תפארת שלמה, על התורה, כי תצאTiferet Shlomo, on Torah, Ki Teitzei

א׳כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו. הנ"ל לרמז בזה בענין מלחמת היצר מה שאנו רואים כי יש אנשי מעשה העושים מלחמה ביצרם ומנצחין אותו ואח"כ באיזו ימים הולך ומתגבר עליהם וצריכין לערוך עוד נגדו מלחמה מחדש ובאמת הוא תמי' גדולה בעיניהם מה זה ועל מה זה הלא כבר ערכנו מלחמה וכבשנו אותו והי' עולה בדעתם כי די להם בזה ועתה הנה הוא היצר מתגבר כנגדם ומה יהי' בסופם על זה באה התורה לרמז. כי תצא למלחמה היינו שעיקר יציאתך לזה העולם הוא רק למען היות לך מלחמה כל ימי חייך ולכך נוצרת. וז"ש ביעקב אבינו בקש יעקב לישב בשלוה אמר לו הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב וכו'. פי' כי באמת יעקב הי' מתקן לעה"ב חלקו מה שיהי' צריך כאשר יבא עתו להסתלק מזה העולם. אך עוד עת לזה להתמהמה בעוה"ז בחיים חיותו וכאשר יגמר לתקן כל ענין מלחמת היצר ההכרח להסתלק מעוה"ז. ועי"ז שקפץ עליו רוגזו של יוסף והי' מהצורך לערוך עוד מלחמת היצר מחדש הנה צריך להתעכב עוד בעוה"ז. וכיוצא בזה מצינו בדוד המלך ע"ה שאמרו לו נעריו יבקשו למלך נערה בתולה ותהי לו סוכנת. כי אז הי' דוד בבחי' זו שלא הי' לו עוד שום תאוה כמ"ש ולבי חלל בקרבי ואמרו חכז"ל שהרג היצר. וז"ש ויכסהו בבגדים ולא יחם לו. ומשרתיו הצדיקים הגדולים הבינו זאת והיו יראים לבל יסתלק ח"ו דוד המלך מעוה"ז מחמת שלא הי' לו עוד מלחמת היצר ולזה נתנו עצה ותחבולה להמציא לו מלחמה חדשה ונתנו לו אבישג השונמית יותר מי"ח נשים כדי לכבוש היצר שלא יגע בה. ובזאת יתעכב עוד בעוה"ז. וזה ענין סמיכת הפרשיות שמסיים בפ' שופטים כי תעשה הישר בעיני ה'. ומתחיל כי תצא למלחמה כו' כי זהו הדרך הישר בעיני ה' שיהי' לאדם תמיד מלחמת היצר כל ימי חייו כי לכך נוצרת. וזה הפי' כי תעשה בזה הרצון והישר בעיני ה' כי תצא למלחמה להיות לך מלחמת היצר:

ב׳א"י כי תצא למלחמה כו' ושבית שביו. הנה ידוע מאמרם ז"ל בראשית דא שבת. ובגמ' אמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. והענין הוא עפ"י מאמרם ז"ל מתחלה עלה במחשב' לבראו במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים ושתפו מדה"ר למדה"ד שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ולכאורה אינו מובן האם ח"ו יהי' שינוי הרצון אצלו חלילה. אבל הנ"ל כי קודם שברא את השבת הי' רשות למה"ד ומקום אחיזת הדינין בבריאה כנ"ל אבל שבת בהעלות מ"נ אז נתגברו הרחמים כי שבת ש' ב"ת כד"א שמרני כאישון בת עין כנ"ל. וחדותא ושלימו אשתכח בכלהו עלמין ורעווא דרעווין אשתכח כנודע. ומזה הטעם בכל מעשי בראשית כתיב אלקים עד יום השבת כתיב ויכל אלהים כי כל הדינין מסתלקין ולכך ברא את האדם סמוך לשבת והבן. וז"ש בהברא"ם באברה"ם ביום עשות ה' אלהים כנ"ל. וזה שאמרו חכז"ל כל האומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במע"ב ר"ל ע"י קבלת הקדושה בהמדות ויכולו וכו' מגביר מדה"ר בעולם וזהו שותפות במע"ב. והנה אי' בכתבי האר"י ז"ל כי גם בזמה"ז שאין בהמ"ק קיים מ"מ כל היחודים וזיווגי המדות העליונים נעשים ונתקנים עתה ביום השבת כמו בזמן בהמ"ק קיים. והענין מובן לי"ח. ע"כ כל תיקונים בשבת עולים וגבוהים מאד. כמ"ש כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו כי גם פתורא דבר נש איהו לכפרא על חובוי כמזבח והשאר מובן. ואשרי מי שזוכה לזה לשמור שבת כהלכתו וכבר נאמר אות הוא ביני וביניכם. כל עדת ישראל יעשו אותו משוך חסדך כו'. כי השומר שבת הוא ממשיך החסדים כמו כזמן המקדש. וכבר אמרנו בפי' הפ' רב לך שבת בעמק הבכא. רב לך שבת גם בעמק הבכא הוא בזמן הגלות כוחו של שבת הוא רב מאד. וז"ש את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו לשון ראי' והכל עולה בקנה אחד הזוכה לשבת זוכה למקדש והצדיקים ג"כ נקראים שבת כמ"ש בגמ' והם המקדש כנ"ל. וז"ש מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. ר"ל גם בבית גנזי שבהמ"ק נגנז יש לנו כח השבת כמו בזמן שהי' הבית על מכונו. וזה שאמרו שבת קביעא וקיימא. וזה הרמז כי תצא למלחמה וכו' ושבי"ת שביו אותיות שבת בזה יהי' שביו. תשבה אותו ותכוף אותו להפוך לטובה:

ג׳כל האומר ויכולו כו' מוחלין על כל עוונותיו. כי ויכולו הוא עדות על חידוש העולם ובע"כ צריך האדם להיות כשר לעדות. א"כ הוא אם עבר עבירה ח"ו הוא פסול לעדות. לכן מוחלין לו על כל עוונותיו להיות עדותו עדות כשירה לאמיתתו:

ד׳א"י כי תצא למלחמה כו'. ופרש"י במלחמת הרשות הכתוב מדבר. יבואר עפ"י מאמרם ז"ל יעקב תיקן תפלת ערבית. ואי' בגמ' תפלת ערבית רשות כי אברהם תיקן תפלת שחרית. יצחק תפלת מנחה יעקב תפלת ערבית איש על דגלו כנודע. וצריך ביאור מה שאמרו תפלת ערבית רשות. אכן נודע כי רמ"ח מ"ע הם מבחי' החסד לאברהם. שס"ה ל"ת הם נגד בחי' פחד יצחק. יעקב הוא עמודא דאמצעיתא הם תיקוני הרשות המעורב בבחי' טוב ורע להעלותם להקדושה. וכאו"א צריך לעבוד הבורא ב"ה בג' בחי' הללו להיות מרכבה לשכינה בבחי' האבות. וזה שרמזו בתפלת שמ"ע אלהינו ואלהי אבותינו רמז לג"ר חב"ד אשר באדם נקראים אבות לשון רצון כמ"ש ולא אבה כי המחשבה והרצון הוא קודם למעשה רצון הבורא ב"ה כי סוף מעשה במחשבה תחלה. אח"כ אומרים אלהי אברהם וכו' רומז לג' בחי' הנ"ל אשר ע"י המעשה הטוב הוא אלהינו כמו לאבותינו וסיום השלשה ברכות אתה קדוש נגד בחי' יעקב אבינו ע"ה שהוא גדר הקדושה וטהרה מבריח מן הקצה אל הקצה כי זהו עיקר שלימות ועבדות האדם אחר קיום התרי"ג מצות לקדש א"ע במותר לו לשום מחשבתו לשם שמים ולא להנאות גופו כמו בתאוות אכילה ומשגל. הנה כל אחד אשר נגע יראת ה' בלבבו ירגיל א"ע להיות מחשבתו דבוקה בהשי"ת בענינים האלו לכוון בהם לש"ש כאו"א כפי בחינתו להוציא יקר מזולל. וזה מה שאמרנו כבר בפי' כמעשה ארץ מצרים לא תעשו. ר"ל גם בדבר המותר לך כמוהם אעפ"כ לא תעשו כמעשיהם ונאמר אח"כ איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות כו' כי גם שארו ערוה היא לו אם לא יהי' כוונתו לשמים כאשר יש בזה בחי' הרבה. או גם להוליד בנים עובדי השם ועושי רצונו אשר ע"ז היתה כוונתה בריאה וז"ש שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. פי' תשלח ממך את תאוות המשגל רק למען הוליד בנים עובדי ה' כנ"ל. וזה שמסיים למען ייטב לך והארכת ימים. מעולם הארוך. וכן יעקב אבינו ע"ה כאשר אמר לו עשו אחיו מי אלה לך. ר"ל מה לך בזה בתאוות עוה"ז לקחת אשה ובנים. והשיב לו הילדים אשר חנן אלהים את עבדך. שכל עניני הזיווג שלי הי' רק למען הוליד י"ב שבטי י"ה. כאשר העיד עליו הכתוב וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם נשא בחי' הרגלין וילך גם בארציות שלו בני קדם הם ג"ר כמ"ש תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם כנ"ל. [וז"ש וירא את ענינו זה פרישת דרך ארץ. ר"ל שהי' גם הארציות בפרישה וטהרה. ועי"ז נצמח להם הגאולה כן נזכה גם אנחנו ב"ב]. והנה זהו הנקרא ערבית רשות המעורב מטוב ורע והוא מקליפת נוגה וצריך האדם להתחזק במלחמה זו עם יצרו תמיד אף אם נצחו היום ולמחר ישוב אליו אל יתרעם בדבר זה כי זהו רצון הבורא ב"ה כמבואר למעלה. וז"פ כי תצא לעוה"ז הוא למען היות מלחמה על אויביך. וזה הי' מעלת אבותינו הקדושים אשר גם לעת זקנתם שהפכו כל רצונם לטובה רצו מעצמם להיות להם עוד עבודה בעוה"ז עם מלחמת היצר כמ"ש למעלה אצל דוד המלך ע"ה שאמרו לו עבדיו יבקשו למלך כו' ותהי לו סוכנת ר"ל אשר בעבודה זו יסכון להבורא ב"ה. עוד זאת גם מה שהתירו רז"ל במצות צדקה שאמרו האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני כו' אעפ"כ אמה"כ ולא ירע לבבך בתתך לו שיהי' כוונתך אשר בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך לא תעשה על הכוונה הזאת רק הכל לשם שמים. וזה שפרש"י במלחמת הרשות הכתוב מדבר. ה' ישימנו מעובדי ומקיימי המצות לשמה כ"ה:]

ה׳א"י כי תצא למלחמה כו' ופרש"י במלחמת הרשות הכתוב מדבר. נקדים מ"ש בפי' הפ' תחת אשר אהב את אבותיך ויבחר בזרעם אחריהם. הנה על ענין אהבת הבורא כבר האריכו הראשונים ז"ל איך שייך שום השתוות אהבה להבורא ב"ה כמבו' ברמב"ם ז"ל. אך אמנם הנה כבר בארנו מה שתקנו חכז"ל בתפלת שחרית הבוחר בעמו ישראל באהבה וכן בערבית אוהב עמו ישראל. כי הנה הש"י אוהב עמו ישראל ומזריח בהם קרן אהבתו אליהם דוגמת אהבת האב לבנו שהוא מקדים לו להראות לו חיבתו ועי"ז הוא כמים הפנים אל פנים למטה ביתר שאת ויתר עוז באתערותא דלתתא. ולזה קודם ק"ש תקנו אנשי כנה"ג לברך כן הבוחר בעמו ישראל באהבה כי עיקר הבחירה למדת האהבה היא ע"י ההתעוררת שלמעלה שנוטע להם בלבבם כאלו היו יכולים לאהוב אותו ית"ש ואח"כ מתיחדים ביחוד שמע וכו' ואהבת וכו'. ודבר זה נראה לעין האדם. כי לפעמים האדם נופל ממדריגתו ונסתר ממנו החשקות לעבודתו ית"ש ולפעמים מתחזק ביתר עוז. וכל זה הוא מכח אבותינו הקדושים האחד הי' אברהם מדת החסד זרע אברהם אוהבו דכתיב בו למען אשר יצוה את בניו וכו' כי הוא המשיך עוצם האהבה להיות לעזר לכל הדורות הבאים אחריו. וז"ש וזכור לנו אהבת הקדמונים כו' כי הכל מכח האבות. וז"ש ותחת כי אהב את אבותיך פי' שהביא האהבה בהאבות הקדושים עי"ז ויבחר גם בזרעם אחריהם שג"כ יהי' ביכולתם להתעורר באהבה. וז"ש אברהם תיקן תפלת שחרית כי הוא מדת החסד נגד רמ"ח מ"ע אברהם עולה רמ"ח. יצחק תיקן תפלת מנחה בחי' הגבורה להתגבר על יצרו במצות ל"ת. יעקב תפלת ערבית רשות. להתקדש עצמו במותר לו כמ"ש קדושים תהיו קדש עצמך. ולזה ג"כ ג' הברכות ראשונות בשמ"ע נגד האבות מגן אברהם וכו' והשלישית נגד יעקב אבינו אתה קדוש בחי' יעקב כנ"ל. וז"ש רש"י במלחמת הרשות הכתוב מדבר כנ"ל:

ו׳ושבית שביו. הנה ידוע כי בחטאו של אדה"ר נפלו הניצוצות בדצח"מ ועיקר עבודת האדם להעלות הרפ"ח ני"ק כמבואר בכתבי האר"י ז"ל. ועד"ז פרשתי בפי' כל שהוא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם. היינו שיתקן כל מה שנפל מן האדם בחטאו של אדה"ר עי"ז יהי' לו תפארת. וז"פ כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם. היינו ג"כ כנ"ל כי בכל המאכלים מעורבים ני"ק להחיותם ולתקנם מה שנפלו בפגם אדה"ר. אך גם ע"י התורה ומצות יש להם עלי'. וזה על כל מוצא פי ה' שמוציאים על פיהם שם ה' בזה יחי' האדם נותנים חיות כביכול באדה"ר וכאשר יתוקן הכל יהי' הגאולה במהרה בשלימות. כי גם זה עיקר הגאולה להעלות הני"ק כמ"ש בגמ' לא גלו ישראל רק כדי להרבות גרים עליהם. והנה עינינו הרואות שבכל עת הזה אינם מתרבין הגרים. אך הפי' בזה כי הני"ק נקראים גרים וכאשר היו בנ"י בארץ מושבותם היו בכחם להרבות ולתקן כל הני"ק שנפלו מרחוק ומקרוב. אך עתה אנו מוכרחים לטרוח ללכת אצלם. וז"ש בר"י בן בתירא את בנצובין ומצודתך פרוסה בירושלים פי' שהי' לו מצודה להעלות כל הני"ק שנפלו להעלותם לירושלים. וז"פ בפ' התשובה והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה כו' והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. פי' מה שהדיחך ה' אלהיך שמה לשון שממה. ושבת עד ה' אלהיך כו' ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' שמה. וזה כוונת רש"י במלחמת הרשו' הכתוב מדבר ולא במלחמת א"י כי שם נאמר לא תחי' כל נשמה. וכבר דקדקנו מה זה חיות בנשמה הול"ל להחיות הגופים. אך הפי' כן כי טיקר הניצוצות הם בחו"ל אבל בא"י אין בהם חיות כלל. וז"ש במלחמת הרשות הגם שהרגו הגופים אעפ"כ הי' עושים חיות ותקון בנשמות הנפזרים בהם אבל בעובדי כוכבים בא"י אין בהם חיות כלל בנשמות שלהם וכמ"ש בא"א ע"ה והכנער אז בארץ. פי' שראה בכנעני שלא יהי' להם חיות ותיקון כלל להעלות מהם ני"ק. וז"פ לא תחי' כל נשמה למען לא ילמדו אתכם. גם בפ' משפטים כתיב פן יחטיאו אותך לי. שיש לחוש פן ידבקו בכם כי אין בהם חיות מצד הקדושה. אבל במצרים כתיב ויעל אברם ממצרים. פי' העלה כל הני"ק שהי' בהם כמ"ש עשאום כמצולה שאין בהם דגים. ובזה פרשנו בשירת הים בפ' אמר אויב ארדוף כו' לאחר שכבר כתוב כל הניסים שעל הים מתחיל לספר מחדש מה שאמר האויב הלא כבר ספו תמו. אך הפי' בזה כי גם אחר מפלתם שטבעו בים סוף אמר האויב הוא הסט"א שרצה לדבק בהם ארדוף אותם ע"י הני"ק שנפלו בהם ורצו לדבוק בהם אחר מותם פן יחטיאו אותם כנ"ל. אך ה' הפיר עצתם כמ"ש נשפת ברוחך כו' כי בחי' הרוח הגין בעדם כמ"ש יפקוד ה' כו' איש אשר רוח בו. ונשף בהם להגן בעדם לבל יגעו בהם כלל. וז"ש בפ' מחיית עמלק. והי' בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב כו'פי'כי לע"ל יהי' הנייחא להבורא ב"ה מכל העמים שהם יבואו וישתחוו כו' יכירו וידעו כל הגוים כו'. אך מזרע עמלק לא מצינו שנתגייר מהם כלל. ולכך כאשר בא המבשר אל דוד ואמר גר עמלקי אנכי וספר לו כי הרג את שאול המלך הרגו מיד. וקשה איך הרגו בלי עדים והתראה רק על פי עצמו. אך מפני שאמר לו גר עמלקי אנכי הבין בזה דוד כי מזרע עמלק אין בהם גרים כלל לכן הרגו כמ"ש מחה תמחה זכר עמלק כו'. ונחזור לעניננו ושבית שביו פי' הם הני"ק שהם כשבוים בהם וצריך להוציא אותם מהם וזה ע"י מלחמת עמלק הרשות. אבל במלחמת שבעה אומות ע"ג בא"י כתיב לא תחי' כל נשמה כי בהנשמה שלהם אין בהם חיות כלל מצד הקדושה כנ"ל:

ז׳והי' ביום הנחילו את בניו כו' לא יוכל לבכר את בן האהובה כו' כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה. הנראה ברמז הפסוקים הללו על קדושת יום השבת לישראל ע"ד המובא באוה"ח בפ' וידעת היום זה יום השבת שכולו יום. וכן ביום הנחילו קאי על שבת. ויבואר כשנתבונן על ענין הלשון נחלה ורצון האמור אצל שבת כמ"ש ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו וכן והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך וכיוצא בזה באמרם ז"ל כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים צריך ביאור מה ענינו בזה. אך להבין זה הנה מבחי' נחלה היא נח"ל ה' הרמוז על שם נחל ר"ת "נוצר "חסד "לאלפים מי"ג ת"ד. והנה בשבת מתגלה הרצון עתיקא קדישא להמשיך ברכאין דלעילא ולהשפיע כל טוב כי נוצר הוא אותיות רצון כנודע בזוה"ק כי בשבת מתעורר הרצון והיחוד בעולמות העליונים. וזהו שאנו מבקשכם והנחילנו כו' באהבה וברצון שנזכה לאפקא ברכאין דלעילא משם נחל וזהו והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון בבחי' אהבה ורצון העליון משם נח"ל בא לנו כל טוב. וכ"נ וסלחת לעונינו ולחטאתנו ונחלתנו. פי' לעשות מהעבירות זכיות ולהמשיך כל השפעות טובות וזהו ונחלתנו שיהי' הנחל עלינו כנ"ל. וז"ש חכז"ל כל המענג את השבת נוחנים לו נחלה בלי מצרים ר"ל משם נחל משפיע אל ה' בלי מצרים כי למעלה אין מצר ואין מגע נכרי כלל כידוע לי"ח. וזה המבואר בזה"ק ובהאי רצון אסתלק משה נביאה מהאי עלמא. ר"ל יען כי בשבת מתגלה הרצון ועתיקא קדישא גליא הרצון דילי' לכן בהאי רצון אסתליק רעיא מהימנא מהאי עלמא לעולמות העליונים לעורר תמיד כן כל הימים טובות והשפעות טובות לבנ"י. כי אמנם זהו בחי' רע"מ רק להפיק מה' וכן משה בגי' רצון רצון וכל עניניו רק לרצון ולכך בהאי רצון אסתלק מהאי עלמא להיות לזכרון ולהשפיע טובו' בעוה"ז גם אחרי עלותו בגבהי מדריגות העליונות לא ישכח את עמו ולא יעזוב אותם כמ"ש בפ' פנחס בפ' יפקוד ה' אלהי הרוחו' כו' ופרש"י להגיד שבחן של הצדיקי' כשנפטרין מן העולם מניחים צרכי עצמן ומבקשים צרכי צבור. הכוונה לו בזה אף שנפטרים מעוה"ז ועולים ברום המעלות לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו גם שם אינם מבקשים צרכי עצמם בהשגת וידיעת סודות א"ם ב"ה רק מבקשים לצורך עמו בנ"י להשפיע להם כ"ט אף כי למעלה בערך ענינים העליונים הנשגבים הנה כל צרכי עוה"ז כלא נחשב עכ"ז הצדיקים גם שמה אינם שוכחים בצרכי עם בנ"י בעוה"ז. (וזה שאמרו תלמידי רשב"י ווי לן כד אנת תסתלק מהאי עלמא) ונחזור לענינינו. הנה בשבת הוא עת רצון רעווא דרעווין ועתיקא קדישא כי כן בשבת נעשה היחוד והתיקון בהעולמות העליונים כמו בשעת בריאת העולם הי' רצון הבריאה רק על בנ"י כי ישראל עלו במחשבה שראה הקב"ה כביכול את מטשיהם הטובים מזה נעשה הרצון על הבריאה לכן גם בעת הגיע הימים האלה בחודש אלול הם ימי הרצון תמיד אשר נברא העולם בזמן הזה. וכן בשבת בעליות העולמות העליונים כבראשונה מתעורר אז שוב הרצון של תחלת הבריאה על בנ"י כי בשבילם נברא העולם. וזה שרמז הכ' כאן והי' ביום הנחילו את בניו זה יום השבת הנחילו את בניו את אשר לו משם נח"ל כנ"ל ונחל עדניך תשקם. לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה כו'. הרמז בזה על האנשים האוהבים א"ע ומענגים עצתם בכל טובה ובני השנואה הם הצדיקים השונאים א"ע ומוצאים תמיד חסרונות בעצמם כי הם מחסרים בעבודת השם והם עמודי עולם ועליהם אמר הכ' לא יוכל לבכר את בן האהובה הם הרשעים הנ"ל שלא יהי' להם שפע נכון כי את בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים הוא הצדיק כמ"ש אף אני בכור אתנהו והם ברכאין דלעילא וברכאין דלתתא אשר ביומא שביעאי תליין. וזה פי שנים. צורך קדושה ויראת שמים הוא ברכאין דלעילא. וצורך פרנסה וכלכלה הוא ברכאין דלתתא הכל בא ע"י הצדיק ביום השבת. וזהו בכל אשר ימצא לו. בחי' כל ידוע לי"ח. כי הוא ראשית אונו. ר"ל תחלת המחשבה בהבריאה כנ"ל. לכן לו משפט הבכורה בני בכורי ישראל והבן:

ח׳לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך. הנראה לרמז בזה עפ"י מ"ש בזוה"ק שאמרו תלמידי רשב"י ווי לן כד אנת תסתלק מינן. הדבר תמוה שיאמרו כן התלמידים לרבם. אולם הפי' כזה עפמ"ש בספר תהלים זכרני ה' ברצון עמך. כי כאשר התחיל דוד המלך ע"ה לומר שירות ותשבחות ועלה במדריגתו בעולמות העליונים הי' נשכח מלבו צרכי עניני בנ"י בבני חיי ומזוני. לכן התפלל זכרני ה' ברצון עמך להזכירו מה שבנ"י צריכים ולמלאות רצונם. וז"ש בגמ' נכנסו חכמי ישראל אל דוד המלך בבקר ואמרו עמך ישראל צריכים פרנסה כדי להזכירו. וזה הרמז בפי' רש"י בפ' פנחם בפ' יפקוד ה' כו' להודיע שבחם של רועי ישראל כשמסתלקין מן העולם מניחין צרכי עצמם ומבקשים צרכי צבור. ר"ל מסתלקין מעולם הזה ללכת במחשבתם בעולמות העליונים גם שם צריכין להעלות זכרונם בצרכי צבור. וז"ש כאן לא תראה שור אחיך כו' והתעלמת מהם ר"ל כשתלך במדריגות העליונים תעלים עינך מצרכי בנ"י. השב תשיבם לאחיך. ר"ל כלההשפעות אשר תקבל תשיבם ג"כ לאחיך להשפיעם כל טוב. וז"ש א"א ע"ה בהעקידה ונשתחוה ונשובה אליכם. כל ההשפעות אשר אשיג עי"ז נשוב להשפיע לכם ג"כ:

ט׳א"י לא תראה את שור אחיך כו' השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב כו' והיתה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבות לו. הנה כבר בארנו במ"א אשר כל אחד מבנ"י יש לו אות בתורה ומשם הוא חיותו ושורש נשמתו. אך אם האדם חוטא ואינו הולך בדרך התורה אז האות שלו השייך לשורש נשמתו הוא נפסק ונפרד מתורה. וזה ענין כרת שנכרת הנפש ממקום חיותו. וז"ש בקין. וישם ה' לקין אות כו' היינו שהודיע לו האות שיש לו חיות ושורש נשמתו. כי קודם שחטא האדם אזי מאירה לו האות ההוא וממנו ייראו ג"כ כל החיות רעות וכל הבריאים. אך כאשר נפסק האות שלו מהתורה נשאר בלי חיות כיון שהוא נכרת מהאות שיש לו בתורה וז"פ הן גרשת או"תי היום מעל פני האדמה היינו האות שהי' לו בתורה ועי"ז והי' כל מוצאי יהרגני. לזה כאשר חזר בתשובה השיב לו הש"י כי יעשה לו הטובה להאיר לו האות בתורה כבתחילה וז"ש וישם ה' לקין או"ת כנ"ל. עוד יש לרמז על שמירת הברית קודש שנקרא או"ת. וז"ש עד דרוש אחיך אות"ו והשבות לו כי ע"י שמירת הברית תוכל לבוא לדרכי התשובה לנכון. וגם לשון והשבות לו רומז ליום שבת קודש ג"כ עיקר ע"י שמירת הברית כנודע. וגם עיקר פעולת התשובה הוא ע"י יום השבת כמו שמצינו באדה"ר שהמליץ השבת בעדו לכן אמר מזמור שיר ליום השבת. וכזה פרשתי בפ' מטות בפ' ונכבשה הארץ לפניכם ואחר תשובו. ר"ל כאשר תכבשו הארציות שבכם תוכלו לבא לתשובה בשלימות. והייתם נקיים כו' ר"ל כאשר תהיו נקיים מענין הנ"ל בשמירת הברית כמו שמצינו בנדה וזבה שסותרת מנינה אך צריכה לספור שבעה נקיים מכל שכן הבע"ת צריך שמירה להיות נקי מזה דאל"כ ח"ו סותר הנקיים שלו. והבן:

י׳הקם תקים עמו. הנ"ל עפ"י מ"ש בפרקי אבות. הוה מתלמידיו של אהרן או מתלמידיו של א"א ע"ה. פי' שיהי' הלימוד שלו בבחי' הלימוד של א"א או מבחי' של אהרן הכהן שהם היו מבחי' החסד. לכן הברכות היו מסורים בידם כמ"ש בא"א ואברכה מברכיך הברכות מסורות בידך. וגם באהרן הכהן כת' וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. וכן כל האיש הלומד תורה לשמה זוכה להשפיע לכנ"י טובות וחסדים. וז"ש אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי צריך להיות בחי' משפיע לזולתו. וז"ש נעשה כמעיין המתגבר שבחי' המעיין שאינו מתגבר עבור עצמו רק להשפיע לזולתו. וז"ש וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות. פי. שיהי' לימודינו בבחי' צדקה להשפיע טובות. ולזה אחר ברכת התורה בכל יום אומרים תיכף ברכת כהנים יברכך כו' כי זהו עיקר הלימוד כנ"ל. וכן שמענו מאת הרה"ק מוה' זושא זלה"ה כי בכל יום אחר ברכת התורה הי' הולך בשוק לחפש אחר איש מזרע ישראל כדי להעניקו מברכותיו מי שהי' זוכה להיות ראשון יהי' מי שיהי' וזה ענין תלמידיו של אהרן בחי' החסד. וזה הפי' לא תראה והתעלמת כו' הקם תקים עמו. שיהי' לך קימה עי"ז כאשר תשגיח על צרכי בנ"י וגם כי בזה תשלים הקומה שלימה למעלה כמ"ש צור ישראל קומה בעזרת ישראל כמבואר במ"א:

י״אצעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה. הנ"ל ברמז הכתוב דהנה כתי' כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון. הפי' הוא שהשכינה פרשה כפיה להצי"ע ומבקשת ממנו להוציאה מתוך הגלות. וז"פ כפה פרשה לעני הוא הצי"ע עני גימ' ק"ל שהוא המתקן הק"ל שנה של אדה"ר ר"ת "נדחי "עמו "ישראל. וידיה שלחה לאביון. אביון נקרא התאב לכל דבר כמאמר חכז"ל. הרמז בזה על הצדיק המתקן היחוד כל עם דבר זו"נ כנודע. וז"ש וידיה שלחה לאביון ידי"ה הוא בחי' סוד י"ד כמ"ש ויתן יד וכן על ידי עבדיך הנביאים שהם בסוד ידות של השכינה וכן דוד גימ' י"ד שהוא בחי' מלכות כנודע. והנה זשאה"כ צעקה הנערה המאורסה הרמז על השכינה הקדושה שנקראת נערה בתולות ישראל. המאורסה שהיא עדיין בחי' ארוסה כמ"ש וארשתיך לי לעולם והיא צעקה בהגלות להוציאה כמ"ש בזוה"קעל פסוק ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע. אשה אחת מבר הנביאים הוא כמ"ש ורב שלום בניך אל תקרא בניך אלא בוניך. הנביאים הוא לשון רב שפתים שזהו שורש נביא. והפי' בזה כי השכינה נקראת אשה של בנ"י הנביאי"ם ר"ל של הצדיקים שהם בונים ומתקנים תמיד קשוטי כלה לבא לפני המלך חזי במאי ברא אתינא לקמך. וזה בני הנביאים שהם בונים אותה בניב שפתותיהם ומלכות נקרא פה ותורה שבע"פ וכן תפלה כמ"ש ואני תפלה וכן אדנ"י שפתי תפתח. וז"פ שהשכינה צועקת אל הצדיקים להושיע לה. וזהו שאה"כ ואין מושיע לה. פי' הצדיק שהוא בחי' אין ושפל בעצמו שמשים עצמו כשירים הוא מושיע לה כי הצדיק שאין חשוב בעצמו לכלום הנה בדו"ר תורתו פורחת לעילא. אבל מי שהוא נכבד ואיש חשוב בעיניו הנה הוא כמשא כבד לא יוכל לפרוח למעלה כמובן. אך מי שהוא צדיק נקרא אין והוא נקרא חכם כמ"ש והחכמה מאין תמצא עיקר החכמה בא ע"י מי שהוא בחי' אין ועל שם זה נקראו בגמ' חכמים בכל התלמוד. אמנם שורש ענין החכמה הוא לשון מחכה שהצדיק החכם הוא אך מחכה ומצפה על כבודו של הקב"ה וכבודן של ישראל וכמ"ש אשרי המחכה ויגיע כו' והלא זה הדבר הוא מעלת משרע"ה אבי החכמים כמבואר בלשון הזה בתד"א מפני מה זכה משה כו' שכל ימיו הי' מחכה ומצפה על כבודן של ישראל וכבודו של המקום ב"ה שיהי' שלום בין ישראל לאביהם שבשמי'. וזהו החכמה האמיתית של התורה והחכמה תחי' בעליה. שגורם חיות ושפע למעלה כמ"ש ואולם חי אני וימלא כבוד ד' את כל הארץ שזהו החיות והנחמה שלמעלה שימלא כבודו את כל הארץ במהרה. וזה נעשה ע"י הצדיק הדורש ומצפה ומחכה על כבודו ית"ש והוא הנקרא צדיק מושיע כמ"ש ועלו מושיעים בהר ציון הם משיח בן יוסף ומשיח בן דוד הם המושיעים והם בבחי' יסו"מ. והנה כל אחד ואחד יש בו ב' בחי' האלו כמ"ש ברוך ומבורך בפי כל נשמה ברוך הוא בחי' דכר ומבורך הוא בחי' נוקבא זה הוא בפי כל נשמה בכל אדם ושתי הבחי' האלו הם נקראי' מושיעים כנ"ל והם בשלימות אצל הצדיק ולכך אמה"כ ואין הצדיק הנקרא אין הוא מושיע לה כנ"ל והבן. וזה הרמז שופטים ושוטרי' תתן לך כו' כי ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והמושיעים הם בחי' משיח בן יוסף ומשיח בן דוד שהם בכל אדם כמ"ש והצדיק המשמרם בקדושה הנה הוא המושיע והוא הזוכה ועולה בהגאולה לשפוט את הר עשו. וז"ש שופטים ושוטרי' תתן לך ר"ל שיהיו שני הבחי' משיחין השופטים את הר עשו בך ותתן לך בעצמך השופטי' האלה שתעלה לשפוט את הר עשו בב"א. וזה האמור בתיקונין תיקון תלתין ע"ש בענין ורוח אלהים מרחפת על פני המים ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב דא איהו רוחו של משיח שזה מוסב על כל אדם שיש בו רוחו של משיח כנ"ל. וזה הרמז ימלא ד' כל משאלותיך שבכל אדם יש בו שם הוי' כולו כנודע וצריך לתקן מעשיו למלאות השם אשר עליו וזהו משיחו יענהו משמי קדשו ממילא נתקן בחי' המשיח אשר בו כנ"ל ויענהו משמי קדשו לעורר למעלה הגאולה ביאת משיחנו בב"א:

י״בלא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם. הנ"ל דהנה אנו אומרי' יום קדוש הוא מבואו ועד צאתו כל זרע יעקב יכבדוהו כו'. פי' ההשפעה היורדבשבת הוא צריך שמירה מעולה לבל תלך ח"ו להחיצונים וכן כל ענין תורה ותפלה ומעש"ט צריך האדם להרחיק א"ע מעבירה תחלה לחלוץ נפשו מהחיצוני' לבל יטורף ממנו מעשיו הטובי'. וז"ש יום קדוש הוא מבואו מעולמות העליוני' השפע הוא בודאי קדוש. אך צ"ל כן בצאתו לעוה"ז לבל תצא החוצה. רק כל זרע יעקב יכבדוהו כי בהשפעות ההם הם מכובדים ומשתמשים בהם בתור' ותפלה ומצות המה ירונו בטוב חלקם. לכן משוך חסדך ליודעיך ולא לזולתם. וז"פ לא תדרוש שלומם וטובתם ר"ל תשמור לבל ינקו ממנו ולא תהי' דורש טוב להם שינקו חלילה ההשפעה ממך. וגם לשון לא תדרוש היינו הלימוד שלך והדרוש אשר אתה דורש לא יהי' ח"ו בבחי' זו שתלך ח"ו לחיצוני'. רק כל מעשיך יהי' בפי' לשיקבה"ו. וזהו כל ימיך לעולם כל ימיך יהיו לעולם היא השכינה וכן ועבדו לעולם. וכן ברוך ד' מעולם ועד העולם אכי"ר:

י״גכי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. הנרא' לרמז בזה על יום ר"ה הבע"ל אשר מחנות הסט"א הם קמים על האדם ביום הדין כמ"ש ויבואו בני אלהי' להתיצב על ד'. מלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין. ר"ל מה שנוגע לכבו דהבורא ב"ה ממה"מ הקב"ה הוא הנכנס תחלה לבקש. ולהתחנן עד"ז ומה שנוגע לצרכי עצמו בתוך עמי אנכי יושב. ועיקר ההכנה על יום הנורא הזה להיות אחוה וריעות בין בני ישראל כמ"ש בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ד' לשון אחוה וריעות. וז"ש אז ירננו כל עצי היער לפני ד' כי בא לשפוט את הארץ. עצי היער רמז לעמי הארץ הם אילני סרק. גם המה בכלל ישראל יכונה כי לא יבצר מכל איש מבנ"י להיות לו איזה מעלה שלא נמצא בזולתו. וזה הרמז בפ' שהתחלנו כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. לבל ידבר ח"ו רע על חבירו ולא יראה כלל בחסרונו רק במעלות חבירו וז"ש מי האיש החפץ חיים לבקש בר"ה כתבנו בספר החיים. נצור לשונך מרע לבל ידבר על חבירו סור מרע ועשה טוב. וזהו הכנה ליום הדין להוציא משפטינו לאורה. כי אם האדם מחזיק את חבירו בחזקת צדיק אזי גם אותו יכתוב בספרי הצדיקים:

י״דכי תדור נדר לד' אלהיך לא תאחר לשלמו וכו'. יבואר עפ"י מה דאמרינן צור ישראל קומה בעזרת ישראל. פי' אנו מבקשים להיות תיקון העתיד רק בעזרת ישראל בעצמם וזרועם תושיע למו ליהנות מיגיעם להיות כח בעבודתם לעורר מיין תתאין לאוקמי שכינתא מעפרא. וזהו קומ"ה יהי' בעזרת ישראל. והענין הוא כמאמרם ז"ל זכו אחישנה לא זכו בעתו. למעני למעני אעשה. אבל אם בכך הי'יכול להביא הגאולה תיכף משעה ראשונה. אך הקב"ה ברב רחמיו ראה שיעמדו צדיקי' וחושבי שמו הנה הניח להם משפט הבחירה לתקן הכל על מכונו כבראשונה ולהם תהי' צדקה. דהנה כתי' על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו והוא מבואר עפ"י מאמרם ז"ל כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברי' הרבה. לשמה לשם ה'. אז השכינה מתקשטת ומתפארת בו חזי במאי ברא אתינא לקמך ועי"ז גורם היחוד ושמחה למעלה בעולמות העליוני' וכביכול הקב"ה שונה דברי הצדיק ההוא כדמצינו בגמ' אליעזר בני אומר כו' כן כל התנאי' נאמרו ונשנו דבריהם למעלה וזהו לשון משנה. לכן זוכה לדברי' הרבה כי גם למעלה הם ושם גבוה מעל גבוה הם ברוחניות בלי גבול ותכלי'. וזהו הרמז בפ' על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו כנ"ל. וכמו כן כאשר האדם עושה המצוה בשלימות הנה הוא גורם שמחה ויחוד בעולמות עליוני' ומשפיע רב טוב בעולם וגורם שלימות ודביקות בשם הוי' ב"ה כמ"ש ואחם הדביקי' בד' אלהיכם כאו"א כפי מדריגתו והוא מקרב הגאולה כמ"ש ישמח ישראל בעושיו ישמ"ח אותיו' משי"ח. וז"ש ואתה דורש מעשה כולם. כביכול הקב"ה דורש מעשיו וצדקותיו אשר עשה כנ"ל. וזה הרמז בפ' זו כי תדור נדר ר"ל כי תעשה המצוה לשם ד' לא תאחר לשלמו. כי עי"ז הוא שלימות למעלה כמ"ש קדושתי למעלה מקדושתכם דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת. עיני ד' אל צדיקי' ואזניו אל שועתם כי עי"ז התיקון במדות . העליונות הנקרא עיני ד' אזני ד' להתמלאות בשפע טללי רצון ויראת שמי' להריק על הארץ. וגם הנה דרוש ידרשנו כביכול מעמך מעשה הטוב כנ"ל גם ד' אלהיך מעמך כנ"ל. והבן:

ט״וכי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. יל"ד בלשון משאת מאומה הוא מיותר. גם בחוץ תעמוד וכו' הוא כפל הדברי' הול"ל לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אך הוא יוציא אליך העבוט החוצה. אך הנ"ל כי זהו רומז על ענין הוצאות ועליות ניה"ק מבין הרשעי' אשר אך זה הוא הצורך הגדול בכל עניני העבדות כיום הזה להעלות הבירורין ולתקן השכינה להשיב התיקון בכל העולמו' כבראשונה. והנה זהו שאמה"כ כי תשה ברעך פי' כי תתבע ותשה ברעך הוא בחי' הרע והסט"א שבלעו ניה"ק ממך וזהו משאת מאומה משאת אותיות ש"א מ"ת ר"ל להחיות ולישא הני"ק שהם עתה בחי' מתים בתוך העובדי כוכבים וזהו לשון משאת מאומה ולזה אמה"כ לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. דהנה בזמן שהי' בהמ"ק קיים אז היו הני"ק מתקרבי' מעצמם ובאו לעלות ולהדבק בשכינה מרחוק מארבע כנפות הארץ כמ"ש ממרחק תביא לחמה. אבל עכשיו בעוה"ר הנה לכך גלו ישראל כדי להוסיף עליהם צדיקים הם הני"ק הוצרכו ישראל לגלות ולרדוף לבקש אחריהם להעלותם. והנה ע"ז שאמה"כ לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ר"ל לבל תלך אתה אל ביתו בהגלות לעבוט עבוטו כדי להעלות הני"ק לא תצטרך לירד שמה בעמקי הקליפות להעלות הבירורין אך אתה בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו אשר יש בו מני"ק שלך יוציא אליך מעצמו את העבוט החוצה חיל בלע ויקיאנו. העבוט עה"כ גימ' שם ע"ב ושם בי"ט ששני השמו' הללו מעלים הני"ק כנודע. וז"ש החוצ"ה כי ר"ל ע"י העלאת ני"ק נעשה שם יב"ק "יחוד "ברכה "קדושה כי הני"ק מידי העלותם הנה יקדישו וימליכו ויברכו להש"י ונעשה היחוד כמבואר בסידור האר"י ז"ל. וזהו שם יב"ק עם האותיות גימ' החוצה. וז"ש חכז"ל מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים שהוא מבחי' שבירת הכלי' וצריך להעלותם באור פני ד'. והנה זהו הענין שאמר ד' אל אברהם אבינו ע"ה לך לך מארצך וכו' ר"ל כי כל ענין הזה הוא ענין גלות השכינה אשר איברי' נתפרדו ונתפשטו שהנשמות הקדושות יצאו ממנה ונפלו לתוך הקליפות לכן ע"ז צוה הקב"ה לא"א כאשר הוציא כבר הני"ק מארצו כמ"ש את הנפש אשר עשו בחרן אמר לו הש"י לך לך מארצך אל ארץ אחרת ותראה כמה עדיין גדול צער השכינה בין הרשעים ההם וכמה ני"ק עדיין מובלעים בהם והם משוקעים אצלם בתוך עמקי הקליפה כי אצלם הס כי לא להזכיר בשם ד' ולכך אברהם אבינו בכל מקום התהלכו מגוי אלגוי ומממלכה אל עם אחר הכריז ויקרא בשם ד':

ט״זולך תהי' צדקה לפני ה' אלקיך. הנ"ל בביאור הזאת שרמז הכתוב בזה. דהנה אי' במדרש משלי. אמר ר"ח בן דוסא אין לך צדקה מצלת אלא התורה שנאמר וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשו' את כל דברי התורה הזאת ע"ש. הנה הוא ז"ל אמר כי עיקר הצדקה היא התורה. כי כן ע"י לימוד התור' של הצדיק הוא מעורר הרצון והיחוד למעלה וע"י כן בא רב טוב לעוה"ז ופועל ישועות בקרב הארץ. נמצא כי באמת ת"ת של הצדיק הוא טובה יותר ויותר מהצדקה בעצמה שנותן העשיר לעני כי זה יש לו גבול שנותן לעניים אשר לפניו. והצדקה שע"י ת"ת של הצדיק הוא לכל העולם שמשפיעים כל טוב. גם כי מתנת בשר ודם אינה קיימת לעד כמ"ש הכ' תצא רוחו ישוב לאדמתו כו' אבל צנור ההשפעה שמעורר הצי"ע היא קיימת לעולם וצדקתו עומדת לעד כמ"ש לזכר עולם יהי' צדיק כי זכרות ההשפע' הוא לעולם וכנודע זה זכות האבות כמבואר במ"א. וז"ש חכז"ל כל העול' ניזון בשביל חנינא בני שבי"ל נק' יסו"ד. שכל העולם ניזון ע"י ההשפעה והצנור של רחב"ד. נמצא כי רחב"ד אע"פ שלא הי'בידו לתת צדקה מצרור כספו. הנה מ"מ רבות אשר עשה חסד עם כל העולם הניזונים בשבילו בלתי גבול וקצבה כלל. ולכך הוא שאמר כי אין צדקה אלא בתורה כי בת"ת השפיע רב צדקות לכל העול' כנ"ל. אמנם הנה אמרו חכז"ל אר"י מנין לבע"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהי' צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין לו מכאן לבע"ח שקונה משכון. הרמז בדבריהם ז"ל כמו שבארנו דהנה הצדיק יסוד עולם נקרא קורה הכ"ל קנ"ו גימט' יוסף וה' היא מלכות וזהו הכל היא כל"ה ומשכון נקרא השכינה כמבואר בזוה"ק פ' בחוקותי דף קי"ד ע"א ע"ב. (ונתתי משכני דא שכינתא משכני משכוני דהיא אתמשכנא בחובייהו דישראל כו' בגין כך ונתתי משכני בתוכם משכור אתן בידיכם בגין דאדור עמכון ואע"ג דישראל השתא בגלותא משכונא דקב"ה הוא גבייהו ולא שבקו לי' לעלמין כו' ע"ש ע"ב) וזה בע"ח קונה משכון הצי"ע דבוק בשכינה ופועל היחוד זו"נ וזהו אם אינו קונה משכון צדקה מנין לו אם אינו דבוק בשכינה לעשות היחוד צדקה מנין לו כי עיקר הצדקה להשפיע כ"ט לעולם ע"י תורתו ועבודתו כמ"ש. כי אמנם ענין סוד הצדקה היא להעלות רגלי השכינה ולהחזירה להקדושה ולעשות היחוד בסוד צדיק וצדקה. וזה נעשה הכל ע"י עבודת הצי"ע והוא נקרא קונה משכון כנ"ל. וע"ז הוא שנא' ולך תהי' צדק"ה וצדק"ה תהי' לנו רומז על היחוד צדיק וצדק שזהו נקרא צדק"ה. כי הנה אך זה הוא עיקר הרצון והחפץ של הצדיקי' שיהיו הם הגורמים ומתקנים היחוד למעלה שיהי' ע"י עבודתם הטובה ולא מעצמו שזהו אינו מתקיים כיל"ח. והנה זהו שכתוב ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו כו' ר"ל כי טוב נקרא בחי' היסוד ומשפיע וז"ש כי בכל בחי' השפע היורדת למע' בהיחוד הנה לא חסר לנו אינו חסר אותנו שאנחנו נפעל כל זה ע"י מעשינו נעשה היחוד ומשפיע מזון לעולם ועד כן אל יחסר לנו שנהי' אנחנו תמיד צנור השפע לעול' כנ"ל. וזה ג"כ וכ"ט לעולם אל יחסרנו שכל בחינת ההשפעה לעולם אל יחסרנו לעשות זולתנו רק אנחנו נעשה כל זה כנ"ל. וז"פ אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי שבחי' ההשפעה והחסדים ירדפוני כל ימי חיי לעבור על ידי שאהי' הצנור והשפעה לחסדים וע"כ נקרא הצי"ע טוב אמרו לצדיק כי טוב. וכבר אמרו רז"ל וכי יש צדיק שהוא אינו טוב אלא זה הצדיק המטיב לאחרינא הוא נקרא טוב ר"ל שהוא משפיע לכל. וז"ש ג"כ למען ייטב לך והארכת ימים וכן וטוב לך ר"ל שבחי' ההשפעה הנקרא טוב יהי'לך ועל ידך תעבור השפע וזהו והארכת ימים תמשיך ההארה מבחי' אריך כנ"ל. וזהו ושבתי בבית ד' לאורך ימים היינו להמשיך ההארה מבחי' א"א להימי' כיל"ח. והנה זהו שהבטיחה התורה וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות ר"ל בחי' היחוד צדי"ק וצד"ק שנקרא צדק"ה תהי' לנו כי נועיל שעל ידינו תעבור השפע כי נשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת ע"י עסק התורה לשמה. וכן ולך תהי' צדקה שהצי"ע קונה משכון כו'. ולו תהי' נחשב הצדק' והיחוד לעול' כנ"ל. והבן:

י״זביומו תתן שכרו. ר"ת שבת הנ"ל עפ"י מ"ש בענין קדושת השבת הוא ע"י מס"נ כמ"ש ביום שבת קודש שמך יתקדש. כי עיקר ענין הקדוש' הוא ע"י מס"נ וז"ש מנוחה ושמחה כו' ועל מנוחתם יקדישו את שמך שעיקר מנוחת הנפש להחזירה לשרשה וזה משמחתך ששמחת בו. כי זהו עיקר שמחתו של יעקב אבינו ע"ה הי' להביא השמח' להבורא ב"ה מה שיהי' לע"ל וגם הוא לא הי' לו שום שמחה בעוה"ז רק מה שיהי' הגאולה לע"ל. וז"ש בשוב ד' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל. וז"ש כי פדה ד' את יעקב כביכול הפדות הוא לעצמו השי"ת יהי' נפדה עם יעקב בביאת גואל ב"ב. וז"פ המנחיל מנוחה כו' אותיות נחל ר"ת "נוצר "חסד "לאלפים כי בשבת מתגלה הרצון העליון בחי' נח"ל. וז"פ כי לא באתם עד עתה אל המנוח"ה ואל הנחל"ה הנחלה זו ירושלים. אך ביום השבת נתעורר נחל העליון ע"י המס"נ וזהו מנוחה שלימה שאתה רוצה בה שיהי' הרצון במס"נ. שמח נפש עבדך כי אליך ד' נפשי אשא כמבואר במ"א. וזהו סמיכת הפסוקים "ביומו "תתן "שכרו ר"ת שב"ת כי אליו הוא נושא את נפשו. פי' ע"י המס"נ זוכה לקדושת יום השבת:

י״חלא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהי'. הרמז לא תפאר את הקב"ה רק על הטובות והחסדי' אשר הוא עושה לך ולרדוף רק אחר שלום ביתך כ"א (גם) על טובת הכלל כמ"ש לגר וליתום ולאלמנה יהי':

י״טזכור את אשר עשה לך עמלק כו' והי' בהניח כו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח. יבואר עפ"י מ"ש ד' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים עצת ד' לעולם תעמוד. כי הנה האד' צריך לבקש עצות בנפשו שיהי' כל מחשבותיו נכונים רק בעבודת הבורא ב"ה. כי אדם ההולך רק במחשבות הנוגעים לצרכי גופו וממונו בעוה"ז הוא כמו מחשבות העובדי כוכבים כי גם הם מבינים חסרונם בצרכי הגופני. ואם אין דעת הבדלה מנין וכתיב ואבדיל אתכם כו' כי איש הישראלי צריך להיו' מופרש ומובדל מכל מנהגי עובדי כוכבים ואם כל מעייני מחשבתו בעניני עוה"ז הוא עול הרשעי'. וזה הי' כחו של עמלק אשר קרך בדרך שהביא במחשבותם של בנ"י עניני עוה"ז ועי"ז לשכחו מלוח לבבם עול מלכות שמי' בעבודת הבורא. אימה חשכ"ה אותיות שכח"ה. וז"ש והי' כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל. יד"ו אותיות יו"ד רמז לחכמה ר"ל כאשר הרים בחינת החכמה אז וגבר ישראל שהיו גוברים מחשבת' בעניני עבודת הבורא ב"ה וכאשר יניח ידו וגבר עמלק הי' להיפך כנ"ל. וז"ש והי' בהניח כו' תמחה את זכר עמלק. פי' עניני זכירת עמלק שמעלה היצה"ר זכרונו בעניני עוה"ז. אזי לא תשכח ממילא לא יהי' בך מדת השכחה בעניני עבודת הבורא ב"ה. רק כל מחשבותיך יהיו נכונים כולם לא ימוט לנצח הזכירה בעבודת הבורא ב"ה. אמן: