תולדות יעקב יוסף, מסעיToldot Yaakov Yosef, Masei

א׳אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן, ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם וגו', ויסעו מרעמסס וגו' (לג, א-ג). והפסוקים אלו צריך הבנה, א' מה שהקשה האלשיך וכי לא ידעו שהם היוצאים מארץ מצרים. ב' לצבאותם, הלא הם עצמם היו הצבאות, ואיך אמר לצבאותם כאלו ישראל יוצאים לצבא אחר של ישראל. ג' ביד משה ואהרן, מאי ביד. ד' הלא קצת מסעות הי' אחר מות אהרן וכו'. ה' ויכתוב משה וכו', הלא כל התורה כתבה משה. ו' מוצאיהם מה (עני') [עניינם] פה, דהל"ל רק ויכתוב משה את מסעיהם. ז' שכופל הענין ומהפכו, תחלה אמר מוצאיהם למסעיהם ואח"כ אמר ואלה מסעיהם למוצאיהם, כל זה באלש"יך יעו"ש. ח' למה זה נכת(ו)ב בתורה, מה דהוי הוי, והתורה נצחי וכו'. עוד ז' ספיקות עיין למטה.

ב׳ואגב נבאר מ"ש בפ' בא (שמות יב, מא-נא) ויהי מקץ (ת' שנה) [שלשים שנה וארבע מאות שנה] ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים וגו' ויעשו וגו', ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם. ויש להבין, א' ל"ל כפל. ב' תחלה אמר יצאו וגו', ואח"כ אמר הוציא ה' וגו'. ג' תחלה אמר צבאות ה', ואח"כ אמר על צבאותם. והאלש"יך פירש כי המלאכים מחנה שכינה נקראו צבאות ה', נשאו לישראל על כנפיהם, כמ"ש חז"ל ואשא אתכם על כנפי נשרים וכו' (שמות יט, ד), וז"ש על צבאותם וכו', יעו"ש.

ג׳ונ"ל דכתבתי קושיית המפרשים הקדמונים, איך יתכן ס' רבוא ישראל יזכו לנבואה בהקיץ. ותירץ הרב בעל העיקרים (מ"ג פי"א) בחול הנבואה על משה רבינו ע"ה שהי' מוכן, תחול ג"כ אל שאינם מוכנים, וז"ש (דברים ה, ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם, ובאמצעות המוכן תחול על שאינו מוכן ג"כ וכו', יעו"ש.

ד׳והרב האלשיך בפ' יתרו (שמות יט, א-ב) דחה סברא זה, דא"כ למה אהרן נביא ה' הסמוך למשה, והי' הדבור מגיע למשה, ואהרן לא שמע וכו'. וביאר כי בסיני פסקה זוהמתן, ויכלו לקבל הנבואה בהקיץ וכו', יעו"ש.

ה׳ויש לתמוה עליו גם כן, ממה שאמרו חז"ל (מכילתא בשלח ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכו', וכן דרשו בש"ס (סוטה ל:-לא.) זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב) שאפילו עובר שבמעי אמו אמרו שירה שנאמר (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים וכו', וזה הי' קודם שבאו להר סיני, שלא פסקה זוהמתן עדיין, ואיך זכו לנבואה בהקיץ ס' רבוא ישראל, וכנ"ל.

ו׳ונראה דלא קשה מידי, דכבר אמרו חז"ל (שמ"ר כג, ב) בשכר האמנה שרתה עליהם רוה"ק, שנאמר (שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וכן הוא אומר (תהלים קו, יב) ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו וכו'. ונודע האמנה הוא דביקות, ונדבקו בו ית' באמצעות משה רבינו ע"ה, וכמו שכתבתי ביא[ו]ר (מכילתא בשלח ו) אם במשה האמינו בה' לא כל שכן, ומה תלמוד לומר ובמשה וכו', יעו"ש, וזהו מ"ש (זח"ב קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא, כמו שעשה אהרן יעו"ש. וכמו שהי' משה רבינו ע"ה חומרו זך שנתפשט מהגשמי כמ"ש (שמות ג, ה) של נעליך ודרשו וכו'. כך ישראל על ידי האמנה ודביקות בו ית' באמצעות משה רבינו ע"ה, נתפשטו מהגשמיות (ונעשה) [ונעשו] רוחניים. וכדמסיק בש"ס דסוטה (שם), איך אמרו עוברין שירה זה אלי ואנוהו, הא הכרס מפסיק, ומשני שנעשו כמו אספקלריא המאירה וכו', וזכו לנבואה בהקיץ ס' רבוא ישראל.

ז׳עוד יש לומר טעם ב', דכתבתי ביאור קושיית התוספות (ד"ה כפה) ותרוצו בפ"ט דשבת (פח.), מכאן מודעי רבא לאורייתא. והקשו התוספות, הא אמרו נעשה ונשמע ברצון, ותירצו, שמא מתוך האש הגדולה היו חוזרין וכו'. והקושיא מפורסמת וכו'. והביאור, כי פסח ה' ודילג, שזכו ביציאת מצרים תכלית השלימות עד גדלות ב', ואח"כ ניטל מהם שילכו בהדרגה, וזה שכתוב (תהלים מח, טו) (ו)הוא ינהגנו עלמות וכו', יעו"ש.

ח׳ומעתה מה שזכו לנבואה בהקיץ ס' רבוא ישראל בים שאמרו שירה זה אלי ואנוהו, ובשעת מתן תורה, הכל הי' רק לפי שעה בהתחלתן, שידעו תכלית השלימות מה שאפשר לאדם להשיג בעבודת ה', ואח"כ ניטל מהם שילכו בהדרגה, וז"ש (דברים ה, כז) שובו לכם לאהליכם, רק משה רבינו ע"ה נשאר במדריגתו, שנאמר (שם, כח) ואתה פה עמוד עמדי. ולא קשה מידי, כי גם אהרן לא זכה למדריגת משה רבינו ע"ה, רק כל אחד חזר למדריגתו כדי שיטרח בעמל ויגיעה, ולפום צערא אגרא (אבות פ"ה מכ"ג), והבן.

ט׳וכבר זכרתי כי ארץ מצרים היינו עולם הזה, שהיא ארץ שיש לו מצר וגבול בעל תכלית, מה שאין כן עולם הבא עולם הרוחני אין לו מצר וגבול וכו'.

י׳ובזה יובן אלה מסעי בני ישראל וגו', דנודע מ"ש בזוהר לך לך (פ.) ויסע אבר(ה)ם הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב, ט), דסליק דרגא בתר דרגא עד דסליק לדרגא דרום חולקא דאברהם וכו'. וז"ש אלה מסעי בני ישראל, שנסעו בנסיעה א' ממדריגה תחתונה אל מדריגה עליונה, והיינו אשר יצאו מארץ מצרים, מארציות חומר גשמי עולם הזה הנקרא ארץ מצרי"ם, שנתפשטו מהגשמיות והשוו למדריגות מלאכים רוחניים, וז"ש לצבאותם. וכל זה על ידי אמצעות משה ואהרן, שאחזו בידם להעלותן מהגשמי לרוחני, משה כאמור ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד, לא) וכנ"ל, ובאהרן, שאמרו במשנה דאבות (פ"א מי"ב) הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, רצ"ל לתורה עצמו, להש"י שנקרא תורה. וז"ש (מלאכי ב, ז) שפתי כהן ישמרו דעת וכו' כי מלאך ה' צבאות הוא, להעלות האדם מגשמי לרוחני, שיהי' מלאך ה' צבאות גם כן כמו הרב. וז"ש חז"ל (מו"ק יז.) אם הרב דומה למלאך ה' וכו', והיינו כאמור.

י״אאחר כותבי זאת מצאתי ברעיא מהימנא פ' תצא (רעח:) וירא כי אין איש וכו' (שמות ב, יב) בקדמיתא הוו ישראל גופא, ומשה ואהרן כתרין גדפין דיונה, וכדין פרחו ישראל וכו', יעו"ש. ובזה אתי שפיר אלה מסעי בני ישראל, שנסעו ופרחו מארץ מצרים גשמי, לצבאותם הרוחני. ביד משה ואהרן, על ידם פרחו ונעשו רוחני, והבן. וז"ש הני תרי בדחי וכו' (תענית כב.), שקשרו בני אדם מהגשמי לרוחני וכו' יעו"ש. והכא נמי כך, כל זה כטעם א' הנ"ל.

י״באמנם משה שלא להחזיק טובה לעצמו תפס טעם ב' הנ"ל, לכך ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, ר"ל מה שזכו כ"כ שהגיעו לתכלית שלימות מוצאיהן ושרשיהן במעלות השלימות שלא בהדרגה קודם למסעיהן, רק בפעם א', זה היה על פי ה' שפסח ודילג וכו' שלא בהדרגה, לפי שהשעה היה צריכה לכך, וזה היה רק לפי שעה, ואח"כ חזר הדבר לטבעו, ומי שטרח ויגע בערב שבת יאכל בשבת (ע"ז ג.), וצריך כמה טרחות ויגיעות ונסיעות ממדריגה למדריגה עד שיזכה להגיע למוצאיהם ושרשיהן. וז"ש אלה מסעיהם למוצאיהם, שצריך אח"כ כמה מסעות עד שיגיעו למוצאיהם שהיה להם תחלה בנסיעה א', כי הוא ינהגו עלמות, כמו לתינוק, והבן.

י״גובזה יובן פ' בא הנ"ל, ויהי בעצם היום יצאו, מעצמן בבחירתן הטוב, מארץ מצרים, שנתפשטו מהגשמיות של עולם הזה הנקרא ארץ מצרים כנ"ל, ונעשו רוחניים כמו שכליים נבדלים מלאכים, עד שנקראו צבאות ה' על ידי שיצאו מארץ מצרים. ואח"כ שבאו לטהר, מסייעם הקדוש ברוך הוא, הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים, עד מדריגה העליונה שהיא על צבאותם, למעלה ממדריגת מלאכים שהיא ביצירה, והם על ידי טוהר מחשבתן זכו בעולם המחשבה שהיא בבריאה למעלה מהיצירה, והבן.

י״דואפשר שזהו רמזו חז"ל ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, ודרשו כנ"ל וכו'. והיינו שנשאו אותם עד מדריגתן, ומשם הוציאם ה' והביאם עד ה', בריאה הסמוכה לאצילות, והבן שזהו רמז כפל ואשא ואביא, כי ואשא על ידי שלוחו כמותו הם המלאכים, ומשם ולמעלה אי אפשר למלאכים, ואביא אני בעצמי אתכם אלי. וזהו ג"כ שאמר הכתוב תחלה יצאו צבאות ה' וגו', ואח"כ הוציא ה' על צבאותם, והבן.

ט״ועוד יש לומר, דכתבתי פירוש הפסוק (מלאכי ב, ז) שפתי כהן ישמרו דעת וכו' כי מלאך ה' צבאות הוא, על פי מ"ש בעקידה (שער סג) כמו מלאך מלביש גוף גשמי בירידתו לעולם הזה כדי לעשות שליחותו ית' בעולם הזה, וכשגמר שליחותו מתפשט מהגוף הגשמי וחוזר לרוחני, כך האדם בהיותו מלובש בחומר הגוף בעולם הזה, הוא רק לעשות שליחותו ית' בעולם הזה תורה ומצות פעולת הנשמה ע"י איברי הגוף, ולא שאר עסקים עסקי גשמי, והעושה בהיפך עונשו מבואר שם במשל בני המדינה ששלחו למלך וכו', יעו"ש.

ט״זובזה יובן אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים שהיא עולם הזה וכנ"ל, ונפטרו ממיצר ומיעק שיש לצדיק תואר בני ישראל בעולם הזה, כמו שראיתי בספר אחד שלכך נקרא מיתת הצדיק נפטר פלוני, שנפטר מהצרות וכו', ויצאו מארץ מצרים לצבאותם, ר"ל לרוחניותם מדריגת מלאך, וגם על ידי שסגלו מצות ומע"ט בעולם הזה, ונעשה מזה מלאכים בעולם הרוחני שהיא עולמך המיוחד לך, מה שאין כן עולם הזה, וז"ש לצבאותם, שהוא צבאות מעלה שנבראו על ידי מעשיהם הטובים, ונקראו צבאותם ממש.

י״זוכל זה ביד משה ואהרן, ר"ל על ידי בחינת משה שנקרא מלאך, וכן אהרן נקרא מלאך. כמבואר בפ' חקת (במדבר כ, טז) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ופירש רש"י זה משה וכו'. וכן אהרן, שפתי כהן וכו' כי מלאך ה' צבאות הוא. וה"נ על ידי שידע האדם שלבוש בגוף העולם הזה רק לעשות שליחותו ית' בעולם הזה כמלאך, אז יזכה לגדר הנ"ל לצבאותם, וכאמור. מה שאין כן לרוב בני עולם שעושין בהיפך, ושכחו שליחותו ית', ובאמת הם חסירי הדעת כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו'.

י״חלכך ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' וגו', ר"ל מי שהוא בחי' משה בחי' הדעת, יכתוב שיהי' חקוק וכתוב על לוח לבו תמיד את מוצאיהם ושרש נשמתן למעלה חצובה מתחת כסא הכבוד ממקום גבוה מאוד, ויורד למסעיו מלמעלה למטה בעולם הזה בתוך חומר לבוש הגוף לעשות שליחותו ית', וז"ש למסעיהם על פי ה', ר"ל מה שנוסע ממוצאיהם למסעיהם בעולם הזה, הוא על פי ה', כמו מלאך לעשות שליחותו ית' בעולם הזה.

י״טואחר שיכתוב זה לזכרון ולא תשכח, אז ואלה מסעיהם למוצאיהם, ר"ל אז יראה ויפקח שלא יהי' נסיעתו ומדריגתו בעולם הזה בגשמי, רק כל מסעיו ברוחני כדי שיזכה לחזור לשרשו ומוצאיהם על דרך שנאמר (ישעיה נח, יא) כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. וה"נ האדם ראוי לפקח בחיי עולם הזה בשליחתו ית', שהרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת יב, ז), ולא כבהמה היורדת למטה ולא תשוב למעלה. לכך עצה יעוצה שראוי לאדם שיהי' בבחי' הדעת, ויכתוב משה וכאמור. וכן העיד רבינו משה מקוצי (סמ"ג ח"א בהקדמה) שנגלה אליו האלהים בחלום, כי הזכירה הוא יסוד התורה כולה, היפך השכחה וכו', יעו"ש.

כ׳וז"ש ויסעו מרעמסס ויחנו בסוכות, ר"ל שנסעו מעסקי עוה"ז ראשון ראשון מתרוסס, כל עניני עוה"ז אינו דבר קיום ונצחי, ונסעו מעסק זה ויחנו בסוכות, על דרך שנאמר (בראשית לג, טז-יז) וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סכותה, צלא דמהימנותא, סכות שלום, הוי"ה אדנ"י גימטריא סוכה. והבן שאר המסעות על דרך זה ג"כ.

כ״אוז"ש ומצרים מקברים וגו', כי כל עניני עולם הזה הנקרא מצרים וכנ"ל, הוא רק לפי שעה, ואח"כ מצרים מקברים, ונאבד מהעולם. ובפרט הכבוד והגדולה שהוא בעולם הזה, שנקרא בכור, הכה ה' כל בכור, כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים (תהלים עה, ח). ובאלהיהם עשה שפטים, כי הכסף והעושר הוא העבודה זרה בעולם הזה, וז"ש יעקב הסירו את אלהי הנכר וכו' (בראשית לה, ב), ואח"כ נאבד העושר בענין רע, וז"ש ובאלהיהם עשה שפטים.

כ״בומכל מקום מעלת בני ישראל השלימים שאינם ממתינים עד עת התמוטט עניני עולם הזה, רק כשהוא בתוקף בעושר וכבוד וכל עניני עולם הזה בשלימות, אז מצד טוב בחירתו מניח ועוזב כל עניני כבוד ועושר ועסקי עולם הזה, ובוחר בעסק עולם הבא ובדרכי תורה, על הארץ תישן וכו' (אבות פ"ו). וז"ש ויסעו מרעמסס, ר"ל שלא נסעו אחר שהי' מתרוסס, רק בחודש הראשון ט"ו יום שהוא התגברות כח עבודה זרה הנ"ל, וכמ"ש האלשי"ך דף צ"ד פ' בא. וז"ש ממחרת הפסח, ששחטו הפסח, ויצאו ביד רמה לעיני כל מצרים, ר"ל שהי' תאוה לעינים, כל עניני עולם הזה הנקרא מצרים הי' מלא תאוות עולם הזה בשלימות, ומ"מ יצאו מגדר תאוה זו לידבק ברוחני, ואח"כ ראו מצרים מקברים וכנ"ל, אבל הם כבר ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסכות.

כ״גובזה מבואר כמה ספיקות שזכר האלשי"ך, א', ל"ל ויסעו מרעמסס, כי נסיעה ראשונה שיצאו ממצרים אין צריך להזכירה, שהיא מציאות יציאת מצרים. ב' ל"ל הזמן יציאה ט"ו יום וכו'. ג', מה זה ביד רמה שהזכיר פה, וגם לעיני כל מצרים. ד', ל"ל פה ומצרים מקברים וכו'. ה', מה ענינו פה ובאלהיהם עשה שפטים. ו', כפל ויסעו מרעמסס וכו'. ז', תחלה אמר ויסעו מרעמסס וגו', ואח"כ אמר ויסעו בני ישראל מרעמסס וכו', יעו"ש. ולדברינו מבואר הכל, שזה מעלת תואר ב"ני ישראל, שויסעו מרעמסס קודם שראו מצרים מקברים, והוא על דרך (תהלים קיב, א) אשרי איש וכו', ודרשו (ע"ז יט.) כשהוא איש וכו', ומפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב) דרשו בזוהר וכו' (ח"ג פז:, רכז:), והבן.

כ״ד•

כ״הבפסוק ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה ויסעו מקברות התאוה ויחנו בחצ(י)רות ויסעו מחצירות ויחנו ברתמה וכו' עד ויחנו בלבנה (לג, טו-כ). ויש להבין תואר שמות המסעות אלו שנזכר בתורה לדורות, מה נפקא מינה.

כ״ווהנה מלבד הסוד הידוע לבאים בסוד ה', יש בו גם כן רמז ומוסר. ונראה לי שדרשו בש"ס (בכורות ה:) רפידים, שרפו ידם מדברי תורה וכו'. קשה, וכי בגנותן של ישראל דבר הכתוב.

כ״זונ"ל דזהו שבחן, וכבר זכרנו מ"ש בכתבים פירוש הש"ס (כתובות יז.) מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, כי התורה שלומד כשהוא רשע עליו נאמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי (תהלים נ, טז), וז"ש מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת תחלה, הקליפות, לשוב על מעשיו הרעים, תחלה סור מרע, ואח"כ ועשה טוב זה עסק תורה, שיהי' נחת רוח לשכינה הנק' הכנסת כלה וכו'.

כ״חונראה שזהו מה שאמרו חז"ל (מכילתא בחודש א) ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני (שמות יט, ב), מה תלמוד לומר, הלא כבר נאמר (שם יט, א) ביום הזה באו מדבר סיני, אלא להקיש וכו', מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה, עיין בפ' יתרו, יעו"ש. ויש להבין זה גופא מנלן ביאתן למדבר סיני שהיה בתשובה. ועוד, מה נפקא לן בלמוד זה שהי' נסיעתן מרפידים בתשובה ג"כ, אם ביאתן למדבר סיני הי' בתשובה די בזה.

כ״טולדברינו אתי שפיר, דיבואר קושיא חדא באידך, דהא מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, ואיך באו למדבר סיני ויחן שם נגד ההר (שמות יט, ב) לקבל התורה, ועל כרחך שכבר שבו בתשובה. וא"כ בא להקיש ג"כ מה ביאתן למדבר סיני הי' בתשובה כאמור, כך נסיעתן מרפידים מה שרפו ידם בדברי תורה, הוא בתשובה - ר"ל שישובו תחלה ואח"כ יעסקו בתורה. ומזה יצא להש"ס מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, וכפי' בכתבים הנ"ל.

ל׳והנה כדי לזכות בכתרה של תורה, צריך לילך בדרכי התורה, כמ"ש במשנה דאבות (פ"ו מ"ד), כך הוא דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו', שהוא היפך תאות ותענוגות עוה"ז, כמו שנאמר (עי' בראשית ג, ו) כי ראתה כי תאוה היא לעינים, וזהו דרך כל עוברי עבירה, מה שאין כן ההולך בדרכי התורה ילך בטח לזכות לשכון בחצריך של עולם הבא.

ל״אובזה יובן, ויסעו מרפידים, שרפו ידם בדברי תורה כדי לעשות תשובה, ואח"כ ויחנו במדבר סיני לקבלת התורה. ויצא לן מזה מוסר השכל לבטל ת"ת להוצאת המת, ואח"כ הכנסת כלה עסק התורה.

ל״בויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה. ר"ל, אחר שזכו שם במדבר סיני לקבל התורה, אז הלכו בדרכי התורה לקבר תאות עולם הזה, וז"ש ויחנו בקברות התאוה. ועי"ז זכו ויחנו בחצרות, כמ"ש (עי' תהלים סה, ה) לשכון חצריך וכו', ואחר שקישט את עצמו זכה לשכון חצריך, וכשהולך במדריגה יותר מזה, אחר שקישט את עצמו לקשט גם כן את אחרים, להשפיע בתורת חסד שעל לשונו להשיב רבים מעון, אז זוכה שישבע מטו"ב ביתך, שגורם גם למעלה ישפיע צדיק יסוד עליון הנק' טוב, אל השכינה נק' ביתך, ומאותו הברכה והשפע נוצר תאנה יאכל (פריו) [פריה] הוא ג"כ.

ל״גאך בזה צריך אזהרה כשאומר תוכחת מוסר בשער בת רבים, שלא יעבור על לא תלך רכיל בעמך (ויקרא יט, טז). ועל פי זה ביארתי פסוקי תהלים סימן מ' (י-יא) בשרתי צדק וגו', שפתי לא אכלא וגו' ואמתך תמיד יצרוני וגו', וכאשר ביארתי בפסוק (במדבר כא, ו) וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, והוא על פי משל, ששלח המלך את בנו למדינה אחרת, ושלח עמו ב' עבדים. ובהאריך הזמן שכח הבן מלך נמוסי מלכות ונאף ורצח וגנב וכו', וחזר בן המלך להיות כאחד מהמוני עם. וברח ממנו עבד אחד והלשין אל המלך וכו'. ואח"כ חזר וברח עבד ב', והתחנן אל המלך איך לא חס על בנו שנעשה פחות שבפחותים על ידי שהרחיקו ממנו וכו'. וז"ש ויסעו מחצירות ויחנו ברתמה, לדבר לשון הרע כפירוש רש"י.

ל״דועי"ז גורם מה שהוא עושה חטא קל כאלו, והמוני עם חטאין ופורצין גדר במעשה, וז"ש ויסעו מריתמה ויחנו ברימון, שהם הפושעים הנק' רימון, שהם פורצין גדר. וכמו ששמעתי כל שיש בידו למחות וכו' (שבת נד:).

ל״האמנם עי"ז שהוא מחוייב בדבר, יכול להוציא הרבים ידי חובתן, להתחבר עמהם על ידי חטא קל זה ולהעלותן ולטהרן, וז"ש ויסעו וגו' ויחנו בלבנה, ללבנם מחטאם, וכמו שכתבתי בפ' פנחס, לפי שהיו השבטים מבזין אותו לכך יחסו אחר אהרן (סוטה מג.) יעו"ש, וק"ל.

ל״ואמנם בדרך הלצה נ"ל ויסעו מרפידים, כיון שפירשו מדברי תורה ורפו ידם מדברי תורה נעשה שונא לחכמים, וכמ"ש חז"ל (פסחים מט:) פירש קשה מכולם. ומיד יתקנא באלו העוסקים בתורה הנקרא סיני, ליתן דופי בהם, וז"ש ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, ר"ל לדבר בת"ח הנק' סיני לזלזל אותן, וכאשר כתבתי משל לסוחר שהי' מקטין סחורתו בפני הלסטים, וביארתי שם על פי מ"ש בזוהר אל תראוני שאני שחרחורת (שה"ש א, ו) שלא יקנאו בהם, יעו"ש. ואחר שזלזלו הסחורה של עוסקי בתורה ועבודת ה', אז הותרה הרצועה להסיר תאוה מן החושקים בעבודת ה', וכמו שביארתי נאצו קדוש ישראל ועי"ז נזורו אחור (ישעיה א, ד). וז"ש ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה, שקברו התאוה שהיו חושקים ומתאוים לעבודתו ית'.

ל״זואחר שקברו תאוה זו נסעו לחצרות, על דרך שביארתי פסוק (במדבר יג, יט) במחנים או במבצרים, כי ערי מבצר, שיש שם עץ לבא מפניך במצור (דברים כ, יט), כ' בזוהר (ח"ג רב.:) שיש שם תלמיד חכם שנותן להם עצה לשוב בתשובה, שהוא במצור מפני הפורעניות, יעו"ש. והיפך מזה ערי חצירות, שהולכין לתומם מבית לבית מחצר לחצר, איש כל הישר בעיניו יעשה. או יש לומר ויחנו בחצירות, שתמיד חונים בחצר השר, ושם אי אפשר בלי לשון הרע, וז"ש ויסעו מחצירות ויחנו בריתמה, על שם לשון הרע.

ל״חומשם יסעו ויחנו ברימון פרץ, כי פושעי ישראל מלאים מצות כרימון (עירובין יט.). ור"ל שמוסיפין מצות, לומר מצוה להתגבר על ישראל אצל הפריץ, או למסור ממון ישראל זה לפריץ, וז"ש רימו"ן פ"ריץ.

ל״טומשם כאשר יש לו שם ויד אצל פריץ, אז ויחנו בלבנה, מחזיק שאין בו שמץ חטא רק כולו לבן. ואז ויחנו בריסה, סרה דרכו מה', עד שנתמלא סאתו אז ויחנו בקהלתה כמו ויקהל עליהם קרח (במדבר טז, יט), לחלוק על משה, וכיוצא בזה לחלוק על עובדי הש"י.

מ׳ואז ויחנו בהר שפר, כי הצדיק נמשל היצה"ר אצלו כהר (סוכה נב.), ושפר נעשה, שנוטל זכיות הרשע, כמו שביארתי ויקח קרח וכו' (במדבר, טז, א), ונותן לו עונותיו, על ראש רשעים יחנו, ואז ויחנו בחרדה של גיהנם כמ"ש (בראשית כז, לג) ויחרד יצחק, שראה גיהנם (תנחומא ברכה א).

מ״אובאבוד רשעים רנה ושירה, וז"ש ויחנו במקהלות, כמ"ש (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו ה', לומר שירה ורנה. ואז ויחנו בתחת, איש תחת גפנו ותחת תאנו, או' ר"ל ואתן אדם תחתיך (ישעיה מג, ד), וכמ"ש (ישעיה יג, יב) אוקיר אנוש מפז.

מ״בועל פי זה נבאר ש"ס דבבא בתרא פרק הספינה (עד.), אמר רבה בר בר חנה אמר לי ההוא טייעא תא אחוי לך טורא דסיני, אזלי וחזאי דהדרן ליה עקרבי וקיימן כי חמרי חיורתי, ושמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מפר וכו'. עיין מזה בספר יד יוסף דף קל"ה ע"ב, יעו"ש.

מ״גונ"ל דמצינו (כתובות קיא.) שהקדוש ברוך הוא השביע לישראל שלא ימרדו באומות ויצאו מהגלות, רק יסבלו הגלות עד עת קץ. אמנם שיש ג' מיני גלות, א' גלות ישראל מהאומות, ב' גלות הת"ח מאנשי המוני עם, כמ"ש רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ וכו' (פסחים מט:). ג', גלות שלומי אמוני ישראל עובדי ה', מהלומדים שלא לשמה רק להתפאר ולכבוד, וכמ"ש במ"א שלום רב לאוהבי תורתיך (תהלים קיט, קסה), היינו הלומדים לשמה, אבל וכו', וזה הגלות קשה מכולם שהיא קשה מכולם, וכמ"ש בזוהר שזהו שאור שבעיסה המעכב עבודת ה', מה שאין כן אינך וכו'. א"כ המוני עם יש להם גלות א', והלומדים ב', והכשרים ג'.

מ״דובזה יובן רבה בר בר חנה אמר לי ההוא טייעא שהוא פנחס זה אליהו, שעושה שלום, וכן לעתיד הנני שולח את אלי' וגו' (מלאכי ג, כג), היפך הגלות, שהוא גלות ג' הקשה מכולן.

מ״הוז"ש תא אחוי לך טורא דסיני, שהם הת"ח הנק' סיני כנודע, וגם שפל ברך כמו סיני. דהדרן לי' עקרבי, ר"ל שהם מסובבין בג' מיני גלות דהדרן לי' עקרבי העוקצין אותן, א' גלות בכלל האומה ישראלית מן האומות, ב' גלות מהמוני עם, וכמאמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור - ור"ל, כי נשיכת איש המוני אינו כנשיכת חמור, שכ' בזוהר (ח"ג ערה:) חמור ראשי תיבות חכם מופלא ורב רבנן וכו', כי הלמדן הנושך שהוא נשיכת חמור מפליא ברשעותו יותר, וכמ"ש היעב"ץ (אבות פ"ג מי"א) בשם רבינו יונה, ביאור פסוק (משלי יז, טז) למה זה מחיר ביד כסיל ולב אין וכו', שהחכמה שבו פועל רע יותר וכו'. ג' גלות מהלומדין שלא לשם שמים שנק' חמור, וביותר כשהם בגדר חסידה לבינה המראים חסידות, וכמאמר הש"ס דקדושין (סוטה כב:) אל תתירא מן הפרושים רק מן הצבועים, וז"ש וקיימן כי חמרי חוורתי, שהוא גלות החמור מכולן שנק' שאור שבעיסה דבוק בו.

מ״ווז"ש אוי לי שנשבעתי על גלות זה, שיסבלו התלמידי חכמים, הנוגע לו ביט[ו]ל עבודת ה', וז"ש אוי לי, ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי, כי יש הפרה, שלא היה כוונתו בשבועה זו על הנוגע בכבודו ית' ובעבודתו.

מ״זוז"ש שאמרו לו כל אבא ח"מרא, ר"ל כמו חמור הנ"ל השונאים לתלמידי חכמים עובדי ה', דהיה לך לומר מופר אם אתה מצטער בגלות הת"ח, שסובלים בעבודת ה' מהלומדים נביאי הבעל, אשר עבורם נחרב הבית כמ"ש (איכה ב, יד) נביאיך חזו לך שוא ותפל וגו'.

מ״חואיהו סבר דלמא שבועתא דמבול קאמר, ור"ל כי ענין מי המבול שנפתח ארובות השמים, הוא רמז לעולם התוהו קודם עולם התיקון בסוד ז' מלכים קדמאין לרוב חשקם והתמדתן בדביקות ועבודת ה' בטלו ממציאות ומתו. מה שאין כן אח"כ ויסכרו מעינות תהום רבה (בראשית ח, ב), שיהיה ע"י צנורות דקים לקיום העולם. וזהו השבועה (שם ט, טו) ולא יהיה המים למבול דייקא, שלא ירבו מימי השפע לרוב, רק כדי שיוכלו לסבול. וא"כ גם אלו הלומדין המבטלין לפעמים הוא לתועלת שיהיה יתרון אור מן החושך, וכמו ששמעתי ממורי ביא[ו]ר מדרש (בר"ר ג, י) וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א, ד), אלו מעשיהן של צדיקים וכו', יעו"ש, א"כ הביטול הוא התיקון, לכך לא אמר מופר. ועיין מה שבארתי שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), גם הנגדיות והביטול הוא לתועלת, והוא יד פשוטה ממנו יתברך לקבלו וכו'.

מ״טושפיר הבין רבה בר בר חנה, והבן מאוד רבה בר בר חנה, וסרה הקושיא בש"ס לרבה דא"כ אוי לי למה, לפי הנ"ל מבואר דלא קשה מידי, והבן.

נ׳תם ונשלם ספר במדבר בעזרת האל