תפארת יוסף, במדברTiferet Yosef, Bamidbar
א׳וידבר ד' אל משה במדבר סיני וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו'.
כתיב (הושע ב׳:א׳) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. הענין בזה, דהנה זה היה עבודת דור המדבר, שהכניסו את כל ההתפשטות שיש בעולם בד"ת, שאין דבר בעולם שלא יהיה נכלל בד"ת, כמו שנאמר (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, היינו שהראו בעבודתם איך שכל הדברים וכל ההתפשטות הכל נכלל בד"ת. וזה שמסיים הפסוק, לכתך אחרי במדבר, היינו שכל כך האירו בעבודתם שאפילו כחות השובבים שיש באדם המכונה בשם מדבר, הם ג"כ כלולים בד"ת. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שהם היו הקדמה לכל הדורות הבאים אחריהם, להראות לכל דורות הבאים שאפילו בעת שגבר ההסתר אצל האדם עד היכן שנדמה לאדם שנסתר ממנו אור השי"ת. מ"מ לא שייך אצל ישראל שנתרחק ממנו אור השי"ת ולא יכול לשוב לאור ד', וגם בהתפשטות הזה ג"כ יש לו דרך לשוב לאור ד'. והיינו כי במקום שישראל נקראים עם ד' כמו שכתיב (יחזקאל לו) עם ד' אלה, והיינו שהוא יודע שהוא בעל חסרון, ויודע שהשי"ת יכול למלאות חסרונו, ומתפלל להשי"ת שישלים חסרונו, ממילא מכיר שיש לו עדיין חיבור עם אור השי"ת. אבל במקום שהם לא נקראים עם ד', היינו שכל כך גבר ההסתר אצלם שאינם מכירים מצידם שום חיבור עם אור השי"ת, ובהסתר הזה יוכל לדמות לאדם שנתרחק מאור ולא יכול לשוב. וזה נקבע כאן אצל המנין של דור המדבר, מאחר שהאירו בעבודתם איך שאין שום התפשטות בעולם שלא יהיה נכלל בד"ת, וכאן נקבע זאת בקביעות לכל הדורות הבאים שלא שייך אפילו בההסתר היותר גדול שלא יוכל לשוב לאור ד', ורק יש לו תמיד דרך לחזור, והגם שמצידו אינו מכיר שום חיבור. מ"מ מאחר שזאת נשאר אצל ישראל צעקה מה תעשה לשמך הגדול, שמצידו הוא מוכן לקבל כל הסבלנות, ורק זאת חסר לו מה תעשה לשמך הגדול. היינו מאחר שהשי"ת הציב בזה העולם שכבוד שמים כביכול חסר, וישראל ישלים ע"י עבודתו, ממילא יש לו צעקה שכבוד שמים אינו בשלימות, ומזאת הצעקה יש לו דרך לשוב לאור ד'. כי האומות בעת שהשי"ת משפיע להם מתפשטים עצמם בכל מיני התפשטות, ואף שמציבים להם דחלא לפעמים שמזרחת להם יראה שלא מדעת, זה הכל כשאין להם טובת עוה"ז, אבל כשיש להם טובת עוה"ז אז מתפשטים עצמם בכל מיני התפשטות ואין להם שום יראה אפילו שלא מדעת ג"כ, שאני ישראל מאחר שאפילו בהתפשטות היותר גדול הוא מוכן ומזומן לקבל עליו כל הסבלנות, ורק זאת חסר להם שכבוד שמים אינו בשלימות. ממילא יש להם תמיד חיבור עם אור השי"ת. וזה והיה מספר בני ישראל אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, היינו אפילו במקום כזה שנדמה לאדם שלא נקראים עם ד', וכל כך גבר ההסתר בעולם, מ"מ יאמר בני אל חי, היינו שמראה השי"ת איך שיש להם חיבור עמו, ולא שייך שלא יוכל לשוב לאור ד':
כתיב (הושע ב׳:א׳) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. הענין בזה, דהנה זה היה עבודת דור המדבר, שהכניסו את כל ההתפשטות שיש בעולם בד"ת, שאין דבר בעולם שלא יהיה נכלל בד"ת, כמו שנאמר (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, היינו שהראו בעבודתם איך שכל הדברים וכל ההתפשטות הכל נכלל בד"ת. וזה שמסיים הפסוק, לכתך אחרי במדבר, היינו שכל כך האירו בעבודתם שאפילו כחות השובבים שיש באדם המכונה בשם מדבר, הם ג"כ כלולים בד"ת. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שהם היו הקדמה לכל הדורות הבאים אחריהם, להראות לכל דורות הבאים שאפילו בעת שגבר ההסתר אצל האדם עד היכן שנדמה לאדם שנסתר ממנו אור השי"ת. מ"מ לא שייך אצל ישראל שנתרחק ממנו אור השי"ת ולא יכול לשוב לאור ד', וגם בהתפשטות הזה ג"כ יש לו דרך לשוב לאור ד'. והיינו כי במקום שישראל נקראים עם ד' כמו שכתיב (יחזקאל לו) עם ד' אלה, והיינו שהוא יודע שהוא בעל חסרון, ויודע שהשי"ת יכול למלאות חסרונו, ומתפלל להשי"ת שישלים חסרונו, ממילא מכיר שיש לו עדיין חיבור עם אור השי"ת. אבל במקום שהם לא נקראים עם ד', היינו שכל כך גבר ההסתר אצלם שאינם מכירים מצידם שום חיבור עם אור השי"ת, ובהסתר הזה יוכל לדמות לאדם שנתרחק מאור ולא יכול לשוב. וזה נקבע כאן אצל המנין של דור המדבר, מאחר שהאירו בעבודתם איך שאין שום התפשטות בעולם שלא יהיה נכלל בד"ת, וכאן נקבע זאת בקביעות לכל הדורות הבאים שלא שייך אפילו בההסתר היותר גדול שלא יוכל לשוב לאור ד', ורק יש לו תמיד דרך לחזור, והגם שמצידו אינו מכיר שום חיבור. מ"מ מאחר שזאת נשאר אצל ישראל צעקה מה תעשה לשמך הגדול, שמצידו הוא מוכן לקבל כל הסבלנות, ורק זאת חסר לו מה תעשה לשמך הגדול. היינו מאחר שהשי"ת הציב בזה העולם שכבוד שמים כביכול חסר, וישראל ישלים ע"י עבודתו, ממילא יש לו צעקה שכבוד שמים אינו בשלימות, ומזאת הצעקה יש לו דרך לשוב לאור ד'. כי האומות בעת שהשי"ת משפיע להם מתפשטים עצמם בכל מיני התפשטות, ואף שמציבים להם דחלא לפעמים שמזרחת להם יראה שלא מדעת, זה הכל כשאין להם טובת עוה"ז, אבל כשיש להם טובת עוה"ז אז מתפשטים עצמם בכל מיני התפשטות ואין להם שום יראה אפילו שלא מדעת ג"כ, שאני ישראל מאחר שאפילו בהתפשטות היותר גדול הוא מוכן ומזומן לקבל עליו כל הסבלנות, ורק זאת חסר להם שכבוד שמים אינו בשלימות. ממילא יש להם תמיד חיבור עם אור השי"ת. וזה והיה מספר בני ישראל אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, היינו אפילו במקום כזה שנדמה לאדם שלא נקראים עם ד', וכל כך גבר ההסתר בעולם, מ"מ יאמר בני אל חי, היינו שמראה השי"ת איך שיש להם חיבור עמו, ולא שייך שלא יוכל לשוב לאור ד':
1
ב׳וידבר ד' אל משה במדבר סיני וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל.
כתיב (הושע ב׳:א׳) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. ולכאורה נראה הפסוק כסותר, כי בתחלה כתיב והיה מספר משמע שיש להם מספר, ואח"כ כתיב אשר לא ימד ולא יספר, משמע שאין להם שום מספר. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה בספרו הקדוש (מי השלוח) שבכלל הם בלא מספר, ובפרט יש לכל נפש מישראל מספר, כי כל פרט נפש מישראל הוא דבר שבמנין וחשוב בעיני השי"ת. והענין בזה, כי באמת מצד השי"ת הוא כמו שאנו אומרים ד' אחד, והיינו שכל הפרטים המה נכללים באחדות הגמור, וכל מה שהציב השי"ת בעוה"ז התחלקות הפרטים, כענין דאיתא בש"ס (ראש השנה לא.) בשני חילק את מעשיו ומלך עליהם, המה הכל נכללים באחדותו ית'. ורק מה שהציב השי"ת כל אלו ההתחלקות, הוא הכל מצד הבריאה, מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו, ורצה שעבודת האדם תהיה נקראת על שם האדם, ותהיה נקראת עבודת אדם יגיע כפו של אדם. לזה הציב כל אלו ההתחלקות, והציב השי"ת לבוש בזה העולם שכביכול הכבוד שמים אינו בשלימות בלי עבודת האדם, ומחמת שהיה בכל בריאה ובריאה מישראל זה הרצון שחפץ להיטיב, לכן הציב השי"ת לכל אחד מישראל פרט אחד, אשר בזה הפרט כביכול אינו בשלימות בלי עבודת זה האדם. וזה, והיה מספר, היינו שיש לכל אחד מישראל פרט אחד אשר מוכרח מצידו להשלים את הכבוד שמים, כי מצד השי"ת לא שייך שיחסר ח"ו הכבוד שמים ורק הוא בתכלית השלימות, ורק מזה הרצון החפץ להיטיב לבריותיו, ובכל בריה ובריה היה זה הרצון החפץ להיטיב לו. ע"כ בזה הפרט שהציב השי"ת מצידו שכביכול אינו בשלימות מוכרח הוא להשלים ולא אחר. וזה שכל נפש ונפש מישראל הוא דבר חשוב בעיני השי"ת, היינו שיש לו פרט אחד אשר בזה הפרט הציב השי"ת שכביכול חסר כבוד שמים בלתי עבודת זה האדם דוקא, אבל בכלל הוא אשר לא ימד ולא יספר, היינו שבכלל נכללים כל הפרטים באחדותו ית' והכבוד שמים הוא בתכלית השלימות בלתי עבודת האדם ג"כ. וזה, והיה מספר בני ישראל, היינו שאם אדם עובד מצידו ומשלים את הכבוד שמים ומכיר שמצד השי"ת היה מקודם ג"כ בשלימות, ורק מה שהציב לו השי"ת שכביכול חסר, זה הכל היה מצדינו מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב, כי הרצון של השי"ת הוא בלי גבול ובלי תכלית, ועבודת האדם הוא הכל בגבול ותכלית, ורק אם האדם עובד מצידו עד מקום שידו מגעת ומשלים מצידו את כל הפרטים שהציב לו השי"ת מצידו, אז המה נכללים בכלל הרצון אשר שם הוא בלי גבול ותכלית, ששם לא שייך מספר, והיינו במקום שישראל עלה במחשבה שם ג"כ יש מקום לעבודת האדם:
כתיב (הושע ב׳:א׳) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. ולכאורה נראה הפסוק כסותר, כי בתחלה כתיב והיה מספר משמע שיש להם מספר, ואח"כ כתיב אשר לא ימד ולא יספר, משמע שאין להם שום מספר. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה בספרו הקדוש (מי השלוח) שבכלל הם בלא מספר, ובפרט יש לכל נפש מישראל מספר, כי כל פרט נפש מישראל הוא דבר שבמנין וחשוב בעיני השי"ת. והענין בזה, כי באמת מצד השי"ת הוא כמו שאנו אומרים ד' אחד, והיינו שכל הפרטים המה נכללים באחדות הגמור, וכל מה שהציב השי"ת בעוה"ז התחלקות הפרטים, כענין דאיתא בש"ס (ראש השנה לא.) בשני חילק את מעשיו ומלך עליהם, המה הכל נכללים באחדותו ית'. ורק מה שהציב השי"ת כל אלו ההתחלקות, הוא הכל מצד הבריאה, מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו, ורצה שעבודת האדם תהיה נקראת על שם האדם, ותהיה נקראת עבודת אדם יגיע כפו של אדם. לזה הציב כל אלו ההתחלקות, והציב השי"ת לבוש בזה העולם שכביכול הכבוד שמים אינו בשלימות בלי עבודת האדם, ומחמת שהיה בכל בריאה ובריאה מישראל זה הרצון שחפץ להיטיב, לכן הציב השי"ת לכל אחד מישראל פרט אחד, אשר בזה הפרט כביכול אינו בשלימות בלי עבודת זה האדם. וזה, והיה מספר, היינו שיש לכל אחד מישראל פרט אחד אשר מוכרח מצידו להשלים את הכבוד שמים, כי מצד השי"ת לא שייך שיחסר ח"ו הכבוד שמים ורק הוא בתכלית השלימות, ורק מזה הרצון החפץ להיטיב לבריותיו, ובכל בריה ובריה היה זה הרצון החפץ להיטיב לו. ע"כ בזה הפרט שהציב השי"ת מצידו שכביכול אינו בשלימות מוכרח הוא להשלים ולא אחר. וזה שכל נפש ונפש מישראל הוא דבר חשוב בעיני השי"ת, היינו שיש לו פרט אחד אשר בזה הפרט הציב השי"ת שכביכול חסר כבוד שמים בלתי עבודת זה האדם דוקא, אבל בכלל הוא אשר לא ימד ולא יספר, היינו שבכלל נכללים כל הפרטים באחדותו ית' והכבוד שמים הוא בתכלית השלימות בלתי עבודת האדם ג"כ. וזה, והיה מספר בני ישראל, היינו שאם אדם עובד מצידו ומשלים את הכבוד שמים ומכיר שמצד השי"ת היה מקודם ג"כ בשלימות, ורק מה שהציב לו השי"ת שכביכול חסר, זה הכל היה מצדינו מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב, כי הרצון של השי"ת הוא בלי גבול ובלי תכלית, ועבודת האדם הוא הכל בגבול ותכלית, ורק אם האדם עובד מצידו עד מקום שידו מגעת ומשלים מצידו את כל הפרטים שהציב לו השי"ת מצידו, אז המה נכללים בכלל הרצון אשר שם הוא בלי גבול ותכלית, ששם לא שייך מספר, והיינו במקום שישראל עלה במחשבה שם ג"כ יש מקום לעבודת האדם:
2
ג׳וידבר ד' אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל.
כתיב (תהילים פ״ז:ה׳) ולציון יאמר איש ואיש ילד בה וגו' ד' יספור בכתוב עמים. ואיתא (מי השלוח) פרשה זאת, שעל האומות משגיח השי"ת בהשגחה כללית ועל ישראל משגיח השי"ת בהשגחה פרטיות. שכל פרט ופרט נפש מישראל נחשב לדבר שבמנין ודבר חשוב. ולהבין זאת איך שייך לומר שעליהם אינו משגיח השי"ת אלא בהשגחה כללית, והלא השי"ת מביט על כל הבריאה בעינא פקיחא והשי"ת מביט על הדומם ג"כ. רק ביאור הענין דהנה אנו רואין, שכל מה שנתוספו ונתרבו פרטי נפשות מישראל נתוסף ונתרבה כבוד שמים ג"כ. דהנה איתא בש"ס (ברכות נח.) שאין פרצופיהן של אדם דומים זה לזה ואין דעתן דומה זה לזה. והיינו שכל פרט נפש מישראל יש לו מדה מיוחדת שהוא מדוגל בה והוא עובד בזאת המדה להשי"ת. מ"מ אנו רואין שישראל אין לו שום עיקשות במדתו, ורק עבור נקודה אחת מכבוד שמים יכול להתאחד עם זולתו, ואף שחבירו הוא היפך ממש ממדתו, רק אם יראה שמהתאחדות הזאת יכול להצמיח כבוד שמים, יכול להפך את עצמו מהיפך להיפך, נמצא שכל מה שנתוסף אצל ישראל פרטים נתוסף ונתרבה כבוד שמים. וזה שאמר הכתוב, ולציון יאמר איש ואיש ילד בה, מחמת שישראל יכול תמיד לבטל דעתו ותפיסתו, ממילא אין לו שום התישנות במדתו ורק יש לו תמיד חדשות, וזה נקרא הולדה, שישראל יש לו תמיד הולדה חדשה, וכדאיתא במדרש (רבה ויקרא לה) ועשיתם אותם, אתם כתיב אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאילו עשיתם עצמכם, שאני אצל האומות שכל אחד ואחד משוקע בתאותו, שכל אחד ואחד יש לו עיקשות שהוא משוקע בה. וזה שעליהם נאמר, ד' יספור בכתוב עמים, שעליהם משגיח בהשגחה כללית, והיינו כי באמת הציב השי"ת ארבע מדרגות, דומם, צומח, חי, מדבר. ועיקר מכל הבריאה הוא הצורת אדם, שעליו נאמר ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגם והות באדם לרוח ממללא. ואיתא בזוה"ק (תזריע מו:) ודא הוא דסלקא לעילא וממללא קמיה מלכא קדישא וכו' דהא כל שאר נפשתא לית ליה רשות למללא קמיה מלכא בר האי. והיינו שישראל נברא בכח הדיבור, שעם הכח הזה יכול להתאחד עם כל הברואים ויכול להיות עובר ממקום למקום שאינו אדוק בשום דבר. שאני האומות שאצלם אינו נמצא זה הכח, ורק כל אחד ואחד משוקע בתאותו, ובאמת עולה מהם ג"כ כבוד שמים, כי השי"ת יש לו מכוון מבריאתם ורק שהוא למעלה מדעתם. והכבוד שמים העולה מהם עולה מהדומם ג"כ, כי השי"ת יש לו מכוון מכל הבריאה, אבל אין להם שום חלק בהכבוד שמים העולה מהם. וזה נקרא השגחה כללית, והוא שאין אנו רואין איך שמכל פרט יצמיח כבוד שמים, ורק נקרא השגחה כללית, שהשי"ת יש לו מכוון אחד מבריאתם. אבל אצל ישראל רואין שכל נפש מישראל יש לו פרט אחד אשר צריך לעבוד בזה הפרט, ורואה אשר הפרט שחבירו צריך להשלים אין ביכולתו בשום אופן להשלימו, וזה נקרא השגחה פרטיות, שאנו רואין שמכל פרט ופרט יש כבוד שמים מיוחד. וזה שאו את ראש כל עדת בני ישראל:
כתיב (תהילים פ״ז:ה׳) ולציון יאמר איש ואיש ילד בה וגו' ד' יספור בכתוב עמים. ואיתא (מי השלוח) פרשה זאת, שעל האומות משגיח השי"ת בהשגחה כללית ועל ישראל משגיח השי"ת בהשגחה פרטיות. שכל פרט ופרט נפש מישראל נחשב לדבר שבמנין ודבר חשוב. ולהבין זאת איך שייך לומר שעליהם אינו משגיח השי"ת אלא בהשגחה כללית, והלא השי"ת מביט על כל הבריאה בעינא פקיחא והשי"ת מביט על הדומם ג"כ. רק ביאור הענין דהנה אנו רואין, שכל מה שנתוספו ונתרבו פרטי נפשות מישראל נתוסף ונתרבה כבוד שמים ג"כ. דהנה איתא בש"ס (ברכות נח.) שאין פרצופיהן של אדם דומים זה לזה ואין דעתן דומה זה לזה. והיינו שכל פרט נפש מישראל יש לו מדה מיוחדת שהוא מדוגל בה והוא עובד בזאת המדה להשי"ת. מ"מ אנו רואין שישראל אין לו שום עיקשות במדתו, ורק עבור נקודה אחת מכבוד שמים יכול להתאחד עם זולתו, ואף שחבירו הוא היפך ממש ממדתו, רק אם יראה שמהתאחדות הזאת יכול להצמיח כבוד שמים, יכול להפך את עצמו מהיפך להיפך, נמצא שכל מה שנתוסף אצל ישראל פרטים נתוסף ונתרבה כבוד שמים. וזה שאמר הכתוב, ולציון יאמר איש ואיש ילד בה, מחמת שישראל יכול תמיד לבטל דעתו ותפיסתו, ממילא אין לו שום התישנות במדתו ורק יש לו תמיד חדשות, וזה נקרא הולדה, שישראל יש לו תמיד הולדה חדשה, וכדאיתא במדרש (רבה ויקרא לה) ועשיתם אותם, אתם כתיב אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאילו עשיתם עצמכם, שאני אצל האומות שכל אחד ואחד משוקע בתאותו, שכל אחד ואחד יש לו עיקשות שהוא משוקע בה. וזה שעליהם נאמר, ד' יספור בכתוב עמים, שעליהם משגיח בהשגחה כללית, והיינו כי באמת הציב השי"ת ארבע מדרגות, דומם, צומח, חי, מדבר. ועיקר מכל הבריאה הוא הצורת אדם, שעליו נאמר ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגם והות באדם לרוח ממללא. ואיתא בזוה"ק (תזריע מו:) ודא הוא דסלקא לעילא וממללא קמיה מלכא קדישא וכו' דהא כל שאר נפשתא לית ליה רשות למללא קמיה מלכא בר האי. והיינו שישראל נברא בכח הדיבור, שעם הכח הזה יכול להתאחד עם כל הברואים ויכול להיות עובר ממקום למקום שאינו אדוק בשום דבר. שאני האומות שאצלם אינו נמצא זה הכח, ורק כל אחד ואחד משוקע בתאותו, ובאמת עולה מהם ג"כ כבוד שמים, כי השי"ת יש לו מכוון מבריאתם ורק שהוא למעלה מדעתם. והכבוד שמים העולה מהם עולה מהדומם ג"כ, כי השי"ת יש לו מכוון מכל הבריאה, אבל אין להם שום חלק בהכבוד שמים העולה מהם. וזה נקרא השגחה כללית, והוא שאין אנו רואין איך שמכל פרט יצמיח כבוד שמים, ורק נקרא השגחה כללית, שהשי"ת יש לו מכוון אחד מבריאתם. אבל אצל ישראל רואין שכל נפש מישראל יש לו פרט אחד אשר צריך לעבוד בזה הפרט, ורואה אשר הפרט שחבירו צריך להשלים אין ביכולתו בשום אופן להשלימו, וזה נקרא השגחה פרטיות, שאנו רואין שמכל פרט ופרט יש כבוד שמים מיוחד. וזה שאו את ראש כל עדת בני ישראל:
3
ד׳וידבר ד' אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל.
כתיב (הושע ב׳:א׳) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. והפסוק הזה נראה כסותר, כי מתחלה כתיב והיה מספר ולבסוף כתיב אשר לא ימד ולא יספר, כמבואר (מי השלוח) פרשה זאת. וביאור זה, דהנה כל ענין המספר הוא נצמח מגבולים של עוה"ז, שמאחר שהבריאה נגבלת בגבול ותכלית של עוה"ז, מזה נצמח המספר. אבל מצד השי"ת שאורו ית' הוא בלי גבול ובלי תכלית, וכן רצונו ומאמרו ית' הוא בלי גבול ובלי תכלית, לזה מחמת ששורה אורו ית' אצל כל פרט נפש מישראל, הוא נכלל במקום שהוא בלי מספר ובלי גבול. והוא, כי כל פרט נפש מישראל נברא בכוונה מיוחדת להשלים כבודו ית', כמו שמצינו בעוה"ז שאיתא בש"ס (ברכות נח.) שאין פרצופיהן של בני אדם דומים זה לזה ואין דעתן דומה זה לזה. כן בפנימיות נברא כל פרט ופרט נפש מישראל בכוונה מיוחדת. ומאחר שישראל אינו נגבל תחת גבול מדתו ורק נותן מקום גם למדת חבירו, והיינו אף שהוא השלים מצידו כבודו ית', אבל מכיר שאם חבירו לא ישלים מה שעליו להשלים אזי הוא עדיין כבודו ית' כביכול אינו בשלימות. נמצא מזה שישראל אינו נגבל תחת שום גבול ומדה, לזה שורה אורו ית' אצל ישראל. ולזה נכללים כל ישראל במקום שהוא בלי גבול ובלי תכלית. ובאמת מצינו בש"ס (שבת עז:) לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה, והיינו שאצל כל מיני ברואים נמצאים מדות טובות, כמו שכתיב (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמינו ואיתא בש"ס (עירובין ק:) אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה ודרך ארץ מתרנגול. וכן אצל האומות ג"כ מצינו שנתעלה מהם כבודו ית' אף שהם הלכו בזדון לבם נגד רצונו ית', כמו המן בשעתו ופרעה בשעתו, אף שהם הלכו בזדון לבם נגד רצונו ית', עכ"ז נתגדל ונתעלה מהם כבודו ית'. אבל החילוק בינם ובין ישראל עם קדושיו, שאצלם הוא בעיקשות ונטבע בטבע כך, אבל אין להם שום בחירה בזה, שאני ישראל שהם מצידם מכירים זאת ההכרה שלא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה, לזה נותן מקום כל אחד מישראל למדת חבירו, ולזה שורה השי"ת אצל ישראל, ובכל מקום ששורה אורו ית' הוא נכלל בלי מספר בלי גבול ובלי תכלית. וזה הענין דאיתא בזוה"ק (במדבר קי"ז:) כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמי קוב"ה בעי למיפקד חילוי כמה אינון חיילין דאורייתא וכמה אינון חיילין דמשכנא. וביאור הענין, כי חיילין דאורייתא מורה על התשוקה לד"ת שהם גבוהים מעל גבוהים, שישראל רואה שנמצא ד"ת שהם גבוהים מעל גבוהים, יש לו תשוקה להם, אף שהם למעלה מכפי כח קבלתו. ולזה מחמת שהם למעלה מהכלי שלו ואינו נקבע בקביעות, לזה כתיב אצל ד"ת (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו, והיינו שאם אדם רק מסיח דעת מהם נעלם הד"ת ממנו. ולזה איתא בש"ס (קדושין מ:) גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שעיקר הכוונה בזה אינו כפשוטו, רק שתלמוד מורה על חיילין דאוריתא, והיניו שמורה על התשוקה לד"ת שנמצא אצל האדם, אבל מחמת שהוא רק בתשוקה ואינו נקבע בקביעות, ואז עדיין אינו ניכר מעלות הלימוד. ומעלות התלמוד הוא זה שמביא לידי מעשה, והיינו שכל כך פעל בתשוקתו לד"ת, עד שפעל על כל כלי הגוף שקיים רצונו בפעולה עם אלו הד"ת, כי כל פנימיות של מעשה המצות הוא ד"ת, וזה פעל כל כך בהתשוקה עד שקיים גם עם הגוף אלו הד"ת. וזה עיקר מעלת וגדלות הלימוד, וזה מורה על חיילין דמשכנא, שכל כך יגע בד"ת עד שנעשה משכן להשי"ת להשכין שכינתו אצלו. ובמשכן הכירו כולם שכל פרט נפש מישראל הוא נחשב בעיני השי"ת, שראו שאם נחסר קרש אחד מקרשי המשכן לא היה יכול להשכין שכינתו אצלם. לזה נתנו מקום כל אחד גם למדת חבירו. לזה הגיעו לזה המקום שהוא בלי גבול ובלי מספר:
כתיב (הושע ב׳:א׳) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. והפסוק הזה נראה כסותר, כי מתחלה כתיב והיה מספר ולבסוף כתיב אשר לא ימד ולא יספר, כמבואר (מי השלוח) פרשה זאת. וביאור זה, דהנה כל ענין המספר הוא נצמח מגבולים של עוה"ז, שמאחר שהבריאה נגבלת בגבול ותכלית של עוה"ז, מזה נצמח המספר. אבל מצד השי"ת שאורו ית' הוא בלי גבול ובלי תכלית, וכן רצונו ומאמרו ית' הוא בלי גבול ובלי תכלית, לזה מחמת ששורה אורו ית' אצל כל פרט נפש מישראל, הוא נכלל במקום שהוא בלי מספר ובלי גבול. והוא, כי כל פרט נפש מישראל נברא בכוונה מיוחדת להשלים כבודו ית', כמו שמצינו בעוה"ז שאיתא בש"ס (ברכות נח.) שאין פרצופיהן של בני אדם דומים זה לזה ואין דעתן דומה זה לזה. כן בפנימיות נברא כל פרט ופרט נפש מישראל בכוונה מיוחדת. ומאחר שישראל אינו נגבל תחת גבול מדתו ורק נותן מקום גם למדת חבירו, והיינו אף שהוא השלים מצידו כבודו ית', אבל מכיר שאם חבירו לא ישלים מה שעליו להשלים אזי הוא עדיין כבודו ית' כביכול אינו בשלימות. נמצא מזה שישראל אינו נגבל תחת שום גבול ומדה, לזה שורה אורו ית' אצל ישראל. ולזה נכללים כל ישראל במקום שהוא בלי גבול ובלי תכלית. ובאמת מצינו בש"ס (שבת עז:) לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה, והיינו שאצל כל מיני ברואים נמצאים מדות טובות, כמו שכתיב (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמינו ואיתא בש"ס (עירובין ק:) אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה ודרך ארץ מתרנגול. וכן אצל האומות ג"כ מצינו שנתעלה מהם כבודו ית' אף שהם הלכו בזדון לבם נגד רצונו ית', כמו המן בשעתו ופרעה בשעתו, אף שהם הלכו בזדון לבם נגד רצונו ית', עכ"ז נתגדל ונתעלה מהם כבודו ית'. אבל החילוק בינם ובין ישראל עם קדושיו, שאצלם הוא בעיקשות ונטבע בטבע כך, אבל אין להם שום בחירה בזה, שאני ישראל שהם מצידם מכירים זאת ההכרה שלא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה, לזה נותן מקום כל אחד מישראל למדת חבירו, ולזה שורה השי"ת אצל ישראל, ובכל מקום ששורה אורו ית' הוא נכלל בלי מספר בלי גבול ובלי תכלית. וזה הענין דאיתא בזוה"ק (במדבר קי"ז:) כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמי קוב"ה בעי למיפקד חילוי כמה אינון חיילין דאורייתא וכמה אינון חיילין דמשכנא. וביאור הענין, כי חיילין דאורייתא מורה על התשוקה לד"ת שהם גבוהים מעל גבוהים, שישראל רואה שנמצא ד"ת שהם גבוהים מעל גבוהים, יש לו תשוקה להם, אף שהם למעלה מכפי כח קבלתו. ולזה מחמת שהם למעלה מהכלי שלו ואינו נקבע בקביעות, לזה כתיב אצל ד"ת (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו, והיינו שאם אדם רק מסיח דעת מהם נעלם הד"ת ממנו. ולזה איתא בש"ס (קדושין מ:) גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שעיקר הכוונה בזה אינו כפשוטו, רק שתלמוד מורה על חיילין דאוריתא, והיניו שמורה על התשוקה לד"ת שנמצא אצל האדם, אבל מחמת שהוא רק בתשוקה ואינו נקבע בקביעות, ואז עדיין אינו ניכר מעלות הלימוד. ומעלות התלמוד הוא זה שמביא לידי מעשה, והיינו שכל כך פעל בתשוקתו לד"ת, עד שפעל על כל כלי הגוף שקיים רצונו בפעולה עם אלו הד"ת, כי כל פנימיות של מעשה המצות הוא ד"ת, וזה פעל כל כך בהתשוקה עד שקיים גם עם הגוף אלו הד"ת. וזה עיקר מעלת וגדלות הלימוד, וזה מורה על חיילין דמשכנא, שכל כך יגע בד"ת עד שנעשה משכן להשי"ת להשכין שכינתו אצלו. ובמשכן הכירו כולם שכל פרט נפש מישראל הוא נחשב בעיני השי"ת, שראו שאם נחסר קרש אחד מקרשי המשכן לא היה יכול להשכין שכינתו אצלם. לזה נתנו מקום כל אחד גם למדת חבירו. לזה הגיעו לזה המקום שהוא בלי גבול ובלי מספר:
4
ה׳שאו את ראש כל עדת בני ישראל.
בזוה"ק (במדבר קי"ז:) כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמי קוב"ה בעי למפקד חילוי כמה אינון חיילין דאורייתא וכמה אינון חיילין דמשכנא וכו' דהא אורייתא ומשכנא לא אתפרשי דא מן דא ואזלין כחדא. הענין בזה, חיילין דאורייתא נקרא מה שנשאר אצל כל אחד ואחד מישראל בקביעות מן מתן תורה מצד התעוררות השי"ת. היינו כי בעת מתן תורה בשעה שאמר השי"ת אנכי, אז היה נקבע בלב כל אחד ואחד בקביעות אחדות השי"ת, עד היכן שלא היה שייך אפילו לומר הדיבור לא יהיה לך, כדאיתא בש"ס (שבת פח:), כיון שמהדיבור הראשון נתמלא כל העולם כולו בשמים דיבור השני להיכן הלך, ומתרץ הגמ' העביר ראשון ראשון. וכן בכל הדברות, בשעה שנאמר הדיבור, אז היה נקבע אצל כל אחד ואחד בקביעות, ולאחר מתן תורה, שאמר השי"ת שובו לכם לאהליכם, אז היה נסתר מהם זה הבהירות, ורק זאת נשאר להם כדכתיב (שמות כ׳:י״ז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ואי' בש"ס (נדרים כ.) זו הבושה, שזאת נשאר אצל כל אחד ואחד נקודה אחת אשר לא יוכל לנטות מרצון השי"ת, וזה מורה על חיילין דאורייתא. וחיילין דמשכנא, נקרא הכלי שאדם מעמיד, היינו מה שהאדם מצמצם עצמו להיות השי"ת שוכן אצלו, זה מורה חיילין דמשכנא. וזה שמבאר לנו הזוה"ק, קוב"ה בעי למפקד חילוי כמה אינון חיילין דאורייתא וכמה אינון חיילין דמשכנא, היינו שבל יקח אדם לעצמו שום תקיפות, שיאמר מאחר שהשי"ת קבע אצלי בקביעות שבל אוכל לנטות מרצון השי"ת, היינו מאחר שיש לי נקודה חדא דמטי תדיר, ממילא לא אוכל לעשות שום פעולה נגד רצון השי"ת, אז תיכף נפסק ממנו זאת הנקודה, וגם לא תאמר שתוכל לברר עצמך עד הגמר כי מי יאמר זכיתי לבי, ורק הוא בד בבד, היינו עד כמה שתאיר בעבודתך ותצמצם עצמך שבל לנטות מרצון השי"ת, כך תוכל ליקח לך תקיפות מחיילין דאורייתא. וזה דהא תרווייהו לא מתפרשי דא מן דא ואזלין כחדא, היינו כמה שאתה מעמיד כלי להיות השי"ת שוכן אצלך, כן ישכון השי"ת אצלך ולא תקח לעצמך שום תקיפות מזה שהשי"ת קובע אצלך בקביעות, כי מזה שאנו רואין שהאומות לא רצו לקבל את התורה, כדכתיב (דברים ל״ג:ב׳) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וכדאיתא במדרש (תנחומא ברכה ד') מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה על כל האומות ולא קבלוה וכו' ולא נקבע אצלם זאת בקביעות, ורק הכל כפי שאתה מצמצם עצמך כן ישכון השי"ת אצלך:
בזוה"ק (במדבר קי"ז:) כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמי קוב"ה בעי למפקד חילוי כמה אינון חיילין דאורייתא וכמה אינון חיילין דמשכנא וכו' דהא אורייתא ומשכנא לא אתפרשי דא מן דא ואזלין כחדא. הענין בזה, חיילין דאורייתא נקרא מה שנשאר אצל כל אחד ואחד מישראל בקביעות מן מתן תורה מצד התעוררות השי"ת. היינו כי בעת מתן תורה בשעה שאמר השי"ת אנכי, אז היה נקבע בלב כל אחד ואחד בקביעות אחדות השי"ת, עד היכן שלא היה שייך אפילו לומר הדיבור לא יהיה לך, כדאיתא בש"ס (שבת פח:), כיון שמהדיבור הראשון נתמלא כל העולם כולו בשמים דיבור השני להיכן הלך, ומתרץ הגמ' העביר ראשון ראשון. וכן בכל הדברות, בשעה שנאמר הדיבור, אז היה נקבע אצל כל אחד ואחד בקביעות, ולאחר מתן תורה, שאמר השי"ת שובו לכם לאהליכם, אז היה נסתר מהם זה הבהירות, ורק זאת נשאר להם כדכתיב (שמות כ׳:י״ז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ואי' בש"ס (נדרים כ.) זו הבושה, שזאת נשאר אצל כל אחד ואחד נקודה אחת אשר לא יוכל לנטות מרצון השי"ת, וזה מורה על חיילין דאורייתא. וחיילין דמשכנא, נקרא הכלי שאדם מעמיד, היינו מה שהאדם מצמצם עצמו להיות השי"ת שוכן אצלו, זה מורה חיילין דמשכנא. וזה שמבאר לנו הזוה"ק, קוב"ה בעי למפקד חילוי כמה אינון חיילין דאורייתא וכמה אינון חיילין דמשכנא, היינו שבל יקח אדם לעצמו שום תקיפות, שיאמר מאחר שהשי"ת קבע אצלי בקביעות שבל אוכל לנטות מרצון השי"ת, היינו מאחר שיש לי נקודה חדא דמטי תדיר, ממילא לא אוכל לעשות שום פעולה נגד רצון השי"ת, אז תיכף נפסק ממנו זאת הנקודה, וגם לא תאמר שתוכל לברר עצמך עד הגמר כי מי יאמר זכיתי לבי, ורק הוא בד בבד, היינו עד כמה שתאיר בעבודתך ותצמצם עצמך שבל לנטות מרצון השי"ת, כך תוכל ליקח לך תקיפות מחיילין דאורייתא. וזה דהא תרווייהו לא מתפרשי דא מן דא ואזלין כחדא, היינו כמה שאתה מעמיד כלי להיות השי"ת שוכן אצלך, כן ישכון השי"ת אצלך ולא תקח לעצמך שום תקיפות מזה שהשי"ת קובע אצלך בקביעות, כי מזה שאנו רואין שהאומות לא רצו לקבל את התורה, כדכתיב (דברים ל״ג:ב׳) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וכדאיתא במדרש (תנחומא ברכה ד') מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה על כל האומות ולא קבלוה וכו' ולא נקבע אצלם זאת בקביעות, ורק הכל כפי שאתה מצמצם עצמך כן ישכון השי"ת אצלך:
5
ו׳איש על דגלו באותות לבית אבותם.
איתא במדרש (תנחומא במדבר יד) כיון שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו כ"ב אלף מרכבות מלאכים וכו' והיו עשויין דגלים דגלים, לכך נאמר דגול מרבבה, כיון שראו אותן ישראל שהיו עשויין דגלים התחילו מתאוים לדגלים וכו' אמר להם הקב"ה התאויתם לדגלים חייכם הריני עושה משאלותיכם וכו'. והענין בזה כמו שביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, שבאמת אצל מלאכי מעלה לא שייך שהעבודה שלהם יהיה נקרא על שמם, מחמת שאין להם שום בחירה לעשות ההיפך מרצונו ית', ואין להם שום מניעות שיוצרכו להתגבר עליהם, כי למה שאין ברצונו ית' אין להם אפילו שום חשקות לעשות, כמו שנאמר אצלם (יחזקאל א׳:י״ב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן, והוא שאין להם שום נטיה למה שאין ברצונו ית', ולזה לא שייך שהעבודה שלהם יהיה נקרא יגיע כפיהם. וזה מורה אצל מלאכי מעלה דגלים, שהעבודה שלהם הוא בסדר מסודר שאין ביכולתם להפסיד כלום, וגם לא להרויח, ורק הוא בסדר מסודר, שאני אצל ישראל כתיב (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, שישראל נקרא מהלך שיכול לילך ממדרגה למדרגה ואין לו שום סדר ויכול להרויח בעבודתו, אמת הוא שיכול להפסיד ג"כ חלילה אבל יכול להרויח ג"כ. וזה הענין שישראל התאוו לדגלים, שכל מה שקנו בעבודתם יהיה אצלם בסדר מסודר שלא יוכלו להפסיד. אבל גם זאת רצו שיהיו מהלכים שיוכלו להרויח מה, ועיקר שרצו להיות כמלאכי מעלה הוא, שכל מה שקנו לא יוכלו להפסיד:
איתא במדרש (תנחומא במדבר יד) כיון שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו כ"ב אלף מרכבות מלאכים וכו' והיו עשויין דגלים דגלים, לכך נאמר דגול מרבבה, כיון שראו אותן ישראל שהיו עשויין דגלים התחילו מתאוים לדגלים וכו' אמר להם הקב"ה התאויתם לדגלים חייכם הריני עושה משאלותיכם וכו'. והענין בזה כמו שביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, שבאמת אצל מלאכי מעלה לא שייך שהעבודה שלהם יהיה נקרא על שמם, מחמת שאין להם שום בחירה לעשות ההיפך מרצונו ית', ואין להם שום מניעות שיוצרכו להתגבר עליהם, כי למה שאין ברצונו ית' אין להם אפילו שום חשקות לעשות, כמו שנאמר אצלם (יחזקאל א׳:י״ב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן, והוא שאין להם שום נטיה למה שאין ברצונו ית', ולזה לא שייך שהעבודה שלהם יהיה נקרא יגיע כפיהם. וזה מורה אצל מלאכי מעלה דגלים, שהעבודה שלהם הוא בסדר מסודר שאין ביכולתם להפסיד כלום, וגם לא להרויח, ורק הוא בסדר מסודר, שאני אצל ישראל כתיב (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, שישראל נקרא מהלך שיכול לילך ממדרגה למדרגה ואין לו שום סדר ויכול להרויח בעבודתו, אמת הוא שיכול להפסיד ג"כ חלילה אבל יכול להרויח ג"כ. וזה הענין שישראל התאוו לדגלים, שכל מה שקנו בעבודתם יהיה אצלם בסדר מסודר שלא יוכלו להפסיד. אבל גם זאת רצו שיהיו מהלכים שיוכלו להרויח מה, ועיקר שרצו להיות כמלאכי מעלה הוא, שכל מה שקנו לא יוכלו להפסיד:
6
ז׳קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל וגו'.
הענין בזה, דהנה מקודם היה העבודה בבכורים, ואחר מתן תורה נבחרו הלוים לעבודה. וענינו, כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, דהנה בעת הולדת הבכור שם יש ביותר התגברות התאוה, כי בעת ההולדה שם אין אדם יכול לברר עצמו עד גמר הבירור, וכדאיתא במדרש (רבה תזריע יד) אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה בו צד אחד מעון, כי בגמר ההולדה אפס ממנו כח הבחירה, ואין יכול לומר שם זכיתי לבי. וביותר בעת הולדת הבכור, שם אין ביכולת האדם לברר עצמו עד הבירור, וממילא יש בו גודל תקיפות, מאחר שהניח השי"ת מקום כזה אשר אין ביד האדם לברר עצמו שם, מסתמא יש שם כחות גדולות ויש לו גודל תקיפות על זה לטעון אתמול הייתי מוטל גולם לפניך. וזה הענין שהיה העבודה בבכורים שהשתמשו בזאת התקיפות. אבל אח"כ בחר השי"ת בעבודת הלוים, שמרמז על גודל יראה שיש בהם, כדכתיב (מלאכי ב׳:ה׳) ואתנם לו מורא ויראני ומפני שמי נחת הוא, היינו שיש בהם גודל יראה, והיינו שרצון השי"ת היה במתן תורה שבל ילך האדם בתקיפות, רק ילך בעבודת הלוי תמיד, שמרמז על יראה וצמצום מצידו. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שאם היו מוצאים בכורים במספרם כמו לוים, לא היו צריכים בכורים שום פדיון, ורק שמזה שהיו מוצאים בכורים יותר מלוים, לזה הוצרכו לפדיון. והיינו שאם היה בשוה בכורים עם לוים, זה היה מרמז עד כמה שנמצא אצל האדם תקיפות של אתמול הייתי מוטל גולם לפניך, שזה מרמז עבודת הבכור, כן נמצא אצלו כנגד עבודת הלוי שמרמז שלא ילך בתקיפות הזה, אפילו על אלו החסרונות שנמצאים בו משורש תולדתו שאין ביכולתו לברר עצמו. כי עבודת הלוי מורה כעין דאיתא בזוה"ק (קרח קעח:) ועבד הלוי הוא, הוא אשלים לסטר שמאלא דאיברא חסר בעלמא. והיינו שבהלוי נמצא בו כ"כ גודל יראה, שאפילו על אלו החסרונות שהניח השי"ת שאין ביד האדם לבררו ג"כ אינו הולך בתקיפות, ורק הולך ביראה ומתקן מצידו מה שיכול. וזה מרמז אשלים לסטר שמאלא דאיברא חסר בעלמא. ועל זה לא היו צריכים לשום פדיון, שלא הוצרך לירא שמא יגביר עליו התקיפות, ולא ילך רק בתקיפות מחמת שנמצא אצלו יראה כנגד התקיפות הזה ממש בשוה. אבל כיון שהיו בכורים יותר מן הלוים כענין דכתיב זאת פדויי השלשה ושבעים והמאתים העודפים על הלוים מבכור בני ישראל, ע"ז הוצרכו לפדיון, והיינו שזה מרמז שנמצא אצל האדם בלב יותר תקיפות ממה שנמצא אצלו יראה. לזה הוצרך לפדיון, שמרמז שלא ילך האדם בתקיפות מצידו, כי אם ילך במעט תקיפות יוכל להתגבר עליו כח התקיפות, ורק ילך ביראה וצמצום. וכשהאדם הולך ביראה וצמצום מצידו עד מקום שידו מגעת, מאיר לו השי"ת אח"כ את התקיפות בלבו:
הענין בזה, דהנה מקודם היה העבודה בבכורים, ואחר מתן תורה נבחרו הלוים לעבודה. וענינו, כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, דהנה בעת הולדת הבכור שם יש ביותר התגברות התאוה, כי בעת ההולדה שם אין אדם יכול לברר עצמו עד גמר הבירור, וכדאיתא במדרש (רבה תזריע יד) אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה בו צד אחד מעון, כי בגמר ההולדה אפס ממנו כח הבחירה, ואין יכול לומר שם זכיתי לבי. וביותר בעת הולדת הבכור, שם אין ביכולת האדם לברר עצמו עד הבירור, וממילא יש בו גודל תקיפות, מאחר שהניח השי"ת מקום כזה אשר אין ביד האדם לברר עצמו שם, מסתמא יש שם כחות גדולות ויש לו גודל תקיפות על זה לטעון אתמול הייתי מוטל גולם לפניך. וזה הענין שהיה העבודה בבכורים שהשתמשו בזאת התקיפות. אבל אח"כ בחר השי"ת בעבודת הלוים, שמרמז על גודל יראה שיש בהם, כדכתיב (מלאכי ב׳:ה׳) ואתנם לו מורא ויראני ומפני שמי נחת הוא, היינו שיש בהם גודל יראה, והיינו שרצון השי"ת היה במתן תורה שבל ילך האדם בתקיפות, רק ילך בעבודת הלוי תמיד, שמרמז על יראה וצמצום מצידו. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שאם היו מוצאים בכורים במספרם כמו לוים, לא היו צריכים בכורים שום פדיון, ורק שמזה שהיו מוצאים בכורים יותר מלוים, לזה הוצרכו לפדיון. והיינו שאם היה בשוה בכורים עם לוים, זה היה מרמז עד כמה שנמצא אצל האדם תקיפות של אתמול הייתי מוטל גולם לפניך, שזה מרמז עבודת הבכור, כן נמצא אצלו כנגד עבודת הלוי שמרמז שלא ילך בתקיפות הזה, אפילו על אלו החסרונות שנמצאים בו משורש תולדתו שאין ביכולתו לברר עצמו. כי עבודת הלוי מורה כעין דאיתא בזוה"ק (קרח קעח:) ועבד הלוי הוא, הוא אשלים לסטר שמאלא דאיברא חסר בעלמא. והיינו שבהלוי נמצא בו כ"כ גודל יראה, שאפילו על אלו החסרונות שהניח השי"ת שאין ביד האדם לבררו ג"כ אינו הולך בתקיפות, ורק הולך ביראה ומתקן מצידו מה שיכול. וזה מרמז אשלים לסטר שמאלא דאיברא חסר בעלמא. ועל זה לא היו צריכים לשום פדיון, שלא הוצרך לירא שמא יגביר עליו התקיפות, ולא ילך רק בתקיפות מחמת שנמצא אצלו יראה כנגד התקיפות הזה ממש בשוה. אבל כיון שהיו בכורים יותר מן הלוים כענין דכתיב זאת פדויי השלשה ושבעים והמאתים העודפים על הלוים מבכור בני ישראל, ע"ז הוצרכו לפדיון, והיינו שזה מרמז שנמצא אצל האדם בלב יותר תקיפות ממה שנמצא אצלו יראה. לזה הוצרך לפדיון, שמרמז שלא ילך האדם בתקיפות מצידו, כי אם ילך במעט תקיפות יוכל להתגבר עליו כח התקיפות, ורק ילך ביראה וצמצום. וכשהאדם הולך ביראה וצמצום מצידו עד מקום שידו מגעת, מאיר לו השי"ת אח"כ את התקיפות בלבו:
7
ח׳אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלוים וזאת עשו להם וחיו וגו' אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו ולא יבואו לראות כבלע את הקודש וגו'.
איתא במדרש (תנחומא במדבר) ילמדנו רבינו העובר על כריתות שבתורה במה המה מתרפאין ויוצאין מידי כריתתן, כך שנו רבותינו חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן שנאמר והפילו השופט והכהו לפניו וגו' ארבעים יכנו לא יוסיף וגו' ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה חסה התורה עליו והרי הוא כאחיך, ולמה ארבעים אלא האדם נוצר למ"ם יום ועבר על התורה שניתנה למ"ם יום ילקה מ"ם ויצא ידי עונשו וכו' כך כשמתו בני אהרן ראו אותם שבטו של קהת התחילו צווחין על משה כך אנו מתים, א"ל הקב"ה כשם שעשיתי תקנה לאהרן וכו' כך אני עושה תקנה שלא ימותו שנאמר וזאת עשו להם וחיו מנין מה שקוראין בענין אל תכריתו. ביאור זה המדרש, כי בעוה"ז הציב השי"ת שאורו של הקב"ה הוא מטי ולא מטי, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז:), וכל ענין הוספה וחידוש שאדם יש לו מצידו, להוסיף ולחדש בעבודתו לחבר עצמו עם אורו של השי"ת שיהיה מטי תדיר. ובאמת כל הכח הזה שיש לו לאדם הוא הכל יען אשר באורח גנזיא יש בכל אחד מישראל נקודה חדא דמטי, כדאיתא בזוה"ק (שם), ומזאת הנקודה יש לו לאדם כח להוסיף גם בעוה"ז שיהיה מטי תדיר. ובאמת להנקודה הזאת אין שום חטא ופגם נוגע, רק בהוספה שאדם מוסיף מצידו. אבל להנקודה שהשי"ת נותן מצידו אין שום חטא מגיע, ולזה הוא הדין שאדם החוטא ילקה ל"ט מלקות. ואמרו במדרש הנ"ל שהוא כנגד ארבעים יום שהולד נוצר. ובאמת יפלא זאת מאד, אך כי יום הראשון של הארבעים יום מורה על הנקודות החיים מה שהשי"ת נותן, והל"ט יום הוא מה שהולד משיג חיים והוספה מצידו. ולזה הוא דוקא ל"ט, שעיקר העונש הוא על ההוספה מה שיש לו מצידו. אבל על הנקודה של השי"ת אין שום חטא מגיע ממילא אין שום עונש. ולזה הוא הסדר שמספר המלקות הוא דוקא בזה אחר זה ולא בבת אחת, כי אם יתן לו מספר הל"ט בבת אחת, זה מורה שנוטל ממנו כל הוספה מצידו בבת אחת ולא יוכל להשאר בחיים, משל למה הדבר דומה לאילן אם יחתוך ממנו כל הענפים בבת אחת לא יהיה לו יניקה משורש האילן, אבל אם יחתוך ממנו ענף אחד ואח"כ עוד אחד, אף שיחתוך ממנו כל הענפים יהיה לו צמיחה מחדש משורש האילן, כן אם יתן לו הכאה בבת אחת לא ישאר בחיים של עוה"ז. אבל מזה שניתן לו עונשו בזה אחר זה, יהיה לו בכל פעם חיים מחדש, וממילא ישאר בחיים. וזה ענין חייבי כריתות שלקו נפטרים מידי כריתתן, כי חייבי כריתות מורה שהאדם מצידו נדמה לו שנכרת לגמרי ח"ו משורש. אבל אם ילקה שמורה שקבל עונשו על כל הוספה שהיה לו מצידו, מאיר לו השי"ת שהחטא לא היה רק בתפיסתו, כי לו יהיה כדבריו כמו שנדמה לו שחטא ח"ו בשורש, מהיכן היה לו חיים בשעת החטא, אלא ודאי שכל החטא לא היה רק בתפיסתו, וזה מורה, כיון שלקה הרי הוא כאחיך. וזה הענין שאצל בני קהת נאמר אל תכריתו, היינו כי כמו שנמצא אצל החטא כרת, שמורה שנכרת לגמרי משורשו, כן בפנימיות נמצא ג"כ כרת, והיינו שהם היו נושאי הארון ואצלם כתיב (במדבר ז׳:ט׳) כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, והם ראו אורו של השי"ת מפורש. ומי שרואה מפורש אורו של השי"ת, יאפס ממנו כל הוספה וחידוש מצידו בעבודה, כי כל ענין הסבלנות של עבודה שנמצא בזה העולם, כמו שאיתא בש"ס (ברכות יז.) אלופינו בתורה ומסובלים במצות הוא הכל מהסתר של עוה"ז, אבל הם שהיו נושאים את הארון, ומי שהעמיק ראה מפורש שהארון נשא את נושאיו א"כ לא היה להם לחדש כלום ולהוסיף מצידם בעבודה, ולמה להם החיים של עוה"ז. אבל לזה ניתן להם עצה מאת השי"ת, אל תכריתו וגו' אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו, שסדר עבודתם יהיה על ידי כהן הנקרא איש חסד, שמורה שמאיר שאור חסדו של השי"ת שופע ומאיר דרך כל הלבושים. וזה ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו, שילך בהדרגה כפי כח הכלי שיש לו לכל אחד ואחד כן יאיר לו אור השי"ת ולא יותר מכפי כח קבלתו, וממילא יהיה לו מה להוסיף מצידו בעבודה וישאר בחיים של עוה"ז:
איתא במדרש (תנחומא במדבר) ילמדנו רבינו העובר על כריתות שבתורה במה המה מתרפאין ויוצאין מידי כריתתן, כך שנו רבותינו חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן שנאמר והפילו השופט והכהו לפניו וגו' ארבעים יכנו לא יוסיף וגו' ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה חסה התורה עליו והרי הוא כאחיך, ולמה ארבעים אלא האדם נוצר למ"ם יום ועבר על התורה שניתנה למ"ם יום ילקה מ"ם ויצא ידי עונשו וכו' כך כשמתו בני אהרן ראו אותם שבטו של קהת התחילו צווחין על משה כך אנו מתים, א"ל הקב"ה כשם שעשיתי תקנה לאהרן וכו' כך אני עושה תקנה שלא ימותו שנאמר וזאת עשו להם וחיו מנין מה שקוראין בענין אל תכריתו. ביאור זה המדרש, כי בעוה"ז הציב השי"ת שאורו של הקב"ה הוא מטי ולא מטי, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז:), וכל ענין הוספה וחידוש שאדם יש לו מצידו, להוסיף ולחדש בעבודתו לחבר עצמו עם אורו של השי"ת שיהיה מטי תדיר. ובאמת כל הכח הזה שיש לו לאדם הוא הכל יען אשר באורח גנזיא יש בכל אחד מישראל נקודה חדא דמטי, כדאיתא בזוה"ק (שם), ומזאת הנקודה יש לו לאדם כח להוסיף גם בעוה"ז שיהיה מטי תדיר. ובאמת להנקודה הזאת אין שום חטא ופגם נוגע, רק בהוספה שאדם מוסיף מצידו. אבל להנקודה שהשי"ת נותן מצידו אין שום חטא מגיע, ולזה הוא הדין שאדם החוטא ילקה ל"ט מלקות. ואמרו במדרש הנ"ל שהוא כנגד ארבעים יום שהולד נוצר. ובאמת יפלא זאת מאד, אך כי יום הראשון של הארבעים יום מורה על הנקודות החיים מה שהשי"ת נותן, והל"ט יום הוא מה שהולד משיג חיים והוספה מצידו. ולזה הוא דוקא ל"ט, שעיקר העונש הוא על ההוספה מה שיש לו מצידו. אבל על הנקודה של השי"ת אין שום חטא מגיע ממילא אין שום עונש. ולזה הוא הסדר שמספר המלקות הוא דוקא בזה אחר זה ולא בבת אחת, כי אם יתן לו מספר הל"ט בבת אחת, זה מורה שנוטל ממנו כל הוספה מצידו בבת אחת ולא יוכל להשאר בחיים, משל למה הדבר דומה לאילן אם יחתוך ממנו כל הענפים בבת אחת לא יהיה לו יניקה משורש האילן, אבל אם יחתוך ממנו ענף אחד ואח"כ עוד אחד, אף שיחתוך ממנו כל הענפים יהיה לו צמיחה מחדש משורש האילן, כן אם יתן לו הכאה בבת אחת לא ישאר בחיים של עוה"ז. אבל מזה שניתן לו עונשו בזה אחר זה, יהיה לו בכל פעם חיים מחדש, וממילא ישאר בחיים. וזה ענין חייבי כריתות שלקו נפטרים מידי כריתתן, כי חייבי כריתות מורה שהאדם מצידו נדמה לו שנכרת לגמרי ח"ו משורש. אבל אם ילקה שמורה שקבל עונשו על כל הוספה שהיה לו מצידו, מאיר לו השי"ת שהחטא לא היה רק בתפיסתו, כי לו יהיה כדבריו כמו שנדמה לו שחטא ח"ו בשורש, מהיכן היה לו חיים בשעת החטא, אלא ודאי שכל החטא לא היה רק בתפיסתו, וזה מורה, כיון שלקה הרי הוא כאחיך. וזה הענין שאצל בני קהת נאמר אל תכריתו, היינו כי כמו שנמצא אצל החטא כרת, שמורה שנכרת לגמרי משורשו, כן בפנימיות נמצא ג"כ כרת, והיינו שהם היו נושאי הארון ואצלם כתיב (במדבר ז׳:ט׳) כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, והם ראו אורו של השי"ת מפורש. ומי שרואה מפורש אורו של השי"ת, יאפס ממנו כל הוספה וחידוש מצידו בעבודה, כי כל ענין הסבלנות של עבודה שנמצא בזה העולם, כמו שאיתא בש"ס (ברכות יז.) אלופינו בתורה ומסובלים במצות הוא הכל מהסתר של עוה"ז, אבל הם שהיו נושאים את הארון, ומי שהעמיק ראה מפורש שהארון נשא את נושאיו א"כ לא היה להם לחדש כלום ולהוסיף מצידם בעבודה, ולמה להם החיים של עוה"ז. אבל לזה ניתן להם עצה מאת השי"ת, אל תכריתו וגו' אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו, שסדר עבודתם יהיה על ידי כהן הנקרא איש חסד, שמורה שמאיר שאור חסדו של השי"ת שופע ומאיר דרך כל הלבושים. וזה ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו, שילך בהדרגה כפי כח הכלי שיש לו לכל אחד ואחד כן יאיר לו אור השי"ת ולא יותר מכפי כח קבלתו, וממילא יהיה לו מה להוסיף מצידו בעבודה וישאר בחיים של עוה"ז:
8
ט׳אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלוים וזאת עשו להם וחיו וגו' אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו וגו'.
והענין בזה, דהנה באמת בשבט הלוי נמצא אצלם גודל התבטלות ויראה, כענין דכתיב (מלאכי ב׳:ה׳) ואתנם לו מורא ויראני ומפני שמי נחת הוא, היינו שנמצא אצלם גודל יראה והתבטלות, כמו שכתיב אצלם (דברים ל״ג:ט׳) האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, שאין מבינים איך יכול למצוא חיים בזה האדם שיש לו נטיה מרצונו ית', כן ממש בעבודתם המה מוכנים תמיד למסור את נפשם לגמרי להשי"ת, ויכולים למסור את נפשם בפועל מחמת גודל התבטלות הנמצא אצלם. ובאמת זה אינו ברצון השי"ת שהאדם ימסור את נפשו ממש בפועל, כי השי"ת חפץ בחיים ורצה שהאדם ישאר בחיים של עוה"ז, כדי שיוכל לעבוד עוד ביותר עבודה. ולזה נצטוה כאן, אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי, ורק עבודתם יהיה על ידי אהרן ובניו היינו על ידי הכהנים, שהכהן הוא איש חסד, והיינו שימשיך חסד השי"ת ויראה איך שחסד השי"ת הוא שחפץ בחיים של עוה"ז ואל יתבטל בביטול גמור. וזה מסיים הכתוב ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו, והיינו שאם יקבלו את האור בלי שום נרתיק יכולים להתבטל בביטול גמור, ורק כל האור יהיה מוצנע בלבוש, והאור יאיר לו מתוך כל הלבושים כמה שיוצרך לו, כי אם לאו יכולים להתבטל בפועל ממש. וזה אינו הרצון של השי"ת, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פב:) קוב"ה בעי לאוטביה ליה לבר נש בעלמא הדין ויתיר בעלמא דאתי, הן אמת השי"ת חפץ בחיים של עלמא דאתי, אבל חפץ ג"כ בחייהם של ישראל בזה העולם ורק כל עבודת האדם יהיה שמחיים של עוה"ז יבואו לעלמא דאתי:
והענין בזה, דהנה באמת בשבט הלוי נמצא אצלם גודל התבטלות ויראה, כענין דכתיב (מלאכי ב׳:ה׳) ואתנם לו מורא ויראני ומפני שמי נחת הוא, היינו שנמצא אצלם גודל יראה והתבטלות, כמו שכתיב אצלם (דברים ל״ג:ט׳) האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, שאין מבינים איך יכול למצוא חיים בזה האדם שיש לו נטיה מרצונו ית', כן ממש בעבודתם המה מוכנים תמיד למסור את נפשם לגמרי להשי"ת, ויכולים למסור את נפשם בפועל מחמת גודל התבטלות הנמצא אצלם. ובאמת זה אינו ברצון השי"ת שהאדם ימסור את נפשו ממש בפועל, כי השי"ת חפץ בחיים ורצה שהאדם ישאר בחיים של עוה"ז, כדי שיוכל לעבוד עוד ביותר עבודה. ולזה נצטוה כאן, אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי, ורק עבודתם יהיה על ידי אהרן ובניו היינו על ידי הכהנים, שהכהן הוא איש חסד, והיינו שימשיך חסד השי"ת ויראה איך שחסד השי"ת הוא שחפץ בחיים של עוה"ז ואל יתבטל בביטול גמור. וזה מסיים הכתוב ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו, והיינו שאם יקבלו את האור בלי שום נרתיק יכולים להתבטל בביטול גמור, ורק כל האור יהיה מוצנע בלבוש, והאור יאיר לו מתוך כל הלבושים כמה שיוצרך לו, כי אם לאו יכולים להתבטל בפועל ממש. וזה אינו הרצון של השי"ת, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פב:) קוב"ה בעי לאוטביה ליה לבר נש בעלמא הדין ויתיר בעלמא דאתי, הן אמת השי"ת חפץ בחיים של עלמא דאתי, אבל חפץ ג"כ בחייהם של ישראל בזה העולם ורק כל עבודת האדם יהיה שמחיים של עוה"ז יבואו לעלמא דאתי:
9
י׳אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוים וזאת עשו להם וחיו וגו' אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו ולא יבואו לראות כבלע את הקודש וגו'.
ענין עבודת הלוי הוא, כדאיתא בזוה"ק (קרח קע"ח:) ועבד הלוי הוא אשלים לסטר שמאלא דאיברא חסר בעלמא, והיינו שזה רומז שהשי"ת הניח מקום להתגדר בו, היינו שהציב השי"ת תפיסה בזה העולם שכבוד שמים כביכול אינו בשלימות בלתי עבודת האדם, והאדם צריך להשלימו ע"י עבודתו. ובאמת הוא כמו שאנו אומרים אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם, והיינו שכבוד שמים היה בשלימות גם קודם בריאת העולם כמו לאחר בריאת העולם, וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רנ"ז:) קודם דברא קוב"ה עלמא אתקרי רחום וחנון על שם בריין דעתידן למברא, ואף שיש חילוק מן קודם בריאת העולם עד לאחר בריאת העולם, כי קודם בריאת העולם היה כל אלו הדברים בכח ועכשיו הם בפועל, אך החילוק הזה בין מה שבכח למה שהוא בפועל הוא ג"כ רק מצד תפיסה של זה העולם. אבל מצד השי"ת אין שום נפקא מינה בין מה שבכח למה שהוא בפועל, נמצא שהכבוד שמים העולה מן כל הבריאה בכלל, היה לו להשי"ת גם קודם בריאת העולם. אך מחמת שהשי"ת חפץ להיטב לבריותיו הציב תפיסה כזאת לאחר בריאת העולם שכבוד שמים כביכול אינו בשלימות בלתי עבודת האדם. וזה הוא ענין עבודת הלוי, שעליו איתא הוא אשלים לסטר שמאלא, והיינו שהוא עובד לזה הרצון מחמת שהשי"ת הציב תפיסה כזאת שכביכול צריך לעבודת הברואים, ע"כ עובד אותו. וזה שאמר הכתוב אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי, כי מחמת שבני לוי עובדים להשי"ת ביתר שאת, וביותר בני קהת שעליהם נאמר (במדבר ז׳:ט׳) כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, שהם נצטוו לשאת את הארון. ובאמת הביטו לשורשו של דבר וראו שהארון נשא את נושאיו, היינו שראו אף שהאדם נצטווה לקיים תורה ומצות ונדמה לו שהוא נושא אותם, אבל באמת תורה ומצות הם נושאים את האדם, כי באם יפרוש האדם מהם יפרוש מן החיים, כי השי"ת מקיף את כל הבריאה. וכן אצלם ראו ג"כ מפורש שהארון נושא אותם, שכל חיותם הוא מעבודתם, ומי שרואה זאת מפורש נתבטל ממנו כל כח בחירתו ויאפס ממנו כל כח עבודתו ויוכל להתבטל לגמרי. ובאמת איתא בזוה"ק (יתרו פב:) קוב"ה בעי לאוטבא ליה לבר נש בעלמא הדין ג"כ, והיינו שרצון השי"ת הוא שהאדם לא יתבטל לגמרי, כדי שיהיה נקרא יגיע כפו של האדם. וזה שנתן לו השי"ת עצה, אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו, והוא שעבודתם יהיה על ידי הכהן והוא נקרא איש חסד, והיינו שיאיר לו מן החסד הראשון שעליו נאמר (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה. והיינו שמאיר לו מן החסד הראשון שרצה בבריאת עולם, ועיקר הכוונה מן בריאת עולם היה, שהתפיסה של האדם לא יתבטל לגמרי, כדי שיהיה נקרא יגיע כפו. וזה ולא יבואו לראות כבלע את הקדש, והיינו שהציב השי"ת שאורו של הקב"ה הוא מטי ולא מטי, כמו שכתיב (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו. ובאמת באורח גניזא אית נקודה חדא דמטי תדיר, אבל אם יראה האדם זאת מפורש יאפס ממנו כל כח עבודתו. על כן הציב השי"ת שעל הלבוש הוא מטי ולא מטי, כדי שיהיה לאדם כח עבודה, ואחר העבודה אז יאיר לו השי"ת מהנקודה הזאת דמטי תדיר:
ענין עבודת הלוי הוא, כדאיתא בזוה"ק (קרח קע"ח:) ועבד הלוי הוא אשלים לסטר שמאלא דאיברא חסר בעלמא, והיינו שזה רומז שהשי"ת הניח מקום להתגדר בו, היינו שהציב השי"ת תפיסה בזה העולם שכבוד שמים כביכול אינו בשלימות בלתי עבודת האדם, והאדם צריך להשלימו ע"י עבודתו. ובאמת הוא כמו שאנו אומרים אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם, והיינו שכבוד שמים היה בשלימות גם קודם בריאת העולם כמו לאחר בריאת העולם, וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רנ"ז:) קודם דברא קוב"ה עלמא אתקרי רחום וחנון על שם בריין דעתידן למברא, ואף שיש חילוק מן קודם בריאת העולם עד לאחר בריאת העולם, כי קודם בריאת העולם היה כל אלו הדברים בכח ועכשיו הם בפועל, אך החילוק הזה בין מה שבכח למה שהוא בפועל הוא ג"כ רק מצד תפיסה של זה העולם. אבל מצד השי"ת אין שום נפקא מינה בין מה שבכח למה שהוא בפועל, נמצא שהכבוד שמים העולה מן כל הבריאה בכלל, היה לו להשי"ת גם קודם בריאת העולם. אך מחמת שהשי"ת חפץ להיטב לבריותיו הציב תפיסה כזאת לאחר בריאת העולם שכבוד שמים כביכול אינו בשלימות בלתי עבודת האדם. וזה הוא ענין עבודת הלוי, שעליו איתא הוא אשלים לסטר שמאלא, והיינו שהוא עובד לזה הרצון מחמת שהשי"ת הציב תפיסה כזאת שכביכול צריך לעבודת הברואים, ע"כ עובד אותו. וזה שאמר הכתוב אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי, כי מחמת שבני לוי עובדים להשי"ת ביתר שאת, וביותר בני קהת שעליהם נאמר (במדבר ז׳:ט׳) כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, שהם נצטוו לשאת את הארון. ובאמת הביטו לשורשו של דבר וראו שהארון נשא את נושאיו, היינו שראו אף שהאדם נצטווה לקיים תורה ומצות ונדמה לו שהוא נושא אותם, אבל באמת תורה ומצות הם נושאים את האדם, כי באם יפרוש האדם מהם יפרוש מן החיים, כי השי"ת מקיף את כל הבריאה. וכן אצלם ראו ג"כ מפורש שהארון נושא אותם, שכל חיותם הוא מעבודתם, ומי שרואה זאת מפורש נתבטל ממנו כל כח בחירתו ויאפס ממנו כל כח עבודתו ויוכל להתבטל לגמרי. ובאמת איתא בזוה"ק (יתרו פב:) קוב"ה בעי לאוטבא ליה לבר נש בעלמא הדין ג"כ, והיינו שרצון השי"ת הוא שהאדם לא יתבטל לגמרי, כדי שיהיה נקרא יגיע כפו של האדם. וזה שנתן לו השי"ת עצה, אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו, והוא שעבודתם יהיה על ידי הכהן והוא נקרא איש חסד, והיינו שיאיר לו מן החסד הראשון שעליו נאמר (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה. והיינו שמאיר לו מן החסד הראשון שרצה בבריאת עולם, ועיקר הכוונה מן בריאת עולם היה, שהתפיסה של האדם לא יתבטל לגמרי, כדי שיהיה נקרא יגיע כפו. וזה ולא יבואו לראות כבלע את הקדש, והיינו שהציב השי"ת שאורו של הקב"ה הוא מטי ולא מטי, כמו שכתיב (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו. ובאמת באורח גניזא אית נקודה חדא דמטי תדיר, אבל אם יראה האדם זאת מפורש יאפס ממנו כל כח עבודתו. על כן הציב השי"ת שעל הלבוש הוא מטי ולא מטי, כדי שיהיה לאדם כח עבודה, ואחר העבודה אז יאיר לו השי"ת מהנקודה הזאת דמטי תדיר:
10