תורת האדם, שער הסוף, ענין הפטירהTorat HaAdam, The Gate of Mortality, The Matter of Departure
א׳באבל רבתי תניא: הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר. אין קושרין את לחייו ואין סכין אותו. ואין מדיחין אותו ואין פוקקין את נקביו. ואין שומטין את הכר מתחתיו. ואין נותנין אותו לא ע"ג החול ולא ע"ג חרסית ולא על גבי אדמה, ואין נותנין על כרסו לא קערה ולא מגרפה ולא צלוחית ולא גרגיר מלח. ואין משמיעין עליו עירות, ואין שוכרין עליו חלילין ומקוננות. ואין מעמצין את עיניו עד שתצא נפשו. וכל המעמץ עם יציאת נשמה ה"ז שופד דמים.
1
ב׳שבת: ת"ר המעמץ עם יציאת נשמה ה"ז שופך דמים משל לנר שהיה כבה והולכת אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו. ואין מכניסין עמו ארון לבית עד שעה שימות, כללו של דבר כל שהוא משום עסקי המת אין עושין עמו עד שתצא נפשו. ואין פותחין בצדוק הדין על המת עד שתצא נפשו של מת.
2
ג׳אבל רבתי: כל הימים שהיה שמעון בנו של ר"ע חולה לא ביטל מבית מדרשו. אלא פוקדו ביד שלוחו. בא הראשון ואמר לו נטען אמר להם שאלו. בא השני וא"ל הכביד החזירן לתלמוד תורה. בא השלישי ואמר לו גוסס א"ל שאלו. בא הרביעי וא"ל השלים. עמד וחלץ תפליו וקרע את בגדיו. אמר להם אחנא בית ישראל שמעו, עד כאן היינו חייבים בת"ת, מכאן ואילך אני ואתם חייבים בכבודו של מת.
3
ד׳תנו רבנן מת פתאום זו היא מיתה חטופה. חלה יום אחד ומת זו היא מיתה דחופה. ר' חנינא בן גמליאל אומר זו היא מיתת מגפה. שנאמר בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וכתיב ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב. שני ימים ומת זו היא מיתה דחויה. שלשה ימים ומת זו היא מיתת גערה. ארבעה ימים ומת זו היא מיתת נזיפה. חמשה ימים ומת זו היא מיתת כל אדם. נוסחא אחרינא באבל רבתי: לארבעה וחמשה דחופה. לששה מיתה האמורה בתורה. לשבעה מיתה של חיבה. יתר מכאן ביסורין. בן חמשים שנה זו היא מיתת כרת. חמשים ושתים זו היא מיתתו של שמואל הרמתי. ששים זו היא מיתת כל אדם. אמר מר זוטרא מאי קראה תבוא בכלח אלי קבר, בכל"ח בגמטריא הכי הוו. לשבעים שיבה. שמונים גבורה, שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. אמר רבא מחמשים עד ששים היא מיתת כרת. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר זקן שאכל חלב או שחלל את השבת מי מודיענו שמת בהכרת. אלא המת לשלשה מת בהכרת, לארבעה וחמשה מיתה דחופה, לששה מיתה האמורה בתורה. לשבעה מיתת כל אדם. יתר מכאן ביסורין. ר' יהודה אומר חסידים הראשונים היו מתיסרין לפני מיתתן בחולי מעים כעשרה כעשרים יום כדי למרק את הכל כדי שיבואו זכאים לעתיד לבא שנאמר מצרף לכסף וכור לזהב וכו'.
4
ה׳רב הונאנח נפשיה פתאום הוי קא דיינא רבנן עליה תנא להו זוגא דרבנן דמהדייב, לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות זו היא מיתת נשיקה.
5
ו׳כתובות: תניא כשחלה רבי נכנס ר' חייא לבקרו ומצאו בוכה, א"ל רבי מפני מה אתה בוכה, והתניא מת מתוך השחוק סימן יפה לו. מתוך הבכי סימן רע לו. פניו כלפי העם סימן יפה לו. כלפי הכותל סימן רע לו. פניו למעלה סימן יפה לו. למטה סימן רע לו. פניו צהובין סימן יפה לו. ירוקין סימן רע לו. עצובין סימן רע לו. מת בערב שבת סימן יפה לו. בעיוה"כ סימן רע לו. במוצאי הכפורים סימן יפה לו. מת בחולי מעים סימן יפה לו מפני שרובן של צדיקים מתים בחולי מעים. א"ל אנא אתורה ואמצות קא בכינא.
6