תורת האדם, שער הסוף, ענין ההספדTorat HaAdam, The Gate of Mortality, The Matter of Eulogizing

א׳בפרק האורג: אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא אמר ר"ש בן פזי כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך. אמר רבי ירמיה אמר רב כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקברו בחייו, שנאמר ויקברו אותו בגבול נחלתו אשר מצפון להר געש, מלמד שנתגעש עליהם ההר לקברן. מפני שנתעצלו בהספדו של יהושע, שאין כתוב ויבכו אותו בני ישראל כמו שכתוב במשה רבינו ואהרן ע"ה. אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים, מדה כנגד מדה.

ב׳אגרא דהספדא דלויי, פי' נשיאת קול בהספד על החכמים והכשרים. כדאמרינן, אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא. ולענין אשה תנן אפילו עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננות. ובאבל: מקום שמספידין הוא מספיד על אשתו. אם לא רצה בעלה בא אביה וקוברה ומוציאין ממנו בעל כרחו. פי' אבל מקום שאין מספידין בשכר אלא בחנם בקרובות של מת, אין מוציאין ממנו.

ג׳ת"ר העם העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין את שמע. אין המת מוטל לפניהם הם יושבין וקורין, והוא יושב ודומם. הן עומדים ומתפללין והוא עומד ומצדיק עליו את הדין. ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור את פרצותינו ופרצות כל עמך ישראל ברחמים.

ד׳ירושלמי: תני ההספד וכל העוסקים בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה. והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור. מתניתין ביום הראשון ומה דתני תנא ביום השני. שמעינן השתא: דקודם קבורה בפני המת נשמטין כל אחד וקורין ק"ש ואין מתפללין. בזמן שאין ההספד בפני המת קורין ומתפללין. ולאחר קבורה אין מפסיקין השורה לא לק"ש ולא לתפלה. אבל ההספד מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה.

ה׳מתניתין: נשים במועד מענות ולא מטפחות. ר' ישמעאל אומר הסמוכות למטה מטפחות. בראשי חדשים בחנוכה ופורים מענות ומטפחות. בזה ובזה לא מקוננות. נקבר המת לא מענות ולא מטפחות. איזהו עינוי שכולן עונות כאחת. קינה אחת מקוננת וכולן עונות אחריה, שנאמר ולמדנה את בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה. אמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים, אלא מענות ומקוננות כדרכן בחול. וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא. איני והא רב כהנא אספדיה לרב זביד בפום נהרא. התם כיון דיום שמועה הוה כפניו דמי. ואמר רב נטרונאי שמועת נשיא ממקום המרוחק הרבה כך מנהג. הנשיא שמת, וכן בני ת"ח שמתו בין גדולים בין קטנים. בניסן או באייר וסיון ותמוז ואב ואלול מספידין אותו ובישיבה של אלול ובישיבה של אדר. ושם ההספד השני אשכבתא, כדאמרינן באשכבתיה דרבי. ושוב אין רשות להספידו שעבר עליו יותר משנה. ואמרו חכמים אין המת משתכח מן הלב עד י"ב חודש. ואם נפטר בניסן ויש בשנה שני אדרין מספידין אותו ומשכיבים אותו בישיבה של אלול. שאי אפשר להשכיבו בישיבה של אדר שני מפני שעוברין עליו שנים עשר חודש ואין מנהג ואין דרך ארץ להזכיר המת לאחר י"ב חודש. לפיכך מקום מרחוק כמו אספמיא ופרנצ"א, וכל שאין מגעת שמועה אלא לאחר י"ב חודש פטורים מלהספיד ומלהבטיל בתי כנסיות ובתי מדרשות ולעשות אפילו יום שמועה.

ו׳בפרקי רבי אליעזר: ויקונן ירמיהו על יאשיהו. רבי מאיר אומר השרים אלו הלוים שהן עומדים על הדוכן בשיר, והשרות אלו נשיהם. רבי שמעון אומר לא על הלוים ולא על נשיהם בלבד אמרו אלא על הנשים החכמות שנאמר כה אמר ה' צבאות התבוננו וקראו למקוננות כו'. מכאן התקינו חכמים שיהו עושין כן לכל זקני ישראל וגדוליהם שנאמר ויתנם לחק על ישראל.

ז׳אמר עולא הספד על הלב, וכן הוא אומר על שדים סופדים. טפוח ביד, קלוס ברגל. ואסור לאפלוגי בהספדא ביקרא דשכבי טפי ממאי דחזי ליה, אלא משבחים אותו לפי כבודו ויותר מכן כדרך המשבחים, ולא בהפלגה יותר מדאי. ואי לאו בר הכי הוא מספידין אותו כנשי דשכנציב דאמרן מותא כמותא ומרעא חביליא. פירוש כמות העשיר כן מות העני, אבל החולי הוא הצער והאבל. ואומרות כן לפי שמת ביסורים ואינו ראוי להספד אחר. ותניא באבל: אין מוסיפין בתחלה אבל מוסיפין על העיקר. פירוש אין מספידין בכבוד מי שאינו ראוי לכך בשעת ההספד, אבל אם היה ראוי לכבוד מועט מאריכין בכבודו ומוסיפין במקצת שבחיו. ר' יהודה אומר בירושלים היו אומרים עשה לפני מטתך ביהודה היו אומרים עשה לאחר מטתך. מפני שבירושלים לא היו אומרים לפני מטתו של מת אלא דברים שיש בו. וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו והמהלכים אחר המטה לא היו עונים אלא דברים שיש בו, מ"מ מראין היו בהספד ענינו של מת. והתם אמרינן, אמר רשב"ג כשם שנפרעים מן המתים כך נפרעים מן הספדנין ומן העונין אחריהם. וחכם או חסיד תולין לו בחכמתו או ביראת חטאו. והתם אמרינן כשמת הלל הזקן אמרו עליו אי חסיד אי עניו, תלמידו של עזרא. וכשמת שמואל הקטן אמרו עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של הלל. ובמגילה: ריש לקיש ספדיה לההוא גברא דהוה תני הלכתא בעשרים וארבע שורתא. אמר ווי חסרא ארעא דישראל גברא רבה. ונשים נמי נספדין בין האנשים ובין חכמים, דרפרם ספדה לכלתיה בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי אי משום יקרא דידה אתו כולי עלמא. ותנן מספידין בתוכן הספד של רבים. ור"ג ספדה לאמו של בן זזא הספד גדול. ודאמור עלה לא "מפני שראויה לכך", על הספד גדול הוא חוזר שלא יספידו נשים. הרב רבי יצחק בן גיאות.

ח׳באבל תניא: המחותך והמסורס והנפלין ובן שמונה חי ובן תשעה מת אין מתעסקין עמו לכל דבר. הארמים והעבדים אין מתעסקין עמהן לכל דבר. פי' להספיד וללוות, אלא הצריכים למטה וקבורה מתעסקין בעבדים דהא שייכי במצות. אבל קורין עליהן הוי ארי הוי גבור. ר' יהודה אומר הוי טוב ונאמן אוכל מעמלו. אמרו לו א"כ מה הנחת לכשרים. אמר להן אם כשר היה מפני מה אין אומרים עליו. המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר. ר' ישמעאל אומר קורין עליו הוי נטלה הוי נטלה. א"ל ר' עקיבא הניחוהו סתמא אל תכבדהו ואל תקללהו. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו. אבל עומדין עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד לחיים. כללו של דבר כל שהוא כבוד לחיים הרבים מתעסקין עמו. וכל שאינו כבוד לחיים אין הרבים מתעסקין עמו. ונראה לי דאין קורעין לכבוד קאמר. אבל קרובים הראויים להתאבל קורעים דקריעה חיובא הוא. ואם תאמר זה שאינו עושה מעשה עמך, פטורים ממנו, אף הם לא ינהגו עליו אבילות, והאיך עומדים עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים אם אין נוהגין עליו אבילות, ולא מצינו אלא בהרוגי בית דין אין מתאבלין אלא אוננין. והרמב"ם ז"ל כתב שאין נוהגין עליו אבילות כלל. אי זהו מאבד עצמו לדעת. לא שעלה לראש האילן ונפל ומת, לראש הגג ונפל ומת. אלא שאמר ראו שאני עולה לאילן ונופל ומת, לראש הגג ונופל ומת, זהו בחזקת המאבד עצמו לדעת. פי' אע"פ שלא ראו אותו מפיל עצמו, כיון שאמר, חזקה עשה לדעת, וכל המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר. אבל ראוהו חנוק ותלוי באילן, הרוג ומושלך על גבי הסייף, זהו בחזקת המאבד עצמו שלא לדעת. וכל המאבד עצמו שלא לדעת אין מונעין ממנו כל דבר. ומעשה בבנו של גורגנוס בלוד שביטל מבית הספר והראה לו אביו באזנו ונתירא מאביו והלך ואבד עצמו בבור. ובאו ושאלו את ר' טרפון, ואמר אין מונעין ממנו כל דבר. פירוש "הראה לו באזנו" הפחידו על המאורע שאירע לו שישלם לו באזנו כדרך שמכין את התינוקות ומושכין אותם באזניהם. ואמר ר' טרפון אין מונעין ממנו כל דבר מפני שהיה תינוק, וכשלא לדעת בגדול דמי. וכן מצינו בגדול שאבד עצמו לדעת מפני האונס. כגון שאול מלך ישראל שאבד עצמו, אלא שהיה אבוד מותר לו, כדאמרינן בבראשית רבה: אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם. יכול אפילו נרדף כשאול ת"ל אך. לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת, ונענשו עליו בשלא הספידוהו כראוי, כדאמרינן ביבמות, ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים, על שאול שלא נספד כהלכה וגר. הרוגי ב"ד אין מתעסקין עמהן לכל דבר. אחיהם וקרוביהם באין ושואלין את שלום הדיינין ואת שלום העדים, כלומר שאין בלבנו עליכם, שדין אמת דנתם, ולא היו מתאבלין אלא אוננים שאין אנינות אלא בלב. ולא היו מברין עליהם שנאמר לא תאכלו על הדם. ומסקנא בפרק נגמר הדין דכיון דאיקטלו הוי להו כפרה בקטלא וקבורה. אלא היינו טעמא דאין מתאבלין עליהם משום דאבילות אימת מתחלא מסתימת הגולל, כפרה אימת הויא לה מכי הוה צערא דקברא פורתא, הילכך הואיל ונדחו ולא נראה להתאבל עליהן בעידן דחייל אבילות שוב אין מתאבלין עליהם. וכתב רבינו שלמה שם ואע"ג דבקובר מת ברגל תנן מונה שבעה לאחר הרגל, ולא אמרינן הואיל ונדחו ידחו. התם לא אידחו לגמרי, שהרי עסקי הרבים נוהגין ברגל שמנהמין אותו ברגל, כדאמרינן התם כל שהוא משום עסקי הרבים אין הרגל מפסיקן, אלו דברי הרב ז"ל. ולי נראה שלא אמרו הואיל ונדחה בתחלתו ידחה בסופו אלא כשאין המת ראוי להתאבל, ועוד דהתם נוהג דברים שבצנעה בין ברגל בין בי"ט בין בשבת.

ט׳כל הפורשין מדרכי צבור אין מתעסקין עמהן לכל דבר, אחיהן וקרוביהן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים אוכלין ושותין ושמחין מפני שאבדו שונאיו של הקב"ה ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט. כתב הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל מכאן אתה שומע שאבלים וקרובי המת היו נוהגין ללבוש שחורים ולהתעטף שחורים, וחתנים וכיוצא בהן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים. והתם תנינא אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם בשנה הזאת הוא מת, אמרו לו מנין אתה יודע, אמר להם בכל יוה"כ היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ומעוטף לבנים נכנס עמי ויצא עמי, והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ומעוטף שחורים, נכנס עמי ולא יצא עמי. אחר הרגל חלה שבעת ימים ומת. ואמר להו ר' ינאי לבניו: בני, אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים, לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין האבלים, שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין חתנים. ובכל מקום ומקום יש לעשות כפי מנהגו, וכן נמי מצינו באגדה שאמר לו משה רבינו ליהושע, יהושע לבוש עלי שחורים והתכסה שחורים, והזהר בכבוד עלובה זו.

י׳הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר. והני מילי בהרוגי מלכות ישראל בדיני מלכות, אבל הרוגי מלכות דאומות העולם אין מונעין מהם אלא הספד, דהתם אמרינן אין מספידין על הרוגי מלכות.

י״אתניא תינוק כל שלשים יום יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים, אבל לא באיש אחד ושתי נשים, אבא שאול אומר אף באיש אחד ושתי נשים, ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. פי' הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל דהני מילי בדלא קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו, אבל קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו הרי הוא כחתן שלם. נראה מדבריו שאינו נוהג עליו אבלות. ולא היא, מדקתני שורה ותנחומי אבלים דכבוד חיים נינהו, שמע מינה אבלות ודאי נוהג, דכל דלא נהגו אבלות שורה ותנחומי אבלים מנין. והא דתנן פרק יוצא דופן בתינוק בן יום אחד הרי הוא לאביו ולאמו הקרובים כחתן שלם, ואתמר עלה אמר רב פפא לענין אבלות, דלא כרשב"ג דאי כרשב"ג הא אמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי, ופריק דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו. ההיא לענין אבלות קתני, דנהוג עלה שבעה ושלשים, ולא כחתן ממש, שאין הרבים מתעסקים עמו, ואין עומדים עליו בשורה, ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. תדע דהא אפי' לאחר שלשים אינו כחתן שלם לענין ההספד, אלא לעיקר אבלות קתני. ותניא באבל בן יומו שמת הרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם ולא סוף דבר בן יומו חי אלא אפילו יצא ראשו ורובו בחיים, אלא שדברו חכמים בהווה. יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ושני אנשים, אבא שאול אומר אף באיש אחד ושתי נשים. אמרו לו אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים ואין איש אחד מתיחד עם שתי נשים. אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים עד שיהא בן ל' יום כו', כחתן שלם ואין עומדין עליו בשורה, שמע מינה כדפרישית, ואע"פ שאין עומדין עליו בשורה מברין עליו בסעודה ראשונה, דהתם אמרי בריה דרב דימי בר יוסף אתיליד ליה ינוקא שכיב ליה בגו תלתין יומין וקא מתאבל עליו א"ל אבוה צורניאתא קבעי למיכל. א"ל קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו. אלמא כיון שיושב עליו מברין אותו. מבן שלשים יום ואילך יוצא בדלוסקמא. ר' יהודה אומר לא בדלוסקמא הנטלת על הכתף אלא בדלוסקמא הנטלת באגפים, ועומדים עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. בן י"ב חודש יוצא במטה, ר"ע אומר הוא כבן שנה ואבריו כבן שתים, הוא כבן שתים ואבריו כבן שנה יוצא במטה. ר' שמעון בן אלעזר אומר היוצא במטה רבים מתעסקין עמו ומצווחין עליו ושאינו יוצא במטה אין רבים מתעסקין עמו ומצווחין עליו. ר' אלעזר בן עזריה אומר ניכר לרבים רבים מצווחין עליו ומתעסקין עמו, ושאינו ניכר לרבים אין רבים מצווחין עליו ומתעסקין בו. ומה הן בהספד. ר' מאיר אומר משום ר' ישמעאל עניים בני שלש, ועשירים בני חמש. ר' יהודה אומר משמו עניים בני חמש, ועשירים בני שש. ובני זקנים כבני עניים. אמר גידל בן מנשיא אמר שמואל הלכה כרבי יהודה שאמר משום ר' ישמעאל. באבל: בני עשירים כבני חכמים, בני חכמים כבני מלכים מתעסקין עמהן. פי' מספידין אותן בעילוי כדאמרן מוסיפין על העיקר. תינוק שיודע לישא וליתן יוצא במעשי עצמו, אם אין לו מעשים יוצא במעשי אבותיו, אם אין מעשים לאבותיו יוצא במעשי קרוביו, פירוש כשסופדין אותו ויוצא מזכירין שבחיו או של קרוביו. הכלה יוצאה בין בכבוד אביה בין בכבוד חמיה מפני שמעלין ולא מורידין, כלומר עולה עמו ואינה יורדת עמו. ואמר רבינו האיי קטן כל שעברו עליו שלשים יום אומרים עליו צדוק הדין ויתגדל, שאין אלו גדולים מן השורה שעומדין עליו ואין דבר זה דומה להספד, דהלכה עניים בני חמש עשירים בני שש ובני זקנים כבני עניים. והפרש בין עניים לעשירים, שעשירים יש בידיהן מתנות טובות דעתן מיושבת בהן, אבל עניים אין דעתן מיושבת אלא בבניהם, בזמן שנטלין מהן אם אין אתה נד להם ומרויח כאב לבם בהספד באין לידי צער גדול וכן בני זקנים. ובשורה כשהן עומדין אומרים דברי תנחומין לאבל כו'. וצדוק הדין אשר אתם אומרים אין אנו יודעים מה הן דבריו אם יש בהן ממין הספד, כגון הוי או אבוי או בכו, או כמה קשה, וכיוצא באלו, בזמן שהוא תינוק הסירו הדברים האלה. ואם הם דבר צידוק הדין בלבד יאמרו אהר התינוקות בזמן שהם בני אבל, ואין בכך כלום.

י״בלרב נחשון: ינוקא דאתיליד והוי בר תרין או שלשה או ארבעא יומין הכי רגילין בעירן כי ניחא נפשיה דמהלין ליה על קבריה, ולא מברכין על המילה, ומדכרין ליה שמא, דכד רחמין מן שמיא והוי תחית המתים הוא ידיעא בינוקא ומבחין ליה לאבוה.

י״גאין עושין שני הספדין בעיר אחת אלא אם כן היה בעיר כדי הספד לזה וכדי הספד לזה. אין עושין ב' הספדים בעיר אחת אלא אם כן היה כדי קלוס לזה וכדי קלוס לזה. אמר רשב"ג אעפ"כ אסור מפני האיבה.

י״דבפרק נגמר הדין: איבעיא להו, הספידא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבי. למאי נפקא מינה. דאמר לא תספדוה לההוא גברא, אי נמי לאפוקי מיורשין, ופשטה תא שמע ר' נתן אומר סימן יפה למת כשנפרעין ממנו לאחר מיתה, ש"מ יקרא דשכבי הוא, וכדלא עבדי ליה יקרא הוי לה כפרה במילתא. בשאלתות: מאי לא נספד ולא נקבר, אילימא לא נספד ולא נקבר כלל, ההוא ברשעים גמורים הוא, שנאמר לא יספדו ולא יקברו, אלא לא נספד דרך כבודו ולא נקבר בכבודו עד שנתבזה. אלא הספידא יקרא דשכבי הוא. ומאי חיה גוררתו, שגוררתו חיה קודם קבורה ואח"כ נקבר, דאדרבה קבורה אית בה כפרה כדבעינן למימר קמן.

ט״וונשאל מרבינו האיי ז"ל לענין אדם חשוב שמת מהו לעשות לו הספד וספר תורה מונח לפניו וסדין פרוש עליו, והתיר לעשות כן לאדם חסיד וגדול בתורה ויחיד בדורו, דתניא וכבוד עשו לו במותו, זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף דברי ר' יהודה. א"ל ר' נחמיה והלא לאחאב מלך ישראל עשו כן, אלא מלמד שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא דקא עבדינן הכי אפוקי מפקינן, אנוחי לא מנחינן. איבעית אימא אנוחי מנחינן קיים לא אמרינן. וטפי עדיף דלא למיעבד הכי, דאמרינן כי נח נפשיה דרב הונא סבור רבנן לאנוחי ס"ת אערסיה, אמר להו רב חסדא מלתא דמחיים דיליה לא סברה השתא ניקום ונעביד ליה. וכן כי נח נפשיה דר' שמעון רבנן וזקנים נמנעו מזאת. ואם נעשה לאדם גדול וחסיד ויחיד במקומו, אל יהא ס"ת בדבר זה מוטל אלא עומד בתיבה ובדומה לה, והוכיחו מי שישנה בכך.

ט״זלגאון, והספד נוהגים בישיבה להספיד לפני המטה לשאר התלמידים, אבל חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש, ומניחים את המטה במקום שהיה דורש וסופדין אותו תלמידים וקהל ישראל, וכשהן מוציאין את המטה סופדין אותו עד לבית הקברות, ואם חכם הוא סופדין עוד יום אחד בתוד שבעת ימי האבל, ולזמן ישיבה סופדין אותו כל ישראל הקרובים והרחוקים לפי כבודו בחדש אדר ואלול, וליום שביעי עולין לבית הקברות ומבקרין אותו, ולתכלית שנים עשר חודש משכיבים אותו ומבקרין אותו.

י״זבפרק בני העיר: מספידין בתוכן של בתי כנסיות ובתי מדרשות הספד של רבים אבל לא הספד של יחיד. מחוי רב חסדא כגון הספדא דקאי בי רב ששת, מחוי רב ששת כגון הספדא דקאי בי רב חסדא. רפרם ספדיה לכלתיה בי כנישתא, אמר אי משום יקרא דידי או יקרא דידה אתו כולי עלמא.

י״חאמר ר' אמי א"ר שמעון בן לקיש אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת, אמר ר' אבא בר כהנא לא נצרכא אלא לדברי תורה אבל מילי דעלמא לא. איכא דאמרי אמר ר' אבא בר כהנא לא נצרכא אלא אפילו לדברי תורה וכ"ש מילי דעלמא. וכתב רב האיי משמא דקמאי דכלישנא קמא עבדינן דאין אומרים דברי תורה בפני המת אלא דבריו בלבד, אבל מילי דעלמא אמרי. ומאי דבריו, הלכות הספד והוצאת המת וקבורה. ובירושלמי: ר' יונה ור' יוסא גלילא בשם ר' יוסא בן חנניא אין שואלין הלכות לפני מטתו של מת. והא ר' יוחנן שאל לר' ינאי קומי ערסיה דר' שמעון בן יוצדק הקדיש עולתו לבדק הבית והוא מגיב לה. נימא כד הוה רחיק או כד הוה מסקין ליה לסדרא. והא ר' ירמיה שאל לר' עזריה קומי ערסיה דרבי שמואל בר רב יצחק. נימא כד הוה רחיק הוה מגיב ליה, כד הוה קריב לא הוה מגיב ליה.

י״טואסור למתלש בבשריה על המת או למסרט בבשריה, דכתיב ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ותניא יכול לא יהא חייב אלא על בין העינים בלבד ומנין לרבות את כל הראש, תלמוד לומר לא יקרחו קרחה בראשם. אין לי אלא כהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות, ישראל מנין, נאמר כאן קרחה ונאמר להלן קרחה. ושיעור קרחה למלקות כדי שיראה מראשו, איכא דאמרי כגריס ואיכא דאמרי שתי שערות. הא לענין איסורא אסור למתלש בשעריה כלל. ואחד אנשים ואחד נשים אסורות בקרחה, ואע"ג דתניא איסי בן יהודה אומר אף בל יקרחו נשים פטורות, לית הילכתא כאיסי בן יהודה, דקיימא לן כסתם מתניתן דקתני בל תקיף ובל תשחית דוקא. ובירושלמי: רב המנונא מפקיד לחבריא פקדון לנשיכון כד הוון קיימון על מתיא לא ליתלשון בשעריהון שלא יבאו לידי קרחה. ולגבי שריטה תניא, ושרט לנפש, יכול אפי' סרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים ת"ל לנפש, אינו חייב אלא על המת בלבד. וחייב עליו בין ביד בין בכלי. ודוקא סריטה, אבל מכה ביד על בשרו אע"פ שהדם שותת מותר, דאשכחן ברבי עקיבא שפגע במטתו של ר' אליעזר בין קסרי ללוד והיה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ, ופתח עליו בשורה אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן.

כ׳מתניתין: לא יעורר אדם על מתו ולא יספדנו קודם לרגל שלשים יום. מאי לא יעורר אדם על מתו. א"ר יהודה כד הוה הדר ספדנא במערבא ואמר יבכון עמיה כל מרירי לבא. ומאי שנא שלשים יום. אמר רב כהנא ואמרי לה אמר רב יהודא אמר רב מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל בא ספדן ועמד על פתח הבית ונטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע אותו אדם ולא עלה, באותה שעה אמרו לא יעורר אדם על מתו ולא יספדנו קודם לרגל שלשים יום. ושמואל אמר שאין המת משתכח מן הלב עד ל' יום. מאי בינייהו, איכא בינייהו דקא עבדי בחנם. לרב שרי, ולשמואל אסור, וקיי"ל כרב. וכתב הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל וכיון דטעמא משום עליית רגל הוא, האידנא שרי. וקשה לי א"כ לימא נמי איכא בינייהו בזמן הזה. אלא משנה חתוכה שנינו בכל מקום. אי משום שכל דבר שבמנין אע"פ שבטל הדבר לא בטלה גזרה עד שיהא שם מנין אחר להתירו, אי משום דלאו דווקא משום עלית רגל, אלא נמי שביתת הרגל שאדם מכנס ממונו לצרכי הרגל, ואתי לאיבטולי ממצוה הילכך גזרה לכל זמן ובכל מקום היתה. ירושלמי: איזהו עירור, מזכירתו בין המתים. אי זהו הספד שהוא עושה לו הספד בפני עצמו. הדא דתניא בישן, אבל בחדש מותר. איזהו ישן ואיזהו חדש תוך ל' יום חדש ישן לאחר ל' יום. תני לא תעורר אשה לויתה כמה דתימר העתידים עורר לויתן. וכתב הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל נראה מזה כי מפני צער המועד הוא כשמואל, והלכך הלכתא כוותיה. וזו שיטה חדשה שתפס לו הרב הזה ז"ל שנפסוק במחלוקת הגמרא שלנו מפני הירושלמי שנשנית שטתו כאחד מן האמוריים. ואם ינהוג הרב כשיטתו הזו בכל מקום, כמה וכמה שיפסוק בהם שלא כפסק הגאונים, ולא כדרכי הכללים המסורים לנו, אלא הלכה ודאי כרב דמשום ממון הוא, והיכא דקעביד בחנם שרי. וכן דעת רבינו וכן פסקו כל בעלי הלכות ז"ל. אבל כמדומה בעיני שמת חדש בתוך שלשים לדברי הכל מותר לפי שאין אדם מתיאש מהספדו, ואם בא לכנס מעות לרגל או לענין אחר, שכר הספדו הוא מקצת מהן. ועוד כל שלשים בכלל הספד של שעת מיתה הוא, ובאותו שכר הוא נספד. ומי שמת לו מת ודאי שמספידין אותו אפילו בערב הרגל לדברי הכל, ואם כינס מעות ואירע בו דבר יכנס אחרים ויעלה למצותו. מה שאין כן במת ישן שנתיאשו מהספדו, והאשה שדעתה קלה הספידתו והוציאה בה ממון שלא מדעת. ואע"פ שאמרו שבעה להספד, כל שלשים יום נמי מספידין לחשובין ולגדולים, כדאמרינן אל תספדוני יותר משלשים, הילכך בין להספד בין לעורר עליו בין המתים מותר. תדע שהרי אפילו לשמואל כיון שאין משתכח מן הלב כל שלשים יום לעוררתו, הרי שמת ארבעים יום קודם הרגל למה לא יספידנו לאחר עשרה ימים. אלא כל שלשים יום למיתתו אינו בכלל גזירה, וכהספד דשעת מיתה דמי. וכן נראה מאותה גמרא דירושלמי שיש להם המעשה הזה של רב. דגרסינן עלה: תני לא ישא אדם אשה שיש לה בנים אפילו בקבר משום מעשה שהיה, והוא המעשה הזה שנטלה ממון גדול שכינס לעלות לרגל ונתנתן לספדן להספיד בן שהיה לה מבעל אחר ונמנע אותו אדם ממצותו בשביל כך. ולפי שהענין הזה קרוב לקטטה גדולה ולגרושין ויש בו הפסד ממון לפיכך ראוי שלא ישא אדם אשה שיש לה בנים לעולם ואפילו בקבר. ומפני שסמכו בעלי גמרא זו האזהרה לגזירה של משנתנו, נראה שהכל טעם אחד, ומעשה אחד היה.

כ״אבפרק שואל מתני': מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ארמי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב. עשו לו ארון חפרו לו את הקבר יקבר בהן ישראל, ואם בשביל ישראל לא יקבר בהן עולמית. פירש"י ז"ל ארמי שהביא חלילין בשבת כשהביא בשביל ישראל לא יספוד בהן ישראל לעולם קאמר, וקנסא הוא דמוכחא מילתא דבשביל ישראל הוא, דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת. אלא אם כן באו ממקום קרוב, מתוך התחום. ואנו תמהין על זה הפירוש, כיון שהוא קונס על איסור המלאכה לעולם, כשבאו ממקום קרוב תוך התחום נמי אסורין לעולם, דהא מכל מקום הביאו ד' אמות ברה"ר ונעשה בהן איסור מלאכה גמורה בשביל ישראל. ומה ענין תחומין לכאן. הנחת איסור אב מלאכה הנעשית בשביל ישראל, והלכת אחר איסור תחומין. וכן כל ענין הגמרא חיישינן שמא חוץ לחומה לנו, בפלוגתא דרב ושמואל, אין לה ענין בפירוש הזה. מה לי חוץ לחומה ותוך לחומה, מה לי מחוץ לכמה תחומין, מ"מ נעשית בהבאתן מלאכה בשביל ישראל ואסורין לעולם. ועל דרך רחוקה נתרץ לדברי הרב ז"ל דהכא בשהביא ארמי חלילין למכור עסקינן, שאין ישראל לוקחין ממנו בשבת. לפיכך אם הביאן מתוך התחום מותרים מיד, שלא נעשה בהן שום מלאכה בשביל הנאה של ישראל. שהרי החלילין בביתו של ארמי רחוקים הם בשבת מישראל זה, כמו שהיו רחוקים ממנו באותו מקום שבסוף אלפים אמה שהובאו משם. דמה לי רחוקים ממנו ד' אמות או אלפים אמה, כאן וכאן לרשותו של ישראל אינו יכול להביאן בשבת, וכאן וכאן היה יכול לילך ולבקרן וליקח ממנו בשבת ולהשתמש נמי בהן אם היה צריך להן באותו מקום לשום ענין המותר, אבל מחוץ לתחום כיון שאין ישראל יכול לבא לכאן ולבקרן וללוקחן, והארמי הביאן בשבילו לעיר והזמינן לו הרי נעשית בהם מלאכה המקרבת אותן ליד ישראל. ומלאכת הבאה היא שנעשית בשביל ישראל, והלכך קנסינן. ומ"מ אין הפירוש הזה נכון. ועוד סיפא דמתני' קתני לא יקבר בהן עולמית ורישא לא קתני לעולם, משמע דבכדי שיעשו מותר. אלא הכי פירושא דבין מתוך התחום בין מחוץ לתחום בעינן כדי שיבאו מאותו מקום. ומשום הכי קתני "לא יספוד בהן ישראל משחשיכה אלא אם כן באו ממקום קרוב", שיהא בהן בשעת הספד כדי שיעשו למוצאי שבת מיד. ומשום דסתם הספד אינו ממש בשעה שחשיכה מוצאי שבת, ואם באו ממקום קרוב מסתמא בשעת הספד יש בו שיעור כדי שיעשו משום הכי קתני סתם "אלא אם כן באו ממקום קרוב". ולא קא יהיב שיעורא כלל. אבל מכל מקום בין רחוק בין קרוב צריך כדי שיבאו משם, דהא בשבת תוך התחום נמי איכא הוצאה והעברת ארבע אמות ברשות הרבים. ולאו בשהביאן בשביל ישראל דוקא קתני, דאכתי הוה לי' למיפלג ומיתני בהדיא כדקתני סיפא, אלא סתם חלילין בשביל ישראל הן שאין הארמים סופדין בהן ורובן בשביל ישראל הן באין. ואתמר עלה בגמרא, מאי ממקום קרוב. רב אמר ממקום קרוב ממש, כל מקום ומקום לפי קרבתו איסורו. והכי קתני, ארמי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו לפנינו ממקום קרוב, שיהא בהן בשעת הספד כדי שיבאו מאותו מקום. ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. כלומר לא כדי שיבאו ממקום קרוב בלבד, אלא כדי שאי אפשר שיבאו יותר ממקום רחוק, שאפילו באו לפנינו בשבת שחרית חוששין שמא חוץ לחומה לנו. ונותנין להם זמן כדי שתחשך להם ברחוק העיר ולא חוץ לחומה סמוך לחומה. וכל שכן במקום שיש לחוש ברחוק מקום חוץ לתחום שתולח בו שמואל להחמיר. אלא שלא חשש שמא הלכו בהן כל הלילה שאין דרך בני אדם לילך בלילה, אלא שמא שקעה עליהן חמה בסוף התחום ולנו בלילה חוץ לחומה. וזה כענין מה שאמרו בפסחים חיישינן שמא חוץ לחומה לנו אורחים. ואמרינן דייקא מתני' כוותי' דשמואל דתנן במכשירין עיר שישראל וארמים דרים בתוכה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב ארמים רוחץ מיד, אם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו. ר' יהודה אומר באמבטי קטנה אם יש בה רשות רוחץ מיד. שמע מינה לרבנן אפי' יש בה רשות, כגון אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקמין של מים שיש לומר עבדיו חממו לו ולא נעשה על ידי הבלנין, אעפ"כ אוסר לרבנן, חוששין שמא על ידי הבלנין נעשה, ובשביל ישראל, ואף על פי שהעיר מחצה על מחצה. ומיפלג פליגי רבנן עלי' דרבי יהודה, כדפליגי נמי התם בתלת בבי דההיא מתניתן. שמעינן מינה מכל מקום דתולין במעשה שבת להחמיר כוותי' דשמואל, וזה הפירוש הנכון והוא דרכו של רבינו ז"ל בהלכות. ויש מפרשים דרב לחומרא, ממקום קרוב ממש שידוע לנו בבירור דממקום קרוב באו, כגון שראינום בביתו של ארמי. ושמואל לקולא שאפילו הביאם מחוץ לעיר תולין להיתר שמא בתום התחום לנו בערב שבת. ומצאו חיישינן להקל כגון חיישי' שמא באמבטי עיברה, לדעתם, וכך פירש"י ז"ל. וסייעתא דשמואל מדרבי יהודה דתלי ברשות. וקשה לי לפירוש הזה: אם כן דשמואל לקולא תלי בכל מלאכת שבת אפילו בשל תורה, כגון הבאת חלילין הללו דאיכא איסור הוצאה והעברה ברשות הרבים, וכן בחמין שהוחמו בשבת, תלינן לקולא כדאמר ר' יהודה, אם כן קשיא להו הא דתנן מצודות חיה ועופות ודגים שעשאן מערב י"ט לא יטול מהן בי"ט אלא אם כן ידוע שניצודו מערב י"ט, ומעשה בארמי אחד שהביא דגים לפני רבן גמליאל ואמר מותרין הן אלא שאין רצוני לקבל הימנו. ואמר שמואל אין הלכה כר"ג. ותניא נמי ר' שמעון בן אבא אומר בא ומצאן מקולקלין מערב י"ט בידוע שמערב יו"ט ניצודו, וספק נעשה כמו שניצודו בי"ט ואסורין. אמר שמואל הלכה כר' שמעון בר אבא. ובספק מוכן נמי פסקו שם דאסור. וא"ת לא הקלו במלאכות שבת ליומן אלא בשיעור כדי שיעשו, הא דתלי שמואל לקולא, אכתי קשיא הילכתא אהילכתא, דקיי"ל הלכתא כשמואל בדיני, דדיקא מתניתן כוותיה, והתם אמר רב פפא הלכתא ארמי שהביא דורן לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסורין, ולערב אסורין נמי בכדי שיעשו. אלמא לערב נמי תולין בדבר להחמיר במעשה שבת על ידי ארמי, ואע"פ שאינו יודע שתלישתן בשביל ישראל היתה. וסוגיא דהתם נמי מדשמואל, דאמר שמואל לחומרא, פסק רב פפא לחומרא, דתרווייהו בחדא שיטה אזלי במעשה שבת ויום טוב. ועוד להאי פירושא לשמואל לא הוי ליה לתנא למיתני אא"כ באו ממקום קרוב. דאפשר שבאו, אלא אדרבא הוה ליה למיתני ארמי שהביא חלילין יספוד בהן סתם, ואם באו ממקום רחוק לא יספוד בהן ישראל שהרי הסתם מתיר, ובידוע הוא שאסורין. וכן משמע שאפילו ספק תחומין אסורים בי"ט, מדאמרינן בפרק בכל מערבין גבי ההיא ליפתא דאתאי למחוזא חזייה רבא דכמישא, אמר הא ודאי מאתמול עקירא. מאי אמרת מחוץ לתחום אתיא. ולא תלי שמא ממקום קרוב, אי נמי מחוץ לחומה הביאום ושמא לנו משתחשך. אלמא ש"מ כל מעשה שבת וי"ט לחומרא. וכן הדין נותן לכל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן ספיקו אסור.

כ״בהלכתא: ארמי שהביא חלילין מן הסתם אסורין, דבשביל ישראל הביאום ומחוץ לתחום באו, עד שיודע שממקום קרוב באו ודאי, ושוהין להן כדי שיעשו שיביאו מאותו מקום וסופד בהן. עשו לו ארון חפרו לו את הקבר דתנן ואם בשביל ישראל לא יקבר בהן עולמית, אקשינן עלה בגמרא, ואמאי הכי נמי לימא כדי שיעשו. אמר עולא קבר בעומד בסרטיא. ארון, אמר ר' אבהו במוטל על קברו. דכיון דמלתא דפרהסיא הוא גנאי גדול הוא למת שיאמרו עליו זהו קברו של פלוני שחללו את השבת בשבילו, כך פירשו הגאונים ז"ל. ובתוספתא תניא התם ארמי שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת לא יספד בהן אותו ישראל, אבל ישראל אחר מותר. עשו לו ארון חפרו לו את הקבר לא יקבר בהן אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר. פי' ענין התוספתא כשהביא החלילין בשביל ישראל שאמר לו כן, ועשו הקבר בשבילו, וקנסו באותו ישראל לעולם בקבר הידוע לו. וחלילין נמי ענין של פומבי הוא שאמר אתמול באו. והיינו דלא קתני אא"כ באו ממקום קרוב. והתירו בישראל אחר, לאחר כדי שיעשו, אבל פחות מכדי שיעשו לכל ישראל אסורין. וכן בכל מעשה שבת. וכן מוכח במסכת ביצה. והתם תנן מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין, ואומר לו לך למקום פלוני ואם לא מצאת במקום פלוני לך למקום פלוני ואם לא מצאת במנה הבא במאתים. ר' יוסי בר יהודה אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח. והלכתא כתנא קמא.