תפארת שלמה, על התורה, כי תשאTiferet Shlomo, on Torah, Ki Tisa

א׳כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם. הנ"ל ע"ד שא"א צרורא דלעילא דבי' חיי כולא ויתרבי חילא ותיסק עד רישא. כי אמנם הנה עיקר העבדו' של הצדיקים הוא במס"נ והוא שאמרו חכז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן כי בחי' המ"ן הוא מס"נ והוא כי בתחלה לא ידעו מה הוא כי לא ידעו את ה' וע"י המן נאמר ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים והידיעה הזאת באה על ידי מס"נ וזהו שבחי' המן שירד לישראל הוא היה מבחינת התורה כמבואר במ"א. והנה זה הפי' צרורא דלעילא ר"ל הצדיק נצרר בצרורא דלעילא כמ"ש והיתה נפש אדוני צרור' בצרור החיים שהוא מס"נ נפש דוד כמ"ש אליך ה' נפשי אשא. דביה חיי כולא שנכלל באור החיים העליון שהוא חיי כולא. ויתרבי חילא הוא כמ"ש באלהים נעשה חיל. וישראל עושה חיל. וזהו אנשי חיל יראי אלהים. וע"ז השכינה נקראת אשת חיל. ותיסק עד רישא. פי' כי הצדיק הזה הוא עולה עד למעלה רישא דכל רישין כמ"ש המתנשא לכל לראש וע"ז נקראו ראשי בנ"י המה וכן ראשי אלפי ישראל שהם עולים עד הראש כנ"ל. וז"ש הכ' כי תשא את ראש בנ"י להעלות' למעלה ראש לפקודיהם הוא בחי' התורה והמצות שנקראים פקודי ה' ונתנו איש כופר נפשו הוא מס"נ לה' בפקוד אותם למסור עצמם בקיום המצות שהוא בפקוד אותם. אז ולא יהיה בבנ"י נגף בפקוד אותם שלא ילכו המצות להסט"א להנגף לפני אויביהם כמ"ש ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים. פדני מעשק אדם. וע"ז אמה"כ בבנין הבית (במלכים ו' ). כי מגרעו' נתן לבית וכו' לבלתי אחוז בקירות הבית שלא יהא אחיזה להחיצונים בקירות הבית כמ"ש כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים כו'. אמן:

ב׳א"י כי תשא את ראש בנ"י וכו' . נקדים מ"ש בפי' הפ' במגלת אסתר כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים. פי' מרדכי עשה בהיפך מדעת של אחשורוש לשון שינוי כמ"ש בגמ' כל המשנה מדעת בע"ב. כי אחשורוש היה כל כוונתו רק להראו' תפארת גדולתו וגם המשתה אשר עשה היה גם כן להראות גדולתו ולא היה דעתו לטובת הדור כמ"ש אח"כ וישם המלך אחשורוש מס על הארץ להוציא מהם הוצאות המשתה. לא כן הצדיקים כל מגמתם לטובת הדור וז"ש וגדול ליהודים כל גדולתם עבור היהודים ואינם מסתכלים עבור עצמם כמ"ש הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם. הצדיק נקרא טוב כמ"ש אמרו לצדיק כי טוב. והישרים הם בלבותם לדרוש טוב עבורם. וז"ש אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. כי יש ב' בחי' בצדיקים הא' המסתכל בדרכיו שיהיו במישור ואינו משגיח כלל בטובת הדור. אך הצדיק האמיתי הוא הדורש טוב תמיד לכלל ישראל כמ"ש טוב אתה ומטיב למדני חוקיך. ר"ל כמו שהקב"ה הוא טוב ומטיב כאשר כל בריאת העולם היה רק להטיב כמו כן התפלל דוד המלך שיהיה לימודו בבחי' זו להיות טוב ומטיב לאחרינא בזו הכוונה למדני חוקיך. וז"ש ובכן צדיקי' יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברנה יגילו. פי' שמחת הצדיקים הוא מה שישרים יעלוזו וכו'. וזה הפי' בתפלת מוסף דר"ה כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצת כל החוסים בך. פי' הדורשים ומתפללים לטובת העולם בכלל להשפיע להם טובות בזה לא יכשלו וזכותם עומדת לעד. וזה היה ג"כ בחי' מרדכי היהודי דורש טוב לעמו וכו'. ונחזור לביאור הכתוב. כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם הצדיקים הם הראשים ומנהיגי הדור יהיו בבחי' זו. ונתנו. כל מגמתם להשפיע טובת הדור ועוד גם זאת ונתנו כופר נפשם לה' בפקוד אותם. כאשר יחסר דבר להדור יהיו במס"נ עבורם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כי לא יזיק להם מאומה רק אורך ימים ושנות חיים יוסיפו להם. וזה הרמז ג"כ בפ' זו ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור. רמז למרדכי כמ"ש בגמ' מר"י דכ"י כי הוא היה במדריגה זו דורש טוב לעמו לכן היה המנהיג הדור באמת וז"ש בשמים ראש שממנין אותו משמים לעורר רחמים וחסדים על הדור. וז"ש בתנא דבי אליהו מפני מה זכה משה וכו' שכל ימיו היה מתאנח ומצפה על כבודם של ישראל שיהיה שלום ביניהם לבין אביהם שבשמים וכל תורתו היה ג"כ לטובת הדור כמ"ש משה קבל תורה מסיני ומסר' ליהושע. וז"ש בס' נועם אלימלך בפ' יערוף כמטר לקחי. כמו שהגשם מרווה את הארץ והוא אינו נהנה כלל אדרבא הוא מתקלקל ונכנס ברפש וטיט רק הוא לטובת העולם להצמיח ולהוציא לחם מן הארץ כן יערוף כמטר לימודי כו' וז"ש הכ' כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ וכו' ולחם לאוכל כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי וכו' לרמז על הנ"ל שיהי' לימודי באופן הזה להצמיח ישועות והשפעות טובות לכנ"י:

ג׳א"י כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם וכו' . וסיום הפרש' ובבוא משה כו' לדבר אתו יסיר את המסוה כו'. כבר בארנו הפי' מ"ש בגלל אבות שעשו רצונך. פי' שעשו הרצון להש"י לבריאות העולם. אבות לשון רצון כמ"ש ואביתה תהלה. גם משה עם הכולל עולה גימ' רצון. וז"ש חנון ורחום וצדיק הקב"ה הוא רחום וחנון עכ"ז צריך להיות ג"כ צדיק בעוה"ז אשר יהיה צנור ההשפעות. וז"ש להנחיל לכל צדיק וצדיק. הצדיק שלמטה הוא מעורר בחינת צדיק שלמעלה. וכזה פרשתי בפ' (תהלים ק"ה) אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת. הם הצדיקים המגינים על הדור ושומרים המשפט הם הדינים להמתיקם ולהגן על הדור. ובזה הם עושים צדקה בכל עת להוריד השפעות טובות בעולם. כמ"ש בר"ח בן דוסא כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו'. וז"ש בגמרא נכנסו חכמי הדור אצל דוד המלך בבקר ואמרו לו עמך ישראל צריכין פרנסה. למה דוקא בבקר. אך הענין טפ"י מ"ש רק הרחק לא תרחיקו ללכת העתירו נא בעדי כי דרך הצדיקים הגדולים בהגיע זמן התפלה באמרם שירות ותשבחות הם בהתפשטות הגשמיות ומחשבותם דבוקה בעולמות העליונים באהבה ויראה וממילא נשכח מלוח לבם צרכי עוה"ז בפרט דוד המלך נעים זמירות ישראל באמרו לך ה' הגדולה כו' איך יעלה מחשבתו על צרכי כנ"י בעניני עוה"ז לכן נכנסו החכמים האלו בבקר אצלו להזכירו כי עמך ישראל צריכין פרנסה. וכדומה לזה מצינו בפסוק ויואח בן אסף המזכיר. להזכירו בצרכי עוה"ז לכנ"י להשפיע' כל טוב. וזה שהתפלל דוד המע"ה זכרני ה' ברצון עמך. ר"ל תזכירני בתפלתי הרצון וצורך עמך. פקדני בישועתך לשין פקידה כמ"ש וה' פקד את שרה לשון השפעה כמ"ש פקדני בדבר ישועה ורחמים. וזה ג"כ הרמז בפ' זו ובבא משה לפני ה' יסיר את המסוה היינו הבושה מעל פניו לבקש צרכי עוה"ז. רק ויצא ודבר אל בנ"י מה שנוגע לטובת הכלל להשפיע לבנ"י. וז"ש והיה בבא משה האהלה וכו' והשתחוו איש פתח אהלו. כי ענין ההשתחויה הוא בחי' הורדת השפע למטה. וז"ש אצל הי"ג מדות של רחמים וימהר משה ויקד ארצה וישתחו. כי י"ג מדות הם תיקוני' העליוני' נצחיים עומדים לעד וכוונת משה היה להורידם למטה. ולזה כאשר ראו את משה שבא אל האהל השתחוו איש פתח אהלו להוריד כאו"א שפט טוב לאהלו ע"י הצי"ע. וז"ש ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. ר"ל הוא עומד תמיד אצל משרע"ה להזכירו בצרכי בנ"י להתפלל עליהם. ונחזור לביאור הפ' כי תשא את ראש בנ"י. הם הראשי העדה הצדיקי הדור ואתפשטותיה דמשה בכל דרא כיהלומד תורה לשמ"ה מתעורר כחו של מש"ה. ורמז לו שיהיו בכל דור צדיקים בבחי' זו. לפקודיהם. פי' שידעו לרצו' הבורא ב"ה על חסרונם בעניני עוה"ז להיות זכרונם חקוק בלבבם בעמדם בתפלה ואפי' כי יעלו במדריג' העליונה עכ"ז אל ישכחו בצרכי בנ"א להשפיעם לכ"ט:

ד׳זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל כו' . יבואר עפ"י מ"ש במ"א על מ"ש טובים מאורו"ת שברא אלהינו ר"ת וס"ת אותיות מ"ת אך תיבת אור מפסיק ביניהם כי כן כח הצדיק להפריד בין האותיות האלו להפוך אותם לטובה. וגם בתיבת מחצית תיבת חצי מפסיק בתיבת מת כי המחצית השקל היה לכפרת בנ"י להצילם ממות לחיים. לכן גם עתה בזמן הגלות שאין לנו המצוה הזאת התקנה לזה נתינת הצדקה יותר מכדי יכולתו כמ"ש וחצו את כספו וגם את המת יחצון אם מנדבת לבו נותן צדקה אף בחצי עשרו אזי גם את המת יחצון להציל ממות נפשו ויזכה לחיים ארוכים:

ה׳כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה' . הנ"ל לרמז בזה גודל מעלת התשובה שלימה. אפילו אם מרד וחטא בעבירות גדולות ועבר על הפקודים יש לו תקנה ע"י תשובה. וזה מב"ן לעורר שם ב"ן עד בחי' כת"ר עשרים גימ' כת"ר שנ"ה בגימ' ספיר"ה:

ו׳א"י כל העובר על הפקודים כו' . הנראה לרמז בזה עפ"י מ"ש בפי' הפ' פקד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי כו'. לרמז על מדת היסוד שהוא עיקר ההכנה למתן תורה ור"ל פקד יפקוד ה' יצוה לכם תו"מ כמ"ש פקודי ה' ישרים אך והעליתם את עצמותי זהו כחי ועצמיו' המדה שלי הוא יסוד צדיק כמ"ש בפנים. וזה ג"כ הפי' כל הוא רומז לצי"ע כמ"ש מתנשא לכל לראש. כי כל בשמים ובארץ. ומי שזוכה לבחי' כל הוא העובר על הפקודים עולה על כל המצו' שהם פקודי ה' ישרים. ועי"ז יתן תרומת ה' :

ז׳אך את שבתותי תשמורו. איתא בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו'. יבואר עפ"י הגמ' יכול יהיה בנין בהמ"ק דוחה שבת ת"ל אך כו' לכאורה תמוה איך יעלה על הדעת שיהיה בנין בהמ"ק דוחה שבת לפי הידוע שהמשכן נגמר פעולתו בחדש כסליו והקימו אותו בר"ח ניסן ומה היה להם למהר לבנותו בשבת. אכן יבואר עפ"י מ"ש כי עיקר בית המקדש שיהיה השראת השכינה בתוכנו כמ"ש ושכנתי בתוכם לזה היה ס"ד שיהיה דוחה שבת ת"ל אך לשון מיעוט. פי' שגם עתה בזמן הגלות השכינה שורה בתוכנו כמו בזמן הבית בימי החול. אך לגודל ההשראה שהיה ביום השבת אנו מחכים לגאולה שלימה ב"ב. וז"ש מתנה טובה יש לי בבית גנזי שנגנז הבהמ"ק אעפ"כ יש לנו מתנה טובה ושבת שמה שיש בו ג"כ השראת הקדושה. וז"ש ולכל בנ"י היה אור במושבותם אותיות שבת כי האור שנגנז בששת ימי בראשית נתגלה ביום השבת לנו. וז"ש וברצונך הניח לנו כו' שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתנו והראנו ה' אלהינו בנחמת ציון עירך. פי' כי ביום השבת אין להתאבל על חורבן הבית ואיך אנו מצפים לראות בנחמה הלא נאמר שישו אתה משוש כו' כל המתאבל כו' זוכה ורואה בנחמה. אולם מזה האמונה שאנו מאמינים שביום השבת היא השראת השכינה בתוכנו בזכות זה נזכה והראנו בנחמת ציון במהרה בימינו אמן.

ח׳ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם. הנ"ל עפ"י מ"ש לעיל בפר' יתרו בענין הגבל את ההר וקדשתו. כי בשעת מתן תורה שהיו יורדים האורות הקדושים היה צריך מאד שמירה מהחיצונים לבל יהיה להם ג"כ יניקה מצד הקדושה כמ"ש סביב רשעים יתהלכון. לכן צוה השי"ת שגם בנ"י לא יגעו בהר כלל ועי"ז יהיה בחינת אור המקיף להם מסט"א. וזה שהיה ג"כ הצווי על הכהנים לנפש לא יטמא בעמיו. יען כי החיצונים מתאווים לאחוז בגבול הקדושה ולחטוף השפע והחסד שיורד ע"י הכהנים לכן היה צריך שמירה מהם והכה"ג שהיה במדריגה יתירה שכל החסדים עוברים על ידו היה צריך עוד יותר שמירה בבחי' אור המקיף לכן נאמר בו ועל כל נפשות מת לא יבא ומן המקדש לא יצא. פי' עי"ז לאיצא מן המקדש כלל השפע החוצה ולא יחלל את מקדש אלהיו שלא יבוזו זרים מצד הקדושה כי נזר משחת אלהיו עליו. פי' הקדושה יהיה בבחי' צמצום ושמירה מהחיצונים משחת אלהיו עליו אני ה'. וזה היה ג"כ ענין משיחת הכלי שרת דכתיב וקדשת אותם ופרש"י משיחה זו מקדשתם ומהו קדושתם כל הנוגע בהם כו' כל הראוי לכלי שרת משנכנס לתוכו קדוש קדושת הגוף ליפסל ביוצא. וגם זה הענין בקדשים שנפסל בלינה וביוצא כדי שלא יהא שליטה ויניקה לסט"א וכן בשמן המשחה כתיב שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם על בשר אדם לא יסך קדש יהיה לכם איש אשר ירקח כמוהו להריח בה ונכרת מעמיו. הרמז בזה כי שמן הוא בחי' חכמה אב"א ומבריח כל החיצונים וצריך גם כן שמירה לכן צוה הש"י על בשר אדם לא יסך שלא יהא להם שום צד נגיעה כלל ועי"ז יהיה בו בחינת אור המקיף כנ"ל. לכן גזרו ג"כ חכז"ל לבלתי לכת חוץ לתחום בשבת. כי עד ב' אלפים אמה היא גבול הקדושה של האדם בחי' רשות היחיד ויותר מאלפים אמה היא בחי' רה"ר לכן צריך שמירה לגודל קדושת שבת לבל יצא החוצה. ונחזור לביאור הכתוב ושמרו בנ"י את השבת. בחי' זכור ושמור בדבור אחד נאמרו בדברות הראשונות נאמר זכור כו' בחי' דכר ומשפיע. ובדברות אחרונות נאמר שמור כו' כאשר צוך כו' לעורר אותו הכח שהיה במתן תורה בשמירה מעולה מן החיצונים כי אז נצטוו על מצות הגבלה כנ"ל כדי שיהיה להם בחי' אור המקיף כנ"ל. וזה ג"כ הענין ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת כו' ביני ובין בנ"י. שיהיה השפע היורד בש"ק לבנ"י לדורותם ברית עולם כו' :

ט׳ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו כו' שני לוחת העדו' כו' כתובים באצבע אלהים. ולהלן כתיב ויפן וירד מן ההר ושני הלוחות בידו כו' משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. עיין רמב"ן שהקשה כי זה היה צריך לכתוב למעלה מיד כתובים באצבע אלהים משני עבריהם מזה ומזה כו'. אכן הנראה כי יש להבין ענין הלוחות האלו מה נשתנו מכל התורה כולה הלא כל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל כולה מפי הקב"ה ומה כח יוסיפו השני לוחות. אולם הנה כבר בארנו כי עיקר התורה כולה היא מהאותיות משורש הנשמות אלה שמות בני ישראל הנאהבים ונעימים לפני הש"י הם התורה כולה וכל או"א מבנ"י כאשר ישוב אל ה' באמת אזי כל אחד בזמנו הוא מאיר האות שלו בתורה. ויש ג"כ צדיקים אשר האות שלהם דבוק בשם הוי' ב"ה והם קרואי העדה אנשי השם כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום כי הדבוק בה' אינו נמחק לעולם. אכן יש עוד מעלה יתירה להצדיקי' הגבוהי' מאד אשר כל ענינם הוא בעול' רק במס"נ לכבוד הש"י אלה הם הכתובים באצבע אלהים חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה לשמה במס"נ כי הוא באמת בן חורין מסט"א כאשר מוסר נפשו שוב אינו ירא משום דבר והרי הוא בן חורין אך נעלה על כלנה מעלת משרע"ה מלבד שהיה במס"נ כל ימיו לכבוד הש"י הנה לי יתר שאת כי גם מסר נפשו עבור בנ"י להפיק טובתם כל הימים כמ"ש ואם אין מחר. ומס"נ זה אינו מצות עשה בתורה רק מאהבת הש"י לעמו כי חפץ בטובתם מסר משרע"ה נפשו עבורם להיותם רצוים ושלימים לפני הש"י כמ"ש בתד"א מפר מה זכה משה למאור פנים כו' שכל ימיו היה מצפה וכו' ועל כבודן של ישראל כו' ולא היה דורש ומבקש עבור עצמו כלל רק הכל לטובת כלל בנ"י כמ"ש אנכי עומד בין ה' ובירכם ר"ל כל עצמי רק זה אשר אני עומד בין ה' וביניכם לעשות שלום ביניכם וכל המעלות אשר בקש משרע"ה באמרו הראני נא את כבודך הודיעני נא את דרכיך לא בקש לעצמו ולצורך העבדות שלו רק עבור כלל בנ"י וכשראה אותו מעשה ר"לאמר הנה כי כן שלא יכולתי עד עתה להעלותם על מדריגה זו לשמרם שלא יבואו לחטא הזה אם כן צריך אני מעתה לנטלם ולנשאם ביתר שאת וז"ש ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה כו' א"כ הודיעני נא את דרכיך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה. פי' הודיער נא את דרכיך להנהיגם ביתר שאת וראה כי עמך הגוי הזה ושלך הם ראה נא להטיב' ולהעלותם ע"כ הראני כבודך ומדותיך הטובי' עמהם וכן היה כי נלה לו הי"נ מכילין דרחמי. והנה אחרי אשר כל ענין משרע"ה היה רק במס"נ גם עבור בנ"י לבד המס"נ עבור כבוד הש"י לכן בראשונה נאמר בהלוחות ויתן אל משה שני לוחות כו' כתובים באצבע אלהים פי' כי הלוחות היו כתובים רק באצבע אלהי'. פי' רק באצבע אלהים כמ"ש במס"נ לאלהים. אך אח"כ כשגלה מסירת נפשו עבור ישראל ויחל משה אז היו הלוחות כתובים ומלאים ממעשי משרע"ה משני עבריהם משני צידי מס"נ מזה ומזה הם כתובים והאירו האותיות בלוחות כמו שבארנו ולכך נאמר מחני מספרך אשר כתבת כי הלא כבר נכתב בהלוחו' מס"נ משני הפנים ובתורה כבר נכתב תפלתו של משרע"ה ויחל משה וינחם ה' על הרעה לכן בע"כ צריך אתה למחול ולישא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך הזה אשר כתבת בהתורה ובלוחות משני עבריהם (כי גם זו היא תורה כמו הלוחות שהצדיק מבטל הגזירה ומהפכה לטובה):

י׳וירא העם כי בושש משה לרדת כו' כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. יבואר עפ"י מ"ש במ"א בפי' הפסוק בתהלים ה' אלהינו אתה עניתם אל נושא היית להם כו'. פי' כי לפי גודל מעלת האיש כן צריך להיות לו מדת העניוות והשפלו' כמו שמצינו בהקב"ה כביכול כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו וכו' וכן אמר הלל הגבהתי היא השפלתי וכן היה באמת אצל משרע"ה שהיה במרום ופא"פ דבר בו לכן היה שפל בעיניו כמ"ש והאיש משה עניו מאד. וזה אתה עניתם שהבאת אותם למדת העטוה ע"י אל נושא היית להם. כל מה שהגבהת אותם יותר היו במעלות הענוה. לכן כאשר ראו העם כי בושש משה לרדת מן ההר. פי' כי נתבייש משה לרדת והיה ירא מזה כי כאשר ירד למטה יהיה לרב ומנהיג והיה טוב לו יותר שיעמוד למעלה במדת הענוה. לכן הם דמו כן בנפשם כי לא יבא עוד אליהם מחמת גודל הענוה. וזה שאמרו כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. פי' איזה מדת מה היא הענוה הגדולה כמ"ש ואנחנו מה. כי לפי גודל המעלה יבוא יותר למדת הענוה:

י״אוישכימו ממחרת ויעלו עולות כו' וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק. הנראה לבאר בענין זה להליץ טוב בעד כבוד בנ"י עם קדוש. לפמ"ש בתיקוני זוהר תקונא שתיתאי. וז"ל ויפן כה וכה וירא כי אין איש איש לדרכו פנו לבצעם מקצהו וכו' וכולהו צווחין ככלבין הב לן חיי מזוני וסליחה ומחילה וכתבנו לחיים וכו' ואינון ערב רב דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין. וזה י"ל בדור ההוא שנפלו אז ממדריגתם לעשות התורה ומצות ע"מ לקבל פרס. יען כי כל זמן שהיה משה עמהם שהוא הי' כולל הדעת שלהם הורה להם לעשות התו"מ רק בכוונה רצויה בלתי לה' לבדו. אך כאשר בושש משה לרדת נפלו בטעות ע"י הערב רב לעשות מעשיהם ע"מ לקבל פרס וזהו וישכימו ממחרת ויעלו עולות לשמים אך וישב העם לאכול ושתו להיות כווגתם לקבל פרם בעוה"ז בהשפעת אכילה ושתיה. וזש"א להם משה אח"כ מלאו ידכם היום לה' כמ"ש שאו ידיכם קודש רמוז על עשיית המצוה ומעש"ט בלתי לה' לבדו כמ"ש ומעשה ידינו כוננה עלינו וזה ענין מלאו ידכם היום לה' רק למלאות רצונו לבד בלי שום תערובות צרכי בנ"א ע"מ לקבל פרס. אז תזכו לתת עליכם היום ברכה:

י״ב(מכי"ק)
שוב מחרון אפך וכו' . הנ"ל עפ"י מ"ש בפ' ושב ה' אלהיך את שבותך. דהנה מצינו בגמ' ברכות בפ' אין עומדין דהקב"ה מתחרט על בריאת היצה"ר שנאמר אשר הרעותי. ויש להבין אמאי יש יצה"ר בעולם לא יברא היצה"ר מעתה. אך האמת הוא כן. אם האדם מתחרט על עוונותיו ועושה תשוב' שלימה אזי מתעורר כן למעלה בחי' תשובה כי כל מצוה שהאדם עושה למטה כן הוא מעורר למעלה דוגמתו כמ"ש בתפלין מנין שהקב"ה מניח תפלין וכן בכל המצות כידוע מספרי המקובלים. וזה הפי' ששכר מצוה מצוה היינו מה שמעורר למעלה כן המצוה דוגמתו. והנה בחרטה ותשובה מעורר כן למעלה החרטה על בריאת היצה"ר שהקב"ה מלמד זכות על ישראל הבעל תשובה שעשה הדבר עבירה זו:

י״גויפן וירד משה מן ההר ושני הלוחות בידו כו' מזה ומזה הם כתובים והלוחות מעשה אלהי' המה חרות על הלוחות. הנ"ל לבאר עפמ"ש בגמרא חרות על הלוחות חירות ממה"מ כמו שהכריזו בשמי' הזהרו בר"מ ובתורתו לפמ"ש בענין מעלת הצדיקים שהם זוכים לתקן האות אשר השורש שלהם בתורה לכן גם כל המעשים שלהם הוא ג"כ תורה וז"ש כתוב בתורתו של ר"מ כתנות אור באל"ף ואז הם חירות ממה"מ כי לא תשלוט בהם שום רע ח"ו. לכן ענין הלוחו' גם כן האותיות שלהם הם אותיות הצדיקים חקוקים בהם. וז"ש מזה ומזה הם כל מה שעבר עליהם וכל המעשים שלהם הוא התורה והם כתובים וחקוקים באותיות שבתורה. והלוחות מעשה אלהים המה כי הצדיקים נקראו אלהים כמ"ש עד האלהים יבוא דבר שניהם. והם חרות על הלוחות כר' ל:

י״דויאמר להם כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו וכו' ויעשו בני לוי כו' ויאמר משה מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה. הנה סמיכות הפסוקים הללו הם קשה להבין מ"ש שימו איש חרבו על ירכו. מה זה ענין לתת חרבו על ירכו דוקא. אולם הנראה לרמז בפסוקים הללו ענין מעלת ק"ש שעל המטה לפמ"ש בס' הכוונות כי ק"ש שעל המטה הוא לתקן ולהחיות אותם הטפות שיצאו ח"ו לבטלה ולהחזירם אל הקדושה ע"ש. נמצא כי צריך ב' כוונות אחת להמית הגופים שלהם והשנית להחזיר הנשמות אל מקום הני"ק העליונה הקדושה וכו' ואח"כ יבואו בעוה"ז כשאר כל הנשמות וכו' וכ"ז בסוד הק"ש דכתי' לא ישכב עד יאכל טרף ומרוב אור הגדול הנשפע משם אין יכולת אל הקליפות להתגבר ולקבל ההארה ההיא כלל ועיקר ואז הם מתים ע"ש. וזה הרמז מ"ש ויאמר להם משה כה אמר ה' שימו איש חרבו על ירכו. כה רומז לק"ש כ"ה אותיות בפ' שמע. איש חרב"ו עולה גימ' רי"ו. על ירכו רמז לשמירת אב"ק כפי הנ"ל לא ישכב עד יאכל טרף. עברו ושובו משער לשער במחנה הם השערים שלמעלה כמ"ש נודע בשערים בעלה. משער לשער במחנה ר"ל שירדו הנשמות למטה בקדושה כמ"ש והיה מחנך קדוש. והרגו איש את אחיו רמז על הנ"ל שענין הק"ש להמי' הקליפות. ויעשו בני לוי הם הצדיקים שדבוקים בהש"י כמ"ש הפעם ילוה אישי. ויפול מן העם מובן עפ"י הנ"ל. ויאמר משה מלאו ידכם היום כי איש בבנו ובאחיו. כבר הקשו הראשונים בזה ותירצו הפי' אחיו מאמו רק על בנו עדיין הקושיא במקומה אם הוא משבט לוי גם בנו הוא לוי והם לא חטאו ולפי הנ"ל ניחא כנ"ל. ולתת עליהם היום ברכה. כמ"ש יוסף ה' עליכם אלף פעמים שירדו הנשמות הקדושים דמעת העשוקים בתיקונם הראוי למטה כנ"ל. וכל העצה הזאת היו צריכים אז אחר חטא העגל. והבן:

ט״ווידבר ה' אל משה לך עלה מזה אתה והעם כו' אל הארץ אשר נשבעתי כו' לאמר לזרעך אתננה. הנה יש להבין ענין הציווי הזאת של עלה מזה אל הארץ כי לא נתקיימה עד אחר ארבעים שנה. ומה מקומה בזה ומה גם הלא כל הדור ההוא נשארו במדבר איך תהיה הציווי בחנם. גם מלת לאמר הוא מיותר. אך הנה הכתוב מלמד אותנו דרך העבדות בזה לה' שבא הדבור הזה אל משה אחר מעשה העגל מיד אחר אותה הצרה ר"ל שהגיע עליהם מיד אחר מתן תורה ויציאת מצרים וקריעת ים סוף שהיו אז במדריגה גדולה לאין שיעור ועד שהמלך במסבו נפלו ממדריגתם מטה מטה ונפל מהם כמה אלפים. והנה משרע"ה בהוציאו אותם ממצרי' וראה אותם לעלות במעלה העליונה הנה הוא חשב לעשות תיקון הגאולה העתידה מיד בימיו וכמו שאמר בהשירה כולה אז נבהלו אלופי אדום כו' תביאמו ותטעמו כו' ה' ימלוך לעולם ועד. כי הוא חשב לעשות תיקון הגאולה העתידה מיד בימיו וכמש"א בהשירה כולה אז נבהלו אלופי אדום כו' תביאמו ותטעמו בהר נחלתך כו' ה' ימלוך לעולם ועד. כי חשב אשר בגין בהמ"ק העתיד וכל נפילת הסט"א והחיצונים כולם יהיו מיד בעת ההיא לכן מיד ימלוך לעולם ועד כי תעביר זדון מן הארץ והיה ה' למלך על כל הארץ כמו שיהיה לע"ל בב"א. אכן כאשר נעשה אותה המעשה ונפלו מבחי' הגדולה ההיא ונאמר לו וביום פקדי ופקדתי וכדומה וראה משה רבינו ע"ה גודל העגם וכמה וכמה יעברו עליהם באריכות הגלות ושיעבוד גליות. הנה נצטער משרע"ה על זה מאד כי הסתכל וראה בעוני ישראל בגלותם וצערם אשר אין לסבול עוד כנ"ל. והנה מענין צער הזה של ישראל התמרמר והרע בנפשו מאד.ע"כ כשראה הקב"ה כי כן. אמר לו מיד לך עלה מזה. פי' עלה והסתלק עיניך ומחשבותיך מענין הזה ואל תהרהר אחר מדה"ד כי כן נכון הוא. וזה הוא לימוד ודרך העבדות לישראל לבל ישים אל לבו להסתכל כלום במשפטי הש"י ב"ה ומדה"ד ח"ו לדעת מה זה ועל מה זה ואל יקשה בעיניו כלום. כחו שבארנו בענין הסנה דכתיב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. כי כאשר הראה אותו אז הש"י ב"ה גודל העוני והשיעבוד של ישראל והיה קשה לכאורה מה חטאו ישראל יותר משבעים אומות להיות נרדים בעבודת הפרך. אבל אין להקשות כלום על הש"י ב"ה לכך ויסתר משה פרו כי ירא מהביט אל האלהי' זה מדה"ד למה תהי' זאת. לכן בשכר ויסתר מהביט זכה לתמונת ה' יביט. והוא ראי' כי כאשר באו אח"כ השוטרים ויצעקו אליו למה הבאשתם את ריחנו וכו' והצטער מאד והתחיל לצעוק למה הרעות מיד נענש כמ"ש עתה תראה כמבואר בדברי רז"ל. הנה לכך זהו הדרך שדבר אליו הש"י אחר מעשה העגל כשראה כי מר מאד אמר לו לך עלה מזה ואל תסתכל במדה"ד ואל ירע בעיניך על הדבר הזה כי הנה כל הדור הזה יהיו אח"כ במעלה הגדולה לאין שיעור ואל תסתכל בכל מה שיעבור עליהם עתה כי כן עלה במחשבה לפני מאז לאמר לזרעך אתננה ולא להם והם במדבר הזה יתמו כו'. אך אח"כ הנה כולם יעמדו לעולם ועד. וז"ש אחר זה ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה. פי' כי לקח את האהל ורוח קדושת השכינה שבו ונטה לו מחוץ למחנה לבלתי הסתכל במה יעשה ה' במחנה ישראל וזהו הרחק מן המחנה כי בעוה"ר הנה זהו על זמן רחוק באורך הגלות הזה. וז"ש והי' כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה. פי' כל איש מישראל המבקש ה' לעבדו בכל לבב יעשה כן שלא יסתכל כלום על מדה"ד ומשפטי ה'. אך יצא אל מחוץ למחנה לבל יסתכל ואל יקשה בעיניו כלום על מעשי ה' כי הכל לטובה וישועה האמיתית. אמן:

ט״ז(מכי"ק)
ולא שתו איש עדיו עליו ויתנצלו בנ"י את עדים מהר חורב. הקשו הראשונים כיון שלא שתו איש עדיו עליו למה הוצרכו להוריד עדים. אך י"ל עפ"י הזוה"ק עפ"י שרם עדים יקום דבר. דבר היא השכינה כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו. עדים הוא ק"ש עי"ן גדולה וד' רבתי אותיות ע"ד. שני עדים הוא ק"ש של שחרית וק"ש של ערבית. והנה עפ"י זה י"ל עדי"ם הוא ק"ש. י"ם הוא נו"ן שערי בינה כמבו' בזוה"ק פר' תרומה:

י״זוהיה כצאת משה אל האהל וכו' והביטו אחרי משה עד בואו האהלה וכו' וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו ודבר ה' עם משה פנים אל פנים וכו' ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. הדקדוקים בפסוקים האלו רבו כמבואר במפרשים. וגם יל"ד מה ענין הבטה הזאת וההשתחויה ההיא. ועוד מה שייך כאן ויהושע בן נון לא מש מתוך האהל. אולם הנה כבר בארנו מאמרים המבוארים בזוה"ק כמה פעמים שאמרו תלמידי רשב"י לפניו ווי לעלמא כד יסתלק בוצינא קדישא מנהון. כי לכאורה אינו מדרך המוסר לומר כן לפני מוריהם הקדוש. אך הכוונה בזה כי כאשר ידעו התלמידים הקדושים והבינו בעצמם כי כל ההארה האלקות הבאה להם הוא ע"י בוצינא קדישא רבם הגדול אשר הופיע עליהם ובאורו יראו אור בהיות עמהם כאחד. ע"כ דאגו מה יעשו אם יסתלק רשב"י מהם במעלות ועולמות העליונים כדרך הצדיקי' הקרובים אל ה' העולים ומסתלקים בכוונתם הרמה ואינם בעוה"ז כלל ואז אינם חושבים עוה"ז לכלום נגד העולמות העליונים הגבוהים לכך דאגו התלמידי' כשיעלה רשב"י מהם גבוה מעל גבוה ולא יהיה לו שום שייכות עמהם בעוה"ז ולא ישפיע להם מאורו הגדול וכן הוא הדבר בכל הצדיקים העומדים לפני ה' צריך להיות להם התחברות עם אנשי דורם אשר עי"כ בהעלותו יעלו עמו גם הם ויכול להוריד להם כל טוב וכמ"ש מי ימלל גבורות ה' להמתיק הדינין אשרי שומרי משפט הם השומרים וכובשים מדה"ד לבל יצא המשפט ובזה עושה צדקה בכל עת כי אינם מניחין מדה"ד לצאת על עוה"ז. ולכך בקש דוד המלך ע"ה זכרני ה' ברצון עמך להזכירו להתפלל עליהם בעת עמדו לפניך. וכן כאן כשראו ישראל שאמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה ואהרן והזקנים לא יגשו עמך במחיצתך אבל בכ"ז יעלו עמו במחשבתו כי דבוקים בו אבל העם לא יעלו עמו כלל. לכן בצאת משה אל האהל לדבר עם השכינה והביטו אחרי משה להתקשר בו בהבטם וראיתם עד בואו האהלה לדבר עם השכינה ועד בכלל כי התקשרו עמו בשעת הדבור ואחר כך והשתחוו איש פתח אהלו להוריד השפעה והקדושה איש פתח אהלו כי כן ענין ההשתחווי' מורה להוריד כ"ט וכן הי' ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ושב אל המחנה פי' הקדושה והברכה שב אל מחנה ישראל ואח"כ אמה"כ כל זה שזכו בנ"י להתדבק עם משרע"ה בשעת עלייתו אל ה' ע"י ויהושע בן נון שהי' אמצעי בינו ובין בנ"י וזהו ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל ועל ידו ג"כ התקשרו במחשבת' עם משרע"ה.לכן לא מש מתוך האהל להזכיר את משרע"ה בצרכי בנ"י:

י״חודבר ה' אל משה פנים אל פנים כו' ואח"כ כתיב וראיתם את אחורי ופני לא יראו. לכאו' היא סתירה אך י"ל דהנה הש"י הוא א"ס ואדם כל ימי חייו יכול להשיג הקדושה יותר בכל רגע ומה שמשיג הוא בחי' פנים ומה שהשיג מקודם הוא בחי' אחור אצלו כלימי חייו הוא כן משום שהקב"ה הוא א"ם וא"א להשיגו וז"ש וראיתם את אחורי. כל מה שמשיג יותר הוא בבחי' אחור דהא אפשר להשיג יותר. ופני לא יראו כי א"א להשיג מפני כי הוא א"ס. ולא יאמר האדם מה לי לטרוח בחנם שאיננו באפשרי להשיג הא"ס. אל תאמר כן כמו שהים א"א למדוד אותו אך אם האדם אינו מתחיל למדוד יכול לסבור כי יהי' באפשרי למדוד אותו אך כאשר עומד בנסיון ומודד אותו אזי הוא רואה כי א"א למדוד. כן הנמשל בדבר זה אצל הקב"ה כביכול אם אין אתה מטריח את עצמך להשיג תוכל לסבור ח"ו כי יש סוף להשגתו. אך ע"י ההשגה בכל עת יותר. אזי תדע ותבין כי א"ם להשגה של הש"י. וז"ש תכלית הידיעה לידע אשר לא ידעוך. ודו"ק:

י״טראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני. יבואר עפ"י הידוע שמשרע"ה היה כולל הדעת של בנ"י כמ"ש להלן ולא נתן לכם לב לדעת כו' ויקהל משה את כל עדת אותיות דעת. וז"ש מתנה טובה יש לי בבית גנזי לך והודיעם. פי' להביאם לבחי' הדעת. וז"ש משרע"ה ראה אתה אומר אלי העל כו' ואתה לא הודעתני כי עודנו לא לא באתי לבחי' הדעת. הודיעני נא כי' למען אוכל להתפלל עליהם כדרך כל הצדיקים שאינם דורשים לטובת עצמם כלל רק מה שנוגע לכלל ישראל. והקב"ה כאשר ראה אמיתת כוונתו הורהו י"ג מדות של רחמים. וזה היה רצונו בתחלה. וימהר משה ויקד ארצה וישתחו:

כ׳וחנותי את אשר אחון כו' . ואמרו חכז"ל וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון ורחמתי את אשר ארחם אע"פ שאינו הגון. הנראה לרמז בזה כח התפלה אשר האדם מתפלל על חבירו אע"פ שזה האיש המתפלל אינו הגון. ורחמתי את אשר ארחם אע"פ שאינו הגון קאי על האיש אשר מתפלל עליו אעפ"כ יקובל תפלתו למעלה לרצון לפני בעל הרחמים (המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה):

כ״אויאמר הנה אנכי כורת ברית וכו' וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. הנראה לבאר עפ"י מ"ש בפ' זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך. הרמז בזה שהתפלל דוד המע"ה שהוא יהי' הצנור ההשפעו' בעוה"ז לכלל ישראל. זכרני הוא בחי' השפעה ברצון עמך בהשפעות טובות כל מה שנצטרכו בנ"י יהיו על ידי. פקדני בישועתך כמ"ש וה' פקד את שרה. וז"ש אומרים בברכת המזון ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו כו' וכל טוב לעולם אל יחסרנו. פי' בשעה שירד השפע יהי' על ידינו. וזה אל יחסר לנו שלא נהי' אנחנו חסרים מזו השפע כי הצדיקים הם המקיימים את העולם היא השכינה. וישם לך שלום שמי' דקב"ה. שלום יעשה לי יעשה לי שלום. וז"ש בר"ע שנכנס בשלום ויצא בשלום. פי' הוא הי' צנור השפע וז"פ המברך את עמו ישראל בשלום. לשון הברכה ונטיע' כמ"ש במ"א. וזה ג"כ ברכנו בשלום בצאתכם בשלום וזה ג"כ הפי' וראה כל העם אשר אתה בקרבו כו' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. פי' כל הטובות אשר אני עושה בעוה"ז יהיו עמך ועל ידך כי אתה תהיה הצנור ההשפעות לכנ"י כנ"ל:

כ״בובבא משה אל אהל מועד יסיר את המסוה כו' ויצא ודבר אל בנ"י. הנראה לפי שבארנו כי הכוונה בזה כאשר בא משה להתפלל עבור בנ"י יסיר המסוה הוא הבושה ולא יבוש בזה להתפלל עבור כלל ישראל והוציא להם השפעות טובות וזה ויצא ודבר אל בנ"י. כי כן צריך כ"א להתפלל עבור חבירו ולא יבוש. אבל כשהוא מבקש בצרכי נפשו בעצמו הנה הוא כעני העומד בפתח וכלימה תכסה פניו בשאלת צרכיו. ועד"ז אמה"כ פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה י"ה. פי' בתחלה צריך לזעוק פתחו לי למען אבא להודות ולהלל להש"י וזה הוא באמת השער לה' צדיקים יבואו בו. כי אינם מבקשי' כלום רק להודות לה'. אך כשכבר נפתח השער ונכנסת אמור כו' אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא. וזה ברוך הבא בשם ה' כי ע"י שבא להודות בשם ה' לכך זכה ונכנם לשאול כל טוב וזהו ברוך וכו'. וכן אמרו רז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של השי"ת ואח"כ יתפלל. אבל לעמוד מיד לשאול צרכיו הוא דבר בושה לכן סדרו אנשי כנה"ג פסוקי דזמרה תחלה בתפלת העלי' בעולמות ושלא לבקש דבר רק הללויה הללויה וימלא כבודו את כל הארץ עדי עלותו אחר ק"ש לאצילות ונכנס לעמוד לפני המלך אז בחשאי כשעומד מבקש בלחש לפני הש"י רפאנו כו' ברך עלינו כו'. (ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע כי כן הוא הדרך מי שזכה לכנוס לפני מלך בו"ד מלמדים אותו נוסח השבח ותפארת המלכות כלשונו הראוי לו ואח"כ יבקש צרכיו) .והנה מבואר במד"ר כי ג' היו בעולם משה ואליהו ויונה. זה תבע כבוד האב ולא כבוד הבן וזה כבוד הבן ולא כבוד האב אבל משה תבע כבוד שניהם וכן צריך להיות להתפלל על כבוד הש"י ועל כבודן של ישראל כמבואר בתד"א מפני מה זכה משה וכו' וזה הרמז שאמרו שנים שנכנסו להתפלל כו' כי הם מצות שנים לכן עבר אם עזב את חבירו ע"ש. וזה ששאל אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי כי זה דרך הצדיק הנקרא בכור שנוטל פי שנים בכל אשר ימצא לו כמבואר במ"א ע"ש. לכן כאשר אליהו לא תבע רק כבוד האב לכן משח הש"י את אלישע תחתיו והוא אמר לשאול פי שנים כבוד הש"י וכבוד עמו בנ"י וזה פי שנים ברוחך אלי כנ"ל:

כ״גבגמרא כתובות דף ע"ד. ת"ר הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אצל רופא ורפא אותה אינה מקודשת מה בין חכם לרופא חכם עוקר הנדר מעיקרו ורופא אינו מרפא רק מכאן ולהבא ע"ש בתוס' שהקשו לפרש"י. הנ"ל לבאר עפ"י רמז כפי המבואר בזוהר חדש ע"פ רפאני ה' וארפא כי כל אסוותא דעלמא ביד הקב"ה אינון אך אית מנהון דאתמסרו לידא דשליחא ואית מנהון דלא אתמסרו רק בידא דקב"ה אינון ואינון דעל ידי שליחא לזמנין מתהדרין אבל דקב"ה מסי ולא מתהדרין לעלמין. וזהו כוונת הגמ' אצל רופא וריפא אותה אינה מקודש' כי עדיין אינה בטוחה בבריאותה פן ישוב חלאתה. אבל כשהלכה אצל חכם והתיר לה מן השמים ע"י הש"י הוא עוקר הדבר החולאת מעיקרו בתיקון העליון וממתיק הדינין ולכן מקודשת כי לא ישוב עוד לעולם: