תפארת שלמה, על הזמנים ומועדים, שער התפלהTiferet Shlomo, on Festivals, Shaar Tefillah

א׳וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. כבר בארנו בפנים בפ' וארא. כי יש ב' ענינים בענין התפלה. הדרך האחד מה שבא לאדם מכח ההתעוררת דלעילא. והדרך השני היותר במעלה. אם האדם מתעורר מעצמו קודם שבא אליו ההתעוררת שלמעלה. וזהו בחי' אשה כי תזריע וילדה זכר להשפיע חסדים טובים כמבואר במ"א. וז"ש דוד המלך ע"ה ובבקר תפלתי תקדמך. פי' קודם שתבוא ההתעוררת שלמעלה הנה הוא התעורר מעצמו כמ"ש אעירה שחר. ואמרו רז"ל שהי' מעורר השחר ואין השחר מעורר אותו. וז"פ מי הקדימני ואשלם. שזהו המעלה הנכונה להקדים א"ע טרם יבא ההתעוררת שלמעלה וז"ש התנא אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. פי' קודם שתבוא ההתעוררת מאת המקום ב"ה:

ב׳וז"ש ברוך שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו. פי' שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו אף שאין האדם מתעורר מעצמו עכ"ז הקב"ה מעורר אותו. ברוך שנתן תורה באותו ההתעוררת שלמעלה אעפ"כ היו באותו מעלה כמו שהיו מתעוררים בעצמם כי באמת כן היו ראוים להיות שישיגו בעצמם התורה ע"י רמ"ח איברים כמו א"א ע"ה כמ"ש קיים אאע"ה כל התורה כולה. אך הש"י ברוב רחמיו היו חשובים בעיניו כאלו הי' ידם משגת כנ"ל. וז"ש בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. אפי' כשהקב"ה צריך לעורר אותו ולהזכירו אעפ"כ שורה עליו הברכה כאלו הי' בהתעוררת שלמטה ומקבל ברצון את תפלתם. ובזה יש ליישב דברי הש"ס במס' ברכות דף ל"ה ע"ב. ר"ש בן יוחאי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו' אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם ובזמן שאין ישראל עושים רצש"מ מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך. לכאו' תמוה הא בכל הפרשה והי' אם שמוע כתיב לאהבה את ד' וכו' ולעבדו בכל לבבכם ואיך נקרא שאינן עושין רצש"מ. אך לפי הנ"ל ניחא כאשר נדקדק עוד בלשון והי' אם שמוע תשמעו וכו' אשר אנכי מצוה אתכם פי' כאשר תשמעו ע"י ההתעוררת שלמעלה אשר אנכי מעורר אתכם לכן לא תהיו במעלה גדולה כזאת להיות נקרא עושי רצונו של מקום. כי הפי' עושי רצש"מ היינו שהם מתעוררים בעצמם ועושין הרצון שלמעלה כביכול כמ"ש באבות הקדושים בכלל אבות שעשו רצונך בהתעוררת שלהם כנ"ל. זולת בענין הקרבנות מצינו שהם דוקא ע"י ההתעוררת שלמטה כמ"ש וכי תזבחו כו' לרצונכם תזבחוהו. כי ענין הקרבנות שיהי' האדם מתעורר מעצמו כמ"ש אדם כי יקריב מכם קרבן לד'. וז"ש הנביא לא צויתי את אבותיכם על דבר עולה וזבח לכאו' אינו מובן הלא כמה פרשיות בתורה בענין הקרבנות. גם בתהלים נ' כתי' אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. הלא מצינו מפורש בתורה מצות הקרבנות. אך הפי' כנ"ל לא צויתי את אבותיכם על דבר עולה וזבח שיהי' ע"י התעוררת שלמעלה רק ע"י ההתעוררת האדם מעצמו להביא הקרבנות:

ג׳וזה ענין הנוסח בברכת התורה שאנו אומרים בכל יום לעסוק בדברי תורה. פי' שיהי' עכ"פ התחלת התעוררת שלמטה לעסוק בדברי תורה ואח"כ והערב נא את דברי תורתך בפינו. פי' כאשר יהי' כח התעוררת שלמטה יזכה ג"כ להתעוררת שלמעלה. כמ"ש והערב נא לשון תערובות בדברי תורתך שיבא אליו מלמעלה. והבן:

ד׳(ברכות כח ע"ב) וכשאתם מתפללי' דעו לפני מי אתם עומדים. ע"ז צריך להתבונן בזה הלא זאת נקל לדעת לפני מי הוא עומד ומה ענין אזהרה בזה מר' אליעזר הגדול. אך הנה ידוע כי אין המלאכים אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים שירה למטה תחלה. ולזה בר"ה שואלים המלאכים למה אין ישראל אומרים שירה. אע"פ שהמלאכים קדומים בבריאה. מ"מ מצד נשמתם של ישראל הם קדומים במעלה להמלאכים. וזהו דעו לפני מי אתם עומדים ר"ל שאתם קודמים לפני המלאכים בתפלה והם באים אח"כ לעמוד לפני הקב"ה ראו שלא תבושו בתפלתכם נגד המלאכים כנ"ל:

ה׳יומא כח ע"ב אמר ר' ספרא צלותא דאברהם מכי משחרי כותלי. והקשו בתוס' מס' ברכות דף כ"ו ע"ב ד"ה יצחק הלא אברהם תיקן תפלת שחרית. אכן הרמז כי אברהם אבינו ע"ה התפלל אז על חורבן בהמ"ק כי נטו צללי ערב בהגלות והושחרו כתלינו. שחורה אני ונאוה. הנה זה עומד אחר כתלינו והבן:

ו׳(תהילים ס״ה:ב׳-ג׳) לך דומי' תהלה ולך ישולם נדר שומע תפלה עדיך וכו'. דברי עוונות גברו מני פשעינו אתה תכפרם וכו'. הסמיכות של הפסוק ולך ישולם נדר לפסוק שלאחריו שומע תפלה כו'. דהנה איש מישראל הרוצה להתפלל נזכר מיד עוונותיו העצומים. ובפרט שמורא עלה על ראשו שלא מיבעיא שתפלתו אינה נכנסת לפני הבורא ב"ה אך גם אדרבא נותן כח בעבודתו ותורתו לסט"א ח"ו כמבואר בספרים הקדושים [ועי"ז יש יניקה להחיצונים מהקדושה] מכח התורה ומצות ח"ו. ולזה היתה כוונת דוד המלך ע"ה (תהילים כ״ז:ח׳) לך אמר לבי בקשו פני את פניך ד' אבקש. (ולזה התפלל אל תסתר פניך ממני) היינו שהאדם נופל בדעתו במורשי לבבו ונפשו חשקה להתפלל. והיינו את פניך ד' אבקש. ולזה התפלל אל תסתר פניך ממני וכו' ונחני באורח מישור. היינו שהתפלות ילכו למעלה בדרך הישר. ולזה אמר אל תתנני בנפש צרי. היינו שהתפלות לא יכנסו ח"ו בנפש הסט"א. אך התיקון לאיש הישראלי שרוצה להתפלל לקבל עליו מכאן ולהבא לעבוד את ד' בכל לבו ולשוב על עוונותיו והימים הראשונים יפלו. והנה אצל הקב"ה המחשבה כמעשה שהקב"ה יודע מחשבות בנ"א שאדם הזה יעשה תשובה נכונה. ולזה אף שלא עשה עדיין תשובה אצל הקב"ה הוא כמעשה. דאצל בני אדם אם אחד חייב ממון לחבירו ואינו רוצה לפרוע לו זמן זמנים ואח"כ נתחרט והוא רוצה לפרוע לו אזי אינו מאמין לו מחמת שכפר לו זמן זמנים עד שיפרע לו אזי הוא מתפייס עמו אבל אצל הקב"ה מיד כשאדם מדבר לפני הש"י ב"ה שבדעתו לשוב בתשובה הקב"ה יודע שיעשה תשובה ומיד מוחל לו וכמו שמצינו בדניאל שמיד שקבל עליו להתענות מיד אמר הקב"ה שנענה כמבואר בש"ס תענית דף ח' ע"ב. וזה דנדר הוא הרי עלי נדר ולזה אמר לך דומי' דהיינו מהראוי שלא יתפלל כלל מחמת הטעמים הנ"ל שאדרבא נותן כח התפלה להחיצונים ח"ו. ולזה אמר ולך דווקא להקב"ה שהוא יודע מה שיהי' בסוף ישולם נדר שהנדר הוא כמו ששלם כבר הנדר. שאצל הקב"ה העבר וההוה והעתיד הוא הכל אחד כמו שאיתא בספרים ולזה אני מקבל עלי שלא אחטא עוד ומקבל עליו לעשות תשובה. ולזה אמר מיד אח"כ שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו היינו שמיד שקבל עליו לעשות תשובה מיד הולכים התפלות להקב"ה. דברי עוונות גברו מני פשעינו אתה תכפרם וכו'. ובזה י"ל כוונת הכתוב (בתהילים ל״ב:ה׳) חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אמרתי אודה עלי פשעי לד' ואתה נשאת עון חטאתי סלה. על זאת יתפלל כל חסיד עליך. דבל"ז אי אפשר להתפלל דסביביו נשערה מאד והיו יראים החסידים להתפלל מחמת יראה הנ"ל. ולזה אמר אודה עלי פשעי היינו שמתוודה ומקבל עליו שלא יחטא עוד עי"ז יתפלל כל חסיד. רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו. הכוונה לסט"א כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה כמ"ש חכז"ל על העובדי כוכבים ומזלות. אליו לא יגיעו. היינו שהתפלות אינם נכנסים ח"ו לסט"א רק לשמים ונעשים עטרה להבורא ב"ה וק"ל: (מכי"ק)

ז׳(תהלים סה) יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך. חגור חרבך על ירך. הנה ידוע שברית הלשון וברית המעור מכוונים זה כנגד זה. ולזה פ"ה גימ' מיל"ה. "מי "יעלה "לנו "השמימה ר"ת מילה. ר"ל ע"י שמירת הברית עולה בתפלתו השמימה. ולזה כל ארחות ד' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו. היינו החסדים הולכים באורח מישור ולא יהיו לסט"א. והם לנוצרי בריתו ועדותיו. ולזה הוצק חן בשפתותיך היינו שהתפלות יעלו למעלה ויפק רצון מד' כשיהי' חגור חרבך על ירך. כמבואר בזוה"ר על פסוק זה שמדבר משמירת הברית: (מכי"ק)

ח׳(ישעיהו י״ד:י״ג) ואתה אמרת השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאו ואשב בהר מועד בירכתי צפון אך אל שאול תורד בירכתי בור. הנה ידוע מזוה"ק וכל הספרים הקדושים כי עיקר הקדושה הוא שמירת הברית הן מעון קרי והן ממחשבות רעות ר"ל והן בקדושת הזיווג. ואם שלש אלה לא יעשה לה וכו'. וז"ש יראה כל זכורך את פני ד' אלהיך היינו בזכרות שלם בלי פגם ח"ו אזי יראה לפני ד' אבל אם אינו בשמירת הברית אזי הוא בבל יראה וכדרך שבא לראות כך בא ליראות שהקב"ה הוא טהור עיניו מראות ברע כך צריך האדם להיות עוצם עיניו מראות ברע. ולזה הסומא פטור מראי' שלכך נקרא סומא שמסמא עיניו שלו עינים להם ולא יראו טח עיניהם מראות ולזה פטור מראי'. ולזה אמר הנביא כי תבואו לראות פני. מי בקש זאת מידכם. וקשה הלא מבואר בתורה מצות ראי'. אך לזה נכון מאד כיון שאתם סומים בעיניכם מראי' הפוגמת והיזק ראי' שמי' היזק. והנה מדרך האנשים התועים הלומדים ומתפללים ומדמים בעיניהם שיעלה לשמים תפלתם יותר ממלאכים ומשרתים וכוכבי אל ויהיו יושבים בהר מועד בירכתי צפון היינו עוה"ב בבנין בהמ"ק בירכתי צפון קרית מלך רב וכמו שפרש"י שם. אך אל שאול תורד. ולזה מישב הנביא כ"ז אם אל שאול תורד אם אתה נשמר בקדושת הזיווג שזה נקרא שאול כמבואר במשלי שאול ועוצר רחם. מבטן שאול שועתי. העלית מן שאול נפשי. חייתני מיורדי בור. היינו כנ"ל שרחם האשה נקרא שאול. שהגיהנם הוא הנקרא בספרי האר"י ז"ל יסוד דנוקבא דטומאה. והגן עדן הוא יסוד דנו"ק דקדושה ולזה אמר אל שאול תרד ואיך חשבת בדעתך שיעלה תפלתך השמים אם אין לך קדושת הזיווג שזה עיקר היסוד דקדושה. ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה. וכמ"ש בשם הרב הקדוש מוהר"ד מלעלוב זלה"ה. הרחמן הוא יצילנו מכל רע ויקדשנו בקדושתו עד עולם. וכל הדברים האלה מבוארים בספר עץ החיים בשער ק"ש שעהמ"ט: (מכי"ק)

ט׳(שבת קכז) עיון תפלה בכלל גמילות חסדים. היינו אם האדם מתפלל בעד חבירו זהו עיקר התפלה וזה עיקר גמילת החסדים. ותלמוד תורה כנגד כולם. היינו אם הוא לומד בשביל כל ישראל שבתורה היא כל הישועות ורפואות שבעולם כמ"ש רפאות תהי לשרך וכו' אזי הוא כנגד כולם שכל מצוה יש בה סגולה זה גורם לאריכות ימים וכמ"ש בתפילין וכל שאר מצות כמבואר בספרים. אך התורה הוא כוללת הכל וזה נקרא בשם כלל ופרט שהתורה היא כלל. ומה גם כי כל מצוה יש בו זמן שאם האדם תוקע שופר בתוך השנה או לוקח אתרוג אינו נחשב לכלום אבל אם הוא לומד בהלכות שופר יכול לפעול ישועות כמו בשעת תקיעת שופר או לקיחת האתרוג. לכך התורה היא כלל והמצות הם פרט. וזה מכלל שהוא צריך לפרט שהתורה בלא מצות אינו כלום. והפרט צריך לכלל שכל המצות צריכין לתורה נר מצוה ותורה אור שזה בלא זה אינו כנוס כמו שאור אינו מאיר לחוד אך צריך לתפוס בדבר מה וכן נר לחוד אינו מאיר. וזה ותלמוד תורה כנגד כולם דהיינו אם האדם לומד תורה וכוונתו להשפיע טובות לבני ישראל אז הוא כנגד כולם וכמ"ש בהסלע הי' לך לשנות פרק אחד או הלכה אחת וכו' וז"פ כל העוסק בתורה וגמ"ח ומתפלל עם הצבור כאלו פדאני לי ולבני מן הגלות דהיינו כל מה שעושה הוא בשם כל ישראל שעוסק בתורה עם הצבור ומתפלל עם הצבור ג"כ כוונתו לעורר רחמנות על כנ"י כנ"ל. וזה צדקת ד' עשה ומשפטיו עם ישראל דהיינו בשם כל ישראל: (מכי"ק)

י׳והוא הי' והוא הוה והוא יהי' בתפארה. יש לדקדק הא דכתיב אצל א"א ע"ה ואברהם היו יהי' מהו נ"מ מזה שהי'. אך התורה מרמז לנו שאין מועיל תשובה לימות המשיח. דבוודאי אז בביאת משיח ב"ב יהיו הכל רוצים לעשות תשובה אפי' העכו"ם כמ"ש בית יעקב לכו ונלכה וכו' משום שאז יהי' התגלות האלקות יכירו וידעו כל יושבי תבל כו'. ומש"ה אז לא יועיל עוד התשובה רק למי שהי' בגלות במצור ומצוק שלא הי' אז עוד ההתגלות האלקות ואפ"ה הי' לו אמונה בד' ית"ש והי' עובד השי"ת באמת ביראה ואהבה לאיש הזה מקבלים אותו לעתיד. ז"ש ואברהם היו יהי'. אברהם שהי' עובד הבורא בעולם הזה מש"ה יהי' לע"ל. ועיקר הדבר כמו שהשי"ת הוא הי' הוה ויהי' כן ישראל צריכין להיות בבחי' זו בין בגלות ובין לימות המשיח ב"ב כיתד שלא תמוט. וז"ש ד' מלך ירגזו עמים. שיל"ד הלא מלך הוא לשון עבר והוא מדבר לעתיד. אך הכוונה כי גם לעתיד הנה יהי' ההתגלות אצל ישראל שהכירו כבוד מלכותו ית"ש בכל הימים גם בהגלות. אבל העובדי כוכבים כאשר ישאלו ויאמרו ד' מלך בעבר אם המלכת אותו עליך אז. עד"ז ירגזו עמים כי אין בהם יגיד זאת כנ"ל:

י״אהגומל חסדים טובים לעמו ישראל. יל"ד כפול לשון חסדים טובים וכי יש חסדים שאינם טובים. אך הנה לפעמים הקב"ה שולח גלות או יסורים חלילה על האדם כדי להטיבו אח"כ שבעתים כהנה. אך החסדים האלה אינם נגלים לפני העולם כי המדוכא הזה צועק מכאב לבו ורק הש"י לבדו היודע כי רבים רחמיו וחסדיו להשפיע ולכך אנו מבקשים שיגמלנו חסדים טובים משני עבריהם בנגלה ובנסתר שנוכל לקבלם. וזהו שיהי' טובים לעיני עמו בנ"י. וז"ש הפכת מספדי למחול לי וכו' למען יזמרך כבוד ולא ידום כי לפעמים כשיעניש הש"י חלילה אף הוא לטובת האדם אך צריך לידום ולקבלו באהבה כמ"ש וידום אהרן. אבל אם הש"י מטיב לעמו אז יזמרך כבוד ולא נצטרך לידום אך לעולם אודך:

י״בר' אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי. היינו לעורר רחמים בעולם עוד י"ל עפ"י דברי רז"ל מרבה צדקה מרבה שלום. שלום יעשה לי שהנותן צדקה עושה שלום בין הקב"ה להעני. שהעני הולך ומהרהר ח"ו בלבו על הקב"ה לכל הוא נותן פרנסה כו'. ור"א הי' נותן על הכוונה זו. לכן הי' נותן לו בבקר מיד כדי שהעני יהי' יכול להתפלל ולהודות להקב"ה שהזמין לו פרנסתו דאל"כ בשעת התפלה הי' יכול העני ח"ו להיות קורא תגר על הקב"ה. וז"פ ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי. היינו העני הי' מתפלל אח"כ: (מכי"ק)

י״גלפרשת העקידה

י״דאשר יאמר היום בהר ד' יראה. דהנה יום העקידה הוא הי' יום המובחר אצל א"א כמבואר בספרים. וזה אשר יאמר היום. ר"ל שהיום בעצמו יאמר בהר ד' יראה שיהי' בכוחו להראות א"ע בהר ד'. וזה ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך. שהימים בעצמם יהיו נקראים וידברו עבורו ויאמרו ראו מה עשה פלוני הצדיק ביום ההוא. וז"פ ימים ידברו שהיום בעצמו ידבר עבורו להמליץ טובה עליו שהוא עשה טוב ביום ההוא כנ"ל:

ט״ולפרשת הקרבנות

ט״זואם זבח שלמים כו' והקטירו אותו בני אהרן המזבחה על העולה וכו'. דהנה עיקר ענין הקרבנות הוא מסירת הנפש להקב"ה כמבואר ברמב"ן ובשל"ה. ועולה באה על המחשבה ועל עשה וחטאת ואשם כו'. אבל שלמים אינם באים על חטא רק לעשות שלום בעולם כמ"ש רש"י ז"ל. והנה מסירות נפש בשלמים הוא עבור ישראל כמ"ש שמשה רבינו ע"ה מסר נפשו עבור בנ"י כמ"ש מחני נא. ע"כ אמרה התורה על העולה שמסירות נפש של שלמים הוא על העולה יותר חשוב מעולה שהוא על החטא והנפש החוטאת כו'. אבל מסירות נפש עבור בנ"י היא במעלה יתירה ולזה נאכלין היינו ההשפעה שבא ממסירות נפש של זה. כמ"ש בדור המדבר שכולם ניצולו בזכות משה כמ"ש לולא משה בחירו עמד בפרץ וכו'. ונאכלין בכל העיר לכל אדם שהכל ניזונין בזכותו. בכל מאכל. הוא קדושתו של שלמים אלו. שהמאכל בא בזכותן כמו מן במדבר שהי' בזכות משה יורד מן משמים שהוא מאכל המלאכים. כן בכל דור מתפרנסים בזכות הצדיקים ובא קדושתם בכל המאכלים כמ"ש ועבדתם את ד' כו' וברך את לחמך וכו':

י״זתניא בר קפרא אומר וכו' אלו הי' נותן בה קורטב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כו'. יש להבין מה יוצא לנו מזה מה שאמר שאם הי' נותן בה דבש לא הי' יכול לעמוד כו' אך שהתורה אמרה כו' הלא אם התורה אסרה מה לנו בכל אלה ומה בא להשמיענו בזה. אך הנראה ללמוד מזה דרך לעבדות הש"י שיהי' להאדם פלס ומאזני משפט בידו לחשוב תמיד הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. כאשר לפעמים יראה וידמה בנפשו לעשות איזה מצוה או להתפלל בקדושה ובנקיות יותר וישכח כי עי"ז הוא עובר על ד"ת מצד אחר. אף אם כאן כוונתו לטובה ואין אדם יכול לעמוד מפני ריחה. אבל מצד אחר אמרה תורה לא תקטירו ממנה כו':

י״חיהי רצון מלפניך כו' שיבנה בהמ"ק במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך. הנראה לפ"מ שאחז"ל בש"ס (תענית דף י"א ע"ב) בקרבך קדוש כו'. כי הנה תיקון שמירת הברית הוא בנין בהמ"ק. דהנה המשכן ובהמ"ק לעתיד הוא רמוז וענין על איבריו של אדם ולזה נאמר בזוהר הקדוש על מי שאינו שומר הברית כהוגן עליו נאמר את מקדש ד' טמא. ולזה אמרו כל מי שלא נבנה בהמ"ק בימיו כאלו נחרב בימיו. ומה אנו עושים ברשב"י וכל התנאים שלא זכו לראות בנין בהמ"ק. אך זה מדויק בימיו כמ"ש ואברהם זקן בא בימים שפי' הזוהר שבא בכל ימיו שלא פגם בהם וזה שיבנה בהמ"ק במהרה בימינו. ואז ותן חלקנו בתורתך שמי שאינו בשמירת הברית בכל תנאיו אין לו חלק בתורה אף אם הוא לומד כל היום ואף אם הוא עושה מעש"ט ומצות כל היום נותן כח לקליפה ח"ו כמבואר בספרים של האר"י ז"ל. ובזה פרשתי המשנה כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה. הלא בכל הדברים בטילים הוא בוטל מדברי תורה. אך הפי' הוא כך אף אם לומד אח"כ הם בטילים והולכים לסט"א. ד' ישמרנו מזה ע"ע אמן: (מכי"ק)

י״טובזה פרשתי. כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעש"ט. פי' השם הוי' שנכנס לברית כמ"ש בזוהר הקדוש מ"י יעל"ה לנ"ו השמימ"ה. ר"ת מ"י"ל"ה. וס"ת הוי'. ר"ל אם נכנס השם הוי' בברית. ממילא יכנס לתורה ולחופה ולמעש"ט. ר"ל בתורה שלמד ובמעש"ט שעשה על כל שורה שם הוי'. אמן: (מכי"ק)

כ׳בשרו מיום אל יום ישועתו. הנ"ל לפרש שזה קאי על הקב"ה כביכול כמ"ש נגילה ונשמחה בישועתו. כי כביכול הקב"ה בעצמו מצפה על הגאולה שלימה במהרה. לכן האמנם כי עברו עלינו אורך הגלות צריכין אנו להיות מצפים לישועה בקרוב. וז"פ בשרו מיום אל יום. מיום שעבר אל יום ההוה כי קרוב הוא לישועתו. כי מה שעבר מזמן הגלות שפוחת והולך ממנין הקץ הוא יותר קרוב לישועתו. וזה נרמז בתורה תיכף בבריאת העולם כתי' והארץ היתה תוהו ובוהו רמז על הגלות שהוא חשך וכתיב אח"כ ורוח אלהים מרחפת על פני המים זה רוחו של משיח כמ"ש רוח אפינו משיח ד':

כ״אהבו לד' כבוד שמו השתחוו לד' בהדרת קדש. דעיקר כבוד השם כשישראל מקדשים שמו ונהרגים על יחוד שמו. ויש צדיקים כמו ר' עקיבא וחביריו שהיו מצפים מתי יבא לידו קידוש השם. וזהו השתחוו לד' בהדרת קודש. דבעת שיגיע אדם לידי קידוש השם אדרבא יתן שבח ותהלה שזכה לכך וזה בהדרת קודש. היינו שיחזיר הנשמה שהיא קודש. והבן: (מכי"ק)

כ״בזכור רחמיך ד' וחסדיך כי מעולם המה. תנו עוז לאלהים. היינו החסדים העיקר הם באים מחמת הצדקות וגמ"ח שבני ישראל עושים זה עם זה זכור היינו השפעה כי מעולם המה ממה שבנ"א עושים למטה זה עם זה. תנו עוז לאלהים על ישראל גאוותו. אח"כ הקב"ה הוא נותן עוז ותעצומות לעם ברוך אלהים. וכן אנו מוצאים בשירות ותשבחות שאנו מודים ומשבחים להקב"ה אנו מוסיפים כח למעלה ועושה הקב"ה יותר ניסים עד אין סוף וכן אנו אומרים אל עליון גומל חסדים טובים וקודם לזה אנו אומרים אלהי אברהם וכו' וכנגד זה אנו אומרים הגדול הגבור והנורא. הגדול נגד אברהם. הגבור כנגד יצחק. והנורא כנגד יעקב. כי ע"י האבות נעשה הקב"ה הגדול הגבור והנורא. שכן פרש"י ז"ל על פסוק אלהי השמים ואלהי הארץ שהקב"ה נתגדל ע"י אברהם בשמים ובארץ. ולזה אנו אומרים אלהי אברהם היינו שכביכול הוא אלהינו ע"י אברהם אח"כ אנו אומרים אל עליון שנעשה עליון ע"י האבות. אח"כ הוא גומל חסדים טובים. וז"ש במד"ר וימת יוסף וכל אחיו וכו' אבל אלהיהם של אלו קיים. פי' מדת האלקות של האבות שהמשיכו הוא קיים לעולם. וכן אמר משה בשירת הים. אז ישיר משה כו' אשירה לד' כי גאה גאה היינו שאנו מאמינים שהקב"ה נתגדל ונתגאה ע"י השירות ותשבחות שלנו וע"י כך סוס ורוכבו רמה בים. זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו. כמ"ש חכז"ל על פסוק זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות וארוממנהו שהקב"ה מתרומם ע"י השירות ותשבחות שלנו. ועי"כ ד' איש מלחמה ד' שמו. מרכבות פרעה וכו'. וז"פ הפסוק מהולל אקרא ד' ומן אויבי אוושע. ע"י ההלל לד' עי"כ שהקב"ה מהולל עושה עוד ניסים כדי שיוסיפו לו עוד להודות ולהלל. וז"פ נותן הודאה לשעבר ומתפלל אלהבא ע"י שנותן הודאה לשעבר אנו מתפללין אלהבא כדי שיהי' לנו עוד להודות ולהלל כמו שאמר חזקיה להקב"ה שהחולה יתרפא כדי שיתן הודאה ושבח לקב"ה וזה ישלח דברו וירפאם וכו' יודו לד' חסדו ונפלאותיו לבני אדם שע"י שיודו לד' עי"כ באים עוד נפלאותיו לבני אדם. וזה הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו. שמפרש על מה טוב ההודאה להקב"ה כי לעולם חסדו שע"י ההודאה בא החסד לעולם. וז"פ טוב להודות לד' ולזמר וכו' להגיד בבקר חסדך וכו'. להגיד לשון המשכה. ע"י ההודאה אנו ממשיכין החסדים דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו לשון המשכה. כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו להודיע לבני אדם גבורותיו כו'. שכוונתם בסיפור הגבורות להמשיך עוד בזה גבורות הבורא להודיע לבנ"א כו' שהצדיקים רוצים בנפלאות הבורא כדי שיהי' להם להודות עוד יותר. וכזה אנו אומרים בהגדה לפיכך אנחנו חייבים להודות וכו' ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה. וזה נותן הודאה לשעבר כו'. כי אח"כ אומרים כן יגיענו למועדים ולרגלים אחרים. ומתפלל אלהבא. וכן בעשי"ת אומרים ועל כולם יתברך ויתרומם כו' ואח"כ מתפלל אלהבא וכתוב לחיים טובים כו', והבן: (מכי"ק)

כ״גהודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו. הנה עיקר ההודאה והשבח הוא בשביל כללות ישראל. כי אם האדם נותן הודאה על עצמו. חוץ דהוא גריעות בנפש שאינו שמח בישועת בנ"י אך הוא ג"כ גרעון בהודאה עצמה. למשל בשנה זו שהקב"ה נתן מטר על הארץ והארץ נתנה יבולה. אם האדם יתן הודאה על עצמו לבד אין ההודאה גדולה כל כך אך אם האדם נותן הודאה על כל העולם שריחם על נפשות האומללים והרעבים אזי נותן האדם הודאה עצומה. ובפרט מי שיש לו קצת עושר אזי בשביל עצמו אינה נחשבת לו כ"כ הטובה הזאת. אבל אם מסתכל על כל העולם כולו אזי רואה גודל החסד שעשה הקב"ה בשנה זאת. וז"פ הכ' הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו. לא תהללו בשביל עצמיכם רק כל אחד יהלל לד' עבור כל העולם שנעשה עמהם חסד. וז"פ הכ' גם את העולם נתן בלבם. כדי להודות ולהלל להקב"ה על כל הטובות ולהתפלל עליהם. וז"פ הכ' ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם שהשמחה לא תהי' על כל אחד לעצמו רק כ"א יהי' שמח בשמחת חבירו ובשמחת כל העולם. ובזה תגדל השמחה על כל העולם ועל הצדיקים עד מאד. ובזה יהי' ששון ושמחה ישיגו. אך לזה צריך להיות לו טהרת הנשמה והנפש לקיים ואהבת לרעך כמוך. וז"פ בידיד נפש כו' בהראות לה נועם זיווך אז תתחזק ותתרפא והיתה לה שמחת עולם. עיקר הרפואה הוא לאדם אם יש לו שמחת עולם מכלל ישראל לראות בישועתם וגדולתם. וכבר אמרתי לפרש בזה דברי הש"ס גדול העונה אמן יותר מן המברך כו' מה טעם לזה. אך הפי' בזה דמצינו תפלות בלשון יחיד דהיינו ברכת השחר שלא עשני עכו"ם וכן כל הברכות כולם הולכים כל אחד ואחד לעצמו. פוקח עורים מלביש ערומים כמבואר במס' ברכות א"כ אם אדם עונה אמן על ברכת חבירו ונותן הודאה לשמים על שחבירו נברא יהודי ורואה בעינים ויש לו מלבושים ושאר ענינים אזי גדול העונה אמן יותר מן המברך. כי זה מברך על עצמו וזה מברך על חבירו. וזה הי' מעלת יתרו ששמח על הטובה אשר עשה ד' לישראל. ויאמר ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים שהוא לא הי' במצרים בכלל השיעבוד ונתן הודאה על ישראל. וזה כוונת המד"ר שזהו הי' גנאי לישראל שלא ברכו להקב"ה עד שבא יתרו ונתן הודאה. והרי ישראל אמרו שירה מקודם. אך הם נתנו הודאה על עצמם וזה אין כל כך חשיבות. אבל יתרו נתן הודאה על אחרים והוא דבר גדול ודו"ק. וז"פ רבים אומרים לנפשי מי יראנו טוב נסה עלינו אור פניך כו' היינו שהם מבקשים עבור עצמם. אבל אני איני כן. נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. וז"פ צדקתך לא כסיתי בתוך לבי היינו בעת שהתפללתי והי' עת רצון לא המשכתי את הישועה לעצמי רק נחלק בשוה עם כל העולם. וזהו לא כחדתי חסדך ואמתך לקהל רב ובזה אתה ד' לא תכלא רחמיך ממני. היינו כל המבקש על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה דהיינו אם אחד יש לו פרנסה ממסחר התבואה ומתפלל על הגשמים ובשעת הזול אין לו פרנסה. וז"פ והוא צריך לאותו הדבר שיהי' ח"ו יוקר. אז הוא נענה תחלה. כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כו'. וז"פ בגמ' תבוא מארה למי שאשתו ובניו מברכים לו. למה דוקא ברכת המזון. אך הפי' שהוא נותן הודאה רק על מה שאשתו ובניו יש להם פרנסתם. רק ההודאה צריך להיות על כלל העולם. וז"פ הגמ' אצל בועז דכתי' וייטב לבו שהי' מברך ברכת המזון. פי' בשעה שהי' בגורן וראה הברכה בתבואות הי' מברך להקב"ה על הכלל ישראל. וז"פ כי פקד ד' את עמו לתת להם לחם. להם דייקא. משום הכי כתי' כי שמעה. הא כולם שמעו. אלא פי' שמעה לשון שמחה מכלל ישראל ולא השגיחה על עצמה כלל. וז"ש בישעי' ס"ג חסדי ד' אזכיר כעל כל אשר גמלנו ד' ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו ודו"ק. וז"פ הפ' כהניה בעיר גוועו כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם היינו שהפרנסה אשר בקשו לא הי' רק עבור עצמם. וכן תשובה עבור עצמם. לפי שגם התשובה וכפרת עוונות צריך האדם להתפלל עבור כלל ישראל. וז"פ על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו. מים הם החסדים. והוא מתפלל רק עבור כלל ישראל לטובתם. אפי' אם הוא אינו נהנה כלל מן החסדים. וזה כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו'. וזהו נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. אילה היא החסידה שבחיות. והתפלה הזאת בוקעת כל הרקיעים. וז"ש אם שגורה תפלתי בפי. היינו שהוא מתפלל עבור הכלל. התפלה זאת מקובלת ברצון. וז"ש בש"ס אין הקב"ה מואס בתפלתם של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס. ואמאי אין נשמע עדיין. אך הפי' אם כל אחד מתפלל על חבירו וצרכי רבים אזי תפלתו נשמעת. ובזה י"ל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מן הגלות. ג"כ הפי' כן בכל מה שעוסק בתורה הוא עושה עם הצבור דהתורה מגינה ומציל כוונתו בלימודו שכל הצבור יהיו ניצולים מעבירות שבידם. ובגמילות חסדים כוונתו עם הצבור שהשכר של גמ"ח יהי' ג"כ עם הצבור. וכן מתפלל עם הצבור לטובת כלל ישראל, וד"ל: (מכי"ק)

כ״דמזמור שיר חנוכת הבית לדוד. סדרו אנשי כנה"ג לומר מזמור זה קודם התפלה. דהנה ידוע שהתפלה היא העיקר ההכנעה קודם התפלה לחשוב ברוממות האל ובשפלות עצמו ובעונותיו המרובים. והנה יכול ליפול לב האדם לגמרי ויאמר מה תועלת בתפלתי בוודאי לא יעלה לרצון למעלה כלל וזה הוא שני ההפכים בנושא אחד. ולזה צריך אמונה להאדם ויגבה לבו בדרכי השם שאדרבא תפלתו עולה למעלה ובוקע חלוני רקיע. ובזה י"ל דברי המדרש. אם מזרע היהודים מרדכי כו' כשהם יורדים יורדים עד לעפר וכשהם עולים עולים עד לרקיע. ובזה יש לפרש דברי התפלה ונפשי כעפר לכל תהי' פתח לבי בתורתך וכו'. ולזה אמר אברהם הנה נא הואלתי לדבר ואנכי עפר ואפר. זה בשעה שהתחיל להתפלל. ואח"כ צריך האדם להתחזק יותר ויותר כמו שאמר אברהם אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר וכו' אולי יש עשרה. היוצא מזה דבשעה שמתחיל האדם להתפלל צריך להיות כמו עפר בעצמו ואח"כ עולה למעלה וזהו ממש כמו בבנין הבית שמתחלה חופר אדם בקרקע להניח יסוד ולבנותו ואח"כ עולה ובונה עד לשמים. וז"פ מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. אליך ד' אקרא כו'. מה בצע בדמי ברדתי אל שחת היודך עפר. דהוא תמוה מאד דמאי הו"א לאדם שיהי' לו ריווח שיבא אל השחת וכמובן. אך להנ"ל ניחא דהפי' במחשבה. שאל יהי' האדם שפל בשעת התפלה ויורד במחשבתו אל שחת. ע"ז אמר היודך עפר אם אהי' שפל ונבזה יותר מדאי א"כ לא יהי' באפשר כלל להתפלל וכו'. פתחת שקי ותאזרני שמחה למען יזמרך כבוד ולא ידום היינו כנ"ל שהקב"ה יחזק לאדם ויסיר ממנו העצבות מעבירות שבידו למען יזמרך כבוד (ע"ד שכ' האור המאיר) וז"פ הפ' סור מרע ועשה טוב. שיפנה מחשבתו מהעבירות ויעשה טוב. וכן נ"ל הפי' בפסוק בטח בד' ועשה טוב. דהנה כתיב אל תבטחו באלוף כדרשת חכז"ל. אך כדי לעשות הטוב אסור להיות עניו. ולזה פירשו המפרשים העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אפי' כל העולם אומרים עליך כו' תהי' בעיניך כרשע. ואל תהי רשע בפני עצמך היינו כנ"ל. ואין סתירה לב' הדברים אלו. (וזה הפי' אם מזרע היהודים כו' כשהם עולים כו'. דהנה אסתר אמרה כי אין לבא אל המלך בלבוש שק היינו בעצבות ולכך ותלבש אסתר מלכות ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית. והנה החכמים היו רואים שמרדכי לובש שק וחשבו שלא יהי' נשמע בקול תפלתו אבל עכשיו שהסירה השק מעליו והלבישתו בגדי מלכות א"כ יעלה תפלתו וכשהם עולי' עולי' עד לשמים. אין עמידה אלא תפלה. (עיי' בדרוש פורים בפ' והרכיבהו). וזהו ממעמקי' קראתיך ד' ד' שמעה כו' אם עונות תשמר יה אדני מי יעמוד. היינו תפלה. ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך. אני בטוח שתושיעני. כי בהישועה אין אני שמח על עצמי רק על ישועת ישראל וזהו ישועת הקב"ה כמ"ש במד"ר על פסוק לד' הישועה על. עמך ברכתך סלה. (וכן הפי' פתחת שקי ותאזרני שמחה. שהשמחה היא למען יזמרך כבוד). וזה הפי' אחור וקדם צרתני דהקב"ה חפץ בזה שיהי' האדם שפל בדעתו ובשעת התפלה יהי' בהתרוממות שבונה עולמות בתפלתו. פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה. שיהי' ב' הפכיים בנושא אחד. אך התירוץ אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח וכו' ע"ד שכ' בס' מבשר צדק בפ' ויגש ע"ש. העבר עיני מראות שוא בדרכיך חייני. העבר חרפתי אשר. יגורתי כו' זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי. רחוק מרשעים ישועה כי חוקיך לא דרשו. אליו פי קראתי ורומם תחת לשוני. און אם ראיתי בלבי כו'. וזה הכוונה הלוחות ושברי לוחות מונחים בארון. דארון הוא כינוי ללב כמבואר בזוהר הקדוש ושברי לוחות הוא לזכרון העונות שאז לדור המדבר היו לזכרון מעשה העגל זכור אשר הקצפת. ועכשיו יש לכל אדם יותר ויותר עונות מדור המדבר כידוע. ולכן מונחים בארון: (מכי"ק)

כ״הברוך שאמר והי' העולם כו'. ברוך עושה בראשית. ברוך מרחם על הארץ. ברוך מרחם על הבריות. ברוך משלם שכר טוב ליראיו. ברוך חי לעד וקים לנצח. הנה אנשי כנסת הגדולה שיסדו סדר התפלה. העמידו משלם שכר טוב ליראיו באמצע בין מרחם על הבריות ובין חי לעד וקים לנצח. ונראה לפרש דהנה כתי' כי אין מחסור ליראיו. שהצדיקים הדביקים באמת בהקב"ה אינם רוצים שום דבר מעולם הזה. אדרבא ממאסים בדברים מעולם הזה. ובזה י"ל ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. שהי' עליו לעול הכסף והזהב. ואדרבא יראים מעניני העולם הזה כמ"ש ודי זהב. שבימי אברהם לא הי' עניים בישראל ליתן להם צדקה ולכך הי' כבד עליו הכסף והזהב וכמ"ש הראשונים על פסוק כל הזהב העשוי למלאכה. כל הזהב לא נברא אלא למלאכה למלאכת המשכן ולתת צדקה. והנה זהו הפי' כי אין מחסור ליראיו. שהם יראים מהדברים הגשמיי' ולכך אם חסר להם איזה עולם הזה אין זה נקרא להם חסרון. א"כ אדם שאין לו חסרון מה יהי' לו השלמה. במקום שאין חסרון אין השלמה. א"כ במה יעשה הקב"ה נחת רוח לצדיקים בעולם הזה כיון שאין להם הנאה משום דבר. ולזה סידרו אנשי כנה"ג ברוך משלם שכר טוב ליראיו אחר ברוך עושה בראשית וכו'. דהנה ידוע שהצדיקים מתפללים ומתאווים כל ימיהם על יחוד קב"ה ושכינתי' שיתקדש שמו של הקב"ה בעולם ויהי' ד' אחד ושמו אחד. ולבני ישראל יהי' להם כל טוב והשפעות טובות ואריכות ימים: (מכי"ק)

כ״ועבדו את ד' בשמחה. בשמח"ה אותיות מחשב"ה. כי עיקר השמחה של אדם אם הוא שמור וזהיר ממחשבות רעות אז יכול להיות דבוק בהבורא ב"ה וצריך להיות כל שמחתו לכבוד הבורא ב"ה. וזה שמצינו ביעקב אבינו ע"ה בחיר של האבות והי' שמור מכל מחשבה רעה ח"ו לכן הי' מחשבתו דביקה תמיד בהבורא ב"ה וז"ש בו ומשמחתך ששמחת בו. הפי' בב' אופנים ומשמחתך היינו שמחת הבורא ב"ה היתה שמחתו של יעקב שמחת בו. גם ע"י שמחתו של יעקב למטה נעשה היחוד למעלה להביא השמחה להבורא ב"ה. וז"ש דוד המלך ע"ה השיבה לי ששון ישעך. שעיקר שמחתו היא ישועת הבורא ב"ה. וזה הענין שאמרו חכז"ל על פסוק בפ' ויגש ויפול על צווארו שיעקב קרא ק"ש. וצריך להבין מפני מה דוקא עתה קרא ק"ש ולא קרא קודם לכן. אך לפי הנ"ל ניחא כי רק עתה הגיע זמן ק"ש לנכון לפי מ"ש חכז"ל כי כל כ"ב שנים שפירש יוסף מאביו לא שרתה שכינה על יעקב אבינו כמ"ש ותחי רוח יעקב אביהם. לכן כאשר בא לגודל השמחה בראותו את יוסף בנו. נעשה היחוד למעלה והגיע זמן ק"ש לנכון. (בזה יובן ההעתקה מכת"י וז"ל בפ' ויגש והאחד איננו. יעקב אבינו קרא ק"ש בראותו את יוסף. אין עושה טוב אין גם אחד. עכ"ל). וזה כל האדם שצריך לשמוח בחלקו שיש לו אדון כזה בורא כל העולמים חי וקיים לעולם:

כ״זתורת ד' תמימה משיבת נפש. דאי' במדרש פ' ויקרא פ"ד וגם הנפש לא תמלא. משל לבת מלך שנישאת לעירוני וכו' ע"ש דקדוק המד"ר ואמר מצות ומעש"ט. אבל התורה הוא שלימות הנשמה שתורה היא מעולם הבריאה ושם הוא כסא הכבוד והנשמה נאצלת ג"כ מתחת כסא כבוד לכן התורה היא חיבור ויחוד נאה לנשמה. לכן אמר תורת ד' תמימה משיבת נפש שמצות ומעש"ט נאים ומתוקנים לגוף האדם. ולכך אמר עדות ד' נאמנה מחכימת פתי. משמחי לב. מאירת עינים גם עבדך נזהר בהם שהם תיקון לגוף. ותורה הוא תיקון לנשמה. לכן אנו אומרים ות"ת כנגד כולם. ואח"כ מיד אומרים אלהי נשמה וכו': (מכי"ק)

כ״חיראו את ד' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. י"ל בתרי אנפי. דכבר כתבו הספרי מוסר מדרך הצדיקים בעת שבא להם שפע טובה הם יראים מתרי אנפי. א' אולי נחסר להם מעולם הבא ונוטל שכרו בעולם הזה. וכמאמר המפרשים קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. וכן הי' המעשה של ר' חנינא בן דוסא. והב' הוא ירא שמא מרב טוב יבוא ח"ו לידי ורם לבבך ושכחת. וכמאמר החכם רש ועושר אל תתן לי וכו'. והג' ירא שמא מחסר מעבודתו ית"ש שהחיוב בעת שבא אליו הטובה להודות ולהלל יותר וכן כתב בעל חובת הלבבות. והראי' ממעשר וצדקה שאם יש לו יותר הוא מחויב ליתן מעשר יותר וכן צדקה וכן בכל העבודות צריך להיות יותר בהלל והודות ואולי מחסר כמ"ש בקש הקב"ה לעשות לחזקי' משיח אך שחסר שלא אמר שירה על נס סנחרב. וכן אמר בפסוק ויאמר יתרו ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים. שהי' גנאי לישראל שלא אמרו זאת עד שאמרו יתרו. וז"פ יראו את ד' קדושיו. היראה היא בראותם כי אין מחסור ליראיו (ויראה) כי רשעים היינו כפירים רשו ורעבו. ודורשי ד' לא יחסרו כל טוב. עי"ז באה לו היראה אולי מחסר בהודאה. והב' הוא להיפך שמדבר בצדיקים שאין להם מחי' ומוכים ביסורים אינם מתנחמים בזה במה שאמרו חכז"ל שהם יסורין של אהבה וד' חפץ דכאו ואת אשר יאהב יוכיח. אדרבא הוא אומר שעוונותיו גרמו לו והקב"ה מאם אותו. וכמ"ש לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. וחושב בעצמו שהוא רשע. וגם אמרו חכז"ל עניות מעביר על דעת קונו. וכמאמר ר"מ הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. וכמאמר ר' יוחנן דין גרמי דעשיראה ביר הי' על הכוונה הזאת. והראי' שלקח ע"ז הצדיק מחמת שרואה שיש צדיקים שיש להם כל טוב והם גדולים ממנו כמ"ש אשריך בעולם הזה וטוב לך לעוה"ב ורשעים הולכים ודלים ומוכים. וז"פ יראו את ד' קדושיו. מהו היראה כי אין מחסור ליראיו. ועי"כ מה שהוא מוכה ביסורין הוא רק מחמת החטאים. כפירים רשו ורעבו ודורשי ד' לא יחסרו כל טוב וק"ל: (מכי"ק)

כ״טרבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ד'. מה רבותא רעה אחת או כמה אצל הש"י. אך הענין הוא לפי המדרש ד' צלך. ומכלם ירע להצדיק מה שיצילנו דהיינו לשון צל שהשי"ת יש לו כביכול צער כשאדם שרוי בצער השכינה מה אומרת וכו'. ובזה יש לפרש כעת יאמר ליעקב וכו'. דהנה (בב"מ דף נ"ט ע"ב) גבי תנורו של עכנאי מאי עביד קב"ה. וכן בזוהר הקדוש פ' בלק על פסוק תפלה לעני כי יעטוף וכו' כל חיילין דשמיא שואלין אלין לאלין קב"ה במה אתעסק במאי אשתדל אמרין אתיחדא בתיאובתא וכו'. ובזה שאלו המלאכים לישראל מה עביד קב"ה אם האדם יושב ושונה הקב"ה יושב כנגדו ושונה: (מכי"ק)

ל׳יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה כו'. אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי. דהנה יש צדיקים המתהלכים בעולם הזה לפני הש"י ב"ה שאין להם שום שמחה אחרת רק במה שמסתכלין בהישועה והגאולה העתידה ב"ב שיתגדל ויתקדש שמו ית' בעולם. כי לע"ע בהגלות אינם יכולין לסבול עוד את גודל הצער והעוני של ישראל והשכינה רק בזה הם משתעשעים בהישועה העתידה להיות וכמ"ש דוד המע"ה תנחומיך ישעשעו נפשי וכן יגל לבי בישועתך שלמעלה כביכול. אך בזה יגל לבי ולכך אשירה לד' כי גמל עלי. פי' שגמלנו ברחמיו ונתן לי שכל ובינה הזה כי אצפה ואשמח בישועתך. וזהו יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו. פי' מעשיו נקראים הצדיקים כמ"ש ועמך כולם צדיקים כו' מעשי ידי להתפאר. הנה אמר הכתוב כי בזה שיהי' כבוד ד' לעולם ויתגדל ויתקדש שמו אך בזה ישמח ד' את הצדיקים. וזהו ברוך משלם שכר טוב ליראיו ומהו השכר שלהם. בזה שמראה להם כי הוא חי לעד וקים לנצח. וז"ש ובכן צדיקים יראו וישמחו כו' ועולתה תקפץ פיה וכו' ימלוך ד' לעולם כו'. וזהו שאמר דוד המע"ה לכל תכלה ראיתי קץ ר"ל ראיתי את הקץ עין בעין שהוא זכה לראות מיד את כל הישועה העתידה לכך ראיתי כי רחבה מצותך מאד שלעתיד הלא יתגלו טעמי המצות וסודם באור ד' לכך ראה זה דוד המע"ה מיד כי רחבה מצותך מאד לכך מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. והנה לכך עיקר השמחה של כל הצדיקים בעולם רק ממה שיהי' לעתיד. וזהו שנאמר ביעקב אבינו ע"ה ומשמחתך ששמחת בו פי' השמחה שלך ממה שיהי' לע"ל. זהו הוא ששמחת בו. וז"ש הכ' בשוב ד' את שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל. כי אין לו שמחה אחרת רק מזה שיהי' בשוב ד' את שבות עמו בזה יגל וישמח. ולכך צורתו חקוקה בכסא כבוד כמ"ש וכסא כבוד ינחילם. ועל השמחה הזאת הוא שהתפלל דוד המע"ה ורוח קדשך אל תקח ממני השיבה לי ששון ישעך. איך בקש זה אחר אותו מעשה. אך כאשר לא הי' יכול לתפוס שום שמחה בעולם רק מה שיהי' לעתיד לכך בקש רוה"ק שיוכל לראות כל זה. וז"ש הכ' האיש אשר עמו אנכי בצרה שמשתתף בצערי הנה האיש הזה יזכה לאורך ימים מבחי' ארו"ך אשביעהו ואראהו בישועתי גם מיד בעודו בעולם הזה. וזהו ושמח נפשנו בישועתך וטהר לבנו לעבדך באמת פי' על זו הבחי' שישמח נפשנו רק בישועתך רק בזה טהר לבנו לעבדך באמת שיהי' כל מגמתינו ושמחתנו לא על שום דבר שבעולם רק בישועתך זה יהי' באמת:

ל״אלעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. יש להבין מהו הלשון לבדו וכי מי יוכל עשות נפלאות זולת הש"י ב"ה. אך הנה כתי' זכור רחמיך ד' וחסדיך כי מעולם המה. כי הנה יש שני מיני בחי' בענין החסדים הבאים ויורדים בעולם הזה. האחת היא שע"י מעש"ט של ישראל הם מעלים מ"נ ומעוררים חסדים והשפעות טובות לירד לעולם הזה והם החסדים הבאים במדה ובחי' גבול כפי ערך המעש"ט של התחתונים כנ"ל. אכן יש מעלת החסדים ורחמים עליונים שמתעוררים יותר מלמעלה על ישראל שלא עפ"י פעולתם וכמו שהי' בשעת קריעת ים סוף בעתיקא תליא מילתא ואז נאמר ד' ילחם לכם ואתם תחרישון כלומר שאין צורך עתה בתפלתכם ועבודתכם כי צריך עתה רחמים וחסדים העליונים שהם גדולים יותר יוותר מכפי מעש"ט שלכם. כי הנה החסדים העליונים המתעוררים בעת רצון מלמעלה הנה הם שלא עפ"י הדרגה והם העוברים על בחי' הי"ג מדות יותר אבל מכח אתערותא דלתתא הנה השפע בא דרך הי"ג מדות שהם בחי' גבול ולכך נקראים י"ג מכילין דרחמי שבאה על ידם בבחי' מדה ומשקל. וזהו הוא שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן כי התורה נמשכת ונדרשת להשפיע ע"י הי"ג מדות כנ"ל. אבל השפע מרצון העליון ב"ה הוא שלא עפ"י מדה כלל והוא שאמר הכתוב זקן אהרן שיורד על פי מדותיו ר"ל השפע העליונה היורד על הזקן זקן אהרן רחמים וחסדים הוא עובר ויורד עליו יותר ויותר על מדותיו. וכמו שאמרו בגמרא (מנחות דף צ) כל המדות שהיו במקדש הם נגדשות לא מחוקות פי' שאין בחי' צמצום במדות ומדידות הנסכים במקדש. ומדות הלח קודש ובירוציהן קדש פי' בירוציהן הוא בחי' הקדושה העובר ועולה יתר על שפת המדה הנה כולו קדש לד'. כי כן בהנסכים והשפעות מהש"י ב"ה אין שם בחי' מדה וצמצום כלל כנ"ל. וזהו הוא הלכה שבפוסקים בירוצי המדות נגדשות כנ"ל. וע"ז אנו מתפללים זכור רחמיך ד' וחסדיך שלא עפ"י מדת המעש"ט שלנו רק מכח רצון העליון ב"ה שהי' מעולם על ישראל בבחי' אהבה ונדבה בלי צמצום ומדה כלל כנ"ל. וזהו הפי' רחמיך וחסדיך שלמעלה שהם בלי גבול את אלה זכור ותשפיע לנו כי עתה הלא הרחמים והחסדים שלנו מעולם הזה המה מבחי' אתערותא דלתתא בבחי' גבול וצמצום כנ"ל. וז"ש אתה ד' לא תכלא רחמיך ממני חסדך ואמתך תמיד יצרוני. ר"ל לא תכלא רחמיך ממני שאוכל אני לעורר במעש"ט רחמים העליונים. אבל מ"מ חסדך ואמתך שהם החסדים הבאים מרצון העליון ב"ה העובר על מדותיו שלא בבחי' גבול הם תמיד יצרוני. וז"ש כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך. ר"ל כי טוב חסדך שבא מכח אתערותא דלתתא מחיים שבעולם הזה אע"פ שהוא בבחי' גבול ומדה. אבל זה הוא טוב לו שאזכה אשר שפתי ישבחונך שאוכל לעורר היחוד והרחמים למעלה כי זה כל תקותי. וזהו הוא הפי' לעושה נפלאות גדולות לבדו כי עיקר השבח הוא על מה שעושה נפלאות גדולות לבדו מרצון העליון הטוב בלי צורך אתערותא דלתתא שהם בשפע רב יותר ויותר כל"ח להשפיעם כל טוב כנ"ל. ובזה פירשתי הפ' בפ' אמור והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה שבחי' כהן גדול מאחיו הוא להמשיך מהחסדים העליונים כנ"ל. אשר יוצק על ראשו כמ"ש על פי מדותיו כי אע"פ שכלי שרת אין מקדשין אלא לדעת מ"מ היורד ועובר על פי מדותיו למעלה מן המדה הוא קודש כי לא ניתן לפי הדעת שלך במדה רק יותר ויותר שזהו על ראשו על בחי' הדעת שלך. ושמן ידוע מבחי' חסד חכמה כנ"ל:

ל״בשומר ד' את כל אוהביו כו'. דהנה העכו"ם הם הקלי' וכל פרי צריך לקליפה להיות שומר לפרי. ובזה פי' השומר אחי אנכי וכי אני הקלי' לפרי. ותוכן הדבר כי לולא העכו"ם הי' בנ"י חייבים. אך מחמת שהם גרועים מאד לכן יש לו להקב"ה שמחה מבנ"י וכמ"ש בס' קדושת לוי ע"פ ולתתך עליון וכו'. וז"פ שומר ד' את כל אוהביו. היינו שאינם צריכין לקליפה להיות שומר לאוהביו דהאוהבים אין להם קטרוג. ולכך ואת כל הרשעים כו': (מכי"ק)

ל״גאל תבטחו בנדיבים כו' תצא רוחו כו' (עפ"י הגמ' ברכות דף ה' ע"א אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר כו' אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש וכו' ואם לא יזכור לו יום המיתה כו') אשרי שאל יעקב בעזרו כו' היינו יקרא ק"ש: (מכי"ק)

ל״דרוצה ד' את יראיו את המיחלים לחסדו. יל"ד בלשון הכתוב שאמר כי יראיו הם המיחלים לחסדו הלא זה כל האדם מצפה ומיחל לתשועת ד' וכמש"א יהי חסדך ד' עלינו כאשר יחלנו לך ומהו הרבותא של היראים. אכן הכוונה בזה כי אמנם זה מנת יראי ד' וחושבי שמו כי גם בעת הטובה והישועה והשמחה אינם שמחים ושמים אל לבבם ענין הטובה והישועה שהוא מגיע לעולם הזה בגשמי. כמו בבוא המטר לארץ והברכה והשובע בעולם אינם מסתכלים בעצם הברכה והשובע שבעולם הזה כי רק אם הם מסתכלים ושמחים בעיקר הרצון והחסד שנעשה מלמעלה כי השפעה הטובה שבאה לעולם הזה הוא מורה על הרצון העליון ב"ה שנעשה היחוד למעלה. ועי"כ מלא ברכת ד' י"ם ודרו"ם ירשה להשפיע לעולם הזה. נמצא כי עיקר השמחה של היראים והצדיקים בראותם כי עת רצון הוא למעלה לפני הש"י באור פני מלך חיים שהיחוד פב"פ ורצונו כעב מלקוש. אשר ע"ז אמר הכתוב ואני תפלתי לך ד' עת רצון עיקר התפלה שלי שיהי' עת רצון והיחוד למעלה. וכה"א ומשביע לכל חי רצון ח"י הוא נקרא הצדיק איש חי. וזשאה"כ כי הש"י משביע לכל צדיק בהיות עת רצון למעלה. וזהו רצון יראיו יעשה שנעשה הרצון למעלה ואת שועתם ישמע ויושיעם. ועד"ז הוא סדר תפלת כל הצדיקים להעשות רצון והיחוד למעלה וממילא עי"כ באו השפעות טובות לעולם. והשפע הטוב שבעולם הזה הוא אות על רצון שלמעלה. אמנם עדיין אחר כל זה. הנה עיקר השמחה בשלימות אשר לצדיקים הוא בראותם כי הרצון הזה הטוב שלמעלה הוא רק על עם בנ"י לבדם לא בשותפות כל העולם עמהם כמ"ש הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. וכמו שבקש משה ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה. וכן הי' זה במצרים ובים ובמן ובאר וכדומה שהי' הרצון הטוב נעשה רק לישראל לבד. והנה על הענין הזה הוא נכון לומר שירה להקב"ה אשר בחר בעמו ישראל באהבה להשגיח ולרחם עליהם כל הימים. וכמו שאומרים בזה אחר כל ברכת השחר שכולם הם שבח הכולל המכין מצעדי גבר. הנותן לשכוי בינה. העושה כו'. מתיר אסורים. זוקף כפופים. הוא כולל כל העולם. אבל אח"כ מסיים אוזר ישראל בגבורה עוטר ישראל בתפארה ולהם בנ"י נותן ליעף כח. וע"ז סיים הברכה הגומל חסדים טובים לעמו ישראל היינו רק לעמו ישראל לבדם. ועל כן בים שהיו הניסים לישראל לבדם והמצרים נפלו בים. אז ישיר משה ובנ"י. וכן בהבאר אז ישיר ישראל. וכן לעתיד בב"א. וכן בענין חזקיה שנפל כל חיל אשור ובנ"י יצאו בהצלה ורוחה נכון הי' לו לומר שירה עד שפתחה הארץ ואמרה שירה. דהנה אך זה הוא השמחה והקווי של הצדיקים אשר ימצאו מקום להלל ולשבח לשיר לד' שיר חדש על הרצון והיחוד שנעשה למען ישראל לבדם למעלה. והנה זהו הפי' רוצה ד' את יראיו שהש"י מראה להם ליראיו הרצון וההטבה למעלה על ישראל כמו האב המראה לבנו פנים שוחקות כשנותן לו מתנה. הנה הבן חכם הוא שמח ביותר כאשר האב חפץ ורצה בו יותר מכל הימתנה שנותן לו. וכן הקב"ה מראה לצדיקים הרצון הטוב למען ישמחו ויעלצו לפני אלהים כי ע"ז הם מיחלים לחסדו לדעת כי חפץ ד' בעמו והיחוד נעשה על ידם לעולם. וזהו עיקר היחול והתקוה של הצדיקים על החסדים להעשות עת רצון והיחוד למעלה להשפיע רחמים וחסדים לעולם על ישראל אמן: (מכי"ק)

ל״השבחי ירושלים את ד' כו' כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך כו' השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו כו'. להבין קישור הפסוקים יחד. דהנה אמנם ע"י היחוד העליון פנימי נולדים נשמות קדושות של ישראל כיל"ח. וע"י הריבוי נשמות של ישראל הנה נתרבה התורה עמהם כי נשמות ישראל הן הנה התורה כולה כנודע בספרים. והוא הדבר בכל התורה שבע"פ שע"י שנתרבו ונולדו נשמות הקדושים התנאים והאמוראים נתרבה התורה עמהם. וזש"נ התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם הלשון להורותם הוא לשון הריון שהתורה והמצוה הוא סיבת הריון ועיבור נשמות להוליד ולהרבות בישראל. וזש"א חכז"ל ורב שלום בניך אל תיקרי בניך אלא בוניך. שכן הוא באמת זה תלוי בזה שהם בניך בריבוי נשמות ורב שלום בוניך בעסק התורה שנתרבו ענפי התורה על ידם. וזהו שאמר ר' חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שרצה הקב"ה לזכות את ישראל בהרבות להם נשמות קדושות לפיכך הרבה להם תורה ומצות ובריבוי התורה מתרבים הנשמות. וז"ש ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. ר"ל למען צדקו להרבות נשמות ישראל לכך יגדיל תורה ויאדיר כנ"ל. הנה זהו הפי' שבחי ירושלים את ד' הרמז על ירושלים דלעילא. הללי אלהיך ציון הוא רמז על יסו"נ. כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך שמתרבים הנשמות של ישראל ועי"כ השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו הוא ר"ל על נתינת ריבוי התורה לעולם הזה. וזהו שמסיים מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי כי רק ע"י נשמת ישראל הוא התורה ולא לעובדי כוכבים חלק בה כנ"ל:

ל״וכי רוצה ד' בעמו יפאר ענוים בישועה. פי' עיקר הרצון וההשתוקקות של הצדיק להיות לו דביקות בהש"י ב"ה. וז"פ כי אין מחסור ליראיו פי' מדת האין א"ס ב"ה הוא להם למחסור כי חפצם בכל עת להשיג יותר ויותר במדת האין ודביקות הנעלה. ובזה פירשנו סמיכות הפסוקים בפ' בשלח ועל נסותם את ד' לאמור אם יש ד' בקרבנו אם אין ויבא עמלק כמובא בזוהר הקדוש שזה הי' הפגם מה שחקרו בזה אם הוא בבחי' יש או בחי' אין ע"ש:

ל״זויברך דויד את ד' לעיני כל הקהל ויאמר דויד כו'. יל"ד מהו הרבותא של לעיני כל הקהל כי מה יוסיפו כח הברכות של לעיני כל הקהל. אך הנראה כי הורה לנו בזה ענין העבדות של הצדיקים כמו דוד המע"ה וכיוצא בו שהם נתעלו בשבחם והילולם להש"י אשר לא ישיגו זולתם. כי אמנם ד"מ לא ישתבח המלך ויתהלל כראוי לו בעת שהוא נודד מביתו ונוסע בדרך לבדו כמו אשר יתעלה ויתקלס בביתו בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ורבת ממשלתו וכו'. כן לא ידומה ההוד וההדר שאנחנו נותנים להש"י ב"ה בגלות המר הזה שאמר הכתוב עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי. נגד הכבוד והתהלה והעבדות הנעלה שיהי' לע"ל בעת אשר יתגלה כבוד מלכותו לעיני כל בשר יחדיו כי אך אז ימלא פינו תהלות ברנן שיר ושבח תוקף תהלת תפארתו. והנה דוד המע"ה וכיוצא זכו לראות התגלות העתיד ההוא בעודם בעולם הזה. לכן המה נשאו קול בעבודתם באהבה והתלהבות אשר אין שיעור ואין סוף. וזהו שאמר השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה כו' לכאורה היתכן כי אחרי המעשה ההוא יבקש עוד לנבואה ורוה"ק הלא די אם יסלח לו. אך הכוונה הוא כי ענין הנבואה הזאת שזכה לראות התגלות העתיד הוא לצורך העבדות כדי שיתחזק להתעלם בעוז ד' לעבדו באהבה שלימה ושמחה כנכון. וזהו הפי' השיבה לי ששון ישעך הששון של ישעך שתהי' כביכול צדיק ונושע כנודע וזהו למען יזמרך כבוד ולא ידום לעולם אודך כי בהשיגו המעלה הזאת לא ידום לעולם כי לא יוכל השקט רוחו לעולם. וזהו שאמרו בגמ' עולמך תראה בחייך לזכות לראות עוה"ב והתגלות העתיד בעולם הזה בחייו. וזהו שאמרו רז"ל שלשה הטעימן הקב"ה מעין עוה"ב אברהם יצחק יעקב. יש להבין למה צורך הטעימן הקב"ה כל זה. אך הכוונה כנ"ל שהטעימן התגלות העוה"ב העתידה כמ"ש טעמו וראו כי טוב ד' כדי שיתחזקו בעבודתם בהתלהבות ביתר שאת ויתר עז וזה שנאמר הנה כי כן יבורך גבר ירא ד' וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך ר"ל בטוב ירושלים העתיד להיות. וזהו כל ימי חייך להביא לימות המשיח ר"ל שתזכה בכל ימי חייך בעולם הזה להביא להם התגלות של ימות המשיח כנ"ל:

ל״חוז"ש לאברהם אבינו בברית בין הבתרים ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה. לכאורה יפלא מה ענין ההבטחה הזאת לכאן הלא אחר ההבטחה ההיא הי' חי יותר ממאה שנה והוא מבטיחו על הקבורה בשלום. גם יפלא הכזה יהי' בשורה הראשונה אשר כל ימיו של א"א מעודו עבד הש"י ומסר נפשו עליו ובזה הי' פעם הראשון אשר נגלה הש"י אליו הנה זה יהי' גמול שכרו לבשרו כי יקבר בשיבה טובה. אכן כנ"ל כי הנה כן דרך הצדיקים ההולכים לפני הש"י שכל מחשבותם והגיונם תמיד מה יהי' אחריתם כי איזה חכם הרואה את הנולד. ומה יעשה בהם לעוה"ב אם יזכו לחזות בנועם ד'. והקב"ה כאשר ידע כי אך זה כל ישעו וכל חפצו של א"א לכך הבטיחו בהבשורה הזאת כי אין לך לדאוג כלל. ולפי שבארנו ג"כ הכוונה היא כי אמנם יש בחי' בעולמות העליונים יש שנקרא שיב"ה ויש שנקרא בחי' זקן ולכך הבטיחו הש"י כי יגיע למדריגת השיבה היא ש"ב י"ה הוא עוה"ב. וזה ואתה תבוא אל אבותיך הם הג"ר שנקראים אבות וכ"ז אמר לו מיד שיתחזק לבו לעבדו באהבה בבחי' העתידה להיות. וזה ג"כ ויברך דויד את ד' לעיני כל הקהל ר"ל באותה בחי' שיהי' לע"ל שיתגלה כבוד ד' לעיני כל הקהל כנ"ל. וזהו שאמר לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצוותך מאד. כי הנה כל הימים הי' דוד המלך משתוקק ומצפה להתגלות כבוד ד' שלעתיד וזכה לראות בחייו מה שעתיד להיות והוא שאמר לכל תכלה פי' מה שיהי' בסוף כל תכלית הנה אני עתה ראיתי הקץ ההיא לכך אנכי הרואה כי רחבה מצותך מאד כי לעתיד הנה אז יהיו המצות בהתגלות סודם וענינם ביתר שאת ויתר עז כמבואר בזוה"ק. וז"ש כלתה לתשועתך נפשי לדברך יחלתי. ר"ל כי אני מצפה לעת אשר תכלה נפשי ויהי' אז רק בחי' נשמה לבד נשמת כל חי תברך כל הנשמה תהלל י"ה. לכך לדברך יחלתי מה אהבתי תורתך כי אז יתעלו המצות יותר ויותר והוא זכה לראות כל הגדולה בעולם הזה:

ל״טואתה מחי' את כולם וצבא השמים לך משתחוי'. דהנה ב' טעמים יש לומר על בריאת המלאכים. א' בשעה שאין ישראל עושין רצון הבורא ב"ה אזי מתקרר דעתו בהמלאכים ע"ד דאי' בזוהר הקדוש ע"פ והמלך קם בחמתו כו'. ועוד הוא לטובת בנ"י שבכל יום ובכל עת הם מהללים להקב"ה על הישועות שעושה עם ישראל כמ"ש לאל ברוך נעימות יתנו וכו'. כי הוא לבדו מרום וקדוש פועל גבורות וכו' כ"ז אומרים המלאכים. ואין דרך המלכות לשמוע שבחים ולא יעשה כן. וזה הפי' בשעת החורבן אמרו לו המלאכים די לך במלאכים השיב להם הקב"ה דברים הללו ניאוצים הם לפני. היינו השירות והתשבחות שתאמרו לפני שאני עושה טובות עם בנ"י. ואם אין ישראל אין שירות ותשבחות. (מכי"ק)

מ׳או יאמר ואתה מחי' את כולם כו' אתה הוא ד' האלהים אשר בחרת באברם כו'. הנה ידוע שעובדי כוכבים אין להם חיות רק מבנ"י וכמ"ש עם רב ממך היינו העוונות מבנ"י. לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ולזה אמר ואתה מחי' את כולם היינו הקב"ה נותן חיות לכל הברואים גם לעובדי כוכבים וזהו שלא כרצונו. משום דצבא השמים לך משתחוים אבל למטה אין מתעורר בצדק לעבודת הבורא. ולזה אמר אח"כ כאשר בא אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכו' ואח"כ ותרא את עני אבותינו במצרים שהיו פרושים בד"א כמ"ש במק"א. וכשהיו בנ"י על מכונם היינו דור המדבר שיצאו ממצרים נתחדש בזה הנהגה אחרת ותתן אותות ומופתים וכו' ואת רודפיהם השלכת וכו' וכן יאבדו כל אויביך כו': (מכי"ק)

מ״אאתה הוא ד' האלהים אשר בחרת באברם וכו' ומצאת את לבבו נאמן לפניך. ירצה בזה כי אמנם גודל מעלת אברהם אבינו ע"ה ויתרון הכשר חכמה אשר לו כי הוא הי' מתחזק והולך בצדקו מאליו כאלו לא המתין להיות הש"י בעזרו לנצח היצה"ר אך הוא הקדים להתגבר ברב חילו ובחירתו הטובה עד אשר גבר ועשה חיל. וזה ששבח הנביא ומצאת את לבבו נאמן לפניך כי הנה הוא הי' להש"י ב"ה בבחי'. מציאה שבאה למוצאה בלי שום התפעלות כן מצאת את לבבו נאמן לפניך ר"ל לפני התהלכך לעזרתו עמו. ולכן כאשר אחר התקדש בכל הענינים לא הי' לו עוד שום עבודה והוצרך הקב"ה להביאו לבחי' בחירה בעולם הזה וזהו אשר בחרת באברם הבאת הבחיר' באברם. וזה הי' ענין עשרה נסיונות אשר המשיך הקב"ה עליו עוד איזה ענין עבדות בעולם הזה אשר בעבורו עוד ירים נס וזהו נסה את אברהם. וז"ש בפרקי אבות עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו כו' להודיע כמה חיבתו של א"א אל הש"י עד שכל הענינים בעבדות הש"י לא היו קשה בעיניו והוצרך הש"י להכניסו לבחי' בחירה ע"י הנסיון כי אם לא כן לא הי' לו עוד שום עבדות כלל:

מ״בותעש לך שם כהיום הזה. הנ"ל דהנה כשהקב"ה עושה נפלאות למטה הנה הוא בא מכח שמותיו הקדושים. ועל כל נס ונס הוא מוציא כח פעולת שם חדש אחד בעולמו מה שלא הי' בזולתו. וכמבואר בזוהר הקדוש פ' בשלח. דלית לך כל שמא ושמא מאינון שמהן קדישין דקב"ה דלא עביד נסין וגבורתא. לכן הנה בע"כ כמו ששמותיו הקדושים הם קיימים לעולם ועד כמו כן הניסים והנפלאות הם מתחזקים וקיימים לעולם. כי כח שמותיו הקדושים אינם נפסקים והם מוציאים פעולתם בכל עת. ולכך בכל שנה ושנה כשמגיע זמן הנס של שם הקדוש ההוא הנה הוא מתעורר תמיד להוציא ולהתחזק פעולתו גם היום כמו שעשה ניסים בימים ההם כן יהי' בזמן הזה. וזהו בחנוכה אומרים ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך. ולצד כי אז הי' מבחי' הדין ולא בבחי' נס של חסד כי הלא העכו"ם היו רשעים וישראל צדיקים כמש"א ורשעים ביד צדיקים. ואך פעולת השם הגדול וקדוש הזה מה שהוא עושה ניסים כאלה בכל דור ודור. וכן ביציאת מצרים ותעש לך שם כהיום הזה. הנה פעולת השם קיים ומתחדש כיום הזה ג"כ כנ"ל. כמבואר בפנים באריכות:

מ״גוירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וכו'. יל"ד מה משמיענו הכ' בזה שראו אותם מתים הלא פשיטא שלא יחיו אחר טבעם בים. אך הנראה ע"ד שמבואר בירושלמי בענין רבי ור"ג לפי גודל מעלת רבינו הקדוש ראה אותם מיד שאין בהם ממש ע"ש. כך ישראל כשעלו מן הים היו במעלה הגדולה כזו אע"פ שהיו המצרים עודם חיים קודם שנטבעו הם ראו אותם מתים על שפת הים כמ"ש וכל הגוים כאין נגדך, והבן:

מ״דוירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים וייראו העם את ד'. יש להבין מה הענין היד הגדולה האמור בזה במצרים כי יד החזקה ויד הרמה להכות בהם הוא נכון אבל היד הגדולה הוא רמוז לבחי' החסד מהו החסד אשר עשה במצרים. האמנם נוכל לומר כי החסד הזה מוסב על בנ"י באבוד המצרים. אך הנה נאמר היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים ועליהם מוסב החסד ומה ענינו. אכן יבואר בשנקדים מאמר הזוהר הקדוש בפ' הזאת למלכא דאיהו שלים מכולא וכו' מה ארחי' כו' אנפוהי נהירין וכו' וכד דאין לטב ולביש ועל דא בעא לאסתמרא מיני' מאן דאיהו טפשא חמי אנפוי דמלכא נהירין ולא אסתמר מיני' ומאן דאיהו חכימא כו' אנא חמי דבהאי נהירו דינא יתיב ע"ש. פשטות המאמר הוא לפקח עיני העורים להיות יראת ד' על פניהם תמיד כי כאשר האדם המתפתה בעניני העולם הזה רואה כי כביר מצאה ידו ויזכהו ד' בעושר ובנים וטובה והוא מכובד בעיני הבריות הנה משמח לבו בקרבו לאמור הלא כח זכותי ועוצם חסידתי עשה לי את החיל הזה. ומה גם כי עודנו למדן ולומד בכל יום שיעור לימוד הנה מי ידמה לו. ויתברך בלבבו לאמור כי בוודאי רוח המקום נוחה הימנו ואיש כזה חסר מכל טובה. אכן לא כן כי טח עיניו מראות את גודל יראת ד' אשר נטל עליו וד' ישחק לו כי יבא יומו. אך מי האיש ילבב כי לא זאת המנוחה ולא זאת המרגעה לשבת השקט ובטח ולהתענג בעניני עולם הזה כי יאחז בפח רגלו ועל שבכה יתהלך בכל מעשיו וכל לימודו כאין הוא כאשר לא למד נפשו לירא את ד' הנורא הזה וכל העת אשר הוא לכבוד ולתפארת הנה תחתי' תעמוד הבהרת וטמא טמא יקרא כי בהאי נהירו דינא יתיב ומה יענה כי יפקוד אל ומה ישיבנו. כי אך זה דרך הנכון לטוב לפניו לבלתי השקט ולנוח רק לרדוף לדעת את ד' כל הימים לרבות גם הלילות וכל עניניו ומעשהו רק לש"ש ותוכן לימודו בתורה למען השיג יראת ד' כמ"ש למען תלמד ליראה שיהי' לימודו להשיג היראה ולא לתפארת עצמו חלילה ואם לא ח"ו יהי' נאבד מב' עולמות כאשר ידענו כן המעשה מפי אדומ"ו הרב הקדוש המגיד מקאזניץ זלה"ה שספר על דברי הרוח הדבוק באחד שבא לפני הרב ר' יהודה חסיד משידלאווצי. והרב הנ"ל נתכוון בשמות הקדושים לבעבור לגרשו מנפש האדם ההוא אז שחק עליו ואמר כי בימיו הילדים הקטנים היו יודעים מכוונות כאלה והוא הי' הראשון אשר הרים ידו ראשונה בזכרי' הנביא ע"ה בעת הריגתו בבהמ"ק ומן אז והלאה יותר מב' אלפים שנה הוא נדחה מכף אל כף ולא ינוח ולא ישקוט אף בגיהנם. כאשר שמע ר"י את דברי הרוח התחיל לבכות ולהתמרמר מאד ואמר הוי ואבוי אם בזמן הרב כזה עדיין לא נתכפר לפשעי האדם מה נאמר ומה נצטדק מי יוכל לעמוד ביום הדין הגדול והנורא מי יאמר זכיתי מפשעי. ועתה ישים נא האדם על לבו את גודל פחד ד' אשר עומד לנגדו תמיד ורואה את מעשיו והוא יודע כל תעלומות לב ויתבונן אף אם הש"י משפיע לו כל מנוחה ושלוה הוא רק מצד היותו ארך אפים ולא כגמול ידיו ומעשי בנ"א. והנה זהו שאמר הכתוב וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים וייראו העם את ד'. כי ישראל שמו על לבם גודל מדת ארך אפים של הקב"ה שהאריך למצרים רד"ו שנים אשר ענו בנ"י בפרך והמה ישבו לבטח בארצם כל ימיהם עתה בקריעת ים סוף ראו את מלחמת הים עליהם בשטף קצף כנודע אז נפל לבבם מפחד ד' ומהדר גאונו. וזהו וירא ישראל את היד הגדולה הוא החסד אשר עשה ד' במצרים כל ימי היות בנ"י אתם רד"ו שנים לבטח. ועתה ראו בנ"י במפלתן אז וייראו העם את ד' כנ"ל. והבן:

מ״הוייראו העם את ד' ויאמינו בד' ובמשה עבדו אז ישיר כו'. הנראה בהמשך הכתובים כי כן כתי' ומלכותו ברצון קבלו עליהם משה ובנ"י לך ענו שירה כו'. הענין הוא ע"ד המבואר בתד"א מפני מה זכה משה למאור פנים כו' שכל ימיו הי' מתאנח ומצפה שיהי' שלום בין ישראל לבין אביהם שבשמים. כי אמנם כשנתבונן על ענין הניסים והנפלאות אשר הי' עם אבותינו במצרים וים סוף הנה תוכן ענינם הי' רק להרים קרן ישראל נגד כל העמים כי רוצה ד' בעמו יפאר אותם בישועת הניסים והנפלאות האלו נגד כל העמים כי רגזו וחלו מפניהם להיות חבתו ניכר עליהם כי בם הוא חפץ לעבוד לפניו ולהתברך בשמו. כי כאשר ישראל הם מהפכים את טבעם ומזג גופם ומשנים את מנהגם למנהג העולם חוץ לדרך הטבע למסור נפשם תמיד לכבודו ית"ש כן גם הש"י מפליא עמם לעשות כמדתם חוץ מדרך הטבע ומשדד המערכה להגדיל חסדו עמהם. וז"פ לעושה נפלאות גדולות לבדו כל"ח. פי' מה שעושה נפלאות הגדולות הוא רק להשפיע חסדו לעולם הזה לטובת אוהביו העובדים אותו לשמו אבל לא למען התגדל שמו לבד הוא עושה כל אלה כי כל הניסים והנפלאות לנגד א"ס ב"ה כלא הם. היפלא מד' דבר. כי אין שום פלא מד' ית"ש. אך בערכנו הם ניסים חוץ מדרך הטבע כערך העבדות של בנ"י אבל העובדי כוכבים הם מתנהגים על פי הטבע לכך ההנהגה עמם רק בטבע טבעו בים סוף. בתהומות טבע. והנה כי כן כאשר כביכול מפליא ניסים עם ישראל למעלה מן הטבע הוא למופת כי עבדותם הוא ג"כ למעלה מן הטבע כנ"ל. וע"ז הי' משה רבינו עליו השלום תמיד מצפה להיות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים כי אך זהו עיקר העבדות ולפי העבדות כן הוא ההנהגה למעלה. ולכך כאשר בקריעת ים סוף נאמר וייראו העם את ד' וכו' אז ישיר משה כי זהו עיקר שמחתו שזכו ישראל ליראת השם והאמונה. וזהו ומלכותו ברצון קבלו עליהם. אז משה ובנ"י לך ענו שירה. כי אך בזה ישמח לב צדיק כאשר בנ"י עובדים את ד' כל הימים:

מ״ואז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לד' ויאמרו לאמר. יל"ד מהו לאמר אל מי אמרו. אך בזוהר הקדוש פי' לאמור בהאי זמנא. לאמור בזמנא דשרו ישראל בארעא קדישא. לאמור בגלותא. לאמור בפורקנא דלהון דישראל. לאמור לעלמא דאתי. לבאר זה הנה אמנם גלוי וידוע לכל מבין כי בשעה שישראל אמרו השירה הזאת על הים. הנה אז היו כולם במעלה הגדולה והרמה אשר אין להגיע אליה עוד אח"כ עד ביאת הגואל ב"ב. וכמ"ש חכז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים. והנה כי כן איך יתכן אחרי השירה הזאת לאמור עוד שירות ותשבחות לפני הש"י ב"ה אשר לא יהיו בגדר המעלה הרמה הזאת ומה גם עתה בגלות המר הזה אשר בעוה"ר כל איש לעברו תעו בכאב לב ודאבון נפשו איך יערב לבו לגשת לומר שירה ההיא לפני ד' הלא כמוהו כאין נחשב. לזה אמר בזוהר הקדוש כי כוונתו לאמור לעתיד. ר"ל כאשר אז אמרו בנ"י את השירה הזאת על הים במעלה רמה ההיא. הנה מיד כוונו בה לאמור לעתיד פי' שיהי' מרוצה לפני ד' בכל עת שיאמרו אותה בנ"י בין בשעת הטובה בין בשעת הגלות הזה בין בזמן הגאולה ב"ב אשר אז גאולים יפצחו צהלה וישובו למעלתם הרמה כולם כאחד ירצו לפני ד' ב"ה וכל הבחי' מכל השירות בכל זמן זמניהם כולם יעלו לרצון בעת יעלה גוי אחד לשיר שיר חדש בביאת הגואל ב"ב. וז"פ ובמקהלות רבבות עמך ב"י יתפאר שמך לעד מלכנו בכל דור ודור. דהנה אמנם בחי' השירה הזאת הנאמרה כעת בימי הגלות הוא בבחי' קטנות מאד ומה תהי' נחשב בביאת הגואל אשר יתגלה כבוד מלכותו על כל העולם וראו כל בשר כו' וישירו שיר חדש בראותם גודל נפלאותיו אשר יעשה עמנו בעת ההיא. אולם בכ"ז כמ"ש חכז"ל שאנשי כנה"ג החזירו לומר הגדול הגבור והנורא כלומר הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו איך יתקיים שה אחד בין עובדי כוכבים וע"ז יתפאר הש"י בגודל הנפלאות אשר עשה עמנו בהגלות להחיותנו כהיום הזה כן לעומת זה אנחנו נחשב להתפאר עם השירה הזאת שאנו אומרים בזמן הזה בהגלות אף כי גם זה די לנו איך מצאנו את לבבנו אף באלה לומר שירה קטנה בחשכות הגלות המר הזה. וז"פ ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל להודות את שמך יתפאר שמך לעד מלכנו גם ע"י השירות ותשבחות שאנו אומרים בעולם הזה בכל דור ודור כולם יתקבצו לעתיד לומר לפניך ד' אלהינו כי לשיר ושבח יחשבו אף הם ולא נבוש בהם לעתיד כמו שאתה מתפאר בגודל נפלאותיך שהוצאתנו מאפילה לאורה ומשיעבוד לגאולה כמבו' זה בענין יצי"מ שהש"י מתפאר בה אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך מארמ"צ וכמוהו רבים בכל התנ"ך. כן לעתיד יתפאר בהגאולה העתידה כמפורש בכתוב לא יאמר עוד חי ד' אשר העלה כו'. ולעומת זה אנחנו נתפאר גם בהשירות ותשבחות של הגלות. כי אמנם גם בזמן הגלות נכון לנו לספר גדולות ונפלאות אשר בכל עת עמנו לחיותינו כיום הזה בין עובדי כוכבים כמ"ש הן הן גבורותיו לכן מודים אנחנו לך כו' על ניסיך שבכל יום עמנו. וכן אנו אומרים ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך. ר"ל הגם עתה בגלות בחי' העבדות אינה במדריגה הנעלה בכ"ז גם בזמן הגאולה תהי לרצון תמיד לעתיד עבודת ישראל שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד. וז"פ הזוהר הקדוש ויאמרו לאמור זה לעתיד:

מ״זאשירה לד' כי גאה גאה כו'. הנ"ל דהנה אמרו חכז"ל מנין שהקב"ה מתפלל. וכן מנין שהקב"ה מניח תפילין ע"ש. והנה לבאר זה יש להקדים מאמר הכ' ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום. והענין הוא כי הנה הצדיקים ההולכים לפני ד' תמיד ועובדים לשמו בדו"ר בעסק התורה ומעשה המצות. הנה הם זוכים ועולים מעלה מעלה בהתלהבות ודביקות עד בחי' התדבקות רוחא ברוחא כמבואר בסה"ק שע"י עסק התורה וקיום המצות שהם רמ"ח איברים דמלכא ושס"ה ל"ת. הנה בזה הם בבחי' דיוקנא דמלכא והם מקושרים בבחי' חיי החיים לא דבר נפרד ממנו והם מקושרים ודביקים במחשבה ורצון העליון ב"ה בבחי' היסוד והאחדות ע"ד כך עלה במחשבה לפני כידוע לי"ח. והנה הצדיקים העולים וזוכים בדביקות הנעלה ההיא הנה לא יחשבו כי אם מחשבות הש"י ב"ה ולא ירצו כי אם מה שהוא רצון הבורא ב"ה. והנה אמנם כמו שרצון הבורא ב"ה ומחשבתו רק להטיב לברואיו וכללות ישראל הוא אצלו ית"ש אחד. זה כמו זה כולם כאחד. כן הצדיקים הדביקים במחשבתו ומדותיו כנ"ל הם מתפללים על כלל ישראל ומשפיעים להם טובות כאחד בכללות זה כזה. אבל כשמתפלל על עצמו בלבד הוא נפרד ממנו ית"ש ולא מחשבותי מחשבותיכ'. והנה על כללות תפלה הזאת הם מפיקים רצון הש"י ב"ה וטובתו להשפיע לעמו ישראל. והיא הנקרא' תפלת הש"י ב"ה ובית תפלתו ומנין שהקב"ה מתפלל שאמרו חכז"ל כי הכל הוא באחדות הגמור בסוד רצון הש"י ב"ה שזה הוא רצונו באמת כנ"ל. וזהו בחי' ואתם הדבקים בד' אלהיכם כשאתם דבוקים בד' בבחי' התדבקות רוחא ברוחא ורצון העליון ב"ה הנה חיים כולכם היום כלל ישראל כאחד יושפעו מחיים העליונים בסוד האחדות והקישור כולכם כאחד כנ"ל. והנה זהו הוא ג"כ בבחי' הנחת תפילין שכאשר הם מקושרים בבחי' עצם בעצם ודבוקים בסוד המחשבה העליונה. הנה הכל הוא ענין אחד ביחוד האמיתי כנ"ל. והנה בתפילין דידן כתי' שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד ובתפילין דמארי עלמא כתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד. בחי' אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ כי ע"י היחוד העליון נעשה הכל אחד כנ"ל. והנה ענין הדביקות ברצון הש"י על טובת כלל ישראל הוא שמצינו בתד"א מפני מה זכה משה כו' מפני שכל ימיו הי' מחכה ומצפה על כבודן של ישראל וכו'. והנה משה רבינו עליו השלום כאשר הי' דבוק ברצון הש"י והבין רצונו על כלל ישראל. הנה לא השגיח על עצמו כלל ואף על בניו וב"ב בשעת מתן תורה להביאם אל המדבר כנודע. וכן אמר אנכי עומד בין ד' וביניכם כי הוא הי' דבוק למעלה ולמטה עם ישראל. אך להגיד לכם את דבר ד'. והנה במעלת האחדות בד' של משרע"ה. הנה זה מצינו כ"פ בתורה שהי' מכנה עצמו בשם הש"י ב"ה כמ"ש ראה אנכי נותן לפניכם היום כו'. אשר אנכי מצוה. ונתתי מטר ארצכם וכדומה. וכן ביוסף כתיב וכל אשר הוא עושה ד' מצליח בידו וד' אתו הכל בסוד הדביקו' הנעלה להצדיקי' והי' כביכול ד' מצליח כמ"ש אנא ד' הצליחה נא. והנה לכך כשהיו ישראל בים בבחי' הדביקות הנעלה במחשבתו ית"ש. הנה הם היו למעלה מהזמן והי' העתיד וההוה שוה אצלם כמו שהוא אצל הש"י ב"ה. ולכך ראו אז הגאולה העתידה מיד כאלו כבר באה לכך משה ובנ"י ענו שירה בשמחה רבה על הגאולה העתידה שראו אז מיד כמו שהוא אצל הש"י ב"ה. ולכך הוא שנאמר אז ישיר לשון עתיד ר"ל שאז בקריעת י"ס אמרו את השירה שלעתיד ישיר משה ובנ"י ואמר הכתוב כי זה הי' להם מצד גודל הדביקות בהש"י ב"ה והאחדות כי הנה השירה הזאת הוא לד' שהש"י אמר ג"כ כמוהם. וזהו ויאמרו לאמור להש"י ב"ה אשירה לד' כביכול. ולכך הנה כל השירה הוא בלשון עתיד שהוא מורה על הגאולה העתידה. וזהו עד יעבור עמך ד' כי כל זה הוא עתה בגלות רק בבחי' העברה כמו שעובר ממקום למקום ומיד תביאמו ותטעמו בהר נחלתך בבנין העתיד. וזהו הסיום ד' ימלוך לעולם ועד. כ"ז ראו ישראל בשעה ההוא מיד. והוא שכתוב והעביר ישראל בתוכו כביכול בהתדבקות הנ"ל. וכמ"ש במשה רבינו ע"ה ויבא משה בתוך הענן ערש"י שעשה לו הקב"ה שביל בתוכו הוא ג"כ בסוד הדביקות הנ"ל. והבן: או יאמר ויאמרו לאמור. כי השירה הזאת לא אמרו ישראל באותו הזמן רק לפי שעה לבד. רק לאמור אותה כל הימים כי עוד בכל יום ויום משה רבינו ע"ה וישראל אומרים אותה השירה בכל יום בעולמות העליונים כמובא בזוהר הקדוש פרשת שלח לך ע"ש:

מ״חאו יאמר ויאמרו לאמור. כי אמרו השירה הזאת באותה בחי' שיהי' לאמור לעתיד אשר אך אז ישיר משה ובנ"י כי לעתיד תתכן השירה הזאת לפניו ית"ש כאשר יתגלה כבוד מלכותו לעיני כל בשר ואז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה וכאשר בארנו אצל ויברך דויד ע"ש:

מ״טזה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו. כבר בארנו כוונת התרגום דין אלהי ואבנה לי' מקדש וכן פרש"י ואעשה לו נוה. הכוונה על לב האדם שנקרא מקדש כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכיות הלב. ובאמת מבואר בספרים כן כי כל כלי המשכן ותכונתו הוא דוגמת בנין האדם. ובזה נבין מאמרם ז"ל כי אנשי כנסת הגדולה בעו למקטלי' ליצה"ר וחזו כעין נורא יוצא מבית קדשי קדשים. וכי מה ענין יצה"ר בבית קדשי קדשים אך הרמוז על הלב שהוא נגד ק"ק כנ"ל. כי אף שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוהו מ"מ כביכול שורה בתוך לבות בנ"א כי בם בחר ד'. וזהו ראשונה בכוונת הקרבנות להקריב את לבו לשמים אדם כי יקריב מכם והוא מחסד עליון וגודל הרחמנות אשר להש"י על עמו בנ"י אשר בם בחר לשבחו ולברך בשמו. וז"פ זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו כי כביכול נתגדל ונתרומם ע"י השירות ותשבחות של בנ"י כמ"ש ברכי נפשי את ד' ד' אלהי גדלת מאד. ונגדלך ונשבחך ונפארך. וע"ז הדבר צריך להודות ולהלל לשמו הגדול מפני כי מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר צבאי מעלה המשבחים ומפארים לשמו הגדול ירצה בשבח נמלה שפלה כמוני אחרי כל מקהלות רבבות צבא מרום. וע"ז נאמר אשירה לד' כי גאה גאה וע"ז בעצמו אשירה כי כביכול גאה ונתגדל ע"י שירתי. והוא בוחר בשירי זמרה של בן אדם השפל והנבזה. ומה גם כי אין רשות לצבאי מעלה לומר שירה לפניו ית' עד אשר יאמרו ישראל למטה הללוי"ה אז אח"כ הללו את ד' מן השמים הללוהו כל מלאכיו וכל צבאיו וכו' וכן השרים וכל שופטי ארץ כאשר יהללו את ד' גם אז ירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללוי'. פי' גם אז יהי' עיקר התהלה ושבח ע"י חסידיו עם קרובו כי להם נאוה תהלה ובישועתם ותהלתם יתברכו גוים ובם יתהללו. וזהו הללו את ד' כל גוים כו' כי גבר עלינו חסדו. והקשו בגמ' מה שייכות להם עם בנ"י. ובזה ניחא כי הם אינם יכולין להודות ולהלל להש"י עד כי גבר עלינו חסדו ואנו מהללים לשמו תחלה אח"כ על ידינו גם הם אומרים שירה כנ"ל:

נ׳אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי כו'. יל"ד מה מקום למקרא הזה אחרי אשר כבר סיים בסדר השבח כי מרכבות פרעה וחילו ירה בים וטבעו בים סוף תהומות יכסיומו מה זה עתה חוזר על הראשונות מה שאמר האויב קודם רדיפתו הי' לו לומר זאת בתחלת דברי השירה כסדר. אך הנה מבואר בכתבי האר"י ז"ל כי ענין גלות מצרים הי' כדי לברר ניצוצות הקדושה שנתערבו בחטא אדה"ר בתוך הקליפות. וכן הוא ענין של כל הגליות ארבע מלכיות להעלות ברורי הני"ק מהם עד ביאת הגואל. והנה הוא הענין במצרים באותו הגלות ביררו מהם כל הני"ק ועשאוה כמצולה שאין בה דגים ולעתיד נאמר ג"כ כימי ארץ מצרים אראנו נפלאות. אמנם בענין הבירור הנ"ל צריך שמירה מעולה כי אמנם זהו כללות עבודתנו בתורה ובמצות ובהאכילה אשר צריך להעלות ניה"ק מתוך הקליפות אך יש לפעמים אשר סיגי הקליפה רבים על הני"ק וכאשר תדבק על נפש המעלה אותה הנה יגבר עלי' בחי' הרעה ויפגם חלילה הנה לזה צריך שמירה מעולה מאת הש"י לבל ירעו ולא ישחיתו בכל גבול ישראל. הנה זה הוא ענין כל המלחמות ישראל עם העכו"ם לכוונת בירור ההוא להשיב הני"ק אל מכונם ועל בחי' השמירה מהקליפות הנ"ל אמר הכ' שומר ד' את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד. ר"ל אף בעת אשר הרשעים ישמיד ויעלו הניצוצות מהם בכ"ז שומר ד' את כל אוהביו לבל יוכלו להדבק להרע להם כי הוא ישמידם והוא יכניעם עד עומקא דתהומא רבא ועד"ז הוא שאמרו חכז"ל ת"ח מרבים שלום בעולם מרבי"ם גימ' רפ"ח. וד' רומז לד' אותיות הוי' ב"ה. שמחזירין אותן הניצוצות מן רפ"ח ני"ק לשם הוי' ב"ה וזהו לשון מרבים שלום בעולם הוא בסוד שלום מלכות יחוד זו"נ. וזה שנאמר שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. ולכאורה האי קרא לאו רישי' סיפא ולא סיפי' רישא. מאי זה אחר השלום להבטיח שאין למו מכשול. אך הכוונה כנ"ל שלום רב ר"ב ניצוצין כמ"ש רב עוד יוסף בני חי. וזהו כל בניך למודי ד' ורב שלום בניך שע"י ת"ת ומעש"ט העלו ר"ב נצוצות וזהו שהבטיח שיהי' שלום להם שלא יהא למו מכשול ע"י סיגי הקליפות הנדבקים כנ"ל. וז"ש אם בחקותי תלכו וכו' ואכלתם לחמכם לשובע וכו' שבהאכילה הוא העלאת הני"ק וע"ז אמר הכתוב מיד והשבתי חי' רעה מן הארץ שהיא הקליפה רעה לבלתי תדבק בהם כנ"ל. וזהו שנאמר יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע מתוך ומחמס יגאל נפשם וכו'. נפשות אביונים הם הנפשות העשוקות שהם הני"ק המובלעים בין העובדי כוכבים והש"י יחוס עליהם מתוך ומחמם יגאל נפשם מן סיגי הקליפה כנ"ל יהי פסת ב"ר בארץ כו' ויציצו מעיר כעשב הארץ כי הני"ק הם מתנוצצים בעשב הארץ כידוע מכתבי האר"י ז"ל כי אין לך עשב מלמטה שאין לו שר למעלה ע"ש. וזהו תבא לפניך אנקת אסיר כגודל זרועך הותר בני תמותה כי הסט"א נקרא מת וז"ש והשב לשכינינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפו"ך הם הרפ"ח נצוצות אשר מובלעים ביניהם כנודע. וזה שמסיים ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם כי ע"י העלאת הני"ק נתגדל כח ההודאה והשבח להקב"ה כי נעשה היחוד כתקנה. וז"ש שפוך חמתך אל הגוים כו' כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו כי עיקר חורבן בהמ"ק הי' על שבלעו הני"ק כמו נבוכדנצר שהי' מזרע שלמה המע"ה כמבואר בגלגולים. וזהו ע"י שאכלו את יעקב כנ"ל ועי"ז נוהו השמו. אבל לעתיד כתי' ורחקו כל מבלעיך ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך הוא קיבוץ ני"ק ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברנה כנ"ל. וז"ש אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו ויראו מכם ונשמרתם מאד. יל"ד אם הם יראו מכם מהו ונשמרתם מאד. אך הכוונה כנ"ל כי אחרי כל המלחמות הם לצורך בירור הני"ק כנ"ל הנה בבני עשו עדיין לא הי' העת העלאת הני"ק כי עדיין מעורבין בסיגים רבים עד ביאת הגואל לכך אמר להם אם כי הם יראים מכם אך אתם ונשמרתם מאד מהניצוצות שלהם לבל ירעו לכם חלילה כי רבה רעתם. אך אתם בדרך זה תעלו מהם אוכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם ע"י כוונת האכילה כנ"ל. וזש"א כי ד' אלהיך ברכך כו' ידע לכתך במדבר הגדול והנורא וכו'. יש להבין שייכות המקרא הזה לכאן אך הכוונה כמו שנתבאר כי ידוע ענין הליכות בנ"י במדבר בכל המסעות הללו הוא בסוד כח שם הקדוש (אנא בכח) לבער הקוצים והנחשים ועקרבים כיל"ח. וזהו ענין ביטול כוחות הטומאה והעלאת הני"ק וע"ז אמר הכתוב כי ד' אלהיך ברכך לשון הברכה מהטומאה להקדושה בכל מעשי ידך במדבר הגדול והנורא הזה אך אל עשו אל תתגר בו מלחמה כי עדיין אין העת לזה ונשמרתם מאד. וכמו שהי' אצל הבעש"ט פ"א בא לעיר אמר כי מוכרח לברוח מפני הנצוצות רעות שבאותה העיר. וזהו פי' הפסוק שהתחלנו. אמר אויב ארדוף כו' פי' כאשר ראה האויב כי נטבע בים סוף אז אמר בנפשו הטמאה לרדוף בהניצוצות שלו את הקדושה של בנ"י כי ידבקו בהם וזהו תמלאמו נפשי. ר"ל תמלא מהם נפשו הטמאה ובזה תורישמו ידי. וזהו אחלק שלל הם הני"ק נקראו שלל כנודע. כי הני"ק המובלעים בתוך ניצוצים הרעים יזיקו לישראל חלילה. אבל אתה נשפת ברוחך כסמו ים צללו כעופרת בעומקא דתהומא רבא. ואתה מי כמוך באלים ד' מי כמוכה כו':

נ״אאו יאמר אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל. זה הי' מחסדי הש"י שהלכו אך עבור תאוות ממון לכך לא יכלו להועיל דבר כמו שמבואר בפ' בלק אצל בלעם. אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם. לקרא לך להנאתך. קום לך כו' כי לא תועיל כלום ולא תעשה להם דבר:

נ״בנחית בחסדך עם זו גאלת. יבואר עפ"י מ"ש עולם חסד יבנה. שהעולם נברא במדת החסד בחי' אברהם כמ"ש בהברא"ם באברה"ם. כי כל ההשפעות הטובות הולכים ע"י הצי"ע והוא הצנור להוליך ההשפעות מעולם העליון למטה בעולם הזה והוא בחי' השמירה מן החיצונים העומדים לחטוף השפע וז"ש ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים. והשכינה הקדושה היא החוטפת ההשפעות עבור צרכי בנ"י. וז"ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. בעוד לילה הוא רמז לימי הגלות. ותתן טרף היינו השפעות לכנ"י. וכל תשוקתה לאחוז בצדיק יסוד עולם כמ"ש בווין תתקטר. וא"ו רמז לצי"ע יעקב ויוסף כמבואר במ"א. והצדיק הוא בבחי' שבת אשר הוא כולו בקדושה וכל השפע היורד ביום שבת הוא בבחי' שמירה מהחיצוני'. וז"ש יום קדוש הוא מבואו ועד צאתו. היינו ההשפעות היורדים מעולם העליון עד צאתם למטה הוא בקדושה ושמירה מן החיצונים. וגם השפע היורד ע"י הצי"ע הוא בבחי' שבת ג"כ בשמירה מעולה. וז"ש ויקח משה את עצמות יוסף עמו. ע"ץ מו"ת. פי' תיקן חטא עץ הדעת של אדה"ר לכן הי' בבחי' צי"ע להוריד כל השפעות. ובזה פרשתי מ"ש משוך חסדך ליודעיך. עפ"י מ"ש בגמ' ד"ת משיכה קונה. קונ"ה בגימ' קנ"ו ה'. יוסף עולה גימ' קנ"ו להמשיך לה'. כי הוא המושך החסד ע"י הצי"ע. וידוע מ"ש בגמ' שיש ב' מיני משיכות. הא' קורא לה והיא באה. והב' הכישה במקל והיא תבא. ועל זה אנו מתפללים שיהי' משיכת החסדים ע"י בחי' קורא לה והיא באה ע"י דברי תורה כמ"ש משכני אחריך נרוצה ולא ע"י יסורים ח"ו בבחי' הכישה במקל. וז"ש משוך חסדך ליודעיך הם בנ"י. אל קנא ונוקם לעכו"ם בבחי' הכישה במקל כנ"ל אבל לבני ישראל יהי' מצד החסד בחי' משיכה הא'. וז"פ הפ' שהתחלנו נחית בחסדך עם זו גאלת. פי' שהקב"ה יש לו נייחא מן החסדים אם הם הולכים ביושר לבני ישראל לבל יבוזו זרים. רק אל עם זו גאלת. להם יהי' הגאולה ב"ב מבחי' חסד עליון:

נ״גביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד. בפרקי דר"א יהי' ד' אחד ושמו אחד קודם שנברא העולם הי' הוא ושמו אחד. שמו היינו הנשמות של הצדיקים דבא"ס ב"ה לא שייך שום שם ולא תמונה רק מאצילות העולם נבראו השמות כמ"ש בכל ספרי הקבלה ואפי' שם הוי' ב"ה הוא הי' הוה ויהי' וזה לא שייך רק אחר שנברא העולם ועיקר בריאת עולם הי' בשביל ישראל כידוע. וזה כי שמך נקרא עלינו. ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת. ומה תעשה לשמך הגדול. וזה לא תעשון כן לד' אלהיך אזהרה למוחק את השם. עפ"י מ"ש בגמ' מי שהי' השם חקוק על בשרו הרי זה לא יעמוד במקום הטנופת כו' שמא ימחוק את השם. דהנה כתיב ע"כ יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. יעזב הוא לשון סיוע כמו עזוב תעזוב עמו ע"ד תנו עוז לאלהים. ואביו ואמו היינו אבא ואימא חכמה ובינה עולם האצילות ובריאה והוא שם י"ה. ודבק באשתו היינו השכינה ה' האחרונה היינו יחוד כל השם. והיו לבשר א' והי' הוא (מקור) אותיות הוי' ב"ה לבשר אחד היינו שגם הבשר יהי' קודש בלי שום רע ח"ו כמ"ש בר"א בר"ש שלקח משמן בשרו והניח בחמה ולא הסריח כדאי' במס' ב"מ וכן ר"ז שהלך בכל ער"ח לאש ולא נשרף משום שהי' השריית השכינה בכל רמ"ח איבריהם וכאמור ברכי נפשי את ד' וכל קרבי את שם קדשו. ותורתך בתוך מעי. לבי ובשרי ירננו אל אל חי. וכל קרבי את שם קדשו על כל אבר ואבר השירו שם הוי' ב"ה. כל עצמותי תאמרנה כו' כמבו' בתיקונים דף קכ"ט:

נ״דויוצר אור ובורא חשך. כבר בארנו במ"א כי הנה מחטא אדה"ר נתערב טוב ברע וכן הוא באדם תערובות חשך ואור. וזה גולל אור מפני חשך. ולפעמים חשך מפני אור. אמנם כח קדושת אור שבעת ימי בראשית יכולים לדחות החשך. וז"פ גנזו לצדיקים לע"ל היינו שבזה האור יכולים הצדיקים העתידים לבא לדחות את החשך. וז"פ יוצר אור היינו שהש"י יצר האור של שבעת הימים. ובורא לשון דחי' לחוץ (כמ"ש רש"י במס' חולין חיישינן שמא הבריא פי' יצא לחוץ). וזה הענין מכת החשך שהי' במצרים שכל החשכות הלך מישראל למצרים ולכך ו לבני ישראל הי' אור במושבותם כי נשאר להם האור לבד בלי שום תערובות חשכות כלל. וזה הבקר אור כי בכל יום בבקר מתנוצץ האור הזה. ועבור זה וישכם אברהם בבקר לקבל קדושת האור הזה. וז"פ והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר דהנה משה רבינו עליו השלום כשלמד לבני ישראל תורה ומצות המשיך עליהם אור ישר ואח"כ חזר אליו מהם קדושת אור החוזר. וז"פ ואתה תצוה את בנ"י היינו שתמשיך עליהם אור הישר ואח"כ ויקחו אליך היינו שיחזירו לך קדושת אור החוזר. וז"ש משה רבינו עליו השלום ליתרו כי יהי' להם דבר בא אלי. פי' שהודיע ליתרו מעלת בנ"י מה שלומד עמהם הוא מרויח מהם קדושה יותר בבחי' אור החוזר. וזהו כי יהי' להם דבר היינו כל הקדושה שיהי' להם ממני בא אלי בהחזרה עוד יותר בבחי' אור החוזר. כאשר רואים בחוש כשזורעים גרעין אחד או חטה אחת מצמיח מהם אילן גדול ושבולים הרבה. וז"פ כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב ריקם וכו'. לרמז על האור החוזר וזה ג"כ הפי' שאמר דוד המלך ע"ה ישובו לי יראיך כו'. פי' שהאנשים אשר מקבלים ממני היראה ישובו לי יותר להביא אותי לתשובה אמיתית בבחי' אור החוזר כנ"ל:

נ״התתברך לנצח צורנו מלכנו וגואלנו בורא קדושים ישתבח שמך לעד מלכנו. הנראה כי כל השבח הזה איננו מוסב רק על המלאכים שהם עומדים ומשתחוים ומפארים. אך זה קאי ג"כ על נשמות הצדיקים בג"ע שהם גבוהים מבחי' המלאכים שהם משבחים ומפארים ומהללים לשמו הגדול ית"ש באהבה תמיד ובמסירות נפש עפ"י עבודתם שהי' להם בעולם הזה וזהו מבואר בזוהר הקדוש בכמה מקומות. ועליהם נאמר לאל ברוך נעימות יתנו שע"י תפלתם שם הקב"ה פועל גבורות בהעכו"ם ועושה חדשות. וזהו שמסיים הברכה יוצר המאורות שזה קאי על הצדיקים שנקראים מאורות ברקיע. וז"ש וכולם מקבלים עליהם עומ"ש להקדיש ליוצרם בנ"ר. הנה שורש הקדושה הוא מסירות נפש כמ"ש ונקדשתי בתוך בנ"י מסור עצמך וקדש שמי. וכן הצדיקים שבג"ע גם שמה הם מקבלים עליהם מסירות נפש אף לצאת מג"ע ולירד לעולם הזה עבור קדושת שמו ית' וטובת בנ"י וז"ש בנחת רוח לשון ירידת הרוח לעולם הזה שהרי הם נקראים בבחי' הרוח לבד. והנה אמנם בכל העבודות של בנ"י בעולם הזה יש בהם בחי' מסירות נפש כי כבר אמרו ז"ל בגמ' אצל ר' אחאי בר יאשי' שמה שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב הוא שעה אחת קודם תחה"מ למות ולשוב אל העפר. וכשאומר ותמלוך אתה הוא ד' לבדך או וימלא כבודו את כל הארץ וכיוצא בזה הנה הוא מסירות נפש ממש שמבקש למות מקודם אך שימלא כבודו את כל הארץ:

נ״וזורע צדקות מצמיח ישועות. דהנה אי' כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים כמ"ש ונתן לך רחמים ורחמך ירחם הש"י ג"כ עליך. לכן הקב"ה זורע צדקות בלב בנ"י כי נותן בלבם לעשות צדקות עם חבריהם. ועי"כ הנה ממילא מצמיח ישועות ובורא רפואות. וכמ"ש זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד:

נ״זאור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו. ברוך אתה ד' יוצר המאורות. בפרי עץ חיים שער התפילין מבאר ענין התפלות שבכל יום וז"ל כי אין לך כל תפלה ותפלה שלא יתחדש למעלה אור חדש ונמצא כי בכל יום ויום ובכל תפלה באים מוחין חדשים וכו'. וכן כתוב שם בשער התפלה וז"ל ואין לך כל תפלה ותפלה שלא נתחדשו אז אורות חדשים גמורים וכו'. ובטובו מחדש בכל יום כו' מבואר ג"כ בעץ חיים שהוא היסוד שלמעלה. וזה הפי' אור חדש שבכל יום על ציון תאיר. הצדיקים נקראים ציון כמ"ש ובני ציון יגילו במלכם: