תולדות יעקב יוסף, ויצאToldot Yaakov Yosef, Vayetzei

א׳ויצא יעקב מבאר שבע וגו' (כח, י-יג). לבאר המשך הפסוקים. וקודם נתרץ קושיות א' המפורסמת, דאיתא במסכת שבת פרק כל כתבי (קיח:), אמר רב יהודא אמר רב אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר (שמות טז, כז) ויהי ביום הז' יצאו מן העם ללקוט וכו'. אמר רבי יוחנן משום רשב"י אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין, שנאמר (ישעיה נו, ד) כה אמר [ה'] לסריסים וכו'. והוא סותר הנ"ל. והרי"ף הרגיש בזה, ופירש שבת א' לתקן הקלקול, ושבת ב' ראוין לגאולה וכו', יעו"ש.

ב׳והנה כתבתי במקום אחר, בביאר דברי חז"ל שהי' תנאי בקריעת ים סוף, ובכל הניסים הי' תנאי, והושם בטבע הבריאה וכו'. והעולה משם, כי בבחינת חלק טבע האדם יש חומר וצורה, הוא הגוף והנשמה באדם פרטי, ובכללות העולם האיש הגשמי והאיש הרוחני, ומלבד החילוקים רבים שביניהם, יש עוד דבר פרטי ההפרש ביניהם, כי איש הגשמי מתנהג על פי טבע, ואיש הרוחני למעלה מהטבע, אשר לטעם זה לאברהם שהי' מתנהג למעלה מהטבע ניתן לו האיברים שאינן ברשותו שיהיו ברשותו (נדרים לב:), וכמו שכתבתי בפ' לך לך יעו"ש.

ג׳ונגד ב' בחינות אלו יש בחינת שבת, אשר בדברות ראשונות נאמר (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, ובדברות שניות נאמר (דברים ה, יב) שמור את יום השבת לקדשו, ואמרו חז"ל (ספר הבהיר סימן נז) זכור לזכר ושמור לנוקבא. כי הנשמה משפיע לגוף המקבל השפע, ונעשה כלי לנשמה שבתוכו, ובחבור שניהם אז נעשה זכור ושמור בדבור אחד (ר"ה כז.), ע"י התכלל[ו]ת זה בזה, שעולה ונקשר מדריגה תחתונה אל מדריגה עליונה.

ד׳ובזה יובן צחות לשון הש"ס, אלמלא ש"מרו ישראל שבת ראשונה וכו'. ר"ל לקשר שבת תתאה הנק' שמור, אל שבת דבחינה ראשונה שהיא למעלה מהטבע, לא שלטה בהם אומה ולשון וכו'. וזה שסיים שם בביאור יותר אלמלא שמרו ש"ני שבתות, ר"ל היו כוללים ב' בחינות, ש"ני שבתות, בהתכללות א', הנקרא שמור וכנ"ל, וז"ש אלמלא משמרים וכו', מיד נגאלין, כי כל זמן שהם ש"ני מחמת שאינן בחיבור, יש פירוד בין הדביקים, מה שאין כן בחיבור שניהם יחד הי' סמיכת גאולה לתפלה, מיד נגאלין. וכההוא מעשה הנזכר בש"ס דברכות (ט:) יומא חד סמיך גאולה לתפלה ולא פסיק מני' חוכא כולי יומא, יעו"ש.

ה׳והנה לחבר ב' בחינות, הוא ע"י איש ממוצע, והוא מדריגות יעקב הנקרא איש תם (בראשית כה, כז), ותרגומו גבר שלים וכו', להשלים ב' סטרין וכו'.

ו׳ובזה בארתי פסוק (תהלים פט, טז) אשרי העם יודעי תרועה וגו'. דדרשו חז"ל (ויק"ר כט, ד) שיודעין לרצות רבונם בתרועה וכו'. דע"כ איירי ביודעי הכוונ' קאמר, וא"כ מאי העם. וביארתי על פי משל ששמעתי מהרב המגיד באיש חכם שרצה להחזיר המדינה שמרדו במלך וכו', ודפח"ח. ולי נראה שהוא סוד ג' קוין הרמוזין בתקיעות, נגד אברהם יצחק ויעקב. כי איש החכם בבואו להתפלל עליהם לפני הש"י מקטין חטאם ומבקש חסד לפניו יתברך, וזה נקרא חסד. ובבואו לפני העם מגדיל בעיניהם חטאם, והוא קו הגבורה. ועל ידו שהוא איש הממוצע ישוב הבן אל אביו, והוא קו הממוצע, וז"ש אשרי העם, להמוני עם יאושר, כשיש בהם אנשי יודעי תרועה, שהוא ממוצע בין ב' קוין שברים תרועה, וק"ל.

ז׳ובזה יובן, ויצא יעקב מבאר שבע, כי יש בחינה הנק' שבעה, ויש בחינה הנק' שבע, והיא שבת עלאה שנסתיים בדכורא הוא ז"א הנקרא יעקב, ונקרא זכור, וילך חרנה היא שמור, לחבר בחינת שבת תתאה בשבת עלאה.

ח׳ויפגע במקום, ר"ל מיד כד יהיב דעתי' למיהדר (סנהדרין צה:), שהוא להחזיר בתשובה המוני עם שיעשו מחומר צורה, מיד קפצה לו הארץ - שעלו לקראתו, וכמו שכתבתי במשנה (ר"ה פ"ג מ"ח) כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם וכו', ונעשו היחוד זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, שהוא בסוד הדיבור והתפלה, שנתחבר תפלת המוני עם תפלת יחידי סגולה, שהוא חיבור הנשמה והגוף, וז"ש ויפגע, לשון תפלה, שיש בו ב' בחינות הנ"ל.

ט׳וז"ש ויקח מאבני המקום, כי נודע מ"ש בספר יצירה (פ"ד מי"ב) במשנה ב' אבנים בונות שתי בתים וכו'. כי האותיות והתיבות נקראו אבנים, והם כמו כלי אל הצורה שהוא החיות ורוחני' המתלבש בתוך התיבות, וכנודע.

י׳והנה איש המוני אין כחו רק בפה לדבר התיבות בלי כוונה, ואיש הידיד ממשיך בתוכו הרוחניות והנשמה שנקרא אור אין סוף כביכ"ול, והאותיות נק' י"ש נגדם, וז"ש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, שהיא המחשבה שבראש והכוונה, ועי"ז נעשו אחד. וזה שפירש רש"י שהיו מריבות וכו'.

י״אוישכ"ב במקום ההוא, ר"ל במקום ההוא היה רק חיתוך האותיות שהם ך"ב הנקרא יש, וזהו ויש"כב במקום. מה שאין כן אחר ששם האבנים מראשותיו, המשיך להם הכוונה ונעשו אחד, וז"ש ויחלם והנה סולם וכו', וה' נצב עליו וגו', והבן.

י״ב•

י״גויצא יעקב מבאר שבע וכו' והנה סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה וגו' (כח, י-יב). דשמעתי מהרב המגיד דק' באר, פירוש הזמר (מה ידידות) הלוכך תהא בנחת, ענג קרא לשבת, והשינה משובחת, כדת נפש משיבת.

י״דוהענין יבואר על פי משל, מלך אחד ששלח בנו למרחקים למדינה שיש בו סוחרים ועוברים ושבים, ונתן להם ממון לישא וליתן בהם, ובדרך באו שוללים ובזו אותן, וכל אחד התפרנס שם ביגיע כפו חוטב עצים ושואב מים כדי פרנסתו, ועמד במדריגה זו עד אחר זמן שנתן עצה לנפשו לצמצם במאכלו כדי שישאר לו איזה סך לשאת ולתת בהם, כי המדינה הי' סוחרים מצויין לרוב, וכך עלתה לו עד שהשיג ידו לסך מאה זהו', ועמד במדריגה זו כמה זמן שלא הוצרך להיות חוטב עצים רק נתפרנס במשא ומתן, הגם שהוא מצער. ואח"כ היה טרח במשא ומתן עד שעלה לסך אלף זהו', ועמד במדריגה זו זמן מה. ואח"כ עלה ממדריגה למדריגה, עד שמצא והשיג לסך ת"ר אלף. ואז אמר אלך ואראה את אחי במה הם מתפרנסים, וכשבא אצלם מצאם שהם חוטבי עצים, ונתן להם מהונו סך רב עד שמצאו כל א' מיד ידי כל צרכי משא ומתן, ועלו לעושר מופלא שלא בהדרגה כמו אחיהם הראשון.

ט״ווהנה ההפרש בין זה לזה הוא ג' חלקים, א' כי הראשון בכל מדריגה שעלה הי' משיג תענוג מופלא, וכשעלה כמה פעמים מדריגות רבות הי' לו כמה מיני תענוגים. מה שאין כן השני הי' לו רק תענוג א', שעלה למדריגה גדולה בפעם א'. חילק ב', כשחזר וירד מעושר לעוני, הראשון יודע כמה מיני מדריגות למטה זה מזה ויוכל להתפרנס לפי מדריגתו, מה שאין כן הב'. חילק ג' כשחוזר ועולה מדריגה אחר מדריגה, הראשון יכול להתפרנס בכל מדריגה מה שאין כן הב'.

ט״זובזה יובן הלוכך תהא בנחת. ר"ל, כמו מדריגת הראשון, ובזה יש ג' חילוקים. א' כי ענג קרא לשבת, ר"ל שיש לו ענג בכל מדריגה עליונה שיעלה הנק' שבת. ב' והשינה משובחת, ר"ל, גם כשיורד ממדריגתו הנק' שינה, מכל מקום משובחת, מה שאין כן הב' כנ"ל. ג' כדת נפש משיבת. ר"ל, כשחוזר ועולה ממדריגה למדריגה יודע איך להתענג בכל מדריגה, וז"ש כדת נפש משיבת, ודפח"ח.

י״זוזה סוד שהאדם הוא סולם מוצב ארצה, כשהוא מתיחד עם מדריגה תחתונה אז ראשו מגיע השמימה, והבן.

י״ח•

י״טעוד נ"ל לבאר פסוק ויצא יעקב מבאר שבע וגו', עד סוף הענין (כח, י-יז), איך יש זה בכל אדם ובכל זמן. דכתב הרמב"ם, כשפורש הת"ח מלמודו לעסוק בעניני עולם הזה, מיד הוא וכו'. ובזה יובן ויצא יעקב, שהוא מי שעוסק בתורה ועבודה הנק' קול יעקב, וכשיצא מבאר שבע, מדביקות באר שבע שהוא דביקות השכינה הנקרא באר ונק' שבע. וילך, שנתרחק, שזה נקרא הליכה כשפירש לעסוק בעניני עה"ז, שהוא בין אנשים המרבים חרון אף של הש"י כדאיתא בש"ס דחלק, וז"ש וילך חרנה.

כ׳ויפגע במקום, שבא אל מקום עיר א' שיש בו פגעי בני אדם, שאינם סרים למשמע אוזן תוכחת מוסר, כי אם כל איש הישר בעיניו יעשה. וילן שם כי בא השמש, ודאי זה הגלות נמשל ללילה, וילן שם כי בא השמש, ר"ל מה שהי' שמש ועבד לְשַמֵש ולשרת את הש"י בתורתו ועבודתו ורבים השיב מעון, ועכשיו שקעה השמש, שאינו משמש כלום, ויחשב לשינה ולינת לילה, שאינו בערך שימוש יום.

כ״אויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, כי הלב הוא שורש האדם, כמ"ש באבות (פ"ב מ"ט) לב טוב ולב רע וכו', וה"נ כשיש לאדם לב כשר הוא מוכן לשמוע ולעשות הטוב והישר, מה שאין כן מי שיש לו לב אבן, כמ"ש והסרותי את לב האבן מבשרכם וכו' (יחזקאל לו, כו), זה אינו נוטה אזן לשמוע כלמודים. ומ"מ כל זמן שהיו מריבות, זה אמר עלי יניח צדיק ראשו לבל יעלה שום מורא על ראשו מהפגעים וחיות רעות, וזה אמר עלי יניח צדיק ראשו, הי' יוצא לו קצת תועלת מן מקצת אנשים שנקר' אבני המקום, וז"ש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו.

כ״בוישכב במקום ההוא, ר"ל כשעשו שלום ונעשה אבן א', שוב לא אמרו עלי יניח צדיק ראשו, להשגיח עליו בפרנסתו וכיוצא בזה, אז וישכב במקום ההוא ולא על האבנים מראשותיו, שהיו נחשב לו לשכיבה עד עפר, כי כשל עוזר ועזור.

כ״גויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ר"ל ע"י שהוא מוצב ארצה, מדריגה תחתונה, על ידי זה יעלה ראשו ומגיע השמימה למדריגה עליונה, מאן דזעיר איהו רב (זח"ג קסח.).

כ״דוהנה מלאכי אלהים עולים וירדים בו, ר"ל כי בני ישראל הבאים בעולם הזה לעשות שליחות הבורא יתברך נקרא מלאכי אלהים, ויש בזה כתות שונות, יש מי שרוצה לדבק את עצמו עמו גם שרואה אותו בשפלותו, ולכך בהגיע זמנו לעלות גם אלו עולים בו. ויש כתות שאינן משגיחין עליו, ומכל שכן שאינם חפצים בקורבתו ודביקותו, ועולים בנפיחה למעלה ממנו, ובהגיע זמנו לעלות אז אלו יורדים בו, ר"ל עבור בזיונו, וכמו שכתבתי ביאר ש"ס (שבת קיט:) כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו.

כ״הוהנה ה' נצב עליו, כי מדריגתו וענוותנותו של הש"י לשכון את דכא, ומאחר שהוא שוכב עד עפר אז הוא כלי מוכן להשראת שכינה, והבן.

כ״וויאמר הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה, שתהי' מושל ושליט עליו, במקום שפלותו שם גדולתו, מאן דזעיר איהו רב וגו'.

כ״זוייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, וכפירוש רש"י, שאם ידעתי לא ישנתי, ר"ל שאח"כ הרגיש כמה טובה הי' לו שפלותו שהי' מושכב לעפר - שאם ידעתי מעלתו לא הי' נחשב לשינה וצער, רק הי' נחשב לתענוג מופלא.

כ״חויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלדים וזה שער השמים, ר"ל אחר שראה שיש כמה מיני יראה במקום הזה, נתיירא, וז"ש ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, וסבר משום כי אין יראת ה' במקום הזה לכך יש שאר מיני יראה, וכמו שכתבתי בביאור קושיית יעבץ (אבות פ"א מ"ג) בפ' יתרו (שמות כ, יז) אל תראו וגו' ובעבור תהי' יראתו על פניכם וכו'. ר"ל כדי שיתנו לב ליראה ה' שהיא שער השמים, וכמ"ש בש"ס שבת פ"ב (לא:) כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות פנימיות וכו' בהי עייל וכו', כי יראת שמים דומה לפתח ושער השמים שהיא התורה, וק"ל.

כ״טעוד י"ל, דזכרתי משל אחד שהי' לו ריבוי דמים, והסגולה על ידי מורא שעושין לו נתרפא, עד שהורגל בכלי. ובזה יובן ויירא מאחר שאין במה לירא עוד, וז"ש מה נורא, ר"ל באיזה מורא ופחד יש ליוראו, וח"ו אין תרופה, כי זה שער השמים שאין ליכנוס בו כי אם על ידי יראה, והבן.

ל׳•

ל״אעוד י"ל, דאיתא בפ"ב דשבת (לג:), דרשב"י ובנו טשו במערתא י"ב שנים, נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמרי מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף, יצאה בת קול ואמרה להם, להחריב עולמי יצאתם, חזרו למערתכם, אחר י"ב חודש יצאו, כל מקום דהוי ר' אלעזר מחי, הוי ר"ש מסי, חזי סבא דנקט ב' מדאני אסא וכו', א"ל כמה חביבין מצות על ישראל וכו'.

ל״בובזה יובן, ממש הי' ענין זה כאן, כי יעקב אבינו נטמן בבהמ"ד של שם ועבר י"ד שנה (בר"ר סח, יא) ואח"כ יצא לחרן משם, וז"ש ויצא יעקב מבאר שבע מהתבודד שהיה שם י"ד שנה. וילך חרנה, בכל מקום שהיה מסתכל בעניני עולם שהם מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה נתן עיניו ובא חרון אף בעולם, וזהו וילך חרנה, בכל מקום שהלך היה חרון אף בעולם. לכך יהב דעתיה למהדר, כמ"ש בחולין (צא:), והיינו כמו רשב"י הנ"ל, שלא להחריב העולם. מיד ויפגע במקום, חזר ונתיישב בדעתו שיותר טוב לדבר עם אנשי המקום תחנונים ודרך פיוס ואז אין צריך לחזור להיות נטמן כרשב"י, וז"ש ויפגע במקום, פירש חז"ל ויפגע הוא לשון דברי תחנונים ופיוס וכו', וכמו שעשה רשב"י אח"כ וכאמור.

ל״גוילן שם כי בא השמש, ר"ל גם שלא הי' יכול להיות פועל יוצא להאיר לאחרים דרך הטוב והיושר כמו השמש המאירה לאחרים שילכו לאורה, מ"מ הי' שם כמו הלן לינת לילה שהוא מרגוע לנפשו שיהי' חדשים לבקרים, כך עשה יעקב, וילן שם כי בא השמש מלהאיר אורה לאחרים, עד שיבא זמן ויזרח לו השמש. ובאמת שקעה לו חמה שם שלא בעונתה (חולין שם:) כדי שילין שם, ר"ל שאם יהיה במעלתו הראשונה איך יהי' לו מקום התחברות עמהם שהם בשפל המדריגה, לכך ניטלה ממנו מאור השמש לפי שעה, כדי שילין שם ויתחבר עמהם להעלותן, בסוד הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה) שזכרתי במקום אחר יעו"ש, וכאשר יבואר בפסוק שאח"ז.

ל״דויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. ר"ל, על דרך שבארתי איזה חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א), ר"ל גם מאדם רשע יקח מוסר לנפשו, כמובא מעשה בח"ה אחד שבא על בהמה, ומשום תענוג מאוס לפי שעה מסור נפשו למיתה, שדינו להריגה בזה, ואיך לא ימסור נפשו בעבודת הש"י שהוא תענוג אמיתי נצחי. וכן אחד שתבע לבת מלך שישמש עמה, ואמרה לך לבית הקברות וכו'. וכיוצא בזה יש ליקח מוסר מאנשי בדיחי, שבשביל פרוטה מבזה נפשו לשמחם בכל מיני בדיחי, ואיך לא ישמח בעבודתו יתברך. וכיוצא בזה, ישמע חכם ויוסף ל(י)קח מוסר מכל מה שעוש' אלו שיש להם לב אבן להרע בכמה מיני תחבולות, כך יש לעשות כמה תחבולות להטיב.

ל״המצורף לזה שמעתי ממורי, כשבא נשמה מאצילות אל עולם עשיה, ורואה איך שם נתגבר הקליפ', ואיך נקל כבוד המלך רב ושליט בעיניהם, אז הוא מעורר את עצמו ליתן יותר שבח לכבוד המלך מלכו של עולם שאין הוא כאחד מהם וכו', ודפח"ח.

ל״ווז"ש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, ר"ל שלקח מוסר מאנשי המקום שיש להם לב אבן ונקראו אצלו אבני המקום. וישם מראשותיו, בראש מחשבתו להבין זה, ויתן יותר שבח והודי' לשמו ית' שאינו כאחד מהם.

ל״זוי"שכ"ב במקום ההוא, שזכה לש"י עולמות שם יותר, ע"י כ"ב אותיות התורה שלמד יותר בחשק אחר הבנת לב בשר שיש לו יותר מהם.

ל״חועוד ראה תועלת אחר במקום ההוא, ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים בו. דפירש בעולל[ו]ת אפרים (עי' מאמר קסו), כי ראה שעה"ז הוא סלם מוצב ארצה, וע"י כשרון מעשיו בעה"ז לעשות בו הכנה לעה"ב, ואז ראשו מגיע השמימה לעה"ב. אבל יש כתות אנשים שונות זו מזו, כי יש עולין בו לעה"ב ע"י הכנה וכשרון בעה"ז, ויש יורדין בו, שעושה עיקר מעה"ז ושכח שהוא שליחא דרחמנא לעשות הטוב והישר בעה"ז כדי שיעלה בו לעה"ב, יעו"ש.

ל״טולי נראה בג' פנים. פן א', כי נודע סוד מה שאמר משה רבינו ע"ה, שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו (במדבר יא, כא). כי העולם בכלל נקרא פרצוף אחד, והמוני עם הם רגלי הפרצוף, והצדיקים הם עיני העדה וכו'. וז"ש כי העולם בכלל נק' סולם, שהמוני עם מוצב ארצה שנק' רגלי העולם, והתלמידי חכמים הם הראש, וז"ש וראשו מגיע השמימה. ומאחר שהם הכל קומה שלימה פרצוף אדם אחד, א"כ מלאכי אלדים, שהם הצדיקים שלא מעלו בשליחת קונם, עולים בו, שאם הדור מכשירים מעשיהם, אז ראשי הדור עולים במעלה יותר, כמו שמצינו בהר סי"ני [גימטריא סלם (בר"ר סח, יב)], שנאמר (שמות יט, ב) ויחן ישראל, שחנו בתשובה (מכילתא עה"פ), אז ומשה עלה אל האלדים (שם יט, ג). וה"ה בהיפך ח"ו, יורדים בו, כמו שאמרו חז"ל בשמואל הקטן שראוי הי' שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו ראוי לכך (סוטה מח:), א"כ יורדים בו בסלם שהם כללות העולם המוני עם, כי בירידת רגלי האדם בבור גם הראש הוא נמוך, מה שאין כן כשעומד ברגליו על ההר וכו', וק"ל.

מ׳ובזה נ"ל פירוש הפסוק מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגו' (ישעיה נב, ז). כי נודע מ"ש חז"ל (ילקוט שמות רמז תח) בשרתי צדק בקהל רב (תהלים מ, י), כי ראשי הדור האומר תורה ומוסר נקרא מבשר. וז"ש מה נאוו, כשעומדין על ההרים רגלי מבשר, שהם המוני עם שמכשירים מעשיהן, כאלו עומדים במעלות ההר, שאז גם המבשר שהם ראשי הדור המבשר תורה ומוסר זוכה למעלה יותר עליונה, וכמ"ש בש"ס דר"ה (פ"ג מ"ח), והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכי ידיו וכו', אלא כל זמן שישראל משעבדין לבם לאביהם שבשמים גוברין, וק"ל.

מ״אפן ב', כי שלומי אמוני ישראל גם שזכו למדריגה עליונה, אי אפשר שיעמדו על מדריגה א', כי אם בסוד רצוא ושוב, ובסוד שבע יפול צדיק וקם, כמ"ש בתיקונים יעו"ש, והוא כדי להעלות מדריגות פחותי הערך, ובסוד הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה), וכמ"ש פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה וגו' (שה"ש ה, ג), וכמ"ש באברהם ושרה, גם שזקנים באים בימים, חזר ארח כנשים (בראשית יח, יא) יעו"ש.

מ״בובזה יובן, אשר ראה בחלום להשיב נפשו מה שנצטער על מדריגות עבודת הש"י שירד ממנו כי בא השמש וכנ"ל. לכך ראה ויחלם והנה סלם מוצב ארצה וגו', כי הת"ח שנק' סיני גימטריא סלם, מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כי האדם נקרא עולם קטן, ולפעמים מוצב ארצה ולפעמים ראשו מגיע השמימה - לעלות במדריגה עליונה או לאו, ואז גם השכינה עם מרכבה קדושה הנק' מלאכי אלדי', עולים ויורדים בו בצדיק זה. ומ"מ בכל מדריגותיו, והנה ה' נצב עליו לשומרו מחטא בירידתו שיתחבר עם המוני עם שלא ילמד ממעשיהם, כמו במשל במלך שנתערב בגוים ולמד ממעשיהם, מה שאין כן בצדיק זה שבא לזכות הרבים ה' מצילו מחטא, וק"ל.

מ״גפן ג', על דרך ששמעתי ממורי כל אשר תמצא ידך בכחך לעשות עשה (ע' קהלת ט, י), וכמו שכתבתי מזה קודם, שזה הי' מעשה חנוך לייחד קבה"ו וכו'. ובזה יובן, כי האדם הוא סלם מוצב ארצה, לעשות מעשה ארציות בגשמי. וראשו מגיע השמימה, שבראשו יכוין מחשבתו למעלה השמימה לקשרה המעשה עם המחשבה, שבזה נעשה יחוד למעלה, וז"ש ומלאכי אלדים מרכבה דקדושה, עולים ויורדים בו ע"י יחוד זה וכו', וק"ל.

מ״דוייקץ יעקב משנתו וירא ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ופירשו חז"ל (רש"י), שאם ידעתי לא ישנתי. ור"ל, שיש לייחד כל המדריגות ע"י הדעת כנודע, וגם סוד השינה יש בו יחוד בסוד הקטנות, והוא סוד רצוא ושוב. והוא לא עשה כך, לזה ויירא ויאמר אכן יש ה' גם במקום הזה, כשאינו במעלה עליונה, ואנכי לא ידע"תי - לייחד ע"י הדעת. איברא באמת מוכרח הוא שישכח ולא ידע לייחד, שאם ידעתי לא ישנתי, לא הי' נקרא שינה, והבן זה.

מ״ה•

מ״ובפסוק ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם וגו', ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וגו' ויחלם והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים בו, והנה ה' נצב עליו וגו', וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי ויירא ויאמר מה נורא וגו' (כח, י-יז). והספיקות רבו. ובזוהר סתרי תורה (ויצא קמז:) ביאר שהי' ענין יעקב בזה, דזכה דעייל ונפק וכו' דרך נסיון, כמו באברהם ממצרים ויצחק מפלשתים וכו', יעו"ש.

מ״זולהלביש דבר זה ברמז מוסר, נ"ל איך רומז פרשה זו בכל אדם ובכל זמן, נ"ל על דרך דבארתי פ' משוח מלחמה (דברים כ, ב) והי' כקרבכם אל המלחמה, ודרשו חז"ל (ספרי עה"פ, סוטה מב.) בצאתו מהספר וכו', דכתבתי - בצאתו מלימוד הספר לצאת בשוק הוא זמן מלחמה וכו', יעו"ש, וצריך שישים שם הוי"ה לנגד עיניו וכו', יעו"ש.

מ״חובזה יובן, ויצא יעקב מבאר שבע, שהיה מתבודד בתורה, ובצאתו מהספר אז וילך חרנה מקום היצר הרע והזונה שנזכר בזוהר הנ"ל, ור"ל כי (אבות פ"ג מט"ז) החנות פתוחה והחנוני מקיף וסובב מבחוץ, הוא יצה"ר, להביאו לאדם לחנות אשר שם כל מיני תענוגי עה"ז, ואלו הי' יושב בחנות לא להקיף וכו', עיין במדרש שמואל שכתב בזה יעו"ש. ויפגע במקום, שם הוי"ה גימטריא מקו"ם כנודע. וכל הענין יבואר אח"ז.

מ״טעוד י"ל, דאיתא בש"ס דחולין פרק גיד הנשה (צא:) וילך חרנה, כי מטא לחרן יהיב דעתיה למיהדר וקפצה לו הארץ, וז"ש ויפגע במקום וכו'. ויש להבין למה בתחלה לא יהב דעתי' בזה, ושאר הספיקות.

נ׳ונ"ל, דמבואר בש"ס דשבת (לג:) בצאת רשב"י ובנו מהמערה, כשראו בני אדם מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, היו מעוררין קללה בעולם, ויצא בת קול בעיתו לאחרובי עלמא, חזרו למערתכם, עד לבסוף י"ב חודש יצאו ברחמים, ובכל מקום הביאו ברכה וכו', יעו"ש.

נ״אוהענין, שכתבתי לעיל שתחלה סברו שאין נקרא עבודת הש"י אלא כשעוסק האדם בתורה ותפלה ובצום ובכי וכיוצא בזה, ולכך כשראו בני אדם שאין עוסקין בזה חרה אפם ואמרו מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והביאו חרון אף בעולם. עד שיצא בת קול וחזרו למערה, והרגישו שאין זה כי אם להורות להם דרך ישר יותר, דרך הרחמים, שנקרא עבודת הש"י בכל פרטי מעשה האדם, שיתן לב ששם ג"כ שם י"ת, וכאשר נודע לבעלי בינה לעשות יחוד גם בספורי דברים שעם חבירו, כמו ששמעתי ממורי קול באשה ערוה וכו' (ברכות כד.), ולהסיר העצבות יפקח באיזה עסק, והוא ג"כ יחוד. גם כשרואה דבר מכוער באדם, או שיבטל אותו מתורה ותפלה, יבין שהוא מהש"י לתועלותו, כאשר כתבתי בקונטרס האחרון יעו"ש, אם כן בכל דרכיך דעה"ו (משלי ג, ו) אתי שפיר, וכאשר כתבתי שויתי ה' לנגדי (תהלים טז, ח-ט) גם שהוא לנגדיות, מ"מ מימיני בל אמוט, ואז שמח לבי לעורר רחמים ושמחה בעולם, וז"ש אף בשרי ישכן לבטח, יעו"ש. נוסף לזה, על דרך הני תרי בדחי (תענית כב.) ששמעתי ממורי, שהיו מייחדין ומעלין העולמות בכל עניני עה"ז יעו"ש.

נ״בובזה יובן ויצא יעקב מבאר שבע, שהי' נטמן בבית מדרשו של שם ועבר ועסק בתורה בבאר שבע (בר"ר סח, יא). וכשיצא משם וראה שבני אדם אינן עוסקין בתורה, אמר מניחין חיי עולם וכו', עד שהי' מביא חרון בעולם, וז"ש וילך חרנה. כי מטא לחרן, ראה שאין העולם מתקיים בזה, כמו שיצא בת קול ברשב"י הנ"ל, הוא ג"כ יהיב דעתיה למיהדר, כמו רשב"י ובנו שחזרו למערה שאין העולם הי' יכול לסובלו, ומיד שהבין זה ויהב דעתי' למיהדר ניתקן הכל, ואין צריך שוב למיהדר כמו רשב"י, כי שם במערה יהב דעתי' למהדר, מה שאין כן יעקב מיד קפצה לו הארץ וז"ש ויפגע במקום, כי תחלה הי' יבשה דין, ואח"כ נעשה ארץ רחמים, ובא לקראתו מדה זה שנק' ארץ רחמים, וז"ש קפצה לו ה"ארץ, היינו ויפגע במקום, שם הוי"ה שהוא רחמים העולה גימטריא מקו"ם כנודע, ולא שם הוי"ה מפורש נגד עיניו, לקיים שויתי ה' וגו', כי פגיעה הוא נגדיית, כמו בת מלך בשביה שזכרתי בקונטרס אחרון, רק מספר העולה גימטריא מקום, כי בא השמש שהוא הצחות והזוהר והבהירות, רק וילן שם בסוד לינה, שאינו צח ובהיר, עד אח"כ, כאשר יבואר.

נ״גומ"מ חיזק את עצמו ויקח מאבני המקום, אותיות השם, שלא יהרהר כי אם בתורה ואותיות השם, וזה יהי' להגין מחיות רעות, כנודע גדול כח החושב תמיד בתורה שאין כח חיצוני יוכל לשלוט בו, וכאשר יבואר בסמוך במשנה דאבות פ"ב (פ"ג מ"ה) המהלך בדרך יחידי וכו', וז"ש וישם מראשותיו ויש"כב במקום ההוא, ר"ל ויש כ"ב אותיות התורה (זח"ג רלט.). שחשב תמיד בתורה, ועי"ז שכב לבטח.

נ״דויחלם והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ור"ל שהראו לו בפועל משמים רפואה ע"י סמים מתוקים ולא מרים, כמו שכתבתי בקונטרס האחרון שלא בלבד נקרא עובד הש"י רק בעוסק בתורה ותפלה לבד, שעי"ז מעורר מדנים על בני עולם שאין עושין כך, אלא האדם נקרא סלם, גם שהוא מוצב ארצה דיוטא תחתונה בארציות גשמיות החומר, כגון שרואה אדם עובר עבירה וכיוצא, מ"מ יוכל הצדיק לכוין בו עסק יחודים ועבודת הש"י כמו בעסקו בתורה, וז"ש וראשו ומחשבתו מגיע השמימה, ליקח לעצמו רמז מוסר לעבוד הש"י עי"ז יותר.

נ״האלא שהבחירה חפשית ולכך בני אדם שבאו בשליחות הש"י לעה"ז ונקראו מלאכי אלהי', והם קצת עולים במחשבה ישרה הנ"ל, וקצת יורדין ברוע מחשבתם, ומ"מ בין בטובים בין ברעים הנה ה' נצב עליו בכל מקום שמו של הקדוש ברוך הוא שורה שם, להורות לאדם טוב מוסר מזה הרשע ג"כ וכנ"ל.

נ״ווז"ש ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה. ר"ל, במקום זה של גדודי חיות רעות ולסטים יש שם שמו ית', וממילא גם בכל מחשבות זרות ורעות שהם גדודי חי' ולסטים וקליפות יש שם ג"כ ניצוצי קדושה של השכינה שירדה שם על ידי השבירה. ויירא ויאמר מה נורא, ר"ל שנפלה עליו יראה ורעדה, שצער את עצמו בצער השכינה וירידתה בין הקליפות כ"כ, ועי"ז נעשה יחוד יראה עם נורא ונתפרדו הקליפות, כמו ששמעתי ממורי בענין כזה יעו"ש, וז"ש וז"ה שע"ר השמ"ים, יסוד מלכות ת"ת, והבן, הש"י יכפר.

נ״זוידר יעקב נדר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה וגו', ושבתי וגו', והאבן וגו' (כח, כ-כב). דקשה, מהו הגיזרא שיעשה עבור זה. ורש"י דחק לפרש: והאבן, ו' זו כך תפרש, אם תעשה לי את כל אלה וכו'. ועוד הקשו חז"ל, וכי הי' מסופק בהבטחת הש"י. ומה שתירצו, כי אמר חלמא הוא וכו' (זהר ויצא קנ:), יעו"ש.

נ״חונ"ל דפירושי קמפרש מה שנאמר לו בחלום (בראשית כח, טו) והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו', והכוונה לפתור החל[ו]ם, בזה יתברר ונודע, כי אם יהי' אלהי' עמדי, ר"ל שיהי' כל מחשבותי דבוק בו ית' בלי שום הרהורי הבאין והבלי עה"ז, רק שיהי' אלהים עמדי בכל עניני ועסקי, גם שלא בשעת תורה ותפלה, ואז ודאי ושמרני בדרך הזה, וכל הבטחות שאמרו חז"ל יקויים ג"כ. וזהו שאמר הש"י, בזה הסימן שאנכי עמך, תהא בטוח כי ושמרתיך בכל אשר תלך וגו'.

נ״טוהוא כוונת הש"ס שכל היום לא פסק פומיה מגרסי' להנצל ממלאך המות וכו' (שבת ל:, ב"מ פו.), כמ"ש במשנה אבות פ"ג, ויבואר אח"ז, כי לאו דוקא שונה ואומר בפה, רק במחשבה ג"כ מהני, וכמ"ש והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח), כי הגיון הוא בלב, וכמ"ש והגיון לבי (תהלים יט, טו), אלא שחש במחשבה פן יהרהר בגשמיות, מה שאין כן דיבור נודע שלא פסק פומי' וכו', וכדמוכח במשנה המהלך בדרך יחידי וכו'.

ס׳ובזה יבואר פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד (במנין המצות מצוה נח), דחשב הרמב"ם מצות לא תעשה לא יראו ולא יפחדו במלחמה מאויביהם וכו' (דברים כ, ג). והשיגו הראב"ד ואמר שאינו אלא הבטחה וכו'. והקשה בכסף משנה על הראב"ד, מנ"ל להשגה זו, דפשטי' דקרא אתי כהרמב"ם וכו' יעו"ש. ובארתי דאין זה ביד האדם שלא יפחד, לכך כתב הראב"ד דאם לא יפחד אז יהי' בטוח וכו', והדין עמו, יעו"ש.

ס״אוכעת נ"ל, דהרמב"ם סבירא לי' דהפסוק עצמו ביאר קושיא זו, שנצטוו שלא יפחדו, וכי תימא שאין זה בידו, וביאר הפסוק ודאי הוא בידו, כי ידו"ד ההולך עמכם וגו' להושיע אתכם (דברים כ, ד), ר"ל סימן זה מסור לכם, אם שם הוי' הולך עמכם בין בדיבור בין במחשבה בתורה ועבודת הש"י, ודאי הישועה יהי' לכם, וא"כ ודאי ראוי לפנות לבו ומחשבתו מהרהורים אחרים רק יחשוב בתורה תמיד, וכמו שכ' במשנה (אבות פ"ג מ"ה) המפנה לבו לבטלה וכו', שהיא כולה שמו ית', שיהי' הש"י ההולך עמכם להושיע אתכם, וק"ל.

ס״בובזה יבואר משנה באבות פ"ג (מ"ה), ר"ח בן חכינאי אומר, הניעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי, והמפנה [נ"א ומפנה] לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו. וכתב הרב רבינו עובדיה, כי לילה זמן למזיקין, והמהלך בדרך יחידי הוא בסכנה מפני הלסטים וכמה פגעים רעים, ואם הי' מחשב בדברי תורה הי' תורתו משמרת אותו, עכ"ל.

ס״גוכ"כ החסיד מוהר"י יעבץ, דקשה לגירסא והמפנה, א"כ הניעור, אם הוא מפנה היינו המפנה, ואם לאו למה יתחייב, וצריך בר נגיר דליפרק' וכו'. ולפירש הנ"ל לא קשה מידי. גם שהוא עצמו כתב לזה, וז"ל: כי הדבוק בבוראו יתברך מושגח ממנו ולא יניחנו למקריים וכו', ואם סר ממנו הדביקות שבינו לבין קונו ובעת ההיא סר ממנו השגחת יוצרו, אם תמצאו שום רעה אינו כי אם בעבור שהפנה מחשבתו מעבודת הש"י, ועליו נאמר (דברים לא, יז) הלא על כי אין אלדי בקרבי מצאוני הרעות האלה, וחז"ל דרשו אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד) אל תפנו [אל] מדעתיכם וכו' (שבת קמט.). וכ"כ בזוהר (שמות יז:) ברבי יוסי שהי' מחשב וכו', יעו"ש. א"כ ודאי שאינו חייב בנפשו עבור זה, אלא שאם קרהו מקרה רע מתחייב בנפשו, שלא הי' לו לפנות מחשבתו לבטלה בכוונה. מה שאין כן הניעור בלילה, גם שלא הי' מפנה לבו לבטלה, רק ממילא היה לבו מחשב בדברי הבאי, לפי שהעת הוא שליטת המזיקין. וגם בדרך שהוא סכנה, גם שאינו מפנה לבו לבטלה בכוונה מכוונת רק ממילא, ג"כ מתחייב בנפשו, וק"ל.

ס״דוישא יעקב רגליו וגו' (כט, א). ופירש רש"י משנתבשר בשורה טובה נשא לבו את רגליו וגו'. קשה, הא הי' מסופק כמ"ש וידר אם יהי' אלדים עמדי וגו'. ולדברנו אתי שפיר, כי מה שהי' נצוצי השכינה בתוך עמקי הקליפות בסוד ותגל מרגלותיו (רות ג, ז), עתה נשא לבו את רגליו - על מקומה באה השכינה בשלום, במשכן הלב ששם מקומה, לכוין בכוונת הלב, ובזה נתקיים שיהיה אלדי' עמדי ממש, ואז נתבשר שיקויים הכל, לשמרו בדרך וכל הטובה וכנ"ל, והבן. עוד י"ל, דכתב בזוהר (וירא קיב ע"ב) רגלי חסידיו ישמור (שמואל א ב, ט) זו אשתו וכו', א"כ וישא יעקב רגליו זו השכינה כנודע, ובזה נתבשר כנ"ל. ואתי שפיר ברבי יוסי שהי' מפנה לבו וכו', ויצא קול כי אתכם ידעתי מכל משפחות וכו' (עמוס ג, ב), יעו"ש.

ס״ה•

ס״ובפסוק ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע וגו', ויחלום וגו' והנה אנכי עמך וגו'. והספיקות זכרתי אח"כ. וגם בפסוק וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלדים עמדי ושמרני בדרך הזה וגו', ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלדים וגו', עד עשר אעשרנו לך (כח, י-כב). והקשה הרב האלשיך, א מאי לאמר וכו'. ב' וכי היה כמסתפק נגד הבטחתו י"ת, שאמר אם יהיה אלדי' עמדי וגו'. ג' אשר אנכי הולך, מיותר.

ס״זד' ונתן לי לחם לאכול, היתכן ישמרהו בדרך ויניחהו ערום ורעב. ה' ושבתי בשלום, דהל"ל והשבני. ו' והי' ה' לי לאלדי', משמע שאם לא יעשה לו כל הדברים לא יהי' לו ח"ו לאלדי', עכ"ל. ז' איפכא הל"ל, כי איך יתכן שיהי' שם הרחמים לאלדי' שהוא דין. ח' שהוא כפל, שהתחיל בזה אם יהי' אלדי' עמדי וכו', וחזר ואמר והי' ה' וגו'. ט' מה דהוי הוי, ולמה נכתב זה בתורה, כי אם לומר שהוא בהווה ועתיד ג"כ כמו בעבר, כנודע שהתורה נצחי.

ס״חונראה דעל עצמו לא הי' מסתפק כלל בהבטחתו ית', אלא מה שנאמר וידר יעקב נדר, הוא לאמר לדורות (ילקוט רמז רכב), ולא על עצמו יצא אלא על הכלל ישראל אשר בשם יעקב יכונה, יצא להתפלל עליהם, וכמ"ש חז"ל, וגם האלשיך בפסוק (בראשית כט, ו-ח) הן עוד היום גדול וגו', דקאי על ישראל בגלותן. וז"ל: וזה שהי' יעקב גולה ממקום בית המקדש, וירא והנה באר בשדה, הוא בית המקדש, כד"א (בראשית כד, סג) לשוח בשדה, ומשם יוצא השפע ונק' באר. ג' עדרי צאן הם כהנים לוים ישראלים וכו'. וגרמו העונות שהושם האבן יצה"ר על פי הבאר וכו'. ונאספו שמה כל העדרים, אנשי כנסת הגדולה וכו'.

ס״טונחרב בית שני על שנאת חנם (יומא ט:), וז"ש יעקב המיצר בצרות ישראל, מאין באתם, מאיזה עון גליתם. והשיבו מחרון, ר"ל מחרון איש על רעהו, הוא שנאת חנם, אנחנו גולים. ויאמר להם הידעתם את לבן, הוא מי שעתיד ללבן עונותיהם של ישראל על ידי ניחור וחרון, חבלי משיח, ולמה תדכאו ולא תשובו מיד. ויאמרו ידענו. ויאמר השלום עמכם, ויאמרו שלום, ואם אין בינ[י]כם שלום איך יהי' שלום בינו לביניכם, והלא למי נשא עון לעובר על פשע (ר"ה יז.), ואינכם עובר על פשע.

ע׳ואמרו, מה שאנו בוטחים בו הוא כי הנה רחל בתו באה עם הצאן, כי זכות רחל מבכה על בני' שובו שובו בנים לגבולכם. אמר להם, אם על זה אתם בוטחים ואינכם שבים מאליכם הן עוד היום גדול, כי תהי' בעתה אם לא זכו לאחישנה (סנהדרין צח.), לכן השקו הצאן להחזיר המוני עם בתשובה וכו'. והשיבו לו כי לבבינו קשה עד יוסר לב האבן, וז"ש לא נוכל עד אשר יאספו לעתיד כל העדרים וגללו האבן ויתן לנו לב בשר, ואז והשקינו הצאן מבאר מים חיים, עכ"ל.

ע״אומעתה שפתח הרב פתח פתוח על דרך הנ"ל, יתפרש כל הפ' על דרך זה, בפרט על יעקב עצמו, ובכלל על כלל ישראל הנק' יעקב.

ע״בובזה יובן, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, והספיקות א' ל"ל ויצא, שכבר נאמר בפרשה הקודם וילך פדנה ארם, א"כ קדמה היציאה, ואיך חזר כאן לכתוב ויצא יעקב מבאר שבע. ב' כפל ויצא וילך, שאם הלך מי לא ידע שיצא. ג' וילך חרנה, אם כבר הלך לחרן איך אמר אח"כ ויפגע, וחז"ל דרשו וכו' (חולין צא:). ושאר הספיקות שהקשה הרב האלשיך יעו"ש.

ע״גונראה דנודע כי סיבת חורבן בית ראשון על ביט[ו]ל תורה, כנזכר בש"ס דנדרים (פא.), ובש"ס דבבא מציעא (פה:), על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי וכו' (ירמיה ט, יא-יב). וסיבת חורבן בית שני על שנאת חנם, וכמ"ש בש"ס דיומא (ט:), מגורי על חרב (יחזקאל כא, יז) שהיו אוכלין זה עם זה וכו'.

ע״דוז"ש ויצא יעקב, כללות גלות ישראל הנק' יעקב, שיצאו וגלו מארצם, הוא על סיבת יציאתן, שהתורה נק' באר שנאמר הואיל משה ב"אר את התורה הזאת (דברים א, ה), גם שקבלנו עלינו באר התורה באלה ושבועה, וז"ש מבאר שבע שיציאת הגלות הי' מבאר שבע, מחמת באר שבע הנ"ל. ואם אמנם שבו למקומם בבנין בית שני, מ"מ אח"כ וילך חרנה, שחזרו לילך בגלות בסיבת החרון שבין איש לחבירו היא שנאת חנם, וכמ"ש האלשיך הנ"ל.

ע״הויפגע במקום וגו', הוא לשון תפלה או קפיצת הארץ, וזה נמשך מזה, או בעתה או אחישנה, וע"י פגיעה ותפלה ותחנונים שיזכו לקפיצת הדרך תשובה שיהיה לעתיד כמ"ש והסירותי את לב האבן וגו' (יחזקאל לו, כו) שימהר זה ויקפוץ קודם זמנו, זכו אחישנה יהי' קצר הליכת הארץ, זכו אחישנה שיקצר ימי הליכת הגלות לבוא אל הארץ, מהר יחישנה.

ע״וועכ"פ בימי הגלות צריך לתקן הקלק[ו]ל, וכמ"ש הרב האלשיך סוף מלאכי (ג, כג-כד), זכרו תורת משה עבדי הנני שולח לכם את אליהו והשיב לב אבות וגו', שהוא לתקן ב' דברים שהי' סיבת הגלות וכו'.

ע״זוז"ש ויקח מאבני המקום, ודרשו חז"ל שעשה סימן, שלקח י"ב אבנים, אם יתאחדו ויהי' אבן אחת וכו' (בר"ר סח, יא). ור"ל אם יזכו לתקן חטא שנאת חנם הקשה לתקן ע"י מוכיח או רב, וז"ש עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת שנאמר ויקח את האבן, ר"ל שאי אפשר לתקן קלקול זה ע"י שום מוכיח שיעשו אחדות א', כי אם ע"י הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר והסרותי את לב האבן וגו', וכתיב הנני שולח לכם את אליהו וגו'.

ע״חונגד חטא ביט[ו]ל תורה אמר וישכב במקום ההוא, ודרשו חז"ל (זח"ג רלט.) ויש ך"ב אותיות התורה במקום ההוא, שלמד תורה לתקן חטא ביט[ו]ל תורה.

ע״טאך בענין לימוד תורה יש ב' סוגים, א' הלומד לכבודו יתברך שהוא בדחילו ורחימו, דאל"כ לא פרחת לעילא, וזה שראה בחלום סלם גימטריא סיני, תלמיד חכם העוסק בתורה נקרא סיני, כדאיתא בש"ס סיני ועוקר הרים וכו' (ברכות סד.), סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דצריך שיגיע השמימה לימוד תורתו, שיהי' בדחילו ורחימו, דאז פרחת לעילא השמימה.

פ׳והנה מלאכי אלדי' עולים ויורדים בו, כי התלמיד חכם שנקרא הרב שדומה למלאך ה' צבאות (מו"ק יז.), אם כוונתו לעלות בו, שיתעלה ויתנשא בו, אז זה סבת ירידתו. לכך סמך החלום לענין וישכב, גם שיהי' בתחלה בבית ראשון וכו', דקאי על זה דוקא.

פ״אאו י"ל, כי התורה יש בו חלק הנגלה המוצב ארצה, ויש בו נסתר אשר ראשו מגיע השמימה. והתלמיד חכם שרוצה לעלות בחלק הנסתר להתנשא בו, זה סיבת ירידתו.

פ״בומ"מ והנה ה' נצב עליו, על שנאמר וישכב, דפשוטו שחה לעפר נפשו, אז אשכן את דכא, ועליו ה' נצב. ואמר אני ה' אלהי [אברהם] אביך, סוד רחימו של תורה ועבודה. ואלהי יצחק, סוד דחילו. הארץ אשר אתה שוכב עליה, ר"ל זה השפלות שאתה שוכב לארץ, כי לא בשמים היא (דברים ל, יב) - לא בגסי הרוח וגו' (עירובין נה.), כי אתם המ"עט לכך חשק ה' בכם (דברים ז, ז), הארץ הזאת לך אתננה, כי זה העיקר מאוד מאוד הוי שפל רוח (אבות פ"ד מ"ד), וכמ"ש הרמב"ם.

פ״גוהיה זרעך כעפר הארץ וגו'. ולא אמר ככוכבי, כי כאן הודיעו סיבת שפלותן בגלות המר הזה עד לארץ, הוא על סיבת שאין להם חיבור ואחדות, כמו חול הנקרא עפר. וע"כ מוכח לומר כן בפ' וישלח (בראשית לב, יג) ואתה אמרת וגו' ושמתי את זרעך כחול הים. והקשה רש"י, ותירץ וכו'. ולפי הנ"ל אתי שפיר [כדאיתא בש"ס (חולין פח:), ובפוסקים יורה דעה סימן ך"ח], וכמובא במדרש איכה (א, ח) שזור לי חוט זה יעו"ש. או י"ל, דאיתא בפ"ב דברכות (יז.), נפשי כעפר לכל תהי' וכו'. וכתבו התוס' (ד"ה ונפשי) וכו', ורש"ל כתב וכו' יעו"ש, וזה יהיה סיבת עלייתן.

פ״דוהנה אנכי עמך, כי השכינה עמנו תמיד בגלות, ועי"ז והשבותיך אל האדמה הזאת, וכמ"ש התוס' (קדושין לא: ד"ה איסתייעא) משל לעני שאבד כד חרס ואח"כ בא בת מלך ואבדה כד זהב וכו', וכמ"ש בתיקונים וישלח מלאך (במדבר כ, טז) שהיא השכינה בגלות, ועי"ז ויוציאנו, יעו"ש בפירוש התיקונים, יעו"ש.

פ״הוז"ש וידר יעקב נדר לאמר, לדורות, אם יהיה אלהים עמדי, שיהי' הבטחתו מיד ולדורות, ליעקב עצמו ולכלל ישראל הנק' יעקב, שיהי' השכינה עמהם בגלות. ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ר"ל גם שאני הולך בדרך לא טוב, אשר יכונה להליכה והרחקה ממנו יתברך היפך ביאה כנודע, מ"מ ושמרני. וגם ונתן לי לחם לאכול, שאזכה לסייע אותי לתקן חטא חורבן בית ראשון על ביטול תורה, ועתה ונתן לי לחם לחמה של תורה, לאכול - פנימי שיהנה הנשמה, ולא להתפאר שהוא להלביש חיצוני. ובגד ללבוש, שיעשה מן בגד לבוש, כנודע סוד חלוקא דרבנן.

פ״וואחר תיקון חטא א' הזכיר תיקון חטא חורבן בית שני, שאזכה לשוב, וז"ש ושבתי בשלום, היפך שנאת חנם, ועי"ז באמת ושבתי בשלום, ע"י שלום אשוב אל בית אבי לארץ הקדושה שיצאו משם, וע"י מעלת השלום יזכו שיהי' שמא שלים הנק' הוי' אלהי' כנודע, וז"ס והיה ה' לי לאלהים, נוסף על שם אלהים שהי' עמדי, היא השכינה שהי' עמדי בגלות, ועתה בזמן הגאולה יתחבר עמה שם הוי"ה ויהי' שמא שלום.

פ״זוז"ש והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, כי זה שנעשה מן י"ב אבנים אבן אחד המורה על אחדות י"ב שבטי ישראל שיהיו לאחדים, זהו הגורם שיהיה בית ג' בית אלהים, משמים יהי' בנוי כנודע, על כנו ומכונו בבנין שלם. וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, הוא שבט לוי שהוא עשירי, שיהיו משוררים בבית המקדש, הכהנים בעבודתן ולוים לשירן וישראל במעמדן, שהם שלשה עדרי צאן הרובצים על הבאר, וממנו ישקו העדרים מבאר מים חיים במהרה בימינו אמן סלה ועד.

פ״ח•

פ״טובדרך פנימי נ"ל לבאר פסוקים הנ"ל, אם יהיה אלדים עמדי וגו', עד והיה ה' לי לאלדים (כח, כ-כא). ונבאר ש"ס דחולין (פט.) אמר רבי יצחק מאי דכתיב (תהלים נח, ב) האמנם אלם צדק תדברון משרים תשפטו בני אדם, מה אומנתו של אדם בעה"ז ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה, ת"ל צדק תדברון. יכול יגיס דעתו, ת"ל משרים תשפטו בני אדם, ע"כ. והוא תמוה.

צ׳ונ"ל דאיתא במשנה דקדושין (פ"ד מי"ב), מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר וכו'. וכבר כתבתי מזה יעו"ש.

צ״אוכעת נ"ל דיש ב' סוגים בענין תורה ותפלה. א' דיבור. ב' הכוונה והמחשבה. וכמ"ש בזוהר וישלח דף קס"ט (ע"א), תא חזי דוד מלכא אמר (תהלים יט, טו) יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי, חד לקבל דרגא תתאה, וחד לקבל דרגא עלאה וכו' יעו"ש.

צ״בובזה יובן, כי כוונת המשנה ללמד אדם דעת בעסק התורה ותפלה, שיתייחד אדם עם אמו בינה עולם המחשבה, בעודו מדבר שהיא במלכות הנק' בתו. ושיהי' בקירוב בשר, בהתפשט מחשבות זרות שהוא קליפה ולבוש, ובעודו מדבר בתורה ותפלה שהיא בתו, יהיה מחשבתו דביקה בו ית' בדביקה וחשיקה באור פני מלך חיים, אור הא"ס שבתוך האותיות. והבן שהוא כלל גדול בתורה ותפלה לפי מה שקבלתי ממורי, גם מסוגל זה כשיעשה כנ"ל לבטל הדינין, וכאשר שמעתי ממנו, ודפח"ח.

צ״געוד י"ל, דאיתא בש"ס דתענית פ"ג (כ:), ת"ר לעולם יהי' אדם רך כקנה ואל יהי' קשה כארז, מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון מבית רבו וכו' והיתה דעתו גסה עליו שלמד תורה הרבה, נזדמן לו אדם אחד שהי' מכוער ביותר, וא"ל שלום עליך רבי ולא החזיר לו, א"ל ריקה כמה מכוער אותו האיש וכו', עד א"ל בשבילכם אני מוחל לו ובלבד שלא יהיה רגיל לעשות כן, מיד נכנס רבי אלעזר ברבי שמעון ודרש וכו'. והקשה מוהרש"א דהל"ל שלא יעשה עוד כן, מה שאין כן מלשון שלא יהי' רגיל וכו' משמע דלפעמים יעשה כן וכו' ומפרש וכו', יעו"ש.

צ״דולי נראה להקשות ביותר, דכ' התוספות (ד"ה נזדמן), במסכת דרך ארץ מפרש שאותו אדם היינו אליהו, ולטוב נתכוון כדי שלא ירגיל בדבר, ע"כ. וקשה, א"כ שהי' זה אליהו שאמר לו שלא ירגיל וכו' אבל לפעמים יעשה כך. והוא תמוהו, והא מאוד מאוד הוי שפל רוח, הזהירו במשנה דאבות (פ"ד מ"ד), וגם בשמתא מאן דאית בי' וכו'. ובשלמא בש"ס י"ל שהי' אדם בעלמא שלא הקפיד בדיבורו, מה שאין כן על אליהו קשה ודאי.

צ״הועוד י"ל כפל הדברים, ושאין לו שחר, לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז, למה תפס קנה והפוכו ארז. והרי"ף (בעין יעקב) פירש רך כקנה, להיות הולך ובא עם כל הרוחות ומתקבל על כל הבריות. ולא קשה כארז, להיות עומד בגבהו ואינו מתקבל על הבריות להלוך ולבוא עם כל רוח, ע"כ. ועוד, תואר ריקה ומכוער וכו'. הגם די"ל, דתורה מפואר בכלי מכוער (תענית ז.), ואתה מכוער ומ"מ ריקן מהתורה, שלא ראהו עוסק בתורה כמוהו, שלא ידע עדיין שיש עובד הש"י גם בגשמי כאשר גילה לו אליהו אח"כ, והבן.

צ״וולי נראה שהוא דבר פנימי ועמוק בתורה ועבודת הש"י, אשר רימז לו אליהו הנביא כלל גדול בתורה ועבודת הש"י, והוא דאיתא בש"ס דתענית פרק קמא (ח.), א"ר אמי מאי דכתיב (קהלת י, יא) אם ישוך הנחש בלא לחש וגו', אם השמים נעצרין וכו', מה תקנתי' ילך אצל חסיד שבדור ויתפלל וכו' ואם לחש ונענה והגיס דעתו מביא אף לעולם שנאמר (איוב לו, לג) מקנה אף על עולה וכו'. והקשה מורי אם הוא חטא והגיס דעתו העולם מה חטאו להביא אף על העולם. וביאר, כי מהראוי שמי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק כרבי חנינא בן דוסא (תענית כה.), ואם היו כל בני עולם נוהגין בחסידות לא הי' פלא על אחד שאמר לחומץ וידליק וכך היה, כי כולם עושין כך, מה שאין כן מחמת שבני עולם הולכין בשרירות לבם הרע, ואינו עולה להם זה, כי אם ליחיד בדורו, שאם נענה בתפלה הוא דבר נפלא בעיניהם, לכך מגיס זה דעתו, א"כ הוא בסיבת דורו ובני עולם, לכך מביא אף בעולם, ודפח"ח.

צ״זהעולה מזה, מחמת שהוא נוהג בתורה וחסידות יותר במה שאין העולם נוהג בו, יש מקום להגיס דעתו, וזה גורם ח"ו להביא חרון אף בעולם כנ"ל.

צ״חואפשר שזהו כוונת הש"ס דשבת (לג:), שבשעה שיצאו רשב"י ובנו מהמערה וחזו אנשי דכרבי וזרעי אמרו מניחין חיי עולם וכו', כל מקום שנתנו עיניהם נשרף, יצא בת קול וכו', עד חזו ההוא סבא דנקט ב' מדאני אסא לכבוד שבת, א"ל למה ב', אמר חד כנגד זכור וחד כנגד שמור, אמר לי' לברי' חזי כמה חביבין מצות על ישראל, יתיב דעתייהו, ע"כ. ויש להבין לפי דנקטי ב' מדאני אסא, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, אז נחו דעתם, מה שאין כן אלו נקטי רק אחד.

צ״טונ"ל דכתבתי במקום אחר ביאור קושיית התוס' דביצה (טו:) לוו עלי ואני פורע, והוא נגד הש"ס (שבת קיח.) עשה שבתך חול וכו'. ובארתי, דיש ב' סוגים בעסק התורה ועבודת השם ית', אחד על פי הטב"ע גימטריא אלדי' הנקרא שמור. ואחד שהוא למעלה מהטבע ונק' זכור. ונגד זה יש ב' סוגים אנשים, א' המתנהג על פי הטבע, אם יש לו מענג שבת, ואם לאו עושה שבת חול וכו'. ב' המתנהג למעלה מהטבע, גם שאין לו לענג שבת הוא לווה מאחרים וכו', יעו"ש.

ק׳וחז"ל אמרו שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו, ר"ל גם שבדברות אחרונות נאמר שמור, ובראשונות נאמר זכור, מ"מ שניהם בדיבור אחד נאמרו. ויש להקשות דהל"ל זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, שהוא תחלה בתורה. אך שבאו ללמדינו כי אדם השלם צריך שיקנה ב' מדריגות הנזכר לעיל, אלא שצריך שילך בהדרגה כסדר, בתחלה על פי הטבע שמור תחלה, ואחר כך ילך לקנות מדריגה למעלה הימנה שהיא נק' זכור למעלה מהטבע.

100

ק״אוזה שבארנו לעיל משנה (נדה פ"ו מ"א) בא סימן התחתון עד שלא בא העליון וכו'. כי סימן התחתון הוא דין, שהוא על פי הטבע גימטריא אלהי' שהוא דין. ולכך כשהוא במדריגה זו לעסוק בתורה ותפלה וצום ושק ובכי, אח"כ כשיוצא לאויר העולם ורואה בני אדם שאינן נוהגין כך, מעורר דין עליהם. מה שאין כן כשבא סימן העליון שהוא רחמים, ע"י שיוכל להיות מעורב עם הבריות, ולייחד יחודים בספורי דברים עמהם ושאר עסקים, שיודע בכל דרכי"ך דעה"ו (משלי ג, ו) לא בלבד בעסקו בתורה ותפלה, א"כ יוכל להיות שגם בני העולם גם בעוסקם בחיי שעה אינם מניחין חיי עולם להיות מחשבתם דבקה בו ית', כמוהו, ויוכל לדונם לכף זכות על דרך זה ג"כ, מה שאין כן כשהוא אינו במדריגה זאת, אינו יוכל לדון העולם לכף זכות על מדריגה שהוא אינו בו.

101

ק״בובזה יובן, כשראו דנקטי ב' מדאני אסא, א' כנגד זכור וא' כנגד שמור, להורות ב' מדריגות הנ"ל, על פי הטבע ולמעלה מהטבע. דהיינו גם בעסק חיי שעה ועה"ז אינן מניחין חיי עה"ב כנ"ל, אז נחו דעתם. ולמדריגה זו זכו בפעם ב', שנכנסו למעלה זו במערה בפעם ב', וק"ל.

102

ק״גובזה יובן משנה הנ"ל, מתייחד אדם עם בתו שהיא על פי הטבע, ועם אמו שהוא למעלה מהטבע, על דרך שזכרנו מדריגת אדם שלם שיקנה ב' מדריגות זכור ושמור, שהיא אמו ובתו, והבן.

103

ק״דובזה יובן כוונת הש"ס, לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז. ולא בלבד במילי דעלמא כמ"ש הרי"ף, רק גם בעבודת הש"י הוא כלל שיעלה למדריגה רך כקנה, להיות הולך ובא עם כל הרוחות, שיתן לב שגם במדריגה של כל אחד יכול להיות בו עבודת הש"י, לא בלבד בעוסקו בתורה ותפלה, כי יוכל ליקח מהם מוסר לעצמו לעבודת הש"י. ולא שישאר על מדריגת ארז, להיות קשה שאינו ערב עליו הנהגת חביריו רק הנהגת עצמו ולא זולתו, וכאשר שמעתי מהרבני מוהר"ן שכתבתי בקונטרס אחרון, יעו"ש.

104

ק״הוז"ש ובלבד שלא ירגיל וכו'. לפי שלמד הרבה מה שאין זולתו עושה כך, מזה הגיס דעתו, וז"ש שלא ירגיל בזה להיות מתמיד בלימודו תמיד, רק יתערב עם בני אדם ג"כ, ושם יהי' ג"כ יראת ה' על פניו לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), גם שהוא נגדיות, ביטל תורה או תפלה, מ"מ יתן לב שיש שם גם כן מוסר ועבודת ה'. וז"ש איזה חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א) והבן. ושפיר משמע דלפעמים יעשה כך, ר"ל שיתמיד בלימודו כשרואה שמעורב עם הבריות ביותר, ופן ישכח את ה', והכל יהי' על פי שכל הקודש, וישמע חכם ויוסף לקח.

105

ק״וובזה יובן אם יהיה אלהים עמדי, שהיא הנהגה על פי הטבע. ואח"כ אזכה לעלות למעלה מהטבע שהיא זכור ושמור, וז"ש והיה ה' לי לאלהים, ר"ל שם הוי"ה יתוסף לי על אלהים שהי' לי כבר, ואז יעקב נקרא הנורא גבר שלים כמ"ש בזוהר המייחד שם מלא הוי"ה עם אלהים, והבן והש"י יכפר.

106

ק״זובזה יובן ש"ס דחולין, שישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון, יכול יגיס דעתו על ידי התמדתו בלימוד תורה יותר משאר בני אדם יגיס דעתו כרבי אלעזר ברבי שמעון הנ"ל, תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם, ובדרך הנ"ל אדרבה מחייב בני אדם וכרשב"י ובנו בתחלה, לכך יראה שיהי' רך כקנה להיות הולך ובא עם כל הרוחות, כך הוא יבין שהש"י עם כל המדריגות של בני אדם, ויוכל להתערב עם כל בני אדם, ולכוין או לייחד בכל דרכי בני אדם שיהי' בו עבודת הש"י ג"כ, ואז לא יגיס דעתו, רק אדרבה ידונם לכף זכות, וז"ש משרים תשפטו בני אדם, וק"ל.

107

ק״ח•

108

ק״טעוד י"ל, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וכו', ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא ויחלם וגו' וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה וגו' (כח, י-טז).

109

ק״יונ"ל, דאיתא בש"ס דחגיגה (יד:), ד' נכנסו לפרדס, אמר להם רבי עקיבא כשתכנסו אצל אבני שיש טהור שלא תאמרו מים וכו'. בן עזאי הציץ ומת, ועליו נאמר (תהלים קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו נאמר (משלי כה, טז) דבש מצאת אכול דיך פן תשבע ותקיאנו. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. ופירש רש"י עלו לפרדס, לרקיע על ידי שם וכו'. והתוספות כ' ולא עלו למעלה ממש, רק נראה להם כאלו עלו למעלה וכו'. ומוהרש"א פירש בשם ספר ישן, נכנסו [לפרדס] החכמה אלהית, ובן עזאי מתוך דביקות ואהבה רבה וכו', ובן זומא שלא הי' שלם בדעת כבן עזאי ונסתכל באור בהיר יותר ממה שהי' דעתו סובלת, נתבלבל ונפגע שנטרפה דעתו. ואחר קיצץ וכו'. ורבי עקיבא שלא הרס לעלות יותר ממה ששכל אנושי יוכל להגיע, נכנס ויצא בשלום, ע"כ.

110

קי״אולולי דמסתפינא לחוות דעתי בזה, הייתי מפרש כפשוטו פרדס, שדרשו חז"ל ר"ת פשט רמז דרוש סוד. ולפי מה שקבלתי ממורי שעיקר עסק תורה ותפלה הוא שידבק את עצמו אל פנימיות רוחניות אור אין סוף שבתוך אותיות התורה והתפלה, שהוא הנקרא לימוד לשמה, שבזה אמר רבי מאיר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ומגלין לו רזי תורה וכו' (אבות פ"ו מ"א). ר"ל, שידע עתידות וכל מאורעותיו מתוך התורה, וידע איך יתנהג בתורה ועבודת הש"י, מלבד שרואה עולמות של מעלה וכהנה שמעתי מפי מורי, ודפח"ח.

111

קי״בוהנה אלו ג' חלקי התורה, פשט רמז דרש, הוא לבושי התורה, והסוד הוא הפנימי. ואפשר שזהו הרמז אל גנת אגוז ירדתי (שה"ש ו, יא), שיש בו ג' לבושין, וחלק ד' הפנימי וכו'. ואלו ג' נכנסו באלו ג' לבושי התורה בדביקה וחשיקה כנ"ל. וכעין זה כ' בתיקונים דף פ"ח ע"ב תיקון נ"ד, אלו שנכנסו אל קליפ' דאגוזא וכו', ורבי עקיבא אעל במוחא דאגוזא וכו'. והטעם שזה עלה לו כך וזה כך, עיין אח"ז.

112

קי״גובזה יובן ויצא יעקב, לטייל בפרד"ס. מבאר שבע, מבאר התורה הפנימי. וילך חרנה, לטייל בלבושי התורה, וז"ש (תהלים לב, ט) אל תהיו כסוס כפ"רד, אין הבין ליכנוס בפנימיות התורה, דעייל ונפק, כמו יעקב דנפיק ועייל, ואתי שפיר פר"ד הנק' קליפת אגוז ולבוש אל הפנימי', וכאשר נודע מ"ש בדע"ח כי הפנימי של העולמות הוא הוי', וחצונית ולבושי' הוא אלהי', וג' פעמים אלהים של ג' לבושי פר"ד גימטריא חרון. והנה על ידי התורה נבראו העולמות, הפנימי על ידי הפנימי וכו'.

113

קי״דויפגע במקום, ר"ל כשהגיע אל המקום אשר בן זומא נפגע שם, אבל יעקב גדול כחו כי וילן שם כי בא השמש, ר"ל מאחר שכבה אור בהיר, לא הרס לעלות, ועמד שם וילן שם.

114

קי״הובהגיע אל אבני שיש טהור שהזהיר רבי עקיבא הנ"ל, ומבואר בתיקונים דף פ' (ע"ב) תיקון מ', שהוא סוד א' יוד עלאה יוד תתאה ו' בינייהו וכו', ושמעתי ממורי כי א' הוא סוד אלופו של עולם טמיר וגניז בגוי', ואות ב' הוא ב' אלפין, וכן ג' ג' אלפין, עד אות ת' ד' מאות אלפין. א"כ שורש אותיות התורה שקרוב יותר אל החיות הרוחני אור אין סוף, הוא אות א', ואח"כ יורד והולך ומתלבש זה בזה, ונתרחק מן החיות, עד אות ת' שהוא מלכות שבמלכות, ששם מתלבש בתוך מחשבות רעות וזרות. וצדיקיא שלוחי דמטרוניתא אינון לקשר א"ע אל האותיות ולהעלותן במחשבה עד מחשבה עליונה, ואז מעלה מתהום עד רום רקיעא את נצוצי השכינה שהי' בלבושים הנ"ל, שנק' זה לימוד לשמה, לכך זוכה לדברים הרבה, שיש כמה מדריגות בכל אות והוא מזכה להעלותן, וזוכה עמהם, ודפח"ח.

115

קי״ווז"ש ויקח מאבני המקום, ר"ל אבני שיש טהור, שבו הש"י הנקרא מקום. וישם מראש"ותיו, לדבק ראשו ומחשבתו לתוך פנימות האותיות ולהעלותן, גם מרא"ש תי"ו ר"ל להמשיך אור מראש אל תי"ו, להעלותה אל החיות שהיא א' ראש של תיו כנ"ל.

116

קי״זוז"ש וישכ"ב במקום ההוא, ודרשו בזוהר ויש ך"ב אותיות התורה וכו', כי אות א' שורש כל הך"ב אותיות וכנ"ל.

117

קי״חוכאשר שכב ודבק את עצמו בדביק' וחשיקה אל אותיות התורה, נתפשט מהגשמיות, ויחלם, ר"ל שראה שכל עולם הזה הוא כמו חלום, וכמ"ש אז היינו כחולמים וגו' (תהלים קכו, א), וראה מתועלת עולם הזה הוא רק שיהי' לאדם כמו סלם מוצב ארצה, שיעשה הכנה בעה"ז שעי"ז יעלה ומגיע ראשו השמימה וכמ"ש בעולל[ו]ת אפרים (עי' מאמר קסו), והנה מלאכי אלדי' וכנ"ל.

118

קי״טוהנה ה' נצב עליו, לשומרו, כמו לרבי עקיבא שנכנס בפרדס ובקשו מלאכי השרת לדחפו, עד שגער הקדוש ברוך הוא בהם ואמר הניחו לזקן, ראוי הוא וכו' (חגיגה טו:), והכי נמי ליעקב בחיר האבות, גם שעדיין לא הי' נשוי וצריך שמירה שלא לדחפו.

119

ק״כוייקץ יעקב משנתו, ר"ל על דרך משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי (יבמות מט:), וה"נ מלימודו, כאשר ויקץ משנתו אחר הדביקות, שניער, הבין גדולת מעלת לימוד לשמה, ואמר אכן יש ה' במק"ום הזה, גם בלבושי התורה, ולא יד"עתי לייחד ולהעלות כנ"ל, ונתיירא ונעשה ממילא יחוד יראה עם נורא, והבן ואנכי לא ידעתי ו[י]ירא ויאמר מה נורא וכנ"ל, והבן, והש"י יכפר.

120

קכ״אוז"ש אח"כ (לג, יח) ויבא יעקב שלם, כמו רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, וכן ביעקב אבינו יצא בשלום ויבא בשלום, שחזר ונכנס אל פנימית התורה שנק' שלום, במוחא דאגוזא, וז"ש (כח, כא) ושבתי בשלום אל בית אבי וגו', וכך עלתה לו שבא על מקומו בשלום, והבן.

121