תפארת יוסף, לקוטי הש"ס, מסכת תעניתTiferet Yosef, Talmud Anthology, Taanit
א׳(ב.) מאימתי מזכירין גבורות גשמים וכו' תנא היכא קאי דקתני מאימתי וכו' תנא מראש השנה סליק דתנן ובחג נידונין על המים וכו' מאי גבורות גשמים וכו' אתיא חקר חקר מברייתו של עולם וכו' ומנלן דבתפלה דתניא (דברים י״א:י״ג) לאהבה את ד' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה וכתיב בתריה (שם) ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש וכו'. איתא בזוה"ק (וירא קט.) ר' יצחק פתח (איוב ל״ז:י״ב) והוא מסיבות מתהפך בתחבולותיו לפעלם וגו' קוב"ה מסבב סבובין דעלמא ואייתא קומרין טהירין למעבד עובדוי ולבתר מהפך לון ועביד לון בגוונא אחרא וכו' (ושם:) הקב"ה מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימין אינון עובדין קוב"ה מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוי בקדמייתא וכו' בתחבולותיו חסר יו"ד כתיב, ומאן איהו דא בי דינא דלתתא דאיהו טקלא דאסתחרת קמיה וכו' (עי"ש בזוה"ק היטב). כתיב (ישעיהו כ״ו:ד׳) בטחו בד' עדי עד כי ביה ד' צור עולמים, ואיתא בש"ס (מנחות כט:) עוה"ז נברא בה' ועוה"ב נברא ביו"ד, וענין שעוה"ז נברא בה' רומז שאינו נגמר בעוה"ז שום דבר בשלימות הגמור, שהכל הוא באילנא דספיקא, כמו שהטוב אינו עדיין בתכלית השלימות כן הרע אינו בשלימות הגמור, כי אם היה נגמר בתכלית אז לא היה עוד להרע שום הויה. ועל זה נאמר (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וכמו שאיתא (שם) ובמדרש (רבה בראשית יב) בה' בראם, כי אות ה' מורה על זה שאינו מבורר עדיין שום דבר בתכליתה. ומסיים הכתוב, ביום עשות ד' אלהים ארץ ושמים וגו' היינו שיש לשניהם חיבור. כי הנה שמים רומז על שפע הבאה רק מצד חסדו ית' בלתי עבודת האדם. וארץ רומז על השפעתו ית' הבאה לאדם ע"י יגיעת עבודתו, ועל זה נאמר (תהילים קט״ו:ט״ז) השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם, היינו שהארץ הוא מקום לעבודת אדם ולהמשיך השפעתו ית' ע"י עבודתו, וכענין הכתוב (בראשית ב׳:ה׳) ואדם אין לעבוד את האדמה וגו', וכמו שאיתא בש"ס (חולין ס:) שעמדו דשאים על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון והתפלל עליהם שיצאו וכו', הרי שארץ רומז על השפעתו ית' הבאה ע"י עבודת האדם. והנה גבורות גשמים כולל כל מיני השפעות טובות, וכדיליף בגמ' אתיא חקר חקר מברייתו של עולם, היינו שכל חפצו ית' הוא שיכיר האדם בעבודתו החיבור משמים וארץ, וכל חפצו ית' הוא להנחיל להאדם כל מיני השפעות טובות שיהיו נקראים יגיע כפיך, שהאדם הרויח אותם ע"י יגיע כפיו. וכדאיתא במדרש (רבה קהלת ד) רעותיה דמיתקרי לעי ונגיס. אמנם שיגיע האדם מצידו לתכלית המכוון מהשי"ת בלתי עבודה, על זה איתא בזוה"ק (שם) והוא מסיבות מתהפך בתחבולותיו לפעלם וכו', וגם אפילו שהולך האדם דרך כל הסייגים והגדרים מתורה ומצות, עם כל זה נמי מצינו בש"ס (סוכה נב:) אלמלא הקב"ה עוזרו וכו'. ולהנחיל את האדם שפע חסדו ית' טרם שהולך בעבודתו דרך כל הסייגים מתורה ומצות זאת אי אפשר כלל כי האדם מצידו הוא בעל גבול ושפע חסדו ית' הוא באמת בלי גבול, ואיך יתכן לבעל גבול לקבל בלי גבול. אולם אחר שהולך אדם בעבודתו דרך כל הסייגים מתורה ומצוות, אז נעשה כלי לקבל גם מה שהוא בלי גבול, שיהיה מכיר היטב החיבור מהשמים לארץ. וזה החיבור נקרא גבורות גשמים, ועל זה איתא כאן בגמ' ומנלן דבתפלה דתניא לאהבה את ד' אלהיכם וגו' איזה היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה, וכתיב בתריה ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש, היינו שאחר עבודת האדם נותן לו השי"ת כח התפלה, וחותם עליו אשר בעומק לבו נמצא אצלו כ"כ חוזק אמונה ובטחון בלי גבול, עד שמגיע לו בשורת הדין ע"י יגיע כפיו השפעתו ית' שהוא בלי גבול:
1
ב׳(שם) שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של גשמים ומפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים וכו' במערבא אמרי אף מפתח של פרנסה וכו' ור' יוחנן מאי טעמא לא קחשיב להא אמר לך גשמים היינו פרנסה וכו'. הענין הוא כדאיתא בזוה"ק (וירא קיג:) דכד קוב"ה עביד דינא וניסא כחדא לא באתר חד ולא בביתא חדא. ואי אתעביד קשיא קמיה דהא לעילא לא אתעביד כלא אלא בשלימו כחדא או ניסא או דינא וכו'. ואלו הג' דברים שמחשב כאן המה נמי רחמי להאי ודינא להאי, לזה לא מסר אותם השי"ת ביד שליח, רק המה בידו של הקב"ה. כי המפתח של תחיית המתים הוא כמו שכתיב (דניאל י״ב:א׳-ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, והרי שתחיית המתים הוא דינא להאי ורחמי להאי. וכן המפתח של חיה, כי מצות פריה ורביה רומז שחפץ השי"ת בטובת אדם, ורוצה שישאר ממנו בנין עדי עד שיהיה ממנו השארה לכבוד שמים. אולם זה הנפש עצמו כשירד לזה העולם אינו בנייחא מהולדתו, כדאיתא בש"ס (עירובין יג:) נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, כי האדם אינו רואה מפורש נגד עיניו הטובה מהולדתו, הרי שדינא להאי ורחמי להאי. וכן מפתח של גשמים, הגם שהוא טובה מפורשת מ"מ יש עדיין אנשים כאלו שהגשם מטריד אותם, כענין שהתפלל הכה"ג ביוה"כ, ואל יכנס תפלת עוברי דרכים, כמו שאיתא בש"ס (יומא נג:), הרי שרחמי להאי ודינא להאי. לזה לא מסר השי"ת המפתחות האלו ביד שליח, רק המה בידו של הקב"ה, כי אצל השי"ת הוא הכל רחמים גמורים, ונותן מקום לכל הדברים שבעולם, כי מצידו ית' נברא הכל רק לתכלית הטוב, ולא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה, עד היכן שאמרו חז"ל בש"ס (גיטין נז:) מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים, וכמו שמצינו שנתן השי"ת מקום לעמון ומואב, אף שהיה לישראל סבלנות מהם, כי המה נקראים שיבבי בישי דירושלים, בכל זאת בשביל ב' פרידות טובות שהיו עתידים לצאת מהם נתן להם השי"ת מקום. לזה לא מסר השי"ת הג' מפתחות בידו שליח רק המה בידו של הקב"ה, וכאשר המה בידו ית' המה באמת כולו רחמים בלא דינא כלל. כי ענין תחיית המתים מבואר בזוה"ק (שלח קסט.) שיהיה מהבלי דגרמי שיש גבי האדם בקבר, וזה ההבלי דגרמי הוא הרעותא טבא דבר נש דלא מתאביד, היינו התשוקה שהיה גבי האדם בחייו בעוה"ז להיות נמשך אחר רצון השי"ת, וזאת התשוקה שוכן עם האדם תמיד בקבר, וממנה יקיץ לתחיית המתים. וכדאיתא במדרש (רבה קהלת א) מחצתי ואני ארפא, הכיתי אין כתיב כאן אלא מחצתי, מחיצה שעשיתי בין העליונים לתחתונים שהעליונים קיימין והתחתונים מתים בעוה"ז, אבל לעתיד לבוא אין מיתה כל עיקר שנאמר (ישעיהו כ״ה:ח׳) בלע המות לנצח. א"ר אבא אף אותה מחיצה אני חוזר ומרפא אותה, מחצתי אני ארפא וכו'. היינו כי התנא קמא אמר שיהיה נתרפא המחיצה בזה שלא יהיה אז מיתה כל עיקר, ור' אבא מוסיף שאף אותה מחיצה בעצמה נמי יתרפא, כלומר שיתגלה לעתיד שאף עכשיו לא היה נמי שום מחיצה, כי מאחר שכל התחיה יהיה נמשך לעתיד מההבלי דגרמי, נמצא למפרע שלא היה שום מיתה, כי כל מה שהתחתונים מתים היינו שנעתקו מהחיבור מאורו ית', ועליונים חיים היינו שמכירים תמיד החיבור מאורו ית', אבל כאשר יתגלה לעתיד זה ההבלי דגרמי, כלומר זאת התשוקה שהיתה גבי האדם גם בעוה"ז להיות נמשך אחר רצונו ית', נמצא שלא היה מעולם שום מחיצה. וזה שמוסיף ר' אבא ואמר אף אותה מחיצה אני מרפא, שיראו לעתיד שמעולם לא היתה שום מחיצה. וכענין שאיתא במדרש (רבה ויקרא כז) אם יאמר לך אדם אם לא חטא אדם הראשון היה חי וקיים לעולם הרי אליהו שלא חטא חי וקיים לעולם, היינו כי הוא היה מכיר תמיד החיבור לכן לא מת. וכן יראה השי"ת לעתיד, שכל נפשות ישראל הכירו תמיד זה החיבור, כי היה להם תמיד רעותא טבא להתמשך אחר רצונו ית', אשר מזה יהיה באמת אז כל התחיה. וממילא יתברר אז גם למפרע שלא היה מעולם שום מחיצה בין העליונים לתחתונים. ולזה איתא בש"ס (כתובות קיא:) כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו, וכל שאינו משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו, היינו כי אור תורה רומז על החיבור מהשי"ת לישראל, שמזה יהיה כל התחיה, ומי שאינו מאמין בזה האור החיבור מהיכן יהיה לו תחיה לעתיד והתחיה לעתיד יהיה כמו שהמשיל כבוד אזמו"ר זללה"ה את הישועה שיהיה לעתיד, מאחי יוסף, שהיה נדמה להם שהם עומדים לפני מלך עכו"ם ומתוכחים עמו והמה עומדים בסכנת נפשות. ואח"כ נתגלה להם שלא היה להם שום סכנות, כי לפני אחיהם היו עומדים. כך יתגלה לעתיד התחיית המתים שלא היה מעולם שום מחיצה, כענין הכתוב (זכריה י׳:ו׳) והיה כאשר לא זנחתים. וזה שמסמיך כאן בגמ' אמר לו ר' אליעזר אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר, וכשם שתחיית המתים מזכיר כל השנה ואינה אלא בזמנה כך מזכירין גבורות גשמים כל השנה ואינה אלא בזמנה, לפיכך אם בא להזכיר כל השנה כולה מזכיר וכו'. היינו כמו שתחיית המתים אינה אלא בזמנה, כלומר שעיקר הכרתה הוא שלא היה מעולם שום מחיצה יהיה רק בזמנה שהוא לעתיד, מ"מ מזכיר אותה תמיד. כך גבורות גשמים, אף שעיקר הכרתה אינה אלא בזמנה. כי כל ענין פרנסה שנכלל בגבורת גשמים הוא נמי כמו תחיית המתים, כדאיתא בש"ס (תענית ז:) גדול יום הגשמים מתחיית המתים, היינו כי באמת מצד השי"ת שברא יומו ברא פרנסתו ויורדת תמיד לאדם, וכל המניעה הוא רק מצד האדם שאינו עדיין כלי לקבל משום שמשוקע מאד בדברי עוה"ז, ויש הרבה קנאת איש מרעהו, וזאת מעורר על האדם קטרוג לבלתי ישיג פרנסתו. אבל אחר שמברר האדם את עצמו מקנאת איש מרעהו ואינו משוקע כל כך בדברי עוה"ז, אז מכיר היטב איך שמעולם לא היה חסר פרנסתו, כי ירדה תמיד בחסד השי"ת, ואז נעשה האדם כלי לקבל השפעתו ית' וזה נקרא בזמנה. וזה שאמר כשם שתחיית המתים מזכיר כל השנה ואינה אלא בזמנה, כך מזכירין גבורות גשמים כל השנה ואינה אלא בזמנה וכו'. היינו אחר שנעשה כלי לקבל זאת נקרא בזמנה, שאז מכיר למפרע שמעולם לא נפסק ח"ו השפעתו ית'. אכן צריכין להזכיר כל השנה, היינו אף טרם שנעשה כלי לקבל. וזה כוונת מאמרם ז"ל בש"ס (תענית כב:) שבארץ ישראל אין מתפללין על רוב טובה. ארץ ישראל הוא כמו שכתיב (דברים י״א:י״ב) ארץ אשר ד' אלהיך דורש אותה תמיד, היינו שמנהיר מפורש האור להאדם ואיך שייך להתפלל על רוב טובה, מאחר שרואין מפורש שיורד מהשי"ת וממנו ית' אינו יורד ח"ו שום סבלנות לאדם, שלא יהיה ביכולתו לקבל הטובה. אבל בחוץ לארץ ששם נסתר האור ואינו ניכר מפורש שהשפע יורדת מהשי"ת, שפיר רשאי האדם להתפלל על רוב טוב, שיתן לו השי"ת הטובה באופן שלא יהיה לו שום סבלנות ממנה. כך מזכירין בכל השנה גבורות גשמים אף שלא נגמר עדין הכלי גבי האדם:
2
ג׳(ג.) וטל מנלן דלא מיעצר דכתיב (מלכים א י״ז:א׳) ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ד' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי וכתיב (שם יח) לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה ואילו טל לא קאמר ליה מ"ט משום דלא מיעצר וכו'. ביאר הענין כי הנה סדר התפלה שמסר השי"ת לישראל הוא, כמו שאיתא בש"ס (ברכות טו) יפנה ויטול ידיו ויניח תפלין ויקרא ק"ש ויתפלל. היינו, כי יפנה מורה שצריך האדם קודם התפלה לפנות ולסלק מאתו כל הנגיעות של עוה"ז. ואח"כ יטול ידיו ואומר שאו ידיכם קודש, היינו שמעלה ומגביה הכלי פעולה שלו להדעת שבראש, למשוך גם עליהם קדושה. ויקרא ק"ש היינו, למסור כל נפשו לרצונו ית', ואח"כ מסדר תפלתו. כי בהשלש הראשונות מסדר שבחו של מקום, ומכיר שחפץ השי"ת בעבודת אדם, ואח"כ יכול להתפלל גם על צרכי הגוף, כי ע"י צרכי הגוף יהיה בכחו למלאות רצונו ית', שחפץ בחיי עוה"ז של האדם, למען שיעבוד אותו בתורה ומצות, וזאת אי אפשר רק ע"י חיי עוה"ז, נמצא שצרכי הגוף שלו הוא ג"כ כבוד שמים. והנה לבקש מהשי"ת שיתן לו, אין זאת בתורת חוב, כי כלום יש לבריאה אצל בוראה איזה חוב, אלא שעיקר בקשת האדם הוא שיחונן לו השי"ת במתנת חנם. וכאשר נותן השי"ת לאדם מתנת חנם, אז מראה השי"ת לאדם, אשר האדם הרויח המתנת חנם בעבודת יגיע כפיו. וזה שמסיק כאן הגמ' אמר ר' ברכיה אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן והקב"ה השיבה כהוגן, שנאמר (הושע ו׳:ג׳) ונדעה נרדפה לדעת את ד' כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו. אמר לה הקב"ה, בתי את שאלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש, אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם שנאמר (הושע י״ד:ו׳) אהיה כטל לישראל וכו'. היינו כי כנסת ישראל ביקשה ויבא כגשם לנו, וזה מורה שישפיע לה השי"ת כפי עבודת יגיע כפה. אכן זאת הוא דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש, כי אי אפשר לאדם לעמוד תמיד בבהירות עבודה, נמצא שבאותה העת שלא היה האדם יכול לעמוד בבהירות, שם יש לו כל הסבלנות. לזה אמר הקב"ה, אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם, שנאמר אהיה כטל לישראל. וטל רומז, על זה הרצון העליון שישראל עלה במחשבה תחלה, וכאשר יהיה מנהיר זה הרצון העליון לא יהיה עוד שום סבלנות לישראל, כי מצד זה הרצון שישראל עלה במחשבה, שם אינו נפסק הבהירות בשום פעם, ויש להם תמיד חיבור עם השי"ת. וזה שאיתא כאן בגמ' ואילו טל לא קאמר מאי טעמא משום דלא מיעצר וכו'. ואיתא בירושלמי (תענית פרק א) חד אמר על טל, דלא הותר הנדר אלא נדר שהותר מכללו הותר כולו, וחד אמר שהותר כשהחיה בן הצרפית. והובא (שם) משל על זה לאחד שגנב הנרתיק אצל הרופא ואח"כ חלה בנו והלך אצל הרופא לרפאותו אמר לו הרופא תנה לי הנרתיק וארפא את בנך, כך כשאמר אליהו להקב"ה הגם עם האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעותה להמית את בנה, השיב לו הקב"ה החזיר לי המפתח של טל וארפא את בנה. ואיתא על זה בש"ס (סנהדרין בסופו) דהטעם הוא כדי שלא יאמרו שתים אצל התלמיד ואחד אצל הרב, היינו כי זה שאליהו נשבע שלא יהיה טל ומטר, היה משום שאמר שאי אפשר שהם יקבלו השפעתו ית', כיון שרובם היו עובדים ע"ז. אכן כשראה אליהו מיתת בן הצרפית, וזאת היה נוגע אצלו עד לחייו, כי אם הילד היתה טוענת שאליהו הוא החייב בדבר בזה שבא להתגורר אצלה וראה הקב"ה מעשיה נגד מעשה אליהו והזכיר את עונה ונענשה, לכן היה נוגע המעשה הזאת לאליהו עד לחייו. והבין מזה שסיבב לו השי"ת מעשה כזאת, שהרצון של השי"ת הוא שיתפלל בעד כל הדור שיחזרו בתשובה, כדי שיהיה מטר אחר שהרעב התגבר כ"כ, לזה היה חפץ השי"ת שיתפלל אליהו בעד כל הדור שיחזרו בתשובה, כי לא יחפוץ השי"ת במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה. וזה כוונת הירושלמי כשהחיה בן הצרפית הותר הנדר של טל ומטר. וזה נמי שמסמיך הגמ' כאן ואמר ר' אשי כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם, שנאמר (ירמיהו כ״ג:כ״ט) וכפטיש יפוצץ סלע. היינו כי ת"ח נקרא מי שאינו נוגע כלום לכבוד עצמו או לצרכי עוה"ז כי אם לכבוד שמים, לכך אין בידו לוותר כלום. אבל כשאינו קשה כברזל ומוותר, מזה מוכח שהוא נוגע לדברי עוה"ז, כי אם היה נוגע רק לכבוד שמים מהיכן יש לו לוותר, לזה אינו ת"ח. א"ל ר' אבא לרב אשי אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינין לה דכתיב (דברים ח׳:ט׳) ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה וכו' ובוניה היינו ת"ח, כמו שאיתא בש"ס (סוף ברכות) ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר (ישעיה נד) וכל בניך וגו' אל תקרי בניך אלא בוניך. רמזו חז"ל המימרא הזאת על אליהו, שהראה לו אז השי"ת שצריך להרבות שלום בעולם ולהתפלל על כל הדור שיחזרו בתשובה כדי שיהיה טל ומטר. ומסמיך כאן בגמ' אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי. אשר לא צויתי וכו' ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם, ופירוש (רש"י ז"ל) שאע"פ שצויתי לו מעולם לא עלתה על לבי לשחוט בנו אלא לנסותו מפני הקטרוג, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין פט) ויהי אחר הדברים האלה, אחר דבריו של שטן, היינו שכל הנסיון היה נגד הקטרוג, וכדאיתא בזוה"ק (וירא קיט:) על הכתוב קח נא את בנך וגו' וכי האיך יכול אברהם דאיהו סבא וכו' אבל כד"א קח את אהרן ואת אלעזר בנו (במדבר כ׳:כ״ה) אלא בגין לאמשכא לון במלין ולאדברא לון לרעותא דקוב"ה אוף הכא קח במלין. כלומר שילמד את יצחק ולהרגילו שיהיה בכחו ג"כ למסור את נפשו, כמו אברהם אבינו ע"ה. כי אאע"ה קיים כל התורה וקיים ג"כ ולמדתם את בניכם, וכמו שנאמר (בראשית כ״ב:ו׳) וילכו שניהם יחדיו, היינו שאחר שלימד לו למסור את נפשו הלך יצחק באותו שמחה כמו אאע"ה. ואחר שקיים אאע"ה כמו שנאמר (שם יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' אמר לו השי"ת אסקיה אחתיה כי לא עלתה על לבי לשחוט. ונסמך בגמ' ועוד שאלה שלא כהוגן אמרה לפניו רבש"ע (שיר השירים ח׳:ו׳) שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך. אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה, אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם שנאמר (ישעיהו מ״ט:ט״ז) הן על כפים חקותיך וכמבואר (ברש"י ז"ל) פעמים נראה כשהוא ערום נראה זרועו וכנגד לבו ואינו נראה כשהוא לבוש, והכף נראית כל שעה שהיד נראית לעינים. היינו שיחקוק השי"ת את אור רצונו גבי ישראל אף בהלבוש היותר רחוק, שהוא הכלי פעולה שלהם, יהיה ניכר אור רצונו ית', ומצד זה ישיגו כל מיני טובות שבעולם:
3
ד׳(ד.) אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים וכו' סברוה שאלה והזכרה חדא מלתא הוא. מאן תנא אמר רבא ר' יהושע הוא וכו' אמר לו אביי אפילו תימא ר' אליעזר שאלה לחוד והזכרה לחוד וכו'. כתיב (תהילים ס״ט:י״ד) ואני תפלתי לך ד' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך וגו'. עת רצון היינו, כדאיתא בש"ס (יבמות עב.) עת רצון מלתא היא, כלומר באותו העת שמכיר האדם בתפיסתו אשר השי"ת מתחיל להשפיע חסדו ית', אז צריך האדם לעמוד בתפלה נוכח השי"ת שיהיה בכחו לקבל השפעתו ית'. כי באמת השי"ת הוא רב חסד, כמו שמצינו בש"ס (פסחים קי"ח.) שזן את העולם בחסדו כ"ו דורות קודם מתן תורה, אף שלא היתה אז שום תפלה מצד האדם, אכן מזמן מתן תורה התחיל השפעת חסדו דרך עבודת האדם ותפלתו, כדי שיהיה נקרא השפעת החסד על שם יגיע כפו של אדם. ובאמת השי"ת מצדו משפיע תמיד החסד, כי הוא זן ומפרנס מביצי כינים עד קרני ראמים, וכמו שכתיב (איוב מ״א:ג׳) מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא, כי כלום יש לבריה אצל בוראה. אמנם ממתן תורה ואילך הציב רצונו ית' כמו שכתיב (קהלת ג׳:א׳) לכל זמן ועת וגו', וכמבואר בזוה"ק (אחרי נח) זמנין אית בשעתא דרעווא אשתכח וכו' וכן במקום, שמקודם היה היתר הבמות ולאחר מכן נאסרו הבמות, שלא היו מקריבים רק במקום המקדש. וכן בזמן, כדכתיב ואני תפלתי לך ד' עת רצון. ובעת כזה שרואה האדם העת רצון צריך האדם לעורר בתפלה, כמו שכתיב (דברי הימים א י״ז:כ״ה) כי אתה אלהי גלית את אוזן עבדך וגו' על כן מצא עבדך להתפלל לפניך. ועיקר התפלה הוא ענני באמת ישעך, כי עיקר הישועה האמיתית אינו נחשב גבי האדם רק כשהולכת הישועה אליו דרך עבודת תפלתו, כי עי"ז מכיר האדם איך שנתאחד תפיסתו עם רצונו ית'. ועל זה נאמר ענני באמת ישעך. וזה ענין מאמרם ז"ל כאן, אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים, כי אז מכיר האדם בתפיסתו העת רצון משפע חסדו ית'. וזה סברוה שאלה והזכרה חדא מלתא הוא וכו', והגמ' מתרץ שאלה לחוד והזכרה לחוד, היינו כי הזכרה מורה על זה שמזכיר האדם את שבחו ית' בזה שמודה להשי"ת על העבר שהשפיע לו חסד, ואמר משיב הרוח ומוריד הגשם שזה היה מצד חסדו ית'. ושאלה מורה על תפלת האדם להבא, ותן טל ומטר. לזה מסיק הגמ' שאלה לחוד והזכרה לחוד. אמנם זאת הוא רק מצד תפיסת האדם. אבל באמת אחר ששואל האדם בעבודת תפלתו, מנהיר לו השי"ת ששאלה והזכרה חדא מלתא הוא. כי באמת התעורר השי"ת בלב האדם זאת התפלה ג"כ, כדכתיב אתה אלהי גלית את אוזן עבדך וגו' על כן מצא עבדך להתפלל לפניך, נמצא שהתעוררות התפלה בלב האדם הוא נמי מהשי"ת, הרי ששאלה והזכרה חדא מלתא הוא:
4
ה׳(ה.) אמר ר' יוחנן אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה וכו'. איתא בזוה"ק (בהר קי:) רבי יהודה פתח (תהילים ל״ז:ג׳) בטח בד' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. לעולם בר נש יהא זהיר במאריה וידבק לבו במהימנותא עלאה בגין דיהוי שלים במאריה וכו', ת"ח בטח בד' ועשה טוב מה ועשה טוב אלא הכי תנינן בעובדא דלתתא יתער עובדא דלעילא, והא אקמוה ועשיתם אותם כביכול אתון תעבדון להון בגין דבההוא אתערותא דלכון דאתון עבדי לתתא איתער לעילא, וע"ד ועשה טוב כתיב וכו'. הענין בזה דהנה זה הציב השי"ת, שבעבודת האדם שמעורר עובדא לתתא מתעורר עובדא לעילא, כדאיתא בזוה"ק (אמור צב:) עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא וכו', ואחר זה מראה השי"ת שבאמת חפץ להיטב לבריותיו ורוצה להשפיע להם כל טוב, רק רצונו ית' שאדם יתעורר מצידו כדי שיהיה נקרא על שם האדם. וזה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה, כי באמת בנין ירושלים מעולם הזה הציב השי"ת שיהיה מצד התעוררות האדם, כמו שכתיב (דברים י״ב:י״א) והיה המקום אשר יבחר ד' וגו' שמה תביאו וגו' שזה המקום בחר ד' שמעורר האדם שם עובדא לתתא, כי במקום המקדש היה שם כל העבודות, וכדאיתא במדרש (רבה בראשית נו) אברהם קרא אותו יראה שנאמר היום בהר ד' יראה, ם קרא אותו שלם, והקב"ה קרא אותו ירושלים, היינו שזה המקום בחר ד' שיהיה דוקא על ידי התעוררות ועבודת ישראל, אבל בנין ירושלים של עתיד איתא בש"ס (בבא קמא ס:) אני הצתי אש בציון וכו' ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר ואני אהיה לה חומת אש סביב וכו'. שמזה נראה לכאורה שיהיה הכל בלי שום התעוררות מצד האדם, רק הכל מצד השי"ת, אבל על זה רומז המאמר לא אבוא בירושלים של מעלה וכו' היינו שאפילו בנין ירושלים של עתיד יהיה ג"כ מצד התעוררות האדם. והיינו שהשי"ת יבררם, מאחר שישראל היו בעוה"ז בהסתרה היותר גדולה, מ"מ היו דבוקים במהימנותא עלאה, מזה יהיה בנין ירושלים של עתיד. וכמו שכתיב (תהילים קמ״ז:ב׳) בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס, וביאר זה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שזה הוא המתקת דוד המלך ע"ה ותיקון סופרים, שבאמת צריך להיות יפזר, שמזה יהיה עיקר הבנין ירושלים של עתיד, וכמו שאיתא בש"ס (פסחים פז:) צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות, היינו מזה שישראל היו סובלים בעוה"ז מזה יהיה עיקר הבירור, וכדאיתא בש"ס (יומא סט:) למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו העטרה ליושנה, אתא ירמיה וכו' לא אמר נורא אתא דניאל וכו' לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה וכו' הן נוראותיו וכו', אף שגדול הרועה מ"מ גדולה הכשבה שעומד בין הזאבים. ומזה שישראל סבלו כ"כ בעולם הזה ועכ"ז היו דבוקים במהימנותא עלאה, יברר אותם השי"ת. וזה ועשיתם אותם, כביכול כאילו אתון עשיתם, והיינו שהשי"ת יברר אותם שיש להם ירושלים של מטה שהוא על ידי התערותם, ומזה אבוא בירושלים של מעלה:
5
ו׳(ז.) אמר ר' אבהו גדול יום הגשמים מתחיית המתים דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים וכו'. ולהבין זאת, הלא על גשמים נמי נאמר (דברים י״א:י״ד) והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו' השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר וגו', הרי שהגשמים הוא נמי רק לצדיקים, ומה זה שאמר כאן בין לצדיקים בין לרשעים. וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, אשר הגמ' מיירי מזה העולם שהוא אילנא דספיקא ומעורב עדיין טוב ורע, כי אין שום דבר בזה העולם מבורר, וממילא אינו ניכר נמי מפורש הכוונה מהשי"ת בהשפע היורד מן השמים, למי הוא עיקר כוונתו ית', ומצד זה שפיר יכול גם הרשע להנות מאותה השפע. וזה כוונתם ז"ל, גשמים בין לצדיקים בין לרשעים, משא"כ לעתיד שהנהגתו ית' יהיה אז בהתגלות מפורש, כי הטוב יהיה נבדל לגמרי מהרע בלי שום תערובת רע כלל, אז יהיה ניכר שפיר הכוונה מהשי"ת למי הוא עיקר המכוון בירידת השפע משמים, שהוא רק לצדיקים. וזה כוונת מאמרם ז"ל, דאילו תחיית המתים רק לצדיקים, כי אז יתבטל הרע לגמרי. כי על תחיית המתים נאמר (מלאכי ג׳:ב׳) ומי יכלכל את יום בואו, היינו כי אז יתבטל כל פעולת האדם, אמנם לישראל מלמד השי"ת עצה שיהיה בכחם לכלכל את יום בואו ולא יגיע להם גם אז שום התבטלות, כי השי"ת מנהיג תמיד מדה במדה, כיון שבזה העולם הולכים ישראל וגודרים את עצמם בבחירתם הטובה בכל מיני עבודות, לזה הוא שורת הדין נותן שיהיה להם קיום הויה גם אז, אף בזמן שיתבטלו כל פעולת האדם, והעכו"ם ילכו לאבדון, אבל לישראל יהיה אז ג"כ כל הקיום, ויהיה בכחם אז לקבל כל הטובות, כי לא יהיו מעורבים בשום רע. ויהיה אז הפירוש מכל עץ הגן אכול תאכל וגם עץ הדעת טוב, ורע לא תאכל, כמבואר בספר הק' (מי השלוח ח"א בראשית ד"ה ויצו) כי הטוב יהיה נבדל לגמרי מן הרע והרע יתבטל. וזה כוונת מאמרם ז"ל כאן, גדול יום הגשמים מתחיית המתים, דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים. כי בזה העולם כל עוד שמעורב הטוב עם הרע יש לרשעים ג"כ אחיזה בהשפע היורד להצדיק, כי כאשר משפיע השי"ת טובה להצדיק כדי שיגיע על ידה לחיי עוה"ב, אז מוכרח השפע לילך להצדיק דרך עוה"ז, שהוא כפרוזדור נגד עוה"ב. ומצד זה מגינה זאת השפע אף על אותן שיאבדו לעוה"ב, וכל קיומם הוא רק בעוה"ז, כי מסיבת זה שיורד השפע להצדיק דרך עוה"ז שאינו מבורר בזה העולם שום דבר, מזה נמשך ממילא אחיזה לאו דוקא לאותן שיש להם חלק לעוה"ב, אלא אף לאומות, שכל אחיזתן הוא רק בעוה"ז, המה ג"כ יכולין לקבל מאותה השפע היורדת להצדיק. כמו שמצינו בפרי החג, שישראל מגינים על שבעים אומות, אף שהאומות יאבדו ויתבטלו לעוה"ב, אכן בזה העולם יש להם נמי אחיזה מצד ישראל. וזה שגדול יום הגשמים מתחיית המתים, דאילו תחיית המתים לצדיקים, וכמו שביארנו שאז יהיה נבדל הטוב מן הרע והרע יתבטל לגמרי וגשמים בין לצדיקים בין לרשעים, כי כל עוד שמעורב הטוב עם הרע אינו נגלה הנהגתו ית' ואינו ניכר מפורש עיקר הכוונה בהשפעתו ית', וממילא נמשך מזה אחיזה גם לרשעים, ועד היכן נמשך אחיזה מעבודת הצדיקים בזה העולם אף על אותן ארבעה שנפסק עליהם הלכה שאין להם חלק לעוה"ב, בכל זאת איתא בש"ס (סנהדרין קד:) דורשי רשומות היו אומרים שיש להם חלק לעוה"ב. כי דורשי רשומות היינו הצדיקים, שאוחזים בנקודה הישראלית בידם, ומתפשטים אותה ללמד זכות לבלתי ידח ממנו נדח. ולזה נקראים דורשי רשומות, שדרשו את הרשימה שבלב, עד שהיה בכחם להגן גם על אותן ארבעה הדיוטות להביא אותם לחיי עוה"ב. וזה שגדול יום הגשמים שהוא בין לצדיקים בין לרשעים, משא"כ תחיית המתים שהוא רק לצדיקים, כי אז יתבטל הרע לגמרי. ועל זה אמר הכתוב (קהלת י״ב:א׳) וזכור את בוראך בימי בחורתיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, היינו כי רק בזה העולם כל עוד שהבחירה היא חפשית ביד האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, אז הוא בכח עבודת האדם להגין על כל הדברים ולהביאם לחיי עוה"ב, כי גדול יום הגשמים מתחיית המתים, כי יום הגשמים בין לצדיקים בין לרשעים, אבל תחיית המתים רק לצדיקים, כי יתבטל אז הרע לגמרי. ועל אותו העת נאמר (קהלת י״ב:ג׳) ביום שיזעו שומרי הבית והתעותו אנשי החיל ובטלו הטוחנות כי מעטו וחשכו הראות בארובות וגו'. ואיתא במדרש (רבה קהלת י״ב:ג׳) הראות בארובות אלו העינים, היינו כי תלמידי חכמים נקראים עיני העדה, ורומז על דורשי רשומות, שעל ידי בחירת עבודתם יש בכחם לאחוז בהרשימה הטובה הנמצא גבי האדם, אף שהוא נקודה קטנה, בכל זאת יש בכח עבודתם להתפשט אותה ולהביא את האדם לחיי העוה"ב, כי השי"ת חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו שום נדח:
6
ז׳(ח.) אין תפלתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו שנאמר (איכה ג׳:מ״א) נשא לבבנו אל כפים. איני והא אוקים שמואל אמורא עליה ודרש (תהילים ע״ח:ל״ו-ל״ז) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו ואעפ"כ והוא רחום יכפר עון לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור. והענין בזה, דהנה באמת כשאדם עומד להתפלל לפני השי"ת על צרכיו, צריך האדם שלא יהיה לו שום נגיעה מצידו לדברי עוה"ז, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קי״ט:ק״ט) נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי. וביאר זה כבוד אזמו"ר הרהגה"ק זללה"ה בספרו הקדוש (מי השלוח ח"א יבמות (מט) ד"ה תנו) אשר דהע"ה אמר נפשי בכפי תמיד, היינו שתמיד אני מוכן ומזומן למסור את נפשי לגמרי להשי"ת, רק ותורתך לא שכחתי, היינו מה שנשארתי בחיים, הוא מאחר שהשי"ת ציוה לנו תורה ומצות, ותורה ומצות אי אפשר רק ע"י חיים של עוה"ז. מוכח מזה אשר זה הוא הרצון של השי"ת להשאר בחיים, כן גם תפלתו של אדם צריך להיות על אופן זה, שכל תפלתו לא יהיה אלא מן ותורתך לא שכחתי, היינו מצידו, אף שמתפלל על צרכיו צרכי עוה"ז לא יהיה לו שום נגיעה להם, רק מאחר שהשי"ת ציוה לנו תורה ומצות, ותורה ומצות צריך להיות ע"י גוף, וגוף צריך צרכי גוף, ורק על אופן זה מתפלל. וכל זה ביחיד, אבל בצבור, היינו לחבירו צריך ליתן מקום אם הוא מברר עצמו על הלבוש, אף שאינו מעומק הלב ג"כ צריך האדם ליתן לו מקום. כי בזה צריך האדם להיות זהיר ביותר, שיראה ליתן מקום לכל בריה ובריה, וכדאיתא בש"ס (כתובות ע"ז:) גמירי דלא אפסיק עמודי דנורא אלא לחד בדרא או לתרי בדרא וכו' אמר אביי לאפוקי ממאן דלא קיים אפילו אות אחת בתורה. א"ל רב אדא בר מתנא לאפוקי ממר דלא אית ליה מעקה לאיגרא, ולא היא מהוה הוה ליה רק ההוא שעתא שדיא זיקא לאיגריה. וביאר בזה כבוד אאמו"ר הגה"ק זללה"ה כי מצות מעקה מורה שהשי"ת ציוה לנו ליתן מקום לכל בריה, וכמו שכתיב (דברים כ״ב:ח׳) כי יפול הנופל, הכתוב קראו נופל, מ"מ מצידך תראה ליתן לו מקום, כי מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב, והיינו מצידך תראה שלא יגיע שום נזק לכל אחד מישראל. ולזה בעת שאמר אביי שעמודא דנורא בא לאפוקי ממאן דלא קיים אות אחת בתורה, השיב לו ר' אדא בר מתנא שאין לו מעקה לאיגרי, והיינו שאמר לו מאחר שאתה אומר כך אין אתה נותן מקום לכל אחד ואחד, א"כ אין אתה מקיים מצות מעקה בפנימיות, כמבואר לעיל שמצות מעקה מורה שצריך ליתן מקום אף למי שהכתוב קראו נופל. וזה שמסיים הגמ' ולא היא, מהוה הוה ליה, היינו שבאמת היה לו מעקה, רק ההוא שעתא בעת שאמר הד"ת האלו, שעמודא דנורא בא לאפוקי ממאן דלא קיים אות אחת בתורה ולא קיים מצות מעקה בפנימיות, פעל זאת בזה העולם ושדיא זיקא לאיגריה. וכן מצינו אצל שלמה המלך ע"ה, שאיתא בש"ס (סנהדרין כא:) שאמר אני ארבה ולא אסור אני ארבה ולא אשיב, וכתיב (מלכים א י״א:ד׳) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו. ואיתא במדרש (רבה שמות ו) נוח היה לאותו צדיק להיות גורף ביבין ואל יכתב עליו המקרא הזה. ובאמת למה לא אמר המדרש ואל יעשה המעשה הזה רק אמר ואל יכתב עליו המקרא הזה, ורק כי באמת היה לו לשלמה המלך ע"ה גודל הרחבת הדעת, וכמו שכתיב (מלכים א ה׳:כ״ו) וד' נתן חכמה לשלמה, וידע בבירור שיכול להרבות ולא יסור את לבבו, רק כל הענין היה כמו שהתפלל עליו דוד המלך ע"ה (תהילים ע״ב:י״ג) יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע, היינו שזאת ידע דוד המלך ע"ה גודל הרחבת דעתו של שלמה, שיכול להרבות ולא יסור את לבבו, רק התפלל עליו שיתן מקום גם לחבירו. אמת הוא שיש לו גודל הרחבת הדעת, מ"מ צריך לחוס על דל ואביון ואין עני אלא בדעת, היינו מי שאין לו גודל הרחבת הדעת כמותו, ואם יראה שהוא מרבה יכול גם הוא להרבות ויסור את לבבו, והשי"ת צוה מצות מעקה, שתראה שלא יהיה מצדך שום חסרון והיזק לנפש הישראלי. וזה כוונת חז"ל, נוח היה לאותו צדיק וכו' ואל יכתב עליו המקרא הזה, כי על המעשה היה לו להשי"ת עם שלמה משא ומתן יותר מכפי תפיסת כל הבריאה, כדאיתא בש"ס (סנהדרין קד:) ביקשו למנות עוד אחד וכו' עד שיצתה בת קול המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני, והיינו שעמו יש לי משא ומתן יותר מכפי תפיסת הבריאה אשר מכל זה מורה עד כמה שצריך האדם להיות זהיר בזה ליתן מקום לכל אחד ואחד מישראל. וזה דאמר הגמרא כאן, אין תפלתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו וכו' ומחלק הגמ' כאן ביחיד כאן בצבור, והיינו כמו שביארנו שליחיד היינו שאם אתה עומד להתפלל לפני השי"ת על עמך צריך שתהיה מעומק הלב ובגודל מסירת נפש, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה, נפשי בכפי תמיד, ורק כל התפלה על צרכיו צרכי עוה"ז תהיה מן ותורתך לא שכחתי. שאני בצבור, היינו כמו שאיתא (בהאר"י הקדוש ז"ל פרי עץ חיים שער עולם העשייה פרק א') שקודם תפלת צבור צריך לקבל עליו מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והיינו שמתפלל על חבירו כמו עליו, ולחבירו צריך ליתן מקום אף שאינו מברר עצמו אלא על הלבוש, אף שאינו מעומק הלב, וזה ויפתוהו בפיהם וגו' ולבם לא נכון עמו צריך ג"כ ליתן לו מקום, כי השי"ת ציוה מצות מעקה ליתן מקום לכל בריה ובריה:
7
ח׳(ט.) אשכחיה רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו (משלי י״ט:ג׳) יתיב רבי יוחנן וקא מתמה מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא א"ל אטו הא מי לא רמיזי והכתיב (בראשית מ״ב:כ״ח) ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו וכו' ואמר ר' יוחנן מטר בשביל יחיד ופרנסה בשביל רבים וכו' ופרנסה בשביל יחיד לא מיתבי וכו' שאני משה כיון דלרבים בעי כרבים דמיא. בזה מראה לנו ר' יוחנן עד היכן שיש השגחה פרטית על כל דבר, שמטר בשביל יחיד, והיינו שאם צריך לאחד פרט טובה משפיע לו השי"ת. ופרנסה בשביל רבים היינו, שאם אחד מברר עצמו כל כך שכל העולם כולו כדאי לו, אז מראה לו השי"ת שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, היינו שכל העולם יש להם טובה בזכותו. וזה מורה פרנסה בשביל רבים, שכל צרכיו נחשבים צרכי רבים. וכדאיתא במדרש (רבה לך לט) אפילו ספינות שהיו מפרשות בים הגדול היו נתברכות בשביל אברהם אבינו ופריך המדרש והלא של נסך הם ומתרץ חלא מוזיל חמרא. היינו שלזה האדם מראה השי"ת, שכל דבר נברא רק שיהיה לו לצוותא. וזה הוא התירוץ שמתרץ הגמ' שאני משה כיון דלרבים בעי כרבים דמיא. מאחר שמשה רבינו ע"ה היה לו גודל מסירות נפש בעד כלל ישראל, שלא הכיר מצדו בשום שלימות בעת שהיה חסר אצל ישראל שום טובה ולזה אמר כאן הגמ' כיון דלרבים בעי כרבים דמיא. וזה ג"כ כוונת המאמר שהובא לעיל ר' יוחנן אשכחיה לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו וכו' ולכאורה יפלא שהגמ' מייתי ראיה על הכתוב אולת אדם תסלף דרכו, מאחי יוסף, ועוד שזאת היה כבר אחר התשובה על חטאם מהמכירת יוסף, שאמרו מקודם אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו'. ורק הענין בזה דכל זה מורה איך שצריך האדם להכיר ולהאמין שיש השגחה פרטית על כל דבר ודבר, דהנה על הענין של השגחה פרטית איתא בזוה"ק (ויקרא קג.) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלבו כל חד לפום דרגא דיליה. היינו עד כמה שאדם יש לו אמונה בלב בהשגחה פרטית כן תחול עליו ההשגחה. וכדאיתא בש"ס (חולין ז:) אין עוד מלבדו אר"ח אפילו כשפים, ההיא איתתא דהות קא מהדרא למישקל עפרא מתתותי כרעיה דר' חנינא אמר לה שקולי לא מסתייעא מילתיך, אין עוד מלבדו כתיב אפילו כשפים, איני והאמר רבי יוחנן וכו' ומתרץ הגמ' שאני ר' חנינא דנפשיא זכותיה. וזה היה הזכות של ר' חנינא מה שמסיים הגמ' (שם) ואמר ר' חנינא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה, והיינו מאחר שהיה לו הכרה מפורשת בהשגחת פרטית שאפילו נקיפת האצבע הוא ג"כ מן השי"ת, לזה לא היה יכול להזיק לו שום דבר, שאמר לה שקולי לא מסתייעא מילתיך אפילו על כשפים, אף שאמר ר' יוחנן עליהם שמכחישין פמליא של מעלה מ"מ מאחר דנפישא זכותיה, היינו שהיה לו הכרה כ"כ בהשגחה פרטית לא היה יכול להזיק לו שום דבר. ואיתא בש"ס (חגיגה ד:) ויש נספה בלא משפט, ומי אית דמית בלא זימנא, אין, כי הא דרב ביבי בר אביי אמר למלאך המות זיל ואייתא לי מרים מגדלא שיער נשייא אזיל איהו ואייתא ליה מרים מגדלא דרדקי וכו' א"ל איך יכולת ליה הות נקיטא מתארא בידה והות קא שגרא ומחריא תנורא שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה קדחה ואיתרע מזלה וכו'. וכל זה הוא הכל כשאין לו לאדם אמונה בהשגחה פרטית, אבל מי שהוא מכיר מפורש שאפילו נקיפת האצבע הוא ג"כ מהשי"ת, לאדם הזה לא היה יכול לאיתרע מזליה, ועל האדם הזה חוזר הקושיא של רב ביבי בר אביי איך יכולת ליה, כיון שזה האדם מכיר שהקדיחת האש הוא ג"כ מהשי"ת, ואיך היה ביכולתו לקדחה לכרעה. וזה ביאר הכתוב אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו, כי באמת איתא במדרש (רבה ויקרא יז) אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה וכמו שכתיב (איוב ל״ג:כ״ט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, והיינו שהשי"ת אחר הכשלון של אדם מראה לו כמה התראות שיחזור בתשובה, וזה האדם המכיר בהשגחה פרטית ושהסבלנות שלו הוא מן השי"ת, אז תיכף מחפש את החטא ומתקן, אבל זה האויל שאינו מאמין בהשגחת פרטית ועליו נאמר (משלי כ״ז:כ״ב) אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו, ואינו מחפש תיכף בעת ההתראה לתקן את החטא, ורק כשבא עליו פגעים רבים ואז כבר רואה שהוא מן השי"ת, כי זה כל אדם מאמין בהשגחה, אבל כיון שלא הרגיש תיכף אצל ההתראה, מאחר שלא היה לא אמונה בהשגחה פרטית, ולזה אח"כ כשמסלף דרכו, אז על ד' יזעף לבו, ויתיב וקא מתמה מי איכא מידי בכתיבי דלא רמיזי באורייתא, היינו היכן מצינו אמונה כזאת בהשגחה פרטית בתורה, לזה הביא הגמ' ראיה מאחי יוסף שאמרו מה זאת עשה אלהים לנו, והיינו שהם בעצמם אמרו מקודם, על דבר הכסף השב באמתחותינו בתחלה אנחנו מובאים להתגולל עלינו וגו', והכירו שהדבר הזה נעשה מבעלי בחירה, מ"מ אמרו תיכף מה זאת עשה אלהים לנו, והיינו שהכירו היטב שאפילו דברים מבעלי בחירה לא יעשה בלתי השגחתו ית', ולזה מביא ראיה מהם על גודל אמונה שהיה להם בהשגחת פרטית, ולזה נסמך מאמר ר' יוחנן מטר בשביל יחיד, כי שני המאמרים האלה מורים עד כמה שצריך האדם להיות לו אמונה בגודל השגחה פרטית:
8
ט׳(יא.) אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא וכו' וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו' ר' אלעזר אומר נקרא קדוש וכו' ומי אמר ר' אלעזר הכי והאמר ר' אלעזר לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר (הושע י״א:ט׳) בקרבך קדוש, לא קשיא הא דמצי לציעורי נפשו הא דלא מצי לציעורי נפשו. הענין הוא כמו שאמר כבוד אאמו"ר הרהגה"ק זללה"ה, כשהשי"ת נותן לאדם טובה צריך האדם להכיר הכבוד שמים שיש בזה הטובה, וכשמכיר האדם הכבוד שמים שיש בזה הטובה, אז רואה מפורש שמטעים לו השי"ת מפרי מעשיו בעוה"ז מעין עוה"ב, וכמו שאיתא בש"ס (ברכות יז.) לעתיד צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, היינו שיהנו מזה שיהיו רואים מפורש אור השי"ת. כך כשמכיר האדם הכבוד שמים שיש בזה הטובה הוא נהנה מעין עוה"ב, וכן נתן השי"ת שלשה דברים איסור, מצוה, רשות. איסור היינו דברים שיהיו מונעים את האדם מלקיים רצונו ית', אם יעשה אותם, וע"כ אסר אותם השי"ת על האדם. ומצוה היינו שמסייעין את האדם לקיים רצון השי"ת, כגון אכילת מצה ואכילת שלמים ושאר קרבנות, שהם מסייעין אותו לקיים רצון השי"ת, מפני שרואה הכבוד שמים שיש בזה. וכמו שאיתא במדרש (תנחומא תבוא) כמה מתחטאין וכמה פתחון פה יש להם לעושי מצות, היינו מפני שרואה מפורש שמקיים רצון השי"ת בזה, ויש לו מזה תקיפות עד שיכול הוא לעמוד נוכח השי"ת בהארת פנים, ולומר אשר קדשנו במצותיו וציונו, היינו שודאי קיימתי רצונך בזה. ודבר רשות היינו דברים המותרים להנות מהם, ונתן אותם השי"ת ברשות האדם, היינו שהאדם צריך לברר את הכבוד שמים שיש בהם, ואם רואה אדם שאם יהנה מהדבר הזה אפשר שיכול להיות נמנע ח"ו על ידי זה מלקיים רצון השי"ת, נתן לו השי"ת עצה להגדיר עצמו ולאסור על עצמו אותו הדבר שלא יהנה ממנו, ואם רואה האדם שאם יהנה מזה הדבר לא יהיה נמנע עי"ז מלקיים רצון השי"ת, ולא עוד אלא שיסייעהו לקיים רצון השי"ת, אסור לו לאדם להתענות מזה, משום שנאמר בקרבך קדוש, וצריך לברר הכבוד שמים שיש בזה הדבר, כי לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה. כמו שברא הקב"ה חמה ולבנה שהם טובה לעולם, כמו שאיתא בש"ס (פסחים ב:) לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב, והאדם נהנה מהם ויש בהם כבוד שמים, שמסייעין לו לאדם לקיים רצון השי"ת, שמהם יודעים זמן תפלת שחרית וערבית. הגם שהאומות נוטלים מזה ההיפך, היינו שעובדים להם, אמנם כיון שישראל נוטלים מהם הכבוד שמים, לא יאבד עולמו מפני השוטים [עבודה זרה נד:]. וזה שאמר שמואל כל המתענה נקרא חוטא, שהרי לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה, ויש בכל דבר כבוד שמים, ואם הוא מגדיר עצמו ואוסר על עצמו זה הדבר מחמת שאינו רואה הכבוד שמים שיש בזה הדבר, מאי משמע שהוא אינו מבורר והוא בעל חסרון, ע"כ נקרא חוטא. ור' אלעזר אמר נקרא קדוש, כי מה שהאדם מגדיר עצמו מזה הוא אינו רק מחמת שמתירא, שאפשר שיהיה נמנע עי"ז מלקיים רצון השי"ת, וע"כ הוא מגדיר את עצמו ומתענה, הרי יש בזה כבוד שמים ועל כן נקרא קדוש. וזה כוונתם ז"ל שאמרו הא דמצי לציעורי נפשו הא דלא מצי לציעורי נפשו. דמצי לציעורי נפשו היינו, שרואה שזה הדבר מצי לציעורי, שאפשר שעי"ז יהיה נמנע ח"ו מלקיים רצון השי"ת אם יהנה מזה הדבר, ובשביל זה אוסר על עצמו ע"כ נקרא קדוש. ולא מצי לציעורי היינו, שרואה שאם יהנה מזה הדבר לא יהיה נמנע עי"ז מלקיים רצון השי"ת, ע"כ צריך הוא להנות מזה הדבר, ואסור לו להתענות, משום שנאמר בקרבך קדוש, וצריך לברר הכבוד שמים שיש בזה הדבר, שהרי לא ברא הקדוש ברוך הוא דבר אחד לבטלה:
9
י׳(יא:) מר עוקבא איקלע לגינזק בעו מיניה מתענין לשעות או אין מתענין וכו' קנקנין של עכו"ם אסורין או מותרין וכו' במה שימש משה כל שבעת ימי המלואים וכו' הלכתא מתענין לשעות ומתפללין תפלת תענית, והלכתא קנקנין של עכו"ם לאחר שנים עשר חודש מותרין. במה שימש משה כל שבעת ימי המלואים בחלוק לבן שאין לו אימרא. הענין בזה כמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שענין תפלת תענית הוא כמו שאיתא בגמ' (תענית ח:) בימי ר' זירא גזור גזירה וגזר דלא למיתב בתעניתא, אמר להו ר' זירא נקבליה עילוון ולכי בטיל הגזירה ליתביה, א"ל מנא לך הא א"ל דכתיב (דניאל י׳:י״ב) ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך. דבאמת השי"ת הוא בלי גבול ותכלית והאדם הוא בעל גבול, וכשאדם עושה חטא הוא פוגם במי שהוא בלי גבול ותכלית, והאיך מועיל תשובה שהוא בא מבעל גבול ותכלית. אמנם השי"ת הוא רב חסד, ע"כ כשאדם מקבל עליו לשוב בתשובה מגביה השי"ת תפיסתו, ומראה לו שיש לו חיבור עם אור השי"ת, וממילא הוה התשובה בלי גבול, והחטא הוא רק בתפיסתו, וע"ז נאמר (תהילים ע״ח:ל״ט) ויזכור כי בשר המה וגו' (וכמבואר במקום אחר). וזה שאיתא כאן בגמ' אמר ר' זירא ניקבליה והדר ליתביה וכו', ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך, היינו אם נקבל עלינו התענית תיכף יהיה נשמע דברינו. וזה שאמרו חז"ל כאן, המתענה לשעות מתפלל תפלת תענית, היינו כשיקבל עליו התשובה, אף שהוא בגבול, מתפלל תפלת ענינו היינו שמראה לו השי"ת שיש לו חיבור עם אורו ית', ממילא הוה התשובה ג"כ בלי גבול. וזה שאמרו קנקנין של עכו"ם אסורין או מותרין, והטעם שהקנקנין של עכו"ם אסורין משום בליעת יין נסך, והראשון שגזר על סתם יינם היה דניאל, כמו שכתיב (דניאל א׳:ח׳) וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו (עיין בש"ס עבודה זרה כ"ט, ל"ג, ל"ו, ובתוס' שם. ועיין טור יורה דעה סימן קכג ובב"י שם). היינו שדניאל מעולי בבל היה, והיה בהסתר, והיה מגדיר עצמו בגדרים שיראה מפורש החיבור שלו עם אורו ית'. וזה וישם דניאל אל לבו וגו' וזה היה דניאל קובע בישראל, שאפילו יהיה בגודל ההסתר ע"י שיהיו מגדירים עצמם בגדרים וסייגים, יראו החבור שיש להם עם אור השי"ת. וזה שאיתא במה שימש משה וכו' היינו דבמשה כתיב שהיה כבד פה וכבד לשון. וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שאיתא בש"ס (נדה ל:) בשעה שבא אדם לעולם בא מלאך וסטרו על פיו ושוכח מה שלמד, דבשעה שהוא במעי אמו הוא רואה האור מפורש, כמו שכתיב (איוב כ״ט:ב׳-ג׳) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרנו בהלו נרו עלי ראשו וגו', ואח"כ כשבא לעולם בא מלאך וסטרו על פיו ושוכח מה שלמד, היינו שמסתיר ממנו אור השי"ת, ובמשה לא היה סטרו על פיו, והיה רואה מפורש האור של השי"ת, ע"כ נקרא כבד פה וכבד לשון. וזה פריך הגמ' במה שימש משה, היינו מה היה העבודה שלו, הרי משרע"ה היה בתכלית השלימות והיה רואה האור מפורש, וכמו שאיתא בש"ס (ראש השנה כא:) נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולן נתנו למשה חסר אחד, וכמו שכתיב (בראשית ו׳:ג׳) בשגם הוא בשר, ואיתא בש"ס (חולין קלט:) בשגם זה משה, ואמר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שמזה הוא ראיה שהיה גדול שבנבראים. ומה היה העבודה שלו, ומסיק בחלוק לבן שאין לו אימרא. אימרא הוא לשון שפה, היינו שעבודת משרע"ה היה רק להראות לישראל שאין בעוה"ז שום שלימות, שאפילו מי שהוא בתכלית השלימות צריך ג"כ לעבודה, כמו שאיתא במדרש (רבה שמות מב) לך רד כי שחת עמך אתה והם בירידה, היינו שהיו מראין לו שאין בעוה"ז שום שלימות, וזה יהיה נתקן לעתיד וכמו שאיתא בזוה"ק, עתיד משה ליחדא קוב"ה עם כנסת ישראל כחדא:
10
י״א(טו.) סדר תעניות כיצד וכו' על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וכו' וחותם ברוך אתה ד' גואל ישראל. על השניה הוא אומר מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וכו' וחותם ברוך אתה ד' זוכר הנשכחות על השלישית הוא אומר מי שענה את יהושע בגלגל הוא יענה אתכם וכו' וחותם ברוך אתה ד' שומע תרועה. אמר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שעל ידי העבודה שישראל עובדים מגיעין לקדושת אבות. היינו שאברהם היה עובד את השי"ת במסירות הנפש, עד היכן שעקד את יצחק בנו והעלה אותו לשחוט, ואיתא במדרש (רבה וירא נו) שאחר הנסיון הזה ביקש אברהם אבינו ע"ה מהשי"ת שלא ינסה אותו עוד בנסיון כזה, היינו שביקש מהשי"ת שיקבע קדושת עבודה הזאת לדורות בלב כל ישראל, שלא יצטרכו לילך עוד בעבודה כזאת, רק שהשי"ת יחתום שקדושה זאת קבועה בלבם בלי שום עבודה, וכל אימת שילכו בעבודה, יעוררו קדושה זאת הקבועה בלבם מקדושת אבות. וזה דאיתא במדרש (רבה בראשית צד) שהשי"ת רואה כאילו אפרו של יצחק צבור לפניו, היינו שהשי"ת חתם עליהם שקדושה זאת מעבודת האבות, שהיו עובדים במסירות הנפש קבועה בלבם, אף בעת שהם אינם הולכים בעבודה כזאת רק באיזה עבודה שהם עובדים, יהיה נחשב להם כאילו הולכים בקדושת עבודה זאת. וזה שהיו מתפללים שיזכור להם ע"י עבודה זאת קדושת אבות, וחותם ברוך אתה ד' גואל ישראל. וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שהגאולה העתידה להיות במהרה יהיה על ידי עבודת ישראל, כדאיתא בזוה"ק (בהר קו:) כביכול אתון תעבדון לון, וכמו שנאמר (עובדיה א׳:כ״א) ועלו מושעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. ואמר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, נושעים לא נאמר אלא מושעים, היינו שע"י עבודתם יהיה נחשב להם כאלו הם הושיעו לעצמם. והענין בזה שע"י הקיווי והציפוי, שישראל מקווים ומיחלים תמיד על הגאולה שתהיה במהרה בימינו, נחשב להם כאילו הם הושיעו לעצמם, ובאמת הכח של הקיווי בא להם ע"י גאולת מצרים, היינו שבגלות מצרים גבר עליהם ההסתר עד מאד, עד היכן שלא היה בשום אחד מישראל שום ציפוי וחשק לגאולה, ומעת שהשי"ת גאל אותנו נטע בלבינו זה הכח, שמעתה יהיה כל אחד מישראל מקוה ומצפה לגאולת עולם. וזה שאומרים גאל ישראל היינו גאולת מצרים, וזה שאומרים גואל ישראל היינו גאולה העתידה להיות, שהשי"ת עוסק תמיד בגאולה זאת, היינו ע"י כח הקיווי שנטע בלבינו שנהיה מקוים ומיחלים לגאולה העתידה. וכמו שאנו אומרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם, והרי כמה גליות עברו עלינו אחר גאולת מצרים ועדיין לא נושענו. אכן לפי מה שנתבאר שע"י גאולת מצרים קבע השי"ת בלב ישראל כח הקיווי והציפוי ולהיות מיחלים תמיד לגאולה העתידה, וזה שאומרים גואל ישראל שהשי"ת עוסק תמיד בגאולה זאת, היינו ע"י הקיווי שבלב ישראל שמיחלים תמיד לגאולה, בזכות זה יהיו נגאלים ויהיה נקרא הגאולה על שמם. וכל זה היה לנו ע"י גאולת מצרים. על השניה הוא אומר מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם. הענין בזה שבקריעת ים סוף נאמר למשה (שמות י״ד:ט״ו) מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, ואיתא על זה בזוה"ק (בשלח מח:) בעתיקא תליא מילתא, היינו שבקריעת ים סוף היה קטרוג מה נשתנו אלו מאלו, כי על הלבוש לא היה ניכר בישראל שום עבודה, ולא היה הבדל על הלבוש בינם ובין מצרים, וגם היו מתיאשים מגאולה, והיה השר של מצרים מקטרג מה נשתנו אלו מאלו. עד שהשי"ת אמר בעתיקא תליא מילתא, היינו שאני חותם עליהם שאינם צריכים לעבודה, מפני שיש להם קדושה קבועה מעבודת אבות, ואעפ"י שנשכח ולא ניכר בהם אעפ"כ זוכר אני את הנשכחות, כי אפרו של יצחק צבור לפני, ואני רואה וזוכר את הקדושה הקבועה בלבם, וזה שמזכירים שיזכור לנו גם עתה. וזה שחותמים ברוך זוכר הנשכחות, כי זה היה בקריעת ים סוף, וגם עתה יזכור להושיע לנו. על השלישית הוא אומר מי שענה את יהושע בגלגל הוא יענה אתכם. שענין עבודת יהושע היה כדכתיב (במדבר כ״ג:כ״א) ד' אלהיו עמו ותרועת מלך בו ואיתא במדרש (תנחומא בלק יד) אף הוא קשה כמותו ד' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, תוקע ומריע ומפיל חומה וכו', היינו עבודתו היה להכניס אור אף בדומם, שיכירו שאף הדומם מלא אור השי"ת, ואף הדומם בעצמו ידע זאת שהוא עומד תמיד לפני השי"ת, ולא אדם בלבד שהוא בר דעת ומכיר במי בוחר השי"ת, כי האדם יש לו דעת למאוס ברע ולבחור בטוב, לזה אין רבותא אצלו מה שמכיר במי בחר השי"ת. אלא זה הכניס יהושע, שאף הדומם יהיה מכיר שהשי"ת זורח בו תמיד אור, ובזה ידע במי בוחר השי"ת, וזה ותרועת מלך בו, ותרועת הוא מלשון התרע היינו שהכניס שאף הדומם ידע במי בחר השי"ת, והתרע לו, וזה הכניס בהקפת החומה בתרועה, וכשהכירה החומה במי בחר השי"ת, היינו שהם עושים רצונו ית', ולהם השי"ת רוצה להשפיע כל טוב, וכשהכירה זאת החומה השפילה עצמה לפניהם למען יכנסו, וזה שמזכירים וחותמים וד"ל:
11
י״ב(טז.) תנו רבנן אם יש זקן אומר זקן, ואם לאו אומר חכם, ואם לאו אומר אדם של צורה, אחינו לא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים גורמים, שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם וירא האלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה (יונה ג׳:י׳) ושם, ויתכסו שקים האדם והבהמה, מאי הוו עבדי אסרי הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד אמרו לפניו רבש"ע אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים על אלו. ויקראו אל אלהים בחזקה מאי אמור אמרו לפניו רבש"ע וכו' ומן החמס אשר בכפיהם (יונה ג׳:ח׳) מאי מן החמס אשר בכפיהם אמר שמואל אפילו גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו. ענין תפלה, ביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, אשר כל הרצונות של האדם נכללים בתפלה, היינו מהרצונות שיש לו לאדם להדברים אשר הוא רוצה, מזה ניקח התפלה, והוא עומד בתפלה נגד השי"ת, אכן האדם פעמים יש לו נטיות שהם נגד רצונו ית', מפני זה תקנו לנו חז"ל לאמור קודם התפלה אדני שפתי תפתח, היינו השי"ת ישמור לי שלא יצא מפי תפלה על דבר שהוא נגד רצונו ית'. ואחר גמר התפלה תקנו לאמור יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, היינו אם היה ח"ו בלבי מחשבה בתפלה על דבר שהוא נגד רצונו ית', מתפלל על זה שהשי"ת לא ישגיח על זה, וזה הוא רק באדם שהוא בעל בחירה יכול להיות שיש לו איזה נטיה שלא כרצונו ית'. וזה הענין שאמרו אנשי נינוה אם אין אתה מרחם עלינו וכו' ופירש (רש"י ז"ל) כלומר כשם שאתה מרחם על אלו דכתיב ורחמיו על כל מעשיו כן תרחם עלינו. ולכאורה נראה שהם תלו שתבא ישועתם בזכות הבהמות, ובאמת איתא במדרש (רבה בראשית כח) על הכתוב אמחה את האדם וגו' מאדם ועד בהמה וגו' אמר המלך כלום עשיתי זו אלא בשביל בני בני אבד וזו קיימת, לפיכך מאדם ועד בהמה ועד עוף השמים. וכידוע שכל הנבראים הם לתועלת האדם לעבודה, וכל הברואים רוצים להיות נכללים בצורת אדם, משמע מזה שהם טפלים להאדם ואם אין אדם אין צורך בכל הברואים. אכן הענין בזה שהם חזרו בתשובה כ"כ, עד היכן שהם היו מסלקים את עצמם מעניני עוה"ז, ולא זה בלבד שהיו מחזירים הגזילה שהיה להם בעין, אלא אפילו גזל מריש ובנאו בבירה היה מקעקע כל הבנין להחזיר המריש, אף שמן הדין לא היה מחויב, ומפני שכח התשובה היה בכח גדול כזה, והיו מבררים את עצמם כ"כ עד היכן שהיו מביאים צעקה בהבהמות, שהצעקה שלהם מעומק בלי שום פניה, ועל זה מרחם על כל מעשיו. וזה הסימן שאף הם ביררו את עצמם בכל מה שאפשר לאדם לברר את עצמו, וממילא היתה גם צעקתם מעומק הלב בלי שום נטיה מרצונו ית'. וזה ויקראו אל אלהים בחזקה, היינו שהיו מבררים את עצמם שגם צעקתם מעומק הלב, וממילא היה להם טענה מי נדחה מפני מי:
12
י״ג(יז.) תנו רבנן מפני מה אמרו אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו ויסיעו להם וכו'. כתיב (זכריה י״ד:ט׳) והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד. ואיתא על זה בש"ס (פסחים נ.) אטו האידנא לאו אחד הוא, אלא בעוה"ז נכתב בי"ה ונקרא בא"ד, ובעוה"ב נכתב בי"ה ונקרא בי"ה. ביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שזה שנראה לו לאדם שהוא בעל חסרון, הוא מפני שאינו רואה שהשי"ת הוא שלם ומהוה הכל, כי בעת אשר אדם מכיר שהשי"ת הוא שלם, היינו שמכיר שהוא אחד ואין עוד מלבדו והוא מהוה כל, הוא רואה מפורש שגם תפיסתו מחובר עם אור השי"ת, ואז ממילא אין בו שום חסרון. וזה הענין שאיתא כאן בגמ' (תענית טז:) שבגבולין עונין אמן על כל ברכה ובמקדש היו אומרים ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם וכו' והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי על אמן תרגם המתרגם אלהא מהימנא. והענין בזה, כי אמן הוא ענין תפלה, שמקוים ומצפים להכיר שהשי"ת שלם ונזכה לראות שתהיה המלכות שמים בהתגלות, וזה בגבולין שאין אנו רואין מלכות שמים בהתגלות, ע"כ מתפללים במלת אמן שתהיה מלכות שמים בהתגלות והשם שלם. שאני במקדש ששם היה מלכות בהתגלות, עד היכן שהיו רואים שאף הדומם הוא מלא אור השי"ת, כדאיתא בש"ס (יומא כא:) בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירותיהן בזמנן, שהכהנים היו עומדים שם בבהירות גדול עד שהיו ממשיכין התגלות כבוד שמים, כשהיה אדם בא להקריב קרבן היה רואה מלכות שמים בהתגלות, וממילא לא היה מקום לתפלה זו של מלת אמן, כי שם היה נראה מפורש שמלא כל הארץ כבודו ואף בדומם. רק זה היו מתפללין שתהיה התגלות זה מן העולם ועד העולם, היינו בכל העולם. ועונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, היינו שיהיה מלכות שמים בהתגלות ושלא יהיה נפסק לעולם. ומפני זה נאסרו אנשי משמר לשתות יין, כי אף שהיין ישמח לבב אנוש, הוא מפני שהוא משכר ומטריד הדעה עד שנראה לו שאינו בעל חסרון והוא שלם בכל, אבל באמת זה עיקר חסרון ואין למעלה ממנו, כשאדם בעל חסרון ומרמה את עצמו שהוא שלם, ומפני זה הכהנים בעת שהיו עומדים על העבודה היו צריכים להיות עומדים בבהירות ובישוב הדעת, כי השי"ת לא יבחר רק בעבודה של ישוב הדעת. ועל זה נאסר להם בעת העבודה שתיית יין שהוא משכר ומטריד הדעת, ואל יעלה על הדעת שהשי"ת רוצה מהאדם שימאס ויבטל לגמרי את עצמו מעניני עוה"ז, כי כל הנבראים לא נבראו לבטלה ח"ו והכל ברא לכבודו, וכל הדברים הם לתועלת האדם לעבודה, ועי"ז יבא האדם להכיר שמלא כל הארץ כבודו. רק זאת רוצה השי"ת מהאדם שעל ידי עניני עוה"ז יבא לעוה"ב, ששם נקרא בי"ה היינו שהשם הוא שלם:
13
י״ד(יז:) תנו רבנן אלין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למיספד בהון מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה אתוקם תמידא דלא למיספד בהון וכו'. ופירש (רש"י ז"ל) שהיו צדוקין אומרים יחיד מתנדב תמיד מאי דריש את הכבש האחד תעשה וגו' לשון יחיד ומאי אהדרו להו חכמים את קרבני לחמי לאשי תשמרו לשון רבים הוא, שיהיו כולם באין מתרומת הלשכה. איתא בש"ס (ברכות כו:) תפלות אבות תקנום וחד אמר כנגד תמידים תקנום. הענין בזה, הנה ענין תפלה הוא אחר שהאדם מכיר את עצמו חסר, ועומד להתפלל לפני השי"ת שישלים את אשר חסר לו. וכן הוא ג"כ ענין של תפלה בצבור, היינו שהמתפלל יכליל בעצמו גם את צרכי חבירו, וירגיש ממילא את חסרונות חבירו ולא יכול להיות מפויס ומרוצה עד שיושלם גם חברו כמותו, ומפני שמרגיש חסרון חבירו אינו מניח לו להיות עומד ומתפלל עד שיכלול גם חבירו בתפלתו, שהשי"ת ישלים גם את חבירו, כי דבר החסר לחבירו חסר גם לו לעצמו. וזה הוא שתיקן האר"י הקדוש ז"ל שקודם התפלה צריך לומר, הריני מקבל על עצמי לקיים מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך. וזה הוא מדת האבות, שמכליל בעצמו כל ההסתעפות שנסתעפו מאתו, ותפלה כזאת נקרא התכללות תפלה במדת תפארת כמאה"כ (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ד' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' שהוא רומז לשלשת האבות. כי מדת אאע"ה הוא מדת החסד, להכיר ולקבוע מדת חסדו ית' בכל הבריאה, כמאה"כ (בראשית כ״א:ל״ג) ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ד' אל עולם, שהוא היה הראשון בעולם שהראה חסדו ית' לעיני כל, חסד אל כל היום. ומדת יצחק אבינו ע"ה הוא מדת הגבורה, הוא הצמצום שלא תגיע חסדו ית' רק להמכין מקום להשכין חסדו ית', ולפי עיני האדם נראים שני מדות אלו כהפכים, אכן בשורש הם אחד כדאיתא בזוה"ק, והתכללות משני המדות האלו נמצא במדת יעקב אבינו ע"ה שמדתו הוא מדת תפארת, וכענין דמצינו (אבות פרק ב) איזה הוא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, כי ענין תפארת לעושיה הוא שהאדם דואג רק לטובת עצמו אבל לא לטובת חבירו, ותפארת לו מן האדם היינו שדואג רק לטובת חבירו והוא מתבטל לפני חבירו, ונמצא כי אין בשני אלו המדות התכללות. ומדה טובה שיבור לו האדם הוא רק התכללות המדות, שדואג לטובת עצמו וגם לטובת חבירו. וזה תפלות אבות תקנום, היינו שתפלת האדם צריך להיות כמדתם, היינו במדת התפארת, שאברהם תיקן תפלת שחרית יצחק תיקן תפלת מנחה ויעקב תיקן תפלת ערבית, ואיתא בש"ס (ברכות יא:) שצריך להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה, היינו שתפלתו יהיה במדת התפארת להתפלל בעדו ובעד חבירו, וחד אמר כנגד תמידים תקנום, וכדאיתא במדרש (רבה במדבר כא) שלא היה אדם לן בירושלים ועבירה בידו שתמיד של שחר היה מכפר על עבירות שבלילה ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שביום, ומפני זה היה בא מתרומות הלשכה לכפר על כל ישראל, ולא היה בא בנדבת יחיד, מפני שבא לכפר על עבירות, ובאם היה בא בנדבת יחיד היה משמע שמכפר רק על היחיד, ובאמת כל אחד ואחד כמו שרוצה לתקן חסרונו, כן הוא מחויב לראות שיהיה מתוקן חסרון של חבירו ג"כ ולא רק חסרון שלו. ועל זה היה בא ממעות צבור, היינו שיכפר על כל ישראל בכלל ולא בפרטיות. והטענה של צדוקין היה שהאדם אינו מחויב רק לראות לתקן חסרונו ולא להתפלל בעד חבירו, דכתיב תעשה לשון יחיד, ואהדרו להו חכמים תשמרו להקריב כתיב לשון רבים, היינו שמחויב כל אחד להתפלל בעד חבירו שיושלם לו חסרונו, כמו שמתפלל על עצמו. וזה שאינו בא בנדבת יחיד לתקן רק עבור יחיד, רק בא ממעות צבור לתקן על כלל ישראל, כי מחויב כל אדם לברר גם חבירו. וכל זמן שלא יראה שלימות חבירו ידע שגם הוא אינו בכל השלימות, וכשיברר האדם גם את חבירו אז גם הוא יהיה בשלימות וביום אחד בניסן גברו על הצדוקין והודו לחכמים מפני זה קבעו יום טוב:
14
ט״ו(כ.) היתה ירושלים לנדה ביניהם (איכה א׳:י״ז) אמר רב יהודה אמר רב לברכה כנדה מה נדה יש לה היתר אף ירושלים יש לה תקנה. כתיב (ישעיהו מ״ט:י״ד-ט״ו) ותאמר ציון עזבני וגו' התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך. איתא בש"ס (זבחים קיח:) בג' מקומות שרתה שכינה על ישראל בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים וכו' הענין הוא, כמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, כשהשי"ת נותן להאדם הארת הדעת באור דברי תורה, ולא היה להאדם שום סבלנות ויגיעה על הד"ת האלו, אז אם הוא מסיח דעת מזה רגע אחת, על זה נאמר (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו. וכמו שאיתא בירושלמי (סוף ברכות בשם מגילת חסידים) אם תעזבנו יום יומים יעזביך. אמנם הד"ת שבא לאדם ביגיעה והיה לו סבלנות על זה הד"ת, אלו נקבעים בלבו בקביעות שלא יניח לו להסיח דעת מהם, כמו שכתיב (דברים ל״ב:ב׳) יערוף כמטר לקחי וגו', וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, היינו הד"ת שאדם מיגע עליה, היא אוחזת את האדם מאחורי עורפו ואינה מניחה לו שיסיח דעת ממנה, כמו שהאדם אוחז בחבירו ואינו מניח לו לילך ממנו. ובאם יזדמן שהאדם יסיח דעת מהד"ת שבא לו ביגיעה, אז בכחו לעורר את הד"ת בחזרה כשירבה בתפלה על זה, ויהיה לו אותו הארת הדעת כמקודם, מפני שעל ידי סבלנות ויגיעה שהיה לו עליה נקבע בלבו בקביעות, ויכול פעם בפעם לעורר הד"ת על ידי תפלה. וזה הוא כמו שכתיב (תהילים כ׳:ג׳) ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך ואיתא במדרש (תנחומא קדושים ט) מציון מעשים שבך. היינו הקדושה הקבועה בך מפני הסבלנות שהיה לך בה. וזה הענין מה שאיתא בגמ' שיכן שכינתו בשילה וכו' היינו שבשילה ובגלגל ששם היה משרה שכינתו ית' מצידו בלי שום סבלנות ישראל, על זה אומר הכתוב ותאמר ציון עזבני וגו' גם אלה תשכחנה, היינו שנפסק מהם הקדושה (עיין באגדות בראשית פ' ע"א הובא בסדרי טהרות כלים דף עב.) שאני בבית עולמים, ששם היה שוכן שכינתו ית' על ידי סבלנות ויגיעה שהיה לדוד המלך ע"ה, והיה מתפלל על זה במסירת נפש, עד שאמר לו השי"ת (מלכים א ח׳:י״ט) בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי, על זה אמר הכתוב ואנכי לא אשכחך, היינו ע"י סבלנות שהיה בזאת הקדושה היא קבועה, ושם היה כל התפלות וכל הקרבנות, ואף שמפני החטא נסתם זה האור. ועל זה מבטיח לנו שעל ידי התפלה שאנו מתפללים, שיחזור וישכון בירושלים, הוא בודאי יבנה ירושלים ויחזור שכינתו כמקדם לבית עולמים, וזה דאמרינן כאן כנדה שמצפה שתחזור להתירה הראשון, אף ירושלים תהיה לה תקנה:
15
ט״זמעשה שבא ר' אלעזר ב"ר שמעון ממגדל גדור מבית רבו והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הנהר ושמח שמחה גדולה וכו' נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר ואמר לו שלום עליך רבי ולא החזיר לו אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש וכו' אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. הענין בזה, כמו שביאר כבוד אאמו"ר הגה"ק זללה"ה, כי לכאורה באם אדם שהוא מצידו מבורר ומנוקה מתאות עוה"ז, ובאם יזדמן לו איזה חטא, היה יכול לטעון שהחטא הזה לא היה מצידו, כי הוא יודע בעצמו שהוא מבורר במדה זו. וכמו אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה והיה לו באמת טענה, אתמול הייתי מוטל גולם לפניך, אכן באמת זה הכח אין לשום בריה בעולם לומר כי מצידו הוא מבורר, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ומי יאמר זכיתי לבי, רק האדם צריך לברר עצמו עד מקום שידו מגעת, ובאם יזדמן לו איזה חטא, אף שיודע בעצמו שהוא נקי והחטא שנזדמן לו הוא מפני שהוא כשגגה שיצא מלפני השליט, אעפ"כ יתלה החסרון בו בעצמו, כי בודאי הוא עדיין אינו מבורר. כמו אדם הראשון שתלה החטא בעצמו, כמו שאיתא במדרש (שוחר טוב צב) שאלו לו לאדם הראשון מי גרם לך מיתה אמר אני הוא שגרמתי לעצמי, ותלה החטא בעצמו ואמר טוב להודות לד'. ואז כשיתלה האדם החסרון בעצמו, יבררו השי"ת שאף בשעת החטא לא היה נעתק מרצונו ית', אכן זה הוא רק האדם על עצמו, אבל אם רואה הוא בחבירו איזה חסרון אינו רשאי לתלות החסרון בחבירו, רק צריך לדונו לכף זכות, שבודאי האיש הזה במדות הרעות שנראין בו הוא נקי מהם והחטא הוא כשגגה שיוצא מלפני השליט. וזה הענין היה כאן, שר' אלעזר היה רואה באדם שיש בו מדות רעות, והיה דן אותו שבודאי הוא מצידו אינו מבורר ויש לו מדות הרעות. והאדם הזה השיב לו, אף שאני בעצמי מחויב לתלות החסרון בי, אף שמדומה לי שאני מצידי נקי ממדות הרעות, לא כן אתה אין לך רשות לתלות החסרון בי רק לדון אותי לכף זכות, ולך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית:
16
י״ז(כג.) אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוה וכי מצטרך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה ובעי רחמי ואתא מיטרא. ענין מה שנתעורר כח תפלה לבקש בעד חבירו, הוא באחד משני דרכים. אופן אחד הוא, אם הוא מכיר בחסרונו ויודע מה פגם שגרם לו שנחסר בזה, ויש לו צעקה בלבו על הפגם, אז יש כח בתפלתו לעורר רחמנות בלב האדם, כדאיתא בש"ס (בבא בתרא קטז.) אם יש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים. וזה ששלחו זוגא דרבנן לבר בריה דחוני המעגל שיתפלל עליהם על מטר, כי הני זוגא דרבנן בודאי היה יודעים שבאם היו שלמים בכל לא היה נחסר להם מטר, כי מקרא מלא בתורה, והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו, וכשאין להם מטר בודאי פגמו באיזה דבר, ומפני גודל כח הצעקה שהיה בלבם על חסרונם, היו מעוררים כח תפלה בחוני המעגל ובבניו. וזה הוא רק באדם בעל בחירה שיש לו בחירה ומכיר חסרונו. ואופן השני הוא, אם האדם שאין לו דעת ובחירה להכיר בחסרונו, גם על זה יש כח לחכם להתפלל בעדו, אם הוא יבא להחכם שיתפלל עליו ויעורר אותו. וזה הענין ששלחו הני רבנן הני ינוקי דבי רב כדאיתא (שם) שגם הם יעוררו במר צעקתם כח תפלה, כי הוא אינו בר דעת ואין בו בחירה שיבוא על חסרונו להכירו, אלא כשיש לו איזה צער יכול לעורר כח תפלה בהחכם. וזה הענין שאיתא (שם:) לא מיקבלי עלי אינשי ביתי א"ל מה שמה חנה תתייפי חנה ונתייפת א"ל קא מגנדרא עלי א"ל אי הכי תחזור חנה לשחרוריתה וחזרה וכו'. ובאמת קשה למה היה לו להתפלל שתחזור לשחרוריתה, מוטב היה לו להתפלל שתתהפך דעתה ולא תהיה מגנדרא ליה, אך על זה לא היה לו כח שיתפלל על בעל בחירה עבור חסרונו שהוא בעצמו אינו מכיר לחסרון, רק היה מתפלל שתחזור לשחרוריתה:
17
י״ח(כד:) אמר רב יהודה אמר רב בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת הוה רגילה דביתהו למיחמא תנורא וכו'. הענין בזה שהשי"ת אין נותן לאדם כי אם מה שנצרך לשורש נפשו, ואף שרואים איזה פעמים שיש אדם שיש לו רוב טובה שנראה כמותרות, אכן באמת גם זה נצרך לו הכל לשורש החיים, כי באם לא היה נצרך לו לשורש החיים לא היה נותן לו השי"ת. ועל הטובה שנצרך לו לאדם לשורש החיים, השי"ת מעורר לו כח התפלה שיתפלל על זה, ואז השי"ת נותן לו, וזה היה ברבי חנינא בן דוסא, שהיה די לו בקב חרובים, היינו מפני שלא נצרך לו לשורש החיים שלו יותר, רק מה שנחסר לכלל ישראל זה היה חסר לו לשורש החיים, ובעבור זה היה כל העולם ניזון בשבילו. וזה היה ג"כ בר' אלעזר איש בירתא (שם.) דהוי יהיב כל מה דהוי ליה לגבאי צדקה, אף דר' עקיבא סבר חייך וחיי אחיך חייך קודמין (בבא מציעא סב.), אמנם מפני דלשורש נפשו לא היה חסר לו רק מה שנצרך לכלל ישראל, ועל מה שנצרך לו לאדם לשורשו השי"ת מעורר לו כח תפלה, ואז יש לו כח להתפלל על חסרונו. וזה היה בגדעון, עד שלא היה בא המלאך אצלו לא היה לו שום כח תפלה, אך מעת שבא אצלו המלאך ואמר לו (שופטים ו׳:י״ב) ד' עמך גבור החיל, היה מעורר אותו והתחיל לומר, אם הוצאת ממצרים בזכותם כן תזון אותנו בזכותם, ובאם לא היה להם זכות רק הוצאתם בזכות אבות, כן תזון אתנו בזכות אבות. וזה הוא הענין שאיתא (שם) דשלחה לרבא כוין דעתך ובעי רחמנא דליתי מיטרא וכו' אבותינו ספרו לנו פועל פעלת בימיהם בימי קדם וכו' אתחזי ליה בחלמא ואמר ליה מי איכא דמטרח קמי שמיא וכו'. ואף שגם שמואל הנביא היה מתפלל ג"כ בימי קציר חטים על מטרא (שמואל א' יב) אבל הוא לא התפלל רק מפני שאז היה נצרך, כיון שכל ישראל היו רוצים שיתן להם מלך, והיה זה מחסרון אמונה, לפי זה היה שמואל מוכרח להראות להם בהירות כזה, ולא היה נחשב כמטרח כלפי שמיא, כי אז היה נצרך להם לשורשם שיכירו שהשי"ת מושל בכל, ובידו לעשות אף מה שאינו בתפיסת אדם, כדי שיתעוררו בעבודה באמונה שלימה להאמין בבורא ית'. אכן ברבא, שאז לא היה נצרך עבור כלל ישראל להראות דברים שיתעוררו באמונה, מפני זה, היה נחשב לטרחא כלפי שמיא להראות דברים שחוץ לדרך הטבע בעת שלא נצרך לכלל שורש נפש ישראל לעבודה. וזה היה במשה רבנו ע"ה בעת שהיה אומר (שמות ה׳:כ״ב) למה הרעותה לעם הזה ואיתא במדרש (רבה שמות ו) חבל על דאבדין וכו' שלהם לא נגליתי רק באל שדי ולא היו שואלים אותי מה שמי ואתה שואל אותי וכו'. היינו שהאבות כיון שהיה די להם לשורש עבודה שלהם בשם שדי לא היו מתפללים שיתגלה להם יותר, כיון שהיה די להם בזה, שבדורם היה נראה שחסד אל כל היום, ואתה כיון ששמעת מישראל בעת שאמרת להם פקד פקדתי תיכף האמינו, כדכתיב (שמות ד) ויאמן העם, ממילא אין צריכים ליותר התגלות, ולמה אתה שואל על יותר התגלות, בעת שאין נצרך לשורש נפשם לעבודה:
18
י״ט(כה:) שוב מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה ירד ר' עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו למענך רחם עלינו וירדו גשמים הוי מרנני רבנן. יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו. הענין בזה, הוא כמו שאמר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שבעולם הזה הציב השי"ת לפום צערא אגרא, היינו כפי מה שאדם מיגע עצמו על הדבר וסובל מזה, כן יש לו שכר. כמו ששני בני אדם עושים דבר אחד, ואחד מיגע עצמו יותר מחבירו, נותן לו השי"ת יותר שכר. וזה דאיתא בגמ' שר' אליעזר לא נענה וירד ר' עקיבא ונענה, יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו. ולכאורה קשה, מה שייך בזה לומר לא מפני שזה גדול וכו', הרי בזה עצמו שהוא מעביר על מדותיו הוא גדול מחבירו שאינו מעביר על מדותיו. אך הענין הוא כך, דבאמת במעשה בפועל היו שניהם צדיקים שוים. אך שלזה היה צריך ליגע עצמו ולסבול, שיהיה בכחו לנטות עצמו מזאת המדה שאינה טובה. ולזה לא היה צריך ליגע עצמו. וכמו שני בני אדם שאחד הוא בטבע מהולדתו כך שאינו בעל כעסן, והשני הוא בעל כעסן וסובל מזה ומיגע עצמו שלא יהיה בעל כעסן, וממילא נותן לו השי"ת יותר שכר. אף שחבירו ג"כ אין לו כעס, אכן מפני שלזה היה לו סבלנות מזה והיה מיגע עצמו על זה יותר מחבירו, ע"כ נותן לו השי"ת יותר שכר. וזה פירוש הגמ', יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה, היינו שבאמת היו שניהם צדיקים שוים, אלא שזה מעביר על מדותיו, היינו שהיה צריך ליגע עצמו שיהיה מעביר על מדותיו. וזה אינו מעביר, היינו שלא היה צריך ליגע עצמו, ולזה נענה ר' עקיבא שהוא היה חביב מאד לפני השי"ת מפני שהיה לו סבלנות מכל דבר:
19
כ׳שמואל הקטן גזר תעניתא וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה כסבורין העם לומר שבחו של צבור הוא. אמר להם אמשול לכם משל וכו' שוב שמואל גזר תעניתא וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה וכו' ולשמואל הקטן שבחו של צבור היכי דמי אמר משיב הרוח ונשב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא. הענין בזה, אף דכתיב (ישעיהו ס״ה:כ״ד) והיה טרם יקראו ואני אענה, היינו שהאדם צריך להאמין שכל רגע ורגע הוא מאתו ית', שמשגיח בפרט בכל, ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. והיינו כמו שאמר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שבעת שהשי"ת רוצה ליתן לאדם טובה אז הוא מעורר אותו ונותן בלבו כח תפלה וצעקה, שיתפלל לפני השי"ת על הטובה, כדי שלא יהיה נקרא שנותן לו הטובה בחנם. כי כל האומר הקב"ה ותרן הוא וכו' (בבא קמא נ.) מפני זה הוא נותן לו מקודם כח תפלה שיתפלל על זה, כי הטובה שנותן השי"ת לאדם, והאדם אינו מכיר שחסר לו שיתפלל על זה, ואזי כשמקבל הטובה הוא כמקבל מאחורי כתפא. אכן השי"ת רוצה בטובת האדם שיקרא הטובה שלא בא לו בחנם, אז השי"ת מעורר אותו בכח תפלה על הטובה, וכשעומד בתפלה השי"ת נותן לו די מחסורו. וזה, טרם יקראו ואני אענה, היינו, זה כוח התפלה שהשי"ת נותן לו מקודם, כי לולא שהשי"ת נותן לו כח תפלה לא היה מתעורר מעצמו כח תפלה. וזה שהשי"ת מעורר אותו בתפלה הוא התחלת נתינת הטובה, כי האדם בעצמו אין לו כח ודעת להכיר מה חסר לו ולהבין מה יתפלל ועל מה יתפלל, רק הכח מאתו ית'. וזה, טרם יקראו, השי"ת מעורר אותו בכח תפלה כדי שיתפלל, ואז נותן לו הטובה בהארת פנים ולא מאחורי כתפא. ואז כשאדם מכיר שהכל מאתו ית', העתים והחיים שהיה לו מקודם, וגם התעוררות התפלה, והתפלה עצמה שהיה מתפלל, והטובה שנתן לו השי"ת, וכל רגע ורגע שהוא מחזיק בטובה בי גזא דרחמנא איתא, ואינו מחזיק אותה ברשותו כשלו, אז השי"ת שופע בהטובה חיים. ובאם נתיישן בדעתו ואינו מכיר כח הנותן, אז נתישן, ויוציא עצמו השי"ת מזאת הטובה שיש לו והטובה יתבטל ויאבד. וכשמאמין האדם זאת, אז השי"ת שופע חיים בהטובה ומחדש אותה בכל רגע ורגע. וזה הפירוש, עוד הם מדברים ואני אשמע, היינו בעוד שאדם מכיר שמצידו אין לו שום כח וחלק בהתפלה שהתפלל ולא בהטובה אף שהוא מחזיק בה כעת. מ"מ הוא מכיר שבכל רגע ורגע מקבל הטובה מאתו ית' ומודה ומשבח להשי"ת על זה, אז, ואני אשמע, ולא אוציא את עצמי מהטובה שנתתי לו ויהיה להטובה קיום בידו, ואף שאנו רואים שאדם מתפלל על איזה טובה, ואין אנו רואים שיענה על תפלתו. וכיון שידוע שכח התפלה נותן לו השי"ת שרוצה ליתן לו הטובה, למה אנו רואים התפלה ואין אנו רואים שיענה. על זה איתא בזוה"ק (תרומה קנ:) אפילו רעותא טבא דבר נש לא מתאביד. שבודאי נתקבל תפלתו, כמו באברהם אבינו ע"ה בעת שהתפלל על סדום ולא היה נראה שיענה על תפלתו. אכן באמת גם תפלתו נתקבל, היינו הכבוד שמים שהיה צריך להוציא מהם נתכלל באאע"ה, ונשאר השארה לכל ישראל, על כל קרבנך תקריב מלח (עיין בספר הקדוש בית יעקב בראשית פר' וירא ענין לה). וזה דאיתא בש"ס (בבא בתרא עה:) שלשה נקראים בשמו של הקב"ה צדיקים ומשיח וירושלים וכו', צדיקים, היינו שמכירים אור השי"ת ויכולים לעמוד לפניו ית' ולומר, אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא, שהם מכירים שמחוברים תמיד באור השי"ת, והוא השופע להם חיים בכל רגע ורגע, ונותן להם כח עבודה וכח הסבלנות הכל מאתו ית'. וזה מורה שנקראים בשמו של הקב"ה, שהם מכירים שהם ביד השי"ת, והשי"ת מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, והוא מהוה הכל וזה שמו של הקב"ה. משיח, היינו בירור כח עבודה וסבלנות שבעוה"ז. ובעת שיתגלה כבודו ית' יהיה כל אחד מכיר שבכל עת היה דבוק ברצונו ית', וממילא נהיה מכירים שלא היה לנו שום סבלנות, כי כל הסבלנות הוא בדיעה, היינו שנסתר אורו ית', ומפני זה הוא כל הסבלנות. ובעת שנהיה מכירים שבכל עת ועת אנו דבוקים ברצונו ית', והכל היה מאתו ית', ממילא נתודע שלא היה אז שום סבלנות, כמו שמצינו באחי יוסף, כי מקודם שנתודע להם שהוא יוסף היה להם סבלנות עד מאד. ובעת שהכירו שהוא יוסף היו רואים שלא סבלו כלום. כן גם בעת שיתגלה משיח צדקינו נהיה מכירים שהכל היה מאתו ית', ממילא נהיה מכירים שלא סבלנו כלום מעולם. ירושלים, ג"כ נקרא שמו של הקב"ה, כי שם היו מכירים ורואים התגלות השי"ת, כי בעת שהאדם מקריב קרבן ונכלל באש של מעלה, היו רואים מפורש שגם תפיסתו מחובר עם רצונו ית'. וכל רגע ורגע השי"ת שופע לו חיים, והשי"ת מהוה הכל, וזה נקרא שמו, היינו שמשם מכירים כבודו ית' בהתגלות. וזה דאיתא כאן ולשמואל הקטן ה"ד שבחו של צבור אמר משיב הרוח ונשב זיקא, היינו אף בעת שהשי"ת נותן לו הטובה, הוא מכיר שתמיד בידו של השי"ת, ובכל רגע צריך להתפלל להשי"ת שיתן לו הטובה, וזה שבחו של צבור:
20
כ״א(כז.) מאי טעמא תיקנו מעמדות לפי שנאמר (במדבר כח) צו את בני ישראל וגו' והאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים וכו'. איתא בזוה"ק (פנחס רמ.) צו את בני ישראל וגו' כתיב (שמואל א ט״ו:כ״ב) החפץ ד' בעולות וזבחים כשמוע בקול ד' וגו' לית רעותא דקוב"ה דיחוב בר נש ועל חוביה יקריב קרבן אלא קרבן דאיהו בלי חובא דא הוא קרבן שלים ואיקרי שלמים וקרבן תמיד אוף הכי ואע"ג דמכפר על חובין. ר"א פתח זבחי אלהים רוח נשברה (תהילים נ״א:י״ט) האי קרא אוקמוה דרעותא דקוב"ה לא אתרעי בקרבן דבר נש על חובוי אלא רוח נשברה וכו'. אמר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, מי שהוא עומד תמיד בבהירות לפני השי"ת ורואה תמיד שיש לו חיבור עם אור השי"ת. באדם הזה אינו שייך שום חטא, כי חטא הוא רק במקום שנסתר ממנו אור השי"ת, שאינו רואה מפורש החיבור שיש לו עם אור השי"ת. ובעת שאדם מתחיל לברר עצמו ורוצה להכיר החיבור שיש לו עם אור השי"ת, מנהיר לו השי"ת ומראה לו שהיה לו תמיד חיבור עם אור רצונו ית'. וזה דאיתא בזוה"ק, ר"א פתח זבחי אלהים רוח נשברה האי קרא אוקמיה דרעותא דקוב"ה לא אתרעי בקרבן דבר נש על חובוי אלא רוח נשברה, היינו מי שמברר עצמו ורוצה להכיר החיבור שלו, וזה מורה רוח נשברה, כמו שאיתא (כלים פרק ב) הדקין שבכלי חרס שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג. והשיעור מכדי סיכת קטן הוא סיכה של אבר קטן של תנוק בן יומו. ואם נשאר בו זה השיעור, יש לו עוד תורת כלי עליו לקבל בו טומאה, ומדה טובה מרובה, אם שייר באדם נקודה חדא כל שכן שיש לו תורת כלי עליו לברר עצמו ולהכיר החיבור שלו. ובעת שאדם מברר עצמו ומכיר החיבור שלו עם אור השי"ת, משפיע השי"ת טובה לכל העולם בזכותו, כמו שמצינו באאע"ה, שעל ידי שהכיר את בוראו והיה מרגיל שם שמים בפי כל, כמו שכתיב (בראשית כ) ויקרא שם בשם ד' אל עולם, היה השי"ת משפיע טובות לכל העולם, וכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. וכמו דאיתא במדרש (רבה לך לט) אפילו ספינות שהיו מפרשות בים הגדול ניצולות בזכותו של אברהם אבינו, ופריך המדרש, והלא של נסך הם ומתרץ חלא מוזיל חמרא. ועל זה איתא כאן בזוה"ק וקרבן תמיד אוף הכי קרבן שלים איקרי אע"ג דמכפר על חובין, היינו כמו דאיתא (ספרי פ' שלח) אין צבור מזידין, היינו שאי אפשר בצבור שלא יהיה אחד עומד תמיד בבהירות, וממילא הוא מברר את כל הכלל. ועל דא קרבן שלים אקרי, היינו שמברר את כל הכלל, שהיה להם תמיד חבור עם אור השי"ת. ועל זה איתא כאן בגמ', מאי טעמא תיקנו מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל וגו' והאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, היינו שצריכין כל ישראל לעמוד אצל הקרבת התמיד, כי היכי דיתבר ללבם, והאיך כל ישראל יכנסו לעזרה, ע"כ תיקנו מעמדות, והם היו מבררים עצמם, שהיו מתענין ד' פעמים בשבוע, והיה להם סגופים מנגיעת עוה"ז, והיו רואים תמיד החיבור שהיה להם עם אורו ית', ממילא היו מבררים את כל הצבור:
21
כ״ב(כז:) אנשי מעמד היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון. כתיב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) כה אמר ד' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ענין קרבן, ביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שאדם יכול לקרב עצמו לעבודת השי"ת, ולראות שהשי"ת חפץ בעבודתו, וכביכול שהכבוד שמים אינו בשלימות בלתי עבודת ישראל, ואם האדם מברר עצמו בעבודתו, שרוצה לראות בתפיסתו שיש לו חיבור עם אור רצונו ית', מראה לו השי"ת כמו שנאמר (תהילים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, היינו שמראה לו השי"ת איך שיש לו חיבור לתפיסתו עם אור רצונו ית'. כמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה (בראשית כח) ויפגע במקום ואיתא בש"ס (חולין צא:) שנעקר הר המוריה ובא לכאן, ואמר אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים (עיין רש"י ז"ל שם), היינו שפגע במקום שהתפללו אבותיו, והיה מכיר שבזה המקום יכול אדם ע"י עבודה ותפלה, להכיר איך שיש לו חיבור מתפיסתו עם אור רצונו ית'. והיה מברר עצמו עד מקום שידו מגעת. והראה לו השי"ת, והנה ד' נצב עליו, לשמרו, ואמר לו, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. ואיתא (ברש"י שם) שקיפל כל ארץ ישראל תחתיו ואמר שאתה סימן לבניך שתהיה נח לכבוש כד' אמות של אדם. היינו, אם האדם מברר עצמו עד מקום שידו מגעת, ומתפלל בכוונת הלב ורוצה לראות איך שתפיסתו יש לו חיבור עם אור רצונו ית', מראה לו השי"ת החיבור שלו. כי כל מצוות צריכין כוונה, ואף העושה צדקה אינה אלא לפי החסד שבה, כמו שאיתא בש"ס (סוכה מט:) וכמו שאיתא (תענית ב:) לאהבה את ד' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם (דברים י״א:י״ג) איזה עבודה שהוא בלב הוי אומר זו תפלה, היינו שעיקר עשיית המצוה אינו אלא לפי כוונתו של אדם, שצריך האדם לכוון עצמו בכל לבו לכבוד שמים, ושיתפלל על זה בכוונת הלב. וממילא כפי מה שיכוון האדם עצמו בעשיית המצוה, כן נותן לו השי"ת שכר חלף עבודתו. וזה דאיתא כאן אנשי מעמד היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, היינו שהם היו עומדים בבהירות גדול כ"כ, עד היכן שהיו יכולין לברר גם את אחיהם, שאף כל אחיהם רוצים לראות איך שתפיסתם יש להם חיבור עם אור רצונו ית'. ועל זה היו מתפללין להשי"ת, שיראה להם איך שהוא ית' רוצה בעבודתם, ואיך שיש להם חיבור עם אור רצונו ית', ונתקבלה תפלתם היינו שקרבן שלהם היה נכלל באש של מעלה:
22
כ״ג(כח:) רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלולא בריש ירחא סבר לאפסקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. איתא בש"ס (פסחים קיז.) ת"ר הלל זה מי אמרו וכו' נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהן לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. ביאור הענין, כי איתא בש"ס (ברכות נד.) מנלן דמברכינן אניסא שנאמר (שמות י״ח:י׳) ויאמר יתרו ברוך ד' אשר הציל אתכם וגו'. וענין נס, ביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שהשי"ת מזכך התפיסה של אדם ומנשא אותה, ומאחר שמזדכך תפיסתו של האדם, ממילא מכיר היטב איך שבאמת מחדש הקב"ה בכל יום תמיד מעשה בראשית. כי ענין נס הוא רק מצד האדם, שנדמה לו בתפיסתו הנמוכה לשינוי טבע, וכיון שמזדכך תפיסתו של אדם, רואה שפיר שאין שום טבע כלל. כי גבי אדם הראשון, בעת שנברא והלך לחוץ, וראה הים הולך וסוער, ראה והכיר שהליכת הים הוא נס, ואח"כ נעשה מורגל שהים ילך. ובעת קריעת ים סוף שעמד הים, נראה שזאת העמדת הים הוא נס, כי נשתנה מהרגלו, אבל באמת זאת ההשתנות הוא רק מצד תפיסת אדם, שנתיישן אצלו והוא מורגל כך, נדמה לו כשרואה איזה השתנות לשינוי טבע, וזה נקרא נס. אבל כשמזדכך התפיסה גבי האדם, מכיר שפיר איך שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ואין שום השתנות כלל. וכמו שמצינו בש"ס (תענית כה.) גבי ר' חנינא בן דוסא שאמר מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידלוק, כי הבין שפיר כמו שהשמן צריך כל רגע למאמרו ית' שידליק, כך יכול לפעול מאמרו ית' גם בחומץ וידלוק. כי זה ההסתר שיכול לדמות לאדם שעולם כמנהגו נוהג, הוא יען שחפץ השי"ת בעבודתו למען שיהיה לו מקום ליגיע כפו, אכן כשמזדכך תפיסתו של אדם, אז מכיר שפיר שרק כחו ית' מחיה כל הבריאה ומהוה אותה בכל פעם מחדש, ואין שום נס באמת למעלה מן הטבע, כי כל הטבע הוא רק מפאת התיישנות הנמצא בהבריאה, כדאיתא בש"ס (יבמות טז:) נער הייתי גם זקנתי שר העולם אמרו, היינו שכל התיישנות הוא רק מצד הבריאה, אבל כשמזדכך תפיסתו של אדם, מכיר שהכל הוא רק כחו ית'. אכן אחר שמזדכך תפיסתו של אדם והשי"ת מנשא תפיסתו, עד שמכיר בניסו, אז צריך לברך על הנס היינו שצריך לברר את עצמו מדוע באמת זכיתי שהשי"ת זיכך את תפיסתי והגביה אותה, וזה ענין ברכה על הנס. כי ענין ברכה מבואר בזוה"ק (בלק קצד:) מאי ברכה אמשכותא, היינו שממשיך האדם אצלו את האור, ורואה שעל ידי עבודתו נעשה לו זה הנס. וכענין שמצינו גבי ברכת כהנים, כה תברכו וגו', היינו שהכהנים בעבודתם היה בכחם לזכך את תפיסת ישראל, והמשיכו אור לתפיסתם, וממילא הכירו כל הברכות. וזה כוונתם ז"ל מנלן דמברכינן על ניסא, היינו שצריכין להמשיך את האור ולברר זה הנס שהגיע לו זאת הזדככות התפיסה על ידי עבודת יגיע כפו, שנאמר ויאמר יתרו ברוך ד' וגו'. וזה מאמרם ז"ל נביאים תיקנו להם לישראל לומר הלל על כל נס ונס וכו'. ולזה נקרא הלל מצראי, כי ביציאת מצרים היה נמי התגברות ההסתר, שהיה הקטרוג הללו והללו וכו' אלא שישראל היו מבררין את עצמם אח"כ שהגיע להם הנס בשורת הדין על ידי עבודת יגיע כפם, וזה נקרא הלל מצראי. והנה לברר זה הנס בבהירות עצום אי אפשר רק בארץ ישראל, ששם יכולין להכיר בבהירות איך שהקב"ה מחדש בכל רגע ורגע מעשה בראשית, כדאיתא בש"ס (כתובות קי:) שבארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, לכן אינו רשאי להתפלל שם על רוב טובה, מאחר שרואין בבהירות שרק השי"ת מנהיג ואין שום הרגל טבע כלל, אבל בחוץ לארץ שדומה כמי שאין לו אלוה, כי שם יש התגברות ההסתר, שנדמה שעולם כמנהגו נוהג ח"ו, מותר שם להתפלל על רוב טובה. ולזה איתא כאן, רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלולא בריש ירחא, וריש ירחא מורה על קדושת הזמנים שישראל מקדשי להו, כי קדושת שבת הוא קבוע וקיימא, שזאת הקדושה רומז על האור שיגלה השי"ת לעתיד, אכן אי אפשר להגיע לזאת הקדושה משבת, כי אם על ידי עבודה מקדושת הזמנים, שישראל מוסיפים מצידם על ידי יגיעת עבודתם. אמנם ריש ירחא רומז, שעדיין יש פגימותא דסיהרא, והקדושה דקביע וקיימא אינה עדיין בבהירתה בהתגלות מפורש, לזה כיון דחזא דקא קרו הלולא בריש ירחא סבר לאפסוקינהו, כי מאחר שעדיין בפגימותא דסיהרא, ובחוץ לארץ אי אפשר להם עדיין להכיר את הקדושה שיגלה השי"ת לעתיד, כי אז יתגלה מפורש שכל הסבלנות של ישראל בהגלות, הכל היה באמת לטובת ישראל. אבל עכשיו שהוא עדיין בפגימותא דסיהרא, אינו ניכר עדיין זאת הבהירות, ואין התפיסה נזדכך עדין שיכירו זאת הבהירות מהנס שיתגלה לעתיד בעת שיתמלא הסיהרא, לכן אין מקום עדיין לומר הלל, לכך סבר לאפסוקינהו, כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם, היינו אף שעדיין הוא פגימותא דסיהרא, אכן נשתרשו באמונה כל כך בהשי"ת, שבודאי יפתח להם זה האור מהקדושה דקביע וקיימא, עד שיכולין לומר הלל גם עכשיו:
23
כ״ד(לא.) אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו' אלא ט"ו באב מאי הוא וכו' ר' אליעזר הגדול אומר מט"ו באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבישין אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל וכו'. כתיב (ישעיהו נ״ה:י׳) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזרע ולחם לאכל. כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו וגו'. וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שצריך האדם לידע שמאמרו ית' אינו מוגבל בגבול של תפיסת אדם כפי הבנתו בו, אלא כמו שהוא ית' חי וקיים כן מאמרו ית' חי וקים. ויכול השי"ת להראות לו לאדם כל פעם הבנה אחרת בו, כי הוא ית' יכול להגביה התפיסה של האדם בכל פעם עד שיכיר בו האדם פירוש אחר. וכמו שמצינו בדברי תורה שהשי"ת אמר לו לאאע"ה (בראשית כ״א:י״ב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ואח"כ הגביה השי"ת את תפיסתו, ונתגלה לו הפירוש, כי ביצחק ולא כל יצחק, היינו שעיקר הכוונה מהשי"ת הוא רק לזה שחפץ להכיר בדעתו החיבור מתפיסתו עם אור רצונו ית', ומבקש תמיד לברר מדוע באמת בחר השי"ת בו, יען שעובד את השי"ת. אבל מי שאינו חפץ כלל לברר בדעתו מדוע בחר השי"ת בו, לאדם כזה אין כוונתו ית' כלל, וזה ביצחק ולא כל יצחק. אכן מי שמברר את עצמו תמיד, ומכיר היטב החיבור מתפיסתו עם אורו ית', מכיר איך שאין נמצא מצד השי"ת שום דבר אגב, וממילא מבין היטב איך שיש לתפיסתו קיום נצחיות עדי עד. ועל זה איתא (תענית ב:) שלש מפתחות בידו של הקב"ה מפתח של חיה ומפתח של גשמים וכו'. ומפתח של חיה רומז, על קיום עולם שהוא לאדם, כי מזה שרואה הולדה ממנו ומלמדו תורה, מכיר שיש קיום לתפיסתו לעולמי עד. ומפתח של גשמים רומז, על כל טובות עוה"ז, ומאחר שמברר האדם את עצמו עד שמכיר קיומו לעולם הבא, אז מראה לו השי"ת שכל מה שהיה אצלו אגב מלפנים טרם שהגיע לזאת ההכרה, היה נמי חיי עולם, מאחר שמבלעדו לא היה אפשר להגיע לחיי העולם הבא. וזה כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו', וזאת כולל כל טובת עוה"ז, ונתן זרע לזרע ולחם לאכל, ועל ידם הגיע לעוה"ב, נמצא שגם הלחם לאכל היה ג"כ חיי עולם. ועל זה אמר הכתוב, כן יהיה דברי אשר יצא מפי וגו', היינו כי אחר שמברר האדם את עצמו עד שמכיר קיומו לעוה"ב, אז מראה לו השי"ת שגם כל ההסתרות שהיה אצלו מלפנים טרם שגמר כל בירוריו היה נמי חיי עולם, ולא היה נעתק מעולם מאור רצונו ית' ועל זה הענין סובבים כאן כל הטעמים על היו"ט של חמשה עשר באב, שהוא במלואתא דסיהרא שרומז על גמר הבירורים של האדם. ואמר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה בספרו הקדוש (מי השלוח), שנכללים כולם בזה הטעם דקרינן ליה יום תבר מגל, היינו כי כאשר מתחיל האדם לכנוס בעבודת הבירורים, יעמדו כל המניעות וכל המקטרגים שמקטרגים עליו שאינו מבורר עדיין. אכן בזה היום שמורה שכבר נתברר, אז מראה לו השי"ת גם למפרע שהיה תמיד מקושר, אפילו בעת שהיה נדמה לו בתפיסת דעתו שנעתק ח"ו מאור רצונו ית', גם אז היה מקושר לגמרי ברצונו ית', וזה נקרא יום תבר מגל, כלומר כי מהיום והלאה לא יצטרך עוד לשום מניעות שיעמדו נגדו, כי כל המניעות העומדים נגד האדם הוא רק למען שיתברר עליהם, אבל מהיום והלאה מראה לו השי"ת גודל אהבה שבל יצטרך עוד לסבול משום מניעה וקטרוג, כי השי"ת מנהיר לו אשר היה תמיד מקושר ברצונו ית' ע"ד הכתוב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים:
24