תולדות יעקב יוסף, שלחToldot Yaakov Yosef, Sh'lach
א׳שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל וגו', וישלח אותם משה על פי ה' וגו' (יג, ב-ג). והספיקות עם ביאורו עיין במקומות אחרים.
1
ב׳וכעת נראה לי פשוט, שהוא על דרך (ב"מ קז:) קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים, וה"נ שלח לך אנשים דייקא, לתור את עצמך תחילה, ואח"כ לתור את זולתו, זהו ויתורו את ארץ כנען, וק"ל.
2
ג׳ועוד י"ל, דכתבתי בכמה מקומות דמן חסרון של עצמו יודע חסרון זולתו וכו', וזהו הליכות עולם לו וכו' (חבקוק ג, ו). ובזה יובן שלח לך אנשים לתור את עצמך כנ"ל, ואחר שתדע החסרון שלך מזה תדע חסרון זולתו, וזהו ויתורו את ארץ כנען, וק"ל.
3
ד׳עוד י"ל, דהא קשה סתירת הפסוקים, שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך, ואח"כ אמר וישלח אותם משה על פי ה', משמע שצוה השם לשלחם.
4
ה׳ואגב נבאר פסוק (יד, י-יא) ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וגו', ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי וגו'.
5
ו׳ובמדרש תנחומא (שלח יב) איתא, ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה וכו', אמר הקדוש ברוך הוא ב' צווחות צווחתי לפניכם, סופכם לצווח ד' צווחות (ב') בשעבוד מלכות, עד אנה ה' תשכחני נצח, עד אנה תסתיר פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי, עד אנה ירום אויבי עלי וכו' (תהלים יג, ב-ג), יעו"ש.
6
ז׳והקשה רבי משה אלשיך (במדבר יד, יא) היתכן להרבות פורעניות, תחת ב' יביא ארבע. ועוד הי' ראוי לומר תחלה לא יאמינו בי, ואח"כ ינאצוני, כי תחלה היה העדר האמנה - ששלחו מרגלים, ואח"כ נאצו במעשה. ועוד יאמינו בי ל"ל.
7
ח׳ונ"ל כי אלו השתים עצמם של ישראל, עד אנה ינאצוני ועד אנה לא יאמינו בי, הם גרמו לעצמם שצווחו אח"כ ארבע צווחות הנ"ל.
8
ט׳והענין, דהקשה הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ה, ח"פ פ"ח), למה נענשו מצרים ששעבדו את ישראל, הלא גזר הש"י וכו'. ותירץ, כי כל אחד חטא בבחירתו וכו'. ויש לתמוה הא בפירוש כתיב בפסוק (תהלים קה, כה) הפך לבם לשנוא עמו וגו', הרי שסילק הש"י מהם הבחירה, והדרא קושיא למה נענשו.
9
י׳ונ"ל דכתבתי ביאור מכילתא (בשלח ו) ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד, לא), אם במשה האמינו בה' לא כל שכן, ומה תלמוד לומר במשה וכו'. דקשה הל"ל מה ת"ל בה'. ונבאר פסוק (שמות לב, כו) מי לה' אלי, והעולה משם, כי תכלית כל התורה שיבא למדרגה ובו תדבק (דברים י, כ), והמון עם על ידי שידבקו בת"ח ממילא הם דבקים בו ית'. ובזה יובן מי לה' אלי, הכוונה מי שירצה לדבק בהש"י, ידבק אלי תחלה, ועל ידי זה יזכה לדבק בו ית'. ויאספו אליו כל בני לוי, מי שנלוה אליו יתברך נאסף אל משה, מה שאין כן וכו'.
10
י״אובזה יובן, ויאמינו בה' ובמשה, הכוונה מי שהאמין ונדבק בו יתברך, אז יוכל לדבק במשה, כי נהפך הסדר, ושפיר הוצרך לומר ובמשה, וסרה קושיא הנ"ל, והבן.
11
י״בוהעולה מזה, כי המדבק עצמו בת"ח כאלו דבק בו ית', ואז אין שום עונש יכול לחול עליו, כמו שכתב הרב היעבץ ביאור משנה (אבות פ"ג מ"ד) המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו, כי על כי אין אלהי בקרבי מצאוני וגו' (דברים לא, יז). א"כ אם האדם חוטא וראוי לענוש, אז הש"י הפך לבם לשנוא עמו.
12
י״גובזה יובן הקושיא הנ"ל, כי המצרים היו חוטאים בלאו הכי, והיו ראוים לעונש, כמו ששמעתי ממורי דן אנכי (בראשית טו, יד), כבר הוא נידון וכו', ודפח"ח. לכך הפך לבם לשנוא עמו, כדי שלא יהי' להם שום דביקות עם ישראל, ויחול העונש עליהם. ובזה סרה קושיית הרמב"ם הנ"ל, והבן.
13
י״דוכן הוא ענין באנשי החומר נגד אנשי הצורה, שאין העונש יכול לחול עליהם על שחוטאין בלאו הכי, כי אם הפך לבם לשנוא עמו. וזש"ה (עי' דברים לא, יז-יח) ואנכי אסתיר פני מהם, שהם הת"ח שנק' פנים, על ידי ספיקות שימצא בת"ח, ובזה ח"ו והבדילו ה' לרעה וגו' (דברים כט, כ), כתבתי מזה במקום אחר, יעוין שם. וכן כתבתי עשה לך רב והסתלק מן הספק (אבות פ"א מט"ז), וק"ל.
14
ט״וובזה יובן, לפי שאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, לכך אמר הש"י עד אנה ינאצוני העם הזה, כי עד עכשיו גם שנאצו אותי כמה פעמים אין מקום לעונש לחול עליהם, מה שאין כן עתה עד אנה לא יאמינו בי דייקא, כי האמנה היא דביקות כמו ששמעתי ממורי זלה"ה ודפח"ח, ועד עכשיו האמינו במשה ועי"ז האמינו בי, מה שאין כן עתה שנפרדו ממשה ולא יאמינו בו, א"כ עד אנה ינאצוני שלא ניתן ארכה לעונשם.
15
ט״זושתים עד אנה אלו גרם להם ד' עד אנה של שעבוד מלכיות, דכתבתי במקום אחר, כי סיבות גלות מצרים ע"י הסתלקות הדעת, וסבות הגאולה בהתפשטות הדעת בעולם וכו', יעו"ש.
16
י״זוכעת נ"ל ליתן טעם למה הסתלקות הדעת גורם גלות, והתפשטות הדעת גורם גאולה. ונ"ל כי הדעת גורם חיבור, שנאמר (עי' בראשית ד, כה) וידע אדם את חוה. לכך בהסתלק הדעת, אז אין חיבור בין אנשי העולם לאנשי הדעת שהם הת"ח, לכך גורם גלות. ובהתפשטות הדעת בעולם, נתחברו המון עם אנשי הדעת, וגורם גאולה, והבן.
17
י״חא"כ שפיר נמשך מן ב' עד אנה הנ"ל, ד' עד אנה של שעבוד מלכות. וז"ש עד אנה תשכחיני נצח - בגלות הארוך, וזה נמשך מן עד אנה תסתיר פניך ממני - כי הפך לבם לשנוא עמו, הת"ח שנק' פנים, על ידי הסתרה, שנאמר ואנכי הסת(י)ר אסתיר פני מכם, וזהו הגלות הארוך עבור שנאת חנם ששונאים להת"ח העובדים השם. ועד אנה אשית עצה בנפשי - כי לפעמים אשית עצות בנפשי להסיר הספיקות ממני שעל הת"ח, ולפעמים חוזר וניער, אשית עצות להפך. ועל ידי זה עד אנה ירום אויבי עלי - שזה הגלות האחרון שהוא בעבור שנאת חנם הנ"ל, נמשך יותר ארוך מכל הגליות.
18
י״טעד שיושלח אליהו הנביא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג, כד) (הנני) [הנה אנכי] שולח לכם את אליהו וגו', (להשיב) [והשיב] לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, כתבתי ביא[ו]ר פסוק זה במ"א, יעו"ש. וכעת נראה לי דכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (שמות כג, ה) כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וגו', וביאור פסוק פ' קרח (במדבר טז, טו) לא חמור אחד מהם נשאתי וכו', עזוב אתה תחילה מה דבלבך, לעורר את האהבה, ואז גם הוא שלום עמך וכו', יעו"ש. ובזה יובן והשיב לב אבות על הבנים תחילה, שהת"ח שנק' אבות, יעזבו השנאה שבלבם תחלה על בנים, שהם המון עם. ועל ידי זו השיב לב המון עם אל אבותם, שהם תלמידי חכמים, שיהי' אחדות אחד בעולם, כי כמים אל הפנים וגו', והבן.
19
כ׳ובזה יובן שלח לך לדעתך, שיתפשט בחינת משה בעולם שהוא בחינת הדעת. וז"ש שלח לך לדעתך בעולם, הגורם חיבור כנ"ל.
20
כ״אוישלח אותם משה, הכוונה ששלח בחי' משה אתם כאשר צוה אותו השם ית'. ואח"כ כשחטאו נסתלק מהם בחינת משה, כמו שכתוב בכתבי האר"י זלה"ה (לקוטי תורה), וילכו ויבואו, מה שנתעבר בהם בחי' נשמת השבטים, עתה נסתלקו וילכו להם, ויבואו רק הם בעצמם וכו', יעו"ש. הכא נמי כך, נסתלק מהם בחי' משה, זולת יהושע וכלב נשארו על מדרגתן.
21
כ״בובזה נבאר פסוק (יד, כד) ועבדי כלב עקב רוח אחרת היתה עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ וגו'. וי"ל א', למה לא זכר יהושע. ועוד, מהו רוח אחרת עמו, וחז"ל דרשו וכו'.
22
כ״גונ"ל דאיתא באבות פ"ג (מ"י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכו'. וכתב במדרש שמואל לפעמים משבחים הבריות לאדם מפחד ואימה, ורוח אחרת עמם, לכך אמר כל שרוח הבריות בקרבם נוחה הימנו, אז רוח המקום נוחה הימנו וכו'. עוד פי', שנאמר (יחזקאל לו, כז) את רוחי אתן בקרבכם, א"כ מי שרוח ה' בו נוח לו. עוד פי', ונתתי משכני בתוכ[כ]ם ולא תגעל נפשי אתכם (ויקרא כו, יא), דקשה, מאחר שנתתי משכני בתוכ[כ]ם, פשיטא שלא תגעל נפשי אתכם. ופירש כי נפשו שהיא הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, גם שנתתי משכני בתוככם לא תגעל נפשי לצאת מהגוף שלכם, לדבק בי וכו', יעו"ש.
23
כ״דול"נ, דכתבתי במקום אחר בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר (הושע יא, ט), וכתבו התוספות (תענית ה. ד"ה לא אבוא), תואר בעיר יש לו ב' פ[י]רושים וכו', יעו"ש. וה"נ כך ונתתי משכני בתוכ[כ]ם, והיינו בקרבך קדוש, וע"כ לא אבוא בעיר שיש בו שונא, כי אם שנעשה החומר צורה והיצה"ר נעשה יצר טוב, ואז בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב, ה), כמו שכתב רבי משה אלשיך (במדבר כה, יב) כי כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו), כי בכל נשימה רוצה לצאת מן הגוף וכו' (מ"ת מזמור סב), יעו"ש. מה שאין כן כשנעשה החומר צורה, אז הוא החיים של שלום, לכך לא תגעל נפשי אתכם, והבן.
24
כ״הובזה יובן ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת (אתו) [עמו]. דהענין, דכתיב (יג, ל) ויהס כלב את העם אל משה, וזה צריך ביאור. רש"י פירש ויהס השתיק, ותרגום פירש ואצית כלב ית עמא למשה, וזה צריך ג"כ ביאור.
25
כ״וונ"ל דכתבתי במקום אחר, ביאור פסוק (יד, לח) ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם. על פי ששמעתי זכאה מאן דאחיד בידא דחייבי' וכו' (זח"ב קכח:), דהיינו לקשר נפשו ורוחו בנפשם ורוחם וכו', יעו"ש.
26
כ״זובזה יובן ויהס כלב, שרצה לשתקם על ידי שהוא מקשר את עצמו אל העם, ואח"כ להעלותן ולקשרן אל משה שיהי' אחדות א', וזהו ואצית כלב ית עמא למשה, והבן. ואח"כ כשנפרדו מכלב, נשאר רוחם ונפשם דבוק ברוח ונפש של כלב. וזהו ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו, שהי' מקשר רוחו ברוחם כדי למלאות אחרי, לכך והביאותיו, והבן.
27
כ״חונבאר פסוק (טו, יח-כא) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, והי' באכל(י)כם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו'. והספיקות עם ביאורו.
28
כ״טונ"ל, דכתבתי ביאור פסוק (תהלים קיג, ג) ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. להבין זה, נ"ל דכתבתי במקום אחר דשמעתי ביאור פסוק (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני, בג' אופנים וכו', יעו"ש. והיוצא משם כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), כמ"ש ביאור הש"ס (עי' שבת לא.) העמידני על רגל א', ובזה יכול אדם לעמוד על עמדו, בכל מדריגה שהוא בו יש צורך בו, והוא כלל גדול בעבודת ה', והמשכיל יבין.
29
ל׳ובזה יובן ממזרח שמש עד מבואו, דהיינו כשאדם עומד במדרגה העליונה הנק' מזרח, בחי' קדם, עד מבואו, שהוא בחי' אחור. בשני בחינות אלו מהולל שם ה', כי אחור וקדם צרתני, והבן.
30
ל״אוכן ביאור פסוק אחריו (תהלים קיג, ה-ז) מי כה' המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, מקימי מעפר דל וגו'. והכוונה ג"כ על דרך הנ"ל, מי כה' המגביהי - שהוא מדריגה העליונה, והמשפילי - שהוא מדריגה תחתונה, שניהם כאחד טובים לפניו ית', כי בזה מקימי מעפר דל - כמו ששמעתי ביאור ש"ס (שבת לא.) העמידני על רגל א', והשיבו מה דסנא' לך לחברך לא תעביד, והוא על דרך זה, והבן.
31
ל״בוהנה שמעתי ממורי זלה"ה, מקום שהמחשבה של אדם מגעת שם הוא כולו וכו' ודפח"ח. ובזה כתבתי ביאור אל ראשי המטות וכו' (במדבר ל, ב).
32
ל״גובזה יובן, ואמרת אליהם בבואכם וגו', ודרשו בש"ס (כתובות כה.) בביאת כולכם וכו'. הכוונה במקום שהמחשבה מגעת, שם הוא ביאת כולו, וזש"ה אשר אני מביא אתכם שמ"ה, שהוא בחי' משה הנק' דעת ומחשבה. והי' באכל(י)כם מלחם הארץ, באותו מדריגה שהוא שם, מאותו מדריגה תרימו תרומה לה', והבן.
33
ל״דעוד י"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (קדושין פ"א מ"י) העושה מצוה אחת וכו', וביאור ש"ס (עירובין יח:) אמר רבי ירמי' מיום שחרב בהמ"ק דיו לעולם כו'. והעולה משם, דכתבו התוספות (עירובין שם ד"ה כל הנשמה) פירש ר"ח כל הנשמה וכו', לא יתחבר עם המוני עם שיש סכנה וכו', מכל מקום יש עצה יעוצה על זאת יתפלל כל חסיד וכו' (תהלים לב, ו).
34
ל״הובזה יובן, בבואכם אל הארץ, לבחי' עמי הארץ להעלותן, אשר אני מביא אתכם שמה, דהיינו מיום שחרב בהמ"ק ואז הוא בחי' כל הנשמה שממה, ויש סכנה להתחבר עמהם. מכל מקום באכל(י)כם מלחם הארץ, על ידי השפע שנמשך להמוני עם לחם הארץ, מזה ניזונין התלמידי חכמים, כאשר כתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש, או בלאו הכי הם תומכי אורייתא ומחזיקין ידי הת"ח, לכך ראוי להעלותן, וזהו תרימו תרומה לה', וק"ל.
35
ל״וראשית עריסותיכם וגו', דכתבתי ביאור ש"ס (בכורות ח:) אית לן בירא בחקלא וכו' - על ידי שלא לשמה שלמד תחלה בנערותו, על ידי זה מתחבר עמהן להעלותן וכו', יעו"ש. ובזה יובן ראשית עריסותיכם שהי' שלא לשמה, בזה חלה תרימו וגו', והבן.
36
ל״ז•
37
ל״חמצוה - וכי תבואו מלחמה בארציכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצר[ו]ת ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם, וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצר[ו]ת על עול[ו]תיכם וכו', והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם וכו' (י, ט-י). להבין ענין חצוצר[ו]ת להושיע ולהציל מכל צרה בבא הצר, וגם בעת השמחה וכו'. ועוד, בעת השמחה מה צריך לזכרון, הגם לפי ספרי יריאים יותר צריך לזכרון בעת השמחה, כאשר יבואר. ושאר הספיקות שבפסוק. וגם איך מצוה זאת היא נצחי וכו'.
38
ל״טותחלה נבאר ש"ס דסוכה פ"ג דף מ"ה (ע"א), משנה, בכל יום מקיפין המזבח פעם א' ואומר אנא ה' הושיעה נא, וכו'. רבי יהודא אומר אני והו הושיעה נא. ואותו היום מקיפין את המזבח ז' פעמים. בשעת פטירתן מה הן אומרים, יופי לך מזבח יופי לך מזבח יופי לך מזבח. רבי אלעזר אומר, לי"ה ולך מזבח לי"ה ולך מזבח וכו'. ופריך בש"ס (מה:) והא משתף שם שמים ודבר אחר, ומשני דהכי קאמר, לי"ה אנו מודים, ולך אנו משבחין, לי"ה אנו מודים ולך [אנו] מקלסין. והנה רפוי ידי כל המפרשים במשנה זו, כמו שהאריך בתוספות יו"ט, והרב פירש ג' פירושים יעו"ש, ודברי רש"י ותוספות מבואר שאין לירד לעומקן, ואענה חלקי.
39
מ׳ותחלה נבאר משנה שם (פ"ד) [פ"ה] (נא:) תקעו והריעו וכו', הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהם וכו', ואנו לי"ה עינינו. רבי יהודא אומר היו שונין ואומרין אנו לי"ה, ולי"ה עינינו וכו'. ושם בדף נ"ג (ע"א), תניא אמרו עליו על הלל הזקן [כ]שהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כך, אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן. הוא היה אומר כן [כך הנוסחא, ובעין יעקב גרס אומר הקדוש ברוך הוא], למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם תבא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר (שמות כ, כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך ע"כ, והוא פלאי. גם להבין פסוק (שמות יז, טז) כי יד על כס יה וגו'.
40
מ״אוהוא, דאיתא בפ"ד דדמאי (מ"א) הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשר, ושכח לעשר, שואלו בשבת ואוכל על פיו וכו', כי אימת שבת עליו וירא לשקר. ויש להבין למה דוקא אימת שבת עליו בענין זה מלדבר שקר, ולא בשאר עבירות שיהי' אימת שבת עליו מלעבור שום עבירה.
41
מ״בונ"ל דמבואר בכתבים ענין מה שאמרו חז"ל (שבת קיג:) פסיעה גסה נוטלת א' מת"ק ממאור עיניו של אדם, ואפילו הכי אהדרו ליה [בקדושא] (בקדושה) דבי שמשי וכו'. כי הכלה הכלולה נאצלה בין תרין דרועין, וחו"ב שלה במקום חו"ג שבו, וחו"ג שבה במקום נ"ה שבו, ונ"ה שבה אין להם על מה שיסמכו, ולפיכך רגלי' יורדת מות ונאחזים בהם הקליפות.
42
מ״גוגם בראשה שיש שם נ"ה פנימית הנרמזים בעינים, אין לה, וז"ס (זח"ב צה.) עולימתא שפירתא דלית לה עיינין. ולכך צריך ליתן עיניו בכוס של ברכה (בקדושה) [בקדושא] דבי שמשי, להמשיכם לה מהזכר העליון, ואז מתברכת מתפוחין קדישין נ"ה וכו', ואז יש לה עינים למעלה הרומזים לנ"ה פנימים, ורגלי' שבים למקום החיים אצל הזכר.
43
מ״דוז"ש (ישעיה נח, יג) א"ם תשי"ב משב"ת רגליך, ר"ת אמת, כי עד עתה שרגלי' ירדו מות, אז השקר שאין לו רגלים הוא הנחש שנתקצצו רגליו (סוטה ט:), אחז בש ג' רגלי' ומדביק' אל ק"ר להשלים חסרון, לכך ברכי דרבנן דשלהי מנהון הוי (ברכות ו.), שרוצין לסמוך ש אל ק"ר, ונעשה שקר וקשר רשעים. ובאמ"ת זה אינו, כי בשבת יתפרדו כל פועלי און, והש סור מהרע ועולה ומתדבקת בבת, והיא בת עין המאירה בג' גווני עינא הרומזים ל"ש.
44
מ״הומתקדשת מטומאתה על ידי הקידוש שהוא עדות מעומד ב' קיימין וכו', וז"ש (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, כי דרכי הכלה וספירותי' נעשה מבינה, ודינין מתערין מינה, לכך רגלי' יורדת מות. מה שאין כן בשבת נעשים דרכי' מקודש שהיא חכמה, ואז רגלי' עולים בקודש, ואין שטן ופגע רע. וז"ש חשבתי דרכי, כי בהיות דרכי המלכות בסוד המחשבה שהיא חכמה, אז אשיב רגלי ממות אל עדותיך, שהם נה"י שושב[י]ני הכלה [ו]עדי' כמ"ש (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו, ושבים רגלי' אל מקום נ"ה שבו, ומתדבקת בירכי וסמכי קשוט באמת וכו', יעו"ש בסוף תיקונים מזה, דף קנ"ב.
45
מ״והעולה מזה, כי בשבת נשלם ב' חסרונות שבכלה, סוד עינים, וסוד רגלים שלא הי' להם על מה שיסמכו. ועל ידי שנותן עיניו בכוס דקידוש, מאיר בה מן חכמה ג' גווני עינים הרמוז בש ונתחבר עם בת, נעשה שבת, ובזה יש לה עיינין. ועל ידי קידוש מעומד בשני רגליו, [ר"ל שיאמין אמונה שלימה במחשבה, שבזה העדות דקידוש מעלה את המלכות עד המחשבה עליונה, על ידי קישור מחשבתו בה הרמוז בכוס שנותן עיניו בה. ואז חוזק האמנה נק' סמכי קשוט דחכמה, ואז ואשיבה רגלי אל עדותיך, והבן זה שהוא כלל גדול]. ואז על ידי חשבתי דרכי כאמור, ואשיבה רגלי אל עדותיך, למקום נ"ה שבה.
46
מ״זובזה ביארתי מ"ש בתיקונים ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יב), בו' ימי חול בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט), והבן, יעו"ש בכתבי במ"א.
47
מ״חומעתה מבואר משנה הנ"ל, כי עמי הארצים, שהם מקום הרגלים שבו שקר כנ"ל, אין נאמנין. מה שאין כן בשבת אין מקום גם לרגלים לאחוז בשקר, כי ש מן שקר נתחברה עם בת ונעשה שבת, וירא בשבת לשקר, וק"ל.
48
מ״טומעתה תבין ג"כ סוד הקידוש, שנרמז הכל בשם י"ה, בכוונה ובדיבור של קידוש, תחלה שלשה י"ה פשוטין נגד ג' מוחין, ג' ידות, יד הגדולה וכו', ואח"כ במילוי ב' י"ה גימטריא ע'. וכן תיבות הקידוש עולה ע', יעו"ש.
49
נ׳והוא להשלים ב' בחינות נ"ה, דעיינין ורגלין, כי שם י"ה הוא בעינים, כמ"ש האר"י בפסוק (איוב כח, י) וכל יקר ראתה עינו יעו"ש, והוא בנ"ה דחכמה שנק' קדש, וע"י הקידוש ניתקן עינים ורגלים שלה, שעולים למקום רגלים שלו. והנה דיבור הוא מבינה המוציאה קול ודיבור, כמ"ש בהקפת הושענא יעו"ש, ומוציא הדיבור מבין שפתים שהוא נ"ה, נשלם נ"ה דרגלין שלה. ועל ידי עינים הרמוז בחכמה הנק' מחשבה פנימיות, ניתקן נ"ה פנימים שלה, שיש לה עינים על ידי שנותן עיניו בכוס, והש"י יכפר.
50
נ״אולפי שהדיבור מבין שפתיים הוא נ"ה דבינה כמבואר, לכך צריך בשעת דיבור הקידוש לעמוד על רגליו, ר"ל שיעמוד באמונת אומן האמנה שלימה וקיימת, שעל ידי עדות זה בקידוש מקשר ומעלה את הכלה עד מחשבה עליונה הנק' חכמה קדש, ובזה מקדשה, כענין הרי את מקודשת לי, להעלותה עד הקודש, או להמשיך לה הארה במקומה מן קודש, ובזה מקיים ראה חיים עם האשה אשר אהבת (קהלת ט, ט), שמקשרה בחיים שהיא חכמה, כמ"ש (קהלת ז, יב) החכמה תחי' בעלי', ודי בזה.
51
נ״בוז"ש (תהלים יט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, כשהם יחדיו אין רגלי' יורדת מות מקום שקר, רק נדבקת בסמכי קשוט באמת ז"א המאיר בו נ"ה דאבא, כמבואר בכתבים, יעו"ש. וכמ"ש בספר עץ חיים בכתובות פירוש הש"ס לא מפי' אנו חיין (יג.), כי על ג' דברים העולם קיים על האמת וכו' (עי' אבות פ"א מי"ח), יעו"ש.
52
נ״גובזה תבין מעלת השבת, שהיא האמת והיא חיי העולמות, וז"ש (שמות לא, יז) שבת וינפש, וכמ"ש האלשיך פ' בראשית (ב, ב) יעו"ש.
53
נ״דובזה יבואר כי יד על כס יה וגו'. כי תיבת כס סובל ב' פירושים, א' לשון כוס דברכה, ב' לשון כסא מלכות, ובאמת שניהם אחד כאשר יבואר.
54
נ״הוהוא, דמבואר בכתבים כוונת הקידוש בליל השבת, הוא להמשיך שם י"ה, והוא מרומז במעשה ובדיבור, כי במעשה שאוחז הכוס בידיו הוא להמשיך מן ג' מוחין דז"א שהם גימטריא מ"ה חב"ד, דרך ג' ידות יד הגדולה, יד החזקה, יד הרמה, כי שם י"ה במילוי המילוי גי' י"ד אותיות, רמז ליד שנקרא יד שיש בו י"ד פרקין, ועל ידי ב' י"ה במילוי נעשה ע', גימטריא יין שבתוך הכוס. וכן בדיבור יש ע' תיבות, ועם ה' אצבעות היד, רמז אל ה' אותיות אלהים, גימטריא כוס, ה' אותיות מנצפך, ונק' כוס ישועות להושיעה מאויבי' על ידי ה"ג מנצפך, כנודע בברכת הרב וכו' דפורים, יעו"ש, ובקידוש רגלי' יורדת מות הקליפות להושיעה שתוכל להשיב רגלי' לעדותיך. ואפשר שזהו מזיגת מים חסד ששרשו בחכמה, ואז חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, וכנ"ל.
55
נ״ווז"ש כי יד על כס יה, ר"ל שצריך להמשיך י"ד על כס, שהוא י"ד אותיות של שם י"ה על כס, דרך ג' ידות יד הגדולה והחזקה והרמה הרמז ביד י"ד פרקין, ומשם לכס של ברכה ועם ה' אצבעות היד נעשה כוס ה' אותיות אלהים ה"ג מנצפך. ואח"כ יניח ביד ימין הכוס, לרמז שכל ג' קוין נעשה אחד ונכללו בימין, ונעשה מן כס כסא, והוכן בחסד כסא (ישעיה טז, ה), לאדם היושב על הכסא, אחר שצדקו יחדיו רגלי' במקום רגליו, הכל בקודש. וז"ש מלחמה לה' בעמלק, שאין נעשה יחוד בשלימות עד דמטי רגלין ברגלין וכו', דרך קומה שלימה, מה שאין כן בכל שבת נעשה יחוד דרך איברים, עד שיבא משיח צדקינו במהרה בימינו אנס"ו.
56
נ״זובזה יובן משנה (פ"ד) [פ"ה] אבותינו שהיו במקום הזה משתחוים קדמה וכו'. כי נודע כי אחיזות הקליפות ויניקתן הוא משם אחוריים, כמ"ש בק"ש דשובבים ביחוד זכור לא תשכח יעו"ש, ואחוריים דאו"א הוא גי' קד"ם וקדמ"ת, והם היו משתחוים להמשיך כח מן אחוריים, ליניקת הקליפות. אבל אנחנו ליה עינינו.
57
נ״חופריך בש"ס דף נ"ג ע"ב, הא מודים מודים משתקין אותו. ומשני, אלא (הכא) [הכי] אמרו, המה משתחוים קדמ"ה, ואנו לי"ה אנחנו מודים, ולי"ה עינינו מייחלות. והוא מבואר כפל הענין על פי הנ"ל, כי הכלה הכלולה חסרה ב' דברים עיינים ורגלים, ולתקן זה צריך ב' דברים. א', להמשיך מן נ"ה הפנימיים דחכמה הנק' י"ה וכנ"ל. וב', על ידי מודים דרבנן, כי ברכי דרבנן דשלהי מנהון הוי (ברכות ו.), כי רגלי' יורדת מות, ושפיר על ידי מודים דרבנן דכרעי במודים להמשיך מן נ"ה דאבא, אז ואשיבה רגלי אל עדותיך להציל רגלי' ממות הקליפות, ואתי שפיר.
58
נ״טאך דהי' מקום להקשות, מה ענין זה לשמחת בית השואבה, כי בשבת אתי שפיר על ידי כוס דברכה שהוא על ידי שם י"ה, מה שאין כן עתה. לזה ביאר ואמר בש"ס: תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהי' שמח בשמחת בית השואבה אומר כן, אם אני כאן וכו'.
59
ס׳הגם דיש לפרש על פי פשוטו ג"כ, דכתב הרמב"ם בהלכות לולב (פ"ח הי"ד), וז"ל: מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות וכו' הם היו המרקדין ומשמחין במקדש, אבל כל העם באין לשמוע וכו'. ויש להבין למה לא ישמחו בזה השמחה כל מי שירצה, שהיא שמחת מצוה.
60
ס״אונ"ל דכתב הרמב"ם אח"ז (שם הט"ו), וז"ל: השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, היא עבודה גדולה וכו' יעו"ש. והוא כמה שזכרתי בקו' ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח), ואהבת את ה' (דברים ו, ה), שהיא ציו[ו]י בדבר שאינו מסור ביד האדם לעשותו וכו'. והעולה שם במה שכתב המפרש להרמב"ם בפ"ב מה' יסודי התורה (ה"א) וז"ל: ולא ניתנו כל המצות אלא כדי שנגיע לזו המדריגה לאהבה את ה' וכו'. והיינו על ידי שידבק בתורה שהיא דרך ה', אז ממילא יבוא לו בלבו אהבתו ית', וכמו שאמרו באבות (פ"א מי"ב) אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וכו', כי על ידי קירב' בתורה יהיה אהוב לך, ואתה אוהבו, מה שאין כן בלאו הכי דרך מוסר וחכמה אוילים בזו (משלי א, ז).
61
ס״בוא"כ שפיר כתב הרמב"ם השמחה שישמח באהבת האל היא עבודה גדולה וכו', כי מסתמא קיים כל המצות שהיא דרך ה' ואז נכנס בלבו אהבתו ית', מה שאין כן בלאו הכי. לכך לא היו משמחין בשמחת בית השואבה רק גדולי החכמה, ולא לשאר העם שאין להם אהבת הבורא, רק שמחתו הוא הולל[ו]ת לשמח את עצמו.
62
ס״גובזה יובן מאמר הלל שהי' עניו, ובעשר מדריגות חשיב רבי יהושע בן לוי (ע"ז כ:) ענוה גדולה מכולם, שנאמר (ישעיה סא, א) יען משח ה' אותי לבשר ענוים וכו'. וע"כ יש בו חסידות ג"כ, שהיא מדת אהבת האל, כמ"ש (תהלים לא, כד) אהבו את ה' כל חסידיו. וז"ש אם אני כאן, שהוא מדתו מדת ענוה, הכל כאן, כל מדת עשר וגם אהבת האל בכלל, וראוי לשמוח בשמחה זו.
63
ס״דואם אין אני כאן מי כאן, ר"ל דבש"ס דיומא (פה:) קאמר במשנה, אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' ואומר (ירמיה יז, יג) מקוה ישראל ה', מה מקוה וכו'.
64
ס״הוהספיקות רבו, וכבר זכרתי בביאורו, וכאן בקיצור באתי לבאר, על פי מ"ש האר"י בספר נוף עץ חיים בפ"ק דברכות (כח:), כשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו ואמרו רבינו למדינו אורחות חיים, אמר להם דעו לפני מי אתם מתפללין. וזה לשונו: כי סוד גדול אמר להם, והוא כי האדם בתפלתו יכוין להמשיך לז"א מוחין דגדלות אמא הנק' מ"י, וכאן הזהיר לתלמידיו שצריכין ג"כ להמשיך לז"א מוחין דאבא יותר רחמים, וז"ש לפני מ"י אתם מתפללין, תיבת לפני מורה על אבא, שהוא לפני אמא הנק' מ"י. וזהו תשובה על שאלתן למדינו ארחות חיים, כי המוחין נקראו חיים, עכ"ל.
65
ס״ווהנה כמו שיש ב' מדריגות הנ"ל בתפלה, כך יש בתשובה ב' בחינות הנ"ל, א' מצד אמא עלאה הנק' מי, תשובה עלאה. בחינה ב' יותר עליונה, מצד אבא הנק' לפני מ"י. וז"ש אשריכם ישראל לפנ"י מ"י אתם מטהרין וכו', וק"ל.
66
ס״זוה"נ בשמחת בית השואבה היו ב' סוגי אנשים, א' חסידים מצד אבא, והם שאמרו אשרי ילד[ו]תינו שלא ביישה את זקנותינו, וכפי' רש"י (ד"ה אלו חסידים) כל חסיד משמע מעיקרא. סוג ב', בעלי תשובה מצד אמא, והם אמרו אשרי זקנותינו שכיפרה את ילד[ו]תינו, כמבואר בש"ס (סוכה נג.) קודם לזה המאמר שהתחלנו, יעו"ש.
67
ס״חוז"ש הלל, אם אין אנ"י כאן, שהיא מדת ענוה הקשורה בחסיד, על כל פנים מ"י כאן, הם בעלי תשובה. וזולת ב' סוגים אלו אין מקום לשום אדם לשמוח שם, כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, וק"ל.
68
ס״טושוב אמר למקום שאני אוהב רגלי מביאות אותי וכו', והוא נמשך אחר הצעה הנ"ל, שאין מקום לשמוח בשמחת בית השואבה כי אם אל ב' סוגי אנשים, חסידים ובעלי תשובה.
69
ע׳אפס דחש פן יאמר שאר העם שאינם בבחי' ב' סוגים הנ"ל, א"כ אין להם חלק ונחלה ח"ו בשמחת השם, לכך אמר זה לפייסן, והוא מה שאמר משה רבינו ע"ה (במדבר יא, כא) שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו וגו', וגם זכרתי בפסוק (בראשית כט, א) וישא יעקב רגליו וגו', כי כמו שיש באדם פרטי ב' בחינות, א' עליונה הנק' ראש, וב' סוף הנקרא רגלים, כך בכללות פרצוף העולם חשובי הדור נק' ראש, ומדרגה תחתונה שהם המוני עם נק' רגלים, שמעמידין את הגוף על קיומו ועמדו לעמוד על רגליו. והוא על דרך שביאר הרמב"ם (הקדמה לפיה"מ) ביא[ו]ר הש"ס (ברכות ח.) אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה וכו', ועל דרך מ"ש בש"ס (ברכות נח.) ברוך שברא כל אלו לשמשני, יעו"ש בארוכה.
70
ע״אוזה שאמר למקום שאני אוהב רגלי מוליכות אותי, ר"ל מה שזכיתי לבוא למדריגה עליונה, וז"ש למק"ום שאני אוה"ב, שהיא מדריגות אהבת האל שהיא עליונה, שכל המצות לא ניתנו אלא לבוא אל מדריגה זו וכנ"ל. הגורם לזה הם רגלי, שהם המוני עם, הם מוליכין אותי, על ידי שברא הש"י אותן לשמשני, ולכך היה לי פנאי להתבודד עד שהגיעוני למקום שאני אוהב, ומעתה ראוי להם לראות בשמחה זו, שהם הגורמים. וכאשר באמת בש"ס (סוכה נא.) אמרו, חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפני"הם, ר"ל בפני אנשי המוני עם, וכמו שביאר הרמב"ם (הל' לולב פ"ח הי"ד), וק"ל.
71
ע״באך שלא ינשאו ראש, לכך אמר שוב אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך וכו'. כי מבואר על פי משל המובא בספרי יריאים ענין כוונת הלב בתפלה, לאדם אחד שביקש מהמלך שיתאכסן בביתו, והבטיחו על זה, וקבע לו זמן שידע באיזה זמן יבוא המלך לביתו לפנות ביתו ולהכינו וטבח טבח והכן. ובעת שהגיע הזמן בעל הבית הלך מביתו לאיזה הצטרכות, וכבוא המלך ולא מצאו לבעל הבית בביתו שיכבדהו, הלך בחרי אף וכו'. כך הנמשל בענין התפלה, הקרבנות הוא טבוח טבח והכן, ופסוקי דזמרה הוא הכלי שיר, ובתפלת י"ח יבוא המלך לביתו זה הלב, כמ"ש חז"ל אותו תעבוד (דברים י, כ) עבודה שבלב היא התפלה. וכשלא מצא לבעל הבית בביתו, רק מחשבות לבו רק רע במחשבות זרות שהוא חוץ ולא בפנים, לא די שלא נעשה מבוקשו ברך עלינו שנה טובה וכיוצא, רק שנידחת תפילתו, מה שאין כן המתפלל בכוונה אז אבוא אליך וברכתיך.
72
ע״גוהנה בש"ס (עירובין סה.) משום שכרות הגלות פטורין מדין תפלה, שאין יכולין לכוין בלב. ושם הקשתי על הרמב"ם שחשב דין תפלה למצות עשה מדאורייתא (סה"מ מצוה ה). והביאור שם, כי הת"ח מכוונין, שאין עליהם עול גלות, ואנשי המוני צריכין להתחבר עמהן. וזה שנסמך אותו תעבוד ובו תדבק הדבק בת"ח, לטעם המבואר.
73
ע״דובזה שפיר ביאר הלל דבריו כמראה האופן לכל צד, כשם שאין לת"ח לומר שאין צורך בהמוני עם כי אדרבה הם רגליו, וכמו שכתבתי במצוה ולא יזח החשן מעל האפד (שמות כח, כח). לכך פשיטא וק"ו שאין לאנשי המוני עם לומר שאין להם צורך בת"ח, רק שניהם כאחד בחיבור טובים כמו הגוף עם הנשמה, וק"ל. כך הוא הפשוט.
74
ע״האמנם יש דברים בגו, מה שרימז הלל בצחות לשונו, דאיתא ברעיא מהימנא פ' פנחס דף רך"ז ע"א וז"ל: ועוד שש מעלות לכסא (מלכים א י, יט), ברזא דא וא"ו גימטריא י"ג, ואתרמז בתלת תיבין ויסע ויבא ויט, דאינון והו אני והו וכו', והוא סוד א' הנק' אנ"י שבתוך ב' ווי"ן, מבואר ברעיא מהימנא משפטים שהוא סוד עיל(ו)ת כל העילות, נשמה לרוחניות הספירות, המייחד שם בן ד' וכל השמות והתיבות וכו', וכן איתא בפ' פנחס דף רך"ה ע"א וז"ל: איהו עלת על כלא וכו', ולית מאן דיכיל לקרב חילין בר מני' וכו'. והוא כלל גדול בכל היחודים, להמשיך הנשמה בתוך אותיות השמות, וזכור זה.
75
ע״ווז"ש אם אנ"י כאן הכל כאן, כי הוא המייחד וכולל הכל, לכך וא"ו הנ"ל גימטריא אהבה גימטריא אחד, שהוא שורש האהבה ושמחה. ואם אין אני כאן מי כאן, כי האותיות דנפקי מבינה הנק' מי, נשארו כגוף בלא נשמה.
76
ע״זואמר למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכין אותי וכו', כי מבואר דישראל אינון רגלין דשכינתא, כמ"ש (שה"ש ז, ב) מה יפו פעמיך בנעלים וכו'. לענין שכמו הרגלים מוליכות את האדם לפי חפצו ורצונו, כך מעלות את התפלה עד המקום שהיא אוהבת, והוא דמבואר בכתבים כל הקובע מקום לתפלתו (ברכות ו:), כי שם בן ד' בהכאות אורות גימטריא מקום, ועל ידי כוונה זו מעלה התפלה עד המקום וכו', יעו"ש בתפלת י"ח.
77
ע״חוז"ש למקו"ם שא"ני או"הב וכו', כי כמו שעל(ו)ת כל העלות נק' אני, כך המלכות נקרא אני בסוד אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד, ו). ורגלי מוליכות המדה הנק' אנ"י, עד המקו"ם ששם אנ"י אוה"ב, כי שורש אני הוא וא"ו גימטריא אהבה כנ"ל, והבן.
78
ע״טאם אתה תבוא אל ביתי וכו'. כי נודע מ"ש בכתבים ואהבת את ה' אלהיך, להמשיך לה בכתרה ב' פעמים אור, גימטריא בית, וגימטריא שחו"ק, שאז כשיהי' בית, ימלא שחוק פינו וכו' (תהלים קכו, ב). ונודע שהאדם בכוונתו שם הוא מקושר, וז"ש אם אתה תבוא אל ביתי, להמשיך ב"פ אור גימטריא בית, אל ביתי - בית תפלה, אז אנ"י אבוא אל ביתך, שהוא הגורם בכוונתו, שנק' פועל צדק, וברכתיך, והבן.
79
פ׳ובזה אמרתי לבאר ענין המצות את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע (דברים י, כ). מה ענין זה לזה. וכבר ביארנו קצת המצות בארוכה בפתח דברינו שאח"ז, יעו"ש. ונשאר לנו לבאר ובו תשבע, שכתב הרמב"ם (הל' שבועות פי"א ה"א, סה"מ מצוה ז) שהוא מצות עשה, והרמב"ן השיגו (סה"מ שם), ובארתי מזה לקמן ג"כ.
80
פ״אוכעת נ"ל לפרש, על פי מ"ש האר"י בתיקוני עונות כי שבועת אמת הוא מצוה, כי על ידי זה גורם להמשיך ז' הבלים מפה ז"א הנקרא אמת, אל השכינה הנק' שבועה, וזהו שבועת אמת וכו', יעו"ש. הרי דברי הרמב"ם מבוארין, שהם כדברי הקדוש אלהי האר"י זלה"ה.
81
פ״באך דלפי זה יש להפליא על הרמב"ן שהי' רוח הקודש הופ[י]ע בו, איך לא השיג זה. ונ"ל דנמוקו עמו, דמבואר בכוונת הק"ש דאין אדם יכול להמשיך בכוונתו אור השפע מלמעלה, כי אם ממקום ששורש נשמתו משם יוכל להמשיך וכו'. וא"כ מי הוא זה שיהי' בזמן הזה שורש נשמתו מאצילות, מכל שכן ממקום גבוה שיוכל להמשיך מפה דז"א דאצילות.
82
פ״גאיברא דיש תקנה לזה, מצד שכולל ומדבק נשמתו עם נשמת החכמים השלמים, שיש עכ"פ מעט מזעיר בכל דור ששורש נשמתם באצילות. לזה נראה לי שנסמך לבו תדבק הדבק בת"ח, היינו על דרך שזכרנו, ואז ובשמו תשבע מצוה, שגורם על ידי שבועת אמת להמשיך מפה ז"א הנקרא אמת, ז' הבלים אל השכינה הנק' שבועה, והבן ושמור כלל זה לכל היחודים, לכלול א"ע כאמור.
83
פ״דושפיר כתב הרמב"ם ד' מצות אלו שהם מהתורה, דלכך נסמכו בפסוק, דעל כל פנים בזמן הראשונים שהי' נשמות חצובים ממקום גבוה הוא מצוה. וז"ש שבועת אמת הוא צורך העב"ודה, כי השכינה נק' עבודה, לכך ניקוד עבודה הוא ניקוד שם הוי' הנק' ז"א תואר אמת, שהי' נשמה למלכות הנק' עבודה. והרמב"ן איירי לדידן בזמן הזה, לכך כתב מה שכתב, וכל אחד דברי אלהים חיים דבר, והבן.
84
פ״הועל פי הנ"ל אמרתי לבאר מה שנשאלתי מספרדי חכם אחד, שכתב האר"י ליתן יד בעיניו בשעת ק"ש משום ע[ו]לימתא שפירתא דלית לה עיינין וכו' (זח"ב צה.), והקשה הא יכול לעצום עיניו בלא היד, וג"כ יהי' זה הרמז מרומז. וביאר כי היד יש באצבעותיו שם ע' וכו'.
85
פ״וולי נראה לפרש, שהוא כדי להמשיך לה הארת עיינין מהזכר העליון, מן חכמה הנק' י"ה, שהוא במילוי המילוי גימטריא י"ד אותיות, נגד י"ד פרקין שביד, שזכרנו לעיל בקדושי דבי שמשי, שנותן עיניו בכוס כדי להמשיך מן נ"ה דחכמה הנק' י"ה, יעו"ש.
86
פ״זאחר כותבי זה מצאתי בתיקונים דף ד' ע"ב וז"ל: י"ה גימטריא חלם וכו' קמץ גימטריא י"ד פרקין דאצבען, והאי איהו (שמות יז, טז) ויאמר כי יד על כס י"ה וכו'. וצריך הבנה. ונ"ל, כי כו"ס מלא ו' גימטריא אלהי' אותיות מליא"ה, סוד (רות א, כא) מליאה הלכתי, וריקם השיבני - שם אילם שהוא כ"ס חסר ו'. ועל ידי שנותן ה' אצבעות שביד שבו י"ד פרקין, גימטריא י"ד אותיות שבמילוי דמילוי י"ה, אז נעשה מן שם איל"ם חסר ונעשה שם אלהים מליאה, ושם י"ה דאלהים גימטריא קמץ, שהוא קמיצו דעיינין וידי"ן, כמו פתח פתיחו דעיינין וידין. וכשנותן אז י"ד ימין על העין בקמץ, בסוד וקמץ הכהן (ויקרא ה, יב) שהוא אבא, משם הארת עין ליריאיו למיחלים לחסדו, וג"כ הוכן בחסד כסא, והבן, אז מרומז כי י"ד על כס י"ה, וזהו מלחמה בעמלק בזמן שיהי' שם י"ה רבא, כמ"ש האר"י בקדיש יעו"ש, והש"י יכפר.
87
פ״חונחזור לענינו, העולה מדברינו כי מה שנותן עיניו בכוס, ומה שנותן ידיו על עיניו בק"ש, הכל בחינה אחד, להמשיך לה הארת עיינין מן נ"ה דחכמה.
88
פ״טובזה נראה לבאר ש"ס דבכורות (ה:) מאי רפידים, לפי שריפו ידם מדברי תורה לכך ויבא עמלק וכו' (שמות יז, ח). ויש להבין למה פרט אבר ידים ברפיון התורה יותר מכל רמ"ח איברים. וגם בפסוק (בראשית כז, כב) קשה, אם הקול קול יעקב בבהמ"ד, ואם לאו הידים ידי עשו (בר"ר סה, כ), למה והידים דוקא.
89
צ׳ונראה לי לבאר תחלה ש"ס דנדרים פ"א (ע"א) אמר רב יהודא אמר רב, מאי דכתיב (ירמיה ט, יא-יב) מי האיש החכם ויבן זאת על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא הלכו בה, ואמר רב יהודא אמר רב שלא בירכו בתורה תחלה.
90
צ״אוי"ל, דלפי פשוטו הל"ל מפני מה נאבדה הארץ, אבל עכשיו משמע שהארץ אבדה איזה אבידה, ולכאורה אינו כי אם שהארץ (עצמו) [עצמה] נאבדה ונשחתה. ב', קשה מה ענין עונש זה לעושין כך. ג', קשה לשון מי האיש החכם ויבן את זאת, דאין לו שחר. וגם משום דידע הא לחכם יחשב. ואי בלאו הכי הוא חכם, א"כ מאי טעמא לא ידעו לפרש זה. ד', קשה איך מרומז זה על שלא בירכו בתורה יוגרם אבידת הארץ. ה', קשה איך רב יהודא הוציא הפסוק מן הפשוטו, דלשון על עזבם את תורתי משמע שלא למדו כלל, והוא פי' שלמדו אלא שלא בירכו בתורה תחלה. הגם דהוצרך לפרש כך מכח קושיא ג', דאם לא למדו כלל איך לא ידעו לפרש זה, אלא ע"כ למדו תורה, ומשום זה לא ידעו לפרש. ואכתי נשאר לבאר שאר הקושיות שזכרנו.
91
צ״בונ"ל דאיתא בפ"ג דסוטה (כא:) כל המלמד בתו תורה כאלו למדה תפלות, שנאמר (משלי ח, יב) אני חכמה שכנתי ערמה וכו'. ורבנן ההוא מבעיא לכדרבי יוסי ברבי חנינא, אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו עליהם ערום וכו'. אמר רבי יוחנן אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו יודע, שנאמר (איוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא. והנה רש"י ומוהרש"א פירשו יעו"ש, כי אין הבנה לפי פשוטו.
92
צ״גולי נראה שהוא על דרך ששמעתי בשם הרב המגיד מוהר"י, הוי ערום ביראה וכו' (ברכות יז.), לפי שיש כמה וכמה לבושי היראה, לכך אמר הוי ערום בלי לבוש, ודפח"ח. וה"נ יבואר כך, והוא כי תורתינו הקדושה נק' הלכה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ח.) אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכו'. והטעם שנקרא הלכה י"ל ב' פירושים, א' ע"ש הליכה כמ"ש (חבקוק ג, ו) הליכות עולם לו. ב' לשון הכלה.
93
צ״דואפשר שזהו צחות לשון הש"ס סוף נדה (עב.), תנא דבי אליהו כל השונה הלכות וכו' שנאמר הליכות עולם לו, אל תיקרי הליכות אלא הלכות וכו'. ונודע סוגיות אל תקרי, כי ב' הפירושים אמת.
94
צ״הוהענין, גם שהתירו חז"ל לימוד שלא לשמה, כמ"ש (פסחים נ:) לעולם יעסוק בתורה אפילו שלא לשמה וכו', לא שישאר ח"ו במדריגה זו, אלא שיהי' הולך ועולה ממדריגה למדריגה עד שיבא ללימוד לשמה, ומבואר אמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה, הרי מפורש שעיקר התכלית הוא לשמה פירוש ב' הלכה אותיות הכלה. כי מבשרי אחזה אלוה, כי הכלה יש לה כמה מיני קשוטים כדי לעורר תאוות הזווג, ובעת הזיווג אתפשטת מלבושי' ודבק באשתו והי' לבשר אחד (בראשית ב כד, ת"ז תס"ו צז:), בלי שום לבוש. כך קשוטי התורה, הן הלימוד בפלפול, או הלומד לאיזה תועלת שיבא לו מזה, אפילו כדי שיהי' לו עולם הבא אין זה עיקר התכלית, רק הכל הוא קשוטי הכלה העליונה שתהי' מעוררת זווג העליון הקדוש, ואז כ"י אישתליל מלבושי' ודבק עצם בעצם, כך מה שהאדם מדבק את עצמו בצורת אותיות התורה שהיא הכלה, ודביקות עצמותו בעצם פנימיות אותיות התורה, הוא הזיווג האמיתי, ערום בלי לבוש ופני' ותועלת או שכר, רק לשמה לאהבתה שיתדבק בה הוא עיקר ותכלית הכל, וכמ"ש (דברים יג, ה) ובו תדבקון, שהוא שורש כל התרי"ג מצות, וכמו שזכר המפרש להרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ב ה"א) כי כל כללות תרי"ג מצות לא ניתנו רק להגיע למדריגה זו, אהבה ודביקות וכנ"ל אנס"ו. וז"ש אל תיקרי הליכה אלא הלכה שהיא הכלה, שלא ישארה כלה מקושטת, רק שילך ממדריגה זו אל מדריגה עליונה שהיא הזווג בלי לבוש וקישוט, רק דביקות עצם פנימיותו בעצמות פנימיות התורה.
95
צ״ווזהו צחות לשון הש"ס אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו עליה ערום, שנאמר אני חכמה שכנתי ערמה, כלומר ערומה, שם שכנתי, וכאמור. ולדבריו יתפרש גם פסוק והחכמה מאין תמצא, ר"ל שלא יהי' לשום תועלת ולבוש רק מאין, אז תמצא החכמה.
96
צ״זורבי יוחנן מוסיף עוד ביא[ו]ר דבריו, שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו יודע. כי לשון ידיעה האמור כאן הוא כמו וידע אדם את חוה (עי' בראשית ד, כה), שיהי' לו דביקות בו יתברך ובתורתו הנק' ידיעה, כמו ידיעת ודביקות זווג הגשמי שאמר ודבק באשתו. אלא הגשמי יש לו סוף, כי אחר הזיווג שנתמלא תאוותו פורש כל אחד לעצמו. מה שאין כן ידיעת התורה הנק' אין סוף, כי יותר שיודע ומשיג בדביקות התורה, אז יותר תאב לדביקות הבורא ותורתו, כאלו לא ידע והשיג כלל. ועל זה הדרך אמר שלמה (קהלת ז, כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ר"ל כל מה שאני אחכמה יותר בדביקות התורה, אז אני רואה ומשיג יותר עומק המושג כאלו יותר רחוקה ממני, כי הסכל נדמה לו שכבר השיג כל חפצו. וז"ש רבי יוחנן כמי שאינו יודע, והחכמה מאין תמצא, וק"ל.
97
צ״חוזה מרומז בברכת התורה, שמברכין נותן התורה לשון הווה, ולא אמר נתן לשון עבר, דהא כבר ניתנה מסיני. אלא לפי שהלומד לשמה כדי להתדבק בה יותר ממה שמשיג יודע שעדיין אינו יודע, והתורה מוספת לו חכמה בזה, כמ"ש והחכמה מאין תמצא, וז"ש נותן, כי נותן וחוזר ונותן תמיד. ועל דרך זה אמרו באבות (פ"ו מ"א), הלומד לשמה זוכה לדברים הרבה, ונעשה כמעיין המתגבר וכו'.
98
צ״טובזה יובן ש"ס הנ"ל, מי האיש החכם ויבן את זאת וכו'. דכתב בספר הקנה דלא נקרא חכם אלא כשלומד לשמה, כמ"ש (דברים לב, כט) לו חכמו ישכילו זאת וכו'. ונודע בזה שכ' בספר יצירה (פ"א מ"ד), חכם בבינה, כי או"א תרין ריעין דלא מתפרשין. וז"ש מי האיש החכ"ם ויבן את זאת, ר"ל ודאי רימז התשובה בתוך השאלה, כי לימוד התורה הי' בישראל, אבל שיהי' על דרך זה מי האיש החכ"ם ויב"ן את זא"ת, להמשיך מן חכמה על ידי הבינה אל זאת, שהוא לימוד לשמה באופן הנזכר, זה לא נמצא, לכך לא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו על עזבם את תורתי ולא הלכו בה, ר"ל שעזבו שאר המדריגות העליונים, רק נשארו בהתחלת המדריגות, שלמדו שלא לשמה, גם שהתירו חז"ל ואמרו לעולם יעסוק בתורה אף שלא לשמה, היינו שילך אח"כ למדריגה עליונה ויבא לשמה, מה שאין כן הם שלא הלכ"ו בה ממדריגה למדריגה, רק עזבו באמצע.
99
ק׳וז"ש רב שלא בירכו בתורה תחלה, כמ"ש המפרשים, בתחלת היום אם הי' מברך הי' נותן דעתו על נוסח הברכה שהוא נותן התורה ולא נתן, והי' מרגיש בעצמו שאין לימודו לשמה, דאם לא כן מה הם דברים הרבה שזכה אלו הי' למודו לשמה, ודוק. אח"ז מצאתי בשם מגילת סתרים דרבינו יונה קצת מענין זה בענין לימוד לשמה ג"כ, והנאני, יעו"ש.
100
ק״אובזה מבואר לשון אב"דה הארץ, כי לו חכמו ישכילו זאת לא אבדה הארץ שפעה, וגם הם היו יושבין בה, בסוד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (שמואל ב ז, יג), והבן.
101
ק״בונחזור לביאור ש"ס רפידים שריפו ידם מדברי תורה, ואגב נבאר ש"ס (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו'. ויש להבין למה כאן נקט בתואר מנוול. הגם ששמעתי כי היצה"ר משנה לבושו, כמו שאמרו חז"ל (ר"ה ג. תוד"ה וישמע) כסות ולשון שינה וכו', ואיך נודע שהוא היצה"ר, אבל כשמנוול ונותן דופי בכל אדם וכו', נודע שהוא יצה"ר וכו', ודפח"ח. ועוד, למה תקנתו בבהמ"ד דווקא.
102
ק״גונ"ל דאיתא בש"ס דערכין פ"ג (טו:) מה תקנתן של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, אם עם הארץ ישפיל דעתו וכו'. וי"ל למה לא אמר תקנה א' לשניהם, ישפיל דעתו. וצ"ל דעם הארץ אפשר בזה, מה שאין כן תלמיד חכם איך אפשר שישפיל, ואמר על ידי התורה וכו'.
103
ק״דדהא קשה, בשלמא תקנת עם הארץ ישפיל דעתו אתי שפיר, כי תשובה הוא להשיב דבר אל מקורו, ובמה שפגם באותו דבר יתקן, והוא מכלל תשובת המשקל והגדר והבאה וכו', וחטא לשון הרע נמשך מהגאוה, כמ"ש מוהרש"א שם, לכך תקנתו הוא שישפיל דעתו היפך הגאוה. מה שאין כן תלמיד חכם שיעסוק בתורה, ודאי קשה מה זה תקנה לחטא זה. וצ"ל כי התורה מלמדו דרך השכל איך יוכל להשפיל דעתו, ויהי' תקנה על לשון הרע שבא מחמת הגאוה.
104
ק״הוהוא, דאיתא בפרק הספינה (עי' ב"ב עט.) כל המרפה עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם, שנאמר (משלי כא, טז) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח וכו'.
105
ק״וואגב נראה לבאר דקדוק אף שאינו צורך לענינינו, דאיתא המרפה עצמו מדברי תורה, משמע דמכל מקום לומד אבל שהוא ברפיון ונופל בגיהנם, אם כן עמי הארץ שאינן יכולין ללמוד ניצולין מעונש זה, א"כ הוי יציבא בארעא וכו', כי התלמיד חכם שלומד ברפיון הוא בגיהנם, ועם הארץ שאינו עוסק בתורה כלל אינו רואה פני גיהנם. ועוד, לשון המרפה עצמו מדברי תורה וכו', דהל"ל המרפה עצמו מתורה. ועוד, דתחלה אמר רבי יונתן בעלי במות ארנון (במדבר כא, כח) אלו גסי הרוח, דאמר מר כל אדם שיש בו גסות רוח נופל בגיהנם, ואח"כ אמר כי אתי רב דימי אמר רבי יונתן כל המרפה וכו', דסותר אהדדי.
106
ק״זונראה דהכל מכוון אחד להם, והוא דלשון דברי תורה אתי לתרץ קושיא גדולה, דהא מצות עשה והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח) ניתן לכל אחד מישראל בשוה, וכמ"ש הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"א ה"ח), בין עני ובין עשיר וכו', וא"כ במה נפטרו עמי הארץ ממצוה זו.
107
ק״חהגם י"ל דאין זו קושיא, די"ל כמאן דאמר בפ"ט דמנחות (צט:), קרא ק"ש שחרית וערבית קיים והגית, ואסור לאומרו בפני עם הארץ.
108
ק״טאך דבזה גופי' יש לדקדק, מדאסור לאומרו בפני עם הארץ, משמע שצריך עם הארץ תקנה אחרת. הגם דרש"י פירש שלא ירגיל בניו לתלמוד תורה, אם כן קשה, התלמיד חכם שיודע זה לא ירגיל בניו לתלמוד תורה. הגם שאמרתי שזה טעם שאין מצוין תלמידי חכמים שיצאו מבניהם תלמידי חכמים (נדרים פא.), רק מעמי הארץ וכו', אבל הוא דרך דרש.
109
ק״יובדרך מוסר נ"ל שאין מקום לפטור ממצוה זו כלל, בין ת"ח ובין ע"ה, רק שהת"ח שעוסק בתורה ובכתובים נקרא עוסק בתורה ממש. אבל עמי הארץ יוצאים בדברי תורה, שהם דיני תורה ומוסר המפורשין ללשונם, ולפי דברי המוני עם, שיבינו וידעו גם הם ולא יפגרו. וזה שתקנו בברכת התורה תחילת יום לעסוק בדבר"י תורה. וז"ש שלא ברכו בתורה תחלה, וסברו רובא דעלמא שהם עמי הארצים, שהם פטורים ממצוה זו, ובאמת לפי נוסח הברכה ידעו וידעו כי אין נקי - לת"ח בתורה ממש ככתובין וכלשונם, ולע"ה ככתבם וכלשונם בלע"ז, שהם פירוש התורה, ונקרא דברי תורה.
110
קי״אוז"ש על מה אבדה ארץ, ולא פירשוהו, כי הת"ח באמת למדו, רק שעמי הארץ לא למדו. עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו כי אין נקי בזה, והעולם נידון אחר רובו. וז"ש על מה אבדה הארץ, שהם עמי הארץ, שהם פטורין מתורה כסברת עולם, והשיב דזה אינו, כי ברכת התורה יוכיח, וק"ל.
111
קי״בובזה שפיר מבואר מה שאמר המרפה עצמו מדברי תורה, שהם עמי הארץ, גם שאינם יודעים בתורה מכל מקום אינם יכולין להתרפה עכ"פ מדברי תורה.
112
קי״גובזה יובן פירוש רש"י: דאמר מר בפרק קמא דע"ז (יח:), אמר רבי שמעון בן לקיש, כל המתייהר נופל בגיהנם, שנאמר (משלי כא, כד) זד יהיר לץ שמו וכו' עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם. דקשה, זד יהיר הוא בעלי גסי הרוח, וא"כ למה ישונה לתואר לץ שהוא מי שאינו עוסק בתורה, כמו שנאמר (תהלים א, א) ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו וכו', הא כל שאינו עוסק בתורה נקרא מושב לצים. ולדברינו אתי שפיר, כי אין לך דבר שיוכל להכניע לב כדי להשפיל דעתו כי אם על ידי תורה, וכן כתב מוהרש"א פירוש הפסוק הנ"ל אדם תועה מדרך השכל, וז"ל: כי שכלו של אדם תועה ויסכל בכמה דברים, אבל התורה היא דרך השכל שלא יכשל. וז"ש זד יהיר, הסבה לזה כי לץ שמו, שאינו עוסק בתורה, כי לולא היה עוסק בתורה לא היה מקום להתייהר.
113
קי״דאם כן יבואר ג"כ לעיל, מה שאמר רבי יונתן על גסי הרוח שנופלין בגיהנם, ופעם אחר אמר רבי יונתן המרפה עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם. כי זה שייך לזה, כי אלו לא היה מתרפה מדברי תורה לא היה גסי הרוח וכו'.
114
קי״הומבואר גם כן ש"ס דעירוכין, כי עם הארץ שאין מקום לגוס דעתו יכול להשפיל דעתו מיד, מה שאין כן בתלמיד חכם על ידי ידיעתו בתורה יגוס דעתו ולא יכול להשפיל דעתו, לכך אמר יעס"וק בתורה, ואז יוכנע לבבו וישפיל דעתו, מה שאין כן הלומד ופירש וכו'.
115
קי״וובזה יובן אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבהמ"ד, כי אין לך מנוול מגאוה שנקרא תועבה. וגם זד יהיר לץ שמו שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנאמר נזם זהב באף חזיר וכו', הרי הוא מנוול, ומנוול לכל הפועלים ועוסקים בשוק. לכך עצה היעוצה משכיהו לבית המדרש, ניצול על ידי התורה גם מגאוה כאמור, וק"ל.
116
קי״זובזה מבואר רפידים שריפ"ו ידיהם, דמבואר בכתבי האר"י זלה"ה תיקון עון גאוה הפוגם בשם י"ה גימטריא גאוה, כי אחיזת הקליפות אינו בב' אותיות ראשונים משם בן ד', מה שאין כן על ידי עון גאוה גורם לקליפות שיאחזו גם בב' ראשונות מהשם וכו', יעו"ש.
117
קי״חואפשר שזהו פירוש הפסוק (תהלים קא, ה) אותו לא אוכל, ודרשו בש"ס (סוטה ה.) אין אני והוא יכולים לדור בעולם וכו'. והוא, כי עד עתה דיו לעולם שישתמש בב' אותיות (עירובין יח:), מה שאין כן עכשיו עי"ז גורם שליטה ח"ו גם בב' ראשונות, כביכול דוחה רגלי השכינה מכל וכל.
118
קי״טואפשר שזה פירוש הפסוק תהלים סימן ל"ו (יב) אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני וכו'. והוא, כי זכרנו כי עון גאוה פוגם שם בב' אותיות ראשונות, שהם בגימטריא רגל במילוי, ושם זה פשוט גימטריא י"ד אותיות דמילוי המילוי, נגד י"ד פרקין שביד, וז"ש אל תבואני רגל גאוה, ויד רשעים אל תנידני, וק"ל.
119
ק״כובזה יובן רפידים על שרפו ידם מדברי תורה, ובאו לידי גאוה, וגרמו ליתן כח וי"ד אל האומות. וז"ש (בראשית כז, כב) ו"ה ידי"ם ידי עשו, כי ח"ו נוסף על אחיזת הקליפות בב' אותיות ראשונות ג"כ הנקרא יד, ועם ו"ה שאחזו כבר הרי וה ידים וק"ל.
120
קכ״אוז"ש זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה, יז), כי עון ביטול תורה המביא לידי גאוה, נמשך משם גימטריא רגל וגימטריא זכור, והבן.
121
קכ״בובזה נראה לי לבאר ש"ס דיומא (ט:), אמר רבי יוחנן טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים, אמר לי' ריש לקיש אדרבא אחרונים עדיפי אע"ג דאיכא שיעבוד מלכיות עסקי בתורה. אמר לי' באר תוכיח שחזרה למשה ולא חזרה ליהושע. איכא דאמרי אמר לי' בירה תוכיח שחזרה לראשונים וכו'. שאלו את רבי אלעזר ראשונים עדיפי או אחרונים, א"ל תנו עיניכם בבירה, איכא דאמרי א"ל עדיכם בירה ע"כ. והוא תמוה.
122
קכ״גונ"ל דאיתא בש"ס (נדה עג.), תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר (חבקוק ג, ו) הליכות עולם לו, אל תקרא הליכות אלא הלכות וכו'. וי"ל לשון השונה, דהוה לי' לומר כל הלומד וכו'. ועוד, הלכות לשון רבים, דהל"ל הלכה. ועוד, דידוע סוגיות אל תקרי וכו', כי שני הפירושים אמת, ולכאורה זה סותר את זה. הגם שכבר זכרנו בהקדמה מזה יעו"ש, אבל נישנית כאן בשביל דבר שנתחדש בה.
123
קכ״דכי יש ב' מיני לימוד תורה, א' לשמה וא' שלא לשמה, וכמ"ש בש"ס (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך זה בא לשמה. והנה אין לפרש שלא לשמה דהיינו לקנטר ח"ו, או שיקרא רבי וכיוצא בזה להתיר ללמוד, כי לא דברה תורה ברשעי ישראל, וכמ"ש התוספות שם (ד"ה וכאן).
124
קכ״ההגם דהתירו ללמוד שיקרא רבי, רק לקנתר אסרו התוס', היינו מכח קושיא דכאן בפ"ד דפסחים שרי ללמוד, ובפ"ב דברכות (יז.) החמירו בעונש לימוד שלא לשמה רב יהודא עצמו דשרי כאן, לכך משני התוס' יעו"ש.
125
קכ״וולי נראה לתרץ קושיות התוס' דלא תיקשי דרב יהודא אהדדי, כי יש בלימוד לשמה ב' בחינות, ונקרא האחד שלא לשמה נגד מדריגה העליונה ממנה, ובלימוד זה שלא לשמה התיר רב יהודא בפ"ב דברכות.
126
קכ״זוהוא, דכבר זכרנו כי התורה נקרא הלכה, כמ"ש חז"ל (ברכות ח.) אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכו'.
127
קכ״חוהטעם שנקרא הלכה, אמרנו שיש ב' מיני לימוד, אחד לקשט הכלה שהיא אותיות הלכה, כנזכר בתיקונים והוא בזוהר חדש לשיר השירים, לכך פליגי תנאי בלשון אסור ומותר, להתיר קישוט זה מכאן וליתן במקום אחר וכו', יעו"ש. ונודע כי קישוטי הכלה הוא על ידי לבושין ותכשיטין טובים, כך הלימוד שהוא על ידי לבושין, או לתכלית עה"ב או לאיזה סיבה שיהיה לו איזה תועלת, נקרא דרך לימודו במלבושין.
128
קכ״טוהנה אחר כל קישוטי הכלה הוא תועלת שתמצא חן להתעורר הזיווג, ואז אשתללית מלבושין והוא דיבוק עצמי. כך יש לימוד לשמה בלי שום תועלת והנאה, לדבק את עצמו באותיות התורה והתפלה, ופנימיותיו לדבק בתוך פנימיות התורה והתפלה שהיא הנשמה של האותיות, ונקרא סוד נשיקין ישקני מנשיקות פיהו (שה"ש א, ב), זיווג המעולה זיווג בפה, לדבק רוחא ברוחא ונשמה בנשמה, סוד ד' נשיקין הרמוז באותיות הוי' נגד ד' אותיות אהבה, וכמ"ש הרב מוהר"ם קורדוורא בזה, יעו"ש.
129
ק״לוהנה ב' מיני לימוד הנ"ל צריך אדם השלם להשלים בכל יום, וכמו שעשה הרב האר"י זלה"ה, תחלה למוד הלכה בפלפול כדי לשבר הקליפות וכו'. ור"ל כי נודע סוד גלות השכינה היא מה שהקליפה מלביש את הקדושה ומכסה אותה, בסוד רשע מכתיר את הצדיק (חבקוק א, ד), כמ"ש בספר נוף עץ חיים בפ' פקודי בזוהר דף רמ"ב (ע"ב) יעו"ש. וזה שאמר (עי' ישעיה נ, ג) לבשו שמים קדרות. וא"כ על ידי לימוד בפלפול כדי לשבר הקליפות, ר"ל כדי להסיר לבושי השחרות מהכלה העליונה, ולקשטה בלבושי התורה לבושי הקדושה. ואח"כ ילמוד בחינה ב' הנ"ל, לזיווג, לדבק עצמותו ופנימיותו בעצמות פנימית התורה בלי שום לבוש.
130
קל״אובזה אמר רבי יהודא לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שהוא ציווי, דהיינו בדרך א' הנקרא קשוטי השכינה, שהוא נקרא שלא לשמה נגד בחי' ב' עליונה ממנה, דיבוק עצמו' בלי שום לבוש. וז"ש שמת"וך שלא לשמה בא לשמה, כי בחי' שהיא בתוך שלא לשמה, שהיא השכינה שהיתה מלובשת בתוך הקליפות בסוד רשע מכתיר הצדיק וכו', עכשיו בא לשמה, שאין לימודו לשום הנאה ותועלת, רק לשמה שמדבק עצמו בפנימיות אותיות התורה בלי לבוש. אבל שאר בחי' שלא לשמה גדול עונו מנשוא, ובזה איירי רב יהודא בפרק ב' דברכות, ובזה סרה קושיות התוספות, דלא קשה מידי.
131
קל״בובזה יובן צחות לשון התנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום, כי ב' פ[י]רושים שנק' הלכה הם אמת, וצריך ללמוד ב' בחינות שונות בכל יום. וז"ש כל השונה הלכות בכל יום, א' לתואר הכלה שנק' הלכה לקשטה, ובחי' ב' שנק' הליכה שילך ממדריגה זו למדריגה עליונה מזו שהיא בלי קישוט לבוש, רק דיבוק עצם בעצמו. וז"ש אל תיקרי הליכות אלא אחר שתיקרי הלכות. ובא לשלול שאר הליכות הקודמים ממדריגות לימוד שלא לשמה, כגון לקנתר או להתיהר, דלא דברה הש"ס בזה להתירה, רק הליכה אחר מדריגות הלכ"ה שהיא הכ"לה בקישוטים, שאח"ז הוא הזווג דיבוק עצמי וכאמור, והבן.
132
קל״גוהיוצא מזה, ללמדינו דעת וחכמה לאיש הרוצה להיישיר דרך השלימות בלמודו בהתמדה, שאי אפשר להיות הכל על דרך בחינה ב', כי מבשרי אחזה אלוה כביכו"ל, רק יהי' הכל בדרך קישוט בתורה ותפלה כאמור, רק שיקח מועד בכל יום, שיהי' זמן מועט לימודו על דרך בחינה ב', לזווג, דהיינו לימוד בדביקות עצמי' רוח ברוח וכו' בכל רמ"ח איבריו, כי מן הזווג הגשמי ילמוד לרוחני. וכן בתפלה שהזווג הוא בעמידת י"ח, הוא ג"כ על דרך זה, כי קרבנות והשירה הוא קשוטי הכלה והכנה בכמה מיני מאכל וכלי שיר, ותפלת י"ח הוא דיבוק עצמי כאמור, והש"י יעזרנו לעבדו באמת אנס"ו(הג"ה)וע"פ הנ"ל שזכרנו בדף הקודם, נבאר המשך הפסוק (עי' דברים לא, א-ו) בפ' וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל, ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וגו', ה' אלהיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד את הגוים וגו', חזקו ואמצו אל ת[י]ראו (ואל תחפזו) ואל תערצו מפניהם כי ה' אלהיך ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך. והספיקות רבו, א' קשה לי בכ"מ, מאחר שהתורה נצחי, מה הודיעני בזה שהלך משה אליהם וגו', מה דהוי הוי, וע"כ לומר שהוא גם עתה בכל אדם ובכל זמן. ב', למה בכל מקום קראם אליו, ועכשיו וילך משה אליהם. ואי כמ"ש חז"ל שאין שלטון ביום המות (קהלת ח, ח). מה השמיענו בזה, דכבר הוא מפורש בפסוק הוא דרשת חז"ל. ועוד בעי טעמא לפי פשוטו. ג', אחר שאמר לשון וידבר את כל הדברים וגו', חזר בלשון ויאמר אליהם, מלבד שהוא כפל, וגם תואר דיבור ואמירה למה לי. ד' לשון אליהם מיותר, גם הל"ל להם, מה שאין כן הוא יותר מורגש במבטא המורה יותר יחוד, וכמ"ש הר"ן בפ' ויקרא אליו (ויקרא א, א), יעו"ש. ה' בן מאה ועשרים וגו', מה בא ללמדנו בזה, ובש"ס (סוטה יג:) דרשו וכו', עיין בספרי הגדול בסופו יותר הספיקות וביאורן על פי פשט, יעו"ש. ו' קשה ממה נפשך, איך שייך זה בכל אדם ובכל זמן, שאמר ה' אלהיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד וגו', אי איירי במלחמ' הגשמי, ועל כרחך צ"ל דאיירי במלחמת היצה"ר הרוחני, קשה הא הכל בידי שמים וכו' (ברכות לג:), כי יש ב' סוגי מלחמה, וכמו שכתבתי בפ' שופטים לקמן. ז', קשה אל ת[י]ראו וגו', שזכרנו בביאור פלוגתא הרמב"ם והראב"ד בפ' שופטים, שהקשה הכסף משנה על הראב"ד. וזכרנו שם כי הכרח הראב"ד הי' מכח איך אפשר לצוות שלא לירא, והמורה עולה על ראשו יעו"ש, וה"נ תיקשי כך. ח' קשה, ה' אלהיך ההול"ך, בה"א הידועה, אין לו שחר. ט', לא ירפך ולא יעזבך, כבר כפול למעלה. יו"ד, לא ירפך ולא יעזבך ב' לשונות אלו אין לו שחר, וגם הוא כפול מכופל.
ונ"ל דזכרנו לעיל בדף הקודם תנא דבי אלי' כל השונה הלכות וכו' (נדה עג.), והקושיות, היה לו לומר הלומד. ב', מאי הלכות. ג', אל תקרי. ד', למה יחד בזה עה"ב יותר מכל עסק התורה והמצות.
ובארנו, דאיתא בפ"ד דפסחים (נ:) אמר רב יהודא אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך וכו', והקשה התוספות מפ"ב דברכות (יז.) אמר (רב יהודא) [רבא] דנוח לו שלא נברא. ומשני, לקנתר אסור ושיקרא רבי שרי, יעו"ש.
והנה, גם שהוכרחו התוספות לתרץ מכח סתירות הש"ס אהדדי, לכך מפרשי דלומד להתכבד ולהתפאר שרי. אך באמת דגם זה אסור מכח הש"ס - ובשמתא מאן דאית בי' (סוטה ה.), והרמב"ם הביאו בפ"ב מהלכות דעות (ה"ג) במשנה (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח, יעו"ש. גם במשנה (אבות שם, ה) אל תעשם עטרה להתגדל בהם וכו'.
לכך נ"ל לפרש סתירת הש"ס באופן אחר, דמה שאמר לעולם יעסוק בתורה ומצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה הוא באופן זה, דהרמב"ם הקשה במורה נבוכים (ח"א פ"ב) למה קודם חטא כתיב (בראשית ב, כה) ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו, ואחר החטא כתיב (שם ג, י) וארא כי ערום אנכי ואחבא וכו', יעו"ש. וכבר בארתי מזה במ"א. ונ"ל דמבואר בפסוק תהלים (א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. ופירש האלשיך, כי יש ב' חלקי התורה, א' לבוש התורה הנגלה, וא' פנימי' התורה הוא הנסתר וכו', יעו"ש. אך יש לשאול לדבריו למה מענישין למי שלא עסק בתורה הפנימי' כמבואר בזוהר ובתקונים יעו"ש, מאחר שאין כל אדם זוכה אליו רק חפצו יהי' בה. אבל יש לפרש כי שורש כל התורה והמצות הוא לתכלית שיבוא למדריגה ובו תדבק (דברים י, כ), וכמ"ש המפרש להרמב"ם בריש הלכות יסודי התורה (פ"ה ה"א) יע"ש. ובזה בארתי פסוק (ישעיה א, ה) על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, בב' פנים, א' לענין יותר שהוא עניו, יותר מתגאה ומתרחק מהמקום וכו'. ב', יותר שלומד ומכתת רגליו ללמוד בשאר מדינות, שהי' ראוי שיבוא לתכלית בו תדבק, ויותר סר מהש"י על ידי גאותו וגדולתו, וכמו המשל של חוזק ששמעתי מהמגיד יעו"ש, וק"ל. ומאחר שהתכלית התורה והמצות הוא שיבוא לידי דביקה וחשיקה וחפיצה כנלמד (בר"ר פ, ז) מפרש' אותו רשע ותדבק נפשו בדינה וגו' (בראשית לד, ג), שכם בני חשקה נפשו בבתכם וגו' (שם לד, ח), כי חפץ בבת יעקב וגו' (שם לד, יט), לכך נקרא הלכה אותיות הכלה, תורה צוה לנו משה מאורשה (עי' דברים לג, ד) שהיא ארוסה לנו, וגוי העוסק בתורה חייב מיתה מטעם זה כדאיתא בסנהדרין (נט.) וכו'. לכך יש בעסק התורה ב' סוגיות, א' קשוטי הלכה, זה חלק הנגלה מהתורה הנק' לבושי התורה, וז"ס הן הן גופי התורה וכמבואר בזוהר, זה אוסר וזה מתיר הוא קשוטי הכלה יעו"ש. וכמו שהכלה אחר הקשוטין והלבושין הוא היחוד והזווג, ואז אשתליל מלבושי' ודבק באשתו והיו לבשר אחד, כך בסוגי התורה אחר הקשוטין והלבושין הוא היחוד ודביקות בפנימי' התורה שהיא תורת ה', ובו תדבק בדביקה חשיקה וחפיצה. ובזה יובן בתורת ה' חפצו, בדביקה בחשיקה וחפיצה, רק שאין זה סוג היחוד והזווג שייך בהתמדה כי אי אפשר, ומבשרי אחזה וגו', אבל בתורתו יהגה יומם ולילה, והוא חלק הנגלה מהתורה יהיה בהתמדה יומם ולילה, והבן. והנה חטא אדם הראשון גרם כתנות עור, מה שאין כן קודם לזה הי' כתנות אור כמ"ש בתורתו של רבי מאיר (בר"ר כ, יב), באופן שהי' רק חלק פנימי מהתורה וסוד ה' בלי לבוש, כמו שיהי' אחר ביאת משיח ולא יכנף עוד מוריך (ישעי' ל, כ), דאשתליל מלבושי', וז"ש ויהיו שניהם ערומים, מה שאין כן אח"כ, והבן.
ובזה יובן לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, דהיינו בלבושי התורה שנק' קשוטי התורה והלכה אותיות הכלה, שיעסוק תחלה בנגלה, שמתוך כך יבוא לשמה שהוא דביקה חשיקה חפיצה בו ית', שהיא לשמה, בפנימיות התורה שהיא שמו ית' ממש, שנק' תורת ה', וק"ל.
ובזה יובן כל השונה הלכות, שהוא ב' סוגי הלכה, א' לקשוט ב' ליחוד, אז הוא בן עה"ב, ששם יהי' כך ולא יכנף עוד מוריך, והבן. וזה נק' הליכה ממדריגה למדריגה, ואינו עומד על מדריגה א', וז"ש הליכות עולם לו אל תיקרי הליכה אלא הלכה, כי שניהם אמת, והבן.
ובזה נבאר מה שכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד), רמז לשופר כלומר עורו ישנים מתרדמתכם, וכבר בארתי בכמה מקומות. וכעת נ"ל, כי זה הוא מוסר כולל כמה סוגי מוסר לכמה סוגי בני אדם, לכל אחד לפי בחינתו. מוסר א' נקרא תקיעה, ב' נקרא שברים, ג' נקרא תרועה, נגד ג' ספרים הנפתחים בראש השנה (ר"ה טז:) לג' סוגי בני אדם רשעים צדיקים בינונים.
ונבאר משנה בש"ס דראש השנה (כו:, פ"ג מ"ג) שופר של ראש השנה של יעל פשוט, ופיו מצופה זהב וכו'. כי כבר זכרתי ביאור ירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזלי'. כי הישן בריש שנותיו שהם מחצית הראשונה משנותיו, דמיך מזלי' שהוא היצ"ט, כי היצה"ר גובר בו, וכמו שאמרו חז"ל (יומא לח:) כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא וכו', ה"ה איפכא, וכן שמעתי בשם הש"ך. ומלבד זה אמרו בש"ס דע"ז (יט:), אשרי איש (תהלים קיב, א) שעושה תשובה כשהוא איש. גם מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב) כמ"ש בזוהר (קדושים פז:). ובזה יובן, שופר של ראש השנה של יעל, מה שתוקעין בשופר לעוררו משינה בראש שנותיו, הוא של יעל, שאז יוכל לגבור על יצרו ויהי' ה' אלהיו עמו וי"על ממדריגה למדריגה. מה שאין כן אחר שנתיישן אצלו היצה"ר, קשה לפרוש ממנו שיעלה שום מדריגה. ופיו מצופה זהב, ר"ל פיו של המרים קול כשופר, הדורש תוכחת מוסר לעם, יהי' מצופה מלמעלה זהב, שהוא סוגי לבושי התורה קשוטי הכלה שם אדנ"י גימטריא היכל ולבוש בד' בגדי זהב, אל פנימית התורה שהוא שם הוי"ה ד' בגדי לבן כנודע, וכמ"ש בתיקונים (תל"ח עח:), וז"ס (חבקוק א, כ) וה' בהיכל קדשו וגו'. ובא ללמד דעת שידרוש תחלה בגופי התורה, שיהנה תואר הגוף הם פשטים, לכללות העם, ואח"כ פנימיות מוסר, שהוא תועלת לפנימי' הנשמה, מי שיש לו נשמה השייך לשם הוי"ה, בסוד כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו). וכמו שבארתי בזה במ"א ושתי חצוצרת וכו', וק"ל.
וזהו חלוקי המוסר לפי חלוקי כתות האנשים, כי הרשעים אשר כים נגרש השקט לא יוכל (ישעיה נז, כ), כי אם הולך וסוער להרע ולהשחית בינו לבין קונו ובינו לבין בני האדם, אליו צריך בחי' מוסר ולעוררו משינה על ידי קול שופר, שיעלה מדריגה אחת עכ"פ, שיהי' בשב ואל תעשה, שיהי' סור מרע, ולא להעלותו ב' מדריגות בפעם א', כמו שביארתי מצוה ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו (שמות כ, כג), יעו"ש. וז"ש בפסוק (תהלים א, א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, שגם זה נקרא מאושר, בהיותו שב ואל תעשה, ולא זה שאינו יוכל לעמוד בסוג זה אף זה ובדרך חטאים לא עמד, ג"כ נקרא מאושר, לא זו אף זה, ובמושב לצים לא ישב כמו שהורגל מקודם, נקרא מאושר ג"כ, ועיין מ"ש האלשיך בזה יעו"ש. וזה המוסר נקרא שברים, שנשברה נשמתו על ידי חלאים רעים, שהי' פועל רע, ובא קול זה לעוררו מהשינה, שיעלה ממדריגה זה להיות בשב ואל תעשה, על ידי מוסר גשמי עב שישבר לבו כעין חטאו, כמו ששמעתי אין אומרים בפני מת וכו' (ברכות ג:).
ויש כת בינונים, שגברה השכחה בהם, והם בשב ואל תעשה, לא פועל רע ולא להטיב. צריך לעוררו בקול מוסר שיהי' פועל טוב, שעל מנת כן בא בשליחות הש"י לעולם הזה שהוא סלם מוצב ארצה, שיעשה הכנה בעולם הזה, כדי שראשו יגיע השמימה לעולם הבא, וכמ"ש בעוללות אפרים (מאמר קסו) מזה. ומוסר זה נקרא תרועה, כי תרועת מלך בו (במדבר כג, כא), וכפירוש רש"י שם בפ' בלק.
ונגד כת צדיקיא, גם שהוא פועל טוב, מ"מ צריך שיראה לעלות תמיד ממדריגה למדריגה, שיהיה נקרא הולך, ולא עומד על מדריגה א' כמו זה שנה ושנתיים, ולזה צריך מוסר רוחני זך ופשוט, נקרא תקיעה פשוטה, וק"ל, ר"ל לבוא למדריגה דביקה וחפיצה הנקרא תקיעה כמו תקע ביבמתו (עי' יבמות נד.), כמ"ש בפרי עץ חיים הלכות ראש השנה (ש' השופר פ"ד), יעו"ש.
עוד יש לפרש דברי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) עורו ישנים מתרדמתכם. וגם משנה (ר"ה כו:, פ"ג מ"ג) שופר של ראש השנה של יעל פשוט וכו'. ובו יבואר סדר תקיעת תשר"ת. דשמעתי משל ממורי מובא בספרי הגדול בפ' נצבים, שפעם א' תעו סוחרים מן הדרך ונחו שם לישן, עד שנזדמן להם איש להורות להם הדרך, ונזדמן א' שהוליכם למקום גדודי חיות ולסטים, ויש שהוליכן למקום ישר. והנמשל, כי אותיות התורה שבהם נברא העולם, באו בעולם הזה כדמות סוחרים, ותעו מהדרך וישנים, ובא אחד ולומד לשמה מוליך אותן לדרך הישר לדבקן בשרשן, מה שאין כן כשאינו לומד לשמה מוליכן ללסטים, ודפ"חח. וכן הוא בתפלה, על ידי מחשבות זרות נפסל התפלה, ומשליכן במקום פסולי המוקדשין. ואם מתפלל בראש השנה בכוונה, מעלה כל התפלות של כל השנה, שחרית לשחרית ומנחה למנחה וכו'. ובזה תבין שבאו התקיעות בראש השנה בסדר תשר"ת, שהם אברהם יצחק יעקב כנודע להבאים בסוד ה', כדי לעורר משנתו להעלות ג' תפלות שתיקנו אבות, אברהם שחרית וכו', כמסקנת הש"ס ברכות פ"ד (כו:). ובאו התקיע[ו]ת מדת אברהם, שיתעורר מהשינה על ידי שיתפלל בכוונה שחרית שתיקן אברהם, להעלות תפלת שחרית של כל השנה. ושברים, יצחק שת[י]קן מנחה. ותרועה, נגד ערבית שתיקן יעקב. ובזה יובן עורו ישנים מתרדמתכם בענין התפלה. וכן בענין התורה יש ג' בחינות הנ"ל. וכן בג' כתות, רשעים קו שמאל, שמדברים עם האותיות לשון הרע ורכילות. ובינונים קו האמצעי, המתפלל ולומד כמו ישן בלא דחילו ורחימו, דלא פרחית לעילא, ועי"ז גורם לעצמו שנאה מהאותיות, עד שישוב ומעלה אותן בדחילו ורחימו. וכת צד[י]קיא קו ימין, שיתקעו את עצמן עם בני עולם להעלותן. ובזה מבואר סדר התקיעה. וגם, שופר של ראש השנה של יעל, ור"ל שיעלו כל התפלות של כל השנה, וכל התורה, וכל דבורים. ופיו מצופה זהב, שלא לטנף פיו, כי היא כלי יקר הערך כמו זהב, וק"ל. עד כאן הג"ה.
ונ"ל דזכרנו לעיל בדף הקודם תנא דבי אלי' כל השונה הלכות וכו' (נדה עג.), והקושיות, היה לו לומר הלומד. ב', מאי הלכות. ג', אל תקרי. ד', למה יחד בזה עה"ב יותר מכל עסק התורה והמצות.
ובארנו, דאיתא בפ"ד דפסחים (נ:) אמר רב יהודא אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך וכו', והקשה התוספות מפ"ב דברכות (יז.) אמר (רב יהודא) [רבא] דנוח לו שלא נברא. ומשני, לקנתר אסור ושיקרא רבי שרי, יעו"ש.
והנה, גם שהוכרחו התוספות לתרץ מכח סתירות הש"ס אהדדי, לכך מפרשי דלומד להתכבד ולהתפאר שרי. אך באמת דגם זה אסור מכח הש"ס - ובשמתא מאן דאית בי' (סוטה ה.), והרמב"ם הביאו בפ"ב מהלכות דעות (ה"ג) במשנה (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח, יעו"ש. גם במשנה (אבות שם, ה) אל תעשם עטרה להתגדל בהם וכו'.
לכך נ"ל לפרש סתירת הש"ס באופן אחר, דמה שאמר לעולם יעסוק בתורה ומצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה הוא באופן זה, דהרמב"ם הקשה במורה נבוכים (ח"א פ"ב) למה קודם חטא כתיב (בראשית ב, כה) ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו, ואחר החטא כתיב (שם ג, י) וארא כי ערום אנכי ואחבא וכו', יעו"ש. וכבר בארתי מזה במ"א. ונ"ל דמבואר בפסוק תהלים (א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. ופירש האלשיך, כי יש ב' חלקי התורה, א' לבוש התורה הנגלה, וא' פנימי' התורה הוא הנסתר וכו', יעו"ש. אך יש לשאול לדבריו למה מענישין למי שלא עסק בתורה הפנימי' כמבואר בזוהר ובתקונים יעו"ש, מאחר שאין כל אדם זוכה אליו רק חפצו יהי' בה. אבל יש לפרש כי שורש כל התורה והמצות הוא לתכלית שיבוא למדריגה ובו תדבק (דברים י, כ), וכמ"ש המפרש להרמב"ם בריש הלכות יסודי התורה (פ"ה ה"א) יע"ש. ובזה בארתי פסוק (ישעיה א, ה) על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, בב' פנים, א' לענין יותר שהוא עניו, יותר מתגאה ומתרחק מהמקום וכו'. ב', יותר שלומד ומכתת רגליו ללמוד בשאר מדינות, שהי' ראוי שיבוא לתכלית בו תדבק, ויותר סר מהש"י על ידי גאותו וגדולתו, וכמו המשל של חוזק ששמעתי מהמגיד יעו"ש, וק"ל. ומאחר שהתכלית התורה והמצות הוא שיבוא לידי דביקה וחשיקה וחפיצה כנלמד (בר"ר פ, ז) מפרש' אותו רשע ותדבק נפשו בדינה וגו' (בראשית לד, ג), שכם בני חשקה נפשו בבתכם וגו' (שם לד, ח), כי חפץ בבת יעקב וגו' (שם לד, יט), לכך נקרא הלכה אותיות הכלה, תורה צוה לנו משה מאורשה (עי' דברים לג, ד) שהיא ארוסה לנו, וגוי העוסק בתורה חייב מיתה מטעם זה כדאיתא בסנהדרין (נט.) וכו'. לכך יש בעסק התורה ב' סוגיות, א' קשוטי הלכה, זה חלק הנגלה מהתורה הנק' לבושי התורה, וז"ס הן הן גופי התורה וכמבואר בזוהר, זה אוסר וזה מתיר הוא קשוטי הכלה יעו"ש. וכמו שהכלה אחר הקשוטין והלבושין הוא היחוד והזווג, ואז אשתליל מלבושי' ודבק באשתו והיו לבשר אחד, כך בסוגי התורה אחר הקשוטין והלבושין הוא היחוד ודביקות בפנימי' התורה שהיא תורת ה', ובו תדבק בדביקה חשיקה וחפיצה. ובזה יובן בתורת ה' חפצו, בדביקה בחשיקה וחפיצה, רק שאין זה סוג היחוד והזווג שייך בהתמדה כי אי אפשר, ומבשרי אחזה וגו', אבל בתורתו יהגה יומם ולילה, והוא חלק הנגלה מהתורה יהיה בהתמדה יומם ולילה, והבן. והנה חטא אדם הראשון גרם כתנות עור, מה שאין כן קודם לזה הי' כתנות אור כמ"ש בתורתו של רבי מאיר (בר"ר כ, יב), באופן שהי' רק חלק פנימי מהתורה וסוד ה' בלי לבוש, כמו שיהי' אחר ביאת משיח ולא יכנף עוד מוריך (ישעי' ל, כ), דאשתליל מלבושי', וז"ש ויהיו שניהם ערומים, מה שאין כן אח"כ, והבן.
ובזה יובן לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, דהיינו בלבושי התורה שנק' קשוטי התורה והלכה אותיות הכלה, שיעסוק תחלה בנגלה, שמתוך כך יבוא לשמה שהוא דביקה חשיקה חפיצה בו ית', שהיא לשמה, בפנימיות התורה שהיא שמו ית' ממש, שנק' תורת ה', וק"ל.
ובזה יובן כל השונה הלכות, שהוא ב' סוגי הלכה, א' לקשוט ב' ליחוד, אז הוא בן עה"ב, ששם יהי' כך ולא יכנף עוד מוריך, והבן. וזה נק' הליכה ממדריגה למדריגה, ואינו עומד על מדריגה א', וז"ש הליכות עולם לו אל תיקרי הליכה אלא הלכה, כי שניהם אמת, והבן.
ובזה נבאר מה שכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד), רמז לשופר כלומר עורו ישנים מתרדמתכם, וכבר בארתי בכמה מקומות. וכעת נ"ל, כי זה הוא מוסר כולל כמה סוגי מוסר לכמה סוגי בני אדם, לכל אחד לפי בחינתו. מוסר א' נקרא תקיעה, ב' נקרא שברים, ג' נקרא תרועה, נגד ג' ספרים הנפתחים בראש השנה (ר"ה טז:) לג' סוגי בני אדם רשעים צדיקים בינונים.
ונבאר משנה בש"ס דראש השנה (כו:, פ"ג מ"ג) שופר של ראש השנה של יעל פשוט, ופיו מצופה זהב וכו'. כי כבר זכרתי ביאור ירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזלי'. כי הישן בריש שנותיו שהם מחצית הראשונה משנותיו, דמיך מזלי' שהוא היצ"ט, כי היצה"ר גובר בו, וכמו שאמרו חז"ל (יומא לח:) כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא וכו', ה"ה איפכא, וכן שמעתי בשם הש"ך. ומלבד זה אמרו בש"ס דע"ז (יט:), אשרי איש (תהלים קיב, א) שעושה תשובה כשהוא איש. גם מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב) כמ"ש בזוהר (קדושים פז:). ובזה יובן, שופר של ראש השנה של יעל, מה שתוקעין בשופר לעוררו משינה בראש שנותיו, הוא של יעל, שאז יוכל לגבור על יצרו ויהי' ה' אלהיו עמו וי"על ממדריגה למדריגה. מה שאין כן אחר שנתיישן אצלו היצה"ר, קשה לפרוש ממנו שיעלה שום מדריגה. ופיו מצופה זהב, ר"ל פיו של המרים קול כשופר, הדורש תוכחת מוסר לעם, יהי' מצופה מלמעלה זהב, שהוא סוגי לבושי התורה קשוטי הכלה שם אדנ"י גימטריא היכל ולבוש בד' בגדי זהב, אל פנימית התורה שהוא שם הוי"ה ד' בגדי לבן כנודע, וכמ"ש בתיקונים (תל"ח עח:), וז"ס (חבקוק א, כ) וה' בהיכל קדשו וגו'. ובא ללמד דעת שידרוש תחלה בגופי התורה, שיהנה תואר הגוף הם פשטים, לכללות העם, ואח"כ פנימיות מוסר, שהוא תועלת לפנימי' הנשמה, מי שיש לו נשמה השייך לשם הוי"ה, בסוד כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו). וכמו שבארתי בזה במ"א ושתי חצוצרת וכו', וק"ל.
וזהו חלוקי המוסר לפי חלוקי כתות האנשים, כי הרשעים אשר כים נגרש השקט לא יוכל (ישעיה נז, כ), כי אם הולך וסוער להרע ולהשחית בינו לבין קונו ובינו לבין בני האדם, אליו צריך בחי' מוסר ולעוררו משינה על ידי קול שופר, שיעלה מדריגה אחת עכ"פ, שיהי' בשב ואל תעשה, שיהי' סור מרע, ולא להעלותו ב' מדריגות בפעם א', כמו שביארתי מצוה ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו (שמות כ, כג), יעו"ש. וז"ש בפסוק (תהלים א, א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, שגם זה נקרא מאושר, בהיותו שב ואל תעשה, ולא זה שאינו יוכל לעמוד בסוג זה אף זה ובדרך חטאים לא עמד, ג"כ נקרא מאושר, לא זו אף זה, ובמושב לצים לא ישב כמו שהורגל מקודם, נקרא מאושר ג"כ, ועיין מ"ש האלשיך בזה יעו"ש. וזה המוסר נקרא שברים, שנשברה נשמתו על ידי חלאים רעים, שהי' פועל רע, ובא קול זה לעוררו מהשינה, שיעלה ממדריגה זה להיות בשב ואל תעשה, על ידי מוסר גשמי עב שישבר לבו כעין חטאו, כמו ששמעתי אין אומרים בפני מת וכו' (ברכות ג:).
ויש כת בינונים, שגברה השכחה בהם, והם בשב ואל תעשה, לא פועל רע ולא להטיב. צריך לעוררו בקול מוסר שיהי' פועל טוב, שעל מנת כן בא בשליחות הש"י לעולם הזה שהוא סלם מוצב ארצה, שיעשה הכנה בעולם הזה, כדי שראשו יגיע השמימה לעולם הבא, וכמ"ש בעוללות אפרים (מאמר קסו) מזה. ומוסר זה נקרא תרועה, כי תרועת מלך בו (במדבר כג, כא), וכפירוש רש"י שם בפ' בלק.
ונגד כת צדיקיא, גם שהוא פועל טוב, מ"מ צריך שיראה לעלות תמיד ממדריגה למדריגה, שיהיה נקרא הולך, ולא עומד על מדריגה א' כמו זה שנה ושנתיים, ולזה צריך מוסר רוחני זך ופשוט, נקרא תקיעה פשוטה, וק"ל, ר"ל לבוא למדריגה דביקה וחפיצה הנקרא תקיעה כמו תקע ביבמתו (עי' יבמות נד.), כמ"ש בפרי עץ חיים הלכות ראש השנה (ש' השופר פ"ד), יעו"ש.
עוד יש לפרש דברי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) עורו ישנים מתרדמתכם. וגם משנה (ר"ה כו:, פ"ג מ"ג) שופר של ראש השנה של יעל פשוט וכו'. ובו יבואר סדר תקיעת תשר"ת. דשמעתי משל ממורי מובא בספרי הגדול בפ' נצבים, שפעם א' תעו סוחרים מן הדרך ונחו שם לישן, עד שנזדמן להם איש להורות להם הדרך, ונזדמן א' שהוליכם למקום גדודי חיות ולסטים, ויש שהוליכן למקום ישר. והנמשל, כי אותיות התורה שבהם נברא העולם, באו בעולם הזה כדמות סוחרים, ותעו מהדרך וישנים, ובא אחד ולומד לשמה מוליך אותן לדרך הישר לדבקן בשרשן, מה שאין כן כשאינו לומד לשמה מוליכן ללסטים, ודפ"חח. וכן הוא בתפלה, על ידי מחשבות זרות נפסל התפלה, ומשליכן במקום פסולי המוקדשין. ואם מתפלל בראש השנה בכוונה, מעלה כל התפלות של כל השנה, שחרית לשחרית ומנחה למנחה וכו'. ובזה תבין שבאו התקיעות בראש השנה בסדר תשר"ת, שהם אברהם יצחק יעקב כנודע להבאים בסוד ה', כדי לעורר משנתו להעלות ג' תפלות שתיקנו אבות, אברהם שחרית וכו', כמסקנת הש"ס ברכות פ"ד (כו:). ובאו התקיע[ו]ת מדת אברהם, שיתעורר מהשינה על ידי שיתפלל בכוונה שחרית שתיקן אברהם, להעלות תפלת שחרית של כל השנה. ושברים, יצחק שת[י]קן מנחה. ותרועה, נגד ערבית שתיקן יעקב. ובזה יובן עורו ישנים מתרדמתכם בענין התפלה. וכן בענין התורה יש ג' בחינות הנ"ל. וכן בג' כתות, רשעים קו שמאל, שמדברים עם האותיות לשון הרע ורכילות. ובינונים קו האמצעי, המתפלל ולומד כמו ישן בלא דחילו ורחימו, דלא פרחית לעילא, ועי"ז גורם לעצמו שנאה מהאותיות, עד שישוב ומעלה אותן בדחילו ורחימו. וכת צד[י]קיא קו ימין, שיתקעו את עצמן עם בני עולם להעלותן. ובזה מבואר סדר התקיעה. וגם, שופר של ראש השנה של יעל, ור"ל שיעלו כל התפלות של כל השנה, וכל התורה, וכל דבורים. ופיו מצופה זהב, שלא לטנף פיו, כי היא כלי יקר הערך כמו זהב, וק"ל. עד כאן הג"ה.
133
קל״דועל פי זה יובן דברי חז"ל (אבות פ"א מי"ג, מגילה כח:) כל המשתמש בתגא חלף, זה המשתמש במי ששונה הלכות, עיין אח"ז.
134
קל״הויוצא לנו עוד מזה, כי בכלל קשוטי הכלה נכלל כל מיני הכנה שצריך האדם כדי שיהי' ראוי לבוא לבחי' ב' שהוא הזווג. ובזה נאמר (תהלים סה, ב) לך דומי' תהלה, ר"ל מה שלפעמים אינו יכול ללמוד ולהתפלל מיד בקומו משנתו, כדי שיפנה ויוכל ללמוד ולהתפלל בנקיות, ואפשר שימשך איזה זמן, אם עושה לכבוד קונו אז לך דומי' תהלה. או רוצה לטהר מחשבתו להתיישב בדעתו לפני מי רוצה לעמוד להתפלל וללמוד, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עקרא ושרשא דכל עלמין, וכיוצא בזה, שפיר דמי. ובזה אמרו חז"ל (ברכות לב:) חסידין הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה, שנאמר (תהלים קמ, יד) ישבו ישרים את פניך, ר"ל ישבו, להתישב בדעתם וכו'.
135
קל״ווכן עשו אבות הקדושים אשר בארץ, כמו שנאמר (בראשית כד, סג) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, כדי לפנויי עירוב מחשבות זרות, לדבק בקדושה במחשבה ודבור ומעשה, וז"ש לשוח, ונודע סוד שיחה, והבן.
136
קל״זוכמ"ש (דברים ל, יד) בפיך ובלבבך לעשותו, כי קודם כל מעשה שיעשה האדם בין בגשמי בין ברוחני, צריך להתיישב תחלה בדעתו אם יש בו צרכי גבוה, לקיים מ"ש (משלי ג, ו) בכל דרכי"ך דע"הו, ואז יאמר בפיו שעושה לשם יחוד קב"ה, ואז מקיים בפיך ובלבבך לעשותו, ובזה עושה מחומר צורה.
137
קל״חובזה אפשר לפרש המשך פסוקי תהלים סימן (ל"ה) [ל"ד] (א-ב), לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך, אברכה את ה' בכל עת וגו', עד סוף הענין. דלכאורה הוא סותר מ"ש בתורה (ויקרא טז, ב) ואל יבוא בכל עת אל הקודש, כדפי' בתיקונים על עניני תורה ותפלה.
138
קל״טולדברינו אתי שפיר, כשהתורה והעבודה בלבוש, אז אל יבוא בכל עת אל הקודש, כי כמה לבושין יש, לבוש דקדושה או דקליפה, כמבואר. מה שאין כן אחר התפשטות לבושין, כמ"ש בשנותו את טעמו לפני אבימלך - אביו שבשמים, ויגרשהו לס"א וילך, אז אברכה בכל עת, וזה יהי' לעתיד בתמידות, מה שאין כן עכשיו יש זמן ועת לכל חפץ, וק"ל.
139
ק״מובזה נבאר ש"ס פרק קמא דברכות (ג.), תניא אמר רבי יוסי פעם אחת נכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, ובא אליהו ז"ל ושמר לי על הפתח והמתין לי עד שסיימתי תפלתי, אמר לי שלום עליך רבי, אמרתי לו שלום עליך רבי ומורי, אמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו, אמרתי לו להתפלל, אמר לי מפני מה לא התפללת בדרך, אמרתי אני מתיירא הייתי שלא יפסיקוני עוברי דרכים, אמר לי הי' לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו ג' דברים, שאין נכנסין לחורבה, ושמתפללין בדרך, והמתפלל בדרך יתפלל תפלה קצרה. אמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו, אמרתי לו שמעתי בת קול שאומר אוי שהחרבתי את ביתי וכו'. ופירש רש"י ושמר, כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר וכו'. תפלה קצרה, הביננו.
140
קמ״אוהספיקות רבו. א' לפירוש רש"י שמר היינו והמתין, א"כ הוא כפל. ב' תחלה אמר לרבי יוסי שלום עליך רבי, ואח"כ אמר בני וכו'. ג' לאיזה ענין הזכיר זה רבי יוסי, וביותר קשה על הש"ס שהביאו, כי מה יוצא לן מסיפור דברים אלו, בשלמא אח"כ שנלמד ג' דברים וכו'. ד' קשה מה זה שאלו מפני מה נכנסת לחורבה, דהא אכתי לא נודע איסורו, דהא אח"כ אמר למדתי ממנו שאין נכנסין לחורבה, מה שאין כן בלתו. ועוד, ששאלו לשון תמיה מפני מה נכנסת וכו', כאלו איסורו פשוט ונודע, וזה אינו. וגם לשון מפנ"י מ"ה צריך טעמא, דמשמע דיש כמה טעמים, ושאלו לאיזה טעם נתכוין, וזה אינו, דליכא טעמא יותר רק להתפלל, ויותר הוי ליה לומר למה נכנסת וכו'. וכן על מה שאח"ז, מפני מה לא התפללת בדרך וכו'.
141
קמ״בועוד הקשה הכותב בענין, למה לא נשמע זה הקול כי אם לרבי יוסי וכו'. וביאר הוא ז"ל, שיש ענין סתר, והוא כי בראות רבי יוסי שכבר עברו ימים רבים אחר החורבן, ועדין משיח לא בא, נתן לבו ומחשבתו להתפלל על הענין וכו'. וז"ש פעם אחת נכנסתי לחורבה להתפלל, לדרוש את ה' אל חורבת ירושלים, ומרוב דביקות נפשו בזאת המחשבה, באה אליו השגה כדמות נבואה קטנה על ידי אליהו וכו', יעו"ש.
142
קמ״גולי נראה לפרש על פי מה שכתב הרמב"ם בהלכות לולב (פ"ח הט"ו) וז"ל: השמחה שישמח האדם בעשית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, כמ"ש (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל וכו'. וכ"כ הרב האר"י זלה"ה מרוב כל, יותר מכל שמחה שבעולם, והזהיר על זה בתפלה ותורה שיהי' בשמחה, יעו"ש.
143
קמ״דאיברא שיש לפעמים אדם מעונה ומדוכה ביסורין, או שאר דבר מאורע שמצטער, ואי אפשר להתפלל בשמחה, מכל מקום התפלה בדמעה וצער רצוי', ועושה עיט[ו]ף לכל התפלות, וכמו שבארתי מזה ענין מיוחד בפירוש הפסוק.
144
קמ״הותחלה נבאר קושיא א' שנשאלתי מחכם אחד בפסוק (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפך שיחו, ודרשו בזוהר כי תפלת העני עושה עטיפה לכל התפלות וכו'. והקשה, הא לשון כי בד' לשונות משמש (ר"ה ג.), והוא גם כן לשון אם שהוא ספק, ואיך אמר כי יעטוף משמע שהוא ספק, ולדברי הזוהר הוא וודאי עושה עיטוף.
145
קמ״וואמרתי דאתי שפיר, דאיתא בחלק (סנהדרין קיא.) דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש, [ו]פערה פיה לבלי חק (ישעיה ה, יד), דריש לקיש סבירא לי' למי ששייר אפילו חק אחד ניד[ו]ן בגיהנם, ורבי יוחנן סבירא לי' אפילו קיים חק אחד ניצל מגיהנם וכו'. דע איך הפליגו מחלוקתן. ועוד הקשיתי להרמב"ם שם, דכתב במשנה סוף מכות (פ"ג מט"ז) רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות וכו', וז"ל: כשיקיים האדם מצוה א' מתרי"ג מצות רק שיעשנה מאהבה, זכה בה לחיי עולם הבא יעו"ש. שהוא נגד הסברא, וכאשר זכרנו שם.
146
קמ״זונ"ל דכתב הרמב"ם בהלכות לולב (פ"ח הט"ו) וזכרנו בדף הקודם, כי עבודת ה' בשמחה היא מעלה גדולה וכו'. זולת כשאירע לאדם צער ויסורין עוני ועינוי, ידע על ידי מאורע זו כי צריך להתפלל על חסרון זה שהוא בשכינה, כי צדיקיא אינון שלוחא דמטרוניתא, ועי"ז יתפלל ונתקן למעלה, וממילא יתוקן למטה ג"כ. הרי יש ב' סוגי תפלה, א' מאהבה, ב' לב נשבר על ידי עוני ועינוי, שמתפלל מתוך צער. וכל א' לפי ענין הזמן, שגם כי מתפלל מתוך עצבות וצער יקובל לרצון.
147
קמ״חאמנם נראה לי דאיכא נפקותא רבתא בין ב' סוגי תפלה הנ"ל, והוא כלל גדול לעבודת הבורא ית'. והוא על ידי שנבאר המשך פסוקי פ' ויצא (בראשית כט ב - ל מב) וירא והנה באר בשדה וגו', ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן וגו', ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגו', ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וגו', ויגש יעקב ויגל את האבן וישק את צאן וגו', וישק יעקב לרחל וגו', עד לבסוף והי' העטופים ללבן והקש[ו]רים ליעקב, ע"כ.
148
קמ״טוהנה רמזי הפסוקים הוא להודיענו סדר כוונת עבודת ה' בתורה ותפלה שיהי' מאהבה, והוא שורש הכל, וכמ"ש המפרש להרמב"ם בה' מדע (הל' יסוה"ת פ"ב ה"א), כי שורש כל המצות כדי שיגיע למדריגת אהבה וכו', יעו"ש. וכמבואר בזוהר בסוד היכל אהבה אשר שם נשיקין, בסוד (בראשית כט, יא) וישק יעקב לרחל וכו' יעו"ש. ולזה ביאר הרב מהר"ם קורדוורי, כי יחס הכתוב אותיות אהבה אל ד' אותיות שם בן ד', כמ"ש (דברים יא, יג) לאהבה את ה', וכן כמה פעמים, כי הוא סוד ד' רוחין דמתחברין באינ[ו]ן נשיקין, אתדבקותא וקשורא דלעילא וכו', עיין בראשית חכמה שער אהבה פ"ג, וכ"כ בזוהר פקודי דף רנ"ו (ע"ב) לאתקשרא שייפי בשייפי יעו"ש. ור"ל כי אה"בה גימטריא אחד, כי העובד מאהבה מחבר ומקשר כל רמ"ח איבריו למהוי כולהו אחד, וכ"ש ברעיא מהימנא פ' ואתחנן (רסג.) ביחוד קריאת שמע, אחד - יכוין לקשר וליחד כל שייפי וכו', יעו"ש.
149
ק״נא"כ אתי שפיר צחות לשון הרמב"ם, העושה מצוה אחת מאהבה כאלו עשה כל תרי"ג מצות, כי רמ"ח מצות עשה נגד רמ"ח איברי האדם כפירוש רש"י בש"ס (מכות כג: ד"ה רמ"ח מצ"ע), ושס"ה לא תעשה כנגד שס"ה גידים. וכשעושה מצוה א' מאהבה בכל רמ"ח איבריו וגידיו, נכללו כל התרי"ג מצות במצוה זה, דלכך נקרא אהב"ה אח"ד, והבן.
150
קנ״אובזה סבירא לי' לרבי יוחנן אפילו עשה מצוה א' ניצל מגיהנם, דהיינו בעושה מאהבה וכאמור. וריש לקיש איירי באלו שאינן עושין המצוה מאהבה, רק מצות אנשים מלומדה בעצבות ועצלות, א"כ עשיית המצוה אינו רק באבר מיוחד, לכך צריך לקיים כל תרי"ג נגד רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. וא"כ רבי יוחנן וריש לקיש מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
151
קנ״בובזה יובן המשך הפסוקים, ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן וגו'. וגם יבואר פירוש הפסוק והי' העטופים ללבן והקשורים ליעקב, דרש"י פירש עטופים לשון איחור וכו', ר"ל התפלה שאינו בזריזות ושמחה, רק בעצלות ואיחור, שהוא הפך הזריזות שהוא קדימה, הם מכונין ללבן, ור"ל שצריכין ליבון כאשר נבאר. מה שאין כן הקשורים, הם ליעקב, ר"ל העובד מאהבה דמקשר שייפי בשייפי בסוד נשיקין, הם מכונין ליעקב כנ"ל.
152
קנ״גוזה נ"ל פירוש הפסוק (תהלים קב, יח) פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם. דקשה, פתח ביחיד וסיים ברבים. ורז"ל דרשו בזה, יעו"ש.
153
קנ״דולדברינו אתי שפיר, כי זכרנו בפסוק (שה"ש ה, ב) אני ישינה ולבי ער, שהוא ב' בחינות סוגי אנשים, אחד אנשי המוניים העושים מצות אנשים מלומדה מתוד עצלות כאלו ישן, שהוא חלק המיתה, אשר מצד זה אמרו רשעים בחייהן קרוין מתים (ברכות יח.). סוג הב', צדיקים העושין מאהבה וזריזות כאלו הוא ער, וז"ש ולבי ער, היפך מדריגת אני ישינה. ומצד זה נקרא הצדיק חי לשון זירוז. גם כי על ידי אהבה דבק בו יתברך הנקרא חי, כמ"ש בפ' עקב (דברים יא, כב) לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו - והוא כמו שזכרתי ביא[ו]ר מצות עשה (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך וכו', יעו"ש. והנה לאהבה את ה' על ידי שילך בדרכיו, ואז יוכל להגיע למדרגות אהבה ולדבקה בו, ואז ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד, ד).
154
קנ״הוז"ש פנה אל תפלת הע"ר ע"ר, על כל מי שהוא ער, אז פנה גם לתפלת יחיד, כי אהבה נכלל בו רבים, רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, גם שהוא ביחיד כנ"ל. מה שאין כן תפלת המוני עם שהוא בעצלות, מדרגות אני ישינה, מ"מ לא בזה את תפיל"תם, ר"ל מצד שהם רבים אל כביר לא ימאס (איוב לו ה, ברכות ח.), מה שאין כן ליחיד בוזה.
155
קנ״וומזה ראוי לאיש המוני ליקח מוסר השכל, שיש לו בית הכנסת בעירו, והוא בזה את תפלת הרבים ומתפלל ביחיד בפני עצמו בביתו, כי שתים רעות עשה, כי נוסף על הנזכר בש"ס דברכות (ח.) כי גורם גלות לבניו וכו', מ"מ יש נוסף, שתפלתו נבזה, מאחר שאינו ברבים, ודי באזהרה זו.
156
קנ״זובזה יובן פסוק לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגו', ר"ל כי תפלת ועבודת אנשי המוני עם אי אפשר כי אם ברבים כאמור, ושפיר אמרו עד אשר יאספו כל העדרים, אז וגללו האבן, האבן כנודע, סוד אבן נגף זו. מה שאין כן יעקב העובד מאהבה בסוד נשיקין, כמו שנאמר כאן וישק יעקב לרחל וגו', הרומז לסוד הנ"ל, לכך הוא ביחיד, ויגל את האבן מעל פי הבאר, והבן.
157
קנ״חובזה יובן פסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, והכוונה, כשנזדמן ח"ו עוני ועינוי לצדיק, כדי שיתפלל מתוך צער ודוחק, ונק' תפלה לעני. וז"ש כי יעטוף, ר"ל אימתי נעשה מאורע זה, אם צריך לעשות עיטוף לכל תפלות העטופים שהם בעצלות ואיחור כנ"ל, אז מתפלל זה הצדיק מתוך צערו ועומק לבו ליחד השכינה באלהי ישראל, ונתקן החסרון, ואז נעשה בתפלתו לכל העטופים עיטוף שהי' ג"כ בצער ועצלות, ומכל מקום כיון שהם עיטוף רבים לא בזה את תפלתם. מה שאין כן העובד מאהבה המכונה לשם הוי', כמ"ש לאהבה את ה', גם תפלת יחיד מקובל ומרוצה, וז"ש ולפני ה' ישפוך שיחו, שהוא יחיד.
158
קנ״טויצא לנו עוד מזה, כי תפלה בעצלות אינו כי אם בהזדמן שצריך עיטוף, בלשון כ"י שהוא אם כקושיא הנ"ל, שהוא האמת. אבל מאהבה יתפלל תמיד, וז"ש ישפ[ו]ך לשון ציו[ו]י והווה תמיד, ודו"ק.
159
ק״סונחזור לענין ביאור הסוגיא דרבי יוסי שנכנס לחורבה להתפלל, ושאלו מפני מה נכנסת לחורבה, שהוא בב' פנים.
160
קס״אוהוא, שנזדמן לרבי יוסי במעשה איזה עוני ועינוי, כדי שיהי' בחינת תפלה לעני כנ"ל, להתעטף עם עוני ועינוי של ישראל מעת חורבן ירושלים וישראל, להתפלל עליהם, לכך אירע לו כעין מעשה חורבת ירושלים, כדי שיתן לב להתפלל עליו, כי צדיקיא אינון שליחא דמטרוניתא כנ"ל.
161
קס״באך בבחינת תפלה זו יש כמה בחינות זו למעלה מזה, כאשר קבלתי מפי ספרים וסופרים. בחינה הפחותה, המתפלל לעצמו, שיתוקן החסרון לעצמו, והוא בחי' מדרגות העולם, וכמ"ש (ישעיה מ, ו) כל בשר חציר וגו' כל חסד דעבדין לגרמוי עבדין וכו' (ת"ז ת"ל עג:).
162
קס״גלמעלה מזה, המכוין לתקן למעלה חסרון השכינה, וממילא נתקן לעצמו החסרון למטה בתיקון שרשו למעלה, כי הכל למעלה ולמטה אחדות אחד הוא. ועל כל פנים לא יכוין בתיקון למעלה וגם למטה לעצמו, כי הוי כמו קוצץ בנטיעות לעשות פירוד, כאשר שמעתי ממורי וזכרתי במ"א. וכן שמעתי פיר[ו]ש הש"ס דברכות (ו:), דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מבזין אותן, והכוונה לפי שהפעולה של התפלה הוא למעלה ברומו של עולם ולא למטה לפעמים, לכך בני אדם מבזים אותן בחשבם שתפלתם ח"ו לריק, וזה אינו, ודפח"ח.
163
קס״דויש עוד בחינה יותר מעולה, גם בתיקון למעלה לא יכנ[י]ס את עצמו בהכרח שיעשה מבוקשו, דיש בזה סכנה, כמ"ש בפסוק (שה"ש ב, ז) אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, ומעשה של ר' יוסף דלרייני יוכיח, רחמנא ליצלן. על כן עצה היעוצה לאיש משכיל, שהוא יעשה את שלו ויתפלל על דבר המאורע, ובעל הרצון יעשה כרצונו הטוב, וזה בחינת עבודה המעולה שלא על מנת לקבל פרס.
164
קס״הובזה יובן, אמר רבי יוסי פעם אחת נכנסתי בחורבה א' מחורבות ירושלים, ר"ל שנזדמן לו מעשה מאורע שנכנס באותו מדריגה של חורבת ירושלים, באיזה צער ועוני, ונתן לב כי מאורע זו הוא כדי להתפלל על חורבת ישראל, בסוד תפלה לעני כי יעטוף וכנ"ל, לכך התפלל.
165
קס״וובא אליהו, והענין, כי מספר שם אלי' גימטריא ב"ן, וענין התפלה להעלות מ"ן על ידי ב"ן, כנודע בכתבים. לכך בא אליהו ושמר על הפתח והמתין עד שסיימתי כל תפלתי, דפיר(ו)ש רש"י כמו ואביו שמר את הדבר, ורמז בצחות לשונו מה שנזכר בתיקונים יתה"לל המ"תהלל הש"כל וידוע וגו', הוא סוד ואביו שמר את הדבר. והוא נקרא ג"כ פתח עינים כנודע, כי עולה במחשבה עד אבא כשהתפלה במחשבה טובה, דעולה עד שרשה - כי בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט). וז"ש ושמ"ר על הפ"תח, להעלותו עד אבא, שמשם השמירה. והמתין עם כל התפלות עד שסיים רבי יוסי תפלתו, כדי לעשות עיטוף לכל התפלות, כמו שכתוב תפלה לעני כי יעטוף וכו'.
166
קס״זלאחר שסיימתי אמר לי שלום עליך רבי, ורמז למה שנזכר בזוהר ותיקונים (תכ"א) בדף מ"ה (ע"ב) וז"ל: שמעו הרים את ריב ה' (מיכה ו, ב), ריב דא שכינתא, ריב איהו קטטה ומחלוקת להקדוש ברוך הוא על בנהא דאינון בגלותא, רבי רב ורבא וכו', יעו"ש. וזהו שקראו רב"י, לשון ר"יב על גלות ישראל וחורבת ירושלים.
167
קס״חוהשיבו שלום עליך רבי ומורי, ר"ל שאינו במדריגה זאת לעשות ריב, רק עליך הוא הדבר, כי השכינה מקנן בעשי' שהוא אלי' זכור לטוב, ולא נאה לעשות ריב. אבל אני נכנסתי רק להתפלל, כאשר יבואר שהוא להעלות מ"ן וכו'.
168
קס״טואז אמר לי בני וכו', כי התפלל לעלות מ"ן על ידי שם ב"ן, שפיר נקרא ב"ני, מדריגת אלי' גימטריא ב"ן, וכו'.
169
ק״עוא"ל מפני מה נכנסת לחורבה זו, כי יש כמה בחינות ומדריגות בכניסת החורבה להתפלל, אם לתקן לעצמו, או למעלה, או רק להתפלל ואם יתוקן יתוקן וכו'. והשיבו, על המדריגה המעולה נתכוון, להתפלל ותו לא, וכאמור.
170
קע״אא"ל הי' לך להתפלל בדרך, והוא שיש הפרש בין אורח שהוא שביל היחיד, ובין דרך הרבים וכמו שכ' בזוהר (ח"ב רטו., ח"ג פח.). וכבר זכרנו כי התפלה לעני שהיא מתוך עצבות וצער, צריך שיהי' ברבים, כדי לעשות עיטוף לכל התפלות העטופים וכנ"ל. וא"כ קשה לרבי יוסי שהתפלל בחורבה, שהי' בצער, והתפלל ביחיד ולא בדרך שהוא ברבים.
171
קע״בוהשיבו, מתיירא הייתי שלא יפס[י]קוני עוברי דרכים, שלא יספיק זמן התפלה של ציבור שאוכל לסיים עמהם, ואצטר(י)ך להפסיק באמצע, כי אני מאריך והם מקצרים.
172
קע״גאמר לי הי' לך להתפלל תפלה קצרה, ופירש רש"י הביננו. ור"ל להבין רק פירוש המלות, ולא שיכוון הכוונ[ו]ת של התפלה בדרך, כי במקום שאמרו לקצר אין רשאי להאריך.
173
קע״דבאותו שעה למדתי ממנו ג' דברים, למדתי שאין נכנסין לחורבה, ר"ל גם שנזדמן במעשה עוני ועינוי ועל כרחך הוא כדי שיתפלל, מכל מקום איך יתפלל צריך לכלכל הדבר במשפט שיהי' לרצון לו ית', ולא בהכרח שיכנס בעובי הקורה, ומ"ש שאין נכנסין בחורבה דייקא, והוא כלל גדול בתפלה, כאשר שמעתי בזה מפורש מפי מורי שיחי' נצח. ולמדנו שמתפללין בדרך, כנלמד מפסוק תפלה לעני כי יעטוף, שהבין פירוש פסוק זה גם כן על ידי שאלת אלי' וכו'. ולמדתי שהמתפלל בדרך, מתפלל תפלה קצרה, הביננו, פירוש הבנת התפלה בלא כוונה, וק"ל.
174
קע״העוד יש פן ב' לפרש ה[י]פך הנ"ל, במה שאמר רבי יוסי פעם אחת נכנסתי לאחת מחורבת ירושלים, ר"ל שמעצמו בבחירתו נכנס לא' מחורבת וכו', לא שנזדמן לו איזה צער ח"ו במעשה כדי שיתפלל על חורבת ירושלים, רק מעצמו נכנס בחורבת ירושלים להתפלל על חרבות ירושלים וגלות ישראל וכנ"ל.
175
קע״ולזה הקשה לו אליהו מפני מה נכנסת לחורבה, ר"ל מפני מה נכנסת מעצמך בבחירתך בחורבה להתפלל מתוך צער החורבה, בשלמא בהזדמן ח"ו איזה צער מעין צער חורבת ירושלים, אז אמרת מסתמא נזדמן זה כדי להשתתף בצערה וכנ"ל, מה שאין כן בלאו הכי מה נשתנה זמן זה משאר זמנים, שראוי התפלה שתהיה בשמחה, כמ"ש לפני ה' ישפך שיחו, זולת כשצריך עיטוף, וזה לא נודע לך אם צריך עיטוף כשלא נזדמן מעשה מעין זה.
176
קע״זוהשיב רבי יוסי, להתפלל, ור"ל שזה עצמו ראיה שהזמן צריך עיטוף, מאחר שעכשיו הצער נכנס בלבו שנכנס בתוכיות החורבה של ישראל וירושלים להתפלל על ענין זה, מסתמא הזמן צריך לזה. גם שלא נזדמן הצער במעשה רק במחשבה, די בהערה זו לאיש משכיל להתעורר על החורבה, וליכנס בה בצער ההוא להתפלל.
177
קע״חואחר שהשיבו כהוגן, א"ל הי' לך להתפלל בדרך, והוא כאשר זכרנו בפירוש א'. עוד י"ל, דמצינו התשובה נק' דרך, כמ"ש (תהלים כה, ח) יורה חטאים בדרך, והנה כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה (סנהדרין צז:). וז"ש לו אליה', עד שאתה מתפלל על חורבת ירושלים שתהי' מהרה בבניינה, ויתקבצו ישראל לתוכה בקיב[ו]ץ גלות, וזה אי אפשר כי אם אחר התשובה, א"כ יפה לך להחזיר העולם בתשובה, ואח"כ להתפלל על חורבת ירושלים, וז"ש הי' לך להתפלל בדרך. וכעין זה מובא בזוהר (ח"א קא.:) במתא מחסיא, יעו"ש.
178
קע״טוהשיב שמא יפס[י]קוני עוברי דרכים, כמו שזכרנו בפסוק (שה"ש א, ו) שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי, שהייתי מתיירא מהם, כי לא די שלא אוכל להעלותן למעלה למדריגתי בתשובה, שמא ח"ו הם יפס[י]קוני מעבודתי ג"כ לגרור אחר מדריגתם כדי להעלותן, כמו שזכרנו במשל השר ששינה בגדי חמודות ללבוש בגדי פחותי הערך להשיב בן אל אביו, הגם שהוא ספק ולאו כל שר בוחר בבזיון זה, וכאמור שם.
179
ק״פאמר לי הי' לך להתפלל תפלה קצרה, ופירש רש"י הביננו וכו'. ונודע כי בינה הוא תשובה, ה' תתאה לקשרה בבינה ה' עלאה, ר"ל ליחד תחילה להתפלל בפני עצמו בקשה שיזכה לקשר מדריגת העולם שהיא תפלה קצרה, עד הבינה שהיא תשובה, ואח"כ יתחבר עם העולם. ואז על ידי זה שיתבודד כל יום זמן מה להתפלל תפלה קצרה כנ"ל, אז מן השמים יסייעוהו שיזכה להשיב רבים מעון, ולא ירד הוא למדריגתן רק הם יעלו למדריגתו, ויוכל להתפלל בדרך על צד האמור. אבל לא שימנע מחמת פחד הנ"ל מלהשיב רבים מעון, כי מאחר שהוא צרכי גבוה מאוד רצון המלך, ראוי ליכנוס לספק, ואחר שהוא אהבת הש"י אולי ימצא נחת רוח בבריותיו. ועצה יעוצה להתפלל תפלה קצרה ג"כ בכל יום על ענין הנ"ל, שיצליח בשליחותו של מקום להשיב בן אל אביו, בסוד ואביו שמר את הדבר, שם ב"ן המקנן בעשי' ששם אליהו, וז"ש ושמר על הפתח וכנ"ל, והבן.
180
קפ״אבאותו שעה למדתי ג' דברים. למדתי שאין נכנסין לחורבה, גם שהשיבו רבי יוסי כהוגן, ממה נכנס בלבו צער חורבת ירושלים מסתמא הזמן הי' מסכים אז להתפלל על החורבה, מ"מ היינו לרבי יוסי, וגם לפי שעה וזמן ההיא, מה שאין כן לכללות העולם ובכל זמן, וודאי שאין נכנסין לחורבה רק לפני ה' ישפך שיחו וכנ"ל.
181
קפ״בולמדתי שמתפלל[ין] בדרך, ר"ל להחזיר בני העולם בדרך הטובה והישר כמ"ש יורה חטאים בדרך, ואז יתפלל להש"י עבורם.
182
קפ״גולמדתי, והמתפלל בדרך, מתפלל תפלה קצרה עבור עצמו תחלה שלא ילכוד במצודתן ח"ו, רק הוא יעלה מעלה מעלה והם לא ירדו מטה מטה, והש"י יעזרוני אנס"ו.
183
קפ״דולפרט מעט יותר במה שפירש רש"י בא אלי' ושמר על הפתח וכו', וזכרנו מה שכ' בתיקונים שהוא יחוד ית"הלל המת"הלל הש"כל ויד"וע אותי, כי בששת ימי החול שאין זיווג זו"נ, אז הבת עולה בחיק אביה וכו'.
184
קפ״הואומר באימה וביראה, כי זה נעשה על ידי התעוררת התחתונים ג"כ, כי החכמים שבדור נק' אבא, כמו שאמר אלישע אל אלי' אבי אבי רכב ישראל (מלכים ב ב, יב), ובני העולם הם ברתא. וכאשר ראשי הדור משגיחין על פרצת הדור לעמוד בפרץ, אז גורם ואביו שמר את הדבר, והבן. וז"ש רבי יוסי כי אלי' בא ושמר על הפתח, שהוא סוד ואביו שמר את הדבר שפירש רש"י, וק"ל. ורמז לרבי יוסי, שגם הוא ראוי להחזיר בתשובה העולם, כמו שאמר מפורש אח"כ, והבן.
185
קפ״וועל פי זה אמרתי לבאר ש"ס דיומא (ט:) שזכרנו לעיל טובה צפורנן של ראשונים וכו'.
186
קפ״זובפסוק כי תצא מבואר (עי' דברים כא, טו) כי יהי' לאיש שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה, והי' הבן הבכור לשנואה וגו'. והרב האלשיך פירש, שהוא על ענין חומר וצורה, נשמה והגוף וכו'.
187
קפ״חואני אומר דמיוסד על ענין הפסוק (משלי כז, ה) טובה תוכחת מגולה מאהבה מוסתרת, ופירש הרב האר"י זלה"ה בהלכות פסח (פע"ח ש' ספיה"ע פ"ג) כי יש אור פנימי מן חסדים, ואור מקיף מן גבורות הנק' תוכחות, וז"ש טובה תוכחת מגולה מאהבה מוסתרת וכו', יעו"ש.
188
קפ״טולהבינך ענין זה דרך מלבוש, כי יש תחת סוג שלומי ישראל ב' כתות, א' המתבודד בפני עצמו להיישיר את עצמו ולא זולתו. ב' המקשט את עצמו ואחרים ג"כ, להשיב רבים מעון, על ידי תוכחת מוסר שמגלה בשער בת רבים. והנה גם שכת א' היא אהובה בעיני הבריות, מצד שהיא מוסתרת, מה שאין כן כת ב', כדאיתא בש"ס (כתובות קה:) האי צורבא מרבנן דמרחמ[י]ן ליה בני מתא לא משום דמעלי טפי, אלא דלא מוכח להו במילי דשמיא וכו', מכל מקום הכריע שלמה בחכמתו, כי טובה תוכחת מגולה מאהבה מוסתרת, כי זה אוהב רק את עצמו, מה שאין כן כת ב' אוהב את הש"י יותר מגופו, ואוהב את הבריות אולי יזכו שימצא הש"י נחת רוח בבריותיו. והכל מובן על פי המשל של שר וכו'.
189
ק״צוזה שהזהירה התורה ג"כ, להוציא מן לבות בני אדם מה שהוא היפך האמת, כי יהי' לאיש ב' נשים, כי הת"ח נקרא בדמות אשה בכל ספר משלי, כמו שנאמר (משלי לא, ל) אשה יראת ה' היא תתהלל וכו'. ואמר כי יהי' לאיש, זה ה' איש מלחמה, ב' נשים, ב' סוגי' ת"ח, אחת אהובה בעיני הבריות מצד שהיא מוסתרת להתבודד בפנ"ע, ואינו מתקוטט עם שום אדם לקנתרו בתוכחת מוסר. ואחת שנואה, שהיא סוג ב' הנק' תוכחת מגולה. לא יוכל לבכר וגו', כי הבכורה הוא לבן השנואה וגו', שהיא עיקר התכלית לזכות אחרים אתו עמו, וק"ל.
190
קצ״אעוד יש לפרש פסוק טובה תוכחת מגולה, כשהיא נמשך מאהבה מוסתרת. ותחלה נבאר המשך פסוקי פ' ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום, והקללה אם לא תשמעו וגו' (דברים יא, כו-כח). וי"ל, דפתח בלשון יחיד ראה וגו', ומיד אמר לשון רבים, לפניכם היום. ב' מה דקדק בלשונו ראה, ולא שמיעה השייך יותר באוזן בשמיעת לברכה וקללה. ג' מאי טעמא אמר ברכה וקללה כאלו היא ברכה א' וכו', וזה אינו. הגם לפי דרשת חז"ל (מגילה לא:) אין מפסיקין בקללה, אתי שפיר, ולדברינו יבואר. ד' את הברכה ל"ל, דהוי ליה לומר בקיצור, הברכה אם תשמעו והקללה אם לא תשמעו. ה' למה בברכה כתב אשר, ופירש רש"י על מנת אשר תשמעו, ובקללה כתוב אם, ומפרשים רבו בזה. ו' לשון אנכי ברישא ובסיפא צריך הבנה מה ענין תואר זה לכאן, ועל כל פנים הל"ל אני.
191
קצ״בנראה, דמבואר בכתבים בהלכות ספירות עומר (פע"ח, פ"ד) ענין יצה"ר ויצה"ט, כי היצה"ר הוא הגבורות, והיצה"ט הם החסדים, והגבורות שהם היצה"ר קודמין לבוא קודם היצה"ט שהם חסדים וכו', יעו"ש. וגם כי נודע הקליפה קדמה לפרי בכל מקום. ועיקר ותכלית הכל למתק הגבורות בחסדים, שיה' נכלל זה בזה, שאז נעשה אחדות א' למטה, הגורם באתערותא דלתתא לעשות אחדות א' למעלה, שיוכנע שמאל תחת הימין, וכמו שמצינו באברהם אבינו שנאמר בו (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך, שני לבבות יצה"ר ויצה"ט היו נאמנים לפניך, שהי' עובד אותו ית' גם עם יצה"ר. וזה פי' בעל עקידה כי אברהם נתלבש אכזריות מדת הגבורה מצד היצ"הר, לעוקדו לשוחטו ליצחק במצות הש"י. ויצחק כשה לטבח יובל וחס ורחם על אביו, שלא בעט בו, ונתלבש במדת החסד ורחמים, ואז נכללו זה בזה בסוד (בראשית כה, יט) אלה תולד[ו]ת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, ואתי שפיר.
192
קצ״גוזה פירוש הפסוק (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד, דיש מפרשין לשון לא אחד בלשון בתמיה. ויש מפרשין בניחותא, עיין בט"ז ביורה דעה מזה (ב"ה דינים) [בהלכות דגים] (סי' פג סק"ח). ולי נראה כי ב' הפ[י]רושים אמת, וזה נמשך מזה, כי יש ב' בחינות, א' בחינה תחתונה הנקרא צדק, דין גמור על פי הגבורה, בחינה זו נקרא ים סוף, כי גם שהוא סוף המדריג[ו]ת. בחינה ב', הוא נקרא מ"י ירפא לך (איכה ב, יג), מדריגה עליונה חסדים ונקרא צדקה, כמ"ש (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא, והוא תשובה עלאה. וז"ש חז"ל גדולה צדקה שמהפכין ממדת הדין למדת הרחמים וכו', כי מקשר על ידי תשובה שתשוב ה' תתאה אל ה' עלאה שנהפך טהור מטמא, כי מן טמא שהם ה' גבורות סוד ה' דמים טמאים כנודע, הדם נעכר ונעשה חלב היונק לוולד, ונעשה בו דם חיות בסוד ה' דמים טהורים וה' חסדים, וכמ"ש בכתבים בהלכות פסח יעו"ש. וז"ש לא אחד, מה שהי' עד עכשיו כנ"ל, על ידי שנתהפך מן בחי' י"ם אל בחינה מ"י כאמור, מזה נמשך שנתהפך מן בחינה ל"א לבחינה א"ל אח"ד, כי על ידי אחדות למטה נעשה יחוד למעלה, שאז נקרא אח"ד, כמו שפירש רש"י בפרשת ואתחנן (דברים ו, ד) ביחוד פסוק ה' אלהינו - עתה, ולעתיד כשיודו כל האומות יהיה ה' אחד, וק"ל.
193
קצ״דוזה פירש הפסוק (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד, כי על ידי ז"א הנקרא ביום, יהי' מקושר ה' תתאה עם ה' עלאה הנקרא הוא, בסוד ועבד הלוי הוא, ביום ה"הוא יהי' ה' אחד ושמו אחד במהרה בימינו אנס"ו.
194
קצ״הועל פי זה יבואר קושיא שעל הש"ס (נדה סא:) מצות בטילות לעתיד לבוא, שזכרנו במקום א', יעו"ש. כי אמרו חז"ל שם בן ד' אותיות הוי', לעתיד יתואר בשם יהי' וכו', והענין כי ב' אותיות ראשונות הם הנשמה, כמ"ש האר"י זלה"ה (לקוטי תורה) בפסוק (ישעיה כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים וכו' יעו"ש, וב' אותיות אחרונות הוא לבוש הגוף. מה שאין כן לעתיד יהי' הכל בסוד נשמה. ובזה מובן כי תואר מצוה שהוא ד' אותיות הוי', בטלות לעתיד, כי יתואר בסוד יהי', וה"בן.
195
קצ״ווהטעם נ"ל בביא[ו]ר פסוק תהלים (צ, ג) וז"ל, תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם וגו'. כי מצינו בכל הנבראים, גם שהוא נברא ובעל גבול תואר יש, מכל מקום חוזר לשרשן, תואר האדם במותו חוזר לעפר, בסוד הכל הי' מן העפר וגו' (קהלת ג, כ), ומהעפר נעשה צומח, שמעלה על קברן צומח מן לחות העפר האדם, ובאוכלו בהמות שדה את הצומח, עלה ממדריגות דומם וצומח אל מדריגת חי בלתי מדבר, ואח"כ באכיל(ו)ת אדם בשר בהמה זו חוזר למדריגת אדם, עד שנבררו כל נצוצי הקדושה מעומק הקליפה, ובתשלום הביר[ו]ר יבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אנס"ו, ואז לא יכנוף עוד מוריך, ויהי' הגופים ולבושים צחים וזכים כתואר נשמה. וזה סוד פירוש הש"ס דסנהדרין (צב.) הצדיקים לעתיד שיחיו שוב אינן חוזרין לעפרן, וכמ"ש הרמב"ם. א"כ זה היש חוזר אל בחינת אין הנקרא אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהי' (ישעיה מד, ו), כי נסתר קושיית הפילוספים איך אפשר שיעשה מן בחינת יש אין, דלפי הנ"ל אתי שפיר, ומכח שאין בלעדו. וז"ש תשב אנוש עד דכא, דכדו' מיתה, ואח"ז תאמר שובו בני אדם, שחוזר לבחי' אדם וכנ"ל.
196
קצ״זא"כ שפיר אמר כי תואר מצוה בטלה לעתיד, שהוא ד' אותיות הוי', רק תואר שם בן ד' יהי"ה לעתיד, והב"ן.
197
קצ״חובזה נבאר פסוקי לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (בראשית יב, א). והנה פסוק זה יתפרש בב' פנים, פן א' בחינת ירידת הנשמה בעולם הזה, פן ב' עליית הנשמה מן עולם הזה לעולם הבא.
198
קצ״טוהוא כוונת הסולם שראה יעקב אבינו, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כח, יב). והקושיא מפורסמת, דהל"ל יורדים תחלה ואח"כ עולים. וחז"ל אמרו (בר"ר סח, יב) כי מלאכים של ארץ ישראל וכו'. ולדברינו יבואר בדרך זה, כמ"ש התוספות בעירובין (כא.) מטפס ועולה מטפס ויורד, דקשה הל"ל תחילה יורד ואח"כ וכו', ומשני אפילו כמה פעמים, יעו"ש. וה"נ יבואר כך, כי האדם הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והוא הגורם למלאכי אלהי' להיות עולים ויורדים בו, ר"ל עבורו, כי בכשרון מעש' האדם יש עליה להשכינה ועולים עמה מלאכי המרכבה, וה"ה בהיפך ח"ו, והוא בדרך כללות העולם.
199
ר׳ובדרך פרט האדם נקרא עולה ויורד, חדא, מטעם הנ"ל ג"כ. ועוד טעם ב', כי האדם מעת רדתו בעולם הזה נברא בחומר וצורה, ותכליתו כדי שיעשה מחומר צורה.
200
ר״אוז"ש לך לך מארצך וכו', ר"ל מן הארציות שהם החומר, לעשות ממנו צורה. ואחר שקישט את עצמו, אז יקשט את זולתו בסוד הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה), שהם תולדתו, שהם מולדתך, כי כשיהי' בבחי' חומר אז מעשיו ותולדתו יהי' גשמיים וחומרים, מה שאין כן עכשיו שנעשה צורה גם תולדותיו יהי' צורה, כי זינ' אזיל בתר זיני' (זח"א קלז:), כמ"ש במשנה דעדיות (פ"ב מ"ט) האב זוכה לבן בחכמה ובנוי ועושר וכו'.
201
ר״בואחר שקישט את עצמו וזולתו במעשה, שהם ע' איברים הנגלים, אז יכול לקדש ולטהר מחשבתו, שהם אברים הנסתרים, מה שאין כן בלאו הכי, כמ"ש בראשית חכמה (ש' הקדושה פ"ו), על פסוק (דברים כט, כח) הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו, כי המחשבה מסורה ביד ה', מה שאין כן הנגלות שהוא קשוטי מעש' הטובים לעצמו ולזולתו, שהם נקראו בניו, היא מסורה בידינו לנו ולבנינו.
202
ר״גוז"ש לך לך מארצך וממולדתך, אחר שתתרחק מהחומר לעשות צורה לעצמך ולזולתך במעשה, אז תוכל להתרחק ממחשבה רעה וזרה הנק' בית אביך, כי אבא שהיא חכמה נק' מחשבה כנודע. ואחר שיופשט מן גשמיות החומר במעשה ויקדש מחשבתו, אז תבא למדרגה ידוע המכונה אל ראיית הארץ העליונה, שהיא הדביק' בו ית'.
203
ר״דוכל זה נק' בחינת עליה, שהולך ממדריגה למדריגה עליונה, עד שחוזר לעפר במותו, שנקרא ירידה ממדריגות אדם למדריגות התחתונה הנק' דומם, והכל כדי לברר נצוצי הקדושה מעומק הקליפות שהם למטה, ויחזור לילך ממדריגה אל מדריגה, מן דומם אל צומח, ומן צומח אל מדרג' חי בלתי מדבר וכו'. וז"ש לך לך, ר"ל כמה פעמים, מארצך שהיא בחינת עפר ארץ, מבחינת דומם אל בחינת צומח. וממולדתך הוא בחינת צומח המצמיח ועושה פירות הנקרא לידה, כמ"ש רש"י בפירוש הפסוק בפ' וירא (בראשית כ, יז) ויתפלל אברהם וגו' וילדו, ופירש רש"י והוציאו והיא לידה שלהם וכו'. ועולה ממדרגות צומח לבחינת חי בלתי מדבר.
204
ר״הומבית אביך שהוא ממדריגת חי בלתי מדבר לחי מדבר, והוא דכתב בספר שערי קדושה למהור"ח חלק א' ש"ב וז"ל: בפגם הנמשך ע"י מדות המגונות המוטבעים בנפש האדם יסודות הכלולה מן ד' בחינות הדומם והצומח והבהמית והמדברת, כי גם הם מורכבות מטוב ורע וכו', ואין כח בנפש השכלית לקיים תרי"ג מצות, כי אם באמצעי' נפש היסודית הנ"ל, ודע כי כל המדות רעות מושרש[ו]ת בד' מדריגות נפש היסודית מצד הרע והקליפה אשר בה, יסוד האש ממנו נמשך הגאוה והכבוד והשנאה לזולתו, יסוד הרוח ממנו נמשך דיבור של חנופה ושקר ולשון הרע וכו', יסוד המים ממנו תאות התענוגים והקנאה והחמדה, יסוד העפר ממנו נמשך העצבות וכו', והיפך הם ד' מדות טובות וכו' יעו"ש, וכאשר יתגבר על יצרו וילחם בו ויסר מעליו מדותיו הרעות וכו' נקרא צדיק, וכאשר יורגל יותר נקרא אוהב המקום וחסיד וכו', יעו"ש. ומעתה תבין שזה הי' כוונת הש"י לאברהם, להסיר מדותיו הרעות הנמשך מצד הבהמיות והקליפה, לבחי' חי מדבר שהיא הקדושה והטוב. ואז תזכה אל הארץ העליונה, וז"ש לך לך מארצך וגו', ומבית אביך אל הארץ אשר אראך.
205
ר״וובזה יש לפרש פ' וירא ה' אליו באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום (בראשית יח, א). ואגב יבואר פ' הש"ס בסוף מכות (כג:) אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. וגם נבאר משנה סוף עוקצין (פ"ג מי"ב), אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות וכו', אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו'.
206
ר״זלהבין זה, מצאתי בנוף עץ חיים פירוש הזוהר פ' תרומה (קנו.), ענין עת רצון וכו': ועמך כולם צדיקים לעולם י[י]רשו ארץ (ישעיה ס, כא), שכל הנזהר שלא לחלל ברית קודש ולקדש עצמו בו, נעשה מרכבה לברית עליון כיוסף, לבא על ידו שפע לארץ עליונה, ונעשה בעלה דמטרוניתא, כי יש לו חלק בברית עליון, ובעל יורש את אשתו, לכך לעולם י[י]רשו ארץ בין מעט או רב לפי זהירתו וקדושתו וכו', יעו"ש. והנה לפרש זה יגדל התימה, דברישא אמר ועמך כולם צדיקים וגו', וכי הם כולם במדריגת צדיק כיוסף.
207
ר״חאך להבין זה נ"ל כי נודע תכלית בריאת האדם בחומר וצורה, שיעשה מהחומר צורה, בין בפרטות האדם לקשט את עצמו, או בכללות לקשט את זולתו, המוני עם הנקרא בעל חומר, לעשותן צורה, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות סוף פ"א (ה"ז) וז"ל: וזה נקרא דרך ה' שלמד אברהם אבינו לבניו שנאמר (בראשית יח, יט) כי ידעתיו [למען] אשר יצוה את בניו וגו', וההולך בדרך זה מביא טובה וברכה לעצמו שנאמר למען הביא ה' על אברהם אשר דבר עליו.
208
ר״טלהבין דבר זה נ"ל, דהקשה במדרש שוחר טוב (תנחומא משפטים ט) ישב עולם לפני אלהי' (תהלים סא, ח) שיהי' שפע עשירות על פי קו הדין בשוה לכולם, וזה שאל דוד, עד שהשיבו הש"י אם כן חסד ואמת מן ינצרוהו וכו'. והנה כמו שהקשה לו בענין שפע העושר כך יש להקשות בענין החכמה והדעת שלא נשפע לכולם בשוה שלא יצטרך ללמד אחד את חבירו. וצ"ל גם כן כתיר[ו]ץ הנ"ל, כי עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), שישפיע זה לזה, וכמו שאי אפשר לצורה שהיא רמ"ח אברים ושס"ה גידים של הנשמה לפעול ולעשות שום מצוה, כי אם על ידי רמ"ח איברים ושס"ה גידים של הגוף, כי על ידו מוציא הנשמה לפועל ע(י)ניני הרוחני והקדושה. כך אי אפשר לאיברי הגוף לפע[ו]ל פעולתו הגשמי, כי אם על ידי איברי הנשמה המתפשט בתוך אברי הגוף. וכמו שהוא בפרטות קיש[ו]ר ודיב[ו]ק החומר והצורה, וכמ"ש רמ"א באורח חיים ומפליא לעשות, שקשר דבר רוחני בגשמי, יעו"ש סימן ו' (סעיף א), כך הוא בכללות העולם שהם אנשי המוני הנקרא חומר, עם אנשי שלומי ישראל בעלי צורה, צריך שישפיעו זה לזה, ועי"ז יש קיש[ו]ר חומר וצורה בכללות העולם. ועי"ז שעשירי המוני עם משפיעים לת"ח עניים בממונם, ות"ח משפיעים בתורה להמוניים, גורמים להמשיך השפע למעלה להשפיע זה לזה, כמ"ש בתיקונים (תמ"ד פב:) את המאור הגדול ומאור הקטן יעו"ש. ובזה נעשה מרכבה לברית עליון, כי יש לו חלק בברית עליון להשפיע לארץ העליונה כאמור.
209
ר״יוזה ביאור הכתוב ועמך כולם צדיקים, לפרש הטעם שנבראו בעולם במדה זה, שיהי' זה צריך לזה בשפע העושר, וזה בלימ[ו]ד החכמה, ולא עשה מדריגתן שוה. וביאר כי הוצרך שיהי' לכולם חלק בצדיק יסוד עליון, כדי שיהי' במדריגת כולם צדיקים, בין איש ההמוני בין הת"ח, ואז לעולם ירשו ארץ, וק"ל.
210
רי״אושפיר סיים הרמב"ם: וההולך בדרך זו ללמד לבניו ולחביריו דרך ה', ומשפיע בהם חכמה ומוסר, אז גורם להמשיך השפע למעלה כנ"ל, ונוצר תאנה יאכל פריו, שמביא טובה וברכה לעצמו הגורם לזה. וזה שאמרו חז"ל (תמיד כח.) כל זמן שתוכחה בעולם שפע וברכה בעולם, שנאמר (משלי כד, כה) ולמוכיחים יונעם ועליהם תבוא ברכ(ו)ת טוב, וק"ל.
211
רי״בובזה יובן כוונת התנא אמר רבי חנניא בן עקשיא, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, ר"ל שיזכו זה בזה. לכך הרבה להם וכו', ר"ל שלא נתן לכל א' בשוה, רק הרבה לת"ח תורה, ולהמוניים הרבה העושר כדי שיעשה מצות, וז"ש תורה ומצות, נגד ב' חלקים שהם חומר וצורה. שנאמר ה' חפץ למען צדקו דייקא, לייחד צדק עם ו', דהיינו צדק וצדיק, בסוד ועמך כולם צדיקים כנודע, לכך יגדיל תורה ויאדיר, ר"ל לת"ח יגדיל תורה יותר, ולהמוני עם הרבה שפע העושר כדי להאדיר ולחזק ידי ת"ח בהשפ(י)עתן, וק"ל.
212
רי״גובזה יובן כוונת התנא, אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא ה' כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו'. כי הת"ח נקרא שלום, וכמ"ש חז"ל (ברכות סד.) תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיה נד, יג) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. וגם הצדקה נקרא שלום, שנאמר (ישעיה לב, יז) והי' מעשה הצדקה שלום. והטעם מבואר בסוד ונתתי שלום בארץ (ויקרא כו, ו) כי הוא משפיע לארץ, לכך הת"ח המשפיעים בתורה, והמוני עם משפיעין בצדקה, לכך כל אחד נקרא שלום, ואתי לתרץ ג"כ הקושיא שלא נתן לכל אחד בשוה, לזה אמר כי לא מצא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שהוא בין בת"ח בין באנשי המוניים, שישפיעו זה לזה בתורה, וזה לזה בעושר, לכך כפול הפסוק עמ"ו ב' פעמים, נגד ב' בחינות הנ"ל, וז"ש ה' עוז לעמו יתן, התורה נתן לעמו שהם ת"ח שישפיעו להמוני עם, ועוד עשה טובה גם להמוני עם, כי ה' יברך את עמו, מה שהשפיע להם ברכה ועושר כדי שגם הם יהיו בשלום, ר"ל במדריגה הנקרא שלום ג"כ, שהיא הצדקה, ובזה והיה מעשה הצדקה שלום, וק"ל.
213
רי״דובזה יובן כוונת רבי יהושע בן לוי עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדי"ק וצד"יק וכו', ר"ל כי יש ב' מיני צדיק הנ"ל, שכל א' נקרא צדיק המשפיע לזולתו, זה בתורה וזה בצדקה. רק ההפרש שזה איש הצורה נקרא אין, וזה איש החומרי נקרא יש, כי השפעת הת"ח בתורתו לזולתו אין קצבה לזה, מה שאין כן השפעת אנשי החומר בצדקה יש קצבה וגבול, וכמו שאמרו חז"ל (כתובות סז:) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ועוד כי הוא נמשך מבעלי חומר, שהם ג"כ בעלי גבול וקצבה ומדה, ונקרא יש, מה שאין כן הנשמה והצורה שהוא חלק אלוה ממעל הנקרא אין כנודע, ועל פי חכמתו ית' שקשר הנשמה בגוף נעשה הגוף יש מאין. והוא בפרטות אדם יחידי, וכמו כן בכללות העולם אנשי החומר ואנשי הצורה. וב' סוגיים נמשך מהנשמה שיש בה רמ"ח איברים רוחניים נגד רמ"ח מ"ע, ושס"ה גידים נגד שס"ה לא תעשה, וכן בגוף האדם וכו'.
214
רי״הוהנה רמ"ח מצות עשה שהוא עשייה, על ידי פעולת האדם נקרא יש, ושס"ה לא תעשה שהוא שלא לעשות, נקרא אין*ובזה נראה לי מ"ש בתיקונים (הקדמה ד:) שמי עם י"ה שס"ה ל"ת, ו"ה עם זכרי רמ"ח. והקשו בכתבים איפכא הל"ל יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר, והבן.. והנה בחיבור רמ"ח מצות עשה שהם רמ"ח איברים, עם אי"ן שהוא נגד לא תעשה שס"ה גידים, שניהם גימטריא י"ש, וז"ש להנחיל אוהבי יש, כי המשפיע נקרא חסיד, אהבת חסד, וגורם ליחד ולהשפיע הצורה אל החומר וחומר לצורה, ואוצרותיהם א"מלא שהם גימטריא חס"ד.
215
רי״וגם י"ל בפשוטו, נגד הת"ח אשר להם תורת חס"ד, קאמר א"מלא במספר חס"ד, וגם אני דלית אמלא שהוא אין סוף. ונגד עשירי העם הנק' אוהבי, קאמר יש, להנחיל אוהבי י"ש, ואתי שפיר וק"ל.
216
רי״זעוד יש לומר, כי ענין מעלת הצדיק יסוד עולם הנקרא שלום, כי גורם לחבר ב' הפכים ונקרא שלום, כנודע בענין המתווך שלום בין איש לרעהו, ומבשרי אחזה אלוה. ואפילו במצות הנוגע לדיבור לבד בלי מעשה, צריך יחוד וחיב[ו]ר האותיות לצרפם לתיבות, וזה אי אפשר כי אם על ידי צדיק הממשיך שפע רוחניות הספירות עם אור א"ס שבתוכו, שהוא המייחד האותיות לחברן לתיבות, וכמו שכתבתי בהקדמה כל העושה מצוה אחת וכו' (קדושין לט:), יעו"ש. והנה האותיות של הדיבור נקרא כלי בעלי גבול ומדה הנקרא יש, ומכל שכן במצות מעשיות כמו תפלין וטלית, הכלי נקרא יש, וצריך להמשיך בתוכו אור הרוחניות המחיה אותו הנקרא אין, כי הוא נשמה הנמשך מא"ס חיי החיים, נגד ב' בחינות שעושה הצדיק בעולם הזה בחייו, יאכל שכרו בעולם הבא ב' מדריגות ג"כ. וז"ס להנחיל אוהבי י"ש ואוצרותיהם אמלא, אני מעצמותי אין כביכול, שהוא אור הנשמה שבתוך האוצר והכלי, המחיי' אותן, והבן.
217
רי״חובזה יבואר וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום וגו'. כי כבר בארנו כי ד' יסודות שבאדם הוא מרכבה לד' יסודות רוחניים שהם ד' אותיות, וצריך להסיר החומר מד' יסודות הכלולין מטוב ורע, ואז נעשה מרכבה לשם ד' אותיות הוי'. וז"ש (בראשית יב, א) לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך, בלי שום מסך מבדיל, כי כבר נעשה החומר צורה בפרטות, ויכול לראות בעין השכל ארץ עליונה שהיא ה' אחרונה של ד' אותיות, המגלה ומפרש אורות ג' קווין של ג' אותיות ראשונות של השם. ואחר שזכה בפרטות שתיקן מן החומר שלו שנעשה צורה, יזכה לזכות אחרים ג"כ בענין זה, והוא שאמר ואעשך לגוי גדול, שיזכה הרבים וכאלו עשאן, כמ"ש והנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה), ונעשה בחינת צדיק המשפיע לזולתו. וההולך בדרך זה מביא טובה וברכה לעצמו, וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל, וז"ש ואברככה. וגם ואגדלה שמך - שנק' אברה"ם בסוד אב"ר מ"ה, ובסוד צדיק יסוד עולם, וז"ש והי' ברכה, וק"ל.
218
רי״טומעתה מבואר וירא אליו ה', כי ד' אותיות אלו שהם שורש לכל ד' יסודות הגשמים והרוחניים, אחר שזיכך חומרו ונעשה צורה, אז נתגלה וירא אליו ה'. וגם באלני ממרא, כי אחר שזכה את עצמו, זיכה לזולתו להחזיר למוטב אנשי החומר לעשותן, ומי שהי' ממרא נגד כבודו ית' נעשה מישר לילך בדרך הישר, וכתרגומו באלני ממרא - (במישרא) [במישרי] ממרא, והוא רמז הנ"ל.
219
ר״כונעשה מרכבה ליסוד עליון להשפיע לארץ העליונה ביסוד הנקרא פתח האוהל, שהשפיע בה חסדים הנק' אברהם איש החסד, וז"ש והוא, דהיינו אברהם ישב פתח האהל כחום היום, והבן.
220
רכ״אוזה ג"כ ענין ג' אנשים, ג' קווין, נצבים עליו, בסוד שבת ש' בת, והכל על ידי אברהם - והוכן בחסד כסא (ישעיה טז, ה), וז"ש וישתחו ארצה, להמשיך לארץ עליונה, ודי בזה.
221
רכ״בובזה נבאר המשך הפסוק בפ' חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים וגו' (בראשית כג, א). דע לאיזה ענין נכתב בתורה מה דהוי.
222
רכ״גאמנם ר"ל שהוא רמז מוסר אל האדם השלם להיישיר את עצמו לזכך החומר שיהי' צורה, ואח"כ יזכה לזולתו שהם הרשעים להעלותן בכח תפלתו ובהשתדלותו אחריהן, וכמ"ש (זח"ב קכח:) זכאה מאן דאחיד בידי' דחייבא. ופ[י]רושו עיין לעיל.
223
רכ״דדאמרו חז"ל (מנחות מג: תוד"ה שואל) מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך וכו' (דברים י, יב), ואמרו אל תיקרי מ"ה אלא מאה וכו'. ולכאורה אין זה ענין לזה.
224
רכ״האמנם ר"ל, כי ההפרש ביניהם הוא רק אות א' שיש במאה מה שאין כן במה, והוא רומז לדם האדם, להבליע דמו מן רבוע אהי' שבאמא עילאה הנק' תשובה, ואז נעשה אדם גימטריא מ"ה, וכמו שכתבתי ברעיא מהימנא פ' משפטים (קטו.), במוט בשנים (במדבר יג, כג) ו"ו בפרודא, ועל ידי תשובה נכנס אות א' נעשה וא"ו יעו"ש, כי היא אמא הרוחצ(ו)ת צואת בנה, וכמ"ש בפרי עץ חיים הלכות שבת (פ"ג) כי אם רחץ ה' צואת בנות ציון (ישעיה ד, ד), אל תקרי אם אלא אם וכו', יעו"ש. ואותיות מא"ה היא אותיות הא"ם הרוחצת בתשובה כאמור. וגם ממנה נמשך ק' ברכות ממנין ס"ג והמילוי ל"ז, שהוא סוד גימטריא סכ"ך, יעו"ש.
225
רכ״ווזה שאמר אל תיקרי מה כי אם שתקרא תחלה מא"ה, שהיא האם הרוחצת לבנה על ידי תשובה, שאז נעשה אדם גימטריא מה.
226
רכ״זוהוא מרומז בפסוק מ"ה ה' שואל מעמך כי אם ליראה וגו', ר"ל להמשיך תשובה מן אם שהיא בינה הנק' יראה, כמ"ש בפסוק ירא את ה' (משלי כד, כא) גימטריא אהי', יעו"ש. ולהמשיך ליראה עד את ה' אלהיך - לז"א ולנוקב' הנקר' ה' אלהיך, והב"ן.
227
רכ״חוז"ש כאן, כי נודע מ"ש במדרש הנעלם פרשה זו (חיי שרה קכב.), כי הגוף נקרא שרה. וחיי שרה שהוא הגוף, הוא מאה שנה, להמשיך מן האם שהיא מאה שנה, שהוא תשובה, לעצמו. ואח"כ לזולתו להחזיר רשעים, ואז נעשה מן תיב(ו)ת רשעים עשרי"ם שנה, כאשר בארתי טעמו במ"א יעו"ש. ואח"כ שבע שנים, כמו שאמרו חז"ל (ברכות יד.) ושבע ילין בל יפק(ו)ד רע (משלי יט, כג), אל תיקרי שבע אלא שבע, המשביע עצמו מדברי תורה וכו'. והנה אחר שהלך בדרך זה של אברהם אבינו להחזירן לרשעים למוטב, מביא טובה וברכה ושבע לעצמו, ושבע שנים, ר"ל של שבע וברכה המשפיע בעולם, וק"ל.
228
רכ״טובזה בארתי פסוק משלי (יב, ז) הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד. דקשה פשיטא בהפוך רשעים אינם בעולם. וגם מה ענין לזה ובית צדיקים יעמוד.
229
ר״לונראה, דבש"ס דברכות (י.) אמרה ברורי' איתתא דרבי מאיר להתפלל על רשעים שישובו בתשובה ולא שימותו, שנאמר (תהלים קד, לה) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם וכו', יעו"ש. והענין, בהתפלל על רשעים שיחזרו בתשובה, אז חוזר ונהפך מן רש"ע למפרע עשר, וז"ש הפוך רשעים ואינם בתואר זה, רק בתואר עשרים, מספר ך', בסוד כתר, כי כשמוע רחוקים ויבואו להש"י, אז יתנו לך כתר מלוכה, וכאשר בארתי מזה במ"א.
230
רל״אוזה ענין ש"י עולמות לכל צדיק וצדיק, לזה ששב וחזר בתשובה ולזה שהחזירו, וב' פעמים ש"י הוא כת"ר, והבן.
231
רל״בוז"ש ועי"ז ובית צדיקים יעמוד, כי החומר שהוא הרשע נכנע ונעשה בית לצדיקים, ויש עמידה לשניהם לבית ולצדיקים, ולכך ובית צדיקים יעמוד, וק"ל.
232
רל״גובזה נבאר המשך הפסוקים אח"ז (בראשית כד, א-ו) ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. ודרשו בש"ס (עי' ב"ב יז.), שהשליטו ביצרו. ויאמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו כי אל ארצי ואל מולדתי וגו', ויאמר העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי ההשב את בנך וכו', ויאמר השמר פן תשיב את בני שמה וכו'.
233
רל״דונ"ל דאיתא (א)פלוגתא בפרק קמא דבבא בתרא (טז:-יז.), וה' ברך את אברהם בכל, שלא הי' לו בת וכו'. ואחרים אומרים וכו', ואית דסבירא לי' בכל, ששלט ביצרו. ויש להקשות, בשלמא לפירושים הנ"ל יש ענין זה לזה, וכמו שהקשו התו' יעו"ש, אך למאן דאמר ששלט ביצרו, א"כ מה ענין זה לזה שהשביעו לעבד וכל הענין שם.
234
רל״הונ"ל דרך רמז ומוסר, דאיתא בש"ס דבבא מציעא (קיד:) ולאו מר כהן קאי בבית הקברות, א"ל קברי עכו"ם אינן מטמאין שנאמר (יחזקאל לד, לא) ואתן צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרואים אדם ולא אומות העולם וכו'. והק' התוספות (ד"ה אמר לי') א"כ איך הי' מטמא את עצמו לבן הצרפית להחיותו. וי"ל משום פקוח נפש, גם הי' ידוע לו ודאי שיחיה וכו'.
235
רל״ולהבין זה בדרך מוסר, נ"ל על פי מה שבארתי ירושלמי (תענית פ"ב ה"ז) לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאתי וכו'. והוא על פי משל השר ששינה לבושו ולבש בגדי הפחותים כדי שיתחבר עמהם כדי להעלותן וכו'. והנה בגדי פחותים הוא כינוי אל רוע איזה מדות, ודבר זה הוא נגד השכל, וכי משום ספק אם יתחבר אם לאו יתלבש עצמו ברוע מדות, ועי"ז יש מקום סכנה אם יתחבר פן ישאר עמהם, והוא סוד למאן דעייל ונפיק, והוא חטא אדם הראשון, ונח - וישת מן היין וישכר (בראשית ט, כא), והבן. ונראה לי דזהו קושית התוס' איך טימא עצמו משום ספק מאחר שהי' אלי' כהן, והספיקות הוא כנ"ל. וע"ז מתרץ שידוע לו בודאי שלא יתחבר עמהן, רק אדרבה יחיה אותו ג"כ, וק"ל.
236
רל״זואפשר לומר דרך רמז, שזהו תפלת כהן גדול ועל אנשי השרון הי' אומר שלא יעשה בתיהן קבריהם (ירושלמי יומא פ"ה ה"ב). כי הרשעים אשר הכל להם למישור נעשה בתיהם קבריהם, שבחייהן קרויין מתים בתוך בתיהן. וז"ש רבה לאלי' מאי טעמא קאי בבית הקברות, על דרך ענין חז"ל שאמרו (חגיגה ג:) איזה שוטה הלן בבית הקברות, ושמעתי בשם הרב שהוא על ענין כמה פעמים מגולגל הרשע והוא בכל בתי קברות וכו', ודפח"ח. ולי נראה כי בתיהן קבריהם כנ"ל, כי בחייו הוא מת, וא"כ כבר הוא מת, ולחנם הוא מטמא למתים ללא תועלת.
237
רל״חוהשיבו, כי קברי עכו"ם אינן מטמאין, והטעם מבואר בזוהר כי הם טמאין בחייהן מה שאין כן במותם, וההיפך בישראל, והיינו בצדיקים הנק' אדם, מה שאין כן הרשעים שכבר מתו, נסתלק הטומאה מהם מה שהי' להם בחייהם על פי עביר' שבידם, מה שאין כן עכשיו, וק"ל.
238
רל״טובזה יבואר, אחר שהי' אברהם שליט ביצרו, ונעשה עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, רצה לומר כי נודע כי ביצירה הוא עץ הדעת טוב ורע, וחלק הטוב הוא מט"ט, וחלק הרע הוא ס"ם, ואחר שהכניע אברהם במעשיו הטובים שמאל בימין, ונעשה היצה"ר עבדו של זקן ביתו הוא מט"ט כנזכר בזוהר (ח"א קכו:) כי מט"ט נקרא זקן ביתו, יעו"ש. ובזה אתי שפיר דלכאורה קשה, אם הוא עבד אינו זקן ביתו, לפי דרשת חז"ל (קדושין לב.) זקן זה קנה חכמה, ולדברינו אתי שפיר.
239
ר״מואמר ליה שים נא ידך תחת יריכי, והענין לפי מ"ש בזוהר וישלח דף קע"א (ע"א) ויגע בכף יריכו (בראשית לב, כו) - דאתחכם לקבלי', אמר מכיון דאתברו סמכין דאורייתא כדין יתקיים מה דאמר אביהן (בראשית כז, כב) והידים ידי עשו וכו', יעו"ש. וכאן שהכניע אברהם ליצה"ר והי' שליט ביצרו, אמר שים נא ידך, ר"ל כל סייעתך כמו (שמואל ב יג, ב) ידי עמך, תחת יריכי, שלא יקטרג על סמכין דאורייתא. לפי שראה היפך זה ביעקב שנגע בכף יריכו, לכך ביקש עבור בנו יוצא יריכו, וכמ"ש אח"ז פן תשיב את בני שמה אבל בן בני ישוב שמה וכו' (בר"ר נט, י), וה"נ כך על כל פנים ליוצא יריכו לא יקטרג, כאמור.
240
רמ״אוגם השביעו שלא יקח אשה לבני מבנות הכנעני, אפשר דזה קאי על מט"ט שזה בידו. ואמר ענין ראשון לעבדו יצה"ר, וענין ב' לזקן ביתו הוא מט"ט שזה בידו לפי משמעות דברי הזוהר, והוא, כי ענין הזווג יוצאין ב' נשמות כאחד דכר ונוקבי', ואח"כ בעת שיזדווגו יחד בעולם, הקדוש ברוך הוא היודע זה, מזווג זווגין. וכמו שהוא בפרטות כך הוא בכללות עיר או מדינה, כי ראש העיר הנקרא עיני עדה נקרא איש, והמוני עם נקראו אשה, והם יוצאין כאחד בעולם, בענין שאמרו חז"ל דור ודור ודורשיו וכו' (ערכין יז.). והשביעו שלא יקח אשה לבני מבנות הכנעני, והוא כי תכלית יצירת האדם בחומר וצורה כדי שיכניע החומר תחת הצורה, מה שאין כן כשיהי' החומר קליפה בענין כנען שהוא ארור, אז יש לחוש שיכניע ח"ו הצורה לחומר, וזה לשון כנעני - שהוא מכניע הצורה לחומר. וז"ש אשר אנכי ישב בקרבו, כי ישב הוא שליט ומושל, כמו (בראשית כג, י) ועפרון יושב, וכמו כן (שמואל א א, ט) ועלי יושב, ודרשו חז"ל שנעשה שר ומושל, וה"נ אנכי ישב ושליט בקרבו על ידי טורח רב, וניתוסף בו ה' שיה' שליט גם על איברים שאינו ברשותו וכמו שאמרו חז"ל בש"ס דנדרים (לב:). מה שאין כן בני לא נודע כוחו בזה, לכך יש למנוע לכתחילה מזה. כי אם אל ארצי וכו', שיהי' ארציות החומר נכנע אל בני.
241
רמ״בויאמר העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם, ר"ל הלא הבחירה חפשית, וגם כי אתן אשה לבנך בין בפרטות או בכללות מהארץ שלך, פן לא תאבה האשה ללכת אחריו, שיכנע החומר תחת הצורה, ההשב אשיב את בנך אל הארץ, דהיינו על דרך המשל שר ששינה בגדיו, כך יעשה בנך שיתערב עמהם ויתחבר עמהם כדי שיוכל להשיבם, וכאמור.
242
רמ״גאז א"ל השמר לך פן תשיב את בני שמה, פן יתערב עמהם וישאר שמה, שילמוד לעשות כמעשיהם, אלא אם לא תאבה ללכת ונקית משבועתי וכו', וק"ל.
243
רמ״דועל פי הנ' מעבר לדף, יבואר פסוק פ' תולדות (בראשית כו, יב) ויזרע יצחק בארץ [ההיא] וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'. והוא תמוה, וחז"ל דרשו מה שדרשו.
244
רמ״הונ"ל דכבר זכרנו מ"ש הרמב"ם (הל' דעות פ"א ה"ז), במעלת אברהם אבינו שהחזיר הרשעים למוטב, ובודאי כך צוה לנהוג את ביתו אחריו, כמ"ש (בראשית יח, יט) כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וכו', וסיים הרמב"ם וההולך בדרך זה מביא ברכה לעצמו שנאמר (שם) למען הביא על אברהם אשר דבר עליו, יעו"ש.
245
רמ״וובודאי גם יצחק עשה כך להחזיר הרשעים למוטב, כמו שעשה אביו, וצוה בניו לשמור דרך זה. וז"ש ויזרע יצחק בארץ ההיא, כי יש זריעה לצדקה בממון, או בגוף וכמ"ש (משלי יא, ל) לוקח נפשות חכם, שזרע על ידי ברית הלשון בתורה ומוסר בארץ ההוא.
246
רמ״זוימצא בשנה ההיא מאה שערים, על ידי התשובה היא הא"ם הרוחצת בתשובה, וגרם להמשיך מאה ברכאן ג"כ, וכנ"ל. ועל ידי הפוך רשעים, ואינם בתואר זה רק שערים אשר צדיקים יבואו בו, וז"ש מאה שערים, ויברכהו ה' - כי מביא ברכה לעצמו וכנ"ל.
247
רמ״חובזה שאמר אבימלך לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד (בראשית כו, טז), ר"ל כי מה שעצמת הוא ממנו, כי בערכם הי' צדיק, וכמ"ש האשה אל אלי' (מלכים א יז, יח) באת אלי להזכיר עוני, כי הקדוש ברוך הוא מעריך מעשיו נגד וכו'. וה"נ כך. עד שאח"ז ראו ראינו כי הי' עמך ה' (עי' בראשית כו, כח), גם כשהיית בעצמך נקראת צדיק, גם בין צדיקים, ולא שנקרא צדיק רק בערכם, והבן.
248
רמ״טועל פי המשך הנ"ל נבאר פסוק פ' תולדת (בראשית כה, יט-כב) ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וגו'. ופירש רש"י, יעקב ועשו האמורין בפרשה. ותמהו בזה רבים ושלמים.
249
ר״נולדברינו הנ"ל אתי שפיר, כי האדם הוא מחומר וצורה, והנשמה שהיא הצורה נק' אברהם איש החסד קו ימין. והגוף אחר שהי' מחומר, ונכנע תחת הצורה על ידי סגופין, עתיד לשמוח, ונקרא יצחק, קץ חי קו שמאל. וכמו שנכנע החומר תחת הצורה, כך נכנע היצה"ר שרו של עשו תחת היצ"ט חלק הקדושה הנק' יעקב, ולכך הקדים יעקב לעשו גם שהי' עשו גדול מיעקב, בכוונת רב יעבוד צעיר.
250
רנ״אובזה יובן ואלה תולדות יצחק בן אברהם, שהוא הכנעת שמאל בימין, שנעשה החומר צורה. אז אברהם הוליד את יצחק, לאחר שנקרא אברהם שנתוסף לו ה', על ה' איברים שאינם ברשותו שניתנין ברשותו כדרשת חז"ל במסכת נדרים (לב:), והוא אחר הכניעת החומר שנעשה צורה, ונתן החומר ברשות הצורה הנק' אברהם הנ"ל, אז הוליד את יצחק, שהוא פועל יוצא ליצחק, שעשה תולדות, יעקב ועשו וכו'. והקדים יעקב לעשו כדי לדרוש, כמו ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו (בראשית כה, ט), ופירש רש"י שעשה תשובה והקדים ליצחק וכו', וה"נ כך, לרמוז שנכנע חומר הנקרא עשו תחת יעקב שהיא הצורה החקוקה בכסא. ואתי שפיר.
251
רנ״בויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וכו', כי בן ארבעים לבינה (אבות פ"ה מכ"א), שהיא אם הרוחצ(ו)ת צואת בנות ציון על ידי תשובה עלאה. ואחר שנכנס בסוד התשובה לקשט את עצמו, צריך לקשט אחרים שהם בעלי החומר נפש הבהמיות הנק' רבקה, לשון שתי רבקות בקר (עי' עירובין פ"ב מ"א), ואחר שזכה להכניע חומרן, נעשה מן רבקה הבקר אור (בראשית מד, ג), על דרך שזכרנו הפוך רשעים ואינם בתואר זה, רק שערים אשר יבוא בו גוי צדיק, הנק' בקר כנודע. וז"ש בת בתואל הארמי וגו' לו לאשה.
252
רנ״גואחר שעשו ג"כ תשובה לתקן הקלקול, עדיין צריכין שיעשו מעשים טובים שהוא עיקר התולדה, לכך ויעתר יצחק לנכח אשתו כי עקרה היא וגו'. או י"ל, כשאינו יכול להכניע החומר, שעושה מן עסקי עולם הזה עיקר שהיא נק' אשה, אז ויתפלל לה' לעזור לו. ואז ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו וגו'.
253
רנ״דואכתי רוצצים זה בזה, שצריך מלחמה עם היצה"ר תדיר עד לכתו לבית המדרש, שאם פגע בך מנוול זה משכיהו לבית המדרש (סוכה נב:), וז"ש ויתרוצצו הבנים ותלך לדרוש וגו'.
254
רנ״הובזה נראה לי לבאר משנה הנ"ל, (עוקצין פ"ג מי"ב) אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.
255
רנ״ודכתב האלשיך בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב, ה), על פי מדרש שוחר טוב כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו), ובזה פירש ולא תגעל נפשי אתכם (ויקרא כו, יא) עיין בפ' פנחס (אלשיך במדבר כה, יב), יעו"ש. וה"נ כי הגוף הוא כלי אל המקבל שפע מפנימי' הנשמה המשפיע הנמשך מבריכה עליונה, בסוד (משלי י, ו) ברכות לראש צדיק וכו'. וגם כי מעבר הנשמה ביסוד נוקבא הנק' ברכה, והוא ברוך וכו'. והם ב' הפכים, ואי אפשר שיהי' כלי הגוף שהוא חומר עכור להחזיק רוחניי' הנשמה, כי אם על ידי התורה שהוא מכניע היצה"ר של החומר, ואז נעשה שלום בין הגוף והנשמה, וז"ש ה' עוז לעמו יתן, ועי"ז ה' יברך את עמו בשלום, וק"ל.
256
רנ״זהעולה מזה, כי התורה רומזת נשואי יצחק לרבקה בענין מוסר להכניע החומר אל הצורה. ובזה מצאתי סעד למ"ש הש"ס (קדושין ה:) והפוסקים בענין לשון הקדושין הרי את מקודשת לי, מה שאין כן בהיפך אני מקודשת לך, שח"ו מכניע הצורה תחת החומר, רק כנ"ל. וז"ש מקודשת, שהיא לקדש את עצמו במותר לו, וכאשר נבאר עוד.
257
רנ״חובשם המנוח החסיד מוהר"י פיסטנר שמעתי, דאמרי לישרי לן מר (ברכות לא.), ר"ל דבר מר, כדי שיהי' גילה ברעדה, והשיב ווי לן דמיתנן, ודפח"ח.
258
רנ״טובזה נבאר ש"ס דברכות (לא.) לישרי לן מר, אמר להו ווי לן דמיתנן וכו'. ויש בזה ב' דרכים, א' על פי מה ששמעתי ממורי בענין שבת שיש מצוה באכילה ושתיה, על פי משל לבן מלך שהי' בשביה, והגיעו כת"י אביו המלך, ורצה לשמוח, ולכך הרבה להמוניים מיני משקה שישמחו הם, ואז יוכל הוא לשמוח בשמחתו. והנמשל מבואר, כי הנשמה אי אפשר לשמוח ברוחני עד שישמח החומר בגשמי וכו', ודפח"ח.
259
ר״סוהכא נמי בענין שמחת חתן וכלה הוא שמחת רוחני, רק כדי לשמח החומר וכו'. והנה הם שאמרו לישרי לן מר, הבין שצריכין לשמוח על ידי הגשמי במיני זמר. וז"ש ווי לן דמיתנן, שהוא החומר, כי לולי היו בהם שמחת רוחני לא צריך לזה, וק"ל.
260
רס״אעוד י"ל ששמעתי מהמנוח מוה' נחמן קסיור, בא' שעשה כלי זמר אשר לא נעשה כמוהו, ושלחו להודיע במדינות, ובא למלך שתכפו אביל' ויצא משם בפחי נפש, עד שמצא את שאהבה נפשו וכו', ודפח"ח. וה"נ אמרו לישרי לן מר, ע"כ ברינה ושירה דתורה או תפלה קאמרי. וז"ש ווי לן דמיתנן, כי אנו חשובין כמתים שאין שמחה בדבר' רוחני' השייך לנשמה שהוא תורה ותפלה, רק בגשמי המכונה לחומר שהוא נק' מת היפך הנשמה. וא"כ אין בזה שמחה כי אם לצדיק הנקרא חי וכמ"ש בביא[ו]ר דברי הרמב"ם רצה ה' לזכות את ישראל (מכות פ"ג מט"ז), וק"ל.
261
רס״בעוד יש לומר, וזה נראה לי ביאור חז"ל (מדרש משלי י) בשעה שהחכם יושב ודורש הקדוש ברוך הוא מוחל. כי חכם נק' לו חכמו ישכילו זאת (דברים לב, כט), שהם מדריגה דנק' זאת היא אשה, והיא בישיבה ולא בעמידה, וכוונת החכם לזאת יכוין, אז מוחל ה'.
262
רס״גוגם זה שאמר (תהלים פד, ה) אשרי יושבי ביתך, כי אשרי נקרא כתר שהם גימטריא שערים, הנעשה מן רשעים שחזרו בתשובה, וזה המחזירן גרם להשפיע מכתר עד מדריגה תחתונה הנק' יושב, וק"ל.
263
רס״דוזה נראה לי מ"ש באבות (פ"א מ"א) והעמידו תלמידים הרבה. להעמידם בעולם הזכר שהוא בעמידה, והבן, כי תלמידים המקבלים השפע כמו אשה יזכו לעלות למדריגת הזכר להשפיע לאחרים, ואתי שפיר.
264
רס״העוד י"ל, כי הלומד ושוכח הוא בעלמא דנוקבא, ויתקן תחלה, עד שיזכה ליכנס בעלמא דדכורא, עולם הזכירה. וז"ש והעמ"ידו תלמידים הרבה, על ידי ששונה הרבה עמו וקושרו בעולם הזכירה הנקרא עמידה, וק"ל.
265
רס״ועוד י"ל ביא[ו]ר ווי לן דמיתנן, כי מבואר על פי משל בן מלך שהיה לו רבוי דמים, ורפואתו על ידי פחד וחרדה המסלקת הדמים, עד שסלק כל מיני פחד וכו'. וה"נ דאמרו לי' לישרי לן מר, והוקשה לי הא גילו ברעדה כתיב (תהלים ב, יא) שהרעדה תה' עיקר, והם אמרו לישרי לן שהוא גילה ורינה לחוד, והבין בהם שאין בהם פחד ורעדה ממנו ית', א"כ אין רפואה למכתם, וז"ש ווי לן דמיתנן כפל, שהוא מיתה באמת כמו במשל.
266
רס״זואמרו לי' אנן מה נעני בתרך, הי תורה ומצות דמגני עלן, ר"ל מאחר דליכא רפואה, כי גם תורה ומצות אין בידם כדי להגין, א"כ שפיר אחזתן רעדה, ועלה רפואה למכתן, וקיימו וגילו ברעדה, וק"ל.
267
רס״חעוד י"ל, כי זכרנו בפסוק (תהלים לב, ט) אל תהי[ו] כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן וגו'. בשם הרב המגיד מו' מנחם מענדיל ז"ל דק"ק באר, כי בסוד עולם שנה נפש כשנתעורר שמחה בעולם, אז הצדיק על ידי השמחה עושה פעולה בדברי קדושה בתורתו ותפלתו בשמחה, מה שאין כן הרשע משתף השמחה בקליפ' בזרוע רמה וכיוצא בזה. וההפך אם ח"ו נתעורר עצבות בעולם, הרשע מעורר קטטה עם בני ביתו ובני אדם, והצדיק נתעצב על עונותיו ומיעוט תורה ומעשים טובים וכו'.
268
רס״טוז"ש, לישרי לן מר. והיתה תשובתו כיון שיש במסיבה זו אנשים מתים, וא"כ פן ח"ו יתעוררו על ידי השמחה בעניני קליפה, וז"ש ווי לן דמיתנן.
269
ר״עואמרי לי' ואנן מה נעני בתרך, ר"ל כיון שנתעוררו עצבות ע"י אומרו ווי לן דמיתנן, מה מפעולת קדושה יש לעלות על ידי עצבות זה.
270
רע״אואמר להם שיש להתעצב על מיע[ו]ט תורה ומעשים טובים, וז"ש הי תורה ומצוה דמגני עלן, ובודאי עצבות זה היא מצוה, ויותר טוב משחוק וטוב לב, המטיב לבו בתורה ומצוה משתה תמיד, וק"ל.
271
רע״בעוד י"ל על פסוק (תהלים קב, א-יח) תפלה לעני כי יעטוף. דמצינו בזוהר (עי' ח"ג קצה.) לענין תפלה, שעשה דוד את עצמו פעמים עני, ולפעמים חסיד, כשהי' נרדף בשפלות ועוני ועינוי אז התפלל במדה זה של עני, וכשהיה מתגבר על אויביו אז אמר כי חסיד אני וכו', יעו"ש.
272
רע״גוהענין לפי שקבלתי ממורי, כי צדיקיא אינון שלוחי דמטרוניתא, וכל המאורע יסורין שלהם בעוני ועינוי, בידוע שזהו חסר בשכינה, וצריך להתפלל על החסרון אשר שם, ובתיקונן שם נתקן ממילא גם למטה.
273
רע״דובזה יובן תפלה לעני כי יעטוף, ור"ל מה שנזדמן לצדיקא ענין עוני ועינוי, כדי שיתפללו במדה זאת של עני. וז"ש תפלה לעני כי יעטוף, ר"ל אם הזמן צריך לעשות עטיפה לכמה תפלות, אזי על ידי המאורע של הצדיק הקורא ומתפלל ממיצר הנק' עני, בזה עושה עטיפה לכל התפלות. אבל באמת יש זמן שאינו צריך (עטיפא) [עטיפה] לכל התפלות יחד דוקא אשר אז יעלו, כי גם לפני ה' ישפך שיח"ו של יחיד ג"כ עולה.
274
רע״הוהפרש שבין תפלות שצריך עטיפה לכל התפלות יחד, ובין תפלה יחידית שהיא עולה ג"כ, נראה לי בביאור פסוק (בראשית ל, מב) והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב, והוא על ידי ביא[ו]ר הפסוק (שה"ש ה, ב) אני ישנה ולבי ער, וזהו פירוש (תהלים קב, יח) פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם.
275
רע״ווהוא שיש הפרש בין רשע שנקרא מת בחייו, ובין צדיק שנקרא חי גם במותו, כי כל אחד לפי דביקתו וקישורו, אם נתדבק במקום החיים נקרא חי, כמ"ש (שמואל ב כג, כ) ובניהו בן איש חי, והוא על ידי אהבה, כמ"ש בפרשת נצבים (דברים ל, כ) לאהבה את ה' וגו' ולדבקה בו וגו', והדבק בו דבק בחיים, כמ"ש (דברים ד, ד) ואתם הדביקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. וכן כתב הרב מוהר"ם קורדוורו וייחס אותיות אהבה עם אותיות ידו"ד בסוד ד' רוחין דמתחברין באינון נשיקן, עיין בראשית חכמה שער אהבה הנ"ל (פ"ב), וכמבואר בזוהר תרומה (קמו:) בסוד היכל אהבה אשר שם סוד (בראשית כט, יא) וישק יעקב לרחל, וסיים ואינון נשיקן אתדבקותא וקשורא דלעילא, עכ"ל. וכ"כ בפ' פקודי דף ר"נו (ע"ב), לאתקשרא שייפא בשייפי וכו'. וההיפך מדות העצבות והעצלות, שהוא קליפות, מקום המיתה, וזהו עבודת הרשעים, ונק' מתים.
276
רע״זוזה נראה לי מ"ש הרמב"ם במשנה (מכות פ"ג מט"ז), כי העושה מצוה אחת מאהבה נחשב כאלו עשה תרי"ג מצות וכו'. פי' מאהבה נתקשרו כל רמ"ח איברים שיש בהם רמ"ח מצות עשה ושס"ה גידים של לא תעשה, ואתי שפיר.
277
רע״חוז"ש והי' העטופים ללבן, וכפי' רש"י לשון איחור וכו', שהוא עצלות, היפך הזריזות שהוא קדימה. וזהו שפירש רש"י שאינן מתאוות להתייחם על ידי הזכרים, ר"ל שאין לו חשק אהבה בעבודתו להש"י להתייחם על ידי הזכרים, ר"ל אבר הזכר הנקרא צדיק יסוד עולם, ונקרא חי בסוד אבר מן החי, שעבודתן בחשק וחימום והתלהבות להתקשר בו ית', וז"ש והקשורים ליעקב, שהם הצדיקים העובדים מאהבה להקשר שייפי בשייפי שהוא אתדבקותא וקשורא דלעילא וכו'.
278
רע״טוזה נראה לי ג"כ פירוש הפסוק (עי' בראשית כט, ח-י) ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן, עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן וגו', וישק יעקב לרחל ויגל את האבן מעל פי הבאר וגו'. ור"ל כי על ידי מדת אהבה שהוא נשיקין, וישק יעקב לרחל, הי' מספיק בידו לג[ו]ל האבן ביחיד, כי מדת אהבה קושר כל רמ"ח איברים ושס"ה גידים. מה שאין כן תפלות ועבודת המוני עם שהם מצות אנשים מלומדה בעצלות ועצבות, שפיר אמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים, אז וגללו את האבן מעל פי הבאר, שצריך עטיפה כל התפלות יחד.
279
ר״פוז"ש פנה אל תפלת הער ער, לשון לבי ער (שה"ש ה, ב), ואמר כפל ער, כמו אדמדם ירקרוקת המורה כפל וזריזות ושמחה, אז פנה גם אל יחיד. מה שאין כן תפלת המוני עם, אז צריך עטיפה שיתאספו ויתעטפו רבים יחד, אז לא בזה את תפלתם משום שהם רבים.
280
רפ״אוז"ש תפלה לעני המתפלל מתוך עצבות ודוחק עוני מעומקא דלבא. כי יעטוף, בזה עושה עטיפה לכל התפלות שהם מאוחרין, הנק' עטופים ללבן, שצריך ללבן על ידי שיתוף יסורי הצדיקים הנעשה מימי חסד ללבנם, וז"ש חז"ל (סוכה יד.) כי הצדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים, כי על ידי שמקבל מאהבה נמתק הדין ונעשה חסד, ובזה עושה עיט[ו]ף לכל התפלות העטופים שנעשה מעצלות, לבל ידח ממנו נדח. מה שאין כן התפלה שהיא מאהבה, שנתייחס לשם הוי' כנ"ל, מקבל גם של יחיד, וז"ש לפני ה' ישפך שיחו, שהיא אהבת חסד, כמ"ש בכוונת הקדושה כנועם שיח, כי שיח הוא בחסד יעו"ש, ואתי שפיר.
281
רפ״בובזה נראה לי לבאר משנה דראש השנה (פ"א מ"ב) בד' פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו'. תנא וכולן נסקרין בסקירה אחת שנאמר (תהלים לג, טו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם וכו'.
282
רפ״גוהקשה התוספות (טז. ד"ה בפסח) מהא דברכות (יח:) ב' רוחות שהיו מספרות בראש השנה וכו'. והר"ן (חידושים ר"ה טז.) ביאר, כי כללות העולם נידון (באחד) [כאחד] בג' זמנים הנ"ל, ובראש השנה נידון כל יחיד בפרטות וכו'.
283
רפ״דוהטעם לדבריו שכללות נידון בג' זמנים, ובראש השנה נידון בפרטות, נ"ל דפליגי רבי אליעזר ורבי יהושע אם בתשרי נברא העולם או בניסן וכו' (ר"ה י:), והקשה בכתבי האר"י זלה"ה וכי פליגי במציאות, ומפרש דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי בתשרי הי' במחשבה וסוד העיבור כמ"ש היום הרת עולם, ובניסן הי' בריאת העולם במעשה סוד הלידה, יעו"ש. והנה עולם המעשה שהוא עולם עשיה, שם מקום הקליפות והעצלות, שם צריך עטיפה כנ"ל, ולכך כי חפץ חסד הוא, דן העולם בכללות ג"כ. מה שאין כן בתשרי שהוא סוד ישראל עלה במחשבה (בר"ר א, ד), ופנה אל תפלת הערער, נידון כל יחי"ד, ר"ל יחידי סגולה, כדי שיהפכו הדין לרחמים וכו'.
284
רפ״הוהנה יש ד' יסודות, דומם, צומח, חי בלתי מדבר, וחי מדבר. והנה ג' הם החומר, ומדבר הוא הנשמה לכולם, וכמבואר בפסוק (בראשית ב, ה) כי לא המטיר ה' על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה, וכפירוש חז"ל (חולין ס:) כי לא צמחו, שהיו בלא נשמה, עד שבא אדם והתפלל וכו'. לכך ג' זמנים נגד ג' זמני עולם המעשה והחומר, בחג על המים נגד הדומם, ו[ב]פסח על התבואה נגד הצומח, ובעצרת [על] פירות האילן נגד חי בלתי מדבר, שיש עופות הגדלין באילן, והכל בסוד החומר. ובראש השנה שהוא נגד הצורה והנשמה של כל העולמות, נידון כל יחיד.
285
רפ״וובזה מבואר קושיית הרמב"ם (פיה"מ ר"ה פ"א מ"ב), שכתב דהוי ב' הפכים, דאמר כבני מרון, ואיך נסקרין כאחד. אך דמבואר, כי הלב כולל כל חיות האברים, וז"ש אני ישנה ולבי ער.
286
רפ״זובזה יבואר קושיית הרמב"ם (הל' תשובה פ"ה ה"ה) בענין הקושיא דבחירה וידיעה, דמשני כי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעיה נה, ח). והראב"ד הקשה יעו"ש. והענין, כי אדם כלול מחומר וצורה שהוא טוב ורע, יצה"ר ויצה"ט, ובריאת אדם הי' על ידי אותיות התורה, לכך גם התורה נדרשת במ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, והאדם על ידי בחירתו בטוב או רע, כך מעורר שורשו בתורה במ"ט פנים טהור או טמא. והוא כמו בציור שיש הפרש בין שינה שהיא א' מן ס' במיתה (ברכות נז:), שהיא תואר רע, הרשעים הנקראים מתים כמו שזכרתי לעיל, מה שאין כן הצדיק נקרא לבי ער, היפך השינה, והוא תואר הזריזות בעבודתו ית', והבחירה לאדם נתונה להפך מן ער רע או מן רע ער, וז"ש (בראשית לח, ז) ויהי ער בכור יהודא רע בעיני ה' וימיתהו ה', ר"ל שעל ידי רוע בחירתו היפך מן תואר ער לתואר רע, לידבק במיתה, לכך וימיתהו ה'. וזה תואר ערלה, כי ערלה שהיא בחי' ר"ע ל"ה, שם נכלל גם כן חלק טוב להפכו ערלה.
287
רפ״חוז"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ר"ל שאין ידיעתו ית' מעורר מחשבותיכם שיהי' מקום לקושיא הנ"ל, כי אדרבה ידיעת האדם ובחירתו מעורר למעלה איזה פירש יתפרש שורשו בתורה שהוא כלול ממ"ט פנים טהור וטמא, וכן סבר הרמב"ם שהיא קושיא ותרוצו על נכון, ולא כמו שסבר הראב"ד שהוא לא נחית לתרץ הקושיא ובזה מצא תפיסה על הרמב"ם, ובאמת זה אינו, והבן.
288
רפ״טאך דכ' בכתבים, דתורה הנתונה לנו מן בראשית עד גמירא היא תורת הבריאה וכו', יעו"ש. אך בתורה של אצילות עליו נאמר (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, ועל דרך ששמעתי ממורי אעפ"י שאלו אוסרין ואלו מתירין אלו ואלו דברי אלהים חיים (עירובין יג:), כי בו' קצוות יש טהור וטמא (ת"ז קמז.) מה שאין כן בג' ראשונות הכל טוב וטהור, והבן. וז"ש (ישעיה שם) ולא דרככם דרכי, דנודע דרך הוא או"א, ג' ראשונות, כי הוי' במילוי ס"ג ואהי' קס"א גימטריא דרך, ושם אין שופ"ר.
289
ר״צובזה מבואר הסתירה שהתעוררו חז"ל, דלפעמים מצינו על ידי פגם מעשה תחתונים פוגמי' למעלה, כמ"ש (דברים לב, יח) צור ילדך תשי, וכיוצא, ולפעמים מצינו דהפגם רק לעצמן ולא למעלה, כמו שכתוב (שם, ה) לא בניו מומם. ולדברינו אתי שפיר, כי בלבושים שהם בריאה יצירה עשיה פוגמים, מה שאין כן באצילות, והשם יכפר.
290
רצ״אובזה יבואר פסוקי פ' [ויקח] קורח בן יצהר בן קהת בן לוי (במדבר טז, א). ודרשו בש"ס (סנהדרין קט:) ויקח, שלקח מקח רע לעצמו וכו'. ולפי הנ"ל שהתורה נדרש במ"ט פנים טהור וטמא, כך יש לדרוש שלקח מקח טוב לעצמו, והוא רמז למי שנכנס בחקירות הבורא ית', וזה קרח נקרא חקר. דמצאתי וראיתי בהקדמת הספר רנו ליעקב שחיבר צמ"ח, מהו ענין דעייל ונפק הנזכר בזוהר, ופירש דעייל בחקירות, אם יכול ליפק בשלום כמו ד' שנכנסו לפרדס (חגיגה יד:), שרבי עקיבא נכנס לפרדס כמו אינך ג', ולא יצאו בשלום, רק רבי עקיבא לבדו נכנס בשלום ויצא בשלום. אך לפי זה איך אפשר ללמוד חכמה זו כי אם בדורו של רשב"י, פן יבוא לו חקירה, ולא יוכל לתרץ לעצמו שיצא מן החקירה. והתשובה, אם ישאר בחקירה מחמת הספק בחקירה ולא בעצמו, אז טוב לו שלא נברא. מה שאין כן כשיתלה הספק בחסרון ידיעתו, מותר ללמוד החכמה וכו', יעו"ש.
291
רצ״בעוד יש לומר, דכתבתי בפסוק (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, שהוא על דרך (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך, בשני לבבות, ביצה"ר ג"כ, כי עיקר העבודה שיהי' עם יצה"ר וכו'. וז"ש חשבתי דרכי, שהיא דרך היצה"ר, ואח"כ אשיבה אל עדותיך עם היצה"ר, שהיא עבודה שלימה שנכנע שמאל בימין.
292
רצ״גוז"ש ויקח קרח בן יצהר בן קהת וכו', ר"ל שנעשה בן היצר, שנכנס בעצת היצה"ר באיזה חטא לחטוא וכיוצא. ואח"כ עמד נגד היצה"ר להיות מתון ונסתפק אם לחטוא או לאו, וז"ש בן קהת, לשון משנה דפ"ד דנגעים (מי"א) רבי יהושע קיה"ה, לשון ספק. ואח"כ נתגבר עליו והכניע שמאל בימין, ונקרא בן לוי, לשון לוי' וחיבור קו שמאל בימין, וק"ל.
293
רצ״דעוד י"ל, שכ' אלשיך בפ' שמיני (ט, כג-כד) ויהא מורא שמים עליכם (אבות פ"א מ"ג), דמצינו במעשה דרב עמרם חסידא (קדושין פא.), שנמנע מעבירה על ידי אסיפת אנשים וכו'. וז"ש קרח בן יצהר שנעשה בן יצהר, והוצרך למנוע על ידי אסיפת אנשים כמו נורא בי עמרם, וז"ש בן קהת כמו (בראשית מט, י) ולו יקהת עמים, שפירש רש"י כמו אסיפת אנשים, ונעשה עי"ז בן לוי - שנתבייש בעולם הזה כדי שלא יתבייש בעוה"ב, שיהי' לו שם חיבור ודביק' בו ית', אשר זה היום קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, וק"ל.
294
רצ״הובזה יבואר משנה פ"ד דסוכה (מ"ה) בכל יום מקיפין המזבח ואומרים אנא ה' וכו', רבי יהודא אומר אני והו (הושיענא) [הושיעה נא] וכו'. וכתב הרמב"ם וזה לשונו: אני משמות הש"י, וכמו כן ה"ו וכו', יעו"ש. ומקצת הגאונים אמרו שהוא רוצה בו, מי שאני והוא בצרה הושיעה נא, כמ"ש (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה וכו'.
295
רצ״וואענה חלקי, כי נודע בפסוק (שמות יז, יד) כי יד על כס וכו', שאין כסא של(ו)ם, שחסר אות א' מן כסא שהוא כתר כמ"ש האר"י. ואין השם שלם, רק ב' ראשונות. וז"ש או"ה למושב לו (תהלים קלב, יג), עיין בכתבים.
296
רצ״זונודע כי כתר הוא ך'. ואפשר שזהו רמז הפסוק כי יד על כס יה, אל תקרי י"ד אלא יוד על כ"ס, אז הוא כסא של(ו)ם, כי אות א' בצורת יו"ד גימטריא ך', הוא כתר.
297
רצ״חונודע כי שם אדנות הוא במלכות, והשורש הוא אותיות אי"ן, שהוא כתר מלכות בסוד אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד, ו), ונתחבר עם אות העיקרי דמלכות ונעשה אדנות.
298
רצ״טהעולה מזה, כי עתה בזמן הגלות שאין הכסא של(ו)ם כי חסר אות א בציור יו"ד, ותצרף מספר זה עם אני, נשלם מנין כס"א. וגם שם ה"ו עם ב' אותיות ראשונות אז נשלם השם. וז"ש אני וה"ו (הושיענא) [הושיעה נא], והבן, והשם יכפר.
299
ש׳ואפשר שזהו רמז קרח, במלכות שהוא נגד נהי"ם דז"א ד ספירות דז"א הנקרא קרח הנורא. ואח"כ שנתחבר פב"פ נעשית ה, וז"ש בן יצהר שהוא יסוד בן ז"א המקנן ביצירה אותיות יצהר, על דרך (בראשית לז, ב) אלה תולדות יעקב יוסף. ואח"כ נתחברה עם ז"א עצמו הנקרא קהת, המאסף ומחבר ג' קווין, יעקב איש תם (בראשית כה, כז) גבר שלים. אח"כ בן לוי ב' אותיות ראשונות, ששם סוד האחדות וחיבור ולוי', בסוד אחת ואחת וכו' (יומא פ"ה מ"ג), והבן.*בש"ס (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה אף שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא(ה) לשמה. והקושיא, מאי לעולם וגו', ועוד מה יעסוק הל"ל ילמוד. ונ"ל דמבואר בכתבים מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת והכנסת כלה וכו' (מגילה ג:). והט"ז באורח חיים סימן מ"ז (סק"א) פירש לעסוק בדברי תורה, הוא פלפול. ומצינו האר"י זלה"ה למד הלכה בפלפול תחלה לשבר הקליפות, ואח"כ למד פנימית התורה שהיא הכנסת כלה. וז"ש לעולם יעסוק אדם בתורה, ר"ל פילפול, שהוא שלא לשמה לשם ה', רק לשבר הקליפות, שמתוך זה בא לשם ה', ודו"ק.
בשם מוהר"ר נחמן מהרדינקי, בש"ס (שבת סג.) אורך ימים בימינה ומשמאלה עושר וכבוד (עי' משלי ג, טז). והענין, כי למימינים א[ו]רך ימים מפורש, אבל עושר אינו מפורש, רק זאת במכל שכן, והבן, ודפח"ח.
בשם מוהר"ר נחמן מהרדינקי, בש"ס (שבת סג.) אורך ימים בימינה ומשמאלה עושר וכבוד (עי' משלי ג, טז). והענין, כי למימינים א[ו]רך ימים מפורש, אבל עושר אינו מפורש, רק זאת במכל שכן, והבן, ודפח"ח.
300
ש״אונחזור לביאר פסוק אני ישנה ולבי ער, דשמעתי ממורי ביא[ו]ר פסוק (איוב כג, יג) והוא באחד ומי ישיבנו וגו', דיש להקשות מדקאמר והוא.
301
ש״בונראה, דאיתא (שבת לא.) מפני מה ראשיהם של בבל סגלגלים, מפני שאין להם חיות פקחות. וכתב מוהרש"א יעו"ש. ולי נראה, שאלתו הי' על פי הש"ס (מגילה יג:) כל הפוסקין לו גדולה הוא לו ולזרעו ולדורותיו, וזה אינו בראשים של בבל.
302
ש״גוהשיבו שאין לו חיות פקחות. דאיתא בפ"ה דערובין (נד.) וממדבר מתנה (במדבר כא, יח-כ), שאם משים עצמו כמדבר שהכל דשין בו נתנה לו התורה במתנה, שנאמר ממדבר מתנה. וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל, שנאמר וממתנה נחליאל. וכיון שנחלו אל, עולה לגדולה, שנאמר מנחליאל במות. ואם הגיס דעתו ה' משפילו שנאמר ומבמות הגיא, ואם חוזר בו הקדוש ברוך הוא מגביהו שנאמר (ישעיה מ, ד) כל גיא ינשא.
303
ש״דועל פי זה שמעתי בשם הרב מהו' ליב פיסטנר, אפילו כל העולם אומרים שאתה צדיק יהי' נחשב כרשע (נדה ל:), והקשה, הא אמר (אבות פ"ב מי"ג) אל תהי רשע בפני עצמך. ופירש לענין מדת השפלות, שיהי' שוה בעיניו באומרים עליו צדיק, יהא זה רע בעיניו כאלו אומרים לך רשע, ודפח"ח.
304
ש״הומדה זה בחיות פקחות, שועל, כאשר מצינו משל שעשה את עצמו כאלו אין לו ריח. והיינו בדברים הנוהגים בכבודו, אבל נגד כבודו של מקום ודאי יתקוטט ולא יחניף לרשעים, ואפילו נגד כבוד רבו, במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב (ברכות יט:).
305
ש״ואך דבזוהר הקשה, אל תתחר במרעים (תהלים לז, א). ומפרש, שיש לפרוש מהם שלא יראה ויצטרך להתקוטט.
306
ש״זוזה נ"ל הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים (אבות פ"ד מי"ד), ר"ל שכל אחד לא ישגיח כאלו אין לו ריח, ואז הכל מוטל עליך להתגרות תמיד עמהם. והוי זנב לאריות שאין לו פחד משום ברי', ואז יש לך פנאי לעשות במושכלות.
307
ש״חוז"ש (אבות פ"א מ"ו) עשה לך רב, שתהי' במקום שיש בלעדיך משגיח, ותוכל להיות לך רב ולא לזולתך להשגיח תמיד עליהם, וכמ"ש (אבות פ"ו מ"ט) איני דר אלא במקום תורה.
308
ש״טוז"ש (משלי יג, כ) הולך את חכמים יחכ(י)ם, ר"ל שאז יהי' לו פנאי לחכם את עצמו, כי יש חכמים זולתו להשגיח בעניני העיר, מה שאין כן ברוע כסילים, ירוע, שאין פנאי להשגיח בעצמו. וזה נראה לי ענין חטא עגל, קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו (שמות לב, א), עיין בכתבי.
309
ש״יואפשר שזהו סוד מכירת יוסף, שנאמר (בראשית לז, כד) וישליכו אותו הבורה והבור רק אין בו מים של תורה וחכמים, רק בין עמי הארצות, כי אין בור ירא חטא (אבות פ"ב מ"ה), שאין במקום ההוא יראת ה'.
310
שי״אוז"ש אברהם על אשתו אחותי היא (עי' בראשית יב, יט), שלא דר במקום עמי הארצות הנקרא אשה טפל לבעלה, רק במקום חכמים הנקרא אחותי שהיא חכמה.
311
שי״בוז"ש (אבות פ"א מ"ו) וקנה לך חבר, שתהיה דירתך בין חברים שתקנה גם בכסף שתתן אתה להם, ואז תוכל לדון לכף זכות, מה שאין כן לבור ועם הארץ שאינו חסיד כף ימין שהוא זכות, וק"ל*וז"ש (איכה ה, ד) מימינו בכסף שתינו. כי בתחלה וכו', ועכשיו צריך ליתן חלק לס"א, כמ"ש בסוד שער תפילין וכו'..
312
שי״גביאור בעל הטורים (במדבר כ, ט) על מכרם בכסף צדיק (עמוס ב, ו), לכך ונתתי מכרם (במדבר כ, יט). גימטריא ש, והענין, כי ענין שבת, שהוסר ש מן שקר ונתחבר עם בת וכו'. וז"ש (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף וכו', כי כסף שהוא חסד כולל ג' קווין, כמ"ש יומם וגו', ובמכירת יוסף מה שנשאר קר מן שקר, וז"ש (בראשית לז, כד) והבור רק, וכשנמכר יוסף והשליכו אותו הבורה, נתחבר ש' ג' קווין הנכללין בסוד ג' ווין הנקרא חי. ואח"כ בתיקון, וילקט יוסף את כל הכסף (בראשית מז, יד), ונשאר רק כמו בתחלה, וז"ש וינצלו את מצרים (שמות יב, לו). וז"ש עדות ביהוסף שמו בצאתו וכו'. ואפשר שזה שאמרה שבת, לכל נתת בן זוגו וכו', ואמר כנסת ישראל יהי' בן זוגך (בר"ר יא, ח).
313
שי״דביאור ש"ס פ"ג דביצה (כה:) צלף באילנות. ופירש רש"י לא ידעתי וכו'. ונ"ל דכתב מוהרש"א (שם ד"ה ראוין) ישראל עזין לעמוד על דבריהן שלא ישובו וכו', וזהו ענין צלף פ"ז שמצאו אותו מקושש והתרו בו ועדיין מקושש, וכמו שאמר האר"י ענין חטא צלפחד ובתיקונן עלה צלף חד, והבן.
314
שי״ה•
315
שי״ונשאלתי, לפי מ"ש האר"י טעם רד"ו שנים נגד עשר לבושי אהי"ה, שהוא תיקון קרי שפגמו בדעת שבו חו"ג. א"כ למה נגזר (בראשית טו, יג) ועבדום ד' מאות שנה, דסגי ברד"ו.
316
שי״זולי נראה להקשות עוד, הא אמרינן בש"ס פ"ג דנדרים (לב.) מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו רד"ו שנים, ר"א ס"ל מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, רשב"ג אומר מפני שאמר במה אדע וגו' (בראשית טו, ח), ר"י אמר מפני שהפריש בני אדם מלהכניסן תחת כנפי השכינה, שנאמר (בראשית יד, כא) תן לי הנפש וכו'. הרי משמע עבור במה אדע היה עונו, או למר כדאית לי', ולפי כתבי האר"י משמע עבור עונש קרי של אדה"ר.
317
שי״חונראה, הא קשה עוד מה שהקשה הגאון מוהר"ש קאיידנויר, הא לפי מה שאמר התוספות בפ"ק דברכות (ז: ד"ה לא הי') על פי חשבון הי' מלחמות סדום אחר במה אדע, וקשה להרא"ש (נדרים שם) דפירש כי חטא במה אדע נמשך אחר חטא מלחמת מלכים, יעו"ש.
318
שי״טלכן נראה לפי מה דאית[א] בתיקונים, כי ג' אבות תקנו חטא אדה"ר מה שחטא בע"ז וג"ע וש"ד, שהוא סוד פגם בג' קווין לפי מה ששמעתי בשם מורי, חטא ע"ז תיקן אברהם, שהוא קו אמצעי תיקן תפארת ישראל, והושלך לכבשן האש, פסילי אלהיהם תשרפון באש (דברים ז, כה). יצחק תיקן שפיכות דמים, קו שמאל. יעקב תיקן גילוי עריות, שהוא קו ימין בסוד (ויקרא כ, יז) ואשר יקח אחותו חסד הוא וכו'.
319
ש״כואל תתמה איך אברהם תיקן קו אמצעי ולא קו החסד שהוא מדתו, כי זה סוד שאמרו חז"ל (בר"ר סג, ב) יעקב פדה את אברהם מכבשן האש, שהוא על דרך הנ"ל, כי בו כלול הכל, שנקרא (בראשית כה, כז) איש תם יושב אוהלים, כתרגומו גבר שלים, וז"ש אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב), שבו נכללו כל תרי"ג מצות, וזה כולם בחכמה עשית (תהלים קד, כד), רק החסד שבו כלול ת"ת, ודי בזה.
320
שכ״אוזה כוונת הש"ס בשאלתו מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו רד"ו שנה, שהוא ב' שאלות. אחד, מפני מה נענש אברהם, ר"ל שינפ[ו]ל בכבשן האש, וצ"ל עבור חטא ע"ז של אדה"ר. אם כן למה עוד נשתעבדו בניו, שהוא ג"כ עבור חטא אדה"ר, והראי' שהי' רד"ו שנים.
321
שכ״בומשני מפני שאמר במה אדע, והענין, דק"ל במה שנאמר (ישעיה ס, כא) צדיקים ירשו ארץ, מי שתיקן פגם ברית שנקרא צדיק, ירשו ארץ, וכל זמן שלא נתקן הדעת סוד חו"ג בתיקון קרי של אדה"ר, איך ירשו ארץ. והנה אברהם תיקן שם מ"ה כנ"ל, יצחק שתיקן שם ס"ג קו שמאל, יעקב שם ע"ב, גימטריא קץ עם י' אותיות השם עצמו, כמ"ש בכתבים הלכות שופר בביא[ו]ר קץ שם לחשך (איוב כח, ג), יעו"ש, ונתקן ג' קווין חג"ת, ועדין נשאר לתקן עון קרי סוד הדעת, וז"ש במה אדע כי אירשנה.
322
שכ״גוהשיבו, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום ת' שנה, ר"ל לתשלום ת' שנה, כי נגד ג' קווין תיקן אברהם יצחק יעקב גימטריא ק"ץ שם לחושך, ונשאר רד"ו לתיק[ו]ן קרי של חו"ג שבדעת, ואז צדיקים ירשו ארץ, והב"ן.
323
שכ״דובתקונים (תס"ט) דף ק"ב ע"ב, וז"ל: אדם חאב במחשבה ובעובדא וכו', כד אתא אדם בגלגול באברהם איתנסי בעשר נסיונות, כי מחשבה איהו י', באברהם נתנסה במחשבה, ביצחק במעשה, ביעקב כלול תרוויהו וכו'. ובדף קי"א ע"ב: בגין דא אתגלגל אדם, בג' אבהן. ובדף קי"ב ע"ב בהג"ה: אדם חטא במחשבה, חשב מ"ה וכו'. ובדף קי"ג (ע"ב) אתא אדם במשה, ש' מן משה שקיל לתלת אבהן, מ"ה דלי' כגוונא דאדם מרכבתא דלי' הוי במשה כמו בתלת אבהן וכו'. [ובזוהר פ' בהר דף קי"א ע"ב כ', אדה"ר בע"ז וג"ע ושפיכת דמים שחטא, ניתקן באבות יעו"ש.]
324
שכ״ה[ובזה יובן משנה בעדיות (פ"ב מ"ט), ומספר הדורות לפניו והוא הקץ וכו', שנרמז הקושי[א] הנ"ל ותרוצו.]
325
שכ״ו[אח"ז מצאתי בספר נוף עץ חיים פ' כי אדם פגם בע"ז, ותיקן אברהם על ידי שם מ"ה, ושפיכת דמים יצחק תיקן בסוד דם האדם, וגילוי עריות תיקן יעקב גם על ידי מ"ה בנה"י וכו', א"כ מבואר במ"ה אדע וכו'].
326
שכ״ז•
327
שכ״חועוד יש לומר על מצוה זו שהזכירה יהי' דוקא על ידי הרעתם בשופר וחצוצרות. נ"ל לפרש פסוקי תהלים סימן ד' (ב-ט), בקראי ענני אלהי צדקי בצר הרחבת(ה) לי חנני ושמע תפלתי בני איש עד מה כבודי וגו', עד גמירא.
328
שכ״טותחלה נבאר פסוקי תהלים סי' צ"ב (ו-טז), מ"ה גדלו מעשיך וגו', בפרוח רשעים כמו עשב וגו', להשמדם עדי עד וגו', כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פעלי און ותרם כראם קרני וגו'.
329
ש״לוהוא, דאמרו חז"ל (עי' שמ"ר כא ה, זח"א פא:) ופרעה הקריב (שמות יד, י), שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים וכו'. ולכאורה הי' קשה, אם כן לזכות יחשוב לו שעל ידו נתקרבו לאביהם שבשמים, וז"א, לנצח נאבד זכרו.
330
של״אונ"ל דשמעתי ממורי בענין קשוטי הכלה שמקשטין אותה בכמה מיני לבושין, כדי שיבואו לקירוב הזווג על ידי שמצאה חן בעיניו על ידי הקשוטין, ובעת הזווג אשתליל' מלבושיהן בקירוב בשר וכו'. ומבשרי אחזה אלוה כביכול, שהתפלה היא השכינה כלה עליונה, והשושבין הוא הצדיק שעל ידו נעשה היחוד וזווג עליון, בתפלת מעומקא דליבא מייחד התפלה שהוא הכלה לאלהי ישראל, והוא זווג עליון. וע"כ קודם הזווג צריך לקשטה בכמה קשוטין מלבושין וכנ"ל.
331
של״בוצריך שתדע משם לבושין הגורם לקשוט, וע"כ נודע מה שמצינו כי הפרי הוא הצדיק, והלבוש אל הפרי הוא המוץ ותבן, הרשעים, שאי אפשר בטבע הבריאה להוציא הפרי בעצמו בלתי לבושי המוץ ותבן, כי אם לעתיד, על דרך שאמרו חז"ל עתידה ארץ שתוציא גלוסקאות וכלי מילת (שבת ל:), ויבואר זה אח"כ. ובעת אשר שליט אדם באדם לרע לו של השליט, והטעם בכתבים להוציא נצוצי קדושי חיותו יעו"ש. ולדברינו הנ"ל מבואר כי הרשע הנקרא לבוש, ומיצר לצדיק כדי שיקרא ממיצר, א"כ הוא קשוטי לבושי השכינה, שגורם להתפלל ממצר, ונעשה יחוד התפלה שהיא הכלה עם דודה. וכאשר נעשה היחוד אז כביכול אשתליל מלבושי', ויתפרדו כל פעלי און. עד כאן תוכן דבריו, הגם שאין זה לשונו, ודפח"ח.
332
של״גונ"ל שזהו מרומז מ"ש בכתבים בכוונת שירה חדשה וכו', ששם הוא במיצר הגרון גורם לשירה וכו', יעו"ש. ור"ל כמו שהי' אז בצאתם ממצרים ובאו לים, ופרעה הקריב, שהיו במיצר כדי שיצעקו אל ה' ויעשו יחוד וזווג, ואז אשתליל מלבושי', וסוס ורוכבו רמה בים (שמות טו, א), שהם הלבושין שאין בהם צורך אח"כ וכו'. וכ"כ בילקוט תהלים המוץ אמר אני עיקר וכו', ויש לפרש עד"ז. וז"ש (דברים א, מד) כאשר תעשנה הדבורים, יעו"ש.
333
של״דובזה יובן מה גדלו מעשיך ה' וכו', בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און להשמדם עדי עד. ור"ל כי תכלית הרשעים למשול ולשלוט על עם דל הם הצדיקים, הוא כמו עשב שיש פרי ולבוש, כך הצדיק הוא אשר פרי"ו יתן בע"תו, והרשעים הם כמוץ ותבן לבושי הפרי והתבואה. ומאחר שנקרא לבוש, שע"י הלבושין נעשה קשוטי הכלה כדי שיזדווגו ויתייחדו, והוא התפלה שהיא הכלה ליחדה עם אלהי ישראל, שצועק ומתפלל בצר לו זה קורא ממיצר, ואז נגמר היחוד ואשתליל מלבושי', וזהו להשמדם עדי עד. ואתה מרום לעולם ה', כי נתרומם מדה הנקרא לעול"ם עד ה'. וזה שאמר כי הנה אויביך יאבדו וגו', ותרם כראם קרני, שהיא הכלה וגו'. צדיק כתמר יפרח, כי בעלות השכינה, גם הצדיקים עולין למעלתן הרמתה, כי תמר הוא דכר ונוקבא וכו', וז"ש שתולים בבית ה', וק"ל.
334
של״ה(ובזה יבואר משנה בפסח על התבואה וכו' (ר"ה טז.). ויבואר פסוק שיר השירים (ה, ב) אני ישנה ולבי ער). (ובזה יובן ג"כ צחות לשון דוד המלך נעים זמירות ישראל).
335
של״וובזה נבאר משנה פרק י"ח דשבת (קכו:) מפנין אפילו ד' וה' קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש וכו'. והקשה בש"ס השתא חמש מפנין ד' מבעי, אמר רב חסדא ד' מה', וה' מאוצר גדול. ושמואל אמר ד' וה' כדאמרי אינשי, ואפילו טובא וכו'. ופירש רש"י כדאמרי אינשי, חשבון קטן תחלה, ואם יצטרך יותר מפנה יותר.
336
של״זוכתב הרמב"ם בפרק ך"ו מה' שבת (הט"ו) וזה לשונו: וכיצד מפנין, כל אחד נוטל ד' או ה' קופות עד שגומרין וכו'. והקשה הראב"ד איך מזכה שטרי לבי תרי, דמפרש מתני' כרב חסדא וכשמואל, עכ"ל. והרב מגיד משנה תירץ, דפסק כרב חסדא בחדא וכשמואל בחדא יעו"ש. ולי נראה לדקדק עוד, שכפל תבן ותבואה, דמספיק באחד, דליתני תבן או תבואה. וגם במה שאמר אורחים ובהמ"ד, דה"ל ליסתם לדבר מצוה שרי, ומדוע פרט אלו דוקא.
337
של״חונראה דלשון רב חסדא דקאמר ד' מה' וכו', יתפרש מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. דמצינו אל השכינה מדריגות שונות בחינת נער ובחינת נערה, כמ"ש בזוהר (ח"ב לח:) שהיא בחינת ליל, ובחינת לילה. כשהיא בחינה ד' בסוד דלה ועני' שאינה ראוי לזווג, מחמת שהתבואה היא במוץ שלה שהיא הקליפה, ואז היא בחינת נער. מה שאין כן כשהיא בחינת ה', שנכנס היסוד שהוא צורת ו', תוך ד ונעשה ה, אז נקראת נערה. ובזה הנערה באה אל המלך (אסתר ב, יג) - כי על ידי היסוד שנקרא ז"ה, נעשה נערה וראוי לזווג, ובאה אל המלך. ואז התבואה נתמרח ונקי' ממוץ ותבן, שהם הקליפות שהוסרה ממנה.
338
של״טוכדי להבינך בסוד לבוש ענין שנכנס היסוד בה, לפי מה שכתב בכתבים ענין שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), כי שבע היא השכינה, ונפילת הצדיק על ידי הרשעים המצירין להם, הוא להקים השכינה, על דרך ופרעה הקריב (שמות יד, י) שעל ידו נעשה יחוד וכו' (עי' שמ"ר כא ה, זח"א פא:). וז"ש כי שבע יפול צדיק, ו' תוך ד', ונעשה ה', ואז וקם, כי נעשית נערה, ובזה באה אל המלך שהיא קימה ודאי, ואז יתפרדו כל פעלי און בסוד אשתליל מלבושי' כנ"ל.
339
ש״מואפשר שזה רמז מה שאמרו חז"ל (ברכות ד:), נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל (עמוס ה, ב), ולא תוסיף דנפיל עוד, קום בתולת ישראל, דלא תוסיף קום מעצמה כמו בזמנין קדמאין, רק אני אקים את סוכת דוד הנופלת (עמוס ט, יא), כמו שכתב בזוהר ויקרא דף ו' (ע"א-ע"ב), יעו"ש. ור"ל כי ולא תוס[י]ף קאי אלפניו ולאחריו, כי עד עכשיו היתה קם מעצמה על ידי נפילת הצדיק המעיקין לו, כמו שאמר ופרעה הקריב וכו'. מה שאין כן לעתיד לא יהי' שום נפילה, כי אני אקים, דאחיד בידה להקימה, והוא להסיר את לב האבן מישראל, שיתעוררו בתשובה בלי שום נפילה, כמאן דאחיד בידא דחברי' להקימו. וז"ש רבי יוסי זמין הקדוש ברוך הוא לאכרזא התנערי מעפר וכו' (ישעיה נב, ב), יעו"ש בזוהר ויובן לך.
340
שמ״אובזה תבין הפלוגתא בסנהדרין דף (צח) [צ"ז] (ע"ב) כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וכו' שנאמר (ירמיה ג, כב) שובו בנים וגו', דברי רבי אליעזר, ורבי יהוש(י)ע סבירא לי' לא בכסף תגאלו (ישעיה נב, ג) לא בתשובה ומעשים טובים וכו' עד למעני אעשה (ישעיה מח, יא). ונ"ל דפליגי, דמר סבירא לי' קום בתולת ישראל מעצמן. ומר סבירא לי' אני אקים את סוכות דוד, כמאן דאחיד בידי' דחבריה, לסייען בתשובה בשובה ונחת, על ידי סיוע הקדוש ברוך הוא ישובו בלי נפילה המעיקים אותן, רק בנחת יושעון, וק"ל.
341
שמ״בובזה יובן קושיית מהורש"א, דלמר קשה מה עביד בפסוקי דמר וכו'. ולדברינו אתי שפיר.
342
שמ״גובזה יבואר פסוק (תהלים ל, ב) ארוממך ה' כי דליתני, דכתב בכתבים שנעשה מן דל"ת ה' וכו'. כי ר"ל ארוממך מה שדליתני אתה ולא אני מעצמי, כמ"ש אקים את סוכת דוד הנופלת, שנעשה מן ד' ה', וק"ל.
343
שמ״דובזה יובן פסוק (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע. ודרשו חז"ל בסוטה (לו:) דידע ע' לשון וכו'. והענין, כי היסוד נקרא יוסף, וירידת יוסף למצרים הוא בסוד שבע יפול צדיק וקם, שנפל וירד הצדיק שהוא ו' למצרים, סוד מצרים שהשכינה הנקרא ים, בסוד ים סוף, היתה בסוד ד' על ידי המצירים ומעיקים לה, והוא על דרך שראיתי בטור ברקת סוד נחלה בלי מצרים נחלת יעקב, יעו"ש. ואל שבע יפול צדיק, ונתחבר ו' עם ד' ונעשה ה', ועי"ז וקם.
344
שמ״הוז"ש עדות ביהוסף, כי עדות הוא לשון אל דעות ה' (שמואל א ב, ג), בסוד (עי' בראשית ד, כה) וידע את חוה אשתו שהוא לשון חיב[ו]ר, שנתחבר ו' עם ד' ונעשה ה', ונקרא יהוסף. וגרם לו זה ושמו בצאתו ע"ל ארץ מצרים, שהוא שליט ומושל על המצירים ומעיקים לו.
345
שמ״וכי שפת לא ידעתי אשמע, ור"ל כי שפת היא השכינה, שפת הים סופא דדרגין, וכל זמן שלא ידעתי, לא נעשה חיבור וידיעה הנ"ל, מה שאין כן עכשיו שידע והבין זה שירידתו ונפילתו שם למצרים הוא לתועלת השכינה הנק' שבע, סוד אשמע שיש לו ב' פ[י]רושים ושניהם אמת, לשון וישמע שאול את העם (שמואל א טו, ד), לשון חיבור וקבוץ. גם הוא לשון הבנה וידיעה. ועל ידי ידיעה זו שהבין עתה, מה שאין כן מקודם שלא ידע ולא נעשה חיבור ויחוד, מה שאין כן עתה, אשמע, להבין ולידע זה, מיד וקם, שנתחבר נהורא תתאה בנהורא עילאה כמ"ש בזוהר בראשית שהיא ה' עילאה סוד ע' רבתי. ועל ידי יסוד שהוא ברית הלשון, נתחברה ה' תתאה שכינה גימטריא לשון ג"כ, שנקראת על שמו, שנתחברה אל ע', ונעשה ע' לשון, מזה ידע ע' לש[ו]ן, וז"ש שפת לא ידעתי אשמע, והבן.
346
שמ״זואפשר שזה רמז הש"ס (סוטה שם) בא גבריאל ולמדו ע' לשון, ומזה ידע ע' לשון וכו'. דנודע בכתבים כי היסוד נקרא גבר, כי שם מתקבצין הגבורות, וזה סוד ערב יום הכפורים שלוקחין תרנגול הנקרא גבר לכפרה, בסוד כפיות הגבורות יעו"ש. ולפי הנ"ל שעל ידי היסוד נתחברה השכינה גימטריא לשון, עם אמא עילאה הנקרא ע' רבתי, וזה סוד ע' לשון, ונוצר תאנה יאכל (פריו) [פריה] - שעל ידי יוסף נעשה חיבור זה, לכך זכה על ידי גבריאל שלמדו ע' לשון, והשם יכפר.
347
שמ״חוזה שאמר (סוטה שם) יוסף שקידש שם שמים בסתר וכו'. ונודע הנסתרות לה' אלהינו (דברים כט, כח) הוא או"א וכו'. מה שאין כן יהודא קידש שם שמים בגלוי, כי בו רומז ב' בחינ[ו]ת הנ"ל, בחינ' ד' בחינ' ה', וכמו שאמר בסבא משפטים (קד.), יעו"ש.
348