תפארת שלמה, על התורה, חיי שרהTiferet Shlomo, on Torah, Chayei Sara
א׳ויהיו חיי שרה כו'. פרש"י שם כולם שווים לטובה. הנ"ל דהנה אמר בתד"א מפני מה זכה משה למאור פנים וכו' מפני שכל ימיו היה מחכה ומצפה על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל שיהיה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ע"ש. והענין הוא דהנה כבר נודע כי הש"י ב"ה ברא את העולם להטיב לברואיו וכאשר כוונת הבריאה ע"ז היתה מתחלה אך להטיב ולעשות חסד עם העולם. לכן הנה צריך תמיד להמשיך רחמים וחסדים על ישראל אשר זה הוא כבודו של הקב"ה בבריאת העולם על זה והוא כבודן של ישראל לטוב להם כל הימים. נמצא כאשר יתפלל האדם על כבודו של הש"י שיתגדל ויתקדש בעולם. הנה צריך לחבר עמה שיתגדל החסד והרחמים בעולם והשפעות טובות לכנ"י כי זה תלוי בזה ואין להפריד ביניהם. וז"ש שנים שנכנסו להתפלל ר"ל על השני הענינים האלה צריך להתפלל ביחד. וז"ש במשנה סוף ברכות התקינו שיהא אדם.שואל את שלום חבירו בשם. פי' שישאל ויתפלל אדם על שלום חבירו. כאשר ישאל ויתפלל על כבוד השם ב"ה ישתתף מיד עמו להיות ג"כ שלום על ישראל. וז"ש בועז לקוצרים ה' עמכם ר"ל לברך את מעשי ידיכם. וזה ג"כ בברכת התורה נאמר מיד ברכת כהנים כי תיכף לת"ח ברכה ובתחלת הברכה על התורה מיד צריך לברך את ישראל ואברכה מברכיך אברהם כי על ידי השפעות רב טוב לבנ"י נתגדל שמו של הקב"ה בעולם וכמו שהיתה הכוונה מתחלת הבריאה ע"ז. והוא שנאמר בברכת ברוך שאמר והיה העולם ברוך עושה בראשית והכל העיקר להיות ברוך מרחם על הבריות ולשלם שכר טוב ליראיו להשפיע להם כל טוב. וע"י השפעת הטובה המה ירונו ויהללו לשמו בשמחה וטוב לבב כראוי. וזה האל האב הרחמן כאשר הוא מרחם עלינו אז הוא מהולל בפי עמו ומשובח ומפואר כנכון. וכן הוא אומר בים וירא ישראל את מצרים מת וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה כו' אז ישיר משה ובנ"י כלומר אז אמרו השירה כראוי ונכון. אבל אם חלילה לא כן אף אם חייב לברך כשם שהוא מברך על הטובה. אולם מה פנים יש לשבח הזה. הלא צריך להלל שמו בשמחה. וע"ז אמה"כ שבענו בבקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו. והוא שאמר כאן כי כל חיי שרה כולם שווים לטובה לכלל ישראל כל הימים. אמן:
1
ב׳א"י ויהיו חיי שרה כו' ותמת שרה בקרית ארבע כו'. הנ"ל בענין חיי שרה ותמת שרה דהנה כתיב שמח נפש עבדך כי אליך ה' נפשי אשא. הכוונה בזה כי עיקר השמחה האמיתית על נפש האדם היא בהיותה כלה ועולה מן הגוף ונדבקת בשרשה בחיי החיים והוא השמחה העריבה והעונג הנצחי. ולכך הצדיקים הנה זה עיקר שמחתם בהיותם דבקי' בהש"י במס"נ כל ימיהם ואינם אדוקים כלל בעניני עוה"ז. וז"ש הכתוב שמח נפש עבדך להשפיע לה שמחה כי אליך ה' נפשי אשא במס"נ כנ"ל ותמשיך לה חיות ושמחה. נמצא כי עיקר השמחה והחיות של הצדיקים הוא רק במס"נ למיתה לה'. וז"ש הרוצה להחיות א"ע ימות א"ע. והצדיקים במיתתם נקראים חיים.(במיתתם פי' במס"נ כנ"ל). וז"פ והמתים להחיות. וז"ש אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף פי' יכלו ויתדבקו במס"נ. והנה שרה אמנו כל ימיה היתה במס"נ. וזהו האמור ויהיו חיי שרה ותמת שרה ר"ל זהו היה כל ימיה בחי' ותמת שרה במס"נ. וז"ש כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה שמע רמז לק"ש במס"נ. וזהו שפרש"י כולם שווים לטובה וזהו חיין דילה אינון חיין. המבואר בזוה"ק וזהו בקרית ארבע שם הוי' ב"ה היא חברון לחבר השם כמ"ש כעיר שחברה לה יחדיו כמבואר בזוה"ק. וזהו שפרש"י כמעט שלא נשחט פרתה נשמתה ממנה ומתה. ר"ל אף שבכל ימיה היתה במס"נ מ"מ לא היתה יודעת כי זהו הרצון הש"י מהאדם אך כאשר שמעה מבשורת העקידה והבינה כי זהו רצון הבורא וכמעט שלא נשחט לכך השלימה נפשה ופרחה נשמתה. פרח"ה רמז להעלאת רפ"ח ניצוצות הנעלים בה' וזה פרח"ה. והבן:
2
ג׳א"י ויהיו חיי שרה כו' שני חיי שרה. ופרש"י כולם שווים לטובה. הנ"ל ע"ד המבואר בזוה"ק כי זהו מרמז על ה' בתראה דכל יומיין בה תליין ע"ש. ובכן שרה רמוז לשכינה. והנה כתיב גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה. והפי' הוא דהנה השכינה היא רוצה תמיד להשפיע כ"ט להצדיק שבעוה"ז מפרי היחוד. אך כאשר בעוה"ר בגלות המר הזה קשה מאד לעשות ולתקן היחוד שלמעלה לכך הנה זוכרת ומתעוררת להשפיע הטוב שיש לה מכבר מימי' שהיה ביהמ"ק קיים משעת הרצון והיחוד כנ"ל והוא שנא' זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היה לה מימי קדם פי'עתה בימי עניה ומרודיה הנה היא זכרה ומשפיע כל מחמדיה והשפעה שהיה לה מימי קדם כנ"ל. וזה האמור בזוהר בסדר הזה בשעתא דאתחריב מקדשא כו' אמרה השכינה איהך בקדמייתא למחמי ביתאי והיכלאי ואפקיד על דוכתי דכהני ולואי דהוי פלחין בביתאי ע"ש. שהכוונה לפקוד על מקום ביהמ"ק לעורר אהבה הישינה שהי' שם הכהנים והלוים עובדים להש"י והיה נחת רוח למעלה מעבודתם. עי"כ גם בהגלות הזה ישפיע עלינו מהטוב והיחוד של ימים הראשונים. וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו'. ועד"ז י"ל הגמ' במנחות דק"ו כל העוסק בתורה כאלו הקריב קרבנות וכאלו נבנה בהמ"ק בימיו. ורבא אמר כל העוסק בתור' אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא אשם פי' כי הצדיק העוסק בתורה הנה הוא יכול להמשיך ולעורר החסדים מהיחוד של ימים הראשונים שהיה בהמ"ק קיים וכאלו נבנה ביהמ"ק בימיו ועתה הוא מתקן בתורתו כל הצריך שום קרבן עולה וחטאת ואשם כנ"ל. וזה הפי' גמלתהו טוב ולא רע כלימיחייה. פי' השכינה היא גומלת טוב להצדיק אף בזמה"ז בהגלות מהיחוד הראשון של ימי קדם וזהו כל ימי חייה כנ"ל. וזהו הפי' בחיי שרה שהיא השכינה כולם שווים לטובה טוב הוא הצי"ע כל הימים היא משפעת להצי"ע עבור ישראל כ"ט:
3
ד׳ויקם אברהם מעל פני מתו. במד"ר מלמד. שהיה רואה מה"מ מתריס כנגדו (אר"י מן הן תנינן מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין וכל מצות שבתורה מן הכא ויקם וידבר עכ"ל) הנראה בביאור המדרש כי לכאו' אין להבין מה היה קשה לו לבעל המדרש הזה ואיך מוכח מן המקרא הזה. אכן הנ"ל בכוונת המדרש כי יל"ד בהכתוב שנאמר ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה ולא נאמר שעשה כן והספידה רק תיכף ומיד כתיב ויקם אברהם מעל פני מתו למה התנחם מלהספידה. לכן בא הבעל המדרש לתרץ שהיה רואם מה"מ מתריס כנגדו כו' והענין הוא ע"ד הכתוב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. ור"ל דהנה זה כלל גדול במעלות הצדיקים המתהלכים לפני אלהים בתמים אף אם חלילה באה אליהם מדה"ד לאיזה יחיד או רבים ח"ו לא יתנו לבם להתבונן מהות הצרה ההיא ר"ל ולא יפול לבבם להקשות מדוע עשה ה' ככה לארץ הזאת כי לבם נכון ובטוח בד' כי צדיק וישר הוא אל אמונה ואין עול ונהפוך הוא כי מפי עליון לא יצאו הרעות רק כולם מכוונים לטובה ולכך באותו הענין כאשר ראה משרע"ה מרא' הסנה המור' על הגלות ולא רצה להתבונן מה זה ועל מה זה. אך ויסתר פניו כי ירא מהביט ולהסתכל אל בחי' האלהים והדינין פן יקשה בעיניו על ככה והא ראיה כאשר הלך בשליחות הזה ושם לבו לצערן של ישראל לא יכול לסבול עוד וצעק ואמר למה הרעות ונענש מיד באמור לו עתה תראה ולא יותר כמאמר חכז"ל. וז"ש הכתוב מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. ר"ל מי הצדיק אשר כל הימים רואה כי הכל רק טוב מהש"י כנ"ל. אז ממילא עי"כ ינצור לשונו מרע כי לא ירע בעיניו כלל על הש"י. והנה כן הדבר היה אצל א"אע"ה כשבא לספוד לשרה ראה מה"מ מתריס כנגדו ר"ל כשהתחיל להתבונן על מיתת שרה הצדיקת הראשונה אשר מעולם אשר היתה אם כל בנ"י ותיקון חוה ורוה"ק מדברת מתוך גרונה ועתה פתאום מתה עליו אחרי מעלת העקידה שזכתה לבן צדיק כזה ולא הועיל לה כלום.כל זה היה היצה"ר מכניס בלבו של א"א לבעבור יקשה בעיניו וירע על מעשי אלהים אשר עשה לה. לכן כשראה זה מיד פירש ולא הספידה ויקם מעל פני מתו וידבר דברים אחרים כנ"ל:
4
ה׳ועוד במדרש הנ"ל אר"י כו'. הנראה בכוונת ר"י במאמר הזה שהיה גם כן קשה לו למה לא הספידה באמת רק ויקם מעל פני מתו לכן אמר תמן תנינן מי שמתו כנ"ל. דהנה מבואר בזוה"ק ובכתבי האר"יז"ל כי שעת פטירת האדם הצדיק מן העוה"ז הוא גבוה יותר במעלה מכל ימי חייו כאשר אז הוא השלמת תיקון המ"נ והיחודים וזיווגים בפועל יתר שאת ויתר עוז כיל"ח. והנה זהו שנאמר אצל הצדיקי' ויקרבו ימי ישראל למות ר"ל נתקרבו ונתאחדו ימי הצדיקים לאותו שעה של המיתה להתעלות כולם...א' עמו להתיחד באור ה'. וכן הוא מבואר בפסוק שהתחיל במד"ר בפ' הזאת ויהיו חיי שרה יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה ר"ל יודע הוא לשון יחוד שמתיחדים ימי התמימים במיתתם ומעלים כל המעש"ט שעשו לה' ועי"ז ונחלתם לעולם תהיה. נחלתם הוא ההשפעות הטובות שיורדים על ידם לעולם משם נח"ל הוא נחלת"ם לעולם תהיה. וזהו ויהיו חיי שרה כו' כולם שווים לטובה ותמת שרה בקרית ארבע הוא השם הוי' ב"ה. נמצא כי שונה פטירת הצדיק מפטירת כל אדם כי ע"י פטירת הצדיק שנעשו יחודים וזיווגים במדות הגבוהות מאד מאד עי"כ יורדים השפעות טובות לעולם. לא כן בפטירת שאר בנ"א חלילה. וז"ש ר' יוחנן בעל המאמר הזה שהוקשה לו למה לא הספידה לשרה לכן אמר כי הצדיקת הגדולה הזאת אין נכון להספידה ולבכות עליה כי אדרבא על ידי פטירתה יורדים השפעות רבים לעולם. וז"ש תמן תנינן מי שמתו כו' פטור מק"ש מפני העצבות ח"ו אבל כאן ויקם אברהם וידבר כו' תקומה היתה לו למדת החסד של אברהם. ולזה נסמך אחר פרשה זו ואברהם זקן בא בימים. פי' שהמשיך מעולם הזקנה לימי הבנין וה' ברך הבריך את החסדים של אברהם. בכל הוא בחינת כל כי אחרי מיתת שרה נתרבו ההשפעות והחסדים לעולם:
5
ו׳וזה ביאור הגמ' בסנהדרין דף ל"ז הני בריוני דהוי בשיבבותיה דר' זירא דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא וכו' כי נח נפשי' דר"ז אמרי כו' השתא מאן בעי עלן רחמי הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה. לכאורה אין להבין מדוע בחייו לא הועיל בתוכחתו ואח"כ עבדו תשובה. אכן כנ"ל ניחא כי כל הדברים יקרים שדבר אליהם כל ימי חייו כולם נתקבצו ועלו במיתתו וירדו השפעות קדושות עליהם. וזהו מ"ש גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם:
6
ז׳ואברהם זקן בא בימים כו'. הנ"ל דהנה כבר מבואר בזוה"ק ובספרים. כי בכל יום ויום יורדים חסדים שלמעלה להשפיע טוב לעוה"ז אך שצריך למטה להיות כלי הראוי ונכון לקבלם. והנה אמרו חכז"ל במשנה דאבות עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם כו' שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא א"א ע"ה וקבל שכר כולם. ויש להתבונן בלשון המשנה אצל נח לא נאמר עד שבא נח וקבל שכר כולם והלא הוא היה ניצול ממי המבול מתוך כולם א"כ לכאו' גם הוא קבל שכר כולם שממנו לבד יצא כל העולם כמו מכל הדור ההוא. גם באמת יש להבין איך יתכן זה שאיש אחד יטול שכר עשרה דורות שהיו לפניו ולא ידעם ולא הכירם. אכן הנה בהיות כי מתחלת בריאת העולם עד שבא א"א לא היה מי הראוי וכלי השלם לקבל החסדים והשפעות הטובות היורדים מלמעלה. ומה גם כי מתחלת הבריאה היו החסדים נכונים רק לאברהם כמ"ש אלה תולדות השמים והארץ בהברא"ם באברה"ם. ר"ל תולדות השמים והארץ הם השפעות זו"נ הם הכל באברהם כנ"ל. לכך כל החסדים שמתחלת הבריאה בכל יום ויום הם נתעכבו מלירד עד שבא א"א וקבלם. וזה שכר כולם. פי' מכל הימים שהי' לפניו כנ"ל. והנה זהו שאמר ברוך ה' אלהי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני פי' אשר לא עזב החסדים לירד לזולתו מעם אדוני רק היו שמורים עליו. וזה הוא כי הלא ברוך ה' אלהי מה שברוך ה' בהאלקות שנתפשט בהעולם הוא כי אדוני אברהם שהוא היה הראשון שפרסם האלקות בעולם כנודע. וזה ועשה חסד עם אדוני אברהם פי' כל עיקר עשות החסד הוא עם אדוני אברהם כנ"ל. וזה שאמרו חכז"ל וה' ברך את אברהם בכל בת היה לו לאברהם ובכל שמה. פי' ענין בת הוא לשון מדה כמ"ש בת יכיל ובלשון משנה בת ארבעים קבין וכדומה שהוא לשון מדה המחזקת כך וכך. והנה גם כאן הפי' שכלי שהיה לא"א ע"ה שהיתה מחזקת בשלימות והיא בכל שמה שהיה שלם בכל בבחי' כל כנודע. ולכך אך הוא פשט את ידו וקבל כל החסדים והשפעות מתחלת ברי"ע עד עתה. וכן אמרו חכז"ל בהלל הזקן מדה אחרת היתה לו ברוך ה' יום יום. הפי' הוא כנ"ל כי גם הלל היה מבחי' החסד כנודע. וזהו שמדה הוא כלי המקבל היתה לו מהשפעות והחסדים אשר ברוך ה' יום יום היורדים לעוה"ז בכל יום. ולא די שהצדיק מקבל החסדים שיורדים בכל יום בימיו כי אם גם החסדים הראשוני' מימי קדם שנתעכבו מלירד. והוא שכתוב וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. עזרת אבותינו אתה הוא מעולם ר"ל מימים הראשונים כנ"ל. וזהו איה חסדיך הראשונים כו'. וזש"נ אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת פי' הצדיקים הם שומרים ומיחדים בחי' כל עת זו"נ. בכל עת וזמן גם ממה שהי' לפניו מהיחודי' הם ממשיכים עתה בימיהם. וז"ש כי אל רחום ה' אלהיך כו' שאל נא לימים הראשונים פי' הרחמנות והחסד תוכל לשאול עתה גם מימים הראשונים אשר היו לפניך להורידם למטה עתה כנ"ל. וזהו כח מעשיו הגיד לעמו כח החסדים שמתחלת הבריאה הגיד לשון המשכה הוא ממשיך לעמו כנ"ל. והנה זה שכתוב אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם פי' לשון שביעה השביע בשובע שמחות והשפעות טובות לאבותינו מימי קדם כנ"ל. וזה פועל פעלת בימיהם בימי קדם ר"ל בימיהם פעלת מהחסדים שהיו בימי קדם כנ"ל. וזהו ואברהם זקן בא בימים פי' שבא בהימים וחסדי' הראשונים והמשיכם לעוה"ז לבנ"י כל הימים. והבן. וז"ש בשמואל ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה בעלותה את אישה לזבוח כו'. הנה סוד המעיל מבואר בהאר"י ז"ל ואמו הוא בינ"ה חנ"ה שם ס"ג בעלותה את אישה יחוד או"א העלתה לו בחי' הבינה השפיע' לו החסדים שהיו מכבר מימים ימימה. וכ"כ ושמרת את החוק"ה הזא"ת הוא יחוד זו"נ. למועדה מימים ימימה. מהחסדים שהי' מכבר מימים הראשונים כנ"ל:
7
ח׳כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו. דהנה כל סוד בריאת העולם היה באברהם וכל השפעו' טובות וקדושות עוברים על ידו כמ"ש והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי ר"ל ההשפעות עוברים ע"י אברהם וכן בעבור אבותינו שבטחו בך ובעבור שמך הגדול כי כל השפעות עוברים על ידי שמות הוי' בספירות. וזהו עקב אשר שמע אברהם בקולי שמע הוא היחוד. וישמר משמרתי שמר דרך מעבר ההשפע' רק לישראל כמו ושמרו בנ"י. למען אשר יצוה את בניו ושמרו דרך ה' דרך בר בעלמ'. וזהו כי זכר בחי' הזכרות את דבר הוא השכינה את אברהם עבדו. כי ברך את אברהם בכל. והבן:
8
ט׳א"י ואברהם זקן בא בימים וכו' ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו. יש לדקדק בפסוקים הללו הרבה. א' סמיכת הענינים וה' ברך את אברהם בכל ויאמר אל עבדו וכו'. ב' מה שכתוב המושל בכל אשר לו. ג' מה שאמר ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ בדבר הזה דוקא. ד' מ"ש שים נא ידך תחת ירכי ודרז"ל ידוע. ונקדים בזה דבריהזוה"ק פ' בראשית דף ל"א בסופו וז"ל דכתיב לך ה' הגדולה והגבורה וגו' כי כל דא צדיק בשמים דא תפארת ובארץ דא כנ"י כתרגומו דאחיד בשמיא וארעא כלומר דיסודא דעלמא דאקרי כל איהו אחיד בתפארת דאקרי שמים כו'. ובגמ' איתא בקדושין אצל ענין שליחות אתם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. לכן הנ"ל לרמז בזה במקראות הללו. שהתחיל וה' ברך את אברהם בכל רמז למדת היסוד בבחי' צי"ע. לכן כאשר רצה לשלוח את השליח הזה לקדושין הללו עבור יצחק בנו היה צריך להיות השליח הגון לדבר השליחות הזה להיות ג"כ משומרי הברית. וז"ש ויאמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שיהיה ג"כ משומרי הברית כמ"ש המושל בכל אשר לו כל בחי' צי"ע. ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ כמ"ש ביוסף הצדיק כי השבע השביע את בנ"י. וזה שהבטיח את בנ"י והעליתם את עצמותי מזה הכח שלי יהיה עמכם שתבואו למדה הזו שמירת הברית ועי"ז יעלו ממצרים כמבואר במ"א. וז"ש לעבדו ההולך בשליחות זה שים נא ידך תחת ירכי להיות מכוחו נשמר שיהיה משומרי הברית. ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ בחי' צי"ע דאחיד בשמיא וארעא כנ"ל. ובזה מיושב בדקדוק הכתובים הללו שמקודם כתיב אשר לא תקח אשה לבני ממשפחת הכנעני (עיין בזוה"ק דף קל"א) ולא נזכר שמו של יצחק כלל. ואח"כ מסיים כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק. הרמז בזה שמקודם היה מדבר עם אליעזר והבטיחו כי יהיה משומרי הברית כי גם הוא נקרא בן כי היה תלמידו משק ביתו ותלמידים נקראים בנים כמ"ש ושננתם לבניך ואז ממילא כאשר יהיה בשמירה מעולה תמיד אז תוכל להיות שליח בדבר זה ולקחת אשה לבני ליצחק:
9
י׳ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו. נקדים מ"ש בפי' הפ' תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. כידוע כי כל העולם נברא במדת החסד כמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה והוא מדתו של אברהם כמ"ש בהבראם. והשבע ספירות מתחילין במדת החסד. והשלש ראשונות הם מעולם הזקנה כמ"ש איה חסדיך הראשונים. וז"ש בגמ' פעמים שאתה מתעלם זקן ואינו לפי כבודו. וזה שאנו מתפללין יסוד צדיק בשבעה נעלם כו' צדיק אתה ה'. וידוע כי האבות עשו הרצון לברי"ע כמ"ש בגלל אבות שעשו רצונך. וז"ש תתן אמת ליעקב חסד לאברהם כי נשמתו של יעקב היה מהראוי לבא בעול'.כי היה לו הכנה מאבותיו כי בשעת העקידה היה א"א צופה עליו כמ"ש ברמז ויבק"ע עצי עולה אותיות ויעקב. וז"ש יעקב אשר פדה את אברהם מאור כשדים. אבל נשמתו של א"א לא היה בעולם מי שימשוך אותו כי תרח לא היה כוונתו להוליד בן צדיק כמוהו. אך הרצון על א"א מתחלת הבריאהעל בחי' החסד הזה הוא רעווא דרעווין וז"פ תתן אמת ליעקב חסד לאברהם כנ"ל:
10
י״אונחזור לביאור הכתוב ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו. פי' שאמר אל בחי' העבדות שלו זקן ביתו לעורר עולם הזקן מלא רחמים. המושל בכל אשר לו. כל רומז לבחי' צי"ע והיה מושל בההשפעו' שירדו ביושר לבנ"י. כמ"ש מזקנים אתבונן כו' מכל אורח רע כלאתי רגלי כו' פי' ע"י שהמשיך ההשפעות מעולם הזקן עי"ז היה מונע השפע בלתי לכת למקו' שאינו ראוי לבל יבזוו זרים. וז"ש משוך חסדך ליודעיך הם בנ"י תמשוך להם החסדים. אל קנא ונוקם לצרים עוזבי השם כו' אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני שלא ירדו ההשפעות לסט"א רק אל ארצי ואל מולדתי תלך לבנ"י זרע קודש. ועד"ז פרשנו לעיל בפ' ואברה' ושרה זקנים באים בימים שהיו משפיעים החסדים מעולם הזקנה. חדל להיות לשרה אורח כנשים בחי' מקבל שהיא היתה ג"כ בחינת משפיע. וזה גם כן ואברהם זקן בא בימים שהמשיך מעולם הזקן בז' ימי הבנין כמ"ש עולם חסד יבנה:
11
י״בויברך את הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים לעת ערב לעת צאת השואבות. הנ"ל בזה עפ"י מ"ש בגמ' עירובין דף מ"ה ע"א בר' טרפון שהיה לן בליל שבת חוץ לעיר למחר נכנס ודרש כל היום. בארנו בפ' מצורע באריכות לרמז בזה על מעלות הצדיק שבידו להעלות הנשמות הנדחים ובפרט בליל שבת שאז הוא עליית העולמות למעלה. לכן המנהג להפוך לצד מערב בשעה שאומרים בואי בשלום בקבלת שבת לרמז על הנשמות הנדחים לחוץ גם הם יעלו:
12
י״גוזה ויברך את הגמלים מחוץ לעיר. פי' הנשמות הנדחים מחוץ לעיר הקודש גבול הקדושה. כי לכך נקרא ירושלים עיר הקודש מקור מחצב הנשמות למעלה. ע"כ גם אותן הנשמות הבריך ונטע אותם בקדושה אל באר המים. לעת ערב הוא ערב שבת קודש (עיין בזוה"ק דף קפ"א ע"ב) בתפלת המנחה. לעת צאת השואבות אותיות שבת:
13
י״דויאמר ה' אלהי אדוני אברהם כו'. (ברכות דף ז') אמר ר' יוחנן משום רשב"י מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנא' ויאמר אדני (אלהים) במה אדע כי אירשנה. ודבריהם ז"ל צריכין ביאור. אך הנה לשון קריאה הוא לשון חיבה שהוא לשון יחוד כמבואר בזוה"ק בהרבה מקומות. והוא שאמרו ז"ל שעד שלא בא א"א לא היה אדם שקראו להקב"ה שהוא רמוז לז"א כידוע לי"ח ואדוני הוא בחי' המלכות שעד א"א לא היה היחוד זו"נ רק א"א הוא קרא ועשה היחוד כנכון. וז"ש עוד שם בגמרא.אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם שנאמר כו' והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני כו' למען אברהם שקראך אדון. ויש להבין למה רק בשביל אברהם ולא בשביל שאר האבות. אך הנה כאשר א"א ע"ה הוא היה הצדיק הראשון בעולם שתיקן היחוד שלמע' לשם אדני כנ"ל. הנה גם בהגלות צריך להמשיך בשביל ודרך הזה היחוד שעשה א"א וזה בשביל אברהם היינו הדרך ושביל כנ"ל. וז"ש ברוך ה' אלהי אדוני אברהם. הנה ידוע לשון ברוך הוא לשון יחוד וה' אלה"י אדנ"י הוא היחוד זו"נ כנ"ל. וזהו אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני. פי' שלא נפסק היחוד מעם אדוני כי הפועל יחוד אלהי אדנ"י הוא אברהם כנ"ל. וזהו ויאמר ה' אלה"י אדנ"י הפועל היחוד הזה הוא אברהם כנ"ל. והבן:
14
ט״והקרה נא לפני ועשה חסד עם אדוני אברהם. ר"ל עשם חסד עם זה שהוא עם אדוני אברהם. הנטפל להצדיק גם עמו יהיה החסד כי אליעזר דאג אולי לא יעלה בידו הזיווג היקר הזה של יצחק אע"פ שהיה מאמין בדברי א"א ע"ה כי תבא אל ביתו אשה ממשפחתו וממולדתו אכן ירא פן לא יוגמר על ידו השידוך היקר הזה. לכן התפלל כ"ז ע"ע הקרה נא לפני ותצליח דרכי שיקדים על ידי המצוה רבה כזו. אבל אברהם אבינו לא היה צריך לתפלתו כי גזר אומר ויקם לו:
15
ט״זועשה חסד עם אדוני אברהם. הנראה לרמז בזה גודל מעלת דיבוק חכמים והצדיקים שבדור אשר מזמן הבעש"ט נגלה לנו גודל מעלה זאת כי מפיהם אנו חיים. ובזה פרשתי בפ' נצבים פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום מעם ה' כו' שרש פורה ראש ולענה. דלכאורה אין הבנה בדבר זה כי כבר נכפל בפ' הקודמת פעמים רבות בתוכחה והיה אם לא תשמע כו' ומה חדש כאן במה שכתוב אשר לבבו פונה כו'. אך התורה מרמזת בזה שלא ירום לבב אנוש להתנשא ולהרים ראש כי אינו צריך להיות יונק מהרב המובהק. ויקיים בנפשו מאחז"ל עשה לך רב. וזה שאמר אשר לבבו פונה היום מעם ה'. היינו שמפריד עצמו מהצדיק אשר הוא דבוק בה'. ומזה יצמח כי הוא שורש פורה ראש ולענה. כי בעיניו הוא לראש ובאמת הוא מרה כלענה. וז"פ אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי. כאשר יודע מרת נפשו שאינו ראוי לעמוד בהיכל המלך לשפוך תחינתו לפני הש"י. אך ההתחזקות ע"י הצדיק עזרי מעם ה' הצדיק הדבוק בה' יעורר עליו רחמים. ונחזור ביאור הפסוק ועשה חסד עם אדוני אברהם. כי כשהלך מביתו של אברהם אמר כן אל לבו כי הוא ראוי לעשות עמו חסד מחמת שהוא דבוק להצדיק אברהם עם אדוני אברהם והבן:
16
י״זהנה אנכי נצב על עין המים כו'. נקדים לפרש הפסוקים להלן כתיב ואבא היום אל העין. ומה הלשון אל העין. גם בפסוק שלאחריו שפרש"י היום יצאתי והיום באתי מלמד שקפצה לו הארץ. מה זה הדבר שהיה נחוץ לעשות נס כזה בקפיצת הארץ ללא צורך ומה פסידא היה אם היה בא ביום המחרת. אמנם כבר בארנו לעיל בענין השבועה אשר השביעו א"א ע"ה שים נא ידך כו' אשר לא תקח אשה לבני כו'. לרמז בזה כי על השליחות הזה היה צריך השליח להיות משומרי הברית שליחו של אדם כמותו מה אתם בני ברית כו'. וידוע כי עיקר מכל השמירות אב"ק הוא שמירת עינים כמ"ש איה הקדשה ההיא בעינים. הקדשה היא בעינים. ואותיות עין עה"כ מולה גימט' סמא"ל וז"ש הנה אנכי נצב על עין המים.שהיה מעלתו למעלה להנצל מן הס"ם. וזה שפיר היה צריך לנס הזה להיות לו קפיצת הדרך כמ"ש ואבא היום אל העין לפ"מ שאמר ר' שמעון בן יוחאי לבניו אנשים הללו אנשי צורה הם. ר"ל שלא פגמו צורתם כי הם משומרי הברית. וז"ש לו שים נא ידך תחת ירכי להשמר בבחי' זאת מכאן והלאה להיות גם אתה בן ברית. וידוע כי לינת לילה פוגם כי הלילה זמן שליטת החיצונים. ולזה בקדשים הפסולים אי' עובר צורתן כי ע"י לינת הלילה הוא עובר צורתן. וזה הסברא כי הלילה פוגם אצל הנותן טעם לפגם. וז"ש ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדי' בבית ה' בלילות. פי' שעומדים על משמרתם בלילו' להיות נשמרים. ולזה אמר היום יצאתי והיום באתי כי אם היה נתעכב בלילה לא היה ביכולתו לעמוד על משמרתו להיות נכון לשליחות הזה. כי השליח צריך להיות עומד באמונתו נגד המשלח וז"ש ואשיב לשולחי דבר. ומזה יש ללמוד מוסר השכל כאשר ישים האדם אל לבו כי הוא נשלח מן הש"י לעשות רצונו. להיות נשמר מכל רע. וכל הדברים הללו היו הכנה לשליחות הזה להיות בשמירת ברי"ק. ולזה פירש"י שקפצה לו הארץ. פי' הארציות שלו קפצה ממנו והי' נשמר ממילא מכל רע בשמירה מעולה כראוי:
17
י״חויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת. הנ"ל טרם גימט' רמ"ח רמוז לרמ"ח איברים עם כללות האדם גימט' מט"ר טר"ם כלה הוא לשון כלתה נפשי. פי' שבכל כללות רמ"ח איברים יכלה ויכסוף לדבר לפני הש"י ב"ה בתורה ותפלה. עי"כ והנה רבקה יוצאת ומתעוררת. היא השכינה יוצאת לעומתו. וכן ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב כו'.וכן כלה הוא כל ה' טרם הוא מט"ר יערוף כמטר לקחי שהוא השפעה מבחי' כל לבחי' ה'. וכן בברכת יצחק את יעקב עברו הברכות בבחי' דו"נ כנ"ל. והבן:
18
י״טגם לגמליך אשאב. הנראה לרמז בזה גודל מעלת המחזיקים ידי ת"ח הם תמכי אורייתא אף שאין בהם תורה אעפ"כ גם המה ראוים לשכר טוב ולהשפעות טובות. וזה הפי' גם לגמליך הם הגומלי חסדים. אשאב להשפיע להם כל טוב וחסדים רבים:
19
כ׳גם תבן גם מס"פוא ר"ב עמנו. הנה שני האותיות ראשונות של מספוא גימט' מאה והשאר עם תיבת ר"ב גימט' רפ"ח שהוא רמוז שהיו שם הניצוצין מהרפ"ח שנפלו ומאה ברכאין היורדים בכל יום עמנו להעלותם ע"י העלאת מ"נ וע"י שאמר לא אוכל עד אם דברתי דברי שהם ד"ת העלה את כולם לכך אח"כ בא לאכול. וזהו ותקם רבקה ונערותיה הם נערות השכינה נערות אסתר ע"י העלאת ניה"ק ותלכנה אחרי האיש. אבל להלן כתיב וישלחו את רבקה ואת מניקתה. והבן:
20
כ״אויאמר לא אוכל עד אם דברתי דברי כו'. ויאמר עבד אברהם אנכי. ידוע דברי חכז"ל שהיו נותנים סם המות במאכלו לכן היה אמר לא אוכל עד אם דברתי דברי. הנ"ל לרמז בזה עפ"י הידוע גודל מעלת הנהנה משולחנו של ת"ח הצדיקים אשר קדושת מאכלם מביא אל האדם קדושה יתירה לסייעו לעבודת הבורא. לא כן המאכל הבא מסט"א הוא מטמטם לב האדם והוא כמו סם המות לאיש אשר ישר הולך. לכן באמת הם לא נתנו כלום סם בתוך מאכלם. אך המאכל שלהם היה לפני העבד הזה כמו סם המות. יען כי הוא היה רגיל לאכול משולחנו של א"א ושרה אמנו היא המכינה ומבשלת המאכל מצד הקדושה וכל טועמיה חיים זכו. לכן כאשר בא העבד אל בית לבן ובתואל היה ירא לנפשו ממאכלם לבל יטמטם לבו כמו סם המות. לזאת לא רצה לאכול עד אשר ידבר ד"ת כי הד"ת מביא הקדושה לתוך המאכל. לזה אמר עבד אברהם אנכי וזהו הד"ת כי המספר בשבחו של הצדיק הוא כמו ד"ת. ובזה היה ניצול:
21
כ״בויאמר עבד אברהם אנכי. הנ"ל בזה להיות האדם מכיר תמיד בשפלותו לבלתי רום לבבו מאחיו אע"פ שהוא באמת בעל מדריגה בכ"ז לא יגבה לבו. וזה הרמז בגמ' הגגין והעליות לא נתקדשו בבהמ"ק רק מה שהיו שווים לקרקע. הרמז בזה כי המעלה והגג אינו מקודש רק מה שהוא שוה לקרקע העזרה ר"ל מי שהוא בבחי' השפלות שוה לקרקע כמש"א ואנכי עפר ואפר. וכן היה באליעזר אע"פ שהיה במדריגה העליונה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים אעפ"כ הודה ולא בוש לומר עבד אברהם אנכי והנני רק עבד לעובדי השם:
22
כ״גואבא היום אל העין וכו'. פרש"י אמר ר' אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים כו'. הנ"ל עפ"י מ"ש הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'. עפ"י מ"ש הרמב"ן בסוף פ' בא וז"ל וכוונת רוממת הקול בתפלות וכוונת בתי כנסיות וזכות תפלת הרבים זה שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם ויפרסמו ויודו ויאמרו בריותיך אנחנו ע"ש. וידוע גודל מעלת הצדיקים האבות הקדושים וכדומה כי המספר בשבחם זהו רצונו ית"ש והוא כמו ד"ת. כאשר ראינו כל ספר בראשית הוא. רק סיפורי המעשיות והתלאות אשר מצאו את אבותינו הקדושים והוא בתוך החמשה חומשי תורה יחשב. יען כי קב"ה ואורייתא וישראל חד. לכן האמנם כי התפארת והגדולה לחי עולמים לבד. ומי שנותן שבח והודיה לאחד מכל צבא מרום ולכוכבי לכת הרי הוא כעובד ע"ג וכופר בעיקר ח"ו. אבל לספר בשבחם של צדיקים להללם ולשבחם זה הוא רצונו ית"ש מפני כי הם התורה כמ"ש כי לא דבר רק הוא מכם. התורה היא רק מששים רבוא נשמות.בנ"י כי ששים רבוא אותיות לתורה. וז"פ הללו עבדי ה' הללו את שם ה' פי' מה שמהללים עבדי ה' הם הצדיקים זה הוא כמו שמהלל שם ה' כי זהו רצונו ית"ש. וזה כוונת רש"י יפה שיחתן של עבדי אבות פי' העבדות של האבות הוא הרצון ותכלית הבריאה רק בשביל ישראל שיקבלו התורה. לכן הרצון הוא האב והתולדה נקרא בשם בן.וזהו תורתן של בנים:
23
כ״דא"י ואבא היום אל העין. פרש"י היום יצאתי והיום באתי. יש לדקדק מה קמל"ן בזה היום באתי. אך הענין יש לבאר עפ"י מ"ש ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית. כי כל מעייני החכמה והתורה מתחדש בכל יום ע"י חדושי תורה שהצדיקים מחדשים ובזה מתחדש בכל יום מעשי בראשית. א"כ העבד הזה שכתוב עליו דמשק אליעזר שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים היה צר לו מאד שיתבטל יום הזה מחדושי תורה של א"א ע"ה. לכן היום הזה שהלך מאת פני א"א וישמע ממנו דברי תורה היה ההכרח שיבא באותו היום למחוז חפצו למען לא יתבטל יום אחד מלשמוע חדושי תורה מפי רבו אשר ע"י תורתו מתחדש בכל יום מעשי בראשית:
24
כ״הואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה. הנז"ם עולה בגימ' ק"ב לרמז על המאה ברכות הנשפעים בכל יום ע"י הצי"ע כמ"ש בר' חנינא בן דוסא וחנינא בני די לו בקב חרובין. פי' שהיה בכוחו להשפיע ק' ברכות לעולם החרובין ג"כ ולבטל מהם כל הדינין דמתערין ולהפוך הכל לרחמים. וזה רמז על מדתו של יצחק בחי' הגבורה אעפ"כ היה בכוחו להשפיע רחמים וחסדים להפוך מדה"ד למדה"ר.כמו שראינו בברכותיו ליעקב אבינו ע"ה כולם רחמים וחסדים.וזה הרמז ואשים הנזם על אפה. הנזם עולה ק"ב אפ"ה עולה פ"ו בגימט' אלהים. פי' כי הגביר החסד ומאה ברכות להמתיק הדינין להפוך למדת הרחמים והחסד:
25
כ״ווישלחו את רבקה ואת מניקתה. יבואר עפ"י הידוע כי השפע של ב"י צריך להיות מסטרא דקדושה כי השפע הבאה מסט"א הוא מטמטם לבו של אדם ומביאו לידי חטאים ח"ו. לזה בזמן הגלות בין העובדי כוכבים כתיב לחמם טמא כי השפע בא ע"י הסט"א. ובזה פרשתי מ"ש יעקב לבניו חיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף. שהוא דבר תימה על יעקב אבינו ע"ה החתום במדת האמת איך הוציא מפיו דבר זה אשר לא כן היה. אולם כוונתו היה איך שיהיה אם הוא חי היה ירא לנפשו שתבא השפע אל יוסף מסטרא דמסאבא. וזש"א חיה רעה אכלתהו טרוף טורף השפע ופרנסתו יהי' מבחי' חיה רעה. וז"פ להבדיל בין הקודש ובין החול וכו' ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. פי' להבדיל בין השפע הבאה ממקום קדוש ובין הסט"א. וז"ש זאת החיה אשר תאכלו. זאת היא השכינה משפע הבאה מסטרא דקדושה תאכלו. אך ה' ברוב רחמיו וחסדיו הציל אותו משליטת החיצונים לכן כתיב ויברך ה' את המצרי בגלל יוסף ששלח הברכה בבית המצרי כדי שלא יהנה יוסף משפע של הסט"א. דאל"כ מה אשמעינן התורה ששלח ברכה למצרי. אך כל זה היה לטובת יוסף הצדיק כנ"ל. וכן גבי יעקב כתיב נחשתי ויברכני ה' בגללך. ר"ל שהיה הברכה בבית לבן הרשע עבור יעקב שלא יהנה משפע הסט"א של לבן הרשע. וז"פ הפ' שהתחלנו וישלחו את רבקה ואת מניקתה אברהם מה אשמעינן בזה. לרמז בזה כי תיכף כאשר הוגד לאברהם הנה ילדה מלכה גם היא וכו' ובתואל ילד את רבקה כו'. היה א"א ע"ה צופה ברוה"ק שזאת העלמה תהיה זיווגו של יצחק בנו והיתה צריכה שמירה מעולה לבל תהנה משפע הסט"א. לכן שלח להם מינקת לשון השפעה שתהיה יונקת ממנה. ועתה כאשר נגמר הזיווג הזה וישלחו את רבקה לביתו של אברהם ולא היו צריכים עוד להמינקת היא ההשפעה ההיא. לכן כתיב וישלחו את רבקה ואת מניקתה:
26
כ״זותקח הצעיף ותתכס. הנראה לרמז בזה גודל מעלת הצדיק יסוד עולם אשר גדול כח החוסים בו הזוכים לקבל פניו בזה נעשה לבוש לנפש רוח נ"ר ר"ת "נפש "רוח. צעי"ף עולה גימט' נ"ר. לכן בעת אשר ראתה את יצחק אבינו ע"ה הבינה זאת בדעתה כי הוא הצי"ע. לכן כתיב ותקח הצעיף ותתכס להיות לה בחי' לבוש לנפש רוח עולה נ"ר. וזה הרמוז בדברי רז"ל נר היה דולק מע"ש לע"ש. לכן ויביאה האהלה שרה אמו:
27
כ״חויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו. פרש"י נחמו תנחומי אבלים. יש להתבונן בזה למה לא היה כזה עוד בכל הצדיקים שנסתלקו מן העולם שכביכול הקב"ה ינחם לאבלים כמו ליצחק. אכן הנה אמרו רז"ל כי ברכת מחיה מתים הוא כנגד יצחק אבינו ע"ה והוא תיקנה. יש ג"כ לשום לב מה ענין שייכות הברכה הזאח ליצחק עד כי רק התעורר עליה לתקנה. אכן הנה כאשר ישער האדם ענין ההעדר והסתלקות א"א ע"ה מן העולם וכשנתבונן על מרירת נפשו של יצחק כשמת אביו על פניו. הנה אמנם כמוהו לא נהייתה מן העולם ואחריו לא יהיה כן כי הנה יצחק אך הוא ידע והבין גודל מעלת אאע"ה שהוא היה יחיד הראשון בעולמו שהתגלה אלקותו ית"ש בכל העולמות. וכל העולמות הם תלוים רק על פיו ורוחו של א"א. כי רק עליו היה הכוונה בתחלת הבריאה. ובכל יום התהלך ממדריגה למדריגה עד אין תכלית ואין סוף. וכל שעשועיו של הש"י ב"ה רק באברהם כמ"ש אברהם אוהבי אברהם עבדי. נמצא כל שעה וכל רגע שהיה א"א חי בעוה"ז יקר היתה מאד מכל חיי זולתו אף אם יחיה אלף שנים. ומה גם בעת ההיא שהיה א"א יחיד בעולמו ואין זולתו עוד לעבוד כמוהו. הנה כי כן כל שיחתו ועיונו של יצחק לא היה כל הימים רק באברהם. לכן כאשר פתאום חלף והלך לו ממנו לא היה יכול למצוא מרגוע לנפשו כי כמוהו לא נהייתה מתחלת בריה"ע עד אברהם ואחריו לא יהיה כן כי יש צדיקי' רבים העובדי' את ה' תמיד (אבל לא כאברהם). לכן לא היה יכול להתנחם זולת אשר יבא העת אשר יקיצו ישיני עפר ויחיו המתים וישוב אביו אליו. וזהו שהתנחם ותיקן ברכת מחיה מתים ונאמן אתה להחיות מתים זהו הוא שעשועיו של הש"י. ולכן גם הש"י נחמו בתנחומי אבלים ע"ז כי ישוב להחיות מתים ויעבדו את ה' לעולם. אמן:
28