תורת האדם, שער הסוף, ענין הוידויTorat HaAdam, The Gate of Mortality, The Matter of Confession

א׳בפרק במה מדליקין: תנו רבנן מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה. שכן דרך כל המומתין מתודין. אדם יוצא לשוק דומה כמי שנתנוהו בקולר. עלה למטה ונפל דומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטים גדולים ניצול ואם לאו אינו ניצול. ואלו הן פרקליטים גדולים של אדם, תשובה ומעשים טובים.

ב׳במס' שמחות תנא נטה למות אומרים לו התודה עד שלא תמות, הרבה שנתודו ולא מתו, והרבה שלא נתודו ומתו. והרבה הולכין בשוק שמתודין, שבזכות שאתה מתודה אתה חי. אם יכול להתודות בפיו יתודה. ואם לאו יתודה בלבו. אחד המתודה בפיו ובלבו, ובלבד שתהא דעתו מיושבת עליו. כל הדברים האלו אין אומרים לא בפני עם הארץ ולא בפני נשים ולא בפני קטנים שמא יבכו וישברו את לבו. מת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו. ואין קורעין את חלוקו, ואין בוכין ואין מספידין לפניו שלא ישברו את לבו ומשתקים את המנחמים מלפניו.

ג׳בספרי רבי נתן אומר ואשמה הנפש ההיא והתודו, זה בנין אב לכל המתים שיטענו וידוי.

ד׳בפרק נגמר הדין: היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומר לו התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה. ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי. ומנין שכפר לו וידויו, שנאמר ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' היום הזה, היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב. ואם אינו יודע להתודות אומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי.

ה׳בפרק אמר להם הממונה: תנו רבנן כיצד מתודה אומר עויתי פשעתי חטאתי. וכן בשעיר המשתלח הוא אומר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה, דברי ר"מ. וחכ"א עונות, אלו הזדונות, וכן הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. פשעים אלו המרדים, וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי. חטאים, אלו השגגות, וכן הוא אומר נפש כי תחטא בשגגה. אחר שהתודה על הזדונות הוזר ומתודה על השגגות. אלא אומר חטאתי עויתי פשעתי. וכן בדוד אומר חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו. אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה. אמר משה לפני הקב"ה, בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות. אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כחכמים. פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. מהו דתימא מסתברא טעמא דר"מ דקמסייעי לי' קראי דמשה קמ"ל. ההוא דנחית קמיה דרבה עבד כר"מ. א"ל שבקת רבנן ועבדת כר"מ. א"ל אנא כר"מ ס"ל כדכתיב בספר אורייתא דמשה. איכא מאן דפסק כר"מ, דסתמא דמתני' התם כוותי' דר"מ סתמא רבי. ועוד מהאי דנחית קמי' דרבה וא"ל אנא כר"מ ס"ל כדכתיב בספר אורייתא דמשה, ושתיק ליה רבה ולא אהדר ליה "לית הילכתא כר"מ אלא כרבנן", שמע מינה קבלה, וסברא דרבה בתרא הוא, וכוותי' חזי למעבד. והדין סברא לרב רי"ץ בן גיאות. ואיכא מאן דאמר הלכה כרבנן כדפסקו בגמרא. והדין סברא דבעל הלכות. ורבינו הגדול ז"ל נמי כרבנן פסק ומסתבר כרבנן. חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ובגמרא נמי אמרינן עלה פשיטא, ולא חיישי לרבי מאיר ולסתמא דידיה. ועוד דחינן מימרא מפורשת דרב מגברא דנחת ולא ידעינן מנו, ורבה נמי כרבנן ס"ל דלא שבקינן רבים ועבדינן כיחיד, אלא מדיחיב ההוא גברא טעמא למלתא שתיק מניה ולא אהדריה, הא לכתחלה ודאי הלכתא כרבנן ולית ביה ספק.

ו׳וסדר וידוי שכיב מרע כך קבלנו מחסידים ואנשי מעשה: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שרפואתי בידך ומיתתי בידך. יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלמה. ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל עונות וחטאים ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן, וזכני לעוה"ב הצפון לצדיקים.

ז׳במדרש קהלת: מי יודע רוח בני האדם, ר' חנינא פתר קריא בהרוגי מלכות שהן באין לחיי עולם הבא אע"פ שאינן מתודין.