תולדות יעקב יוסף, בלקToldot Yaakov Yosef, Balak

א׳וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל, ויאמר מואב אל זקני מדין וגו', וישלח אל בלעם וגו', ארה לי את העם הזה אולי אוכל נכה בו וגו', ארה לי יעקב וזעמה ישראל וגו', לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת וגו', מה טובו אוהל[י]ך יעקב משכנותיך ישראל וגו' (כב ב - כד ה). והספיקות רבו, והם י"ז ספיקות.

ב׳ותחלה נבאר הפסוק לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו וגו'. לבאר זה, דכתבתי בשם הרב המנוח החסיד מוהרי"ל פסטנר פירוש הפסוק ישעיה סימן מ"ג (כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל וגו'. דאמר רבי יוחנן היכי דמי חילול השם, כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה וכו' (יומא פו.), יעו"ש. וז"ש לא אותי קראת יעקב, לפי שיגעת בי ישראל, כאשר יגע מלימודו מבטל מעט, ורואה ממנו מבטל לגמרי וכו', ודפח"ח.

ג׳ובזה יובן לא הביט און ביעקב, גם אנשי המוני עם הנק' יעקב על שם הקול קול יעקב (בראשית כז, כב), אפילו הם לא פסק קול יעקב מתורה ותפלה. והטעם, כי לא ראה יעקב עמל בישראל, שיהיה הת"ח הנק' ישראל יגע עמל ויגע מלימודו כדי לבטל, ויראה ללמוד ממנו לבטל לגמרי, דזה אינו כאמור, כי [לא] ראה עמל ויגיעה בישראל שילמוד ממנו. ומאחר שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו שולטת בהם, כי ה' אלהיו עמו ותרועת והתחברות מלך בו, ועל כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים לא, יז), מה שאין כן כשהוא בקרבם אין שום אומה ולשון שולטין בהם.

ד׳ובזה תבין הפסוק שאחר כך מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל וגו'. והכוונה דדרשו בש"ס דחלק (סנהדרין קה:) מה טובו אוהליך יעקב - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו'. וכפירוש מהרש"א ויעקב איש תם יושב אוהלים וכו' (בראשית כה, כז), יעו"ש, משכנותיך ישראל - השראת שכינה. אבל התרגום מפרש חניותך, וכפירוש רש"י. ור"ל, מה טובו אוהליך יעקב, שגם המוני עם הם יושב אוהלים בבתי מדרשות, כשרואין כשישראל הת"ח שוכנין וחונין על העדה ועבודת ה', שלא לצאת חוצה ולבטל, וז"ש משכנותיך ישראל, והבן.

ה׳ועל דרך הלצה נראה לי מה טובו אוהליך יעקב, הם בה"כ ובה"מ שמצוייר ומכוייר שפיר. ובתנאי שיהיה תוכו כברו דהיינו משכנותיך ישראל, שבתוכו שוכנין בחי' הנקרא ישראל, הם התלמידי חכמים, שעשירי העם מחזיקין ידיהם ללמוד ולהתפלל בבה"כ ובהמ"ד.

ו׳ונ"ל דזש"ה ארה לי יעקב, שיקלל בחינת יעקב הם המוני עם המחזיקים ידי הת"ח, שעל ידי הקללה בל"עם ועל ידי זה ירדו מנכסיהם, ועל ידי זה נמשך זעם לישראל הת"ח, וכמו שכתב בזוהר (וישלח קעא.) ויגע בכף יריכו (בראשית לב, כו) דאיתבר סמכין דאורייתא וכו', שיתבטלו הת"ח מלימודם, וזהו זועמה ישראל.

ז׳ואח"כ שנתהפך, אמר מה טובו אוהל[י]ך יעקב, ר"ל אוהל מגן להסתופף משמש וחורב בצל האוהל של יעקב, עשירי העם, כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב). ועל ידי זה משכנותיך ישראל, שוכנים בבהמ"ד ובה"כ בתורה ועבודת ה', מאחר שיש מחזיקין, והבן.

ח׳עוד י"ל, דכתבתי דרשו ה' בהמצאו קראוהו וגו', יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ה' וירחמהו וגו' (ישעיה נה, ז). על פי מ"ש (תהלים לב, ב) אשרי אדם לא יחשוב ה', ר"ל מה שאינו חושב שם ידו"ד נגדו תמיד, זה יחשב לו און, ולא שיעשה איזה חטא בפועל ח"ו וכו', ודפח"ח.

ט׳ואני כתבתי במקום אחר, כי מצד האחדות, חטא של המוני עם במעשה גורם חטא לצדיק במחשבה. וז"ש אשרי אדם שתולה הסרחון בעצמו, ואומר מה שהצדיק לא יחשב ידו"ד שיהי' נגדו תמיד, תולה זה בעצמו, ואומר - לו עון זה, שהוא הגורם וכו', וק"ל.

י׳ובזה נראה לי לבאר פסוק הקודם ג"כ, לכה ארה יעקב ולכה זועמה ישראל. דיש להבין תואר יעקב ישראל, ועוד ביעקב אמר ארה ותרגומו ליט, ובישראל אמר זועמה. ונ"ל, כי הקללה אי אפשר לחול כי אם על ידי עון וחטא, וכפי' רש"י אח"כ (במדבר כד, א). ויש בסוג ישראל בחי' המוני עם, ובחי' הת"ח, ויעץ בלק שודאי אין ללכוד אותם במצודת היצה"ר ולהחטיא אותם כדי שתחול הקללה כי אם לסוג הנקרא יעקב, מה שאין כן לסוג הנקרא ישראל שהם הת"ח, שבודאי לא ישמעו ליצה"ר, וכמ"ש האלשי"ך ויחל העם לזנות ויצמד ישראל לבעל פעור (במדבר כה, ג), שסברו מצוה עבדו, אבל לזנות לא רצו בחטא וכו', יעו"ש.

י״אובזה יובן לכה ארה לי יעקב, כי אנשי המוני עם בקל תוכל להחטיא אותם, וכאשר הי' באמת החטא על ידי עצת בלעם בזה, ועל ידי החטא תוכל ללוט אותם. ולכה זועמה ישראל, כי מן חטא יעקב יהי' נמשך זעם לישראל, שאינו יוכל לטהר מחשבתו לדבק בו יתברך, ואז על כי אין אלוה[י] בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים לא, יז), כך הי' עצת בלק לבלעם.

י״בוכאשר נהפך לטובה השיבו בלעם שפיר, הן לא הביט און ביעקב, שלא חטא המוני עם בפועל וכתרגומו וכו', ולכך ולא ראה עמל בישראל, כמ"ש (איוב טו, לה) הרה עמל, שהיא הפס(י)ק מחשבה בו יתברך. כי ה' אלהיו עמו, תמיד שם ה' לנגדו, דביקות מחשבה ישראל שהם הת"ח הנק' ישראל בו יתברך תמיד בלי הפסק.

י״גוז"ש מה טובו אוהל[י]ך יעקב, ר"ל על דרך (עי' במדבר כד, ו) כאהלים נטיו תרגום כבוסמיא וכו', וה"נ שראה שאין בהם חטא גם המוני עם הנק' יעקב, ויש להם מעשים טובים המכונה לריח בשמים מור ואהלות. לכך משכנותיך ישראל, שהת"ח הנק' ישראל יש להם טהרת מחשבה בו לדבק בו יתברך, באופן שנק' משכן ה' כמ"ש (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, היכל ואוהל ה' המה, וק"ל.

י״דועוד יש לומר, דכתב האלשי"ך ישעיה סימן ס"ב (ד), לא יאמר לך עזובה ולארצך שממה, כי יקרא לך חפצי בה ולארצך בעולה, כי חפץ ה' בך וארצך תבעל. כי קודם חטא היתה שכינה שורה בארץ על ידי מושב אלהים שהי' באנשים, כמ"ש (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, היכל ה' המה (ירמיה ז, ד), ואח"כ נסתלקה. אך לעתיד שתזדכך כבראשונה, לא יאמר לך עזובה ולארצך שממה, כי גדולה מזו מכונת לך ולארצך, כי בתחלה היתה שכינה בך בעצם, ואגבך התפשטות כבודה בארץ, אך לעתיד שם הוי' שורה בך והשכינה בארץ, וז"ש כי חפץ ה' בך, וארצך תבעל על ידי השראת שכינה וכו', יעו"ש.

ט״ווהנה מה שהיה הוא שיהיה ר"ת משה, וה"ה איפכא, מה שיהיה לעתיד הוא שהיה בימי משה. ובזה תבין מה טובו אוהליך יעקב, כי השכינה הנק' לאה אותיות אהל והיכל, שורה בבחינה הנק' יעקב. אבל משכנותיך של הקדוש ברוך הוא הנק' ישראל, שורה שם הוי' בעצם, וכמ"ש בפסוק הנ"ל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, והבן.

ט״זונחזור לענין הנ"ל, דכתבתי וישמע הכנעני מלך ערד כי בא ישראל דרך האתרים וגו', וידר ישראל נדר וגו' ויחרם אתהם (במדבר כא, א-ב). והעולה משם על פי העקידה (פ' שמיני שער ס) ענין לויתן, סירס הזכר (ב"ב עד:) הוא השכל, והרג הנקבה הוא החומר, כמ"ש (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי וכו'. וכן עשו ישראל שלא נשתמשו בחומר כי אם לצורך גבוה אכילה ושתיה בצמצום שיהיה לו כח לעבודת ה', והמותר החרימו, וז"ש ויחרם אתהם ויקרא שם המקום חרמה וכו', יעו"ש.

י״זוהנה ח"מר עם ג' אותיות, גימטריא אמרי. וגם כתבתי במקום אחר שני מרגלים חרש לאמר (יהושע ב, א), כי יצר הרע הומה תמיד לפתות כמ"ש האלשיך משלי (ט, יג), מה שאין כן יצה"ט וכו'. ולכך יצה"ר נקרא אמרי לשון אמירה, ומצד היצה"ר נמשך החומר אחר עולם הזה. וגם כתבתי היצה"ר כשעושה שליחות אבינו יתברך נקרא מאב, לבוא בדמות יצה"ר כמו משל הזונה הנזכר בזוהר (ח"ב קסג.), מה שאין כן כשמשנה דינו לבוא בדמות יצה"ט נקרא מדין. ומבואר שם מדרש (ילקו"ש ח"א רמז תשפה) אתמול אמרת וכו', יעו"ש.

י״חובזה יובן וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לא"מורי, הוא החומר, שלא להשתמש בו כי אם לצורך גבוה, והמותר החרימו. והוא גדר גדול להנצל מהחטא הנמשך מהחומר, ובלק גימטריא סמאל עם הכולל, שנתלבש בבלק הוא היצה"ר. וכאשר ראה זה מה שעשו ישראל להח"מר גימטריא א"מרי עם ג' תיבות, לכך ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא, ר"ל שנתחכם היצה"ר, אם יבוא בתואר מ"ואב דהיינו בשליחות מאב שבשמים בדמות יצה"ר לפתות על עבירה, ויגר מאב, דודאי לא ישמעו לו גם גדר העם, המוני עם אנשי החומר ג"כ לא ישמעו לו, כי רב הוא, בגדר רב הכמות ורב האיכות והשלימות, אחר שגדרו גדר הנ"ל אל החומר, שהוא שורש הכל. ומכל שכן בחינת ישראל, הת"ח והצדיקים שלא ישמעו לו, וז"ש ויקץ בחי' מואב, מפני בני ישראל הם אנשי הצורה מכל שכן שלא ישמעו לו, לכך ויקץ מואב מפני בני ישראל שלא יבוא אצלם כלל.

י״טולא מצא היצה"ר בחינת בלק עצה לנפשו, כי אם שיבוא אצלם בבחינת מדין, לשנות דינו מיצה"ר ליצה"ט, לפתותן במצוה שהיא עבירה אולי ישמעו לו. וז"ש ויאמר מואב אל זקני מדין וגו', ודרשו חז"ל (במ"ר כ, ד) שנטלו עצה זה מזה וכו', ר"ל שנטל מואב עצה ממדין, שיטול לעצמו בחינת מדין הנ"ל.

כ׳ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, דהל"ל מלך מואב, מאי למואב. ולפי הנ"ל בא ללמדינו על דרך מ"ש איוב ב' (א) ויבא גם השטן בתוכם להתייצב על ה', ודרשו חז"ל וכו', וה"נ כי בלק גימטריא סמאל ע"ה, וכאשר עומדין לקטרג על ישראל עומדין כביכול על ה', וז"ש ובלק בן ציפור מלך למואב, להאב שבשמים, ולא מלך מו"אב מן אבינו שבשמים, והיינו בעת ההוא שרצו לקטרג על ישראל, והבן.

כ״אוישלח אל בלעם וגו', כמ"ש בזוהר (בלק קצ.) שנשתתף בלק עם בלעם, כי סופי תיבות בלע"ם ובל"ק הוא ע"מל"ק וכו'. ונודע הוא עמלק זה היצה"ר, אשר כסות ולשון שינה, הלבוש של היצ"ט, והלשון הוא לפתות מצוה הבאה בעבירה. והיינו מ"ש אולי אוכל נכה בו, ר"ל בשותפות עמך שיצא מהם עמלק, ובערמה זה נוכל נכה בו על ידי חטא (שתוחל) [שתחול] הקללה.

כ״בוזה שאמר אחר כך מפורש ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל, רצה לומר שתתחיל מסוגי המוני עם הנק' יעקב, וגם זה בעקוב ורמי' לבוא בדמות עמלק, אשר כסות ולשון שינה לפתותן על מצוה שהיא עבירה. ואז על ידי עבירה, תוכל ללוט, תרגום של ארה לי יעקב, וממילא נמשך פגם לבחי' ישראל ג"כ שהם אנשי הצורה, במחשבה, כי גדר מעשה החטא של אנשי החומר גורם פגם מחשבה לאנשי הצורה, וזה שאמר זועמה ישראל, שאינו יכול לדבק מחשבתו בו ית'.

כ״גוכאשר אח"כ גם זה לא עלתה לו, אשר לא הביט און ביעקב, בחטא מעשה, כתרגומו לית פלחי גלולין בדבית יעקב וכו', ומכח זה לא ראה עמל בישראל, היא המחשבה רעה הנק' עמל כמ"ש כי הרה עמל (עי' איוב טו, לה), וגם תואר הריון היא המחשבה, כמ"ש בפע"ח הלכות ראש השנה (ש' השופר פ"ה) היום הרת עולם (תפלות ר"ה), בניסן הי' המעשה והלידה, ובתשרי המחשבה יעו"ש, ומחשבה רעה נק' עמל, והלידה במעשה נק' שקר, וז"ש הרה עמל וילד שקר. ושפיר אמר לא ראה עמל בישראל, כי ה' אלהיו עמו בדביקות וטהרת המחשבה.

כ״דועוד מעלה נוספ(ו)ת, שנהפך הקללה לברכה, וכמ"ש בתהלים סימן מ"ה (ט) מור ואהלות קציעות כל בגדותיך וגו', ודרשו חז"ל (במ"ר י א, שהשה"ר ו א) מן כל בגידות ועבירות נעשה זכיות וכו', והזכיות נק' אהלות. וה"נ כך, מה טובו אוהל[י]ך יעקב, על ידי שהכניעו החומר, שהחרימו עניני מותרות של החומר כי אם מה שצריך לגבוה, וחזרה החומר להיות שפחה ועבד אל הצורה, וה"נ בהיפך הקללה מצד החומר והקליפה, לברכה, להיות כסא אל הצורה שהיא הקדושה והברכה, והבגידות נעשו אהלות, וז"ש מה טובו אוהל[י]ך יעקב, הם אנשי החומר כשהם נכנעים אל הצורה הנק' ישראל, וז"ש משכנותיך ישראל ותרגומו חניותך וכו', שהם חונים בצל אנשי הצורה, ונעשו יעקב כסא אל ישראל, הכל אחדות אחד, ואין שום אומה ולשון שולטת בהם, והבן.

כ״הועתה נפרש הספיקות. א' וירא בלק, דה"ל לומר וישמע בלק, דהא בלק מנסיכי מדין הוי, ולא היה בעת שהכה את סיחון לראות, רק שמע וכו'. ב' דאם נפשך לומר שהיה רואה בלק אשר עשו ישראל לאמורי, מכל מקום הל"ל וירא מואב, כמו אחר כך, ויגר מואב ויקץ מואב ויאמר מואב וגו'. ג' דפתח בבלק וסיים במואב, דהל"ל אח"כ ג"כ ויגר בלק. ד' הל"ל את כל אשר עשה ישראל לסיחון, מאי לאמורי וגו'. ה' דהל"ל ויגורו, דקאי על כללות האומה, והל"ל לשון רבים, ואח"כ ג"כ הל"ל ויקוצו וגו' ויאמרו וגו'. ו' ויגר וכו', כי רב הוא, דהל"ל כי רבים הם. ז' קושיית האלשיך, תחלה הי' להודיע מציאות בלק שהי' מלך, ואח"כ וירא בלק. ח' דהל"ל בתואר מלך ברישא ולא אחר כך. ט' כפל ויגר ויקץ. י' שינוי תוארים תחלה העם, ואח"כ בני ישראל. י"א ויאמר מואב אל זקני מדין, הל"ל ויאמר בלק לזקני מדין, ושליחו' לבלעם הי' מבלק ולא מואב. י"ב ובלק בן צפור מלך למואב, הל"ל מלך מואב. י"ג בעת ההיא מיותר, ודרשת חז"ל ידוע. י"ד אולי אוכל נכה בו, פתח אוכל לשון יחיד ומסיים נכה לשון רבים. ט"ו שינוי תוארים ארה זועמה, וביעקב הזכיר ארה ובישראל זועמה, וגם ארה לי תמוה. ט"ז למה שינה שהזכיר און ביעקב ועמל בישראל. טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל, הזכיר אוהל ביעקב ומשכן בישראל. י"ז איך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן.

כ״וונראה דכתבתי וישמע הכנעני וכו', גם כתבתי היצה"ר נקרא מואב וכו', ובזה יובן ע"ד הכל אחדות אחד, והבן.

כ״זועדיין נשאר לבאר דקד[ו]ק ארה לי, שציוה לקלל את עצמו. ונראה לי דכתבתי שם, ביא[ו]ר ש"ס (ברכות סא:) צדיקים יצה"ט שופטן ורשעים יצה"ר שופטן וכו', על פי ששמעתי אל תט לבי לדבר רע (תהלים קמא, ד) - כאשר מחייב ומקלל זולתו, את עצמו הוא מחייב ומקלל וכו'. וז"ש קבה לי, ר"ל גם שידעתי שאי אפשר לקללה לחול כי אם לחייבו בעבירה, וא"כ את עצמו הוא מחייב וגם גורם קללה לעצמו, מכל מקום תמות נפשי עם פלישתים, ארה לי יעקב, שמגיע(ו) לו ארה מיעקב וכו'.

כ״חוכשנהפך הקללה לברכה, שמא תאמר שמגיע לו ברכה ג"כ מהם, לכך אמר הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, וכפירוש רש"י כשהם שמחין וכו', יעו"ש, והבן.

כ״ט•

ל׳בש"ס דסנהדרין דף ק"ה (ע"ב), אמר רבי שמואל בר נחמני מאי דכתיב (משלי כז, ו) נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, טובה קללה שקילל אחי' השלוני את ישראל מברכה שברך בלעם הרשע. כי אחי' קלל בקנה וגו' (מלכים א יד, טו), מה קנה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הוא הולך ובא עמהן, כיון שדוממו וכו'. בלעם ברכם בארז וכו' (במדבר כד, ו), כל הרוחות אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה רוח דרומית מיד עוקרתו והופכתו על פניו וכו'.

ל״אולבאר ש"ס הנ"ל כתבתי ביא[ו]ר פסוק ירמיה סימן (ה') [ט'] (כב) אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' וגו'.

ל״בוכעת אוסיף ביא[ו]ר, דכתב הרמב"ם (מו"נ ח"ג פנ"ד) בשם הפולסופים, שיש לאדם ד' שלימות. א' שלימות הקנין. ב' שלימות הגוף וגבורתו. ג' שלימות מעלות המדות. ד' שלימות אמיתי בעבודת ה' יתברך. והנה ג' שלימות הראשונים אינם דביקים עם האדם, ונעדר ממנו, מה שאין כן שלימות הנשמה בעבודת ה'. והנה זכר הנביא אלו ד' שלימות הנ"ל, אל יתהלל בג' שלימות שהם נעדרין מן האדם, דהיינו אל יתהלל חכם בחכמתו, ולא לצורך הש"י, רק שלומד חכמה שיוכל להתהלל בו בחכמתו, שהוא שלימות המידות, ואינו צורך עבודת ה', כמו שכתבתי בשם היעב"ץ יעו"ש, שהיא צורך גופו ולא לנשמתו. ואל יתהלל הגבור בגבורתו, שהיא שלימות הגוף וגבורתו. ואל יתהלל עשיר בעשרו, שהוא שלימות הקנין. רק בזאת יתהלל, השכל וידוע אותי שהוא שלימות הרביעי הנ"ל, שנשאר קיים, מה שאין כן ג' שלימות הנ"ל הם נעדרין מהאדם במותו, וק"ל^*ובספר פחד יצחק כתב וז"ל: אל יתהלל חכם בחכמתו שקנה לעצמו לתכלית חיצוני, כי יש תכלית פנימי אמיתי, ויש תכלית חיצוני מרומי וחיצוני לצורך עולם הגשמי, לקרא חכם ורבי. וכן גבור בגבורתו, להתגבר על זולתו. ועשיר בעשרו, לאסוף הון רב להשתמש בו לצורך גופני חצוני. כי אם בזאת יתהלל לצורך נפשו ותכלית פנימי וכו', ודפח"ח. והנאני שכוונתי לדבריו וק"ל..

ל״געוד י"ל, אל יתהלל חכם בחכמתו, גם שלומד לשמה, כי תלמוד גדול שמביא לידי מעשה (מגילה כו.), וזהו למוד לשמה, מכל מקום אל יתהלל בחכמתו - רק שיסתפק בחכמתו שיש לו ואינו רוצה ללמוד עוד או לשמוע מאחרים, כמו שאל יתהלל עשיר בעשרו, להסתפק בעשרו שיש לו, רק רוצה עוד עושר (קה"ר א, יג), כך ראוי לחכם וכו', יעו"ש.

ל״דוהעולה מזה שלא יסתפק אדם במה שיש לו מעשים טובים ותורה ועבודת ה', רק יוסיף עוד תמיד וילך ממדריגה למדריגה, שמטעם זה נקרא אדם הולך - שילך מחיל אל חיל, היפך המלאך שנק' עומד על מדריגה אחת. ומטעם זה כתב בעוללות אפרים (מאמר רנב) והניחם שם (ויקרא טז, כג), בגדי כהן גדול טעונין גניזה ביום הכיפורים (עי' יומא יב:, כד.), כדי שאחר כך ישתדל בבגדים חדשים יעו"ש. וזהו נכלל במ"ש אל יתהלל חכם בחכמתו, לומר די לו בחכמתו שלמד כבר, ואין צורך יותר. רק השכל וידוע אותי, שזהו ודאי יותר שמשכיל יודע איך אינו יודע, כי תכלית הידיעה אשר לא נדע. וזש"ה (קהלת ז, כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ר"ל יותר שמחכים יודע שיותר רחוקה ממנו. וזה נאמר בפרה, ובזה נבאר פסוק (במדבר יט, ב) זאת חוקת התורה, במדרש (במ"ר יט, א), זה שאמר הכתוב מי יתן טהור מטמא לא אחד. ולדברינו הנ"ל, דשמעתי מן הרב המגיד מוהר"ם פיר[ו]ש הפסוק (דברים כח, סו) (והיו) [והיו] חייך תלואים לך מנגד, שהיא מן צ"ח קללות, והוא עצם הברכה. והוא על פי משל ב' אחים שהצליחו במשא ומתן, א' בהדרגה, שהיה לו כל פעם שעלה למדריגה תענוג. והשני קודם שהשיג מדריגה זה ידע שיש יותר מדריגה מזה שלא השיגה, ואין לו תענוג רק צער. והנמשל ברוחני, וז"ש (והיה) [והיו] חייך, חיים אמיתים תענוג הרוחני בתורתו ובעבודתו יתברך, תלואים לך מנגד, קודם שתשיג מדריגה זה, תדע שיש עוד יותר תענוג, מדריגה יותר גדולה שלא השגת עדיין, ותמיד הם מנגד וכו', ודפח"ח.

ל״הובזה יובן זאת חקת התורה, שיוסיף שלימות בכל יום. וזש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד, ר"ל היום יאמר שהוא טהור יותר מיום אתמול שהי' טמא, ולמחר יאמר שזה שהי' חושב לטהור באמת הוא טמא וכו'. לא אחד, שיעמוד על מדריגה אחת, שאין זה חקת התורה.

ל״ווז"ש חז"ל מטמא טהורים ומטהר טמאים, שלא יעמוד על מדריגה אחד, וכשהוא חושב שהוא טמא ויראה לטהר שיהי' בבחי' טהור, לא ישאר במדריגה זו, רק יוסיף שלימות עד שיחשוב לו טהרה זו לטומאה, וז"ש מטמא טהורים, וכן יוסיף והולך תמיד, והבן.

ל״זועל פי זה נבאר ש"ס (ר"ה י:) בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו וכו'. וכעת נ"ל, שבחינת יוסף, להוסיף תמיד שלימות, הוא מחמת כי בראש השנה, ר"ל בראש שנותיו, יצא מבית האסורין דיצר הרע, כי מאן דדמיך בריש שתא וכו', כמו שכתבתי מזה במ"א. וכן המוחין והנשמה שהי' משועבד ליצה"ר, בטלה עבודת יצה"ר מאבותינו, שהן המוחין וכו'.

ל״חובזה נבאר ש"ס דמו"ק (כח.) למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. ויש להבין דהל"ל אף מיתת צדיקים, מאי מיתתן.

ל״טולפי הנ"ל יבואר, מה פרה מכפרת שהיא מטהר טמאים, ואחר שסבר שנטהר מטומאתו יוסיף שלימות עד שמטמא טהורים, שבחינה שנחש(ו)ב לו טהרה עתה מבין שהיא טומאה, וכך יוסיף והולך עד שחייך תלואים לך מנגד, והקללה לברכה יחשב. ואם לאו, הברכה שחושב עצמו לטהור, לקללה יחשב לו, שאינו מוסיף שלימות על ידי זה. כך מיתתן של צדיקים, מה שנחש(ו)ב לו מיתה וירידה, כדי שיוסיף שלימות, ואח"כ חוזר וחושב זה השלימות ג"כ למיתה וירידה, ומוסיף והולך, זהו מכפרת לו ודאי, שחייו תלוין מנגד ומתבייש ושרוי בצער כל ימיו, זהו לכפרה יחשב לו, מה שאין כן מי שחושב שהשיג שלימות ומתענג על רוב טוב, והבן.

מ׳והנה כמו שיש ב' בחינות הנ"ל, וראוי לאדם שיבחור לעצמו אל יתהלל חכם בחכמתו וכנ"ל. כך ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח), שראוי לומר מוסר שלא יסתפקו במועט רק יוסיפו שלימות כנ"ל.

מ״אובסוג זה יש מוכיחים שתים שהן ארבע, דכתבתי שיש ב' סוגי מוכיחים וכו' יעו"ש. והנה כל זה לפניו ית', שזה מקטרג על ישראל, וסוג ב' מליץ בעד ישראל, כמבואר שם. אמנם בתוכחת המוכיח את ישראל, יש ב' סוגים אחרים, וסוגים שנחשב שם למעלה כאן הוא לחסרון יחשב. ושורשי ב' סוגי מוכיחים אלו הם, א', אחי' השלוני, שקבל ממשה רבינו ע"ה, והי' מיוצאי מצרים, ואח"כ מבית דינו של דוד המלך ע"ה, והי' רבו של אלי' הנביא, ורבו של מורי זלה"ה, והי' תוכחתו כאשר נבאר. סוג ב' הוא בלעם, וכאשר נבאר.

מ״בובזה נראה לי לבאר פסוקי משלי סימן ך"ז (ה-ז), טובה תוכחת מגולה מאהבה מס[ו]תרת, נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק. וכתבתי ביא[ו]ר זה, יעו"ש. וכעת נ"ל, דכתבתי דיש ד' מיני מוכיחים, דהיינו שתים שהן ארבע, ב' מהם מוסתר מבני אדם רק לפני ה' אלהינו, א' מקטרג וב' ממליץ. וב' מהם הנגלות לבני אדם בתוכחתו. א', כמו שכת(ו)ב הר"ן בדרשותיו (הדרוש התשיעי) כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים (הושע ז, א), שאי אפשר לרפאות המכה כי אם שיגלה וירחיב המכה וכו', וגם אל יתהלל חכם בחכמתו רק יוסיף שלימות, ובזה והיו חייך תלואים לך מנגד, שהוא בכלל כמו בפרט וכנ"ל. וזהו תוכחת אחי' השלוני שהוא קללה כמו והיו חייך וגו', ובאמת הוא ברכה, וכאשר נבאר. וכמו שכתבתי ביא[ו]ר רבי יוסי בן קיסמא (אבות פ"ו) יעו"ש. סוג ב' הוא בלעם שבירך ושיבח לישראל, כך יש מוכיחים הצבועים, ועליהם נאמר (משלי כז, יד) מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו, ודרשו בתנחומא (בלק טו) זה בלעם וכו', עיין בפנים.

מ״גובזה יובן המשך הפסוקים הנ"ל, טובה תוכחת מגולה, ר"ל בין ב' סוגי מוכיחים שבגלוי, טובה יותר סוג זה המוכיח על פניהם ולגלות להם עונם, שזה גורם רפואה וכנ"ל, יותר מסוג מוכיחים הצבועים והחונפים לומר שלימות שלהם בפניהם. מה שאין כן בסתר לפני הקדוש ברוך הוא, צריך שיהי' שם אהבה מוסתרת להליץ בעד ישראל, סוג א', ולא מסוג ב' המקטרג על ישראל.

מ״דומפרש הטעם טובה תוכחת מגולה וגו', כי נאמנים פצעי אוהב, ר"ל מי שהוא נאמן לומר האמת ולא מהחונפים, אז על ידי שמגלה עונם ופצעים שלהם עי"ז בא הרפואה, וזהו אוהב. מה שאין כן הצבועים וחונפים המראים נשיקות ושלימות שלהם בפניהם, זהו שונאים, שמונעים מהם דרך תשובה, כמו בלעם שגרם לחטא ונחשב לעתר המהפך וכו', כך גורם לעקור ולהפוך על פניהם, וז"ש נעתרות נשיקות שונא, כי גורם נפש שבעה תבוס נופת, על ידי המוכיח זה החונף המראה לו שהוא נפש שבעה מכל טוב תורה וחכמה ומע"ט, ומכח זה תבוס נופת, חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז). מה שאין כן ע"י מוכיחים מסוג ב' המגלה עונם ומראה להם שהם נפש רעבה, כולו חסר ורעב מתורה ומע"ט, אז כל מוסר מר, מתוק לו לחיך, רק שיהי' לו רפואה וכיוצא בזה.

מ״הונראה דזהו מ"ש במשלי סימן ך"ז (יד) מברך רעהו בקול גדול השכם קללה תחשב לו, ודרשו בתנחומא (בלק טו) זה בלעם שהי' מברך רעהו בקול רם וישא משלו וגו', וסופו יעץ להחטיא וכו'.

מ״וולי נראה דהפשוטו והדרש אחד, כי זה שמברך רעהו ומשבחו לומר לו כבר יש לך כל השלימות - גם שמספרין בבית הכנסת, הוא (הוא) לצורך. גם שאינם מתפללין, כבש"ס יכולני לפטור כל העולם מתפילה שכורת ולא מיין וכו' (עירובין סה.). גם שאין לומדין תורה, הא איתא במנחות (צט:) דבקריאת שמע סגי וקיים בזה והגית וכו' (יהושע א, ח), הגם דגם קריאת שמע וכו'. ובאמת בזה בוצע ברך נאץ ה' (תהלים י, ג), ודרשו בסנהדרין (ו:) המברך ומשבח הבוצע, נאץ ה' וכו', וה"ה כיוצא בזה, והבן.

מ״זוזהו מ"ש משלי כ"ח (ד) עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם. הגם דבפ"ק דברכות וכו' (ז:) יעו"ש, והבן. וכ"כ משלי כ"ט (כג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון וכו', וכ' בתנחומא פ' דברים (א, ב) וכו'. וכתבתי מזה קצת באריכות, כי כוונתי בעז"ה לדבריו, והבן.

מ״חואם מתי[י]רא שלא יראה כחונף, עושה תחבולה, שמברך ומשבחו בפני רעהו בקול גדול כדי שישמע הוא. השכם, בבחרותו, שהי' ראוי חנוך לנער על פי דרכו וכו' (משלי כב, ה), הוא קללה תחשב לו, שגורם לו רעה כנ"ל. וזהו ממש ענין בלעם, לברך את ישראל ולשבחם מה טובו אוהלך יעקב וגו', וזה גרם קללה שחטאו אח"כ.

מ״טובזה יובן ש"ס אמר רבי שמואל בר נחמני מאי דכתיב נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, טובה קללה שקילל אחי' השלוני את ישראל מברכה שבירך בלעם. כי אחי' השלוני הי' מן סוג מוכיחים הנאמנים, ובלעם הרשע הי' מן המוכיחים הצבועים, וכמו שכתבתי וזומן של צבעים וכו' (פסחים פ"ג מ"א), יעו"ש. והראי' כי אחי' השלוני קילל את ישראל בקנה, שהקללה היא ברכה שנאמר והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים, ר"ל על ידי שביזה אותם שנחשב קללה, כמ"ש (מלכים א ב, ח) קללני קללה נמרצת, ופירש רש"י יעו"ש, ובזה שיבר גאותן ורוממותן ונעשו רך כקנה, כמו שדרשו בש"ס דתענית פרק ג' (כ.) ת"ר לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז וכו'.

נ׳ואז כשהוא רך כקנה יש ג' תועלת, ובהיפך כשהוא כארז לעמוד על מדריגה א'. וז"ש מה קנה עומד במקום מים, וגזעו מחליף ושרשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות וכו'. ר"ל אחר שהוא רך כקנה יש ג' תועלת, עומד במקום מים, כמ"ש (ישעיה נה, א) כל צמא גימטריא ענו"ה, לכו למים, שאחר שקללו וביזה לגלות עון אפרים, נעשה רך ועניו לילך לבקש רפואה מחכמים רופאי הנפשות לקבל מוסר מהם, וז"ש עומד במקום מים. ועי"ז גורם כי גזעו מחליף, ר"ל שאינו נשאר על שורש א', רק גזעו מתחלף לילך למדריגות יותר עליונות, אשר שרשיו מרובין. וזה גורם שאפילו כל הרוחות מנשבות בו הוא הולך ובא עמהן, להיות בסוד עייל ונפק שכתבתי, יעו"ש, כיון שדממו הרוחות עומד קנה במקומו, כמו שכתבתי שם ותשובתו הרמתה כי שם ביתו (שמואל א ז, יז), והבן.

נ״אמה שאין כן בלעם הרשע, כארז ברכם ושבחם, וזה גורם גסות רוח, שישארו במדריגתן כארז, ולא רך כקנה, מה ארז אינו עומד במקום מים, שאם דעתו גבוה כארז וגס רוחו אינו מקבל מוסר שנמשל למים. וזה גורם שאין גזעו מחליף רק שנשאר במדריגתו מנערותו עד זקנתו, דניים ע' שנה, ושרשיו מועטין, וכאשר בא רוח דרומית מיד עוקרתו והופכתו על פניו, והענין דכתב האלגזי והשטן עומד על ימינו לשטנו (זכריה ג, א), דקשה דהא השטן הוא מהשמאלים, וביאר שהי' מהמיימינים כדי לשטנו וכו', יעו"ש. ולדברינו אתי כפשוטו, כי בלעם הוא השטן שהי' עומד על ימינו של ישראל, שברכם ושבחם, וכוונתו הי' לשטן להם, להגיס רוחם שיחטאו אח"כ וכנ"ל. וז"ש שבא רוח דרומית שהוא השטן, שהוא רוח דרומית במה שעומד על ימינו לשטנו, שמתלבש במוכיח צבוע הנ"ל לברכו ולשבחו כדי לשטנו, שבזה עוקרו והופכו על פניו.

נ״בוזהו כוונת משה רבינו ע"ה במה שאמר (דברים לב, ב) יערוף כמטר לקחי, שהוא קשה, והיינו במה שאמר (דברים שם, ו) עם נבל ולא חכם, שהוא נאמנים פצעי אוהב וכנ"ל, כדי להיישירן שיעלו במדות ומדריגות רמות, בסוד תנו עוז לאלהי' (תהלים סח, לה), והבן.

נ״ג•

נ״דבפסוק וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל, ויאמר מואב אל זקני מדין וגו' (כב, ב-ו). ר"ל וירא בלק אשר עשה ישראל לאמורי, שהוא היצה"ר שנקרא אמורי הומה תמיד, והיינו שלקחו ש"ה גימטריא היצה"ר היצר, ושחטו אותו, כמ"ש האלשיך בפ' בא (שמות יב, ג).

נ״הויגר מואב מפני העם כי רב הוא, אם ילך היצה"ר שנק' מואב להמוני עם, יהיה טרחא יתירה לילך לכל איש כי רב הוא, ואם ילך לפרט הכולל הכל, דשמעתי בשם גדול אחד שהתחכם היצה"ר לילך להרב ולשוחט ולחזן, שהם פרט שבהם תלוי הכלל (כולל) [כולו], ודפח"ח, מכל מקום ויקץ מואב מפני בני ישראל, שהוא מי שעדי[י]ן לא נשתרש בחטא, כמו ששמעתי בשם המנוח החסיד מוהר"ן קאסויר, שאמר למי שהוא צעיר לימים, עדיין לא נשכח ממך הנהגת עולם העליון, על כל פנים אתה אל תפנו אל האבות וכו' (ויקרא יט, לא) ודפח"ח.

נ״ולכך יעץ עם מדין להשתנות דינו בלבושי היצה"ט וכו', כמו שכתבתי, וז"ש לכה ארה לי את העם הזה, דקשה ארה לי שצוה לקלל את עצמו, הוא תמוה. ונ"ל דשמעתי בש"ס דסוכה (נב.), דהקדוש ברוך הוא מעניש לעתיד ליצה"ר, הא עושה צווי השם יתברך משל לזונה וכו' (זח"ב קסג.). וביאר מוהר"ן אילו עשה שליח[ו]ת הש"י אתי שפיר, מה שאין כן וכו', והבן.

נ״ז•

נ״חבפסוק הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, מי מנה עפר יעקב וגו' תמות, נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו (כג, ט-י). ויש להקשות, חדא דבכל הסדר כינה אותם בשם יעקב או ישראל, כמ"ש מי מנה עפר יעקב וגו', ולמה כאן כינה אותם בשם עם, לפי הבנת העולם במשמעות הפסוק דקאי על ישראל. ב' קשה, דהל"ל לשון רבים, הן עם לבדד ישכונו. ג' קשה, לשון ובגוים לא יתחשב, אין לו שחר כלל. ד' קשה, לפי מה שכתב מהורש"א בפ"ק דמגילה (יא.), ברבות צדיקים ישמח העם ובמשול רשע יאנח עם (משלי כט, ב), ופירש ז"ל, העם המיוחד משמע, והיינו ישראל, מה שאין כן עם משמע דקאי על אומות העולם, יעו"ש. ולדידיה קשה מפסוק זה דכתיב הן עם וגו', וקאי על ישראל ולא על העכו"ם. ה' קשה, מה חיבור יש לפסוק תמות נפשי לכאן וגו'.

נ״טונראה לי דאיתא בחלק דף ק"ה (ע"א) ז' הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, בלעם ודואג וכו'. בלעם - בלא עם, דבר אחר בלעם - שבלה עם וכו'. ופירש רש"י בלא עם - שאין לו חלק עם עם. שבלה עם - (מבלבל) [שבלבל] את ישראל, שבעצתו נפלו ך"ד אלף מישראל. ופריך, בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי, הא שאר עכו"ם אתי, מתני' מני רבי יהוש(י)ע היא, דתניא רבי אלעזר אומר ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט, יח) - אלו פושעי ישראל, כל גוים שכחי אלהים - אלו עכו"ם. רבי יהוש(י)ע אומר ישובו רשעים לשאולה, מאן נינהו כל גוים שכחי אלהים. ואף אותו רשע נתן סימן בעצמו, אם תמות נפשי מות ישרים, תהא אחריתי כמוהו (כג, י), ואם לאו הנני הולך לעמי (כד, יד), ע"כ.

ס׳ויש להקשות מה נפקא לן מידי בין דבר אחר ללישנא קמא, אי קרינן בלא עם או שבלה עם. ונ"ל דודאי לשתי הלשונות שם בלעם מורה שני ענינים, אלא דללישנא קמא הוא שתי תיבות בקריאה, מה שאין כן לדבר אחר הוא חד תיבה בקריאה. וידוע מ"ש המדקדקים דיש חמש תנועות גדולות וחמש קטנות, התנועות גדולות היינו חולם, וחיריק שיש אחרי' [יוד] וכו'. והתנועות קטנות הוא חירק שאין אחרי' יוד וכו'. תנועה גדולה נמשכת קריאתן עד שתמשוך מהן אות א' במבטא מאותיות אהו"י, והוא מורה שאין לו שום דביקות לאות או תיבה שאחריה, מה שאין כן תנועה קטנה נחטפת קריאתן (והוא) [והיא] דבוקה לתיבה שאחרי' וכו', יעו"ש בספר שיח יצחק פרק ב'. ומעתה אי קרינן בלא עם, דהיינו בחולם על הלמ"ד כאלו נכתב בלֹ עם, דהיינו תנועה גדולה ונמשך ממנה אות א' ומורה שאינו דבוק למה שאחריו, דשני תיבות הם, וכאלו נכתב בלא עם. מה שאין כן לדבר אחר, ס"ל דקרינן בל עם בחירק תחת בי"ת, וחירק שאין אחרי' יוד הוי תנועה קטנה, והוא דבוק למה שאחריו דחד תיבה היא, ואפילו הכי דרשינן בלעם נטריקון, ובל מורה על לשון בלבל עם, דהיינו ישראל.

ס״אאך דאכתי צריכין למנדע הנפקותא שביניהם, אי הוה שתי תיבות וקרינן בלא עם, או הוא חד תיבה בלעם שבלבל עם.

ס״בונ"ל דנפקותא רבתא איכא ביניהם, דהא קשה, בשלמא למ"ד בלא עם, שפיר מוכח דאין לו חלק עם עם, וכפירוש רש"י, ואתי שפיר מה דחשבו ברשימ' ד' הדיוטים שאין להם חלק עולם הבא. מה שאין כן לר"א דס"ל שבלבל עם, א"כ ד' מנלן דאין לו חלק עולם הבא, דודאי חטא גדול חטאו, אפילו הכי יזכה בחלקו לעולם הבא אחר המירוק ביסורין על עונותיו.

ס״גונראה לי דלזה מסיק הש"ס כאן ואף אותו רשע נתן סימן בעצמו וכו', דלכאורה אין ענין זה לכאן. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דבא לתרץ קושיא זו שזכרנו, דודאי הסיבה שנהרג בלעם הוא על ידי שבשבילו נהרג ך"ד אלפים מישראל, וכמפורש בדברי חז"ל, וכבר נתן סימן בעצמו שאם יהרג ולא ימות מיתת עצמו, שאין לו חלק עמהם. ואם כן אתי שפיר בל עם שבלבל עם, שנפלו בעצתו ך"ד אלפים מישראל, ועל ידי זה נתגלגל שנהרג הוא עצמו, והוא סימן שאין לו חלק עמהם.

ס״דואחר שזכינו לזה, מוכח דס"ל לדבר אחר דאף שאין לו חלק עם ישראל כשנהרג, מכל מקום יש לו חלק עם עמו. וז"ש אם ימות מיתת עצמו, תהא אחריתו כמוהו, דהיינו בתוך ישראל, ואם לאו, שיהרג, הנני הולך לע"מי. וקשה, הא סבירא ליה לרבי יהוש(י)ע דיש לעכו"ם חלק עולם הבא, אלא שמע מינה דבאמת הוא כך, דאף כשיהרג יש לו חלק בתוך עמו על כל פנים. וזה שחשב את בלעם שהי' עכו"ם בהדי ד' הדיוטות ישראלים דהיינו דואג וכו', והיינו ג"כ לכוונה זו, שבתוך אומה ישראלית אין לו שום חלק אבל בתוך העכו"ם יש לו חלק, כמוכח מפסוק ואם לאו הנני הולך לעמי עכ"פ.

ס״המה שאין כן ללישנא קמא דס"ל דקרינן בלא עם, שאין לו חלק עם עם, ותיב(ו)ת עם מורה על האומות כמהרש"א הנ"ל, ור"ל שאין לו חלק אפילו עם עם, דהיינו בתוך האומות ג"כ אין לו חלק עולם הבא. וזה שדייק הש"ס שפיר הא שאר עכו"ם אתי לעלמא דאתי, מדאמר בלעם אין לו חלק לעולם הבא אפילו עם האומות, משמע דאומות יש להם חלק עולם הבא, מתני' מני. וא"כ נפקותא רבתא איכא בין שתי הלשונות.

ס״ואך דקשה, בשלמא לר"א אתי שפיר, דפסוק תמות נפשי וגו' מסייע כדבריו, וכפירושנו הנ"ל. מה שאין כן ללישנא קמא קשה מנלן באמת דאפילו בתוך האומות אין לו חלק עולם הבא.

ס״זונ"ל דמוכח שפיר לפי ביא[ו]ר הפסוק שבפתח דברינו, ובזה יובן הן ע"ם לבד"ד ישכון, ר"ל שנתן סימן, אם ע"ם מבלעם לבדד ישכ"ון בקריאה, לקרות לשתי תיבות, והיינו ע"כ בלא עם, אז מוכח דאפילו בגו"ים לא יתחשב, לא די שלא יחשב מישראל שיש להם חלק עולם הבא במדריגה עליונה, אלא אפילו מכלל הגוים שיש להם מדור לעולם הבא בפני עצמו על כל פנים, ג"כ לא יתחשב עמהם, וכלישנא קמא הנ"ל. מה שאין כן אם יהיה דבוק בקריאה עם לבל, ויהיה בלעם תיבה א' בקריאה, והיינו שבלבל עם, אז יש סימן אחר, שאם ימות מיתת עצמו וגו', ואם לאו הנני הולך לעמי על כל פנים, ודו"ק כי נכון הוא.