תולדות יעקב יוסף, ויקהלToldot Yaakov Yosef, Vayakhel
א׳ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי שבת לה' וגו' (לה, א-ב). ויש להקשות, למה נאמרה פרשה זו דוקא בהקהל יותר משאר פרשיות, וכי תימא ללמד לדורות שיקה[י]ל קהלות בכל שבת וכו', קשה קושיית האלשיך הלא כאן נאמרה פרשת שבת באגב, והוה ליה למימר זה בעיקר פרשת שבת.
1
ב׳ב' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. אי קאי על מלאכת המשכן, מאי טעמא הפסיק בשבת וחזר לדיני המשכן, ודרשת חז"ל ידוע. ואי קאי על שבת, הל"ל אשר צוה ה' שלא לעשות וכו', כי עיקר שבת הוא השביתה שלא לעשות מלאכה. ג' לשון אלה וגו'. ד' ששת ימים תעשה וגו', הלא על עשית מלאכה אין צריך להזהיר, רק וביום השביעי שלא לעשות מלאכה בו.
2
ג׳ה' לרש"י, ממחרת יום הכיפורים כשירד מן ההר וכו'. מה בעי בזה שהי' ממחרת יום הכיפורים או לאו. גם מ"ש כשירד מה"הר, תמוה. וגם מ"ש והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים, רק נאספין על פי דבורו.
3
ד׳ונראה לי ליישב זה, על פי מ"ש בכתבי האר"י זלה"ה, מן ראש השנה ועד יום הכיפורים הוא שמאלו תחת לראשי (שה"ש ב, ו), שנכנסין ברחל הגבורות דז"א ודאימא, וממחרת יה"כ עד שמיני עצרת הוא חיבוק ימין, שנוטלת רחל החסדים דז"א ודאימא, ונשלם במוח דעת ז"א החסדים והגבורות, ומשם מקבלת רחל וכו'. ונודע כי ג' בחינות חסדים מקבלת רחל אז ממחרת יה"כ עד שמיני עצרת, א' חסדים, והם נכנסים בסגולת הימים בלי שום מעשה רק על ידי הדבור, כי בינה המוציאה קול ודבור שהם זו"נ. וב' בחינות החסדים דז"א הוא אדם ומעשה, שהם ע"י מעשה הלולב ואדם המקיף, יעו"ש בהלכות הושענא רבה ז' הקפות יעו"ש.
4
ה׳ובזה יובן ויקהל משה שהוא בחינת יסוד אבא תוך יסוד אמא הנק' משה, שהוא בחינת ה"ח וה"ג, מצד אבא ה"ח ומצד אימא ה"ג, הנכללין ביסוד דאימא אשר שם גנוז דעת ז"א כנודע. ועד יה"כ קבלה מוחין דאימא, בסוד מ"ש (בראשית כ, יב) אמנה אחותי בת אבי אך לא בת אמי ותהי לי לאשה, כי ביום הכיפורים היא בת אמי, שקבלה ה"ג מצד אימא, לא היתה לי לאשה, מה שאין כן כשנכנס ג"כ אורות דאבא שהם ה"ח, אז ותהי לי לאשה, יעו"ש.
5
ו׳וזה שאמר ויקהל משה, שהוא ב' יסודות ב' עטרין, בסוד אל דעו"ת ב' דעות וכו', נקהלו ונתאספו מן בחי' משה ב' יסודות או"א, עד רחל שהיא נק' א"ת, שקבלה מן יסודות הנ"ל הנק' כ"ל הכולל חו"ג מן ב' עטרין הנק' דעת, וזהו עד"ת בני ישראל, כי ישראל סבא הוא נה"י דאבא הנק' ישראל סבא, ונה"י דיש"ס נק' בני, כמ"ש בעמידה בסוד לבני בניהם וכו', שהוא נה"י דנה"י דאבא הגנוז בתוך נה"י דתבונה, ומשם נמשך לרחל הנקרא א"ת כאמור.
6
ז׳וכ"ז שיהי' נמשך מן ב' יסודות, היינו אחר יה"כ דווקא, כי עד אז הי' רק מן הגבורות לבד שביסוד אימא, אך עכשיו למחרת יה"כ הוא נמשך מהחסדים דיסוד אימא שהוא מאבא, כנודע כי גבורות דאבא הוא חסדים דאימא, ואז נמשך למלכות מן ב' יסודות או"א הנקרא מש"ה גימטריא קפ"ד קס"א.
7
ח׳וז"ש רש"י והוא לשון הפעי"ל שאינו אוסף אנשים בי"דים. ר"ל להמשיך חסדים אלו הנקרא אנשים, כי הגבורות הם נקבות, אין צריך עובדא, שהוא לעשות בידים עובדא, כמו לולב שהוא בי"ט ראשון של חג, רק חסדים אלו נאספים על פי דבורו שהוא מבינה המוציאה קול ודבור הוא במלולא בלי עובדא.
8
ט׳ואמנם מה שצריך האדם להקיף בהילוך את התיבה, ומעשה שהוא נטילת לולב, הוא להמשיך ב' בחינות שבז"א למלכות. וז"ש אל"ה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, ור"ל אבל ב' בחי' שהם שני דברים התלוים בז"א הנקרא אל"ה כנודע, וז"ש ג"כ הדברים שהם ב' דברים לשון רבים, והוא אדם ומעשה, צריך לעשות אותם ע"י בחינת עובדא, מה שאין כן בחינה ראשונה שהוא בחי' בינה נאספים ע"פ דבור"ו.
9
י׳וב' בחינות שבז"א על ידי אדם ומעשה, שהוא נענוע הלולב ובחינת אדם המקיף את התיבה יעו"ש. וגם אלו ב' דברים לא ניתן שבת לדחות, כי לולב אינו דוחה שבת. וז"ש כי ששת ימים תעשה עובדא הנ"ל, מה שאין כן בשבת וכו'.
10
י״אושמא תאמר, א"כ גם במקדש ובמשכן הנקרא מקדש ג"כ אסור נטילת לולב בשבת, וזה אינו כמפורש בש"ס (סוכה פ"ג מי"ב). לכך סמך לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, כמו אזהרת לא תבערו שהוא דווקא במושבותיכם, אבל במקדש שרי (שבת כ.), כך אזהרת עובדא של נטילת לולב הוא במושבותיכם, אבל במשכן שרי.
11
י״באך דבזה יש לטעות, כמו שמקדש ומשכן דוחה שבת בלאו דלא תבערו ולולב, כך מלאכת המשכן דוחה שבת, וכוונת הפסוק מה שהזהרתיך ביום השביעי לא תעשה מלאכה היינו במושבותיכם, אבל במשכן ועשית המשכן שרי. לכך הוצרך ליכתוב בפ' כי תשא (שמות לא, יג) א"ך את שבתותי וכו'. ובזה מבואר קו' המפ(ו)רשים למה לי אך, דמוכח מהקודם, דזה אינו, אדרבה הי' הסברא איפכא, וק"ל.
12
י״גאמנם על פי מוסר נראה לי, שכתבתי ענין חו"ג הנמתק ביסוד בעיה"כ, הוא בזכור האדם את רוע מעשיו אשר בפשעינו שולחה אמנו ופגם בכל העולמות, וזהו ה"גבורות. ובזכור האדם השגחתו יתברך בנו בעת חטאותינו, כי לולי שפעו הטוב אף רגע אחד לא יעמוד וספו תמו כלא היו, ואעפ"כ לא כמעשה ידינו גמלנו, רק מצד חסדו הטוב, ודאי יבוש האדם מפני בוראו יתברך, והוא אחר יה"כ שהוא יום מכפר והמטהר כתמי עונותינו, ויצאנו בדימוס, שנוטלים לולב לסימן כנזכר במדרש (ויק"ר ל, ב), ואז נמתק הגבורות והחסדים.
13
י״דוהתעורר[ו]ת התשובה צריך הגדול שבדור להתעורר תחלה בתשובה, כי הוא כולל בעצמו כל בני דורו, וכמ"ש בש"ס (דכריתות) (ערכין טז:) תמה אני אם יש בדור הזה וכו', יעו"ש. ולכך נקרא צדיק שהוא יסוד הנקרא כ"ל, הכולל בתוכו הכל, ולכך אי רישא דעמא טב וכו' (זח"ב לו:).
14
ט״וובזה יובן ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, כי משה שהוא בחינת יסוד וכנ"ל, הנקרא צדיק, והוא בחי' הדעת שבתוך יסוד, כי קטן אין בו דעת, ההולך בשרירות לבו, מה שאין כן כשהוא בחינת יסוד הנקרא זכור, שזוכר מעשיו הפחותים נגד חסדי הש"י, כמו שאמר משה ואנחנו מה וכו' (שמות טז, ז). וז"ש ויקהל משה שהוא צדיק הנקרא יסוד, את כל עדת בני ישראל שכולל בעצמו בחינת כל בני דורו, וכשעושה תשובה שיהי' בחינת צדיק שהוא יסוד הנקרא משה, אז מתקן את בני דורו גם כן, ונוח להם שישובו על פי תוכחתו להם, שיהי' דבריו נשמעין, מה שאין כן אם אינו מתקן את עצמו תחלה.
15
ט״זאך אם יאמר הדור, מאחר שהכל תלוי ברישא דעמא, א"כ ילך המוני עם בשרירות לבם, לכך אמר אלה הדברים, ר"ל כמו שאני עושה צוה ה' שגם אתם תעשו אותם, ואז יחד ירומו.
16
י״זומפרש אחר כך ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי שבת וגו', כי נודע מ"ש בזוהר הת"ח נק' שבת, והמוני עם נקראו ימי המעשה, וכמו שהאדם מכין בימי החול שיהי' לו מה לאכול בשבת יום שביתת מלאכה, כך ששת ימים תעשה מלאכה, כדי שיפרנסו להת"ח שיה[י]' השביעי שבת לה' וק"ל. ויש קישור וחבור לימי המעשה עם יום השבת מה שאין כן זה בלא זה אי אפשר, כך אין תקנה להמוני עם בלי הת"ח, שעכ"פ (יחזוק) [יחזיק] בידם, ואצ"ל אם מבזה אותו, שאין רפואה למכתו מטעם זה, כאשר זכרתי במ"א וק"ל.
17
י״חובזה יובן התנחומא ויקהל וכו', עשה לך קהלות גדולות וכו' דיני איסור והיתר וכו'. להבין זה, נ"ל לתת טעם למה נוהגין קודם הדרוש לומר איזה חריפות, מאחר שעיקר הדרוש צריך להיות רק בדינים ומוסר.
18
י״טונראה לי כי צריך לכלול בעצמו כל בני דורו, וחטאם יש בו ג"כ, כמו שאמר שמואל הנביא חטאתי עבור דורו (ירושלמי תענית פ"ב ה"ז), וצריך לשוב עם כל בחי' דורו הכלולין בו. והנה הת"ח שבעיר הם הראשים, וצריך הרב הדורש לקרב את עצמו עמהם בבחינת פשט הפלפול, כדי שיכנס דברי המוסר באזני הת"ח, ואז בקל יכול לומר דברי מוסר בפני המונים שיקבלו דבריו, שהם כלולין בת"ח.
19
כ׳וז"ש עשה לך קהלות גדולות, שיש בך בעצמך קהלות גדולות, כל הת"ח הם נפש אחד ובהם כלול כל הדור, ותתקן עצמך, ואחר כך תאמר דברי תורה שהוא פשט ואחר כך דינים, שמתוך כך יתקשרו לנפש א', ואחר כך יאמר מוסר לשוב יחד אל ה', ואז שמי הגדול מתקלס בין בני, על ידי אחדות התשובה כולם יחד, שנשמת ישראל נאצלין משמו הגדול יתברך. ולכך צריך סדר זה בכל שבת, כשראית שאין דבריך נשמעין עדיין אינך מתוקן ותשוב עוד להתבודד וכו', ובשבת שני (תחזיר) [תחזור] ותעשה כך, עד שישובו כולם ולא יתחלל שם שמים עוד רק יתקלס וכו', וק"ל והבן.
20
כ״א•
21
כ״בבפסוק ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו', ויאמר משה וגו' זה הדבר אשר צוה ה' לאמר (לה, א-ד). ופירש רש"י, לי לאמר לכם. ונתחבטו המפרשים בזה.
22
כ״גונ"ל, דשמעתי בשם הרב המגיד מו' מנחם מענדיל פיר' הש"ס (עירובין נד.) עלמא דמיא להלולא וכו'. והענין, דמצינו כמה טרחות ויגיעות יגע האדם בהלולא, ותכלית הכל הוא תיבת לי שיקדש החתן הכלה, כך כל עניני עולם הזה תכלית הכל שיזכה לקדש את עצמו לדבק בו יתברך, וזהו כמו ל"י הנ"ל, ודפח"ח.
23
כ״דובזה יובן, ויקהל משה שהי' למחרת יה"כ, שהביא לוחות אחרונות, שבו כלול כל התורה כולה מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש, ועיקר תכלית הכל שיבא למדריגה ובו תדבק (דברים י, כ) שהוא תיבת ל"י, וז"ש זה הדבר אשר צוה ה' לי לאמר לכם, ר"ל תיבת לי הוא העיקר לאמר לכם, וק"ל.
24
כ״העוד י"ל, דלא מצינו פרשה שנאמרה בהקהל כי אם פרשה זו, ופרשה קדושים תהיו (ויקרא יט, ב). והענין, דכבר ביארנו דאמר משה רבינו ע"ה (עי' במדבר יא, כט) המקנא אתה לי מי יתן והי' כל עם ה' נביאים וגו', באופן שכוונת משה רבינו ע"ה שיזכו כל ישראל למדריגה שזכה משה רבינו ע"ה, כי אינו מן הנמנע, שהבחירה חפשית ביד האדם לזכך חומרו עד שיזכה למדריגת ומעלת משה רבינו ע"ה. והנה מצינו מעלה נוספת למשה רבינו ע"ה על כל הנביאים, שהם נתנבאו בכה נוסף עליהם משה, שנתנבא בזה הדבר (ספרי מטות א), שהשכינה עצמו דברה מתוך גרונו של משה. וגם לזה המדריגה אפשר לכל איש ישראל לזכות בו אחר שנתקדש בקדושתו יתברך, וכמ"ש האלשיך (ויקרא יט, ב) דלכך נאמרה פ' קדושים בהקהל, שכוונתו יתברך שכולם יהיו קדושים, ולא ליחידי סגולה נאמר פ' קדושים וכו', יעו"ש.
25
כ״וובזה יובן ז"ה הדבר, מדריגה זו שלי שהיא נוספת על כל הנביאים, צוה ה' ל"י לאמר לכם, שגם אתם תוכלו לזכות לזה בבחירתכם הטוב, וק"ל. וז"ש ל"י כמו שלי, לאמר לכם שגם תוכלו כולם למעלה זה, וק"ל.
26
כ״זועפ"ז נבאר פסוקי פ' תרומה (שמות כה, ב), דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וכבר בארתי מזה במ"א, דקשה קוש' הרב האלשיך, דהל"ל ויתנו תרומה, להזהיר הנותנים, אבל על קיחה אין צריך לצוות וכו'. ועוד, דאם תרומה הוא הפרשה כפירוש רש"י, גם ויקחו לא אתי שפיר.
27
כ״חולפי הנ"ל אתי שפיר, שעיקר הציווי שיקחו מדריגה הנקרא ל"י שהיא השכינה, וזה שפירש רש"י לי לשמי, ולא לשום הנאה אחרת רק ל"י. גם שיקנה עולם הבא ע"י התורה והמצות אין זה עיקר תכלית, רק לקנות מדריגת ל"י, וכאמור (זח"ג רכב:) איזה חסיד המתחסד עם קונו, שהיא סוכת דוד הנופלת (עמוס ט, יא), בסוד שבירת ז' מלכים, וכל עיקר סוד התורה והמצות לברר הניצוצין ולתרום ולהעלות התרומה למעלה בסוד אקים את סוכת דוד הנופלת, וכמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה, יעו"ש.
28
כ״טובזה יובן דב"ר, שהיא בנחת, כמו ידבר עמים תחתינו (תהלים מז, ד), שהוא כל אשר בשם ישראל יכונה. ויקחו ל"י תרומה, להרים אותי משפלות הגלות, ואין זה כי אם מאת כ"ל אי"ש אשר ידבנו לבו שהם צדיקיא שלוחא דמטרוניתא, שיודעין בחסרונם שהיא חסרון השכינה, ולהתפלל עלי' ולא על עצמן, שהוא צדיק שנקרא כ"ל אי"ש כמ"ש בזוהר פרשה זו (תרומה קלד:), יעו"ש.
29
ל׳וזהו שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מ"ה) במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. ר"ל כמו איש המפרנס לאשתו, כך יראה במקום שאין אנשים להתחסד עם אישה יראת ה' (משלי לא, ל), הוי אתה לאיש בבחינה הנ"ל.
30
ל״אוזהו ג"כ עשה לך רב (אבות פ"א מ"ו), לעשות ריב עבור השכינה, להתפלל עבורה. ובזה קנה לך חבר, להתחבר עמך. ודון כל אדם לכף זכות, שיראה לדון בשבט פיו בתורה ומוסר לכל אדם, להתחסד עם השכינה, שהם נצוצי השכינה, כדי להעלותה לכף זכות, שתהי' למעלה ולא תרד למטה, וק"ל.
31
ל״ב•
32
ל״גבפסוק ויקהל, קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לב יביא(י)ה את תרומת ה' זהב וכסף ונחושת (לה, ה). והספיקות רבו, דהל"ל תנו, מאי קחו. גם מאתכם אין לו שחר. גם פרט זהב וגו'. מלבד הקושיא הידועה שהתורה נצחי, ואיך הוא בכל אדם שנקרא עולם קטן, וגם בכל עת וזמן.
33
ל״דונ"ל, דאיתא במשנה פ"ד דשביעית (מ"ב), בית הלל אומרים אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה וכו'. וענין בטובה פירש רש"י במס' ע"ז (נא: ד"ה נהנין ממנה) בשכר, והתוספות דחו שם בפרק כל הצלמים (מד: ד"ה נהנין) יעו"ש, וכתב משנה למלך להרמב"ם ה' ע"ז פרק ז' (הי"ז) יעו"ש.
34
ל״הלבאר זה נ"ל, דנשאלתי מהו באמצע השירת אז ישיר אנו מזכירין אמר אויב ארדוף אשיג וכו' (שמות טו, ט), ועכ"פ בתחלה הוה ליה למימר זה. וביארתי זה, כי כתבתי במקום אחר ענין המשל ששמעתי, שהי' מלך אחד על כמה וכמה מדינות קרובים ורחוקים, ולמקצת הימים רצה לעמוד על ענין בני המדינה אם הם עובדים אותו באמת, ושלח א' מעבדיו, וכסות ולשון שינה, כאלו הוא מלך הרוצה להלחם עם מלך זה, ויש שעמדו להלחם נגדו. ויש מהם שאמרו מה לנו להלחם, אי מר מלכא אנא עבדא וכו'. עד שבא זה למדינה אחת שהי' חכמים גדולים, וחקרו הענין איך אפשר שיהי' זה כפשוטו מכמה טעמים, ודאי שהוא שליח המלך לנסות לבני אדם אם ימרדו במלך, וכך יצאו לקראתו ואמרו לו כדברים, והוטב בעיניו על חכמתם, ופנה לדרכו. והנמשל מובן שזהו שזכר הזוהר (ח"ב קסג.) ענין היצר הרע, נמשל לזונה שציוהו המלך לפתה את בנו וכו', יעו"ש.
35
ל״והגם שיש בזה ענין פנימי, כמו ששמעתי ממורי ענין וידוי אשמנו, שהמלך בעצמו כסות ולשון שינה, ובא לכבוש המלכה וכו', ודי בזה למבין, והוא דבר גדול, כאשר קבלתי ממורי שבכל צער האדם בגשמי וברוחני, שאם נותן לב שגם בזה הצער הוא הש"י בעצמו, אלא שהוא דרך לבוש, וכאשר נודע לו זה הוסר הלבוש ונתבטל הצער וכל גזירות רעות, והאריך בזה, ודפח"ח.
36
ל״זוכאשר שמעתי ממנו ג"כ ענין ה' אלפין אמר אויב ארדוף אשיג אחלק, שאלופו של עולם הוא כאן בהסתר, ודפח"ח. א"כ זהו עיקר השבח והשירה, שהיו סוברים בגלות מצרים שהוא אויב, ועכשיו שהרגישו שהוא עצם יתברך נעשה מן אויב אוהב, וזהו עצמות הגאולה, והוא בכל אדם ובכל זמן, והוא סוד גלות מצרים שיש בכל אדם ובכל זמן מן המיצר קראתי י"ה (תהלים קיח, ה), ובצר הרחבת לי (תהלים ד, ב), שזהו הגאולה עצמו, והבן. ושפיר יש שייכות להשירה אמר אויב ארדוף אשיג, וק"ל.
37
ל״חוחזר השואל והקשה, דלפי זה משמע שיש גם עכשיו גלות מצרים, והא כתיב (שמות יד, יג) כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם. ותשובתי הי', כי מבואר בכתבי האר"י זלה"ה שאין בחינת תפילה של יום זה דומה לתפילת יום מחר, עד ביאת המשיח, (וזוהו) [וזהו] כוונת המשנה ברכות (פ"ד מ"ד) העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים יעו"ש. ושמעתי בשם מורי מופת על זה, מן המחשבות זרות שבאו לאדם באמצע תפילה מסוד השבירה ורפ"ח ניצוצין שצריך האדם לברר בכל יום, והם באין שיתקן אותם ולהעלותן, ואין מחשבה זרה של יום זה דומה למחשבה של מחר, והוא בחון למי שנותן לב על זה. וכאשר שמעתי ממורי איך יתקן מחשבות זרות, אם הוא הרהורי נשים יכוין להעלותן ולדבקן בשרשן שהוא חסד, בסוד ואיש אשר יקח אחותו חסד הוא (ויקרא כ, יז), ומחשבת עבודה זרה פגם בת"ת ישראל, ודי בזה. א"כ אתי שפיר אשר ראיתם את מצרים היום, שהם המחשבות זרות של היום, שהם המצירים לאדם, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, והב"ן.
38
ל״טובזה יובן קחו מאתכם וגו', על דרך שביארתי במ"א דע מה למעלה מ"מך (אבות פ"ב מ"א), ר"ל שיש לידע מה שצריך לתקן, איזה מדה שפגם למעלה, הוא ממ"ך מן מחשבה זרה שלך. והנה קחו מאתכ"ם תרומה לה' בא' מג' קוים, מקו שמאל זהב, והוא מחשבות זרות של שפיכות דמים, ויראה לתקן ולהעלותן עד שרשן שהוא למעלה זהב. והרהורי נשים וכיוצא, יתחרד וירא להעלותן עד שרשן כסף, וכיוצא באינך, ישמע חכם ויוסף לקח. וזה סוד בזאת יבוא אהרן אל הקודש (ויקרא טז, ג), והב"ן.
39
מ׳וז"ס אוכלין פירות שביעית, ר"ל של מדה השביעי שהיא חסד. בטובה, ושלא בטובה של מחשבות זרות שהם קליפות מצד השבירת כלים, אם יודע לחבר כל מחשבה זרה לשורש שלה, אוכל פירותיה ג"כ שהיא שלא בטובה, ומכל שכן כשהוא בטובה - היינו כסף, שכוסף ומתאווה בדביקה וחשיקה בו יתברך, וכאשר ביארתי שם בכסף מנלן וכו', (קידושין ב.), יעו"ש, וק"ל.
40
מ״אובזה נבאר פסוק (שמות טו, ו) ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, ומפרש בכתבי האר"י זלה"ה כי ה"ג הם ה' הויות בניקוד אלהי', יעו"ש בהלכות פסח (פע"ח ש' חג המצות פ"ז) ר"ן מכות יעו"ש. ויש להבין הא ה"ג הם שמאל, ואיך תאר אותם בשם ימין.
41
מ״בולדברינו אתי שפיר, כי שמעתי, גם שנראה לאדם שדוחין אותו מעבודת ה', שם הוא יתברך, בסוד (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, והיינו על דרך הנ"ל, כי היצר הרע הנראה שדוחה את האדם מעבודת הש"י, ואין זה אלא לקרבו יותר, וכנ"ל.
42
מ״גוזה ג"כ הכוונה אוכלין פירות שביעית של מדה שביעית שהיא חסד, הכולל כל ז' ימי הבנין שהם ג' קוים. בטובה ושלא בטובה, שיש בו טובה כגון שמתחסד עם קונו ועם בני אדם, ושלא בטובה כי זנות והרהורי זנות נמשך מקו החסד, וכשהוא ממתיק כנ"ל אוכל פירות שביעית בטובה ושלא בטובה. וה"ה קו הגבורה שיש בו טובה, להתגבר ביצרו, ושלא בטובה שנכנס בגבורת היצר הרע וכו'. וכיוצא בזה באינך, כשהוא בתוך לבוש, וכשנודע ששם הוא יתברך בעצמו, והוסר הלבוש.
43
מ״דוזהו ענין יצר הרע שיהי' לעתיד מלאך קדוש על ידי הסרת לבושו. וכל ענין חד גדיא ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המות וכו' (הגש"פ), יובן על דרך זה, והבן.
44
מ״הובזה יבואר שנשאלתי, אלהי' תן במדבר הר וגו' ולמזהיר [ולנזהר] שלומים תן כמי נהר (פיוט דרור יקרא). וביארתי, כי יש חומר וצורה, כי החומר שהוא מדבר מקום הקליפה (זח"א קעח:), והצורה נק' הר כמ"ש (מיכה ו, ב) שמעו הרים וכו', וכשיהי' חומר צורה, שיהי' במדבר הר, אז ולמזהיר ולנזהר שלומים תן כמי נהר, שאינם נגדים זה לזה, רק כמ"ש האלשיך ולא תגעל נפשי אתכם (ויקרא כו, יא), כי בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב, ה), וק"ל.
45
מ״וולפי הנ"ל קאי על יצר הרע, שאם החכם יתן לב שהוא איש שלומו, שהוא מזהיר כדי שיהא נזהר, אז שלומים תן כמי נהר, והבן. וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז) ודרשו חז"ל (בר"ר נד, א) זהו היצר הרע וכו'. והיינו באופן הנ"ל.
46
מ״זובזה תבין סוד ספירת העומר שכתב האר"י זלה"ה שהי' גלות מצרים, שנתעלמו החסדים והגבורות בדעת ז"א, ובגאולת מצרים נתפשטו החו"ג למטה בגופא דז"א במקום מגולה, ומה שהי' בסוד דם האדם רבוע אהי"ה, נבלע דמו בתוכו ונעשה חלב שהתינ[ו]ק יונק ממנו וכו', יעו"ש.
47
מ״חולדברינו יובן, שהגלות הוא היצר הרע שהוא כלבוש וכנ"ל, ונק' גלות מצרים שהוא בהעלם הדעת, ואחר כך שהוא נגלה לאדם ששם הוא יתברך בכבודו ובעצמו, נק' גאולת מצרים, ומה שהי' דם בסוד שופך דם האדם וכו' (בראשית ט, ו), נעשה חלב שיונק ממנו, שנעשה איש שלומו לינק ממנו ולסייעו בעבודת הש"י, ודי בזה והש"י יכפר.
48
מ״טועפ"ז נ"ל לבאר ענין הכפל שנאמר בהלל (תהלים קיח, י-יב) כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם, סבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם, סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם. וגם שינוי בכל ג' בבות, בפעם א' נזכר סבבוני, ובבבא ב' ב' פעמים סבבוני, ובבבא ג' סבוני כדבורים וכו'.
49
נ׳ואגב יבואר ענין מה זה שכ' בהגדה דפסח, אחד מי יודע אחד אני יודע וכו', עד שלשה עשר מי יודע וכו'. וגם סדר ענין חד גדיא וכו' עד ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המות וכו'. שהם דברים נעלמים ואין אתנו יודע עד מה.
50
נ״אובדרך מוסר י"ל על דרך שזכרנו במשל מלך א' שמושל בכיפה, ושלח א' מעבדיו שינסה המדינות כאלו הוא עבד מורד באדונו, וקצת המדינות עשו מלחמה עמו ושלטו עליו, וקצת מדינות השלימו עמו, ובמדינה א' היו חכמים והרגישו שזהו רצון המלך עושה וכו', יעו"ש.
51
נ״בוהנמשל מובן, שיש בני אדם שעושין מלחמה עם היצר הרע שעושה עצמו כאלו הוא עבד מורד באדונו שמפתה בני אדם שלא יעשו רצון הבורא ומלך העולם, ועומדין כנגדו עד ששלטו ביצרם על ידי גודל המלחמה וסיגופים גדולים. ויש בני אדם שהרגישו שהוא עושה רצון הבורא ושם מלובש שמו הקדוש מן ע"ב שמות הקדושים שהוא סא"ל, שהוא ממתיק לסמאל. וזהו שכוונת שם הקדוש כוז"ו, שבכל מקום יש ך"ו שם הוי"ה, בזו ובזו, וכמו ששמעתי זה ממורי, והבן.
52
נ״גומעתה בין תבין מעלת אלו החכמים יותר על הגבורים שעשו מלחמה, ואלו כובשין את יצרם בלי מלחמה, זהו כוונת התנא בפ"ד דאבות (מ"א) איזה גבור הכובש את יצרו, שנאמר (משלי טז, לב) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר, והבן זה. וזהו כוונת הפסוק (במשלי) (קהלת ט, טו) ומלט העיר בחכמתו וגו', יעו"ש.
53
נ״דאיברא שיש מקום לומר שזה הגבור הלוחם תמיד עם יצרו יום ולילה לא ישבות, כמ"ש בחוה"ל (ש' יחוד המעשה פ"ה) מאמר החכם, שבתם ממלחמה קטנה הכינו למלחמה גדולה, מלחמת יצר הרע וכו' יעו"ש, עדיף מזה החכם שיודע בפ"א על ידי חכמתו שהוא עבד המלך, ואז מלט העיר בחכמתו, שהציל הגוף מכל וכל, מה שאין כן המלחמה של הגבור שהוא תמידי, ולפום צערא אגרא (אבות פ"ה מכ"ב).
54
נ״הולתרץ זה, בא הכתוב לומר שגם החכם הנ"ל צריך שיתמיד להיות עינו פקוחה על דרכו תמיד, כי העבד הנ"ל גם שבא בין החכמים הנ"ל והרגישו בו שהוא עבד המלך, מ"מ יסבב כמה סבובים כאלו בא מקצה אחר, וכן עושה תמיד, וצריך האדם ללחום מלחמת מחשבתו תמיד ג"כ, וכך היצר הרע מסבב את האדם תמיד עד שעושה עצמו כאלו הוא יצר הטוב ומפתה לעשות מצוה, כמו בענין פעור וכמ"ש האלשיך (במדבר כה, יז) יעו"ש, והוא ענין הדבורים שרוצה להטעים את האדם מדובשו כדי לעוקצו, עד שאומרים לא מעוקצך ולא מדובשך.
55
נ״וובזה יובן, כל גוים סבבוני, שהוא היצר הרע שבא לפתות האדם למרוד באדונו ולעשות ככל הגוים. בשם ה' כי אמילם, ר"ל ע"י שהתבוננתי שיש בו שמו יתברך ג"כ, והוא עבד המלך שבא לנסות האדם על ידי כסות ולשון ששינה, ובזה סר מהאדם וילך לדרכו. ושמא תאמר ששוב נמלט האדם ממנו, לזה אמר כי סבוני גם סבבוני, שיסבב את האדם מצד אחר שמא לא ירגיש האדם בו, ומ"מ בשם ה' כי אמילם. וכשרואה כך, עושה עצמו יצר הטוב, וז"ש סבוני כדבורים וכנ"ל, מ"מ בשם ה' כי אמילם. באופן שצריך האדם לפקח תמיד עין שכלו בכל דרכיו שילך תמים, וק"ל.
56
נ״זובזה יובן ג"כ אחד מי יודע, ר"ל מי הוא החכם שיודע זה שאין לך שום דבר בעולם נפרד ממנו יתברך ומלכותו בכל משלה והכל אחדות א' כהדין קמצא דלבושא מיני' וביה, ואין סוד זה נמסר לכל כי אם לבני עלי' שהם מועטים, וז"ש אחד אני יודע.
57
נ״חובדרך פנימי נ"ל, כי יש כלל ופרט וכלל בסוד אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד, ו), כי ג' ראשונות נחשבות לאחד, ובינה הנק' מי כוללם ומיחדם, וז"ש אחד מ"י יוד"ע - שם בינה הנק' מי נקרא אחד על ידי דעת המיחדן בין חכמה ובינה, וכשיצאו מבינה נעשו פרט בסוד ו' קצות ב' הפכים דין ורחמים, מ"מ אחר הכל חזרו ונתיחדו במלכות הנק' אנ"י, וז"ש אחד אני יודע, והבן.
58
נ״טוז"ש אעפ"י שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו ואלו דברי אלהי' חיים (עירובין יג:). והקושיא מפורסמת, איך אפשר זה. ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי יש ו' קצות, ב' הפכים, ובינה הנק' אלהי' חיים מייחדם, והבן. וכמדומה ששמעתי ממורי זה.
59
ס׳ומונה והולך מן שנים מי יודע שנים אני יודע וכו', עד מספר י"ג שחוזר לאחדות אח"ד גימטריא י"ג, לרמז שגם יש כלל ופרט וחזר וכלל, והם ג' ראשונות ומלכות אחרונה, וק"ל, ולהורות שבכל מיני מספר יש בו אחדות בסוד כלל ופרט וכלל, והבן.
60
ס״אובזה נבאר ענין חד גדיא וכו', כי מבואר בו עשר ענינים. אבא, גדיא, שונרא, חוטרא, נורא, מיא, תורא, שוחט, מלאך המות, הקדוש ברוך הוא. כוללים כל עניני עוה"ז ועוה"ב, בין מצד עשר ספירות קדושי', הן מצד עשר כתרין תתאין, וכשהם בתוך לבוש הם עשרה, מה שאין כן בפנימית הם אחדות גמור, וזה יהיה כשלא יכנף עוד מוריך (ישעיה ל, כ), ובהסרת לבושין שישחוט הקדוש ברוך הוא למלאך המות סמא"ל, וישאר רק סא"ל יחוד הוי"ה אדנ"י, וביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט), והש"י יכפר.
61
ס״ב•
62
ס״גבמס' שבת דף ק"ד (ע"א) אמרו לי' רבנן לרבי יהושע בן לוי, אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותיהו, אלף בית אלף בינה, גימל דלת גומל דלים, מאי טעמא פשוט כרעי' דגימל לגבי דלת, שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים, ומאי טעמא פשוטה כרעיה דדלת לגבי גימל, דלימצי' ליה נפשיה, ומאי טעמא מיהדר אפי' דדלית מגימל, דליתן לי' בצינעא כי היכי דלא ליכסף מניה. ה"ו זה שמו של הקדוש ברוך הוא, ז"ח ט"י כ"ל ואם אתה עושה כן וכו'. הספיקות בזה רבו.
63
ס״דונ"ל דאיתא בש"ס דברכות (נה.), יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ וכו' שנאמר (לה, לא) וימלא אותו רוח אלדים בחכמה ובתבונה ובדעת. לבאר ענין הצירוף דקאמר, הוא על פי משנה דעוקצין (פ"ג מי"ב), אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. והוא תמוה להב[י]ן כוונת המשנה. גם כוונת הפסוק.
64
ס״ההגם דכבר ביארנו פירוש משנה באבות (פ"ה מ"כ) הוא הי' אומר עז פנים לגיהנם וכו', יעו"ש. ומעתה מבואר פסוק זה, דאיתא במסכ' ביצה (כה:) ג' עזים הם, ישראל באומות וכו', ונמצא לכך ניתן להם התורה כדי שיהי' העזות שלהם בתורה, ולכך נק' התורה עוז, כי לא הביישן למד (אבות פ"ב מ"ה), וגם בעבודת הש"י צריך שיהי' עז כנמר נגד המלעיגין כמ"ש בריש טור אורח חיים (סי' א), ואחר שהבחירה חפשית שיהי' עזותו שנולד ממיעי אמו שיהי' בתורתו ובעבודתו יתברך, בזה הוא ניצל מגיהנם, שהי' ראוי שיהי' בגיהנם כמ"ש עז פנים לגיהנם, וכ"ז לעמו ישראל, מה שאין כן באומ[ו]ת, וז"ש ה' עז לעמו יתן ועל ידי זה ה' יברך את עמו בשלום מפחד גיהנם, וק"ל.
65
ס״ווזש"ה כי דור תהפוכות המה בנים לא אמן בם וגו' (דברים לב, כ). ור"ל מה שראוי להיות במילי דשמיא עז פנים, ובמילי דעלמא בושת פנים, והם מהפכין הדבר.
66
ס״זוז"ש ג"כ בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (דברים ד, לט). ר"ל במילי דשמיא יהי' עז בלא כבושת פנים בקרקע, רק שיהי' ממעל. מה שאין כן במילי דעלמא הנק' הארץ, יהי' פנים כבושים למטה, וז"ש מתחת, וק"ל. ועיין במ"א עוד ג' פירושים בזה.
67
ס״חעוד י"ל כי דור תהפוכ[ו]ת המה, על פי סדר א"ב ג"ד הנ"ל, דדרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים, והמה מהפכין סדר אותיות דלת קודם גימל, ובזה מראים שהדלים ירוצו אחר גומל חסדים, וק"ל.
68
ס״טובזה יבואר ש"ס הנ"ל, דנקט יהושע בן נון, דידוע מ"ש בש"ס (ב"ב עה.) פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. ויש להבין לענין מה נמשל יהושע כפני לבנה דוקא. ונ"ל דבעלי התכונה כתבו דהלבנה אין לה אור רק מה שמקבלת מאור החמה, ולכך באמצע החודש שאז הלבנה כנגד החמה ממש אז אורה רב והיא במלואה, מה שאין כן בתחלת החודש שהיא מהצד היא פגומה. הרי כשהם פנים בפנים אורה רב. וז"ש פ"ני חמה פ"ני לבנה, שיהי' פנים נגד פנים אז מקבלת אור מהחמה כמו יהושע ממשה, מה שאין כן כשהוא מהצד אינו מקבל הארה. ועפ"ז שמעתי לכ"י ומעטי וכו' (חולין ס:), וק"ל.
69
ע׳והוא רומז לדברים עליונים למעלה, זווג פנים בפנים כנודע. וגם בגשמי למטה, כשאנשי הדור המה פנים נגד פנים עם ראשי הדור, אז יכולים לקבל הארה ושפע החכמה, מה שאין כן כשהוא אינו בסבר פנים יפות עמו פנים בפנים, אז אינו יכול לקבל הארה, מאחר שאין דברי תורה חביבה עליהם, וז"ש אחר כך פה פתוח פה סתום, וכפירוש רש"י וק"ל.
70
ע״אובזה יובן אתו דרדקי, ור"ל לפי שהשפילו עצמן לדרדקי*להבין תואר זה, על פי מה ששמעתי פירוש המשנה (אבות פ"א מ"א) משה קיבל תורה מסיני וכו'. דקשה, בסיני הל"ל. ועוד לשון קיבל. והוא, דקשה מאי טעמא בתחילת השליחות סירב ואמר (שמות ג, יא) מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכאן בקבלת התורה נתרצה מיד, וע"כ משום דסבר דאין זה גדולה כי אם שפלות, והראי' במה שנבחר הר סיני לפי(') שהי' שפל ונמוך מכל ההרים, וסבר שגם הוא נבחר לפי שהוא שפל מכל אדם. ובזה יובן משה קיבל תורה, ר"ל מה שנתרצה לקבל התורה ולא חשיב זה לגדולה, כי אם לשפלות, ולמד זה מסיני, ודפח"ח. ובזה ביאר קושיא על הש"ס (ברכות לג:) דמשני אין יראה לגבי משה זוטרתי היא, הא היה עניו וכו'. וביאר דאיתא במדרש בשכר יראה שנאמר (שמות א, יז) ותראנה המילדות וכו' ויעש להם בתים, שנולד משה. א"כ משה שהיה שפל בעיני עצמו, סבר דיראה זוטרתי היא, וק"ל. וז"ש אתו דרדקי, שהי' משפילין את עצמן לדרדקי, לכך זכו לומר מילתא שאפילו בימי יהושע בן נון וכו'. והיוצא מזה, ליתן אוזן לשמוע חדושי תורה ומוסר גם מן שפל אנשים, וזה נשמע ממשה שקיבל תורה מסיני, וז"ש דרדקי וכו'. וגם אתי למעט יהושע, דדוקא משה שהי' עניו זכה לקבל התורה, מה שאין כן ליהושע נמסרה בעל כרחו, כמ"ש בדרושים יעו"ש, והבן. זכו לומר דברים שאפילו בימי יהושע בן נון שהיה אחר סיל[ו]ק משה פני חמה, לא נאמר כוותי', כי דוקא בימי משה עם יהוש(י)ע אתי שפיר סדר דרשת אל"ף בי"ת, מה שאין כן בימי יהושע שאחר מיתת משה לא ניתן לידרש כזה.
71
ע״בוהוא, דק' לי' למה נצטרף סדר אותיות א"ב זכר ונקבה, א"לף זכר, ב"ית נקבה, גימל זכר, דל"ת נקבה, וכן אחר כך, וכמ"ש בזוהר שיר השירים יעו"ש, ולא סידר הזכרים כולם לבדן, ואחר כך הנקבות כולם לבדן. אלא לרמז על סדר תולדות שמים וארץ שלא הי' כי אם בצירוף זה דוקא, חכמה זכר, ותבונה נקבה, ודעת המכריע ביניהם, כי אי אפשר לקרב שמאל בימין מקצה אל קצה כי אם ע"י דבר ממוצע, וכמ"ש הרמב"ן ענין היולי, יעו"ש. וזה סדר תולדות שמים וארץ שהם זכר ונקבה, ע"י צירוף אותיות זכר ונקבה.
72
ע״גובזה תבין צחות לשון חז"ל אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא ע"י שלום, כי זכר נקרא ברוך, ונקבה נק' ברכה. וא"כ אין כלי שיוכל לחבר ולהחזיק ברכ"ה שמאל, לישרא"ל ימין, שהוא חיב[ו]ר קו שמאל בקו ימין שהוא מקצה, כי אם ע"י דבר ממוצע הנק' שלום כנודע.
73
ע״דוז"ש (ירמיה לג, כה) אם לא ברית"י יומם [ולילה], ר"ל שיש אותיות התורה הנק' ברית שלום, אשר על ידם נתחבר קצה שמאל בימין הנק' יומם ולילה, וז"ש חוקת שמים וארץ לא שמתי, וק"ל.
74
ע״הובזה תבין דברי הרמב"ם בח' פרקים (פ"ד) וגם בספר הי"ד (הל' דעות פ"א-פ"ב), לילך בדרך הממוצע שהיא דרך התורה, והבן.
75
ע״וואחר שנתבאר דרך כלל שזה הי' חכמת בצלאל שידע לצרף אותיות שנברא בהם שמי"ם ואר"ץ ע"י חכמה ותבונה ודעת, באו אלו דרדקי לבאר בפרטות א"לף ב"ית וכו', והוא, דאמר במדרש שוחר טוב (תנחומא משפטים ט) ששאל דוד ישב עולם לפני אלדי"ם (תהלים סא, ח), ר"ל שיהי' כל בני עולם שוים על פי קו הדין, לזה עושר כמו לזה, והשיבו לדוד שזה אי אפשר, א"כ חסד ואמת מן ינצרוהו, ר"ל שקיום העולם הוא ע"י חסד שעושים זה עם זה, לכך נברא מאור הגדול ומאור הקטן שהוא פני חמה ופני לבנה להאיר זה לזה, ואם יהי' כולם שוים בעושר א"כ מי יעשה חסד עם מי וכו', יעו"ש.
76
ע״זומעתה לפי זה מבואר ג"כ קושיא אחרת, למה לא נבראו כל בני אדם חכמים, שלא יצטרך ללמוד זה מזה. ולפי הנ"ל לא קשה מידי, דקשה עוד יותר קושיא גדולה מזה, למה על הרוב אנשי המונים הם עשירים והת"ח הם דלים ואביונים. ולדברינו אתי שפיר, שזהו תשובת הנ"ל, דא"כ חסד ואמת מן ינצ(ו)רוהו, ור"ל דק' ל"ל ואמת, דלפי הקושיא הי' ראוי להשיב רק חסד מן ינצרוהו. אלא דהמקשן הקשה חדא דשמעית מני' תרתי, למה אינם חכמים כולם בשוה ג"כ, כמו שהקשה על עשירים קשה ג"כ על חכמים שאינם בשוה. והשיבו חסד ואמת מן ינצ(ו)רוהו, כי התורה נק' אמת כמ"ש אמת קנה ואל תמכור (משלי כג, כג), ור"ל שהעשירים ישפיעו ויגמלו חסד לת"ח שהם דלים מעשירות, והת"ח ישפיעו תורה הנק' אמת לעשירים.
77
ע״חועל פי זה ביארתי פסוק (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים וגו'. כי המשפיע נקרא צדיק כנודע, עיין לעיל ותבין זה. וזש"ה (תהלים פה, יא) חס"ד ואמ"ת נפגשו צדק ושלום נשקו, והבן.
78
ע״טוז"ש בש"ס א"ב ג"ד, דקשיא לי' על הצירוף זה עם זה כנ"ל, לכך אמר אל"ף בי"ת, רומז שהחכם הנק' אלף כמ"ש (איוב לג, לג) ואאלפך חכמה, ישפיע למי שהוא במדריגת נקבה הנק' בית, שישפיע לו בינה שהיא נקבה ג"כ. גי"מל דל"ת, שהעשירים יגמלו חסד עם דלים שהם הת"ח, והוא קיום בריאת עולם שנבראו בצירוף זה, כדי ללמד שזהו קיום העולם, להשפיע זה לזה חכמה מי שיש לו חכמה, והעושר ישפיע מעושרו וכו'.
79
פ׳ועתה מצא מקום להקשות מאי טעמא פשוט כרעיה דגימל לגבי דל"ת, והוא, דכתב בספר מבחר פנינים (שער החכמה) שאל החכם איזה מובחר חכמה או עושר, והשיב החכמה עדיף שנאמר (משלי ג, טז) בשמאלו עושר וכבוד, א"ל א"כ מ"ט החכמים משכימים על פתחי נדיבים ולא הנדיבים על פתחי החכמים. והשיב, החכם יודע מעלת העושר, והעושר איש המוני אינו יודע מעלת החכמה וכו', יעו"ש. וזה ששאל מאי טעמא פשוט כרעיה דגימל לגבי דל"ת, וע"כ צ"ל כדי שיהי' הגומל חסד רודף אחר דלים, ובאמת מצינו איפכא כי תלמידי חכמים דלים רודפים אחר הגומל חסד, וכשאלת החכם הנ"ל.
80
פ״אוביארו ואמרו, שכן דר"כו של גומל חסד לרדוף אחר דלים, ר"ל ודאי שדרך היושר ראוי להיות כך, אלא שמחסרון ידיעה אינם עושים כך, שאינם יודעים מעלת הרודף אחר דלים לגמול חסד עמהם, כדאיתא בש"ס דב"ב (ט:) רודף צדקה וחסד ימצא חס"ד וח"יים (עי' משלי כא, כא), כל הרודף ליתן צדקה הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם מהוגנים כדי שימצא חיים ויקבל שכר, יעו"ש.
81
פ״בועכשיו שאל, ומאי טעמא פשוטה כרעיה דדלת לגבי גימל, ר"ל מאחר שאמרנו שצריך הגומל חסד לרדוף אחר דלים, ולשון רודף - שהנרדף בורח והוא רודף אחריו, והוא היפך משמעות דפשיט כרעי' דדלת לגבי גימל.
82
פ״גומשני, דלימציא ליה נפשיה. ר"ל דוקא ליה, לזה שיודע שרודף אחר דלים שרי לימצא נפשיה, מה שאין כן מאחרים שאינו יודע בהם אם נותנין לשם שמים, צריך להיות בורח מהם, וכמו שבארתי מזה דרוש בפני עצמו ביא[ו]ר ש"ס (ברכות י:) הרוצה להנות כאלישע רשאי ושלא ליהנות כשמואל רשאי, יעו"ש. וכ"כ בזוהר פ' ויקהל (קצה.), כי קודם שעשו העגל נאמר (שמות כה, ב) מאת כל איש תקחו, אפילו מערב רב, מה שאין כן אחר כך כתיב (שמות לה, ה) קחו מאתכם דוקא, יעו"ש. ולזה מיהדר אפיה דדלת מגימל, שלא יקבל ממנו ויהדר פניו ממנו מלקבל ממי שאינו מכירו.
83
פ״דוהתקנה כשזה יודע בעצמו שנותן לשם שמים, יתן בצנעא, שלא ידע מי הנותן, דלא מיכסף מניה, ר"ל שלא יתבייש זה הנותן כשלא ירצה לקבל בפניו, ואתי שפיר, והבן.
84
פ״האו י"ל שכן דרכו של גומל חסד לרדוף אחר דלים, שהם התלמידי חכמים דלים, שדרך היושר שישכים הנדיב על פתחי התלמידי חכמים דלים ללמוד תורה ומוסר. ומאי טעמא פשיט כרעיה דדלת לגבי גימל, מאי טעמא הת"ח דלים פושט כרעי' לגבי גימל ליקח ממנו, גם שאינו ר"ץ אחריו שיקבל ממנו.
85
פ״וומשני, דלימצא ליה נפשיה, דכתבתי ביאר הש"ס הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושלא ליהנות כשמואל וכו', וקשה וכו'. דכתב הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ה הי"א) בלבד שלא ישתומם, שע"י קבלתו ממנו יתקרב אליו ולימצא לי' נפשיה. וז"ש ויקחו לי (שמות כה, ב) דהל"ל ויתנו, ועוד מאי לי לשמי. לפי הנ"ל אתי שפיר, אם פשוט הת"ח כרעיה לקבל ממנו, שיתקרב אצלו ולימצא לי' נפשי' הנדיב. ומאי טעמא מיהדר אפיה שלא לקבל הימנו מיד. ומשני, דליתן ליה בצנעא, אם יתכוין לשם שמים יזהר ויתן בצנעא, ואם אינו מכוין לשם שמים רק לפרסם את עצמו לגומל חסד, אז יהדר אפי' ממנו, וק"ל.
86
פ״זוכמו שהוא בהשפעת ממון כך בהשפעת התורה, אם על ידי כך יתקרב אצלך אז יהי' פה פתוח, ואם לאו פה סתום.
87
פ״חאו י"ל, כאשר כתבתי בפ' עקב תשמעון וכו' (דברים ז, יב), שאם פה סתום, אז מסתמא כשאין משפיעין לך לדבר העת גורם לסתום פה, מה שאין כן בפה פתוח, בהיפך הוא עת לדבר, וק"ל.
88
פ״טועל ידי זה יוכל להתפרש סוגיא (עי' פסחים סו.) אם פה ס"ח דוחה שבת, שבשבת יש למעט הדיבור, מכל מקום כשיש עת רצון שהפה ס"ח, שהוא פה פתוח, דוחה שבת, וכל הסוגיא יעו"ש, והבן וק"ל.
89