תפארת שלמה, על התורה, בלקTiferet Shlomo, on Torah, Balak
א׳וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי ויגר מואב מפני העם כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל. הדקדוקים בפ' זו הרבה. א' מה קחשיב דוקא מה שעשו לאמורי. ב'. כפילות הדברים ויגר מואב מפני העם ויקוצו מפר בנ"י. ג'. וכי ראה הוא יותר מכל העולם הלא כולם ראו. ד'. מה שנאמר כאן הלשון ויקוצו מפני בנ"י וגם בפ' שמות כתיב וכאשר יענו אותו וכו' ויקוצו מפני בני ישראל. הענין בזה עפ"י המבואר בספרים הקדמונים שכל ענין הגלות הוא כדי להוסיף עליהם גרים. וזה כאשר יענו אותו כן ירבה שנתרבו הגרים. ולזה ויקוצו מפני בני ישראל שהי' כקוצים בחייהם מזה שיצטרכו להיות בנ"י. וזה החילוק בין בלעם לבלק כי בלעם אמר תמות נפשי מות ישרים שהי' מצפה להיות סופו בין בנ"י עכ"פ בשעת מיתה וכן הי' שנהרג על ידי בנ"י. אבל בלק הוא הי' שונא יותר ישראל בתכלית השנאה כאשר ראה כי נספחו מן האמוריים להתגייר בין ישראל. וזיש וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי. פי' שנעשו מן האמוריים ישראל שבאו להתגייר. ולזה ויגר מואב מפני העם כי רב הוא. פי' שהוציאו הני"ק מהם כמ"ש ביוסף לשבור ב"ר רמז ר"ב ני"ק הוציא מהם וזה ויקץ מואב מפני בנ"י. מה שיהי' בסופם להיות ג"כ בנ"י להתגייר מהם. וז"ש עתה ילחכו הקהל כו' מהו לשון קהל. רמז על הני"ק שנאספו ונתחברו עם בנ"י להתגייר. וזה שמסיים הפ' לא תאור את העם כי ברוך הוא. כי לפעמים יכול האדם להתקלקל ע"י הוצאות הני"ק שנאחזים בו. וזה הי' עצת בלק לכה נא ארה לי את העם. פי' להביא הארה בהם בחי' אש זרה את העם ע"י הני"ק שהם את העם ועי"ז יתקלקלו בנ"י. אולי אוכל נכה בו וגרשתיו. פי' ע"י שהם נדבקים בו ממש. לכן השיב לו הש"י לא תאור את העם. שגם בזה לא תוכל לעשות להם שום קלקול. כי ברוך הוא בשמירה מעולה מן החיצוני': א"י וירא בלק אתכל אשר עשה ישראל לאמורי ויגר מואב כו'. יל"ד למה לא נאמר לסיחון מלך האמורי או מלך חשבון למה קיצר ואמר לאמורי. גם מה ראה הוא יותר מזולתו ולמה תלה הכתוב בו. אך הנ"ל ברמז הענין כי הנה אמרו חכז"ל כי עיקר הראי' שראה בלק ומגור שהי' לו מחמת שראה שישראל נוצחים שלא כמנהג העולם. והבין כי לא בחרב ובחנית יגבר עליהם כי ה' הנלחם להם במה שצועקים אליו והוא יענם. והנה כראותו כן בקש גם הוא תחבולה להנצל מידם ע"י תפלתו באמרי פיו בתחנונים. אך הנה רחוק ה' מרשעים ותפלתצדיקים ישמע. וכראותו כי לא יכול להם כי כל תפלתו תועבה שם על לבו לדעת ענין הסגולה מה זאת שישראל נענים בתפלתם ולא הוא. אז ראה והבין כי הרבה קדושה וטהרה וכוונת הלב צריך לתפלה עד בואה לפני הש"י וכמה תשובה ומעש"ט צריכי' בנ"י להקדים קודם פתחם פיהם לאמור דבר לפני הש"י בהכנעה ושפלות רוח. לכן בא מגור לנפשו ורקב בעצמותיו כי לא יכול להשיג כל אלה ויקץ הוא מפני העבדות העם כי רב הוא עליו ושלח אחר בלעם אולי הוא יכוון לכל זה. וז"ש וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי שעשו הכנות וכוונות התפלה וטהרת הלב. לאמורי. פי' לאמור דברי תפלה ובקשה להשי"ת. ויגר מואב מאד מפני העם כי רב הוא העבודה הזאת ויקץ בכל אלה ושלח אחר בלעם להושיעו באמרי פיו כנ"ל:
1
ב׳ויגר מואב מפני העם כי רב הוא ויקץ מואב מפני בנ"י. הנ"ל ע"ד שכתוב להלן הן עם כלביא יקום וכו' לא ישכב עדי אכל טרף כו'. לפי המבואר בספרים שיש רפ"ח ניצוצות שנפלו בין הקליפות והן צריכין תיקון גמור להעלותם קודם ביאת הגואל. ויוסף הצדיק העלה במצרים ר"ב ני"ק כמ"ש רב עוד יוסף בר חי. וז"ש לשבור ב"ר. וז"ש וירא יעקב כי יש שבר במצרים שהיתה ערוות הארץ ויוסף עשה תיקון כמנין ר"ב. ועוד פ"ו כמנין אלהים נשארו לתקן כידוע. וז"ש ויגר מואב מפני העם כי ר"ב הוא אשר כבר נתקן ר"ב ני"ק ויקץ מואב מפני בנ"י הם הצדיקים פן יגמרו התיקון לגמרי ויהי' קץ הגאולה. אך אמנם כי כבד מאד לגמור התיקון כי הדורות נתמעטים והולכים וכח הסט"א גדול מאד. והתקנה לזה הוא ק"ש שעל המטה כמ"ש לא ישכב עד יאכל טרף. כמ"ש בפי' הפ' אם טרוף יטרף יביאהו עד. רמז על רפ"ח ני"ק עה"כ עולה כמנין טרף. יביאהו ע"ד הוא ק"ש ע"ד רבתי. הטריפה לא ישלם. לא יהי' עוד שלימות בסט"א. וז"ש יעקב אבינו על יוסף טרף טורף יוסף. וז"ש לא ישכב טד יאכל טרף הוא ק"ש ודם חללים ישתה שהורג כל המזיקים. וז"ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה כו'. ר"ל גם בזמן הגלות הדומה ללילה תוכל ליתן טרף לביתה לתקן הרפ"ח ני"ק כנ"ל:
2
ג׳וכסה את עין הארץ. ידוע כי עיקר הקדושה של האדם בשמירת העינים בחי' הראות כמ"ש איה הקדשה היא בעינים הקדושה הוא בעינים לכן צריך שמירה מעולה מאד כי היזק ראיה שמי' היזק. ר"ל שפוגם בשם י"ה כנודע. וז"ש וכסה את עין הארץ לשון כסות עינים שראה בלק את בנ"י ששומרים בחי' הראות. אבל אצל בלעם הרשע כתיב נופל וגלוי עינים. ר"ל זאת הנפילה שלו כי הי' גלוי עינים שלא שמר בחי' הראות כנ"ל:
3
ד׳עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה. הנה כתיב סביב רשעים יתהלכון שאין להם גבול בהקדושה רק בסביבות כמו שעיקר מכוון הוא הפרי עצמו והירק הוא הטפל לפרי. ובזה יש אחיזה להחיצונים סביב הקדושה כמ"ש ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו. ר"ל הש"י שומר ומציל את בנ"י מסביבות הרשעים אשר יתהלכון להיות לבנ"י בחי' אור המקיף מהחיצוני' כמבו' במ"א. וז"ש בלק עתה ילחכו הקהל כו' ר"ל שיבואו לכלות כל הקוצים הם הסט"א הסובבים גבול הקדושה. כלחוך השור את ירק השדה. ולא יהי' עוד שום אחיזה להחיצונים כמ"ש וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם בחי' אור המקיף:
4
ה׳אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ. ידוע מ"ש בזוה"ק גודל המצוקה אשר היו אז בנ"י בימים ההם. כמ"ש הנביא זכר נא מה יעץ בלק כו' שהי' רצונם של הרשעים הללו לעקור ביצתן מן העולם ולבטל שורש עבדות הבורא ב"ה לולי ה' עזרתה לנו להפר עצתם ולקלקל מחשבתם. כי הנה כלל ישראל בפנימיות הם טובים וישרים. אך סביב רשעים יתהלכון. והסט"א הוא עומד ומצפה על איש ישראל ללכדו במצודתו לעבור ח"ו עבירה קלה מדרבנן ואז עבירה גוררת עבירה ומביאו להוציאו ח"ו מכלל ישראל לרדת שחת. כמו שידוע המעשה בימי הבעש"ט ז"ל שהי' בימיו גלגול אחד מכמה מאות שנים שהי' מוטרד מאד. ועיקר הדבר שהתחיל לפגום שהי' מזלזל בנטילת ידים ועי"ז נפל ברשת היצר עד שיצא מן העולם בלא הרהור תשובה. לכן מה מאד צריך האדם להשגיח על כל דרכיו אפי' על דבר קטן לבל יאחזו בו החיצונים ח"ו. ובזאת הי' כוחו של משרע"ה בדור ההוא להגן עליהם בבחי' אור המקיף וכבר בארנו במ"א ענין עטיפת הטלית בשעת התפלה להיות לאדם בחי' אור המקיף כמ"ש כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף. והקב"ה עוזר לכל הבא לטהר כמ"ש ושמר ה' אלהיך לך כו' לפי ההכנה של האדם כן עוזר לו. וז"ש שמור לי ואני אשמור לך שומר שכר. כאשר האדם מכין עצמו לשמור כן הקב"ה עוזרו ורגלי חסידיו ישמור. והקב"ה משלם לו עוד שכרו. ובזה נבוא לביאור הפסוקים הנ"ל. כאשר זה הי' יראת הרשעים האלו וכל מגמתם לבטל מהם העבודה הישרה. וז"ש הנה עם יצא ממצרים שהיא ערוות הארץ. וכסה את עין הארץ אעפ"כ שמרו בחי' הראות. ולזאת היו דואגים עתה ילחכו הקהל כו' את כל סביבותינו. פי'מחמת גודל הקדושה גם הסביבות אשר רשעים יהלכו בו גם זאת. ולא יהי' עוד שום אחיזה לסט"א בגבול הקדושה כנ"ל. לכן חשבו מחשבות להרע להם להביאם אל תאוות העולם השפל הזה אשר כולם נקראים בשם אוכל כמ"ש אכלה ומחתה פי' רומז לתאוות המשגל וזה שאמרו אולי אוכל נכה בו. ע"י האוכל נכה בהם להביאם לתאוות המאכל ושאר תאוות רעות ר"ל. ועי"ז ואגרשנו מן הארץ. ע"י הארציות יהי' לנו שליטה לאחוז בהם לגרשם מגבול הקדושה כנ"ל. פוק חזי מה עלתה בם בעצתו עם בנות מואב. ה' יפר עצתם כו':
5
ו׳(מכי"ק)
מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה' כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו כו'. הנ"ל בהמשך הפסוקים האלו. דהנה עיקר הזכרת זכות אבות בשמ"ע אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. וכן אתה הוא האלהים אשר בחרת באברם וכדומה. מה שאנו מזכירין זכות אבות הוא להזכיר לקב"ה ולשבח אותו שיש לו צדיקים כאלה לפניו כמו גם בחצות לילה שהקב"ה משתעשע בנשמות הצדיקים הללו בג"ע כן בעת שאנו מזכירין זכות האבות הכוונה להזכיר להקב"ה ולשמח אותו שיש לו בנים אהובים אברהם יצחק יעקב. וכן כשאומרים השירה אז ישיר משה ובנ"י שהיו כולם צדיקים ועמדו כולם על הר סיני לקבל התורה. וענין כזה הוא לנחת רוח לפני הקב"ה. ועי"כ נתעורר השמחה והרצון למעלה על ישראל וממילא בא ישועות ונחמות בעוה"ז. הנה זה שכ' מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה'. פרש"י שלא כעם כל אותן הימים הוא כי מראש צורים אראנו. כפרש"י ע"י זכות אבות ואמהות שבאותן הימיה הי' הקב"ה מזכיר זכות אבות ומשתעשע בהם ונתמלא שמחה וממילא הלך הכעס כנ"ל ונתברכו ישראל: מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. ידוע כי עיקר הכנת האדם לתפלה להיות נכנע ושפל בעצמו ויכיר גדלות הבורא ב"ה וישים א"ע כעפר. ואחר התחלת התפלה ישליך הכל מנגד עיניוויתחזק בשמחת עולם על ראשו. אף שמקודם הי' שפל ונפשו כעפר עתה יעלה שמים שיאו. וזהו כשהן יורדין יורדין עד לעפר וכשהן עולין עולין עד לרקיע. וז"ש אאע"ה הנה הואלתי לדבר ואנכי עפר ואפר. ר"ל כאשר התחלתי להתפלל הייתי כמו עפר ואפר. וזהו ירידה צורך עלי'. וז"ש הלל הגבהתי הוא השפלתי. השפלות הוא ההגבהה. וזהו שנתפאר משרע"ה במדת הענוה יען כי הוא הי' מובחר האנושי הי' יכול להיות עניו מכל אדם כי איננו יכול לעלות למעלה עד שירד תחלה למטה בירידה צורך העלי'. וז"ש וירד משה מן ההר אל העם כדי שיהי' יכול לעלות במדריגה יותר גבוה. ונחזור לביאור הפסוקים. מי מנה עפר יעקב. לפי מה שבארנו לעיל בפ' וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי. פי' שהבין ההכנות של בנ"י לתפלה שהם בבחי' השפלות והכנעה קודם התפלה וז"פ מי מנה עפר יעקב. ע"כ הודה על גודל מעלת ברי שמשימים עצמם כעפר קודם התחלת התפלה. ומספר. עולה מ"ס פ"ר שמעוררים להוריד מאה ברכאין עולה מ"ס. ומבטלין פ"ר דינים . רובע ישראל לשון רביעה הוא היחוד העליון. רובע ההין הם ה' עלאה וה' תתאה שהוא היחוד גמור. וז"ש להלן לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. להורות בזה מ"ש לעיל כי בשעת התפלה צריך להתגבר להיות בשמחה ולהשליך אחר גיוו גם דאגות העונות כל עמל ואון. כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם. אין מעבירין על המצות. שלא להעלות זכרון העבירות בשעת עשיית המצות לבל יבא ח"ו לעצבות. ותרועת מלך בו. לשון התחברות וריעות עם השכינה ועוז וחדוה במקומו. הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא. פי' כשהם קמים בבקר הם משימים עצמם בהכנעה כעפר. ואח"כ הם הולכים בגדלות וכארי יתנשא בשעת התפלה כנ"ל:
מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה' כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו כו'. הנ"ל בהמשך הפסוקים האלו. דהנה עיקר הזכרת זכות אבות בשמ"ע אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. וכן אתה הוא האלהים אשר בחרת באברם וכדומה. מה שאנו מזכירין זכות אבות הוא להזכיר לקב"ה ולשבח אותו שיש לו צדיקים כאלה לפניו כמו גם בחצות לילה שהקב"ה משתעשע בנשמות הצדיקים הללו בג"ע כן בעת שאנו מזכירין זכות האבות הכוונה להזכיר להקב"ה ולשמח אותו שיש לו בנים אהובים אברהם יצחק יעקב. וכן כשאומרים השירה אז ישיר משה ובנ"י שהיו כולם צדיקים ועמדו כולם על הר סיני לקבל התורה. וענין כזה הוא לנחת רוח לפני הקב"ה. ועי"כ נתעורר השמחה והרצון למעלה על ישראל וממילא בא ישועות ונחמות בעוה"ז. הנה זה שכ' מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה'. פרש"י שלא כעם כל אותן הימים הוא כי מראש צורים אראנו. כפרש"י ע"י זכות אבות ואמהות שבאותן הימיה הי' הקב"ה מזכיר זכות אבות ומשתעשע בהם ונתמלא שמחה וממילא הלך הכעס כנ"ל ונתברכו ישראל: מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. ידוע כי עיקר הכנת האדם לתפלה להיות נכנע ושפל בעצמו ויכיר גדלות הבורא ב"ה וישים א"ע כעפר. ואחר התחלת התפלה ישליך הכל מנגד עיניוויתחזק בשמחת עולם על ראשו. אף שמקודם הי' שפל ונפשו כעפר עתה יעלה שמים שיאו. וזהו כשהן יורדין יורדין עד לעפר וכשהן עולין עולין עד לרקיע. וז"ש אאע"ה הנה הואלתי לדבר ואנכי עפר ואפר. ר"ל כאשר התחלתי להתפלל הייתי כמו עפר ואפר. וזהו ירידה צורך עלי'. וז"ש הלל הגבהתי הוא השפלתי. השפלות הוא ההגבהה. וזהו שנתפאר משרע"ה במדת הענוה יען כי הוא הי' מובחר האנושי הי' יכול להיות עניו מכל אדם כי איננו יכול לעלות למעלה עד שירד תחלה למטה בירידה צורך העלי'. וז"ש וירד משה מן ההר אל העם כדי שיהי' יכול לעלות במדריגה יותר גבוה. ונחזור לביאור הפסוקים. מי מנה עפר יעקב. לפי מה שבארנו לעיל בפ' וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי. פי' שהבין ההכנות של בנ"י לתפלה שהם בבחי' השפלות והכנעה קודם התפלה וז"פ מי מנה עפר יעקב. ע"כ הודה על גודל מעלת ברי שמשימים עצמם כעפר קודם התחלת התפלה. ומספר. עולה מ"ס פ"ר שמעוררים להוריד מאה ברכאין עולה מ"ס. ומבטלין פ"ר דינים . רובע ישראל לשון רביעה הוא היחוד העליון. רובע ההין הם ה' עלאה וה' תתאה שהוא היחוד גמור. וז"ש להלן לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. להורות בזה מ"ש לעיל כי בשעת התפלה צריך להתגבר להיות בשמחה ולהשליך אחר גיוו גם דאגות העונות כל עמל ואון. כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם. אין מעבירין על המצות. שלא להעלות זכרון העבירות בשעת עשיית המצות לבל יבא ח"ו לעצבות. ותרועת מלך בו. לשון התחברות וריעות עם השכינה ועוז וחדוה במקומו. הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא. פי' כשהם קמים בבקר הם משימים עצמם בהכנעה כעפר. ואח"כ הם הולכים בגדלות וכארי יתנשא בשעת התפלה כנ"ל:
6
ז׳וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל וכו' וירא את ישראל שוכן לשבטיו. ופרש"י ראה שאין פתחיהן מתכוונין זה כנגד זה. יל"ד מה זה חדשות ראה עכשיו כי טוב בעיני ה' לברך את ברי הלא כבר אמר לו הש"י לא תאור את העם כי ברוך הוא. אכן כבר בארנו במ"א כי יש ב' עניני ברכות. מצינו בברכת כהנים וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם כי נתן הקב"ה כח ביד הכהנים לברך את ברי כמ"ש כי שבעת ימים ימלא אתידכם והברכה שורה על ידיהם בהרמת ידם לבד יתברכו אף שלא יאמרו כלל. אך מצינו מעלה יתירה מזה. כי גם רק בהם תכלות עיניהם לבד שורה הברכה כמ"ש כל מקום שנתנו חכמים עיניהם לטובה היא הברכה כמ"ש עיניך ברכות בחשבון. עיר ה' אל צדיקים. ולזה בהקמת המשכן כתיב וירא משה את כל המלאכה ויברך אותם משה. פי' בראי' לבד הי' ברכה כמ"ש ויהי נועם כו'. לכן אצל יעקב אבינו בברכת השבטים לא כתיב כלל הרמת ידיו רק אצל מנשה ואפרים כתיב שכל את ידיו. אבל השבטים ברך אותם רק בהסתכלות עיניו לבד. וזה ענין עינא פקיחא אצל הש"י דכתיב עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה בעת שהיו בנ"י שרוין על אדמתן ולא הי' שום שליטה לסט"א עליהם. לכן בברכת כהנים הם ג' ברכות יברכך יאר ישא ה' פניו כי הוא יותר במעלה בבחי' עינא פקיחא כנ"ל. וז"ש בשיר השירים שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך. פי' שצריך כאו"א לחזור בתשובה עד שיבוא למדריגה זו לברך אותם בראיית העינים להסתכל בך. וזה שמסיים בשמ"ע בברכת שים שלום כי באור פניך כו' וטוב יהי' בעיניך לברך כו' שיהי' בבחי' עינא פקיחא שלא יהי' שום שליטה לחיצוני' כמו במתן תורה פב"פ. ונחזור לענינינו כי כאשר ראה בלעם אשר בנ"י הם נשמרים בעיניהם כמ"ש וכסה את עין הארץ לכן נתעורר ג"כ למעלה בחי' עינא פקיחא כמ"ש כי טוב בעיני ה' כו' ושוב לא יהי' שום שליטה להחיצונים להרע להם. כמ"ש וירא את ישראל שוכן לשבטיו פרש"י שלא היו פתחיהן מכוונין כו' שהוא שמירת העינים. ולזה עלה בלבו לבל יקללם עוד כי לא יועיל עוד מפני שנתברכו בעינא פקיחא. וז"ש במס' סוטה דף ל"ט ע"ב. אחר ברכת כהנים אומרים השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל. פי' שהקב"ה יאיר עליהם בעינא פקיחא לברך אותם בראיית העינים. מן השמים. מ"ן ר"ת מיין נוקבין:
7
ח׳מברכיך ברוך כו'. הנה ברך לקחתי ולא אשיבנה. ידוע גודל מעלת הצדיקים אשר ישכח בדיבור אחד מד"ת שלהם להיות פרה ורבה בלב שומע מהם להגדיל תורה ויאדיר כמ"ש הבעש"ט במשנה בפרקי אבות הלומד מחבירו פרק אחד כו' אפי' אות אחת צריך לנהוג בו כבוד וק"ו מדוד המלך ע"ה שלא למד מאחיתופל רק שני דברים בלבד כו' ק"ו הלומד מחבירו אפי' אות אחת כו'. והקשו הראשונים מה ק"ו בזה הלא דוד למד שני דברים ואיך יליף ק"ו על אות אחת. אך הפי' בזה שדוד המלך לא למד מאחיתופל רק ב' דברים בלבד כי תורתו לא הי' בבחי' פרה ורבה. אבל הלומד אצל רב הגון הלומד תורה לשמה הוא בבחי' זריעה שמגרעין אחד יוצא כמה שבלים כן אפי' מאות אחת יכול להיות כמו מעיין המתגבר להיות פרה ורבה לכן צריך לנהוג בו כבוד. וז"ש הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה נעשה כמעיין המתגבר כו' משמח את המקום משמח את הבריות. והוא בחי' הריון כמ"ש אשר כתבתי להורותם. כמו שראינו בתורה שבכתב כי אין קץ וסוף לפירוש' ולסודות התורה עד סוף כל הדורות. והוא כמו שזורע בשדה עידית שעושה פרי עד לרוב לכן כאשר עשו העגל כתיב ועתה הורד עדיך. לשון עידית. וכן בענין ההשפעות והברכות שע"י הצדיק יותר מה שהוא מברך ומשפיע לבנ"י יותר נוסף לו כח ההשפעה כמעיין המתגבר. כמ"ש ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם לכהנים שיושפע להם ברכות חדשות יותר ויותר. לכן גם אחר שברך ברכת כהנים אם מצא ציבור צריך לברך עוד הפעם ברכת כהנים. וזה דוקא בברכת ישורון בר'י. אבל אצל ברכת יצחק כתיב כאשר כלה לברך את יעקב שהי' רצונו על עשו כלו ברכותיו. ואח"כ כתיב ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו כי ברכת יעקב הוא כמעיין המתגבר בלי הפסק. וז"ש בלעם מברכיך ברוך שנתגברו ברכות המברכים את ישראל. לא כן בבלעם כתיב הנה ברך לקחתי ולא אשיבנה שלא יהי' לו הוספה יותר רק מה שקבל. וז"ש את הדבר אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר ולא יותר. אבל הצדיק בברכותיו הוא כמעיין המתגבר להשפיע תמיד ברכות וישועות אמן. עוד צריך להבין מה שאמר לו הש"י הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. והוא אמר אותו אשמור לדבר. לפי הידוע מעלת הצדיקים מה שהם עושים למטה הם מעוררים רחמים וחסדים למעלה. וז"ש לו אותו תעשה להביא הדיבור לידי העשי' כנ"ל. ודרך רשעים באפילה. והוא אמר אותו אשמור לדבר. בדיבור לבד ולא יעשה פרי למעלה. גם הש"י אמר לו אותו תעשה. גם אתה מקודם צריך לעשות טוב. והרשע הזה לא רצה להטיב מעשיו רק אמר אותו אשמור לדבר לישראל ולא לעשות בעצמו:
8
ט׳אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד. הנה בזה מורה לנו התורה דרך לעבודת הבורא באמת. ונקדים לפ' הפ'. ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. עפ"י המשנה במס' אבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ שלא לקבל פרס. ידוע כי כל פעל ה' למענהו כמ"ש לכבודי יצרתיו אף עשיתיו וכל בריאת העולם הי' רק בשביל בנ"י לעבדו. וא"כ איך יעלה על הדעת בן אדם לבקש שכר פעולתו כמ"ש מי הקדימני ואשלם. אמנם אם האדם עושה המצוה בשלימות לשמה אין ערך לקבל שכרה כי הוא בלי גבול ותכלית וגם שכרה הוא בלי גבול ותכלית שמור לעוה"ב. אך כאשר מכנים תשוקתו בדבר שיש בו גבול הוא בחי' פרם לשון פרוסה. כי באמת בעוה"ז איננו מגיע לו שכר פעולתו כי הוא מחויב לעשות רצון בוראו. וזה יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב כי מה שאדם עושה טוב בעוה"ז הוא תענוג הבורא ב"ה מן האדם העושה רצונו. אכן בעוה"ב הוא התענוג להצדיקים היושבים בג"ע ועטרותיהם בראשם. אך להבורא ב"ה אין מגיע מהם עוד שום תענוג. ולזה אומרים אין ערוך לך ה' אלהינו בעוה"ז ואין זולתך מלכנו לחיי עוה"ב. כי אין כוונותינו בעבדות הבורא רק לעשות רצון קונו שלא ע"מ לקבל פרס לא בעוה"ז ולא לעוה"ב כי הכל הוא בחי' חסד כמ"ש ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו:
9
י׳תמות נפשי מות ישרים כו'. הערו המפרשים ובס' לקוטי תורה מהאר"י ז"ל שלא נתקיים דבר זה והאיך כתבה התורה דברים בטילים חלילה. אך האמת הוא כן שהסט"א כל מגמתם להחטיא בנ"י וגדול המחטיאו כו'. ובזה יהי' להם אחיזה להיות תחת ידם. וז"פ אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי. הפי' בזה שהסט"א רוצה שיהי' להם שלל רב כמ"ש ודי זהב. תמלאמו נפשי. נפש הוא פי' רצון כמ"ש אם יש את נפשכם כו' ונפש כי תחטא. שהסט"א מביא רצון והתאוה לבנ"א. ובזה תורישמו ידי ויהיו כפופים תחת ידם. ולזה אמה"כ נשפת ברוחך כו' היינו בחי' הרוח כמ"ש אל אלהי הרוחות לכל בשר. ורוח כל בשר היינו שהקב"ה לוקח בחי' הנפש מבנ"י ונותן להם בחי' הרוח. וזהו רוח הקודש ורוח טהרה איש אשר רוח בו. ובחי' הרוח הוא גבוה מאד אשר אין להם עוד שליטה להחיצונים ואין להם שום אחיזה בבנ"י. וז"ש נשפת ברוחך כו'. וזה ששלח בלק לבלעם הנה עם יצא ממצרים וכסה את עין הארץ. פי' שהיו נשמרים מאד בפרט בחי' הראות שהוא עיקר הקדושה כמ"ש הקדשה היא בעינים עיקר הקדושה הוא בעינים. לכן היו אותם הרשעים מחפשים עילה להכנים בהם תאוות היצר בדבר המותר להם אם לא יתקדשו בהם כראוי בעניני תאוות המאכל ומשגל בקדושה וטהרה כמ"ש אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ. לשון מאכל. ומשגל נקרא ג"כ כן כמ"ש כי אם הלחם אשר הוא אוכל. ואגרשנו מן הארץ ע"י הארציות שהוא ההכרח אל האדם עי"ז אגרשנו מקדושה ע"י הסט"א להיות להם אחיזה בו. וז"ש מלך סדום אל אברהם תן לי הנפש והרכוש קח לך. מלך סדום הוא היצה"ר. תן לי הנפש הוא הרצון שלי ע"י הרכוש אשר תקח לך בעניני תבל ואוציא ממך נפש הקדושה ר"ל. אולם העצה היעוצה לזה להציל את נפשו מרדת שחת. להיות תמיד במס"נ כמ"ש דוד המלך ע"ה אליך ה' נפשי אשא ואז בטל ממנו תאוות הנפש מסט"א ומכניס א"ע בבחי' הרוח כנ"ל רוח טהרה ועי"ז יבא ג"כ לידי שמירת הברית. לכן בכל תפלות בשבת קודש אומרים בלשון קדושה ועל מנוחתם יקדישו את שמך. כידוע ענין שבת הוא רומז לבחי' יסוד צדיק בחי' יוסף לכן שמירת שבת ואב"ק הוא ע"י מס"נ כמ"ש ועל מנוחתם יקדישו את שמך. ומסיים מקדש השבת. ונחזור לענינינו. תמות נפשי מות ישרי"ם. ר"ת "יהא "שמי' "רבא "מברך. תמות נפשי פי' מיתה הוא בחי' ביטול. נפשי לשון רצון. ור"ל תמות נפשי שיתבטל הרצון שלי אשר אני רוצה להכנים בהם תאוות הגופניות תתבטל ט"י מות ישרים. מה שבנ"י הם הולכים תמיד במס"נ כידוע בספרים הקדושים כי קודם הגאולה השלימה ב"ב ישובו ויחזרו כל החיים לעפרם שעה אחת לטעום טעם מיתה ואח"כ יחיו המתים ויבולע המות לנצח. לכן מה שאנו אומרים אמן יש"ר מברך הוא מס"נ הגמור כנ"ל כי מה שאדם מצפה על הגאולה בקרוב הוא מצפה ע"י מס"נ כנ"ל. וז"ש בגמ' כל העונה איש"ר בכל כוחו כו' כי זהו כל כוחו ע"י מס"נ ועי"ז הוא מבטל כח היצר מתאוות הגופני ויבא לבחינת רוח הקדושה כנ"ל:
10
י״אאראנו ולא עתה. כתיב רחוק מרשעים ישועה. אצל הרשעים הוא רחוק אבל אצל הצדיקי' הוא קרוב כמ"ש בגמ' כל העומד לזרוק כזרוק דמי ובפרט ביום ש"ק כי אז נעשה היחוד בעולמות העליונים והוא בחי' קירוב הגאולה יחוד קב"ה ושכינתי'. וכן אי' בזוה"ק מאמר רשב"י וד"ל. וידוע מאמר חכז"ל בדורו של יחזקאל בשעת חורבן בהמ"ק ששאלו עבד שמכרו רבו כו' והשיב להם יחזקאל אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם. כידוע פעולת היצה"ר ותחבולותיו מביא את האדם לעצבות ומ"ש מחמת שרואה בעצמו הסיבות והתלאות העוברים עליו ומניעו' רבות בעבודת הבורא ב"ה ועלה על לבו כי אין חפץ ורצון הבורא ב"ה עוד בעבודתו ובמצותיו שעושה כי הוא מרוחק מאד ומתועב בעיני הש"י ב"ה. וזה שאמרו דורו של יחזקאל עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו. והשיב להם הנביא אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם. פי' אף שהוא ביד חזקה ובכבידות הגדול מחמת התלאות רבות. אמלוך עליכם עוד עול מלכותי עליכם וכל התורה ומצות שאתם עושים המה לרצון לפני. וגם עתה הנה אף שהבהמ"ק חרב בעונינו. יש כח ביד הצדיקים לעשות יחודים כמו בשעה שהי' בהמ"ק על מכונו. וז"ש התקין ר"ג ביבנה. התקין ר' יוחנן בן זכאי ביבנה. לשון תיקן ביבנה במהרה יבנה. שגם בחורבנו הי' עושה תיקונים גדולים שיהי' יכול מהרה להבנות. ומה עשו האבות הקדושים א"א ע"ה שלא הי' לו בהמ"ק שקראו הר. ואמר אשר יאמר היום בהרה' יראה. פי' בכל יום אנו אומרים בהר ה' יראה:
11
י״בוירא פינחס כו' ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו. הנ"ל דהנה אמנם כי במס"נ של הצדיקים הוא נעשה ובאה ע"י קדושת עשיית המצות לנכון הנה בכל יום מתרבה בהם הקדושה עד שתכלה נפשם על קדוש השם כי פשטה הקדושה בכולה ונעשה כולו קודש לה' עולה. ועד"ז אומרים אשר קדשנו במצותיו מכח המצוה נעשה לנו קדושה יותר ויותר כנ"ל וכ"נ קדשנו במצותיך. וזה ענין מצוה גוררת מצוה. ושורש הקדושה הוא מס"נ כמ"ש בפ' אמור ושמרתם מצותי כו' ונקדשתי בתוך בנ"י. וכן בברכת אהבה רבה קודם ק"ש אומרים ודבק לבנו במצותיך וכו' כי כל זה הוא הכנה לק"ש שהוא מס"נ של ק"ה. וז"ש נפשי בכפי תמיד תורתך לא שכחתי. פי' ע"י המס"נ תורתך לא שכחתי. נמצא כל עשיית המצות הוא רק הכנה והקדמה למס"נ על ק"ה. וז"ש ושמרתם מצותי ועשיתם אותם עי"ז תבואו ותגיעו למדריגת מס"נ כרל. וכן בפ' והי' אם שמוע כו' לאהבה כו' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. לכן במצות שבת שהיא שקולה ככל התורה כולה כתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם. כמ"ש יעקב ובניו ינוחו בו ועל מנוחת' יקדישו את שמך הרמז כנ"ל. וז"ש כאן בענין מס"נ של פנחס ויקם מתוך העדה הנה המדריגה זאת באה לו מקדושת המצות שקדמו לו בעשייתן בקדושה. וז"פ ויקח רמ"ח בידו פי' הם רמ"ח מ"ע שעשה וקיים כל הימים לקח קדושתן בידו עמו ויקח המס"נ הזאת ויכפר על בנ"י כנ"ל:
12
י״ג(מכי"ק)
א"י ויקח רמח בידו. רמח חסר וי"ו. דהנה הראשונים הרעישו בזה שמבואר בזוה"ק ובסה"ק שכל נשמה ונשמה צריכה לקיים רמ"ח מ"ע ואם לאו צריכ' להתגלגל עוד על זה. ובפרט בגלות שיש לנו רק שליש מכל התרי"ג מצות. אך האמת הוא כשאדם מקבל עליו עול מלכות שמים דהיינו מצות קידוש השם אזי הוא כאלו קיים כל המצות. וזה הפי' בק"ש שמע ישראל וכו' ואהבת את ה' אלהיך כו' והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום כו' היינו כאלו קיים כל הדברים וכל התורה. וכן בפ' השני' והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי כו' לאהבה כו' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם היינו אם מקבל עליו עול מלכות שמים אזי שומע לכל המצות. וכן בפ' ציצית למען תזכרו ועשיתסאת כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם. וידוע כי פי' קדושים הוא מס"נ כמבואר בש"ם ונקדשתי בתוך בנ"י זהו קדוש השם וזהו מובן עפ"י הזוה"ק איפא היית. שיש מצות התלוין בעיינין ויש באזנין ויש בידין. ושורש בנ"י הוא חזר לכלל ולדבקה בו. ואם הוא חסר מצוה אזי אינו יכול לדבק בקב"ה כמבואר בסה"ק ולכן מי שמוסר נפשו לקב"ה אזי נדבק נשמתו בגופא דמלכא. וז"פ בר"ע שיצאה נשמתו באחד אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד. וידוע שפנחס שמסר נפשו במעשה זמרי לכן נאמר ויקח רמ"ח בידו. כל המצות נתקיימו בידו:
א"י ויקח רמח בידו. רמח חסר וי"ו. דהנה הראשונים הרעישו בזה שמבואר בזוה"ק ובסה"ק שכל נשמה ונשמה צריכה לקיים רמ"ח מ"ע ואם לאו צריכ' להתגלגל עוד על זה. ובפרט בגלות שיש לנו רק שליש מכל התרי"ג מצות. אך האמת הוא כשאדם מקבל עליו עול מלכות שמים דהיינו מצות קידוש השם אזי הוא כאלו קיים כל המצות. וזה הפי' בק"ש שמע ישראל וכו' ואהבת את ה' אלהיך כו' והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום כו' היינו כאלו קיים כל הדברים וכל התורה. וכן בפ' השני' והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי כו' לאהבה כו' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם היינו אם מקבל עליו עול מלכות שמים אזי שומע לכל המצות. וכן בפ' ציצית למען תזכרו ועשיתסאת כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם. וידוע כי פי' קדושים הוא מס"נ כמבואר בש"ם ונקדשתי בתוך בנ"י זהו קדוש השם וזהו מובן עפ"י הזוה"ק איפא היית. שיש מצות התלוין בעיינין ויש באזנין ויש בידין. ושורש בנ"י הוא חזר לכלל ולדבקה בו. ואם הוא חסר מצוה אזי אינו יכול לדבק בקב"ה כמבואר בסה"ק ולכן מי שמוסר נפשו לקב"ה אזי נדבק נשמתו בגופא דמלכא. וז"פ בר"ע שיצאה נשמתו באחד אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד. וידוע שפנחס שמסר נפשו במעשה זמרי לכן נאמר ויקח רמ"ח בידו. כל המצות נתקיימו בידו:
13
י״דעוד י"ל ויקח רמח ביד"ו. יו"ד רומז לעולם החכמה. ר"ל שהי' מעלה כל רמ"ח איבריו ורמ"ח מ"ע אל עולם החכמה כנ"ל:
14
ט״ובהפטרה עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן הגלגל עד השיטים למען דעת צדקות ה'. הזוה"ק הפליג מאד מעת הצרה שהיו אז בנ"י ע"י מה שנתחברו ב' הרשעים הללו בלעם ובלק עד שהחליט כי ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף וחטא העגל לא היו בנ"י בסכנה גדולה כזו. הענין בזה עפ"י מ"ש למעלה מדוע בפעם הראשון נאמר לו לא תלך עמהם וכאשר באו השלוחי' השניים הורשה לילך כאמור אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם. גם צריך להבין הלא התורה היא נצחית ולמה נאמר על הרשע הזה את אשר תברך מבורך איפא הם ברכותיו. אכן הנה ידוע מאמרם ז"ל בנשיאת כפים ואני אברכ' לכהנים טוב עין הוא יבורך וכל המברך מתברך. אך באופן שהמברך הוא לשם שמים ע"מ שלא לקבל פרם רק להשפיע טוב לבנ"י כמו ר"ח בן דוסא שכל העולם ניזון בשבילו ור"ח ב"ד די לו בקב חרובין כי לארצה להנות ואז סוף הכבוד לבא מדה כנגד מדה גם שכרו בלי ערך וברכותיו הם כמעיין המתגבר כי יותר מה שישאבו ממנו יותר יגדיל להשפיע וכנהר שאינו פוסק לעולם. אבל כאשר יהי' כוונתו ע"מ לקבל פרם היינו פניות או גאוה וכבוד לא יפעול מאומה כי כאשר עושה ע"מ לקבל פרס זה שכרו בהכבוד או בגיאות שנהנה ממנו והוא לשון פרוסה כמ"ש פריסת מלכותך. חלק משכר האמת ולא יושפע לו השפעות חדשות. לכן בתחלה הי' ברצונו הרע לקלל בנ"י שלא ע"מ לקבל פרס ובאמת הי' בבחינ' אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר ואז ח"ו לא היה תקומה לבנ"י חלילה. אך כאשר השיב בלעם מאן ה' לתתי להלך עמכם. ורש"י ז"ל מפ' מחשבות הרשע הזה אלא שרים גדולים מכם והי' רודף אחר הכבוד ובא לבחי' ע"מ לקבל פרס. לכן כאשר באו השלוחי' השניים והבטיחו לו כבד אכבדך מאד. נאמר לו קום לך אתם כי לא תוכל לפעול עוד מאומה ולשוא הי' תקותם. וז"ש כי אמרתי כבד אכבדך מאד והנה מנעך ה' מכבוד. זאת היתה לך לפוקה מה שהבטחתי לך כבוד ע"מ לקבל פרם. לכן כשאמר לו ברח לך אל מקומך בלא שום כבוד ושכר. אז מצא הרשע המזוהם הזה ליעצו כמ"ש איעצך ומה היא העצה אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו' ובעוה"ר עלתה בידו להכשיל'. וזה שרמז לו ג"כ בלעם הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. ר"ל אם היה הולך במדריגתו הראשונה שלא ע"מ לקבל פרם הי' בבחי' מעיין המתגבר להוסיף לו השפעות חדשות כנ"ל. אכן עתה בעבור רדיפת הכבוד הוצרך ע"כ לברך אבל זאת אמר ולא אשיבנה היינו לא תשובלי עי"ז מאומה השפעה וברכה יותר:
15
ט״זמן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'. הרמז בזה חסד עליון וטובו לבנ"י לבל ידח ממנו נדח. מן השטים ר"ל אף אם האדם עושה מעשה שטות וחוטא ח"ו. עד הגלגל. פי' יש לו עוד תיקון ע"י הגלגולים לתקן הכל. ובמהרה יקבץ נדחי ישראל מארבע כנפות ארץ:
16
י״זא"י למען דעת צדקות ה'. הנה האל הטוב ברחמיו וחסדיו על ברואיו רוצה בתשובת רשעים לבל ידח ממנו נדח כידוע מכתבי האר"י ז"ל שנשמת הבל חלקו הטוב הי' במשה רבינו ע"ה וניצוצות חלק הרע שבו הי' בבלעם הרשע ע"כ הי' זה לעומת זה לא קם כמשה כו' בישראל לא קם ובאומות קם ומנו בלעם. ולכך משה בקדושתו לא הי' גדול ממנו והוא הי'עניו מכל אדם ולכך הי' דבק בהש"י כמ"ש אני אשכון את דכא. ולעומת זה בלעם בטומאה לא נמצא גאותן גדול כמוהו בעולם. ולכך הנה הי' בו הרבה ני"ק בקרבו שבלע וזה שאמרו אדם שכחו בפיו מכח הני"ק שבפיו ובעבור זה נתגלה הש"י לדבר עמו כדי להוציא הני"ק שבפיו ולכן נקרא בלעם שבלע עם הם ני"ק מברי. וכל דבור ודבור שיצא מפיו יצאו הר"ק ממנו. ולזה כאשר הרשה אותו ללכת עם שרים הנכבדים צוה אותו את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה היינו הני"ק שתוציא מפיך לא הביט און ביעקב כי לא נחש ביטקב וכדומה. צוה לו שיקיים מוצא שפתיו כמ"ש לו אותו תעשה בעצמך אבל הרשע המזוהם הזה לא רצה לעשות כלל המצות רק ישמור לדבר אבל לא לעשות. גם הדבור הי' בהכרח שנתן לו ה' רסן וחכה בפיו כאדם הפוקם בהמה בחכה לא רצה להוציא הדבורים רק ע"י חיל בלע ויקיאנו הם הני"ק כאשר העיד על עצמו את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר. וכאשר קאה הני"ק נשאר ריקם מכל מחמת שהי' ע"מ לקבל פרם כנ"ל. וז"ש הנני הולך לעמי ופרש"י כשאר עמי שנסתלק הקב"ה ממנו לא כן משה רבינו ע"ה צדקות ה' עשה שלא ע"מ לקבל פרס ע"כ לא נסלחה. ומשפטיו עם ישראל עד עולם. אמן:
17