תורת האדם, שער הסוף, ענין הקבורהTorat HaAdam, The Gate of Mortality, The Matter of Burial
א׳מתניתין: המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר, וכן המקבל מקום מחבירו לעשות לו קבר עושה תוכה מערה של ד' אמות על ו' אמות, ופותח לתוכו ח' כוכין, ג' מכאן וג' מכאן כנגדן, והכוכין ארכן ד' אמות ורומן ז' ורחבן ו'. פי' רחבן ו' משום דגברא באמתא יתיב. ורומן שבעה מפורש בתוספתא טפח א' לפותח טפח כדי שתהא טומאה רצוצה ולא תהא בוקעת ועולה, וכן בארונות עושין כן, דהתם אמרינן רוב ארונות יש בהן פותח טפח. ומניחין אותו פניו למעלה, כדאמרינן במתי מדבר הוו גני אפרקיד, אי נמי מן הצד כדאמרינן בירושלמי, ומשכיבו על סטרו לא עומד ולא יושב ולא ראשו מונח בין ברכיו אלא כדרך שאדם ישן, דהתם אמרינן בכוכין לר' שמעון דעביד להו כמין נגר, והוינן בה קבורת חמורים היא זו.
1
ב׳בסוף נזיר: המוצא מת מושכב כדרכו, נוטלו ואת תפוסתו. ואמר רב מושכב, פרט ליושב. כדרכו, פרט לשראשו מונח בין ירכותיו. התם בירושלמי: איזהו מושכב כדרכו, רגליו מפושטות וידיו על לבו אבל אם מצאו קמצוץ אני אומר גל נפל עליו והרגו. פי' קמצוץ, ראשו בצד מרגלותיו. ושאלו ראשונים לרב נטרונאי גאון ז"ל איזו היא דרך ישרה בקבורה אם להטילו בכוך ולהניח לו לוח למעלה מן הכוך שלא יגע בפניו עפר וטיט, או כשם שאנו עושים שנותנים עפר על כולו. והשיב להטיל טיט בפניו יש בזיון בדבר, ואין ראוי לעשות כן. ולא כל הארצות שוות, מקום שיש שרב גדול כמו ארץ ישראל מכניסין אותו ואין נותנין עליו עפר כל עיקר, שסומכין שיש שרב רב שם ויבש המת ואינו מתליע, אבל בבבל שאין שרב, המנהג שקוברין אותו בארון ונותנין עפר על עיניו ועל פניו, ואם יש גשמים מביאין עפר יבש ונותנין על פניו, ומכסין פניו בבגדו ונותנין עפר על בגדיו שהוא על כולו, וכיון שנותנין כגובה טפח נותנין לוח שהוא כיסויו של ארון על העפר וחוזרין ונותנין עפר הרבה עד שנעשה גל כגובה אמה אחת או יותר מיכן, וזה שנותנין עליו עפר שרפואתו עפר היא, שנאמר ואל עפר תשוב, ע"כ. ירושלמי, בצוואתו דרבי: אל תרבו עלי מאד תכריכין, תהא ארוני נקובה לארץ. פי' שיטלו דף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ, שקבורת קרקע מצוה ולא תימא משום חביבותא דארץ ישראל אלא אפילו בחוצה לארץ, דכתיב ואל עפר תשוב. ירושלמי: בראשונה היו קוברין אותו במהמורין, נתעכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותו בארונם. אותו היום היה מתאבל, למחר היה שמח, לומר שנינוחו עצמות אביו מן הדין.
2
ג׳בנגמר הדין: א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי רמז לקבורה מן התורה מנין ת"ל כי קבור תקברנו, מכאן רמז לקבורה מן התורה. פי' קבורה בקרקע קאמר, ולהאי לישנא מלין את מתו ממש דעובר בלא תעשה דגמר מתלוי גופא, וריבויא דתקברנו לגניזת קרקע. והתם תנן: א"ל שבור מלכא לרב חמא, קבורה מדאורייתא מנא לכו, אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי. אמר רב חמא בר יעקב איתמסר עלמא בידא דטפשאי איבעיא ליה למימר כי קבור. ודחינן: דעביד ליה ארון. לימא ליה תקברנו. לא משמע ליה לשבור מלכא. אלמא ארון לאו קבורה הוא. נמצינו למדין שהעושה ארון למת ומניחו בבית הקברות אינה קבורה, ובכלל מלין מתו הוא ועובר עליו, ואם עשה ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו, אע"פ כן יפה היה לקברו בארץ, דקבורת ארץ ממש מצוה, כצוואתו דרבי, ואפילו בח"ל. ומה שנהגו חכמי ישראל בגמרא בארונות, לאחר עיכול הבשר הוה כדאמרינן בירושלמי, או שהיו נוקבין ארון לארץ.
3
ד׳איבעיא להו קבורה משום בזיוני הוא או משום כפרה הוא, למאי נפקא מינה דאמר לא תקברוהו להאי גברא, אי אמרת משום בזיוני הוא לאו כל כמיניה, ואי אמרת משום כפרה הוא הא קאמר לא בעינא כפרה. ולא איפשטא. הילכך קוברין אותו דספק איסורא הוא, אפילו בעו יורשין נמי דלא ליקברוהו מוציאין מהן בעל כרחן, ואפילו במת בעלמא דלית ליה קוברין וקאמר דלא תקברוהו אין שומעין לו דבזיונא דכולא חיי קאמרינן, ולאו משום בני משפחה בלחוד, ועוד דפגם משפחה נמי, דהתם אמרינן: ניחא ליה מאי. דילמא לא ניחא להו לבני משפחה. ניחא להו לבני משפחה מאי. אי אפשר דליכא חד בסוף העולם דלא ניחא ליה. והכא נמי דכוותא הלכך קוברין אותו. והתם תנן אין קוברין אותן, להרוגי בית דין, בקברות אבותיהן, אלא שתי קברות מתקינין להן אחת לנסקלין ונשרפין ואחת לנהרגין ונחנקין. ואמרינן בגמרא, כל כך למה, לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, דאמר ר' חמא בר' חנינא מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק, שנאמר ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויחי ויקם על רגליו. וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק, כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל. וכן צדיק בינוני אין קוברין אותו אצל חסיד גמור ומופלג, כדאמרינן: כי נח נפשיה דרב הונא ואסקוהו לארץ ישראל אמרו היכא נינחיה. גבי ר' חייא. דרב הונא רבץ תורה בישראל, ורבי חייא רבץ תורה. ובההוא צורבא מרבנן אמרי עיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו, למערה דדייני וקבלוהו, דעביד כרבי אלעאי וכו'.
4
ה׳בפרק היה קורא: החופר כוך למת פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. ואי הוו תרי והגיע זמן ק"ש, זה עולה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל, וחבירו חופר, ואח"ז זה קורא וחבירו חופר. ודוקא כגון כוך דלא חפיר אלא חד, לפיכך זה חופר וזה קורא. ואם היה מקום ששניהם מתעסקין בו כולן פטורין.
5
ו׳באבל תניא: המוצא מת בקבר הרי זה לא יזיזנו ממקומו אלא אם כן יודע שמקומו שאול לו. אין קוברין שני מתים זה בצד זה. אין מפנין לא את המת ולא את העצמות ממקום בזוי למקום מכובד. פי' אין קוברין זה בצד זה אא"כ היה דופן הקבר מפסיק ביניהם, שנמצאו כל אחד בתוך קבר לעצמו, ולגבי כוכין תנן, אמה בינתים חצי אמה לדופן הכוך. ותנן רשב"ג אומר הכל לפי הסלע. הלכך מרחיקין בכדי שיעמדו כוכין ולא ליתו לאנפולי לפי הארץ. ובאבל מכילתא אחריתי תניא: אין קוברין שני מתים זה בצד זה, ולא את העצמות בצד המת, ר' יהודה אומר האיש נקבר עם בתו קטנה, והאשה נקברת עם בנה קטן ועם בן בנה קטן. זה הכלל כל שהוא ישן עמו בחייו נקבר עמו במותו, וכל שאינו ישן עמו בחייו אינו נקבר עמו במותו, ועכשיו נהגו כרבי יהודה. והתם תנן אין נותנין שתי ארונות זה על גב זה ואם נתן כופין את בעל העליון שיפנה שאין נוהגין בזיון במתים. ודוקא בנוגעין, אבל בשני קברות זה למעלה מזה וקרקעיתו של עליון מפסיק בינתים ג' טפחים מותר. ונשאל מרבינו האי: הני מערות שבארץ ישראל ויש בהן כוכין שמכניסים מתים לשם, ובכל עת שהם רוצים להכניס מתים ומערבין עצמות אותן מתים ומניחים אותן בגומא שבמערות, שרי למעבד הכין או לא. וכן בית הקברות שנתמלא ואין להם מקום לקבור ויש קברים ישנים חופרין אותן קבוראי ומכניסין את העצמות לצד אחד וקוברין בהן, מאן דעביד הכי אי איכא מידי עליה או לא. והשיב הכין חזינא דהא דעבדין בארץ ישראל שלא כדין הוא ולא שרי משמיא למעבד הכי דהא חיישי רבנן למפגע מקום תפיסת שני מתים בהדי הדדי. דתנן המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכו', דאלמא לא שרי למדבקינן למתים להדדי ואי אפשר שלא יהא בין מת לחבירו פחות מששה טפחים שלשה לתפיסת זה ושלשה לתפיסת זה. ולענין בית הקברות שנתמלא ואין מקום לקבור אי ודאי ליכא דוכתא אחריתי אפילו שהיא רחוקה משם מה יעשה אי אפשר למשבקיה למת כדלא קבור. אבל אי אית מקום אחר אפילו בטרחא ובדוחקא ילד לשם, ואל יטול את המתים וכמה בתי קברים שנדחקו מתים שנדונו שלא יקבר בהן אדם. אבל ודאי אם יכול להעמיק כדי שיהא בעומק ובין המת למת ששה טפחים שפיר דמי ואע"פ שזה למעלה מזה דהתם מקשינן והא קא נגעי כוכין בהדי הדדי, ומפרקינן במעמיק. הרי נתברר שאסור לקבור היכא דנגעי כוכין בהדי הדדי. ואם העמיק ונתן לכל אחד תפיסתו אע"פ שזה למעלה מזה שפיר דמי, ע"כ לגאון. אין מלקטין עצמות לא מתוך הארון ולא מתוך הקבר לצד לקבור שם מת אחר. מקום שנהגו לעשות כן עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, ועל זה נאמר אל תסג גבול עולם. ומסתברא "מקום שנהגו" כגון שנהגו לפנותן לאחר עיכול הבשר, וליתן עצמות בארונים. בירושלמי: אין מפנין את הקבר ואת העצמות לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מבזוי לבזוי, ולא מבזוי למכובד ואין צרין לומר מן המכובד לבזוי. ובתוך שלו אפי' מן המכובד לבזוי, ערב לאדם בשעה שמונח אצל אבותיו. באבל: רבי שמעון בן אלעזר אומר קבר שאולה היה לו לרבן גמליאל ביבנה שהיו מכניסין את המת לתוכה ונועלין את הדלת בפניו, ובאין ועומדין בשורה ומנחמין ופוטרים את הרבים ואח"כ מעלין אותו לירושלים. ובירושלמי הרי שמפנין אותו מקבר לקבר אית תניי תני משיסתם הגולל הראשון, ואית תניי תני משיסתם הגולל השני. ומסיק בשנתנו דעתם לפנותו אבל לא נתנו דעתם לפנותו, משיסתם הגולל הראשון. הוה ליה מסקנא דמלתא שאסור לפנות את המת או עצמות לצורך מת אחר וכל שכן לפנות המקום, וכן לעשות לו קבר מכובד הימנו אסור, אבל לכפרה שלו ולכבודו, כגון להעלותו לארץ ישראל ולירושלים, או לקברו אצל אבותיו מותר, ואם נתנו דעתם לפנותו ולא קברוהו שם אלא לפי שעה או שנהגו לקבור במהמורות בלא ארון כדי שיתעכל הבשר ויתנו עצמות בארון מותר, סימן יפה לו שאומרים נינוחו עצמותיו מן הדין.
6
ז׳בפרק נגמר הדין תניא: נמצאת אומר שלשה קברות הן: קבר הנמצא, וקבר הידוע, וקבר המזיק את הרבים. קבר הנמצא, שמצאו בעל השדה בשלו, ושלא ברשות, מותר לפנותו, פינהו, מקומו טהור ומותר בהנאה. קבר הידוע, אסור לפנותו, פינה מקומו טמא ואסור בהנאה. ואוקימנא בקבר בנין אבל קרקע עולם אינה נאסרת. והוינן עלה וקבר הנמצא מותר לפנותו ליחוש דלמא מת מצוה הוא, ומת מצוה קונה מקומו. ופרקינן שאני מת מצוה דקלא אית ליה. תניא אידך קבר שבנאו לשם חי מותר בהנאה, הוסיף בו דימוס אחד לשום מת אסור בהנאה. ואוקימנא דרמא בו מת ואע"ג דפניא למת משם אסור, ואע"ג דקבריה על מנת לפנויי, משום דדימוס מיהא לשום מת איתעביד. הא לא הוסיף בו אע"ג דרמא ביה מת, על דעת לפנותו מותר, דקיי"ל צר ביה ולא אזמניה שרי. אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא אם היה מכירו, לאותו דימוס, חולצו ומותר. ואם קבר לקבר עולם אע"פ שלא הוסיף אסור כל הקבר, וקבר חדש מותר בהנאה, הטיל בו נפל אסור בהנאה. והא נמי בקבר בנין, ואע"ג דפנייה לנפל אסור, דיש לנפלים תפוסת הקבר כשאר כל המתים. והחוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף החוצב אבנים לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בהן עולמית. ומסתברא לן דאפילו בקבר קרקע אסור משום כבוד אביו. ואע"ג דבגמרא מקשו ומוקמינן לה בקבר בנין, ההיא לדעתיה דאביי איתוקמא הכי מקמי דתוקים לן מסקנא, דקס"ד מדאמר בברייתא הזמנה מילתא היא. אבל לרבא דסבר הזמנה לאו מילתא היא אפילו בקבר בנין נמי מותר אלא משום כבוד אביו, הילכך אפילו בקבר קרקע איכא כבוד אביו, ומאי לא יקבור בהן עולמית בנו דחייב בכבודו, אבל אם בא אחר לקבור שם מתו אין ממחין בידו. וחכמי הצרפתים ז"ל אומרים קרקע עולם כיון שבשאר אנשים אפילו נקבר שם המת אינו נאסר ליכא כבוד אביו, דמידע ידעי דקרקע עולם אינה נאסרת.
7
ח׳תנן בפרק לא יחפור: ומרחיקין את הקברות מן העיר חמשים אמה. ותניא באבל: קבר שהקיפוה העיר בין משלשה רוחותיה בין משני רוחות זו כנגד זו, אם היה רחוק יותר מחמשים אמה לכאן ויותר מחמשים אמה לכאן אין מפנין אותו, פחות מיכן מפנין אותו. כל הקברות מפנין חוץ מקבר המלך ונביא. ירושלמי בסוף נזיר: קבר שהוא מזיק את הרבים מותר לפנותו, פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה. הורה ר' אבא בר כהן בכפר עקביא מקומו מותר בהנאה. ומקשינן: מה ופליג. ומתרץ: כאן בשקדם להעיר, כאן בשקדמתו העיר. פירוש דכיון דקדמתו העיר והוא מזיקן לאו כל הימנו שיאסור עליהם את המקום דשל רבים אינו נאסר. תני קבר שהקיפתו עיר מג' רוחות או מב' רוחות אית תניי תני מפנין אותו, ואית תניי תני אין מפנין אותו. אמר רב חסדא מאן דתני מפנין אותו בתוך שבעים אמה ושירים, מאן דתני אין מפנין אותו בנתון חוץ לשבעים אמה ושירים. מאן דאמר מפנין אותו בעשוי כמין גאם, מאן דאמר אין מפנין בעשוי כמין היא. באבל תניא: ארון שפינהו אסור בהנאה אם היה של אבן יקבר של חרש ישבר. המוציא נסרים בבה"ק ה"ז לא יזיזם ממקומן.
8
ט׳בפרק המוכר פירות: תנו רבנן המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ומקום הספדו באין בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו משום פגם משפחה. ואי קשיא והא אמרינן דהיכא דלא בעי הספדא דלא מספדינן ליה, דיקרא דשכבא הוא, התם כדאמר בשעת מיתה לא תספדוהו, הכא זוזי אנסיה ואיכא פגם משפחה. אי נמי המוכר אם באין אחרים וסופדין במקום הספדו איכא פגם משפחה. אי נמי התם לדידיה בלחוד הוא, הכא מקום הספדו, יורשיו ובני משפחה נספדין שם, ואיכא פגם שלהם. באבל: תניא האשה שירשה את הקבר נקברת בתוכו היא וכל יוצאי ירכה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים ולא יוצאי ירכה, ומודים חכמים שאם ראת אותן בחייה נקברין עמה במיתתן. פי' שירשה קבר משפחה, ובניה מתיחסין על משפחות אביהם, וגנאי הוא לבני משפחה להקבר אצלם. אביה אמר תקבר אצלי ובעלה אומר תקבר אצלי קוברין אותה אצל אביה. ואם יש לה בנים ואמרה קברוני אצל בני קוברין אותה אצל בניה. אביה אומר לא תקבר אצלי ובעלה אומר לא תקבר אצלי קוברין אותה אצל בעלה, מפני שבעלה חייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה.
9
י׳מתניתין: אין חופרין כוכין וקברות במועד, אבל מחנכין את הכוכין ועושין נברכת במועד, וארון עם המת בחצר, ר' יהודה אוסר אלא א"כ יש עמו נסרים. מאי כוכין ומאי קברות. אמר רב יהודה כוכין בחפירה, וקברות בבנין. אבל מחנכין את הכוכין, כיצד מחנכין, אמר רב יהודה שאם היה ארוך מקצרו. במתניתא תנא מאריך בו ומרחיב בו. ועושין נברכת במועד, מאי נברכת אמר רב יהודה בקיע. והתניא הנברכת והבקיע. אמר אביי ואי תימא רב כהנא גוהה ובר גוהה. וארון עם המת בחצר, תנינא להא דתנו רבנן עושין כל צרכי המת גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון מנסרים המנוסרין מערב יום טוב. רשב"ג אומר אף מביא ומנסרין בצינעא בתוך ביתו. ע"כ בגמרא. והראשונים שאלו האיך שנינו אין חופרין כוכין וקברות במועד, והא אפילו ביו"ט שני אמרינן יתעסקו בו ישראל וכ"ש בחולו של מועד. ורש"י ז"ל מפרש דהתם בכגון טלטול ושאר מלאכות שאין בהן טורח, לכבסו ולגוז בשערו, כדאמרינן למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא, אבל חפירה דאית בה טירחא לא. ואחרים אמרו חולו של מועד דאורייתא, כדאיתא בפרק מי שהפך, וכן בפרק בתרא דחגיגה, והחמירו במלאכה של טורח אע"פ שצרכי המת היא, והקילו יותר ביו"ט שני של עצרת ויו"ט האחרון שבפסח ושבחג שהוא מדבריהם ועשאוהו כחול גמור לגבי מת. ובהלכות רבינו ז"ל מפורש אין חופרין כוכין וקברות לצורך מתים שימותו הא בשכבר מת מותר לחפור לו קבר. והקשו עליו וכי היכן מצינו שהותרה מלאכה שלא לצורך המועד שהוצרך לשנות בכאן אין חופרין. וזו קושיא משובשת, דודאי כיון שהתירו בה סוף מלאכה, דקתני אבל מחנכין, מאריך ומרחיב, על כרחנו צריך הוא לשנות שלא יתחיל בה. אבל הקושיא והתימא למה התירו להאריך ולהרחיב בו שלא לצורך המועד. וזו שאלה שאל הראב"ד ז"ל. ולפי פירושו מסתברא לקבור בהן במועד קאמר, ואפילו הכי אין חופרין בתחלה, שהכוכין יש בהן טורח אומנות שהן בחלל הסלע, והקברות בבנין, וטירחא זו אסורה במועד, מ"ט משום דאיפשר לה בנברכת והוא הנקע שהוא כעין קברות שלנו. ובירושלמי: עושין נברכת במועד, זה הבקיע, וכל שהוא תושב נקרא בקיע. פירוש זה הבקיע אין עושין אותו לקבור לעולם אלא לשעה לגר ולתושב, והוא אותן המהמורות שאמרו בירושלמי הכתוב למעלה שמניחין את המת לשם עד שיתעכל הבשר, ואח"כ מלקטין את העצמות ומעלין אותם לארץ ישראל, או אצל קברות אבותיו, וזהו שמת במועד נותנין אותו באותן המהמורות עד לאחר המועד, שחופרים לו כוך או בונין לו קבר לפי כבודו. אלו דברי הרב ז"ל. גם זה הפירוש אינו נכון ומחוור, לפי שמהמורות הללו הנזכרים בירושלמי חפירה גדולה הן כענין שנאמר יפילם במהמורות בל יקומו, ואם הן הותרו אף הכוכין מותרין, ועוד בראשונה שנוהגין בהן לא היו עושין כוכין, שהכוכין לפי מדתו של אדם הן ליקבר בהן אדם שלם כמו ששנינו בהלכות כוכין, והנוהגין במהמורות לא היו נוהגין בכוכין אלא במהמורות הללו בהן קוברין עד שיתעכל הבשר ונותנין אותם בארונים, כמו שהוזכר בירושלמי. ואם כשמת במועד קוברין אותם לפי שעה במהמורות על מנת לפנותן לאחר המועד, הרי זה גנאי גדול למתים ואסור לעשות כן. והתם לגבי הרוגי ב"ד מקשינן: למה לי נתעכל הבשר. ומתרצינן משום דלא אפשר. אבל יצטרך הרב ז"ל לומר שהמתים במועד יקברו במהמורות הללו עד שיתעכל הבשר ויתנו אותם בארונים, או שיקברו אותם בתוך הנברכת בארון ולאחר המועד יפנו אותם לקבר מכובד שלו. ואם נשאל למה הותר בארון עם המת בחצר יותר מן הקבר והכוך, יאמר הרב שהוא טרחא גדולה הימנה. ויתיר הרב ז"ל קברות שלנו בחפירה שאינה אומנות גדולה. וכשעיינתי בהלכות מועד לא מצאתי בדברים שהם לצורך המועד חלוק בין מלאכה של טורח למלאכה שאין בה טורח גדול, כדאמרינן מדלין מים לירקות לאכלן, וקוצר ומעמר וטוחן ודש ואפילו בפרות במספיק לרבים, ולא שנינו חלוק זה אלא בדבר האבד בלבד, וכאן בקברות וכוכין אם צורך המועד הן יהא הכל מותר, ואם אינו צורך המועד יהא הכל אסור, שלא מצינו בקבורת המתים ענין בדבר האבד. ועוד שכל חפירה טורח גדול הוא, ונאסרה באמת המים ובאוגיות של גפנים ובחפירת בורות יחיד, ולמה יתיר הרב ז"ל הנברכת הזו ויאסור הכוך והקבר. אבל הדרך הנכון במשנה זו מה שאמור בהלכות דלצורך מתים שימותו קאמר. וכשתאמר למה מרחיב ומאריך בהן, אני אומר לפי שהכוכין והקברות צורך הרבים הן, רבים שתו ורבים ישתו. וכן הדין בצרכי הרבים שלא לצורך המועד דאסור לעשותן בתחלה, אבל מתקנין אותן, כדתניא: אין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים אבל חוטטין אותן ומוקמי לה בגמרא בשלא לצורך המועד, אבל כדי שיהו מצוין להם לאחר המועד לכשיצטרכו להם, וכן בכוכין וקברות צריך למתני אין חופרין ומותר לחנכו, וכל שכן הוא, שמא יצטרכו להן במועד, דחינוך היינו דומיא דחטיטה בבורות, ובו בלשון היא שנויה בתוספתא אין חופרין בורות שיחין ומערות במועד אבל מחנכין ומתקנין אותן, והיינו בשאין הרבים צריכין להם במועד, כדמוקמינן בגמרא. ואם תשאל אלא הא דתנו רבנן עושין כל צרכי המת במועד, גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון מנסרים המנוסרים מעיו"ט, רשב"ג אומר אף מביא נסרים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו. למה לא שנו חפירת הקבר והכוך למת דצרכי המת הן. זו אינה שאלה שלענין הדין לא הוצרך לשנותן שהדבר פשוט הוא לכל, דקבר ודאי עושין לו וכי יהא מושלך לכלבים ויעבור עליו בלאו להלין אותו. אבל גזיזת שער וכביסת כסות שנו כאן לפי שהן צרכי כבוד לו. ואם תאמר כיון ששנו כל צרכי המת לכלול בהדייהו קברות אף בלשון הזה אין קברות בכלל, אינו נקרא צרכי המת אלא צרכי כבודו, כענין ששנו בשבת עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו כו'. ואלו כולן אינן מעכבין בקבורה, ואעפ"כ התירו, אבל קבורה עצמה אינה בכלל צרכי המת, ולא בא לשנותה כאן, וכששנו עושין לו ארון מילתא באנפי נפשי קתני לה, ופלוגתא דרשב"ג ורבנן אתינן למתני. והיא נמי רבותא היא, לפי שהארון עצמו אינו מעכב בקבורה אבל חפירת כוך וקבר שלו לא הוצרך לומר דודאי קוברין אותו. וזו שהצריכו לעשות הארון בצינעא עם המת בחצר שלא יאמרו להניח מעות הוא עושה אותו, דסתם ארון לאו למת קאי. אבל בקברות וכוכין לא בעינן עם המת בקברות, דכיון דלמת הוא אין תולין אותן במניחין לאחר המועד, וליכא למיחש לחשדא. ובירושלמי: וארון עם המת בחצר, הדא דתימא במת שאינו מפורסם, אבל במת שהוא מפורסם עושין לו ארון אפילו בשוק. כד דמך ר' חנינא חבריהון דרבנין עבדין ליה ארונא בשוקא. הכל מודים שלא יקוץ ארזים, ודכותה שלא יחצוב אבנים, היו חצובות, בפלוגתא דר' יהודא ורבנן. וכיון שהתירו. להביא עצים ולנסרן ולעשות ארון למת אין לך מלאכת אומן וטורח יותר מזה. ואין בנין בית הקברות חמור יותר ממלאכות הללו בשום ענין. וא"ת כיון שעשינו צורך המת בקבורה כצורך המועד למה אמרו שלא יקוץ ארזים, והתניא קוצצים ארזים במועד לצורך המועד. יש לומר שלא אסרו אלא מפני חשד, דכיון שהן מלאכות הרחוקות מעשיית הארון עצמו אינו ניכר שהוא עושה למת. ולאו אורח ארעא לקוץ ארזים לאחר מיתת המת ולנסרן ולעשות מהן ארון למת. תדע דקאמר תנא קמא: ועושים לו ארון מנסרים המנוסרין מעיו"ט. וא"ל רשב"ג אף מביא עצים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו, החמיר בנסירה זו לעשותה בצינעא בתוך הבית שלא במקום רואין, ולא עם המת בחצר, שלא יבא הדבר לידי חשד. ודכוותה לחצוב אבנים אסור מפני מראית העין דמי, איכא דוכתא רמי מיתא וחצבי אבנים וחולקין אותן אחת לשלש ואחת לארבע ומסתתין אותן ואח"כ בונין לו קבר, כדרך שנוהגין בחול עם המתים בקבורה התירו, לרבות מלאכות יותר מדרך קבורתן בחול אסור. וסמך ראיה מצאתי לדברי בירושלמי: בית עלמא דבר מקטיא איתפחתת במועדא, רב הונא סבר מימר שרי מן הדא, ועושין כל צרכי הרבים א"ל ר' מונא לא תני שמואל אלא להיות שפין את סדקיהן וחוטטין אותן וגרפין לון, כדתנינן תמא החוטט בצינור כדי לקבל צרורות. פי' בית הקברות של אותו אדם ששמו בר מקטיא נפחת שנפחתה מערה שלו שהכוכין בה, והיה רב הונא סבור להתיר לתקנה לפי שהוא צרכי הרבים אע"פ שאינה צורך המועד, ואע"ג דאין חופרין כוכין וקברות שלא לצורך המועד, התם תחלת מלאכה היא, אבל מערה זו שנפחתה תיקון מקולקלת היא, והיה רב הונא סבור להתיר לו בכל ענין. כדתנן ומתקנין את קלקולי המים כו', וא"ל ר' מונא לרב הונא דלא תני שמואל בצרכי הרבים שאינן לצרכי המועד אלא להיות שפין סדקיהן ולחטוט ולגרוף אותן, אבל חפירה לא. ומלאכת מערה זו מלאכה גמורה של אומן וטורח היא שהיה צריך בנין בכותל המערה, ואסור. וזה מפורש כמו שכתבנו: דבית הקברות אפילו של בני משפחה מצרכי הרבים היא, וכ"ש בית הקברות של כרכין דשל כל העולם כולו הן, והלכך שלא לצורך המועד תחלת מלאכה אסורה בהן, ותיקון מותר דהיינו חינוך. ונתבררו דבריו בירור נכון כדעת רבינו הגאון. וכן כתב רב חננאל. וכ"כ הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל, וכן לשון המשנה מוכיח, דהוה ליה למתני אין חופרין כוך וקבר למת במועד, כדתניא החופר כוך למת פטור מק"ש, ואתמר האורג בגד למת.
10
י״אולענין נברכת ששנינו במשנה זו: ועושין נברכת במועד, ראיתי לראשונים שהוא נברכת הכובסין המוזכרת בפרק לא יחפור, וגוהה ובר גוהה הוא הנברכת הקטנה שבצד הגדולה שמכניסין מים בגדולה ומכבסין בקטנה, והוא מה שאמר שם לא שנו אלא מן המחמצן, אבל מן המנדאין ארבע אמות. ופי' בקיע, של אבן של כובסין. וכ"כ רב חננאל. וכן זאת הברייתא שהביאו כאן בגמ' בפ' לא יחפור היא שנויה בתוספתא הנברכת והבקיע. ולפי דבריהם התירו הנברכת לכבס בה לצורך המועד כלי פשתן, ומי שאין לו אלא חלוק אחד, וכל שכן אלו שאמרו מכבסין במועד. ואין דבריהם מחוורין אצלי שזו המלאכה אינה לצורך המועד שנתיר לעשות מקום המחמצן והמנדאין, ואפשר לכבס בלא שתי הבריכות הללו, ולא התירו מלאכה ובנין קבוע כדי שיעשה בהן מלאכה שצריכה קצת למועד וכ"ש במקום שאפשר, ועוד שלא קראוה במשנתנו, וכאן תמהו בגמ' ושאלו מה נברכת, ושם לא שאלו ולא פירשו, דנברכת הכובסין דבר פשוט ומפורש הוא. ועוד ענין המשנה מלמד שהוא צרכי קבורה של מתים, דקתני לה בהיתר חנוך הכוכין ועשיית ארון עם המת. ברם נראין דברי רבינו ר' אברהם בר דוד ז"ל שפירש שהיא חפירה של קבר, אלא שהוא ז"ל מפני שראה בירושלמי "כל שהוא תושב נקרא בקיע", אמר שהוא קבר שעושים לגר ותושב עד שיעלו אותו לקבר אבותיו. ולי נראה שאינו אלא תוספת שמוסיפין על הקבר כשהוא קטן בבנין, דמתניתין רישא קתני איסורא בתרווייהו בהתחלת מלאכה, אין חופרין כוכין וקברות, וסיפא קתני התירא בתיקון מלאכה אבל מחנכין את הכוכין, ואמאי לא קתני התירא בקברות בחינוך, היכי אפשר דלא יהא בהון תיקון כעין חינוך להוסיף בהן חוליא אחת בחפירה, או דימוס אחד בבנין, אלא במקום חינוך הקברות קתני מתניתין הנברכת הזאת, שכן דרך הקברות חופרין חפירה גדולה עמוקה ורחבה בקרקע ובונין לו כותלי בנין, כדתנינן בכל מקום חפירה בקברות: עשו לו ארון חפרו לו את הקבר, ותניא החופר קבר למת, וכאן אמרו אין חופרין כוכין וקברות. אבל מה שאמרו קברות בבנין, כלומר שעושין לו כותלי בנין, פעמים שמגביהין הכתלים מעל הארץ הרבה, והוא נפש הקבר האמור בכל מקום. וכשהקבר אינו עמוק כל צרכו מוסיפין לו נברכת שהיא בקיעה באמצע הקבר כפי מדתו של אדם, ונותנין אבנים תלושות סביב אותו הנקע. ובר גוהה הוא נקע אחר קטן ממנו, כעין חריץ ובן חריץ. ואפשר שהיו עושין אותו מן הצד לנסרים של גולל ודופק, וכיוצא בזה. והתירו במשנתנו הנקע הזה כעין חנוך, ואע"פ שהוא מעשה ובנין בפני עצמו. ומה שאמרו בירושלמי כל שהוא תושב נקרא בקיע. כל שהוא מוסף על דבר ומיטלטל הימנו נקרא להם תושב. וכן אמרו בירושלמי בפרק במה אשה לגבי פאה נכרית. א"ר אבהו כל שהוא תושב בשער נקרא פאה. ושנו בתוספתא שביעית אבנים תושבות שמחרישה מזעזעתן, נמצא פי' המשנה הזו נכון ומחוור: אין חופרין כוכין וקברות במועד כדרך העושין בתי קברות שחופרין בהן כוכין וקברות הרבה לצורך מתים שימותו, ואע"פ שהוא צורך הרבים ושמא יצטרכו להם במועד, אסור. אבל מחנכין את הכוכין לקצרו ולהאריך ולהרחיב בו, ועושין נברכת בקברות במועד, והוא הדין לחינוך קברות להאריך ולהרחיב, אלא מלתא באנפי נפשה קתני נברכת, ורבותא היא טפי, ועושין אפילו ארון למי שכבר מת והוא עמו בחצר, ואע"פ שאינו מעכב בקבורה כיון שכבר מת עושין כל צרכיו. ר' יהודה אוסר אלא אם כן יש עמו נסרים, מפני הטעם שפירשנו למעלה. וליתא לדרבי יהודה, דיחידאה היא, וסתם מתניתין כרשב"ג בברייתא, וקיי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם.
11
י״בבפרק הניזקין: מבקרין חולי ארמים עם חולי ישראל מפני דרכי שלום, וקוברין מתי ארמים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום. ופרש"י ז"ל שקוברין אותן, כשקוברין מתי ישראל אם מצאם הרוגים עם ישראל. בתוספתא התם תניא: עיר שיש בה ישראל וארמים המפרנסין גובים מישראל ומארמים מפני דרכי שלום, וקוברין מתי ארמים מפני דרכי שלום. בפ' מי שמתו: ת"ר לא יהלך אדם בבה"ק ותפילין בראשו וס"ת בזרועו ויקרא בהן ויתפלל ואם עשה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו, ודוקא בתוך ארבע אמות דאמר מר מת תופס ד"א לק"ש, אבל חוץ לד"א שרי.
12
י״גבבני העיר: ת"ר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש, אין מרעין בהן את הבהמה ואין מוליכין בהן אמת המים, ואין מלקטין מהן עשבין מפני כבודן של מתים ואם לקט שורפן במקומן. ובאבל: אין מוציאין את המים לביה"ק ולא יעשה שם שביל, ולא ירעה בהמתו שם ולא יטייל בהם קפנדריא, ולא ילקט משם עצים ועשבים, ואם ליקטן אסורים בהנאה, ואם בשביל בה"ק עצמן מלקטן ושורפן במקומן. והתם תנן קבר חדש נמדד ונמכר ונחלק, והישן לא נמדד ולא נמכר ולא נחלק. פי' אין מודדין אותו לידע כמה מתים נקברו במקצתו שיתנו אותה מדה למתים אחרים כנגדן, ולא נמכר משום פגם משפחה, ולא נחלק בין היורשין, אלא כולן נקברין שורות שורות לעצמן, והכל מפני כבודן של מתים.
13