תפארת שלמה, על הזמנים ומועדים, שבועותTiferet Shlomo, on Festivals, Shavuot
א׳מתן תורה
1
ב׳(שבת דף פו ע"א) יום אחד הוסיף משה מדעתו. התמיה' מבוארת שהרחיב זמן מה שהעליונים ותחתונים היו מחכים ומצפים על יום קדוש כזה. אך מבואר ותגזר אומר ויקם לך הקב"ה גוזר והצדיק מבטל הצדיק גוזר והקב"ה מקיים. וזהו אחת מהאמונות החזקות שבידינו. ואם אחד אינו מאמין בזה אינו בכלל יהודי. ולזה שייכים כל התפלות ובזה שמעתי הפי' בפ' ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך. פי' זה הכח בעצמו נתן לך הקב"ה להצדיקים שיאמרו לא כן. פי' שיבטלו גזירות המקום ב"ה בדיבורם. ובזה פי' הרב קדושת לוי ז"ל בקש נבוכדנצר לגנות דברי דוד המלך ע"ה היינו שאמר שאין בכל העולם שיבטל דברי הש"י ע"ש. ובזה פי' הזוהר בכל הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך אבל בישראל יש. שהם עושים נסים ונפלאות כמו הקב"ה כביכול. ולזה רצה הקב"ה ומשה להראות בזה כאן קודם מתן תורה להתנות בתנאי קודם למעשה עם הקב"ה וגם להודיע זאת לישראל הכח שבידם אם ישמרו התורה דהיינו שבטל מיד דברי הש"י בזה להורות שיש ביד ישראל הכח לעשות כרצונם והקב"ה מסכים עמהם וז"פ ויאמינו בה' ובמשה עבדו דהיינו שזה אמונה אחרת שמשה איש האלהים ובידו להפוך מדה"ד למדה"ר. שמדה"ד נקרא אלהים ולזה נקרא משה איש האלהים. וז"פ אין לנו אלא דברי בן עמרם. לכאורה קשה הלא היו הדברים אשר יצאו מפי הקב"ה כמבואר בפסוקים. רק שהם לא ידעו אם הש"י צוה כן והאמינו בזה דאפי' הש"י לא צוה. מסכים הש"י עם משה ויעשה עמנו נסים. ובזכות האמונה נגאלו כמבואר במדרש שהאמינו במשה וז"פ וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה' כפל הדברים. אך הפי' הוא כך דהנה אתפשטותי' הוא בכל דרא ודרא כמבואר בזוהר ובכל הספרים משה שפיר קאמרת שמשה נתגלגל בכל דור ודור להורות לעם ד' דרכיו הישרים ולהתפלל עליהם בכל צרכיהם: (מכי"ק)
2
ג׳(שם דף פז ע"ב) יומא קמא לא אמר להו ולא מידי. הנ"ל לבאר עפ"י המשנה במס' אבות חמשה תלמידים הי' לו לר' יוחנן בן זכאי הוא הי' מונה שבחם. ולכאורה צריך להתבונן בדבר זה. רב גדול ונשיא הדור כר' יוחנן בן זכאי אשר הי' חי ק"כ שנה לא יהי' לו רק ה' תלמידים הלא הוא הי' המנהיג לכל ישראל. גם הדקדוק לשון הוא היה מונה שבחם. רק באמת הי' לו כמה תלמידים רק מחמת שהיו בעצמם יודעים מעלתם והיו חשובים בעיניהם אך החמשה תלמידים הללו היו נמוכי רוח ושפלים בעיני עצמם ולא היו יודעים כלום ממעלתם. לכן דייקא הוא היה מונה שבחם. והם היו עיקר מכל התלמידים שיהיו ראוים לקבל ממנו. כי עיקר הכנה לקבלת התורה היא השפלות להיות בחי' מקבל כמ"ש בשם הרב הקדוש מוה' משה ליב ז"ל. האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהי' לי עבד. כאשר דרך הגביע שהוא כלי המקבל צריך להיות עומד למטה מכלי הנשפך ממנו לתוכו כי אם הוא עומד למעלה איננו יכול לשפוך בתוכו. כן התלמיד צריך להיות שפל בדעתו נגד הרב המשפיע לו ואז יהי' ראוי לקבל ממנו. ובזה פרשתי הפ' ויתיצבו בתחתית ההר. פי' שכל המעמד ומצב לקבלת התורה הוא מה שעמדו בתחתית ההר בנמיכת רוח ובשפלות גדול ככלי הריק מכל ואז היו ראוים לקבל התורה במדריגת הענוה. וז"פ מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. פי' בחי' מה וענווה ושפלות נעשה לאחותנו ביום שידובר בה במתן תורה וזה ג"כ הרמז בדברי הגמ' שהתחלנו. יומא קמא לא אמר להו ולא מידי. פי' שאמר להם שיהיו בבחי' הענווה שלא יהיו חשובים בעיניהם לכלום. ולא מידי ככלי הריקן מכל אין בו מאומה. ואז יהיו ראוים לקבל התורה:
3
ד׳כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע. הכוונה בזה. נקדים הכתוב בפ' כי תבא היום הזה ד' אלהיך מצוך וכו' את ה' האמרת היום וכו' ללכת בדרכיו ולשמור חוקיו וכו' ולשמוע בקולו. עמדו הראשונים בפ' זה מאחר שכתב ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו מאי הפי' עוד לשמוע בקולו. וכבר האריך הרמב"ן בזה. גם יש לעיין כי גם באברהם נאמר כמה פעמים מלה כזאת עקב אשר שמע אברהם בקולי ובפ' העקידה ג"כ כי ברך אברכך עקב אשר שמעת בקולי. הלא דבר הוא. ונקדים ע"ז פי' הפ' שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון. כפילות הדברים וכן כמה פסוקים. ונ"ל לפרש מה חדש דוד המלך בזה דהנה מצינו בענין המצות ב' סוגי בני אדם. הא' שרואה שהקב"ה צוה עליו לעשות המצוה הוא עושה רצון הבורא ב"ה דהיינו מצות קידוש השם למסור עצמו להריגה הנה עושה זאת מפני כי כן צוה הקב"ה. אבל יותר הי' נוח לו אם לא הי' מצוה הקב"ה למסור נפשו על ג' דברים שמבוארים בש"ס שיהרג ואל יעבור רק היו כמו שאר מצות שדינם יעבור ואל יהרג. ואם לא היה מצוה הקב"ה המצוה הזאת הי' ממילא נוחל עולם הזה ועוה"ב כיון שעושה רצון הבורא. וכן הוא בכל המצות הי' נוח לו אם לא היה מצוה מצות החמורות עליו והי' נוחל עולם הזה ועוה"ב. וכ"ז הוא איש אשר עובד ע"מ לקבל פרס אינו שמח בריבוי המצות רק היה נוח לו אם לא היה מצוה הש"י רק ז' מצות כמו לבני נח ומזה היה ג"כ אהוב להקב"ה והי' נוחל עולם הזה ועוה"ב. וכזה ראינו בעבדים שמשכירים עצמן לשרת לאדוניהם על סך כמה לזמן. כל מה שמצוה אותו האדון עושה. אך עכ"ז הוא יושב ומצפה להקל מעליו שלא יצטרך האדון לעבודה זאת ולא יצוה אותו כלל כיון שבין כך ובין כך נוטל שכרו יותר טוב לו שלא להטריח אותו בעבודה כזאת. אך הצדיקים שהם עובדים שלא ע"מ לקבל פרס רק לעשות נחת רוח להבורא ב"ה הם ששים ושמחים לעשות רצון קונם להרבות להם תורה ומצות שנודע להם רצון הבורא ב"ה. וכזה אי' בשם הבעש"ט ז"ל. שוש אשיש בד'. שיש. כמה צדיקים שיש להם שמחה מזה שיכלו לעשות נ"ר לשמח הקב"ה וזה פי' המשנה אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לק"פ כדי שיהי' לו שמחה מעבודת הבורא ב"ה וזה ג"כ ענין מ"ש בני ישראל נעשה ונשמע. פי' אף שנעשה כל התורה כאשר תצוה אותנו עכ"ז נהי' עוד מצפים ומיחלים לשמוע עוד. אולי יצוה הקב"ה עוד מה לעשות נהי' נכונים לעשות כל אשר יצוה אותנו. וז"ש באברהם אבינו ע"ה שקיים כל התורה כולה קודם שניתנה ואעפ"כ כתי' עקב אשר שמע אברהם בקולי שהי' מצפה עוד לשמוע בקולו: (מכי"ק) וז"ש בפ' וילך בפ' התשובה. ואתה תשוב ושמעת בקול ד' כו' כי זה עיקר ענין התשובה להיות לו רצון טוב ומוכן תמיד לשמוע עוד ולא יהי' מסתפק במה שעשה עתה רק יהי' מצפה לשמוע בקולו עוד. וזה הענין שהי' במרה קודם מתן תורה צוה להם הש"י מצות כיבוד אב ושמירת שבת כדכתי' שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. וכתי' אח"כ אם שמוע תשמע לקול ד' אלהיך והאזנת למצותיו וכו' כי זה היה נסיון להם אם יקבלו התורה ברצון טוב שלא ע"מ לקבל פרס לכן הי' מצוה להם איזה מצות קודם מתן תורה לראות היעמדו באמונתם להיות מצפים ומיחלים לשמוע עוד מה יצוה ה' להם. וז"ל והאזנת שמטה אזנו לשמוע מה שיצונו לעשות עוד. וז"ש בגמ' לכ"ע בשבת ניתנה התורה. פי' ע"י מצות שבת שהי' מצוה אותם הש"י זה הי' הכנה למתן תורה לראות אם יקבלו התורה שלא ע"מ לקבל פרס ויאמרו נעשה ונשמע. וזה הענין דאי' בגמ' (שבת דף פ"ח) מי גלה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשין בו כי כענין הזה הוא מדריגת המלאכים שהם עומדים תמיד ומצפים לעשות שליחותם כמ"ש וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה. כן היו בנ"י אז בבחי' זו באמרם נעשה ונשמע עוד מה יצוה הש"י עוד לעשות. וכזה ג"כ הי' מעלת א"א ע"ה כמ"ש עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. שהיה אברהם אבינו מקיים כל תורה כולה קודם שניתנה ועכ"ז הי' שומר ומצפה לשמוע עוד בקול ד' כמ"ש ואביו שמר את הדבר:
4
ה׳(בפ' ואתחנן) פנים בפנים דבר ה' עמכם וכו' אנכי עומד בין ד' וביניכם להגיד לכם את דבר ה'. הרמב"ן והראשונים ז"ל עמדו בסתירת הדברים ונדחקו בזה. ונ"ל בהקדם דברי הפ' ויקהל משה את כל עדת בני ישראל כו' ובסוף הפרשה מסיים ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה. דהנה מצינו בס' משיבת נפש כת"י שמונה שם שבחי האר"י ז"ל וז"ל והי' מוציא נשמת האדם בחיים חיותו ומביאו אצלו ומדבר עמה להשיבה בתשובה ואח"כ החזיר הנשמה להאדם ע"כ. והנה ידוע בספרים שמשה רבינו ע"ה הי' האילן וששים רבוא נשמות בני ישראל היו הענפים שלו שהם היו כולם תלוים בנשמתו. ומה שהאילן מושך יניקתו מן הארץ הולך היניקה לכל הענפים. כן הי' במשה רבינו ע"ה. ולזה אמרו רז"ל שמשה הי' הדעת של כל ישראל כמ"ש והודעתי את חוקי אלהים ואת תורותיו. וכ"נ מיום דעתי אתכם. והי' בכוחו להמשיך כל נשמות ישראל והדעת שלהם לנשמתו ולדעתו ולדבר עמם ואח"כ להחזירו להם. ואם האר"י ז"ל הי' בכוחו לעשות כן. מה נאמר במשה רבינו ע"ה. והנה אחר מעשה העגל שנפגם הדעת של בנ"י במחשבות לא טהורות ונפגמו הנשמות שלהם. ולזה הקהיל משה רבינו את כל עדת בנ"י. עד"ת אותיות דע"ת. והדעת היא הנשמה שהנשמה נמשכה מן דעת העליון כמבואר בעץ החיים. ולכן קיבץ כל הנשמות והדעת לתוך הדעת שלו ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ד' לעשות אותם. וז"ש ויקהל משה וכו' ואח"כ כתי' ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה דלכאורה למה כתבה התורה שיצאו מלפני משה מאי נפקא מיני' אם יצאו או נשארו אצל משה. אך לזה הוא נכון שמשה החזיר הנשמות שלהם בתשובה והטהיר אותם והחזיר העטרה ליושנה כמו קודם מעשה העגל ולזה ויצאו כל עדת ישראל מלפני משה. היינו שהחזיר להם הנשמות. והנה בעת קבלת התורה שרצה הקב"ה לדבר עם ישראל פנים בפנים לזה היו צריכין קדושה יתירה והכנה גדולה עד מאד. לזה אמר הקב"ה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכוונת הקב"ה הי' שמשה רבינו ע"ה יעשה כן להקהיל כל הנשמות בשלשה ימי הגבלה לתוכו ויטהר אותם. וז"ש וכבסו שמלותם היינו הגופים כי הגוף הוא המלבוש לנשמה ולזה נקרא משה רבינו כובס כמבו' בס' הקנה. וזה כוונת הגמ' (בנדרים דף מא ע"א) והוה ההוא קצרא הוה שמיע לרבי כד הוה גריס להו אזיל ר' חיי' וגמר יתהון קמי' קצרא ואתי ואהדר יתהון קמי רבי. ופרש"י והר"ן קצרא כובס. הרמז בזה ההוא כובס הוא משה רבינו ע"ה שהי' מכבס הגופים ומטהר אותם לקבלת התורה (וכן עשה משה רבינו עליו השלום באמת). אך רצה עוד שיהיו אצלו הנשמות של בנ"י עוד יום אחד כדי להוסיף בהם גודל הקדושה בנשמות שלהם. וז"ש חכז"ל הוסיף משה יום אחד מדעתו. אח"ד רמוז לאחדות הבורא ב"ה להביאם למעלה יתירה שקבץ אותם בבחי' דעתו ונשמתו. וז"פ הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך כי בעת שדבר עם משה ממילא הי' הדבור עם כל ישראל מחמת שכל הנשמות היו כלולים בנשמתו וממילא כולם ישמעו יחד עמך. וז"ש בך יאמינו לעולם. לשון כאשר ישא האומן את היונק וק"ל. ולזה כיון הפסוק ויוצא משה את העם לקראת אלהים. שעד אותה שעה היו הנשמות בתוכו וכשבאו אל הר סיני החזיר הנשמות לכל ישראל כדי שהש"י ידבר עמהם פא"פ. וז"ש ויאמר ד' אל משה רד הע"ד בעם. פי' לשון עדים מהר חורב. רמז להיחוד יסו"מ אותיות רברבין בק"ש ע"ד. פי' האורות הקדושות אשר בך והכח וההכנה לקבלת התורה הוא העדי של משה רד העד בעם. תתן אותו הכח והעדי לכלל ישראל. כי כן הי' דרכו של משה להיות נוהג בישראל עין טובה לתת חלקו והשגתו להם כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו. כי רק זה הי' שמחתו מה שנתן להם חלק מתורתו והשגתו ובזה ניחא מה שהתחלנו בישוב סתירת הפסוקים. דכתי' פנים בפנים דבר ה' עמכם וכתי' אנכי עומד בין ד' וביניכם. כי הכל בקנה אחד עולים. לאשר כי מחמת שאנכי עומד בין ד' וביניכם והורדתי קדושתי בכם כנ"ל עי"ז ממילא שפיר הוה ג"כ פנים בפנים דבר ד' עמכם. וז"ש כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. לשמה אותיות למשה. כי כאשר נתעורר בו כוחו של משה במעלת קדושת מתן תורה כמ"ש בתד"א כל ת"ח הלומד תורה לשמה הקב"ה יושב ושונה כנגדו. ואז ממילא זוכה לדברים הרבה. לפמ"ש למעלה שמשה רבינו ע"ה עשה ב' עניני הפעולות להכין אותם לקבל התורה הא' לקחת כל הנשמות שלהם להיות כלולים בנשמתו של משה רבינו עליו השלום ולהחזירם להם כנ"ל. ועוד גם זאת עשה להביא כל הנשמות לאחדותו ית"ש כמ"ש הוסיף יום אחד מדעתו להיות כולם כלולים באחדותו ית"ש כמ"ש בתנא דבי אליהו הקב"ה יושב ושונה כנגדו ועי"ז זוכה לדברים הרבה כי לאחדותו ית"ש אין סוף כן לדברי התורה אין סוף כמ"ש הנביא הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה ניצוצות וכן הוא בכל ענינים מכח האתערותא דלתתא אתער לעילא. לכן אנו אומרים בכל יום בברכת התורה ונהי' כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה. פי' לעורר כוחו של משה. ואח"כ מסיים בא"י המלמד תורה לעמו ישראל. כי ע"י האתערותא דלתתא אתער לעילא שכביכול הקב"ה בעצמו ילמוד עמו. והבן: (ע"פ כי"ק):
5
ו׳עוד באופן אחר
6
ז׳(בפ' ואתחנן) ויקרא משה אל כל ישראל וכו'. פנים בפנים דבר ד' עמכם וכו' אנכי עומד בין ד' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' וכו'. הערו הראשונים הרמב"ן ושאר מפרשים בסתירת הפסוקים הללו פנים בפנים דבר ד' עמכם ואח"כ כתי' אנכי עומד כו' להגיד לכם וכו' ע"ש ובשל"ה. הנה פרשנו במ"א בפ' בהעלותך על פסוק על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו. דהנה צדיקים אין להם מנוחה. ופירשו המקובלים דהשי"ת ב"ה רוצה להעלות הצדיקים עד אין סוף. וסוף העלי' שלהם הוא על פי ה' יחנו היינו כמאמר הגמ' (בחגיגה דף טו ע"ב) אשכחי' רבה בר שילא לאליהו הנביא א"ל מה קא עביד קב"ה א"ל קאמר שמעתי' מפומייהו דכולהו רבנן וכו' א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר. ובזה פרשתי בפרקי אבות כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. היינו שהקב"ה אומר תורה שלו משמו ואז הדברים אין להם סוף וכפטיש יפוצץ סלע. ובזה י"ל ואני זאת בריתי אותם. ברית היינו התורה אמר ד' וכו' ודברי אשר שמתי בפיך היינו מכח התורה שבפיך שמתי דברי וכו' לא ימושו מפיך וכו' אמר ד' מעתה ועד עולם. הוא הבטחה מפי הקב"ה שמי שזוכה שהקב"ה אומר תורה משמו היינו אמר ד' יהי' מעתה ועד עולם שלא ימושו מפיך ומפי זרעך עד עולם. ועתה נבאר החילוק שבין משה לשאר הנביאים ותנאים שכל התנאים אומר הקב"ה תורתו שלומד כגון אליעזר בני אומר מאיר בני אומר. אבל משה רבינו ע"ה כל התורה שאמר הקב"ה לישראל כביכול הכל הי' בשם משה רבינו שכל התורה כולה נקראת על שמו כמ"ש זכרו תורת משה עבדי אשר צוויתי אותו בחורב על כל ישראל. וכן תורה צוה לנו משה וכמה פסוקים כהנה שמורים ע"ז שכל התורה שיצא מפי הקב"ה הי' אומר בשם משה. וז"פ הכתוב הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך. היינו השי"ת הבטיח לו למשה הגדולה הזאת שעשרת הדברות ישמע העם מפי הקב"ה בשם משה וז"פ בדברי עמך. ובזה יש לפרש דברי הפסוקים בפ' בהעלתך ותדבר מרים ואהרן במשה וכו' ויאמרו הרק אך במשה דבר ד' הלא גם בנו דבר הלשון אך במשה דבר אין לו הבנה. וגם מה שכתב לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו האריכו המפרשים בפי' הפ' זה. ולדרכנו יבואר הכל לנכון. הרק אך במשה דבר ה' היינו שהקב"ה אומר תורה בשם התנאים. וז"פ דבר ה' היינו שהקב"ה דבורים שלו רק במשה. משה רבינו כך הוא אומר. הלא גם בנו דבר שאומר משמנו ג"כ תורה וכנ"ל. וע"ז השיב הקב"ה לא כמו שאתם אומרים מעלת משה לא כן בכל ביתי נאמן הוא. הפי' שכל התורה הוא שלו. שכל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל אמרתי משמו של משה. וז"ש במד"ר בראשית בשביל משה שנקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו. פה אל פה אדבר בו. הפי' שכל התורה שדבר הקב"ה אל משה כל התורה ומצות אדבר בו. אמרתי משמו וזה אדבר בו היינו משמו וזה מעלה יתירה אשר אין למעלה ממנו ודו"ק. ובזה נבוא לישב הפסוקים שלא יהיו סותרים שכמה פעמים נאמר דבר ד' עמכם הדברים האלה דבר ד' אל כל קהלכם וכמה פסוקים כהנה. וכאן נאמר אנכי עומד בין ד' וביניכם להגיד לכם את דבר ד' כאשר האריך הרמב"ן בפ' יתרו בפ' לא תשא וכו' ע"ש. ולדברינו יבא לנכון שהאמת הוא שהקב"ה דבר בעצמו עם כל ישראל עשרת הדברים רק שאמר משמו של משה רבינו כל הדברות וזה הפי' אנכי עומד בין ד' וביניכם להגיד לכם את דבר ד' היינו שהקב"ה אמר משמו כל הדברים. וזה הפי' בגמ' אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום. האריכו המפרשים הלא כל הדיבורים דבר הקב"ה. ולדברינו נכון מאד. אנכי ד' אלהיך וכו' לא יהי' לך כו' נכתב אח"כ מיד כי אנכי ד' אלהיך אל קנא וכו' אין נכון שיאמר הקב"ה משמו של משה דהיינו שיאמר הקב"ה משה רבינו עליו השלום אמור אנכי כו' וכן בפסוק שאח"כ לא יהי' לך נכתב ג"כ כי אנכי ד' אלהיך וכו' שח"ו יבואו בנ"י לכלל טעות ויחשדו שח"ו משה רבינו עליו השלום אמר על עצמו אנכי וכו' וכן לא יהי' לך כו' ולזה לא אמר הקב"ה ב' הדברות הללו משמו של משה רק מפי עצמו. רק שאר הדברות שאחר ב' הדברות נאמר לא תשא שם ד' אלהיך וכו' נאמר מפי משה היינו שהקב"ה אומר משמו של משה וכו' וז"פ בגמ' משה ידבר והאלהים יעננו בקול בקולו של משה כוונת הגמ' שאמר הקב"ה התורה כולה בשמו של משה ודו"ק: (מכי"ק)
7
ח׳(פ' ואתחנן) יום אשר עמדת לפני ד'. הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון. י"ל עפ"י אשר אמרתי על פסוק בפ' בהעלתך על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו. כסוגיא דגמרא (בחגיגה דף טו ע"ב). מאי עביד קב"ה. אומר תורה מכל התנאים ואמוראים וכו'. א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר. וזה הפי' בגמ' שליש היום יושב ושונה. מאי הלשון שונה. אך הוא לשון משנה תורה שהקב"ה שונה מאי שתלמידי חכמים לומדים וזה ג"כ פי' הכתוב וכל בניך למודי ד' וזה ג"כ פי' הכתוב למען תהי' תורת ה' בפיך. דהיינו שממה שאנו לומדים ומוציאים התורה מפינו עי"ז נעשה תורת ד' שהקב"ה לומד ג"כ אותם הדברים. והשתא נבא לפסוקים שהתחלנו. יום אשר עמדת לפני ד' ואשמיעם את דברי אשר ילמדון היינו שאודיע להם מעלתם וחבה יתירה נודעת להם. את דברי. תיבת את מיותר כקושית האלשי"ך. אולם הפי' את הוא לשון טפל. כמו שדרשו רז"ל את הטפל לבשרו אשר ילמדון. שכל דברי שאני לומד הוא מאשר ילמדון ודו"ק. ואמר הכתוב התועלת מזה מה שהקב"ה אומר תורה מפי ת"ח. הוא ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים וכו'. הוא בשני אופנים הא' שאם יודעים בנ"י שמה שלומדים הקב"ה לומד מפיהם יראו הם בעצמם ללמוד תורה לשמה ולא לשום פני' שאם ילמדו לשום פני' ח"ו בוודאי תורה כזו לא ילמוד הקב"ה מפיהם ואם לא יהיו יראים בכל הדברים אזי ג"כ יהיו אבודים ממעלה כזאת וכמ"ש חכז"ל והי' אמונת עתך וכו' יראת ד' היא אוצרו. אי איכא יראת ד' אין וכו'. הב' שמצינו שמכריזין בב"ד שלמעלה על כמה תנאים הזהרו בר' מאיר ובתורתו וכדומה וכמבואר במס' קידושין ולזה הבטיחם הקב"ה שאם יזכו למעלה הזאת אז יהיו בטוחים שלא יחטאו עוד ולבעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואמר עוד ואת בניהם ילמדון. עוד מעלה זאת יהי' להם שלא ימושו מפיהם ומפי זרעם עד עולם וכנ"ל. וזה הפי' בברכת התורה שאנו אומרים בבקר קודם הלימוד. והערב נא וכו' את דברי תורתך (ג"כ כנ"ל את הוא טפל) בפינו ובפיות וכו' היינו ג"כ כנ"ל שיהיו מעורב לימודינו שאנו לומדים עם דברי תורה שהקב"ה לומד בכל יום. ובזה ממילא נזכה שנהי' אנחנו וצאצאינו וכו' כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך. אמן: (מכי"ק)
8
ט׳(פ' יתרו) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וכו' ואביא אתכם אלי כו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כו'. הנ"ל בענין הזה. דהנה במצרים כתיב אנכי ארד עמך מצרימה וכו' וכן וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו כו'. יש להבין ענין ירידה זאת מה טיבה. אכן הנה כבר מבואר בספרים כי כל ענין בריאת העולם הי' בחסד. כמ"ש עולם חסד יבנה. והוא שרצה הש"י ב"ה להטיב לברואיו. לכן כביכול צמצם אורו הגדול וברא כל העולמות כולם לתכלית הטוב והחסד ולהטיב לברואיו לבני ישראל ובכן אור הגדול העליון הוא עובר דרך השתלשלות וצמצומים רבות וירידת המדריגות דרך כל העולמות העליונים עד העולם הזה. והנה בחי' הצמצומים האלו הם מצד האהבה וחסד למען יוכלו לקבל אור העליון בעולם הזה הגשמי כנודע. אמנם בחי' הירידה מהאור העליון וצמצומים הנ"ל הוא כן מאז ועד עתה שהנה חסד אל כל היום. שכביכול מצמצם אור העליון בכל עת לעבור דרך המסכים האלו. למען הופיע בקרב איש הישראלי הבא לטהר לפניו להלהיב את לבבו. להתדבק בשורש האור העליון א"ס ב"ה. ועי"כ יוכל לעלות בדביקות אל ב"ה וזהו ושכנתי בתוכם. שכינה בתחתונים צורך גבוה. אמנם נכון לדעת כי בחי' ירידת האור העליון והשתלשלות המדריגות האור הגדול ההוא הוא דבר קשה מאד לירד למטה לעולם הזה להצמצם בעולם הגשמי עד שנחשב זה כענין מסירות נפש לירד למטה ממעלה הנשאה העליונה. וכמובן זה מענין ירידת הנשמ' לעולם הזה כמבו' בספרים. וכן מענין מלאכים היורדי' לעולם הזה שקשה להם מאד כאשר בארנו במ"א ע"ש. והנה בכ"ז אע"פ שנחשב זה לבחי' מסירות נפש אעפ"כ הש"י ב"ה עשה כן בכל עת ובכל שעה לטובת עמו ישראל ואהבתו אותם לבעבור יוכלו לעלות ולאחוז בשורשם האמיתי. וזה הי' ענין ירידת אור א"ס ב"ה למצרים שאמר אנכי ארד עמך מצרימה כדי להעלות את ישראל כמ"ש ואנכי אעלך גם עלה. וזהו וארד להצילו מיד מצרים כדי להעלותו. שכל זה הוא בחי' ירידה ומסירות נפש עבור ישראל כנ"ל. לכך הנה קל וחומר בן בנו של ק"ו שצריך האדם למסור נפשו לאהבת הש"י ב"ה לעלות מעלה מעלה. הנה זהו שאמר הכתוב אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים שירדתי כמה וכמה ואביא אתכם אלי להדבק באור העליון ב"ה כנ"ל. ולכך הנה גם אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ושורש הקדושה הוא מסירות נפש לעלות ולראות לדביקות הש"י ב"ה כנ"ל. והבן: ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך כו' והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך כו'. יש לשים לב להתבונן על המצוה הזאת של והיו הדברים האלה על לבבך מה טובה ומהו ענינה. ואם הוא מקושר אל מצות ואהבת הנה ג"כ אין לה ביאור איך זה תלוי בזה. אמנם לבאר כ"ז נקדים מה שכבר מבואר בספרים כי שורש התורה והתרי"ג מצות הן הנה מקור החיות ורצון העליון א"ס ב"ה שכביכול אורו הגדול העצמי מלובש בלבוש התורה והמצות. וכמבו' בזוהר הקדוש כי המצות הם בבחי' איברין דמלכא. והתורה הנה היא פנימיות רצון העליון א"ס ב"ה. והנה לכך אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו שהם מצותיו ית"ש כנ"ל. ולזה כאשר בחי' הקול והדבור הוא היוצא מחיות הפנימי. שהדבור הוא לבוש החיות והרצון כנודע. לכך הנה כאשר במעמד הר סיני יצא ונתגלה אור החכמה לבחי' הקול והדבור לישראל הנה זה הקול הי' מקור החיות רצון העליון ב"ה ששם שורש כל התרי"ג מצות שהוא חיות הפנימי של בחי' הקול והדבור. וכל המצות כולם מקושרים בדבור אחד. כי הדבור הוא בחי' קומה שלימה וכ"א מהמצות כלול מכולם כנודע. והנה זהו בחי' שמור וזכור בדבור אחד נאמרו ר"ל שמור שהוא כולל כל מצות ל"ת וזכור שהוא כולל כל מ"ע כולן בדבור אחד שלמעלה נאמרו לישראל כמו שנתבאר. ועד"ז כוונו הראשונים ז"ל שבעשרת הדברות כלול כל התרי"ג מצות. שהלא בדבור אחד כלול כל התרי"ג מצות שהם חיות ורצון עליון א"ס ב"ה כנ"ל. אמנם הנה כתיב ישקני מנשיקות פיהו. שהכוונה בזה הוא על בחי' היחוד באור העליון ב"ה הוא ע"ד שבארנו ששורש האהבה הנה הוא בחי' התדבקות רוחא ברוחא. וכאשר רוח אלהים דבר בישראל הנה עי"כ נתיחדו באור העליון ב"ה שהוא נקרא בחי' נשיקין כי הדבור הוא מחיות הפנימי כמ"ש והוא בא מהמחשבה לפועל אל המקבל ונעשה עי"כ היחוד כמו ד"מ מטפה הזרעית שבאדם הבא מהמוח והמחשבה לפועל נעשה היחוד להמקבל. וזהו ראוה מדברת הוא היחוד שע"י הדיבור שהוא חיות הפנימי שמשפיע אל המקבל נעשה היחוד הפנימי שהוא בחי' נשיקין כנ"ל. ועד"ז ברית המעור וברית הלשון מכוונים כנ"ל והבן. ולכך כאשר בקול התורה מלובש בה חיות פנימי העליון כנ"ל ולכך העוסק בתורה לשמה ממילא נתיחד הדבור והבל פה שלו באור א"ס ב"ה כנ"ל. וזש"נ ועתה אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה מכל העמים כו'. כי כאשר תשמעו ותזכו לבחי' הקול מפי הש"י אז תתיחדו באור ד' והייתם לי בזה סגולה מכל העמים באהבה ודביקות הרוחני כנ"ל:
9
י׳נחזור לעניננו כאשר בבחי' הקול העליון ב"ה הנה כלולים כל התורה והמצות כאשר בארנו הנה לכך אמר הכתוב והי' אם שמוע תשמע לקול ד' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו כו'. ר"ל כאשר תזכה לשמוע הקול עצמו מפי הש"י ב"ה כנ"ל אז הנה בחיות הקול כלולים כל המצות כנ"ל ונכנסו בלבבך ע"ד שנתבאר. עי"כ והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו אע"פ שלא תשמע רק בחי' הקול אחד תשמור ממנו כל חוקיו שכולם תלוים בו כנ"ל. וע"ז הדרך הנה הי' כוונת ישראל שאמרו אינו דומה השומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד רצונינו לראות את מלכנו. שהם רצו בזה לזכות לשמוע קול הש"י ב"ה ולהתכלל באור ד' ביחוד ודביקות הנעלה עד עולם כנ"ל. וזש"נ עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. כי א"א ע"ה כאשר זכה לשמור את קול ד' ב"ה זכה עי"ז להתדבקות רוחא ברוחא כנ"ל לכך ממילא ידע את כל התורה ומצות לשמרם כנ"ל. ולכך קיים א"א ע"ה כל התורה עד שלא נתנה כנ"ל. וז"ש קול גדול ולא יסף כלומר שלא הוצרך להוסיף שבקול אחד היו כלולים כל התורה ומצות כנ"ל. אמנם כן הנה הצדיקים האוהבים את ד' ודביקים בהש"י ב"ה הם זוכים כל הימים למעלה הגדולה הנ"ל שבארנו להתיחד ולהתכלל באור ד'. הן המה אשר רוח ד' מדבר בם כל הימים ושכינה מדברת מתוך גרונם. ומתיחדים בחיות הפנימי האלקית כנ"ל. ושכנתי בתוכם כתיב. הנה לכך בדבור הצדיק הוא אור האלקות שופע ומדבר בו. ושוב בהדבור ההוא כלול כל התורה והמצות ע"ד שבארנו לעיל כמ"ש אור זרוע לצדיק. כלומר שהאור העליון הנה הוא כלול בתוך הצדיק וצפון וזרוע בו להשפיע ממנו אל המקבל עד אשר מטפה אחת יצא קומה שלימה רמ"ח איברים ושס"ה גידין שהם כלולים בדבור אחד כמ"ש לעיל. לכך הנה הדבור של הצדיק פרה ורבה בלב השומע כמו שבאר הבעש"ט על משנת הלומד מחבירו פרק אחד ע"ש. וע"ד אשר בארנו מובן ממילא כנ"ל. וז"ש את הברכה אשר תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום כלומר כאשר תשמעו אל מצותי יהי' לכם ברכה בהדבור ההוא כי במצוה אחת תשמעו ממנה הרבה כנ"ל. והנה לכך הוא שאמרו ישראל קרב אתה ושמע וכו' ואת תדבר אלינו את כל אשר יאמר ד' אלהינו ושמענו ועשינו. כלומר קרב אתה שיהי' לך כ"כ התדבקות והתקרבות בהש"י ב"ה עד שבחי' קול והדבור של הש"י יהי' כלול בך כמ"ש כן באמת משה ידבר והאלהים יעננו בקול. שבבחי' הדבור של משה הי' מה שאלהים יעננו וידבר בקול מתוך גרונו וזהו ואת תדבר אלינו את כל אשר יאמר ד' ושמענו ועשינו. ועתה זה הוא הביאור של מצות ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך כמש"נ נפשי יצאה בדברו וישקנו מנשיקות פיהו כמו שנתבאר. אז עי"כ ממילא תזכה והיו הדברים האלה על לבבך שיהיו כל המצות שוב כלולים בך ביחוד השכינה בך ובאופן הזה ושננתם לבניך אלו התלמידים שתופיע בלבבם יראת שמים ותורת אמת בקול ד' הכלול בך. אז עי"כ ודברת בם בשבתך בביתך וכו' לעולם יפרה וירבה דבריך בם כנ"ל. והנה כאשר הצדיק הוא כלול באור ד' כמו שנתבאר. הנה לכך הוא נקרא אלקים ובשם ד' כמו שמצינו בזוהר הקדוש פני האדון ד' דא רשב"י. וברוך הבא בשם ד'. ולכך אמר הכתוב ועשו להם ציצית. ר"ל לשון הסתכלות זה על זה. וראיתם אותו הוא הצדיק וזכרתם את כל מצות ד' ע"י ראית פני הצדיק תזכרו את כל מצות ד' שכן כל התרי"ג מצות כלולים בו וכל האורות בוקעים בפניו לכן יראה כל זכורך את פני האדון ד' כמבו' בזוהר הקדוש הנ"ל. והבן:
10
י״אאתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וכו' ואביא אתכם אלי. הנ"ל ע"ד שאמרו חכז"ל בסוף מס' יומא. אר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. ואומר מקוה ישראל ד' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. יל"ד מהו ואומר הלא כבר מוכח לה מקרא קמא. אך הנה יש לחלק בין פסוק הראשון להשני כי הראשון הוא מענין זריקת מים טהורים שהיא הזאה. והשני הוא מטבילת המקוה שמטהרת. והנה ענין ההזאה על הטמא שלישי ושביעי אינה מטהרת אותו לגמרי כי הוא רק כמו הכנה על טהרת המקוה הבאה אח"כ כמ"ש והזה עליו וכו' ואח"כ כתי' ורחץ במים וטהר. והוא עפ"י המבואר להבאים בסוד ד' ענין ההזאה וסוד הטבילה כי בתחלה צריך להמשיך עליו מצד החסדים והרחמים ואח"כ תתעלה נפשו להטהר בסוד מיין עלאין כיל"ח. והנה זה הרמז אשריכם ישראל כו' כי כבר בארנו כי זהו מחסדי עליון על עמו כאשר חלילה הם בצרה אז עי"כ יזכו אח"כ למעלה יתירה וגבוה יותר מקודם לכן. כי הש"י ב"ה ינטלם וינשאם כל ימי עולם עד בחי' הרחמים העליונים לעמוד לפני הש"י ב"ה. לכך ע"ז הוא שרומז ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין כי אמנם כן כאשר אירע טומאה לאחד מבנ"י הנה עי"כ זכה לקדושה וטהרה יותר ממה שהי' קודם לכן. וכן הוא הדבר בעניני פגם הנפש כי תחטא ותשוב אל ד'. הנה אח"כ תתעלה במעלה יותר מהקודם לה. אשר לזה אמרו חכז"ל גדולה מעלת הבעל תשובה ממעלת הצדיקים גמורים וז"ש ר"ע דעו נא מעלתכם כי אך עתה לפני מי אתם מטהרין מ"י רומז לבינה לפני מ"י למעלה מבינ"ה. אתם מטהרין כי בתחלה מ"י מטהר אתכם הוא רמוז להזאה הנמשך מבחי' מ"י סוד הבינה. ואח"כ אביכם שבשמים הוא סוד הטבילה וזהו שהביא שני הכתובים האלו לראי' בתחלה וזרקתי עליכם מסוד ההזאה ואח"כ מקוה ישראל ד' מושיעו בעת צרה מסוד המקוה וטהרת הנפש ותתעלה בעת צרה ר"ל. וזהו מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל בעת צרה להעלותם אליו ולכך המאמר הזה הוא סיום מס' יומא שהיא מעורר לב הבעלי תשובה לבינ"ה ויה"כ הוא בבינה. וכן חג השבועות הוא בסוד נ' שערי בינה. לכך זה שאמר הכתוב אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים פי' שהייתם בעת צרה במצרים ועי"כ ואביא אתכם אלי במעלה יתירה כנ"ל כן בכל עת שיהי' חלילה מצירים ומעיקים לכם אביא אתכם אלי ועתה אם שמוע תשמעו והייתם לי סגולה. אמן:
11
י״ב(בפ' נשא) נשא את ראש בני גרשון גם הם כו'. הנ"ל דהנה הלוים הן נקראי' בחי' הצדיקי' הנלווים ודביקים בד'. ויש כמה מיני בחי' הצדיקים מהם נקראים בני קהת בבחי' הגדולה שלהם. ויש נקראים בני מררי. ויש אשר נקראים בני גרשון כמוב' בספרים הקדושים. והנה בחי' בני גרשון הם הצדיקים המגורשים בעולם הזה וכל ימיהם הם בצער והם כגרים לא ישבעו בטובה. הנה עליהם אמר הכתוב כי גם אותם צריך לנשא את ראשם לבית אבותם כמ"ש רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה שהוא מרומז על המלכות שיורדת בסתר המדריגה בהגלות. אבל לעתיד הנה היא תעלה על כלנה כיל"ח. והנה על בחי' הצדיקים שנקראים בני גרשון אמר הכתוב כי צורכם בעולם הזה לעבוד ולמשא לעבוד את ד' ולמשא הוא מדת הסבלנות לבל יקשה בעיניו על ככה אך לקבל הכל באהבה וחיבה. וזש"נ ואת כל אשר יעשה להם ועבדו אע"פ שחלילה יעשה להם מה שיעשה אעפ"כ ועבדו ולא יניחו מעבודתם. וז"ש ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ופירשו חכז"ל אפי' הוא נוטל את נפשך הוא רצונך ר"ל אע"פ שלפעמים נוטלים מהאדם הרצון שלו חלילה. כי ברצונו לעבוד הש"י ובאים עליו התנגדות ועיכובים בע"כ. בכל זה יבין וישכיל כי גם זה הוא רצון הש"י לעבדו גם בזה. וד"ת אין באין כ"א רק ע"י יסורין ח"ו כמבואר בגמ'. וכן רשב"י ע"י שנצטער במערה י"ג שנים אח"כ נתעלה יותר ויותר. וז"ש במתן תורה על אותן הצדיקים פן יהרסו אל ד' לראות. יהרס"ו גימ' גבור"ה וגימ' אדנ"י. לבל יסתכלו מה זה ועל מה זה. וכן במשה נאמר כי ירא מהביט אל אלהים אל בחי' הדינין כי הכל לטובה:
12
י״ג(פ' נשא) על פי ד' פקד אותם ביד משה איש איש על עבודתו ועל משאו כו'. הנ"ל בזה דהנה כבר הקשו הקדמונים על מה שאנו מתפללים בכל יום ותן בלבנו וכו' לאהבה וליראה שמך וטהר לבנו לעבדך באמת וכדומה לזה. הלא כבר אמרו חכז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ואיך שייך להתפלל ע"ז. וכבר האריך המהרש"א בח"א ע"ש. אך הנ"ל דהנה אנו אומרים אהבה רבה אהבתנו כו' חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו דהנה יש להבין מהו הענין גדולה ויתירה הזאת ומה מעלת היתרת הזאת. אמנם הנה אמרו חכז"ל בגמ' פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. כי הנה מאז גם בשעת מ"ת הי' התגלות האלקות יותר ויותר גדולה מכפי ההכנת של בנ"י כי הלא כתי' פנים בפנים דבר ד' עמכם ועל מעלה הזאת הגדולה הנה לא הי' הכנתם בזה. אך הנה הם הכינו עצמם בקדושה וטהרה כפי כחם והש"י הוסיף להם התגלות האלקית עליהם ביתר שאת ויתר עז. וכן הוא תמיד המדה זאת כי בהערה מועטת שלמטה הנה ממשיך מלמעלה ההארה הגדולה שלמעלה יותר ויותר כיל"ח. וכן אמרו אדם מקדש א"ע מעט מקדשין אותו הרבה כי דרך הזה הוא בכל הענינים השייכים לעבוה"ב וזהו פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כו' כי תמיד ההשפעה והארה העליונה באה יותר ויותר מכפי ההכנה כנ"ל. וזה הענין של נשמה יתירה בשבת שלכך נקראת יתירה מפני שהיא תמיד בהארה וקדושה יותר ויותר מכפי ערך ההכנה שמכין האדם א"ע על השבת. וכן הוא בגמ' (זבחים דף צא ע"א) כי המוספים עדיפי מתמידין כו' המוספין קדישי מתמידין כי בחי' התוספות הוא יותר במעלה מן העיקר כנ"ל. ובכן כאשר בשעת מ"ת הנה ההערה העליונה באה להם במעלה יתירה וגדולה הנה לכך אמר להם משה רבינו עליו השלום אחר מעשה העגל יוסף ד' עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם כי אחרי אותה המעשה שנטל מהם העטרה לא ניטל מהם רק תוספת ההארה ההיא ולא נשארו רק באותו הבחי' כפי הכנתם למתן תורה שהכינו א"ע מתחלה קודם מ"ת כנ"ל לכן בתיקון הדבר ברכם משה רבינו עליו השלום שיזכו לשוב לאותו התוספת וזש"א יוסף ד' עליכם ככם אלף פעמים שהם אלף בחי' שאבדו כנודע וזה הי' מבחי' התוספת כנ"ל. ולכן כאשר תגיעו למעלת התוספת אז תהיו כי יברך אתכם כאשר דבר לכם בשעת מ"ת כנ"ל. הנה זה הפי' של חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו זהו ההארה היתירה שבאה לאדם יותר מכפי ההכנה הוא בחי' חמלה ורחמנות הש"י עלינו והיא נקראת חיבה יתירה בחי' תוספת כתובה כנ"ל. והנה על בחי' של תוספת ההארה הנ"ל שייך שפיר לשון תפלה וטהר לבנו ותן בלבנו לאהבה וליראה שמך ר"ל שישפיע לנו קדושה יתירה באהבה וביראה יותר מכפי הכנתינו ומעשינו ומ"ש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים הוא מוסב על הכנת האדם בבחירתו הטובה [ויראת שמים זה בא לו תמיד בלי מונע כנ"ל]. אמנם הנה כל בחי' תוספת הנ"ל באה לו ע"י הצי"ע שהוא נקרא בחי' יוסף בסוד מוסף. על ידו באה השפעה הארה בגדלות יותר ויותר וממנו משפיע לכל הנלווים אליו כמ"ש ברשב"י ע"ה כשהיו התלמידים אצלו הנה לכל אחד ואחד נתן לו חלקו בסודות התורה כמ"ש בזוהר הקדוש ע"ש. הנה זה שאמר הכתוב שהתחלנו ע"פ ד' פקד אותם. לשון פקודי ד' כו' המצות הי' בידם במעלה יתירה לפי שהיו ביד משה הוא הצי"ע לכן כל איש ואיש עלה במדרגה יותר מכפי הכנתו. וזה על עבודתו ועל משאו. והבן:
13
י״דוירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כו'. ואמרו חכז"ל שבקשו האור והחשך להשתמש בערבוביא. אך וירא אלהים את האור כי טוב לכן ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. הנה יש להתבונן איכה שייך להשתמש האור והחשך יחד בערבוביא שני הפכים בנושא אחד. אכן הנה התורה נקרא אור והתאוות עולם הזה נקראים חשך כנודע. ולכן הנה העוסק בתורה ובעבודה צריך להיות לבו וכוונתו טהורה לש"ש לבד ולא לשום כוונה חיצונית כלל כמ"ש יראת ד' היא אוצרו. יראת ד' טהורה וכו'. וכמ"ש חכז"ל לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס שהפי' הוא לא על שכר עולם הזה גם לא על תקוות שכר עוה"ב כנ"ל. לכן האדם העובד את הש"י צריך לישר לבבו שלא יגיע לו בוודאי שום שכר וגמול כלל חלף עבודתו ואפי' אם חלילה עוד להיפך יסבול וישא הכל ולא ינוח מעבודתו והוא שכתוב לעבוד ולמשא על עבודתו ועל משאו כנ"ל. וזהו הרמז במ"ת שכפה עליהם הר כגיגית שאמרו חכז"ל אע"פ שיכפה עליהם חלילה משא הרב הכבידים על שכמם אעפ"כ יקבלו הכל לטובה כנ"ל. וזהו ע"ד שפי' הרב הרמ"ע ענין הטענות של יהושע עם ישראל כמוב' בסוף ספר יהושע שאמר להם בתחלה ועתה יראו את ד' ואם רע בעיניכם לעבוד את ד' בחרו לכם כו' ויען העם ויאמר חלילה לנו לעזוב את ד' כו' כי הוא הוציאנו ממצרים ועשה כל האותות כו' שבתשובה הזאת של ישראל הבין יהושע כי ע"כ לא יעזבו את ד' בעבור הטובות שעשה להם. ואם חלילה יהי' להיפך אז שוב ישובו מאחריו ח"ו ע"כ אמר להם שנית לא תוכלו לעבוד את ד' כי אלהים קנא שמו לא ישא לפשעכם שהבינם כי לפעמים יתהלך עמם במדה"ד על מעשיהם. ואעפ"כ לא תשכחו את ד' אלהיכם כי גם הרעה ח"ו תקבלו כמו הטובה. אז ויענו כל העם לא כי את ד' נעבוד ובקולו נשמע בכל הבחי' שיעברו עלינו אח"כ ויכרות להם יהושע ברית וכתי' וישם לו חק ומשפט בשכם. הפי' חק הוא דבר שהוא בגזירות המלך בלי טעם ומשפט מורה על בחי' יסורין ר"ל כנודע. וז"פ שבכריתות הברית התנה עמהם שאע"פ שיהי' לפעמים גזירה שהוא כחוק בלא טעם אעפ"כ אל יקשה בעיניך למה עשה ד' ככה. וגם צריך לקבל ר"ל גם המשפט בחי' היסורים לבלתי יפול ח"ו מעבדות הש"י כי הכל לטובה. וזהו באמת המדה של בנ"י שבכל הצרות והגליות שעברו עליהם בכל זה הם חזקים וקיימים הם באמונתם כיתד שלא תמוט לעולם. אבל בעובדי כוכבים כתי' והי' כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו וכו'. וזפ"ה כל הגוים אשר עשית יבואו וישתחוו לפניך כי גדול אתה ועושה נפלאות פי' שהם אך משתחוים לפניך בעת אשר תעשה עמהם נפלאות ונסים אבל אנחנו עמך כו' נודה לך לעולם. הורני ד' דרכך כו' אודך ד' אלהי בכל לבבי ואכבדה שמך לעולם פי' לעולם בכל הבחינות שיעברו עלינו נודה לשמך. כי עיקר הוא חסדך גדול עלי מה שהצלת נפשי משאול תחתיה מעונשי הגיהנם ח"ו כנ"ל. וז"ש מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל שהוא בחי' חוק ומשפט וכו' ובכ"ז הם קבלו התורה אבל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום כו' ואעפ"כ לא רצו לקבל התורה כו'. וזהו הרמז שאמרו במרה שם שם לו חוק ומשפט כי בתחלתם מיד במרה על הדינין נצטוו שאע"פ שיעברו חלילה הדינין עליהם כנ"ל בכ"ז יקבלו עליהם המצות וז"ש שם שם לו חק ומשפט. הנה פי' חק ומשפט כבר בארנו כנ"ל. אבל אח"כ כתי' והי' אם שמוע תשמעו וכו' ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כו' כי באמת סוף הדבר שלא יעשה עמנו רעה. אבל בתחלה אתם לא תכוונו על כך בעבור טובתכם כמו שהזהיר הכתוב לא תעשון אתי אלהי כסף וכו' והבן. וזה שאמרו המקדש את האשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ר"י אומר בדבר שבממון תנאו קיים לכך בלי ספק כי אין צריך לקוות בתפלתו ועבודתו על זה. והנה כבר מבואר בספר חובות הלבבות כל עניני פחיתות הזאת ע"ש. ומה גם כי הלכה פסוקה היא כי הפועל העובד אינו רשאי לאכול בשעת מלאכה זולת אשר יחוננו הבע"ב ממדת החסד ע"ש בב"מ. והנה לכך צריך ליזהר מלהשתמש בערבוביא חשך ואור להיות בכוונת התורה והעבודה לערב האור התורה בחשך של העולם הזה כמבו' במדרש שהתחלנו. ולכך ויבדל אלהים בין האור והחושך. אבל חכז"ל אמרו שגנוז לצדיקים לע"ל הפי' הוא כי צריך ליזהר שלא להתכוון גם על עוה"ב בעשיית המצות כמ"ש וזהו הפי' וירא אלהים את האור כי טוב וגנזו לצדיקים לע"ל דהנה העיקר האור של תורה יתגלה לצדיקים לע"ל. וז"פ גנזו לשכר העוה"ב לצדיקים לע"ל פי' העתיד לבא להם השכר שלא יהנו ממנו כלל בעולם הזה ולבל ידעו ממנו כלל בעולם הזה אם יש להם שכר לע"ל אם לא. וכמש"א ר' אבוהו כל אילון לאבוהו ואני אמרתי לריק יגעתי. פי' שהוא זכה לכל זה ע"י מה שאמר בלבו תמיד כי לריק יגעתי כי מי יודע אם יקבלו מצותי ועבודתי וז"פ שגנזו מהם לבל יכוונו עליו. וזה ודע שמתן שכרן של צדיקים לע"ל. פי' הידיעה ממתן שכרם של צדיקים הוא לעתיד לבא אבל בעולם הזה אף הידיעה הזאת אין להם. וז"ש דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב. פי' שלא ידעו מזה בעולם הזה אם יש להם חלק בעוה"ב. וז"ש הוה זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרם של מצות. פי' כאשר אין אתה יודע אם יתנו לך איזה שכר בעד המצות אשר אתה עושה. א"כ אין לך לשער גודל המצוה או הקטנה ממנה כי אין חילוק בעיניך בין זו לזו כי כולם מרועה אחד ניתנו מפי הש"י ב"ה. וז"פ הפ' שהתחלנו וירא אלהים את האור כי טוב. פי' אור התורה הוא טוב שבקשו האור והחשך להשתמש בערבוביא. פי' בכוונת תערובות אור התורה עם מתן שכר ותאוות העולם הזה שהוא חשך. ויבדל אלהים. וגנזו לשכר העתיד לבא לצדיקים כנ"ל:
14
ט״ו(בפ' יתרו) ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וכו' ויאמר ד' אל משה כה תאמר אל בנ"י אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם וכו'. הנראה לבאר בפסוקים הללו עפ"י מ"ש בפי' הפ' והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ד'. עפ"י מה דאי' בפרקי אבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ שלא לק"פ ויהי מורא שמים עליכם. הנה יש לדקדק בלשון עתיד ויהי מורא שמים. אולם הנ"ל עפ"י הידוע לי"ח כי כל התורה והמצות שאנו עושים הוא בבחי' לבוש לשכינה הקדושה כמ"ש לבש ד' עוז התאזר התאז"ר גימ' תרי"ג. פי' ע"י תרי"ג מצות שאנו עושים הוא בחי' לבוש. אולם כ"ז אם האדם עושה לשמה בלתי קבלת פרס וז"ש והדרת פני זקן שיהי' מעשיכם ראוים להיות בחי' לבוש כמ"ש עוז והדר לבשת אם תעשה מעשיך בבחי' זו עי"ז תזכה לבא לידי יראת שמים כמו שמסיים ויראת מאלהיך וכו'. לכן קאמר בלשון עתיד הוו כעבדים כו' ויהי מורא שמים כו' עי"ז שתעשו ברצון הנ"ל שלא ע"מ לקבל פרס תזכו לבא לידי יראת שמים. האמנם כי אמרו חכז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים עכ"ז ע"י המעש"ט כנ"ל יזכה לבא לזה להיות לו עד"ז סייעתא דשמיא כמ"ש דוד המלך ע"ה הט לבבי ליראה שמך. ונחזור לענינינו שישראל אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות. ולזה השיב להם משה כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים. פי' כל מה שבא לכם התגלות האלקות הוא רק למען תוכלו לבא לידי יראת שמים לאמתו כי הדור ההוא שעמדו במעמד הר סיני נזדככו ובאו למדריגות האבות הקדושים כמ"ש קיים אברהם אבינו כל התורה כולה. לכן כל ההתגלות האלקות הי' למען יבואו ליראת שמים לנכון כמ"ש למען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. פי' אף שלא תחטאו עוד צריכין לבא לידי יראת שמים לאמתו. וזה שמסיים ויאמר ד' אל משה כה תאמר אל בנ"י אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם להיות לכם התגלות האלקות כדי שתבואו ליראת שמים לאמתו והמדריגה הזאת לא תוכלו להשיג עד אשר תעשו כל מעשיכם לשמה שלא ע"מ לק"פ ולזה מסיים לא תעשון אתי אלהי כסף וכו' היינו לקבל פרס ואז יהיו מעשיכם לרצון כמ"ש לעיל לבש ד' עוז התאזר בבחי' לבוש כנ"ל. עי"ל והדרת פני זקן ויראת מאלהיך כו'. שהקב"ה נגלה בסיני כזקן יושב בישיבה ולזאת אמר הכתוב והדרת פני זקן שתחזור למקומך למעלה הראשונה ולמדריגת הר סיני שיהי' לכם אז התגלות האלקות פנים בפנים. וע"ז ויראת מאלהיך:
15
ט״ז(במס' פסחים דף סח ע"ב) רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. הנראה לבאר עפ"י מ"ש בפי' הפ' (ביהושע סכ"ד). ואת עצמות יוסף אשר העלו בנ"י ממצרים קברו בשכם ויהיו לבני יוסף לנחלה. ומקשה בגמ' הלא משה העלה אותם ולמה נקרא על שם בנ"י. אך הנ"ל ע"פ מ"ש בפ' פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם. הרמז על מדת היסוד אב"ק הוא העיקר לקבלת התורה. וז"ש פקוד יפקוד פי' יצוה אתכם תרי"ג מצות לשון פקודי ד' ישרים וכו'. אך העיקר יהי' ע"י שמירת הברית כמ"ש להלן והעליתם את עצמותי לשון עצמיות וכח שלי יהי' לכם לעזר לקבלת התורה ובלבד שיתן כנגד היסוד רמז על הנ"ל. וז"ש ארונו של יוסף הי' הולך עם ארון השכינה קיים זה מה שכתוב בזה. פי' ע"י כחו של יוסף היו יכולים לקיים מ"ש בזה וזה הפי' ואת עצמות יוסף אשר העלו בנ"י ממצרים. פי' העצמות של יוסף הם העלו את בנ"י כי בזכותו יצאו ממצרים. וזה שמסיים הכ' ויהיו לבני ישראל לנחלה כי כל ישראל נקראו על שם יוסף כמ"ש אולי יחון שארית יוסף. ומדת יוסף הוא לבני ישראל לנחלה גם עתה בזכותו אנו חיים. לנחלה נח"ל ה'. הוא היחוד יסו"מ. נחזור לענינינו. רב יוסף רמז למדתו של יוסף הצדיק שהעלה ר"ב ניצוצות ממצרים כמ"ש ר"ב עוד יוסף בני חי. לכן אמר אי לאו האי יומא שגרם מדתו של יוסף בחי' יסוד צדיק כמה יוסף איכא בשוקא. פי' שיהי' יורד ההשפעות ח"ו לחיצונים ומדתו של יוסף הוא שגרם להם קבלת התורה:
16
י״זא"י אמר ר' יוסף אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. הנ"ל דהנה בחי' יוסף הוא בחי' היסוד. ובזמן הגלות ר"ל משפיע לחיצונים כמבואר בספרים והראי' ביוסף הצדיק כשנמכר למצרים ושם הי' השובע. אכן בחג השבועות הוא בחי' קיבוץ גליות היינו הניצוצות עולים מבין הקליפות והם נקראים שוק ורשות הרבים בסוד המוציא מרה"י לרה"ר בשבת. וז"ש רב יוסף היינו היסוד הקדוש אומר כן אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא היינו כמה יסודות שלכל עולם יש יסוד. איכא בשוקא הם יוצאים לחיצונים. אך קדושת חג השבועות וקבלת התורה הוא מועיל להעלות הני"ק ולתקן בחי' היסוד כמבואר כ"ז בספרים. וזה ג"כ פי' הגמ' (בסוטה דף מט) אמר רב יוסף לא תתני ענוה דאיכא אנא וכבר תמהו המפרשים על כוונתו בזה אך הרמז הוא כנ"ל שבחי' היסוד הוא בחי' העניו שמשפיע למקומות השפלים בתכלית השפלות כנ"ל. וזהו מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון, דל נקרא היסוד וגם נקרא אביון כמבו' בספרים. והקב"ה מקימו מעפר לבל ישפיע עוד לאשפות החיצונים. וז"פ בגמ' ענוותנותו של ר' זכריה חרב בית מקדשנו וכו' פי' ג"כ הענוה של יסוד זכ"ר י"ה שיצא לחיצונים הוא גרם לכל זאת שגברה ידם כ"כ כנ"ל. ולזה נקרא ר' יוסף סיני סינ"י גימ' ק"ל לתקן בחי' ק"ל שנה של אדה"ר. וז"ש אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים היינו מהיכן נבראו המצרים מהניצוצות של אדה"ר ואשא אתכם על כנפי נשרים הוא העלאת הניצוצות ואביא אתכם אלי כי כן הוא. ומעתה והייתם לי סגולה מכל העמים כנ"ל. וזה וקדשתנו במצותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך בקבלת התורה שבאו כל הני"ק עם בנ"י כנודע והבן: (מכי"ק)
17
י״חוילכו שניהם יחדו ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים. הנראה לרמז בפסוק זה שהוא הכנה לקבלת התורה. וילכו שניהם יחדיו היינו הנשמה והגוף. דהנה כתיב לך אל העם וקדשתם. וקדושה הוא מסירות נפש והיינו דכתיב נפשי יצאה בדברו. וזהו בדבור הראשון פרחה נשמתם. הנשמה הוא מחסד והגוף הוא מגבורה וכוונת העקידה הי' לעקוד הגבורות תחת החסדים. וזהו וילכו שניהם יחדו היינו היחוד הוא שהגוף ישתעבד להנשמה. ויבואו אל המקום זה הר סיני ששם עמדו כל הנשמות ושמעו עשרת הדברות. וזהו אשר אמר לו האלהים היינו וידבר אלהים את כל הדברים האלה כו' שבחג השבועות נתעורר כח עשרת הדברות ומתן תורה לכל ישראל כל הימים. וזהו בר"ה בהשופר מעוררים כח השופר של מתן תורה וכמבואר באתה נגלית כדי כשתגיע הזמן של מ"ת בחג השבועות יתעורר תמיד כח ההוא של מ"ת וז"ש וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק מגודל הפחד ומגודל בהירת הקדושה ויעמדו מרחוק העמידו מענין הקדושה ובהירות הזה למרחוק לדורות הבאים לעולם כמ"ש ותדבר אל בית עבדך למרחוק כן העמידו בנ"י מהקדושה הזאת לדורות עולם שיתעוררו במ"ת בזמן הזה לעולם. וז"ש שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ד' אלהיך פי' להיות היום באותו הבחי' כאשר צוך אז במ"ת תתעורר זה גם היום. היום הזה נהיית לעם. אשר אנכי מצוה אתכם היום. וז"ש לך אל העם וקדשתם. הנה קדושה היא מסירות נפש היום ומחר פי' מחר היא בעולם הנשמות יש מחר שהוא לאחר זמן היינו בעולם הנשמות שם הוא העבודה ג"כ במסירות נפש שגם המלאכים עובדים במס"נ. עליונים למטה ותחתונים למעלה. מסירות נפש של מלאכים לירד למטה בשליחותו של מקום לעולם הזה ומסירות נפש של ישראל לעלות למעלה. וז"ש עולם ברור ראית. וזהו וקדשתם היום ומחר שיהי' מסירות נפש לישראל לעולם כמ"ש בחייהם ובמותם לא נפרדו לעשות רצון קונם כנ"ל והבן: (מכי"ק)
18
י״ט(במס' גיטין דף נב) אפוטרופוס שמנהו ב"ד לא ישבע. הנראה לרמז על הצדיק יסוד עולם שממנין אותו מן השמים. וזהו שמנהו ב"ד. לא ישבע היינו שאיננו יכול להשביע א"ע. ישבע הוא לשון שביעה. כי כל זה איננו שוה בעיניו רק לראות בטובת ישראל. ובכל יום מחכה ומצפה להשפיע להם טובות ולהתפלל בעדם. וז"ש שמואל הנביא ע"ה קודם הפרדו. ועתה חלילה לי. מחטוא מלהתפלל בעדכם כי זהו הי' אצלו חטא כאשר יחדול מלהתפלל בעד בנ"י כי העיקר בהצדיקים לראות בטובות כלל ישראל:
19
כ׳(שם דף עג) לא תתיחד עמו רק בפני עדים וכו' מה היא באותן הימים ר' יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה. הנראה לרמז בזה עפ"י מה שאמרנו במאמר הגמ' ר' יהודה הי' דורש סמוכים פי' כי בשמו של ר' יהודה מרומז שם הוי' ב"ה רק האות ד' הוא באמצע ומפסקת בין אותיות הוי'. לרמז על הגלות כי" ראתה" גוים באו" מקדשה" כי בס"ת הוא שם הוי' רק תיבת גוים מפסקת ביניהם באמצע. וז"ש מן המצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה. היינו כי עתה בגלות אין השם שלם כמ"ש כי יד על כס י"ה. ענני במרחב י"ה שיהי' השם במרחב ולא יפסיק עוד בין שם י"ה לו"ה. וזהו שדרש ר"י סמוכים שיהי' אותיות השם סמוכים יחד ואז יהי' השם שלם והכסא שלם. והנה ידוע מספרים כי בזמן הגלות עיקר זמן היחוד הוא בשעת ק"ש ערב ובוקר וזה הרמז בתיבת ע"ד ע' וד' רבתי. וז"ש עפ"י שנים עדים יקום דבר רמז ליחוד הנ"ל. ומה שנאמר עפ"י שנים עדים או שלשה יומת המת. רומז עוד על ק"ש שעל המטה יומת המת הוא הסט"א כמ"ש בגמ' מזיקין בדלים ממנו כידוע אבל בזמן שהי' בהמ"ק על מכונו הי' היחוד תמיד כל המעל"ע כמבואר בספר חסידים כי מפני כן נזכרו האבות בתורה כ"ד פעמים כי הם היו מיחדים שמו הגדול בכל כ"ד שעות ביום בלי הפסק. וז"פ המשנה לא תתיחד עמו רק בפני עדים. רמז ליחוד שעושים בנ"י בק"ש כנ"ל. וזה שמסיים המשנה מה היא באותו הימים היינו עתה בזמן הגלות. ר"י אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה. היינו שגם עתה הרי היא מיוחדת להבורא ב"ה למלאות רצון כנ"י בכל מה שמבקשת ממנו בתפלותיהם למלאות כל משאלות לבבם לטובה אמן: מה יעשה הבן שלא יחטא. ר"ל כיון שאנחנו בנ"י נקראים בנים למקום והוא ממלא כל משאלות לבבנו. ומה יעשה הבן. ישמור עצמו שלא יחטא. ואז יהי' טוב לו בזה ובבא:
20
כ״א(תהלים קיט) לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. דהנה יש לבאר מה שמצינו שהתורה נקראת תורת חיים כמבו' בשמ"ע בברכת שים שלום כי באור פניך נתת לנו תורת חיים כו' חיים הם למוצאיהם. דהנה מצינו בגמ' (שבת דף פח ע"ב). אמר ר"י בן לוי כל דיבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל שנאמר נפשי יצאה בדברו כיון שבדבור אחד יצאה נשמתן דיבור שני היכן קבלו הוריד הקב"ה טל שעתיד להחיות בו מתים וכו' וכן הוא במד"ר פ' יתרו. שאלו ישראל שיראו כבודו וישמעו קולו וכו' ולא הי' בהם כח לעמוד וכיון שבא לסיני ונגלה עליהם פרחה נשמתן שנאמר נפשי יצאה בדברו אבל התורה בקשה עליהם רחמים וכו' מיד חזרה נשמתן שנאמר תורת ד' תמימה משיבת נפש. וכן הוא בגמ' טל תורה מחייהו. דהנה עיקר קבלת התורה ומצות הוא מסירות נפש על קדוש השם כמו שדרשו רז"ל בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י כי אני ד' מקדשכם. שמתחלה צריך האדם לקבל עליו עומ"ש במסירות נפש ואח"כ באה הקדושה על בנ"י וזהו אני ד' מקדשכם. ולזה אחר שאנו אומרים הקדושה נעריצך ונקדישך כו' אתה קדוש וכו' אתה חונן לאדם דעת וכו' השיבנו אבינו לתורתך וכו'. ודברים אלו מבוארים בק"ש ואהבת את ד' אלהיך כו' בכל לבבך ובכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך ואח"כ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך אז יהיו נחקקים דברי תורה על לבב בנ"י ואם לא הד"ת אינם בלבבם רק משפה ולחוץ כמצות אנשים מלומדה. ולזה בקבלת התורה שהיו צריכין שיהיו ד"ת דבריו חיים וקיימים בהם לעולם הוצרכו ישראל לצאת נשמתן מהם. וזה הי' הקידוש השם שלהם שפסקה זוהמתן מהם ובמחשבה לבד יצאה נשמתם והחזירו הפקדון לבעלים. וזה כוונת הגמ' אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי' ואח"כ נמשך לדור המדבר חיות חדש מחיות התורה. וז"ל המקדש מלך פ' קדושים שידוע שעיקר החיות הפנימי של האדם הוא מצד בחינת החכמה. ואומר החכמה תחי' בעליה שהיא התורה ולכן חכם נקרא איש חי להיות שהתורה היא חיות הפנימית וכל עוד שהאדם עוסק בתורה הוא חי בעצם ובלתי התורה אין לו חיים כי בעסק התורה הוא גורם קיום יסוד אבא שהוא חי בתוך הזעיר וכו'. ולדברינו זה הוא ע"י קיום כוונת מסירות נפש דוקא. ולזה אנו אומרים באמת ויציב לאחר ק"ש ודבריו חיים וקימים שהם קיימים באדם ונקבע בלבו ולזה כוונו בלשון אין התורה מתקיימת אלא במי כו' דהיינו שיהיו קיימים לעד ולעולמי עולמים ולזה נכתב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך היינו כנ"ל וכן אנו אומרים בתפלת מעריב כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה לכן ר"ע הי' ראוי ליתן התורה על ידו. שכל ימיו הי' הולך במסירות נפש כמ"ש כל ימי הייתי וכו' ולכן התורה שבע"פ ניתן על ידו וכולהו סתימאי אליבא דר"ע. אליבא היינו כמ"ש לעיל ואהבת וכו' והיו הדברים האלה זה הי' על לבו דר"ע שהי' לבו כמעיין המתגבר כמ"ש (בזוהר פ' יתרו דף פו ע"ב) דכד אנו קיימין קמי' דר"ש מבועין דלבא פתיחין לכל עיבר וכלא מתגליא ע"כ. ומ"ש סתימאי. הוא כמ"ש ובסתום חכמה תודיעני שיש עולם שנקרא חכמה סתימאי והחכמה תחי' את בעלי'. לדוד אליך ד' נפשי אשא וכו' דרכיך ד' הודיעני אורחותיך למדני. הדריכני ולמדני כנ"ל. וזהו נדבת פי רצה נא ד' ומשפטיך למדני נפשי בכפי תמיד כו' הוא ג"כ מסירות נפש עי"ז תורתך לא שכחתי. וזה המבואר בגמ' אותן המצות שישראל נתנו נפשם עליהם עדיין הם עושין בשמחה. ולזה אנו אומרים אלהי נשמה וכו' אחר ברכת התורה. ולהבין הדברים שיש באדם נפש רוח ונשמה וכו' וזהו לפי עבודת האדם כמו שאנו רואים בשעה שהאדם ישן החיות שלו הוא מצומצם מאד וכשניעור החיות שלו הוא בהרחבה כן הוא בנפש רוח ונשמה כמבואר בזוהר משפטים זכה יתיר וכו' וזהו הפי' בזוהר שינתא בחוריהון וכשאדם לומד ואומר ברכת התורה אזי משיג הנשמה שהתורה היא נשמת בנ"י כמבואר בספרים הקדושים ולזה אי אפשר להשיג הנשמה רק אחר ברכת התורה ולזה אומרים אלהי נשמה אחר ברכת התורה. ובזה י"ל דברי רש"י ז"ל ויסעו מרפידים וכו' ופרש"י מה ביאתן להר סיני בתשובה וכו' דהנה בפ' התשובה כתי' ושבת עד ד' אלהיך ושמעת בקולו וכו' בכל לבבך ובכל נפשך וכו' ולבסוף כתי' כי תשמע בקול ד' אלהיך בכל לבבך וכו' כי תשוב כו' בכל לבבך ובכל נפשך. הנה לא מצינו בשום מקום שלתשובה צריך להיות מס"נ. אך הכתוב מדבר שבאם הרצון של בנ"י לזכות למתן תורה מחדש ולשמוע בקול ד' אלהיך כמו במ"ת וכמו שפרש"י על פסוק ישקני מנשיקות פיהו. ולזה צריך מסירות נפש דוקא וזהו כוונת רש"י על ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד היינו שכל ישראל הי' בלבבם כוונת אחד היינו הק"ש בכל לבבך וזהו הפי' רש"י מה ביאתן להר סיני בתשובה אף נסיעתם מרפידים בתשובה היינו כנ"ל במס"נ. וז"ש לצאת בנ"י ממצרים היינו במסירות נפש ביום הזה באו מדבר סיני. וזהו בכל דור ודור כו'. וזה פי' הפ' שהתחלנו לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. שהחיות של דוד המלך ע"ה הי' מטל התורה ולזה לא שלטה בו כלל השכחה. כן יקוים בכל ישראל אמן: ומשה עלה אל האלהים וכו' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבנ"י. יבואר עפ"י מ"ש כבר כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. לשמה אותיות למש"ה. כי מתעורר בו כוחו של משה להיותו מסייע לכל הבאים ליטהר בבחי' עיבור נשמה כידוע. וזהו שאמר ר' יוסף לא תתני ענווה דאיכא אנא. דלכאו' יפלא איזהו מדת ענווה להתפאר בזה. רק מצינו כי ר"י לא רצה לקבל הנשיאות ונתן אותה לרבה כמ"ש במס' הוריות בסופו כל כ"ב שנה שמלך רבה ר"י אומנא לביתי' לא קרא. עיי' בע"י הפי' בזה ודו"ק. וזה שרמזו בגמ' ר' יוסף הוה סיני ורבה עוקר הרים. בחי' סיני הוא מדת הענווה לכן הי' נתעבר בו נשמת משרע"ה. וז"ש לא תתני ענוה דאיכא אנא פי' שיש בי כחו של משה רבינו עליו השלום המסייעני לזה. וז"פ ומשה עלה כו' כה תאמר אל בית יעקב פי' אף שמשה עלה למעלה עודנו כחו מתנוצץ לכל הלומדים לשמה. וזה הפי' כה תאמר עודנו כחו מדבר עמהם:
21
כ״בכה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל כו'. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. כבר בארנו מ"ש בגמ' על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחלה. אשר כבר הרעישו המפרשים על גודל העונש הזה. אך הרמז בזה שצריך האדם ללמוד באותו בחי' להשפיע כ"ט לעולם הזה ג"כ לכן אחר ברכת התורה אומרים תיכף ברכת כהנים כי צריך להשפיע כ"ט ע"י הלימוד. וז"ש תורת חסד על לשונה פי' שע"י הלימוד מביאים חסדים טובים. ופנית בבקר והלכת לאוהלך בקר היינו החסדים תוליך אותם לביתך מהשפעות טובות וז"ש כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה. המלאכה היא להשפיע טובות ע"י הלימוד. ולזה שפיר כאשר לא ברכו בתורה תחלה שלא הי' לימודם בדרך זה להביא ברכות והשפעות טובות לכן אבדה הארץ. וזה ג"כ הרמז בפ' שהתחלנו. כה תאמר לבית יעקב. רמז הש"י בזה קודם מתן תורה. כה היינו ברכת כהנים שמתחיל כה תברכו. זאת תאמר ותשפיע לבני ישראל ברכות. וז"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. בחי' חסד שתשפיעו ע"י לימוד התורה כנ"ל:
22
כ״גויבא משה ויקרא לזקני העם ויענו כל העם יחדיו כל אשר דבר ד' נעשה. הנה כל הקדמונים עמדו בזה מה שנאמר ויקרא לזקני העם וענו כל העם יחדיו אשר להם לא קרא כלל. אך הנראה לבאר עפ"י מה שאנו אומרים בתפלה בשמ"ע אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם וכו'. לכאורה הוא כפילות הדברים. אך ידוע שכל העולם נברא רק בשביל ישראל והצדיקים אשר בכל הדורות שכל הנשמות הי' בכח עצמיות ית"ש בא"ס ב"ה אך לאחר שנברא העולם יצאו לפרטיות וקודם הבריאה היו בכלל. זה הרמז כלל ופרט וכלל. כי האדם צריך לעבוד כל ימיו שיהי' ראוי להיות חוזר לכלל הראשון להיות נכלל ביחודו בא"ס ב"ה. וזהו בגלל אבות שעשו רצונך. פי' שהם היו תחלת הרצון לבריאת העולם כמ"ש אלה תולדות השמים וארץ בהברא"ם באברה"ם וז"ש הוה רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים להיות חוזר לכלל הראשון קודם ברי"ע שהיו כל הנשמות ברצון הבורא ב"ה. וזה הפי' אלהינו ואלהי אבותינו. אבותינו הוא לשון רצון כמ"ש ולא אבה וכו'. וזה כפילת הדברים אלהי אבותינו אלהי אברהם וכו' כי מקודם אנו אומרים אלהי אבותינו רומז לשלש הראשונות נקראים דעות ורצונות. ואח"כ אומרים אלהי אברהם וכו' רמז לז' מדות שמתחיל מאברהם מדת החסד וכו' וז"ש באהבה רבה בעבור אבותינו שבטחו בך. לשון דביקות ברצונו ית"ש כמ"ש וטח את הבית והבן. ונחזור לענין שהתחלנו. ויבא משה ויקרא לזקני העם. פי' כאשר רצה לדבר עם כלל ישראל לא הי' צריך לדבר עם כל אחד ואחד בפני עצמו. רק חזר לשורש נשמות בנ"י הוא עולם הזקנה. וז"ש ויקרא לזקני העם הוא שורש נשמתן כנ"ל ואז ממילא ויענו כל העם יחדיו למטה כל אשר דבר ד' נעשה. והבן: במס' בבא בתרא דף כג ע"ב בעי ר' ירמי' רגלו אחת בתוך חמשים ורגלו אחת חוץ מחמשים מהו ועל דא אפקוהו לר' ירמי' מבי מדרשא ע"ש. הנ"ל להבין דברי חכמים וחידותם דזה הי' כוונת ר' ירמי' רגל אחת בתוך חמשים רמז לימי הספירה הוא בתוך ימי הפסח ורגל אחת אחר החמשים הוא חג השבועות שהוא אחר חמשים יום מימי הספירה. כי האדם צריך להכין א"ע בימי הספירה להיות נכון ליום הנבחר למתן תורה כמו בחג השבועות. וכבר בארנו בפ' בהר בפ' וקדשתם את שנת החמשים שנה וכו' יובל הוא וכו' ושבתם איש אל אחוזתו רומז ליובל העליון. כי כל ימי העולם נחלקים לשבועות ז' ימי השבוע וביום השביעי שבת. וכן בשנים השביעית היא שמיטה. ולאחר ז' שמיטות הוא יובל. וגם כל שנות העולם ששת אלפים שנה ואלף השביעי הוא שבת. ומבואר בספרי המקובלים שימי העולם נ' אלף דרין מספר מ"ט אלפים שנה ואח"כ יהי' היובל העליון ואז יקוים ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו דהיינו שכל הנשמות יחזרו לשרשן כידוע לי"ח. ועתה הנה מספר הידוע הוא שבעה פעמים ז' אלפים עד אשר ימלאו מ"ט אלף. וזה וקדשתם את שנת החמשים שהאדם צריך להתקדש שיהי' ראוי לחזור לשרשו בשנת החמשים הוא היובל העליון כנ"ל. וזה שאנו אומרים למען לא נבוש ולא נכלם לעולם ועד. עולם הוא היובל העליון. ועד. כי הבושה יהי' אז בלי שיעור. כי אז יהי' התענוג האמיתי בעולם הנשמות וזה יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעולם הזה כו' כי האדם בעודנו בעולם הזה ויש בידו לסגל תורה ומצות להשיג אז נועם העליון תענוג בלי שיעור. לכן כל איש נבוב ילבב שלא יקלקל מעשיו בעולם הזה עבור תענוג המדומה ותאוות עולם הזה להשחית נפשו להפסיד חלקו בעוצם התענוג האמיתי המוכן לו בעולם העליון. וזהו הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה והבן. וזה יש לרמז בדברי הגמ' בכוונת ר' ירמי' רגלו אחת בתוך חמשים ורגלו אחת חוץ מחמשים לרמז על ימי הספירה כנ"ל שיהי' הכנה לרגל השני הוא יום השבועות. כי לפי ההכנה בימי הספירה כן הוא מקבל קדושת חג השבועות. וע"ד אפקוהו לר"י מבי מדרשא כי אין לנו עסק בנסתרות. אך דבר ד' הי' אמת בפיו לרמז על הנ"ל והבן:
23
כ״דאם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וכו'. יבואר עפ"י מ"ש בפ' במדבר וזאת עשו להם וחיו ולא ולא ימותו וישימו איש איש על עבודתו ועל משאו ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו. עפ"י מ"ש כי עיקר מכל העבדות הוא לתקן מדת היסוד. וז"פ וזאת עשו השכינה נקראת זאת ותעשו התיקון לשכינה הקדושה ע"י היחוד בחי' יסו"מ. וז"ש וכסיל לא יבין את זא"ת. וז"ש להם יוסף לאחיו זאת עשו וחיו את האלהים אני ירא. תדעו כי ע"י יראת שמים תוכלו לעשות התקון בבחי' היסוד כנ"ל. וזה ג"כ וזאת עשו לה"ם רמז לשם מ"ה. וחיו. תביאו החיות ונ"ר לשכינה הקדושה. ושמו איש איש על עבודתו ועל משאו. ר"ל ע"י שמירת הברית יכול כ"א להתחזק בעבודת הש"י בקדושה. ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו. כי אם איננו בשמירה מעולה יבוזו זרים יגיעו. כי הסט"א חוטפים הקדושה מן התו"מ כמ"ש פדני מעושק אדם. והסט"א הוא בחי' מיתה וז"פ כבלע את הקודש וכו' שלא יהיה התו"מ נבלע בין החיצונים שנקרא מיתה ועיקר עבודת האדם בעולם הזה להוציא הנ"ק שנפלו בין החיצונים מפגם אדה"ר לכן במשה רבינו עליו השלום כתיב ותרא אותו כי טוב הוא שלא הי' בו מתערובות טו"ר מאדה"ר והוא הי' כולל הדעת מכלל ישראל לכן הוא הי' הממוצע לקבלת התורה. וכן הוא אתפשטותי' בכל דרא. וז"ש ר"מ כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. לשמ"ה אותיות למש"ה. עי"ז זוכה לדברים הרבה שיהי' לימודו עולה לרצון בקדושה למעלה ובלתי שמירת הברית כל טרחתו לריק. אך ר"מ שהי' מחודד מאד כמ"ש האי דעדיפנא מחבריא כו' עכ"ז הי' בקדושה כמ"ש בגמ' תוכו אכל קליפתו זרק. פי' שהי' מתקן הכל לנכון. לזאת הוא היה זוכה לדברים הרבה כנ"ל. כמו שמצינו בגמ' קב"ה חדי בפלפולא דר"מ. חדי. לשון יחוד שעשה יחודים גדולים בלימודו בפלפולו. ובזה לאו כל אדם זוכה לזה רק הצדיקים הגדולים הנשמרים באב"ק בחי' משה כנ"ל. וז"ש וזאת הברכה אשר ברך משה כו' פי' שהי' מברך את בנ"י בזאת הוא השכינה הקדושה שיעשו התיקון כראוי כנ"ל:
24
כ״הונחזור לענינינו. שהראה להם הקב"ה עיקר ההכנה לקבלת התורה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי הוא שמירת הברית והייתם לי סגולה מדת היסו"ד הוא סגו"ל כיל"ח. כי בלתי שמירת הברי"ק א"א לעשות המצוה בשלימות אף שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפילין בראשו. הלא החיצונים יבוזו יגיעו כנ"ל. וז"ש יוסף לאחיו פקוד יפקוד אלהים אתכם. פי' לשון פקודי ד' ישרים. ידעתי כי יתן לכם הש"י התורה ומצות הרבה. רק זאת תדעו כי מדת היסוד הוא עיקר ההכנה למתן תורה. וז"ש ויקח משה את עצמות יוסף עמו מדתו וכוחו של יוסף לקח עמו לכן הוא הי' הממוצע לקבלת התורה. ובזה פרשנו בפ' ציצית בפ' וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם ולא תתורו כו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. וזכרתם לשון השפעה בחי' דכר שיהי' כח בהמצות להביא השפעות טובות ע"י שתתקנו אות ברי"ק ועי"ז יהיו כל המצות אשר תעשו בבחי' דכר ומשפיע כל טוב והתקנה לזה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כי עינא ולבא הם תרי סרסורי דחטאה. וזה הרמז עיניך בשדה וכו' והבן וברית הלשון ג"כ מכוון נגד ברית המעור. כמ"ש דוד המע"ה מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע וכו'. בזה יש לרמז בפיוט אקדמות מילין וכו' פי' קודם כל דבר תשמור פיך ולשונך כנ"ל. ומסיים ותזכון די תיתבון בעילא דירתא. קביעין כן תהוין בהנהו חבורתא. פי' עי"ז יהיה העבדות שלך בקביעות בקדושה ולא תפול ממדריגתך. אך תמיד תהיה בקדושה ובטהרה אמן:
25
כ״ושלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלהיך במקום אשר יבחר כו'. הנ"ל לרמז מה שבכל התורה כולה נקראת ירושלים ובית המקדש בשם מקום סתם כמבואר כ"פ בכתוב. דהנה כתיב בהגדה ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל כו' יש להבין למה לא אמר ברוך ד' או הקב"ה כמ"ש להלן למה קראו כאן בשם מקום. אך הנ"ל לפרש ע"ד שמצינו בזוהר הקדוש פ' פנחס דף ר"כ וז"ל דתנינן דכל אתר דצדיקיא אתחדש בי' מלה דאורייתא כד איהו בהאי עלמא פקיד לההוא אתר ואתי לי' לגבי' כו' ע"ש והנה בהיות המקום שנתחדש בו ד"ת מקודם ע"י הצדיק הנ"ל. שבו הוא השראת השכינה והקדושה. הנה לכך אמרו רז"ל הלומד תורה לשמה הוא משמח את המקום משמח את הבריות. היינו שהוא משמח את המקום שנאמר בו ד"ת והמשיך בו קדושה ואיהו פקיד לההוא אתרא תמיד. גם עי"כ הוא משמח את הבריות. כי כשיורד הצדיק מעולם העליון אל המקום ההוא. ממשיך עמו חסדים וישועות וכל טוב לעולם הזה וזהו ברוך המקום היינו המקום שנאמר בו ד"ת וכמו שמסיים ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. כי ע"י התורה נמשך ברכה וקדושה להמקום כי אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ונמשך ממילא הברכה לישראל. וזש"נ כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ר"ל כי כאשר אתה עומד עליו ובהמקום הזה הוא השראת השכינה הנה ממילא אדמת קדש הוא כנ"ל. וזהו שאמר לו של נעלך מעל רגלך כי הנה ענין סוד נעל הוא בחי' המקיפין לזו"נ בבחי' רגלין לכך אמר לו הש"י כי בכאן אין צריך למקיפין כי אדרבא נכון להשפיע כ"ט להמקום הזה שבו השראת השכינה ונכון לשמח את המקום כנ"ל. והנה להיות כי מקור בריאת העולם הוא מתחיל ממקום בהמ"ק ואבן שתיה שממנו הושתת העולם. ועיקר בריאת העולם הוא עם התורה כמבואר בזוה"ק. באורייתא ברא קב"ה עלמא. הנה עיקר התורה הוא במקום ביהמ"ק והוא הר המוריה שממנו יוצא הוראה לכל ישראל. לכך הנה כל חדושי תורה הוא במקום בהמ"ק וכל ההלכות עיקר השורש מהם יוצא משם ושם הוא המקום שלהם האמתי ושם התורה חוזרת אח"כ על אכסניא שלה לכן הנה צריך שוב לפקוד ההוא אתר ושם הוא השראת השכינה בוודאי ע"כ צוה השי"ת יראה כל זכורך כו' במקום אשר יבחר. לפקוד אותו המקום בעודנו בחיים חיותו אל אשר נתחדשו בו ד"ת שלכם כי שם מקומם האמיתי כנ"ל. לכן הוא נקרא ירושלים בשם מקום סתם בתורה כי זהו מוסב על שהוא מקום של החדושי תורה ושם יראה כל זכורך אחרי התורה לפקוד לההוא אתרא וכמו שנאמר דרך פקודיך ארוץ כי תרחיב לבי. והנה ראשונה שנקרא ירושלים בשם מקום בהתורה הוא שנאמר אצל אברהם אבינו וירא את המקום מרחוק ויבאו אל המקום אשר אמר לו כו' אצל העקידה. ושם נאמר ד' יראה אשר יאמר היום בהר ד' יראה. ר"ל בהמקום הזה יראה כאן הוא שורש היראה שיוצא מהמקום הזה. ולכך אשר יאמר היום בהר ד' יראה ר"ל לכך יאמר לדורות עולם היום בכל יום ויום בהר ד' יראה כל זכורך את פני ד' כי א"א ע"ה עשה ותיקן היחוד בהמצות ומעש"ט יעלו במקום הזה כנ"ל וזהו כל זכורך הם המ"ע כנודע זה זכרי הם רמ"ח מ"ע עם ו"ה. ולכך כאשר המצות הולכים שם הנה יראה כל זכורך במקום הזה ג"כ. וזהו דרש רז"ל יראה יראה אשר דרשו רז"ל מפסוק יראה כל זכורך הוא מרומז בהעקדה כנ"ל (ובזה י"ל והשב כהנים לעבודתם וכו' כתיב בתורתך כו' שלש פעמים בשנה כו' במקום אשר יבחר כי קדושת המקום ומגודל היחוד שנעשה בקרבנות שהקריבו שם זה ח' מאות שנה נשאר הרשימו ג"כ במקום ההוא גם עתה כנ"ל). והנה המקום הזה אשר בחר ד' לשכן שמו שם הוא מקודש מאז ועד עתה וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל אף לדברי האומר בגבולין לא נתקדשו לע"ל אבל ירושלים לדברי הכל נתקדשו לע"ל כמבואר ברמב"ם. והנה לכך מאז ועד עתה כל התו"מ משם הם הולכים ולמקום ההוא הם שבים ללכת כנ"ל. ולכך הנה כל הנשמות הראשונים והאחרונים אבותינו אשר מעולם עד עתה כולם פוקדים לההוא אתר שנתחדשו בו ד"ת כי שם חלקם ומקומם והם משמחים את המקום כנ"ל. ומשמחים את הבריות להשפיע להם כ"ט לעולם. כי שם צוה ד' את הברכה ומשם יוצא לכל העולם חיים עד העולם. וז"ש זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם שבאים ופוקדים לההוא אתרא וזהו ששם עלו שבטי י"ה להודות ול"נ ששם עלו בנ"י. אך שגם השבטים הראשונים ממש התעוררו בעליית הרגלים ופקדו לההוא אתרא. יראה כל זכורך את פני ד' דא רשב"י כי כל התורות של רשב"י הלכו שם ולכך גם הוא שם כנ"ל. וזהו המצוה של עליית רגלים יראה כל זכורך שתראה עם כל זכורך כל נשמות הצדיקים מברי"ע עד עתה. לכך שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך. ימשך כנ"ל כ"ט על ידי נשמות הצדיקים. וזהו לא יראה פני ריקם שלא יהיה בחנם רק יושפע לכם רחמים וחיים ושלום עד העולם. אמן:
26
כ״זזמן מתן תורתנו. להבין הדברים האלה מה שמצינו בכמה מקומות בהיפך ותן חלקנו בתורתך משמע שנקראת תורת ד' וכאן נקראת מתן תורתנו. הנראה לבאר עפ"י מ"ש בפי' הפ' זה ספר תולדות האדם. כי כל הס"ת שיש בה ששים רבוא אותיות לתורה הם משורש ששים רבוא נשמות בנ"י שעמדו על הר סיני ומהם נעשה התורה כמש"כ הקדמוני' ישראל ר"ת "יש "ששים "רבוא "אותיות "לתורה. וז"פ כי לא דבר רק הוא מכם. פי' כי התורה הוא רק מכם משורש נשמתם אשר עמדו בהר סיני. וכן כל הדורות יש בהם שורש הנשמות שקבלו אז התורה במעמד הר סיני. ומזה יוצא מוסר השכל שצריך כל אדם לשמור א"ע לבל יהיה בו שום צד נגיעה והשגת גבול בחבירו בעסק פרנסתו ולא יתקנא בו אם יראה אצלו מעלה יתירה ממנו. כי כמו בס"ת אם יש בה נגיעה היא פסולה כי צריך להיות מוקף גויל כן כאו"א מבנ"י צריך לשמור מכל צד נגיעה כי אם לא כן נפסל חלק שורש נשמתו באותיות התורה. ולזה סמיכת הפסוקים בפ' יתרו איש על מקומו יבא בשלום ואח"כ מתחיל בחודש השלישי כו' כי רק זה עיקר ההכנה למתן תורה כאשר כל איש על מקומו פי' חלק נשמתו ומקום אחיזתו בתורה יבא בשלום ומתוקן כראוי אזי יכול לקבל התורה. וכבר אמרנו כי גם ימי הספירה הם רמוזים לזה גוי"ל גימ' מ"ט נגד ימי הספירה והם הכנה קודם מ"ת שלא יהיה צד נגיעה כנ"ל. וע"ז התפלל דוד המע"ה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. פי' שיראה בעיניו החסרון מה שפגם בחלק נשמתו משורש האות שבתורה. וז"פ נפלאו"ת נפ"ל או"ת. ונחזור לענינינו כי באמת הכל עולה בקנה אחד כי באמת היא תורת ד' כמ"ש כי אם בתורת ד' חפצו. אך מאשר כל התורה היא משורש ס"ר נשמות אשר עמדו בהר סיני. וכן בכל דור ודור כאשר מגיע יום חג השבועות הוא זמן מתן תורתנו. פי' הנשמות ב"י אשר בדור הזה עתה גם אנחנו יש לנו אחיזה באותיות התורה לכן נקרא זמן מתן תורתנו כי בהגיע יום הנבחר מתעורר קדושת היום כמו במעמד הר סיני. וזה שאנו מתפללין ותן חלקנו בתורתך. פי' חלק נשמותינו שיש לנו אחיזה בתורה נזכה לתקנו בלי שום פגם ויהי' לנו אחיזה בתורה בלי שום צד נגיעה כנ"ל וז"פ איזה עשיר השמח בחלקו. והבן:
27
כ״חוהגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר וכו' ופרש"י לאמר הגבול היה אומר להם השמרו מעלות מכאן ולהלאה ע"ש. יש להבין פרש"י וכוונתו בזה כי למה צורך היה לנס הזה אחרי ההזהרה הגדולה שהזהירם כל הנוגע בהר מות יומת. אך כדי לבאר זאת נקדים עוד מ"ש הכ' ויאמר ד' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ד' לראות וכו' ויאמר משה אל ד' לא יוכל העם לעלות כי אתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו וע"ז נאמר לו שוב לך רד כו' שיש להבין מה הי' כוונת משה רבינו עליו השלום בסירוב הירידה הזאת שנית ומה ענה אותו הקב"ה הלא באמת משה שפיר קאמר כי כבר העיד בעם לבל יעלו אל ההר ומה צורך עוד וערש"י שם. אך הנה כל הדברים האלה המה הם הקדמה ברורה וידיעה ההכרחית למתן תורה. כי הנה כתי' לעולם ד' דברך נצב בשמים. וכן ודבר אלהינו יקום לעולם. הפי' בזה הוא שהדבור היוצא מפי הש"י הוא נצב וקיים לעולם בלי שום שינוי בשום פנים כמו בברי"ע הנה כל העשרה מאמרות שבהם נברא העולם הם חיים וקיימים ומקיימין את העולם בלי שום שינוי כל הימים ועולם כמנהגו נוהג מאז ועד עתה והנה התורה היתה כלי וסיבה לברי"ע ולכן מוכרח הוא בע"כ שהתורה ג"כ לא תשתנה ולא יצויר בשום אופן שיעברו ישראל על כל התורה כאשר היא העיקר המקיים את העולם בלי שום שינוי כנ"ל. והנה זהו שאמר הכתוב לעולם ד' דברך נצב בשמים פי' בלי שום שינוי וזהו לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד. אמונתך היא התורה כי כאשר התורה עומדת לעד כן כל סדרי בראשית קיימים לעולם וז"ש חכז"ל יום הששי הוסיף ה' בששי לומר שכל מע"ב היו תלוים ועומדים על יום הששי בסיון הפי' הוא שהתורה היא עיקר המעמד ומצב ויסוד למע"ב לבל יפלו תחתם כנ"ל. והנה כי כן נכון אמר הכתוב כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו שיש להבין ענין הדמיון הזה של ריחוק מזרח ממערב לרחוק ממנו פשעינו. אך הנה הוא כנ"ל כי כל ענין קיום העולם וארבע רוחות הרחוקים זה מזה לבל תמוט הארץ ויתקרבו מזרח ומערב הוא ע"י קיום התורה וכאשר חלילה יצויר כי יעברו על התורה אז קל מהרה תהפך הארץ לתוהו ובוהו. וז"ש כרחוק מזרח ממערב שכל ענין ריחוק מזרח ממערב הוא כאשר הרחיק ממנו פשעינו שלא יעברו ישראל על התורה כנ"ל. והנה כאשר דבר אלהינו יקום לעולם הנה כמו כן כאשר צוה באזהרה השמרו לכם עלות בהר וכו' (הנה כאשר אין רצון השם שהם יעלו בהר) ומיד כשהזהירם הנה לא יפול מדבר ד' ארצה ובע"כ לא יכלו בשום אופן לעלות אל ההר ולא יכלו לעבור את פי ד' הנה זה שאמר הכתוב כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וכו' כן יהי' דברי אשר יצאו מפי לא ישובו אלי ריקם כי אם עשו אשר חפצתי כו' ולעתיד יהיה זה. וז"ש אומרים ותטענו בגבולנו ר"ל בגדר הגבול של מתן תורה כנ"ל. וזהו שפי' רש"י ז"ל שהגבול אומר להם השמרו לכם עלות בהר פי' שלא יכלו בשום אופן לעבור את גבול הש"י לעלות אל ההר כנ"ל. וכמו שפרשנו במ"ש כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבהמ"ד שכאשר ר"ג גזר אומר לבל יכנס אז בע"כ לא יוכלו לכנוס בשום אופן וא"כ הוא גזירת הצדיק עאכ"ו גזירת הש"י. והנה ע"ד ההכרח וגזירת הש"י כזה רצה משה רבינו ע"ה שיתן כל התורה לישראל שיהיה בדרך גזירה והכרח לבל יוכלו לעבור עלי' בשום אופן. אבל בדרך הזה אי אפשר כי תבטל הבחירה ע"י ההכרח בקיום המצות כנ"ל. לכן מיד נתן הש"י הבחירה חפשית גם אחר המצוה ולזה צוה שנית אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ד' אע"פ שכבר נתן הגבול מתחלה בגזירות חי וקיים וכו' בכ"ז נתן הבחירה בידם שיוכל לעלות ולעבור כו' אבל משה רבינו עליו השלום אמר לא יוכל העם לעלות כי מי יוכל לעבור על דברי הש"י כי ההכרח וגזירות מצות המלך צריך לקיים כי הלא הגבול אמר להם השמרו לכם מעלות בהר. אבל הש"י השיב לו שנית לך רד גילה לו בזה כי צריכין עוד לאזהרה בזה כי ניתן להם הבחירה חפשית ויוכלו לעבור בבחירתם את הגבול ופן יהרסו אל ד' לראות כנ"ל והנה זה הדרך והענין בכל המצות התורה שרצה משה רבינו עליו השלום שיהיה על דרך ההכרח עפ"י הש"י שדבריו חיים וקיימים לעולם. וזש"א תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד פי' כאשר הם ישמעו ממך לא תרצח לא תנאף כו' אז עי"כ בוודאי לא יוכלו לעבור את פיך בשום אופן כנ"ל ולכך אינו דומה השומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד. אבל הש"י לא חפץ באופן הזה כי תבטל מהם הבחירה ושכר ועונש. אך הצדיקים הדביקים בד' הנה הם שומעים כן באמת דבר ד' באופן הזה שמכח קדושת התורה הנה לא יוכל לעבור בשום אופן על דבר ד' וההרגל נעשה טבע וההכרח וכמ"ש חכז"ל ומרחקתו מן החטא ואינו בא לידי עבירה בשום פנים לכן עליהם העולם קיים ג"כ בטבע והכרח ע"ד שבארנו לעיל כנ"ל ולזה לא ישתנו סדרי בראשית כמו שהם לא ישנו מעשיהם ותפקידם כנ"ל ועד"ז אמר הכתוב לבעבור נסות אתכם בא אלהים פי' ענין נסות הוא הבחירה שמנסה אם לעשות או לא על זה הדרך בא אלהים לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו פי' שמחמת גודל יראתו שתהיה על פניכם ולא תוכלו לחטא וזה לבלתי תחטאו מעצמיכם מחמת היראה שעל פניכם לא תוכלו לבא לידי חטא כנ"ל. וע"ז אמר הכ' הקם לעבדך אמרתך אשר ליראתך פי' שיהיה קיום והכרח אצלי אמרתך מאז שלא אוכל לעבור מצד אשר ליראתך מחמת גודל היראה שלי לא אוכל לעבור ויהיו דבריו חיים וקיימים אתי עד"ז לעולם כנ"ל:
28
כ״טועשית חג שבועות לד' אלהיך. הנ"ל ע"ד שאמרו חכז"ל במס' שבועות דף ל"ח ע"א. כשהשביע משה את ישראל אמר להם דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי שנאמר ולא אתכם לבדכם אני כורת כו'. ופרש"י ז"ל לא כשאתם במחשבת לבבכם כנ"ל ע"ש. והנה בתוס' הקשו מה היה מועלת השבועה כמו שהיה ירא שיעבדו ע"ז כן הי' לו לירא פן יעברו השבועה עכ"ל:
29
ל׳אך מה שנ"ל בענין תועלת השבועה הזאת. דהנה כבר מבואר בזוהר הקדוש ובספרים כי בכח ת"ת ותפלה ומעש"ט שהאדם עושה בעולם הזה הנה מעורר בעליונים ג"כ דוגמתו. כ"א לפי ערכו באתערותא דלתתא אתער לעילא עד א"ס ב"ה שכביכול הקב"ה עושה כמוהו וכמ"ש את ד' האמרת היום וד' האמירך שהוא לשון אמירה כנ"ל. ועד"ז אמרו חכז"ל מנין שהקב"ה מניח תפילין וכו' וכן מבואר בתד"א שאפי' יחיד העוסק בתורה הקב"ה יושב ושונה כנגדו ע"ש. ולכך הנה כמו שישראל נשבעו אז למטה בכל לבבם ובכל נפשם על קבלת התורה. הנה כמו כן התעוררו למעלה ברצון העליון ב"ה שכביכול הקב"ה נשבע כמוהם. ושבועת הקב"ה מורה על גודל ההבטחה והקיום כאשר נשבע על מי נח וכמו שנשבע לאבותינו מימי קדם. לכן הנה כאשר נשבעו בנ"י על שמירת התורה והמצות והתעוררו למעלה דוגמתם הנה עי"כ זה יהיה תועלת להם לקיים כל התורה בלי ספק כדבר ד' אשר נשבע להם כמוהם כנ"ל. ובזה מתורץ קושי' התוס'. וז"פ קימו למעלה מה שקבלו למטה וכמו שהשבועה הזאת היתה מועלת בשעתה לכלל ישראל כמ"ש הנה כמו כן כח השבועה כזאת תועיל בכל עת ועונה לכל איש ואיש מבנ"י לעורר ג"כ למעלה דוגמתו כנ"ל. וכאשר האיש הירא וחרד לדבר ד' ובמצותיו חפץ מאד כי תבא איזה מצוה לידו וירא ודואג פן לא תקום בידו לעשותה כמו שנזדמן לפניו (אתרוג נאה או תפילין יקרים) וירא פן לא יקיימו בידו ומצטער בלבו ע"ז והוא נשבע לקנותם. הנה המחשבה הזאת מעוררת למעלה דוגמתו והקב"ה מצרפה למעשה וקבלת עומ"ש והשבועה פועל למעלה בקב"ה כמוהו וכמו שמבואר בתד"א שבארנו עי"ש. וכבר מבו' בזוהר הקדוש ובספרים כי בכל יום יורדים אורות חדשים ותורות חדשים שבהם מתחדש בכ"י מע"ב. והנה הצי"ע הוא הצנור מכל ההשפעות טובות ומאורות העליונים. וז"ש כל השונה הלכות בכל יום. שמשנה ההלכה לטובה ואינו דומה למה שלמד אתמול אותו ההלכה רק היום הוא במדריגה יתירה מיום האתמול הוא בן עוה"ב. פי' שממשיך אורות חדשות הבאים עתה בכל יום התחדשות לטובה ולזה הליכות עולם לו כל הנהגות והשפעות העולם עוברים על ידו. נחזור לענינו. הנה זה הענין שנשבע בחיי המלך בכל יום מקבל עליו עומ"ש מחדש ומעורר כל העולמות העליונים עד א"ס ב"ה וזהו שאמר משה לישראל שמשביעם ע"ד המקום שהקב"ה יעשה ג"כ כמוהם כמ"ש ועל דעתי שיהיה כחו של משה רבינו עליו השלום בכל דור ודור שהוא כולל הדעת של כלל ישראל. ובחג השבועות בכל שנה מתעוררים האורות העליונים הללו. וז"ש ועשית חג שבועות לד' אלהיך כו'. והבן:
30
ל״אא"י ועשית חג שבועות לד' אלהיך. הנ"ל עפ"י מה שבארנו למעלה כי ע"י המעש"ט שלמטה הנה מתעורר כמוהם למעלה כמ"ש את ד' האמרת וד' האמירך הפי' הוא שע"י האמירה שלך למטה כן הוא האמירה לגבוה בעולמות העליונים לאמור כמוך. ולכך הנה בעת שהי' בהמ"ק קיים וישראל שרויים על אדמתן הנה אז היו מקיימין כל התרי"ג מצות גם המצות התלוים בארץ ועבודת הקרבנות כולם נתקיימו למטה ע"י בנ"י וממילא התעוררו כמוהם למעלה ג"כ כנ"ל כל התרי"ג מצות וקיומם בעולמות העליונים. אבל עתה בעוה"ר בגלות הנה מעט אשר נשאר לנו בקיום המצות בחוץ לארץ כנודע. ואעפ"כ למעלה אין חסר כלום מכל המצות התורה כי כן כתי' עת לעשות לד' הפרו תורתך פי' כי הנה למעלה עת לעשות לד' בקיום המצות כולם אע"פ שהפרו תורתך למטה בגלות שאין לנו קיום כל התורה למטה אעפ"כ הם בתיקונם לעשות לד'. וכמו שרמזו חכז"ל במס' שבועות דף י"ו שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית פי' מקריבין למעלה אע"פ שאין בית למטה. וזהו בשבועות ע"י קבלת עול התורה והמצות בלב וברצון גמור הנה כמוהם נעשה היחוד למעלה בפעולת הרצון ומרצון הטוב והקבלה הזאת של כל המצות נעשה מעשה למעלה כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. והנה זה ענין ק"ש ואהבת כו' בכל לבבך פי' כאשר תקבל עליך עומ"ש במסירות נפש ותגיע למעלות ואהבת בדביקות הנעלה ההוא על כל התורה ומצות לקיים במסירות נפש בכל לבבך ובכל נפשך ואז עי"כ יהיו כל הדברים שוב בלי חסרון על לבבך כי רחמנא ליבא בעי וזה הי' אצל ר"ע שהיה כל ימיו במסירות נפש על התורה ולכן אמרו חכז"ל וכלהו אליבא דר"ע שהיו כולם על לבו דר"ע כנ"ל ואז עי"כ ושננתם לבניך אלו התלמידים שהיו לו לר"ע כ"ד אלף תלמידים. ועד"ז אמרו חכז"ל לא נתנה התורה אלא לאוכלי המ"ן שהוא ר"ת מסירת נפש כמו ר"ע. וזהו הענין שנקבע ענין מ"ת במס' שבת בפ' ר' עקיבא כי הוא הרמז להיות כי ר"ע היה בדביקות וברצון הנ"ל. וז"פ ועשית חג שבועות לד' אלהיך להיות בבחי' זו וברצון שלמעלה שיהי' בדרך הזה במסירות נפש ויהיה בידך כל התרי"ג מצות כאלו קיימתם אף בזמה"ז בקבלת התורה בחג השבועות ברצון הטוב כנ"ל שתגיע לד' אלהיך ויהיו כל הדברים האלה עמך כנ"ל:
31
ל״ב(ר"ה דף י"ו) בעצרת על פירות האילן. הנ"ל שרמז בזה לעצרת דוקא דהנה כבר מבו' בזוהר הקדוש ובהאר"י ז"ל סוד בדיקו דמיא שהיא נבדקת במנחת הקנאות עומר התנופה אחר הפסח. והנה כתי' ואם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע שהוא הולדות נשמות קדושות בעצרת וזהו הרמז ונקת"ה תק"ן ו"ה שבעצרת נתקן היחוד. וזה שמבואר בספרים כי יששכר נולד בשבועות וכתיב ומבני יששכר יודעי בינ"ה שזהו תיקון ימי הספירה עד הבינה וכמ"ש קריבו שושבינין עבידו תקונין וכו' למעבד נשמתין ע"י התיקון נמשכין נשמות חדשות בעולם. וז"פ בעצרת נידון על פירות האילן פירות הם הנשמות כמבו' בזוהר הקדוש ובשבועות נידון ונמשכין נשמות חדשות וקדושות לעולם הזה: והבן:
32
ל״גוהגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כו' לא תגע בו יד כו'. הנ"ל דהנה אנו אומרים ותן בלבנו בינה כו' לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך כו'. וכן מצינו בגמ' בהרבה מקומות בזה הלשון כל המקיים את התורה כו' כל המקיים את המצות. והנה יש להבין שורש לשון קיום הנ"ל האמור אצל תו"מ כי הנה לשון זה המקיים הוא כמו שאמרו רז"ל בגמ' כל המקיים נפש אחת מישראל. שהפי' הוא שמקיים ומחיה הנפש מישראל שלא תאבד ח"ו. ולהבין זה הלשון אצל תו"מ הוא ע"ד המובא בע"ח בענין סוד מעקה שהוא שלא יפלו האורות העליונים למטה כי כאשר לא יהיה מעקה אז יפול משם אור האצילות אחורי העולמות בי"ע והוא בחי' מיתה כי יפול הנופל ממנו ע"ש באורך. והנה כך הענין ג"כ בעסק התו"מ שעל ידם הוא ממשיך מאורות האצילות כמבו' בסה"ק גודל פעולת המשכת האורות ע"י תורה ומעש"ט. והנה לכך בהמשכת האורות העליונים הנ"ל צריך אמנם לקיים השפע ההיא ביושר לבל תפול אחורי הצדדים ח"ו כנ"ל כי יפול הנופל ממנו שזהו בחי' מיתה ח"ו כשתפול השפע להחיצונים ח"ו. והנה זהו לשון המקיים את התורה והמצות כמו המקיים נפש אחת מישראל שלא תאבד כן הוא מקיים את אור השפע התורה ומצות לבל ילך לסט"א חלילה. והנה זהו שאמרו בגמ' אצל ר"ע שהיה מאריך באחד אמרו לו תלמידיו רבינו ע"כ אמר להם כל ימי הייתי מצטער מתי תבא לידי ואקיימנו עכשיו שבא לידי לא אקיימנו. דהנה ידוע גודל מעלות פעולת היחוד שהיה ר"ע מאריך באחד להמשיך מעולמות העליונים גבוה מעל גבוה כמבו' בסה"ק ולכן תלמידיו הקדושים כשהבינו זה אמרו לו ע"כ כלומר שהיו יראים שמא מגודל הריבוי האורות והשפע יפול ח"ו לסט"א לכך אמר להם אל תיראו כי כל ימי הייתי מצטער ע"ז שאוכל לקיים השפע בבחי' מעקה הנ"ל וזהו מתי תבא לידי ואקיימנה כנ"ל עכשיו שבא לידי לא אקיימנה כי בוודאי אוכל לקיים האורות בשפע היושר והיחוד לקיום העולמות כנ"ל. וז"ש חכז"ל ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם היינו בחי' קיום האורות והשפע להיחוד העולם בחי' זו"נ לבל ילך לסט"א. וזהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים. שהוא כאשר תרצה לשים המשפטים והתורות לפני בנ"י לומר להם ד"ת הנה תראה שיהי' רק לפניהם ולא לפני עכו"ם שלא ילך לסט"א כנ"ל וזהו מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. פי' מגיד ממשיך השפע של ד"ת רק ליעקב אבל לא לעובדי כוכבים ומשפטים בל ידעום שלא יגיע להם אחיזה מכל האור והיחוד של מתן תורה כנ"ל והוא שאמרו חכז"ל הר סיני שירדה שנאה לעובדי כוכבים. הר חורב שירדה חורבן לעובדי כוכבים. היינו שלא הי' להם שום אחיזה באור מ"ת הגדול לכן ממילא ירדה חרבן ושנאה עליהם כמובן. וזהו משה קבל תורה מסיני היינו שקבלה מיד ליד ולא הי' שום אחיזה לזולתו בקבלתו רק הוא קבל התורה כולה ולא הי' שום הנאה להסט"א מאור הגדול והנורא ההוא והוא עד"ז מסרה ליהושע ולא אמר ונתנה ליהושע. אך ענין מסירה ההוא שמסרה כולה מיד ליד לבל יהנו זרים מאורה כנ"ל. וזה וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנה"ג והם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. היינו כמ"ש שהזהירו ג"כ כשאמרו תורה ברבים והעמידו תלמידים הרבה עשו סייג לתורה גדר ובחי' מעקה סביב לבל יהנו זרים מאור התורה כנ"ל. וזהו שאמר שמעון הצדיק ג"כ אח"כ כזה על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. גמילות חסדים והיינו לשון הגמל את יצחק לשון הפרשה שיפריש החסדים לבל ינקו זרים ממנו והם האורות והחסדים שבאים ע"י התורה והעבודה צריך ליזהר שלא יהיה להם שום יניקה להחיצונים מהם כנ"ל וכן אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק אמר ג"כ כנ"ל שתהיו משמשין את הרב ע"מ שלא לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם ענין מורא שמים והיראה הוא בחי' גבול והצמצום לבל יהנו הסט"א מעסק התורה והעבודה כנ"ל. וז"ש משה רבינו עליו השלום בדברות האחרונות שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ד' אלהיך דהנה כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תלין היינו כל ההשפעות האורות לקדושה ועבודה או לפרנסת העולם הזה כולם יורדים בשבת. לכן צריכין שמירה מעולה כנ"ל מהחיצונים. לכן אמר הכתוב שמור את יום השבת היינו כל השפעות השבת לקדשו שילך רק לצד הקדושה כמו שנתבאר. וז"ש אומרים בברכת התורה ונהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך פי' מה שאנו מוציאים וממשיכין בכל עת תורות חדשים ואורות חדשים על ידיהם יהי' כולנו יודעי שמך שילך רק אלינו ולא לסט"א. וזהו אשר בחר בנו מכל העמים מאז ונתן לנו את תורתו והבדילנו מן התועים כן גם עתה ילך רק אלינו אור התורה. והוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה. שבעוה"ר עתה בהגלות נחלתנו נהפכה לזרים ונמסרו רזיה להחיצונים כמבו' בכוונת תיקון חצות. והנה כן הוא מבואר בסבא פ' משפטים תבנה חומת ירושלים כי עתה בגלות צריך לעשות החומה תחלה על השפע להגן מן החיצונים אבל לעתיד הטיבה ברצונך את ציון תחילה אח"כ תבנה חומת ירושלים ע"ש. וזהו הענין של כיסוי הארון בבגד תכלת והוא הענין בסוד מלבושי הכהנים וכמבו' בזוהר הקדוש בראשית דף נ"ב בענין החגורות ע"ש והכל הוא להגן על השפע מן החיצונים כמ"ש זה במ"א באורך. וזה שאמרו במס' מדות פ"ה לשכת הגזית ששם היתה סנהדרי גדולה יושבת ודנה את הכהונה. והעיר שם התוי"ט הלא בסנהדרין תנן שממנה יוצאה הוראה לכל ישראל. אלא הכא בעיקר מעשיהם תדיר שזהו היו צריכין תדיר לבדוק את הכהונה אבל הוראה אפשר שלא תבא כלל ע"ש. אכן הוא כמ"ש שעד"ז היו תמיד הסנהדרין יושבים מחוץ לכהנים ועבודתם ודנן את השפע והחסדים שהם ממשיכין לבל תלך החוצה חלילה להסט"א וזהו היתה באמת עבדות הסנהדרין תדיר כנ"ל. וז"ש שם ויום טוב היו עושין שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן היינו בהשפעות האורות הזרוע של אהרן שלא נמצא בהם פסול שלא הלכו להסט"א. וזהו ענין יו"ט שהטוב באה לישראל כנ"ל. וזהו ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק בחי' כל והשפעה נתן ליצחק לעבור על ידו ולבני הפלגשים נתן מתנות וישלחם מעל יצחק בנו פי' להחיצוני' שלחם מעל יצחק בנו לבל יתאחזו בהגבורות ששם יש להם אחיזה יותר וזהו בעודנו חי להיות עדיו חי בחי' יסוד קדמה אל ארץ להמשיך מעולמות הקדם למטה כנ"ל. נחזור לענינינו הנה זה הוא הענין שנאמר במ"ת והגבלת את העם סביב כי הנה בהיות בשעת מ"ת שפע רב האורות העליונים למטה לכך הוצרך שמירה גדולה גם מבנ"י לבל יעלו ויגשו אל ד'. וזהו עי"כ ממילא לא יהיה שום אחיזה בוודאי לחיצונים להנות מאורו וזש"נ השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כאשר גם אתם תשמרו כנ"ל אזי ממילא לא תיגע בו יד שוב מהחיצונים לינק מהקדושה כי סקול יסקל כו'. וזהו הענין שכפה עליהם הר כגיגית. וזהו אל יהרסו לראות פן יפרץ בם לשון פריצת החומה וגדר לשפע הקדושה עי"כ יפרץ. וזהו ונפל ממנו רב כמ"ש במעקה כי יפול הנופל ממנו וכמבו' לי"ח בסודו הגדול. והבן:
33
ל״דבפ' האזינו ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים כו' כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים כו'. דהנה התורה ונשמות ישראל הם משורש אחד מעולם הבריאה כמבו' בסה"ק. ואותיות התורה הם נשמות ישראל כנודע. והנה כן הוא מאז והלאה כן גם עתה. בשעת מ"ת היו אז אותיות התורה מנשמות אותו הדור. וכן הוא בכל דור ודור התורה ניתנה לדורות עולם שהאותיות התורה הם מהנשמות שבאים בכל דור ודור. [וז"פ תורת ד' תמימה משיבת נפש. התורה היא מנשמתם של בנ"י כמ"ש לעיל כי לא דבר רק הוא מכם. וזה וישם ד' לקין או"ת. כשאדם חוטא ח"ו נחסר אות שלו בתורה. וז"פ הראנו אות לטובה וקבץ כו' עשה עמנו אות לטובה וכו' וז"פ תורת ד' תמימה משיבת נפש. התורה מחזרת על ישראל כמ"ש בכל יום בת קול יוצא' מהר חורב ומכרזת שובו בנים שובבים כדי שלא יהי' חסר אות אחת ואז תהי' הס"ת פסולה לכן היא משיבת נפש להחזירם בתשובה כו']. לכן הנה בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו בהתורה וזהו שבכל דור ודור הם המקיימין את התורה כי ע"י נשמות ישראל יש אותיות להתורה והם המשפיעים להם חיות העליון ונעשה מהם צירוף השמות בהתורה הקדושה. אבל בלא זה הנה כד אנת תסתלק מיניהו אשתארו כלהו שמהן כגופא בלא נשמתא ולכן ישראל הם המקיימין את התורה וזה הלשון בדברי רז"ל כ"פ המקיים את התורה. קיים זה מה שכתוב בזה וכן כיוצא בזה. שהנשמות ישראל וקיומם הוא קיום התורה כולה. ולכן כשנשמות הדור הם גדולים וטובים וצדיקים הנה האותיות שלהם בתורה מאירים מאד. וז"ש ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת כו' שדברי התורה ואותיות הם הצדיקים ממש כנ"ל. וזש"נ אם בחקותי תלכו וכו' ושמרתם ועשיתם אותם וכן כ"פ בתורה לעשות אותם וכן לעשות את כל דברי התורה הזאת היינו כמ"ש שישראל הם העושים את התורה ומכוחם ונשמתם היא נעשית כנ"ל. והנה גם כאן אמר הכתוב שימו לבבכם לכל הדברים כו' לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת הוא כנ"ל לעשות אותם ממש וזהו כי לא דבר רק הוא מכם ר"ל כי לא יש דבר בהתורה רק כולה היא מכם ונשמותיכם כנ"ל. והנה אמר הכתוב עוד כי היא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים פי' כאשר אתם תקיימו את התורה הנה שוב התורה תחי' אתכם בהמאור אשר בה. כי היא חייכם. שעיקר החיות והקיום כל העולמות הן מן התורה ובדבר זה תאריכו ימים. וזהו כל העוסק בתורה לשמה פי' לשם התורה להאיר את התורה בכחו ונשמתו עי"כ זוכה לדברים הרבה ארון נושא את נושאיו. וזה הענין שפרחה נשמתם במתן תורה שהם היו הדור הראשון לקבלת התורה לכך כשמסרו נפשם אז זכו עי"כ להתחדש בנשמות קדושות חדשות מאותיות התורה והיא החי' אותם. וזהו הענין של תורה מחיה מתים וז"ש מוריד הטל מכלכל חיים בחסד שהוא תורת חסד ובזה מחי' מתים ברחמים רבים. והנה אמנם הדור הראשון שקבלו התורה הוצרכו למסירות נפש בפועל כמו שנתבאר אכן אח"כ אין צריך עוד רק נחשבנו כצאן טבחה במחשבה לבד סגי כמו באברהם אבינו ע"ה הי' נצרך למסירות נפש בפועל וכן יצחק בהעקידה ג"כ בפועל אבל אח"כ יעקב אבינו לא הוצרך עוד לזה כי כבר נתחדשו הם מכל וכל ע"י הקדושה כנ"ל. נחזור לענינינו הנה בכל דור ודור בהתחדשות נשמות ישראל הנה כן תתחדש התורה על ידם וזהו ברכת התורה סמוך לאלהי נשמה וזה הוא בכל בקר בהתחדשות הנשמות חדשים לבקרים תתחדש ג"כ התורה ובכל יום ויום תורה חדשה מאתו תצא עם הנשמות ישראל. וזה הענין מצות ת"ת בכל עת אע"פ שכבר ידעה כדי להמשיך חיות ע"י מסירות נפש עלי' במחשבה וז"ש חייני כדבריך שתחייני כדבר התורה ממנה יבוא לי חיות ע"י מסירות נפש עלי' במחשבה וז"ש מיד נדבות פי רצה נא ה' ונדבה היא מסירות נפש הרי זו עולה וזה נדבת פי בדיבור אע"פ שאינו בפועל ממש הנה נפשי בכפי ממש במסירות נפש בכל עת לכך תורתך לא שכחתי כי איך אוכל לשכוח את התורה הלא אך כל חיותי הוא ממנה לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני החיות שלי הוא אך מן התורה כנ"ל:
34
ל״הישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו. הנ"ל לבאר דהנה אמרו רז"ל במס' (שבת דף פז) ברביעי עביד פרישה ושוב לא עלה הענין הוא כי זהו מדת הצדיקים אשר מעולם כמו משה רבינו עליו השלום והבאים אחריו אשר כל מגמתם ורצונם להטיב לבני ישראל כל ימיהם ולהחזיק את ימינם לעשות המצות ומעש"ט בכוונה גדולה כמוהם. וגם אח"כ כשמסתלקין מעולם הזה הנה אך זה כל חפצם להיותם מעוררים את לבב בנ"י למצות ומעש"ט והם באים ומתלבשים בתוך בנ"י לסייעם לעבוה"ב אם בבחי' העיבור או בשאר בחי' כמבואר כ"ז בהאר"י ז"ל באורך ע"ש. והנה אצל משה רבינו עליו השלום כבר הוא מבואר בזוהר הקדוש כמה פעמים כי משה אתפשטותי' בכל דרא הלומד תורה לשמ"ה אותיות למש"ה. והנה לכך בשעת מ"ת כאשר רצה משה רבינו עליו השלום להעלות את ישראל בבחי' הגדולה והכנה דרבה לקבלת התורה כנכון והוא שכתוב וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם ויכבסו שמלותם שהוא הי' המקדש את עמו ישראל וזהו המבואר בס' הקנה ז"ל (דף י"ב) שהוא נקרא כובס ע"ש. וזהו המבואר במס' (נדרים דף מא) גבי ההוא קצרא שהפי' הוא כובס דהוה אצל רבי ששנה י"ג פנים בהלכה והזכיר הוא לרבי ז' פנים ששכח בחליו ע"ש. הוא שהי' מבחי' משה רבינו עליו השלום והוא שהי' בקי בההלכות להזכירם כנ"ל. ולכך נקרא כובס כמ"ש ויקדש את העם ויכבסו שמלותם. והנה כאשר ידע משה רבינו עליו השלום בשעת מ"ת כי אם יסתלק ויעלה מבנ"י אל ההר הנה לא יהיו שוב באותו מעלה הראוי להם כנ"ל לכך עביד פרישה ושוב לא עלה ונשאר עמהם למטה לסייע אותם לקבלת עשרת הדברות כנ"ל. הנה כך הוא המדה של משה רבינו עליו השלום כי לעולם הי' רצונו להיות תמיד עם ישראל וכמ"ש ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל לשון ויכל הוא לשון תשוקה כמ"ש כלתה נפשי כי זהו תשוקת משה לדבר אל כל ישראל את הדברים האלה תמיד. והוא שכתוב וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בנ"י פי' כי זאת הברכה אשר ברך אותם הוא להיות תמיד עם בנ"י שיהי' עמהם בכל דור ודור וז"ש שם לפני מותו. אבל אחר מותו כתי' ג"כ במותו לא כהתה עינו פי' לא כהתה עינו מלהסתכל תמיד אל בנ"י ולהשפיעם תורות חדשים בכל יום ויום כי על ידו נעשים כל היחודים שהוא בחי' בעלה דמטרוניתא והוא שכתוב וגם בך יאמינו לעולם אמונ"ה הוא סוד אמן ו"ה. ויאמינו בד' ובמשה עבדו כנ"ל. והוא שכתוב בישעי' נ"ג אצל משיח ובחבורתו נרפא לנו שהוא משה רבינו עליו השלום שהוא משיח. ופי' בחבורתו הוא ביחודים אשר נעשים על ידו נרפא לנו. וזהו שנאמר שם לכן אחלק בו ברבים כי הוא מעורב ומסייע לרבים בכל דור ודור וחלקו בתוך רבים כנ"ל. וזהו ישמח משה במתנת חלקו פי' שנתן חלקו וכחו בתוך קהל ישראל להיות תמיד עמהם לעוזרם ומחל להם חלקו ומעלתו בג"ע העליון רק להיות תמיד עם ישראל זה טוב לו. וזהו כי עבד נאמן קראת לו כי זהו בחי' הנאמן הרעיא מהימנא הראוי להתפאר מאז גם עתה. והנה זהו שמצינו ג"כ בענין ר"ע אצל עשרה הרוגי מלכות שאמר הקב"ה עליהם חלקם בחיים פי' הוא ג"כ כמו שנתבאר שנתנו חלקם וכוחם בתוך החיים לעוזרם בעבודתם כל הימים לפני ד' וזהו אשריך ר"ע שאתה מזומן לחיי עוה"ב פי' שהוא מזומן לסייע לישראל תמיד וז"פ עולם הבא שבא לעולם הזה בכל יום לטוב לישראל כנ"ל. והנה זאת הברכה והמדה הוא לצדיקים מהשכינה הקדושה שהיא בתוכנו תמיד לעוזרנו וכמבו' זה בזוהר הקדוש כמה פעמים. ובפ' ויחי (דף רכה ע"ב). ורב המנונא הכי גלי ואמר דהא אחזיו לי' דיתיר עבידת רחל דקיימא בפרשת אורחין בכל זמנא דאצטרך עלמא מכלהו ורזא דמלה ארון וכפרת וכרובים בחולקא דבנימין דאתילד באורחא ושכינתא על כולא. וז"ש קול ברמה נשמע רחל מבכה על בני' מבכה תמיד ואיננה רוצה לעלות על מקומה ורק היא עם בנ"י ולכך מאנה להנחם על בני' עד בא עת לחננה ושבו בנים לגבולם תשוב ותעלה גם היא אם הבנים שמחה. וכמו שנתבאר במ"א על פסוק רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה ע"ש:
35
ל״ונחזור לענינו הנה זהו מנת חלק משה רבינו עליו השלום ומדת טובו מאז ועד עתה כל ימי העולם להיות מסייע ומחזק לכל עובדי ד' ושומרי תורתו ונותן חלקו עם כל או"א מבנ"י שהוא מתפשט בכל דור ודור בניצוצי הקדושים להיותם מקיימים המצות ולומדי תורתו כראוי להם. הנה זהו שנאמר והי' אם שמוע תשמעו לעתיד את כל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום מאי היום. אך הוא בכל עת בכל יום ויום כן משה רבינו עליו השלום מצוה את ישראל ומתחבר עמהם ומשפיע להם בכל יום תורות חדשים כמ"ש תורה צוה לנו משה וכן הוא מורשה לקהלת יעקב בכל עת להיות משה שפיר קאמר ומצוה התורה והוא ממשיך להם אורות והשפעות חדשות וטובות בכל עת וכמש"כ ונתתי מטר ארצכם בעתו כי הוא הנותן הטובה והברכה וכמ"ש במשכן וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותם כאשר צוה ד' ויברך אותם משה. פי' כאשר עשו המלאכה עם משה רבינו עליו השלום ובסיוע כוחו וירא אותה וטובה בעיניו אז הנה עשו אותה על נכון כאשר צוה ד' ובוודאי היא טובה לכך ויברך אותם משה להשפיע להם כ"ט. והנה זה שנאמר בפסח וילכו ויעשו בנ"י כאשר צוה ד' את משה ואהרן כן עשו. ופירש"י ז"ל אף משה ואהרן כן עשו. ולהלן אחר פרשת ויהי בחצי הלילה כתיב שנית ויעשו בנ"י כאשר צוה ד' את משה ואת אהרן כן עשו. ומה נפרש שם על כן עשו. אך הא' הוא מרמז על שעת מעשה של פסח הראשון שמשה ואהרן כן עשו בכוונתם בעשיית הקרבן פסח הראשון בשם כל ישראל שאף כל ישראל יזכו על ידם בכוונתם הגדולה העלו גם את כל בנ"י עמהם. והשני מרמז על העתיד ששם מתחיל פרשת זאת חוקת הפסח על העתיד לדורות אח"כ הנה גם שם אמר שנית ויעשו בנ"י לעתיד ככל חקותיו וככל משפטיו ויעשו כן בנ"י בכל דור ודור כי גם משה ואהרן כן יעשו עמהם לסייעם לעולם. הבא ליטהר מסייעין אותו מכח משה ואהרן ושאר הצדיקים כנ"ל. וז"ש כ"פ בתורה אשר צוה ד' ביד משה כי כן הוא ביד משה רבינו עליו השלום ובכחו לסייע לעובדי השם ולומדי תורתו כל הימים. וזהו שנא' בפ' שלח את כל אשר צוה ד' ביד משה מן היום אשר צוה ד' והלאה לדורותיכם. כי גם והלאה לדורות עולם הכל הוא ביד משה לקדש ולטהר לישראל כנ"ל שיקיימו כל המצות וכל שבידו נאמן בכל ביתי נאמן הוא כמו שנתבאר. והנה זה הי' שאלת יתרו למשה רבינו עליו השלום מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב ר"ל מדוע אתה יושב לבדך כל היום לדון אותם הלא על זה תוכל למנות דיינים אחרים לדון ביניהם על עסקי תנור וכירים ואתה טוב לך לעלות אל מרום הר קדשו. אכן משה רבינו עליו השלום השיב לו כי יהי' להם דבר בא אלי והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו ר"ל כי לא אוכל להפרד מעל ישראל לעולם כי צריך אני להתחבר עמהם בלימוד התורה שהם חוקי האלהים ותורותיו. וזהו לשון והודעתי לשון ידיעה הוא החיבור והדעת בת"ת וכל מצות ומעש"ט של בנ"י צריך אני להיות עמהם לעזרם כנודע. והנה כך גם יתרו אמר לו כן והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ר"ל כן תעשה כאשר דברת שתזכה להעלות ולסייע לישראל וליחדם בשרשם לעולם ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת. ר"ל אם כן הוא דעתך הנה תזכה לחזות מכל העם שיהיו כולם שלמים וצדיקים לעולם ועד אמן:
36
ל״זהנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וכו' הנ"ל עפ"י מ"ש לעיל בפי' כל הלומד תורה לשמ"ה וכו' אותיות למש"ה כי הוא המסייע לקבלת התורה ואתפשטותי' בכל דרא. וז"ש הוסיף משה יום אחד מדעתו. שהביא כלל ישראל לבחי' הדעת ולאחדות הבורא. לכן גם כן הוא בכל הדורות העתידים עד סוף כל העולם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה. כמ"ש וגם בך יאמינו לעולם. וזה הרמז בדבר זה הנה אנכי בא אליך בעב הענן. בעב הענן עה"כ גימ' רמ"ח. זה שמי עם י"ה עולה שס"ה זכרי עם ו"ה עולה רמ"ח הם המצות עשה רמ"ח בעבור ישמע העם בדברי עמך כי השכינה מדברת מתוך גרונו של משה. וגם בך יאמינו לעולם זה הכח ממשה רבינו עליו השלום הוא בכל דור ודור כנ"ל. וז"ש בתד"א אפי' אחד שיושב ועוסק בתורה השכינה מדברת כנגדו והבן:
37
ל״חויאמר ד' אל משה רד העד בעם וכו' ויאמר משה אל ד' לא יוכל העם וכו' ויאמר אליו ד' לך רד ועלית אתה ואהרן וכו' וירד משה אל העם ויאמר אליהם. וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ד' אלהיך וכו'. נ"ל לפרש הויכוח הלזה מה שהקב"ה רצה דוקא שירד משה למטה אל ישראל בשנקדים לפרש דברי הגמ' במס' (שבת דף פח) ת"ר ר' יוסי אומר בשני עלה משה וירד בשלישי עלה וירד ברביעי עלה וירד ושוב לא עלה ע"כ ופרש"י בד' ירד להפרישם ושוב לא עלה עד קבלת הדברות שעלו כולם ע"כ. דהנה ידוע שעיקר יציאת מצרים הי' ע"י משה כמ"ש רז"ל שאמר הקב"ה למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם. וכן קבלת התורה העיקר ע"י משה. ולולי משה לא היה יכול להיות ההתגלות הזה רק זכותו של משה גרם הקדושה הזאת ולזה רמזו רז"ל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל משה שנאמר וירא ראשית לו וכו'. הכוונה בזה שעיקר נתינת התורה הי' ע"י קדושת משה רבינו עליו השלום ונתנו הרמז בזה משה רבינו גימט' תרי"ג. והנה בכאן ציוה הקב"ה למשה שירד ויקדש את העם ולעביד להם פרישה. וידע משה שהקדושה ופרישה אי אפשר להיות בתוך בנ"י רק כל זמן שמשה רבינו הי' למטה בתוך בנ"י. וזה היתה כוונת הקב"ה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכו' ולא כתיב שיאמר להם שיקדשו היום ומחר. רק שירד ויקדש את העם. היינו שיהי' עמהם למטה ובזה יהי' קדושתם ופרישתן על נכון. ולזה כוונו רז"ל צדקת משה בד' עביד פרישה ושוב לא עלה. הגם שתשוקתו הי' תמיד לעלות אל הקב"ה ולדבר עמו פא"פ. בכאן הי' רוצה בטובתן של ישראל שיתקדשו ישראל ויפרשו כדי שיהיו מוכנים לקבלת התורה ועזב מדריגתו מה שהי' יכול לקבל ולדבר עם הש"י ולזה נקרא רעיא מהימנא. ולזה כוונו רז"ל בתפלת שבת ישמח משה במתנת חלקו. היינו שעזב חלקו שהי' יכול לקבל ולדבר עם הקב"ה ודבר ולמד עם ישראל. ואדרבא הי' שמח בזה שעזב מדריגתו ולמד עם ישראל. ולזה מפרש כי עבד נאמן קראת לו. שידע תשוקת הקב"ה שיהיו כל ישראל קדושים ומוכנים לקבלת התורה. וזה כוונת רש"י על פסוק וירד משה מן ההר אל העם. מלמד שלא הי' פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם עכ"ל. ע"פ הפשט לא ידענו העסק שהי' לו למשה. אך לפי דברינו קאי על משה בשעה שהי' לפני הקב"ה על הר סיני. לא עיכב שם לדבר עם הקב"ה שזה תשוקת הצדיקים כידוע. רק שמע שהקב"ה רוצה בקדושת ישראל שיקדשו ויפרשו ויעשו להם הכנה לקבלת התורה. אף שהי' יכול לירד לאחר שנים או שלש שעות ויקדש אותם. ובתוך כך ידבר עם הקב"ה. לא רצה משה בזה רק מיד ירד אל העם ויקדש אותם. אף שזה נקרא ירידה אצל משה רבינו עליו השלום שפרש א"ע מדיבור של הקב"ה וירד ודבר עם העם. וזה כוונת רש"י שלא הי' פונה לעסקיו וכו' וד"ל (מכי"ק):
38
ל״טוזה כוונת הש"ס בשבת (דף פו) אמר ר' אדא בר אהבה משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד וכו' תינח בהשכמה עלה שהשכים לעבודה אבל בהשכמה ירד מאי רבותי' בזה. ולדברינו בהשכמה ירד יותר רבותא ממשה רבינו שמזה ידענו אהבת משה רבינו עליו השלום לישראל. היוצא מזה שעיקר קדושת ופרישת של ישראל לא הי' באפשר רק ע"י משה. ולזה נתכוון הגמ' ברביעי ירד ושוב לא עלה שאם עלה לא הי' באפשרי שיהי' בקדושה כמו שרצה הקב"ה ולכך לא עלה אף שהי' רוצה לעלות ודו"ק. והנה כאן לבסוף בשעת מתן תורה לא הי' באפשרי שיהיו יכולים לקבל הדברות מפי הקב"ה ושיקוים בהם פנים בפנים דיבר ד' עמכם וכו'. עכ"ל הטהור (מכי"ק וחסר הסיום והמש"י ממקום אחר מדבריו הקדושים):
39
מ׳(תהלים סח) יקום אלהים ויפוצו אויביו כו' כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה כו'. הנראה בענין זה המזמור מה שרובו ככולו מזכיר רק שם אלהי"ם. דהנה אמנם בבחי' שם אלהים יש כמה בחי' ודרגין בכל העולמות עד למטה שמשתלשל בחי' הסט"א אלהים אחרים כמבו' בספרים. והנה כל עבדות הצדיקים הוא להעלות כל ברורי בחי' הדינין שהם בחי' אלהים אחרים ולהעלותם להקדושה לבחי' אלהים חיים אלהים קדושים ולהפוך הרע לטוב. וזהו שבקשו ישראל במתן תורה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות ר"ל שלא יהי' עמנו אותו הבחי' של אלהים שממנה אחיזת הסט"א. אבל משה רבינו עליו השלום השיבם לבעבור נסות אתכם בא האלהים. כי צריך אותו הבחי' לכם לנסות אתכם בנסיונות להיות הבחירה בידכם ועי"כ תעלו במעלה מעלה שזהו לבעבור נסות אתכם לשון הרמה להרים אתכם בא האלהים שתעמדו בהנסיונות ותנצחו את היצה"ר מצד הבחירה אשר לכם שבזה תעשו נ"ר להש"י ב"ה להיות עובדים מאהבה ולעמוד בכל הנסיונות מפני אהבת הש"י כי זהו ההפרש בין העובד ע"מ לקבל פרס להעובד מאהבה. כי העובד ע"מ לקבל פרס בין בעולם הזה או בעוה"ב. הנה לא ישים את לבו אל עצמות העבודה ויקר הערך המחויב אליה כי אם יקוה אל הפרס המגיע לו ממנה ע"י העבודה. ואלמלא יגיע לו הפרס בלתי העבודה אז הי' חפץ יותר כי נוח לו זולתה. אבל העבודה מאהבה הנה אך זה כל ישעו וכל חפצו להתאמץ בכל יום ויום בהעבודה כדי לעשות רצון הבורא ב"ה ונחת רוח לכבודו ית"ש. ולכך הם הצדיקים שמחים במה שהיצה"ר מתחדש עליהם בכל יום כמאמר חכז"ל כי בזה הם חפיצים להיות להם בכל יום העבודה חדשה לעשות נ"ר להש"י ב"ה. לא כן הם הרשעים הם עצבים מאד על העבודה הרבה עם היצה"ר ואין חפץ להם בה כי אם בהגמול המגיע על ידה. וכשאלת בן הרשע מה העבודה הזאת לכם. כלומר מה לכם בהעבודה כ"א בהפרס אשר יגיע לכם ממנה. והנה ע"ז הדרך הוא שאמרו חכז"ל ברכת התורה דאורייתא. וכן אמרו על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחלה ולא כן בשאר ברכות המחוייבות ומדוע רק ברכת התורה מדאורייתא ולא כן שאר הברכות חוץ ברהמ"ז. אכן לדרכנו הוא ניחא כי אמנם ענין הברכה על הדבר הוא מורה על חביבות הנרצה והוא שנותן שבח והודאה להש"י שחננו בהפרי הטובה ההיא או בהלחם ההוא שנהנה ממנה. וכן בברכת המצות הוא מורה על עצם חביבות המצוה ששמח בה ונותן הודאה להש"י שנתן לנו המצוה הגדולה זאת ומה גם כשמברך על התורה כולה הנה הוא מורה ששמח ונהנה בעצם התורה ומצותה באהבה והוא מברך ומשבח להש"י ב"ה שנתן לנו התורה היקרה הזאת לעסוק בה כל הימים כדי להבין ולדעת הדרך אשר בו נוכל לעשות נ"ר להש"י ב"ה אבל מי שאינו חושש לברך על התורה הוא מורה כי אינו חפץ בעצמיות התורה ולא רצה בה זולת כאשר היא אמצעי לזכות ליקח בסיבתה הפרס הניתן לו מבית המלך. הנה האיש הזה אינו חושש לכבוד התורה ויקר ערכה. וגם איננו חושש לכבוד הבורא ית"ש לעבדו ולברך בשמו לעשות נ"ר להש"י ב"ה רק הכל לכבוד עצמו הוא דורש מה שיהיה לו לעצמו טובה והנאה על ידי לימודו וכאלו היא רק כלי אמצעי עבורו לכן הנה הוא כפר בעיקר הטובה אשר נתן הש"י בתורתו ועבודתו אשר ראוי לנו לשמוח ולהלל להש"י ב"ה אשר בחסדו הגדול חפץ בעבודת ברי' שפילה כמוני כי מה אנו ומה חיינו. לכך הנה הוא שהחמיר הכתוב בענין זה של ברה"ת על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחלה. כי ברה"ת הוא שורש ועיקר הכללי. וכל עבדות ישראל ואמונת השם ולימוד תורתו כנ"ל ולכך ברה"ת היא מדאורייתא יותר מכל ברכות הנהנין כנ"ל:
40
מ״אנחזור לענינינו הנה הרשעי' אינם חפיצים בהעבודה ולמשא היא עליהם כל עבדות של היצה"ר ואינם רוצים רק השכר שלהם אבל הצדיקים הם ששים ושמחים לעשות רצון קונם והיצה"ר הוא להם טוב מאד כי על ידו יזכו לעשות נ"ר להש"י ב"ה יותר ויוכלו לאכפיא כל הדינין ולעלות בית ד' ולקום במקום קדשו. והנה ע"ז רמוז כל המזמור הזה שמדבר מענין קבלת התורה ולכך בכל המזמור נזכר שם אלהים כמו שבמ"ת נאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה. וז"ש יקום אלהים ויפוצו אויביו שבחי' אלהים יקום שהוא ברורי הדינין שהם בחי' אלהים אחרים יקומו ויתעלו ויפוצו אויביו יתבטל כל כוחות הסט"א כנ"ל ומספר והולך כהנדוף עשן תנדוף כו' יאבדו רשעים מפני אלהים ר"ל הרשעים נהדפים ונשלכים מפני בחי' אלהים שהוא בכח הסט"א כי אינם עובדים לנצחו כלל. אבל הצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים. הצדיקים הם שמחים וישישו בהעבדות לפני היצה"ר שהוא בחי' אלהים ולכך שירו לאלהים זמרו שמו. ואח"כ מתחיל הכ' לספר בענין קבלת התורה על סדר הזה שבארנו. ולכך המזמור הזה הוא במזמור ס"ח שהוא גימ' חיים כי התורה היא עץ חיי"ם והבן:
41
מ״בפנים בפנים דבר ה' עמכם. הנ"ל דהנה אמרו חכז"ל בגמ' על כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל שנאמר נפשי יצאה בדברו ע"ש. יש להבין ענין הזה ומה מעלתה. אך הנה מבואר במד"ר בשעת בריאת העולם נמלך הקב"ה בנפשותיהן של הצדיקים וברא את העולם. והדבר צריך ביאור. אכן הענין הוא ע"ד שאמרו חכז"ל אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עלי'. הכוונה הוא על מסירות נפש כי עיקר קיום התורה הוא ע"י מסירות נפש למסור את נפשו להש"י להכלל באור א"ס ב"ה להתיחד ברצון העליון ב"ה כמו שהי' בשעת קבלת התורה שיצאה נשמתן ונתיחדו בהש"י ב"ה ואליהם יצא הדיבור מפי הקב"ה וקבלו אז עליהם את התורה במעלה הגדולה ההיא לא"ס ואין תכלית כאשר אז היו בדביקות הנעלה ביחוד רצון העליון א"ס ב"ה. וזה הי' כמו שבשעת בריאת העולם נמלך הקב"ה בנשמותיהן של הצדיקים לברא את העולם בעבורם לכך כיון שכל העולם עומד על התורה ובריאת עולם הי' תלוי על יום ששי בסיון כמאמר חכז"ל לכן יצאה נשמתן ונמלך הקב"ה בנשמתן ונתן את התורה ויציאת נשמתן הזאת היתה להם למעלה גדולה כמו שבארנו. והנה לכך בכל עת שהאדם עוסק בתורה צריך להיות במסירות נפש כמו מאז בתחלה ויזכה עי"כ למעלה ההיא שזכו ישראל בהר סיני. וזהו אין ד"ת מתקיימים אלא במי שממית עצמו עלי' במסירות נפש כנ"ל. וזהו שא"א בעבור אבותינו שבטחו בך כמו וטח את הבית. וכ"כ מי שת בטוחות חכמה. והבן. נמצא כי בשעת מ"ת היתה ענין יציאת הנפש מעלה גדולה לישראל [ואשר עי"כ אח"כ כשיחזרו להם היו כבר נכונים ומקובלים לאור התורה אשר תופיע בקרבם]. הנה זה המעלה שספר הכתוב. אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם ר"ל עמכם כביכול ביחוד העליון כנ"ל וכ"כ פנים בפנים דבר ה' עמכם כנ"ל וכ"כ היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי רמוז על היחוד באור החיים העליון כנ"ל והבן. והנה על מעלת מסירות נפש הזאת היא שכוונו בגמ' שמצינו בר"ע שהיה ראוי שתנתן התורה על ידו וכל התורה שבע"פ ירדה על ידו כמו דאמרינן וכלהו אליבא דר"ע. כי כיון שאמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה היינו שכל ימיו הי' במסירות נפש הגדולה הזאת לכן זכה לכל החדושין דאורייתא שבע"פ. והנה כן מבואר במד"ר זכרו תורת משה עבדי לפי שנתן נפשו עלי' נקראת על שמו. וזה הפי' בק"ש ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך זהו מסירות נפש אז והיו הדברים האלה על לבבך יתקיימו בידך ושננתם לבניך שע"י מסירות נפש בא תורה לעולם הזה וכל התנאים ואמוראים היו במסירות נפש על קידוש השם כל ימיהם לכן זכו להתחדש ע"י חדושי דאורייתא בכל יום ויום כנ"ל. וזהו וקדשתם היום ומחר וכו'. שורש קדושה הוא מסירות נפש כמ"ש ונקדשתי בתוך בנ"י מסור עצמך וקדש שמי. וכן כאן וקדשתם למסירות נפש כי הוא ענין הכנה לקבלת התורה. וזהו היום ומחר כמו שמצינו בר"ע שהי' משתוקק להיות כל ימיו במסירות נפש ליהרג על קידוש השם אלמלא יצויר שיחי' אחרי מיתתו מיד אז שוב היה מוסר את נפשו פעם שנית ושלישית. כך הי' במחשבתו ודביקות קדושתו להש"י ב"ה ע"ז רמוז כאן למסירות נפש הזאת של היום ומחר לעשות כן מחר כדת היום: והבן: (מכי"ק)
42
מ״גבפ' יתרו ואתה תחזה מכל העם כו' ושפטו את העם בכל עת וכו' אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. וי"ל מה הפי' וצוך אלהים ורש"י נדחק בזה. גם מה הפי' על מקומו יבא בשלום. ומה שפי' רש"י דקאי על אהרן וזקנים הוא לכאורה נגד הגמ' (סנהדרין דף ז' ע"א). ואביא לקמן לשון הגמ' גם סמיכות המקראות והפרשיות הדינין למתן תורה ובפרט שמבואר בגמ' שדינים ניתנים קודם מ"ת והובא ברש"י בפ' בשלח שם שם לו חק ומשפט וכו' במרה ניתן להם קצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם פרה אדומה ודינין. ע"כ. והנראה בזה דהנה התורה והמצות בכללות נחלקות לב' דברים. הא' במצוה שבין האדם למקום. והב' בין אדם לחבירו. תדע שמיד בעשרת הדברות נחלקו הדברות חציו לד' וחציו לכם. כבד את אביך לא תרצח לא תגנב לא תענה לא תחמוד. וגם בשבת צוה למען ינוח עבדך ואמתך כמוך היינו ג"כ בין אדם לחבירו ואפי' עבדו ואמתו וחמורו. ובזה מצינו שהדברים אשר בין אדם לחבירו הושוו לדברים שבין אדם למקום ובאמת הם יותר שבזה תרווייהו איתנהו שבמה שהאדם חוטא לחבירו הוא רע לשמים ולבריות שבזה גופא שהוא עובר על מצות הבורא הוא רע לשמים. והנה מבואר בתורה ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלהים. ופרש"י כאיש אחד בלב אחד וכו' הסמיכות זה לזה. דהנה הקב"ה וישראל הם חד. הוא שבאמת אותיות התורה הם נשמות ישראל כמ"ש השל"ה והאלשי"ך בזה שאמרו שישרא"ל נוטריקון "יש "ששים "ריבוא "אותיות "לתורה. ו"יש "ששים "רבוא "אותיות "לישראל. וכמ"ש במד"ר אלעזר בני אומר פרה בת שתים הרי דשורש התורה היא נשמות ישראל ובזה כל שתלמיד וותיק עתיד להתחדש הכל ניתנה מסיני. ובזה יש לפרש. שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם. הפי' למה הוזכר שם החכמים במשנה כגון ר"מ אומר ר' יהודה כו' וע"ז אמר ברוך שבחר בהם ובמשנתם בהם קודם ואח"כ במשנתם. ובזה מצינו שמקשה הגמ' והאמר ר' יוחנן או שאר כל התנאים מדידי' אדידי' ומה קושיא פעם אמר כך ואח"כ חזר ואמר כך כמו שאנו רואים בעינינו בכל יום כערכנו. ולפ"ז ניחא. ולזה כל האומר דבר בשם אמרו מביא גאולה לעולם שמתעורר הנשמה וגוף התורה. וזה הפי' בתורה את אשר ישנו פה ואשר איננו פה עמנו וכו' גם הפי' בתורה כי לא את בניכם אשר לא ראו ואשר לא ידעו וכו' כי עיניכם הרואות וכו'. וזה שמצינו במס' עדיות פ"ה שאמרו לר' עקביא בן מהללאל. חזור בך ונעשה אותך נשיא ואמר אי אפשר וכו' והוא כמו שאמרנו שהוא קבל התורה מסיני כפי ערך נשמתו ולכך אינו יכול לחזור ולזה אמרו ר' יהושע וחכמים במעשה דתנור של עכנאי לא בשמים היא שכבר כתב בתורה אחרי רבים להטות שאלו ואלו דברי אלהים חיים אלא שבזה שורש נשמתו כך קבל וזה כך קבל. וזה הפי' שאמר רבא תחלה נקרא התורה על שמו של הקב"ה ואח"כ על שמו שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה דהיינו שלומד כל כך עד שמעורר התורה שהוא מכח נשמתו ולזה נקראת תורתו. וזה ג"כ הפי' ותן חלקנו בתורתך. מה שיש לכל אדם חלק בשורש נשמתו בתורה וק"ל. ובזה יובן ג"כ הפי' בגמ' מה דכתיב זה ספר תולדות אדם וכי ספר היה לו לאדם הראשון מלמד שהראה לו הקב"ה לאדה"ר דור ודור ודורשיו דור ודור ומנהיגיו וחכמיו וכו'. ודברי הגמ' הללו תמוהים מאד מה היה קשה לו כפשוטו זה הוא ספירת תולדות אדם ועוד מה תירץ אכתי קשה וכי ספר היה לו לאדה"ר אך לפי דרכנו ניחא וכך הוא הפי' זה ספר תולדות אדם. היינו כל הספר דהיינו כל התורה הוא תולדות אדם כמו שבן אדם נקרא תולדה שבא מכח האב כך התורה נקרא תולדה של בן אדם שבהתרבות הנשמות בעולם נתרבה התורה כמו שאמרו קיימו האבות כל התורה שמי שהיה לו התחברות והתכללות כל הנשמות כולם ממילא קיים כל התורה כולה. וזה הפי' המכסה אני מאברהם אשר אני עושה. ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום וכו' הסמיכות צריך ביאור. ולדברינו כך הפי' שמאברהם יצאו הכללות כל הנשמות של בנ"י וא"כ יש בו כללות כל הנשמות ויש בו כל התורה כולה. ובראשית. שעולם כולו נברא בשביל התורה ובשביל ישראל וזה הכל חד וא"כ כל העולם מתנהג על ידו וכמ"ש כל העולם כולו כדאי הוא לו היינו שכל עולם כולו כדאי לעמוד בזכות צדיק הזה ושפיר קאמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה. ולזה אמרו שלמד נח תורה. בא יוסף וקיים מצות שחיטה. בא יהודה וקיים מצות יבום וכן כולם. שבהתרבות הנשמות בעולם יצאה תורה עמם. וז"פ זה ספר תולדות אדם כו' וא"כ מסתברא שאדה"ר שהיה בו כללות כל העולם כולו וכל ישראל וגם היה יציר כפיו של הקב"ה ועיקר בריאות העולם היה בשביל התורה מסתמא היה יודע כל התורה כולה וע"ז מתמה הגמ' וכי ספר היה לו לאדה"ר ומנין היה יודע כל התורה כולה ולזה תירץ מלמד שהראה לו הקב"ה וכו' דהיינו שהיה בו כללות כל הנשמות וכמו שאמרו חכמי הקבלה על פסוק איפא היית וכו'. וזה כוונת הגמ' בשבת בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. ע"פ מה דאי' בגמ' שם דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה ונשמע באו ששים רבוא מלאכים וקשרו לכל אחד ואחד מישראל ב' כתרים וכו' ואותיות התורה היינו בנ"י כנ"ל. וז"פ שהקב"ה היה קושר כתרים לאותיות היינו הכתרים לבנ"י: (מכי"ק)
43
מ״דעוד יש לפרש זה ספר תולדות אדם. דאוריי' וישראל חד היינו קדושת ספר תורה וקדושת ישראל הוא באופן אחד ממש. דהנה ספר תורה הוא של עור בהמה ואין בה קדושה רק מחמת העיבוד לשמה וכתיבה לשמה ובמה שהסופר מקדש השם בכתיבתו חלה הקדושה על הספר כן ממש הוא בבני ישראל. מעיקרא היה כתיבות כתנות אור באל"ף ואח"כ נעשה עור בעי"ן וא"כ אין בו קדושה רק ע"י תורה לשמה ומצות לשמה דהתורה הוא שמותיו של הקב"ה ועל כל מצוה שורה שם הוי' ב"ה ובעת הלימוד ועשיית המצוה שורה עליו על הלומד ועל העושה שם הוי' ב"ה ועי"כ נתקדש הגוף וע"ז נאמר למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם. וז"פ זה ספר תולדות אדם היינו כמו שהוא קדושת הספר כן הוא קדושת האדם. והנה אמרו חכז"ל אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו. היינו נגיעה בס"ת אם נוגע אות בחברתה פסולה וכל אות צריך שיהיה מוקף גויל מסביב. והנה הרמז כנגד זה בבני ישראל היינו שכל אחד מבנ"י הקב"ה מכין לו פרנסתו ולא יהיה אחד נוגע בחבירו דהא נגיעה פסול בס"ת ולזה אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו. והנה לזה כיון הקב"ה לצוות הדינין קודם מתן תורה כיון שכבר הקדמנו שעיקר התורה הוא נשמות ישראל נוטריקון יש ששים רבוא אותיות לתורה. לישראל. ולזה המתין הקב"ה ליתן התורה עד שיהיו ששים רבוא בני ישראל. וכבר אמרו רז"ל בגמ' שהתורה יש בה ששים רבוא אותיות וא"כ כשהיו ששים רבוא בנ"י היה הספר תורה במלואו. דהנה מצינו בס"ת דהנגיעה פוסלת בה א"כ הה"ד בב"י אם אחד תופס ממון חבירו שלא כדין הרי הוא נוגע בממון חבירו וישראל הם האותיות נמצא אות אחד נוגע בחברתה ופסול הס"ת. ולכן צוה הש"י והקדים הדינין קודם מ"ת שכל אחד יוציא מה שיש לו ממון חבירו שלא כדין ואז הם מוכנים לקבל התורה שאין אות נוגע בחברתה והם דומים ממש לס"ת. וז"פ וצוך אלהים ויכלת עמוד. היינו שמשה רבינו נכתב כמה פעמים בתורה על הדינים ויהיה לו עמידה בספר תורה. וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. היכן האות של כ"א ואחד מבנ"י בתורה יבא בס"ת ויהי' עומד בס"ת בלא נגיעה הפוסל בס"ת וגם למשה אמר ויכלת עמוד היינו בס"ת שאם לא יהי' ס"ת היכן יהיה משה עומד בס"ת. וזה כוונת הגמ' הנ"ל בסנהדרין האי דהוה קאמר ואזיל מבי דינא דשקלי גלימא ליזמר זמר וליזל באורחא א"ל שמואל לר' יהודה קראי כתיב וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום היינו כנ"ל שהאות שלו היכן עומד בס"ת הוא עומד בכשרות בלא נגיעה ומנוקה עצמו מגזל חבירו ולכן ליזמר זמר וליזל ודו"ק. (מכי"ק)
44
מ״השבעה שבועות תספר לך וכו' ועשית חג שבועות כו' ושמחת לפני ד' אלהיך אתה ובנך כו' והגר והיתום והאלמנה כו' במקום אשר יבחר כו'. ונקדים לפ' הפ' במגלת רות. ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה. ויאמר ברוכה את לד' הטבת חסדך האחרון כו' לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר. הפי' בזה עפ"י מ"ש שעיקר עבודת האדם בעולם הזה לאוקמי שכינתא מעפרא ליחד שם הוי' ב"ה כמ"ש ר' יהודה הי' דורש סמוכים שלא יפסיק אות ד' בשם הוי' כמ"ש דלותי ולי יהושיע כמבואר במ"א. וז"ש דוד המלך ע"ה עיני כלו לישועתך כי זה באמת ישועת ד' שיהי' השם שלם וכסא שלם. וזה הרמז בדברי הגמ' במס' (שבת דף פז). בד' עביד פרישה פי' משה רבינו עליו השלום עשה היחוד בשלימות בשם הוי' והפריש הד' המפסקת בשם הוי' כנ"ל. ואי' בזוהר הקדוש בפסוק השבעתי אתכם בנות ירושלים כו' כי כל נשמה מבנ"י טרם בואה לעולם הזה משביעין אותה הי' אתה לאיש חיל לעבוד עבודתי לאוקמי שכינתא מעפרא ותוציא אותי מן הגלות. וז"ש בק"ש ואהבת את ד' כו' לאהבה את ד' כו' פי' שיהי' אהבה ודביקות בשם הוי' כנ"ל. אשר עתה בגלות אין לשער גודל צער גלות השכינה כביכול ובפרט בימי המועדים והרגלים הצער גדול יותר ויותר. ובמשל מה הדבר דומה לאשה אלמנה שירדה מנכסיה אשר בכל ימי החול היא סובלת צער העניות באין כסות ושמלה. אך בהגיע זמן שמחת המועדים אשר היתה רגילה להתקשט בתכשיטים כדרך הנגידים ועתה הנה היא בעירום וחוסר כל. אז יגדל כאבה מאד ונגעה עד הנפש על אחת כמה וכמה אין לשער צער גלות השכינה בהגיע זמן שלש רגלים אשר אז נאספו כל בנ"י לעלות לרגל ועתה שועלים הלכו בה. וז"פ אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. וזה ג"כ הפי' בפ' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלהיך במקום אשר יבחר. פי' כל זכרונך ותפלתך יהי' שהשכינה תהי' במקומה במקום אשר יבחר ואז יהי' היחוד בשלימות כנ"ל. וז"ש ביעלה ויבא זכרונינו ופקדונינו וכו' וזכרון ירושלים עיר קדשך וזכרון משיח בן דוד עבדך וכו' כי אך אז הוא שעת הכושר שיהי' כל זכרונינו ותפלותינו על דבר זה. כמ"ש ושמחתים בבית תפלתי תפלתם לא נאמר אלא תפלתי. פי' שלא יתפללו מה שנוגע להם צער הגלות. רק תפלתי מה שנוגע לכבוד הבורא לצער גלות השכינה הקדושה כנ"ל. ובזה פרשנו בלשון המשנה במס' פיאה פ"ה בעל הבית העובר ממקום למקום הרי זה נוטל לקט שכחה פאה וכו' וכשיחזור לביתו ישלם. יבואר ברמז על פי הנ"ל כי הקב"ה נקרא בעל הבית שהי' לו בית המקדש על מכונו ועתה בזמן הגלות הוא כביכול העובר ממקום למקום כמ"ש בכל מקום שגלו שכינה עמהם. לכן עתה הוא כנוטל לקט שכחה ופאה. פי' שכל מעשינו עתה הם רק כמו לקט שכחה ופאה שלא נעשו בכוונה הנכונה לעשות היחוד למעלה כנ"ל ועכ"ז הוא מקבל אותם ברצון ונוטל אותם ומגביהם למעלה. וזה שמסיים וכשיחזור לביתו ישלם לכל איש ואיש כמעשהו הטובה כי שכרו אתו ופעולתו לפניו. וזה שאמר הכתוב עיני כלו לישועתך כי אך זה הי' כל תשוקתו של דוד המע"ה רק לישועת ד' ולא יהי' מגמתו על שום שכר לא בעולם הזה ולא לעוה"ב בגן עדן. וז"ש יערב עליו שיחי אנכי אשמח בד'. אחר כל השירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים אמר זאת יערב עליו שיחי מה שאני מתפלל עד"ז להביא השמחה והיחוד בשם הוי' ב"ה ואז יתמו חטאים מן הארץ וכו' ומלאה הארץ דעה את ד' וז"פ הברכה אחר פסד"ז הבוחר בשירי זמרה מלך יחיד אל חי העולמים. לאחר כל השירות ותשבחות אנו מצפים להיות מלכותו בכל משלה וידעו יחודו ואחדותו ית"ש כמ"ש בק"ש שמע ישראל כו' ד' אחד ופרש"י ד' שהוא עתה אלהינו ולעתיד יהי' ד' אחד ושמו אחד כי ידעו כל יושבי תבל מאלקותו ית"ש. וז"פ כל ימי חייך להביא לימות המשיח. פי' כל ימי חייו הוא תשוקתו להביאם לימות המשיח. ובזה יש לפרש הפסוקים הנ"ל במגלת רות. ויהי בחצי הלילה. כפי המבואר בזה"ק כי בחצות הלילה הש"י הולך לג"ע להשתעשע עם הצדיקים ואז הוא עת רצון להתפלל על גלות השכינה כי גם הצדיקים בג"ע המה מתפללים ג"כ על גלות השכינה לקרב הגאולה ב"ב. ויחרד האיש וילפת כו' ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה. פי' כי הגאולה נוגע לכבודך כמ"ש עמו אנכי בצרה. וז"ש ברוכה את לד' הטבת חסדך כו' כי זה הדרך הוא לרצון לפניו כאשר האדם מסתפק במה שיש לו אם דל ואם עשיר. רק כל ישעו וכל חפצו להתפלל עבור גלות השכינה. אז יתקבל תפלתו לרצון לפניו ית"ש:
45
מ״וובזה י"ל מאמר הגמ' (בברכות) שנכנסו תלמידיו לר"א ואמרו רבי למדנו אורחות חיים אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם ומנעו בניכם מן ההגיון ופרש"י ידוע. אך לפי הנ"ל יש לרמז על סדר התפלה לבל ישים האדם כל מגמתו בתפלתו על צרכי אשתו ובניו למלאות מחסורם רק על כבוד הבורא ב"ה. וז"פ מנעו בניכם מן ההגיון לשון הגיון לבי. וז"ש דורש טוב לעמו עבור כלל ישראל. ואח"כ ודובר שלום לכל זרעו. וז"ש ורחמיך ד' אלהינו כו' אל יעזבונו וכו'. ר"ל על זה גופא צריך להתפלל לבל יעזוב וישכח מלוח לבו בתפלותיו רחמי שמים להתפלל עבור כבוד הבורא כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי רק על רחמיך הרבים. כי עיקר הרחמנות על כבוד הבורא ב"ה. וז"ש בתפלת מוסף בר"ה וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם. פי' שלא הי' במחשבתו אז בעשותו המצוה של העקידה לעורר רחמנות על זרעו אחריו בעבור שכר המצוה זאת רק כדי לעשות רצון הבורא לבד. וזה בחי' עבד הנאמן שאינו עושה כלל עבור שכר לא בעולם הזה ולא בעוה"ב. וז"ש ישמח משה במתנת חלקו. לכן לעתיד ב"ב הוא יהי' משי"ח אותיות ישמ"ח. וז"פ דוד בן ישי עבדך משיחך. פי' בחי' העבדות שלו רק בבחי' עבד שכל מה שקנה עבד קנה רבו ואין לו כלל עבור עצמו רק הכל לאדון. וזה עובד ישי דוד. וגם אצל שמואל הנביא מצינו בלשון זה כי נאמן שמואל לנביא לד'. ומבואר בספרים כי שמואל הנביא אחר פטירתו לא רצה ללכת לג"ע למקומו הראוי לו רק עודנו עומד במקום בהמ"ק ומתפלל תמיד על בנינו על מכונו ב"ב לכן הוא בבחי' נאמן. וז"ש בחנה אמו שאמרה והשאלתיו לד' עד עולם. ופרש"י עד עולם הוא חמשים שנה שנקרא יובל כי כל ימי חייו הי' נ"ב שנה ואז הי' בן ב' שנים. אך לפי הנ"ל ניחא שפיר כי עד עולם כפשוטו עד עולם ממש כי עודנו עומד על משמרתו. וז"ש משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ד' לשון הוה תמיד עומדים ומתפללים על ישועת ישראל. צור ישראל קומה בעזרת ישראל פי' כי רצון הבורא ית"ש שיהי' התעוררת מלמטה להביא הישועה לבנות קומ"ה שלמה בשכינה הקדושה כנ"ל:
46
מ״זונחזור לביאור הפסוק שהתחלנו. שבעה שבועות תספר לך וכו' ועשית חג שבועות וכו' ושמחת לפני ד' אלהיך. כי שבועות רומז לעולם הבינה ואז שעת הכושר להתפלל עבור גלות השכינה. ושמחת לפני ד' אלהיך שיביא השמחה והיחוד קב"ה ושכינתי' וזה שמסיים והגר והיתום והאלמנה. גר זה הקב"ה שהוא עתה בגלות כמו גר בארץ והיתום רמז על בחי' צי"ע יוסף נקרא יתום ר"ת "יפה "תואר "ויפה "מראה. והאלמנה רמז לשכינה הקדושה שנקראת אלמנה. וזה הכל תולה ברצון האדם להתפלל עבור כבוד הבורא ב"ה במקום אשר יבחר. שיהי' היחוד ההוא במקום אשר יבחר כנ"ל:
47
מ״חזכור את יום אשר עמדת לפני ד' אלהיך בחורב פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. שמור את יום השבת כאשר צוך כו' כבד את אביך וכו' כאשר צוך להבין השינוי בדברות האחרונות מן הראשונות בב' המצות הללו דכתיב בהם כאשר צוך ונקדים מאמר הגמ' במס' (שבת דף סג ע"א) א"ר חיננא בר אידי כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות ולא עוד שהקב"ה גוזר גזרה והוא מבטלה בשבילו שנאמר באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה וסמיך לי' שומר מצוה לא ידע דבר רע. הלשון כמאמרה צריך פירוש עיי' במהרש"א בח"א. ונ"ל לפרש מקודם הפסוק בהעקידה וישכם אברהם בבקר ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים. הנה מדרך העולם שבשעת מעשה שנתגלה לו הש"י ואמר לו קח נא את בנך וכו' אז הי' בטל במציאות בהתפשטות הגשמיות ותקשר נפשו בתשוקה גדולה ונפשו חפיצה מאד לעשות מהר רצון הבורא ב"ה במסירות נפש אבל לאחר שנסתלק הדבור והנבואה אז מעט מעט נתקרר הדבר ועומד על הבחירה ולפעמים נתישן הדבר עד שנופל האדם לגמרי מן התשוקה שהי' לו בשעת האמירה של הקב"ה. אך אברהם אבינו הי' לו התחזקות ולא עזב התשוקה שהי' לו בשעת הדיבור באותו בחי' ממש הי' בכל עת ההיא ג' ימים וזה אל המקום אשר אמר לו האלהים באותו בחי' ממש. ובזה יוכל להבין מה שהלך אותו הדרך שלשה ימים מה שהי' קרוב מאד כידוע רק זה הי' הניסיון שיעמוד בתוקפו באותו התשוקה ולא יתקרר כלל. אך ביום השלישי כתיב וירא את המקום מרחוק. היינו שהבין שנתרחק ממנו התשוקה הזאת. והבין כי זה מחמת שני נעריו שהיו עמו מיד ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור וכו' ואח"כ נאמר ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים לאותו הבחי' ממש בתשוקה גדולה כמו שהי' בשעת הדיבור שאמר לו אלהים. וז"ש לו הש"י יען אשר עשית את הדבר הזה באותו הבחי' ממש בשעת הדיבור. וזה ג"כ במצות מילה נאמר וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים. אף כי המצות מילה הי' קודם ההריון של יצחק ונשתהא כל זמן העיבור ושמונת ימים אחר הלידה עכ"ז לא נפל כלום מתשוקתו הגדולה כאשר צוה אותו אלהים ודו"ק. וזה ג"כ בפ' לך לך כתי' ויאמר ד' אל אברם לך לך וכו' וכתי' אח"כ וילך אברם כאשר דבר אליו ד' באותו בחי' ממש. ובזה פרשתי הפ' מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלהיך. דהנה מדרכי העולם כי בשעת הנדר שהאדם נודר מחמת איזה סיבה הוא עושה בחשק נמרץ אך אח"כ נתקרר החשק להיותו מקיים לתת באותו בחי' שהי' בשעת הנדר לזאת אמר הכתוב ועשית כאשר נדרת באותו בחי' ממש וז"פ מוצא שפתיך תשמור להעלות על זכרונך החשק והרצון שהי' לך בשעת הנדר כן תקיים באותו החשק. וזה הי' כוונת הלל שלא נדר כלל מעולם וד"ל. וז"ש הכ' יום אשר עמדת כו' פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך כי בלימוד ובראיית הספרים לבד יוכל לבא לידי שכחה בהעלמת העין כמ"ש התעיף עיניך בו ואיננו. לכן צריך כל האדם להעלות על זכרונו תמיד בשעת לימודו מעמד הר סיני בראיה חושית. אשר אז הי' התגלות האלקות לבני ישראל וכל הנשמות מבנ"י עד דור דורות כולם עמדו על הר סיני לקבל התורה וצריך לעורר האדם תמיד אותה התשוקה והחשקות לא יפול ממנו. וזהו בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו זה מתן תורה. וז"פ וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר באותו בחי' ממש. וזה ג"כ בפ' כי תבא בווידוי מעשר כתיב. שמעתי בקול ד' אלהי אז במתן תורה. לכן גם עתה עשיתי באותו בחי' ובאותו חשק כאשר צווני. וזה ג"כ פי' הגמ' אשר התחלנו כל העושה המצוה כמאמרה. באותו חשק ותשוקה שנצטווה כו' וזה ג"כ פי' הפ' וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות כו' כאשר צווני. ובזה פרשתי הפ' הקם לעבדך אמרתיך אשר ליראתך. פי' שהי' דוד המלך ע"ה מתפלל על זה להשיג התשוקה שהי' לו בשעת מתן תורה. אמרתך דייקא בשעת האמירה שאמרו כולם נעשה ונשמע. אשר ליראתך. כמ"ש למען תהי' יראת ד' על פניכם לבלתי תחטאו. כי כל עיקר התגלות השכינה לבני ישראל הי' להביאם ליראה האמיתית ואז ממילא נוכל לבא לבחי' האהבה כידוע מ"ש בשם הרב הקדוש מוהרד"ב ז"ל. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. חסד הוא מדת האהבה. וע"י קבלת התורה שהיא מדת האמת מביא לבחי' חסד לאברהם הוא האהבה:
48
מ״טבפ' ראה ועשית חג שבועות לד' אלהיך וכו' וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החוקים האלה. ובפ' ואתחנן בעשרת הדברות כתיב ג"כ שמור את יום השבת וכו' וזכרת כי עבד היית במצרים. להבין הדבר מה שנכתב בשני המקומות הללו וזכרת כי עבד היית כו'. גם ענין שתי הלחם שציוותה התורה להקריב בחג השבועות. הנ"ל לרמז בזה עפ"י דברי הזוהר הקדוש וזכרת כי עבד היית זה יוסף כידוע לי"ח אשר מצות שמירת שבת הוא התיקון על מכירת יוסף שהיה בבחי' צי"ע וכן השבת הוא ג"כ מדת היסוד כדאי' בזוהר הקדוש כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין וכן ביוסף כתיב כי השבע השביע את בנ"י לשון שביעה להשפיע להם תמיד טובות וישועות. ולכן בחג שבועות שהוא זמן מתן תורתנו המצוה להקריב שתי הלחם. הרמוז על בחי' יוסף ב' פעמים לח"ם עולה בגימ' יוסף. כי ע"י כחו של יוסף שהוא המשביר ומשפיע כ"ט הוא המקיים כח התורה כמ"ש אם אין קמח אין תורה. וז"ש כי ארונו של יוסף הי' הולך עם ארון והלוחות כמ"ש קיים זה מה שכתוב בזה. ולזה בחג השבועות וגם במצות שמירת שבת כתיב וזכרת כי עבד היית לרמז על כחו של יוסף להביא השפעות טובות ושמרת ועשית את החוקים האלה כי ע"י ההשפעות טובות תוכל לשמור החוקים. וז"ש תתן אמת ליעקב חסד לאברהם פי' ע"י התורה שהיא מדת תפארת בחי' יעקב עי"ז מתעורר כחו של אברהם מדת החסד. וז"פ הפ' בפ' בהעלותך וברדת הטל על המחנה ירד המן עליו. הרמז למתן תורה כמבואר בזוהר הקדוש (פ' אמור דף צג) הטל עם הכולל עולה מ"ה. ירד המן עליו רמז להשפעות טובות עם מתן תורה ירד המן עליו:
49
נ׳(פסחים דף סח ע"ב) רב יוסף ביומא דעצרתא הוי עבדי לי' עגלא תלתא אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. לכאורה יש לתמוה מאי דקאמר כמה יוסף איכא בשוקא הלא לולא מתן תורה היו כל ישראל נחשבים כמו זרים ככל העמים אשר לא קבלו התורה. אולם הרמז בזה לגודל מעלת יום הנבחר הזה למתן תורה אשר בכל שנה ושנה בהגיע יום הזה מתעורר אותו הכח שהי' אז במ"ת במעמד הר סיני. כמ"ש זכור את יום אשר עמדת לפני ד' אלהיך בחורב פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. פי' לולא זכירת יום אשר עמדת בבחי' זו ע"י הלימוד לבד הי' האדם יכול לבא לידי שכחה מה שעיניו רואות בלימודו כמו קדשים שנפסלו מקדושתם כאשר עברו שנתם. אך כאשר האדם משים זכרונו על מעמד הר סיני יכול לעורר אותו בחי' שהי' אז בשעת קבלת התורה גם עתה כאלו היום ניתנה כמ"ש ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ולכן אנו מברכים בברכת התורה נותן התורה לשון הוה תמיד בכל יום הוא נותן התורה בהתעוררת יום הנבחר כנ"ל. ומה גם ביום חג השבועות בעצמו הוא ביתר שאת להתעורר כח קבלת התורה. וזה שאמר רב יוסף אלמלא האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. לולא האי יומא שמתעורר בלימודו כח אותו היום הנבחר אז במעמד הר סיני. כמה יוסף איכא בשוקא הם האנשים שלומדים בקטנות והוא בעיניהם כדיוטגמא ישינה לכן הלימוד הוא בבחי' שכחה. אך ר' יוסף שמו נאה לו שקראו סיני מפני כי הוא הי' במעלה זו לעורר כח הראשון שהי' אז במעמד הר סיני כנ"ל:
50
נ״אוהודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. הנ"ל ענין מעלת ברכת אהבה רבה שפוטרת ברכת התורה וברכת התורה אינה פוטרת ברכת אהבה רבה. וגם הלשון חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו. הוא לפי הידוע גודל מעלות בנ"י שהם למעלה מן המלאכים העומדים ברום עולם זה כמה אלפים שנה. ועיקר היחוד נעשה ע"י האדם בעולם הזה בתורה ומצות בכוונה הראוי' הם עושים היחוד בשם הוי' ב"ה כמ"ש והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי כו' לאהבה את ד' כו' לעשות אהבה וקירוב בשם הוי' ב"ה. וז"ש חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו שנתת לנו כח הזה בלימודינו ובמעשינו הטובים כמו שמסיים הברכה להודות לך וליחדך באהבה ולאהבה את שמך וכו' וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול כו' הכל לרמז למעלת היחוד שנעשה ע"י פעולתינו ולזה גדול מעלת ברכת אהבה רבה להורות גודל מעלה הזאת. ואנו אומרים הברכה זאת קודם ק"ש להורות גודל מעלת בנ"י שעושים היחוד בק"ש. וז"פ והודעת להם את הדרך ילכו בה. דרך רמז ליחוד כנ"ל ע"י המעשה אשר יעשון יעשו יחודים גדולים למעלה כנ"ל. וזה הענין שהקדימו ישראל נעשה לנשמע. פי' ע"י העשי' יזכו לבחי' השמיעה שמע ישראל כו' הוא היחוד הכולל בכל המצות כנ"ל:
51
נ״בכה תברכו את בנ"י אמור להם. הנראה לבאר עפ"י מ"ש בפי' הפ' מי יתן והי' לבבם זה להם. ע"ד שאמרו חכז"ל הצדיקים לבם ברשותם פי' שיש בידם כח לכבוש את יצרם. והרשעים הם בהיפך הם ברשות לבם. וזה והי' לבבם זה להם בכחם לכבוש את יצרו. וז"פ בברכת כהנים אמור להם תברכם בזה שיהי' לבבם להם. וזה ג"כ דכתיב במתן תורה וההר בוער באש עד לב השמים. פי' מחמת התגלות האלקות אז בגודל הקדושה הי' הלב ג"כ כולו לשמים. בבחי' הנ"ל בצדיקים אשר לבם ברשותם אמן כי"ר:
52
נ״גועשית חג שבועות לד' אלהיך מסת נדבת ידך כאשר יברכך ד' אלהיך. הנ"ל עפ"י מ"ש כבר במעלת הצדיק אשר אם יזכה האדם לשמוע ממנו דיבור אחד הוא בבחי' זריעה אשר מגרעין אחד יצמיח כמה שבלים. וכן הוא הצי"ע בחי' אור זרוע להצמיח ולעשות פרי למעלה כמ"ש בשם הבעש"ט בפרקי אבות הלומד מחבירו פרק אחד כו' אפי' אות אחת צריך לנהוג בו כבוד ק"ו מאחיתופל כו' כמבואר במ"א שלימוד הצדיק הוא פרה ורבה אשר מאות אחת בלבד יכול להצמיח בלבבו כמה וכמה. וז"ש בגמ' ששואלין את האדם לעתיד עסקת בתורה עסקת בפרי' ורבי'. שייכות ב' הדברים האלו רומז לזה שצריך הלימוד להיות בברכה בחי' פרי' ורבי' אם הי' לימודו לשמה. ובזה יבואר הפ' הנ"ל ועשית חג שבועות כו' שתראה לקבל עליך מחג שבועות שיהי' הלימוד שלך בקדושה לשמה שיהי' ג"כ בחי' זריעה כנ"ל כמו שהי' בשעת מ"ת כאשר יברכך כו' כי כל נתינות התורה עשרת הדברים הי' ג"כ בבחי' זו כמ"ש את הברכה אשר תשמעון. פי' שיהי' ברכה בדברים האלו אשר תשמעון בחי' זריעה וצמיחה לעשות פרי למעלה להגדיל תורה ולהאדיר על כל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות:
53
נ״דעיני כלו לישועתך ולאמרת צדקך. הנראה לרמז בזה כפי מ"ש וכל העם רואים את הקולות שהיו רואים את הנשמע. מחמת שנזדככו אז במעמד הר סיני והיו באותו מעלה שהי' אדה"ר קודם החטא בחי' ראי' שהוא מדריגה גדולה ולזה כתיב את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואחבא. כאשר ראה כי נפל עתה מבחי' ראי' רק הי' במדריגת שמיעה כנ"ל. וז"ש בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ד' פי' לעתיד לבא נזכה ג"כ לשוב לאותו מעלה כמו במתן תורה לבחי' הראי'. וזה ג"כ מ"ש ויברך דויד את ד' לעיני כל הקהל כו' וז"פ ג"כ עיני כלו לישועתך ולאמרת צדקך. כמו שהיו בשעת האמירה במתן תורה בבחי' הראי'. ע"ז אנו מצפים לבא לאותו בחינה ב"ב:
54
נ״הויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר. הנראה לרמז בזה דרך הישר לכל האיש הרוצה לגשת אל התורה ועבודה לבל יהי' נתפס ברשת היצר להביא מורך בלבו ממדת העצבות ומ"ש ח"ו לאמור מי אתה כי תעמוד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ואתה מלא עון ופשע. רק האדם צריך להתחזק מאד להשליך כל חטאתיו ופשעיו עתה מנגד עיניו בשעת העבודה רק יעשה בשמחה וטוב לבב. ועת לכל חפץ לקחת מועד בשעה אחרת בהרהור תשובה בלב נשבר ונדכה אך בשעת העבודה לא העת לזה. וז"ש סור מרע ועשה טוב פי' סור עתה מהרע בעת אשר אתה עושה טוב. ואין מעבירין על המצות. פי' אין מזכירין העבירות בשעת עשיית המצות. למען תוכל לעשות המצוה בשמחה. וז"ש (בתהלים קד) יערב עליו שיחי אנכי אשמח בד' יתמו חטאים מן הארץ כו' פי' שהאדם צריך להיות לו אמונה חזקה בדבר זה שכביכול הבורא ב"ה יש לו תענוג ושמחה מעבדות שלו כמ"ש אנכי אשמח בד' פי' אביא השמחה בהש"י. לכן יתמו חטאים מן הארץ אינני מעלה בזכרוני עתה כל החטאים ופשעים אשר עשיתי וימחה זכרונם מלבבי עתה. וזה הרמז בפ' הנ"ל ויוצא משה את העם לקראת האלהים וכו' כאשר כבר בארנו כי משה רבינו עליו השלום הי' כולל הדעת מכלל ישראל והוא הנשתבח מאד במדת הענווה כמ"ש והאיש משה עניו מאד כו' וממילא היו כל ישראל ג"כ כלולים במדת הענוה. והי' משה רבינו ע"ה ירא לנפשו לבל יפלו בנ"י ח"ו ברשת הענוה פסולה ולא יקבלו את התורה בשמחה. לכן כתיב ויוצא משה את העם לקראת האלהים שידעו ויבינו כי הם עומדים לקראת אלהים. כי ביום הזה הנבחר למ"ת הנה היחוד הוא עם כאו"א מבנ"י פנים בפנים כמ"ש פנים בפנים דבר ד' עמכם לכן בכל קרבנות המועדים כתיב להקריב אשה לד' כי כל המצות הנעשים היחוד הוא ע"י השכינה הקדושה שנקראת אשה לד'. אבל ביום הבכורים כתיב והקרבתם עולה לריח ניחוח לד'. כי ביום שבועות אינו צריך לעשות היחוד ע"י השכינה רק כביכול הבורא ב"ה מתיחד עם כאו"א מבנ"י כנ"ל. וז"ש ויתיצבו בתחתית ההר שהי' להם מעמד ומצב לקבלת התורה שהיו במדת הענוה ולקבל התורה בשמחה:
55