תולדות יעקב יוסף, קרחToldot Yaakov Yosef, Korach

א׳ויקח קרח (טז, א). ודרשו בש"ס (סנהדרין קט:) שלקח מקח רע לעצמו. להב[י]ן זה, נבאר פסוק פ' שלח לך (במדבר טו, טז) תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם. להבן פסוק זה, וגם כפל ולגר הגר אתכם, דהוי לי' לומר לכם ולגר ותו לא.

ב׳ונבאר פסוק ישעיה סימן נ"ב (ז), מה נאוו על ההרים רגלי (ה)מבשר משמיע שלום מבשר טוב וגו'.

ג׳דאיתא במסכת תמיד (כח.) תניא רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם, נחת רוח בעולם טובה וברכה באה לעולם ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר (משלי כד, כה) ולמוכיחים יונעם ועליהם תבוא ברכ(ו)ת טוב. ויש אומרים יחזיק באמונה יתירה, שנאמר (תהלים קא, ו) עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וגו'. אמר רבי שמואל בר נחמ(י)ני כל המוכיח את חבירו לשם שמים, זוכה לחלקו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי כח, כג) מוכיח אדם אחרי, ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד שנאמר (שם) חן ימצא ממחליק לשון.

ד׳ויש להבין זה, מה ענין שני בחינות א(י)לו יחד, דהיינו שיאהב את התוכחות או יחזיק באמונה. ובפרט לפי הגירסא שיבור האדם לעשותה ויאהב את התוכחות עשותה. ביא[ו]ר ש"ס זה כתבתי לקמן במקום אחר, יעו"ש.

ה׳ונבאר ש"ס דמכות (כג:) דאמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נתנו למשה בסיני שנאמר (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה, תו"רה גימטריא תרי"א, ואנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו, הרי תרי"ג וכו' עד בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה. והקשו הקדמונים איך אפשר למעט המצות וכו'. ועוד הקשו, כי רמ"ח מצות עשה, פירש רש"י להחיות רמ"ח איברי אדם וכו', וקשה וכי אפשר לכל אדם לקיים רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות ל"ת.

ו׳ונבאר ש"ס דשבת (לא.), גייריני על מנת ללמוד תורה על רגל אחד וכו'. וביאור כל זה כתבתי במקום אחר יעו"ש. והעולה משם כי אחת יש לו ב' פ[י]רושים, וזה נמשך מזה, כשיש אחדות בין איש ובין רעהו אז סגי במצוה אחת. אמנם ענין אחדות המסור ללב, אי אפשר לאדם שיבוא למדריגה זו כי אם שיש לו האמנה בו יתברך, שכל הסיבות הבאה אל האדם בין על ידי חבירו בין על ידי שום נברא הכל בהשגחה פרטיות ממנו ית', כמו שכתוב ברבי משה אלשיך מוסר השכל בזה. אמנם האמנה ודביקות הכל עניין אחד, ואי אפשר לבוא למדת הדביקות כי אם שיקיים כל התורה כולה, כמו שכתבתי במקום אחר. וקיום התורה אי אפשר כי אם כשעושה עצמו גר בעולם הזה, וזה שנאמר לאברהם (בראשית טו, יג) ידוע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם. ובזה כתבתי ביאור קושיית הרא"ש, וביאור קושיית הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ה), עיין במקום אחר, יעויין שם.

ז׳ובזה יובן ש"ס דשבת, גיירני, שיכול לבוא לידי בחינה זו לעשות עצמו כגר בעולם הזה, ואז אפשר שתלמדני כל התורה, על רגל אחת - שיכול להרגיל עצמו במדת אחדות הנמשך מן רגל אחד, דהיינו יסוד אחד האמנה בבטחון בו יתברך, כי זה נמשך מזה, והכל נמשך כסדר, והבן.

ח׳ובזה נבוא לבאר ש"ס דתמיד הנ"ל, כי מצינו בפסוק (משלי ו, כג) נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר. והעניין, כי רמ"ח מצות עשה הם נותנים חיות אל רמ"ח איברי האדם, והחיות הוא נפש ורוח ר"ת נ"ר, וז"ש נ"ר מצוה דייקא.

ט׳ותורה אור, דכתבתי במקום אחר שמעתי ביא[ו]ר ש"ס (שבת קמה:) מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינים, שאינם בני תורה וכו', יעו"ש. והעולה משם, כי לבושי התורה אינו נק' תורה, רק פנימי' התורה נק' תורה, וז"ש ותורה אור שהוא גימטריא ר"ז, סודי תורה הנק' תורה.

י׳ודרך חיים תוכחת מוסר, הכוונה התורה הנק' דרך חיים, שהוא כי עץ חיים (משלי ג, יח), זה בא על ידי תוכחת מוסר, והנה כתבתי במקום אחר טובה קללה שקילל אחיה השלוני יותר מברכות בלעם הרשע וכו' (תענית כ., סנהדרין קה:), והעולה משם מבואר בפסוק משלי סימן (כט) [כ"ח] (כג), מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, ובתנחומא דרש מוכיח אדם אחרי, זה משה שהוכיח את ישראל אחר הקדוש ברוך הוא. ומחליק לשון זה בלעם, שהי' מחניף ישראל לומר עשו תאוותכם, כי הוא אמר ולא יעשה וכו'.

י״אובזה יובן ש"ס דתמיד הנ"ל, איזה דרך ישרה יאהב את התוכחות, כי דרך חיים תוכחת מוסר, הרי על ידי תוכחות מוסר זוכה אל התורה, שכל העוסק בתורה גורם ברכה לעולם ורעה מסתלקת מן העולם, כמש"ה (דברים יא, כח) את הברכה אשר תשמעון אל מצות ה' והקללה אם לא תשמעו וגו', הרי וכו'. אמנם קיום כללות התורה, נמשך מן ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח), ואהבה זה נמשך מן האמונה שהכל בהשגחה פרטיות ממנו יתברך, שעל ידי זה גורם אהבת חברים כנ"ל, לכך יש אומרים שהדרך שיבור הוא שיחזיק באמונה וכו', כי זה שייך לזה כמבואר, והבן.

י״בובזה יובן פסוק תורה אחת, דקשה הא תור"ה גימטריא תרי"א, אנכי ולא יהי' לך תרי"ג. וקשה, איך אפשר לכל אחד מישראל שיקיים כל התרי"ג מצות וכו', לכך ביאר הפסוק עצמו, כי אפשר לקיים תור"ה על ידי אח"ת, כמו שתירץ בש"ס בא חבקוק והעמידן על אחת, היינו ב' פירושים הנ"ל - כי על ידי אחדות סגי במצוה אחת, והבן.

י״גובזה יובן ויקח קרח, שלקח מקח רע לעצמו, כי על ידי שנפרד לעצמו במחלוקת, לכך התורה שנקרא לקח טוב הוא אצלו מקח רע, כתבתי מזה לקמן במ"א.

י״דובזה יובן פסוק (במדבר כא, א-ב) וישמע הכנעני יושב הנגב, שהוא היצה"ר הוא עמלק. כי בא ישראל, הם התלמידי חכמים בעלי המוסר. שבא דרך האתרים, דרך המרגלים, שנאמר (במדבר יג, יז) עלו זה בנגב - שרימז להם משה רבינו לומר תחלת המוסר פשט חריף שלא לשמה עם היצה"ר. לכך וישב ממנו שבי, שפחה של מטרוניתא (עי' ילקוט חקת תשסד), כי חלק לבושי התורה הוא שפחה אל מטרוניתא שהיא פנימי' התורה, כנודע בסוד שפחה ועבד שהוא מט"ט וכו', כי על ידי למוד שלא לשמה הוא בשבי כמ"ש במ"א וראית בשביה אשת יפת תואר (דברים כא, יא), שהוא רמז אל השכינה השוכן אתם בתוך טומאתם, בפרט כשעושין המצות עם הגאוה, שאין שבי גדול מזה וכו', יעו"ש.

ט״ווידר ישראל נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי, ר"ל אם על ידי תוכחת מוסר שאחר הפשט יוכנעו וישעבדו לבם לאביהם שבשמים, שזהו נתן תתן את העם הזה, המוני עם בני ישראל, בידי, על ידי הפשט נשמע דברי מוסר, אז נעשה שלא לשמה כסא לקדושה שהיא לשמה, וזהו והחרמתי את עריהם, שהיצה"ר השונא שנקרא עריהם, יהי' ג"כ כסא לקדושה ושלל לגבוה, והבן.

ט״זובזה יובן וישלח יהוש(ו)ע שנים אנשים (יהושע ב, א-ב), כי שנים הוא בחינה א', ואנשים הוא בחינה ב', כי בפרטות האדם אחד יש חומר וצורה שהם ב' הפכים כנודע, וזהו לשון שנים. וגם בכללות העולם יש ב' סוגי אנשים, אנשי החומר ואנשי הצורה שהם גם כן ב' הפכים כנודע, וז"ש אנשים. וכמ"ש בעקידה (פ' בראשית שער ח) בפסוק (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו, שלא נקרא פועל טוב כשהיא סוג א' לבד, כי אם שיהי' משני הפכים, וזה שאמר אעשה לו עזר, זכה עזר לא זכה כנגדו (יבמות סג., בר"ר יז ג), אז נקרא פועל טוב כשגובר על המנגדו לעשות מחומר צורה, וזה תכלית בריאת האדם בעולם הזה, כמ"ש בעקידה פ' אחרי מות (שער סג) דף קס"ט ע"ג, כי האדם בעולם הזה הוא כמלאך ה' שלובש גוף לעשות שליחותו ית' בעולם הזה כל זמן שהוא לבוש בלבוש הגוף, ויש בזה שכר ועונש, עיין בארוכה שם. וז"ש שנים אנשים מרגלים, שנשלחו בעולם הזה לעשות שליחתו יתברך.

י״זחרש לאמר, כי הגוף נקרא חרס מחרסי אדמה שהוא החומר והגוף, בין בפרטות אדם א' נקרא הגוף חרס, ובין בכללות אנשי החומר נקרא חרס. והצורה שהיא הנשמה נק' לאמר, שנאמר (בראשית ב, ז) ויהי אדם לנפש חיה, ותרגום אונקלס רוח למללא. בין בפרטות אדם א', בין בכללות העולם אנשי הצורה, והנשמה נק' לאמר שהוא רוח ממללא. ונשלחו בעולם הזה, לראות את הארץ ואת יריחו, הכוונה לראות את הארץ, בין של עצמו ארציות החומר לראות לעשות מחומר צורה, בין על זולתו. אמנם שלא לטעות בעצמו לומר שהוא בתכלית השלימות, לכך אמר ואת יריחו, כי הירח שהיא הלבנה טעה בזה שלא ידעה חסרונה, כמ"ש במ"א ביא[ו]ר משנה (אבות פ"א מ"א) משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהוש(י)ע וכו', וביא[ו]ר ש"ס (חולין ס:) אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, ואמר לה לכי לעצמך, ותראה טעותך שאין לך אור כלל וכו', יעו"ש.

י״חויבואו בית אשה זונה, פירוש מוכרת מזון, כפירוש רש"י יעו"ש. ושמה רחב, לילך אחר הרחבת לבם, ויום ולילה לא ישבותו לפקח בעסק מזון ופרנסת ביתם.

י״טוישכבו שמה, שאינן עושים שליחתן, שנק' שכיבה, כמ"ש בעוללות אפרים (מאמר יד), מי איכא דניים ע' שנה וכו' (תענית כג.). ויאמר למלך יריחו וגו', ויבואר ממילא, והבן.

כ׳עוד יש לומר, דכתבתי ביא[ו]ר שיש ב' סוגי אנשים אחד נגד ההר, וא' על ההר, וז"ש (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. והוא תואר חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א), גם היצה"ר, וזה בחינת (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכו', יעו"ש.

כ״אובזה יובן עלו זה בנגב (במדבר יג, יז-כג) ששם היצה"ר. ועליתם את ההר, שגם היצה"ר שנקרא ההר נעשה כסא אל הקדושה, וזה ועליתם את ההר - שיש לו עילוי בזה, כמ"ש במ"א ביא[ו]ר פסוק (במדבר לא, מט) עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו. ובזה תבין מ"ש בעל הטורים את ההר גימטריא תורה. שהיא בחינת תעבדון את האלהי' על ההר הזה, והבן.

כ״בעוד י"ל, דאיתא בש"ס דיומא (סט:) שהתפללו אנשי כנסת הגדולה ונמסר בידם וכו', יעו"ש. ואחז"ל ש"ס דערובין פרק ט' (לב:) שהי' ראוי זה ליהוש(י)ע לעשות זה, כי משה רבינו לא היה לו זכותא דארץ ישראל וכו', יעו"ש.

כ״גובזה יובן, כי (דאמת) [באמת] רצה משה רבינו לעשות זה על ידי מרגלים שנכנסו לארץ ישראל, ואמר עלו זה בנגב ששם היצה"ר. ועליתם את ההר, ר"ל כמו שיהיה לעתיד סוד וכו'. ויכרתו משם אשכול ענבים אח"ד, כי מבואר בכתבי מוהר"ש אסטרפאלר והימים ימי בכורי ענבים, אותיות שקודם ענבם חסר י' הם סמא"ל וכו', יעו"ש. רק שנשאו אח"כ במוט בשנים בפרודא, לא עלתה בידם עד לעתיד, והבין, והשם יכפר.

כ״דובזה יובן משפט אחד יהי' לכם, הכוונה כמו שאתה רוצה לשפוט את עצמך בדבר המאורע בינך ובין חברך, כך תשפוט לחברך, והבן. לגר הגר אתכם, שהרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ו) הקשה על הפסוק (בראשית טו, יד) וגם הגוי אשר יעבודו דן אנ(ו)כי, למה נענשו הרי גזר עליהם וכו' יעו"ש. ונ"ל דהקשה הרא"ש על הש"ס למה נענש אברהם וכו' (נדרים לב.), וכתבתי ביא[ו]ר זה במקום אחר וכו' יעו"ש. וכתבתי ביא[ו]ר פסוק (ויקרא כה, כג) כי גרים ותושבים אתם עמדי, אם אדם מחזיק את עצמו כגר בעולם הזה אז הוא תושב בעולם הבא וכו', יעו"ש. ובזה יובן ולגר הגר אתכם, הכוונה, אם בחינה זו של גר הוא גר אתכם, דהיינו שיעשה עצמו כגר בעולם הזה, אז יוכל לקיים תורה אחת כנ"ל, שזה נמשך מזה וכו' והבן.

כ״הובזה יובן פסוק מה נאוו על ההרים, הכוונה כי תיב(ו)ת הרים יש לו ב' פירושים, אחד ראשי עם שבעיר נק' הרים, ב', כי הגאוה נקרא הר. כמו שכתבתי ששמעתי ביא[ו]ר פסוק (שמות יט, ב) ויחן שם ישראל נגד ההר, מה שהי' באחדות הוא על ידי שנתרחקו מן הגאוה שנקרא הר וכו', יעו"ש. וב' פ[י]רושים אמת זה נמשך מזה, כי ראשי עם עלולים אל הגאוה כמ"ש בזוהר (ח"ג כג.) אשר נשיא יחטא (ויקרא ד, כב), כתבתי במקום אחר. וזה שאמר מה נאוו על ההרים רגלי המבשר, כי המוכיח בשער נקרא מבשר, כמו שנאמר (תהלים מ, י) בשרתי צדק בקהל רב וכו'.

כ״וועל ידי זה משמיע שלום, דכתבתי ולקחתם אגודת אזוב (שמות יב, כב), כי על ידי שנתרחק מן הגאוה ולקח בחינת שפלות בחינת אזוב כנודע, עי"ז גורם שיעשה שלום, אגודה אחת.

כ״זועי"ז גורם שהוא מבשר טוב, כי על ידי השלום נק' התורה לקח טוב כנ"ל. ועי"ז משמיע ישועה, כי על ידי השלום אפשר לקיים התורה, כמו שכתבתי ביא[ו]ר פסוק (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן, קשה איך אפשר לקיים כל התורה כולה, ומשני על ידי שלום אפשר לקיים, וזה שאמר ה' יברך את עמו בשלום, וק"ל, ועי"ז קיום התורה גורם ישועה וברכה בעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, והבן.

כ״ח•

כ״טבפסוק ויאמר אליהם רב לכם וגו' (טז, ג). פירוש רש"י, הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמיכם גדולה. וי"ל מאי לעצמיכם. הגם שזה יש לתרץ, דכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר אל תבקש גדולה לעצמך (אבות פ"ו מ"ה), ופירש החסיד מהר"י יעבץ לעצמך דייקא, עיין שם במקום אחר.

ל׳ופסוק ויחר למשה מאוד וגו', לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם (טז, טו). ויש להבין בזה, מאי נקט חמור דווקא. ומאי לא הרעתי וגו'.

ל״אופסוק הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע, ויפלו על פניהם ויאמרו וגו' האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, וידבר ה' וגו' העלו מסביב וגו' (טז, כא-כד). ויש לתמוה באמת מאי טעמא אמר תחלה ואכלה אותם כרגע, מאחר שהוא נגד הסברה, האיש אחד יחטא וגו', ולבסוף הודה לו.

ל״בויותר יש לתמוה על משה רבינו שתמה על השם האיש אחד יחטא וגו', ובאמת אין זה תמי' כלל, דכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר משנה (אבות פ"ב מי"ג) אל תהי רשע בפני עצמך, ופירש במדרש כי איש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, כי כל ישראל עריבים זה בזה, וז"ש כשאתה חוטא אל תהי סובר שאתה רשע לבדך, כי את כל העולם תכריע לכף חובה, ומעשה עכן יוכיח שנאמר (יהושע ז, יא) חטא ישראל, לכך צריך ליזהר וכו', ולסבה זו נאמר (דברים יז, יב) והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וכו' ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל, כי במות האיש ההוא אתה מבער הרע שהי' מעותד לבוא על כל ישראל עבור חוטא זה. ואל זה כיון דוד המלך (תהלים קיט, קלו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתיך וכו'.

ל״גאמנם כל זה היינו אחר עבור הירדן דווקא נעשו עריבים, כמ"ש בסנהדרין בפלוגתא דר"ל ור"י יעו"ש, מה שאין כן קודם לזה אין שייך טעם הנ"ל.

ל״דונ"ל טעם אחר, ובזה יבואר משנה אל תהי רשע בפני עצמך וכו', וביא[ו]ר פסוק ובערת הרע מישראל וכו', וביא[ו]ר פסוק פלגי מים וכו', וביא[ו]ר הכל בענין אחר. דכתבתי שם ביא[ו]ר ש"ס (ב"מ לג:) הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם (ישעיה נח, א) אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשה להם וכו', על פי ביא[ו]ר פסוק (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו', כי מצד האחדות של כללות אומה ישראלית וכו'. ובזה יובן אל תהי רשע בפני עצמך, לומר שאינו מזיק לזולתו, כי עצם החטא מתפשט בעולם, וז"ש ובערת הרע מישראל וגו', יעו"ש.

ל״הא"כ כ"ז הוא סתירה לטענת משה האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, דיש סתירה לסברה זו מטעם הנ"ל.

ל״ווביותר תמוה שהודה הקדוש ברוך הוא למשה ואמר העלו מסביב משכן קרח ודתן ואבירם לבד, בתחילה מאי קסבר ובסוף מאי קסבר.

ל״זובפסוק וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם וגו' (טז, לד). והקשה בכלי יקר הוה לי' למימר נסו מקולם וגו'. ופירש נסו לשמוע קולם שצעקו משה אמת ותורתו אמת כדאיתא בפרק הספינה וכו' (עד.) יעו"ש. ויש להבין זה למה נכתב זה בתורה דמשמע דיש בזה תועלת גם לדורות, דאל"כ מה דהוי הוי.

ל״חובפסוק ולא יהי' כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו (יז, ה). ויש לתמוה שזה אין לו שחר. ורבו המפרשים בזה.

ל״טובפסוק אתם המתם את עם ה' (יז, ו). יש לתמוה באיזה עניין שייך לומר על משה ואהרן אתם המתם, ששקר גמור הוא, ואיך נכתב בתורה זה.

מ׳ונבאר ש"ס דבבא בתרא (עד.), ואמר רבה בר בר חנה, אמר לי ההוא טייעא, תא אחוי לך בלועי קרח, אזלי וחזאי תרי בזעי, הוי נפק מנייהו קוטרא, שקל גבבא דעמרא ומשווה מיא ואנחי' ברישא דרומחא ועיילה התם, וכי אפיק הוה איחרך אחרוכי, אמר לי אצית מה שמעת, ושמעתי דהוי אמרי משה אמת ותורתו אמת והם בדאים, אמר לי כל שלושים יומי מהדרא להו גיהנם להכא כבשר בקלחת ואמרי הכי משה אמת ותורתו אמת והם בדאים. והספיקות רבו בזה.

מ״אונבאר ש"ס דראש השנה (פ"ג מ"ח, כט.) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו' (שמות יז, יא), וכי ידיו וכו', אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו'. כתבתי ביא[ו]ר זה במקום אחר, זכאה מאן דאחיד בידא דחיביא להעלותו וכו' (זח"ב קכח:), יעו"ש.

מ״בוכעת נ"ל באופן אחר, דכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר ש"ס הנ"ל (סנהדרין קט:) שלקח מקח רע לעצמו וכו', על פי ביאור פלוגתא (סנהדרין קיא.) ופערה פיה לבלי חוק וכו' (ישעיה ה, יד), דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכו'. ובזה יובן פסוק (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן, קשה איך אפשר לקיים כל תרי"ג מצות, ומשני ה' יברך את עמו (עמו) בשלום וכו', וק"ל. ובזה יובן ויקח קרח, שלקח מקח רע לעצמו, התורה שנקרא לקח טוב ומתנה טובה, נעשה אצל קרח מקח רע, על ידי שנפרד להיות לעצמו, וק"ל, יעו"ש.

מ״גהעולה מזה, כי מן השלום יוצא ב' תועלת, א' שיכול כל אחד מישראל לקיים כל התרי"ג מצות על ידי השלום וכו'. ב' כשיש שלום אין מקום לעונש לחול, כמ"ש בש"ס (ירושלמי פאה פ"א ה"א) דורו של אחאב גם שהיו עובדי ע"ז, לפי שהי' שלום ביניהם נצחו וכו'.

מ״דבהיפך כשאין שלום אז אי אפשר לכל אחד לקיים כל התרי"ג מצות כנ"ל, ואז יש מקום לעונש לחול ח"ו, כמ"ש (ירמיה ט, יא-יב) על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי, וכמ"ש הט"ז באורח חיים סימן מ"ז יעו"ש. וכן כתבתי במקום אחר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד (אסתר ג, ח), לכך את דתי המלך מלכו של עולם אין עושים, שאי אפשר לכל אחד מישראל לקיים כל תרי"ג מצות, וראוין לעונש ח"ו וכו'. סבה ב' כשאין שלום אז חלק לבם עתה יאשמו, מה שאין כן כשיש שלום מאריך אף.

מ״האמנם סיבת השלום ומניעתו נמשך ממדת השפלות וז"ש (שמות יב, כב) ולקחתם אגודת אזוב וכו', והגאוה, כאשר נבאר אח"ז. ובזה יבואר משנה הנ"ל כאשר ירים משה ידו וכו'.

מ״וובזה יובן, ויקח קרח, שלקח רע לעצמו, ממה שנפרד לעצמו הי' התורה אצלו מקח רע כנ"ל.

מ״זויחר למשה מאוד ויאמר לא חמור אחד מהם נשאתי, הכוונה לא חמור אחד מהם נשאתי, כי על ידי פרודם לא יכולתי להעלות ולשאת אנשי החומר, כאשר כתבתי בביאור משנה הנ"ל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, שהוא בחי' הפירוד וכו'. ומעתה ע"כ לא הרעותי את אחד מהם, כי נסתר טענותם שאמרו אתם המתם את עם ה', שכוונתם אם כהן המשיח יחטא מזה נמשך אשמת העם מצד האחדות וכנ"ל, וזה אינו, כי הם נפרדו מן האחדות כנ"ל, וא"כ לא הרעותי את אחד מהם, שאין החטא שלי גורם רעה לאחד מהם שיחטאו הם על ידי שנמשך ממנו, כי כל זה הוא באחדות מה שאין כן בפירודם.

מ״חובזה יובן הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע, והוא ענין כמו חטא עכן, שאיש אחד חטא ונאמר חטא ישראל, כי הכל אחדות אחד וכו'.

מ״טוהיה טענת משה רבינו ע"ה, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, הכוונה מאחר שהוא אחד דייקא, שנפרד מן הכלל כנ"ל, א"כ איך שייך טעם הנ"ל שיתפשט חטא של האיש שהוא בכללות העם, דכל זה שייך כשיש אחדות, מה שאין כן בפירודם. נמצא חומרו קולו, כי חומר העבירה של הפירוד, גורם להקל שלא יענש כללות ישראל עבור איש אחד שחטא, מאחר שנפרד מהכלל. והודה הקדוש ברוך הוא לדבריו, ואמר העלו מסביב למשכן דתן ואבירם וגו', והכלל ינצלו. ונשאר לבאר פסוק נסו לקולם וגו', ופסוק ולא יהיה כקרח וכעדתו וגו', ויבואר זה אח"כ וק"ל.

נ׳ובזה יובן ש"ס דבבא בתרא הנ"ל, תא אחוי לך בלועי קרח וגו', שהוא מוסר לדורות, כי בני קרח לא מתו ועדיין הם בכל דור ודור, לכך צריך לידע סיבת בליעתן, החכם יראה רעה ונסתר מחטא זה וגו'. והם ב' סיבות, וזהו שאמר וחזאי תרי בזעי דנפיק מנייהו קוטרא, שהוא חרון אף של הקדוש ברוך הוא בעולם על סיבת הפירוד שנק' בזעי, א' שנפרדו אנשי החומר מאנשי הצורה, וכמים אל הפנים כן לב אדם לחבירו ולא יוכלו אנשי הצורה להעלות אנשי החומר, וזש"א הכתוב לא חמור אחד מהם נשאתי וכו'. ב', שנפרדו אנשי החומר עצמן זה מזה, כמ"ש הכתוב (משלי כא, י) לא יוחן בעיניו רעהו וגו', וזה גורם שלא יוכל כל אחד לקיים תרי"ג מצות במניעת השלום, לכך נפק מנייהו קוטרא, כי על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי. וגם כי חלק לבם עתה יאשמו.

נ״אועצה יעוצה, להסיר מכשול זה, לבוא למדריגות השלום ולקיים מצות עשה ואהבת לרעך כמוך, שהוא כלל בתורה^*או י"ל, דכתבתי במקום אחר דכתב רבי משה אלשיך בפ' קדושים (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך אני ה', כי באחדות ישראל למטה גורם אחדות בשרשל למעלה. וזש"ה ואהבת וגו', עי"ז גורם אני ה' ליחד ב' מדות אני ה' וכו', יעו"ש. ובזה יובן תרי בזעי - א' למטה וא' למעלה, והבן..

נ״באמר לי אצית מה שמעת, שעל ידי שמועה זה יקחו מוסר, ויוכלו להנצל מפירוד לבבות, ויזכו לשלום.

נ״גושמעתי דהוי אמרין משה אמת ותורתו אמת, ויש להקשות דהל"ל תורת משה אמת, כי בזה חטאו ועכשיו יתודו על חטאם. ונראה דכונתם כי בחי' משה שייך להתורה, ובחינת התורה שייך למשה, ובצירוף שניהם יחד נשלם תיבת אמת, שהוא קיום העולם כנודע.

נ״דונבאר ש"ס דשבת (עי' לא.) העמידיני על רגל אחת, והשיבו מה דסני לך לחברך לא תעביד. דהיינו מצות עשה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח), כמ"ש מהרש"א יעו"ש. כתבתי ביא[ו]ר זה במ"א, יעו"ש.

נ״הוכעת נראה לי לפרש פסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה', ויש לפרשו בב' פנים. והענין, כי שאלת הגר היה חדא דשמעת מני' ב', שאלה א' קושיית הרמב"ם בספרו מורה נבוכים, איך הזהיר ואהבת לרעך כמוך, כי השנאה מתנוצץ בלי שום כוונת רשע, בפרט אם חבירו עשה לו רעה וכו', כתבתי מזה במ"א יעו"ש. וזה ששאל העמידיני על רגל אחת, שאהי' רגיל במדת האחדות עם חבירי מאחר שהוא תלוי בלב.

נ״ושאלה ב', כי יש מצוה א' בתורה הכולל הכל, והוא מצוה (דברים י, כ) ובו תדבק, וזה ששאלו העמידני על רגל אחת, ר"ל להיות רגיל לדבק באחדות יתברך שלא יפרד ממנו.

נ״זוהשיבו על שניהם מה דסני לך וכו', דהיינו ואהבת לרעך כמוך וגו', שיש בו ב' פ[י]רושים והוא ב' ת[י]רוצים על ב' שאלות הנ"ל. תיר[ו]ץ על שאלה א' הנ"ל, דכתבתי במקום אחר מוסר השכל, כשלא נעשה רצון האדם מן חבירו, הוא לרמז לו שהוא לא עשה רצונו ית', לכך אין עושין רצונו, וזש"ה (תהלים סב, יג) ולך ה' החסד וגו', יעו"ש.

נ״חובזה יובן דשפיר השיב לו על שאלה הא' העמידיני על רגל א', להרגיל עצמי באחדות עם חבירי, שהוא בלתי אפשרי כקושי' הרמב"ם הנ"ל, והשיבו בזה מה דסני לך, דהיינו כשלא נעשה רצונך מן חברך, הוא רמז לך כי לחברך לא תעביד, כי הקדוש ברוך הוא נקרא רעך ורע אביך וגו' (משלי כז, י), ורמז לך הקדוש ברוך הוא בזה שלא נעשה רצונך מן חברך, לפי שלא עשית רצונו ית' שנקרא חברך, ולכך לחברך לא תעביד לעבור על רצונו ית'. וגם משמע חברך כפשוטו, וה"ק מה דסני לך שלא עשה חבירך רצונך, עבור זה לחברך לא תעביד שום רעה, כי אני ה' העושה זה לרמז לך כנ"ל לטובתך.

נ״טובזה יובן הפסוק ואהבת לרעך כמוך וגו', והכוונה ואהבת לרעך כמוך גם שגמלך רעה או שלא עשה רצונך, כי אני ה', הכל ממני בהשגחה פרטיות. וכל זה לטובתך, וז"ש אני ה', שהם ב' מדות א' דין ב' רחמים, והכוונה כי זה הדין הוא רחמים, כמבואר בפסוק ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, והכא נמי ממש כך הוא, על ידי הדין ירגיש לשוב עד ה', וזה הוא חסדו ית', והבן.

ס׳ושאלה ב' הנ"ל העמידיני על רגל אחת, איך ירגיל עצמו לדבק באחד וכו'. השיבו ג"כ כהוגן. ונבאר משנה הנ"ל כאשר ירים משה ידו. דכתבתי במקום אחר קושיית הקדמונים משה רבינו שהיה עניו ושפל, איך אפשר זה וכו'. והעולה משם, כי חסרון זולתו תלה בעצמו וכו', וכן המעלה שדבר עם הקדוש ברוך הוא פנים אל פנים תלה בזולתו, כמאמרו ית' למשה שיאמר לישראל בשבילכם נדבר עמי וכו'. היפך סברת קרח ועדתו שתלה החשיבות בעצמו והחסרון בזולתו, לכך אמרו למשה ואהרן אתם המתם את עם ה', שמהם נמשך החסרון והחטא לזולתם וכו'.

ס״אובזה יובן שבא הציווי במצות ל"ת ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו. והכוונה שבא ציווי הקדוש ברוך הוא לדורות הבאים לנהוג במדת משה, לתלות החשיבות שבו בזולתו, ולא יהי' כקרח וכעדתו שנהגו בהיפך, רק יהי' כאשר דבר ה' ביד משה לו לעצמו, בשביל ישראל נתייחד הדבור עם משה, כך ראוי לנהוג לכל ישראל, וק"ל.

ס״בוגם הם עצמן התוודו אח"כ ואמרו משה ותורתו אמת ואנחנו בדאים, הכוונה כי בחינת משה שהוא השפלות, גורם שלום בין איש לחבירו, היפך הגאוה הגורם פירוד בין איש לחבירו, כתבתי מזה במ"א יעו"ש, כנודע ומפורש בכמה מקומות עיין עליהם. ולכך בחינת משה שייך להתורה, והתורה שייך לבחי' משה, כי עי"ז יוכל לקיים תרי"ג מצות. כמו שכתבתי לעיל ביאור פסוק ה' עוז לעמו יתן, וקשה האיך אפשר לקיים כל התרי"ג מצות, ומשני ה' יברך את עמו בשלום וכו'.

ס״גוזהו כוונות הפסוק (תהלים פה, יב) אמת מארץ תצמח, כי התורה נק' אמת כמ"ש (משלי כג, כג) אמת קנה ואל תמכור, מארץ תצמח - מי שמשים עצמו כעפר ארץ מזה תצמח התורה, כמבואר בש"ס דערובין (נד:), ממדבר מתנה (במדבר כא, יח), מי שמשים עצמו כמדבר שהכל דשין בו וכו', יעו"ש.

ס״דלכך שפיר אמרו משה ותורתו אמת, שני בחינות יחד הוא אמת לקיום העולם, מה שאין כן אנחנו בדאים, ר"ל יחידים שנפרדו מהכלל, לכך הגיהנם פערה פיה עליהם לבלי חוק אחד, כנ"ל.

ס״הובזה יובן ג"כ מ"ש וכל ישראל נסים לקולם, ולא אמר נסים מקולם. כי (כי) נסו לשמוע קולם שאמרו משה ותורתו אמת, שהוא מוסר השכל על ידי השפלות הגורם שלום לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך, שהוא יסוד קיום כל התורה כולו וכו', והבן.

ס״וולכך בכל ראש חודש אומרים זה, דכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר ש"ס בבא בתרא (עה.) זקנים שבדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהוש(י)ע כפני לבנה, אוי לאותה בושה וכו'. כי הלבנה טעה ולא ידעה חסרונה שאין לה אור מעצמה, עד שאמר לה לכי לעצמך ותראה חסרונך וכו', יעו"ש. ובראש חודש שהלבנה בתכלית המיעוט והחסרון, נמשך החסרון זה לבני אדם ג"כ, לטעות בטעות זה שאינן יודעין חסרונם. לכך בכל ראש חודש מתוודין זה, להורות מוסר לבני אדם שידעו חסרונם, ולא לטעות כנ"ל, והבן.

ס״זונחזור לענין הנ"ל, דכתבתי במקום אחר דכתב הרב מהר"י יעבץ במסכת אבות במשנה מאד מאד הוי שפל רוח (פ"ד מ"ד), וז"ל: ודע כי המופת המובהק לכל התורה הוא השפלות, וההיפך הגאוה, משל לשני בני אדם שיש לכל אחד אלף דינרים, א' דר בכפר ומסתכל למטה ממדריגתו ומתגאה עליהם, והשני דר בכרך שמסתכל למעלה ממדריגתו שישפיל עצמו נגדם. כך מי שהוא רחוק מהשי"ת וממלאכיו וחסידיו מתגאה על שלמטה ממנו, אמנם הצדיקים אשר השי"ת לנגדם תמיד, ישפלו לנגדו עד עפר בהסתכלם למעלה במעלת השי"ת ובמלאכיו וחסידיו וכו', יעו"ש.

ס״חובזה יובן משנה הנ"ל, והי' כאשר ירים משה ידו, ר"ל כשנתגבר בעולם בחינת משה, שנק' ידו וחלקו, דהיינו מדות השפלות. מה נמשך מזה, שמסתכלין ישראל כלפי מעלה בדרך הנ"ל הגורם שפלות, והוא מדריגה לבחי' השלום וכו', לכך וגבר ישראל, כי הם היפך שני בזעי קרח הנ"ל, כי כשיש שלום יש קיום התורה כנ"ל, וגם כשיש שלום אין פורעניות יכולה לבוא בעולם וכו'. מה שאין כן כאשר יניח ידו וכחו שהוא בחי' השפלות, שלא נתפשט בעולם השפלות רק הגאוה גברה בהן, ומזה נמשך פירוד לבבות ח"ו, לכך וגבר עמלק שהוא עצם חטא פירוד לבבות, והוא ג"כ העונש ח"ו, וק"ל.

ס״טובזה יובן שאלה ב', העמידיני על רגל א' כנ"ל, והשיבו מה דסני לך וכו', דהיינו ואהבת לרעך כמוך. וכי תימא איך אפשר כנ"ל, ומשני הפסוק עצמו אני ה', כי הצדיקים אשר השי"ת לנגדם תמיד ויודעים כי אני ה', ישפלו לנגדו עד עפר וכו', ועל ידי השפלות הוא בנקל לבוא לבחי' השלום, שהוא ואהבת לרעך כמוך, והיינו בהסתכלו תמיד למעלה כי אני ה', והבן.

ע׳אמנם בדרך פנימי יש לבאר משה ותורתו אמת וכו'. ונבאר ש"ס דסוכה (נג.) אם אני כאן הכל כאן. ונבאר ש"ס דסוטה (מט:) אמר רב נחמן אל תתני ענוה דאיכא אנא וכו', והוא תמוה. ונבאר פסוק פ' בא (שמות י, כו) גם מקננו ילך עמנו כי ממנו נקח לעבוד את ה', ואנחנו לא נדע מה נעבוד עד בואנו שמה. כתבתי מזה במקום אחר.

ע״אונראה דכתב הרמב"ם הלכות דעות (עי' פ"ב ה"ב-ה"ג) ביא[ו]ר משנה (אבות פ"ד מ"ד) מאד הוי שפל רוח בפני כל האדם, כי בכל המדות דרך המצוע הוא טוב, מה שאין כן במדת הגאוה צריך לנטות עד קצה האחרון, וז"ש מאד הוי שפל רוח וכו'. וכיצד יעשה שיוכל לנטות עד קצה האחרון, ינהג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה וילבש בלוי הסח(ו)בות עד שיעקור ממנו גובה הלב וכו', יעו"ש.

ע״בואני כתבתי מזה במקום אחר, מאד מאד הוי שפל רוח, והטעם בפני כל האדם, והכוונה כי הקדוש ברוך הוא נקרא האדם עליון, והוא כולל כל בחי' אדם, והצדיקים שמסתכלין למעלה ועומד בפני כל אדם שהוא הקדוש ברוך הוא, ראוי שישפיל עצמו מאד מאד וכו', יעו"ש.

ע״געוד י"ל, דכתבתי במקום אחר דשמעתי ביא[ו]ר פסוק (מיכה ו, ח) הגיד לך אדם מה טוב וגו', ר"ל שיהי' תואר אדם צריך שיהי' תואר זה, דהיינו שפל ועניו כמאמר משה רבינו ע"ה (שמות טז, ז) ואנחנו מה וכו', יעו"ש.

ע״דויש ליתן טעם למה באמת הי' משה שפל ועניו, מלבד הטעם הנ"ל. נ"ל דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ג מ"א) מאין באת ולאן אתה הולך דשמעתי ממורי זלה"ה, כי העושה מצוה גדולה או למד תורה הרבה והתפלל בכוונה, לא יכנוס בלבו שום התפארות שהוא עשה זאת, כי אם מלכות שנק' אני מן אדני היא עשתה זאת, ובאם לאו גורם ח"ו שמסתלק י' מן אני, ונשאר אן וכו', יעו"ש. ולכך משה רבינו ע"ה שהי' בחי' הדעת, הבין וידע שכל פעולותיו ומעשיו הטובים אינם מצד עצמו, רק מן מלכות הנק' אני וכו', והבן.

ע״הובזה יובן מאד מאד הוי שפל רוח, ר"ל מאד, כשירצה שיהי' תואר אדם, אינו כי אם על ידי מאד שהוא בחינת מ"ה, שהוא ג"כ גימטריא מאד, שהוא שפל רוח כמשה רבינו ע"ה וכנ"ל, והבן.

ע״וובזה יובן ש"ס דסוטה הנ"ל, אל תתני ענוה וכו'. שהוא כמו סוגיא אל תקרי וכו'. שאי אפשר למתני ענוה, כי אם שיודע דאיכא אנא, בחי' השכינה שנק' אנא כנודע, והיא העושה הכל ולא האדם מצד עצמו, ואז אפשר שיהיה עניו מה שאין כן בלאו הכי, והבן.

ע״זובזה יובן ש"ס דסוכה, אם אני כאן הכל כאן, ר"ל אם בחינת הלל כאן שהוא מדת הענוה, שיודע בעצמו שכל מעשיו הטובים אינו מצד עצמו רק מצד השכינה, בחינת אני כאן. מה שאין כן בהיפך, כאשר מתגאה, אז מסתלק י' מן אני ונשאר א"ן, ואין אני כאן רק א"ן. ושפיר קאמר אם אני כאן הכל כאן, כי אני יש לו ב' פרושים, א' בחי' הלל, וא' בחי' שכינה שנקרא אני, ושניהם אמת, כי זה נמשך מזה, והבן. וז"ש אם אין אני כאן מ"י כאן, כי תיבות מ"י גימטריא א"ן עם הכולל^*ובזה יבואר (אבות פ"א מי"ד) אם אין אני לי מי לי, היינו ממש כאמור. ואם לא עכשיו אימתי, דכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר קושית התוספות (פסחים נ: ד"ה כאן) עד שמים חסדך (תהלים נז, יא) וכו', תחלה שלא לשמה ואח"כ לשמה וכו'. ובזה יובן, אם לא עכשיו לשמה, אימתי, וק"ל..

ע״חובזה מבואר ג"כ מ"ש במ"א ביא[ו]ר קושיות התוספות על רש"י. ולפי הנ"ל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי שני הפרושים אמת, והבן.

ע״טובזה יובן פסוק גם מקננו ילך עמנו. כי בחינת אדם הדומה לבהמה שנק' מקננו, שהוא מדת הענוה, צריך שילך עמנו. ואנחנו לא נדע מה נעבוד, איך נזכה לבחי' מ"ה שהוא מדות שפלות, עד בואנו שמ"ה, שנזכה לבוא לבחינת הדעת שהוא בחינת משה, אותיות שמ"ה, וכנ"ל, והבן.

פ׳ובזה יובן מה שאמרו משה אמת ותורתו אמת, כי משה במלוי הנ"ל גימטריא מו"ת, ומשה עצמו סוד הדעת בחינת א, הרי ואמ"ת, וז"ש משה אמת.

פ״אותורתו אמת, דכתבתי במקום אחר קרוב ה' לכל קוראיו באמת (תהלים קמה, יח), לקשר הדבור שהוא מלכות סוף דבר, על ידי ממוצע ז"א בחינת קול, אל ראש שהוא בינה סוד המחשבה עליונה, הרי אמ"ת בחי' ראש תוך סוף, וכאשר תורתו הוא בבחי' אמ"ת, מקשר מלכות בחינת אני אל בחינת אין אשר שם אין שופ"ר, ונתפרדו כל פועלי און, והבן.

פ״ב•

פ״גבפרשה קרח בסופו, בפסוק (יח, לב) ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו, ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו. ויש להקשות, ל"ל ולא תשאו עליו חטא, כי מהיכי תיתי שיהיה עליו חטא. ומה שדרשו חז"ל לדיוקא אתי, קשה למה שונה מצוה זו מכל המצות, שלא נאמר בהם דיוק זה. עוד, איך שייך מצוה זה בכל אדם ובכל זמן. ושאר הספיקות עם ביאורן כתבתי במקום אחר, יעו"ש.

פ״דוכעת נראה לי לבאר זה, דאיתא במשנה (ו) פי"א דתרומות, וז"ל: מגורה שפנה ממנה חיטי תרומה, אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת, אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין.

פ״הלהבין זה נ"ל דכתב בזוהר בלק דף קפ"ח ע"ב, מאמר הינוקא בפסוק (במדבר טו, יט) והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' וכו'. וכן בזוהר פ' עקב דף רע"ב (ע"א) מובא ענין זה קצת בסגנון אחר, וז"ל: במאי אתרמת שכינתא דהוא אות ה' מן חטה וכו', כי ח"ט מן חטה הוא מוץ ותבן, לכך פטור ממעשר שהוא אות י', דאסתלק מינה אות י' עישור דילה וכו'. ומבואר שם עניין זה בארוכה בב' מקומות הנ"ל דברים נפלאים, יעו"ש.

פ״וולהלביש קצת ענין זה, נ"ל דכ' בפרי עץ חיים הלכות קריאת שמע פ"ג וזה לשונו: כי על ידי חטא אדם הראשון נפלו כל נצוצות נשמות קדושות לתוך הקליפות, ואין בהם כח לצאת משם כי אם על ידי גלות השכינה עם גלות ישראל שהם בכל ע' אומות, אז מלקטין הנשמות מהקליפות, ובסיומן אז יבוא משיח במהרה בימינו וכו', יעו"ש. וזה עיקר תכלית עבודת האדם בתורה ועבודת ה' לברר נצוצין, שהוא תיקון השכינה וכו'.

פ״זוהנה מלבד חטא אדה"ר צריך עוד לתקן ולברר מצד עונותיו בגלגול הקודמים, כנודע ומבואר זה בכתבים, יעו"ש. והנה בתיקון חטאיו ועונותיו אין צריך לחפש בכל חורין וסדקין, רק עד מקום שידו מגעת, כמפורש בש"ס ובזוהר, יעו"ש.

פ״חובזה יובן משנה הנ"ל, מגורה שפנה ממנה חטי תרומה וכו', הכוונה כי בתיקון חטאיו ועונותיו הרומזים באות ח"ט מן חט"ה, ונשארה השכינה באות י' מן חטי תרומה שהופרש ממנה מוץ ותבן, שאז יכול להרים השכינה ולהעלותה מן הגלות, על ידי שבירר ופינה ממנה מוץ ותבן, שנק' חטי תרומה. מכל מקום אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת, לעיין ולחפש בכל חורין וסדקין רק עד שידו מגעת, וז"ש אלא מכבד כדרכו וכו', והבן.

פ״טובזה יובן פסוק הנ"ל, ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו, דהיינו להרים השכינה על ידי שתיקן, גם שאינו מלקט א' א' בחורין וסדקין אין עליו חטא, כי בתיקן העיקר נתקן גם הטפל ג"כ, ולא נשאר עליו שום חטא, והבן.

צ׳והנה שמעתי ממורי זלה"ה, כי תיק[ו]ן בעלי תשובה, העיקר הוא על ידי גדולי הדור שיכול להעלותו ולקשרו בשרשו וכו', ודפח"ח. לכך אמר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, דכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר פסוק (במדבר יז, ו) אתם המתם את עם ה', על ידי ביא[ו]ר ש"ס דבבא מציעא (לג:) הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם (ישעיה נח, א), על ידי ביא[ו]ר פסוק (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, שיש בו ב' פרושים, וכל אחד יתלה החסרון בעצמו. וז"ש עדת קרח אתם המתם את עם ה', כי מהם נמשך זה, ובאמת זה אינו.

צ״אובזה יובן ואת קדשי בני ישראל לא תחללו, לתלות החסרון בהם. רק שלא תמותו אתם נמשך להם איזה חטא, כדי שיתחבר עמכם להעלותכם, והבן.

צ״בועל פי זה נבאר הפטורה בפ' (חוקת) [קורח] ויאמר שמואל אל העם לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה (שמואל א יא, יד). וי"ל מאי לכו, באו הל"ל. ב' כפל לכו ונלכה, דהל"ל רק ונלכה. ג' למה דווקא בגלגל יחדש המלוכה. ד' מה הוא חדוש המלוכה.

צ״גונ"ל דכתבתי במקום אחר, דכתב הרמב"ם (סה"מ מצוה קעג) העמדת המלך הוא מצוה, שנאמר (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך. והרב אברבנאל סותרו, דאין זה מצוה, דא"כ למה התרעם עליהם שמואל (שמואל א ח, ו) כשאמרו (תנו) [תנה] לנו מלך לשפטנו (שמואל שם ה-ו), ועוד דכתיב ואמרת וגו'.

צ״דויש לתמוה על האברבנאל, איך הוא נגד הש"ס (סנהדרין כ:) דאמרו, ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ, ואחד מהם להעמיד מלך. ועל הרמב"ם קשה, דכתיב (דברים יז, יד) ואמרת אשימה עלי מלך, דמשמע רשות. ועוד למה התרעם שמואל וכו'. ועוד בפסוק בתורה כתיב אשימה עלי מלך, ושם כתיב תנה לנו מלך. הגם דקושיא זו תירץ בכלי יקר (דברים יז, טו), עלי משמע שיהא מושל עליך, מה שאין כן תנה לנו מלך משמע שיהי' המלך בידם שימשולו עליו, לכך התרעם.

צ״הוהעולה משם כי הרמב"ם עם האברבנאל לא פליגי, רק מר אמר חדא ומר אמר חדא, שיש בעניין העמדת המלך ב' בחינות, וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע יד, ד), והיינו באומרו אשימה על"י מלך וכו', אז הוא מצוה כסברת הרמב"ם, וזה צדיקים ילכו בם. מה שאין כן באמרם תנה לנ"ו מלך וכו', אז אינו מצו"ה ופושעים יכשלו בם. א"כ מצוה זו נמשך אחרי המחשבה, אם המחשבה על"י מלך אז הוא מצוה, ואם לאו אין מצוה.

צ״ווהטעם שנשתנה מצוה זו להיות נמשך אחר המחשבה יותר מן שאר מצות, נ"ל כי עניין המלוכה נמשך מן בחינת מלכות שהוא השכינה, וכ"כ בתיקונים ך"א דף ס' (ע"א) וז"ל: ובגין דשכינתא היא מלכות על בר נש, אתמר בי' שום תשים עליך מלך וכו', יעו"ש, לכך לפי מחשבתן כך נעשה, והבן. והנה שמעתי ממורי זלה"ה פירוש הפסוק (קהלת ט, י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי חנוך מט"ט הי' מייחד על כל תפירה קבה"ו וכו', ודפח"ח. א"כ מיד במחשבה זו שאמר אשימה על"י מלך, אז מעלה מלכות עד המחשבה, והיא עליו ממש. מה שאין כן באומרם תנה לנו מלך, שיהי' למעלה ממלכות, לכך התרעם שמואל. וכמו שכתבתי במקום אחר לא תעלה במעלות על מזבחי (שמות כ, כג), שהוא רוצה לעלות למעלה מהשכינה שנק' מזבחי, אז גורם שתגלה ערותך עליו וכו', יעו"ש.

צ״זאמנם לתקן דבר זה מה שאמרו תנה לנו מלך על דרך הנ"ל, אמר שמואל נחדש המלוכה, לתקן ולחדש להעלות מלכות אל מקומה, אל המחשבה שנק' חכמה, מאתר דאיתנטילת, כי ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט).

צ״חלכך אמר לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה, כי שמואל הנביא לשטתו אזיל, דאיתא בירושלמי מסכת תענית (פ"ב ה"ז) לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאתי וכו'. והענין, דכתבתי ביא[ו]ר ש"ס (מגילה כח:, נדה עג.) כל השונה הלכות בכל יום וכו', וביא[ו]ר (בכורות ח:) אית לן בירא בחקלא עיילי' למתא וכו', וביא[ו]ר פסוק (דברים לא, א) וילך משה וגו', אפס שהוא ביא[ו]ר ארוך אמרתי עתה לכתוב בקיצור.

צ״טונבאר פסוק (שמואל א ב, ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, והקשה בזוהר פ' בלק (רה.) וכי השם הוי"ה שהוא תכלית הרחמים הוא ממית ומחיה, ומשני וכו', יעו"ש ואני כתבתי ביא[ו]ר זה במקום אחר, יעו"ש.

ק׳והענין, דכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר ש"ס (שבת קיט:) כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו, ושמעתי כי עוברי בעמק הבכא וגו' (תהלים פד, ז), שיורד הצדיק דרך גיהנם כדי להעלות הרשעים האוחזים בו, מה שאין כן המבזה וכו', ודפח"ח. ואני כתבתי שיש דוגמתו בעולם הזה, והוא על פי ביא[ו]ר ש"ס (ר"ה פ"ג מ"ח) כי מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן וכו', וביא[ו]ר ירושלמי לבש שמואל חלוקן של ישראל וכו', והוא על פי משל שר אחד ששינה לבושו לבוש בגדי פחותי הערך כדי להתחבר וכו' יעו"ש, וז"ש כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו, והוא על דרך ואת קדשי בני ישראל לא תחללו, וכנ"ל.

100

ק״אובזה יובן כי הפסוק עצמו ביאר ב' בחינות הנ"ל, א' ה' ממית ומחיה, כי מה שנזדמן איזה חטא לצדיק, כדי שיתחבר עם המוני עם להעלותן, וז"ש ממית כדי להחיות, והוא מצד החסד והרחמים. גם בחינה ב', מוריד שאול ויעל, כי נשמת הצדיק יורד בגיהנם בסוד הגלגול כדי להעלות משם נשמות הרשעים, וזהו מוריד שאול ויעל, והבן.

101

ק״בובזה יובן ויאמר שמואל אל העם לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה, כנגד מה שחטאו ואמרו תנה לנו מלך, והתרעם עליהם שמואל, והטעם כנ"ל, ועתה לתקן דבר זה צריך לחדש המלוכה. ועניין התיקון הוא לכו ונלכה, כי על ידי שנתרחק מהשי"ת שנקרא הליכה, עי"ז גרמו לנו ג"כ ריחוק שנקרא הליכה ג"כ, וז"ש לכו ונלכה, ובתיקון שלנו יתוקנו הם ג"כ. וזהו בסוד הגלגל בב' בחינות הנ"ל, ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל. כי לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאתי, תיקן עצמו להעלותן ולחדש המלוכה עמהם, להעלות השכינה עד המחשבה שהוא חידוש המלכות, ונתקיים ואמרת אשימה עלי מלך, לא כמו שאמרו תנה לנו מלך. ונתקיים כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, שהוא ממש חידוש המלוכה במלכות להעלותה אל שרשה, והבן.

102

ק״גואגב נבאר עוד פירוש אחר בש"ס הנ"ל כל השונה הלכות. דשמעתי ממורי זלה"ה, כשלומד איזה הלכה ואינו מבין אז הוא בבחי' מלכות, וכשמבין ההלכה על אמיתתה אז מעלה מלכות אל הבינה וכו', ודפח"ח.

103

ק״דובזה יובן כל השונה הלכות, כי תחלה למד ולא הבין, לכך הוא שונה ואמר פעם שנית כדי להבין ההלכה, ואז מקשר מלכות בבינה שנק' עולם הבא, לכך נוצר תאנה יאכל פרי' - שנקשר הוא שם ג"כ, לכך הוא בן עולם הבא, והבן.

104