תפארת יוסף, לקוטי הש"ס, מסכת ברכותTiferet Yosef, Talmud Anthology, Berakhot
א׳לקוטי הש"ס
והוא ביאור על מאמרי חז"ל על דרך המוסר.
והוא ביאור על מאמרי חז"ל על דרך המוסר.
1
ב׳(ב.) מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. ביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה בספרו הקדוש (מי השלוח ח"א לקוטי הש"ס ברכות) דהנה בעת שהבינה בלב מתקטן, אז צריך האדם בזה העולם על סימן הנראה. כי, בעת שהבינה מפורשת בלב האדם אז די בהבינה שבלב. אך בעת שהדעת של אדם נתקטן אז צריך על סימן הנראה, והסימן הוא משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. והענין בזה כמו שאיתא במדרש (רבה במדבר ג) על הפסוק (תהילים ס״ה:ה׳) אשרי תבחר ותקרב, אשרי מי שבחרו הקב"ה ולא קירבו וכו' ואיזה שבחרו ולא קירבו זה אברהם וכו' אבל הוא קירב את עצמו. יעקב בחרו ולא קירבו אבל הוא קירב את עצמו. והיינו בעת שמראה השי"ת לאדם שבחר בו, אז צריך האדם לברר את עצמו מצידו, למה בחר השי"ת בו דוקא. וזה שאברהם אבינו ע"ה שבחרו ולא קירבו אבל הוא קירב את עצמו, והיינו שהתחיל לברר את עצמו מצידו למה בחר בו השי"ת. והבירור הוא מזה שיכול לקבל עליו כל הסבלנות כדי שיגיע מזה כבוד שמים, ומזה שורת הדין נותן שהוא שייך לחלקו ית'. וזה מורה אברהם אבינו ע"ה שנתנסה בכמה מיני נסיונות, עד הנסיון העשירי שנתברר שהוא יכול לבטל את עצמו מכל וכל בשביל רצון השי"ת. וכן יעקב אבינו ע"ה בחרו ולא קירבו אבל הוא קירב את עצמו, היינו מזה שהיה בבית לבן הרשע והיה לו כמה נסיונות ומ"מ נמשך אחר רצון השי"ת וכמו שכתיב (בראשית ל״ב:ה׳) עם לבן גרתי, ופירש (רש"י ז"ל) ותרי"ג מצות שמרתי. ומזה נתברר אשר יכול לקבל עליו כל הסבלנות ולעבוד את השי"ת. ובאמת העיקר הסבלנות הוא בהדיעה של אדם, בעת שאינו מכיר מפורש שמקיים את רצון השי"ת, כי אם יכיר זאת מפורש אז אין לו לאדם שום סבלנות, כי אפילו הנסיון הגדול של עקידת יצחק איתא בזוה"ק (וירא קכ.) שהיה באספקלריא דלא נהרא, כי אילו היה באספקלריא דנהרא, לא היה שום רבותא, כי בעת שאדם מכיר מפורש שזה הוא רצון השי"ת יוכל אז האדם ליתן כל נפשו וחיותו לפני השי"ת. ורק בעת שאין האדם מכיר מפורש ההכרה הזאת, ואז מתיצבים לנגדו כל כחות המקטריגים ורוצים להטעות אותו, שלא יוכל להכיר מה הוא הרצון של השי"ת. וזה מורה שאלת המשנה מאימתי קורין את שמע בערבין, היינו בעת שהבינה והדעת נתקטן אצל האדם, והאיך יוכל אז לקבל עליו מלכות שמים, מאחר שאינו מכיר מה הוא הרצון של השי"ת. לזה אמר המשנה משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, היינו שעל השבט לוי מסיים המדרש (שם) אשרי בכפלים מי שהקב"ה בחר בו וקירבו ואיזה זה אהרן ולוי וכו'. ומורה שזה השבט עומד תמיד בבהירות ואין לו סבלנות ומכיר תמיד איך שהוא מקיים את רצון השי"ת. ויכולת בזה השבט בכח עבודתם להזריח מאורם אל כלל ישראל בעת שהדעת נתקטן אצלם, שלא יוכלו כל הכחות המקטריגים להטעות להם ורק יכירו תמיד מה הוא הרצון של השי"ת:
2
ג׳אמר מר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, מכדי כהנים אימת קא אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים ליתני משעת צאת הכוכבים, מילתא אגב אורחיה קמ"ל כהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים, והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא כדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה וכו'. ביאר ענין זה כמו שביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אשר לעתיד יראה השי"ת מפורש לעיני כל, אשר האומה הישראלית המה שייכים לחלקו של הקב"ה ממש. כי בעוה"ז הוא בהעלם גדול, ובעוה"ז צריך האדם לברר עצמו מצידו איך הוא שייך לחלקו של הקב"ה. שאני לעתיד, יראה השי"ת מפורש כי המה היו דבוקים תמיד בהשי"ת ובכל פעולתן כוונו לרצון השי"ת, כעין דכתיב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים. ובעוה"ז מחמת שהארה זאת הוא בהעלם, צריך זאת אריכת הזמן שיברר האדם את זאת. והבירור הזה הציב השי"ת שיברר האדם את עצמו בשלשה בירורים, בעולם שנה נפש. ותמיד יברר האדם איך הוא שייך לחלקו של הקב"ה, ואיך כל פעולתיו המה דבוקים בהרצון של השי"ת. ומחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו וחס עליהם שלא יצטרכו כ"כ אריכת הזמן, הציב בזה העולם אשר יש לפעמים ישועה בדרך דילוג, והיינו כי בעת שהשי"ת רוצה להושיע לאדם, אז נתעורר אצל האדם כח תפלה, ומכח תפלה הזה מושיע השי"ת לאדם תיכף, ואף שעדיין אינו מבורר כ"כ על הלבושים של עוה"ז, ורק מחמת שבלב הוא מבורר מושיע לו תיכף, ואח"כ צריך האדם לברר את עצמו על הלבושים של זה העולם. וכעין שמצינו במצרים שהיה הגזירה ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית ט״ו:י״ג), ובעת שהתחיל הארת הישועה מצד השי"ת, אז נתעורר אצלם צעקה בלב לפני השי"ת, וכדכתיב (שמות ב׳:כ״ג) ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים, שהשי"ת שלח להם זאת הצעקה ומזה נושעו לגמרי. והגם שעל הלבושים היה גודל קטרוג עדיין, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קע:) שאמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז וכו'. אך שהיה להם זה הכח תפלה, ומזה נתבררו אשר הלב של ישראל הוא תמיד מלא רצון, והלב של מצרים הוא תמיד מלא זדון, והיה להם תיכף הישועה. וזה מורה כאן מאמר הגמ' ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. ביאת שמשו נקרא הישועה הזאת אשר הוא מצד השי"ת, וכפרתו מורה על הבירורים שלו. ואמרו חז"ל שעיקר הוא הישועה אשר הוא מצד השי"ת, כי חס הקב"ה על עמו ישראל שלא יצטרכו כ"כ אריכת הזמן על הישועה. ופריך הגמ' ממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת אורו הוא והאי וטהר טהר גברא. והיינו שפריך הגמ' מאן יימר זאת, דילמא צריך דוקא הבירורים של האדם שהאדם יברר עצמו עד הגמר. ומתרץ א"כ לימא קרא ויטהר, שהיה מורה שהאדם יטהר ויברר את עצמו עד הגמר. ובאמת איך יכול האדם לברר עצמו עד הגמר, כי בגמר הבירור מי יאמר זכיתי לבי, ורק סוף כל סוף צריך האדם שהשי"ת יחתום עליו שהוא מבורר, אלא ודאי מאי וטהר טהר יומא, שהעיקר הוא הישועה הנקרא ביאת השמש. ובעת שנתעורר הישועה הנקרא ביאת שמש, אז נתעורר כח תפלה אצל האדם ומתייצב את עצמו עם זה הכח לפני השי"ת, ומקבל עליו עול מלכות שמים ואומר שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד, והיינו שאינו חפץ רק ברצון השי"ת. ואף שהוא עדיין אינו מבורר עד הגמר הבירור, אז תיכף שולח לו השי"ת כל הישועות. וכעין שמצינו בדניאל (דניאל י׳:י״ב) שאמר לו השי"ת אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך וגו'. והיינו בעת שהאדם מקבל עליו להיות נמשך אחר רצון השי"ת, אז תיכף שולח לו השי"ת כל מיני ישועות. ומראה השי"ת שהעיקר הוא רק להיות נמשך אחר רצונו ית'. ואפילו העיקר מכפרתו הוא ג"כ רק לשמוע בקול ד', והיינו שהעיקר מכל הבירורים הוא רק להמשך אחר רצונו ית', וכדכתיב (שמואל א ט״ו:כ״ב) החפץ ד' בעולות וזבחים כשמוע בקול ד' הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים:
3
ד׳(ג.) תניא אמר רב יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, בא אליהו זכור לטוב וכו' ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו א"ל להתפלל וא"ל היה לך להתפלל בדרך ואמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה וכו'. הענין בזה כמו שביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, על הא דאיתא בזוה"ק (תצוה קפד:) תלת נקודין לאורייתא, כי האדם קודם שמתפלל על צרכיו צריך לברר עצמו בשלשה מיני בירורים. בירור א', שלא יהיה ח"ו זאת התפלה נגד רצונו ית', שיתנה מקודם שאם הטובה הזאת שמתפלל עליה הוא נגד רצונו ית', אזי אינו חפץ בה כלל. והבירור הב', לברר נגד כלל ישראל, שלא יגיע מזאת התפלה שום היזק לשום נפש מישראל. והבירור הג', נגד עצמו שלא יגיע לו ג"כ שום היזק, שלא יזיק לו לגוף ונפש. וזה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר קודם התפלה אדני שפתי תפתח ולבסוף יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ד' צורי וגואלי. והיינו שקודם יתנה, אם זאת התפלה שאתפלל עליה אינו ברצונו ית' אזי לא אוכל לפתוח את פי, ולבסוף ג"כ יתנה שאם זאת התפלה שהתפללתי עליה היא נגד רצונו ית', אזי מתפלל שהשי"ת יגאל את התפלה לגמרי. וזה ביאר כאן, ששאל אליהו את רב יוסי מפני מה נכנסת לחורבה זו והיה לך להתפלל בדרך, השיבו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. והיינו כי האדם אין ביכולתו לברר עצמו בכל אלו הבירורים, רק כשיעמוד בדיעה צלולה, אבל אם יהיה בטרדא לא יכול לברר את עצמו כך, כי בדיעה מטרדת אי אפשר לברר עצמו כל כך. וזה שהשיבו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים, והיינו אם התפללתי בדרך המכונה בשם טרדא, אז אוכל לכנוס לתוך גבול של אחרים ואוכל להזיק את מי מישראל שיהיה לו סבלנות מהטובה הזאת שאני מתפלל עליה. וזה נקרא עוברי דרכים, והוא, כי הטובה הגדולה בעולם הזה שאדם מבקש עליה הוא גשם, ומ"מ יש עוברי דרכים שיש להם סבלנות מזה. ואף שבאמת הגשם הזה הוא גם להם לתכלית טובה, אבל בשעת מעשה יש להם גודל סבלנות. והאדם צריך לברר עצמו כך, שלא יגיע שום סבלנות לנפש הישראלי מתפלתו. ואף שאח"כ יכיר שלתכלית טובתו הוא, מ"מ צריך שלא יגיע לו שום סבלנות אפילו בשעת מעשה. וזה שאמר מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים, והיינו שאם התפללתי בדיעה מטרדת המכונה בשם דרך, אז אוכל לכנוס לתוך גבול של אחרים ויכול להגיע לאחרים חסרון ח"ו, וזה מכונה בשם עוברי דרכים. וא"ל היה לך להתפלל תפלה קצרה, והוא, כי באמת בעת שהטובה הולך מיד השי"ת, אז אין שום סבלנות מהטובה, כדכתיב (תהילים ה׳:ה׳) לא יגורך רע ונדרש במדרש (תנחומא תזריע) אין הרע יורד מן השמים. ורק כשהטובה יורד בהתלבשות לבושים מזה העולם, אז יכול לדמות לו לאדם שיש לו סבלנות מזאת הטובה. ולזה צריך האדם לראות שלא יגיע שום סבלנות מטובתו לשום אדם. שאני בעת שהאדם עומד בהטרדא ואין יכול לברר עצמו כך, אז הוא העצה להתפלל תפלה קצרה. כי ענין תפלה קצרה איתא לקמן (ברכות כט:) אחרים אומרים צרכי עמך מרובין ודעתם קצרה, והיינו, כי כל התפלה הוא שיש להם דעת קצרה, ומתפללים להשי"ת שיגביה את תפיסתם. וממילא יקבלו את הטובה מהמקור ולא יהיה להם שום סבלנות. כי בעת שאדם רואה שמקבל טובה מהמקור אין לו שום סבלנות. וזה הוא העצה בעת שאדם עומד בטרדא, שיתפלל שהשי"ת יגביה את תפיסתו להמקור ולא יהיה לו שום סבלנות:
4
ה׳(יא:) מאי מברך אמר רבי יעקב אמר רבי אושעיא יוצר אור ובורא חשך לימא יוצר אור ובורא נוגה וכו' אלא אמר רבא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום וכו'. איתא בזוה"ק (תולדות קמא:) ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם וכו' ולחשך קרא לילה דא יצחק וכו'. הענין בזה, כי בבריאת עולם היה יראה גדולה אצל הברואים, היינו שהברואים היו מתיראים להשפיע זה לזה, היינו הדומם לצומח והצומח לחי והחי לצורת אדם. כדאיתא בש"ס (חולין ס:) רב אסי רמי כתיב (בראשית א׳:י״ב) ותוצא הארץ דשא בתלת בשבתא וכתיב (שם ב) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע וכו' היינו שהיה להם גודל יראה פן יפסידו מזה העולם, כי האדם יכול לקבלם ולעשות היפך מרצונו ית' עד שהשי"ת הראה להם שמלא כל הארץ כבודו, ולא יפסידו כלום בזה העולם. ובעת שהשי"ת מראה זאת, אז המה מתאחדים זה לזה שאז אינם מתיראים כלום, כי להפסיד לא יוכלו, ועוד זאת שיכולים להרויח שאדם בעבודתו יכול לעלות אותם. כדאיתא בש"ס (עירובין יג:) נמנו וגמרו נח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ולמה לא נקטו חכמים בלשונם טוב לו. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שמחמת שהבריאה נברא רק מחסדו יתברך, ואילו היה באמת להבריאה טובה יותר שלא נברא, לא היה נברא. ומאחר שהשי"ת בוראה בודאי לא תפסיד כלום בזה העולם. ולזה נקטו חכמינו ז"ל נח לו, שהבריאה מצידה מפחדת להכניס את עצמה בהסתרות, אבל לאמיתה של דבר לא תפסיד כלום. וזה התקיפות נקרא בוקרא דאברהם, שהוא מדת החסד, כמו שכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה. וזה מורה מאמר הזה"ק הנ"ל, ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם, היינו שנותן תקיפות לאדם שלא יפסיד כלום בזה העולם, מאחר שהבריאה נבראת מחסדו ית' ומילא לא יוכל להיות לה שום היזק. ולחשך קרא לילה, דא יצחק, היינו שמראה דאית דין ואית דיין, היינו שלאדם יכול לדמות שמאחר שהיפך מרצון השי"ת אין ביכולת לעשות כלום, אין צריך כלל לעבודה. וזה מדת יצחק, שמראה דאית דין ואית דיין, היינו שמי שלא ילך בעבודה בזה ההסתר הוא יאבד לגמרי, ואע"פ שאפילו ממי שאינו הולך בעבודה עולה ג"כ כבודו ית', כדאיתא במדרש (שמות ז) שכשם שקילוסו של הקב"ה עולה לו מגן עדן מפי הצדיקים כך עולה מגיהנם מפי הרשעים וכו'. אך זה שבתפיסתו אינו רוצה לראות הכבוד שמים היוצא ממנו, תפיסתו יאבד לגמרי. וזה מורה שצריך להזכיר מדת יום בלילה ומדת ללילה ביום, היינו שלא ילך האדם רק בתקיפות של יום שזה נקרא בוקרא דאברהם, רק שיכליל גם מדת יצחק שרומז על יראה ופחד. וכן צריך ליכלול מדת יום בלילה, היינו שלא יהיה לאדם מזה הפחד התרשלות ח"ו בעבודה, ורק צריך ליכלול גם מדת יום שהוא בוקרא דאברהם, כי בודאי השי"ת יברר אותו לטוב, מאחר שמצידו הוא עובד בכל כחו:
5
ו׳(יב:) מזכירין יציאת מצרים בלילות אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר (דברים ט״ז:ג׳) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וכו'. הענין בזה, כי ישועה הבאה לו לאדם בלי אתערותא דלתתא ובלי עבודה, אז יש עליה כמה קטרוגים, למה מגיע לו לאדם הישועה הזאת. ואח"כ כשאדם מברר את עצמו ע"י עבודתו וע"י בירוריו להשתיק מעליו הקטרוג, ומברר את עצמו שמגיע לו זאת בשורת הדין. זאת מרויח, שהשי"ת נותן לו חלק גם בהישועה הזאת שהיה לו קודם עבודתו. וכמו שמצינו ביציאת מצרים שהיה ג"כ הישועה באורח דילוג ובלי עבודה מצידם, כמו שכתיב (שיר השירים ב׳:ח׳) מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. והיה ג"כ קטרוג מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, כדאיתא בזוה"ק (תרומה קע:). רק שהשי"ת העיד בנו תיכף בהתחלה, בהוציאך את העם מצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג׳:י״ב), ואח"כ שישראל ביררו עצמם שהן ראוין לזאת הישועה, והבירור היה במתן תורה, שישראל קבלו את התורה והאומות לא רצו לקבלה, כדאיתא במדרש (תנחומא ברכה ד) מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה על כל האומות ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה וכו'. מזה נתבררו ישראל מצידם שהם ראוין לכך. ועוד זאת הרויחו, שהשי"ת נותן להם חלק גם באתערותא הראשונה ונקראת על שמם. וזה פירוש המשנה מזכירין יציאת מצרים בלילה, והוא בדרך שאלה היינו שהישועה שהוא באורח דילוג שזה מורה הזכרת יציאת מצרים בלילות, אם שייך לקרותה על שם האדם. אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה וכו' היינו שרבי אלעזר בן עזריה היה לו ג"כ ישועה באורח דילוג, שלזה אמר כבן שבעים ולא שבעים ממש כדאיתא בש"ס (ברכות כח.) ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה אתרחיש ליה ניסא ואהדרו לי תמני סרי דרי חיורתא וכו'. היינו שהאיר לו השי"ת ביום זה מה שהיה צריך לילך בעבודה דרך זמן רב. וזה פירוש לא זכיתי, היינו שתמיד היה רבי אלעזר בן עזריה רוצה לימצא מקום אם ישועה שהוא באורח דילוג שייך לקרותה על שם האדם. עד שבא בן זומא ודרש ימי חייך הימים כל ימי חייך להביא הלילות, היינו כמו שאיתא בזוה"ק (חיי קכט.) ואברהם זקן בא בימים באינון יומין עלאין וכו'. כי יום מורה שהאדם מכיר בתפיסתו החיבור שיש לו עם אור השי"ת. וזה פירוש כל ימי חייך להביא הלילות, היינו אפילו הישועה הזאת שהוא למעלה מתפיסתו, גם בזה יש לו לאדם חלק וגם זה נקרא ימי חייך. וזה פירוש הגמ' (שם) תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר וכו' אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים מקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לה וכו'. היינו כמו שאמר אזמו"ר זללה"ה, שבהגאולה האחרונה כתיב (עבדיה א) ועלו מושעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, נושעים לא כתיב אלא מושיעים, שהגאולה האחרונה יהיה על ידי עבודת אדם, היינו שהשי"ת יראה שישראל הרויחו את הישועה ע"י פעולתם ועבודתם וכביכול שהושיעו לעצמם. וזה מורה שתהא שעבוד מלכיות עיקר, שעיקר תהיה אז זאת הישועה שלעתיד, מאחר שהשי"ת יאיר זאת, שזאת הישועה הרויחו ישראל ע"י עבודתם. יציאת מצרים טפל לה, שגם גאולת מצרים יהיה ג"כ שייך לקרות על שמם, שגם בגאולת מצרים יש לישראל חלק, אף שההתחלה לא היה על ידי עבודתם:
6
ז׳(סג.) דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך (משלי ג׳:ו׳) אמר רבא אפילו לדבר עבירה. והענין בזה כמו שכתיב (תהילים קל״ח:ב׳) כי הגדלת על כל שמך אמרתך. ואמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, דהנה באמת צריך האדם להיות תחלה סור מרע ואח"כ עשה טוב. והמאמרות של השי"ת היה להיפך, מתחלה אנכי ואח"כ לא יהיה לך, ואנכי מורה על כל הכלל ממצות עשה, ולא יהיה לך מורה על כל הכלל ממצות לא תעשה. וביאר, שזה היה מחסדי השי"ת, שאם היה המאמר לא יהיה לך, שמורה על סור מרע, קודם אנכי, שמורה על עשה טוב, אז אם אחד לא היה נקי בהסור מרע לא היה לו מקום לעשות שום מצוה, מחמת שעדיין אינו מבורר בהסור מרע. וזה מורה, שהשי"ת אמר קודם אנכי, שאע"פ שאם אחד נכשל ח"ו מדבר לא טוב, לא איתמנע תשובה מניה, ויכול לעשות מצות אף שעדיין אינו נקי מהסור מרע. וכן איתא בזוה"ק (שמיני לה:) כד בעי קוב"ה למיברא עלמא אמרה אורייתא קמיה, האי אדם דעתיד למברא זמין הוא למחטי קמך אמר לה קוב"ה וכי למגנא אתקרינהו ארך אפים. ואיתא במדרש (רבה ואתחנן ב) נמשלה תפלה למקוה ותשובה לים. מה מקוה פעמים פתוח ופעמים נעול, אף תפלה פעמים פתוח ופעמים נעול. ותשובה לים, מה ים לעולם פתוח, כך ידו של הקב"ה לעולם פתוח לקבל שבים. וכל זה מורה שאף אם אחד ח"ו נכשל בפעולה לא טובה, לא איתמנע תשובה מניה. וזה מורה המאמר בכל דרכיך דעהו, שכל גופי תורה תלוין בה. וכמו שמסיים רבא אפילו לדבר עבירה, היינו שלא יתיאש האדם אחר הכשלון מהחטא, כי תמיד לא איתמנע תשובה מניה. וזה הוא הכלל מן גופיה תורה:
7