה נתתי לפניך היום כו'. ר"ל שני הצדדין ואני אומר לך שתהי' לאהבה את ד' תחלה ואח"כ תבוא מזה ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו כנ"ל:

ט׳עוד י"ל בגמרא ברכות הנ"ל במה שאמר ר' שמעון בן יוחאי כאן בעושין רצונו של מקום ובאין עושין רצונו של מקום כתיב ואספת דגנך. וקשה כנ"ל וכי זה יקרא אין עושין הא כתי' והי' אם שמוע תשמעו כו'. אכן הנה בפ' הראשונה כתי' ואהבת את ד' וכו' ולא כתי' השמרו לכם ובפ' השניה כתיב השמרו לכם שצריך עדיין שמירה. אמנם הנה יש שני בחינות באהבת ד'. הבחי' האחת הוא בכל לבבך היינו כמו שלבבו יאהב בניו וב"ב וכדומה מאהבת האדם בעולם הזה. הנה יראה לפעול בעצמו האהבה הזאת להש"י ב"ה. וזה בכל לבבך בשני יצריך. כי גם מדרכי היצה"ר ילמוד לאהבת הש"י. והנה הבחי' הזאת היא הפשטיות והנמוכה באהבת ד' כי הוא שוה בשוה אם אהבת עולם הזה ואהבת הש"י יהי' על משקל אחד. פעם יאהב העולם הזה בכל לבבו ונפשו ומאודו ופעם יכריע עצמו לאהבת הבורא בכל אלה. אבל אחר שאמר הכתוב ואהבת את ד' בכל לבבך ובכל נפשך זה הוא ההתחלה. הנה אח"כ אמר הכתוב והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. ר"ל הכוונה שיעבור אהבת ד' והתורה והמצות על לבבו יותר ויותר מה שלבבו חפץ באהבת עולם הזה. והנה אם יעבור חוק אהבת ד' על לבבו יותר אז יכנע לבבו מלאהוב שום דבר בעולם הזה מבלעדי ד' ית"ש. והנה לכך בפ' השני' כשאמר הכ' והי' אם שמוע תשמעו כו' לאהבה את ד' בכל לבבכם היינו ע"ד הנ"ל שוה בשוה העולם הזה והעבדות ד' במשקל אחד. הנה לכך אמר הכתוב ע"ז השמרו לכם פן יפתה לבבכם כי בחי' הדעת עדיין צריך שמירה פן יתהפך בתחבולותיו כי פעם הוא כך ופעם להיפוך כנ"ל. לכך הוא שאמר רשב"י שזהו באין עושין רצש"מ כמבו'. אבל אמר הכתוב אח"כ ושמתם את דברי אלה על לבבכם שיעברו אהבת המצות על כל עניני אהבת עולם הזה אז יהי' קיום לעד. למען ירבו ימיכם כו':

י׳ואהבת את ד' אלהיך. אמרו חכז"ל שיהי' שם שמים מתאהב על ידך. הנראה ברמז דבריהם ז"ל. כי הנה זה צריך לכוין בכל המצות ומעש"ט שיתיחד השם הוי' ב"ה שהוא היחוד זו"נ. וזהו הפי' תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. שלום הוא יסוד. בעולם הוא מלכות כמבואר בזוה"ק. וזה שמצינו אצל ר"ע שנכנס בשלום ויצא בשלום נכנס בשלום היינו היסוד זעיר ויצא בשלום הוא ביסוד נוק'. וזהו פי' הכתוב עשה עמי אות לטובה. או"ת הוא יסוד לטוב"ה הוא טו"ב ה' הוא היחוד זו"נ. ויראו שונאי ויבושו כמ"ש הזוהר הקדוש בפ' ויגש (דף רו ע"ב) על פסוק כי הנה המלכים נועדו ע"ש. וזהו הרמז מש"כ ד' יברך את עמו בשלום. וזהו ג"כ המברך את עמו ישראל בשלום. פי' ביחוד הנ"ל. וז"ש כי לא יעשה ד' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. דב"ר הוא השכינה סוד"ו הוא בחי' יסוד שתיקון הנוק' שהיא נקראת דבר מלכות ע"י יסוד. והיחוד נעשה ע"י עבדיו הנביאי"ם אותיות ביא"ה נ' הוא נון שערי בינה י"מ הוא יסו"ד מלכו"ת וז"פ של ואהבת שיהי' שם שמים מתאהב על ידך. פי' שתגרום ע"י מעשיך הטובי' היחוד העליון שם הוא מלכות כידוע ויעש לו דוד שם. שמי"ם יסו"ד כמבו' בזוהר הקדוש ויהי' היחוד והאהבה בש"ם שמי"ם כנ"ל. וזה ג"כ והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי לאהבה את ד' אלהיכם שיהי' האהבה והיחוד בשם הוי' ע"י כוונת קיום המצות. וזהו הפי' ואהבת את ד' הוא יסוד אלהיך היא נוק' שתכניס האהבה ביניהם ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום: (מכי"ק)

י״אוהיו הדברים האלה כו' על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם וקשרתם לאות על ידך וכו' וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. הנה כאשר נשים לב להתבונן על סדר ענין הפרשה הזאת. הנה מנה הכתוב בזה סדר קיום המצות על ארבעה פנים. א' לקיים הדברים בלב. ב' לקיימם בדבור בפה. ג' לקשרם עליו בבחי' לבוש של תפילין. ד' לכתבם על מזוזות הבית משכן לו. הנראה לרמז בזה עפ"י המבואר בע"ח כי אצילות הנאצל הזה של האדם בכללו עם כל הצריך לקיומו הוא בציור דוגמת ד' בחי' אורות העליונים ובמצב ד' בחי' עולמות אבי"ע שהם ד' אותיות הוי' ב"ה. כי כן הפנימיות של האדם יש בו ד' בחי' נר"נ ונשמה לנשמה. והאדם עצמו יש בו ד' בחינות. א' הנשמה אשר באפו. ב' הוא הגוף על הנשמה. ג' הלבושים על הגוף. ד' הבית שיושב בו היכל לכולם ע"ש והבן. ועתה כאשר תבנית האדם בתחתונים הוא על מצב ארבע בחינות העליונים. הנה לכך גם התורה והמצות שהם עיקר החיות והקיום של האדם והן הנה אורות העליוני' היוצאות מפי הש"י ב"ה. ג"כ ארבע פנים להנה. כדי להחיות ד' בחי' האדם. כמוהם על ארבעת רבעיהם ילכו. והנה זהו הוא סדר ד' בחי' של קיום המצות שבפרשה הזאת. כאשר יקבל עליו עול מלכות שמים בהיחוד של שמע ואהבת הנה נאמר תחלה והיו הדברים האלה על לבבך. כי הלב היא עיקר החיות של האדם בגשמי ודוגמתו ברוחניות הוא ראשית כל פועל או מעשה אשר יעשה האדם והלב הוא תחלת כל מחשבה או התעוררות לאהבה או ליראה ושם משכן כל רצונות טובות של האדם. אך משם יפרד והיה לארבעה ראשים. יש מהן מצות התלויות בלב שגם תכלית קיומם ועבודתם הוא נשאר רק בהלב כמו מצות אהבה ויראה הפנימית ומצות קבלת היחוד של שמע וכדומה. ויש מצות אשר יוצאות מן הלב להתגלות מעט על תנועת האיברים כמו מצות תלמוד תורה של ודברת בם וכדומה שהם מפעלות הגוף. ויש מצות אשר יוצאות להתגלות יותר על האדם ללבוש בהם כמו מצות וקשרתם לאות על ידך ומצות ציצית וכדומה. ויש מצות אשר יוצאות להתגלות יותר נגלה בקיומם כמו וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. והוא הדבר אשר דברנו כי קיום המצות בתחתונים הם מיוסדים על ארבעה פנים של האורות העליונים שהם עיקר החיות וקיום של האדם כנ"ל. אמנם עוד צריך לדעת כי אף אם כל המצות הם יוצאים מן מחשבת הלב לפועל הנה גם אחרי צאתם עוד רושם הקדושה של התעוררות המצוה לעשותה נשאר תמיד במקורו בהלב ששם הוא אור היוצא בתחלה ממנו אל האיברים להתגלות הפעולה. ובכן כל ענין המצוה אשר יעשה האדם בגופו ותנועת אבריו בפועל. או גם במקום אשר יבחר האדם לעשות בו איזה מצוה. הנה תמיד יהי' נשאר רושם הקדושה של המצוה שעשה על אבר שעשה בו המצוה ועל המקום הנעשה בו כי בעשיית המצוה נעשה האבר הפועל והמקום הנפעל בו מרכבה להקדושה ולא תסור ממנה לעולם. הלא כבר אמרו חכז"ל בגמ' בענין עבירות עוונותיו חקוקים על עצמותיו וקורות ביתו מעידים עליו וכדומה. עאכ"ו במדה טובה שהיא מרובה וכמבואר זה ליודעים. וכן הוא מפורש בזוהר הקדוש פ' פנחס (דף ר"כ ע"א) וז"ל. דתנינן דכל אתר דצדיקיא אתחדש בי' מילי דאוריי' כד איהי בהאי עלמא פקיד להאי אתר ואתי לי' לגבייהו וכש"כ כד שריאן בגוויה צדיקיא אחרינן לחדתא בההוא אתר דאמרין מילא דאורייתא וכו' ע"ש. וכן בקדושת אבר העושה מצוה כבר נודע כי הוא כלי שרת קודש לד'. אך בהלב שם משכן מקור הקדושה של כל האיברים כי כל המצות יוצאות ממחשבת הלב וממנו תוצאות חיים לכולם כי הכוונה היא נשמה אל המעשה ואחר כוונת הלב מן הדברים. נמצא כי בלב הוא התחלת כל המצות אף של מצות מעשיות והלב עם כל המצות תמיד נשמה להחיותם כנ"ל. הנה לכך אמרו חכז"ל דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב כי אחרי כי בלב שם צרורות המצות כולם כאחד הנה בהנשא המצוה האחת ינשאו לעומתם גם האחרים וישלימו ויסייעו להדבור לצאת בקדושה כי כן כל המצות מחוברים כאחד כמו הרמ"ח איברים של האדם. וזהו שנאמר כאן והיו הדברים האלה על לבבך ואח"כ ושננתם לבניך כמ"ש בכל המצות כתבם על לוח לבך ואח"כ ושננתם לבניך ודברת בם כי כן כאשר ילמוד האב לבנו יתכוון להכניס בקרבו את כל מחשבות לבו להבינהו לנכון. וזהו הציווי של ושננתם לבניך אחרי והיו הדברים האלה על לבבך ר"ל ללמוד לבנו הוא תלמידו בקדושה ולהכניס בקרבו דברים היוצאים מן הלב אוצר הקדושה כנ"ל. וזהו שנאמר אלה הדברים אשר דבר משה וכו' ככל אשר צוה ד' אותו אליהם. פי' כי אלה הדברים אשר דבר משה אל ישראל הי' בכל לבו שיצאו הדברים מאוצר הקדושה של לבו של משה רבינו עליו השלום כי אחר כוונת הלב הן הדברים. וזהו ככל אשר צוה ד' אותו אליהם ולא השאיר לעצמו דבר כי זהו הי' שבח רעיא מהימנא שהי' רק כמו צנור המשפיע לישראל. נחזור לענינינו. הנה גם בכל פעולה מעשיות אשר יעשה האדם איזה מצוה בכוונה. הנה נשאר הקדושה במקום הזה לעולם. הנה זה שנאמר מיד בפ' הזאת וקשרתם לאות כי בהמצות הנחת תפילין בכוונת הלב יתעורר עם המצוה הזאת בפעם ההיא כל המצות שעשה מימיו שנשאר רושם קדושתם במקום ההוא מכבר כנ"ל. וזהו ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך כו'. פי' שיהיו המצות הולכים תמיד עמך בכל מקום וכו'. וזה שאמרו חכז"ל בגמ' וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך אלו תפילין שבראש. ר"ל כי ע"י התפילין מתעוררין גם כל המצות עמה שעשה כבר וזה שאנו אומרים ותרי"ג מצות התלוים בה. וזה שאנו אומרי' בכל מצוה אשר קדשנו במצותיו לשון רבים כי ע"י מצוה אחת מעורר עמה מצות רבות שעשה. וזהו מצוה גוררת מצוה. וז"ש נאמנים כל פקודיו סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר. הנה פי' נאמן הוא הנותן לזולתו. וזהו הפי' הפקודים הם המצות עצמם נאמנים ועומדים עם האדם להתעורר כשיעשה איזה מצוה מחדש יתעוררו עמו לסייעו. וזהו סמוכים לעד לעולם. פי' הם סמוכים מיד להאדם לעוזרו לעתיד לעשות המצות באמת וישר. וזהו את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם. פי' ללכת בהם לעשות עוד מצות רבות. וזהו מיד ושמרתם את משפטי כו' כי ע"י ללכת בהם ושמרתם וכו' כי המצות הולכים תמיד עם האדם והם המסייעים לו לעשות עוד. וזהו אם בחקותי תלכו. פי' לעשות עוד מצות עמהם. וזהו וזכרתם את כל מצותי לשון זכרות והשפעה לעתיד לעשות כנ"ל והבן. אולם יש עוד בחי' גבוה' מזו כי הצדיק העושה המצוה לא לבד שמתעורר כל מעשי עצמו כנ"ל. כי גם מעורר עמו מעשי אבותיו והם עצמם באים עמו לסייעו בסוד העבור כידוע וזה הבא לטהר מסייעין אותו וזה מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי לעוררם כנ"ל. אמנם גדול מזה הי' כח אבותינו הקדושים שבכח מצותיהם שעשו היו משפיעים קדושה לבניהם אחריהם לעשות בקדושה כמוהם. וזהו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ושמרו וכו' וזהו אצל העקידה אנו אומרים וזכר לנו אהבת הקדמוני' פי' להשפיע לנו מאהבת הקדמונים. והבן:

י״בוהיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכו'. הנ"ל לפרש ע"פ מה שפרשתי בפ' את הברכה אשר תשמעו וכו'. עפ"י דברי הבעש"ט בענין ומה דוד המלך ע"ה שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד. שדברי תורה מפי הצדיק הם מתברכים בלב השומעים כדמיון הזרע כי אור זרוע לצדיק. אבל מאחיתופל לא למד אלא שני הדברים בלבד. וזהו את הברכה אשר תשמעון כלומר יהי' לכם ברכה בהדברי תורה אשר תשמעו אשר אנכי מצוה אתכם היום כו'. וזהו הפי' נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ד' אלהיך אליו תשמעון ככל אשר שאלת מעם ד' אלהיך בחורב לא אוסיף עוד לשמוע את קול ד' אלהי כו' ויאמר ד' אלי הטיבו אשר דברו כו'. הנה יש להבין כל ענין הסמיכות המשך הכתובים האלה מה ענין זה לזה בכאן. אך הוא כמו שבארנו שמשה רבינו עליו השלום הי' זה בכוחו בתורתו ולימודו את ישראל בבחי' זרע הברכה הנ"ל ומדיבור אחד הי' להם הברכה בתורות והלכות הרבה. הנה ע"ז הבטיח לישראל נביא מקרבך כמוני יקים לך ד' שהנביא והצדיק יהי' באותו בחי' כמוני שיתברך הדבור שיצא מפיו ולכך אליו תשמעון ככל אשר שאלת בחורב כו' לא אוסיף לשמוע עוד. ר"ל כאשר שמעו אז בחורב דבור אנכי ולא יהי' לך אמרו מיד כי אינם צריכין עוד לשמוע שאר הדברות. כי הדבור הזה הי' נתברך אצלם והבינו ממנו כל התורה ולכך אמרו לא אוסיף עוד לשמוע כי אינני צריך יותר. וזהו שאמר הקב"ה הטיבו אשר דברו. כי זה טוב מאד שיש להם הבנה זאת. וכמ"ש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. פי' הדבורים נותנים חיות לעולם ודבריו חיים וקיימים ומדבור אחד יכול להתקיים העולם כולו. ועל אותה בחי' של ברכת הדבור הבטיח לישראל נביא אקים להם כמוך ונתתי דברי בפיו שיהי' בבחי' הדבור הזה שכן הוא בכל צדיק וצדיק כנודע. וזהו שאה"כ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך פי' שיהי' בבחי' הברכה הזאת שיהיו מתברכים בלבבך ויהי' לך ללמוד בהם תמיד ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך וכו' שיהי' לך לדבר בם תמיד בכל אשר תפנה בין בביתך בין בדרך ובשכבך ובקומך לא ימושו מפיך עד עולם: (מכי"ק)

י״גושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכו'. ובפרשה השני' כתי' ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך כו'. הנה יש להבין טעם שינוי הלשון בשני הכתובים הבאים כאחד על ענין הלימוד. בכאן כתי' ושננתם לבניך ודברת בם שאתה תדבר בם ולהלן הוא אומר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם שהפי' הוא שהם ידברו בם מעצמם ומה ענין זה סמוך אל בשבתך בביתך והול"ל בשבתם בביתם ובלכתם בדרך. אכן הנה כבר אמרו חכז"ל ושננתם לבניך אלו התלמידים שהתלמידים קרוים בנים. והנה יש שני מיני מדריגות גבוה מעל גבוה בענין לימוד הרב עם התלמידים כמו שמצינו בזוהר הקדוש בענין לימוד רשב"י ע"ה עם התלמידים ע"ה. דהנה בזוהר הקדוש פ' (תרומה דף קכ"ט) ז"ל אמר ר"ש לחברייא זכאין אתון לעלמא דאתי וכיון דשרינן מלין דכתרא דמלכותא עילאה אימא אנא בגינייכו וקוב"ה יהיב לכון אגרא בההוא עלמא וההוא הבל דפומי יסתלק לעילא כאילו אתון מתערין מלין אילין ע"כ. הנה מובן מל' הזוהר הקדוש במש"א אימ' אנא בגינייכו וקוב"ה יהיב לכון אגרא כאלו אתון מתערין מילין אילין. שזה הי' כוונתו הגדולה והטובה הזאת לתלמידיו להנחיל להם חלקו בתורת ד' וסודותיו כאלו כל הד"ת האלו הי' שלהם והוא אמר כל זה בשבילם. לכך להם יחשב לצדקה ושכר טוב בעמלם כאלו הם התעוררו כל זה והבל פיהם נסתלק לעילא כנ"ל. הנה זהו הדרך האחד בסדר לימוד והשפעה להרב בתלמידיו באהבה ואמונה להגדילם ולהמשיכם שפע אורות העליוני' להיותם נמשכים עליהם מעצמם לומר בזה כי הם כדאי לעצמם והתורה היא שלהם ואני אומר דבר זה בשבילם. כמו האב הטוען ומטעים דבריו בשביל בנו החביב עליו ומכניס כל דבריו בכוונת בנו שעשועו לומר כל זה הוא דברי בני. אע"פ שכל דבריו המה שלו כנ"ל. אמנם הדרך השני במעלה הוא שמצינו בזוהר הקדוש בסדר האדרא רבה שהיו התלמידים יושבים לפני רבם הגדול והקדוש רשב"י ע"ה והוא חלק להם לכאו"א לומר ד"ת ורזין ותיקונים הטמורין. והם מפיהם הוציאו דברים הנשגבים האלו כאלו הם המשיכו כל זה. והוא לא רצה לומר להם רק הם יאמרו מעצמם כל זה כמו שמצינו באד"ר בלשון הזוהר הקדוש בענין מצחא כו' רעוא דרעווין כו' וכד אתגליא אתקבלא צלותהון דישראל אימתי אתגליא שתיק ר"ש. שאיל תנינות אימתי. אר"ש לר"א ברי' אימתי אתגליא א"ל בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא כו' ע"ש. הנה רשב"י ע"ה לא רצה לומר לו דבר זה רק שהוא בעצמו יוציאו מפיו הקדוש. כדי ליתן לו שכר טוב בתורתו. וכן לכל אחד בפני עצמו ע"י שנתגלו הסודות העליונים האלו ויצאו מהבל פיו. הנה כאו"א פעל ועשה תיקונים ויחודים עליונים גבוה מעל גבוה לאין שיעור ויוכל להמשיך אורות העליונים לעצמו. כמו שמביא שם בלשון האד"ר שאמר רשב"י ע"ה לכל אחד מתלמידיו בפני עצמו קום ואתקן תקונא דא. וכן בפאר וכבוד אחר כזה ואח"כ בירך אותם מעין תורתו של כאו"א לפי ענינו איש איש על דגלו בסיום דברו ע"ש. הנה זה הי' מגודל מדת טובו וחסדו של הקדוש רשב"י מה שהשפיע והמשיך אורות העליונ' והגבוהים האלו למטה להתגלות על ידי תלמידיו הקדושים. ואעפ"י שכל הסודות והחדושים האלו שאמרו הי' הכל מפיו והשפעת אורו עליהם והכל הי' שלו כמו שמצינו בזוהר הקדוש (יתרו דף פ"ו) ז"ל פתח ר' יהודה כו' מאן דמתפרש מר"ש כאלו מתפרש מכולא כו' דכד אנן קיימין קמי' דר"ש מביעין דלבא פתיחין לכל עיבר וכלא מתגליא וכד אתפרשנא מיני' לא ידענא מדי וכל מביעין סתימין. הנה מבואר כי כל הסודות וחדושי תורה שאמרו תלמידיו הכל הי' מה שהוא השפיע להם ממעייני החכמה אעפ"כ רצה הוא בחסדו שהם יוציאו הדברים האלה מפיהם וכל אחד יעשה לו שביל לעצמו להפיק רצון וטוב לעולם:

י״דהנה עפ"י הדברים האלה מבואר שני מיני הדרכים ומדריגות במעלות לימוד הרב הגדול והקדוש לתלמידיו הטובים כנ"ל. כדי להשפיעם מאורות העליונים לנטלם ולנשאם כל ימי עולם. האחד הוא כשתלמידים יושבים לפניו ביחוד אתו כמו בסדר האד"ר שהופיע מאור פניו אליהם באור פני מלך חיים כמ"ש ביוסף וישא משאת מאת פניו אליהם ועי"כ קבלו התורה ממנו כמ"ש כי באור פניך נתת לנו תורת חיים. ועד"ז אמרו חכז"ל חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שהוא בשעת עליית רבו אז במעלות העליונים לאין שיעור. אזי יקבל הארה מאור פניו ויומשך לו מאור פניו חכמה וקדושה יתירה לאין שיעור. ושם בסדר האד"ר הנה התלמידים האלה אמרו מעצמם והם דברו בפיהם כל התורות והסודות האלו להיותם יושבים את פני רבם והוא ביחוד אתם כנ"ל. אמנם הדרך השני הוא מה שבארנו לעיל שהרב הגדול והקדוש אומר מעצמו ד"ת והוא אומר בשבילם כי שלהם הוא וקשטם במעלת הלימוד ונתן להם חלקו בתורתו להיות להם לנחלה וחלק חכמתו לתלמידיו כי הוא חלקם ותורתם לעולם. למען יתאמצו בעצמם להמשיך אורות העליונים לבדם אף בלתי רבם ולא יצטרכו לממוצע להשפיעם ע"י רבם כנ"ל. והנה על בחי' דרך הזה יוכלו התלמידים להשיג מה שישיגו אף אם אינם עם רבם ואין יושבים לפניו כי כבר הוא פתח והמשיך להם השביל והצנור ליצא ולהשפיע באורח מישור אליהם לבדם לעולם. וזהו הוא מתנה טובה ונאמנה שנתן הרב כל חלקו ותורתו לתלמידיו לבל יצטרכו עוד אליו להשפיעם ע"י כנ"ל. וזהו הוא שבח רעיא מהימנא שנתן לישראל כמש"א ישמח משה במתנת חלקו כו'. פי' שנתן לישראל חלקו ממש בכל המשכת אורות העליונ' והתורות והסודות הנשגבים הכל נתן לישראל שיוכלו לקבל הם בעצמם ולהמשיך להם כל זה לבדם זולתו כדי שלא יחסר להם כל טוב לעולם. כי מה יעשו בשעה שלא יהיו את פני רבם הנה חלילה יהיו המביעין סתימין כנ"ל. והנה זהו שנאמר מיד בתחלת מתן תורה וירד משה מן ההר אל העם ופרש"י ז"ל מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו רק מן ההר אל העם. וקשה וכי מה היו עסקיו של משה שלא פנה אליהם. אך הפי' הוא שלא הי' משה רבינו עליו השלום פונה לעסקיו עסק התורה לעצמו לחשוב את עצמו לממוצע להשפיע לישראל כי לא רצה כל זה כנ"ל. רק הוא כוון והמשיך האור הגדול מן ההר אל העם פי' לילך פשוט אל העם בלי שום ממוצע ולא יצטרכו אליו עוד. וזש"נ וירד משה אל העם וידבר אלהים את כל הדברים האלה כו'. פי' שמשה רבינו עליו השלום ירד והמשיך הדבור של האלהים לדבר אליהם לבדם זולתו בלי שום ממוצע ולא רצה להיות שום הפרש בינו לבין העם רק כולם יהיו שווים לטובה. וזהו ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צווני ד' אלהי. פי' שלא הי' שום הפרש ביני לביניכם רק אתם הייתם שומעים שוה בשוה עמדי כאשר צווני ד' אלהי כן צוה אתכם והדבור בא אליכם כמוני כנ"ל. כי אע"פ שהדבור הי' אל משה הנה לא נתעכב אצלו רק עבר במישור אל בנ"י והיו כל ישראל שומעים כדוגמת הצנור השלם והפשוט שכל המים העוברים על ידו לא יתעכבו בו ולא יחסר מהם כלום. והוא שאמר הכתוב ואת כל אשר אצוה אותך אל בנ"י. פי' כל אשר אצוה אותך יעבור מיד אל בנ"י. וכך היתה הכוונה להיות כן בכל דבור ודיבור שנדבר הקב"ה עם משה שיהיו ישראל מקבלים הדבור העליון בעברו מיד כמו שמצינו בהציווי ואת כל העדה הקהל אל פתח אוהל מועד ויעש משה כאשר צוה ד' אותו ותקהל העדה אל פתח אוהל מועד. פי' כאשר הי' הציווי אל משה רבינו עליו השלום להקהיל את העדה הנה כל העדה שמעו הדבור ההוא. וזהו ויעש משה כאשר צוה ד' אותו. פי' שמשה רבינו עליו השלום עשה זה בכוחו הגדול שיהיו כל ישראל שומעים הדבור מיד ותקהל העדה אל פתח אוה"מ כששמעו הדבור מיד נקהלו כולם מעצמם ולא הוצרך לקראם בשם ולהקהילם. וזש"א להם זה הדבר אשר צוה ד' לעשות פי' זה הדבר עצמו שנקהלתם כולכם עפ"י הדבור ששמעתם. הנה זהו אשר צוה ד' לעשות תמיד שיהי' כן תמיד שתזכו לשמוע הדבור כמוני כי כך היתה הכוונה מתחלה. אבל בעוה"ר נתקלקל הדבר ולא הי' כן אחרי הפגם כמבו' בכתוב. אך מ"מ כשדבר משה רבינו עליו השלום אליהם. הנה ג"כ הי' קרוב למעלה הזאת כי השכינה הי' מדבר מתוך גרונו כמ"ש ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם כנ"ל. וכן כל נביא ונביא הי' מדבר בשם ד' ממש כביכול עם השם הי' מדבר מתוך גרונו כנ"ל:

ט״וונחזור לענינינו הנה ב' הבחינות יש בסדר לימוד הרב עם תלמידיו באמת ובאמונה גבוה מעל גבוה להשפיע קדושה יתירה לתלמידיו ולקשרם מעלה מעלה. הנה ע"ז הוא שאמר הכתוב בק"ש שני הכתובים כאחד בשינוי הלשון. הא' אמר הכתוב ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך זה מוסב על הבחי' כשהתלמידים יושבים לפניו כמו בהאד"ר ושננתם לבניך אלו התלמידים ודברת בם פי' תדבר בם בתוך התלמידים שתשפיע להם ד"ת ואתה תדבר מתוך גרונם בשבתך בביתך עמהם ובלכתך בדרך עמהם כמו שהי' אצל רשב"י ע"ה. ואח"כ אמר הכתוב ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם על בחי' השנית שבארנו שתלמוד אותם לדבר בם מעצמם בלי שום ממוצע שלא יצטרכו לך והם ידברו בדברי תורה מעצמם אף כשאינך עמהם בשבתך בביתך זולתם ובלכתך בדרך זולתם. הם ידברו ויהגו בתורת ד' להמשיך להם כל טוב לעולם:

ט״זושננתם לבניך ודברת בם כו' וקשרתם לאות על ידך וכו'. יל"ד כי בפ' הראשונה נאמר ושננתם בתחלה ואח"כ וקשרתם ובפ' השניה נאמר וקשרתם תחלה ואח"כ ולמדתם אותם את בניכם. למה בראשונה הקדים מצות ת"ת לתפילין ובשניה מצות תפילין קודם לת"ת. אך הנה אמרו חכז"ל בגמ' (ב"ק דף יז ע"א). אמר רבה בב"ח כי הוה אזלינן בהדי דר"י למשאל שמעתא לא הוה פשט לן עד דמשי ידי' ומנח תפילין ומברך והדר אמר לן. ויש להבין למה לא אמר להם ההלכה קודם שהניח תפילין. אך הנה מובן בכוונת האר"י ז"ל כי מצות ת"ת ותפילין המה מקבילות ומשולבות אשה אל אחותה. כי בתחלה ע"י מצות תלמוד תורה אחר חצות עולה נקודת כתר רחל למעלה כאור הבקר ועמדה שם פב"פ ונעשה בה בחי' תפילין. וזהו שע"י עסק התורה בתחלה נעשה עי"ז מצות תפילין כיל"ח. אמנם אחר המשכת המוחין ע"י התפילין צריכין שיהיו עליו כל היום שלא יסתלקו והוא הסוד שאמר ר"י היכא דמי חילול השם ההולך ד"א בלא תפילין. הנה ע"י מצות תפילין נעשה עסק התורה אח"כ ביתר שאת ויתר עז. והוא הרמז שאה"כ בתפילין והי' לך לאות על ידך וכו' למען תהי' תורת ד' בפיך כי ע"י מצות תפילין תהי' התורה בקיום בפיך. נמצא כי בחי' התפילין הם בחי' ארון נושא את נושאיו. וזה שר"י לא רצה לומר להם ההלכה בלא תפילין כי ע"י התפילין תתחדש לו הלכה על אמיתתה בכח חכמה העליונה כנ"ל. וזהו יש להבין ג"כ בכוונת התוס' שם ד"ה והאמר וכו'. הנה על סדר הזה שנתבאר רמוזים סדר הפרשיות של ק"ש שבתחלה נאמר ושננתם קודם תפילין כי כן צריך להיות כמו שנתבאר ובפ' ב' נאמר וקשרתם ואח"כ ולמדתם זהו התלמוד תורה אחר הנחת התפילין כמו שנתבאר. והבן:

י״זושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם. הנראה ברמז הכתוב כי הנה דברי הוא לשון דברי תוכחות. והוא ע"ד המבו' בז"ח רות. אדהכי שמעו חד קלא כו' דחד אוזילא דאילתא דקא בכיה על חד אריא דאתרשים תדיר בכורסי' קדישא בי' והיא בכיה דר' ישמעאל בן אלישע כה"ג דבכה על רישא דרשב"ג דההוא בכי' לא אתעביר מכורסיא דמלכא עד דיעביד קב"ה נוקמין בשאר עכו"ם וכו' ע"ש:

י״חהנה יש להתבונן על מעלת הבכיה הזאת של ר"י מה כחה יותר על כל הצעקות ובכיות של ישראל הקדושים והטובים בהגלות המר הזה ולמה לא נאמר בכולם השבח הזה. אך אמנם בשנשים לב נראה כי הנה אמנם בעת הצרה ההוא כשהוציאו את רשב"ג להריגה בשעה ההיא כשבכה וצעק ר' ישמעאל עליו גם ההוא גברא בההוא פחדא יתיב כי גם אותו הוציאו להריגה ונהרג אחריו. כשנפל הגורל על רשב"ג תחלה ור"י ידע מזה כי ימות מיד אח"כ ובכ"ז לא שם את לבו על צרת עצמו לבכות על נפשו היקרה רק על מיתת רשב"ג לכך הבכיה הזאת והצעקה ההיא הוא שהגיע עד כסא כבוד שאינה לצורך עצמו כלל רק על צרת רשב"ג וזהו המדקדק בלשון הזוהר הקדוש דבכה על רישיה דרשב"ג ולא על עצמו כלל כנ"ל. והנה אמנם זהו הוא דרך הישר להצדיקים שלא להסתכל על עצמו כלל רק על זולתו מה שנוגע לכבוד הש"י וישראל עמו ומה גם להסתכל על עיקר גלות השכינה אשר אך באלה חפץ ד' וזה הוא היקר לפני ד' להכתב בספר הזכרון לפניו ליראי ד' ולחושבי שמו וכמבו' בזוהר הקדוש פ' ויקרא. משא דומה אלי קורא משעיר קב"ה אמר אלי קורא משעיר קלא שמענא בגלותא כו' ומה אמרו שומר מה מליל אינון תבעין לי על מטרוניתא כדין קב"ה כניש כל פמליא דילי' ואמר חמו בני רחימו דאינון דחיקין בגלותא ושבקין צערא דלהון ותבעין לי על מטרוניתא דילי וכו' ע"ש. הנה לעומת זה הוא שבא הכתוב להורות בזה כשיהי' חלילה וחרה אף ד' ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אז ושמתם את דברי אלה הם התוכחות והיסורין שנוגע לי כביכול בהגלות השכינה זה תשימו העיקר על לבבכם ועל נפשכם יותר מה שנוגע לכם לנפשכם אז יהי' שכרכם לשוב אל הארץ ולשבת בה. וזהו שנאמר בסמוך לה למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כל המצות של וקשרתם וכתבתם וכו' כשיהיו בכוונת ושמתם את דברי מה שנוגע לי כנ"ל יהי' למען ירבו ימיכם כנ"ל:

י״טהשמרו לכם פן יפתה לבבכם וכו' וחרה אף ד' בכם ועצר וכו' ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וכו'. יש להבין ענין המשך הפסוקים האלו איך שייך ההתקשרות של ושמתם את דברי אלה על לבבכם אל מה שאמר קודם וחרה וכו' ועצר את השמים וכו' וכי העונש הזה צריך לשים אל הלב ועל הנפש ואיך אמר הכתוב ושמתם את דברי אלה על לבבכם שהוא מוסב על הראשוני' שאמר קודם לזה וכו'. אמנם הנה כן כתי' רוצה ד' את יראיו את המיחלים לחסדו. וקשה מה אמר הכתוב כי היראים הם המיחלים לחסדו. הלא כל העולם מצפים לחסדו הגדול ב"ה. אך הנה כתי' גם ענוש לצדיק לא טוב והפי' הוא כי אע"פ שיש רשעים רבים בעולם והי' ראוי להענישם ולהאבידם מן העולם מ"מ הנה הצדיק אינו רוצה לעורר למעלה פנים של זעם חלילה להגביר מדה"ד אף על עוברי רצונו ית"ש מטעם אחר. והוא כמו ד"מ הבן האוהב את אביו אינו רוצה שיהי' שום הקפדה לאביו על ידו שיהי' הוא הגורם כעס לאביו ואף שלא יעשה לו שום רעה ע"ז מ"מ הנה גורם הכעס והזעם של אביו גם זה אינו תענוג לאביו ועצם הכעס לא טוב לו. אכן הבן צריך להשתדל לגרום תענוגים ושעשועים לאביו כל ימיו. והנה כן הצדיק אינו רוצה לעורר למעלה שום מדה"ד וגבורות במדות העליונות חלילה אף על עוברי רצונו מטעם כי עצם הדין והכעס למעלה הוא בחי' פגם. כי רצון הטוב אך להטיב ולהשפיע כל טוב שזהו הרצון והיחוד בכל העולמות וע"י ההתגברות מדה"ד הוא להיפך כיל"ח. לבד מזה הנה התעוררת החמה והכעס למעלה חלילה יוכל להזיק גם להטובים כמו שהי' זה בענין קרח כי יצא הקצף החל הנגף ע"י התעוררת מדה"ד וניתן רשות למשחית חלילה אינו מבחין. וזה שצעקו אתם המיתם את עם ד' ע"י הכעס שהתעורר למעלה כנ"ל. הנה כי כן לא נכון לצדיק להראות שום פנים של זעם חלילה על העולם שלא לעורר על ידו שום קטרוג ומדה"ד למעלה חלילה. שזה הוא פגם בעצם בלתי עונש כמו שנתבאר. אכן שפתי צדיק ידעון רצון להמשיך תמיד הרצון והחסדים והיחוד למעלה בכל העולמות שזה הוא קיומם ולכן אמר הכתוב גם ענוש לצדיק לא טוב וכו'. והנה זה הדבר הוא שהי' על ים סוף שאמר להם משה רבינו ע"ה ד' ילחם לכם ואתם תחרישון. שלכאורה מה הי' היזק אם היו צועקים ומפני מה החריש אותם. אכן הנה כי קריעת ים סוף הי' ענין רצון ויחוד הנעלה בנס הזה בכל העולמות לכך לא רצו שיתעוררו ח"ו שם כעס וחימה בעת ההוא אף על המצרים לצעוק אל ד' להומם ולאבדם כי עצם הכעס הוא למעלה פגם חלילה לכן אמר ד' ילחם לכם ממילא ע"י ההתגלות ורצון האור העליון הנה יאבדו המצריים ואתם אך תחרישון. ומה גם הנה מהטעם השני שבארנו הי' בזה להתעורר עי"כ מדה"ד גם על ישראל בעת ההיא כמ"ש הללו עובדי ע"ג והללו עובדי ע"ג כנ"ל. אך עיקר הצעקה יהי' אל ד' רק עבור ישועות ורחמים על עצמם ועי"כ ממילא השונאים נופלים לפניה'. כמ"ש בצר לי אקרא ד' ואל אלהי אשוע וכו' מן המצר קראתי י"ה פי' אני קורא להושיעני מן המצר ולחלצני מצר והוא ענני במרחב י"ה יותר ויותר ממה שקראתי כי כאשר ד' לי בעוזרי אז אני אראה בשונאי נקמות מהם כל גוים סבבוני בשם ד' כי אמילם וכו'. והנה זה הענין המובא בגמ' במס' (גיטין דף ז') שלח לי' מר עוקבא לר' אליעזר בני אדם העומדים עלי כו' שלח לי' דום לד' והתחולל לו השכם והערב עליהם לבהמ"ד והוא יפילם חללים ע"ש. שהצדיק צריך להתפלל רק על הרצון והישועה של ישראל וד' הטוב הוא יפרע לנו מצרינו כי רגע באפו חיים ברצונו שרצון השי"ת אך להמשיך חיים וחסד לעולם הזה. ועד"ז י"ל ענין הפגם של מי מריבה שכיון שכעס משה רבינו עליו השלום נתעורר מדה"ד למע' עי"ז. והנה זה שאמר הכתוב השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם חלילה תגרמו וחרה אף ד'. ר"ל שע"י החטא שלכם תגרמו הכעס ומדה"ד חלילה למעלה לענוש אתכם. והנה לא זו יראת ד' לירא מן העונש של ואבדתם וכו' ועצר וכדומה. אך שימו נא לבבכם כי מלבד העונש הנה הפגם גדול מאד שגרמתם כעס ומדה"ד במדות העליונות. אבל הש"י רוצה את יראיו את המיחלים לחסדו. היינו לעורר החסד לעשות תמיד היחוד והרצון למעלה. וזהו ושמתם את דברי אלה. ר"ל דיבור הוא לשון קשות זה יצער אתכם יותר על לבבכם ועל נפשכם יותר מאבוד נפשיכם חלילה מה שגרמתם הכעס ח"ו למעלה וז"פ דברי אל"ה בסוד מי ברא אל"ה, והבן:

כ׳למען ירבו ימיכם וימי בניכם. הנ"ל דהנה יש צדיקים אשר אינם יכולין לסבול הצער של גלות השכינה בעולם הזה ומאד מתמרמר לבם בקרבם עד שמגודל המרירות קצים בחייהם ומבקשים להסתלק מעולם הזה מכל וכל כמו שמצינו זה באליהו הנביא ששאל את נפשו למות כמה פעמים על שלא הי' יכול לראות בצער של גלות השכינה כמ"ש קנא קנאתי לד' וכו'. והנה ענין זה מבואר בכתוב אצל אליהו ומדה הזאת היא הראוי' לכל בית ישראל באורך הגלות המר הזה לשום אל לבו צער השכינה וכבוד הש"י המחולל בין העובדי כוכבים עד שאין להסתכל על שום ענין מעוה"ב רק על כבוד שכינתו ית"ש ואז עי"כ יעתר להם ד' לגאלם במהרה גאולת עולם. והוא שכ' הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ד' הגדול והנורא. שלכאורה מהו המעלה הזאת שיבא אליהו קודם הגאולה ומה יוצא לנו מזה. אך הוא הדבר שבארנו שאמר הכתוב כי קודם הגאולה הנה אנכי שולח לכם את הבחי' הזאת של אליהו הנביא שכולכם כאחד לא תבקשו שום ענין מעולם הזה רק יחוד שמו ית' ותהיו קצים בחייכם מעניני עולם הזה כמו אליהו הנביא ז"ל רק ותמלוך אתה ד' לבדך מהרה ועי"כ יהי' הגאולה בלי ספק. וז"ש לפני בא יום ד' הגדול כי אם כל בנ"י יבקשו רק דבר זה אז במהרה יאיר ד' לאור היום הגדול והנורא ההוא כנ"ל. אכן יש עוד בחי' בצדיקים שתמיד כל היום הם משתוקקים ומתאווים למעלת השגה וחיות העולמו' העליונים כמו בחי' המלאכים העליונים שהם בבחי' רצוא ושוב נקראים שרפי קודש שמתאווים להתקרב לאור העליון אע"פ שיהיו נשרפים מגודל האור א"ס ב"ה בכ"ז הם מוסרים נפשם לגודל החשק והתשוקה לדביקות באור העליון כנ"ל. והנה כמו כן הצדיקים הללו הם במסירות נפש ומואסים בכל חיי עולם הזה רק תשוקתם לעלות למעלה מעלה להדבק באור העליון ב"ה כי בעולם הזה הנה הגוף הוא מסך המבדיל לכן הם רוצים להפשיט הגוף מעליהם והנשמה תוכל לעלות מעלה מעלה עד אין שיעור. אולם הצדיקים האלו יש להם מעלה כשזוכים להתגלות האור העליון בעולם הזה כמו שיתגלה כבוד ד' לעיני כל בשר יחדיו לעתיד. הנה אז נכון להם גם חיים בעולם הזה כמ"ש ואתם הדבקים בד' אלהיכם אז חיים כולכם היום תוכלו לחיות חיים נעימים בעולם הזה והוא שזכה דוד המלך ע"ה כמו שבארנו במ"א וכמ"ש שמח נפש עבדך כי אליך ד' נפשי אשא. פי' שמח נפש עבדך בעולם הזה כי בהיותי בחיים בעולם הזה אליך נפשי אשא בדביקות הנעלה כנ"ל. וזהו ולא תגעל נפשי אתכם. וזהו לדוד אליך ד' נפשי אשא. נפשי גימ' מ"ת שהוא במסירות נפש כל הימים בדביקות כנ"ל. וזהו סמיכת הברכות בשמ"ע בא"י מחי' המתים נקדישך ונעריצך כסוד שיח שרפי קודש ע"ד שבארנו לעיל. וז"ש בק"ש והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי לאהבה את ד' אלהיכם שתגיעו למעלת האהבה והדביקות הנעלה בד' גם בהיותכם בעולם הזה וקשרתם וכתבתם עד שא"א לפרוש מאהבה ודביקות הגדולה אזי יהי' טובה לכם למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה שתוכלו להשאר בעולם הזה אלה לחיי עולם כמו לעתיד וכמו שכתוב אורך ימים אשביעהו כי יזכה לאריכות ימים כאשר אראהו בישועתי העתיד לבא במהרה בימינו. אמן:

כ״א(עירובין נ"ד ע"ב) תנא דבי ר' ענן מה דכתיב רוכבי אתונות צחורות יושבי על מדין אלו ת"ח שדנין דין אמת לאמיתו. להבין מעלת הדין הזה. הנה יש צדיקים שמוסרים נפשם על ישראל כמו משה רבינו עליו השלום שאמר ואם אין מחני נא. וכן דוד המלך ע"ה אמר תהי נא ידך בי ואלה הצאן מה עשו. וכן בכהן הגדול כתי' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו. וזה הי' כוונת חושן המשפט שהי' לובש הכהן הגדול. וזהו כהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו. פי' שהגדלות שלו מה שהי' מוסר נפשו על אחיו בנ"י. ובזה היו מסלקים הדינין מעל בנ"י. הנה זהו הפי' יושבי על מדין שדן דין אמת לאמיתו ליתן אמת ליעקב חסד לאברהם ולכל בני ישראל אמן: (מכי"ק)

כ״בלמען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כו'. הנה אדמה רומז לעולם הבינה כמבואר בס' מאורי אור. והוא גן עדן העליון. והנה כתי' ויברך דוד את ד' לעיני כל הקהל שהוא מרמז שבכל יום הוא כן שמברך דוד את ד' לעיני כל הקהל הם הצדיקים בג"ע למעלה כמו שאמר אודך ד' אלהי ואכבדה שמך לעולם גם אחרי ההסתלקות מעולם הזה לג"ע הנה לעולם הוא מברך ומהלל בשירות ותשבחות להש"י ב"ה כמו שעשה בעולם הזה. וכן הוא בכל הצדיקים כמבו' בזוהר הקדוש פ' שלח ע"ש. שבכל יום משה רבינו עליו השלום אומר השירה של ים עם כל דור המדבר. ואח"כ מספרים מכל הצדיקים שהיו בעולם ומה שעשו בימיהם. וכן לעתיד יהי' זה בכל יום שיהיו מפארים הצדיקים שבכל דור ויהיו פורטים מעשיהם הטובים שעשו כל ימיהם. ודבר זה יהי' בפני כל הצדיקים נשמע ובפני כל המלאכים וכל העולמות העליונים. וזהו למען ירבו ימיכם על האדמה היינו בג"ע העליון שם ירבו ימיכם להיות מספרים ונשמעים מעשיכם הטובים שעשיתם בכל יום ויום. והוא שנאמר ובכל יום ויום מרדכי מתהלך היינו שהלך לעולם העליון לג"ע עם כל יום ויום שלא חסר יום אחד. וזהו מתהל"ך "מת "הלך לאחר מותו הלך עמו כל הימים למעלה. וזהו כל ימי חייך להביא לימות המשיח כל ימי חייך בלי חסרון. וזהו ונרננה ונשמחה בכל ימינו עם כל ימינו נשמחה לעתיד כי כולם יהיו שווים לטובה אמן: (מכי"ק)

כ״גדבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית. להבין כפילות הדברים מ"ש דבר אל בנ"י ואמרת אליהם. יבואר עפ"י מ"ש לדעת גודל מעלת דיבוק חכמים והתחברות אל הצדיקים אשר בקבלת פניהם יכול האדם להיות זוכה ליראת שמים. כמו שכתוב אצל משה רבינו ע"ה וייראו מגשת אליו. פי' ע"י שהיו נגשי' לפניו לראות תמונתו באו לידי יראת שמים. וזה הי' ענין עליית הרגל דכתי' יראה כל זכורך ואי' בגמ' כדרך שבא לראות כך בא ליראות יראה יראה. וזה דאי' בזוהר הקדוש יראה כל זכורך אל פני האדון כו' זה רשב"י. לרמז כי קבלת פני הרב הוא ג"כ ענין מעלת עליית הרגל לבא לידי יראת שמים. אמנם לא כל העתים שווים לטובה להיות סמוך ונראה אצל הרב. לכן העצה לזה להתחבר תמיד יחד עם התלמידים והחברים המקשיבים ומסתופפים בצילו ועי"ז יכול ג"כ לקבל עליו עומ"ש ולתת עצות בנפשו בכל הענינים. והעיקר שיהי' כל אחד שפל בעיניו נגד חבירו ועי"ז יכול להיות בבחי' מקבל זה מזה כמו שדרך הכלי המקבל צריך להיות עומד למטה מן הכלי ששופך ממנו כי אם יעמוד למעלה מכלי ששופך ממנו לא יכול לקבל ממנו כן האדם צריך להיות בדעתו שפל ולמטה מחבירו המשפיע לו. וזה הענין הוא מעלות המלאכים דכתיב ומקבלין דין מן דין אף שהם בבחי' עומדים תמיד בבחי' אחת אעפ"כ צריך כ"א להחזיק את חבירו להמשפיע ומכ"ש שהאדם צריך להיות שפל בדעתו נגד חבירו ואז יכול לקבל ממנו וללמוד דרכי השם כנ"ל. וזה הרמז בפ' זו דבר אל בנ"י ואמרת אליהם. פי' דבר זה הוא נוגע בהם עצמם. ועשו להם ציצית לשון הסתכלות. שיהי' כאו"א מסתכל במעלות חבירו ומשתוקק ללמוד ממנו בבחי' מקבל. ושיהיו הם בבחי' ציצית. כי עיקר מצות ציצית הוא למען תזכרו וכו'. וע"י אהבת חבירים כנ"ל יכול ג"כ לבא להתעוררת עשיית המצות בבחי' מקבל כאו"א מחבירו:

כ״דוראיתם אותו וזכרתם את כל כו'. יבואר עפ"י מ"ש בגודל מעלת שמירת הברית אשר הוא העיקר והיסוד לכל המדות טובות ובלתי זה איננו באפשרי לקיים המצות כתיקונם להיות בהם בחי' משפיע כידוע מעלת יוסף הצדיק שאמר פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם. פקוד וכו' לשון פקודי ד' ישרים וכו' אפי' כי באמת יתן לכם התורה ויפקוד אתכם כל התרי"ג מצות עכ"ז העיקר והעליתם את עצמותי כו' לשון עצמיות וכח שלי תעלו עמכם מדת היסוד המסייע ומשפיע לכל המצות והוא ההכנה לקבלת התורה כמ"ש ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה כו'. וז"פ הכ' ג"כ וראיתם אותו לשון או"ת ברית לתקן אות ברית קודש וזכרתם את כל מצות ד'. עי"ז יהי' בחי' זכרות והשפעה בכל המצות. וזה שאמרו חכז"ל כל השופרות כשרים חוץ משל פרה שאין לה זכרות. רמז על הנ"ל כי מצות שופר הוא רומז ג"כ למדת היסוד וצריך להיות בחי' זכרות והשפעה לכל המצות כנ"ל:

כ״הובזה יבואר בפ' הקודמת כתיב ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו. ויניחו לשון הנחה ונחת רוח ע"י אות"ו במשמר אם הוא משומרי הברית הקב"ה יש לו נייחא מזה האדם כי עי"ז הוא בחי' משפיע כדרך הצדיק יסוד עולם. כי לא פורש. פי' אם האדם יודע בעצמו שאיננו בפרישות הראוי ובשמירה מעולה. העצה לזה להיות בבחי' השפלות והוא התיקון לזה. וזה מה יעשה לו. מי אנכי. עי"ז יעשה התיקון לזה, והבן:

כ״וולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. יל"ד לכאורה מיותר מ"ש הכתוב אשר אתם זונים אחריהם כי מה בא להורות בזה. והנ"ל דהנה אמרו רז"ל בגמ' אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה כו' ע"ש בגמ'. וכבר עמדו בזה כל המפרשים וד"ת כפטיש יפוצץ סלע. אך הנה מה שנ"ל בזה. ע"ד המובא בזוהר הקדוש פ' ויקרא ומאן דקאים בליליא למילעא באורייתא אורייתא קא מודעת לי' חובי' וכו'. והוא לא אנשי' לי' ותב בתיובתא קמי' מארי' ע"ש. הנראה מזה כי ע"י לימוד התורה לשמה הנה היא מאירת עינים לראות ולהביט על כל דרכיו הטובים הם לפני ד'. אבל אם לא למד לשמה אף אם הוא לומד כל היום כולו לא נודע לו חטאתו ולא יצמח מזה כלום ולא פרחית לעילא כנודע. והתורה והלימוד ההוא מתבטל מאליו כי ענינו מדאורייתא בביטול בעלמא סגי להו וכולהו נחשב כעפרא דארעא כי איננו עולה לכלום. והנה זהו שאמרו רז"ל פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה אין הפי' ביטול תורה שלא למד כלל. כי זהו החטא הראשון ונראה לעין ולא צריך לפשפש כלל. אך הכוונה להם כי היכא תמצא שפשפש ולא ימצא הלא אורייתא קא מודעת לי' חובי' כנ"ל. ואם הי' לומד לשמה אז היו עיניו פקוחות לראות במעשיו. ולזה אמרו יתלה בביטול תורה פי' שלא הי' לומד לשמה ונתבטלה התורה מאליו כמו החמץ שהוא בטל אפי' הוא בעין הרי הוא כמו שאינו כלל מש"ה לא מצא. וז"ש רז"ל כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה. ויש להבין מה משמיענו בזה כי ע"י שיחה עם האשה הוא בוטל מד"ת הלא גם אם ירבה דברים עם כל אדם יבטל מד"ת כי בשעה זו אינו לומד. אך הכוונה להם להגדיל ענין הזהרת שיחה עם האשה כי ע"י ריבוי שיחה עמה יזיק לו ג"כ אם אח"כ ילמוד ג"כ יהיו בטילים ע"י שיחתו זאת משא"כ בשאר בני אדם אחר שיחתו יכול לשוב אל לימודו כדת. וזהו הפי' גורם רעה לעצמו בשעת מעשה וביטול מד"ת אח"כ כנ"ל. וזהו ולא תתורו אחרי לבבכם זהו מינות ואחרי עיניכם זהו זנות. כי אתם זונים אחריהם. ר"ל גם אחר שתפסקו מזה ותלכו לשוב אל התורה ולימודה גם אחר זה יזיק לכם זונים האלו כנ"ל:

כ״זאו יאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם למען תזכרו ועשיתם כו'. יבואר עפ"י מ"ש שכל אדם צריך להתחזק מאד נגד היצה"ר אשר בכל יום אורב לנפשו אף כי האדם חפצו ורצונו ללכת בדרך הישר. הנה האורב יושב לו בחדר להביא עליו מניעות ותאוות עולם הזה לבטלו מעבודתו ית"ש. לכן יהי' לבו אמיץ לבל יפול ברשת ויהפוך כל התאוות רעות לטובה. ובאותו חשק יעבוד הש"י כמ"ש דוד המע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. גם לא ישים אל לבו מה שהיצר מביאו לידי עצבות ומ"ש על גודל חטאיו ופגמיו אשר עד כה לא טוב עשה. וז"ש ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' להיות לבבו נעצב ח"ו. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. ע"ד שבארנו בפ' סור מרע ועשה טוב. בשעה שרוצה לעשות טוב יסיר מלבו כל רע שעשה. אך עתה יהפוך כל רצונו ויעשה רצון הבורא בשמחה וטוב לבב:

כ״חודבריו חיים וקיימים וכו' על אבותינו ועלינו. וי"ל מה על אבותינו. אכן בעשיות המצות מתעוררים האבות. שמעו אל ישראל אביכם. ר"ל הק"ש שאנו אומרים בכל יום שמע ישראל כו' מגיע אל ישראל סבא הוא יעקב אבינו ע"ה. והכל הוא תיקון לפגם אדה"ר כמ"ש אדם כי יקריב מכם. ר"ל להקריב אדה"ר. לתקן נשמתו מהפגם עה"ד. וזהו כל בריאת העולם מאז ועד עתה ע"י קבלת עול מלכות שמים. על אבותינו ועלינו לעורר זכות אבותינו. וז"ש עזרת אבותינו אתה הוא מעולם זרע ישראל עבדיך לשון עבדות ישראל. ישראל סבא. והבן:

כ״טמכלכל חיים בחסד מחי' מתים ברחמים רבים. הנ"ל לפרש דהנה אמנם גם הצדיקים שכבר מתו ונסתלקו לעולם העליון הנה גם שמה עיקר חיותם ושפעם בא ע"י התעוררת התחתונים מה שבעולם הזה מסגלים על ידיהם תורה ומצות ע"י קדושתם שהשאירו אחריהם בעולם הזה. והנה ע"י מעשי התחתוני' בעולם הזה ממשיכין שפע וחיות האלקות לנשמות הקדושות אשר בג"ע. וז"ש עזרת אבותינו אתה הוא מעולם פי' עזרת אבותינו בג"ע העליון אתה הוא מעולם הזה להריק להם שפע. אך עי"כ אח"כ מגן ומושיע לבניהם אחריהם בכל דור ודור כי כל ההשפעות טובות עוברות ע"י האבות כמ"ש בעבור אבותינו שבטחו בך לשון העברה ע"י האבות הקדושים כנ"ל. וז"פ מכלכל חיים בחסד עי"ז מחי' מתים שיש להם נחת רוח וחיות בג"ע כשישראל הם בטובה. וזה ע"י המצות ומעש"ט הוא מחי' מתים וכו' וסומך נופלים וכו' ומקיים אמונתו לישיני עפר כי יש מעלה נפלאה וסוד עמוק בענין מיתת הצדיקים שחוזרים לעפרם הוא כדי שיהיו נקשרים עוד בעולם הזה שהוא לטובתם ולטובת בנ"י בכלל. וזהו ומקיים אמונתו לישיני עפר כי לכך נשארו בעולם הזה כדי להתוסף להם חיות ע"י המעש"ט של התחתונים כמ"ש חכז"ל שפתותיו דובבות בקבר וכמו שעשו הקדושים מעולם ע"י יחודם בנשמות הקדושים הצדיקים בהתדבקות רוחא ברוחא שיהי' עי"ז טוב להם בג"ע ולישראל ג"כ בעולם הזה. וזה מלך ממית ומחי' ומצמיח ישועה ע"י מעשה התחתוני' הטוב והישר כנ"ל:

ל׳אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה וחננו מאתך חכמה בינה ודעת. יש להבין הבדל הדברים האלו בתחלה אמר דעת ואח"כ בינה ואח"כ וחננו גם חכמה בינה ודעת. ומה שנראה עפ"י פשוט. דהנה אמרינן בגמ' (נדרים דף כ"ב ע"ב) אלמלא לא חטא ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד ע"ש. כי כן אנו רואים כי מימות משה רבינו עליו השלום עד עתה ענפי התורה מתרבים והולכים ובכל יום מתרבים הספרים לפירושי התורה. וזהו הוא מחמת מיעוט הלבבות והשכל בהאנשים כי בכל יום ויום הדורות מתמעטים בחכמה האלקות והבנת התורה ופירושה. וזהו הוא אחרי אשר נפגם מאז בתחלה בפגם אדה"ר והעגל אחר מתן תורה כי נשברו הלוחות הראשונות כנודע זה. וז"ש אתה חונן לאדם דעת כי אדה"ר וכיוצא בו מהראשונים הי' להם בחי' דעת בחי' היותר גבוה כי כבר הי' להם חכמה ובינה וזכו למעלת הדעת המחובר משניהם. ומלמד לאנוש שהוא בחי' פחותה מבחי' אדם שזה יש לו רק בחי' בינה ולא דעת. אבל אנחנו חסרים וריקים מכל ואנחנו מבקשים וחננו מאתך חכמה בינה ודעת כי גם שלשתן אין לנו לא חכמה ולא בינה להבין ממנה ולא דעת המחברם כנ"ל: