תפארת ישראל י״טTiferet Yisrael 19
א׳יש עלינו לבאר, אחר שאמרנו שהתורה היא ראויה בפרט לישראל, וכמו שהתבאר בפרק שעבר, אם כן למה נתן לאברהם המילה (בראשית יז, ט-יד). השאלה הב', כי כפי דעת חז"ל שאמרו במסכת יומא (כח:) קיים אברהם כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי". וקאמר (יומא שם), ואימא שבע מצות ומילה, "חקותי ותורתי" למה לי. וקאמר* (יומא שם), קיים אברהם אפילו ערובי תבשילין, שנאמר "ותורתי", אחת שבכתב ואחת שבעל פה. ומדבר זה משמע כי אברהם בפרט קיים כל התורה כולה. ולמה הוא בפרט, ולא שאר אבות.
1
ב׳ובמדרש אמרו (ב"ר סה, יג) על יצחק שהזהיר את עשו שישחוט יפה. שכן אמרו "שא נא כליך" (בראשית כז, ג), שחוז מאני זינך, שלא תאכילני נבלות. ובפרק גיד הנשה (חולין צא.), אמר רבי יוסי בר חנינא, מאי דכתיב (בראשית מג, טז) "וטבוח טבח והכן", פרע להם בית השחיטה. "והכן" טול גיד הנשה בפניהם. כרבי יהודה, דאמר גיד הנשה אסור לבני נח.
2
ג׳ושם בתוספות (ד"ה כמאן), ואם תאמר, דלמא לא נאסר, ואפילו הכי היו מקיימים, כמו שחיטה. ויש לומר, מדקאמר "והכן", משמע דבלאו הכי לא אשתריא. אי נמי, 'פרע להם בית השחיטה' היינו נחירה, שנצטוו על הנחירה, עד כאן. ונשאלנו על זה מה שכתבו התוספות שנצטוו על הנחירה, ואיך נצטוו על הנחירה, והרי נבלה גמורה מותרת לבני נח. והשבנו, כי דעת התוספות, כי חשב יוסף שלא יאכלו משחיטתו, שיאמרו דשמא חתך מן הבהמה קודם שתצא נפשה, ולבן נח אסור משום אבר מן החי (סנהדרין נו:). ולפיכך אמר 'פרע להם בית השחיטה', והיינו נחירה. והנחירה מתרת לבני נח, כמו שמתרת השחיטה לישראל. דתניא (חולין לג.), הרוצה שיבריא, חותך כזית בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה, ומדיחה יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה. ואחד ישראל ואחד גוי מותר בו, משום דהשחיטה מתרת. והכא נמי הנחירה מתרת לבני נח, ואפילו אם חתך ממנה קודם שתצא נפשה מותר. שמעינן מינה שהיו מקיימין המצות, אף על גב שלא נצטוו.
3
ד׳ובמדרש אמרו (ב"ר עט, ו) על יעקב, "ויחן את פני העיר" (בראשית לג, יח), נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין לשבת מבעוד יום. הדא דאת אמרת ששמר יעקב אבינו את השבת קודם שנצטווה. ומעתה ישלשאול; אם כולם היו שומרים את המצות, למה אמרו (יומא כח:) על אברהם בלבד ששמר כל התורה כולה יותר מיצחק ויעקב. ועוד, הרי מצאנו שהיו שומרים יצחק ויעקב גם כן מצות כמו שאמרנו, ולמה לא שמרו כל התורה כולה. ולמה נשא יעקב ב' אחיות, ועמרם דודתו, ולא היה נזהר בדבר שקבל האסור מאבותיו. ובאגדה בפרק ערבי פסחים (פסחים קיט:) אמרו, שלא היה רוצה יעקב לברך, מפני שנשא ב' אחיות. שאם כן, למה נשא אותן, אחר שלא היה ראוי שישא ב' אחיות בחייהן. ומה שהשיב בזה הרמב"ן ז"ל בפרשת ויגש כי האבות שמרו את התורה בארץ דוקא, ויעקב נשא שתי אחיות בחייהן בחוצה לארץ. עם כי* הדבר הזה קשה לקבל, כי המצוה שהיא חובת הגוף, אין הפרש בין בארץ בין בחוצה לארץ.
4
ה׳ומעתה נשיב* על השאלה הראשונה. כאשר תעיין במצות שנתן השם יתברך לבני נח, שנתן לאדם שש מצות, ולנח שביעית - אבר מן החי, ולאברהם המילה. ולדעת רבי יהודה (חולין ק:) נתן מצות גיד הנשה ליעקב. והיה כל דבר כפי הראוי. וזה כי נתן לאדם שש מצות; ברכת השם, עבודה זרה, עריות, דינין, גזל, שפיכות דמים (ב"ר טז, ו). כי דבר זה בארנו בחבור גבורות השם.
5
ו׳וכאשר בא אברהם, נצטווה במילה. ידוע* כי הערלה נקראת* על שם כסוי ואטימה, וכל דבר נכסה ונבדל נקרא 'ערלה'. וזהו בכל מקום שנאמר (דברים י, טז) "ערלת לב", שאינו נכנס הדבר בלבו, ונבדל ממנו. וכן "ערלת אזן" (ר' ירמיה ו, י), כסוי אזן. וכל דבר מופרש ומובדל מדבר, יש לו אטימה וכסוי המבדיל, שהוא הערלה. וכל הדורות עד אברהם, כל הדורת ההם היו תחת הטבע*, ולא היו נבדלים מן הטבע. עד שבא אברהם, ובחר השם יתברך בו, כדכתיב (נחמיה ט, ז) "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם". והוציא* אותם מן הטבע, עד שלא היה הטבע מבדיל בין השם יתברך ובין הבריות. כי הטבע שהיא חמרית, היא מבדלת בין השם יתברך ובין הבריות. עד שבא אברהם, ואליו היה חבור עם השם יתברך, שבחר בו*, והוציא אותם מן הטבע, שלא היה כאן הבדל ואטימה עוד בין השם יתברך והאדם. ואז צוה להסיר הערלה, היא האטימה. והמילה היא הברית והחבור שיש עם השם יתברך, מפני שהוציא השם יתברך אותו מן הטבע. ולכך הערלה, שהיא האטימה שנולד באדם בטבע, צוה השם יתברך להסיר אותו ביום השמיני (בראשית יז, יב), שהוא אחר ז' ימי הטבע, וכמו שבארנו זה למעלה באריכות. לכן נתנה המילה לאברהם בפרטות.
6
ז׳ודבר זה גלו חכמי האמת בפרק קמא דברכות (ז:). אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מיום שברא הקב"ה את העולם, לא היה אדם שקראו 'אדון', עד שבא אברהם וקראו 'אדון', שנאמר (בראשית טו, יח) "ויאמר אדני ה' במה אדע כי אירשנה". בארו ז"ל בחכמה, כי לא היה אל הקב"ה צירוף וחבור אל העולם, עד שבא אברהם. כי היה הטבע החמרית מפסיק וחוצץ בין השם יתברך ובין העולם, עד שבא אברהם. ולכך קרא להשם יתברך 'אדון', כי האדון מצטרף ומתחבר אל אשר הוא אדון לו, ואינו נבדל הימנו. ודבר זה ידוע למי* שיודע בסתרי החכמה והתבונה*. לכך עד אברהם לא נקרא 'אדון', עד שבא אברהם. וזהו הסרת הערלה שנצטוה לאברהם, שהוא ההבדל והכסוי בין השם יתברך שהוא העלה, ובין האדם. והדבר הזה ברור מאד, שלכך נתנה המילה לאברהם.
7
ח׳בא יעקב נצטוה על גיד הנשה. דבר זה נתבאר בחבור גבורות ה' (פרק סז) למה נצטוה יעקב בפרט בגיד הנשה, ואין ראוי לכפול בדברים אשר התבארו שם. כי יעקב בפרט היה ראוי למצות גיד הנשה, עיין שם ותמצא מפורש. כלל הדבר, ראוי היה יעקב להיות מצווה במצוה זאת, כי הגיד היה רחוק ממדרגת האדם וממעלת קדושתו של יעקב, הוא הגיד שהוא על הירך*. ובשביל כך לא יכול לו המלאך ליעקב (בראשית לב, כו), כי האדם הוא נברא בצלם אלקים, ובפרט ליעקב היה לו מעלת הצלם הזה. חוץ מן הירך שהוא רחוק מן הצלם, כמו שבארנו בחבור גבורות ה', עיין שם. ומפני כי היה ליעקב בפרט מעלת הצלם אשר צורתו חקוקה בכסא הכבוד ( ר' חולין צא:), כמו שבארנו שם באריכות, לכך לא היה יכול לו כי אם בגיד הנשה. ועיין שם תמצא דברים גדולים. כלל הדבר, כי המצות שנצטוה כל אחד ואחד היתה המצוה שייכת אליו*, ומתיחסת אליו המצוה*. ולכך היה ראוי שתנתן לו המצוה הזאת בפרט.
8
ט׳ומעתה הוסרה השאלה הראשונה; כיון שלא נצטוה בכל התורה, ויעקב גם כן לא נצטוה בכל התורה, למה נתנו לו מצות פרטיות. כי דבר זה הוא לסבה שראוין להם אותם המצות הפרטיות. וכיון ששייך להם המצות*, נצטוו בהם. ודי בזה בתשובת שאלה ראשונה.
9