תולדות יעקב יוסף, תזריעToldot Yaakov Yosef, Tazria

א׳אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים ואם נקבה תלד וטמאה שבועים (יב, ב-ה). וי"ל, דקשה למה אמר לשון ודאי וילדה זכר וכו'. ועוד למה בזכר לשון הזריע, ובנקבה לשון הולדה. וחז"ל (זח"ג מב:) דרשו, משעה שמזרעת אומרת שיולדת זכר. וגם הלשון תלד בסיפא, דהל"ל ואם ילדה נקבה. וגם דמהפך הסדר, בסדר הזכר נזכר לידה קודם הזכר, ובסיפא איפכא.

ב׳ונ"ל, דכתב האלשיך משלי סימן י"ד (יב) בפסוק יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. דרישא דקרא לשון זכר, וסיפא אחריתה לשון נקבה. ופירש, כי [יש] דרך ישר לפני איש בתאות עולם הזה, וידמה לו תחלה לזכר אשר לא ילד, אבל אחריתה דרכי מות, כי ממנו יתפרדו דרכי מות רבים, כמה סוגי עבירות גזל וערוה המביאים אותו למיתה עצמית, ואז נדמה לנקבה המולידה וכו', ודפח"ח.

ג׳העולה מזה, דבר ברור שאין בו ספק נקרא זכר, שאינו מוליד ספיקות רבות. ונקבה, דבר שיש בו הרבה דרכים כנקבה המולידה וכו'.

ד׳והנה מצוה זו הנוהגת בכל איש הישראלי, שהוא מכלל תרי"ג מצות, והוא נגד הפסוק שהיא מצוה הנוגע לאשה.

ה׳ונ"ל לפי הקדמה שזכרנו כמה פעמים בסוד עולם שנה נפש, שהאדם כלול בו הכל, ויש בו הזרעה והולדה. והוא, כי בעלות על מחשבתו איזה דבר לעשות או לדבר, שהוא נדמה להזרעה שהיא במוח, כנודע שהזרע הוא מהמוח, ור"ל שעדיין לא יצא הדבר בפועל רק הוא עדיין בכח, והוא מתון בדבר קודם שיוציאו לפועל לצדד על כל חלקי הצדדים אם לעשותו או לאו. ואחר שעלה במוסכם, הן על פי עצמו או אוהביו וריעיו, לעשותו, ויצא מכח אל הפועל ונקרא לידה, אז זה הדבר הוא זכר, ואם לאו הוי נקבה.

ו׳ויובן זה על פי מ"ש האלשיך הנ"ל שם בפסוק י"ד, מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב, פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו. וזה לשונו: כי אין ראוי לאדם לישען על דרכיו של עצמו וסברותיו לפי שכלו, רק ידרוש דעות חכמי לב למעלה מאיכותו, ולא שיקבל כל מה שיאמרו לו, רק יבחין ויבחר וכו'. וז"ש אשר ישבע מדרכי עצמו יקרא סוג לב, אך איש שלא ישבע רק מעלי"ו, ר"ל מאיש שהוא למעלה ממנו, נקרא איש טוב, ולא שיקבל כל מה שיאמרו לו כי פתי יאמין לכל דבר, אך הערום יבין לאשורו של כל דבר, אם הוא נכון יקבלנו מהם ע"כ, ודפח"ח.

ז׳וכדי להבין טעם אמיתת הדבר בפנימי, אף שגם הנגלה אמת כמ"ש הרב האלשיך, מכל מקום יובן על פי מ"ש במצות לא תשמע שמע שוא (שמות כג, א), ובפסוק כחצות הלילה (שמות יא, ד) יעו"ש.

ח׳ובזה יובן איך תורת ה' דרכי' דרכי נועם להדריך האדם בדרך הישר, הן בעניני הנהגת העולם בעניני עצמו, ובענין הנהגתו עם חבירו המכונה בשם גמ"ח. ודרך ב' יתפרש מצוה זאת בעניני תפלה המכונה לעבודה.

ט׳והנה, דחז"ל דרשו (נדה לא.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. והענין שהוא דבר כללי בכל נפש הישראלי איך יתנהג בענינו, שאם אין הלידה תיכ(ו)ף ומיד, בעלות על לבו איזה דבר לעשותו אינו מוציאו מיד מכח אל הפועל הנקרא לידה, רק מזריע תחלה, שחושב במחשבתו הדבר ההוא אם הוא נכון לעשותו בפועל, וגם ההזרעה ההיא הוא מן האשה תחלה, שמצדד על כל חלקי הספיקות בימין ושמאל ואמצעי, כמו האשה שמולידה דברים הרבה, וכמ"ש האלשיך הנ"ל, ור"ל כשעדיין הדבר בכח ולא בפועל, ואז מצדד במחשבתו אם נכון לעשותו או לאו, שהוא נדמה להזרעת האשה, ואחר כך מזריע האיש, ר"ל שבא לו הכרעה במחשבתו דרך אחד כמו זכר שאינו מוליד, כי נתיישב בדרך א' מכל הספיקות, הן על פי גדול במעלה ממנו שנתייעץ עמו ויעצו כך, או כיוצא בזה. ואחר כך וילד"ה, שהוציא המחשבה מכח אל הפועל. אז בודאי יהי' זכר, שהדבר יהיה בלי ספק דרכים רבים הנמשל לנקבה, רק הוא זכר מאחר שנתיישב תחלה מתון מתון ת' זוזי שויא (ברכות כ.).

י׳ואם נקבה, ר"ל אם מצינו שהוא נקבה, שנולד מן הדבר שעשה כמה קלקולים וספיקות, הסבה לזה הוא תל"ד, שהי' מוליד מיד בלי הזרעה תחלה, רק מיד הוציא מחשבתו מהכח לפועל בלי ישוב הדעת כלל, ודאי הוא נקבה שמולידה אחר כך כמה ספיקות וצרות ורעות.

י״אוזה נראה לי פירוש הש"ס דראש השנה דף י"ו (ע"ב), ואמר רבי יצחק כל שנה שרשה מתחלה מתעשרת בסופה, שנאמר (דברים יא, יב) מראשית וכו'. והנה רש"י (ד"ה שרשה) ותוספות (ד"ה שרשה) מחולקים שם במעט הפרש בין רש"י ותוס'.

י״בולפעד"נ יתפרש הש"ס בג' דברים, תורה, וגמילות חסדים, ועבודה והוא כולל עניני מוסר, בעולם שנה ונפש, והש"ס דבר בשנה, והפסוק הנ"ל דבר בפרטי' הנפש של כל אדם פרטי, כי ענין העשיר שאינו צריך לשאול וללוות משום אדם, וההיפך ברש ועני שצריך ללוות מכל אדם, וכמו שדרשו בסנהדרין (ז:) מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה (משלי כט, ד), אם דיין דומה למלך שהוא עשיר, ואין צריך לשאול דין משום אדם, יעמיד ארץ וכו', יעו"ש. כך הענין כאן, אם האדם שהוא נקרא שנה ג"כ, רש בתחלתה, ר"ל בתחלת הענין קודם שיעשנה במעשה נדמה לרש, ששואל עצה להתייעץ מכל אדם שהוא גדול ממנו אם להוציא דבר זה מכח אל הפועל, מתעשרת בסופה, שיהי' אחרית הדבר טוב בלי שום קלקול, וז"ש מראשית השנה.

י״גובזה נראה לי לבאר מאמר רבי יצחק הקודם לזה, אמר רבי יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה, מריעין לה בסופה. וכת' התוספות (ד"ה שאין תוקעין) בשם בה"ג לא דמיקלע בשבתא, אלא דאתילד אונסא. ויש להקשות, דלפי הטעם דלא מערבב שטן, אם כן שייך זה גם בשבת, וכן רבי יצחק סתמא קאמר, ומנ"ל לבה"ג לחלק. ועוד קושית הט"ז (או"ח סי' תקפה סק"ז) ממהרי"ל, דדוקא במזיד אבל אונס רחמנא פטריה, וקשה לבה"ג.

י״דולדברינו אתי שפיר, דהתנא בא ללמדינו רמז מוסר להאדם שנקרא שנה, בסוד עולם שנה נפש, שלא ישען על בינתו לעשות דבר בין בעניני הגשמי או רוחני, רק שיתייעץ עם זולתו הגדול ממנו. וזה נרמז בשופר שאינו נעשה מדבר שהוא קרן א' (ר"ה כו.), ור"ל רק מעצת עצמו שהוא פסול, רק שיהי' כולל מאש ומים ורוח, סוד אמ"ש, ג' קוין שבשופר, והוא רמז לכלול עצתו מזולתו לכל הצדדים ימין ושמאל ואמצעי, ואחר כך יעשנה, ויהיה אז אחרית הדבר טוב, וההיפך בהיפך. והטעם בארתי לעיל, כשהוא כולל ג' קוין ואחר כך בא להכרעה, אז נכנע שמאל בימין, יעו"ש מלתא בטעמא.

ט״ווז"ש כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה להיות נועץ מזולתו קודם שיוציא המעשה מכח אל [הפועל], שהוא כמו שופר שנכלל מג' קוין, ודאי מריעין בסופה, שיצא מדבר ההוא בסופה. ושפיר אמר מלתא בטעמא דלא מערבב שטן, לכך אף בדבר מצוה צריך לנהוג כך, וכאשר זכרתי שם. ובה"ג נחית לזה, וחש שלא נפרש כפשוטו דהיינו שחל בשבת, דזה אינו, רק דאתיילד אונסא, ר"ל יצרו אנסיה שלא להתייעץ פן יתגלה רוע עצתו, או כדי שיריעו לו באמת והוא על דרך ומשלם וגו' להאבידו (דברים ז, י). אבל בשופר ממש דאתילד אונסא אין מריעין, רק במזיד וכמהרי"ל. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

ט״זוכדי לפרש יותר, אמר רבי יצחק ההיפך במפורש, שאם רשה מתחלתה מתעשרת בסופה שנאמר מראשית השנה. דנשמע תרתי דרבי יצחק הנ"ל חדא מפורש ואידך מדיוקא, וק"ל. והוא עמוד גמילות חסדים למבין.

י״זעוד יתפרש דרך ב', בענין מה שאמרו חז"ל (בר"ר סו, ד) רשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין, וצדיקים בהיפך תחלתן יסורין וסופן שלוה. ונ"ל שזהו מ"ש בספרא דצניעותא (פ"ג, זח"ב קעח.) דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופא, דנוקבא באיפכא. כי הצדיקים נקראו דכורין, על דרך מ"ש (ע"ז יט.) אשרי איש (תהלים קיב, א) ולא אשה, שעושה תשובה כשהוא איש, גבור ביצרו הטוב נגד היצר הרע. מה שאין כן הרשע כמו אשה חלש, שאינו גבור לכבוש יצרו. ועוד ע"ש האלשיך הנ"ל כי איש הוא דבר א' לעבודת ה', מה שאין כן אשה אחריתה דרכי מות, כמה קלקולים, וכנ"ל.

י״חואם כן יתפרש ב' מימרות דרבי יצחק על דרך זה, כל שנה, שהוא אדם בפרט ועולם ושנה בכלל, שאין תוקעין בתחלה, כי תקיעה נק' הרעה ויסורין, כמו שסיים מריעין בסופה, ור"ל כשאין תחלה שנותיו של אדם ברע ויסורין, רק בשלוה כדרך הרשעים, אז מריעין בסופה, שדינין דנוקבא הוא כך. ואמר רבי יצחק כל שנה שרשה מתחלה, שהוא תחלה יסורין, סופן שלוה, שנאמר מראשית השנה וכו'.

י״טעוד מצינו כי השלוה בשם זכר יכונה, כמ"ש חז"ל (נדה לא:) זכר בא לעולם שלוה בא לעולם, מה שאין כן הצער ויסורין נקרא אשה, שהיא מדריגה תחתונה. וגם כי היסורין הם נקראים חבלי לידה שהוא באשה, כנודע.

כ׳אך שתדע הפרש בין שלות הרשעים שבתחלת ימיהם קודם היסורין, לשלות הצדיקים שבא אחר היסורין. כי שלות הצדיקים הוא בהדרגה, כמו שמצינו במלכות בית דוד שהיה בהדרגה קודם שנעשה מלך על כל ישראל, לכך נמשכה מלכותו. וכן מצינו בזוהר (ח"א קע.) בעלית השכינה בהדרגה, מי זאת הנשקפה כמו שחר, ואחר כך יפה כלבנה, ואחר כך ברה כחמה וכו' (שה"ש ו, י). מה שאין כן הרשעים השלוה הוא בפעם א', שנאמר (תהלים צב, ח) בפרוח רשעים כמו עשב, ולכך לא נמשך שלותם, להשמידם עדי עד.

כ״אולולי דמסתפינא הייתי אומר טעם הדבר, כי כשהוא בהדרגה, קטנות ראשון וגדלות ראשון, וקטנות שני וגדלות ב', אזי נמשכה הגדלות, מה שאין כן כשלא בהדרגה חוזר לכבתחלה, ולכך בפסח שהיה שלא בהדרגה, הכל בפעם א', וחוזר לקטנותו תיכף, שזהו טעם חכמים דסבירא להו אין מזכירין יציאת מצרים בלילות (ברכות פ"א מ"ה), עיין בכתבים והש"י יכפר.

כ״בוזהו כוונת הפסוק אשה כי תזריע, שאם יש לאדם צער ויסורין הנקרא אשה, כי תזריע וילדה, שבתחלה מזריע זרע הכנה לילד, ואחר כך בהמשך הזמן ילדה, זהו זכר, ר"ל הוא גדר צדיק שתחלתן יסורין וסופן שלוה. וגם כי השלוה באה מעט מעט עד שנגמר, זהו שלוה באמת הנקרא זכר, ונמשך השלוה. מה שאין כן אם תלד, ר"ל בראשונה הוא שלוה, וגם בפעם א' נולד, אז הוא נקבה המכונה לרשעים, כי הוא היפך הצדיקים, וק"ל.

כ״גועוד יתפרש דרך ג' בענין יראת מוסר שהיא ראשית חכמה ועמוד התורה, הוא דמ"ש הפוסקים אחר שמילא כריסו יכנוס בפנימי' התורה, ולא קודם. הטעם הוא כמו שיש ב' בחינות באדם הגוף והנשמה, הגוף הוא נוקבא בשר האדם, המלביש לנשמה שהוא דכורא, בסוד נקבה תסובב גבר (ירמיה לא, כא), כך בתורה יש גוף ונשמה, וז"ש (אבות פ"ג מי"ח) הן הן גופי הלכות - שהתורה שבע"פ והפסוקים, הן לבוש אל הפנימי.

כ״דואם כן, כמו שיצירת האדם הי' תחלה הגוף גולם שנברא החומר, ואחר כך ויפח באפ[י]ו נשמת רוח חיים (עי' בראשית ב, ז), כך צריך ללמוד הגוף של התורה, ואחר כך הנשמה.

כ״האפס שיש לי ללמד זכות על החושקים בפנימי' קודם שמילא כריסו בכל הש"ס והפוסקים, כי כל הש"ס והפוסקים הם כללים הגוף, השייכים לכל ישראל בכללות יחד, וא"כ יחיד מישראל שהוא אבר א' מן הכללות, כשלמד לפי ערך האבר מגוף התורה, יש לו רשות ללמוד מפנימי' התורה הנשמה המכונה אל גוף האבר ההוא.

כ״ווהוא באמת פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש (סנהדרין קיא.) שזכרנו לעיל ופערה פי' לבלי חק (ישעיה ה, יד), שלא ישייר חק אחד, שכל א' צריך לקיים כל התורה תרי"ג מצות. ורבי יוחנן סבירא לי' אפי' קיים חק אחד ניצול. כי כל התורה נתקיים בכללות כל ישראל, וידוע דהלכה כרבי יוחנן נגד ריש לקיש, ושפיר מצאו ידיהם ורגליהם של החושקים הנ"ל. וכל הפוער פיו שצריך דוקא למלא כרסו בכל הש"ס והפוסקים, א"כ עליו לקיים ג"כ כל התרי"ג מצות, ובחסר א' נענש כריש לקיש דסבירא לפורע זה כוותיה.

כ״זוזה נ"ל על דרך הלצה, ופערה פי' לבלי חק, ר"ל שזה שפער פיו על העוסקים בפנימיות התורה קודם שמלא כריסו בכל הפ"וסקים דוקא, אף ששייר חק אחד שהוא דין אחד, דסבירא לי' כריש לקיש, א"כ גם עליו יעבור כוס, שגיהנם פערה פי' עליו לבלי חק, שלא קיים כל התרי"ג מצות, אף ששייר רק דין א'.

כ״חעל כן עצה היעוצה שלא לדבר סרה על העוסקים בין בגוף ובין בפנימי, רק שיהי' לשם שמים.

כ״טהעולה, שהש"ס והפוסקים נקרא אשה, ופנימיות נקרא זכר, וכשלומד בהדרגה הנ"ל, זה וזה נתקיים בידו, מה שאין כן שלא בהדרגה. וכמ"ש (משלי יג, יא) וקובץ על יד ירבה, מה שאין כן זה שאמר העמידני כל התורה על רגל א' (שבת לא.).

ל׳וכן בענין היראה בעבודת הש"י והתשובה וכל מדות טובות, אם יכנוס בהם מעט מעט אז וקובץ על יד ירבה. מה שאין כן אם יסיתנו יצרו לקבל כל המדות טובות בפעם א', מתוך שיהי' קשה עליו יניחם מכל וכל.

ל״אוזה שהודיענו הכתוב סדר הדרגה בלימוד ב' תורת, לבוש ופנימי, ושאר מדות טובות. תחלה אשה שהוא לבוש התורה. ואחר כך כי תזריע. עד שהמשך הזמן וילדה זכר שהוא לעסוק בפנימי. או במדות טובים, שיהי' בהדרגה ממדרגת אשה עד שיהי' זכר, ויהי' על ידי שיזריע זרע מעט מעט. אבל אם נקבה תלד, ר"ל שיהי' הולדה מיד בפעם א', זה נשאר נקבה וכנ"ל, וק"ל.

ל״בעוד יש דרך לפרש על פי עמוד העבודה בענין התפלה, על פי מה ששמעתי ממורי ז"ל, כי יש שצריך להתחזק תחלה קודם התפלה כדי שיהי' לו מוחין להתפלל בלי מחשבה זרה על כל פנים, או בדבקות, והוא על ידי מזמורים או תורה שיתעסק תחלה, ומתוך כך הוא עומד להתפלל מתוך דברי תורה, שיש לו מוחין. ויש שאם ירבה במזמורים או תורה קודם התפלה לא יהי' לו מוחין בתפלה. וז"ש (מנחות קי:) אחד המרבה ואחד הממעיט בלבד שיכוין לשם שמים, שיהי' לו מוחין בתפלה. לכך הם שוין, וסרה קושיית הט"ז (או"ח סי' א סק"ג), ודפח"ח.

ל״גואז שאדם עצמו עושה תחבולות להתעורר בתפלה, נקרא זכר, מיין דוכרין. מה שאין כן שיש לפעמים שמעוררין אותו מלמעלה שמעצמו נתעורר בבכי' וכיוצא, זהו נק' אשה, מיין נוקבין, ואז ח"ו ותפלתו תהי' לחטאה (תהלים קט, ז). והתקנה לזה, שיתחרד האדם בזוכרו שלא התעורר מעצמו, רק שהוצרכו לעוררו תחלה מלמעלה, ויבכה על הבכי' הראשונה שבאה מעצמו, ואז נתהפך מיין נוקבין למיין דוכרין ונעשה זכר, ודפח"ח. ואפשר שזהו כוונת הש"ס (ברכות ס.) דינה שנהפכה לזכר בבטן רחל, כמ"ש התרגום (ת"י בראשית ל, כא), והש"י יכפר.

ל״דוזהו צחות דברי הפסוק בסדר התחלה, אשה כי תזריע וילדה זכר, מה שאין כן אם תלד בפעם א', הוא נקבה כשבא לו מעצמו, והתקנה לזה כנ"ל. ויותר מזה שיש להרחיב בזה להבינך, לא ניתן ליכתוב, והש"י יכפר.

ל״הוזהו שסיים הפסוק בזכר וטמאה שבעת ימים, ובנקבה שבעיים. והענין, כי הצדיק שנקרא זכר, חטאתו נגדו תמיד, בין במאכלו בין בתפלתו בין בעת צרתו ושמחתו, כמ"ש האלשיך משלי סימן י"ד (י) לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר, וז"ל: אין ספק כי השמחה היתירה מביאה לידי חטא וגורמת רעה, וע"כ נרמז בתורה (דברים טז, טו) והיית אך שמח, אך למעט, וכמאמר איוב אולי חטאו בני (איוב א, ה), כי מיד השטן מתערב שם ומחטיא ומקטרג. אמנם אם לב האדם זוכר תמיד מרירות נפשו אשר חטא על הנפש וטמאה, אז ודאי גם כי ישמח לא תהי' שמחתו יתירה, כי יגיל ברעד, ובכן לא יירא מפחד יתערב השטן בשמחתו, וז"שא לב יודע מרת נפשו, כי כשהלב יודע וזוכר מרירות הנוגע אל נפשו הוא דאגת עונותיו, אז בשמחתו לא יתערב הזר הידוע, כי זהו תשובה הגדולה לזכור תמיד וכו', ודפח"ח.

ל״וולי נראה לפרש פסוק הנ"ל, וגם כן נוגע לדרוש שלנו, דאיתא בסנהדרין וכו', הוא מה שמצאתי בספר חסידים סי' ח', וז"ל: כשיצאו רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל להריגה, אמר לו רבן שמעון בן גמליאל לרבי ישמעאל, איני יודע למה אני יוצא להריגה. א"ל שמא כשהיית דורש ברבים הי' לבך שמח והנאך לבך, א"ל נחמתני וכו'. ופירש המפרש שם, ששאל למה הוא נתפס בענין מכירת יוסף יותר משאר חשובי גדולי הדור, והשיב לפי שהנאך לבך שאתה חשוב שבקהל, לכך נתפסת לחשוב, יעו"ש. וסיים שם: ואם שמח בעל כרחו, יחשוב כל עת, ובלילה כשישן פן לא יקיץ עוד, ומדוע ישמח במה שישבחוהו בעולם הזה, שהוא הבל ורעות רוח, ע"כ.

ל״זונראה דזהו כוונת הש"ס בפ"ק דסנהדרין (ז:) רב כי הוי אתי לבי דינא אמר הכי, ברעות נפשי לקטלא נפיק וכו', ולואי שתהא ביאה כיציאה וכו'. ומר זוטרא חסידא כי הוי מכתפי לי' בשבתא דריגלא, [אמר הכי] כי לא לעולם חוסן. ופירש רש"י (גי' ע"י), לקטלא - משום חטא טעות בדין. לא לעולם חוסן - אמר כן שלא תזוח דעתו.

ל״חוהקשה מוהרש"א לרש"י שפירש לקטלא משום טעות, ויציאה כביאה ג"כ כך, א"כ הוא כפל. ועוד הא כתיב (דה"י ב יט, ו) ועמכם בדבר המשפט, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות (תנחומא משפטים ו). ופירש שם לפי דרכו.

ל״טולי נראה להקשות, דאם כן מה ענין מר זוטרא לענין הנ"ל. לכן נראה דהכל ענין אחד, שלא תזוח דעתו שהוא נתמנה לראש ושופט ודיין, ועבור הנאת הלב וזחות דעתו נתחייב רשב"ג הריגה, וז"ש ברעות נפשי לקטלא נפיק וכו'. ומר זוטרא חסידא חש יותר שמא ישמח לבו בעל כרחו, לכך אמר לא לעולם חוסן, כבודו של אדם אינו כל הימים, והיינו כנזכר בספר חסידים הנ"ל שהוא מבטל הנאת הלב גם בעל כרחו. ומעתה אתי שפיר דענין רב ומר זוטרא בענין אחד, וק"ל.

מ׳וז"ש שלמה בחכמה, נגד החכם הדורש טוב לעמו בשער בת רבים, שלא יהנה וכו', והוא ישים על לבו כי בזה יתחייב נפשו לשמים מיתה ח"ו כרשב"ג, ואז כשיודע הלב מרת נפשו הנבזה אין דעתו תזוח עליו כלל, שהוא בסכנה העצומה, ע"כ השמחה אינו רק בשמחה של מצוה עצמה, אז בשמחתו לא יתערב זר, וק"ל.

מ״אהעולה מכל הנ"ל, שלעולם אל ישמח אדם ויהנה לבו עבור שדרש ברבים, או שהתפלל בכוונה, או עשה מעשה מצוה. כי שמחה מה זו עושה, כי אם בשמחה של מצוה עצמה שזכה לעשות המצוה או התורה עצמו שהוא בשמחה, או תפלה, וכמ"ש האר"י תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה מרוב כל (דברים כח, מז), שיהיה השמחה יותר מרוב טוב כל תענוגי עה"ז. ובשמחה כזו ודאי לא יתערב זר בשמחה זו, כי אין בו חלק לס"א שתזוח דעתו ח"ו כנ"ל. כי מעשה הטוב שעושה לא יהי' לנגד עיניו, כפירושי הנ"ל, רק חטאתו יהי' נגדו תמיד, כפירוש האלשי"ך. וכן שמעתי מהרב המגיד מו' מענדיל פירוש הפסוק (שמות א, כב) כל הבן הילוד, שהוא מעשה הטוב, היאורה תשל[י]כוהו, שלא ישים זה לעיניו. וכל הבת תחיון, שיהי' נגד עיניו תמיד. והטיב דבר, ודפח"ח.

מ״בונודע כי עולם הזה הוא משבעת ימי הבנין, ז' ימים. מה שאין כן עולם הבא הוא הבינה היא שבעים, סוד ע' רבתי דשמע ישראל דקריאת שמע כנודע.

מ״גובזה יובן, כי בילדה זכר שהוא צדיק, אז וטמאה שבעת ימים, שיהי' טומאת נפשו לנגד עיניו כל ז' ימים, שהוא כל ימי עה"ז, ובזה תטהר נפשו לעולם הבא. מה שאין כן נקבה כשתלד, שהוא הרשע אשר דרכו ישרה בעיניו, והוא טהור בעולם הזה לפי דעתו, לכך וטמאה שבעים, שהוא בעולם הבא שהוא ע'. לכך נקט סתם שבעים ולא אמר י"ד יום, אלא דבא ללמדינו זה. ומה דהקשו בש"ס דסנהדרין (ד.) דשאלו התלמידים לר"י בן יועץ, אקרא אני שבעים וכו', והא האמת כך הוא לפי דברינו הנ"ל. זה אינו, דודאי המסורה אתי לרמז הנ"ל, אבל הקריאה הוא לימוד בפני עצמו שיהי' ב' שבועות. וסברו התלמידים שגם הקריאה יהי' כך, וזה שדקדקו בלשונם אקר"א אני שבעים, שגם הקריאה יהי' ע', והשיב וכו' דנלמד מן ימי טוהר, וק"ל.

מ״דוז"ש במשלי סימן י"ד פסוק ט"ז: חכם ירא וסר מרע, וכסיל מתעבר ובטוח. והוא יובן ממילא על פי הנ"ל שיש הפרש בין רשע לחכם, וק"ל.

מ״ה•

מ״ובפסוק אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' (יב, ב). והקשו חז"ל למה לי תזריע, ודרשו וכו'.

מ״זולי נראה לבאר עם פ' מצורע, דכתיב (ויקרא יד, ב-ד) זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן ולקח עץ ארז ואזוב. ודרשו חז"ל (ערכין טז.) שעל גסות הרוח נגעים באים, שהגביה כארז ורפואתו שישפיל כאזוב וכו'. וי"ל הא כאן איירי שכבר נטהר ונתרפא, שנאמר ביום טהרתו וגו', וכבר השפיל דעתו ונתרפא, ואם כן ל"ל ארז ואזוב.

מ״חואגב נבאר פסוקי פרש' צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה (ויקרא ו, ב). דבארנו לעיל בסוד והחיות רצוא ושוב וכו' (יחזקאל א, יד) יעו"ש. וממורי שמעתי ענין החיות רצוא ושוב, כי הנשמה אחר שחוצבה ממקום קדוש ראוי שתתלהב תמיד אל מקום חוצבה, ופן תתבטל ממציאות, לכך סיבבה בחומר שתעשה ג"כ ענינים חומריים כמו אכילה ושתי' ומשא ומתן וכיוצא, שלא תתלהב תמיד בעבודת הש"י, בסוד תיקון וקיום הגוף עם הנשמה, וכן הוא במדריגות הספירות קטנות וגדלות, ודפח"ח.

מ״טעוד י"ל והחיות רצוא ושוב, כי תענוג תמידי נעשה טבע ואינו תענוג, לכך האדם עולה ויורד בעבודת הש"י, כדי שיהי' תענוג שהוא עיקר עבודת ה', וכמו ששמעתי ממורי. וז"ש זאת תורת העולה, כי המיעוט, שאין עולה לו עבודה תמה ומצטער, הוא התכלית של עליה, שיהי' לו אז יותר תענוג, וק"ל.

נ׳עוד י"ל, מאן דזעיר איהו רב וכו' (זח"א קכב:), וז"ש זאת תורת העולה, ובארתי זה לעיל. איברא גם מאן דאיהו זעיר יש ענוה פסולה, דבארתי פסוק (ישעיה א, ה) על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, בב' דרכים.

נ״אובזה יובן זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, שכבר נטהר מצרעתו וגסות רוחו, ורוצה להשפיל דעתו, אלא שרואה מה שנוהג יותר ענוה נכנס בו יותר גסות רוח, כמו במשל המלך שביקש שיחי' לעולם, ונתן לו רפואה להתרחק מגאוה, וכנ"ל. לכך והובא אל הכהן, שהוא עושה רפואה לנפש וכמ"ש הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א), כמו שיש חולי הגוף כך יש חולי הנפש, וחכמים הם רופאי הנפש וכו', והם כהני ה'.

נ״בועצה היעוצה שיקח עץ ארז ואזוב, ר"ל מי שפל מי ירום, אדם שהוא שפל ינהג במדריגתו, ואדם שהוא מלך או נשיא גבוה כארז יהי' גבוה קומתו כארז לנהג נשיאתו ברמה, רק שלא יגבי' לבו בקרבו, וכמ"ש דוד המלך ע"ה (תהלים קלא, א) ה' לא גבה לבי ולא רמה עיני וגו', וכמו שהי' נוהג הרופא חכם הנ"ל. וכאשר נתכוין התנא באומרו וכל המקיים התורה מעוני סופו לקיימה מעושר (אבות ד, ט) וכנ"ל, וק"ל.

נ״געוד י"ל דקאי אארז ואזוב בחד אדם, שיהיה נראה כארז לנהוג מנהג מלך או נשיא, ובקרבו יהי' שפל רוח כאזוב. והיינו ממש הנ"ל שנתן רפואה למלך, וק"ל.

נ״דובזה יובן אשה כי תזריע, ר"ל החומר שנקרא גוף, הוא אשה נגד הצורה שנקרא איש. וכאשר תזריע החומר לילד זכר, שהם תולדות הצדיקים מעשים טובים, ולעשות מחומר צורה, ומנוקבא נעשה דכורא זכר שהיא התכלית בריאת אדם בעה"ז בחומר וצורה, אז טוב לו סלה, וק"ל.

נ״ה•

נ״ומצוה - טומאה וטהרה לבן או לבת, ואדם כשיהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת (ויקרא יב-יג).

נ״זוכבר כתבתי כמה פעמים קושיא זו, אחר שהמצוה הוא מעצמותו של הש"י שהוא נצחי וגם המצוה הוא נצחי, וא"כ קשה אחר שחרב הבית וישראל גלו מאדמתן ואינו נוהג נגעים, וא"כ אינו נצחי ח"ו. ווע"כ י"ל דע"כ הוא נצחי, ונוהג בכל אדם וכל זמן.

נ״חותחלה נ"ל להבין מה ענין אשה כי תזריע קודם פ' נגעים. והאלשיך (יב, א-ג) פירש בזה לשיטתו. ולי נראה לפרש, אחר שנבין למה בזכר ז' ימים ובנקבה י"ד ימים, וקשה דהל"ל י"ד ימים, מאי שבעים דיש לפרש כמו בפ"ק דסנהדרין (ד.) אקרא אני שבעים. ותחלה אפרש פסוק וביום הראות בו בשר חי יטמא (ויקרא יג, יד).

נ״טונראה, כי האדם יש בו חומר וצורה, ומי שזכה לעשות מחומר צורה הוא תכלית השלימות, וההיפך בעושה ח"ו מצורה חומר. והוא בדרך פרט באדם יחידי, וה"ה באיש ואשה, זכה עולה ממדריגות עלמא דנוקבא לעלמא דדכורא, וח"ו בהיפך, כנזכר בסבא (זח"ב קה.) יעו"ש.

ס׳העולה, כי אדם הישר שהוא עושה מחומר צורה, ועושה ממדריגת נקבה שהוא הגוף אל המדריגת נשמה שהוא הזכר. מה שאין כן איש ההמוני הנקרא בעל גוף, שעושה מצורה חומר, נקרא נקבה. וז"ש משה (במדבר יד, טז) מבלתי יכולת ה', כביכול תשש כחו כנקבה, והוא תואר אל פחותי הערך.

ס״אוהנה ההפרש שיש בין אדם השלם ובין איש ההמוני, כי אדם הכשר הנקרא זכר על שם שזוכר כל מה שחטא ומרד נגדו יתברך, וכמ"ש דוד (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, אבל מעשיו הטובים אינו זוכר, וכמו ששמעתי מהרב המגיד מו' מנחם בפסוק (שמות א, כב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, כי הבן הוא מע"ט היאורה תשליכוהו, שאינו משים נגד פניו. וכל הבת, שהוא העבירות, תחיון, שהוא משים נגד פניו, ודפח"ח. וההיפך הרשע, מגדיל מעשיו הטובים ומשים תמיד נגד פניו, ואינו זוכר חוב עבירות שחטא ומרד נגד כבודו יתברך. וז"ש חז"ל באבות (פ"ו מ"ד) כך דרכה של תורה, פת וכו' וחיי צער תחי' וכו', ור"ל כי כל ימיו דואג על עונותיו. מה שאין כן הרשע שהוא בטוח שהוא בן עה"ב, והרוג בקר ושחוט צאן וכו' (ישעיה כב, יג).

ס״בובזה יובן אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה (שבעה) [שבעת] ימים. כי אדם השלם שטרח ויגע, וז"ש כי תזריע, עד שמן אשה ילדה זכר, ור"ל שעשה מחומר צורה וכנ"ל. וט[ו]מאתו אינו רק בעולם הזה שהן שבעה ימים, ז' ימי הבנין, וכמ"ש האלשיך בזה ג"כ יעו"ש (ויקרא יג, ב). אבל בעולם הבא טהור הוא, אחר שיהי' טומאתו לפניו כל חיי עולם הזה, וז"ש וטמאה (שבעה) [שבעת] ימים.

ס״גואם נקבה תלד, ור"ל שעשה מצורה חומר, וטמאה שבעים, ר"ל הרבה פעמים שבעה, שהוא לעולם הבא עולם שכולו ארוך, מאחר שהי' טהור בעיניו בעולם הזה, וק"ל. או י"ל, עולם הבא נקרא שבעים, בסוד שמע שם ע', והבן.

ס״דואחר הוצעה זו, תבין מה שאמר הפסוק אדם כי יהיה וגו'. ר"ל מי שהוא תואר אדם, בו יתואר נגע שאת או ספחת ובהרת, מה שאין כן באיש ההמוני, דכתב הרמב"ן (ויקרא יג, מז) מובא בשל"ה טעם נגעים בארץ ישראל דוקא, ובאדם כשר, ובבגד הלבן ולא צבוע. שבמעט חטא נתגלה הטומאה לחוץ הוא הנגע. מה שאין כן באדם רשע או בארץ שאינו קדושה וכו', יעו"ש.

ס״הולהבין טעם זה, גם שהוא מובן מאליו. נ"ל על פי מה שכתב האלשיך בפרשת מצורע (ויקרא יד, א) במשנה דאבות (פ"ב מט"ו) היום קצר, והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, ובעל הבית דוחק. דכתב במסקנא, כי התנצלות האדם מה שאינו עוסק בתורה הוא מחמת יסורין וכיוצא בזה, ובאמת זה אינו, כי היסורין באים בשביל ביטול תורה. כמו בעל הבית שיש לו פועל עצל, דוחק אותו למלאכה בעל כרחו בהכאה וכיוצא וכו'. אך שמא תאמר, הלא יש כמה רשעים שאינם עוסקים בתורה כלל ואין להם יסורין. לזה סיים, ודע שמתן שכרן של צדיקים לעולם הבא יעו"ש, וענשם לעולם הבא. מה שאין כן הצדיקים בעה"ז ענשם.

ס״ווהנה ודאי ה' הצדיק, אבל מכל מקום יש לידע טעם הדבר למה יש לצדיקים עונש בעולם הזה, וההיפך לרשעים, שיש מקום לטעות ולומר אכן שוא עבוד אלדי' וכו' (מלאכי ג, יד).

ס״זונראה, כי לבד טעם המבואר בחז"ל בזה, יש לי לפרש טעם נגלה. כי ידוע שמדתו יתברך להתנהג עם האדם כמדתו ובחירתו של האדם. ואם האדם ישר וכשר ורוצה לנקות עצמו מכל חטא בעולם הזה, ותמיד נותן עיניו בזה, שאינו מכסה פשעיו רק מודה ועוזב, כך הקדוש ברוך הוא אינו מכסה מלפרוע ממנו בעולם הזה, כדי שיהיה נקי לעולם הבא. מה שאין כן המכסה פשעיו, ועושה עצמו כלא חטא, כך הקדוש ברוך הוא מתנהג עמו כך ועושה עצמו כאלו לא חטא נגדו, ואינו נפרע ממנו עד יום הגמול דינא רבא, וזה עונש יותר גדול כנודע. מה שאין כן החכם אשר עיניו בראשו.

ס״חוזה נ"ל פירוש הפסוק וביום הראות בו בשר חי יטמא. ור"ל, דנודע כי הצדיק נקרא בשר, כמ"ש (יחזקאל יא, יט) והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, וגם הצדיק נקרא חי, כמ"ש (שמואל ב כג, כ) ובניהו בן יהוידע בן איש חי. וז"ש וביום הראות בו בשר חי יטמא, ר"ל ביום שהאדם רוצה להתנהג בדרך ישר וכשר להיות נקרא בשר חי, אז יטמא, ר"ל אז נותן לב במה שחטא נגדו, ואז יטמא על ידי נגעים שהוא לשון פורעניות ויסורין, כמ"ש (שמות יא, א) עוד נגע אחד אביא על פרעה. והוא על דרך שזכרנו, כשהוא אינו מכסה פשעיו, ומודה ועוזב, אז ירוחם במה שנפרעין ממנו בעה"ז, כדי שיהי' מתן שכרו משלם לעה"ב. ולכך דוקא בארץ קדושה ובאדם צדיק באים נגעים, וז"ש בבגדים לבנים ולא צבועים - על דרך (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ואתי שפיר.

ס״טאך כדי להבין תואר הנגע שנקרא שאת ספחת בהרת, דכתב האלשיך (ויקרא יג, ג) דבשביל לשון הרע נגעים באים (ערכין טז.), וענין לשון הרע בא מחמת גדולתו, או מחמת שנתחבר אל אנשי לצון, או מחמת רב כל. ואם חטא בלשון הרע ע"י גאוה, נענש בנגע הנקרא שאת לשון התנשאות וגאוה, מדה כנגד מדה. ואם על ידי שנתחבר לאנשי לצון, נענש בספחת שהוא לשון חיבור. ואם ע"י רב כל, נענש בבהרת של בהיר[ו]ת רב וכו', יעו"ש.

ע׳והנה לדעת הש"ס (ערכין טו:) סיפר לשון הרע אין לו תקנה. וא"כ על כרחך אי אפשר לפרש כנ"ל. וגם לדרכינו שהנגע הוא באדם כשר הרוצה לשוב.

ע״אונראה לי דהא שמעתי ממורי פירוש הפסוק (מיכה ז, יח) נושא עון ועובר על פשע. ור"ל שהוא על דרך משל, שהי' ריב בין ב' בני אדם, וכשרוצין להתפייס זה עם זה, אז מתווכחין לידע מי חטא נגד מי. מה שאין כן כשאין רוצין להתפייס, אינו נושא עונו להוכיח נגד פניו מה שחטא לו. וז"ש נושא עון, ר"ל שנושא עונו ומוכיחו על פניו, היינו כשרוצה לעבור על פשע, ודפח"ח.

ע״בוהכי נמי מצינו לשון שאת הוא שמחל על עונו, כמ"ש אם תיט[י]ב שאת (בראשית ד, ז). והיינו על דרך הנ"ל וביום הראות בו בשר חי יטמא, כשרוצה למחול לו ולקרבו, אז נקרא הנגע שאת, כמו ויכוח על העבר ולקרבו מכאן ואילך. וכמו שראיתי בחלום פירוש הפסוק (תהלים סה, ה) אשרי תבחר ותקרב, שקירובו של הש"י הוא על ידי נגע ויסורין, כי אשר יאהב ה' יוכיח וכו' (משלי ג, יב), וזה שנקרא שאת.

ע״גוכשרוצה לדבק עצמו בו יתברך שהוא יותר מדריגה, בא נגע הנקרא ספחת, לשון חיבור ודביקות. כי הלא נודע מ"ש בש"ס דר"ה (לב:) כי בראש השנה ספרי חיים וספרי מתים פתוחין וכו'. והקושיא מפורסמת, למה בכל שנה ושנה פתוחין ספרי מתים. בשלמא ספרי חיים, צריך בכל שנה מי יחי' או ימות, מה שאין כן המתים שכבר מתו, ונידונין באותו שנה שמתו, ועוד יהיו נדונין לעתיד ביום התחי', מה שאין כן בכל שנה למה נדונין. ותירוצו מבואר כי גם המתים שכבר מתו, וכבר זכו בגן עדן להיות מבני עלי', וכשרוצין להעלותו ממדריגה למדריגה יותר עליונה, חוזרין ודנין אותו על דקדוקי מצות, ולפעמים מקבל עונש ואחר כך עולה וכו', יעו"ש.

ע״דוהנה יש דוגמתן בעולם הזה, כי מתחלה כשבא לשוב מדרך הרע לדרך הטוב, אז יקבל עונש ויסורין הנקרא נגע בלשון שאת כנ"ל. וכשרוצה להתקרב יותר ולדבק בו יתברך, יקבל לפעמים יסורין הנקרא ספחת, לשון חיבור ודביקות. וכשרוצה להתקרב יותר שיזכה לבהירות רב, נידון עוד בנגע בהרת. והם ג' מדריגות, שיזכה לנפש רוח ונשמה שבאין על ידי יסורין, שצריך לכתוש הגוף שיצהיר הנשמה כמבואר בזוהר (ח"ג קסח.). ותחלה קודם כל צריך יסורין וסגופין, כמ"ש בכתבים מבטלין תלמוד תורה להוצאות המת (מגילה ג:, כתובות יז.), שהם עכירות העונות הקליפות הנקרא זבחי מתים, ואחר כך יעשה כסא להשראות שכינה על ידי עסק התורה שהוא הכנסת כלה, ואז נעשה חיבור מנפש ורוח הנקרא נ"ר, שהוא מנר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג), שהוא חיבור ב' שמות הוי"ה אדנ"י, וזה שאמר לשון ספחת. ואחר כך שיזכה להתקדש גם במחשבה שהוא בהירות רב, על ידי שיזכה לנשמה שהוא חיבור יותר עליון יחוד חכמה בינה והוא הוי"ה אדנ"י ודי בזה, והש"י יכפר עון ולא ישחית, ויזכנו להתקדש במחשבה בדיבור ומעשה מאהבה, אמן נצח סלה ועד.

ע״הואגב הנ"ל נ"ל להזכיר ענין נאה, מה ששמעתי ששאלו את הרב הגדול מו' משה מקוטב כשהי' עוסק לסדר גט אחד, ושאלו, הא דאמרינן בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) לעשות יחוד בכל דבר, כמ"ש וידע אדם את חוה (בראשית ד, כה). א"כ מה יחוד עושין במצוה זו שהוא גרושין פירוד בין הזווג. ותירוץ על דרך הנ"ל, מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, והקשה מה ענין הוצאת המת להכנסת כלה שהזכיר ב' דברים אלו ביחד. וביאר, כי קודם שיעשה יחוד צריך להפריד הקליפות כנודע, וז"ש תחלה צריך הוצאת המת, שהוא להפריד הקליפות, ואחר כך יעשה הייחוד שהוא הכנסת כלה. וגרושין הוא לגרש ולהפריד הקליפות, כדי שיהי' הייחוד שישא כל אחד זווגו הראוי לו, ואמר שזה הכוונה שאומרין לשמ"ו ולשמ"ה, לשם גירושין הקליפות ואחר כך יהי' יחוד הגון, ודפח"ח.

ע״וובזה נראה לי לבאר משנה באבות (פ"ג מ"ג), שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משולחן המקום וכו'. והקשה במדרש שמואל דלא הי' לו לומר לשון דיעבד, מאחר שעוסקין בדברי תורה, רק הל"ל לשון לכתחלה שלשה שאוכלין וכו'. ופירש הוא, דבאמת לכתחלה ראוי שלא ישבו ג' ביחד רק כל אחד לבדו, אז יכול כל אחד לאכול בכוונה הראוי שהוא זהירות גדולה וכו', ודפח"ח.

ע״זולי נראה לפרש על דרך הלצה ועל דרך מוסר, דהא יש לדקדק עוד, למה לי על שולחן אחד, דהל"ל ג' שאכלו ואמרו דברי תורה וכו'. וע"כ צריך לומר דבא להשמיענו, אם השולחן של אחד, דהיינו הסעודה, ושנים אחרים סועדים במסבה של זה האחד, זה הוא דיעבד דוקא, אבל לכתחלה ישב כל אחד על שולחנו, דיכול להתקדש בקדושת המאכל שהוא ראש כל הקדושות, וכמ"ש השל"ה (ש' האותיות אות קדושה) כשלמד אצל מהרש"ל, ובנסיעתו על הנשואין, א"ר ברכני, אמר לי הזהר שתקדש עצמך בקדושת המאכל וקדושת המשגל, יעו"ש. וכמ"ש בזוהר בדניאל שלא נתגאל בפת בג המלך, מזה זכה וכו'. ואם אוכל על שולחן אחרים, אם ינהג פרישת במאכל מה שאין בעל הבית נזהר בו, או שמקפיד, או שזה נמנע מלזהר בפרישות שנוהג בשולחן עצמו, וז"ש לשון דיעבד, שלשה שאכלו על שולחן אחד, ולא לכתחילה מטעם המבואר, וק"ל.

ע״חעוד י"ל על דרך מוסר, איך יהי' דברי תורה שאומרין על שולחן שאוכלין. והוא דכתב במדרש שמואל (אבות פ"ג מ"ב) שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה. דהקשה, לשון ביניהם אין לו שחר. ופירש, דהא גם בפסוק קשה, דכתיב (מלאכי ג, טז) אז נדברו איש אל רעהו וגו', דהל"ל אז דברו, אלא דהכוונה שיהי' אחדות ואהבה, שמתחיל האחד לדבר בדברי תורה כדי שיהי' פועל יוצא, שידבר חבירו וישמע הוא מחבירו, וז"ש נדברו, והבן. וכן מצאתי בספר חסידים (עי' סי' קסג) לעולם תהי' מנוצח וכו'. ופירש המפרש דקאי בדברי תורה, דאם הוא מנוצח מחבירו אז יודע מה שלא ידע קודם לזה, מה שאין כן במנצח, יעו"ש.

ע״טובזה יובן שלשה שאכלו על שולחן אחד, ור"ל תיבת אחד קאי ארישא ג"כ, שאלו ג' הם אחד, שיש אחדות ביניהם, וכל אחד שותה בצמא דברי חבירו לשמוע כלימודים, אז שכינה שרוי' ביניהם, ונקרא זה השולחן אשר לפני ה'. ובא למעט אם כל אחד רוצה להתגדל ולהתפאר בדברי תורה על השולחן נגד חבירו ונגד זקני עמו, שאין זה השולחן לפני ה', רק שיתחברו באהבה וחבה, וז"ש שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, ר"ל שהחיבור ביניהם הוא על ידי דברי תורה, אז טוב להם סלה. ויזכנו הש"י מאלו שיש ביניהם דברי תורה, אמן נצח סלה ועד.

פ׳•

פ״אמצוה - והבגד כי יהי' בו נגע וגומר וראה הכהן וגומר (יג, מז-נה).

פ״בכי שמעתי ממורי, ענין קטנות וגדלות שיש בספירות העליונות למעלה כך הענין למטה בכל דבר, הן בבגדים וכו', וזה שלפעמים עושה מלאכת הבגד מקולקלין, להצר לאדם, והוא בסוד קטנות וכו'. והתקנה שיעשה פדיון, או שיתן בגד הישן לעניים, או שיתן לפי ערך שומת הבגד לצדקה, ודפח"ח.

פ״גואני אומר שהוא ג"כ מנצוצי נשמתו שירדו ברפ"ח נצוצין, להעלותן, וכל מאכלי האדם או מלבושיו או דירת הבית ומשא ומתן שלו, הכל הוא להעלות הנצוצין של עצמו, ולפעמים מפסיד בסחורה, ועדיין לא תיקן, ולפעמים בריוח שיש לו הנאה ותענוג בזה מעלה הנצוצין, כנודע זה בכתבי האר"י זלה"ה יעו"ש.

פ״דוזהו סוד בכל דרכ[י]ך דעהו (משלי ג, ו), לייחד ולהעלות הנצוצין של נשמתו שהיא נצוצי השכינה, בסוד מיין נוקבין, וגורם זווג עליון בסוד וידע אדם את חוה (בראשית ד, כה), וזה סוד ד"ע את אלדי אביך ועבדהו (דברי הימים א כח, ט), והבן.

פ״הוא"כ זהו ממש נגעי בגדים, מן פגמי עונותיו. ואחר הכבס ושב בתשובה, וראה הכהן וטהרו, וק"ל.