תורת האדם, שער המיחוש, ענין הסכנהTorat HaAdam, The Gate of Malady, The Matter of Danger
א׳שנינו ביומא: אמר ר' מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת. לאתויי מאי. לאתויי ספק שבת אחרת. היכי דמי כגון דאמדוהו לתמניא יומי, ויומא קמא שבתא, מהו דתימא ליעכביה עד לאורתא כי היכי דלא נחיל עליה תרי שבי קמשמע לן. תניא נמי הכי מחמין חמין בין להשקותו בין להברותו, ואין אומרים נמתין לו עד שיבריא, אלא מחמין לו מיד.
1
ב׳פירוש אם אמרו בקיאים שצריך חמין להשקה וצריך נמי חמין אחרים להבראה שירחצו אותו בהם לאחר השתיה, אין אומרים נמתין לו שמא יבריא בהשקאה לבד ולא נחלל שבת שתי פעמים, אלא מקדימים ועושין הכל כדי שלא תתאחר ההבראה, שהזריז בפקוח נפש ה"ז משובח, וספקו דוחה את השבת, ולא ספק זו בלבד אלא אפי' ספק שבת אחרת.
2
ג׳ואין עושין דברים הללו לא ע"י ארמיים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל.
3
ד׳נוסחא אחרת, ואין אומרים יעשו דברים הללו ע"י ארמיים וע"י קטנים אלא אפילו בגדולי ישראל.
4
ה׳והכי נמי בירושלמי, אפילו בגדולים אפילו בישראל. ואין אומרים לעשות דברים הללו לא ע"י נשים ולא ע"י כותים מפני שמצטרפין לדעת אחרת.
5
ו׳נוסחא אחרת, אבל מצטרפי לדעת אחרת.
6
ז׳ובתוספתא, אין אומרים יעשו דברים הללו ע"פ נשים וע"פ כותיים אלא מצטרפין דעת ישראל עמהן.
7
ח׳איכא דמפרשי שאם אמרו נשים וכותים צריך, אין עושין לו, אבל מצטרפין עם ישראל בקי שיאמר צריך, והולכין אחרי דעות. וזה כענין דאמרינן בראש השנה עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת.
8
ט׳וזה הפירוש אינו נכון לענין נשים. דאשה בקיאה ודאי מחללין שבת על פיה, כדתנן וקורין לה חכמה ממקום למקום, ותנו רבנן אם היתה צריכה לנר, חברתה מדלקת לה את הנר, ואם היתה צריכה שמן, חברתה מביאה לה שמן.
9
י׳ועוד מדלא קתני אין מחללין עפ"י נשים וע"פ כותים, וקתני "אין אומרים יעשו", ש"מ לאו בבקיאות דידהו תליא. והכי פירושא אין עושין דברים הללו כלל ע"י ארמים וקטנים שמא יאמרו הרואים בקושי התירו שעושין פיקוח נפש ואין מתירין אותו לכתתלה ע"י המחוייבין במצות ויבא הדבר לידי פשיעה בחולה, ואע"פ שחולה שאין בו סכנה אומר לארמי ועושה כאן אין עושין על ידם מפני הסכנה, אלא עושין ע"י ישראל גדולים. אבל ע"י נשים וכותיים אם נזדמן הדבר עושים, שהרי מחוייבים בשבת והוחזקו בה. אבל אין אנו מיחדים להם מלאכה זו לומר יתעסק פלוני בפקוח זה, שמא יבואו להרהר ולומר אין רוצין לחלל את השבת, ואין משגיחים עלינו ומכשילין אותנו, לפי שהכותיים לא היה להם משום ולפני עור לא תתן מכשול, כדאמרינן בשחיטת חולין חותך ראשו של אחד מהן ונותן לו.
10
י״אוכן הנשים מתוך שדעתן קלה עליהן טועות בכך, וזהו מפני שמצטרפין לדעת אחרת, כלומר למינות וטעות. ושאר הנוסחאות, אין אומרים לעשות ע"י ארמים וקטנים שלא תאמר הואיל ואלו מזומנים לעשות לא נחלל שבת שלא לצורך, אלא אפילו ישראל גדולים עושים. ואם רצו הם עושין עמהם. וסיפא בנשים וכותיים אין עושין כלל, אבל מצטרפין דעת ישראל עמהן, לומר שאין מוסרין להם לבדם העסק והפקוח הזה לעשות על ידם שמא יתעצלו או יפשעו. אבל מצרפין עמהן ישראל ומוסרין הדבר לישראל, והכותי מתעסק על יד ישראל בפיקוח נפש, דכיון דישראל עוסק בו אף הוא מזדרז על ידו. וזה הלשון הגון ביתר נוסחאות הללו.
11
י״בתנו רבנן מפקחין פקוח נפש בשבת, והזריז ה"ז משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד. כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו, והזריז ה"ז משובח. לבור, עוקר חוליא ומעלהו והזריז ה"ז משובח, ואינו צריך ליטול רשות מב"ד, ואע"ג דקא מתבר לה מתקן דרגא לחול. ננעלה דלת בפני תינוק שובר את הדלת ומוציאו, והזריז הרי זה משובח, ואינו צריך ליטול רשות מב"ד ואע"ג דקא מתבר לה שיפי. מכבין ומפסיקין מפני הדליקה, והזריז ה"ז משובח, ואינו צריך ליטול רשות מב"ד ואע"ג דקא ממכיך מכוכי.
12
י״גירושלמי: תני הזריז ה"ז משובח, והנשאל מגונה, והשואל ה"ז שופך דמים.
13
י״דחולה מאכילין אותו ע"פ בקיאים, אם אין שם בקיאים מאכילין אותו ע"פ עצמו. מ"ט, לב יודע מרת נפשו. רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך, מאכילין אותו ע"פ רופא. מ"ט תונבא הוא דנקיט לי'. ומסקנא, רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני אפי' איכא מאה דאמרי לא צריך, לדידיה שמעינן, מ"ט לב יודע מרת נפשו.
14
ט״ווסוגיא דשמעתא: רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריד ורופא אחר אומר אין צריך אין מאכילין אותו שאין דבריו של אחד במקום שנים. חולה ורופאים שנים ושלשה ואפי' מאה כלם אומרים אינו צריך, ויש שנים שאומרים צריך, מאכילין אותו על פיהם, דספק נפשות להקל ואין הולכין בו אחר רוב דעות. חולה אומר צריך אפילו מאה בקיאין אומרים אינו צריך מאכילין אותו עפ"י עצמו. והדין הוא מסקנא דשמעתא וסוגיא.
15
ט״זוחזינן מאן דפסק דבתר רוב דעות אזלינן. וכן נמי כתוב בשאלתות. ואע"ג דגמרא בהדיא היא דכי אזלינן בתר רוב דעות באומדנא הני מילי לממונא, אבל הכא ספק נפשות להקל, משמע דס"ל להני רבואתא דההוא אוקימתא ליתא. דמשום הא דמקשינן ע"פ בקיאים תרי פשיטא, תרי ותרי נינהו וספק נפשות להקל, איתוקים הכי. ומכיון דאתא רב אשי ואמר דכל היכא דאמר חולה צריך אני אפילו אמרי מאה לא צריך לדידיה שמעינן, קמה לי' מתני' כדמעיקרא, דאיכא אחרינא בהדי חולה ואמרי לא צריך ומאכילין אותו ע"פ בקיאים תרי, סלקא דעתך אמינא כשם שהחולה אומר צריך אני שומעין לו אפי' כנגד מאה בקיאים, כך כשהוא אומר איני צריך שומעין לו, דהכא והכא לב יודע מרת נפשו, קמ"ל להקל אמרינן, להחמיר כחד בקי בעלמא הוא, ולא כתרי.
16
י״זהילכך היכא דאיכא אחרינא בהדיה לתרי דאמרי צריך, לדידהו שמעינן, הא לחד לא שמעינן, ולא אמרינן חולה תונבא נקיט ליה אלא חד מנינן ליה תרי לא מנינן לי'.
17
י״חובודאי אשכחן דלענין דיני נפשות דאית בהו אומדני כדי שיש בו להמית, על ציפר נפשו הכהו או על שוקיו הכהו, ואפ"ה בתר רובא אזלינן בהו, דבתר רובא אזלינן בכל מילי דסנהדרין. והא מלתא מסייע להך סברא דאמרן. אלא מכל מקום כיון דבגמרא אתמר דגבי אומדנא דחולה לא אזלינן בתר רובא. לא דחינן סוגיא מפורשת ותפסינן סברא בעלמא, וסנהדרין איכא למימר שאני התם דכולהו דייני נינהו, אבל הכא כיון דאיכא תרי דאמרי צריך, ואינך לא צריכי לן לאומדנא כלל, כמאן דליתנהו דמי. וסנהדרין נמי בהטיה לחיוב לאו בתר כל רובא אזלינן אלא ע"פ שנים, אלמא דינא אחרינא הוא בסנהדרין, אבל בספק נפשות לאו בתר רובא אזלינן באומדנות, והכי פסקי רבואתא ובעלי הלכות.
18
י״טואיכא מאן דאמר מדקתני ע"פ בקיאין, ש"מ יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות, ורופאים אינן חכמים ומומחין כל כך, שהולכים אחר בקיאות. ואינו נראה, שלא שמענו בסנהדרין הולכין אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין. ודאי אשכחן לענין הנשאל לחכמים, דאמרינן היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר, אחד מתיר ואחד אוסר, אם היה אחד מהן גדול בחכמה הלך אחריו. הלכך במנין שוה ברופאים הולכין אחר חכמה ובקיאות, ואע"ג דליתיה הכי בדין סנהדרין, התם דיינים הם וכולם צריכים לאותו הדין, ומדינא לא היה ראוי להיות דין עד שיסכימו כל הצריכין לדעת אחת, אלא דרחמנא אמר אחרי רבים להטות, אבל הכא שומעין לחכם, והשני אינו ראוי להיות נשאל בפני מי שגדול ממנו בחכמה, ובטל הוא. מיהו אחד במקום שנים כיון שכולן רופאים ויודעים במלאכה זו, אין דבריו של יחיד במקום שנים, מ"מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפילו במקום שנים רבים, אבל להקל כדין יחיד, דאשכחן לענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל, דאתמר כי אזלינן בתר רובא היכא דהדדי נינהו, אבל הכא בית שמאי מחדדי טפי, הילכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר. ומאי חומרא דהכא, לנהוג בספק נפשות להקל ולהתעסק בחולה כל צרכו.
19
כ׳ירושלמי: חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע, ר' אבהו בשם ר' יוחנן נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל ודוחה את השבת. ומסתברא הני מילי בחולה אומר יכולני משום דשכיח ביה תונבא בחולה, אבל רופא אומר יכול וחולה אומר איני יודע שומעין לרופא, דאינו יודע דחולה לאו כלום הוא דאיהו מנא ידע, רובן של חולים אינן יודעין ובקיאין בחולי שלהן, הילכך לזה שומעין שאמר יודע אני.
20
כ״אמי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו. תנו רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל. טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית. תרומה וטבל מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה, בן תימא אומר תרומה ולא טבל. אמר רבה בדאפשר בחולין דכולי עלמא לא פליגי. כי פליגי בדלא אפשר ליה בחולין, מר סבר טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן. ומר סבר תרומה חמורה אבל טבל אפשר דמתקן ליה.
21
כ״בונשאל הרב רבי אברהם בר דוד ז"ל נבלה ומעשה שבת.
22
כ״גבפרק רבי ישמעאל במנחות: אמר רבא חולה שאמדוהו בגרוגרת אחת, ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת כולן פטורין. ואפי' בזה אחר זה, ואפי' הבריא בראשון. בעי רבא חולה שאמדוהו בשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות שנים בשני עוקצין, ושלש בעוקץ אחד, מהו, מהי מייתינן, מתרתי מייתינן דחזיין ליה או דלמא משלש מייתינן דממעט בבצירה. ופשיטא דמשלש מייתינן דממעט בבצירה. עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. תנו רבנן עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר, תוחבין לה כוש ברוטב, אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו, שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודת אלילים וגלוי עריות ושפיכות דמים.
23
כ״דומסתברא דהני מילי עוברה שאין לנו אומד בישוב דעתה, פעמים מתיישב בטעם הרוטב ופעמים שצריכה שומן עצמו, אבל חולה שמאכילין אותו על פי בקיאים מאכילין אותו בתחלתו דבר הצריך לו, וכדי הצריך לו, כמו שאמרו רופאים, ואין מדקדקים עליו להאכילו הקל הקל.
24
כ״הוגרסינן בכריתות פרק אמרו לו: התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור מפני הסכנה. ואקשינן מפני הסכנה אפי' טובא נמי ליתכל. אמר רב פפא הכי קתני, התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשעור, ואפי' טובא מפני הסכנה. כלומר אפילו צריכה לכשעור מאכילין אותה פחות פחות כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס, וכן פסק בעל ההלכות. ונראה שאף בחולה עושין כן כדי להקל עליו מאיסורי כרת ומכות לאסור בלחוד. ואם תשאל אם כן למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל, טבל ותרומה מאכילין אותו תרומה, והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא. אפילו הכי כיון דבשעורא חמורין זה מזה לעונשין, אף בפחות מכשעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה. אי נמי התם בשאמדוהו לכשעור והוא צריך לו בכדי צירוף.
25
כ״וובהלכות גדולות נמי אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה, אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל, שפיר דמי למיתן לה. ורב יצחק בן גיאות אמר לאו בידיעה דידן תליא מלתא אלא בידיעה דידה, ובדעתה תליא מלתא, דמשהריחה נותנין לה וכחולה דמיא. ומסתברא כבעל הלכות, שאם אמרה צריכה אני פשיטא דמאכילין אותה, אלא אפילו דראו אותה מתאוה לאותו הריח ופניה מוריקות מאכילין אותה, חוששין לעיקור. ודקאמר נמי משום סכנת ולד שמע מינה אפי' ליכא למיחש מחללין.
26
כ״זוהיינו דגרסינן בשלהי פרק קמא דערכין: אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כרסה ומוציאין את הולד. פשיטא, מאי עביד מחתך בבשר הוא. אמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבים. מאי קא משמע לן דספיקא מחללינן שבתא, תנינא ספק חי ספק מת ספק עכומ"ז ספק ישראל מפקחינן. מהו דתימא התם הוא דהוה ליה חזקה דהיותא אבל הכא דלא הוי ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קא משמע לן.
27
כ״חואע"ג דתנן אהלות פרק ז האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר, יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. אלמא דמעיקרא דלית ביה משום הצלת נפשות, ותנן נמי גבי תינוק בן יום אחד ההורגו חייב. ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא, וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות. אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליו. אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הלכך אפי' בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל, מחללין עליו, כדעת בעל הלכות. ואיכא דסבירא ליה שאין מחללים משום נפלים אלא עוברה שהריחה חששא דמיתה דידה היא, שכל המפלת בחזקת סכנה. וטעמא דיושבת על המשבר שמתה, טעמא אחרינא הוא דכיון שמתה הרי הוא כילוד, לאו ירך אמו הוא, ולאו בדידה תליא אלא חי הוא ודלת ננעלת בפניו, ליכא אלא דלא הוי ליה חזקה דחיותא, וספק נפשות להקל.
28
כ״טבפרק אף על פי: אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי אפיתחא דבי איזגיר דמלכא, חלף ואזיל טורגינא דמלכא, חזיי' רב אשי למר זוטרא דחוור אנפיה, שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה. אמרי ליה רבנן מאי טעמא סמכת אניסא. חזאי רוח צרעת דקא פרחא עילויה. שמע מינה מכי חוור אנפיה חיישינן לסכנתא. והתם אמר רב המנונא הכל משהין בפני שמש חוץ מבשר ויין. אמר רב אשי הוה קאימנא קמיה דרב כהנא ואייתי ליה גרגלידי דלפתא בחלא, ואי לאו דיהיב ליה מניה איסתכן. רב פפא אמר אפי' תמרתא דהנוניתא. כללא דמלתא כל דאית לי' ריחא ואית לי' קיוהא. ושמעינן מינה דהוא הדין לבריא שהריח וערערה נפשו מאכילין אותו על פי עצמו או ע"פ בקי המכיר בו, וכך כתב הרמב"ם ז"ל.
29
ל׳בפרק מפנין: ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת. לאתויי מאי, לאתויי הא דתנו רבנן אם היתה צריכה לנר, חברתה מדלקת לה את הנר, ואם היתה צריכה לשמן, חברתה מביאה לה שמן ביד, ואם אינו ספק ביד מביאה לה בשערה, ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי, דרך רשות הרבים. אמר מר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר. פשיטא. אמר רב אשי לא נצרכה אלא בסומא מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור, קמ"ל יתובי דעתא דחולה בעלמא מחללינן שבתא במלתא דמסתכנא בה. אם היתה צריכה לשמן, חברתה מביאה לה שמן ביד, ואם אינו ספק ביד מביאה לה בשערה. ותיפוק ליה משום סחיטה. רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין סחיטה בשיער. רב אשי אמר אפי' תימא יש סחיטה מביאה לה בכלי דרך שערה כמה דאפשר לשנויי משנינן. ושמעינן מינה דכל צרכי חולה אעפ"י שיש בו סכנה, היכא דאפשר למעבד לה למלאכה בשנוי שלא יתחלל בה שבת משנין ואין מחללין. והוא שלא יתאחר צרכי חולה בשינוי זה כלל.
30
ל״אותנן נמי גבי מילה, נותנין עליה אספלנית וכמון לא שחק מערב שבת לועס בשניו ונותן לו. לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו. אין עושין חלוק לכתחלה, אבל כרך עליו סמרטוט. אם לא התקין מערב שבת כורך על אצבעו ומביא ואפי' מחצר אחרת. וש"מ אעפ"י שסכנה היא לו אין מחללין את השבת לעבור על דברי תורה, אלא עושין את המלאכה בשנוי בדבר שהוא משום שבות, ובלבד שיעשה צרכו של חולה בזריזות.
31
ל״באמר רב יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני בין אמרה אין צריכה אני, מחללין עליה את השבת. נסתם הקבר אמרה אין צריכה אני אין מחללין עליה את השבת. לא אמרה אין צריכה אני, מחללין עליה את השבת. מאימתי פתיחת הקבר. אמר אביי משעה שתשב על המשבר. רב הונא בריה דרב יהושע אומר משעה שהדם שותת ויורד, ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה. כתב רבינו הגדול בהלכות: דייקי רבואתא ואמרו מדלא אמר רב הונא עד שיתחיל הדם להיות שותת ש"מ קודם שתשב על המשבר קאמר, וכאביי עבדינן ולא מחללינן שבתא עד שיתחיל הדם להיות שותת ויורד ותשב על המשבר. והדין מימרא רבואתא קשיא עליה. חדא דרב הונא בריה דר"י היינו טעמא דלא אמר עד שיתחיל הדם להיות שותת, משום דאיהו נמי אמר מתי פתיחת הקבר קאי, וסוגיא דלישנא הכי, וכדתניא בעלמא. מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, סימן לדבר צאת הכוכבים. שיעורא דר' אליעזר קדים, וקאמר "משעה". ובפסחים: מאימתי ארבעה עשר אסור בעשית מלאכה ר' אליעזר בן יעקב אומר משעת האור, רבי יהודה אומר משעת נץ החמה. ותנו רבנן לענין אבלות, מאימתי כופין את המטות משיצא מפתח הבית דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר משיסתם הגולל. שעורא דר"א קדים וקאמר רבי יהושע משיסתם הגולל. וכן כיוצא בהן הרבה.
32
ל״גובדידן אמאי פסקי כאביי, והא קיי"ל ספק נפשות להקל. וכההיא שמעתא גופיה אתמר בלישני', אמר לי' רבינא למרימר מר זוטרא מתני לקולא ורב אשי מתני לחומרא, הלכה כמאן, א"ל הלכה כמר זוטרא דספק נפשות להקל. הילכך מסתברא דשיעורי לא תלו בהדדי. ואית בנשי דלא יתבא על משבר כלל, שהולד ממהר לצאת. אלא משעה שישבה על המשבר, או ששותת הדם ויורד, או שחברותיה נושאות אותה באגפים, הרי היא בחזקת מסוכנת ועושין לה. והרב ר' משה ז"ל כתב משעה שהדם שותת ויורד. סבור הרב ז"ל לומר שהוא השיעור הקודם, ופוסק בספק נפשות להקל.
33
ל״דעד מתי פתיחת הקבר. אסיקנא, נהרדעי אמרי חיה, שלשה שבעה ושלשים. שלשה, בין אמרה צריכה אני בין אמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת. שבעה, אמרה צריכה אני מחללין. אמרה אין צריכה אני אין מחללין. וסתמא נמי כמי שאמרה צריכה אני ומחללין. שלשים אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, אלא עושין לה ע"י ארמית, כדרב עולא בריה דרב עילאי, דאמר כל צרכי חולה נעשים ע"י ארמי בשבת. וכל היכא דאמרינן מחללין, בין אמרה צריכה בין אמרה אין צריכה, בכגון דליכא חכמה ורופא הוא, אלא שהדברים שעושין לחיה בחול ידועים הן, לפיכך אעפ"י שאמרה אינה צריכה אני שיחללו עלי את השבת ויכולה אני להמתין עד הערב, כיון שחברותיה עושין אותו בחול לכל חיה וכולן צריכות לכך הרי היא בחזקת מסוכנת לשעתה לגבי מלאכה זו, ומחללין עליה את השבת, ואין שומעין לה, דילמא תונבא הוא דנקיט לה. אבל לאחר שלשה אינה בחזקת מסוכנת לשעתה, אלא אם אמרה אינה צריכה שומעין לה. שלשים אפילו אמרה צריכה אני, כיון שאנו יודעים שאין לה חולי אחר, ואף היא אינה אומרת כן, הכל בקיאין דמשום לידה אין לה סכנה לחמין ולשאר צרכי היולדת עד הערב שיעשו לה בחול.
34
ל״הוהכי פריש רב אחא בשאלתות: ואלו אשה שילדה בשבת, ואפי' חל שלישי שלה בשבת, אע"ג דהיא אמרה בריאה אנא, ולא צריכנא מדורה חמין, ורופאין נמי אמרי לא צריכה אמור רבנן יולדת כל שלשה ימים הראשונים, ההוא בריותא לאו בריותא הוא, ועבדינן לה מדורה, ומחמין לה חמין, ומבשלין לה בשילא. וכל צרכין דעבדין לה לחיה עבדינן לה. ומיהו הא דקאמר גאון אפילו היא ורופאים נמי אמרי לא צריכה, לא מסתברא כוותיה, הרבה שבחול אין עושין מדורה וחמין בכל יום. ובשאלתות נמי חיה כל שלשים אסורה להתענות ביום הכפורים. ולא דייק לן, דהא שלשים באמרה צריכה אני תליא מלתא. ואנן נעילת הסנדל תנן, אכילה ושתיה דאיסור כרת לא תנן. ועוד, מדאמר שמואל לחיה שלשים. והוינן בה למאי הילכתא ואמרינן לטבילה. ולא מסיימינן בה לתענית, שמע מינה לאו חיה היא לענין תענית. אלא מיהו שלשה ודאי אינה מתענה. שבעה, אם אמרה איני צריכה מתענה והולכת, ואם לאו מאכילין אותה. מכאן ואילך הרי היא ככל הנשים לתענית דיוה"כ. אמר רב יהודה אמר שמואל עושין מדורה לחיה בשבת. סבור מינה לחיה אין, לחולה לא, בימות הגשמים אין, בימות החמה לא. איתמר אמר רב יהודה אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפי' בתקופת תמוז. כל שכן חולה שצריך שעושים לו מדורה. אבל הרב ר' משה ז"ל כתב עושין מדורה לחיה ואין עושין מדורה לחולה. ולא נתכוונו דבריו.
35
ל״ובפרק אין מעמידין: אמר שמואל האי פרעתא סכנתא היא ומחללים עליה את השבת. אמר רב חסדא האי עינבתא פרונקא דמלאכה דמיתותא היא. אמר רבא האי סימטא פרונקא דאישתא היא. אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן מכה של חלל אינה צריכה אומד, וגב היד וגב הרגל נמי אין צריכין אומד, דאמרינן רבינא איקלע לבי רב אשי חזיה דדרסי ליה חמרא אגבא דכרעיה, וצמית ליה בחלא, ואמר ליה לא סבר ליה מר דאסור א"ל גב יד וגב הרגל שאני, דאמר רב אדא אמר רב גב היד וגב הרגל הרי היא כמכה של חלל דמיא. מהיכן מכה של חלל, פירש רב אמי מן השפה ולפנים. והאי צפידנא נמי סכנתא היא ומחללין עליה את השבת, כדתנן החושש בשניו מטילין לו סם בשבת. ר' יוחנן חש בצפידנא אזל לגבי ההיא מטרוניתא, עבדא ליה חמשא ומעלי שבתא. א"ל למחר מאי כו', ואמרינן עלה שאני צפידנא הואיל ומתחלת בפה וגומרת בבני מעים. מאי סימניה, רמי מידי בככיה ואתי דמא מבי דרי. פירוש מכה של חלל דאמרינן אינה צריכה אומד, לומר שאפי' אין שם בקיאין וחולה נמי אינו אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהן יפין לחולה, ומחללין שבת, ואין נשאלים כלל. אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חילול ודאי אסור לעשות לו. וכל שכן בחולה או רופא שאומר אינו צריך דאין מחללין לעולם, אע"פ שהוא מכה של חלל, הא במכה שאינה של חלל נשאלים בבקי או בחולה ואין מחללין עליו עד שיאמר אחד מהן צריך הוא לחלול זה, או שיעשה אצל אחד מהן ספק נפשות:
36
ל״זבלפני חגיהן: אמר רבי חנינא הבולע נימא של מים התיר לו ר' נחמיה להחם לו חמין בשבת, אדהכי והכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע ניגמע חלא.
37
ל״חבפרק יום הכפורים: מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, מפקחין עליו. מצאוהו חי מפקחין עליו ואם מת יניחוהו. מצאוהו חי מפקחין אפילו לחיי שעה. מיהו שמעינן דאמרינן אפילו לחיי שעה, ומחללין שבת, ועוברין על המצות להחיותו חיי שעה, כשם שמחללין בחייו ימים הרבה. וחי בהם, ולא שימות בהם, קרינא ביה אפילו לחיי שעה. ועד היכן הוא בודק. עד חוטמו. ויש אומרים עד טבורו. בדק ומצא עליונים מתים לא יאמר כבר מתו חתחתונים. מעשה היה ומצאו עליונים מתים והתחתונים חיים. אמר רב פפא מחלוקת ממטה למעלה, אבל מלמעלה למטה כיון דבדק ברישא ולא אשכח לא צריך, דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו.
38
ל״ט[אמר רב יוסף אמר שמואל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. היכי דמי. דאיכא תשעה ארמים ואחד ישראל. ואי באותה חצר, פשיטא דהוה ליה קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אלא אפילו בחצר אחרת. מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש, קמשמע לן אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. והוינן בה, איני, והא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן תשעה ארמים ואחד ישראל באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין. ומפרקינן, הא דפריש כולהו, הא דפריש מקצתיהו אין מפקחין. ופסק רבינו הגדול ז"ל כשמואל. ואיכא מאן דאמר לית הלכתא כשמואל מסוגיא דשמעתא, דהוינן עלה ומי אמר שמואל הכי, והא איתמר מצא בה תינוק מושלך, אם רוב ארמים ארמי, ואם רוב ישראל ישראל, מחצה על מחצה ישראל. ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליחסו לא, ושמואל אמר לפקח עליו את הגל. ופרקינן, כי איתמר דשמואל ארישא איתמר, אם רוב ארמים ארמי, אמר שמואל ולענין פקוח הגל אינו כן. חזינן השתא דרב פליג אדשמואל, ואזיל בפקוח נפש בתר רובא. דהשתא בפקוח נפש ולית ביה עבירה דמצוה בעי רב מחצה על מחצה, הא רוב ארמים ארמי הוא ואין עליו להחיותו, לגבי פקוח גל בשבת דאיכא איסור סקילה לא כל שכן דרוב ארמים אין מפקחין. וכיון דהא רב פליגא אדשמואל הלכתא כותיה, דקיימא לן רב ושמואל הלכה כרב באיסורי, ומימרא דרבי יוחנן תשעה ארמים ואחד ישראל כפשטא דרב אתיא דהולכין בפקוח נפש אחר הרוב. והילכך בחצר אחרת כל דפריש מרובא פריש ואין מפקחין, באותה חצר הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ועוד כיון דאסיקנא דשמואל ארישא איתמר אם רוב ארמים ארמי, אמר שמואל ולענין פקוח הגל אינו כן, שמע מינה לשמואל לא שנא פרוש כולהו ולא שנא פרוש מקצתיהו מפקחין, דהא תינוק מושלד בעיר לעולם מפקחין, ואדרבה בדפרוש מקצתיהו הוי דאורחא דמילתא התינוק הזה שהוא מושלך בפלטיא והשאר קבועין במקומן בעיר, אפילו הכי אמר שמואל מפקחין, ואלו לרבי יוחנן למאי דתרצינן נמי אין מפקחין. וכיון דהכי הוא על כרחין דשמואל פליגא אדרבי יוחנן, ולית בהו פירוקא, והדרי במימרא דרבי יוחנן אפשטא כדסליק אדעתין, באותה חצר מפקחין משום קבוע, בחצר אחרת אין מפקחין לעולם, והולכין בפקוח נפש אחר הרוב, וזו היא שיטתו של ר"ש בפירושיו. ובדרד זו כתבה הרב רבי משה בר מימון ז"ל בחבורו. ומסתברא כרבינו הגדול ז"ל, דלהחיותו לאו פקוח נפש הוא אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל, דכל רוב ארמים אינו מצווה עליו בצדקה כעניי ישראל, אבל הצילו ממיתה בשעתו כגון פקוח הגל אפילו ברוב ארמים מפקחין ומצילין. ודקאמרי נמי משום מימרא דשמואל, אני אומר תינוק בפלטיא דיניה כמאן דפרוש כולהו, דהא הוינן עלה מי אמר שמואל הכי מן מצא בה תינוק מושלך, ולא מפרקינן לה התם בדפרוש מקצתיהו אבל פרוש כולהו כגון דאיתחזק ישראל הכא מפקחין כדאמרן, אלא משמע דתינוק מושלך פרוש כולהו היא, דטעמא דפרוש כולהו דמפקחין משום דניידי כולהו, פרוש מקצתיהו דאין מפקחין משום שנשארה קביעות במקומה בחצר הראשונה והני דפרוש מרובא פרוש, ועוד כיון דפרוש כולהו לחצר זו איתחזק הכא ישראל, דפרוש מקצתיהו לכאן לא איתחזק הכא ישראל, הילכך לגבי תינוק מושלך כיון שלא ראו אותו פורש מן הבתים, אלא מושלך בפלטיא מצאו אותו מרוב סיעא שבפלטיא היה כולהו ניידי, ואיתחזק נמי ישראל בפלטיא ונעשה הוכחה, הילכד הוה ליה פרוש כולהו ומפקחין].
39
מ׳ולענין ע"א וג"ע וש"ד דאמר לעיל, כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מע"א וג"ע וש"ד. ולא מבעיא מפלח ע"א וגילוי ערוה ומשפך דמים דאסור, אלא ליהנות מנייהו בכלום בעולם אפילו להתרפאות אסור, דא"ר יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה. היכי דמי אי דאיכא סכנה אפילו עצי אשרה, אי דליכא סכנה אפילו כל איסורין שבתורה נמי לא. לעולם דאיכא סכנה ואפילו הכי עצי אשרה לא. והא עצי אשרה אי אכיל מנייהו או שאיף בהו לא פלח ע"א, אלא משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם הוא דעבר, ואפ"ה אסור. וכן בג"ע וכן בש"ד, דא"ר יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא באו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו. אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה, ימות ולא תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר כו'. אלמא שלש עבירות הללו לא שנא בעבירה גופא ולא שנא באבקה של עבירה אין מתרפאין בהם כלל. ולא מבעיא היכא דאתי ארמי ובעי לעבורי לישראל אמצות, אלא אפילו להנאתו של מעביר אסור, דהא עצים להתרפאות מהן ליכא דבעי לעבורי מלתא, וחולה להנאת עצמו ורפואתו קעביד, ואפ"ה אסור. וכן המעלה לבו טינא הנאת עצמו ופקוח נפש הוא ואפ"ה אסור. ואמרינן קידושין, רב כהנא תבעתיה ההיא מטרוניתא סלק לאיגרא ואפיל נפשיה מאיגרא לארעא. ור' צדוק נמי תבעתיה ההיא מטרוניתא. וכולהו סכיני נפשייהו ומייתו נפשייהו לקטלא. ואי סלקא דעתך להנאת עצמו של ארמי מותר, היכי מסכני נפשייהו.
40
מ״אוכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאים לחלל עליו את השבת, מדת חסידות היא לו שימנע עצמו. אינו אלא שופך דמים. כדאמרן, הזריז ה"ז משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים, מכ"ש המונע עצמו שמתחייב בנפשו, אלא ש"מ שלש עבירות חמורות הללו לעולם אסור ואפילו להנאה. ואשכחן נמי במרדכי דסכין נפשיה וכל ישראל לגבי המן משום דנעבד הוה, והתם להנאת עצמו ולכבודו הוא, כדכתיב גדל המלך אחשורוש את המן, וכתיב וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן. ואי קשיא לך והא אסתר גילוי עריות הוה, והתם מסקינן עלה להנאת עצמן מותר. לא קשיא דארמי הבא על בת ישראל בזנות גזירת בית דין של שם בלחוד הוא, וליכא קרא לאיסורא. וולדה נמי כשר כדאיתא בדוכתן. והתם דרך זנות הוה, שהרי מקבץ הכל מחליף ובועל. וא"ת שהיה דרך חיתון לאסתר, מדכתיב וישם כתר מלכות בראשה. חתון באונס ליכא. ועוד חתנות דארמי נמי כשאר עבירות הוא, ולא הוי בכלל עריות אלא אשת איש דישראל. אי נמי ישראל הבא על ארמית דחייבי מיתות הוא, דהא קנאין פוגעים בו, ומחייבי כריתות נמי חשיב, דאדכריה רב לגמריה, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. אבל חתנות דארמי בבת ישראל כשאר עבירות מלא תתחתן בם. והכי נמי מפורש בגמרא בפרק בן סורר, דחייבי לאוין לא אתו מנערה המאורסה אלא חייבי מיתות וחייבי כריתות. ואי קשיא לך והא אמרינן גבי קאקי ודמונקי דיהבינן להו ופלחי בהו לבי נורא משום דלהנאת עצמו. התם נמי לאו ע"א ואבק ע"א הוא, אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול, דהוא משאר חייבי לאוין שבתורה ואיסורא דשייכי בכל המצות, אבל לאוין דע"א כלן אסור לעבור עליהן אפילו להנאת עצמן ולהתרפאות לעולם. וכן בשפיכות דמים וכן בגילוי עריות. וזו היא ששנויה בסיפרא, שבת הותרה מכללה נערה המאורסה לא הותרה מכללה. ופירשו עלה בירושלמי: זאת אומרת שאין מתרפאין מג"ע, שבת הותרה מכללה, לאו להתרפאות, ודכותה נערה המאורסה לא הותרה מכללה אפילו להתרפאות. ומדקתני לא הותרה מכללה אף להנאת עצמו במשמע וליכא למינדע מינה.
41
מ״במר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שאיף לברתיה בגוהרקי דערלה. א"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור. א"ל האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא. ואיכא דאמרי הכי קאמר ליה, מידי דרך הנאתן קא עבידנא. פירוש, משום שכל שלא כדרך הנאתן איסורא דרבנן הוא, כדאמרינן התם כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שהוא פטור. וכיון דאיסורא דרבנן, במקום חולי אף על פי שאין בו סכנה מותר. ושמעינן מינה דמתרפאין באיסורי הנאה של דבריהם, כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם בחוץ לארץ, אף על פי שאין בו סכנה. ומיהו לענין אכילה אין לנו אפשר, שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם אלא במקום סכנה.
42
מ״גבאין מעמידין: מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות. מאי רפוי ממון ומאי רפוי נפשות, אילימא רפוי ממון דבר שאין בו סכנה, רפוי נפשות דבר שיש בו סכנה. והא"ר יהודה אמר רב אפי' ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מנייהו. אלא ריפוי ממון בהמתו, ריפוי נפשות גופו, וכדרב יהודה. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אע"פ שאמרו אין מתרפאין מהן אבל אמר לו סם פלוני יפה לו סם פלוני רע לו מותר. סבר שאולי משאיל, כי היכי דשאיל לדידי שאיל נמי לאחריני ולא אתי לאורועי אנפשיה. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן. ודאי מת מתרפאין מהן. והא איכא חיי שעה. לחיי שעה לא חיישינן. דכתיב אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר. והא איכא חיי שעה. לחיי שעה לא חיישינן. פי' לספיקא דחיי שעה מקמי אפשר דחיי טובא לא חיישינן. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן. איכא דאמרי אמר רבב"ח א"ר יוחנן כל מכה של חלל אין מתרפאין מהן. מאי בינייהו. איכא בינייהו גב היד וגב הרגל. דאמר רב חנה בר מתנה אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת. ומסתברא לן דהא ר' יוחנן לא פליגא אדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מנייהו, דריבדא דכוסילתא במקום הקזה מכה של חלל היא. ואף על פי שהיא מכה קטנה אסור להתרפאות מהן. ורבי יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת לעולם קאמר דאסור להתרפאות מהן, כלומר כיון שהמכה בדבר שהנשמה תלויה בו, אע"פ שעכשיו היא מכה קטנה ביותר, ורופא וחולה אומרים שאין בו סכנה ואין צריך לחלל עליה את השבת, אין מתרפאין מהן.
43
מ״דובלישנא בתרא פריש מכה של חלל, והיינו נמי אפי' מכה קטנה, כיון דבמקום סכנה היא אין מתרפאין מהם. והטעם לפי שיש לחוש דלמא עביד לי' סם ומפסיק ליה. כמו שאירע לר' אבהו במעשה דבעינן למכתב לקמן. אי נמי סם דמכביד לי' מכה. וכיון דבמקום סכנה הוא אתי בה לידי סכנה, והיינו ריבדא דכוסילתא כדפרישית, שאם יכניס לתוכו סם שהוא רע לו במהרה הוא מת, דבמקום סכנה גמורה הוא. דשוריאני דלבא ורישא בההוא דוכתא תלו. ומדנקט רב יהודה ריבדא דכוסילתא מכה קטנה במקום סכנה, אלמא שלא במקום סכנה דלא אתי בה לידי סכנה מותר, וכדר' יוחנן. וההוא פירוקא דקס"ד ריפוי ממון, דבר שאין בו סכנה, ריפוי נפשות, דבר שיש ב"ס. ליתא אפילו לר' יוחנן, דמודה רבי יוחנן בריבדא דכוסילתא, ולא מיקרי ריפוי נפשות, דהא לית בי' סכנה שתהא רפואה זו ריפוי נפש, ומשום הכי דחינן לההוא פרוקא. ואוקימנא ריפוי ממון, בהמתו, ריפוי נפשות, גופו. ואע"ג דלא שרי מתניתין אלא בהמתו, מיהו היכא דלאו במקום חלל שרי, ומתניתין ממון שרי ונפש אסור, ואתו רבנן דבגמרא ופרישו דהיכא דלא אתי לידי סכנה לעולם כממון דמי. ועוד דאפילו נמי מיתוקמא מתני' לרבי יוחנן ריפוי ממון שלא במקום סכנה, ריפוי נפשות במקום סכנה, ומקמי דאתי' לר' יוחנן דחינן להאי אוקמתא, מיהו השתא ודאי תרוייהו איתנהו וחד טעמא הוא, והכי חזינן לרב חננאל ז"ל דמסיק מתניתין ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו כדרב יהודה, ופסקא נמי לר' יוחנן. וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל בהלכות. ואיכא מאן דדחי לה לרב יהודה מדרבי יוחנן.
44
מ״הפסקא דשמעתא: מכה שמחללין עליה את השבת כלומר שיש בה סכנה, אין מתרפאין מהם. ושאין מחללין עליה את השבת, מתרפאין. ואי ישראל אדם חשוב הוא, וארמי רופא מומחה מתרפא ממנו, דר' יוחנן חש בצפידנא אתא לגבי ההיא מטרוניתא עבדא לי' חמשא ומעלי שבתא. וחוינן, ורבי יוחנן היכי עביד הכי, והא אמר ר' יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן. ואסיקנא משום דר"י אדם חשוב הוה, וההוא רופא מומחה הוה ומסתפי ממלכותא.
45
מ״וירושלמי: מהו למכחל מנהון, רבנן אמרי מאן דבעי למיסתמיא ליסתמיא. ולוי אמר מאן דבעי לימות ימות. רבנן לא עביד עינא כחללא. ולוי עביד עינא כחללא. אמר רבא והא אנן חמימן לון טעמון הדא קלוריתא. נימא כדהיא טבא הוי טעים לה, כדלית היא טבא הא קיימא וסמיא. אהין אופיון סכנתא. הדא תריאקי ר' סימון אמר אסורה ר' יוחנן אמר מותרת.
46
מ״זפי' אופיון כשמה, מין רפואה שעושין ממין הפרגנין וסכנה הוה לקבלו מהן שאינו דבר מומחה, אבל תריאקי שלהן מותרת שדמיה יקרים ובהמחאה עושין אותה.
47
מ״חתניא: לא ישא אדם ויתן עם המכשפים ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה. ומעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא איש מכפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל. א"ל ישמעאל אחי הנח לי ואני אביא לך ראי' מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתו, קרא עליו רבי עקיבא אשריך בן דמא שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה. ולא עברת על דברי חבריך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש. ואע"ג דלארמיים לחיי שעה לא חיישינן. שאני כישוף דמשכא. הילכך אפילו מכה שאינה של חלל ואין בה סכנה אין מתרפאין מהן.
48
מ״טיעקב מכשף רמא ליה סמא לר' אבהו בשקיה. ואי לאו ר' אמי ור' אסי דלחכוה לשקיה הוי פסק ליה לשקיה. והוינן בגמרא משום דר' אבהו אדם חשוב הוה ורופא מומחה הוה. ומפרקינן שאני ר' אבהו דמקיימי ביה מכשפים תמות נפשי עם פלשתים. ואיכא למידק עלה ור' אבהו נמי נהי דלא הוה קיים ליה בשנאה דמכשפים בהדי', וסמך ליה בחשיבותא ובהמחאה דרופא, לית ליה שאני כישוף דמשכא, ואפילו ליכא למיחש לסכנתא אסור, ולא שמיע ליה ברייתא דאמר רבי עקיבא אשריך בן דמא שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה, ולא עברת על דברי חבריך. ורבי אמי ורבי אסי דהוו התם אמאי לא אמרו ליה. ואי נמי כולהו לא שמיע להו, אמאי לא הוינן עלה בגמ' ור' אבהו היכי עביד הכי, והתניא אין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה, ומעשה בבן דמא וכו'. ומסתברא לן דכי אמרינן שאני כישוף דמשכא כגון שבא לרפאותו בדברי כישוף וצד ע"א, כגון בן דמא שהכישו נחש, והיה אותו מכשף רוצה ללחוש עליו לחש שהיה מצרף בו שם אלהים אחרים, ומשום הכי אמרינן שאני כישוף דמשכא, שאלו נתרפא ח"ו יאמרו יש ממש בדבר. והוה לי' כעצי אשרה וע"א שאין מתרפאין בהם לעולם. אלא מעיקרא קס"ד בגמרא דאין מתרפאין מהן לעולם קאמר, ומשום סכנה בארמים. ומתרצין שאני כישוף דמשכא ואין מתרפאין בצד כשוף שלהן קאמר. הא ברופא מומחה ורגיל ומרפא בסמנין מותר כשאר הארמים.
49
נ׳וכענין הזה מצינו בירושלמי מעשה ברבי יהושע בן דמא שנשכו נחש ובא איש מכפר סכניא לרפאותו ע"י לחש. התם נמי בר בריה הוה לה בלע אתא ולחש ליה וכו' ע"י לחש אחד, מיד נפק א"ל מאי אמרת עלי א"ל מלת דפלן אמר טב הוה לי דאלו מאית ולא שמע הדא מלתא והוה ליה כן כשגגה היוצאה מלפני השליט. פי' הוה לה בלע שבלע נימא של מים או נחש. ולחש עליה לחש שצירף בו שם אלהים אחרים. ולאחר שיצא השרץ, כששמע שצירף עמו שם אלהים אחרים היה אומר טוב לו שימות ואל יבא לידי כך. מכאן נלמוד שעל צד השם שהיה המכשף מזכיר היו חוששין לו, לא מפני שהכישוף מטעה ומושכת לבן של פתאים. אבל במרפא בסמנין על דרך המלאכה ברפואות הרי המכשפים כשאר הארמים והיינו עובדא דר' אבהו והרי זה נכון.
50
נ״אבפרק החובל: תנא דבי ר' ישמעאל ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. פי' שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות. וקשיא לי הא דתניא בתוספתא, רופא אומן שרפא ברשות ב"ד והזיק ה"ז גולה. אלמא עונש שוגג יש בדבר. וי"ל הכי, הרופא כדיין מצווה לדון, ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל, כדאמרינן שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה. ת"ל ועמכם בדבר המשפט, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואף על פי כן אם טעה ונודע לב"ד שטעה משלם מביתו על הדרכים הידועים בו. ואע"ג דהתם אם דן ברשות ב"ד פטור, אף כאן מדיני אדם פטור מתשלומין. אלא שאינו פטור מדיני שמים עד שמשלם הנזק ויגלה על המיתה, הואיל ונודע שטעה, והזיק או המית בידים. וכן אמרו בתוספתא דב"ק גבי פטורים מדיני אדם וחייבין בדיני שמים: רופא אומן שריפא ברשות ב"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים.
51
נ״בומכל מקום בלא הודע שלו אינו חייב כלום, כמו שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה. ומסתברא דהא דאמרינן נתנה רשות לרופא לרפאות, לומר שאינו אסור משום חשש השגגה, אי נמי שלא יאמרו הקב"ה מוחץ והוא מרפא, שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, כענין שכתוב גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים אבל האי רשות רשות דמצוה הוא לרפאות, ובכלל פקוח נפש הוא, כדתנן מאכילין אותו על פי בקיאים. ותניא, מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה שיפין ומאירין את העינים, וכל אלו על פי בקיאין מאכילין אותו, שאם היתה אישתא צמירתא בבולמוס שלו והאכילוהו דבש הרי אלו הורגין אותו. ותנן נמי החושש בפיו מטילין לו סם בשבת. וכן רבינא דשייף לי' לברתיה בגוהרקי דערלה משום אישתא צמירתא. וכן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, כלן בדרכים של מלאכת הרפואות עושין אותן, ואי אפשר לדעת אותן אלא ע"פ אותה חכמה. וכן עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. מלאכת הכוחלין משערי הקלורין של רפואות הן. והואיל ומחללין שבת ברפואות, ש"מ בכלל פקוח נפש הן. ופקוח נפש מצוה רבה היא, הזריז ה"ז משובח הנשאל מגונה השואל שופך דמים, וכל שכן המתיאש ואינו עושה. וש"מ כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו, חייב הוא לרפאות. ואם מנע עצמו הרי זה שופך דמים.
52
נ״גוקשיא לי הא דגרסינן בפ' אלו הן הנחנקין, איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו. רב מתנה אמר ואהבת לרעך כמוך. רב דימי בר חנניה אמר מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה לרפואה פטור, אף מכה אדם לרפואה פטור. מר בריה דרבינא לא שביק ליה לבריה למפתח ליה בועיה, דלמא חביל ביה והוי לי' שגגת איסור. אי הכי אחר נמי. אחר שגגת לאו. בנו שגגת חנק. הדין הוא סוגיא דהתם. והשתא תמיהא אם כן לא יתעסק בקי ברפואות כלל. דלמא טעי וה"ל שגגת סייף, ועוד מ"ש בן בהקזה דאביו, ומ"ש אחר בהקזה דחבירו, דהתם נמי דלמא מזיק לי' שכמה דברים של סכנה תלוין בהקזה. ועוד אם נחוש לרופא, אף החולה יחוש לעצמו, שאם מרפאין אותו בסממנים והוא אוכלן, בכוס של עיקרין ושתה אותן, שמא טעו בחולי או ברפואה, ונמצא שהמית עצמו שטעותן של רופאים סם המות הוא ונמצא שאף החולה עצמו בא לבית הספק. ויש לומר כיון שנתנה רשות לרופא לרפאות, ומצוה נמי היא דרמיא רחמנא עליה, אין לו לחוש כלום שאם מתנהג בהן כשורה לפי דעתו אין לו ברפואות אלא מצוה, דרחמנא פקדי' לרפויי, ליביה אנסיה למטעא. אבל בן אצל אביו, כיון דאיכא אחריני למשקל ליה סילוא ולמפתח לי' בועיה, לא שבקינן לבן למעבד הכי, דלא ליהוי מעייל נפשיה לספקא דחיוב מיתה. וכן הא דאקשינן עלה מהא דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ, ליחוש דלמא חביל בי' והוי ליה שגגת סקילה, התם נמי משום האי טעמא הוא כיון דלאו סכנה היא, ולאו חולי כלל הוא, הוה ליה למשבקיה עד מוצאי שבת דלא ליעול לספק חילול שבת. ולהאי טעמא גבי הקזה, כיון דחבלה גופה לרפואה היא, מותר לבן להקיז דם לאביו, דבנו ואחר שוין הם בכך. אם הקזה זו רפואה היא לו, לשניהם מותר, לשניהם מצוה. ואם טעו והמיתו, לשניהם עונש שגגה מיתת ב"ד. ועובדא דרב פפא ומר בריה דרבינא לא פליגי, ואפשטא דבעיא דפשטא רב מתנא ורב דימי להתירא.
53
נ״דאבל רבינו הגדול ז"ל כתב איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו ואסיקנא רב פפא לא שביק ליה לבריה למשקל ליה סילוא וכו'. ואפשר לומר כן: דאע"ג דמכה אדם לרפואה פטור, ומצוה דואהבת לרעך כמוך הוא, אפילו הכי כיון דאיכא אחרינא לא שבקינן לברא למעבד הכי, דלמא חביל ביה טפי ממה שהוא בדרך הרפואה, והוה ליה שגגת חנק, אבל למיתה לא חיישינן לא בבן ולא באחר, משום דע"כ הצריכן הכתוב לרפאות. ואין לך ברפואות אלא סכנה, מה שמרפא לזה ממית לזה.
54
נ״הוזו שאמרו, טוב שברופאים וכו', לגנות דרכן של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם נאמר, אבל לא שיהא חשש איסור בדבר. כדרך שאמרו שם נמי טוב שבטבחים וכו', הא אלו נהג עצמו כשורה כש"כ שהוסיף זכות לעצמו שאומנותו אומנות לסטים ולא למד ממעשיהם. והתם תנן, המודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב, ומרפאהו רפואת נפשות אבל לא רפואת ממון. והוינן בה כי קתני רפואות נפשות בחנם, רפואת ממון בשכר, ליתני הכי ומרפאהו בחנם אבל לא בשכר. אלא רפואת נפשות גופו, רפואת ממון בהמתו, ואתמר עלה בירושלמי שאפילו יש לו מי שירפאנו מותר לזה לרפאותו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. אלמא מצוה דרמיא עליה עבד, והשבת אבידה דגופו היא. אלא מיהו דוקא בבקי וביודע בחכמה ובמלאכה זו, ושאין שם גדול ממנו, אבל כל שאינו יודע בטיב מלאכה זו לא יהא לו עסק בהן. וכן אם יש שם גדול ממנו אסור לו להתעסק בהן כלל. קל וחומר משאר דינין והוראות שבתורה, דהאיך יורה בספק נפשות במקום שגדול ממנו. ואם נתעסק בהן כלל שופך דמים הוא בודאי. ואם ריפא שלא ברשות ב"ד והזיק חייב בתשלומין בבקי, וכ"ש אחר, שאין ב"ד מרשין למי שאינו בקי.
55
נ״וולענין שכר רפואה נראה לי דמותר ליטול מהן שכר בטלה וטרחא. אבל שכר הלמוד אסור דאבדת גופו הוא, ורחמנא אמר והשבותו לו. ואמרינן לענין מצות, מה אני בחנם אף אתה בחנם. הלכך שכר החכמה והלמוד אסור דהוה ליה כשכר הזאות וקידוש. אבל שכר הטרחא מותר דהו"ל כשכר הבאה ומילוי דמותר. וכן שכר בטלה מותר כדתנן, אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה, דבטיל מינה. וכן מי שיש לו סממנין וחבירו חולה צריך להן, אסור לו לעלות בדמיהן יותר מן הראוי. ולא עוד אלא אפילו פסקו לו בדמיהן הרבח מפני דוחק השעה שלא מצאו סממנין אלא בידו, אין לו אלא דמיהן. כדאמרינן ביבמות בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה. אתא לקמיה דאביי וא"ל רב פפא חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. לבתר דחלץ א"ל אביי זיל הב ליה. א"ל רב פפא ולימא ליה משטה אני בך. מי לא תניא הרי שהוא בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו, ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו. אלמא א"ל משטה אני בך, הכא נמי א"ל משטה אני בך. פי' אע"ג דבכל תנאין דעלמא, ה"ז גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז אין ב"ד מחייבין אותה ליתן, אלא אם נתנה ה"ז גט ואם לאו אינו גט, הכא כיון שאין תנאי בהליצה הוה ליה כעושה מלאכה לבעה"ב בעל מנת, ושכירות בעלמא היא, ולפיכך חייבה אביי ליתן. וא"ל רב פפא כיון דשכירות מרובה היא, ומשום דוחק השעה התנית לו, אינה מתחייבת ליתן, דומיא דבורח למעבורת. ואע"ג דהכא באשה לאו דמים יתירי נינהו, ואמר ליה אפסדתן איתתא ונכסי, וכדאמרינן בסיפא טול דינר בשכרך והעבירני חייב. כיון דהאי יבם שאינו הגון לה הוא, והתורה השיאתן עצה הוגנת לחלוץ כדכתיב ודברו אליו, לא מיפסדת מני' כלום ממאי דחזי לי', הילכך כמי שהתנית בשכר פעולה יותר מהראוי דמי ופטורה. זהו פי' השיטה הזאת. ושמעינן מינה דכל דמתני בשכירות יותר מכדי דמים מפני האונס ודוחק השעה שלו, יכול לומר משטה אני בך, והוא הדין ללוקח סממנין ביותר מכדי דמיהן מפני דוחק החולי דלא מתחייב אלא בדמיהן. אחד השוכר ואחד הלוקח שוין הם בדין זה. אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לה דמים. ויש מי שסבור דטעמא דבורח משום דחייב להצילו משום השבת אבדה, ולפיכך אין לו שכרו אלא כפועל בטל. ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו, שאם היה בטל מן הסלע והתנה עמו, נותן לו את הסלע. ולא מסתברי' דכיון דמדמינן לה לחליצה, דעל מנת שתתן לך מאתים זוז, דלא רמיא עליה חיובא ממש למיחלץ, ואי כניס לה לאו איסורא עביד, שמע מינה דלאו חיובא דמצוה הוא. אלא דינא הוא, דלא מיחייב אינש בתנאין בשעת הדחק ביותר מכדי דמים. הא בשכר רופא ששוה כל כסף הוא, חייב ליתן כל מה שהתנה לו. ואע"פ שמצוה עליו לרפאות, אף בורח נמי מצוה עליו להציל. אלא כל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא, אם נזדמן לו ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מוציאין מידו ואין מפקיעין ממנו חיוב שלו. שאין זה כדין ריבית שיוצאה בדיינין, דרחמנא אמר וחי אחיך עמך, אהדר ליה דליחי עמך.
56