תורת האדם, שער המיחושTorat HaAdam, The Gate of Malady
א׳גרסינן בפרק במה מדליקין, אמר רב יצחק בריה דרב יהודה לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם חלה אומרים לו הבא זכות והפטר.
1
ב׳אמר ר' חמא בר' חנינא מאי דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר לאדם לילך אחר השכינה, והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא. אלא הלך אחר דרכיו של הקב"ה. מה הקב"ה מלביש ערומים, דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים. מה הקב"ה בקר חולים, שנאמר וירא אליו ה', אף אתה בקר חולים. מה הקב"ה קובר מתים, דכתיב ויקבור אותו בגי, אף אתה קבור מתים. מה הקב"ה נחם אבלים, שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים. דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחלתה גמילות חסדים, דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וסופה גמילות חסדים דכתיב ויקבור אותו בגי.
2
ג׳במסכת שמחות דהיא אבל רבתי: תנו רבנן משאדם עולה למטה נכנסין אצלו ואומרים לו לא דברים מחיים ולא דברים ממיתים. שמא הלוית או שמא הלוך אדם, שמא הפקדת אצל בני אדם או שמא הפקידו אצלך. ואין נכנסין אצלו לא בראשון ולא בשני אלא בשלישי. ואם היה מטורף אפי' בראשון. והקרובים נכנסים אצלו בכל שעה. שבקור חולים אין לו שעור.
3
ד׳בפאה ירושלמי, דרך ארץ הקרובים נכנסים אצלו מיד. ר"ח ור' פנחס ור' חזקיה סלקון מבקרא לר' יונה בתר תלתא יומין. אמר לון בעיתון מקימה מתניתא. פירוש בתמיה, לומר שהחברים כקרובין ונכנסין אצלו מיד.
4
ה׳במסכת נדרים, תנא בקור חולים אין לו שעור. מאי אין לו שעור. אמר אביי אפי' גדול אצל קטן. רבא אמר אפי' מאה פעמים ביום. רבי חלבו חלש, נפק אכריז רב כהנא, רבי חלבו באיש, ליכא דקא אתי, אמר להו ולא כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה ולא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס ר"ע לבקרו ובשביל שכבדו ורבצו לפניו חיה, אמר לו, רבי, חייתני. יצא ר"ע ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאלו שופך דמים. כי אתא רב דימי אמר כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה. וכל שאינו מבקר את החולה אינו מבקש עליו רחמים שיחיה. אמר רב שישא בריה דרב אידי לא לסעוד אינש קצירא לא בתלת שעי קמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא, כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי. תלת שעי קמייתא רויחא דעתיה, בתרייתא תקיף חולשיה. פירוש לא יסעוד אינש קצירא, כדכתיב ופקודת כל האדם יפקד עליהם, ומתרגמינן וסיעדא דכל אינשי יסתעד עליהון, והוא כמו בקור. ושמעינן מהכא דבקור חולים כדי שיכבדו וירבצו לפניו, ויעשו לו צרכים הצריכים לחליו, וימצא נחת רוח עם חבריו. ועוד כדי שיכוין דעתו לרחמים ויבקש עליו, כדתניא וטמא טמא יקרא, צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. הלכך המבקר את החולה ולא בקש עליו רחמים לא קיים מצוה.
5
ו׳תניא ר' יוסי בן פרטא אומר משום ר' אליעזר אין מבקרים לא לחולי מעים ולא לחולי העין ולא למיחוש הראש. חולי מעים משום כיסופא. חולי העין ומיחוש הראש משום דרב יהודה, דאמר רב יהודה דבורא קשי לעינא ומעלי לאישתא. הילכך היכא דתקיף ליה עלמא בין באישתא בין בשאר חליים וקשה ליה דיבורא אין מבקרין אותו לפניו, אלא נכנסין בבית החיצון ושואלין עליו ודורשין בו אם צריכים לכבד ולרבץ לפניו וכיוצא בזה, ושומעין צערו ומבקשין עליו רחמים.
6
ז׳ביציאות השבת: תנו רבנו הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. ר' מאיר אומר יכולה שבת שתרחם בזכותה. ר' יהודה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי עמו ישראל. ר' יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי עמו ישראל. שבנא איש ירושלים אומר, בכניסתו אומר שלום, וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום. כמאן אזלא הא דאמר ר' חנינא מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו עם חולי ישראל, כמאן כרבי יוסי. וכן הלכה. אמר רבה בר בר חנא כי הוה אזלינן בתריה דר' אלעזר לשיולי בתפיחא, זימנין דאמר ליה המקום יפקדך לשלום, וזימנין דא"ל רחמנא לידכרך לשלם. היכי עביד הכי והאמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, דאמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו. שאני חולה דשכינה עמו, דא"ר יהודה אמר רב מנין שהקב"ה סועד את החולה, שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. תניא נמי הכי הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל, אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה, שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. שמע מינה בקשת רחמים בפני החולה בכל לשון. ואם בקש עליו רחמים שלא בפניו, בלשון הקודש, כשאר תפלות יחיד.
7
ח׳באבל תניא האיש כורך ומקשר את האיש אבל לא את האשה, והאשה כורכת ומקשרת את האיש ואת האשה. האיש משמש את האיש בחולי מעים ולא את האשה, האשה משמשת את האיש והאשה.
8
ט׳בפרק מפנין: אמר עולא בריה דרב עלאי כל צרכי חולה עושין ע"י ארמאי בשבת, ואמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לארמי ועושה.
9
י׳בפרק רבי אליעזר דמלה: תניא אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת. ר' שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר טורפין יין ושמן לחולה בשבת. אמר רבי שמעון בן אלעזר פעם אחת חשש רבי מאיר במעיו ובקשנו לטרוף לו יין ושמן בשבת ולא הניחנו. אמרנו לו, רבי דבריך יבטלו בחייך. אמר לנו אעפ"י שאני אומר כך וחברי אומר כך לא מלאני לבי לעבור על דברי חברי. אמר רב אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת. ושמואל אמר נותנין חוץ למכה ושותת ויורד למכה, ואין נותנין חמין ושמן על גבי מוך ליתן על גבי מכה בשבת ולא על גבי מוך שעל גבי מכה בשבת. ת"ר נותנין על גבי מכה מוך יבש וספוג יבש בחדש אבל לא גמי יבש ולא כתיתין יבשים בישנים.
10
י״אבסוף עירובין: ת"ר רטיה שפרשה מעל גבי מכה בשבת מחזירין אותה בשבת. ר' יהודה אומר הוחלקה למטה דוחק למעלה, למעלה דוחקה למטה. ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה, ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח ואם מרח חייב חטאת. אמר רב חסדא מחלוקת בשפרשה על גבי כלי, אבל פרשה על גבי קרקע דברי הכל אסור להחזירה. אמר רב יהודה הלכה כרבי יהודה. ולית הלכתא כוותיה, דהא רב אשי דהוא בתרא עבד עובדא כתנא קמא.
11
י״בבפרק חבית: אין מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונן אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא. אמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את השבר. אמר מר עוקבא מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש. איבעיא להו חלא מאי, א"ל רב הילל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרין חלא לא. אמר רבא הני בני מחוזא כיון דמנפקי אפי' חמרא מסי להו ואסור. כל האוכלים אוכל אדם לרפואה, וכל המשקין הוא שותה חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין מפני שהם לירוקה. אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו וסך שמן עיקרין שלא לרפואה. החושש בשניו לא יגמא בהן את החומץ, אבל מטבל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא. החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, ולא שמן ורד. בני מלכים סכין ע"ג מכותיהן שמן ורד בשבת, שכן דרכן של בני מלכים לסוך שמן ורד בחול, ר"ש אומר כל ישראל בני מלכים הם. אמר רב הלכה כר"ש ולא מטעמיה, דאלו ר"ש סבר אע"ג דלא שכיח שרי, ורב סבר אי שכיח אין אי לא שכיח לא, וכן הלכה.
12
י״גתוספתא: אין לועסין מצטכי בשבת. אימתי בזמן שמתכוין לרפואה. אם מפני ריח הפה הרי זה מותר. החושש בשניו לא יגמא בהן את החומץ ויהא פולט אבל מגמע ובולע, מטבל כדרכו ואינו חושש. והחושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך הגרון. וכי תנן נמי הכי במתניתין, לא יגמע ויפלוט תנן.
13
י״דבפרק אף על פי: תנא רבי מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת. מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף הלכה כר' מרינוס.
14
ט״ובפרק אין מעמידין: אמר רבה בר זוטרא אמר ר' חנינא מעלין אזנים בשבת. תני רב שמואל בר יהודה ביד אבל לא בסם. איכא דאמרי בסם אבל לא ביד, מ"ט יד מיזרף זריף. אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. סבור מינה הני מילי היכא דשחקי סמנין מאתמול ואיתויי מאתמול אבל מישחק ואיתויי בשבת לא. אמר להו ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה, לדידי מיפרשא לי מניה דרב יהודה, אפילו מישחק סמנין ואיתויי בשבת דרך רשות הרבים מותר. ההיא אמתא דהואי בי מר שמואל דקדחא לה עינה בשבתא בליליא בי שמשי. צוחא צוחא ליכא דאשגח בה פקע עינה ומתא. נפק מר שמואל ודרש עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. מ"ט דשורייני דלבא בעינא תלו. כגון מאי, אמר רב יהודה כגון דמא ורירא ודיצא ודמעתא וקדחא ותחלת אוכלא. לאפוקי סוף אוכלא ופצוחי עינא דלא.
15
ט״זבפרק שני דביצה: בעא מניה רב אשי מאמימר, מהו לכחול את העין ביו"ט. היכא דאיכא סכנה כגון דיצא דמא ודמעתא וקדחא ותחלת אוכלא לא קמיבעי' לי דאפילו בשבת שרי. כי קמיבעי' לי סוף אוכלא ופצוחי עינא מאי. א"ל אסור. והני מילי מישראל אבל מארמי שרי. דהא אמימר שרי למכחל עינא מארמי בשבת. ואיכא דאמרי אמימר גופיה כחל מארמי בשבת. א"ל רב אשי לאמימר מאי דעתך, דא"ר עולא בריה דרב עלאי צרכי חולה עושין על ידי ארמי בשבת, וא"ר המנונא כל דבר שאין בו משום סכנה אומר לארמי ועושה. הני מילי דלא מסייע בהדיה, מר הא קמסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח. א"ל איכא רב זביד דקאי כוותך, ושני ליה, מסייע אין בו ממש. אמימר שרא למכחל עינא ביו"ט שני של ר"ה, דס"ל כנהרדעי דאמרי שתי קדושות הן. ולית הלכתא כוותיה דקיי"ל דקדושה אהת הן. אלא מיהו גמרינן מהא דאמימר דשרי למכחל ביו"ט שני של גליות, עד כאן גמרא.
16
י״זוהנך שמעתתא מרפסן איגרי. דמשמע מדאמרן לעיל דבר שאין בו סכנה אומר לארמי ועושה, דהתירו שבות במקום חולי אע"פ שאין בו סכנה, וכן אמרו סבור מינה הני מילי דשחיקי סמנין מאתמול. ראיה ג', דכוחלת יש בה משום שבות התירו במקום חולי, וכן מחזירין את השבר בשבת, וכן גונח יונק חלב דמפרק כלאחר יד הוא, ובמקום צערא לא גזור רבנן. ואיכא למידק עלה. והתניא אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת, ואע"פ שהטירוף הזה איסורו מדבריהם הוא. ואתמר נמי בכחל עין, מר הא קמסייע בהדיה, דעמיץ ופתח. והא עמיץ ופתח שבות בעלמא הוא, שאפילו בעושה מעשה ממש הכוחלת אינה אלא משום שבות, כדתנן בפרק המצניע וחכ"א משום שבות, ואפ"ה אסור, ולא עוד אלא בדברים המותרים לבריא אסרו לחולה, כדתנן חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין מפני שהן לירוקה אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו. ותניא אימתי בזמן שמתכוין לרפואה, ואם מפני ריח הפה ה"ז מותר. והכי פירוקא דמלתא מיחוש שאדם חולה ממנו ונופל למשכב ואין בו סכנה התירו בו משום שבות שאין בו מעשה, דהיינו אמירה לארמי. וכן התירו בו שבות דמלאכה הנעשית בשנוי. וזהו שאמרו דבר שאין בו סכנה אומר לארמי ועושה. ואמרו לענין חיה, כל ל' אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, אלא עושה לה ע"י ארמאי בשבת. וזהו אמימר דכחל מארמי, ואמרינן נמי מפרק כלאחר יד הוא, ובמקום צערא לא גזור רבנן, מפני שהן נעשין בשנוי שלא כדרך המלאכות. אבל שבות שיש בו מעשה, כלומר דבר הנעשה ע"י ישראל והוא נעשה כדרכו בחול לא התירו, וזהו אין טורפין יין ושמן לחולה, משום דקעביד עובדין דחול. וזהו שהקשו על אמימר משום דעמיץ ופתח, ועשה מעשה כדרך שעושה בחול. החמירו כאן בשבות שיש בו מעשה ועובדין דחול, ולא החמירו בשבות דאמירה ולא בשבות דשנוי. וזהו דין אחד בחולי שאין בו סכנה כלל לא סכנה של מיתה ולא סכנה של אבר. ובכי האי גוונא נמי אמרינן בפרק במה מדליקין אם בשביל החולה שיישן פטור אבל אסור, ואוקימנא בחולה שאין בו סכנה ר' שמעון היא אע"ג דכבוי בשביל חולה לר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה, ואין בה אלא איסור של דבריהם, איסור לכתחלה לא התירו בו שבות כדרכו משום חולי שאין בו סכנה. אבל חולי שיש סכנת אבר אחד אע"פ שאין הנשמה תלויה בו התירו בו כל שבות שבעולם. וזהו שאמרו הלכה מחזירין את השבר, מפני שהוא סכנת אותו אבר שנשבר. וזהו עין שמרדה, דסבור מינה דהיכא דשחיק סמנין מאתמול כוחלין אותה מפני שהיא בתחלת אוכלא, ובודאי סכנת עורון הוא, והותרה בו שבות אפי' ע"י ישראל, וזהו משפט שני. אבל מיחוש שאין בו חולי ואין אדם חולה ממנו אלא מתחזק והולך כבריא בשוק, בזה לא התירו שבות כלל ואפי' ע"י ארמאי, ולא עוד אלא דברים שאין בהם משום מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סממנים. וזהו החושש בשניו לא יגמא בהן את החומץ. ואמרו בפ' אין מעמידין תנא היכא דכיבי לי' טובא נמי חושש קרי לה. כלומר כיון שאין אדם חולה מזה ואין בו סכנה כלל. וזהו החושש במתניו לא יסוך, והחושש בגרונו לא יערענו בשמן. וזהו חמין ושמן חוץ למכה אבל לתוד המכה אסור. וזהו חזרת רטיה במדינה דאסר. וכולן גזירה משום שחיקת סממנין, כדאמרינן בפרק במה בהמה. וזהו דרך שלישית. ולענין י"ט דאמרן במיכחל עינא, שמעינן מינה דכל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשין ע"י ישראל בי"ט שני של גליות. אלא מיהו איכא למימר דהוא הדין כגון מיכחל עינא דמלאכה גופה שבות היא, אבל להתיר אבות מלאכות אין לנו. ויש אומרים דכל צרכי חולה שאין בו סכנה אין נעשין ע"י ישראל בי"ט שני כראשון אבל מיכחל עינא משום מכשירין התירוהו, וכר' יהודה, לפי שהוא דבר השוה לכל נפש, שאף הבריאין כוחלין. וכן הנר משום דבר אחר יכבה, שלא יתעשן הבית דמכשירין נינהו כולן מותרין בי"ט שני של גליות כרבי יהודה. וחומרא הוא שהחמירו לאסור בראשון לפי שהלכה כרבי יהודה ואין מורין כן, אבל צרכי חולה שאינו שוה בכל נפש והוא אסור מן הדין, דומיא דמוגמר, אין עושין אלא ע"י ארמי. ואין לחלק, דכל הסרת כאב וצער חולי מכשירין הוו, ערויי אוכלא וערויי כיבי גופא שוין נינהו, ומאן דכאיב לי' עינא לא חזי שפיר ולא מתהני מאכילה ומאן דכאיב ליה לבא לא אכיל כלל.
17