תפארת ישראל ל״אTiferet Yisrael 31
א׳בפרק רבי עקיבא (שבת פח:), אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (תהלים סח, יב) "ה' יתן אומר המבשרות צבא רב", כל דבור ודבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות. תנא דבי רבי ישמעאל, "וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיה כג, כט), מה פטיש זה נחלק לכמה נצוצות, אף כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשונות.
1
ב׳פירוש כי הדבור שהיה יוצא מן השם יתברך היה מתחלק לשבעים, כי כן הדבר שהוא יוצא מן השם יתברך בעולם הזה, הוא מתחלק לשבעים. כמו שהם שבעים אומות, והלשונות הם שבעים לשון. ולפיכך הדבור והלשון שהוא יוצא מן השם יתברך, היה מתחלק לשבעים. ודבר זה בארנו במקום אחר שאי אפשר רק כך, שמן השם יתברך שהוא אחד, מחייב הרבוי. הפך מה שאומרים הפילוסופים, כי מן האחד לא יבא הרבוי, ולכך היו באים לידי שבושים הרבה. אבל מן השם יתברך שהוא אחד, יבא הרבוי, כאשר הרבוי הוא מתדמה לאחד. ואילו היה באים שבעה מאתו, הרי הדבר הזה רבוי גמור, כדכתיב (ר' דברים כח, ז) "בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו", כלומר בדרך אחד יצאו, וברבוי דרכים ינוסו. אבל מספר* שבעים שהוא מספר כללי, הוא רבוי שהוא מתאחד. כי החשבון הכללי הוא מתאחד, מה שאין כן במספר הפרטי. ולפיכך אמר שכל דבור ודבור שיצא מן השם יתברך היה מתחלק לרבוי של שבעים, שהוא רבוי שהוא מתאחד. ובדבר זה הארכנו במקום אחר, ואין כאן מקום לזה. כלל הדבר, מה שהיה נחלק לשבעים לשון, שכך הוא ראוי אל הדבור שבא מאתו יתברך. בפרט כאשר היה בא לתת התורה לישראל, שהיא במדרגה העליונה, שהיה הדבור מתחלק לשבעים. ודברים אלו ברורים.
2
ג׳ובמדרש (ילקו"ש ח"ב תתקכא) מפרש עוד יותר. "ירעם אל בקולו נפלאות" (איוב לז, ה), מהו "ירעם". אלא בשעה שנתן הקב"ה את התורה בסיני, הראה בקולו לישראל פלאי פלאים. כיצד, הקב"ה היה מדבר, והיה הקול יוצא ומחזיר בכל העולם, וישראל שומעים את הקול. בא להם מן הדרום, והיו רצים לדרום לקבל את הקול משם. וכן* לכל ד' רוחות. ואחר כך נהפך להם מן השמים, והיו תולין עיניהם לשמים. והיה הקול נהפך להם מן הארץ, שנאמר (דברים ד, לו) "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ". והיו ישראל אומרים זה לזה "והחכמה מאין תמצא" (איוב כח, יב). "וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ, יח), שהיה הקול נהפך לשבעה קולות, ומשבעה לשבעים לשון, כדי שימעו אומות העולם מכחישי ה'*. והיתה כל אומה ואומה שומעת קולו של הקב"ה, ונפשם יוצאה. אבל ישראל לא היו נזוקים. והוא שמשה אמר בסוף מ' שנה (ר' דברים ה, כג) "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי". אתה היית שומע וחיה, אבל אומות העולם מכחישי ה'* שומעים ומתים. בא וראה האיך היה הקול יוצא לישראל, כל אחד ואחד היה שומע לפי כחו; הזקנים לפי כחן, והבחורים לפי כחן, והקטנים לפי כחן. ואף משה לפי כחו, שנאמר (שמות יט, יט) "משה ידבר והאלהים יעננו בקול". מהו "בקול", בקול שהיה משה יכול לסבול. וכן הוא אומר (תהלים כט, ד) "קול ה' בכח בכח",ו של כל אחד ואחד; המעוברות לפי כחן, והכל לפי כחן. הוי "ירעם אל בקולו נפלאות".
3
ד׳והרי ביארו בזה, כי מתחלה היה הקול יוצא מכל צד מארבעה צדדין, ומן השמים ומן הארץ. והיו אומרים "והחכמה מאין תמצא". כי מתחלה לא שמעו רק קול בלבד, ולא שמעו שום חתוך דבור. ואחר כך נהפך לשבעה קולות מחולקים. ואחר כך היה נהפך לשבעים לשון. וכאשר היה נהפך לשבעים לשון, אז היו מבינים הדבור. ומה שאמר הכתוב (איוב כח, יב) "וחכמה מאין תמצא", כלומר החכמה שבאה לעולם, שהיא התורה, אין לה מקום מוגבל כלל, כי היא חכמה עליונה. ולפיכך היה מחזיר בכל העולם הקול, ולא היה לו מקום מוגבל. ובא הקול מכל הרוחות ממעלה וממטה, והיה הקול אחד, ולא היו יכולים לשמוע ולהבין, עד שהקול נהפך ונחלק לשבעה קולות. ועוד אחר כך לשבעים לשון, אז היו מקבלים הדבור להבין אותו. וקודם* לא היו יכולין לקבל כח הדבור ההוא להבין אותו, אך שמעו בלבד.
4
ה׳והבן דברי המדרש הזה, איך סדר בחכמה. כי מתחלה היה הקול יוצא ומחזיר בכל העולם, והיה הקול אחד, והיה יוצא ממזרח וממערב ומכל ששה קצוות. והיו ישראל שומעים את הקול בלבד, והם אומרים (איוב כח, יב) "והחכמה מאין תמצא". אחר כך היה מתחלק לשבעה קולות, ועדיין היו אומרים (שם) "ואיזה מקום בינה". עד אחר כך נתחלק לשבעים לשון, ואז היו מבינים הדבור והלשון. וכאשר תבין סדר דברים אלו, תדע להבין הדברים אל אמתתם.
5
ו׳ומה שאמר כי העכו"ם שמעו ומתו, וישראל חיו. תבין ממה שאמר בפרק רבי עקיבא (שבת פח:), אמר רב חסדא, מאי דכתיב (משלי ח, ו) "שמעו כי נגידים אדבר", נמשלו דברי תורה לנגיד ; מה נגיד יש בו להמית ולהחיות, אף דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות. היינו דאמר רבא, למיימינים בה סמא דחייא, ולמשמאילים בה סמא דמותא. דבר אחר, "נגידים אדבר" כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה קושרין לו שני כתרים, עד כאן.
6
ז׳רצה לומר בזה, כי התורה היא מן השם יתברך. ומי שיש בו תורה, יש בו דבקות עם השם יתברך. וכאשר הוא מתדבק עם השם יתברך, אין ספק כי דבר זה הוא מביא החיים, וכמו שאמר אחר כך 'למיימינים בה סמא דחייא'. אבל מי שירצה להתקרב אל השם יתברך שלא כראוי, הרי המתדבק לדבר שהוא נבדל, ואין ראוי הדבוק אליו, הוא ממית אותו. ולפיכך מי שיש בו תורה, והתורה הוא הקירוב אל השם יתברך. ואם הקירוב הוא זר, ואין ראוי להיות, הוא ממית אותו. ולכך התורה היא סמא דמותא למי שאין ראוי לו הקירוב.
7
ח׳וזה שאמר כאן כי האומות היו שומעים קול אלהים, ומתו. כי איך יתחבר קול אלהים חיים אל אומות העולם מכחישי ה'*, שהם חמריים. ודבוק הזה אין ראוי להם*, ולכך מתו. אבל ישראל הם אינם חמריים, כמו שהם אומות העולם מכחישי ה'*, שהם נוטים אל החומר. אבל ישראל היה להם המעלה הנבדלת מן החומר, כמו שפירשנו בכמה מקומות, וראוי להם הדבוק עם השם יתברך. ומפני כך היו שומעים קול אלהים חיים, והיו חיים לעולם. שכל ששמעו קול אלהים חיים, היו חיים לעולם ולעולמי* עולמים. וזה מפני הדבקות שהיו דבקים בו יתברך, שהיו שומעים קול אלהים, והדבקות הזה היה מגיע להם החיים, כדכתיב (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם".
8
ט׳ומה שאמר כי היו קושרים לו שני כתרים. רוצה לומר כי יש בדבור שני דברים; האחד הקול, והשני חתוך הדבור. ולהורות כי הקול הזה הוא קול אלהי, ואינו קול טבעי, כמו שיתבאר בפרק שאחר זה. גם הדבור אינו דבור* טבעי, רק דבור אלהים, ולפיכך היו קושרים לו שני כתרים. כי כל ענין הנוטה אל הגשמי יש בו שפלות ופחיתות, ודבר שהוא נבדל יש לו מלכות, והבן זה.
9
י׳ועוד שם אמר* (שבת פח:), כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה יצאת נשמתן של ישראל, שנאמר (שיה"ש ה, ו) "נפשי יצאה בדברו". ומאחר שבדבור ראשון יצאת נשמתן, דבור שני האיך קבלו. הוריד טל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים, והחיה אותם, שנאמר (תהלים סח, י) "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה", עד כאן.
10
י״אביארו בזה, כי איך אפשר שיהיו ישראל מתחברים אל הדבור של הקב"ה. כי במדרגת מציאות השם יתברך, אין נמצא שום מציאות כלל. ולפיכך אי אפשר לומר שיהיה שום מציאות נמצא קיים עמו יתברך, ואיך יהיה נמצא הדבור פנים אל פנים. וכי יש שתוף חס ושלום עם הסבה הראשונה. ואל יקשה לך כי היה מדבר עם משה פנים אל פנים (דברים לד, י). זהו ענין אחר, כי מה שהיה מדבר עם פנים אל פנים, לא היה כמו הדבור לישראל. כי הדבור למשה נאמר (שמות כה, כב) "ונועדתי לך", ולא לאחרים אתך. ולא היה זה שתוף, כי לא היה לשתוף הזה מציאות הפעל הגמור, דהיינו שיהיה נמצא בגלוי. אבל הדבור לישראל בגלוי, כי "לא בסתר דברתי מראש" (ר' ישעיה מח, טז). וכיון שכך הוא, באיזה צד ימצא שתוף זה בפעל. ולכך אמר כי נפשם יצאה, עד שלא היו יכולין להתקיים. רק שהיו דבקים בו במדרגה העליונה, שמשם החיות בא למתים. ומזה הצד היו דבקים באותה שעה, במקום שמשם החיות בא לעולם.
11
י״בעוד שם (שבת פח:), אמר רבי יהושע בן לוי, כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחריהן שנים עשר מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותן. שנאמר (תהלים סח, יג) "מלאכי צבאות ידודון", אל תקרי "ידודון", אלא 'ידדון', עד כאן.
12
י״גרוצה לומר, כי מצד עצם הדבור מן השם יתברך, ראוי שיהיו ישראל נדחים ממנו. והיו חוזרים לאחריהם י"ב מיל, שהדבור היה יוצא י"ב מילין, כנגד מחנה ישראל. רק מה שמלאכים ממונים לעשות רצון השם יתברך, אשר היה רוצה בקבלת התורה, היו מביאים אותם לקבלת הדבור מן השם יתברך. וזולת זה, היו נדחים מן הדבור. ואין צריך לומר* שהיה החזרה הזאת בפעל, רק כמו שנתבאר פעמים הרבה דברים כאלו. שהיו נדחים ונבדלים מן השם יתברך לגמרי בעבור שאין שתוף עם השם יתברך, אבל לא היה לדבר זה מציאות בפעל.
13
י״דושני דברים נאמרו בכתוב; (שמות כ, ח) "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". ועוד כתוב (דברים ה, כב) "כי אם יוספים אנחנו לשמוע קול ה' ומתנו". לכך בא רבי יהושע בן לוי לומר*, כי דבר זה מה שהיו חוזרין לאחריהן, כי איך ישמע האדם קול ה' וישתתף עם השם יתברך, והשמיעה הוא שתוף והתחברות, ודבר זה אינו ראוי מצד המקבל. ולכך מצד עצמם היתה החזרה י"ב מיל, שלא לשמוע הקול, והיו נדחים לגמרי. רק כי היו מחזירין אותם המלאכים, שהם שלוחי השם יתברך, שהיה רוצה בקבלת התורה. וכן מה שלא מתו בשמעם הקול הזה, מפני שבאה להם התחיה ממקור החיים. והבן זה.
14
ט״וובפרק רבי עקיבא*, אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב (שיה"ש ה, יג) "לחייו כערוגת הבושם", כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה, נתמלא כל העולם כלו בשמים. ומאחר שמן הדבור ראשון נתמלא כל העולם כלו בשמים, דיבור שני להיכן הלך. הוציא הקב"ה הרוח מאוצרותיו, והיה מעביר אותו, שנאמר (שם) "שפתותיו שושנים", אל תקרי "שושנים", אלא 'ששונים', עד כאן.
15
ט״זוהנה מה שאמר שהיה קול דברים יוצא מן השם יתברך, אין קשיא, כי דבר זה מצד המקבל. ודבר זה ברור, נתבאר במקום אחר. ומה שהיה כל העולם מתמלא בשמים מכח הדבור של השם יתברך, כי הדבור של הקב"ה בגזרת דין, כמו שהתבאר למעלה. ומפני שהדבור הוא גזרת דין, לכך נמשך כח הבשמים עמהם, כי כח הבשמים מתיחס אל מדת הדין. ולכך אמר שהיה כל העולם מתמלא בשמים, שיהיה נמשך אחר הדבור של הקב"ה. אך דבר זה אינם בשמים גשמיים, כי אין הדבר רק דבור אלהי. ויורה זה שעברו וחלפו אל גן עדן, הנאמר על כח אלהי בלתי גשמי שהיה עם הדבור, והם הם הבשמים הנאמרים כאן. ודברים אלו ברורים למבין.
16