תולדות יעקב יוסף, יתרוToldot Yaakov Yosef, Yitro

א׳וישמע יתרו (יח, א), מה שמועה שמע ובא קריע(ו)ת ים סוף ומלחמת עמלק (רש"י, זבחים קטז.). והוא תמוה, למה פרט אלו ב' דווקא מכל הנסים. ועוד מה יש יחוס לביאתו על ידי ב' דברים אלו דווקא. ועוד וכי התורה שנקרא תורת ה' תמימה הוא ספורי דברים, מה דהוי הוי.

ב׳ונ"ל, שהוא רמז מוסר לכל אדם ובכל זמן. דנודע שהאדם מורכב מחומר וצורה, שהיא הנשמה והגוף. והנה הנשמה תתלהב תמיד לידבק בקונה, רק סיבב החומר מפסיק הדביקות, ומתאווה גם לחומריים משגל ואכילה, שהיא גם כן צורך גבוה, לברר ניצוצין וכיוצא בזה, כי אם לזמנים ידועים יכול לגבור הצורה על החומר לידבק בו יתברך, בסוד והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), ונק' קטנות וגדלות, וכמו ששמעתי ממורי בזה, סוד הצימצום שהוא מני' ובי', וסוד ג' רישין (זח"ג רפח.), ודברי פי חכם חן.

ג׳ולפעמים מחמת עבירת האדם שנעשה מסך מבדיל בינו לבין קונו נוסף על הפסק המחיצה שמצד החומר, ונתגבר החומר על הצורה לבקש מותרות יתר על המדה ומשקל, שראוי לאדם להתקדש במותר לך, כמו שנאמר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני, ודרשו חז"ל (יבמות כ.) קדש עצמך במותר לך, ולמנוע מן היתרון שזהו נקרא יתרו.

ד׳והנה להסיר ב' מונעים הנ"ל הוא, א' קריעות ים סוף, וב' מלחמת עמלק - ויחלוש יהושיע וגו' (שמות יז, יג).

ה׳והוא, דכתב בספר עללות אפרים דף ל"ג (מאמר קיז) ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן (שמות מ, לה), דהיינו ששכן על משה עב וחשכת חומרו, שהי' חומרו מסך מבדיל בינו לבין אור שכלו, עד ויקרא אל משה שעשה לו דרך ומסלול לבוא בסוד ה'. כמו כן בים סוף קרע להם ים החכמה ועשה להם דרך ומסלול, ונפתחו להם צינור[ו]ת החכמה וכו' עד שנקרעו כל מימות שבעולם (מכילתא בשלח), כל ז' חכמות וכו', יעו"ש.

ו׳והנה על ידי אור החכמה תוכל הנשמה לידבק בקונה, אחר שנעשה דרך ומסלול האמור, אך כאשר חנו ברפידים (שמות יז, א) שריפו ידים מדברי תורה (עי' סנהדרין קו.), אז ויבא עמלק (שם יז, ח) שהוא היצר הרע, כמ"ש האלשיך (שמות יז, יד) טעם מלחמה מדור דור, שהוא היצר הרע שהוא הכרחי מצד הבחירה כמו היצר טוב יעו"ש. ונסתם הדרך ומסלול הנ"ל, וכאשר יחל[ו]ש יהוש(י)ע את עמלק חזר ונכנע החומר אל הצורה. ובזה יובן, וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, וק"ל.

ז׳ועל פי זה נבאר מכות חשך למצרים, ולישראל אור (שמות י, כב-כג). גם להבין מה זה שאמר (שמות יא, ז) לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. מהיכי תיתי שיחרוץ.

ח׳ונ"ל כי חשכת חומר הי' מסך מבדיל בינו לבין אור שכלו, וזהו גלות מצרים ממש, שהיה חשך אפלה שלשת ימים, לכל ג' סוגי המין, כמ"ש בזוהר וירא (קכ.) (ויהי) ביום השלישי (בראשית כב, ד), זה יעקב, שהוא ימין ושמאל ואמצע, ולא ראו איש את אחיו, שמצד מסך חשך ואפלה לא ראו והשגיחו איש את אחיו, היפך מה שצריך לראות את אחיו מצד ערבות ולהוכיחו, ולכך לא קמו איש מתחתיו לעלות ממדריגה למדריגה, כי דרך כסיל ישר בעיניו, וחכמים בעיניהם, מה שאין כן לכל אשר בשם ישראל יכונה הי' אור במושבותם, גם שלא יוכל לעלות ממדריגה למדריגה והוא יושב במדריגה א', מכל מקום אור לו, שיודע ורואה נגעי עצמו וחסרונו ומצפה לישועה, והוא תועלת גדול לעצמו כנודע, היפך מי שאינו מכיר את עצמו, כמו שצוה חכם אחד לבנו שלא ידבק לאדם כי אם מי שמכיר ערך עצמו, יעו"ש.

ט׳וזהו ענין רשעי ישראל שמתו בג' ימי אפילה (שמ"ר יד, ג), שגם עתה מתים ויורדין למדריגה תחתונה הנק' מיתה, מחמת חשך ואפילה הנ"ל, שאינו מכיר ערכו מחמת היצר הרע האומר שלום לך. מה שאין כן ישראל שיצאו מגלות הנ"ל לא יחרץ כלב לשונו, שכבר ניצל ממנו, כמ"ש (תהלים כב, כא) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, שהוא עמלק, שהי' אז ביט[ו]ל הקליפות בליל יציאת מצרים, שאומרין הלל גמור, וכמ"ש בכתבים וק"ל.

י׳ובזה תבין וישמע יתרו, ששמע והבין כי הוא בחינת יתרו, לבקש יתרון, והרגיש חסרונו, לכך בא ונכנע למשה בחינת הדעת, כי בלא דעת נפש לא טוב (משלי יט, ב), מה שאין כן כשיש לו דעת טובה נפשו, וק"ל.

י״א•

י״בבפסוק וישמע יתרו את כל אשר עשה אלדים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים (יח, א). וי"ל מה זה ספורי התורה לאיזה צורך. עוד כפל הדברים. ובתחלה אלדי' ואחר כך הוי'.

י״גואגב נבאר פסוק שאחר זה (יח, יא) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל [ה]אלדי' כי בדבר אשר זדו. וי"ל שהעיקר חסר מהספר, ותרגום אתי שפיר. ועוד, וכי זה גדולתו שהוא גדול מכל אלדי', וכמו שהקשו בזוהר משפטים (צה:) בפסוק (ירמי' י, ז) בכל חכמי [הגוים] ובכל מלכותם מאין כמוך וכו', יעו"ש.

י״דהגם דקושיא א' לבד אפשר לתרץ, שאינו חסר מהספר, בש"ס דראש השנה פרק קמא (יז:) רמי, כתיב (תהלים סב, יג) ולך ה' החסד, וכתיב (שם) כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. ומשני בתחלה וכו'. ומה שהקשיתי בזה עיין ביא[ו]רו במקום אחר, והאלשיך פ' שמיני ביאר שזה חסדו ית' לפרוע מדה כנגד מדה, שעל ידי כן יפשפש וימצא מאשר חטא על הנפש ושב ורפא לו, מה שאין כן בלאו הכי הי' אומר מקרי הוא, וגם הוא יתברך ילך עמו בחמת קרי [וכמ"ש הרמב"ם מזה (הל' תענית פ"א ה"ג) יעו"ש], וז"ש ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, יעו"ש.

ט״וובזה יובן, עתה ידעתי, כי זה גדולתו יתברך הוי' מצד הרחמים, וז"ש כי גדול ה' מכל אלדי', ר"ל מצד האלדי' שהוא נפרע מהאדם, מזה נודע רחמנותו כי גדול ה' שהוא רחמים, והיינו בדבר אשר זדו, שנפרע מהם בדבר אשר זדו, מדה כנגד מדה, אם כן מבואר בפסוק הכל ואינו חסר כלום, וק"ל.

ט״זאך לבאר גם קושיא ב', נ"ל דכתב בעקידה פ' שמיני וכו' (שער נט), כי יש ג' מיני הנהגה, טבעיות והשגחיית ומשותפת, וכל אחת תשמש לפי הדרגת המקבל, כי הנה הטבע נתייחד לכללות ההמון, אמנם ההשגחה המוחלטת לשרידים אשר ה' קורא, אמנם המשותפת לבינונים ואשר נמצא במעשיהם צד שיתוף גם כן וכו', יעו"ש. ולי נראה שהוא סוד ב' מיני זווגים שמכוונים בשמע ישראל מבואר בכתבי האר"י ז"ל, א' זווג חיצונית, חיות העולמות, שאינו תלוי במעשה התחתונים, שהוא גם לכללות ההמון שאינם מכשירים מעשיהם, והוא תדיר. ב' זווג פנימיות העולמות, להוליד נשמות, הוא תלוי במעשי התחתונים, ואינו תדיר וכו', והוא לשרידים אשר ה' קורא, ולפעמים ימצא משותף. והוא סוד ג' ספרים, וג' קוין, והבן. והנה סוד זווג חיצונית הוא אלדי', ופנימי הוא שם הוי'.

י״זובזה יובן וישמע יתרו, ר"ל שהבין ג' מיני הנהגה שבעולם, א' את כל אשר עשה אלדי' למשה ולישראל עמו, ר"ל עמו של משה הם ערב רב, וכמו שנאמר (שמות לב, ז) כי שחת עמך וגו', ולהם הנהגה על פי הטבע גימטריא אלדי'. ולשרידים אשר ה' קורא הנהגה היא בהשגחה ממנו יתברך, וז"ש כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. וממילא בין ב' הנהגות אלו יש משותפת גם כן, ואתי שפיר.

י״חועוד לימד דעת העם, שילכו בהדרגה, תחלה בטבע, כי אז הוא בסוד אלדי' שהוא קטנות, שצריך לסיגופים והתבודד[ו]ת, ואחר כך למעלה מהטבע בסוד גדלות שהוא הוי', וז"ש עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלדי' והבן כי בא הגדלות מכל אלדי' שהוא הקטנות שהי' תחלה, וז"ש אשר עשה אלדי' למשה ולישראל עמו הוא השיעבוד, ומה שהי' בורח, והוא מצד קטנות אלדי', ואחר כך בא גדלות כי הוציא ה' וגו'.

י״טוכמו שהוא בכלל, כך הוא בפרטות אדם א' שרוצה להתקרב לעבודתו יתברך, הוא ככל חוקת הפסח (במדבר ט, יב), שפסח תחלה, ואחר כך חזר למדריגה, בסוד הספירה, על פי הטבע, עד חג השבועות שבא סוד הגדלות, והבן.

כ׳ועל פי זה נבאר ש"ס דסוטה (יג.), חכם לב יקח מצות (משלי י, ח) זה משה, שכל ישראל עסקו בביזה וכו'. וי"ל הא גם ישראל עשו מצות ה', שנאמר (שמות יא, ב) דבר נא באזני העם וישאלו וגו'. ועוד מאי מצו"ת לשון רבים.

כ״אונ"ל דזכרנו דיש ב' מיני זווגים, א' תדיר, תרין ריעין דלא מתפרשין, ומשם נק' משה רעיא מהימנא, ומשם הם המצוות מעשיות. זיווג ב' שאינו תדיר, והוא בסוד הדיבור תורה ותפלה.

כ״בובזה יובן, כי חכם לב הוא או"א, תרין ריעין, משם יקח וימשוך מצו"ת זה משה שהי' שרשו משם, ומצדו עסקו ישראל בביזה מצות מעשיות, וז"ש גם האיש משה גדול מאוד בעיני וגו' (שמות יא, ג), והבין.

כ״גובזה תבין מ"ש שנתעסק בעצמות יוסף, כי עור ובשר וגידים ועצמות הוא חיצוניות, ונר"ן הוא פנימי', וז"ש (שמות יג, ג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ואתי שפיר, והבן.

כ״ד•

כ״הבפסוק עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלדים כי בדבר אשר זדו עליהם (יח, יא). והוא תמוה מה ענין זה לזה. ונ"ל, דכתב האלשיך בפ' שמיני (ויקרא ט, א) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב, יג), שזהו חסד ה' שמענש מדה כנגד מדה, שאז יודע וישוב בתשובה וכו', יעו"ש.

כ״ווז"ש עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלדים, ר"ל גם בעת העונש שמכונה למדת הדין הנקרא אלדים, יש בתוכו חסד גדול המכונה לשם ה', וז"ש כי גדול ה' מכל אלדים - היוצא מאלדים, והוא כי בדבר אשר זדו נענשו מדה כנגד מדה, ויתנו לב לשוב.

כ״זובזה יובן פירוש רש"י (יח, א) מה שמועה שמע ובא, שראה שהש"י רוצה בתשובת רחוקים. והוא, בקריעת ים סוף נשאר פרעה למען ספר שמו בכל הארץ. ובמלחמת עמלק, כי יד על כס יה (שמות יז, טז) שאין השם שלם עד שיתמו החוטאים, אם כן לכך נכנע יתרו. ובאמת עשה פעולה גדולה, שבא ואמר עתה ידעתי, ונכנע שמאל בימין, אז נתנה תורה, כמ"ש בזוהר (יתרו סז.:), וק"ל.

כ״ח•

כ״טבפסוק הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (יט, ט). והספיקות רבו, א' דכבר האמינו קודם לזה, כמ"ש (שמות ד, לא) ויאמן העם. הגם דהרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ח ה"א) ביאר זה יעו"ש. ועוד מאי לשון וגם וגו'.

ל׳ולדברינו הנ"ל אתי שפיר, דהא קשה איך אמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן, הא אדרבא עב הענן הוא מסך מבדיל, וכנ"ל דהוצרך לעשות דרך ומסלול, ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד לפי ששכן עליו הענן. אך דזה אינו, דשם הי' הדיבור למשה לבד, הי' אפשר כך, מה שאין כן במתן תורה הוצרך להתגלות גם לכל המוני עם, לכך הוצרך לירד בעב הענן שהיא מדריגת המוני עם, כדי שישמעו העם כשיהי' בבחינתם, כדי שיתחברו עמו, והתועלת אחר כך כשיחזור משה למדריגתו עליונה, אז כשנתחברו כבר עמו גם הם יעלו עמו על ידי שיאמינו בו לעולם, כי האמנה הוא דביקות כנודע, וז"ש וג"ם ב"ך יאמ"ינו לעולם, וק"ל.

ל״א•

ל״בבפסוק עתה ידעתי כי גדול וגו' כי בדבר אשר זדו (יח, יא). וי"ל למה לא סיים הפסוק בדבר אשר זדו כמו התרגום. וגם למה על ידי בדבר אשר זדו מזה מוכח כי גדול ה' וכו'. וגם שנעשה יחוד גדול כמ"ש בזוהר (יתרו סז:).

ל״גהביאור, כי קושית הפילוסופים מי שברא אור לא ברא חשך, כי לא יתכן שיהי' יתברך בעל שינוי רצון מפעולת הטוב לפועל רע. אבל באמת מבואר ליחידי סגולה, הוא יתברך תכלית הפשיטות, והשינוי מצד המקבלים, כמבואר בפסוק (תהלים עז, יא) ואומר חלותי היא שנות ימין עליון וכו'. וזה נתברר ליתרו מכללות האומה מצרים, וגם מפרט איוב, כמ"ש האלשיך בפ' התורה ונתן לך רחמים ורחמ(י)ך, ובמשלי (כא, ל) פירש וכו', ושניהם בקנה א' עולה, כי בהתעורר[ו]ת מעשה התחתונים נתעורר כך למעלה, דלכך נקרא מדות, באותה מדה שמעורר האדם במעשיו אותה מדה נתעורר למעלה להשפיע בו, ולכך איוב שיעץ ליקח מישראל כל אשר להם גם הוא ניד[ו]ן בזה גם כן, בכל אשר לו רק נפשו שמור (עי' איוב ב, ו), וכמ"ש בזוהר שמות (לג.), במצרים בדבר אשר זדו נתעורר אותה מדה עליהם, ואם כן השינוי הוא מצד המקבלים.

ל״דוז"ש עתה ידעתי כי גדול ה' וגו', מצד אחדותו שאין בו שינוי רצון, וזה נודע מכל אל"דים מכל מיני מדת הדין, שכל אחד נידון באותו מדה שמעורר, כי בדבר אשר זדו וגו', אבל למעלה אין שינוי רק הכל אחדות גמור, והבן.

ל״ה•

ל״וכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות יסודי התורה (ה"א), והיא מצוה אנכי י"י אלהיך (כ, ב) שכתב וזה לשונו: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא וכו', עד וידיעת דבר זה הוא מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלדיך וכו', יעו"ש.

ל״זובפרק ב' שם, וז"ל: האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלדיך, ונאמר (שם ו, יג) את ה' אלדיך תירא. והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים וכו', יעו"ש. וכתב המפרש להרמב"ם וז"ל: ולא ניתנו כל המצות אלא כדי שנגיע בהם לזו המדריגה, שנאמר (דברים ל, יט-כ) ובחרת בחיים למען תחי' [כו'] לאהבה את ה', עכ"ל.

ל״חלכך אמרתי לבאר מצוה זו אנכי ה' אלדיך. גם מצוה השייך לה את ה' אלדיך תירא, וכל הנזכר בפסוק זה.

ל״טוכדי לבאר מצוה זו ראשונה, צריך לעורר בזה, מה שכתב הרמב"ם בספר י"ד שרשים, וז"ל: מצוה א' הוא אשר צונו בהאמנות אלדות, שנאמין שיש עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים, והוא אמרו אנכי ה' אלדיך, ובסוף מכות (כג:) אמרו תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני מאי קראה תורה צוה לנו משה, ר"ל מנין תו"רה, והקשו על זה ואמרו תורה גימטריא תרי"א, והשיבו אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו. הנה נתבאר לך שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצות, עכ"ל. והרמב"ן (שם) השיגו בזה וז"ל: ראיתי לבעל הלכות גדולות שלא מנה אותה מצוה מכלל תרי"ג מצות, והנראה מדעתו שאין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו יתברך שגזר עלינו, או מנענו שלא נעשה, אבל האמונה במציא[ו]תו יתברך הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות, לא ימנה בחשבונן וכו', יעו"ש שהאריך.

מ׳וכדי להבין טעם פלוגתתן, נציע לפניך דברי הש"ס הנ"ל, דרש רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני, שס"ה לאוין כמנין ימות החמה, רמ"ח עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא מאי קראה, תורה צוה לנו משה וכו' (דברים לג, ד). בא דוד והעמידן על י"א, מי יגור באהליך וכו' (תהילים ט״ו:א׳), בא מיכה והעמידן על ג' וכו' (מיכה ו, ח), עד בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחי', ע"כ. והקושיא מפורסמת בזה, וכי באו לבטל המצות. והרב הרמ"ה ז"ל כתב שם לפי דרכו, יעו"ש, ומהרש"א האריך בזה גם כן שם.

מ״אונראה לי ביא[ו]ר קושיא זו, אחר שתבין במה פליגי הרמב"ם והרמב"ן ובה"ג הנ"ל אם אנכי הוא במנין המצות הנ"ל או לאו. כי לכאורה משמעות הש"ס כדברי הרמב"ם, כי אנכי ולא יהיה לך ב' מצות אלו השלימו למנין תו"רה שצוה לנו משה ונעשה תרי"ג, מה שאין כן להרמב"ן ובה"ג דס"ל לא יהי' לך וגו' יש בו ב' מצות, אם כן למה הזכיר הש"ס הנ"ל אנכי כלל, במה שאמר אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו.

מ״בונראה דהרמב"ם והרמב"ן פליגי בפלוגתא דתנאי בסנהדרין דף קי"א (ע"א), לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה, יד), אמר ריש לקיש אפילו משייר חק אחד נידון בגיהנם, ורבי יוחנן אמר אפילו לא עשה אלא חק א' ניצול מגיהנם. ובודאי קשה איך מרחקי פלוגתתן כרחוק מזרח ממערב, דמר סבירא לי' אפילו משייר רק מצוה א' מתרי"ג מצות נידון בגיהנם, ומר סבירא לי' אפילו לא קיים אלא מצוה אחת ניצול מגיהנם.

מ״גונראה לי כי טעם פלוגתתן יהיה בזה, אם אנכי ה' אלהיך ממנין תרי"ג מצות או לאו. דאיכא למימר ב' טעמים מה שאמר הקדוש ברוך הוא רק אנכי ולא יהיה לך, ותו לא מידי, טעם א', י"ל כמ"ש הרמב"ם במשנה דסוף מכות (פ"ג מט"ז), אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. וכתב וז"ל: כשיקיים האדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי והגון, ולא שיתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, רק שיעשה מאהבה, הנה זכה בה לחיי עולם הבא, וז"ש רבי חנניא, כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחד מהן על מתכונתה ושלמותה, ובזה זוכה לחיי עולם הבא. ולכאורה קשה מנ"ל להרמב"ם זה, דהא תרי"ג מצות נצטו' כל אחד מישראל לקיימן, ומנא לי' דסגי באחד.

מ״דונראה לי דיצא להרמב"ם זה, מדמצינו שלא אמר רק מצות עשה א' במפורש, אנכי ה' אלהיך, והיינו לכוונה זו, דגם בקיים מצוה אחד כראוי סגיא. ובאמת יש סברה ברורה לזה על פי החקירה שכתבו הראשונים בראוי לידע סוד אחדותו יתברך, כי בכל מקום שאני תופס ואוחז בקצה וחלק מחלק האחדות הרי אני תופס כולו, וכן שמעתי ממורי, והבן. והנה מאחר שהתורה והמצות נאצלו מעצמותו יתברך שהוא אחדות האמיתי, אם כן כשמקיים מצוה אחת על מכונה ובאהבה שהוא הדביקות בו, ותפס במצוה זו חלק האחדות, אם כן כולו בידו, כאלו קיים כל המצות שהם כללות אחדותו, פרצוף שלם כבי"כול. וכן כתב בזוהר נשא דף קך"ד (ע"א) דמקיים מצוה א' על מתכונתו סגי. וכיון הרמב"ם לדעת חכמי האמת ברוח קדשו, גם שלא ראה חכמה זו כשכתב ספרו הנ"ל כנודע.

מ״האך דכל זה אתי שפיר לשיטת הרמב"ם דסבירא לי' אנכי הוא מתרי"ג מצות, אז י"ל כנ"ל, שהי' לכוונה זו להודיענו אהבתו כי בא' מתרי"ג גם כן זוכה לחיי עולם הבא, וכמאמר רבי חנניא ה' חפץ למען צדקו, וכהרמב"ם. מה שאין כן להרב בעל הלכות גדולות, דלא נכנס זה במנין המצות כלל, הדרינן אסברא קמייתא כי תרי"ג מצות נצטוו וצריך לקיים כולן בכלל, ומהיכי תיתי לומר דסגי במצוה א' אחר דאין לנו רמז מזה. ובזה פליגי רבי יוחנן וריש לקיש, דרבי יוחנן סבירא לי' דסגי באחד, כי אנכי במנין, וריש לקיש סבירא לי' דאינו במנין, וכו'.

מ״ואיברא דיש עוד טעם לומר למה פתח באנכי, ובזה יבואר קושיא הנ"ל, איך בא חבקוק והעמידן על אחת. דכתב מוהרש"א שם, כי ריבוי תרי"ג מצות הוא מצד המקבל, אבל מצד הנותן שהוא הש"י אינם רק כמצוה א'. וז"ש במדרש (במ"ר יא, ז) כי כולם בדיבור אחד נאמרו, מה שאי אפשר לבשר ודם וכו', כי הוא אחד ומצותיו א', ולהורות זה אמר אנכי שהיא אמונת היחוד, והפוכם שהוא לא יהי' לך אלדים אחרים על פני, שלא לשתף שם שמים וכו', וכמ"ש רבינו [סעדי'] כי כל מצות התורה נכללו בי' הדברות וכו', ושוב כלל הכל במצות אמונה שהוא שורש ומקור לכל, שהוא אנכי וכו' עד אמר רבי חייא מנין שהקדוש ברוך הוא לבן של ישראל שנאמר (תהלים עג, כו) צור לבבי, הכוונה כמו הלב חיות כל האיברים כך מצות האמונה מקור ושורש לכל רמ"ח מצות עשה, והיא מצות עשה אנכי וגו', יעו"ש.

מ״זומעתה לפי' זה י"ל דלא פליגי רבי יוחנן וריש לקיש, בוודאי במקיים שורש האמונה שהיא מצוה א' סגי לכולי עלמא, בין לר' יוחנן בין לריש לקיש. דגם ריש לקיש מודה דהוא כולל כל רמ"ח מצות, רק ריש לקיש סבירא לי' דלא נכלל זה במצות, דהוא השורש לכולם וממנו יוצאין המצות, וכאשר פסק בה"ג דאין אנכי ממנין המצות, ואם כן לא איירי ריש לקיש בזה, לכך סבירא לי' דצריך לקיים כולם. מה שאין כן רבי יוחנן סבירא לי' שנכנס במנין תרי"ג מצות, וזוכה על ידי מצות אמונה לבד לחיי עולם הבא שהוא לב של כל המצות, וכך סבירא לי' להרמב"ם דנכנס במנין תרי"ג.

מ״חומעתה לא מוכח סברת הרמב"ם דמקיים א' מתרי"ג מצות סגי, דלמא לא, וכי תימא הא הקדוש ברוך הוא גם כן לא אמר רק מצוה א', זה אינו, דשאני מצוה זו שבו כלול הכל, כי אנכי הוא אמונת יחודו שבו נכלל הכל ונקרא לב כנ"ל, מה שאין כן באחת משאר מצות לא מוכח דסגי במצוה א'. וכל זה לטעם ב' שזכרתי, מה שאין כן לטעם א' דאמר הקדוש ברוך הוא אנכי למצות עשה בעלמא, שפיר מוכח במקיים מצוה א' סגי.

מ״טאמנם כשתדקדק לשון הרמב"ם במה שכתב שיעשה מאהבה וכו', אז תראה בעין עיונך כי אמונה היא האהבה שהוא שורש הכל. ומעתה לא נפלאת ממך להבין איך יש מקום לדבק את נפשו בשרשו על ידי אמונה, ואז במצוה א' שיש בו אמונה ואהבה זוכה על ידה לחיי עולם הבא.

נ׳וכדי לבאר לך הענין, נראה לבאר מצוה (דברים י, כ) את ה' אלדיך תירא. מצוה ואותו תעבוד [זו תפלה] (ספרי עקב ה, תענית ב.). מצוה ובו תדבק [הדבק בת"ח]. מצוה, ובשמו תשבע.

נ״אהנה אלו ד' מצות שזכרן בהמשך זה אחר זה בפסוק א', ולכאורה קשה מה ענין זה לזה. אבל אחר הביאור תבין כי אלו ד' מצות הם כללות כל תרי"ג מצות, והם רמוזין בד' אותיות השם המיוחד, ושרשו א'. ושפיר יבואר ש"ס הנ"ל בא חבקוק והעמידן על א' וצדיק באמונתו יחי', וגם אינו סותר לאלו הקודמין, בא דוד והעמידן על י"א, בא מיכה והעמידו על ג' וכו', יעו"ש.

נ״בוכדי לבאר אלו ד' מצות, נראה לעורר הספיקות שבזה, והוא כי הרב בעל הלכות גדולות (הקדמה מ"ע קנד) מנה יראת חכמים למצות עשה, [כי] כך דרשו הש"ס את ה' אלדיך תירא, לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב:, ב"ק מא:). אבל הרמב"ם בספרו י"ד שרשים שרש ב' כתב וזה לשונו: ובשורש זה נשתבשו בו זולתינו, ולכן מנה יראת חכמים למצות עשה, והוא מאמר רבי עקיבא את ה' אלדיך תירא לרבות תלמידי חכמים, חשב כי הנלמד מי"ג מדות הוא מן הכלל הנזכר. ואם הענין כן, למה לא מנה כבוד אשת האב דנלמד גם כן מן כבד את אביך (כתובות קג.) למצוה בפני עצמו, וכן בעל האם וכו', עכ"ל. והרמב"ן החזיק סברת בה"ג, והגאון מו' יצחק דוליאו"ן החזיק סברת הרמב"ם, יעו"ש.

נ״גובמצות תפלה שכתב הרמב"ם (סה"מ מצוה ה) שהוא מצות עשה דאורייתא, השיגו הרמב"ן (שם), דמפורש בש"ס בפרק ג' דברכות (כא.) לענין בעל קרי דקורא קריאת שמע שהוא דאורייתא, ואינו מתפלל דתפלה דרבנן, וכן בסוכה וכו' (לח.). ומה שאמרו בספרי (עקב ה) ולעבדו זו תפלה, וגם דרשו (שם ראה לג) ואותו תעבודו (דברים יג, ה), עבדו בתורתו עבדו במקדשו וכו', אסמכתא בעלמא היא, או במקדשו היא עבודת הקרבנות וכו'. ואם יהי' בתפלה עיקר מן התורה, נאמר שהוא מצוה לעת הצרה ר"ל, וכמ"ש (במדבר י, ט) וכי תבואו מלחמה וגו', שנאמין שהוא יתברך שומע ומציל, עכ"ל. והרב בעל כסף משנה, ומגדל עוז בספר אהבה הלכות תפלה פ"א הרגישו בזה, ואמרו משמעות הש"ס דתפלה דרבנן, וכמ"ש תפלות כנגד תמידין תקנום (ברכות כו:), היינו שאין זמנו מן התורה קבוע רק רבנן תקנום, אבל שורש התפלה, שיתפלל על כל פנים בכל יום באיזה נוסח שירצה, דאורייתא הוא, יעו"ש.

נ״דובמצוה בשמו תשבע, כתב הרמב"ם בהלכות שבועות פי"א (ה"א) שהיא מצות עשה וז"ל: כמו שהשבועה שאין צורך אלי' מזהיר ממנה, והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך מצוה בה שנאמר ובשמו תשבע, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא וכו', עכ"ל. והראב"ד השיגו וכו' וז"ל: א"א אינה מן המנין אלא בא להזהיר שלא ישבע באל אחר וכו'. וכן הרמב"ן השיגו בשרשים הנ"ל (סה"מ מצוה ז), שאינו ממנין המצות רק להזהיר על השיתוף, וכמ"ש הרמב"ם עצמו שם, הנשבע במשה רבינו שהש"י שלחו, אבל המאמין בו שהוא אמית(י)ת עצם הרי זה שיתף וכו'. גם הרב המזרחי השיגו בזה בפרשת ואתחנן (דברים ו, יג), יעו"ש.

נ״הוכדי לבאר כל א' מן ד' מצות הנ"ל כל אחד בפני עצמו, ואחר כך יחוברו יחד ד' הנ"ל. ואען ואומר דפלוגתא זו דפליגי הרב בעל הלכות והרמב"ם אי נמנה יראת חכמים למצוה בפני עצמו. זה נמשך אחר הפלוגתא דפליגי באנכי י"י הנ"ל.

נ״וותחלה נדקדק בפסוק, ל"ל תואר ב' שמות יחד, ה' אלדיך. ב' דהל"ל את ה' אלדיך ירא, כמ"ש (קהלת יב, יג) את האלדים ירא, ומאי לשון תירא. ג' באיזה סברא פליגי בה"ג והרמב"ם.

נ״זוי"ל דקושיא חדא יבואר באידך, על ידי קושיא ג'. והוא דמצינו להרמב"ם אפילו דבר שהוא דאורייתא רק שאינו מפורש מפי הקדוש ברוך הוא, רק למשה בסיני נאמרה בגזרה שוה או הלכה, אינו נכנס במנין תרי"ג מצות. דכתב (הל' אישות פ"א ה"ב) האשה נקנית בג' דרכים בכסף ושטר וביאה וכו', שטר וביאה מדאורייתא וכסף מדברי סופרים. והקשו עליו רבים וכן שלימים, הא בש"ס (קדושין ב.) משמע דהוא דאורייתא, דפריך, בכסף מנא לן, ומשני גמר קיחה קיחה. וכן כתבו החכמים שבדורו להרמב"ם עצמו מנא לי' זאת, הא כולהו ילפינ(י)ן להו מן התורה. והשיב להם, כבר בארתי בספרי י"ד שרשים (שורש ב), שאפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני, מדברי סופרים קרינן לי'. ואין שום דבר שהוא מהתורה, רק מה שהוא מפורש בתורה וכו', יעו"ש. ולכך סבירא לי' דלא נכנס במנין רק המפורש בתורה, והרמב"ן השיגו שם (שורש ב [ה]) וכו'.

נ״חוהנה יש להבין, הא כל תרי"ג מצות משה אמרן כמו שדרשו חז"ל (מכות כג:), רק שנים אמר הקדוש ברוך הוא במפורש, וסך תרי"א מצות אמרן משה, כמ"ש (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה. ואם כן הוא הדין כשנאמרו למשה בסיני מפי הקדוש ברוך הוא, גם שלא נזכר במפורש בתורה רק בגזרה שוה או הלכה מפי הגבורה, מ"ט לא יכנס במנין המצות ושיקרא דאורייתא.

נ״טונראה לי, דהרמב"ם לשיטתו אזיל, דסבירא לי' דמצוה א' שאמר הקדוש ברוך הוא אנכי ה' אלדיך, בו הי' כלולין אפילו בדיבור א' כל המצות, מה שאי אפשר לאזן לשמוע, ואתי משה רבינו ופירשן בפרטות כל דיבור בפני עצמו לישראל, וכתבם בתורה כל א' על מקומו. מה שאין כן בה"ג אזיל לשיטתי' כי אנכי אינו במנין המצות, רק לא יהי' לך אלדים אחרים על פני הם ב' מצות, ואינו ענין לכלול המצות עשה במצות לא תעשה, רק משה אמרן מפי הגבורה. ולכך הוא הדין כל מצות שנאמרו למשה מפי הגבורה בגזרה שוה או מי"ג מדות, ג"כ נכנס במנין. וגם מה שדרשו חכמים אחר כך בי"ג מדות, כמו רבי עקיבא שדרש את ה' אלדיך תירא לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב:, ב"ק מא:), גם כן נכנס במנין תרי"ג.

ס׳כך נראה לי על פי פשט. אבל אי דייקת צחות לשון בה"ג, תראה דגם הרב בעל הלכות נתכוין למ"ש הרמב"ם במצוה זו, ושוב לא קשה מידי מן כבד את אביך שהקשה עליו הרמב"ם.

ס״אוהוא, דזכרנו לעיל מאמר של רבי שמלאי, תרי"א מצות צוה לנו משה, וב' מצות נאמרה מפי הגבורה, והם א' מצות עשה הרומז בשם הוי', וב' מצות ל"ת הרמוז בשם אלדים, כאשר נבאר טעמן אחר כך, וז"ש אנכי ה' אלדיך, כי אחת דבר אלדי' שתים זו שמעתי, כי אלדי' קאי על לא תעשה שאמר אחר כך - לא יהיה לך אלדי' אחרים על פני.

ס״בוהנה אותיות תי"רא הוא אותיות תרי"א, וגם אותיות ירא"ת. ובזה יובן שאמר את ה' אלדיך תירא, שהוא ירא"ת חכמים שכתב בה"ג, ור"ל כי בא להודיעני כי רק שתי מצות שמענו מפי הגבורה והוא נרמז בתואר ה' אלדיך כנ"ל, אבל סך מצות גימטריא ירא"ת הוא מדרש חכמ"ים, וז"ש שרימז בעל הלכות גדולות יראת חכמים על כלל המצות. והרמב"ם סבר כנ"ל והשיג עליו, וז"א. ובאמת נמשך גם כן ממילא לירא מת"ח אחר שהם עיקר התורה והמצות, והבן.

ס״גומאמר הש"ס גם כן יש לפרש במ"ש לרבות תלמידי חכמים, כי שורש ל' הוא ג' במ"ק כנודע, ואם כן הוא גם כן תרי"א שנמסר לת"ח לדרוש, ולכך מהם יש לירא, וק"ל.

ס״דאיברא נראה דגם הרמב"ם לא פליג על בה"ג בגוף המצוה, ולומר שאין זה מצוה יראת חכמים, ח"ו מלומר זה, רק סבירא ליה שאין צורך לייחד על זה מצוה בפני עצמו, רק הוא נכלל בכלל יראת הש"י, ויוצא לן מזה דבר חדש, והיא, דקשיא לן במה שאמרו חז"ל ובו תדבק, הדבק בת"ח, דלכאורה הוציאו הדבר מפשוטו, דהמצוה שידבק בו יתברך דוקא, ורז"ל אמרו הדבק בתלמידי חכמים. ועוד לרבי עקיבא ואינך דדרשו את ה' אלדיך לרבות תלמידי חכמים, ומאי טעמא לא דרשו הכי ואהבת את ה' אלדיך (דברים ו, ה) לרבות תלמידי חכמים. הגם דראיתי בשל"ה בשער האותיות (אות ב בהג"ה) דרש כך גם כן יעו"ש. אבל קשה על הש"ס דלא דרשי כך.

ס״הונראה לי דקושיא חדא יבואר באידך, ואתי הרמב"ם ללמדינו שאין לך דבר בעולם נפרד ממנו יתברך, הן אהבתו ויראתו וכיוצא בזה. והוא דקבלתי מפי חכמים וסופרים, דבר גדול נמצא בעולם, והוא ענין יראה ואהבה שנמצא בכל העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, ובכל המדריגות שבעולם נמצא דבר זה, והוא נתחיל מפחותים שבנבראים, כי העכבור יש לה יראה מהחתול, והחתול יש לה יראה מהכלב, וכן הגדי מן הזאב, והזאב מן הארי, ושאר הדורסים שבחיות, וכן בעופות. וכן בבני אדם אימת חלש מהגבור, ומוראה של מלכות על כל הנבראים שבבני אדם, עד למעלה למעלה שהוא שורש כל היראה, דאמרינן מה ה' אלדיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלדיך (דברים י, יב). ופריך בש"ס (ברכות לג:) וכי יראה מלתא זוטרתי היא, הא אמרינן אין להקדוש ברוך הוא בעולם וכו' שנאמר יראת ה' (ישעיה לג, ו), ומשני, אין לגבי משה (ברכות לג:). ורבו המפרשים בזה להקשות, הא זה נאמר לישראל ואינו זוטרתי.

ס״וונראה דמה שאמר כי אם ליראה את ה' אלדיך, אינו משום דיראה מלתא זוטרתי, רק לפי שיש הרבה מיני יראה, וראוי לאדם המשכיל שיבחור ביראה א', במעט ולא במרובה, וכמ"ש בחוה"ל (שער יחוד המעשה פ"ד) כי עבודת החנוף הוא הרבה, מה שאין כן החכם אינו עובד אלא אחד. וה"נ כך, כי כבר הזהיר הכתוב (תהלים לב, ט) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן, וכתבתי שם כי יש ג' מדריגות במין בני אדם וכו'. ונזכיר כאן הבינוני, כי אדם הוא עולם קטן, וכאשר כתבתי במשנה דע מה למעלה ממך (אבות פ"ב מ"א), ר"ל כי נודע מהענין שלמטה מה שיש למעלה, והוא ממך, כי לפעמים נופל על האדם איזה יראה מהשררה, או מבני אדם הרעים ולסטים, יראה להדביק נפשו בשורש היראה שהוא ליראה מפניו יתברך, בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין, וזה היראה שנפל עליו הוא כדי לעוררו שיש לו ליראה מהעונות שבידו, כי פחדו בציון חטאים, ויתן לב לשוב וליראה מיראתו יתברך. ואז מקשר כל מדריגות היראה ממנו עד למעלה בשורשן, ואז שום מורא ויראה לא יעלה על ראשו כי נמתקו בשרשן.

ס״זוז"ש מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלדיך, שאז נתבטל ממך כל מיני ירא[ו]ת שבעולם שהם הרבה, אחר שנקשרת ביראה יחידית של יחידו של עולם. מה שאין כן הכסיל שאינו ביראתו יתברך, אין מספר וקץ למיני יראתו ופחדו המרובים. וז"ש מה ה' שואל מ[ע]מך כי אם לבחינת יראה א' שהוא ה' אלדיך, ולא שיהי' לך הרבה מיני יראה.

ס״חוזה כוונת המצוה גם כן את ה' אלדיך תירא, ור"ל דודאי יש הרבה מיני יראה בכל הנבראים שנבראו על ידי ך"ב אותיות התורה, וז"ש א"ת, רק עצה היעוצה לך שתקשר כל היראות בשרשן לירא את ה' אלדיך, וממילא יראת חכמים בכלל, דכבר נאמר (שמואל א ב, ל) כי מכבדי אכבד וכו', וק"ל.

ס״טוכמו שיש מדריגות היראה בכל העולמות ובכל הנבראים כנזכר, כך יש מדריגות האהבה בכל העולמות ובכל הנבראים, כי יש אוהב לאכול ולשתות, או אהבת המשגל, וכיוצא בזה הרבה, ושורש כולם אהבת הבורא יתברך.

ע׳והנה כל אדם מדבק את עצמו אל הבחינה אשר אהבתו תקועה בלבו, וכמאמר החכם אם תרצה לידע מהותו של איזה איש, תראה עם מי הוא מדבק את עצמו ומתחבר לו, וכמאמר רז"ל (ספרי דברים ו) הדבק לשחוור וישתחוו לך וכו'. ולכך יראה האדם כשנופל עליו איזה שמחה, ידבק בשמחתו יתברך ולדבק בו שהוא שורש הכל, וכאשר קבלתי ממורי שאם יראה מחשב[ו]ת זרות, אם מענין הרהורי תאות המשגל ידבק בשרשו שהוא חסד, וכיוצא בזה, וכבוד ה' הסתר דבר, ודפח"ח.

ע״אומעתה מה שדרשו חז"ל על ובו תדבק, הדבק בת"ח. כי זה נמשך מזה, כי הדבוק בו יתברך ממילא הוא דבוק בת"ח הדבקים בו יתברך, וחוש הראות מעיד על זה, והוא נסיון, וידע בעצמו אם הוא דבוק בו יתברך.

ע״בומעתה שפיר הוכיח הרמב"ם, כמו בענין אהבת ת"ח לא נזכר מצוה מיוחדת, כי הוא נכלל באהבתו יתברך. כך בענין היראה אין צריך מצוה מיוחדת ליראת חכמים כי הוא בכלל יראת ה', וכנ"ל. כך יצא לן מדברי הרמב"ם כלל גדול לעבודת ה' ביראתו ואהבתו לחכמים דוקא.

ע״גוהרב בה"ג, גם כי כתבנו לעיל כי רימז בצחות לשון יראת חכמים על תרי"א מצות שנדרש מפי חכמים, וכנ"ל, מכל מקום יוצא לן לשיטתי' גם כן דבר נאות, והוא מדכתיב לשון תי"רא, הגם שהוא ממש אותיות תיר"א, ירא"ת, תרי"א, כנ"ל, ואם כן בא ללמד על כלל המצות הרמוזים כאן שיעשה ביראה, כמו שהזהיר בזוהר כמה פעמים דחילו ורחימו. מכל מקום נלמד עוד ענין מיוחד ליראת חכמים ואהבת חכמים, כמ"ש ובו תדבק, הדבק בת"ח, למצוא דרך לאנשי המונים איך ידבק בו יתברך ואיך ליראה מפניו, ומצא הרב בה"ג דבר ממוצע, והוא הת"ח אשר על ידו יכול לבוא לידי מדריגות הנ"ל, וזולתו אי אפשר כי אם לבני עליה. ואם כן גם שדברי הרמב"ם אמת, שהדבוק בו יתברך ממילא דבוק בת"ח, אבל איך יבוא לידבק בו יתברך לא נודע מדרגתו, וגילה הבעל הלכות דרך הדרגה לזה. ומעתה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ודברי שניהם דברי אלהים חיים, וצריך לשניהם המשכיל שרוצה לידע דרך ישכון אור.

ע״דולבאר זה, הוא על פי מה שכתבנו במשנה (ר"ה פ"ג מ"ח) והיה כאשר ירים משה ידו (שמות יז, יא).

ע״הותחלה נבאר מכילתא (בשלח פרשה ו) ויראו העם את ה' (שמות יד, לא), לשעבר לא היו יראים וכו'. ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אם במשה האמינו קל וחומר בה', ומה תלמוד לומר במשה, ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין במי שאמר והיה העולם, ע"כ. וכבר הקשו המפרשים בזה, דהתחיל להקשות אם במשה וכו', ואם כן הקושיא ל"ל בה', ומסיים מה תלמוד לומר במשה. ועוד דמשני כל המאמין ברועה ישראל וכו', דצריך הבנה בענין האמנה זו ברועה ישראל, איזה תועלת יוצא מזה לעבודת הש"י שיהי' נחשב כאלו מאמין בו יתברך. שהאמנה בו יתברך, הוא הדביקות והוא תכלית השלימות, וכמ"ש המפרש להרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ב) שלא ניתנו כל המצות אלא כדי שיגיע בהם לזו המדריגה, ובחרת בחיים למען תחי' לאהבה את ה' וכו' (דברים ל, יט-כ), עכ"ל. והאמנה היא סבה לבטחון שיבטח בהש"י בכל מאורעותיו, ויאהב להש"י לעבדו, כאשר נזכ[י]ר עוד מזה. מה שאין כן האמנה ברועה ישראל, וגם יאהב אותו, איזה תועלת נמשך מזה. ועוד, לשון תואר זה דאמר רועה ישראל, ולא אמר ראשי ישראל וכיוצא בזה.

ע״וונראה לי, דהא יש לתמוה אמכילתא הנ"ל, דפריך בפשיטות אם במשה האמינו קל וחומר בה', הא ודאי טובא קא משמע לן, דהא כתב הרמב"ם בשרשים מצוה ז' וז"ל: ועל זה הצד תשבע אומתינו בשם משה רבינו מה נכבד שמו, כאלו הנשבע נשבע באדון משה, או במי ששלחו. וכשלא יכוין הנשבע בזה, רק שיש לו אמתת עצם עד שישבע בו, כבר עבר על השיתוף וכו', עכ"ל. ואם כן אלו נאמר כאן ויאמינו במשה, הי' מקום לטעות ולומר כי ח"ו האמינו במשה שהוא אמיתת העצם בכל פעולת הנסים שפעל עמהם הן ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, ולא בשליחות הש"י עשה כל זה, דהוי שיתוף. לכך הוצרך לומר שהאמינו בה' ובמשה עב"דו דייקא, שעשה זה בשליחות הש"י מצד שהוא עבדו הנאמן, והי' עיקר האמנתם בה' שהוא פעל ועשה עמהם כל הנסים, ומשה אינו רק עבדו, ר"ל שלוחו בדבר זה לפעול על ידו אלו הנסים.

ע״זוצריך לומר דכוונת המכילתא הי' באמת על כוונה זו, להקשות ממה נפשך מדכתיב במשה שהאמינו בו, מכל שכן שהאמינו בה'. וכי תימא כקושיין הנ"ל דאיצטרך לאשמעינן שלא טעו ישראל בשיתוף ח"ו לומר שהוא אמיתת עצם פעולת הנסים האלו, רק האמינו אמונה שלימה בו יתברך אשר הוא פעל כל זאת על ידי משה שלוחו. אם כן קשה, מאחר שהאמנה זו שהאמינו במשה היא עצם האמונה בו יתברך, ולא נתחדש בזה שהאמינו במשה שום דבר זולת אמונתן בו יתברך, השתא מצא המקשן מקום להקשות אם כן ל"ל כלל במשה, כי מה בא ללמדינו בזה שהאמינו במשה, שהיא טפל אל העיקר שהאמינו בה', וז"ש ומה תלמוד לומר במשה.

ע״חומשני, דבא ללמדינו ענין חדש, שכל המאמין ברועה ישראל וכו'. והוא דזכרתי בביאור מתני' והי' כאשר ירים משה ידו וכו'. והוא מיוסד על שורש מה שאמרו חז"ל זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו'. כי צריך המנהיג הציבור לשם שמים להיישיר את העם בגשמי וברוחני, לא בעובדא ובמלולא בלבד לומר תוכחה ומוסר, רק גם במחשבה שיקשר את עצמו בו יתברך עם בני דורו ולהעלותן ולדבקן בו יתברך, ובתנאי שגם הם ידבקו את עצמן אל ראשי הדור, ואז יוכלו ראשי הדור לאחוז בידן ולהעלותן וכו'. אם כן שפיר מבואר שכל המאמין ברועה ישראל - והאמנה זו שיאהב אותו ולדבקה בו, וכמ"ש בראשית חכמה שער אהבה פי"ב יעו"ש מענין האמנה ובטחון ואהבה, הכל מקושר זה בזה יעו"ש. וז"ש כל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין בו יתברך, כי יהי' זה הדרגה וממוצע לזה. וז"ש ויאמינו בה', והיינו על ידי שהאמינו במשה שנתדבקו בו, ומשם עלו שהאמינו ונתדבקו בו יתברך, וק"ל.

ע״טוז"ש בתואר רועה, כמו הרועה שמשגיח רק בצאן לרעותן במרעה טוב ושמן, ולא לרעות את עצמן שישתרר עליהם ויהיה לראש עליהם, רק שיהיה לשם שמים לתועלת ישראל, אז האמנה בהם לתועלת גדול ואתי שפיר.

פ׳ומעתה מה שאמרו חז"ל על מצוה ובו תדבק, הדבק בת"ח, אינו מוציאו מהפשוטו. כי על ידי שידבק את עצמו לת"ח הדביקים בו יתברך על ידי תורתו ועבודתו, אז על ידי דביקותו בו יכול להגיע למדריגת דביקות בו יתברך וכאמור.

פ״אוכן בענין היראה, אי אפשר לקשר כל המדריגות של כל מיני יראה בשרשן כי אם על ידי יראת הת"ח, וזה כיון הרב בה"ג, וה"בן.

פ״בוגם מבואר כי ביראה מרומז כל מיני יראה בתיבת א"ת, כי מדריגה הכולל כל מיני יראה נקרא את כנודע. מה שאין כן אה"בה הוא אחד, אינו ריבוי כלל רק אחדות, לכך נלמד שפיר מן ובו תדבק, ודוק.

פ״גובזה מבואר מ"ש הרמב"ם בעושה מצוה א' מאהבה וכו'. כי האהבה נמשך על ידי אמונה והוא הדביקות בו יתברך, אם כן הוא דבוק אל שורש האמונה וכאלו קיים כל תרי"ג מצות, וכנ"ל.

פ״דוכן מפורש בילקוט פ' בשלח (רמז רמ), מנין שכל המקבל עליו מצוה א' באמונה כדאי שתשרה עליו רוח הקודש, שכן אבותינו בשכר אמונה זכו ואמרו שירה, דברי רבי נחמיה, יעו"ש. והיינו מטעם שזכרנו, כי אחר שדבוק בחלק א' מהאחדות, כולו בידו, ושפיר כיון הרמב"ם הנ"ל.

פ״הוזה שסיים (מכות כד.) בא והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה. כי על ידי אמונה דבוק בחיים, שהוא מצוה ראשונה הכולל הכל, וזוכה לחיי עולם הבא, וק"ל.

פ״וויוצא לן מוסר השכל לדור ודור ודורשיו, שאם יסכימו ויתנו מקום לראשי הדור הבוחרים בבדידות לדבק את עצמו בו יתברך בתורה ובתפלה, ושיהי' פנוי מצרכי ציבור, שיפקחו הן בעסק צורכי העיר בבדידתו, אזי טוב לו ולהן, שיוכלו הן גם כן לידבק על ידו בו יתברך וכאשר זכרנו לעיל. מה שאין כן אם לא יתנו הפג רוחו, ומטילין עליו צרכי ציבור, וודאי אלו מריעין לו ולעצמן.

פ״זונראה לי שזה כוונת יהוש(י)ע שאמר למשה רבינו ע"ה על אלדד ומידד שזכו לנבואה על ידי בדידתם שנדבקו בו יתברך, וכמו שנאמר וישארו ב' אנשים במחנה ולא יצאו האוהלה (במדבר יא, כו) ותניא בפרק קמא דסנהדרין (יז.), אמרו אין אנו כדאי לגדולה וכו'. והוא, כי אחד מתנאי הבדידות להתרחק מהכבוד והגדולה, לזה נשארו במחנה ולא יצאו האוהלה, שנשארו בבדידתם, ועי"ז נבואה השיגו עולמות כמ"ש (במדבר יא, כה ת"א) ולא יספו, דלא פסקו, ונתקנא יהוש(י)ע ואמר אדוני משה כלאם, הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם (סנהדרין יז.), ופי' התוספ[ו]ת (ד"ה והם) נבואתן כלה וכו'. והיינו מטעם הנ"ל, ודלא כמ"ש התוספ[ו]ת הטעם משום עצלות, דאין צריך לזה, רק כמ"ש.

פ״חוהטעם באמת שעשה יהוש(י)ע זה, דסבר דאין נבואתן אמת, וכמ"ש מוהרש"א דבאו רק ליטול השם שגם הם נביאים וכו', יעו"ש. ולדברינו הנ"ל, סבר מה שבחרו בבדידה אינו לשם שמים, רק ליטול השם, כי הם מחסידי ארץ. עד שהשיב משה רבינו ע"ה בתת ה' רוחו עליהם (במדבר יא, כט), ודאי הי' שודאי עשו לשם שמים, ואתי שפיר.

פ״טוזה ענין חטא ערב רב, שעשו את העגל ואמרו (שמות לב, א) קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, דהיינו למנהיג, כמ"ש חז"ל. וכו' כי זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו, ר"ל שהי' איש גבר בגוברין לפקח בעסק צרכי צבור, ועתה לא ידענו מה הי' לו, שבחר בבדידות זה מ' יום, ואין מי שיפקח בעסקנו. ואיני צריך לדרשת חז"ל (שבת פט.) שסברו שמת, ז"א, כי מאסו בבדידות, ואמרו שיעשה להם ראש שיהי' מפקח בעסקי צבור, וכאשר אזכיר מזה דרוש בפני עצמו כל ענין ההוא, וק"ל.

צ׳ונחזור לביא[ו]ר הש"ס דמכות (כד.), דאיכא דוד (שהעמידו) [שהעמידן] על י"א, ומיכה על ג', וחבקוק על א', וכולם אמת. כי העולה מדברינו הנ"ל, כי הרמב"ם סבירא לי' כי זה עיקר היראה ממנו יתברך, שלא יושוה לו שום דבר אשר יצטרך לירא מפניו זולתו יתברך, וכאמור מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה'. ובה"ג סבירא לי' כי יצטרך מדריגה א' שיהי' ממוצע אשר ע"י יוכל לבוא ליראת ה' יתברך, והיינו על ידי יראת חכמים. ומעתה מבואר דפליגי בפלוגתא דתנאי בפ"ד דבבא קמא (מא:), שמעון העמסוני הי' דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע וכו'.

צ״אואחר כותבי הנ"ל מצאתי למהרש"א (ב"ק שם) שכתב וז"ל: דאזהרת את ד' אלדיך תירא, שלא להשוות לו שום דבר, ולכך פירש ואמר כשם וכו', דמתוך מצות מורא אני פורש. ורבי עקיבא דרש לרבות תלמידי חכמים, דאין זה משווה מוראם להש"י, כי המורא מהם היא מוראו, שישמע מהם מורא הש"י וכו', וז"ש מורא רבך וכו' יעו"ש, והנאני שכל דברי מרומז בצחות לשון הקצרה. והוא דהרמב"ם סבירא לי' כשמעון העמסוני שלא להשוות לו שום דבר, ר"ל בענין היראה, שלא יהי' לו שום יראה זולתי יראתו יתברך. וכמאמר החסיד (חוה"ל ש' אהבת ה' פ"ו) שלן לבדו במדבר, ושאלו אותו איך לא ירא שם וכו', והשיב כי אני בוש לירא משום דבר זולתו יתברך וכו', דאם כן הוי ח"ו שיתף שיש שום יראה ח"ו זולת יראתו יתברך, ולכך אין לדרוש מן את שום דבר לירא מלפניו, דלכך פירש. ובה"ג סבירא לי' כרבי עקיבא דיראת חכמים היינו יראתו יתברך, ור"ל שעל ידי שהוא דבוק ביראת חכמים יוכל לדבק ביראתו יתברך. ואם אמנם לא כיון מוהרש"א לזה, מכל מקום יש לפרש בדבריו שבכלל דבריו דבריו, מאחר שהוא כלל גדול לעבודת הש"י, ישמע חכם ויוסף לקח.

צ״בוקודם שנבאר ש"ס הנ"ל ענין י"א וכו', נבאר מצות תפלה אשר נתחבטו בו הראשונים, דהרמב"ם (הל' תפלה פ"א ה"א) סבירא לי' דהוא מצות עשה דאורייתא, והרמב"ן (ספר המצות מצוה ה) הוכיח דבש"ס משמע דהוא דרבנן. ובודאי יש לכל מעיין לחפש בכל כחו לתרץ איך נעלם מן הרמב"ם ש"ס ערוך בב' מקומות דמפורש שהוא דרבנן. ומה שרצו הכסף משנה ומגדול עוז (הל' תפלה פ"א ה"א) לתרץ דנוסח התפלה דרבנן וכו', כבר סתרו הרמב"ן בי"ד שרשים, יעו"ש.

צ״גונראה לי דאיתא בש"ס בפ"ו דעירובין (סה.) אמר רב ששת א"ר אלעזר בן עזריא (יוכלני) [יכולני] לפטור את כל העולם כולו מן הדין, שנאמר (ישעיה נא, כא) שמעי נא זאת עני' ושכורת ולא מיין. מתקיף לה, הא שכור מקחו מקח וממכרו וכו', ומסיק מאי (יוכלני) [יכולני] לפטור נמי דקאמר, מדין תפלה, עכ"ל.

צ״דוהנה טרם אחלה לדבר בספיקות שיש בסוגיא זו, נראה לי לפרש מה שכתבתי ברמז לעיל בביאור דברי הרמב"ם שכתב בפרק א' מהלכות תפלה (ה"א) וז"ל: מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר (שמות כג, כה) ועבדתם את ד' אלדיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר (דברים יא, יג) ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חז"ל (ספרי עקב ה, תענית ב.) איזה עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות ולא משנה התפלה מהתורה, ולא זמן קבוע וכו'. והרמב"ן השיגו (שורש א אות ט, סה"מ מצוה ה) דתפלה מדרבנן, מדאמרינן בפ"ג דברכות (דף כא.) בעל קרי מברך ברכת המזון מפני שהיא דאורייתא, ואינו מתפלל מפני שהיא מדרבנן וכו'. וכן בש"ס דסוכה (דף לח.) אמרינן בתפלה אינו מפסיק, והקשו מלולב דמפסיק, ומשני הא דאורייתא והא מדרבנן וכו', ועיין באריכות בס' י"ד שרשים להרמב"ם שורש ט' וכו'.

צ״הוהנה יש למעיין לחפש בכל כחו לתרץ דברי הרמב"ם, וכי נעלם ממנו דברי הש"ס בב' מקומות הנ"ל, הגם כי כבר תירצו הפוסקים דברי הרמב"ם יעו"ש.

צ״וואענה חלקי גם אני, דהא יש להקשות על הרמב"ן מש"ס פרק קמא דברכות (י:), מנין שלא יטעום אדם כלום עד שיתפלל, שנאמר (ויקרא יט, כו) לא תאכלו [על הדם], עד שתתפללו על דמכם וכו'. ושוב אמרינן שם האוכל או שותה קודם התפלה עליו נאמר (מלכים א יד, ט) ואותי (השלחת) [השלכת] אחרי גיוך, אל תקרי גיוך אלא גאיך, אחרי שנתגאה קיבל עליו מלכות שמים. ופסק הרא"ש בשם ר"י (ברכות פ"א סימן י), דאם התחיל לאכול קודם עלות השחר בהגיע זמן תפלה צריך להפסיק. אף על גב דבמנחה אין צריך להפסיק, שאני הכא בשחרית דאיכא לאו וכו', יעו"ש. אם כן מוכח דאיכא לאו מהתורה על הטועם כלום קודם תפלה, ואיך סבירא לי' תפלה מדרבנן. וגם בתפלה פוסק כמו שכתב הרא"ש, שמע מינה דהוי דאורייתא. אך דלפי זה תיקשי הש"ס אהדדי, דלעיל זכרנו בש"ס דהוי דרבנן.

צ״זלכן נראה לי דיבואר על פי הש"ס דעירובין (סה.) הנ"ל, דמסיק מדין תפלה קאמר, פירש רש"י קאמר (יוכלני) [יכולני] לפטור מדין תפלה, היינו שלא התפללו בכוונה מחמת שכרות הגלות. והקשה הרי"ף דמשמע מן הכוונה פטורין ולא לבטל התפלה לגמרי, והא קיימא לן (עירובין סד.) שכור שהתפלל תפלתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל כשיפקח [מ]יינו. ומשני וכו'.

צ״חולי נראה לתרץ זה על פי קושיא אחרת שהקשה הרב בעל לחם משנה (הל' תפלה פ"ד הט"ו) על הרמב"ם (שם פ"ד ה"א), שכתב בהלכות תפלה וז"ל: חמשה דברים מעכבין התפלה, כוונת הלב וכו', כיצד היא הכוונה שיפנה לבו מכל המחשבות וכו', והקשה הרב בעל לחם משנה, הא מוכח בש"ס דלעכובי לא בעי לחזור ולהתפלל מחמת חסרון כוונה, דאמרינן (ברכות לד:) ואם אינו יכול לכווין [בכולן] יכווין באחת וכו', ולא ידעתי למה לא הזכירו רבינו, עכ"ל.

צ״טוכדי לתרץ קו', נראה לי לעורר סתירה היותר גדולה להרמב"ם שה(ו)קשו עליו גדולי הפוסקים, והוא, דאמרינן פ"ג דראש השנה (כח.) שלחו לי' לאבוה דשמואל, כפאוהו ואכל מצה יצא, אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא, דמצות אינן צריכות כוונה. ובתר הכי גרסינן, אמר רבי זירא לשמעי', איכוין ותקע לי, פי' תתכווין לתקוע לשמי להוציאני י"ח וכו', ואוקימנא להא דרבי זירא כרבי יוסי דסבירא לי' מצות צריכות כוונה. ופסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות שופר (ה"ד), דצריך שיתכוון משמיע להוציא ושומע לצאת, הא לאו הכי לא יצא, דמצות צריכות כוונה וכו', והקשו הר"ן (ר"ה ז: בדפי הרי"ף ד"ה לפיכך) והרב המגיד (הל' חו"מ פ"ו ה"ג) להרמב"ם, שדבריו סותרין זה את זה, שכתב בהלכות חמץ ומצה (פ"ו ה"ג) שאם אנסוהו עכו"ם ואכל מצה יצא ידי חובתו, והיינו כרבא דמצות אין צריכות כוונה, ובשופר פסק כרבי זירא דצריך כוונה וכו'. וביארו שם, עיין עליהם.

ק׳ולי הפעוט נראה דלא קשה מידי, דכתב הרב בית יוסף (או"ח סי' תקפ"ט) בשם הרב רבינו יונה שהביא דעת רבינו שמואל וז"ל: אפילו למאן דאמר מצות אין צריך כוונה, הני מילי בדבר שיש בו מעשה, אבל במצוה התלוי באמירה בלבד ודאי צריך כוונה, שהאמירה היא בלב, וכשאינו מכוין באמירה שהיא בלב ואינו עושה מעשה נמצא שלא עשה כלום וכו', עיין בבית יוסף בטור או"ח סימן תקפ"ט (ד"ה וצריך). הרי מוכח לחלק בין מצוה התלוי במעשה, ובין מצוה התלוי באמירה, ומכל שכן שמיעה, דלכולי עלמא בעי כוונה בלב, כי שמיעה היא בלב, כמו שאמרו (קה"ר א, לו) הלב שומע, לכך שפיר פס(י)ק בשמיעת קול שופר כרבי זירא דבעי כוונה, מה שאין כן באכילת מצה דהוי מצוה התלוי במעשה, פסק דאין צריך כוונה.

100

ק״אוכי תימא הא גם תקיעת שופר הוי מעשה, זה אינו, כי באמת התוקע לעצמו אין צריך כוונה, מה שאין כן להוציא השומע בעי כוונה. וזהו מרומז בצחות לשון הש"ס (ר"ה כח:) איכוין ותקע ל"י דייקא, ור"ל דוקא לי השומע צריך כוונה, מה שאין כן תוקע לעצמו אין צריך כוונה, וק"ל.

101

ק״בומעתה לא נפלאת ממך להבין דברי הרמב"ם שכתב בספרו שהוא פירוש על תרי"ג מצות שניתן למשה בסיני, שאז הי' מצוה מן התורה להתפלל, ור"ל כי עיקר המצוה היא תפלה בכוונה, וזהו שמביא פסוק ועבדתם את ה', איזהו עבודה שבלב זו תפלה, ר"ל מאחר שאינו במעשה רק באמירה, לכולי עלמא בעי כוונה בלב, דאם לא כן לא עשה כלום וכנ"ל, והיינו קודם חרבן הבית. מה שאין כן הש"ס שהוא תלמוד בבלי שהיו בזמן חורבן הבית, כבר בטלו מצוה זו, וכמאמר זו (יוכלני) [יכולני] לפטור העולם מדין תפלה, כי מחמת שכרות הגלות שאינם יכולין לכוין באמת אז אינו מצוה מהתורה, דאם אינו מכוין באמירה לא עשה כלום, ואז לא הוי רק מדרבנן, וכמאמר הש"ס בב' מקומות הנ"ל.

102

ק״גומעתה סרה השגת הרמב"ן על הרמב"ם, כי הרמב"ם כתב בסיפרו כמה מצות הנוהגים בפני הבית, אף שאינן בזמן הזה, וגם מצות התפלה היא כא' מהם.

103

ק״דוסרה גם כן קושית הרב בעל לחם משנה במה שכתב הרמב"ם ה' דברים מעכבין התפלה, וא' מהן הוא כוונת התפלה וכו'. שהיא עיקר המצוה מהתורה שהיא בכוונת הלב, ובש"ס איירי לדידן, וכמה שכתב הטור סי' ק"א וז"ל: והאידנא אין אנו חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור ע"כ. אבל על הרמב"ם לא קשה מידי, שהוא כתב לפי דין התורה, ואתי שפיר.

104

ק״הובזה נראה לי לפרש משנה באבות (פ"ב מ"ד) אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה. והוא, כי לפי מה שכתב הרמב"ם הנ"ל, ה' דברים המעכבין התפלה, אחד מהם הוא כוונת הלב כיצד שיפנה מחשבתו וכו', אם כן פן יאמר האדם גם בזמן הזה יחזור ויתפלל. וז"ש אל תאמר לכשאפנה אשנה, ר"ל כשאפנה ממחשבות אחזור ואשנה להתפלל פעם ב'. דזה אינו, כי שמא לא תפנה, כי בפעם ב' קרוב שלא תפנה ממחשבותך, ולמה יחזור, וק"ל.

105

ק״ווכן יש לפרש בעמוד התורה, שלא יאמר כשאפנה ממחשבות אשנה אז ללמוד במחשבה טהורה, כי שמא לא תפנה, ותתבטל מלימודך, רק עשה את שלך, והוא רחום לכפר עון ולקנח עון מחשבות זרות, שיזכה להתקדש, כי הבא לטהר מסייעין (עי' שבת קד.).

106

ק״זונחזור לענינו, ומעתה תבין שאין מקום לקושית הרי"ף הנ"ל, מאחר שעתה בגלות דין שכור יש לנו, וקיימא לן שכור אסור להתפלל וכו'. ובאמת לא קשה מידי, דמאחר דתפלה בזמן הזה דרבנן, אם כן הם אמרו והם אמרו, דדוקא שכור מיין המתפלל נקרא תועבה, אבל שכור מגלות ולא מיין אמרו חכמים דשרי להתפלל גם שאינו מכוין.

107

ק״חומצאתי און לי, ממה שכתב הבית יוסף בשם רבינו הגדול מהר"י אבוהב, בטור אורח חיים סימן פ"ט, דמשיג הטור דאין לאכול קודם תפלה, שנאמר (מלכים א יד, ט) ואותי השלכת אחרי גויך, א"ת גויך אלא גא(ו)יך (ברכות י:), וכתב אבי העזרי, דמותר לשתות מים לצמאו דלא שייך בי' גאוה וכו'. וכתב מהר"י אבוהב, דמשום הכי שינה הפסוק באמרו אל תקר(א)י גויך וכו', מפני שאם היינו תופסים הפסוק כמו שהוא, הי' אסור לשתות מים, שהרי צורך הגוף הן, והשתא דקרינא גאיך במקום גויך, כיון שאין במים גאוה שרי, עכ"ל.

108

ק״טאפס דקשה באמת מה ראו לשנות דרוש הפסוק כדי להתיר שתית מים, דלמא גם מים אסור כמשמעות הפסוק. לזה ביאר הרב הב"י וכתב וזה לשונו: ונראה לי שהי' כח ביד חכמים לשנות הפסוק ממשמעותו, היינו מפני שזה שאסור לאכול ולשתות קודם שהתפלל אינו מדאורייתא, אלא חכמים אסרוהו, ולא נראה להם לגזור אלא במידי דהוי דרך גאוה דוקא, וכי באו לאסמוכי אקרא, ראו שלפי פשטו משמע לאסור אף במים, לכך הוצרכו לומר אל תקרי גויך אלא גאי"ך, עכ"ל.

109

ק״יובזה מבואר קושיא הנ"ל על הרמב"ן, דפס[ו]ק לא תאכלו על הדם, ופסוק ואותי השלכת וגו' אינו לאו גמור רק מדרבנן ואסמכי' אקרא. דהא הרא"ש שהביא לימוד זה סבירא לי' גם כן דמותר לשתות מים לצמאו, והוא מכוח דרש אל תקרי גויך אלא גאיך, וכנ"ל, וקשה איך היה להם כח לשנות הפסוק וכו', אלא צריך לומר שהוא מדרבנן והם אמרו והם אמרו. וה"נ דוקא שיכור לרצונו דהוי גאוה אסור, מה שאין כן שכור לא[ו]נסו דאין בו גאוה שרי להתפלל, וסרה קושית הרי"ף הנ"ל.

110

קי״אועלה בידינו דתפלה היא מצות עשה מן התורה, והיינו בכוונה קודם חורבן, מה שאין כן עתה דהוי שכורת ולא מיי"ן וגו', ור"ל דוודאי אלו הי' שכור מיין אסור להתפלל כלל, וכקושית הרי"ף. מה שאין כן שהגלות הוא נקרא שכורת ולא מיין, שרי להתפלל גם בלא כוונה והיינו מדרבנן, ואתי שפיר דברי הרמב"ם, ואין מקום להרמב"ן להשגתו וכאמור, וק"ל.

111

קי״באיברא נראה דהרמב"ם והרמב"ן לא פליגי, כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי שניהם אמת. והוא על דרך שכתוב מהאר"י זלה"ה בהלכות ראש השנה (פע"ח ש' השופר פ"ה) בענין בריאת העולם, דפליגי רבי אליעזר ורבי יהושע אי הי' בניסן או בתשרי (ר"ה י:), ומפרש, וכי פליגי במציאות, אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, זה הי' בניסן - הלידה, וזה מיירי בעיבור שהי' בתשרי, וז"ש היום הרת עולם, לשון העולם, כמו האדם שנקרא עולם קטן שהנשמה מתעלמת בתוך הגוף וכו', יעו"ש. והכא נמי ממש כך הוא.

112

קי״גולהלביש הענין להבינך, נבאר מה שכתב מוהרש"א בפרק מפנין (שבת קכז.), תנו רבנן הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות, ומעשה באדם א' וכו', לבסוף אמר העבודה כך הי' וכו'. וזה לשונו: העבודה, לאו בעבודת בית המקדש קאמר, דהי' אחר חורבן, אלא דכך הי' שבועתם, העבודה לשמים, וברמז נקודת עבודה הם נקודת שם בן ד' וק"ל, עכ"ל.

113

קי״דובזה יבואר למה נקרא תפלה עבודה, וכמו שזכר הרמב"ם הנ"ל - ולעבדו בכל לבבכם, זהו תפלה. והענין, כי מבואר כי הוא יתברך סתים וגליא, ושמו סתים וגליא, וכמו שאמר (שמות ג, טו) זה שמי לעלם וזה זכרי, ודרשו חז"ל (קדושין עא.) לא כשאני נכתב אני נקרא וכו', כי שם בן ד' הוא הנשמה המחיה את העו"לם שהוא הגוף, בסוד וה' בהיכל קדשו (חבקוק ב, כ). וכמו שהוא ושמו סתים וגליא, כך ברא האדם בצלמו כדמותו סתים וגליא בבחינת נשמה וגוף. וכמו שהוא בפרט כך הוא בכלל, שיש שלומי אמוני ישראל שהם הנשמה, ויש המוני עם שנק' בעלי הגוף. ונגד ב' בחינות אלו יש בתורה גם כן סתים וגליא הנגלה והנסתר, וז"ש (תהלים פא, ה) כי חק לישראל - דברים נעלמים סוד התורה ניתן לישראל הוא, משפט לאלדי יעקב - ומשפט שהוא דברים נגלים, ניתן להמוני עם שנק' יעקב.

114

קי״הוכמו שיש ב' בחינות הנ"ל בתורה, כך הוא בעבודה שהיא התפלה, שיש בה גם כן ב' בחינות אלו הנק' גוף ונשמה, כי התפלה בלא כוונה הוא כגוף בלא נשמה, והכוונה היא הנשמה המחי' את הגוף. והגוף נקרא עבודה שהיא עוב"דא במילולא, והנשמה היא הניקוד של עְבו‍ֹדָה, וניק' שם של ד' שהוא הנשמה המחי' את העולמות, כמ"ש בזוהר שיר השירים ובתיקונים, כי הניקוד הוא הנשמה של התיבה, יעו"ש בפסוק (יחזקאל א, כ-כא) כי רוח החיה באופנים, ובפסוק (שם א, יד) והחיות רצוא ושוב. ובזה אתי שפיר דברי מהרש"א הנ"ל, והבן.

115

קי״וומעתה ב' בחינות של התורה, וב' בחינות התפלה, נקשר כל א' עם בחינתו של ב' בחינות שבישראל, כי אנשי המוני עם שהם בחינת הגוף יש להם חלק וקישור עם חלק גופי התורה והתפלה, ושלומי אמוני ישראל יש להם קישור עם סודי התורה וכוונת תפלה, כמבואר.

116

קי״זואפשר שזה רמז הש"ס, (יוכלני) יכולני לפטור כל העולם, ר"ל אנשי המוניים שהם סתם העולם, יוכלני לפטור מדין תפלה, דהיינו כוונת התפלה, כי הכוונה שייך ליחידי סגולה, לבני עלי' שהם (מעוטים) [מועטים], ולא לכללות העולם כולו בכלל שהם שכורת בטירדת הגלות, כשכור שפורק עול תורה ומקבל עליו עול מלכות ודרך ארץ. מה שאין כן יחידי סגולה שמקבל עליו עול תורה, נקרא בן חורין משכרות הגלות, ולכך להם מסורה כוונת ונשמה של התפלה, מה שאין כן למי שעוסק במשא ומתן שנקרא שכור באמת, כאשר עינינו רואות בחוש, והנסיון מעיד על זה, וכמ"ש חז"ל (עי' עירובין נה.) לא בשמים [וגו'] (דברים ל, יב) - לא בתגרין וכו'.

117

קי״חהרי דברי הרמב"ן והרמב"ם ברורין, זה מיירי בכללות העולם, וזה מיירי ביחידי סגולה המתפללין בכונה ומקיימין מצות התפלה מן התורה.

118

קי״טוהנה הש"י ברחמיו כי חפץ חסד הוא, יעץ אותנו בתרי"ג מצות הנקראים תרי"ג עיטין (זח"ב פב:), וגם בלאו הכי לשון תורה היא תורה דרך להולכין בה, לכך סמיך ב' מצות אלו יחד, אותו תעבוד - זו תפלה, ובו תדבק - הדבק בת"ח, שהוא כלל גדול אשר רימזה לנו התורה, כי אין חיות להגוף כי אם שהיא דבוקה לנשמה אז הנשמה מחי' את הגוף. מה שאין כן בפרידת הגוף מן הנשמה, שהיא פרידת אנשי המוני עם מן יחידי סגולה שבכל דור ודור. ולסוד זה הזהיר הרב האר"י זלה"ה לקבל עליו מצות עשה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) קודם תפלה, שיאהב בלבו לכל אחד מישראל, כדי שיהי' תפלתו כלולה עם תפלות שלומי אמוני ישראל היודעין כוונת התפלה, וק"ל.

119

ק״כהעולה מזה, כי בתפלה הנק' עבודה, ניקוד שם בן ד' רומז לשם הוי' בהיכל קדשו, ושם הוי' כולל כל תרי"ג מצות, שמי עם י"ה, זכרי עם ו"ה וכו'. והוא מה שזכרנו בפתח דברינו, כי ד' מצות שכתובין בפסוק א' רמוזין לשם בן ד'.

120

קכ״אויבואר עוד אחר שנבאר הפסוק זה, מצוה ד' שבפסוק - ובשמו תשבע, מה ענינו למצוה בו תדבק, מה שייכות יש זה לזה.

121

קכ״בותחלה נבאר שורש מצוה זו, כי הרמב"ם סבירא לי' שהוא מצוה, והרמב"ן ואינך ס"ל שאינו מצוה כלל. וז"ל הרמב"ם בהלכות שבועות פי"א (ה"א): כמו שהשבועה שאין צורך אלי' מזהיר ממנה, והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך מצוה בה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא, עכ"ל. והראב"ד והרמב"ן השיגו עליו ואמרו שאין זה ממנין המצות, רק להזהיר שלא ישבע באל אחר. והרמב"ן הביא ראי' מתנחומא (מטות א), לא שהותר לישבע בשמו אפילו באמת, אלא אם יהי' בך כל המדות את ה' אלדיך תירא וכו', אז אתה רשאי לישבע בשמו, ע"כ. הרי מוכח דאינו אלא רשות וכו'. והגאון מוהר"י דילא[ו]ן מתרץ, דאין ראי' מתנחומא הנ"ל דהיא רשות, והראיה, דמביא מיד מעשה בינאי המלך שנחרבו לו ב' אלפים עיירות עבור שבועות אמת, כיצד אומר לחבירו בשבועה שאני אוכל ואכל וכו', אבל בעת הצורך לישבע מצוה יש בה, עכ"ל.

122

קכ״גוכן כתב הרא"ש בפרק קמא דנדרים (סימן ח), והטור יורה דעה סי' ר"ג, לחלק בין הא דאמרינן (בפ"ב) [בפ"ג] דנדרים (כב.) הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע וכו', דאיירי שאינו צורך עבודה. והא דאמר רב גידל (שם ח., חגיגה י.) מנין דנשבעין לקיים המצות, שנאמר (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקיך. וכן פרק קמא דנדרים (ט:) שמעון הצדיק אמר מימי לא אכלתי אלא אשם נזיר טמא א' וכו', דהוי צורך עבודה וכו'.

123

קכ״דאך דלפי זה תיקשי להרמב"ן שלא ראה לחלק בכך, ומבואר להדיא כי התנחומא מיירי בדבר הרשות, ומה ראה על ככה שהקשה על הרמב"ם דכתב מפורש בדבר הכרחי אז הוא מצוה.

124

קכ״הונראה דהרמב"ן סבירא לי' אפילו בדבר מצרכי עבודה גם כן אין מצוה לישבע וכו'. והוא, דאיתא במתני' פרק ג' דתענית (מ"ח) שאמר חוני המעגל, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך וכו', שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום ועושין לך רצונך כבן וכו'. ומסיק בש"ס (תענית כג.) ששלח לו נידוי פן יבא לידי שבועות שוא, כגון שני אליהו שנשבע שלא יהי' טל ומטר וכו'. וי"ל אם הי' חייב נידוי איך נשאו לו פנים בשביל שהוא חוני, והא במקום חילול אין חולקין כבוד וכו' (ברכות יט:). ואם אינו חייב, למה שלח לו.

125

קכ״וונראה, דכתבו אחרונים בשם ספר חסידים סימן תי"ו וז"ל: הא דאמר רב גידל נשבעין לקיים המצות, היינו לדורות ראשונים, אבל בזמן הזה אין נישבע לקיים המצות, כי יקטרגנו השטן ולא יקיים המצות. ויש סמך לזה מתנחומא הנ"ל (מטות א) את ד' אלהיך תירא (דברים י, כ), אם יש בך כל המדות אז בשמו תשבע, ע"כ.

126

קכ״זומעתה מבואר, אלמלא חוני אתה שיש בך כל המדות הללו, והוא את ה' אלדיך תירא וגו', והראי' שעושין לך רצונך מצד כי רצון יראיו יעשה (תהלים קמה, יט), לכך לדבר הכרחי של צורך הגשמים אתי שפיר ובשמו תשבע, שנשבע בשמו הגדול. מה שאין כן לאחרים, הי' חייב נידוי, שאין נשבעין אפילו לדבר הכרח, שלא יבוא לידי שבועת שוא. ולכך שלחו לו וכו', כדי שלא ילמדו אחרים ממנו לישבע בשמו יתברך, ואתי שפיר.

127

קכ״חהרי מבואר, כי אפילו בזמן המשנה לא הי' נשבעין אפילו לדבר מצוה שלא יבוא לידי שבועת שוא, כי אם שיש בו כל המדות וכו' אז הוי רשות לישבע, ובזה איירי הרמב"ן. מה שאין כן הרמב"ם שעשה ספרו פירוש על תרי"ג מצות, לפי זמן נתינת המצות שהי' דורות ראשונים נגד זמן הש"ס שנק' אחרונים נגדם, קאמר שהיא מצוה ובשמו תשבע לדבר הכרחי וצרכי עבודה, וק"ל.

128

קכ״טובזה מבואר כי נסמך מצוה זו ובשמו תשבע, אל מצוה אותו תעבוד זו תפלה, שהוא בפסוק אחד, כדי שילמוד מענינו, מה תפלה שהיא מצוה, היינו לדורות הראשונים קודם החורבן שהיו יכולין לכוין, מה שאין כן בזמן הש"ס שהיה אחר החורבן שאין יכולין לכוין, כמו שאמר שכורת ולא מיין, אין התפלה מצוה מהתורה. כך מצוה ובשמו תשבע, היינו לדורות הראשונים, מה שאין כן בזמן הש"ס אינו מצוה, וכדברי הרמב"ן וק"ל.

129

ק״להגם דיש לחלק בין ש"ס דאמר דאין לישבע, ובין הש"ס דאמר מצוה לישבע, שניהם בזמן א' איירי, רק שיש לחלק בין שבועה דלהבא או לעבר. ובזה מבואר דהרמב"ם והרמב"ן גם כן לא פליגי, רק מר אמר חדא ומר אמר חדא. כי מה דשלחו לחוני, הי' בשבועה דלהבא, ואז יש לחוש לשבוע(ו)ת שוא כדמפרש בש"ס, וכן הא דרב גידל נשבעתי ואקיימה איירי להבא, אז הי' מקום לחלוק בין דורות ראשונים, מה שאין כן לאחרונים אסור שלא יבא לידי שבוע(ו)ת שוא, וכדמייתי עובדא דשני אלפים עיירות דינאי שנחרבו וכו', דאיירי גם כן להבא. מה שאין כן בשבועה לעבר, דבשעה שיצאה השבועה מפיו הוא נודע לו אם אמת או שקר, בזה אין שייך קיטרוג יצר הרע, וכמ"ש הפוסקים בטור חושן משפט סימן ל"ד, ובסימן צ"ב, לענין חשוד על השבועה, דדוקא בשבועה דלשעבר נעשה חשוד, מה שאין כן להבא דיצרו אנסו וכו'. אם כן מוכח כדברינו, דשבועה להבא שיש לחוש דיצרו יאנסו, יש לחלק בין דורות ראשונים הוא מצוה, מה שאין כן עתה גם לדברי הכרחי אינו מצוה רק כשיש בו כל המדות. מה שאין כן בשבועה לשעבר, נשאר אדין תורה דהוי מצוה, ובזה איירי הרמב"ם. מה שאין כן הרמב"ן איירי להבא, ואתי שפיר.

130

קל״אאיברא מה שכתב הרמב"ם כי השבועה בשמו הגדול הוא מדרכי העבודה וכו'. להבין צחות לשונו, יבואר עם מאמר הש"ס דשבת (קכז.), שנשבע ואמר העבודה שכך הי', ואתם שדנתוני לכף זכות כך ידון המקום אתכם לכף זכות וכו'. ופירש מהרש"א ניקוד עֲבֹודָה, הוא ניקוד שם בן ד' וכו', יעו"ש.

131

קל״בלבאר זה, נקדים לבאר מ"ש בפ' תצוה מצוה לא תעשה, ולא יזח החשן מעל האפוד וכו' (שמות כח, כח). וקושיא זו זכרתי כמה פעמים, אחר שהמצוה הוא עצם שמו יתברך שהוא היה הוה ויהיה, ואם כן צריך שינהוג מצוה זו גם כן בעולם שנה ונפש, כמ"ש הראב"ד לספר יצירה יעו"ש. ואיך מצוה זו שייך בנפש האדם בפרט, או בעולם ושנה שהיא בכל עת וזמן, כי הלא עתה בחורבן הבית אין שייך מצוה זו, וכיוצא בזה כמה מצות, הגם שכתב הרמב"ן והרמב"ם מזה בי"ד שרשים, יעו"ש.

132

קל״גאיברא נ"ל, דודאי שייך מצוה זו בעולם שנה נפש, בכל עת וזמן ובכל נפש האדם. ותחלה נתרץ משנה בפרק ג' דראש השנה (מ"ח), והי' כאשר ירים משה [ידו] וגבר ישראל (שמות יז, יא), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא, ח) עשה לך שרף ושים אותו על נס והי' כל הנשוך וראה אותו וחי, וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל וכו' מתרפאין, ואם לאו היו נמוקין. חרש שוטה וקטן אין מוציאין רבים ידי חובתן, זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.

133

קל״דוהוא תמוה מרישא לסיפא, א' קשה, מה זה תימא וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות וכו', הלא מצינו במלחמת סיחון ועוג שהי' ידיו של משה עושות מלחמה (ברכות נד:). וכי תימא שאני הכא דסילק את עצמו ממלחמה זו וניתן ליהושע, וז"ש וכי ידיו וכו', אם כן מה משני כל זמן שהיו ישראל וכו', פתח במשה ומסיים בישראל. ב' קשה, מה ענין משנה זו אחר משנה שמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא וכו'. וכן במשנה זו עצמו סיים חרש שוטה וקטן וכו', שהוא תמוה מה ענין לכאן.

134

קל״הג' קשה, מה ענין הרמת יד להגביר ישראל, והנחתה להגביר עמלק. [הגם לפי מ"ש בזוהר ענין וידי משה כבדים (שמות יז, יב), וענין נשיאת כפים, וליבון לשון של זהורית, הכל ענין אחד, יעו"ש]. ד' קשה, אם נצחון המלחמה הי' תלוי בהרמת ידי משה, אם כן למה יניחה עד הכריתו עמלק עדי אובד. ה' קשה כפל מסתכלין ומשעבדין וכו'.

135

קל״וו' קשה, כיוצא בו עשה לך שרף וכו', דהיינו רישא. הגם דקושיא זו לבד הי' אפשר לתרץ על דרך רמז מוסר, והוא דאיתא בש"ס דיומא פרק ב' (כב:), כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, ופריך והא כתיב (ויקרא יט, יח) לא תקום ולא תטור, ומסיק הא דמפייסין לי' וכו'.

136

קל״זוהנה כבר רבו הספיקות. וביאר הריטב"א ומוהרש"א והרי"ף יעו"ש. ולי נראה פשוט, דהא יש לדקדק, למה לי כפל שאינו נוקם ונוטר, וכי תימא משום דתרי מילי נינהו, כדמפרש בש"ס (יומא שם) איזה נקימה, השאילני קרדומך וכו', מכל מקום קשה יאמר החמור דשארי לתלמיד חכם, ואתי בקל וחומר הקל. וכי תימא הא בפסוק כתיב גם כן לא תקום ולא תטור, וגם כן קשה למה לי כפל. זה אינו, דהתורה הוצרכה לכתוב שניהם, שלא ליתן לבעל דין לחלוק ביניהם, מה שאין כן בש"ס קשה כנ"ל.

137

קל״חונראה, דמצינו בפסוק (שה"ש ח, יב) שכ' ומאתיים לנוטרים את פריו, הרי נטירה הוא לשון שמירה, ונקימה הוא ההיפך. והנה ב' הפכים אלו מצינו בנחש שעשה משה במדבר, כי תחלה הי' הנחש ממית, ואחר כך הי' הנחש מחיה, כנזכר בש"ס הנ"ל, וכי נחש ממית או מחיה, אלא כל זמן וכו'.

138

קל״טויבואר ענין ב' הפכים בביאור המשך הפסוקים בפ' חקת (במדבר כא, ה-ח) וידבר העם באלדי' ובמשה וגו'. וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו בעם, וימת עם רב מישראל. ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך, התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש, ויתפלל אל ה'. ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והי' כל הנשוך וראה אותו וחי (במדבר כא, ח).

139

ק״מוהנה התורה נק' דרך, כי היא מורה דרך להולכים בה, כמו שנאמר (בראשית יח, יט) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. והנה מה ששונאין אנשי המוניים לצדיקים יראי השם השומרים דרך ה', הוא מחמת שהם שני הפכים. כי אנשי המונים הם קצירי נפש, המקצרין בדרך ה', הן בתפלה או במצוה, שעושין דרך ארעי מצות אנשים מלומדה. מה שאין כן הצדיקים שהם טורחי הדרך, שאין התורה מתקיים אלא במי שממית עצמו עלי' (ברכות סג:), וכן תפלה נק' עבודה שהיא קרוב למיתה בהתפשטות הגוף להתדבק ברוחני, כמו שזכרתי בש"ס ד' שנכנסו לפרדס וכו' (חגיגה יד:).

140

קמ״אוז"ש ותקצר נפש העם בדרך, ופירש רש"י שהיא טורח הדרך וכו'. ור"ל, כי טורח הדרך של צדיקים גרמה לאנשי המונים שקצרה נפשם בדרך, היפך הת"ח, לכך וידברו העם באלדים ובמשה, כי איש לפי מהללו (משלי כז, כא), והם ב' הפכים, לכך דיברו סרה על ה' ועל משיחו.

141

קמ״בוהנה הש"י ארך אפיים, ומשה שהי' עניו גם כן הי' מהנעלבים ואין עולבים, אלא שהש"י חס על כבוד הצדיק יותר מעל כבודו (בר"ר לט, יב), שלא יאמרו לית דין ולית דיין, לכך וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, הת"ח שנק' נחשים שרפים, לאחד משני סיבות, או שהוא כטבע האש משריף ומכלה ועולה למעלה, כך הם בעלי גסי הרוח יותר משמיני שבשמינית הנאות לת"ח (סוטה ה.), לכך וינשכו בעם, לנקום נקם כנחש הנושך על ידי סבה ודבר קל שעושין נגד כבודו. או שנק' נחשים השרפים, הת"ח המתלהבים בשלהבת אש הדבוקים בו יתברך, ועל דרך שנק' תבערה כי בערה בם אש ה' (במדבר יא, ג), שהוא התלהבות עבודתן ותורתן, כמ"ש (אבות פ"ב מ"י) הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, וינשכו בעם. וימת ע"ם ר"ב, אותיות מע"רב רב, הם הפוקרין ומזלזלין בכבוד ת"ח ראשונה, ועתה נפרע מהם על ידי נחשים השרפים אלו הת"ח, והרגישו העם ויבואו אל משה ויאמרו חטאנו וגו'.

142

קמ״גויאמר ה' עשה לך שרף וראה אותו וחי. והנה לכאורה הוא היפך הטבע, כי מאן דנכית לי' חויא אפילו חבלא מבעית לי' (עי' שהש"ר א, יד), וחרדה מסלקת הדמים (נדה ט.) דם חיות האדם, וכאן זה הי' רפואתו.

143

קמ״דאיברא נראה דאתי שפיר, כי זה החרדה והיראה היא גורמת החיים כאשר זכרנו כבר בביאור פסוק תהלים סימן (נ"ד) [נ"ה] (ה-ו) לבי יחיל בקרבי ואימ[ו]ת מות נפלה עלי, יראה ורעד יבא בי וגו'. והקושיא מפורסמת, נפלה עלי לשון עבר, ואחר כך אמר לשון עתיד, יראה ורעד יבא בי. ובארתי על פי משל, אדם אחד שהי' לו רבוי דמים וכו', יעו"ש בכתבי.

144

קמ״הוכן זכרתי לעיל בביאור קושית הרמב"ם ובה"ג, אם יראת חכמים הוא ממנין תרי"ג מצות או לאו, כי יש כמה ירא[ו]ת בעולם בכל הנבראים, והם רק לבושים אל יראה פנימיות יראת ה' שהיא יראת חכמים, כמ"ש (פסחים כב:, ב"ק מא:) את ה' אלדיך תירא (דברים ו, יג) לרבות תלמידי חכמים, יעו"ש לעיל מזה.

145

קמ״וובזה בארתי קושיות הרב מוהר"י יעבץ (אבות פ"א מ"ג) שהקשה בפסוק יתרו (שמות כ, יז) ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלדים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. והקשה הוא ז"ל שהם ב' הפכים בנושא א', תחלה אמר אל תיראו, ולבסוף אמר ולבעבור תהי' וכו', יעו"ש. וכתבתי כי יש כמה מיני יראה בעולם, ושורש כולם הוא יראת ה', והדבק בשורש היראה ניצל מכל מיני יראה, שהם לבושים אל יראה פנימית שהיא סוג א', מה שאין כן לבושי היראה הוא הרבה. ובזה יובן אל תיראו, ר"ל מן הרבה סוגי יראה אל תיראו, שהם לבושי היראה, רק למען תהי' יראת"ו על פניכם, שהיא יראה יחידית, ועל ידי זה ניצל מכל מיני יראה. וז"ש (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים, וק"ל.

146

קמ״זוהנה ראי' הוא אותיות יראה, ובזה יובן, עשה לך שרף ושים אותו על נס, שיראה אותו כי על ידו הי' הנשיכה, ועל ידי יראה זו אשר יראה ורעד יבוא בו, וחי, כי הירא מהת"ח היא יראת ה' אשר תוסיף ימים, לכך וחי, וק"ל.

147

קמ״חובזה יובן הש"ס כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. ור"ל, כל שאינו בבחינה זו שיכול למחוץ ולרפא, כמו הנחש שעשה משה, שהי' בו נקימה שהיה ממית, ושוב הי' בו נטירה להחיות כששבו בתשובה, וענין החיות שהוא יראת הת"ח הירא את ה', ואז הוי כאילו ירא את ה' בעצמו, מה שאין כן כשאינו בבחינה זו אינו תלמיד חכם, וק"ל.

148

קמ״טוזהו כוונת הפסוק גם כן (ו)לא תקום ולא תטור, ר"ל שלא תקום לנקום נקם, ושוב תצטרך לנטור להתפלל עליו שיחי' כשישוב, ושמא פן לא יהי' נטירתך שמירה מעולה, לכך עצה היעוצה שלא תקום, ואז לא תצטרך לנטור, וק"ל.

149

ק״נובזה יובן כוונת משנה הנ"ל, וכי נחש ממית ונחש מחיה, ר"ל איך אפשר שיהי' נחש הממית ונחש מחיה, דבר המזיק יהי' בו תועלת. ומשני אין, כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה שהם הת"ח, שישראל הם בדביקות עם הת"ח פנים בפנים, בסוד הכרובים פניהם איש אל אחיו (שמות כה, כ), שהוא הסתכלות פני מעלה שהוא פני החכמים, ובזה משעבדים את לבם לאביהם שבשמים, כי גם החכמים נקראו אביהם, כמ"ש אלישע אל אליהו אבי אבי רכב ישראל (מלכים ב ב, יב), ומעלת הש"י שהוא אביהם שבשמים, וקאמר כי על ידי הסתכלות כלפי מעלה דביקים המוני עם עם הת"ח, בזה נותנין כח ועילוי אל בחינה הנק' לבם, לשעבדו אל בחינה הנק' אביהם שבשמים, והוא על דרך שכתבתי, כי גמ(י)ר חסיד (תהלים יב, ב) לפי שפסו אמונים, בסוד תנו עוז לאלדי' (תהלים סח, לה). כי על ידי דביקות אנשי המוני בחכמים הנק' אב, על ידי זה מוסיפין כח וגבורה אל החכמים הנק' לבם של ישראל לעלות הרמתה במדות תרומיות אל אביהם שבשמים, וז"ש כי הם גורמים לשעבד לבם לאביהם שבשמים.

150

קנ״אוברמז, קאמר את לבם, כי מדה הנק' א"ת, ומדה הנק' לבם שהוא הקדוש ברוך הוא, שניהם יעלו בחיק אביהם שבשמים שהיא חכמה עליונה, בסוד בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט), ובסוד וא"ביו שמר את הד"בר (בראשית לז, יא) הנזכר בתיקונים (תס"ט קה:), וזה סוד שם י"תהלל ה"מתהלל ה"שכל וי"דוע אותי (ירמיה ט, כג), והבן.

151

קנ״בהגם דיש לפרש הש"ס הנ"ל, כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש וכו', על דרך מליצה, דאיתא בפרק קמא דיומא (ט:) מגורי אל חרב היו [את] עמי (יחזקאל כא, יז), ואמר רבי אלעזר אלו בני אדם שאוכלין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם, ומפני זה שנאת חנם, ירושלים חרבה. הגם שזה סותר למה שאמרו חז"ל במסכת בבא מציעא דף ל' (ע"ב), אמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהן על דין תורה ולא (עבדי) [עבדו] לפנים משורת הדין וכו'. כבר העליתי בכתבי בביאור דברי הטור חושן משפט סימן ז', יעו"ש.

152

קנ״גוהנה חז"ל העידו על השבטים ולא יכלו לדבר עם יוסף לשלום, שזה שבחם שלא דיברו אחת בפה וא' בלב וכו'. ושמעתי אומרים על דרך הלצה, כי הנחש הי' לה כח הדיבור, כמו שנאמר (בראשית ג, ד) ויאמר הנחש וגו', ואם כן קשה הא בקלקלה שנתקללה הנחש לא מצינו שניטל ממנה הדיבור, ומאי טעמא אינה מדברת גם עתה. ומתרצין, גם עתה יש לה כח הדיבור, רק לפי שנאמר (שם ג, טו) ואיבה אשית בינך ובין וכו', ואינה מדברת מחמת איבה, ודפח"ח.

153

קנ״דאם כן זה שאמרו חז"ל כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, ר"ל שאם התלמיד חכם אוחז במדת אנשי המוני עם, שאוכלין זה עם זה ודוקרין זה את זה וכו', אינו בגדר תלמיד חכם, רק בסוג אנשי המוני, רק ראוי שינקום וינטור השנאה בלבו ולא ידבר כלל מחמת איבה כנחש, וזה מעלת השבטים ולא יכלו דברו לשלום, וק"ל.

154

קנ״הובזה יבואר המצוה ולא יזח החשן מעל האפד, כי כתב האר"י בטעמי המצות (פ' תצוה), כי חשן ואפד הוא יחוד ב' שמות. ולהלביש הדבר נ"ל, כי חשן המשפט שהוא נגד הלב, שהיא כוונת הלב, הוא רומז לתלמיד חכם כאשר זכרנו לעיל בכוונת התפלה, במצוה אותו תעבוד זו תפלה, שהיא שייך בתלמיד חכם שהיא נשמת התפלה על ידי כוונת הלב, ולכך נחש שהיא אותיות חשן רומז לתלמיד חכם כנ"ל. אפד גימטריא פה, הוא רומז לאנשי המונים שאין בהם בחינת כוונת התפלה בלב, רק בחינת פה שהיא דיבור התפלה. וכמו שזכרנו שם דלכך נסמך מצוה אותו תעבוד זו תפלה, עם מצוה ובו תדבק הדבק לת"ח, שהיא דיבוק החומר עם הצורה, גוף התפלה עם הכוונה, שאז נשלם המצוה דאורייתא, כך הוא המצוה שלא יזח החשן מעל האפד, רק שיהי' באחדות ודביקות החומר עם הצורה, הם אנשי המונים עם הת"ח, שאז יש חיבור לגוף עם הנשמה שהוא כלל הכל, וכאשר נזכיר שהיא סוד כסא שלם ושם שלם, עיין מזה עוד במקום אחר.

155

קנ״וויוצא לן עוד מזה מדקאמר שלא יזח החשן מעל האפד, ולא קאמר ולא יזח האפד מעל החשן שהיא להזהיר את איש ההמוני שלא יזח מהחשן משפט שהוא הת"ח. משום שאין שייך בו אזהרה, כמו שמצינו בספר מבחר פנינים (שער החכמה אות לו) וגם האלשיך במשלי (יד, כד) מביא זה, ששאל החכם אם מעלת העושר עדיף או החכמה, והשיב החכמה עדיף, כי העושר בשמאל החכמה, כמו שנאמר (משלי ג, טז) בשמאלה עושר וכבוד. ושאלו, אם כן למה החכמים משכימין על פתחי הנדיבים ולא הנדיבים לחכמים. והשיבו, כי החכמים יודעים מעלת הנדיב, ומה שאין כן הנדיב שהוא איש המוני אינו יודע מעלת החכמה ע"כ. ושפיר השיבו, כי החומר אינו יכול להשיג מעלת הצורה והנשמה, מה שאין כן הנשמה שפיר תוכל להשיג מעלת החומר, ואם כן לזה הזהיר לתלמיד חכם שנקרא חשן שלא יזח מעל האפד, וק"ל.

156

קנ״זאמנם לבאר שאר הספיקות שזכרנו במתני' והיה כאשר ירים משה ידו וכו'. וגם לבאר המשך פסוקי התורה (שמות יז, יב-טז) וידי משה כבדים וגו', ויחלוש יהוש(י)ע את עמלק וגו', ויבן משה מזבח ויקרא ידו"ד נסי, ויאמר כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. והספיקות רבו.

157

קנ״חונבאר מצוה זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' ואתה עיף ויגע ולא ירא אלדים (דברים כה, יח). ופירש רש"י, עיף בצמא, ויגע בדרך, ולא ירא אלדים - עמלק. והוא תמוה. והרב האלשיך הקשה, מה זה שצוה הש"י לנו לזכור וכו', וכי דבר קשה הי' בעיני ה' להכריתו מיד עדי אובד ולא לזכרו לדורות וכו', יעו"ש. ועוד איך מצוה זו נוהג בכל אדם ובכל זמן, (ולענין) [ולאיזה] ענין נזכר מלחמה זו בתורה יותר מכל מלחמות ל"א מלכים. וגם שהוא מיוחדת להזכירו לדורות, לענין מה הוא הזכירה הזה. ועוד שאמרו חז"ל (פסיקתא רבתי יב) כי הורם ימינו בשבועה שאין הכסא שלם ואין שמו שלם עד כריתות עמלק וכו', וכי ח"ו שייך חסרון למעלה. ושאר הספיקות יבוארו מאליהן.

158

קנ״טדכתב האלשיך בפ' יתרו, בפסוק (שמות יט, י) לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם וגו', והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר וגו', לא תגע בו יד כי סקל יסקל או ירה יירה וגו'. והקשה, דתחלה אמר לשון רבים ואחר כך לשון יחיד לא תגע וגו'.

159

ק״סופירש, כי בא הש"י ללמדינו דעת למי שרוצה להיישיר את העם לקרבם לעבודתו יתברך, שלא יתחיל ללמדם הוראות חיצוני[ו]ת כבגדים לבנים, וטיבול וכיבוס כפרושים, רק (תחלת) [תחלה] יתחיל בקדושה פנימית ונפש עד בשר, ואחר כך בחיצונית. וז"ש וקדשתם היום ומחר, תחלה להכשיר לבבם בתשובה פנימיות, ואחר כך וכבסו שמלותם. שנית בא ללמדינו שלא ייחל עד יבא העם אליו לדרוש דרך ה', כי אם שילך הוא אצלם ללמדם, וז"ש לך אל העם וקדשתם. ג', שלא יאמר המוכיח בשער אדרוש ברבים, והשומע ישמע והחדל יחדל, רק תחלה יאמר ברבים ואחר כך יחזור ויאמר בפרט לכל אחד ואחד, וז"ש תחלה לשון רבים השמרו לכם וכו', ואחר כך אמר לנוכח לכל אחד ואחד בפרט, לא תגע בו יד וגו', עכ"ל.

160

קס״אוהנה כי דבריו באמת ובמשפט, נראה לי הפעוט לפרש בענין אחר, שבא ללמדינו ג' כללים אחרים מה שיש בו צורך עבודה. א', מה דאמר לך אל העם, ולא אמר בא אל העם כמו בא אל פרעה (שמות י, א). וגם לשון העם ולא ישראל. אלא דבא ללמדינו ענין נאות, דנודע כי עיקר ותכלית הכל בכל עבודתינו בתורה ותפלה וכוונת המצות וכוונת אכילה, לברר ולהעלות ניצוצי הקדושה מתוך עמקי הקליפות. ודוגמתן בעניני בני אדם, להעלות אנשי החומר אל מדריגות הצורה, וזה סוד בזאת יבא אהרן אל הקודש (ויקרא טז, ג).

161

קס״בוכדי שיוכל להעלות מדריגה תחתונה אל העליונה, צריך שיתחבר עם מדריגה ההיא, ואז יוכל להעלותה.

162

קס״גוכדי להבין זה, נבאר ירושלמי (תענית פ"ב ה"ז) שמואל הנביא לבש חלוקן של ישראל ואמר חטאנו וכו'. והנה אין כאן מקום ביאורו, ועיין לקמן. והעולה משם, על פי משל שר אחד ששינה לבושו כדי שיתחבר עם בן המלך שירד למדריגה פחותה, להשיבו אל אביו וכו'. וז"ש לך אל העם וקדשתם היום וכו', ר"ל כדי שתוכל להעלות העם מדריגת המונים פחותי הערך, אל מדריגת קדושה שהיא מדריגה עליונה, צריך אתה לירד תחלה למדריגתן, אשר ירידה זו יכונה להליכה, כנודע ההפרש בין הליכה לביאה, ואז תוכל להעלותן ולקדשן, וז"ש ל"ך אל ה"עם וקד"שתם.

163

קס״דואגב נראה לי לבאר ש"ס פרק ה' דברכות (לא.), תני מרי ברי' דרב הונא ברי' דרב ירמיה בר אבא, אל יפטור אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זכרהו. וכבר רבו המפרשים בזה. ואענה חלקי, ותחלה הי' נראה לי בדרך הלצה, להודיענו בענין דרך ארץ דבר נאות, כשהאורח הולך אל החכם לקבל פניו, או לאבירי רועי הדור, שמעתי כי הנוהג אצלם שיאמר לאחד ממשרתיו או לאחד מבני ביתו שיעשו לווי' אל האורח, ובזה ירגיש האורח שאינו חפץ בהתחברו עמו, רק שיפטור וילך לדרכו, ואם לא ירגיש ויצטרך לומר במפורש הרי זה מלבין פניו. וז"ש אל יפטור מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, ר"ל שרוצה לפטור מחבירו אל יאמר מפורש, אלא מתוך עסק ענין הליכה הנקרא הלכה, שידבר מזה הענין כמו במשל הנ"ל, אזי יזכור וירגיש האורח וילך לו, וק"ל. ומזה תבין גם כן בעניני עבודתו יתברך להבין רמיזותיו, לבל יהי' כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן (תהלים לב, ט), והבן.

164

קס״העוד י"ל, הרוצה לפטור מן תואר חבי"רו, שעינינו רואות כי השפלות של החכמים הוא בעיני אנשי המוני עם לאין תכלית, לכך אל יפטור אלא מתוך דבר הלכה, שיאמר עסק שבח הלכה שאין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח.), וכל השאר הם טפלים אליו רק לשמשו, וכמ"ש בן זומא ברוך שברא כל אלו לשמשיני (ברכות נח.), הרי שאין זה חבירו, וכמו שביאר דבר זה הרמב"ם בהקדמה לסדר זרעים, יעו"ש. וז"ש אל יפטור אדם, כי זה שנק' אדם שהם החכמים, אי אפשר ליפטור מחברת אנשי המוניים, כי אם מתוך דבר ושבח מעלת הלכה, וק"ל.

165

קס״ואיברא דיש בזה דבר בגו, על דרך שכ' בזוהר שיר השירים בפסוק (שה"ש א, ה) שחורה אני וגו', כי השכינה כשרוצה לעלות להתייחד עם דודה נתמעטה בסוד נקודה, וז"ס לכי ומעטי עצמך (חולין ס:), ואז אין מקום לאוכלוסי' ורעותיה להתחבר עמה, ואז עולה ומקבלת השפע ביחודה עם דודה, ואחר כך נעשית בסוד הרחיבי מקום אהלך (ישעיה נד, ב), להשפיע להם וכו', יעו"ש. וז"ש אל יפטור אדם העליון מחבירו, מן חברת אוכלוסי' ורעותי', כי אם מתוך דבר הלכה, כשהיא מכונה בסוד הליכה סוד המיע[ו]ט, כמ"ש (חולין ס:) לכי ומעטי את עצמך וגו', וגם לכי גימטריא הלכה, מתוך כך ז"וכרה"ו, ר"ל שנעשה זווג ויחוד על ידי זכור המייחד אות ה' עם ו', והבן.

166

קס״זובשם המנוח החסיד מוהרי"ל פיסטנר שמעתי, שראה כתוב בספר א' שאין האורח רשאי לומר במפורש שיחזרו מן הלוי' שעושין לו, מטעם המבואר שם. ופירש הוא זלה"ה, אל יפטור אדם מחבירו, כשרוצה לפטור מהם אל יאמר מפורש אלא ברמז, והוא שיאמר דבר הלכה - דהיינו שהדין הוא שאין לומר לאלו המלוין שיחזרו וכו', ומתוך כך זוכרהו שיזכירו וירגישו, ודפח"ח. ונראה שהוא מרומז בדברי הש"ס אלא מתוך דבר הלכה, שיש דבר בתוך הלכה - והוא אותיות לך, ומת"וך כ"ך זכרהו, שירגיש ויזכור על כוונתו שילך לו, וק"ל.

167

קס״חעוד י"ל שהוא על דרך כוונת מתני' באבות (פ"א מי"ב) הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן וכו', אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ור"ל כי נודע (פיה"מ להרמב"ם דמאי פ"ב מ"ג) מה שהתלמיד חכם נקרא חבר, כי חברותן נאה. והנה לפעמים צריך לירד למדריגת אנשי המוני עם, ואז נפטר ונפרד ממדריגת חבר למדרגתן של המוני עם, לקיים אוהב הבריות - שהם פחותי ערך שאין בו שלימות רק שהוא מברואיו יתברך, מכל מקום ראוי לאהבו כדי לקרבן לתורה, כמו במשל הנ"ל. וז"ש אל יפטור אדם מחבירו אלא מתו"ך דב"ר הלכ"ה, שהוא ל"ך, שילך וימעט את עצמו כדי לקדש העם, אז הרשות לפטור מחבירו - ת"ח, לילך למדריגת העם כדי לקדשן, וכנ"ל, וק"ל.

168

קס״טומ"ש וקדשתם היום ומחר, למה היום ומחר. נראה לי דיבואר על פי מ"ש חז"ל (עירובין כב.) היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם.

169

ק״עוכדי לבאר זה, נבאר תחלה המשך הפסוקים בפ' קדושים עד [ו]את שבתותי תשמרו אני ה' וכו' (ויקרא יט, ב-ג). וי"ל א' ל"ל כפל דבר ואמרת, וגם דיבור הוא קשה ואמירה רכה. ועוד, הא זה נאמר בהקהל, ול"ל כלל דבר ואמרת, מאחר שאינו לפי סדר המשנה שיאמר לאהרן שיאמר לאחרים וכו'.

170

קע״אועוד, מעלת קדושה יתכן לבני עלי' שהם מועטים, ולא לכל עדת בני ישראל שכולם יהיו קדושים. ועוד, דהל"ל קדושים יהיו, מה שאין כן תהיו משמע מצד הכרח תהיו קדושים. ועוד, מה זה נתינת טעם כי קדוש אני ה', וכי אפשר להדמות צורה ליוצרה.

171

קע״בועוד, מה ענין איש אמו ואביו לכאן. ועוד, דדרשו חז"ל (קדושין ל:) מדכתיב איש, ס"ד למעט אשה, לכך צריך לומר תיראו, הרי כאן שנים, וקשה לא נכתוב לא ה' ולא ו', ודרשת חז"ל ידוע. ועוד, מה ענין שבת לכאן. וגם תואר שבתותי המיוחד לי, ואמר לשון רבים.

172

קע״גכדי לבאר זה, נראה לי לפרש ענין מצוה זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה, יז) הנ"ל, שיש בו ג' כללים, ואתה עיף בצמא, ויגע בדרך, ולא ירא אלדים. כי התורה הקדושה בא ללמדינו דעת איך ליזהר שלא יתן התמוטט[ו]ת עמוד א' מן ג' עמודים הנזכרים, הגורם ירידת ישראל ועליית שרי האומות, רק להתחזק בשלשתן, בסוד תנו עוז לאלדים (תהלים סח, לה).

173

קע״דואחד הוא עמוד התורה, דאמרינן בבכורות (ה:) ויחנו ברפידים ויבא עמלק (שמות יז א, ח), מאי רפידים, לפי שריפו ידיהם מהתורה לכך בא עמלק. וכי תימא הא אמרינן במסכת שבת (קיח:) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר (שמות טז, כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו ויבא עמלק וכו', הרי משמע עבור חילול שבת בא עמלק. הנה ביא[ו]ר דבר זה עיין בדרוש מיוחד, והעולה משם כי שניהן בקנה א' עולים, כי לא ניתנו שבתות אלא לתורה, כמ"ש בבית יוסף לטור אורח חיים סי' רפ"ח (ד"ה גרסינן) בשם ירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) יעו"ש. ובפסוק (בראשית כז, כב) מפורש גם כן, הקול קול יעקב והידים ידי עשו וכו'.

174

קע״הב' עמוד גמיל[ו]ת חסדים, שהוא המתחסד עם קונו לאמר לאסורים צאו וגו' (ישעיה מט, ט), שהיא תשובה להחזיר אבידה לבעלה, ותשוב ה' למקומה הרמתה. והוא מה שהקשה הרב האלשיך לעיל במצוה זכירת עמלק שצוה הש"י אותנו לזכור, וכי הוא דבר קשה בעיניו יתברך להכריתו בעצמו עדי אובד וכו'. ותירץ כי אין נפילת האומה עד שתפול השר, כמ"ש יפקוד ה' על צבא המרום במרום וכו' (ישעיה כד, כא), ושר של עמלק אינו כיתר שרי האומות, כי הוא סמא"ל הוא השטן והיצר הרע, ובכל עון וחטאת ישראל מוסיפין בו כח ועצמה, ואם כן איך יפילו הש"י עד שובינו בתשובה, לבל ישאר לו מקום להשען על עונותינו, ולכך יש זמן הקץ, אם נשוב מעצמינו יחישנו, ואם לאו בעתה על ידי חבלי משיח שנשוב בהכרח, עד גדר שכל הנשאר בציון קדוש יאמר לו (ישעיה ד, ג), ולכך זמן מפלת עמלק מדור דור, או דור שכולו זכאי (סנהדרין צח.) שנשוב מעצמינו, או דור שכולו חייב עד עת קץ על ידי מירוק חבלי משיח נשוב וכו', עכ"ל. הרי מבואר כי ירידת ומפלת עמלק שהוא ראש שר האומות הוא השטן ויצר הרע על ידי התשובה הנק' דרך, כמ"ש (תהלים כה, ח) יורה חטאים בדרך.

175

קע״ועמוד ג' עמוד העבודה, זו תפלה הנק' יראה, כמ"ש עבדו את ה' ביראה (תהלים ב, יא), וכמ"ש (תהלים עב, ה) ייראוך עם שמש. והנה על ידי עמוד היראה אין שום שליטה לשרי האומות על ישראל, והוא על פי מה שביארנו הקושיא שהקשה הרב מוהרי' יעבץ (אבות פ"א מ"ג), בפסוק יתרו אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם ולבעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (שמות כ, יז), והקשה שהם שני הפכים בנושא א', תחלה אמר אל תיראו, ולבסוף אמר בעבור תהי' יראתו על פניכם וכו', יעו"ש. ובארתי, כי יש מדריגת היראה בכל הנבראים שבעולם, העכבר מן חתול וכו', וכולם הם לבושים אל יראת ה' שהוא פנימי' ושורש הכל. ושמעתי בשם הרב המגיד ממעזבוז פירוש הוי ערום ביראה (ברכות יז.), ור"ל שידבק את עצמו אל פנימי' היראה בלא לבוש וכו', ודפח"ח. וז"ש אל תיראו, ר"ל מן סוגי לבושי היראה אל תיראו וכו', כי לבעבור תהיה ירא"תו על פניכם, שהוא פנימי' היראה, ואז שום (מורה) [מורא] חיצונית לא יעלה על ראשיכם, כי אדרבה מוראכם וחתכם יהי' על כל האומות, וק"ל.

176

קע״זובזה יובן מצות זכירת עמלק הנתונה לנו בבחירתינו, כי המלחמה עם היצר הרע שר עמלק היא בידינו ולא בידי יתברך, לכך צוה לנו שנזכור תמיד אל יושבת יומם ולילה מלחמה זה, כמאמר החכם (חוה"ל ש' יחוד המעשה פ"ה) שבתם מן מלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה היא מלחמת היצר הרע וכו', וגילה התורה הסיבה לזה המלחמה של עמלק שהוא היצר הרע שמוצא מקום לגבור על ישראל ח"ו, א' כשאתה עיף בצמא, ר"ל היא עסק התורה, כמ"ש (ישעיה נה, א) כל צמא לכו למים. ב' ויגע בדרך, היא תשובה שנק' דרך, כמ"ש יורה חטאים בדרך. ג' ולא ירא אלדים, כשאין בך יראת ה' שורש כל היראות, אז ח"ו מתעורר לבושי חצונית היראה, שהם על ידי מלחמת האומות, כדי שידבק ביראתו יתברך וניצל מכולם. ולא כפירוש רש"י ולא ירא אלדים דקאי על עמלק, כי אם על ישראל, או דשניהם אמת כשיש לישראל יראת אלדים, אז מוראם על האומות, שיראים מאלדי' להלחם בהן, וק"ל.

177

קע״חובזה יובן המשך פסוקי קדושים שיאמר אל כל עדת בני ישראל קדושים ת"היו, מאחר שתהי' קדושים בהכרח לבסוף על ידי חבלי משיח, עד גדר הנשאר בציון קדוש יאמר [לו], אם כן למה תמתינו עד בעתה, הלא מוטב יחישנה קודם הזמן על ידי תשובה רצונית. וז"ש דבר ואמרת, א' נגד דור שכולו זכאי העושין מעצמן תשובה ואז אחישנה, ונגדו נאמר אמירה. ודיבור קשות נגד דור שכולו חייב, כי גם כן מוכרחין להיות קדוש הנשאר בציון. כי קדוש אני, ונשמת ישראל הם בנים לה' אלדיכם העמוסים מני בטן, הוכרחו להתקדש בקדושתו, ופרשה זה נאמרה לכל ראשי הדור שנק' משה, שיאמרו דברי מוסר בכל דור שיהיו זכאין וכנ"ל, והוא עמוד גמילות חסדים, עמוד התשובה.

178

קע״טאיש אמו ואביו תיראו, שהיא נגד את ה' אלדיך תירא (דברים י, כ), שהי' הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, הנק' אביו ואמו תיראו, שהי' עמוד היראה.

179

ק״פעוד י"ל, כי את ה' אלדיך תירא, דרשו לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב:, ב"ק מא:), ויש בהם ב' סוגים, על דרך שכתב האלשיך משלי (א, ח) בפסוק שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך, יעו"ש. כי יש תלמיד חכמים הנמשל לאב שאינו מטריח את עצמו עם בנו כי אם בשעת הזווג, ושוב לא נזקק לו. ויש סוג ב', ת"ח הנמשל לאם המינקת לוולד, וגם מיסרו תמיד כי בן כסיל תוגת אמו (משלי י, א), וכמ"ש (משלי לא, א) דברי למואל אשר יסרתו אמו. וז"ש כי איש, ב' הסוגים הנ"ל הנקרא אמו ואביו, תיראו את שניהם, ולכך הקדים אמו העיקר.

180

קפ״אונגד עמוד התורה אמר את שבתותי תשמרו, כי לא ניתנה שבתות אלא לתורה, וכל ימי החול ניתנה לכם, מה שאין כן שבת המיוחד לי, תשמרו.

181

קפ״בועל ידי ג' עמודים אלו הנ"ל אני [ה'] אלדיכם - להצילכם מאויביכם, וכפירוש רש"י סוף קדושים (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וכו'.

182

קפ״גושפיר אמרו חז"ל (תו"כ ורש"י ז"ל ויקרא יט, ב) דלכך נאמרה פרשה זו בהקהל שכל גופי התורה תלויין בה. כי כוללת ג' עמודי העולם תורה ועבודה וגמילות חסדים, וק"ל.

183

קפ״דונחזור לענין, כלל א' במ"ש לך אל העם וקדשתם היום ומחר, ר"ל או היום, שיקדשו א"ע ברצון ואז אחישנה. ואם לאו, למחר, לאחר זמן, שיעשו תשובה בהכרח על ידי חבלי משיח, עד כל הנשאר בציון קדוש יאמר לו, וטוב יותר שיתרצו להתקדש היום, וז"ש לך אל העם, אל בחינתן.

184

קפ״הובזה יבואר פסוקי יחזקאל סימן מ"ד (טו-יט) והכהנים הלוים בני צדוק וכו', ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם והניחו אותם בלשכת הקודש ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם וגו'. והוא פלאי.

185

קפ״וולדברינו אתי שפיר, כי אמרתי טעם על שנתפשט הנגע ברבנים שדורשין בשבת הגדול ושבת שובה, ועיקר הדרשה ראוי להורות העם הדרך ילכו בה, וכמ"ש הפוסקים (מגן אברהם או"ח סימן תכט סק"א) ונלמד מהש"ס והתו' ממשה רבינו ע"ה שהורה דרך לעם הטמאים לנפש אדם איך יתקדשו לעבודת הש"י עבודת קרבן פסח, וכן ראוי לדורות שיהי' כך להורות דרך לעם איך יתקדשו לעבודתו יתברך. ולא כן עתה עושין שדורשין פשטי' וחריפות להראות לעם חריפ[ו]תו ובקיא[ו]תו, ולבסוף אומר בפסח קצת דינין, ובשבת תשובה כלל לא, והוא נגד הש"ס והפוסקים.

186

קפ״זומצאתי להם זכות, בביאור ירושלמי (תענית פ"ב ה"ז) דלבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאתי וכו'. והוא על פי משל שר אחד שהתחכם להעלות בן אחד של המלך ממדריגה פחותה אל בית אביו המלך, והוצרך לפשוט בגדיו החשובים שמשתמש בהן בבית המלך, ולבש בגדי פחותין כדי שירצה בן המלך להתחבר עמו, מה שאין כן שאר שרים שלא עשו כך לא עלתה בידם לקרבו אל אביו וכו'.

187

קפ״חוהנה רבנים קדמונים שהיו דבקים בו יתברך תמיד בתורתן ותפלתן, וכשיבא לדרוש אל המוני עם פחותי ערך שאין לו שייכות עמהם כרחוק מזרח ממערב, איך יתחבר עמהם להעלותן אל אבינו שבשמים, לכך הוצרך לפשוט בגדי קדושה של דביקות, ולבש בגדים פחותין, והוא נמשל אל מדה מגונה הנק' לבוש כמדתן ולבושן, כדי שיהי' לו בדבר זה עסק התחברות עמהם, ואומר פשט תחלה של חריפות בגאוה שהוא קליפיות, ובזה הלבוש מצא מקום להתחבר עמהם, ואז אומר אחר כך דיני תורה ומוסר ונכנס בלבם ונתחברו ונתקרבו אל אבינו שבשמים. אבל עתה בדורות הללו לא הי' צריך לכל זה, כי בלאו הכי יש להם דביקות וחיבור עם אנשי המוני עם, רק מעשה אבותיהן בידיהם, ומצורף לזה שהניחו העיקר ותפסו הטפל לעיקר, לסלק הדרשה בפשטים, והשומע לי יחדל, רק כנ"ל.

188

קפ״טובזה יבוארו פסוקי שיר השירים (ג, א-ד), על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו, אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו, מצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם, כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו, עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי וכו'.

189

ק״צוהענין, בביאור פסוקי יחזקאל, ויובן פסוקי שיר השירים גם כן, ובצאתם אל החצר החיצונה וכו', ור"ל כי הכהנים בני צדוק, שפתי כהן תורה יבוקש מפיהו וגו' ורבים השיב מעון (מלאכי ב, ו), ובא תורתינו ללמדינו כי להשיב המוני עם מעון לקרבם לעבודתו יתברך צריך תחלה שיתחבר עמהן, כמו במשל שר ששינה לבושי כבודו וכו', וז"ש בצאתם אל החצר החיצונה שהיא מדריגת אנשי החומר שהיא חצר אל בית הפנימי אנשי הצורה. וקאמר הפסוק כי יפשטו את בגדיהם אשר הם משרתים בם בקודש ולבשו בגדים אחרים וכו', שהוא ממש כמו במשל הנ"ל שלבש השר בגדי פחותי הערך שבזה יוכל להתחבר עמו. וז"ש ולא יקדשו את העם בבגדיהן, ור"ל כי בלאו הכי לא יוכלו לקדש העם המוניים, בבגדיהן שמשרתים בקודש, וק"ל.

190

קצ״אובזה יבואר גם כן פסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב יד, ד). והוא, כי ביארנו הש"ס כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן (ר"ה פ"ג מ"ח), והוא על פי משל הנ"ל, כי מצד שמצא בעצמו שמץ דבר טומאה, אז יוכל על ידי זה להתחבר עם אנשי המוני עם, שהוא רמז אל שינוי לבושיו, מה שאין כן בלאו הכי אי אפשר להוציא יקר מזולל, כי היקר נמשך מזולל, שעל ידי זוללת שבחכם מתחבר עם איש המוני לעשותו יקר. וז"ש מי יתן טהור - מטמא, כי מצד שמץ טומאה שבחכם שנתחבר עם איש המוני עד שעשאו טהור. וז"ש לא אחד, כי אדם נקרא עולה ויורד ואינו במדריגה אחד, כדי שבירידתו ימצא מקום להתחבר עם אותן המדריגות הפחותין שבהמוני עם ויקרבם אליו, ואז ה' אלדיו עמו ויעל (עזרא א, ג), וק"ל.

191

קצ״בעוד י"ל, כי בתיקונים לבסוף כתב וז"ל: ואין אדם מקיים מצות לא תעשה כתקנה, אלא בבוא דבר עבירה לידו ולא עשאה מפני מצות המקום, אבל ביושב ובטל לא קיים מצות לא תעשה, עכ"ל. והוא על דרך שאמרו חז"ל (ספרא קדושים פ"ט) אל יאמר אי אפשי בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי אבל מה אעשה כי אבי שבשמים גזר עלי וכו'. וכמו שכתבתי בפסוק (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי וגו', יעו"ש. והטעם כי בזה מקיים ואהבת את ה' אלדיך בכל לבבך (דברים ו, ה) בשני לבב[י]ך, ביצר הרע וביצר טוב (ברכות פ"ט מ"ה), כי עובד ה' עם היצר הרע גם כן, כשהוא מכניעו, מה שאין כן בלב אחד לא נעשה אחד, כי אם על ידי חיבור ב' הפכים יחד, וכמ"ש (שמואל ב ז כג, ד"ה א יז כא) גוי אחד בארץ, יעו"ש בזוהר. וז"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד, ר"ל כשהטהרה נמשך מן הטמא שהוא היצר הרע, הוא תכלית השלימות, מטעם כי לא אחד, כי הם ב' הפכים והוא עשאן אחד. ולכך יש ב' פירושים, לא אחד לשון בתמיה, וגם כפשוטי', ושניהם אמת וכאמור, וק"ל.

192

קצ״גהעולה מזה, כי המהפך החומר שהוא מצד הקליפה והטומאה, אל הצורה שהיא מצד הטהרה והקדושה, אז נעשה טהור מטמא, והוא התכלית השלימות, בין בפרט באדם יחידי שמכניעו חומרו לצורה, או בכלל שמכניע אנשי החומר אל הצורה, או שניהם כאחד טובים, בתחלה בפרט ואחר כך בכללות, שהוא המאושר, וכמ"ש חז"ל (סנהדרין צט:) ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה), כאלו עשאו. וכן כתב בזוהר (עי' ח"ב קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו'.

193

קצ״דובזה יבואר, על משכבי בלילות וגו' אקומה נא וגו'. והוא, כי יש ב' סוגי צדיקים, א' ההולך בתום לבבו בקרב ביתו להתבודד לקיים והצנע לכת עם אלדיך (מיכה ו, ח), וכמו שכתוב בנח, את האלדים התהלך נח (בראשית ו, ט). סוג ב' שקישט את עצמו ואחרים גם כן, כמו אברהם אבינו שנאמר (בראשית כא, לג) ויקרא שם בשם ה' וגו', ודרשו חז"ל (עי' סוטה י.:) שהי' מרגיל שם שמים בפי הבריות וכו', וכמו שבארתי פסוק (בראשית יח, כו) אם אמצא חמשים צדיקים בת"וך העיר, שהוא צדיק בתוך העיר להשיב רבים מעון. והנה בחינה א' נק' שכיבה בלילה, שהוא מכוסה כלילה, הצנע לכת. בחינה ב' נק' קימה כיום שמפורסם לכל.

194

קצ״הובזה יובן, על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, שהוא למי שאוהב נפשו יותר מגופו, ודאי שמפקח בתיקון נפשו ואין לו פנאי לתיקון זולתו, כי חיי נפשו קודמין. ואחר כך בקשתי"ו, ר"ל לזולתו, ולא מצאתיו, כמ"ש בש"ס (עי' ב"מ ב.) מצאתי דאתי לידי משמע, ור"ל כי לא אתי לידי שאזכה לתקנו, מצד שהוא מכוסה ולא נודע לרבים מהותו שיבואו אצלו ללמוד ממנו.

195

קצ״ואקומה נא ואסובבה בעיר וגו', ר"ל להיות מסוג ב' הנ"ל, כמו שנאמר אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר וגו'. וגם כן לא מצאתי את שאהבה נפשי, שיבא ממילא אצלי, כמ"ש (שה"ש ב, ז) אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ - שהוא יבוא לבקש ללמוד, וז"ש אבקשה את שאהבה נפ"שי, שהוא יאהב נפשי, ולא עלתה בידו, ואז בקשתיו, שהייתי מחזיר אחריו וגם כן לא מצאתיו.

196

קצ״זמצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם, ופי' רש"י מה מצאתם בפיו. וזה אין לו שחר. ונראה לי דכתב האלשיך פ' משפטים (שמות כב, ט) כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור, כי איש זה הקדוש ברוך הוא, יתן אל רעהו זה איש הישראלי, כמ"ש (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי, וכי יתן לו קהל עדת ישראל להנהיג ולרעות, אינו להשתרר עליהם, אלא לשמור אותם מן החטא ולהדריכם בדרך ה' וכו', יעו"ש. וז"ש מצאוני השומרים, שהם ראשי ומנהיגי הדור, הסובבים בעיר להחזיר אנשי המוני עם, את שאהבה נפשי ראיתם - אם נתקרבו עמהם, וז"ש מה מענה בפיו. ולא השיבו דבר, כי לא עלתה בידם.

197

קצ״חכמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי. ור"ל כמעט שעברתי מהם מבחינה שלהם, שהם ראשי הדור, ועברתי מעט מבחינה זו, כי נעשיתי משוח שעבר מגדולה, גם שהי' מעט זמן, מכל מקום אז מצאתי מקום להתחבר עם אנשי המוני עם, כמו שר ששינה לבושי קדשו וכבודו אז נתחבר עם פחותי הערך, עד שהבאתיו אל חדר הורתי הם היכלי המלך פנימה, והושב הבן אל אביו המלך.

198

קצ״טוז"ש מי זאת עולה מן המדבר (שה"ש ח, ה), כי מי שהיא מדריגה עליונה כנודע, בזאת - שירדה ונתחברה בזאת מדריגה תחתונה, אז עולה מן המדבר מקום קליפות, אל שדה אשר ברכו ה', וק"ל.

199

ר׳•

200

ר״אמצוה - זכור את יום השבת לקדשו (כ, ח). ודרשו בספרי מצות עשה לזכור את יום השבת מאחד בשבת וכו'.

201

ר״בכדי לבאר זה, נבאר תחלה ש"ס דביצה פרק ב' דף י"ו (ע"א), אמר רבי חמא בר חנינא הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיע, שנאמר (עי' שמות לד, כט) ולא ידע משה כי קרן עור פניו.

202

ר״גותחלה נבאר פסוקי בשלח (שמות טו, כב-כה) ויסע משה את ישראל מים סוף וילכו ג' ימים במדבר ולא מצאו מים, ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה, וילונו וגו' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו [המים]. והספיקות רבו, לאיזה תועלת נכת(ו)ב זה שהם פרשו מהתורה ג' ימים, כמו שדרשו בפרק ז' דבבא קמא (פב.). ועוד דתחלה אמר לשון רבים - כי מרים הם', ואחר כך לשון יחיד - קרא שמה מרה. ושאר הספיקות.

203

ר״דונ"ל, דכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות דעות (ה"א) כמו שיש חולי הגוף הטועמים מתוק למר, כך יש חולי הנפש וכו', יעו"ש. אם כן כמו בחולי הגוף כשלא אכל כמה ימים ונתקלקל האיצטומכא, וגם חיך האוכל יטעם מתוק למר, כך חולי הנפש כשלא למד כמה ימים חיך הלומד יטעם מתוק למר אחר כך.

204

ר״הוזה נראה לי פירוש הפסוק (ישעיה ה, כ) (טועמים) [שמים] מר למתוק ומתוק למר. כפל. והענין, המרירות בא מצדם, והם אומרים היפך זה, וכאשר יבואר, כי זכרתי בענין מים המרים שנותנין לסוטה, ולקח הכהן מים קדושים ובאו בה המים למרים וכו' (במדבר ה, כד), כי הזונה לה הם מרים, מה שאין כן לאשה טהורה דברי מוסר הנק' מים קדושים, הם לה מים קרים על נפש עיפה, והיא צמאה למים.

205

ר״וובזה יובן, ויסע משה, מחמת ביזת הים הסיעם בעל כרחם (מכילתא ויסע משה א), וכיון שנכנס בלבם חשק וחמדת עולם הזה לצבור כסף, והוא נגד עניני עולם הבא, שהם שתי צרות זה לזה, כשזה קם נופל חבירו, לכך וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים תורה ומוסר. וכיון שלא אכלו כמה ימים בלחמה של תורה נעשו חולי הנפשות, שנתקלקל חדרי המאכל וטועמים מר למתוק, וז"ש ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים מימי התורה, ובאמת החסרון הי' מצדם כי מרים ה"ם, כי אצלם הם מרים, ולא כן דעתם שתלו החסרון במימי התורה שהיא מרה, על כן קרא שמ"ה מרה דייקא.

206

ר״זוילונו על משה, שתלו החסרון בו. ויצעק אל ה' ויורהו עץ, דנודע מ"ש בזוהר (בלק רב.), לא תשחית את עצה (דברים כ, יט), שנותן עצה להתייעץ איך לשוב אל ה' וכו'. ובאמת עץ הוא אימא הרוחצת צואת בנה על ידי תשובה, כי אהי' במלוי קס"א גי' עץ ע"ה, ונמתק מר במר וימתקו המים - על ידי עצה שנתן להם לשוב אל ה' נמתק המר למתוק, וק"ל.

207

ר״חובטור אורח חיים, בית יוסף סי' רפ"ח (ד"ה גרסינן) מביא ירושלמי (שבת פט"ו ה"ג), רבי חגי אומר לא נתנו שבתות אלא לאכילה ושתיה, רבי ברכי' אומר לא נתנו שבתות כי אם לעסוק בתורה. ולא פליגי, דמ"ש לא ניתנו שבתות כי אם לאכילה, כאן לת"ח, וכאן לפועלים, כמ"ש בב"י בטא"ח סי' רפ"ח יעו"ש. וי"ל, הא אם הפועלים אינן עוסקים כל השבוע בתורה, ובשבת גם שירצו לעסוק בתורה לא יוכלו לשתות מים ממרה, אחר שלא למדו שלשת ימים לפניו, אם כן אינו עונג כנ"ל. לזה בא הספרי לתרץ זה, באמת זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו מקודם כדי שתוכל לקדשו בשבת שיהי' ענג, על ידי הכנה שיעשה מקודם, וק"ל.

208

ר״טובזה נראה לי לבאר מדרש (בר"ר יא, ח) לכולם נתת בן זוג, ולי לא נתת בן זוג, א"ל כנסת ישראל יהי' בן זוגך, וז"ש (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו. והוא תמוה. ונ"ל, כי זווג הוא לשון יחוד וחיבור ודביקות, והי' טענת שבת לכולם נתת בן זוג, כי הת"ח כל ימי השבוע עוסקים בתורה שהוא יחוד וחיבור לבן זוגה, ולי לא נתת בן זוג - כי התלמידי חכמים בטלים בו, רק הפועלים עוסקים בתורה, וזה אינו בן זוג שלי, שאינו יחוד וחיבור אצלו, כי אצלם מרים הם, וכנ"ל.

209

ר״יוהשיבו, כנסת ישראל יהי' בן זוגך, דאיתא במדרש ויקהל (שמות לה, א) עשה לך קהלות גדול[ו]ת ודורש לפניהם בשבת דיני איסור והיתר וכו'. וז"ש כנסת ישראל, שנאספו ונתכנסו ישראל יחד, התלמידי חכמים שידרשו לפני הפועלים שהם עצמם אינם בני תורה כלל, אם כן כנסת ישראל יהי' בן זוגך, והבן.

210

רי״אובזה תבין ש"ס שאמר לך והודיעם תחלה, כדי שית"רצו ת"חלה בד"ברים, כפירוש רש"י שם במסכת שבת פרק קמא (י: ד"ה צריך). והוא הדבר שדברנו שרמזו בספרי זכור את יום השבת, זכרהו מקודם, מטעם הנ"ל שיעשה הכנה מקודם, ואז יוכל לקדשו אחר כך ביום השבת, שיהי' ענג, וק"ל.

211

רי״בובזה יבואר ש"ס (שבת קיח:) אלמלי שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין וכו'. והוא תמוה. ואגב נתרץ מ"ש בזוהר יתרו (צ.), זכור את יום השבת לקדשו, לקבל לא תענה ברעך עד שקר, כי המחלל שבת מעיד עדות שקר.

212

רי״גלבאר כל זה הוא כי יש ב' סוגים הנקראים שבת, א' שבת שמה כפשוטו, נייחא ושביתה. ב' ת"ח נק' שבת כנזכר בזוהר משפטים (צד:): נשמתא דאיהי בת יחידא ואיהי בת זוגא דצדיק דאיהו שבת. ומקודם לזה: בצדיק דאיהו יום השבת לא תעבוד בו עבודת עבד (ויקרא כה, לט) וכו', יעו"ש. הרי יש ב' מיני שבת, וכל אחד שייך לחבירו, והוא בן זוגו דשבת, ובלא צדיק שעוסק בתורה אינו כלום כאמור. וזהו כנסת ישראל יהי' בן זוגך, שעל ידי בן זוגו יש לו תענוג בחיבור ויחוד, מה שאין כן ממי שאינו בן זוגו היא מרה כנ"ל.

213

רי״דעוד י"ל, דכתב המוהרש"א בפרק כל כתבי בשם הרמב"ם (הל' עדות פי"ב ה"א) לפי שאסורי שבת אינן ידועין להמון עם, כגון הקשירה והטלטול והליכה ודיבור שלא לצורך, וראוי לת"ח שהם הכהנים להודיען לע"ה וכו'. אם כן ב' מיני שבת שייכים זה לזה, כי רוב העולם שהם המוני עם אינן יודעים לשמור שבת כי אם על ידי הת"ח הנק' שבת ב', להורות הדרך לעם אשר ילכו בו.

214

רי״האך דכל זה אם נשמעו דברי הת"ח להורות לעם הדרך אשר ילכו בה, מה שאין כן אם דברי הת"ח נמאסו, כמ"ש (סוטה מט:) ויראי חטא נמאסו, אז ממילא גם שבת ראשון בפשוטו אינו נודע להעם, וזה גרם חורבן הבית, כמ"ש בפרק כל כתבי (שבת קיט:) אמר אביי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת, שנאמר (יחזקאל כב, כו) ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם, אמר רבי יהודא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת"ח שנאמר (דה"י ב לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי אלדי' וכו'. וי"ל דמשמע דלא פליגי, כמ"ש מוהרש"א דהל"ל רבי יהודא אומר וכו', ואם כן זה אמר לשון שלילא דלא חרבה רק עבור שבת, וזה אומר עבור בזיון ת"ח, ולדברינו אתי שפיר, שהכל ענין א'. וז"ש משבתותי העלימו, משני שבתות הנ"ל העלימו, לכך גרם חורבן. ובזה יובן (אלמלא) [אלמלי] שמרו ישראל ב' שבתות לתקן קלק[ו]ל החרבן, מיד נגאלין, וק"ל.

215

רי״וובזה יובן קושית מוהרש"א שזה סותר (אלמלא) [אלמלי] שמרו ישראל שבת ראשונה (שבת קיח:), וכאן אמ' ב' שבתות. ולפי הנ"ל אתי שפיר, שהכל אחד.

216

רי״זוזהו שאמר זכור את יום השבת לקדשו לקבל לא תענה ברעך עד שקר. כי הלימוד בשבת שיהי' ענג שהיא תכלית קדושת שבת לקדשו, הוא על ידי הכנה שילמוד קודם שבת, אז לימודו בשבת ענג גדול, כמו שנאמר טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף (תהלים קיט, עב), מה שאין כן אם אינו זכרהו מקודם, אם כן היא לו מרה, ומכחיש מ"ש בתורה שטוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, ומעיד עדות שקר ברעך זה הקדוש ברוך הוא, וכמ"ש האלשיך לא מצאתי לבתך בתולים (דברים כב, יז), שהיא על תענוגי התורה, יעו"ש, ואם כן שפיר אמר הקדוש ברוך הוא מתנה טובה יש לי ושבת שמ"ה דייקא, לך והודיעם וכו' - ר"ל כדי שידעו מזה ויעשו הכנה מקודם, ואז היא מתנה טובה, שיהי' לו ענג בשבת, היפך האדם שאינו עושה הכנה, וכמו שבארתי ש"ס דב"ק (לב.) נצא לקראת שבת כלה מלכתא, יעו"ש וק"ל.

217

רי״ח•

218

רי״טמצוה - זכור את יום השבת לקדשו (כ, ח)

219

ר״כלבאר מצוה זו, נראה לבאר דברי טור אורח חיים בריש הלכות פסח (סי' תל): וקורין אותו שבת הגדול על שם הנס שנעשה בו וכו', ושוחטין אלדיהן וכו'. והקשה הט"ז (שם סק"א) ה"ל ליחס הנס לעשרה בחודש אף בחול. ומשני בשם רבי משה חריף, כי בי' בו נעשה עוד נס שהי' עוברים בו הירדן וכו'. ונפלאתי, דמהיכי תיתי הא לקבוע שבת הגדול על נס של ירדן, דאם כן תקשי הא קריעת ים סוף הי' נס יותר גדול, ומאי טעמא לא קראו אותו יום גדול, ומהיכי תיתי לומר שנקרא שבת הגדול עבור נס הירדן, או דה"ל לקבוע עבור כל הנסים הנזכרים.

220

רכ״אונראה לי דיבואר זה על ידי קושיא גדולה מזו, דכתבו התוספות בפרק ט' דשבת (פז: ד"ה ואותו) הנס בענין הריגת הבכורים וכו', יעו"ש. ומאי טעמא לקח הטור דרך אחר לעצמו ולא שיטת התוס'. ועוד יש לדקדק בטור, שסיים: ועל שם אות"ו הנס קרינן שבת הגדול וכו'. כמורה באצבע שממעט נס אחר. דקשה, אי ליכא נס אחר אין צריך למעט, ואי איכא נס אחר שהי' בו ביום, קשה מנ"ל באמת למעטו. ועוד קשה קושית הבית יוסף, דהל"ל ד' ימים גדולים, מן י' בחודש עד י"ד.

221

רכ״בוכדי לבאר זה, נראה לי לבאר מה שאמרו בפרק כל כתבי (שבת קיח:), (אלמלא) [אלמלי] שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר (שמות טז, כז) (ו)יצאו מן העם ללקוט, וכתיב (שם יז, ח) ויבא עמלק וגו'. אמר רשב"י (אלמלא) [אלמלי] שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין וכו'. וכבר הקשו רבים וכן שלימים, מה מקום לב' שבתות דוקא. ועוד דלעיל אמר שבת ראשונה מספיק לחירות מכל אומה ולשון. הגם דקושיא א' יבואר באידך, כי שבת א' צריך על כפרת חילול שבת ראשונה, ושבת ב' שיהי' מספיק לגאול וכו', יעו"ש.

222

רכ״גולי נראה על פי דקדוק א', דהל"ל שבת אחד, מאי ראשונה, דהא כתבו התוספ[ו]ת בפרק ט' דשבת (פז: ד"ה כאשר צוך) שאין זה הי' בשבת ראשונה וכו'. לכך נראה לי, דלפי הוצעה הנ"ל אין מקום לגאולה כי אם בשמירת שבת א' על כל פנים, בזה יבואר קושיא א', הא קיימא לן בבנתיה דר' מאיר דאישתבאן וכו', דאמר וכי עביד רחמנא ניסא לשיקרא וכו', יעו"ש, ואם כן ישראל שהיו במצרים עובדי עבודה זרה, כמו שטען שר מצרים הללו והללו עובדי עבודה זרה, מאי שנא אלו מאלו וכו', ואיך נעשה להם נס בשבת הגדול בענין קשירת ושחיטת עבודה זרה שלהן של מצרים בשחיטת השה. וצריך לומר ששמרו אותו שבת, ואפילו עובדי עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו (שבת קיח:), שפיר נעשה להם נס וזכו לגאולה מצד שמירת שבת. ואם כן שבת א' שמרו על כל פנים, אפס שאחר כך עבר בים צרה (זכריה י, יא) פסל מיכה (סנהדרין קג:), ואז הי' צריך ב' שבתות, דהיינו שבת א' לכפר, וא' להספיק לגאולה, וז"ש (אלמלא) [אלמלי] שמרו שבת ראשונה, ר"ל לבד האחר לכפר, ומה שזה סתם זה מפרש, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וק"ל.

223

רכ״דולולי דברי הנ"ל, יש לתרץ ענין מאמר שבת ראשונה, ומאמר ב' שבתות, שאינו סותר. והוא, דבארתי בענין שכר מצוה מצוה, ומצוה גוררת מצוה (אבות פ"ד מ"ב), יעו"ש. ובענין שבת אמרו (שבת קיח:) כל המענג שבת נותנין לו משאלות לבו, ובודאי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה מתאוה למאתיים (עי' קה"ר א, יג), והתענוג שיש לו ממצות שבת זהו שכרו, שאין מבקש שום תענוג יותר מתענוג המצוה עצמו, הגם שבאמת יש ויש כפלים לתושיה, מכל מקום החכם בעבודת הש"י מצייר בדעתו אלו לא הי' שכר על המצוה רק זאת התענוג של המצוה עצמו שהתענוג בו, ומאחר שזה יחשב לו לשכר, התענוג של השבת, והוא חצי תאותו, שמתאוה עוד לשבת, ונותנין לו משאל[ו]ת לבו שישמור ויתענג ב' שבתות. ואם כן אלו שמרו שבת ראשונה, שעיקר שבת כהלכתו הוא התענוג, שנאמר (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת ענג, אם כן הי' מתאוה עוד לשבת, והי' בידו ב' שבתות, אלא שמע מינה דגם שבת ראשונה לא שמרו, והבן.

224

רכ״הונחזור לענינינו, דשמרו שבת א' במצרים על כל פנים קודם שנצטוו במרה, ומכח זה זכו לנס. ובזה יובן דברי הטור שסיים לומר על שם אות"ו הנס קורין שבת הגדול, כששמרו שבת זו זכו לנס של ביט[ו]ל עבודה זרה של מצרים, אף שהם היו גם כן עובדי עבודה זרה, כי שמירת שבת כיפר עליהם, אם כן מוכרח דלא כתוס', וגם שפיר יחסו הנס לשבת דוקא, וקורין שבת הגדול דוקא. וק"ל, ומבואר כל הספיקות, והבן.

225

רכ״וובזה נראה לי לבאר קושיא שהקשה מוהרש"א (שבת קיח: ד"ה וכתיב), דעמלק בא עבור חילול שבת, ובבכורות (ה:) אמרו רפידים - שריפו ידם מדברי תורה, לכך בא עמלק, וכו', יעו"ש.

226

רכ״זולי נראה לתרץ, במה שבארתי בענין השמיטה שניתן להשלמה עבור ב' חדשים של ו' שנים שביטלו מתורה. ומקשין העולם, אם כן שמיטה עצמו אין לו השלמה. ובארתי על פי מה שכתב הטור אורח חיים סי' רפ"ח, יעו"ש. וה"נ מבואר, כי שבת ניתן להשלמת התורה, וכשיצאו ללקוט לא הי' פנאי להשלמת התורה, וריפו ידם מדברי תורה, לכך ויבא עמלק, ושניהם בסוג א' עולין, ועיין מה שכתבתי בביאור ש"ס (בכורות ה:) למה נקרא רפידים ושטים וכו'.

227

רכ״חהעולה מזה מוסר א' בשבת לענין התורה שצריך להשלים, ואם לאו ח"ו ויבא עמלק. ב' לענין חילול שבת ח"ו, עבור זה ויבא עמלק כמ"ש ויצאו ללקוט וגו'. ג' להתענג בשבת בשביל שבת, ולא להתענג את עצמו, וז"ש כל המענג שבת נותנין לו משאל[ו]ת לבו, על דרך לוו עלי ואני פורע (ביצה טו:), יעו"ש.

228

רכ״טונראה לי שזהו ג' עניני שבת הנז' בזוהר יתרו דף צ"ב (ע"א), כי שבת דלילה הוא להזהיר מחילול שבת, כי אז הוא עליות המלכות ונשאר חלל מקום פנוי, וח"ו על ידי שיצא ממקומו גורם חיל[ו]ל כמבואר בכתבים ריש הלכות שבת (פע"ח הקדמה לש' השבת פ"א) יעו"ש. שבת דיום הוא בעסק התורה הנק' קדש מיסוד החכמה, כמ"ש בזוהר משפטים דף קכ"א (ע"א) וז"ל: אורייתא מחכמה נפקת מאתר דאיקרי קודש. וז"ש (שמות לא, יד) כי קדש היא. שבת דמנחה אז הענג, נגד יעקב כנודע, והבן. ועונג נקרא זכור יסוד, מלכות נק' א"ת כנודע, ויום שבת בתורה הנקרא קדש, וז"ש זכו"ר א"ת יו"ם השבת לקד"שו, והוא אזהרת ג' דברים הנ"ל, והבן בזה מצוה הנ"ל זכור את יום השבת לקדשו, וק"ל.

229

ר״לובזה יבואר מצוה את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו (ויקרא יט, ל), דמה ענין זה לזה. ונ"ל דמצינו שבת נזכר בין ב' יראות, האחד בפ' אחרי איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, הרי הזכיר יראה תחלה ואחר כך שבת, וכאן הזכיר יראה אחר שבת.

230

רל״אלהבין הענין, נ"ל דמצינו מורא בשבת במשנה דמאי (פ"ד מ"א) דירא לשקר בשבת לומר שקר, אפילו עם הארץ שהוא חשוד, מכל מקום אינו משקר מחמת מורא שבת. וכן בתיקונים (תכ"ג סט.) בראשית יר"א שבת וכו'. ובתלמיד חכם מצינו מורא, את ה' אלדיך תירא (דברים ו יג, י כ) לרבות [תלמידי חכמים] (פסחים כב:, ב"ק מא:), וכן מצינו כאן בפסוק ממקדשי תיראו, כי ת"ח נק' כך, כמו שדרשו (בפ"ב) [בפ"ה] דשבת (נה.) וממקדשי תחלו (יחזקאל ט, ו) אלו תלמידי חכמים שקיימו התורה מא' עד ת' וכו'. והכתוב יעץ עצה טובה לעמו ישראל, שינצלו מכל מיני יראה שבעולם אם יתדבקו בשורש היראה שהוא שבת, כי ת"ח נק' גם כן שבת כמ"ש בזוהר (ח"ג קמד:) כי רשב"י נקרא שבת דכולא שתא, והבן.

231

רל״בובענין הנ"ל, כל המענג וכו' שנאמר אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, שהוא סותר למה שאמרו חז"ל (קה"ר א, יג) אין אדם מת וחצי תאוותו בידו.

232

רל״גנ"ל לבאר על פי מה שאמרו חז"ל (רש"י בראשית לג, יא) יעקב אמר יש לי כל (בראשית לג, יא), ור"ל די ספוקי, ועשו אמר יש לי רב (שם לג, ט). דלכאורה יש לי כל משמע הכולל כל מיני ברכה כמו באברהם, דכתיב (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם בכל, ודרשו בכל מיני ברכות.

233

רל״דוגם לבאר מה שאמרו חז"ל (ברכות מה., מט:) על פסוק (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת, ופליגי ר"י ור"ל, מר סבירא לי' כזית וכו', ובאמת אין זה כדי שביעה. ובאמת קושיא זו הקשו בזוהר תרומה (קנג.:), ומשני מפסוק (תהלים קמה, טז) ומשביע לכל חי ר"צון, ההוא רעוא וכו', יעו"ש.

234

רל״הוהוא, דאמרו חז"ל (מכילתא בשלח הקדמה) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. והנה לכאורה מכאן מודעא רבא לאורייתא, דלא ניתנה תורה כי אם לאוכלי המן שהוא דור המדבר דוקא, ולא לדורות הבאים. ובאמת כמה פסוקים סותרים לזה, חדא, דאמר (דברים כט, יד) את אשר ישנו פה ואשר איננו פה, דהיינו דורות הבאים, וכמאמר חז"ל (שבועות לט.). וגם פסוק (עי' ישעיה נט, כא) לא ימוש ספר התורה הזאת מפיך ומפי זרעך וכו'. ופסוק (דברים ו, כ) כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' [אלדינו] אתכם, ודרשו חז"ל יש מחר שהוא לאחר זמן.

235

רל״וומדי דברי בפסוק, נדקדק בו, כי בעל הגדה תיאר שאלה זו לחכם, דהרי אמר חכם מה אומר, מה העדות, והנה מה חכמה יש בשאלה זאת. ועוד, כי בדינינו יש מצות שאין בהם טעם הנק' חקים ששואלין האומות וכו', ויש שניתן בהם טעם ונק' משפטים, שאלו לא נכתבו ראוין לכתוב, שהוא דת נמוסי גם לאומות, כגון שלא לגנוב ולגזול וכיוצא, וזה נק' משפטים, אם כן למה שאל החכם גם על המשפטים. ועוד, דקאמר אתכם ולא לו, ובמה יש הפרש בינו לבין שאלת הרשע שאמר לכם ולא לו, שהוציא עצמו מהכלל.

236

רל״זונראה דכתבו הפוסקים דלא נקרא חכם כי אם שתורתו אומנתו, וכמ"ש הפוסקים לענין חכם בזמן הזה ליכא, ואין צריך למביישו ליתן ליטרא דדהבא, יעו"ש. וזה ששאל לשיטתו שצריך שיהי' תורתו אומנתו, וזה הציווי הי' לכל איש פרטי מישראל וכמו שכתוב (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה, וס"ל לתנאי דברים כמשמען יעו"ש במנחות (צט.), ואף דפליגי תנאי בזה, מכל מקום החכם אזיל לשיטתיה שיהיה תורתו אומנתו, וסבירא לי' פסוק והגית בו כמשמעו, וזה אי אפשר כי אם לאוכלי המן. וזה שהי' שאלתו על כלל התורה כולה שנכלל מן ג' קוין הנק' עדות וחקים ומשפטים, כי רבה היא, ואם כן למה זה הצווי הי' את"כם שהוא מחר לאחר זמן דור המדבר, שאין בו אוכלי המן, וטירדת הפרנסה מבטלת.

237

רל״ח[אבל הרשע שאמר מה העבודה הזא"ת (שמות יב, כו), שהיא שאלה על מצוה פרטיות, והיא הפסח, למה ניתנה לכם, וע"כ שבועט גם במצוה א' שקשה עליו לקיימו, וע"כ מה שאמר לכ"ם דסבירא לי' דלא ניתנה מצוה זו כי אם למשא, ודי הי' ליוצאי מצרים לקיים מצוה זאת ולא לדורות. לכך השיבו, אלו הי' שם לא הי' נגאל, כנודע כי סוד גאולה הוא ביסוד שהוא התענוג האמיתי, וכמ"ש (ישעיה נח, יד) אז תתענג על ה' וגו'].

238

רל״טוהיתה התשובה, שאין כוונת חז"ל לאוכלי המן דוקא, דאם כן סתרי הפסוקים שזכרנו, אלא צ"ל שאין התורה ניתנה לאדם כי אם שיהי' בו מדת של אוכלי המן, שהוא האמנה ומדת ההסתפקות, שיצאו למדבר ס' רבוא בלא מזון ולחם כי אם עגות מצות שעשו במצרים בחיפזון, ומצד ההבטחה והאמנה שהאמינו בו יתברך ירד להם המן. וגם הי' בהם מדות ההסתפקות עמר לגולגולת דבר יום ביומו, והאמינו בו יתברך שכל יום יבוא עם פרנסתו, ולא דאגו היום פרנסת מחר. כך התורה אי אפשר שיתן לאדם הרודף המותר[ו]ת ומחוסרי האמנה, כי לא בשמים היא וגו' (דברים ל, יב) לא בתגרין וכו' (עירובין נה.), כי אם באיש השלם הרוצה להתקרב אליו יתברך לא לתשלום שכר, כי שכר מצוה מצוה (אבות פ"ד מ"ב), ר"ל שנחש[ו]ב לו לשכר מצוה המצוה עצמו שזכה מן הש"י לעשות המצוה. או י"ל שהוא רוצה ליתן שכר להש"י עבור שזיכה לו מצוה, והשכר הוא מצוה ב' שעושה להש"י על שזכה במצוה א'.

239

ר״מוכאשר מצינו לאברהם אבינו שנאמר (בראשית טו, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. ורבו הפירושים בזה. ולי נראה פשוט כנ"ל, שהאמין בה' - שזכה למדריגת האמנה ובטחון בו יתברך, ואז ויחשבה לו אברהם להקדוש ברוך הוא לצדקה ולזכות על שקירבו והביאו למדריגת האמנה בו יתברך, שהוא מעלה נפלאה. וכאשר אמר לו הש"י אחר זה מיד (שם טו, ז) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ לרשתה, אז נתחרד אברהם וסבר כי הוא בזכות האמנה ניתן לו שכר ארץ ישראל, ובאמת לא רצה שום שכר על זה, כי אדרבה נהפך הוא בעיניו שצריך עוד לעשות איזה גמול ועבודה להש"י על שגמל עמו חסד להביאו למדריגת האמנה בו יתברך, וז"ש (שם, טו, ח) במה אדע, באיזה זכות, להורות שלא רצה לקבל זכות ושכר על האמנה. והשיבו הקדוש ברוך הוא, בזכות הקרבנות, וק"ל.

240

רמ״אוזה בעצמו תשובת בן חכם, ששאל על ריבוי התורה איך אפשר לקיימו ולעסוק בה תמיד, והא לא ניתן כי אם לאוכלי המן. ותהיה התשובה עבדים היינו לפרעה ויוציאנו, ר"ל בשכר האמנה שהאמין אברהם, מזה זכו ישראל בניו שבאו למדריגה זו גם כן, וכמ"ש ויאמן העם (שמות ד, לא). ומזה הי' תשובה למשה - בני מאמינים (שבת צז.), ר"ל מצד שהם בני מאמינים, זכו שהם גם כן מאמינים. ומשה גם כן שפיר קאמר (שמות ד, א) והן לא יאמינו, ר"ל שלא מצא להם זכות שיזכו לו למדריג' האמנה, עד שהשיבו הקדוש ברוך הוא כנ"ל. וכן מצאתי בספר חסידים סימן [ק"ס] כשבא אדם לידי מדה טובה אל יתפאר בו, כי שמא בזכות אבותיו שזכו למדה זו, יעו"ש.

241

רמ״בוז"ש ואותנו הוציא כאשר נשבע לאבותינו. אברהם, בזכות האמנה כנ"ל. והסתפקות ביעקב, שאמר יעקב יש לי כל, ודרשו חז"ל די ספוקי, ר"ל המעט שיש לו פרנסת יומו נחשב לו לרוב כל, והוא מדת הסתפקות. ואז כשיש בנו מדת אוכלי המן, שפיר ויצוינו ה' לעשות את כ"ל החוקים וגו', ואין לך להתפאר במדה זו שבא לידך, כי אדרבה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצות וגו', ור"ל כי אדרבה לצדקה ראוי שנחשוב לנו על הקדוש ברוך הוא שגמל עמנו חסד, שיספיק לנו זמן שנשמור לעשות את כל דברי התורה וגו', וכמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ט ה"א) כי כל יעודי התורה בברכותיו הוא כדי שיהי' לו פנאי לשמור ולקיים את דברי התורה וכו', יעו"ש.

242

רמ״גובזה יובן אין אדם מ"ת, ר"ל אדם רשע הנקרא מת אין חצי תאוותו בידו, כי תמיד ירדוף אחר המותרות. מה שאין כן הצדיק הנקרא חי משביע לכל ח"י ר"צון, ההוא רעוא נקרא שובע, כי אין רצונו במותר[ו]ת, וק"ל.

243

רמ״דוז"ש והתענג על ה', ר"ל אדם השלם שאין לו תאוה ותענוג רק בעבודת הש"י, אז כל מה שנותן לו הש"י בעסק פרנסתו הוא משאלות לבו, שנתמלא שאלתו, כי אינו חפץ במותרות רק במדת הסתפקות. וז"ש ויתן לך, ר"ל כל מה שי"תן לך אפילו רק פרנסת יום אחד, הוא משאל[ו]ת לבך. והוא על דרך ששמעתי אם אתה עו"שה כן (אבות פ"ו מ"ד), שהורגל במדת הסתפקות פת במלח תאכל, אז אשריך וטוב לך בזה ובב(ו)א, וק"ל.

244