תולדות יעקב יוסף, פנחסToldot Yaakov Yosef, Pinchas

א׳מצוה - ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' וגו', שעיר עזים אחד לחטאת (כח, יא-טו).

ב׳ומבואר ברעיא מהימנא (פינחס) דף רמ"ח ע"ב: אשכחנא בספרא דחנוך, כמה דבר"ח דאתדכיאת סיהרא לאתקרבא בבעלה, איצטריך למיהב לס"א חולקא חדא וכו'.

ג׳לבאר זה נ"ל דשמעתי ממורי פירוש הפסוק (תהלים סט, כח) כי [אתה] אשר הכית רדפו, תנה עון על עונם ימחו מספר חיים. והקשה, הא לכאורה איפכא משמע, שעשו שליחות הקדוש ברוך הוא, ולמה יענשו.

ד׳וביאר על פי משל, שהיה מלכות א' אדוק מאוד בעבודה זרה הידוע באדום. ופעם אחת עשה משתה לכמה שרי מדינות ומלכים, ובטוב לבו ביין שאל את פי כל שרי מדינה ומדינה על מהות ע"ז שלו, והשיבו כל אחד את אשר עם לבבו, אף שיש לכל אחד ע"ז מיוחדת, מ"מ הודו קצת לע"ז שלו שהיה נביא, וזה אמר בכה וזה בכה. ובהגיע לשאול פי היהודים, אמר שהיה אותו האיש אדם רשע מישראל. וחרפה היה לו מאוד למלך, למיצר לו אמר לו נמשיל לך משל, שהיה איש אחד בקי באבנים טובות, והיה לו אבן שהי' בו רימה באופן שלא יצליח לכל דבר ואינו שוה אף פרוטה א', מה עשה כסות ולשון שינה איך שהוא איש עובד אדמה, ויש לו למכור אבן א' באין מבין מהות האבן, ומכר לאיש א' בכמה זהובים, וכן הוא מכר לחבירו וחבירו לחבירו עד שהגיע למלך. ובהגיע לרשות המלך קרא לכל מביני האבנים טובים שיאמר ערך האבן, ובא והפריז על ערך האבן להחניף למלך, עד שהגיע לשאול פי אותו המבין שמכר האבן, ואמר שאינו שוה כלום כי יש בו חסרון, וחרה למלך עד מאוד. והשיב זה האיש הלא אני הוא שהחלפתי שמלותי ומכרתי אבן זה, וממני הוא. כך הענין בע"ז, שאותו האיש הוא מזרע ישראל, ומי יודע מהותו יותר ממנו.

ה׳ובכך מובן מ"ש דוד אל הקדוש ברוך הוא, כי נודע שאין הקדוש ברוך הוא מייסר את הצדיק כי אם על ידי אדם רשע, ולא על ידי צדיק אחר, וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו, יד), דהל"ל ידון אנכי, מה שאין כן דן משמע כבר דן אנכי. וצ"ל דבאמת כך הוא, כי קודם שמייסר את הצדיק כבר נידון הרשע אשר ראוי להענש בלאו הכי מצד מעשיו הרעים, נידון אשר על ידו יהיה יסורי הצדיק, ואז עדי אובד הרשע, וכמ"ש בכתבים בעת אשר שליט האדם באדם לרע לו של המיצר, כי הצדיק מברר הניצוצין שהם מאנין תבירין, על ידי יסורין שנתיסר על ידי הרשע, והצדיק עולה ורשע יורד תחתיו שמה, בסוד שעיר עזים לחטאת דראש חודש, יעו"ש.

ו׳וזה שאמר כי את[ה] אשר הכית רדפו, כי אתה היודע האמת שעל ידו נתיסר הצדיק וע"כ רשע הוא, והראי', כי אשר רצית להכות נעשה על ידם, שהם רדפו אותו. וא"כ נגזר דינו להענש, לכך תנה עון זה ג"כ על עונם וימחו מספר חיים, ודפח"ח.

ז׳ובזה יובן ובראשי חדשיכם וכו'. כי על ידי העוונות הישראל, בפשעינו שולחה אמנו, ועל ידי תשובה תשוב ה' לעלות למקומה הרמתה, ובהתחדש כנשר נעורי' על ידי תשובתינו, דאתדכיאת סיהרא לאתקרבא בבעלה, וזהו ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה', ועל ידי יסורין שנתייסרו ישראל על ידי רשעים בימי הגלות, בכלל אומה ישראל בין האומות, או גלות איש פרטי הצדיק שנתייסר על ידי רשע, ושב בתשובה וחדש ושפר מעשיו, והשכינה עולה לה' ע"י, אז שעיר עזים אחד לחטאת, איצטריך למיהב לס"א חולקא, בסוד שעיר המשתלח, כך זה הצדיק עולה ורשע יורד תחתיו. וכאשר יתמו חטאים אז ברכי נפשי את ה' (תהלים קד, לה), שיתקדש שם שמים ויהי' זיווג ויחוד במדות עליונות א' במהרה בימינו, והבן.

ח׳•

ט׳מצוה - תקיעת שופר

י׳כתב הרמב"ם פ"א מהלכות שופר (ה"א-ה"ד) וז"ל: מצות עשה לשמוע תרועת שופר בראש השנה שנק' יום תרועה יהיה לכם וכו' (במדבר כט, א), יעו"ש.

י״אקודם שנבאר זה אציע לפניך דברי הרמב"ם מה שכתב בהלכות תשובה (פ"ג ה"א-ה"ה) וז"ל: כל אחד מבני אדם יש לו זכיות ועוונות, מי שזכיותיו יתירות על עוונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתירות רשע, מחצה על מחצה בינוני. וכן המדינה אם היו זכיות כל יושביה מרובים על עוונותיהן הרי זו צדקת, ואם היו עוונותיהן מרובות הרי זו רשעה. וכן כל העולם כולו. אדם שעוונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו, וכן מדינה שעוונותי' מרובין מיד היא אובדת שנאמר (בראשית יח, כ) זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו', וכן כל העולם כולו שנאמר (בראשית ו, ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכו'. ושיקול זה אינו לפי המנין של זכיות והעוונות, אלא לפי גודלם, יש זכות א' נגד כמה עוונות שנאמר (מלכים א יד, יג) יען נמצא בו דבר טוב, ויש עון א' נגד כמה זכיות שנאמר (קהלת ט, יח) וחוטא א' יאבד טובה הרבה, ואל דעות ה' יודע ערכן. וכשם ששוקלים עוונות אדם עם זכיותיו בשעת מיתתו, כך בכל ר"ה, מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, והבינונים תולין אותו עד יה"כ, אם עשה תשובה נחתם לחיים, ואם לאו נחתם למיתה. אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר עורו ישינים מתרדימתכם וכו'.

י״בועל פי זה יבואר ירושלמי, מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזלי' וכו'. והענין, דאיתא בש"ס דע"ז (יט.) אשרי איש (תהלים קיב, א), שהוא עושה תשובה כשהוא איש. וז"ש מאן דדמיך בתחלת שנותיו, והוא בריש שתא כמו נפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה), דאמר לשון יחיד, וק"ל.

י״גוהספיקות רבו בזה, א' קושית הראב"ד ז"ל, אדם שעוונותיו מרובין מיד מת ברשעו, אמר אברהם, לא כמו שהוא סובר מה שאמרו בש"ס (ר"ה טז:) רשעים נחתמין לאלתר למיתה, שמיד מתים, ואינו כן, כי יש רשעים חיים הרבה, אלא נחתמין לאלתר שלא ימלאו ימיהם שני הדור שנגזרו עליו, כמ"ש ביבמות (נ.) עכ"ל. והנה יש לחפש ולתרץ קושייתו, כי איך יתכן שיטעה הרמב"ם בפירוש הש"ס כמו שחשב הראב"ד.

י״דב' קשה, מנ"ל להרמב"ם ששוקלין זכיות עם עוונות של אדם בשעת מיתה, מה שלא נזכר רמז מזה בש"ס, כי אם ג' ספרים נפתחין בראש השנה, וג' כיתות ליום הדין דהיינו ליום התחיה, וכמ"ש רש"י (שם ד"ה ליום הדין) ותוספות (שם ד"ה ליום הדין), אבל שיהיה שיקול בשעת מיתה לא נזכר מזה כלל. וע"כ לומר דהרמב"ם מפרש ג' כיתות ליום הדין היינו ליום המיתה, וכ"כ הרב לחם משנה ע"ש. אך קשה ממה נפשך, או להרמב"ם או לרש"י ותוספות. ואם אפשר לפרש דמ"ש בש"ס ג' כיתות דקאי על הדין בעוה"ז כמ"ש הרמב"ם, דהיינו בשעת מיתה, א"כ מה ראו על ככה רש"י ותוספות דמפרשי ליום התחי', והוא נגד הסברא.

ט״וועוד דקשה קושית הרי"ף (בע"י ד"ה ג' כתות), דהתוספות עצמן (ד"ה ליום הדין) כתבו דניד[ו]ן האדם לאחר מיתה, א"כ למה חזר לדונם ליום התחיה, ע"ש. והתוספ[ו]ת תרצו, אע"פ שכבר ניד[ו]ן לאחר מיתה לגהינם או לגן עדן, עדין יהיה להם דין אחר אם יזכו לעוה"ב וכו'. ועדין קשה לי, למה בחד דינא אינם נידונין דין גיהנם ועדן ותחי', דאין שייך לומר שמא יזכה ביני לביני כמו בעוה"ז, דאין מעשה וחשבון בשאול (קהלת ט, י). ומלבד כ"ז יתפרש יותר בעז"ה מעין ג' ספרים הנ"ל דקאי בעוה"ז, כמ"ש הרמב"ם ליום המיתה.

ט״זוצ"ל דאי אפשר לפרש כך, דהא מ"ש בג' ספרים בראש השנה רשעים נחתמין לאלתר למיתה, היינו לשני דורות, באיזה שנה ימות, כמ"ש הראב"ד הנ"ל. ואחר שכבר נידון מאז למיתה בעת ההיא ונחתם כך, שוב אין צריך לחזור לדונו בשעת מיתה אם ימות אם לאו, דכבר דינו פסוק, ולכך הוצרכו לפרש דקאי ליום התחיה. א"כ הדרא קושיא על הרמב"ם, איך מפרש ג' כיתות ליום הדין דהיינו ליום המיתה, וזה אינו כאמור.

י״זג' קשה, מנין להרמב"ם זה שכתב השיקול אינו לפי המנין זכיות ועוונות רק לפי גודלם, שהוא נגד הסברא ונגד כל מפרשים, דמשמע רוב זכיות הוא לפי המנין. וכתב דנפקא לי' מדכתיב (עי' קהלת ט, יח) וחוטא אחד יאבד טובות הרבה וכו'. וקשה, מידי חטא כתיב, חוטא כתיב, דמשמע דקאי על אדם חוטא שכמה עוונות וחטאים יש לו, עד שמכריע מנין עוונותיו את זכיותיו, ומנלן דחטא אחד מכריע נגד כמה זכיות. וכי תימא הא בש"ס דפ"ק דקדושין (מ:) דריש ג"כ וחוטא אחד, בשביל חטא יחידי שחטא אבד ממנו טובות הרבה וכו', זה אינו, דשם אמרינן לעולם יראה אדם את עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לזכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לחוב, שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה, בשביל חטא יחידי וכו'. הרי איירי שם במי שיש לו מחצה עוונות, ובחטא זה מכריע לרוב עוונות. וא"כ אדרבה מש"ס זה תקשי להרמב"ם שהוא נגד הש"ס, איך מפרש דחטא אחד שוקל יותר מהרבה זכיות.

י״חועוד, (דראב"ע) דרבי אלעזר ברבי שמעון שם אמר, לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד אחר רובו, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לזכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לחוב, שנאמר וחוטא אחד וגו'. וכתב מוהרש"א, משום דלת"ק משמע חוטא א' מלשון חטא א', מה שאין כן לראב"ש חוטא ממש קאמר, דיחיד מכריע לרבים וכו'. הרי משמע שהעולם היו מחצה למחצה, ועל ידי חוטא זה שחטא חטא יחידי זה יותר על מחצה עוונות שלו, אז מכריע את עצמו והעולם, מה שאין כן בלאו הכי, וקשה להרמב"ם.

י״טד' קשה, מה שהקשה בלחם משנה, שכתב הרמב"ם מיד מת ברשעו, וז"ל: קשה לזה, דהא ראינו כמה צדיקים מתים וכמה רשעים חיים [הגם דבביאור קושי' הראב"ד יתורץ זה, וק"ל].

כ׳ה' קשה בצחות לשון הרמב"ם שהוא על צד הדקדוק הגמור, כנודע איך הטור והפוסקים ואינך מדקדקים בלשונו, וא"כ מה זה שכתב ברישא בדין היחיד מי שזכיותיו יתירות על עוונותיו וכו', ואח"כ בדין כללות המדינה והעולם כתב לשון מרובים הלא דבר הוא.

כ״או' קשה, הלא עיקר הדברים לפי מה שסובר הרמב"ם, שבתחלה נידונים היחידים שבכל עיר ועיר, ואח"כ המדינה ואח"כ כל העולם. וקשה למה לי דין היחידים תחלה אחר שנידונים בכללות, ובתר רובא דעלמא אזיל.

כ״בוכי תימא כמו שכתוב בלחם משנה, שאם תמצא המדינה והעולם רוב עוונות, אז יצילו היחידים שנמצאו צדיקים כמו שמצינו בסדום שניצול לוט מתוך ההפכה וכו'.

כ״גאך דלפי זה קשה לי בדברי הרמב"ם קיצ[ו]ר או סתירה, והוא דקשה קיצור הנ"ל, ל"ל דין פרטי קודם דין כללי, וצ"ל כנ"ל להציל יחידים שנמצאו צדיקים בדין הפרטי, אם כן מה זה שאמר אברהם להש"י אחר שאמר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו' (בראשית יח, כ), האף תספה צדיק עם רשע (שם יח, כג), וכי לא ידע שזה עיקר טעמו ית' לדון קודם דין הכללי של המדינה דן תחילה דין פרטי להציל הצדיק מכללי המדינה שהם הרשעים, ומה זה שהתרעם האף תספה צדיק עם רשע. וכי תימא דמסדום הוא דנלמוד שיש דין פרטי קודם דין הכללי מטעם האמור, והוא מדמצינו שניצול לוט, וכמ"ש לחם משנה הנ"ל, א"כ מעתה יש סתירה להרמב"ם במ"ש בדין המדינה שאם רובה עוונות מיד אובדת, ונלמוד מסדום כנ"ל, וקשה הא מצינו בסדום אם היו חמשים צדיקים או וכו', עד עשרה צדיקים בכל המדינה ונשאתי לכל המקום בעבורם, והוא נגד הדין שכתב הרמב"ם. וכן הקשה בלחם משנה, ותירץ וז"ל: מפני תפלת אברהם הי' נמחל להם, אע"פ שאין הדין כן ע"כ. א"כ השתא י"ל מה שניצולו יחידים בסדום הי' ג"כ בשביל תפלת אברהם, ומנ"ל שאם הרוב חייב שהוא מציל יחידים שנמצאו צדיקים, ואי מסדום, משם אין ראי', די"ל שעשה הש"י לפנים משורת הדין עבור אברהם, ול"ל דין יחידים, באופן דקשה ממה נפשך, או קיצור או סתירה, כאמור.

כ״דהגם דלולי דברי הרב לחם משנה הי' אפשר לפרש דברי הרמב"ם, דלכך בעי תחלה דין פרטי קודם דין הכללי, מטעם המבואר בש"ס דקדושין (מ:) הנ"ל, אמר רבי אלעזר ברבי שמעון לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד אחר רובו, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו והעולם לכף זכות וכו'. והקשה מוהרש"א, מאחר דרבי אלעזר ברבי שמעון מפרש חוטא אחד כמשמעו, דאדם יחיד מכריע רבים לזכות או לחוב, א"כ ל"ל והיחיד נידון אחר רובו לזכות וכו', דהא לא איירי בהכרעת היחיד רק בהכרעת העולם. ותירץ, וי"ל דאלו הי' אותו יחיד עצמו רוב עוונות, גם אם הי' העולם מחצה על מחצה לא הי' יכול הוא להכריע על ידי מצוה אחת שעשה את כל העולם לזכות, כיון דהוא גופו יש לו רוב עוונות והוא אינו זוכה במצוה זו, איך יזכו רבים על ידו, ועל דרך קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים (ב"מ קז:), עכ"ל.

כ״הא"כ הרי מבואר מדברי התנא הנ"ל, שאי אפשר שיכריע הזכות של היחיד כללות המדינה והעולם, כי אם שהוא עצמו מוכרע לזכות. ולכך שפיר כתב הרמב"ם דבעי דין היחיד תחלה ואח"כ דין הכללי, אם יהי' כדאי זה היחיד להכריע את העולם לזכות וכו', ואתי שפיר. ואם כן אין טעם דין פרטי כמשמעות לחם משנה, רק כאמור. אפס, שבצירוף קושיא אחרת שעל הרמב"ם, יבואר קושיא זו גם כן באופן אחר.

כ״וז' קשה, דהל"ל כסדר, מאחר שלפי דבריו יש ב' מיני דין בעוה"ז, א' תדיר בכל שנה בראש השנה, ואחד בשעת מיתה, א"כ ה"ל להקדים דין ראש השנה שבכל שנה, קודם לדין שבשעת מיתה לסוף ימיו של אדם. וכן הוא מסודר בש"ס, תחלה ג' ספרים נפתחים בראש השנה, ואחר כך ג' כיתות ליום הדין, שלפי דברי הרמב"ם היינו דין שבשעת מיתה.

כ״זח' קשה, דתלי תניא בדלא תניא, דאמר כשם ששוקלין בשעת מיתה כך בכל שנה בראש השנה וכו'. ודין ראש השנה מפורש בש"ס לכ"ע, ומפורש בפסוקים, מה שאין כן דין דשעת מיתה אינו מפורש בש"ס לרש"י ותוס', וגם משמעות הפסוקים דקאי ליום התחי', וכמ"ש הרי"ף. הגם דהרמב"ם מפרש סוגיא זו דג' כיתות ליום הדין, אדין דשעת מיתה, מ"מ הל"ל כשם ששוקלין בראש השנה דהוא לכולי עלמא, כך ג' כיתות ליום הדין לשיטתו.

כ״חט' קשה, בינונים נקט בלשון עשה תשובה, משמע דווקא עשה תשובה ולא זכות אחר נוסף על מחצה זכיות שיש לו כבר, והוא היפך הש"ס דנקטו זכו' וכו', דמשמע דגם תוספת א' זכות שעשה מהני להכריע לזכות, מאחר דהוה רוב זכיות עם הזכות שעשה.

כ״ט[הגם די"ל בצחות לשונו ביאר הקושיא שעליו, ובש"ס ג"כ הקשו המפרשים למה בלא זכות בינונים נכתבים למיתה, דעדיין הוא שקול, וכן הקשה בלחם משנה (ה"ג), ותירץ דבאלו עשרת ימי תשובה חייב לעשות תשובה, ואם לא עשה הרי עון א' נוסף על עוונות, עכ"ל. וז"ש הרמב"ם אם עשה תשובה, ואם לאו וכו'].

ל׳י' קשה, באיזה אופן יהי' כוונת התשובה, אם על כל עוונותיו, א"כ מאי אריא בינוני, אפילו רשע גמור אין לך דבר שעומד בפני התשובה, כמאמר רבי יצחק בש"ס דראש השנה (טז.) יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. וע"כ בעושה תשובה על חטא אחד נמי קאמר, דמהני דנמחק עון אחד ונשאר זכיות רוב, א"כ ה"ל לפרש כמו בש"ס זכו וכו', דבעושה זכות א' יותר ג"כ הוי רוב זכיות, כמו בעושה תשובה על עון אחד, שנמחק ונשאר זכיות רוב.

ל״אועל פי ביא[ו]ר קושיא ט' יבואר זה ג"כ, שאם לא עשה תשובה ונוסף עון אחד, גם שעשה זכות א' נשאר שקול, וכתיבה וחתימה אינו כי אם ברוב, ודוק.

ל״בוכדי לבאר אלו הספיקות הנ"ל, נבאר ש"ס בראש השנה, וכאשר אחד באחד יגשו יבוארו אלו באלו.

ל״גדאיתא בדף י"ו (ע"א) מתני' בד' פרקים העולם נידון כו', בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים לג, טו) היוצר יחד לבם כו'. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן ג' ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינונים, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים למיתה, בינונים עד יוה"כ, זכו וכו'. תניא בית שמאי אומרים ג' כיתות ליום הדין וכו', ובית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד, היכי עביד, רבי אלעזר אומר כובש, שנאמר (מיכה ז, יט) יכבוש עוונותינו. רבי יוסי ברבי חנינא אומר נושא, שנאמר (שמות לד, ז) נושא עון. תנא דבי רבי ישמעאל מעביר ראשון, וכך הוא המדה. אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק, דאי איכא רובא עוונות מיחשב בהדייהו.

ל״דוכתבו התוספות בד"ה ונחתמין לאלתר לחיים, מדקחשיב בינונים, משמע דצדיקים גמורים קרי למי שזכיותיו מרובים, ורשעים גמורים למי שעוונותיו מרובים, ולפעמים הצדיקים נחתמים למיתה ורשעים לחיים דכתיב (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו וגו', וכל זה דקרי הכי גבי רשעים גמורים מיתה ולצדיקים גמורים חיים, היינו חיי עולם הבא, עכ"ל.

ל״הוכדי לעורר על הספיקות שבסוגיא זו עם שיטת התוספות, הוא, א' יש לדקדק בלשון המשנה כל ב"אי עולם עוברין וכו', דהל"ל כל בני עולם וכו'. ב' קשה, קושיית מוהרש"א מאי טעמא באינך ד' פרקים אמר נידון משמע דין גמור, ובראש השנה נקט עוברין וכו'. ג' קשה, דלשון עוברין משמע העברה ומחילה, כמה שכתוב (שמואל ב יב, יג) גם ה' העביר חטאתך לא תמות, והוא נגד והיפך משמעות הדין דפתח בי' בד' פרקים העולם ניד[ו]ן. ד' קשה, דרבי יוחנן אמר ג' ספרים נפתחים בראש השנה, ובש"ס אמר אח"כ ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו בראש השנה, משמע שיש יותר מג' ספרים. ה' קשה, הא ע"כ בכל כללות העולם אי אפשר למצוא יותר מג' כיתות, צדיק ורשע ובינוני, בוודאי סגי בג' ספרים, וקשה לההיא דאיתא ספרי חיים כו', וכי לא סגי בספר אחד לחיים, וכן וכו'.

ל״וו' קשה, דאמר ג' ספרים, אחד של רשעים וכו', דפתח ברשעים ומפרש צדיקים תחילה, דאמר צדיקים גמורים נחתמין לאלתר לחיים. ז' קשה, מאי לאלתר, דהל"ל בקיצור צדיקים גמורים נחתמין לחיים, וממילא נדע דהוא לאלתר בראש השנה, דהא בינונים עד יוה"כ. ח', קשה קושיא המפורסמת, דהא מצינו צדיקים מתים ורשעים חיים. ובזה יש ג' תירוצים, הרמב"ן פירש, צדיק בדינו קאמר. והרמב"ם אמר, דעוני ויסורין למיתה יחשוב, וההצלחה נקרא חיים. והתוספות כת', דהיינו דחיים ומות האמור כאן היינו לחיי עוה"ב, ועיין במקום אחר מה שכתבתי ביאור דברי תוספות הנ"ל, יעו"ש. ט' קשה קושית המפרשים, בינונים אם לא זכו עדיין הם שקולים, ולמה נכתבין למיתה.

ל״זי' קשה, ענין כובש ונושא, במאי פליגי רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא. וגם פירוש כובש ונושא, דאי כפירוש רש"י, הוא סותר למ"ש בעירובין. וגם תנא דבי רבי ישמעאל, אי קאי אדסמוך, מאי תנא וכו', כאלו הוא ענין בפני עצמו. וגם במ"ש וכן המדה, דפירש רש"י כך המנהג, וקשה דהא הוא רק בעת התחי' שהוא פעם אחת בעולם, ואין שייך בזה מנהג. ושאר הספיקות נזכר בפנים, עיין עליהם.

ל״חונראה לי לבאר עשר ספיקות שעל הרמב"ם בעשר שעל הש"ס, דיבוארו אלו באלו. וסגנון ביאור קושי' שעל הרמב"ם הוא כך, דאם הי' קושיא א' לבד בלא קושיא ב' הי' אפשר לבאר דלא קשה מידי, רק דאז תקשי קושיא ב', ויבואר עוד קושיא ג', וקושיות ד"ה היה אפשר לבאר זה בזה, אפס דאז וכו'.

ל״טוהוא, דקושיא א' שהקשה הראב"ד על הרמב"ם, נראה דאין מקום לקושיא זו כלל, כי הרמב"ם איירי כאן בדין דשעת מיתה, ואח"כ אמר כשם ששוקלין בשעת מיתה כך שוקלין בכל שנה בראש השנה וכו'. ואם כן יש לומר דהרמב"ם סבירא לי' כפירוש הש"ס במ"ש ונחתמין הרשעים גמורים לאלתר למיתה בראש השנה, כמו שסבירא לי' להראב"ד, דרק החתימה הוא לאלתר בראש השנה, אבל המיתה הוא לאחר כמה שנים דשני דורות, מיהו באותו דין דזמן מיתה דנידון לסברת הרמב"ם, אם נמצא רשע מיד מת ברשעו. ודין זה חוץ מראש השנה הנזכר בש"ס ג' ספרים נפתחים כו', ואם כן אין מקום לקושיית הראב"ד על הרמב"ם כלל.

מ׳אך לפי זה קשיא קושיא ב', מאחר דמסכים הרמב"ם לסברת הראב"ד דבראש השנה נידון שני דורות באיזה שנה וזמן ימות, ונכתב ונחתם, ל"ל שוב דין שני בשעת המיתה אם ימות או לאו, דכבר דינו חתום. דמשום זה לא רצו התוספות ורש"י לפרש כך דג' כיתות ליום הדין, רק לעולם הבא. והדרא קושיא מנלן זה דיש דין שני בשעת המות.

מ״אונ"ל דיבואר קושיא ב' על ידי קושיא ג', ואלו ב' קושיות יבוארו על ידי ב' קושיות אחרות שהם קושיות ד"ה הסמוכין. והוא דקשה קושיא ג', מנ"ל דהשיקול לפי גודלם וכו'. והי' אפשר לתרץ על ידי קושיא ד', קושיית לחם משנה, דהרי מצינו דצדיקים מתים ורשעים חיים וכו'. ונראה דמכח קושיא זו פירש הרמב"ם דהשיקול אינו לפי מנין הזכיות, אלא לפי דעתו יתברך היודע ערכן, ואז אפשר שיראה לנו שהוא רשע גמור, ועשה מצוה א' שבעבורה יזכה, כמ"ש (מלכים א יד, יג) יען כי נמצא בו דבר טוב, וההיפך בצדיק כו'. וכ"כ בכסף משנה לתרץ קושית הראב"ד ע"ש. אפס דהוי תדע מהקושיא דלעיל מנ"ל דבתר גודלם אזלינן ולא לפי מנין, ואי מכח ק', הלא שערי התירוצים לא ננעלו, הרמב"ן לשיטתו בקושיא זו, והתוספות לשיטתן.

מ״בלכך נראה לי דיבואר על ידי קושיא ה' כנ"ל למה נקט בדין פרטי יתירות ובדין הכללי מרובין. ונ"ל דבא בצחות לשונו להשמיענו חלוקי דיני המשקל שבזכיות ועונות היחיד, לבין דין זכיות ועונות כללי המדינה או העולם, להקל בדיני הציבור, כמו שמצינו (איוב לו, ה) אל כביר לא ימאס. וכן בדין מעביר ראשון ראשון, שכתב הרמב"ם להקל בדין העבירה בציבור יותר מביחיד ע"ש, וה"נ כך.

מ״גוהוא, דמצינו בש"ס דחולין (עו:) ובטור יורה דעה סימן נ"ו, א"ר זבדי ג' חוטי הוו, א' אלימי וב' קטיני, נפסק אלימי אזדא רוב בנין, אפסיק קטיני אזדא רוב מנין. מר בר רב אשי מתני לקולא, באפסק אלימי כשר דנשאר רוב מנין, ובאיפסק קטיני כשר שנשאר רוב בנין, וכך הלכה. יעו"ש בדברי הרא"ש דמקיל בנפסק האלימי לגמרי, וגם מיעוט קטיני, אחר שנשאר רוב מנין. וה"ה בנפסק קטיני לגמרי, ומהאלימי ג"כ נפסק כו', ע"ש. העולה משם, דהלכה פסוקה דיש לילך אחר רוב בנין או רוב מנין כדי להקל. וה"נ בשיקול הזכיות והעונות, יש לפנינו ב' דרכים, או לפי רוב מנין, או לפי רוב בנין שהוא גודלם וכבדן, ואזיל הקדוש ברוך הוא בכל א' לקולא, שאם בגודלן לא יהי' רוב בזכיות להכריע רוב העוונות שהן כבדים וגדולים, ובמנין יהי' רוב זכיות, אזיל הש"י בתר מנין. וכשלא יהי' רוב זכיות במנין רק בגדלם, אזיל בתר גודלם.

מ״דוזה יהי' מרומז בפסוק (בראשית יח, כ) זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה. דלכאורה ל"ל כפל. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דבא להודיע לאברהם שהם רוב עוונות בתרתי כנ"ל, שהם במנין וז"ש כי רבה, גם בגדלן וכבדן וז"ש כי כבדה, באופן שאין מקום התנצלות עבורם להקל בדינם, כי רב"ה וגם כבד"ה, וק"ל.

מ״הומעתה מבואר קושיא ב"ג על ידי קושיא ד"ה, דלזה כתב הרמב"ם בדין פרטי של היחיד שיהי' הזכיות יתירות על עוונותם, דהיינו בגודל האיכות וכבדות, כמו (בראשית מט, ג) יתר שאת ויתר עז, וכמ"ש אח"כ, ושיקול זה אינו לפי מנין רק בגדלם וחשיבות, והיינו בדין פרטי של היחיד. אבל בדין כללי המדינה והעולם, אם יהי' זכיותן מרובין מעוונותיהן, ג"כ סגי להכריע לזכות, כי משמעות מרובי' יש לו ב' פירושין, א' כפשוטו מרובין במנין, ועוד יש לפרש לפי גודל וחשיבות, כמ"ש רש"י בואתחנן (דברים ז, ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם - ומ"א שאין אתם מגדילים עצמכם וכו'. א"כ לזה נתכוון הרמב"ם להקל במשקל הציבור, בין שיהיה רוב במנין ולא בגודלן, בין שיהי' רוב בגודלן ולא במנין, נקראו צדיקים, מדמצינו שאמר הקדוש ברוך הוא בסדום כי היו רוב עונות במנין גם כבדה, ש"מ שאם היה רוב זכיות בין בגדלם בין במנין היו זכאין בדין.

מ״וומעתה מבואר קושיא ב', דיש דין בשעת מיתה בין באדם יחיד בין במדינה כשהיא אובדת מלבד דין ראש השנה, דהא קי"ל דהפיכת סדום היה בפסח וכמ"ש במס' ר"ה (י:) כי לכולי עלמא ביאת המלאכים הי' בפסח, א' לבשר לאברהם וא' להפך סדום כו', ואז אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם זעקת סדום ועמורה וגו', ארדה נא ואראה וגו', דהיינו לדונם בשעת מיתתן ואבידתן, מלבד דין ראש השנה שבכל שנה ושנה, ואתי שפיר.

מ״זוגם מבואר קושיא ג', דמוכח שיש שיקול לפי גדלם וכבדם, שנאמר וחטאתם כי כבדה וגו', וע"כ בציבור להקל וביחיד להחמיר כנ"ל.

מ״חואחר ביאור קושיות אלו ממילא אין מקום לקושיא ד' שהיא קושיית לחם משנה, דהא מצינו צדיקים מתים והרשעים חיים. דזה אינו, דאחר דהשיקול הוא לפי אל דעות, א"כ לא נודע מי צדיק ומי רשע, ולא קשה מידי, וכנ"ל בכ"מ הנ"ל.

מ״טומעתה מבואר גם קושיא ז' ח', דלכך תני כשם ששוקלין בשעת מיתה כו', ללמדינו כמו בסדום שמצינו מפורש שהי' השיקול לפי גודלם שנאמר וחטאתם כי כבדה, ואם יש בציבור רוב במנין ולא בגודלם אזלינן לקולא, כך בראש השנה ג"כ יש הפרש בין יחיד לציבור, ואתי שפיר.

נ׳ונשאר לבאר קושיא ו' הנ"ל, קיצור או סתירה, א' ל"ל דין יחידים, וכי תימא להציל, דנלמד מסדום, קשה דילמא הי' עבור אברהם דלא מצד הדין, דאל"כ איך אמר ונשאתי לכל המקום עבור חמשים וגו'.

נ״אונ"ל כי הוצרך לדין פרטי קודם דין כללי, מטעם זה - דמצינו דאמרה שונמית לאלישע באת אלי להזכיר את עוני (מלכים א יז, יח), כי עד עכשיו הי' ה' מעריך מעשי נגד בני עירי והייתי צדקת, עכשיו שבאת איני כלום נגד מעשיך.

נ״בועל פי זה מצאתי בספר אחד הנקרא עין יהושע, פירוש הפסוק (בראשית ז, כג) וישאר אך נח, וחז"ל דרשו כו'. ופירש, כי מה שהי' תחילה נקרא צדיק תמים היינו בדורותיו, ר"ל נגד דורו שהיו רשעים נחשב הוא לצדיק תמים. מה שאין כן אחר שדורו נאבדו כמ"ש (בראשית ז, כג) וימח את כל היקום וגו' אז וישאר אך נח, ר"ל אך תואר נח בלי שום כינוי צדיק או תמים, רק שם נח לבד, ודפח"ח.

נ״גועל פי זה נ"ל לתרץ פסוק (בראשית יט, כ) הלא מצער היא ותחי נפשי, כי בעיר מצער שאין שם צדיקים גדולים נחשב הוא לצדיק, מה שאין כן בעיר גדולה של חכמים, וק"ל.

נ״דומעתה מבואר שמצד מידתו ורב חסד, הוצרך לדין פרטי קודם דין הכללי, כי יש עיר מצער, ונגד בני עירו אז אפשר למצוא איש אחד שיהי' נקרא צדיק נגדם. מה שאין כן אלו הי' נידון מיד בכללי המדינה או העולם, שיש עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, ונגדם לא יחשב זה לצדיק. לכך דן תחילה בדין פרטי, וכשנמצא צדיק נגד בני עירו נכתב ונחתם לאלתר לחיים, שגם שיהי' מיד אח"כ דין הכללי ולא יהיה נחשב נגדם לצדיק, כבר נחתם לחיים ואין חוזר, א"כ יש זכות לצדיק בדין פרטי. מה שאין כן ברשעים הוי איפכא, כי בדין הפרטי הי' נחשב לרשע נגד הצדיק שבעיר מצער, מה שאין כן בדין כללי שיש רשעים גדולים וגמורים בכללות מדינה והעולם בעלי גחון, אשר זה הרשע לצדיק יחשב נגדם. ועל כל פנים לבינוני יחשב בכללי' הדין, לכך דן בכללי' שיהי' בזה טובה לרשעים.

נ״הועל פי זה נראה לי לפרש ש"ס דפ"ג דיומא (לח:), אמר רבי אלעזר צדיק מעצמו ורשע מחבירו וכו', ואמר רבי אלעזר מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים, מקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים, מברכתן של צדיקים שנאמר (בראשית יח, יט) כי ידעתיו אשר יצוה וגו', וכתיב בתרי' (שם שם, כ) ויאמר ה' זעקת סדום וגו'. ומקללתן של רשעים דכתיב (בראשית יג, יג-יד) ואנשי סדום רעים וחטאים וגו' וה' אמר אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו. ואין לו שחר, עיין שם בפירוש רש"י.

נ״וולדברינו אתי שפיר מ"ש צדיק מעצמו, ר"ל שיהי' נקרא בתואר צדיק, היינו מעצמו, שאינו בכללות הצדיקים שבעיר גדולה של חכמים וסופרים, כי אם בדין פרטי. וז"ש זכר צדיק (משלי י, ז), ר"ל כשנזכר בספר זכרונות עם בני עירו, ואז הוא תואר צדיק ונחתם לברכה, כמ"ש ברמב"ם דברכה בשם חיים יכונה. ושם רשעים ירקב, ור"ל שיהי' נעקר שם רשעים, על דרך יתמו חוטאים לא כתיב כו' (ברכות י.), וה"נ כשניד[ו]ן בכללות כל רשעים, וז"ש לשון רבים, אז זה שבעיר מצער לצדיק יחשב נגדם, וש"ם רשעים ירקב ממנו, וכ"כ מוהרש"א (שם ד"ה מדאורייתא) בפירוש ירקב, ע"ש.

נ״זומה שאמר בלשון סתום ביאר אח"כ מפורש יותר, ואמר רבי אלעזר מברכתן של צדיקים, ר"ל נגד מה שזה נקרא צדיק ונחתם לברכה וחיים, ממנו נמשך קללה לרשעים שנגדו נקרא רשע, כמו שמצינו בסדום נגד אברהם שהי' צדיק נקרא סדום רשעים ונגמר דינם לקללה, וה"ה בהיפך נגד רשעים נקרא זה צדיק, וק"ל.

נ״חובזה נ"ל לבאר הש"ס שזכרנו, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו וכו'. כי הצדיק בבואו לעולם העליון לביאה יחשב לו, אל העולמות שלו, שברא ויצר ועשה בהבל תורתו ומעשים טובים. מה שאין כן הרשע נקרא הולך, כמ"ש עשו הנה אנכי הולך למות (בראשית כה, לב), וכמו שמובא משל באגדת שמואל בפסוק (תהלים קכו, א) היינו כחולמים, למדינה שלא היו להם מלך וכו' ע"ש. וז"ש כל באי עולם, היינו תואר צדיק, עוברין לפניו, ואכתי לא נודע פירושו עד בתר דמפרש בש"ס משמעות לשון עוברין, כאשר יבואר.

נ״טוא"ר ג' ספרים נפתחים בראש השנה, ופתח ברשעים, כי נגד רשעים שבעירו שנידונים תחלה, זה נחשב לצדיק, מה שאין כן בדין כללות העולם, לכך לאלתר נחתמין לחיים, ר"ל תיכף בדין פרטי קודם שיהי' דין הכללי, מיד נחתם לחיים ולטובה.

ס׳ורשעים גם שנחתמים לאלתר למיתה שלא יהיה משא פנים בדבר, מכל מקום אם יהיה בדין הכללי יותר רשעים, אפשר שיחשבו אלו לבינונים או לצדיקים נגד שאר רשעים. וזה שאמר בש"ס בינונים תלוין ועומדין עד יוה"כ, אם זכו, ר"ל שלזכות יחשב להם, אם נמצאו רשעים גמורים אז הבינונים לצדיקים יחשבו, וכנ"ל מקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים, וכנ"ל שאלו בינונים יחשבו לצדיקים ויכריעו את עצמן וכל העולם לזכות, כמ"ש ורב חסד מטה כלפי חסד.

ס״אומפרש היכי עביד, ר"ל כי כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן וכו' (ב"ק נ.), ובוודאי שזה ורב חסד הוא על צד האמת וישר, דלא כפירוש רש"י ומדרשים. לזה בא לפרש רבי אלעזר, כובש, ורבי יוסי ברבי חנינא אומר נושא, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי יש ב' מיני משקל, א' לפי גודלם וכבדן של הזכיות ועוונות שהוא על דרך יכבשו רחמיך את כעסך (ברכות ז.), כי על ידי כובד וגודל הזכיות שהם רחמים יכבשו את כעסך שהם העוונות, שאם רואה השי"ת ברחמיו ורוב חסדיו שיהיה רוב זכיות בגודל הזכיות ולא במספר, אזי כובש כנ"ל. ואם רואה שיהא רוב זכיות במנין, אזי נושא, במשמ' לשון נשא את ראש בני גרשון (במדבר ד, כב), שהוא לשון מנין, וה"נ אזיל לקולא וכמ"ש הרמב"ם.

ס״בתנא דבי רבי ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה, ר"ל הא דתני במתני' כל באי עולם עוברין, דלא תני נידון, כי הוא מעביר ראשון ראשון, אחר שנמצא צדיק בדין הפרטי נגד בני עירו, שנקרא באי עולם, שוב אינו נותנו בדין הכללי שמא לא ימצא צדיק נגד עיר גדולה של חכמים וסופרין, לכך מעבירו מלתתו בכף מאזנים של דין הכללי, ונשאר צדיק כפי שנחתם בדין הפרטי. מה שאין כן הרשע, גם שנחתם למיתה חוזר ונידן בדין הכללי, שמא ברוב יצא זכאי, וגם שמא ימצאו יותר רשעים מהם אשר לנגדם לבינונים יחשבו או אפשר אפילו לצדיקים. וזה שאמר כך הוא המדה של רב חסד, לא לבד בבינונים, כי אם גם (גם) לצדיקים ולרשעים מטה כלפי חסד, וזה שאמר כך המדה, שהוא תמיד בכל ג' כיתות, רק לבינונים הוא ענין ורב חסד כובש או נושא כנ"ל, ובצדיקים ורשעים הוא רב חסד שזה הצדיק נידון רק בדין פרטי, ולרשעים הוא רב חסד שנידון בדין הכללי גם שכבר נחתם למיתה, אולי ישונה דינו לזכות כי חפץ חסד הוא.

ס״גובא רבא ואמר ועון עצמו וכו', ר"ל דעדיין נשאר קושיות תינח דין פרטי של עיר ומדינה כנ"ל, אבל אכתי למה לי דין פרטי של כל יחיד ויחיד. לזה בא רבא לתרץ דצריך דין פרטי לידע כל איש מעשהו בפרטות, שאם איכא רוב עוונות מיחשב בהדייהו, ר"ל אע"ג דאמרנו דזה הרשע שנחתם למיתה בדין פרטי של עיר מצער, חוזר ונידון בדין כללות שמא לצדיק יחשב נגדם וכו', אבל אם הוו רוב עונות בכללות העולם ג"כ, אזי הוא נחשב בהדי' כיון דעון עצמו אינו נמחק, שהוא עצמו כבר נכתב ונחתם לרשע בדין פרטי, גם שיש רשעים גרועים וגדולים ממנו, מכל מקום רוב העולם ג"כ חוב, וניד[ו]ן זה עמהן, מאחר שבדין פרטי ג"כ הי' רשע, מה שאין כן זה הצדיק נשאר לחיים. ולדברי מוהרש"א הנ"ל אתי שפיר הא דרבא ג"כ, ודוק.

ס״דומעתה מבואר דברי הרמב"ם בכל ספיקות הנ"ל, כי גם ב' קושיות אחרונות קו' ט"י מבוארין ג"כ, דלכך כתב הרמב"ם אם עשה תשובה, להורות זה, דאם לא עשה בעשרת ימי תשובה המיוחד לתשובה, והוא פנה עורף ולא עשה תשובה, ועי"ז ניתוסף לו עון אחד, א"כ גם שיעשה זכות א' דהיינו מצוה א' עדיין הוא שקול, ואין לכתוב ולחתום לחיים בשקול כי אם ברוב זכיות. וכי תימא הא בש"ס אמרו, בינוני[ם], זכו וכו' (ר"ה טז:), הרי משמע דמהני זכות א' נוסף, זה אינו, דכבר בארנו כוונת הש"ס מה שאמרו זכו דהיינו נגד היותר גרועים, וכמו שאמרה האשה שונמית וכנ"ל.

ס״הובזה מבואר קושיא י' להרמב"ם, דמהני תשובה גם על עון אחד, מה שאין כן בלא תשובה, גם שעשה מצוה א' לא מוכרע לזכות, כי עדין שקול הוי, מה שאין כן כשעושה תשובה ונמחק עון א' נשאר זכיות רוב, וק"ל.

ס״ואפס דלפי זה נשאר קושיא תמוה על התוספות הנ"ל, דכתבו, וכל זה דקרי הכא מיתה וחיים ברשעים וצדיקים, היינו לחיי עוה"ב, עכ"ל. והיינו מכח קושיא דמצינו רשעים חיים וצדיקים מתים כמו שביארתי במקום אחר כוונת התוספות לסתור ג' תירוצים שעל קושיא זו, תיר[ו]ץ הרמב"ם א', וב' תיר[ו]ץ הרמב"ן, ג' תיר[ו]ץ הראב"ד וכו', יעו"ש, לכך הוצרכו לתרץ דקאי לחיי עוה"ב.

ס״זולפי הוצעה הנ"ל הדרא קושיא לתוספות, מנלן דקאי לחיי עוה"ב שהוא נגד הסברא וכנ"ל, וכי תימא מכח קושיא הנ"ל דמצינו רשעים חיים וכו', דזה אינו קושיא כלל, מאחר שיש להרמב"ם הוכחה גמורה שהשיקול אינו לפי המנין רק לפי גודלם, וזכות א' מכריע כמה עונות, וא"כ איך ידוע לנו שזה צדיק וזה רשע, כמ"ש הכסף משנה בתירוץ קושיית הראב"ד ממש, ע"ש.

ס״חונ"ל דתוספות יהיו מחולקין בזה עם הרמב"ם דס"ל דהשיקול הוא לפי ערכן וגודלן, מה שאין כן התוספות ס"ל דהוא לפי הריבוי והמנין. ומרומז בצחות לשון התוספות, דכתבו מדחשיב בינונים שמע מינה דצדיקים קרי למי שזכיותיו מרובין וכו', דהוא תמוה. ונ"ל דבאו תוספות בעצמן לתרץ קושיא הנ"ל, והוא, דאמרינן ג' ספרים נפתחים בראש השנה, וענין הספרים כפירוש רש"י ספרי זכרון של מעשה הבריות וכו', והנה לפי זה אי אמרת בשלמא שהזכות והחוב לפי מספר, אתי שפיר שנקרא ספר צדיקים מיד שנפתחין גם קודם השיקול, לפי שיש בו רוב זכיות, וה"ה ספר שיש בו רוב עונות נקרא תמיד ספר של רשעים, ומחצה על מחצה נק' ספר בינונים. מה שאין כן אי אמרת לפי ערכן, אין ענינו מוכרע מתוך הספר כי אם בגדלן וערכן, וא"כ השם יודע ערכן שיש זכות נגד כמה עונות והוא נגד המספר ומנין, וא"כ קודם השיקול איך נקרא ספר בינונים, דאכתי לא נודע ערכו כי אם בשעת השיקול לפי אל דעות ה'. הגם כי בספר צדיקים ורשעים ג"כ הקושיא, מכל מקום י"ל דמסתמא כיון שיש רוב במנין, יהי' רוב בשיקול עד שיוכרע לפי אל דעות ה', וכן להיפך. מה שאין כן בינונים אכתי לא נודע עד השיקול, ואיך חשיב בינונים מיד מה שלא נודע כ"א אחר השיקול. וז"ש תוספות מדקחשיב דייקא בינונים, שמע מינה דצדיקים גמורים שזכיותיו מרובים ר"ל במנין, ושפיר נודע בינונים מיד, ודלא כדברי הרמב"ם, ואם כן צ"ל לחיי עולם הבא קאמר, ודוק.

ס״טאיברא דיש מקום לתרץ קושיא זו עוד בדרך אחר, דרשעים חיים כו', ואינו צריך לתירוץ תוספות דלחיי עוה"ב קאמר, הגם די"ל כוונת תוספות בדרך זה.

ע׳דהא בלאו הכי יש מקום עיון בפירוש הש"ס ג' ספרים נפתחים בראש השנה כו', דמשמע דמיד שנפתחין נק' ספר צדיקים וספר רשעים וספר בינונים, והוא תמוה, דבשלמא אם אמרינן דבראש השנה עושין ג' ספרים, מי שזכיותיו שעשה כל השנה מרובין נכתב לצדיק בספר צדיקים, וה"ה לרשעים ובינונים, אתי שפיר, מה שאין כן השתא דקאמר ג' ספרים נפתחין בראש השנה, משמע מיד שנפתחין כל מעשה בני אדם, נמצאו ג' ספרים צדיקים גמורים ורשעים גמורים ובינונים, וזה קשה להולמו, כי בתחלת השנה, כשנרשמין כל מעשה בני אדם בלילה מה שעשה ביום, באיזה ספר נכתב, אי בספר צדיקים שמא יהי' עוונות מרובה, וכן קשה איך נרשם זה שעשה עון בספר רשעים שמא יהי' זכיותיו מרובין, וכן קשה בבינונים.

ע״אכי אם לומר, מי שעשה בכל השנה מצוה נרשם בספר צדיקים, ומי שעושה עון נרשם בספר רשעים, ובראש השנה נשקלין אם רוב זכיות או עונות. אפס דלפי זה קשה איך נקרא ספר בינונים, דאין לחשוב רק זכות וחוב בבוא לדין בראש השנה.

ע״בהגם דהי' מקום לומר דזה מב ואר על פי קושי' מפרשים למה בצדיקים גמורים וברשעים גמורים נזכר בש"ס כתיבה וחתימה, ובבינונים רק כתיבה, זכו נכתבים לחיים כו'. ועוד קשה קושי' מפרשים, אם לא זכו למה נכתב למיתה, דעדיין שקול הוא. ונ"ל דקושיא חדא מתורצת באידך, דבאמת זכו היינו שעשה תוספת זכות, ונעשה רוב זכיות, ונכתב לחיים ר"ל בספר צדיקים. לא זכו, שעשה תוספת עון, נכתב למיתה, ור"ל בספר רשעים שיש בו חתימה ג"כ למיתה.

ע״גובנשאר בינוני גם אחר יוה"כ, אז באמת זה נידון בכל יום ורגע, אם עשה עון מוכרע לחוב, ואם זכות מוכרע לזכות, וז"ש בש"ס (קידושין מ:) לעו"לם יראה אדם עצמו בינוני כו', דלכאורה קשה הא כבר נגמר דין ג' כיתות בראש השנה, ואיך יכריע את עצמו או העולם בזכות אחד, ולפי הנ"ל אתי שפיר.

ע״דומבואר גם כן קושית מפרשים ל"ל ספר בינונים, אם זכו יכתבו בספר צדיקים כו'. ולדברינו אתי שפיר, כי יש ספר בינוני כל השנה, שלא הי' מוכרע בראש השנה וי"כ, וגם להבא בראש השנה נפתח זה ספר בינוני העבר, עם ב' ספרים חדשים שנתחדשו בשנה זו, והג' ספרים כאחד נפתחים בראש השנה, ולא קשה מידי קושיא הנ"ל.

ע״האך דקשה לפי מסקנת הש"ס (יז.) לבית הלל ורב חסד מטה כלפי חסד לבינונים, ומפורש במוהרש"א, דגם דתנא בג' כיתות לעתיד, מ"מ דין זה נוהג גם בראש השנה יעו"ש. ומפרש רבא ועון עצמו אינו נמחק, דאי איכא רוב עוונות נחשב בהדי[י]הו, ופי' רש"י בד"ה מעביר ראשון וכו', כי עון ראשון שומטו מלתת בכף, ואם הי' מחצה על מחצה כיון שעתה חסר אחד מהעונות יכריע הזכיות. ועון עצמו אינו נמחק, אלא מונח לצד א', דאי איכא רובא עונות בהדי ההוא עון מתחשב בהדי' למנות עם רשעים גמורים וכו'. ומעתה לפי זה קשה ממה נפשך איך נמצא ספר בינונים, אי קודם השיקול פשיטא אינו אלא או ספר הזכיות שנקרא ספר הצדיקים לפי הצעתינו הנ"ל, או ספר עונות הנקרא ספר רשעים גמורים, ואיך יתואר ספר בינוני כלל. מאי אמרת, אחר השיקול מי שנשאר שקול מחצה על מחצה כל השנה, אז לשנה הבאה יצטרך ספר בינוני זה עם ב' ספרים צדיקים גמורים ורשעים גמורים, גם זה אינו, דאחר שיקול לא נמצא בינוני, דקודם השיקול העביר ראשון, ועי"ז בשעת השיקול אם הי' מחצה על מחצה הזכיות הכריעו ונכתב בין צדיקים גמורים, ואם לא הכריעו רק נשאר שקול, א"כ נעשה רוב בהדי ההוא עון שהעבירו ראשון ומונח לצד א', ועכשיו מצטרף ונעשה רוב עונות, ונכתב בין רשעים גמורים, כפירוש רש"י הנ"ל.

ע״ולכן נ"ל לפרש הסוגיא בדרך אחר, ויבוארו קושיית תוספות הנ"ל עם שאר קושיות, על ידי קושי' ד"ה הנ"ל, ספרי חיים וספרי מתים, וכאן אמר ג' ספרים ותו לא.

ע״זוהוא, מדקאמר צדיקים גמורים, משמע שיש צדיקים שאינם גמורים, וקשה לפי תוספות הנ"ל שצדיקים גמורים הוא רוב זכיות, א"כ צדיק שאינו גמור מהו, אם מחצה על מחצה היינו בינוני. וכן קשה רשעים גמורים הוא רוב עונות, א"כ רשע שאינו גמור מהו וכו'.

ע״חונ"ל דבאמת הם שלש ספרים של שלש שלש, שכל ספר כולל ג' ספרים ויש ג' ספרי חיים וג' ספרי מתים וג' ספרי בינונים, [עיין מה שכתב הראב"ד לספר יצירה בהקדמה, ספר וסיפור (וספור) [וסופר] הכולל ג', ויובן לך, יעו"ש].

ע״טוהוא דכתב הרמב"ן בפ' עקב בסוף ולדבקה בו (דברים יא, כב) וז"ל: שיהי' דבורו עם בני אדם ולבו בל עמהם רק לפני עם ה', ושהוא דבוק בחיים עליונים כו' יעו"ש.

פ׳והנה יש בזה הענין ג' מדרגות, א' שזכר הרמב"ן, שגם בעסקו עם בני אדם מחשבתו דבוק בו יתברך, והוא המעולה שבמדרגות, וז"ש (בראשית יח, כו) אם אמצא בתו"ך העיר נ' צדיקים. מדרגה ב', כשהוא פרוש מבני אדם ועוסק בבדידות ופרישות הוא דבוק בו ית', מה שאין כן בעסקו עם בני אדם, וז"ש (בראשית ו, ט) את האלהי' התהלך נח, ר"ל כשהי' עם אלהי' בבדידות אז הוא דבוק בו ית', מה שאין כן כשהוא עם בני דורו. מדרגה ג', גם כשעוסק בתורה בפרישות ובדידות, אינו דבוק בו ית' מחמת מחשבות זרות שעדיין לא נטהר בסוד נשמה כנודע. הרי יש ג' מיני חיים הנ"ל, שכל א' עוסק בתורה הנק' חיים, רק חלוקים במדרגות שונות. הרי ג' ספרי חיים, שכל א' נכתב בספר החיים כפי הראוי לכל א' וא', וכאשר נזכיר עוד, והכל נכלל בספר צדיקים.

פ״אוכן יש ג' ספרי מתים, והכל בכלל ספר רשעים, ויש בו ג' מדרגות ג"כ, והוא מכונה לשם צדיקים ורשעים ובינונים, והכל בספר רשעים.

פ״בוכי תימא איך יתואר בו צדיקים שהוא לחיים, בספרי מתים. זה אינו, שהחיים שבו למיתה יחשב, והוא דכתב הרמב"ן בפ' אחרי ושמרתם את חוקותי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא יח, ה), וזה לשונו: כי יש שעוסק במצות שלא לשמה, רק בשביל שיזכה ע"י לעושר וכבוד בעולם הזה, כי בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג, טז). ויש שעוסק במצות שיחי' לעוה"ב להנצל ממשפטי הרשעים, וזוכה בכוונתם להנצל שם כו'. ויש שעושין שיחי' בזה ובבא כמ"ש (ויקרא כו, ה) והשיג לכם דיש את בציר וגו', יזכו לחיי עוה"ז ועוה"ב. והעוזבים כל עניני הגוף ועוה"ז וכוונת מחשבתם רק בבוראם, כמו חנוך ואליהו שדבקה נפשם בשם הנכבד, יחיו לעד בגופם ונפשם. וז"ש במצות (שמות כ, יב) למען יאריכון ימיך, כדי לכלול מיני חיים כולם כפי הראוי לכל אחד, עכ"ל.

פ״גונראה שזהו ענין הספרים שנפתחים בראש השנה, שפירש רש"י ספרי זכרון של מעשי הבריות, כדי שיותן לכל א' כפי הראוי לו, דהיינו החיים שבחר, אי בחר חיי עוה"ז ועושר וכבוד ומאס בעוה"ב, אף שחיים שבחר הוא עצם המיתה וכמ"ש עשו הנה אנכי הולך למות (בראשית כה, לב), שכפר בתחית המתים, ולכך בחר בעוה"ז, מ"מ לדידי' יכונה בשם חיים, ונכתב בספר חיים זה, שהוא באמת ספרי מתים, כאמור.

פ״דובזה נראה לי דמבואר קושיא ששמעתי מהרב המנוח מו' ר' ליב פיסטנר [זלה"ה, שהקשה] (שהקשה זלה"ה) איך תיבה אחת יש לו ב' משמעות סותרים, שמצינו ישא ה' פניו (במדבר ו, כו) שהוא לטובה על השכר, וכתיב אל פניו ישלם לו (דברים ז, י) דמשמע עונש לרעה, וביאר כו'. ולדברינו אתי שפיר, כי נתינת מבוקשו נקרא נשיאת פניו, כמו שנאמר (בראשית יט, כא) הנה נשאתי פניך גם כו' לבלתי הפכי וגו', וזה שביקש שכר מצות בעוה"ז שהיא בשמאל, ומאס בעוה"ב, אל פניו ישלם לו בעולם הזה, כדי להאבידו מעולם הבא, לפי מבוקשו.

פ״הומעתה סרה קושיית תוספות דמצינו רשעים חיים. דזה אינו, דזהו עצם המיתה, שביקש שכר איזו מצוה שהי' בידו בעולם הזה ומאס בעוה"ב, וניתן לו מבוקשו על כל פנים שכרו חיי עולם הזה ולהאבידו לעוה"ב.

פ״ווהנה זה מדריגה המעולה שבג' ספרי מתים, שעל כל פנים עשה מצוה, שהיא חיים לו בעוה"ז עכ"פ לפי מבוקשו. ויש רשעים שמואסין במצות מלעשות כלל, ואינם מאמינים שמצד עשיית המצות בא לו עושר וכבוד כמ"ש בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג, טז) רק אומר כחי ועצם ידי עשה לי החיל הזה (דברים ח, יז), אבל עכ"פ אינו מואס באחרים העושין מצות, הרי מדרגה ב'. ויש מדרגה ג' הפחותה מכולן, שאינו עושה מצות, וגם מואס באחרים ואינו מניחן לעשות, חוטא ומחטיא, זה אין לו חיים בעוה"ז ג"כ, ונכתבין למיתה גם בעולם הזה. וכן בינונים, יש ג' כיתות ומדרגות, כאשר יבואר. ובזה יבואר כוונת ש"ס במ"ש ג' ספרים וכו'.

פ״זוגם כוונת תוספות יבואר בדרך ג', עם מה שביארתי במקום אחר לדחות ג' תירוצי גדולי הפוסקים יעו"ש, ודרך ב' לעיל.

פ״חועכשיו יבואר דרך ג', והוא דכוונת הש"ס בג' ספרים נפתחין בראש השנה וכו', ור"ל כי בראש השנה יש דין כללות העולם יחד, וכבר זכרנו בענין שונמית הנ"ל כי נגד צדיק גמור שאינו גמור לא נחשב לצדיק כלל, לכך לא נכתב ונחתם לחיים לאלתר רק צדיקים גמורים, ר"ל כי יש ג' ספרי חיים והכל נכלל בספר צדיקים שיש בו ג' מדרגות, והמובחרים שבג' מדרגות הנקרא צדיקים גמורים, זה נחתם לאלתר לחיים, והשאר ב' מדרגות לא נחתמים לאלתר, רק אח"כ כאשר יבואר. וכן בספר רשעים יש ג' מדרגות, ולא נחתם לאלתר רק רשעים גמורים למיתה, ואינך ב' מדרגות שבספרי מתים לא נחשבו לרשעים נגד אלו רשעים גמורים, לא נחתמים עדיין למיתה. והשאר נק' בינונים, ר"ל גם ב' מדרגות שיש בצדיקים כנ"ל, וב' מדרגות של רשעים, וג' מדרגות של בינונים עצמן, הכל בשם בינונים יכונה. כי הם בין מדרגות צדיקים גמורים, ובין רשעים גמורים.

פ״טובזה מבואר עוד קושיא, דלא פירש רש"י בינונים מחצה על מחצה בג' ספרים, רק אח"כ בג' כיתות, ע"ש. ולדברינו אתי שפיר, דבכוונה לא פירש רש"י כך בג' ספרים כמבואר, וק"ל.

צ׳וכאשר נגמר דין צדיקים גמורים ורשעים גמורים בראש השנה, ועדיין יש דין כללי עד יה"כ, וז"ש בינונים תלוין ועומדין עד יוה"כ, זכו וכו', ר"ל אלו ב' מדרגות שבספרי מתים שלא נחתמו למיתה אז נגד רשעים גמורים, מה שאין כן עתה שלא ניתן בכף רשעים גמורים, שכבר נידונו, והם נק' עכשיו רשעים אף שאינם גמורים, נכתבין למיתה. וההיפך שזכו, ר"ל ב' מדרגות שבספרי חיים בראש השנה נגד צדיקים גמורים לא נחשבו לצדיקים, ועכשיו שצדיקים גמורים לא נתנו בכף, נחשבו אלו לצדיקים ונכתבין לחיים.

צ״אובינונים בעצם, מי שנשאר מחצה על מחצה, נשאר כל השנה שקול, ובזה אמרו לעולם יראה אדם עצמו כאלו וכו' (קידושין מ:), וכנ"ל.

צ״בובזה סרה קושיית המפרשים, דאם לא זכה אמאי נכתב למיתה דעדיין הוא שקול. ולדברינו אתי שפיר, דהיינו ברשעים שאינם גמורים בזה אמר שכבר לא זכו, וגם עכשיו לא הוסיפו זכות, לכך שפיר ע"י רוב עוונות נכתבו למיתה. והיפך, לחיים. ובינוני נשארו שקולין, וק"ל.

צ״גובזה יובן צחות לשון התוספות, מדקחש[י]ב בינונים משמע דצדיקים קרו לי' שזכיותיו מרובין וכו' ופעמים הרשעים לחיים שנאמר ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו. ור"ל דהא קשה איך קחשיב בינונים מיד שנפתחין קודם השיקול, בשלמא ספר צדיקים וספר רשעים אתי שפיר כנ"ל, מי שזכה וכו' נחתם בספר צדיקים, והעושה עון נרשם בספר רשעים, מה שאין כן בינוני קשה דאינו נקרא בינוני רק אחר השיקול, ולא מיד שנפתחין. אלא ודאי משמע דיש בספר צדיקים ג' מדריגות, צדיק גמור וצדיק שאינו גמור ובינוני, וכן ברשעים, וביני ביני נקראים בינונים כנ"ל. וז"ש תוס' משמע דצדיקים קרי למי שזכיותיו מרובין, ר"ל גם סתם צדיק זכיותיו מרובין. וכן ברשעים יש ג' כתות, והמעולה שברשעים נכתב לחיים הנק' מיתה, כמ"ש ומשלם לשונאיו אל פניו כפי כוונתו, ואפילו הכי קרי לי' מיתה לחיי עוה"ב, וז"ש התוס' לסוף, לחיי עוה"ב, ודו"ק.

צ״דובאמת יש רשעים גם בעוה"ז נכתב למיתה, כל אחד לפי הראוי לו. והוא הדין בצדיקים שנכתבין לחיים גם בעוה"ז וכמ"ש הרמב"ן, כל אחד לפי האמת והצדק שראוי לו, וכמ"ש וחי בהם (ויקרא יח, ה), ודוק.

צ״הואגב נבאר מ"ש הטור אורח חיים (סי' תקפא) בשם תנחומא (אמור כב), ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר (ויקרא כג, מ) וכי ראשון הוא, והלא ט"ו הוא, אלא ראשון לחשבון עונות. והקשה הט"ז (סי' תקפ"א בראשו) דלמא ראשון לחג קאמר. גם מה ענין חשבון עונות לראשון דחג, וד' ימים שבין יוה"כ לסוכות ח"ו הפקר הן. ורבו הפירושים בזה.

צ״וונ"ל דכ' בפרי עץ חיים הלכות סוכות (פ"א), כי החסדים נכנסין מערב יום כפור, וז"ל: ואמנם הכתוב אומר ולקחתם לכם ביום הראשון, אע"פ שכבר נכנסו החסדים פנימים, אך כיון שביום זה נכנס הראשון של כל המקיפין, לכן נקרא יום ראשון וכו', ע"ש. ונודע כי המקיפים הם גבורות, כמ"ש (משלי כז, ה) טובה תוכחת מגולה מאהבה מוסתרת, וכמ"ש בפ"ג הלכות ספירה יעו"ש. והגבורות הם דנים את העולם לחוב ולזכות, על פי חשבון עונות וזכיות כמ"ש בהלכות הושענא רבא (ש' הלולב פ"ד), יעו"ש.

צ״זובזה יובן, וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא, ור"ל והלא מראש השנה עד יו"כ הוא בסוד שמאלו תחת לראשי, ומיוה"כ עד סוף ימי החג הוא וימינו תחבקני, כניסת חסדים, ואיך קורא ראשון לכניסת חסדים, והלא ט"ו דייקא, כי בט' שהוא עיוה"כ מתחילין החסדים לכנוס, וכבר עברו ו' ימים, ואיך קורא ראשון, וז"ש ט"ו הוא.

צ״חומשני, ראשון לחשבון עונות, ר"ל דאין החשבון לכניסת חסדים פנימים, רק למקיפי החסדים שהן גבורות הדנין העולם לפי חשבון עונות, ובחינה זו היא ראשון ביום ראשון דחג. נמצא באמת החשבון מיד אחר יוה"כ, רק בחינה זו נכנס בראשון דח"ג, שמצדו הוא חג, כי בו ביום הראשון נכנס חסד עליון שבחסדים פנימים, ומקיף חסד עליון שבמקיפין יעו"ש, לכך עושין יו"ט גמור. וזה נ"ל חג ר"ת חסדים גבורות, כי החסדים הם פנימים והמקיפין הם גבורות, לכך הוא חג.

צ״טוז"ש בראש השנה (טז.) ובחג נידונין על המי"ם. כי החסדים נק' מים, ומקיפי החסדים בו נידונים כנ"ל, וז"ש ע"ל המים, כי נידונים ע"י הבחינה שעל המים.

ק׳ומרומז במשנה (ר"ה פ"א מ"ב), בראש השנה שמאלו תחת לראשי, וז"ש בראש השנה עוברין לפניו כבני מרון, והוא על דרך לשון המשנה בברכות (פ"ג מ"א) בכל פרשת העבור יעו"ש, לשון עברה ודין. מה שאין כן מיה"כ עד החג הוא וימינו תחבקני, וז"ש ובחג, ו' נוסף על הימים שקודם החג מיו"כ ואילך מתחיל וימינו תחבקני, רק שהעיקר בחג כנ"ל, והימים שקודם חג טפלים אליו, והש"י יכפר.

100

ק״אומבואר כמה ספיקות שזכרתי במ"א. וגם דקשה לשון נידונין, דמשמע תרתי דינין, ובאינך ד' פרקים אמר נידון לשון יחיד. ולדברינו אתי שפיר, דבחג נגמר דין העבר, במסירת פתקין ביום ח' דחג, ועד זמן ההוא מהני תשובה, וגם מתחיל דין להבא חשבון עוונות כנ"ל, וז"ש נידונין על המים, בחסד, כי חפץ חסד הוא, ואתי שפיר.

101

ק״בונחזור לסוף דברי הרמב"ם, שופר רמז יש בו עורו ישנים מתרדמתכם, עכ"ל. להבין זה איך רמז בצחות לשונו דברים נעלמים.

102

ק״גונבאר מצות תקיעת שופר שבפתח דברינו, דהקשה בלחם משנה למה כתב הרמב"ם (הל' שופר פ"א ה"א) מצוה לשמוע תרועת שופר בראש השנה כו', ולא התקיעה היא המצוה רק השמיעה, ובשמיטה ויובל (פ"י ה"י) כתב הרמב"ם עצמו, מצוה לתקוע כו', והא דין יובל שוה לראש השנה, ע"כ.

103

ק״דוהיה נראה לי לתרץ על פי ששמעתי בשם חכם ספרדי, בנוסח תפלה ראש השנה (סדר שופרות) כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך, דאין לו שחר כלל. ואמר, דמצינו מדת הקדוש ברוך הוא היפך מדת בשר ודם, כי מלך בשר ודם שהי' לו ב' עבדים, א' עובד המלך מנעוריו ולא נמצא עולתה בו כי ישר הוא בעבודת המלך, ועבד ב' מרד במלך ואח"ז חזר בו ונעשה עבד נאמן, בוודאי אהבת המלך לזה העבד הנאמן מנעוריו, יותר שלימה אהבתו מאהבת העבד שמרד בו תחלה. מה שאין כן מדת הקדוש ברוך הוא אינו כך, שאוהב יותר לבעל תשובה מצדיקים גמורים, וכש"ס (ברכות לד:) מקום שבעלי תשובה עומדין אפילו צדיקים גמורים אין יכולין לעמוד. והנה בספר של"ה כתב דצדיק גמור נקרא שופר, ובעל תשובה נקרא תרועה, ע"ש. והנה שמיעה הוא מרחוק, האזנה מקרוב. ובזה יובן כי אתה שומע קול שופר, ר"ל מרחוק לצדיק, ומאזין תרועה, היינו לבעל תשובה מקרוב. וקשה הא הוא היפך הטבע, ומשני באמת אין דומה לך בזה מצד רחמנותו, וק"ל, ודפח"ח.

104

ק״הוגם דברי הרמב"ם יובן בזה, כי אין המצוה לתקוע רק לשמוע תרוע"ת השופר, ר"ל כי על ידי שמיעת קול שופר לעורר הישינים מתרדמתם, חוזר בתשובה, ונקרא תרועת שופר, שזהו עיקר המצוה, וק"ל.

105

ק״ואיברא נ"ל בפסוק (תהלים פא, ה) תקעו בחודש שופר כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. דקשה ל"ל ב' תוארים יעקב וישראל, וגם בישראל נאמר חק וביעקב נאמר משפט.

106

ק״זונ"ל דהענין, דיש בשופר טעם נגלה גם להמוני עם כמ"ש הרמב"ם עורו ישינים כו', וגם יש טעם נסתר הידוע להבאים בסוד ה', כמ"ש האר"י ז"ל סוד הדורמיטא, וסוד השופר בסוד אברהם יצחק ויעקב, כמ"ש במאמר זוהר אמור (צט.) יעו"ש. ובאמת הנסתר הוא הנגלה ושניהם בקנה אחד עולה, והוא מ"ש הפוסקים (ד"מ או"ח סי' תקפ"ג) בשם ירושלמי מאן דדמיך בראש השנה דמיך מזליה, והיושב בטל כישן דמי. וכדי להבין ענין דמיך מזלי', שהוא דבר נעלם, ונתעורר על ידי אברהם, שהי' מחזיר בתשובה לעורר משנתם לאלו אשר תכהן עיניו מראות, ואחיד בידי' על ידי יעקב שנקרא נורא, ויש לו יחוד עם יראה ועם אהבת חסד, וז"ש (בראשית כה, כז) איש תם יושב אוהלים, ודי בזה, ישמע חכם וכו', והש"י יכפר.

107

ק״חובזה נראה לי לפרש כוונת הש"ס (ר"ה יז.) דמר סבירא לי' כובש ומר סבר נושא. דלכאורה במאי פליגי, דאין שום נפקותא בזה אי כובש או נושא רק שיכריעו הזכיות, כמ"ש רש"י שם (ד"ה כובש - ד"ה נושא).

108

ק״טונ"ל דאיכא נפקותא בין כובש שיורד למטה, או נושא שעולה למעלה, והוא, כי יש הפרש בין הקדושה ובין הטומאה, וכמ"ש (שבת קד.) הבא לטמא פותחין שירד למטה, והבא לטהר מסייעין שיעלה למעלה. וכן מצינו על ידי תשובה, לפעמים נעשה מן מזיד שוגג, ואם כן על כל פנים נשאר שמץ מה, ויש שנעשה ממזיד זכות.

109

ק״יוהנה הגם שבש"ס חלקו בין עושה תשובה מאהבה נעשה ממזיד זכות, ובין עושה מיראה נעשה שוגג (יומא פו:). מכל מקום נ"ל כי גם במדרגת מאהבה יש מיראה, והוא, גם שמאהבת הש"י עושה תשובה, היינו שמקשט עצמו ולא אחרים, הגם שעיקר תשובה להשיב אחרים ג"כ, כמו שנאמר (מלאכי ב, ו) ורבים השיב מעון, כמ"ש האלשיך בפ' שמיני (ט, א-ד) יעו"ש, מכל מקום מחמת יראה הוא, פן יפנה לבו להתגאות וכיוצא מענין זה, שיש סכנות ואחריות כנודע להבאים בשער בת רבים להוכיח במישור שלא יהי' מונע, וכובש תוכחתו להוכיח ולקשט את עצמו, ולא את אחרים. אבל מי שאוהב אותו ית' בתכלית, נותן נפשו בכפו, כי צר לו מאוד על צר וגלות השכינה הגולה בסבת עוונותינו, ואין מנהל ולא מחזיק בידינו, ותועלת השכינה הוא בידינו על ידי תשובתינו להוציא מבית האסורין ולהוציא ממסג(י)ר אסיר, ע"כ במקום שאין אנשים השתדל להיות איש (אבות פ"ב מ"ה), להשיב רבים מעון ולעשות נחת רוח ליוצרו, לכף רגלי היונה ההולכת נדוד, עד יערה עלינו רוח ממרום כו'. וכמו שכתבתי משל השר ששינה בגדו ולבש בגדי פחותי הערך, כדי להשיב בן לאביו וכו' יעו"ש. ובוודאי מי שזכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו (אבות פ"ה מי"ח), ונעשה מזיד שלו זכות לעלות למעלה.

110

קי״אובזה תבין דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. דזה שהוא כובש, ר"ל כובש פניו בקרקע שלא להשיב רבים מעון, וכך עושין עמו, כובש עוונותיו למטה, שלא נעשו זכות, וכנ"ל. מה שאין כן מי שרואה להוכיח במישור ולקשט אחרים, ועל דרך שכתבתי והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו' (שמות יז לא, ר"ה פ"ג מ"ח), כך נוהגין עמו, נושא עון, שנעשה זכיות ועולה למעלה, וק"ל.

111

קי״ב•

112

קי״גמצוה - לתקוע שופר בראש השנה (כט, א).

113

קי״דוכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד), אעפ"י שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, מכל מקום רמז יש, עורו ישנים מתרדמתכם וכו'. וכבר זכרתי בביא[ו]ר זה לעיל.

114

קי״הועתה נראה לבאר מדרש חז"ל אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם וגו' (דברים כט, ט), ודרשו חז"ל היום זה ראש השנה וכו'.

115

קי״וותחלה נבאר ש"ס דעירובין פ"ב (יח:), אמר רבי ירמיה בן אלעזר מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בב' אותיות, שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה וגו'. וכתבו התוספות (ד"ה כל הנשמה), פירש ר"ח קרי בי' כל הנשמה בד"גש, ע"כ. ופירש מהרש"א מלשון שממה וחורבן וכו', והכוונה כאלו נכתב כל הנשמה.

116

קי״זלבאר זה נ"ל, גם שזכרנו לעיל, נראה לי בתוספת ביא[ו]ר. דנודע כי הוא מצוה לזכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה, יז), לבאר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה בזכירה. ואגב יבואר טעם השבועה (שמות יז, טז) כי יד על כס יה, שאין השם שלם עד שימחה זכר עמלק.

117

קי״חוהוא דאיתא בפרק קמא דראש השנה (ג.) וישמע הכנעני מלך ערד, וכת' התוספות (ד"ה וישמע) במדרש אי זהו עמלק אשר כסות ולשון שינה וכו'.

118

קי״טונ"ל שזהו מה שאמרו חז"ל (ברכות לג.) אין ערוד ממית אלא החטא ממית, כי יש מבחי' זה בתוך בני ישראל אשר כסות ולשון שינה, לדבר א' בפה וא' בלב, והחטא הוא ערוד הנ"ל, וח"ו על ידי פירוד לבבות למטה גורם למעלה ג"כ, וזש"ה (הושע י, ב) חלק לבם עתה יאשמו, וכמ"ש בתיקונים (תכ"א נ:) חלק לבם הוא שם ע"ב וכו', ונראה לי זהו אשרי כל חוכי לו (ישעיה ל, יח) שלא יהי' פירוד לבם לשנים, לו לו גימטריא ע"ב, וזה לולב, שיתייחד על ידי לולב שיתחבר לו עם לב שיהי' לב אחד. ואפשר ששמעתי יכרת ה' כל שפתי חלקות וגו' (תהלים יב, ד), ור"ל על ידי שפתי חלקות גורם ח"ו פירוד בין ב' אותיות ראשונות לאחרונות וכו', ודפח"ח. וזהו כוונת הש"ס דורו של אחאב שהי' שלום ביניהם וכו'.

119

ק״כוזה גרם חורבן הבית על ידי שנאת חנם, שאכלו זה עם זה ודקרו זה את זה בחרבות שבלשונם וכו' (יומא ט:), שהוא מעשה עמלק.

120

קכ״אוכל זמן שלא יתוקן חטא זה אי אפשר למשיח בן דוד שיבוא, כמ"ש האלשיך (הנני) [הנה] אנכי שולח לכם את אלי' הנביא והשיב לב אבות על בנים וכו' (מלאכי ג, כד), והוא לתקן חטא הנ"ל, ואז (בא) [בן] דוד בא וכו'.

121

קכ״באם כן אתי שפיר שהוא מצוה לזכור מעשה עמלק, כדי שיזכור אשר עבור זה נחרב הבית, ויראה לתקן, כי כשלא נבנה הבית בימיו כאלו נחרב בימיו, לכך כל איש ישים לבו להסיר מכשול מלב העקוב, חטא מלך ערד הנ"ל.

122

קכ״גוז"ש רבי ירמיה, מיום שחרב בית המקדש עבור שנאת חנם ופירוד, וחלק לבם, דיו לעולם להשתמש בשתי אותיות, כדי שנשים לב לתקן חטא זה כדי שיהי' השם שלם, כי הוא בידינו, וכמ"ש בפסוק (במדבר לא, מט) עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש, כי כולם היו באחדות א', שדרשו עליהם חז"ל שכולם מתאימות וכו'.

123

קכ״דולזה בא מצות שופר לרמז הנ"ל, עורו ישינים וכו', לעורר מהשינה, מהחטא הנ"ל אשר שנאת חנם גרם חורבן הבית, ועתה ראוי לעורר משינת מות הזה ליחד הלבבות, שהוא רמז שופר ר"ת אין שטן ואין פגע רע כמ"ש הט"ז (או"ח סי' תקפה סק"ז), כי על ידי שלום שיש בישראל קטיגור נעשה סניגור, וכמו שכתבתי מזה, וק"ל.

124

קכ״העוד יש לומר ביאור מאמר רבי ירמיה, דכתב האלשיך ביא[ו]ר פסוק (ויקרא כו, יא) ולא תגעל נפשי אתכם, וביאור פסוק (במדבר כה, יב) הנני נותן לו בריתי שלום, על פי מדרש שוחר טוב, כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו) על כל הנשימה ראוי להלל יה, שהנשמה רוצה לצאת מהגוף החומר עבור שהוא נגדיות לצחות וזכות הנשמה, אפס שרואה שכינתו יתברך שוכן למטה, אמר דיו לעבד וכו' (ברכות נח:), יעו"ש, ודפח"ח.

125

קכ״ווה"נ מיום שחרב בית המקדש, שגברו בעלי זרוע ובעלי לשון והרבה כיוצא בזה, מצד הקליפות שנתרבו עכירות החומר, וא"כ אלו הצדיקים לא היו רוצין לשכון ביניהם, שהם הצורה והנשמה, רק מצד דיו לעולם שישתמש בב' אותיות שהם הנשמה, שנאמר כל הנשמה תהלל יה, וק"ל.

126

קכ״זונחזור לביאור מדרש אתם נצבים היום זה ראש השנה. והוא, דיש לדקדק לשון נצבים, אם כפירוש רש"י (דברים כט, יב) לשון פיוס, א"כ איך אמרו בתוכחה, שפתח במשנה תורה (דברים א, א) אלה הדברים וכו'.

127

קכ״חואגב יבואר ג"כ הפסוק (דברים כט, יח) למען ספות הרוה את הצמאה, שהוא היפך הסברא לדרשת חז"ל שהצמאה הוא מזיד הי' מעביר עליהם, ועתה שנצטרף השוגג, יעו"ש.

128

קכ״טונ"ל דאמרו חז"ל (נדרים סד:) כל מקום שנאמר נצים נצבים זה דתן ואבירם. לבאר זה איך יש בנפש האדם סוד דתן ואבירם. והוא, כי יש חומר וצורה, והם ב' הפכים, שמטעם זה הנשמה רוצה לצאת מהגוף בכל נשימה, וכנ"ל. והם סוד הסולם אשר מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כח, יב), כי מלאך הוא לשון שליחות, שנשלחו החומר והצורה בזה העולם שיעשו הכנה לעולם הבא, וכשזה קם זה נופל וכשזה יורד השני עולה. והצורה שהיא נשמה קדושה נקרא אבירם, כמו שנזכר בזוהר על אברם יעו"ש. והחומר מצד הדין והקליפות נקרא דתן, והוא מובן מעצמו ואין צריך ראי' על זה. והם נצים ומריבים זה עם זה, וגם נצבים בקומה זקופה כל אחד על מעמדו.

129

ק״לוהענין, כי ג' ספרים נפתחים בראש השנה, צדיקים גמורים ורשעים גמורים ובינונים וכו' (ר"ה טז:). והקושיא מפורסמת, ל"ל ספר לבינונים. ועוד דאיתא בש"ס ספרי חיים וכו'. ובארנו במ"א כי בכל כת יש ג' כתות, ואתי שפיר ספרי חיים, יעו"ש.

130

קל״אוהעולה משם, כי הצדיק גמור אשר בכל יום הוא שב בתשובה, וכמ"ש בש"ס (ברכות יט.) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום וכו' ודאי עשה תשובה, א"כ אינן עצבים מיום הדין, וכמ"ש האלש"יך על פסוק (תהלים סח, ד) וצדיקים ישמחו ויעלזו לפני אלהים, שהוא יום הדין. וכן רשע גמור אין אלהים כל מזמותיו (תהלים י, ד), לבם בריא אולם שאינם חרדין מיום הדין (שבת לא:).

131

קל״באך התמיה על הצדיק שאינו גמור ורשע שאינו גמור, ומכל שכן בינונים שהוא סתם רוב העולם כמ"ש אביי בינונים אנן (ברכות סא:), א"כ ודאי יש לתמוה עליהם איך אינם חרידים מיום הדין הגדול והנורא.

132

קל״גאפס התשובה לזה, שיש התנצלות, אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים לו, ז), והוא על פי משל ששמעתי, אורח נטה ללין בעיר גדולה אצל אחד מחשובי העיר, וכאשר רבו אנשי העיר לשלוח דבש ויין לא[ו]רח נכבד, נמצא איש אחד חכם בעיניו, וסבר שיהי' רוב משלחי משקה טוב, ושלח הוא מים על סמך שיתערב ברוב טוב, וכן המציא המצאה זו שני ושלישי והרבה בזה, ונמצא שהוא כולו או רובו מים, ודפח"ח. וכעין זה פירש בספר עוללות אפרים (מאמר קעט) כי הצדיק נקרא צמאה לשמוע תורה ומוסר ולקיים המצות, מה שאין כן הרשע נקרא הרוה שהוא שבע מלקיים תורה ומצות. ופן יתברך לומר שלום יהי' לי, מאחר שהרוב צדיקים א"כ נידון העולם אחר רובו, וגם מועט הרשעים נידונין לחיים, וז"ש למען ספות הרוה את הצמאה וכו', יעו"ש, ודפח"ח.

133

קל״דובזה יובן דברי תוכחת משה אתם נצבים היום כולכם, ר"ל שתמה עליהם איך היום בראש השנה יום הדין הגדול והנורא, איך אתם נצבים בקומה זקופה ואינם חרדין מיום הדין, בשלמא צדיקים גמורים או רשעים גמורים שהם תואר דתן ואבירם, שפיר יצאו נצבים וכנ"ל, מה שאין כן אתם כולכם מהו הבטחון שלכם. אלא ודאי שאתם סוברים שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה כנ"ל, ובאמת זה אינו, כי ורבצה בו וגו'. ובאמת כי יש אחר דין הכללי דין פרטי, אז רשע בעונו נתפש. ועיין מ"ש בביא[ו]ר הרמב"ם מזה (הל' תשובה פ"ג) יעו"ש, שהוא טענת אברהם אבינו (בראשית יח, כה) חלילה לך השופט כל הארץ בדין כללי, לא יעשה משפט בדין פרטי להציל הצדיק בצדקו, וכן הודה לו יתברך יעו"ש, וק"ל.

134

קל״הובזה נבוא לביאור פסוק (תהלים פט, טז) אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, ודרשו חז"ל תוקעי לא נאמר אלא יודעי תרועה, שיודעין לרצות רבונם בתרועה וכו' (ויק"ר כט, ד). וי"ל לפי זה קשה מאי העם, דמשמע המוני עם, וזה אינו לפי הנ"ל. ולדברינו אתי שפיר, שלא יאמרו המוני עם שלום יהי' לנו למען ספות הרוה את הצמאה, מאחר שיש להם צדיקים בעיר ויהי' רוב צדיקים וכו', ובאמת זה אינו כנ"ל, לכך צריך כל אחד לרצות הש"י בתשובה פרטי' כל איש בפני עצמו, גם שהרוב צדיקים וק"ל.

135

קל״ועוד יש לומר, דכתב הרמב"ם בהלכות תענית (פ"א, ה"א-ה"ג), מצות עשה מהתורה להריע ולזעוק על כל צרה שנאמר (במדבר י, ט) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם וגו', ודבר זה מדרכי התשובה שידעו שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם וכו', וזה גורם להסיר הצרה מעליהם וכו', אבל אם יאמרו מקרה הוא ממנהג העולם אלך עמהם בחמת קרי וכו', יעו"ש.

136

קל״זובזה יובן אשרי וטוב להעם, שהם לכללות העם או מדינה, יודעי תרועה שיודעים להריע בצר להם ולא לומר מקרה הוא, שאז נצולין מהצרה, וז"ש אשרי העם יודעי תרועה, כמו וידע אדם את חוה וכו' (עי' בראשית ד, כה), ה"נ שיש להעם דביקות עם בעלי תרועה, היודעים לרצות רבונם בתרועה קודם ראש השנה שנקרא הוי' רחמים, אזי ה' באור פניך יהלכון, יעו"ש.

137

קל״חעוד יש לומר, דנודע ב' ימי ראש השנה, א' נגד פנימית נשמות העולמות, יום ב' נגד חיצונית העולמות וכו'. וכך יש ב' סוגי אנשים בסוד עולם שנה נפש, כמו שיש בשנה ועולם כך יש בנפש האדם, כי יש שלומי אמוני ישראל שהם נשמות העולמות, ויש המוני עם בעלי הגוף והחומר חיצונית עולמות. ולפי שיום א' דר"ה הוא דינא קשיא כמו שברים, לכך את אשר יאהב ה' יוכיח וידין דינו ביום ב' דראש השנה שהוא דינא רפיא כמו תרועה נקרא דינא רפיא, כמבואר בכתבים, יעו"ש.

138

קל״טובזה יובן אשרי העם יודעי תרועה, כי יותר מאושר עם אשר דינם ביום ב' שנקרא דינא רפיא, והם יודעי תרועה, שיוכלו לרצות בוראם בתרועה דייקא - מאחר שהוא דינא רפיא בקל יוכלו לרצותו. א"כ יראה שיוכלל בכללא דסגיאין שנקרא העם, כמו שאמרה שונמית בתוך עמי אנכי יושבת (מלכים ב ד, יג), וכמ"ש בזוהר.

139

ק״מאך שמא תאמר מה זה אשרי שהמתינו עד יום ב' דראש השנה, הלא יותר מאושר זה שהלך לקראת המלך קודם ראש השנה שהוא רחמים גמורים, ולא דינא רפיא כלל. לזה ביאר ה' באור פניך יהלכון, שגם הם היו בהסכמה זו שיצאו הגדולים לקראת המלך כשנקרא הוי' רחמים, לכך אותו הארת פנים שקיבלו הגדולים אז קודם ראש השנה, סגי על העם גם כן, וז"ש ה' באור פניך יהלכון ג"כ, וק"ל.

140

קמ״אועל פי זה נראה לי לבאר ש"ס דראש השנה (פ"ג מ"ג) שופר של ראש השנה של איל כפוף וכו'. והענין, דאיתא במסכת שבת פרק כל כתבי (קיט.), עשירים שבבבל במה הם זוכין, שמכבדין התורה וכו'. וכתבתי במקום אחר על דרך הלצה, במה דקי"ל (כתובות קה:) האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא, לא משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. א"כ כוונת השאלה כך, עשירים שבבבל במה הם זוכין, שהרי מכבדין התורה על כרחך משום דלא מוכח להו מחמת חנופה שירדה לבבל (קידושין מט:, סנהדרין כד.), אם כן מפני מה הם עשירים, הא החנופה גורמת לפרנסה שילקו כדאיתא (שם), וק"ל.

141

קמ״בוז"ש שופר של ראש השנה, דנודע שיש עולם שנה נפש, וכמו שיש ראש בשנה כך יש ראש בעולם הכללי או מדינה או עיר, ושופר שצריך להוכיח לראש השנה או לראש העולם או הנפש הוא עבור שהם איל כפוף, כדדרשו בפרק (ב') [כל כתבי] דשבת (קיט:) לא חרבה ירושלים אלא שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר (איכה א, ו) היו שריה כאילים, מה איל כפוף ראשו של זה בצד זנבו וכו', וז"ש איל כפוף, שהם כמו איל הכפוף ראשו שלא הוכיחו זה את זה, אלא חונפין זה לזה, וזה שכתבתי עשה לך רב (אבות פ"א מ"ו), יעו"ש.

142

קמ״גועל פי זה נבאר ש"ס (נדרים פא.) הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. דאיתא בפרק ב' דקדושין (מט:) וגסות לבבל לא נחית, והא אמר מר סימן לגסות רוח עני(י)ות, ועני(י)ות בבבל הוא דאיכא. ומשני מאי עני(י)ות סימן לגסות הרוח, של תורה, דכתיב (שה"ש ח, ח) אחות לנו קטנה, ואמר רבי יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד, זהו עבור גסות, אבל בבל זכתה ללמד, וכפירוש רש"י (ד"ה דכתיב).

143

קמ״דונראה לי לפי זה יש מקום לזלזל העני, לומר דמפני גסות הרוח בא לידי עניות, וגסות הרוח שקולה לע"ז וראוי לתעבו, כדאיתא בפרק קמא דסוטה (ד:).

144

קמ״הובזה יובן הזהרו בבני עניים, דהיינו אותן שמה"ם תצ"א תורה, שזכה ללמד, א"כ אין זה סימן לגסות הרוח עניות זה, כי סימן לגסות הרוח הוא זה שלא תצא ממנו תורה, שלא זכה ללמד, אך זה שזכה ללמד אינו בבחינה זו, וק"ל.

145

קמ״וואגב נראה לי לבאר ש"ס דשבת (קמה:), מפני מה מועדים שבבבל שמחים, מפני שהם עניים. וי"ל, הא קרא כתיב (דברים טז, יד) ושמחת בחגיך, ואי הכוונה שבארץ ישראל אין שמחים וכפירוש רש"י (ד"ה מועדים), א"כ הל"ל מפני מה בארץ ישראל אינן שמחים.

146

קמ״זונ"ל דאיתא בפ"ק דקדושין (כט:) אמר שמואל הלכה נושא אשה ואח"כ לומד תורה וכו', ולא פליגי הא לן והא להו. ופירש רש"י (ד"ה הא) בני בבל שאינם לומדין בביתם, נושא אשה ואח"כ לומד תורה, ובני ארץ ישראל הלומדים במקומם וכו'. העולה מזה כי בני בבל האנשים אינם בביתם, א"כ זה כוונת שאלתו מפני מה מועדים שבבבל שמחים, דהא אשה בלא בעלה אינה מצוה על השמחה לקיים מ"ש (דברים טז, יד) ושמחת בחגיך, כדמסיק אביי בקדושין דף ל"ד (ע"ב) אשה בעלה משמחה.

147

קמ״חלזה משני מפני שהם עניים, ור"ל דמי ששרוין אצלה עליו מוזהר לשמחה, כמו דמסיק הש"ס באלמנה, דפריך שם אלמנה מאי איכא למימר, ומשני מי ששרוי' אצלו, וה"נ בחדא אזהרה הזהירה תורה לאלמנה ועניה. ועיין מזה במקום אחר שהארכתי, וק"ל.

148

קמ״ט•

149

ק״נמצוה של תורה לשמוע תרועת שופר בראש השנה, שנאמר (במדבר כט, א) יום תרועה יהיה לכם. ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבש הכפוף, וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש וכו'. ואף על פי שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בראש השנה, הרי הוא אומר ביובל (ויקרא כה, ט) והעברת שופר תרועה, ומפי השמועה למדו מה יובל בשופר אף תרועת ראש השנה בשופר וכו' (רמב"ם הל' שופר פ"א ה"א).

150

קנ״אוהקשה הראב"ד להרמב"ם דכתב כל השופרות פסולין חוץ וכו', שהוא נגד המשנה (ר"ה פ"ג מ"ב) דכל השופרות כשרין חוץ וכו', וז"ל: אמר אברהם הפריז על המדה, אלא מצוה בכפופין ואם תקע בשל יעל יצא, עכ"ל. וכן הקשה הרא"ש (ר"ה פ"ג סי' א) דמתניתין חוץ משל פרה כולם כשרים, הוא נגד הרמב"ם.

151

קנ״בוהרב הבית יוסף (או"ח סי' תקפו ד"ה ומ"ש רבינו) מפרש דפליגי הרמב"ם והראב"ד אי מתניתין שופר של יעל וכו' (פ"ג מ"ג), הוא לעיכובא, ופליג אמתניתין הנ"ל (פ"ג מ"ב) כל השופרות כשרים חוץ משל פרה וכו', או הוא למצוה וכו' יעו"ש. והט"ז תירץ בסימן תקפ"ו (סק"א) מדנקט הרמב"ם בבא יתירא וכו', והוא נכון, יעו"ש.

152

קנ״גוברמז מוסר נראה לי לבאר המשנה כל השופרות כשרים חוץ משל פרה וכו' שנקרא קרן וכו'. דבארתי במ"א פירוש הש"ס (נדה כו.) שיעור שופר שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, והוא דנודע סוד שופר הוא למתק ש"ך ופ"ר דינים הרמוזים בשם אדני אלהים כמ"ש בי"ג ת"ד יעו"ש. וענין המתוק הוא ש"ו משופר, עם י"ד פרקי היד האוחזין בשופר, נעשה ש"ך, ונשאר פ"ר משופר, ועם ה' אצבעות היד האוחזין בשופר שורש ה"ג נעשה פרה וכו', יעו"ש בכתבים.

153

קנ״דויש להבין, הא מתוק הש"ך דינין דכורין, ג"כ צריך בשרשן שיהיו שכ"ה, מן נער נערה גימטריא שכ"ה, כמ"ש בהלכות תפלה אדני שפתי תפתח וכו' (תפילת עמידה, תהלים נא יז) יעו"ש. וכאן לא נרמז שום מיתוק, כי מספר י"ד צריך למלאות חשבון ש"ך כנזכר. וצריך לומר כי ה' אצבעות היד עולה לכאן ולכאן שיהי' שכ"ה.

154

קנ״הוז"ש שיעור שופר שיאחזנו בידו, כדי למתק ש"ך ופ"ר הרמוז בתיב(ו)ת שופר, וכי תימא הא י"ד פרקין עם ש"ו נעשה ש"ך, וליכא מתוק, לזה אמר שיאחזנו בי"דו, ויראה לצרף ה' אצבעות היד לכאן ולכאן, והבן, והשם יתברך יכפר.

155

קנ״וובזה יובן כל השופרות כשרים בלבד שיקרא שם שופר הכולל שך ופ"ר כנ"ל, מה שאין כן של פרה שנקרא פרה מעצמו, בלא מתוק פ"ר ובלא שך. וז"ש חוץ משל פרה, ר"ל כי שופר רמז שימתוק ויעשה שכ"ה ופר"ה, חוץ משל פרה שהיא מעצמו, והבן.

156

קנ״זובדרך מוסר נראה לי מ"ש שיעור שופר וכו', דנודע מ"ש בזוהר (ח"ב קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא. אך סדר התחלת התשובה הוא גם שתהי' על מנת לקבל פרס, כמו שמצינו בפ"ב דשבת (לא.) בעכו"ם שבא לפני שמאי ואמר גיירני על מנת שתשימני כהן גדול, דחפו ובא לפני הלל גיירי' וכו'. ובספר עוללות אפרים (מאמר קעז) כתב, לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל (דברים יז, כ), והוא כי התורה והמצו' ארך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד (משלי ג, טז), וקאמר שלא ישים כוונת קיום התורה והמצוה לימין או בשמאל שהוא עושר וכבוד יעו"ש. והיינו מי שכבר נכנס בגדר התורה והמצו', ודאי מוטב שיעשה לשם שמים ולא לשום הנאה הנ"ל, מה שאין כן מי שרוצה עתה ליכנס בגדר התורה והמצוה, הרשות נתונה להראות לו שכר אריכות ימים או עושר וכבוד כמו הלל הנ"ל, כדי שיכנס ויתקרב להש"י.

157

קנ״חובזה יובן, שיעור שופר, האומר תוכחת מוסר, כמ"ש (ישעיה נח, א) כשופר הרם קולך והגד לעמי וגו'. שיאחזנו בידו, ר"ל כמו לשון הזוהר זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא וכו', גם שלא ירצה להתקרב לשם שמים כי אם לשם הנאה רשאי, וז"ש ויראה לכאן אריכות ימים שבימין, ולכאן עושר וכבוד שבשמאל, רק שיאחזנו בידו להתקרב להש"י, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה כמו בהלל הנ"ל, וק"ל.

158

קנ״טובזה נ"ל לבאר מ"ש הרמב"ם (הל' שופר פ"ג ה"י) בענין ברכות השופר, לשמוע קול שופר ולא לתקוע בשופר, וכמו שהוכיח הטור (סי' תקפה) יעו"ש. וגם נוסח הברכה לשמוע קול שופר ולא בקול שופר, וכמ"ש הפוסקים דהוי אמינא לציית בקול שופר וכו'.

159

ק״סולי נראה כי גם עתה רמז מוסר הוא לציית ולשמוע מה מרמז קול שופר, כי ראשונה הוא תקיעה פשוטה, ונק' פשוטה הוא נגד מה שאמרו חז"ל ויראה לכאן ולכאן, והיינו בהתחלתו, אבל אינו ראוי לתקוע עצמו בדבר זה, רק שיהי' פשוט בתכלית ולא ינטה לימין או שמאל, כמ"ש בעוללות אפרים הנ"ל, שיעשה לשם שמים הטוב מצד שהוא טוב. אח"כ שברים, שיהי' לו לב נשבר, כי אי אפשר שישליך אחר גוו חמדת והנאת עולם הזה אריכות ימים ועושר וכבוד, כי אם אחר שהסיר ערלת הלב שהם ג' קליפות האגוז כמ"ש אל גנת אגוז ירדתי (שה"ש ו, יא), וכמו שיש ג' קליפות הסובבים בערלת המילה, כך הוא בערלת הלב, וצריך להעביר ולשבור תלת קליפין אילין הרומז בשברים. ואז הוא תרועה, ר"ל כי תרועת מלך בו (במדבר כג, כא), כי חיבה וריעות של מלך מלכי המלכים בו, וכפירוש רש"י בפ' בלק על פסוק זה יעו"ש, כי אשכון את דכא כתיב (עי' ישעיה נז, טו). ואח"ז תקיעה, יוכל לתקוע את עצמו בו ית' יתד נאמן שלא תמוט, וק"ל.

160

קס״אוזה סוד התקיעה, אברהם איש החסד, להתחסד עם קונו ולא לעצמו. שברים, לב נשבר, ע"י עקידת יצחק שמאל בימין, כך ישבר תאות היצה"ר. אז תרועה - יעקב המחבר עולם תחתון בעליון, רחל ולאה, והבן.

161

קס״באו יש לומר שיאחזנו בידו לעלות עמו, וכמ"ש בשם הרב המגיד מבאר יעו"ש. אך הרוצה להעלות איש הנטבע בנהר, צריך לראות על עצמו שלא יאחזנו הנטבע וכו', והנמשל מובן. וז"ש שיעור שופר שיאחזנו בידו, ויראה לכאן על עצמו ולכאן על אחרים, וק"ל.

162

קס״גאו יש לומר, דכ' במדרש שמואל בפרק ה' דאבות משנה ו', כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, משה זכה וזיכה וכו'. והקשה, למה אין מספיקין בידו לעשות תשובה, השופט כל הארץ לא יעשה משפט (בראשית יח, כה), הא כתיב כי לא אחפוץ במות הרשע וגו' כי אם בשובו מדרכיו וחי'. וביאר, כי כמו שהמזכה רבים אין חטא בא על ידו, ר"ל כי בדרך הטבע הוא שלא יחטא, כדי שלא ילעגו עליו באמרם תראו האיש שהי' מדריך וכו'. כך הוא בדרך הטבע המחטיא רבים, הם לא יספיקו בידו לעשות תשובה, כי הם מפתים אותו מצד אחד והיצה"ר מצד אחר וכו', יעו"ש.

163

קס״דובזה יובן שיעור שופר שיאחזנו בידו של אחרים להחזירם למוטב, ויראה לכאן על עצמו, שיזהר מאוד שלא יחטא כדי שלא ילעגו עליו ויהי' לבושה וחרפה, לכך יראה לכאן על עצמו תחלה, ולכאן על אחרים אח"כ, וק"ל.

164

קס״העוד יש לומר, ובזה נבאר פסוק (דברים לב, ה) שחת לו לא בניו מומם, דקשה פתח בלשון יחיד שחת, וסיים בלשון רבים מומם.

165

קס״וונראה לי דבארתי במקום אחר פסוק (ישעיה נח, א) כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, על פי פירוש הפסוק ששמעתי כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם (תהלים יב, ב), שמשמע לכאן ולכאן. וז"ש שיעור שופר הטוב והישר, שיראה לכאן ולכאן, שזה יאמר פירוש הפסוק הוא לכאן, וזה יאמר לכאן משמע, שכל אחד יתלה בעצמו, ואז כל א' יראה לתקן את עצמו ולשפר מעשיו, אם יראה איזה קושיא או דבר שאינו הגון בחבירו, יאמר כי ממני נמשך זה להם.

166

קס״זוזה נראה לי פירוש הפסוק (שמות יג, ז) לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. רצה לומר כשלא יראה לך חמץ, אז לא יראה שאור בכל גבולך, כי מראש הדור נמשך לכל אנשי הגבול. וגם משמע לכאן, אימתי לא יראה לך חמץ כשלא יראה בכל גבולך, כי חטא כהן המשיח נמשך מאשמת העם (ויקרא ד, ג), באופן שכל אחד יראה לכאן ולכאן, וק"ל.

167

קס״חובזה יובן שחת לו, מה ששחת הדור, הוא לו, ועבורו הוא להם, כי ראש הדור יתלה הסרחון בעצמו, ולא בבניו שהם אנשי דורו ותלמידיו הנקרא בניו. לא בניו, ר"ל אבל אנשי הדור שהם בניו לא יאמרו כך, אלא מומם וחסרונם הוא מצדם שהם דור עקש ופתלתל וגו' נמשך אשמה לראש הדור, באופן שכל אחד יתלה בעצמו, ויראה לשפר מעשיו לפני אבינו שבשמים, וק"ל.

168

קס״טעוד יש לומר, דבארתי משנה, ובזה יובן האזינו השמים ואדברה (דברים לב, א), רצה לומר, מוטב שתאזינו אל השמים הם ת"ח להודע אליכם חטאתם, ואם לאו סוף ותשמע הארץ - רצה לומר או הודע אליו חטאתו (ויקרא ד, כג) על ידי התורה או בעלי התורה שאומרים מוסר, אם לאו ארץ מתקוממה לו (איוב כ, כז), וז"ש שסוף שתשמע על כרחם על ידי ארץ, אז תחבב אמרי פי, וק"ל. וכמו שביארתי שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו וכו' (איכה ה, יב), וק"ל.

169

ק״עוגם נראה לי האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, כי שמעתי בשם מורי מכה אשר לא כתובה בתורה וכו' (דברים כח, סא), על פי משל שהיה למלך ב' סוגי עבדים, א' מבני היכלא דמלכא וא' המשמש בחוץ, ושניהם חטאו, והלקה לזה דרך כבוד, מה שאין כן לאחר וכו', עיין מזה במקום אחר.

170

קע״אהעולה מזה שראוי להפך הסדר, וכאשר נבאר בקיצור, וממילא תבין. וז"ש האזינו השמים ואדברה, כי הת"ח שהם שרים נכבדים, ואדברה בלי לבוש, להכות באמרי פי, שלא יתגאה. מה שאין כן הארץ, שמיעה מרחוק, דרך כמה לבושין, כדי שישמע אמרי פי המתוקנת, לבוש של הפסוק שהוא אמרי פי, אגב זה אולי ישים לב אל פנימית מוסר שבתוך לבוש, וק"ל.

171