תורת האדם, שער הסוף, ענין הכהניםTorat HaAdam, The Gate of Mortality, The Matter of Kohanim
א׳תניא בספרא: ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן, בני אהרן אינן מטמאין למתים, מיטמאות הן בנות אהרן למתים. בני אהרן, יכול חללין, ת"ל הכהנים. ומנין לרבות בעלי מומין, ת"ל בני אהרן. בסנהדרין: ר' חזיא לההוא גברא דהוה קאי בבית הקברות א"ל לאו בן איש פלוני כהן אתה, א"ל אבא גבה עינים הוה, נתן עינו בגרושה וחללו. ותניא אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים. ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, אין לי אלא המת, מנין לרבות את הדם של מת, ת"ל לנפש, וכן הוא אומר כי הדם הוא הנפש. ומנין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת, ת"ל לנפש. בעמיו, בזמן שעמיו שם אינו מיטמא, אבל הוא מיטמא למת מצוה. ותנן נמי, כהן גדול ונזיר שהיו מהלכין בדרך ופגעו במת מצוה ר' אליעזר אומר יטמא כהן ואל יטמא נזיר וכו'. ואיזהו מת מצוה כדתניא, איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין, קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה. פי' מת מצוה זהו שמצאוהו בדרך או בעיר של ארמים ואין לו קוברין, שאסור לזה שמצאו להניח את המת, אפילו לילך לעיר להביא קוברין אלא יטמא בעצמו ויקברנו, אפילו כהן גדול והוא נזיר ואפילו הולך לשחוט את פסחו או למול את בנו, אבל אם היו ישראל קרובין למקום המת שהמוצא את המת קורא אותם והם עונין לו ובאין לקברו אין זה מת מצוה שיטמא עליו הכהן, אלא קורא אותם והן קוברין, וכענין הזה ברייתא זו שנויה בירושלמי בפרק כהן גדול ונזיר דגרסינן התם: איזהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר באין, באו בני העיר הרי זה מושך את ידיו, עד היכן, עד כדי נושאי המטה וחלופיהן וחילופי חילופיהן, כשאינם צריכין לו, אבל היו צריכין לו לא בדא, בשאינן מכירין אותו, אבל אם היו מכירין אותו לא בדא, ושאין כבודו לכך אבל אם היה כבודו לכך לא בדא, והנשיא כבודו לכן, ומהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא, כד דמך ר' יודן נשיא אכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום, כד דמך ר' יודן נשיא בר בריה דר' יודן נשיא דחף חייא בר בא לרבי זעירא בכנישתא דגופנא דצפרין וסאביה. והא דגרסינן ביבמות בפרק האשה רבא גבי אשתו קטנה יורשה ומיטמא לה, והוינן בה אמאי מיטמא לה כיון דמדאורייתא לאו אשתו היא, ומפרקינן משום דהויא לה מת מצוה, ואקשינן אי זהו מת מצוה כל שאין לו קוברין, קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה, ומפרקינן הכא נמי כיון דלא ירתי לה קורא ולא ענו לה. ויש לומר דהתם מלתא בעלמא קאמר, לומר דודאי אין לה קוברין לזו, שהבעל אינו קובר ולא קורא אלא אפילו עצמה קוראה אין אחרים עונין אותה לבא ולקברה, שאין בני משפחה שומעין שיקברו הם בנחלה של משפחה הוסבה אצל הבעל שאינו מהם, וכל שכן אחרים שאינן קרובין שאינן נזקקין להטיל על עצמן קבורה של אשה שיש לה יורשין וקרובים, וכיון שקבורתה בספק וביאוש הטילוה חכמים עליו, ואפי' כשימצא אחרים, כדי שתהא קבורה מזומנת לה, ולא תהא קבורתה מוטלת על המחלוקת ועל הקטטה, שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת בכל מקום, ועל דרך זה התירה תורה טומאת קרובים, והיינו דאמרינן בפרק שלשה מינין קאזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישיה דאבוה הכי נמי דלא ליטמי ליה, אמר ליה מת מצוה קא אמרת, השתא י"ל באחריני מחייב, באבוה לא כל שכן. ואקשינן והאי מת מצוה הוא, והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין, קורין ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה והאי אית ליה ברא, פי' וכיון שיש לו בן הבן קורא ואחרים עונין אותו, שמשתדל לקברו ע"י קרובים ובני משפחה. ופרקינן כיון דאזיל באורחא כמי שאין לו קוברים דמי, שהרי אין בני משפחה בכאן, ואחרים ההולכים עמו בשיירא אין עונין אותו לקבור אביו והוא לא יתעסק עמהם בקבורתו. למדנו עכשיו שכהן שמצא מת מוטל בדרך או בעיר של ארמים זהו מת מצוה, ואסור לו לפרוש מן המת כלל אלא קורא משם אם באו כדי קבורה מושך את ידיו, ואם צריך להתעסק עמהן אפילו לנושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן מטמא לו וקובר עליהם, במה דברים אמורים בשאינן צריכין לו ואינם מכירים אותו דמחזקינן ליה בדלא קרי ותני, אבל היו מכירים וצריכים לו כולם לשיפורי וכיוצא בהם, מטמא כהן עמהם, ואם היה אדם חשוב ביותר כגון הנשיא וכיוצא בו אדם גדול שאין לו שיעור בקבורה, וכבודו בכל אדם שיטמאו לו הכל, מטמא לו הכהן עם כולם כיון דמת מצוה הוא וקבורתו מוטלת על המוצאים אותו אין הכהן מטיל המצוה שעליו על אחרים כל זמן שהוא צריך לה כלל אלא קוברין אותו לפי כבודו בכהנים ובכל אדם. ומה ששאלו עוד מהו שיטמא אדם לכבוד הנשיא, בשאינו מת מצוה קאמר כגון שמת בעיר ויש לו קרובים וקוברין, ואעפ"כ התירו אצל נשיא שיטמאו לו הכל, וטעמא מפרש התם, עשו אותו כמת מצוה לפי שאין כבוד הנשיא ביורשין וקרובין אלא בכל אדם שיתעסקו בו, הכל כקרובין ויטמאו לו, והיינו דאמרינן בגמרא דילן אותו היום שמת רבי בטלה כהונה, והיינו כמו דאמרינן בפסחים כגון שמת נשיא ואיטמי להו רוב הצבור. ושאלו בירושלמי בתלמיד אצל רבו אם מטמא לו לכבוד, ולא איפשטא, הילכך לא יטמא במקום קוברים.
1
ב׳ירושלמי בנזירות: המוצא מת מצוה הרי זה מטפל בו וקוברו במקומו, אימתי בזמן שמצאו חוץ לתחום אבל אם מצאו בתוך התחום הרי זה מביאו למקום בית הקברות וקוברו, א"ר עקיבא כך תחילת תשמישי לפני חכמים. פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו כארבעה מילין עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו וכשבאתי לפני ר' אליעזר ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלים עליך כאלו היית שופך דמים, אמרתי מה אם בשעה שנתכוונתי לזכות נתחייבתי, בשעה שלא נתכוונתי לזכות על אחת כמה וכמה. מאותה שעה לא זזתי מלשמש חכמים. הוא היה אומר דלא ישמש חכימיא קטלא חייב. מת מצוה קנה מקומו ד' אמות, אפילו בשדה מלאה כורכמין שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, ואיתמר בפרק מרובה בגמרא תנאים שהתנה יהושע אפילו בחוץ לארץ. ואם היה מוטל על המיצר מתוך שניתן לפנותו מפנהו בכל מקום שירצה, שדה ניר ושדה בור קוברו בשדה בור.
2
ג׳באבל רבתי תניא: הכל מטמאין. כהן גדול ונזיר ר' אליעזר אומר יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר מפני שזה מביא קרבן על טומאתו וזה אינו מביא קרבן על טומאתו, וחכמים אומרים יטמא נזיר ויביא מאה קרבנות ואל יטמא כהן אפילו הדיוט שזה קדושתו מרחם וזה אין קדושתו מרחם, זה קדושתו קדושת עולם וזה אין קדושתו קדושת עולם, הכל מודים כ"ג ומרובה בגדים מטמא מרובה בגדים, מרובה בגדים וממונה מטמא ממונה, ממונה ומשוח שעבר מטמא משוח שעבר, משוח שעבר ומשוח מלחמה מטמא משוח מלחמה. משוח מלחמה וכהן הדיוט מטמא כהן הדיוט, כהן הדיוט ולוי מטמא לוי, לוי וישראל מטמא ישראל, ישראל וממזר מטמא ממזר, אם היו שניהן שוים מטמא זריז, אם היו שניהם זריזין מטמא איזה מהם שירצה. מצאו בין שדה בור לשדה ניר קוברו לשדה בור, בין שדה ניר לשדה זרע קוברו בשדה ניר, בין שדה זרע לשדה אילן קוברו בשדה זרע, בין שדה אילן לשדה כרם קוברו בשדה אילן, אם היו שתיהן שוות קוברו בקרובה שבהן, אם היו שתיהן קרובות קוברו באיזה מהן שירצה. אמר ר' עקיבא זו היתה תחלת תשמישי לפני חכמים כו'. בירושלמי התם: מה ת"ל כי קבור תקברנו, מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו. תני ר' יוסי קמיה דר' יוחנן כשם שאדם מטמא על מת מצוה כך אדם מטמא על אבר מצוה. אמר לו ר' יוחנן ויש כאן מת שיטמא לו. ומפרקינן ר' יעקב בר אחא בשם רבי זעירא תפתר בחוזר. כלומר אין נעשה מת מצוה בתחלה אא"כ מצא ראשו ורובו אבל מצא ראשו וקברו, חוזר אפילו על אבר ממנו וקוברו עמו. ובאבל רבתי תניא: לעולם אינו מת מצוה עד שימצאו ראשו ורובו, ר' יהודה אומר השדרה והגולגולת הן הם רובו.
3
ד׳כי אם לשארו, אין שארו אלא אשתו, שנאמר שאר אביך היא. הקרובה, ולא ארוסה. אליו, ולא הגרושה. ואמרי' בגמרא תני ר' חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה, וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו. מתה איננו יורשה. מת הוא גובה כתובתה. כתב רש"י ז"ל אינה מטמאה לו, לאו משום כהנות נקט לה שלא הוזהרו כהנות ליטמא למתים, אלא הכי קאמר אינה חייבת להתעסק בו וליטמא לו בין כהנת בין ישראלית, אע"פ שמצוה לטמא למתים האמורין בפרשה הזה זו אינה חייבת דלאו שאר הוא. אבל הרמב"ם ז"ל כתב הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה אינן מצוות להטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו לא יתטמאו. ולפי זה הא דתניא לא מטמאה לו, לאו דוקא בארוסות, אלא שיטיה נקט. אבל לא נתברר לי מהיכן יצא לו לרב זאת הסברא, ושמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא, והני נשי כיון דליתנייהו בלא יטמא ליתנייהו נמי במצות יטמא. אי נמי כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכולי ענינא כתיב, ואפילו אבל תקיף ובל תשחית דכתיב בסוף הפרשה, כדאיתמר בפ"ק דקדושין ואפילו למאן דאמר התם לאו אכולא ענינא כתיב משום דלא יטמא הפסיק הענין ולא קאי משם ואילך, מודה דלא יטמא בכלל מיעוט הוא בני אהרן ולא בנות אהרן, ואתו בנות ישראל בק"ו, ומה כהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתרות בני אהרן ולא בנות אהרן, ישראל לא כל שכן, כדאיתמר התם לענין הקפת זקן, והדברים צריכין תלמוד.
4
ה׳מתורת כהנים פ' אמור: ת"ר לא יטמא בעל, מה ת"ל, לפי שנאמר לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו בין כשרים בין פסולים, יכול אף לאשתו מטמא בין כשרה בין פסולה, ת"ל לא יטמא בעל, יש בעל מטמא ויש בעל שאינו מטמא. הא כיצד, מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה. לאמו ולאביו אפילו לאמו שנתחללה מטמא לה. ולבנו ולבתו, יכול אפילו נפלים, ת"ל לאמו ולאביו, מה אביו ואמו של קיימא אף בנו ובתו של קיימא, יצאו נפלים. הילכך אין כהן מיטמא לקטנים אלא אם כן שהה שלשים יום שלמים ומת ביום שלשים ואחד, ואם קים ליה בהו שכלו להם חדשים מטמא להן אפילו בני יומן. ולבנו ולבתו, בין כשרים בין פסולים, כדתנן ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו משפחה ומנכרית, ואמרינן למאי הלכתא, לירשו וליטמא לו. וכן אחיו ואחותו, דתנן ואחיו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן כו'. ואמרינן לאחיו ולאחותו, יכול אחיו ואחותו מאמו, ת"ל ולבנו ולבתו, מה בנו ובתו שהוא יורשן, יצאו אחיו ואחותו מאמו שאינו יורשן. ולאחותו הבתולה, פרט לאנוסה ומפותה, או יכול שאני מוצא מוכת עץ, תלמוד לומר אשר לא היתה לאיש, מי שהויתה על ידי איש ולא שהויתה על ידי דבר אחר. וגרסינן בפרק הבא על יבמתו: ת"ר אחותו ארוסה רבי מאיר ורבי יהודה אומרים מטמא לה, רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אין מטמא לה. אנוסה ומפותה דברי הכל אין מטמא לה, ומוכת עץ אין מטמא לה, דברי רבי שמעון, שהיה רבי שמעון אומר ראויה לכ"ג מטמא לה ושאינה ראויה לכ"ג אינו מטמא לה, ובוגרת מטמא לה דברי הכל. ור' יוסי מדשבקיה לבר זוגיה מכלל דמוכת עץ כר"מ ס"ל. ושמעינן מניה דמוכת עץ לר' יוסי ולר"מ ולר' יהודה מטמא לה, והוה ליה ר"ש יחיד, ולית הילכתא כותיה. ולגבי אחותו ארוסה קיי"ל כר' יוסי ור"ש, דהוה להו ר"י ור"ש תרי, ור"מ ור' יהודה תרי, וכיון דלגבי ר' יוסי כל חד מהני הילכתא כוותיה, ש"מ דהילכתא כר' יוסי ור"ש, הלכך אחותו ארוסה ואחותו אנוסה ומפותה אין מטמא להן, אבל אחותו ארוסה שנתגרשה ואחותו בוגרת או מוכת עץ מטמא להן. וכן הילכתא. לה יטמא, מצוה. לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו, ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא ודחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו.
5
ו׳תורת כהנים פ' אמור: לה יטמא, על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק. הילכך אין כהן מטמא אלא על הקרובים ודאי, אבל ספק כגון שנתערב ולדה בולד חברתה, או ספק בן תשע לראשון ספק בן שבעה לאחרון, והוא הדין לשאר כל הספקות כגון אשתו שגרשה בספק גירושין, אינו מטמא להן. ותנן נמי בספק בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון היו שניהם כהנים הוא אונן עליהם והם אוננין עליו, הוא אינו מיטמא להם והם אינן מטמאין לו. לה יטמא, אינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקט עצמות פלוני. וגרסינן בנזירות: כהן שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע, יכול יהא חייב, תלמוד לומר להחלו, מי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד. והוינן בה ממתניתין דתנן, היה מטמא למתים כל היום כולו אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת, ואמאי והא מוטמא וקאי. ואמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבה"ק והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב ולא אמרינן הא מוטמא וקאי הוא. ומפרקינן לה דכי אמרינן הושיטו לו מתו ומת אחר ונגע פטור בחבורי אדם במת, אבל פירש ממתו ונגע במת אחר חייב. וטעמא דמלתא משום דמוסיף טומאה על עצמו, שהאדם כשהוא תפוס במת הנוגע בו כנוגע במת עצמו ונעשה אב הטומאה, וכשפירש מן המת הוא עצמו אב הטומאה והנוגע בו ראשון לטומאה, נמצא הנוגע במת לאחר שפירש ממתו מוסיף טומאה על עצמו לפיכך הוא חייב, אבל התפוס במתו ונגע במת אחר כיון שאינו מוסיף טומאה על טומאתו פטור דכתיב להחלו, יצא זה שמחולל ועומד. ולא תימא פטור דקאמרינן אבל אסור הוא אלא מותר לכתחלה, דתניא באבל: היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, פירש הרי זה לא יטמא. נטמא בו ביום רבי טרפון מחייב ורבי עקיבא פוטר, נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד. פי' לרבי עקיבא לעולם לא קרינא ביה להחלו אא"כ מוסיף ימי טומאה על עצמו, א"נ ס"ל טומאה בחיבורין לאו דאוריי'. והלכתא כרבי טרפון, דקיי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם, ותנן אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת, ואע"ג דמיטמא וקאי, ועוד דרב הונא דהוא אמורא קאי כותיה, ועוד דסוגיין פ' ידיעות הטומאה בענין נזיר בקבר כרבי טרפון אתיא, הילכך הלכה כרבי טרפון, ובודאי דלענין איסור אפי' ר"ע מודה, כדקתני רישא פירש ה"ז לא יטמא, ולא פליג ר"ע, ותנו עלה התם באבל: כהן שנטמא לקרובים אל יטמא לאחרים אפילו בו ביום, במה דברים אמורים בזמן שיש שם כדי מטה וקובריה, אבל אין שם כדי מטה וקובריה הרי זה יטמא, נטמא ובא כדי מטה וקובריה הרי זה פורש למקום טהרה, היו שם שני דרכים אחת קרובה וטמאה ואחת רחוקה וטהורה אם היו העם הולכין ברחוקה הולך לו עמהם, ואם לא, ילך בקרובה מפני כבוד העם. שמעינן מינה דלא פליג ר"ע ברישא דאל יטמא לאחרים אפי' בו ביום, דמיפטר הוא דפטר ממלקות אבל איסורא דרבנן איכא, משום דכל שלא בחבורין מוסיף טומאה הוא. ועוד מצאתי במסכת נזיר בפרק ג' שהברייתא הזו שנויה שם בחילוף, יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב, א"ל ר"ט וכי מה הוסיף זה חילול על חילולו, א"ל ר"ע בשעה שהיה שם טמא טומאתו שבעה, פירש טמא טומאת ערב, יצא ונכנס טמא טומאת שבעה, א"ל ר"ט עקיבא כל הפורש ממך כפורש מן החיים. והרי לפי"ז הלשון כל שכן שהדבר פשוט שהלכה כדברי המחייב. ושמעינן מהני שאין כהנים נכנסין לבית הקברות לקבור מת מצוה שלהם, שאפילו היה תפוס בהן בכניסה ובחבורין מותר להטמא לאחרים כשהוא פורש מהן לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור. לפיכך משפחות של כהונה עושין שכונת קבורה שלהם בסוף בה"ק וכל שמת לו מת קובר בסוף השכונה, כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. אבל ר"ת ז"ל היה אומר שהלכה כר"ע בנטמא בו ביום שהוא פטור, ומתיר כניסת כהנים בבית הקברות, שאפילו היה ר"ע אוסר, טומאתן בו ביום הוא מדבריהם, וגדול כבוד מתו שדוחה ל"ת של דבריהם. ומייתי לה ממה ששנינו בפרק דם הנדה בכותיים נאמנים לומר קברנו שם את הנפלים או לא קברנו, והוינן בהו והא לית להו לפני עור לא תתן מכשול, אמר ר' יוחנן בכהן שלהם עומד שם. ודלמא כהן טמא הוא, דנקיט תרומה בידיה. ודלמא תרומה טמאה היא, דקא אכיל מינה. אלמא שרי לכהן טמא לעמוד במקום הקבר. ואני תמה על זו הראיה מה לנו ללמוד הלכה מן הכותי הזה, אם הם סבורים כר"ע אנו נפסוק הלכה כמותן. ושמא כך היו דורשין, להחלו, בכל כהן טמא, ואפילו נטמא למחר, ולית להו מדרש לה יטמא, אינו מיטמא לאחרים עמה, ומשום הכי מקשינן ודלמא כהן טמא הוא ותוספת טומאה לית להו לדידהו. אבל הסוגיות שהזכרנו כולן כדברי רבי טרפון, והלכה כמותו. והא דקתני התם באבל היו שם שני דרכים כו' והוינן בה בגמ' בפ' מי שמתו עלה דההיא דאמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק, דכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ומתרצינן עלה, תרגמא ר' אבא בבית הפרס דרבנן, כלומר דכבוד הבריות דוחה ל"ת של דבריהם ואינו דוחה ל"ת של תורה. ואיכא לעיוני בההיא שמעתא דהדרינן התם ואקשינן, ת"ש ולאחותו מה ת"ל, הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא, אמרת לא יטמא, יכול אף למת מצוה ת"ל ולאחותו, לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ומפרקינן שאני התם דכתיב ולאחותו. ואקשינן ונגמור מינה, שב ואל תעשה שאני. הדין הוא גמרא דכתיבי בנסחי, ואיכא נסחי עתיקי דגרסי ומוספי: וכי תימא נילף מנזיר, מה לנזיר שכן ישנו בשאלה, וכי תימא נילף מכהן, מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל, ורבינו האי גאון כך כתב בפירושיו. והשתא משמע לפום הני נוסחי דכל לאוי טומאה נדחין מפני כבוד הבריות, דכולהו לאוין שאינן שוין בכל הן, ואידחי לה כולי סוגיא דלעיל, דבא בטמאה באין עמו בטמאה אפי' בטומאה דאורייתא, ומדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל אפי' בשאין בהם פותח טפח ודאי דהיא טומאה דאורייתא, וזו קולא קשה מאד. ברם נראין דברי רש"י שכתב, ומטומאה גופה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה דלאו שב ואל תעשה הוא, היינו טעמא דלא גמרי דהתם לאו כבוד הבריות הוא דוחה את לא תעשה, דמעיקרא כשנכתב לא תעשה דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים בכהן הדיוט, אבל השבת אבדה ופסח לכל ישראל נאמרו ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות, עד כאן דבריו ז"ל. לפי פירושו דלאו דכהן כיון דליתיה אלא לאו דלא יטמא ומפיק מינה מת מצוה, הא ליתיה ללאו אלא בשאר מתים לא יטמא אלא למת מצוה או לקרובים, וכה"ג לאו דיחוי הוא, דחד שמא הוא, ולא מיקיים האי אלא בדעבר על האי. אין קבורת מת מצוה בלא טומאה לעולם, אלא עשה דפסח, אי נמי סדין בציצית, כיון דעשה דפסח ולאו דכלאים משאר מצות הוא, כי אתי עשה דמת מצוה או דציצית ודחי להו כי האי גוונא מיקרי דיחוי, דהא אינהו גופיה מצי למיעבד מצוה דפסח וציצית כי לא עבר עלייהו בלאו, אי נמי בעשה מצוה הוא דדחיא להו. ודמיא הא מילתא לההיא מילתא דמס' יבמות דאמרי' התם שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ויבמה האסורה עליו איסור ערוה אינה עולה כלום, והיא גופה, מצות יבום, ל"ת של כרת הוא, דאשת אח כרת יש בה. אלא עשה דיבמה לגבי לאו דאשת אח לא מיקרי דיחוי, דהא ליתיה אלא בהכי, וערות אשת אחיך לא תגלה, אלא במקום שאין בנים ליבום וליתי' לכרת ולא ללאו בהכי, דהא לא מצי ליבם אלא בהכי. והכי נמי גבי שבת אשכחן עבודה דדחיא שבת, ולא גמרינן מהתם דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת משום דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל הוא, וליתי' ללאו בהאי, והכי נמי לענין כ"ג ונזיר ליכא למיגמר מניה דכבוד הבריות לידחי ל"ת דכלאים ושאר מצות. וא"ת ל"ת דטומאה מיהת לידחי, כגון בא בטמאה באין עמו בטמאה אפי' בטומאה דאורייתא, דהכא והכא כבוד הבריות הוא. כיון דליכא למיגמר שאר לאוין מניה דין מיוחד הוא במת מצוה דומיא דקרובים, ולא ילפינן מניה אלא בדלא אפשר אלא ביה, בכך התיר הכתוב מת שאין לו קרובים. ועכשיו עמדה הסוגיא שאין כבוד הבריות דוחה ל"ת של תורה, אבל של דבריהם דוחה הוא, כמשמעה וכהצעתה.
6
ז׳וכבר היו מתירין כניסת כהנים לבה"ק מפני שאמרו שם בפ' מי שמתו מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל משום דרוב ארונות יש בהן פותח טפח, ומיעוט אין בהם, וגזרו על שיש בהן אטו אין בהן ומשום כבוד הבריות לא גזרו רבנן. וזה הטעם מתיר להם כניסת כהנים לבית הקברות לכבוד מת מצוה שלהם, דאיסור של דבריהם הוא ונדחה מפני כבוד הבריות, ולזו הדעת אף כהנים אחרים יכנסו עמו, כענין שאמרו בא בטמאה באין עמו בטמאה בבית הפרס דרבנן משום כבודו, וזה ההיתר אפשר היה לפי מה שהיו רבותינו נוהגין בדברי קבורה שהיו עושין ארונות שיש בהן פותח טפח ויש ביציאתן פותח טפח ולא היתה טומאה בוקעת ועולה, אבל עכשיו לפי המנהג שנוהגין דורות הללו לעשות קברים סתומים אפי' יש בהן פותח טפח טומאה בוקעת מהן ועולה, ומשניות מפורשות הן, דתנן במס' אהלות ביב שהוא קמור תחת הבית יש בו פותח טפח ויש ביציאתו פותח טפח, טומאה בתוכו הבית. טהור, טומאה בבית מה שבתוכו טהור, שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס, אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח, טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טמא. ופי' ביב שהוא קמור שראשו אחד כנוס לתוך הבית ויש בביב פותח טפח וביציאתו כלומר בפתח שלו פותח טפח, טומאה בתוכו הבית טהור, אבל יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו אפילו אינה כנגד הבית אלא בראשו האחר שהוא חוץ לבית טמא לפי שהטומאה מתפשטת בכל הבית הואיל ואין בו פותח טפח והיא בוקעת ועולה, ואם אין בו פותח טפח וטומאה בתוכו אינה בוקעת ועולה אלא כנגד הטומאה, לפיכך אם היה הטומאה חוץ לבית בראש הביב היוצא, הבית טהור. וכן שנינו נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדים טהור מפני שהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהיא כקבר סתום. וטומאה דאורייתא היא, דתניא בספרי כל הבא אל האוהל, דרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא כל סביביו כשהוא פתוח, ומכאן אתה דן לקבר כו'. ותניא נמי התם, או בקבר, זה קבר סתום, או אינו אלא פתוח אמרת קל וחומר, ומה אוהל שמקבל טומאה אינו מטמא כל סביביו כשהוא פתוח כו'. שמע מינה דקבר סתום מטמא כל סביביו ומטמא באהלו, וכן אמרו בבית סתום פורץ פצימיו מטמא כל סביביו. ועכשיו נתברר מה שהזכרנו על הכהנים שלא לכנס לבית הקברות לקבורת מתים שלהם וכן הלכה.
7
ח׳ותניא לה יטמא, אינו מטמא על אברים שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא על עצם כשעורה מאביו, כך כתוב בהלכות רבינו ז"ל. ולאו מיחוורא שמעתי' דגרסינן בנזירות אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא, דאמר קרא לאביו, בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. פירוש ואעפ"י שמצא ראשו דכיון שאינו כברייתו אינו מטמא לו, וכל שכן חסר ממש. אמר לי' רב המנונא אלא מעתה קא אזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישא דאבוה הכי נמי דלא ליטמי ליה, א"ל מת מצוה קא אמרת השתא יש לומר באחריני מחייב באבוה לא כש"כ כו'. ומקשינן עליה דרב מהא מתניתא, לה יטמא, לה הוא מטמא ואינו מטמא על אבריה לפי שאין אדם מטמא על אבר מן החי של אביו, אבל מטמא על עצם כשעורה מן המת של אביו, קשיא לרב, ומסקנא רב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי צדוק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים, ואמר ולאביו, בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. וקיימא לן מעשה רב, ועוד דרבים נינהו, ולא דחינן ברייתא דרבים מפני מתניתא דיחיד דלא מפרש בה מאן קתני לה, דלמא ר' יהודה היא דפליג התם בחוזר, ועוד כיון דלא אשכחן אמורא דפליג עלי' דרב חסדא אמר רב קיי"ל הלכה כבתראי, ואע"ג דתני רב כהנא בר' אליעזר בן יעקב לה יטמא, לה מטמא ואינו מטמא לאבריה, פרט לכזית מן המת וכזית של מלא תרווד רקב, אבל מטמא הוא לשדרה ולגולגולת ולרוב בנינו ולרוב מנינו, וקי"ל משנת ראב"י קב ונקי, ואפי' יחיד במקום רבים, כדמוכח ביבמות בפרק הבא על יבמתו, אפ"ה לא דחינן מימרא מפורשת דרב חסדא אמר רב מכללא דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי, דהא רב גופיה אית ליה משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי כדמוכח התם במס' יבמות (שם), והכא לא סבר ליה כוותיה, אלמא לא מסתבר טעמיה, אי נמי הך מתניתא דראב"י רב כהנא הוא דתני לה ולא מתניא בסתמא בגמ', ורב לא תני לה, דכל מתניתא דלא מתניא בי רבי חייא ור' הושעיא לא מותבינן מניה בבי מדרשא, הילכך לא עדיפי למידחי מעשה דרבים ומימרא דרב חסדא ורב, דקי"ל בכל מקום הלכה כאמוראי, וכש"כ דאיסורא דאורייתא הוא וספק איסורא לחומרא, וכן דעת הרמב"ם ז"ל, וכן הלכה. אלא מיהו מסתברא דנחתכה ידו של אביו מחיים בנו מטמא לו, שלא אמרו אלא כשחסר לאחר מיתה או שחסר בשעת מיתה כגון נחתך ראשו דאינו עכשיו כמו שהיה בחיים, ולא קרינא ביה לאביו, אבל נחתכה ידו או רגלו בחיים ולאחר זמן מת אביו כיון שהוא לאחר מיתה בשלמות שהיה בו מחיים לאחר מיתה קרינא ביה לאביו, והדבר צריך הכרע. ולענין מת מצוה אפילו נחתך ראשו, ואפי' חסר, כל שמצא ראשו ורובו מטמא לו, והוא הדין בשדרה וגולגולת ורוב בנינו ורוב מנינו של מת, דגוף חסר חשיבי לענין טומאה אבל אברים לא, כדכתבינן לעיל.
8
ט׳בעמיו, בזמן שהן עושין כמעשה עמיו ולא בזמן שפירשו מדרכי צבור.
9
י׳באבל תניא: עד מתי מטמא להן, ר"מ אומר כל אותו היום, ר' שמעון אומר שלשה ימים, רבי יהודה אומר משום ר' טרפון עד שיסתום הגולל, מעשה שמת ר' שמעון בן יהוצדק בלוד ובא יוחנן אחיו מן הגליל אחר שנסתם הגולל, ובאו ושאלו את ר"ט וחכמים ואמרו אל יטמא, אלא יפתחו לו הקבר ויראה. והלכה כרבי יהודה שאמר משום ר"ט. ושמעינן מינה טעמא דנסתם הגולל, הא כל זמן שלא נסתם הקבר מטמא ונוגע במת שלו בין לצורך בין שלא לצורך כמה שירצה.
10