תורת האדם, שער הסוף, ענין הקריעהTorat HaAdam, The Gate of Mortality, The Matter of Rending

א׳תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע. הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף שהכל חייבים לקרוע. פי' רש"י ז"ל שעדיין היה זה יכול ללמוד והוה ס"ת. ולפי הפירוש הזה נראה שאין מצוה זו נוהגת בנשים, אלא אפילו היה עומד בשעת יציאת נשמה אין חייב לקרוע. וקשה הדבר לומר שיקרעו על העתיד. ועוד אם מן הדין, אף בס"ת אין קורעין אלא בזרוע וכמעשה שהיה. ולי נראה שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין, ומשל בעלמא הוא לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה, וחייב אדם לקרוע עליה כאלו נשרף ס"ת לפניו. א"נ יש לומר כשם שקורעין עליה כך קורעין על מקיימי מצותיה, שבשרפתה אובדין מצות של כתיבה, ובמיתת עושיה אובדין מצות של מעשה, הלכך על כל אדם מישראל קורעין ואפילו על אשה.

ב׳תניא חכם שמת הכל כקרוביו. הכל קורעין עליו, הכל חולצין עליו, והכל מברין עליו ברחובה של עיר. ותניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שמת, שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו בשביל כבוד שעשה. פי' בוכה ומתאבל, היינו בוכה וקורע עליו. אבל לישב עליו באבלות לא אמרו אלא על רבו, כדבעינן למכתב לקמן. כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה. אמרו לא גמרינן מניה. אמר להו אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני, ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין בי מדרשא. סבור מאי דהוה הוה. א"ל רב אידי בר אבין תניא חכם כל זמן שעוסקין בהספדו. סבור למיקרע לאלתר. א"ל אביי חכם כבודו בהספדו. איכא למידק הכא, והא רב ספרא אדם כשר הוה והכל קורעים על אדם כשר, ואפילו בחולו של מועד. והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל מתרץ דה"מ באותן שעומדין בין מיתה לקבורה, אבל אלו החכמים לא היו שם בשעת פטירתו של רב ספרא ולאחר קבורה באו, ואינן חייבין לקרוע באדם כשר. והם היו סבורין דהכם נמי כאדם כשר ותו לא, אלא אם כן היה רבו, דההוא ודאי בין בפניו בין שלא בפניו ביום שמועה קורע אפילו במועד. וא"ל אביי מי קתני הרב שמת, חכם שמת קתני, וקאמר הכל כקרוביו בין בפניו בין שלא בפניו. והתניא באבל רבתי ר"ש בן אלעזר אומר חכם שמת כל שעומדין עליו בשעת מיתתו קורעין, וכל שאין עומדין עליו בשעת מיתתו אין קורעין עליו. נראה לי שהוא שבוש. ואדם שמת הוא צריך להיות, והיא היא הברייתא השנויה כאן: רבי שמעון בן אלעזר אומר כל העומדין על המת בשעת יציאת נשמה חייבים לקרוע, למה זה דומה לספר תורה שנשרף. אלו דברי הרב ז"ל. וקשה לנו על הסברא הזאת מה שמצינו בירושלמי: ר' בון דמך במועדא ולא עביד ליה ר' מונא חסד. והוון ציפוראי אמרין עד מות סנאה. בתר מועדא עביד ליה איקרייה. על ואמר קדמיהון האין דתני רבי חכם שמת הכל כקרובין בהינון דהוו גביה ואנן לא הוינן גביה. דמשמע מינה דאין חייב לקרוע על חכם אלא באותן שהיו עמו קודם קבורה. וברייתא בקודם קבורה תניא, כדקתני חולצין ומברין עליו. ואיכא למימר התם במועד הוה, וקיי"ל דאין מספידין אלא בפניו, ובתר מועד דעבד ליה הספד קרע עליה בהספד. והיינו דאמר להו הכל כקרוביו, דמשמע דאפילו במועד קורעין בהינון דהוו גביה ואנן לא הוינן גביה, ולפיכך אין אנו מחללין עליו מועד. ולאחר המועד הרי קיימנו הספדו וקריעתו. ועם כל זה אין הדברים נוחים, שהיה להם לפרש בגמ' כי נח נפשיה דרב ספרא לא הוו רבנן גביה. אבל י"ל שאלו החכמים היו סבורין בהא דתניא שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שאינו חייב לקרוע אלא שיבכו ויספדו אותו, כענין שאמרו כל המתעצל בהספדו של אדם כשר, ואמרו כל המוריד דמעות על אדם כשר. אבל קריעה אין להם אלא במחוייבי אבלות כגון קרובין ועל רבו. טועין היו בזה, כגון שטעו בברייתא האחרת בחכם שמת שלא היו סבורין להעמידה אלא על הרב, וכי היאך יהא להם חיוב קריעה על אדם כשר והן פוטרין עצמן מלקרוע על חכם, אלא להקל היו מפרשין הברייתות. ואביי השיב לחם מזו של חכם, לפי שרב ספרא נמי חכם הוה, והיו חייבין לקרוע ולחלוץ ולהברות כקרובין. ומה שאמרו בגמרא לענין קריעה אי אדם כשר הוא חיובי מיחייב, סברא דגמרא היא דפרישו לברייתא דאדם כשר אפילו בחיוב קריעה. ומסקנא דגמרא הוא מן בתר אביי. וגרסינן באלו מציאות: אמר רב יהודה אמר שמואל ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה. ולענין אבדה במקום אביהם אין מחזירין עד שיהא רבו מובהק. פירוש קורעין זה על זה כדין רבו שאין מאחין לעולם, דכל יומא שמעתתא דהדדי בפומייהו. שאלו לענין קריעה עצמה אין הפרש בין חכם לרבו מובהק. זהו דרכו של רש"י ז"ל. וכן פירש עומדין זה מפני זה כמלא עיניו כדין תלמיד ורבו. אם כן עשו ת"ח שבבבל כרבו מובהק לענין עמידה. דאלו רבו שאינו מובהק אינו עומד אלא בארבע אמות, והכי איתא בפרקא קמא דקידושין. ויש לי דרך אחרת בזה. והוא שנפרש שאין חובת אדם כשר בקריעה על ת"ח, שכן דבדין עמידה אמרינן חתם במס' קידושין חדא דאתון חכימין ואנא חבר, ואתמר התם שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה, דאפילו מר שמואל קאים מקמיה. אלמא מקמי זקן אחר לא קאים. וש"מ שאין ת"ח עומד בפני מי שקטן ממנו. וכן כולה סוגיא מוכחא התם. והטעם בזה מפני שהוא כזקן ואינה לפי כבודו. ולפיכך אמרינן דת"ח שבבבל עומדין זה מפני זה, ואפילו גדול מפני קטן, משום דשמעתתיה בפומייהו דהדדי והוה ליה רבו. וכן נאמר לענין קריעה שאין חובת זו מן הקטן על הגדול ממנו בהכמה. וכדאמרינן נמי לענין חולץ דלקמן ונמנע ולא חלץ. ואמר להו אביי חכם תניא, ואי לקטן ממנו אפילו אדם כשר אלא בשוין. ועוד דכל יומא שמעתתא בפומין וה"ל רבו שאינו מובהק, דעומד נמי מפניו וקורע עליו, ואפילו היה גדול ממנו בחכמה, כשמואל דקרע על ההוא מרבנן משום דאסבריה, אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון. ועכשיו כל השמועות הללו מתחוורות ומתוקמות בלשונם, דקא מיירי בקריעות ולא מדכרו אחוי כלל, אלמא בקריעה עצמה איירינן. כן נראה, ודבר נכון וברור הוא. ולדברי הרמב"ם ז"ל שאומר על רבו קורע עד שמגלה את לבו, יש לפרש קורעין זה על זה עד שמגלה את לבו. אלא שאינו פירוש נכון כמו שיתבאר לפנינו. אמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. ומקשינן והא אמרו ליה לשמואל נח נפשיה דרב קרע עילויה תריסר מאני. אמר אזיל ליה גברא דהוה מסתפינא מניה. וא"ל לר' יוחנן נח נפשיה דר' חנינא קרע עליה תליסר אצטלין דמילתא. אמר אזל לי' גברא דהוה מסתפינא מניה. שאני רבנן כיון דכל שעתא ושעתא מדכרי שמעתייהו כשעת חימום דמי. פי' לאו תרוצי מתרצינן דמחייבי בהני קריעות, אלא דלא מיקרי קרע של תפלות, ואית בהו משום בל תשחית. דשעת חימום הוא, ומוסיפים בכבודם של ת"ח היו. הא בקריעה אחת חייבים הם. וש"מ ת"ח קורעין על ת"ח הרגילין עמהם בישיבה ביום שמועה, דשעת חמום הוא.

ג׳ירושלמי: כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על ת"ח. אי זהו תלמיד חכם, חזקיה אמר כל ששנה הלכות ותורה. א"ל ר' יוסי הדא דתימא בראשונה, אבל עכשיו אפילו הלכות. ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו. תני כל ששואלין אותו והוא משיב. אמר ר' הושעיא כגון אנן רבנן משגיחין עלן ואנן מגיבין לון. אמר ר' אבא בר ממל כל שהוא יודע לבאר משנתו. ואנן אפי' רבנן לא חכמין מבארא מתניתין. ובגמרא דילן בפרק אלו קשרים: אמר ר' יוחנן אי זהו ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר. וכן לענין קריעה. וכן מצינו אמר רב מנשיא אי זהו ת"ח שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה. ומסתברא שאינו קורע בשמועה רחוקה על החכמים. דהא תני הכל כקרוביו, וקרובים בשמועה רחוקה לא קרעי. אבל על רבו קשה הדבר לומר שלא יקרע לעולם כאביו, שזה הביאו לחיי עוה"ז וזה הביאו לחיי עוה"ב. ואע"ג דתניא לא השוו רבו לאביו אלא לענין איחוי בלבד. לענין דברים השנוים בברייתא אתמר. אבל קריעה בשמועה רחוקה לא תניא.

ד׳ונמצינו למדין דבשעת יציאת נשמה על המת, כלן חייבין לקרוע. וכדברי רש"י אין דין זה בנשים אלא באנשים. שלא בשעת יציאת נשמה על אדם כשר ומוחזק, חייב לקרוע בפניו. על סתם בני אדם אינו קורע. על חכם ועל ת"ח, הכל קורעין ואפילו בעיר אחרת. בשמועה קרובה קורעין בכל מקום. על רבו שלמדו חכמה, או שהאיר עיניו במשנה אחת, וכגון חברים שלומדין חכמה זה מזה אפילו בסוף העולם, בשעת שמועה חייב לקרוע ואינו מאחה לעולם.

ה׳ולענין קרובים כל שהוא חייב להתאבל עליו חייב בקריעה. וחיוב קריעה מנא לן. מדאמר להו רחמנא לבני אהרן ראשיכם על תפרעו ובגדיכם לא תפרומו. מכלל דכ"ע מיחייבי. אמר שמואל אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה. וכשם שקורע על קרובים שמתאבל עליהם כך קורע על שניים שלהם. וכשהוא קורע על שניים שלהם אינו קורע אלא בפני הקרובים עצמן, כדרך שנוהג אבלות עמהם בבית, כדבעינן למימר קמן. קרע שלא בפניהם לא יצא וחוזר וקורע בפניהם. וכל הקורע בין על הקרובים בין על שניים שלהם אינו קורע אלא מעומד. קרע מיושב לא יצא, דאמרינן אמימר שכיב לי' בר בריה קרע עילויה. אתא בריה קרע באפיה. אידכר דמיושב קרע. קם קרע מעומד. א"ל רב אשי לאמימר קריעה מעומד מנא לן. אילימא משום דכתיב ויקם איוב ויקרע את מעילו. אי נמי מויקם המלך ויקרע את בגדיו. אלא מעתה ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה, הכי נמי, והתניא בין יושב בין עומד בין מוטה חליצתה כשרה. א"ל התם לא כתיב ויעמוד ויאמר הכא כתיב ויקם ויקרע. והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל יש לו דרד אחרת בפי' המעשה הזה וכך כתוב בפירושיו. ירושלמי: רב דמכת אחתיה. פקיד לחייא בריה כד תהא סליק להתם הוי שלח סנדלך. ואי קשיא לך הא דאמימר דלא הוי בריה התם וקרע על בר בריה. התם מידע ידיע דהוה אתי ברי' לגביה ומחויב למיקרע בהדיה, הילכך בשעת חימום עדיף לי'. ודבריו תמוהין שאלו היתה קריעה זו כהוגן מפני שבנו יודע בה בסוף האיך קרע פעם אחרת כשבא בנו. אלא אמימר בשעת חימום קרע וטעה. וכשבא בנו וידע שאותה קריעה לאו בשעת חיובו עשאה, קרע פעם אחרת. עוד כתב הרב ז"ל בקריעה מעומד. וא"ת נהי דלמצוה בעינן מעומד מדכתיב ויקם ויקרע, עכובא מנ"ל דאפילו דיעבד נמי לא כלום היא. מדתניא ביה קרא באיוב ובדוד, כדאמרינן בסמוך. אי נמי איכא למימר דאמימר אחמיר אנפשיה. גם אלו אינן דברים נכונים בעיני. שאפילו לענין חליצה דלא כתיב ויעמוד ויאמר כקריעה, לכתחלה מעומד בעינן, דברייתא חליצה כשרה קתני ודיעבד משמע. ותניא בספרי בהדיא, ועמד ואמר, מלמד שאין אומרים דברים אלא בעמידה. וכן כתבו רבינו וכל הגאונים ז"ל בסדור חליצה. וכל עיקרנו לא בא רב אשי לשאלה זו אלא מפני שחזר אמימר וקרע פעם אחרת. א"ל קריעה מעומד בדיעבד מנ"ל. אי לימא מדכתיב בה עמידה, והא חליצה כתיב בה נמי עמידה, ואין במשמע אלא לכתחלה אבל דיעבד אין עמידה מעכבת. ופריק, התם לא כתיב ויעמד ויאמר, אבל הכא כתיב ויקם ויקרע, ועיכובא נמי משמע. וכ"כ הרב רי"ץ בן גיאות ז"ל כדברינו, שאם קרע על השני שלא בפני הקרוב, או שקרע מיושב על כל אדם לא יצא, והוזר וקורע, וכן עיקר.

ו׳תנו רבנן על כל המתים כלן רצה חולץ רצה אינו חולץ. על אביו ועל אמו חולץ. פי' חולץ כתפו ומוציא זרועו מן הקרע של חלוק נמצאת כתפו עם זרועו מגולין. כך כתוב בהלכות וכך פירשו כל הגאונים. ענין אחר מפי ר"ש חולץ פושט כסותו העליון מעליו שנראה כמתעסק בצרכי המת, אי נמי כמתאונן ואינו יודע מה לעשות. ושמא מפני זה נהגו במקומות הללו להלוך לבושי חלוקים לבנים לפני המטה. אבל פירוש משובש הוא ואינו אלא כמו שפירשו הגאונים. והתם אמרינן: וכבוד עשו לו במותו, זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף. ומעשה בגדול הדור באחד שמת אביו ובקש לחלוץ, ובקש גדול הדור שעמו לחלוץ ונמנע ולא חלץ. מאן גדול הדור ר' יעקב בר' אחא ולא חלץ על אביו כדי שלא יחלוץ רבו עמו. וא"ת ומה הכבוד הזה שנוהגין כאן לעבור על המצות ולהקל בכבוד אביו שלא יחלוץ בנו עליו. י"ל שהיה ר' יעקב אדם גדול ואינה לפי כבודו לילך בשוק הלוץ כתף ובשרו מגולה, ורצו לנהוג בו כבוד ולחלוץ עמו שלא יתגלה יחידי, והוא חשש לכבודם אע"פ שלא היה חושש לכבוד עצמו, ונמנע ולא חלץ, דכבוד תורה עדיף. והתם אמרינן, בנו והוא רבו מהו שיעמוד מפניו של אביו. ולא פשטו. כל שכן במלתא דאית בה זילותא לצורבא מרבנן דלית ליה למעבד לכבוד אביו. דתניא והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם. הא כיצד, זקן ואינו לפי כבודו. וכן מצינו באבל רבתי דתניא על המתים כלן אינו חולץ אלא על אביו ועל אמו. אף על אביו ועל אמו אם אינו ראוי לחלוץ ואחרים ראויים לחלוץ, אף על אביו ואמו אינו חולץ. ומעשה שמת אביו של ר"ע וחלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ. והרב רי"ץ בן גיאות ז"ל כתב ומנעו רבי לחלוץ על אביו של ר' יעקב. ושמעינן מינה הרב לגבי מאן דפחות מניה רצה חולץ רצה אינו חולץ בשאינו גדול הדור או ראש ונשיא. אבל אם גדול הדור הוא או נשיא ואב ב"ד אינו חולץ. ואין לשון הגמרא נסכם לפירושו, וכ"ש שהדבר מתבאר מאבל רבתי כמו שכתבנו.

ז׳על כל המתים כלן קורע טפח. על אביו ועל אמו עד שמגלה את לבו. אמר ר' אבהו מאי קראה ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם, ואין אחיזה פחותה מטפח. עד שמגלה את לבו, ירושלמי, אמר ר' שמואל בר אבדימי בר תנחום מפני שבטלה ממנו מצות כיבוד. על כל המתים כלן אפילו לבוש עשרה חלוקין אינו קורע אלא עליון. על אביו ועל אמו קורע כלן, ואפרקסותו אינה מעכבת. אחד האיש ואחד האשה. ר' שמעון בן אלעזר אומר האשה קורעת את התחתון, ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון. אפרקסותו פירש"י ז"ל שהוא הסודר שעל ראשו ונופל לפניו. וכן פירש הרב ר' אברהם כענין זה. ולפי שאינה מלבוש אינה מעכבת שכבר קרע כל בגדיו. ולפי דבריהם בשאר מתים הוה ליה למיתניא דהא בגד עליון הוא. ור' נתן בעל הערוך ז"ל פירש שהוא לבוש התחתון ופתוח בכתפו וכשלובשו קושרו. וכדתנן בסוף מקוואות הקשר שבאפרקסין שבכתף, ותניא בדרך ארץ הנכנס למרחץ כיצד יעשה חולץ מנעליו ומסלק כובעו וטליתו, ומתיר חגורו ופושט חלוקו, ואח"כ מתיר אפרקסותו התחתונה, וכשיצא מניח אפרקסותו ולובש חלוקו וחוגר הגורו ומתכסה בטליתו ומניח כובעו ונועל מנעליו. ועוד אמרו בירושלמי בפ' היה קורא, אפרקסון היה לבוש מבפנים. ולפי שאינו לא קשור ואין עושין אותו ללבישה אלא שיקבל הזיעה ולא יתטנף מלבושיו, כדאמרינן מבליע באפרקסותו, לפיכך אינו מעכב בקריעה. וכתב הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל נראה לי מדלא קאמר ואינו צריך קריעה, מכלל דלכתחלה צריך לקרעה על אביו ועל אמו, אלא שאם לא קרעה אינה מעכב את המצוה ויצא ידי קריעה. מכלל שאם לא קרע את הבגדים כלן לא יצא ידי קריעה, וגוערין בו כעובר על מצות עשה מדברי חכמים. ועוד שכל זמן שאותו הבגד עליו אומרים לו קרע אותו, ואפילו לאחר שלשים, דהוה ליה כמי שאין לו חלוק לקרוע ואח"כ נזדמן לו חלוק שחייב לקרוע על אביו ועל אמו מפני שלא קרע בשעת חיוב, וגם זה כמו כן לא קרע כל צרכו בשעת חיובו. ואינו נראה לנו שאינה מעכבת את הקריעה אפילו לכתחלה, מדלא תניא ואם לא קרע את אפרקסותו לא עכב. ובאבל תניא אפרקסותו אינה מעכבת את הקריעה. ר' בנימין אומר משום ר' עקיבא קורעין את אפרקסותו. הא לת"ק אין קורעין אותו כלל.

ח׳על כל המתים כלן רצה מבדיל קמי שפה שלו, רצה אינו מבדיל. על אביו ועל אמו מבדיל. ר' יהודה אומר כל קרע שאינו מובדל קמי שפה אינו אלא קרע של תפלות. ופסקו הגאונים הלכה כת"ק. כי אתא רבין א"ר יוחנן על כל המתים כלן קורע בכלי. על אביו ועל אמו קורע ביד. אמר ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן על כל המתים כלן קורע מבפנים. על אביו ועל אמו קורע מבחוץ. פי' ר"ש, מבפנים, בחדר שלא בפני העם, מבחוץ, במקום רואין. והרב רי"ץ בן גיאות ז"ל פירש מבפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורע. ומסתברא כוותיה מדקאמרינן מבפנים ומבחוץ ולא אמרינן בחוץ ובפנים. אמר רב חסדא וכן לנשיא. נשיאה שכיב א"ל רב חסדא לרב ענן כפי אסיתא וקום עלה ואחוי קריעה לעלמא. מדאמר רב חסדא בקריעה מבחוץ וכן לנשיא, ש"מ בשאר מילי חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים. וכן רבו שלמדו חכמה אינו אלא כשאר כל המתים, דתניא בהדיא לא השוו לאביו ולאמו אלא לענין אחוי בלבד. ואקשינן עלה דר"ח, מאי לאו אפילו נשיא. לא לבר מנשיא. כלומר דדמי לאביו לענין קריעה מבחוץ, הא נשיא בשאר דברים ורבו שלמדו חכמה אפילו בקריעה מבחוץ אינן שוין לאביו ולאמו. והר"ם ז"ל כתב בנשיא ורבו עד שמגלה את לבו. ואין דבריו נכונים כמו שפירשתי. ועוד שגילוי הלב הוא דבר מיוחד באביו ואמו, רמז שבטלה ממנו מצות כבוד, כמו שהזכרנו בירושלמי. והרי אמרו בגמ' בקריעה טפח, מאי קראה, ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם, ואין אחיזה פחותה מטפח. והא דוד קרע על נשיא ואב"ד ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח. באבל: ת"ר על חכם חולץ מימין, על אב ב"ד משמאל, על נשיא מכאן ומכאן. מדלא קתני אביו מהיכן חולץ. ש"מ רצה מכאן חולץ רצה מכאן חולץ רצה שתיהן חולץ. וכן רבו שלמדו חכמה אם רצה חולץ עליו שתי כתפיו. ומעשה שמת ר' אליעזר וחלץ עליו ר"ע שתי ידיו והיה מכה על בשרו והדם שותת והיה קורא עליו רבי רבי רכב ישראל ופרשיו.

ט׳תנו רבנן הקורע מתוך השלל מתוך המלל מתוך הליקוט מתוך הסולמות לא יצא. מתוך האיחוי יצא. אמר רב חסדא ובאחוי אלכסנדרי. פי' הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל שהיא התפירה שלנו שוה מלמעלה ובולטת מלמטה. מחטא דתלמיותא שהזכירו רז"ל היא כעין אריגה שרזי"ר בלעז. ולי נראה דאחוי סתם היא התפירה השוה מלמעלה ובולטת מלמטה. ואיחוי אלכסנדרי היא השוה מלמעלה ומלמטה דומה לאריגה. ומחטא דתלמיותא שבמסכת קידושין הוא המחט שעושין בה צורות על הבגדים, ונקראת כן לפי שעושין בה תלמים. וכן מצינו בירושלמי איזהו האחוי, כאריג. והיכא דקרע לו על מתו ומת לו מת אחר, תוך שבעה, קורע קרע אחר בפני עצמו. לאחר שבעה, מוסיף על אותו קרע כל שהוא ויצא. דאמרינן פליגי בה רב מתנה ומר עוקבא ותרוייהו משום אבוה דשמואל ולוי אמרי. חד אמר כל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף, וחד אמר כל שלשים קורע ומוסיף לאחר שלשים. ופסקו רבואתא כמ"ד שבעה. ותני ר' יוסי אומר תחלת קריעה טפח ותוספת כל שהוא, וקיי"ל כוותיה.

י׳ת"ר עד היכן הוא קורע עד טבורו, ויש אומרים עד לבו. הגיע לטבורו מרחיק שלש אצבעות וקורע. נתמלא מלפניו הופכו לאחוריו. נתמלא מלמעלה הופכו למטה. הקורע למטה ומן הצדדים לא יצא אלא שכ"ג פורם מלמטה. פי' הרב רי"ץ בן גיאות ז"ל למטה, בשולי הבגד, או מן הצדדין, שתחת בתי הידים, לא יצא. וכן דעתנו דכל בית הצואר שלפניו מקום קריעה הוא. שלא לפני בית הצואר מכאן ומכאן נקרא צדדין ולא יצא, וזהו קמי שפה, דכתיב שפה לפיו. ובאבל: אין קורעין אלא בשתי המוריאות. הקורע מן החיפה ומן הצדדין לא יצא. ר' יהודה אומר יצא. אר"י מעשה בימי הדופית שהיו קורעין מן הצדדין. א"ל אין שעת הסכנה ראיה. פי' שתי המוריאות הם אימרא שבפי החלוק מן הימין ואימרא שבפיו מן השמאל שעושין אותו כדי שלא יקרעו התפירות. וחפת החלוק מצדו על בית יד שלו מן השמאל. וזהו שאמרו במועד כל שאינו יכול לכוין אימרא בחיפת חלוקו. ולפיכך הקורע מן החפה ומן הצדדין מכאן ומכאן חוץ ממקום האימראות לפניו, לא יצא. ירושלמי שלמו מלפניו מתחיל וקורע לאחוריו שלמו מלמעלה מתחיל מלמטה שלמו אלו ואלו נעשה כפוחח, פי' ואינו קורע, והוה ליה כמי שאין לו חלוק לקרוע כדבעינן למימר קמן. באבל: הפוחח אינו קורע ר' יהודה אומר קורע.

י״את"ר אמרו לו מת אביו וקרע, מת בנו והוסיף, תחתון מתאחה עליון אין מתאחה. מת בנו וקרע, מת אביו והוסיף, עליון מתאחה תחתון אין מתאחה. מת אביו ומתה אמו מת אחיו ומתה אחותו קורע קרע אחד לכלן. ר' יהודה בן בתירא אומר על כלן קרע אחד, על אביו ועל אמו קרע אחד, לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. מאי טעמא דרבי יהודה בן בתירא. אמר ר' נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת. אמר שמואל הלכה כר"י בן בתירא. והא אמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. אבלות לחוד וקריעה לחוד. פי' מדקאמר ר"י בן בתירא על כלן קרע אחד, על אביו ועל אמו קרע אחד, וקאמר לפי שאינן מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. יקרע על האחרים תחלה, ויוסיף על אביו ועל אמו. ומתרץ לפי שאינן בתוספת. כלומר כשם שאין מוסיפין על קרעים שלהן כך אין קרעים שלהן מתוספין על אחרים. וטעמא דאין מוסיפין, משום דקרע של אביו ושל אמו מתחמם וקורע והולך הוא, לפי שקריעה גדולה היא, ופעמים שמוסיפין בה יותר מעד לבו, דכבוד אביו ואמו אין לו שיעור ניכר למטה. וטעמא דאינן בתוספת משום דאע"ג דקריעה דאחרים טפח ושל אביו ושל אמו דעד לבו ניכרת בה לגמרי, אפילו הכי אינו בדין לעשות עיקר קריעה של אחרים ושל אביו ושל אמו טפלה להם. כדאמרינן קורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה, כדפגע בירושלים תחלה. ורבי יצחק בן גיאות ז"ל פי' לפי שאינן מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו, משום דעד לבו בלבד הוא מוסיף כיש אומרים, מכאן ואילך מרחיק שלש אצבעות וקורע. והרי הרב ז"ל יצטרך לפסוק הלכה כיש אומרים. ואלו היה כן היו מפרשין בגמרא ומעמידין לר"י בן בתירא כדברי היחיד. ורבינו הגדול ז"ל נמי כת"ק פסק וכן עיקר. ומפרש ר"ש ז"ל דר"י בן בתירא ארישא דברייתא נמי פליג: אמרו לו מת אביו וקרע, מת בנו והוסיף. מת בנו וקרע, מת אביו והוסיף, דקרע של אביו ושל אמו קרע בפני עצמו הוא לעולם. והרב ר' אברהם ז"ל מחלק בדבר, דבזה אחר זה, מת אביו וקרע, מת בנו לאחר שבעה והוסיף יצא, ולא פליג ר"י בן בתירא אלא אסיפא בקורע בבת אחת. ומשמע מדיוקא דברייתא דהיכא דאמרו לו מת אביו ומתה אמו, דקורע על שניהם קרע אחד, לא החמיר ר' יהודה בן בתירא אלא שלא לערב קרע דשאר קרובים בשל אביו ואמו. אבל אביו ואמו שמתו שניהם, לשניהם קרע אחד. ובאבל תניא מי שמתו לו אביו ואמו בבת אחת הרי זה קורע לשניהם קרע אחד. ר' יהודה בן תימא אומר קורע לזה בעצמו ולזה בעצמו. ויש שסבור לומר דמת אביו ומתה אמו דקתני בברייתא דידן, אביו או אמו קתני. הא שניהם, לכל אחד קריעה בפני עצמו. והדברים נראין בחיצונה הזו שהיא משובשת. ומי שמת לו אחיו ואביו קתני. ור' יהודה בן תימא הוא ר' יהודה בן בתירא השנוי כאן. וכך הזכירוהו בירושלמי בברייתא זו. ואם נאמר שהיא מחלוקת אחרת, נפסוק הלכה כת"ק דאבל, וליתיה לדר"י בן תימא, שלא פסקו בגמרא באביו ובאמו כאחת קריעה לכל אחד.

י״בנמצא עכשיו שמי שמתו לו שני קרובים כאחד, או שבאת לו שמועה על שניהם בבת אחת, קורע קרע אחד לכלן. קרע ואחר כך מת לו מת אחר תוך שבעה לראשון, קורע קרע אחד בבגד אחד, או מרחיק שלש אצבעות מאותו קרע ראשון, וקורע טפח בין למטה מן הקרע הראשון, בין במקום אחר מן הצד. לאחר שבעה, מוסיף על אותו קרע ראשון כל שהוא ויצא. מת אביו ואחד מן הקרובים, או אמו ואחד מן הקרובים, קורע תחלה על אביו ועל אמו עד לבו ומרחיק שלש אצבעות, וקורע טפח על המת האחר. מת אחד מן הקרובים וקרע, ואח"כ מתו אביו או אמו, בין בתוך שבעה בין לאחר שבעה מרחיק שלש אצבעות וקורע מן הצד בשפת הבגד. שהרי צריך להבדיל קמי שפה שלו. וקורע עד שמגלה את לבו. מתו אביו ואמו כאחת קורע לשניהם קריעה אחת עד לבו. ומדברי הרב רמב"ם ז"ל יראה לי. שהוא מפרש האיך סוגיא כר"י ב"ב, דמדקאמר ריב"ב על כלן קרע אחד, על אביו ועל אמו קרע אחד, לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. בעי בגמרא מאי טעמא דריב"ב, והלא אם קרע תחלת קריעה על אביו ועל אמו והוסיף על אחרים, אין כבודן של אביו ושל אמו מתמעט בכך. ומהדרינן היינו טעמא דריב"ב לפי שאינן בתוספת. כלומר שאין אביו ואמו מתוספין עם אחרים בקריעה, ובין שיקרע קרע אחד לכלן הגון בשמועה אחת, בין שיקרע תחלה על אחרים בשמועה ראשונה ויוסיף לאביו ולאמו בשמועה אחרת, תוספת היא, ובעינן קריעה שלמה לשמן. אבל קרע תחלה על אביו ועל אמו ואחר כך שמע על אחרים ודאי מוסיף שכבר יצא ידי קריעה שלהן. וא"ת בשומע כלן כאחד וקרע לשם אביו ומוסיף לשם אחרים. זו אינה תורה. שאם נחייב אותו לקרוע בפני עצמו לשם אביו ואמו, אף הוא צריך קריעה אחרת לשאר הקרובים, שהרי אמרנו כל שבעה קורע ואינו מוסיף. נמצא עכשיו דרבי יהודה בן בתירא פליג בסיפא דברייתא. מת אביו ומתה אמו, מת אחיו ומתה אחותו, ופליגא אמצעיתא מת בנו וקרע, מת אביו וקרע. אבל רישא מת אביו וקרע, מת בנו והוסיף, דברי הכל היא. לפיכך כתב הרב ז"ל מי שמתו לו בנים הרבה כאחד קורע קרע אחד לכלן. היה בכללן אביו או אמו קורע על כלן קרע אחד. על אביו ועל אמו קרע אחר. אמרו לו מת אביו וקרע ואחר שבעה מת בנו והוסיף, תחתון מתאחה, עליון אינו מתאחה. אמרו לו מת בנו וקרע, ואחר שבעה מת אביו אינו מוסיף אלא קורע קרע אחר שאין אביו ואמו בתוספת. זה לשונו, ויפה כיון.

י״גוהא דאמרינן בגמרא אבלות לחוד וקריעה לחוד פירשו בו מפני שקריעה מן התורה ואבלות מדבריהם. ואנו עתידין לבאר זה בע"ה בשער שלפנינו. לפיכך אמרו מקצת החכמים בתינוק כל שלשים, אע"פ שאינו מתאבל עליו חייב הוא בקריעה. דהתם אמרינן אמר רב אסי הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלפניו דמי, דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. הילכך לענין קריעה כיון דאין הלכה כדברי המיקל, ולחומרא אזלינן בה כל שלא שהה שלשים יום באדם דספיקא הוא, קורע ואינו מתאבל. ולא נראה לי זאת הסברא, שהקריעה עצמה מדברי סופרים וספיקא לקולא. וכי מפקינן קריעה מכלל אבלות, לומר דליתיה בקריעה להאי כללא, הלכה כדברי המיקל לעולם, אלא כשאר דברי סופרים היא, וכדאמרינן בהדיא במסכת עירובין פ' מי שהוציאוהו באבלות הוא דאקילו בי' רבנן אבל בעלמא אפילו בדרבנן שאני בין יחיד במקום יחיד, בין יחיד במקום רבים. וכי מפקינן קריעה מכלל אבילות, להכי מפקינן לומר דהיא כשאר דברי סופרים, והלכה כרבים. אי נמי מסתבר טעמא דיחיד, יכלינן למיפסק כוותיה בגמרא, כשאר כל דברי סופרים שפסקו בכמה מקומות כדברי המחמיר, דודאי לא אשכחן קריעה מפורשת בתורה, אלא באסמכתא בעלמא מייתו לה, מדאמר ליה רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, מכלל דכ"ע מיחייבי'. והא ודאי אסמכתא בעלמא היא, דבני אהרן לאיסורא קא"ל רחמנא, מכלל דכ"ע רשאין הן. תדע, דהא התם משום עבודה קא מזהר להו רחמנא, כדקיי"ל בפרועי ראש ומחוסרי בגדים דבמיתה, וקרועי בגדים נמי מחוסר בגדים נינהו דקמחללי עבודה כדאיתא במסכת זבחים, הילכך במיתה נינהו, וה"ק רחמנא לא תפרעו ולא תפרומו משום עבודה ולא תמותו, הא אם תעשו תמותו. ואע"ג דפרועי ראש ומחוסרי בגדים דבמיתה לאו מהכא מפקינן להו במסכת סנהדרין, משום דהאי קרא לשעה, והנהו לדורות. מ"מ קרא לבני אהרן פרועי ראש ומחוסרי בגדים ששמשו דבמיתה אתא, וה"ק רחמנא ולא תמותו הא אם תעשו תמותו. וכן נמי מצינו דכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו, הא אם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה. ולא מצית למידק מהני קראי לאחר אלא רשות, אלא אסמכתא בעלמא הוא. ודאמרינן נמי אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, דכתיב ולא תמותו. אסמכתא בעלמא היא. ומיתה זו עונש מדברי חכמים כענין כל בר ישראל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ואמרינן דכוותה, אבל ששמש מטתו בימי אבלו חייב מיתה. מיכן אני אומר לענין פריעת הראש דשלשים יום שהוא מדבריהם, ואין לנו אבילות תורה אלא ביום מיתה וקבורה לדעת הגאונים. הא לאחר מיכן הרי הוא כשאר כל אדם, ואפילו בתספורת שסמוך לדברי תורה. ואין צריך לומר בגיהוץ שהוא סמוך לד"ס באסמכתא בעלמא, כדבעינן למימר קמן. ועוד לדברי הגאונים יום ראשון של אבילות תורה הוא, ואף על פי כן בנפלים ספק אינו מתאבל הוא, וכן קריעה אינו קורע עליהם עד שיהיו בני קיימא ודאי, כמו שאני עתיד להזכיר בענין האיבול.

י״דגרסינן: מקרעין לקטן מפני עגמת נפש. הא שלא מפני עגמת נפש לא, דא"כ נמצאת אבילות נוהגת בקטן. להרב רי"ץ בן גיאות ז"ל: אם הגיע לחינוך קורע על קרוביו כשאר מצות שמחנכין אותו בהן. באבל תניא, היה יושב ומספר, אמרו לו מת אביך ה"ז יגמור, אחד המספר ואחד המסתפר.

ט״ובסוף נדרים תניא אמרו לו מת אביך וקרע, ואח"כ נמצא בנו, יצא ידי קריעה. ותניא אחריתי אמרו לו מת בנו וקרע. ואח"כ נמצא אביו לא יצא ידי קריעה. ופריק רב אשי כאן תוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור. הא דאמרת יצא שנמצא בנו תוך כדי דבור. והא דאמרת לא יצא ידי קריעה, לאחר כדי דבור. תניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף, וכמדומה שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא. א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא לא שנו אלא שמת לאחר כדי דבור, אבל מת בתוך כדי דבור אינו חוזר וקורע. וכן הלכתא. בהלכות הרב רי"ץ בן גיאות אמר גאון, מי ששמע שמת אביו וקרע, וישב עליו שלשה ימים, ובאו ואמרו לו קיים ופסק, ואח"כ אמרו לו מת כיון שקרע בשעת חימום יצא ידי קריעה, ואינו צריך לחזור ולקרוע, ולישב שבעה רצופים שכבר הקשו לחג. אלו דברי גאון. ודחאם הרב ז"ל מן הברייתא הזו. דכל לאחר כדי דבור לא יצא ידי קריעה. ובודאי אם דברי הגאון כשאמרו לו מת ולא מת, ואח"כ מת, דברי טעות הן. אלא אמרו לו מת וקרע ונהג ג' ימים אבילות, ואח"כ אמרו לו לא מת, ואה"כ באו ואמרו לו משעה ראשונה מת, כמו שאמרו הראשונים, ואלו שהפסיקו אבילותך עדי שקר הם, זה ודאי יצא ידי קריעה, כדברי הגאון. ולענין שבעה ימי אבילות נמי ראוי לנו לומר כבר הורה זקן. אלא שיש לי לדקדק אחר דבריו, שהרי הקובר את מתו שני ימים קודם לרגל לדעת משנה ראשונה מפסיק כל הרגל ומונה חמשה לאחר הרגל, ונמצא שלא מנאן רצופין. וא"ת מפני שנהג בדברים שבצנעא ברגל, והלא לדברי האומר אין אבילות בשבת, וכ"ש ברגל, לא נהג כלום, ונמצא שמנה בהפסקה. ועוד דלדברי הכל מ"מ הפסק אבלות הוא, שאם לא תאמר כן נמצא שנוהג אבילות יותר משבעה, ולא מצינו גזירות הללו נוהגות יותר משבעה. וקרוב היה לומר. שכיון שחלה עליו אבלו ונהג בו, אע"פ שבטל מקצת הימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבילות. ודבר זה צריך תלמוד.

ט״זתנא כל שבעה קרעו לפניו, ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע. ובשבת קרעו לאחוריו, ואם בא להחליף מחליף וקורע. ואוקימנא לכבוד אביו ואמו, אבל לשאר קרובים מחליף ואינו קורע. ירושלמי הרי שהיה מחליף בגדים כל שבעה חייב לקרוע. ר' חייא רבה ור' חמא אבוה דר' הושעיא תרויהון אמרין כלם אסורין באחוי. בר קפרא אמר אין לך איסור באחוי אלא הראשון בלבד. אמר ר' חנינא פליגא אחרינא ביניהון. למ"ד שניהם אסורים באחוי, אינו עושה שאר הימים תוספת, ואפילו יש עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כלם, ומ"ד אין אסור באחוי אלא הראשון בלבד עושה שאר הימים תוספת, ואפילו יש עליו כמה בגדים אינו קורע אלא העליון בלבד. וכיון דאשכחן לרבואתא דפסקי בפלוגתא דגמרא דילן דאותן קרעין אין מתאחין, ש"מ אין שאר הימים תוספת, הלכך קורע את בגדיו ומגלה את לבו כל שבעה. ורבינו האי גאון ז"ל נשאל. מי שהחליף בגדיו תוך שבעה קורע את כלן או העליון. והשיב מנהג הנוהג מימים קדמונים שאינו קורע את כלן. ובמה שכתבנו אינו ראוי לסמוך.

י״זתאני אבוה דר' זירא קמיה דר' זירא, מי שאין לו חלוק לקרוע, כגון שהיה פוחח, או שהיה לבוש בגדים שאולים, ונזדמן לו חלוק בתוך שבעה קורע, לאחר שבעה אינו קורע. עני ר' זירא בתריה בד"א בחמשה מתי מצוה. אבל על אביו ועל אמו קורע והולך. פירשו הגאונים ז"ל כל י"ב חודש. והרב ר"מ כתב כל שלשים יום. ובעל הלכות אמר קורע לעולם. ומסתברא קורע לעולם. שכן מצינו שאסור באחוי לעולם, ואינו בדין שימות אביו ולא יקרע בנו עליו. ובירושלמי מצינו אפילו אחר כמה חייב לקרוע. ומשמע דקורע לעולם כדברי בעל הלכות.

י״חת"ר היוצא בבגד מקורע לפני המת, ה"ז גוזל את החיים ואת המתים. באבל: חמור גזל המת מגזל החי שהגוזל את החי יכול לפייסו ולהחזיר לו גזלו, ובמותו אינו יכול. כיוצא בו המכבד את יולדיו במותן משובח ממי שמכבדן בחייהן, שהמכבדן בחייהן אינו אלא משום יראה ולשום ירושה והמכבדן במיתתן אינו מכבדן אלא לשם שמים. רשב"ג אומר האומר לחבירו השאילני חלוקך שאלך ואבקר את אבא שהוא חולה, והלך ומצאו שמת, קורע ומאחהו, וכשבא לביתו מחזיר לו חלוקו ויתן לו דמי הקרע. אם לא הודיעו ה"ז לא יגע בו. המשאיל חלוק לחבירו ללכת לבית האבל, אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבל, וברגל עד שיצאו ימי הרגל. ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה.

י״טמתניתין: אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת. ואין מברין אלא על מטות זקופות. ואין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באסקטלא ולא בקנון אלא בסלין. ואין אומרים ברכת אבלים במועד. הא מתניתין כלה במועד קיימא. כדקתני סיפא בהדיא. ובמועד קיימא, וכולה פירקין משנה במועד היא. וקמ"ל תרתי דאין קורעין אלא קרובים שלו לרבות את ההספד, ושאין כופין מטות אפילו להבראה. ומכללא דקריעה גופא בקרובים. והבראה דעבדינן, דלא מחלל בה שמחת מועד באבילות. ואין מוליכין לבית האבל בטבלא, היא נמי במועד קתני, ואין צריך לומר בחול, אלא דקתני אפילו במועד דלא נהגו אבילות לא יוליך אלא בסלים, כתקנתא דרבנן שלא לבייש את מי שאין לו. ירושלמי: בלבד קרובים הראויין להתאבל. ובדידן כל המחוייבים בקריעה קורעים במועד, כגון מי שהיה שם בשעת יציאת נשמה. ואי אדם כשר הוא או חכם הכל קורעין עליו במועד. אבל לכבוד דרשות קתני מתניתין דאין קורעין. באת לו שמועה במועד, שמועה קרובה שנוהגת בה לאחר המועד שבעה ושלשים ודאי קורע. שמועה קרובה במועד ולאחר המועד תעשה רחוקה, מצינו בתשובות הגאונים כיון דאינו נוהג שבעה ושלשים אינו קורע. ותלו לה מדאמרינן בגמרא קריעה בלא שבעה מי איכא. וכך מצאו עוד לרבינו האי. ואין עניות דעתנו מסכמת לדבריהם. לפי שהשמועה הזו קרובה היא, וראוי לנהוג עלי' שבעה ושלשים, אלא שהרגל מבטל לפי שאינו ראוי לאבילות, אבל ראוי הוא לקריעה, הלכך קורע בשעת שמועה, דשעת חימום הוא. ולא אמרו בגמרא דליכא קריעה בלא שבעה אלא בשמועה רחוקה, כלומר דכשם שהקלו עליו שאינו נוהג שבעה מפני שהוא אבילות ישנה, כך נקל עליו שלא יהא קורע. אבל [זו] קרובה היא והרגל מפסיק מה שראוי להפסיק, ונוהג מה שראוי לנהוג כשאר אבלים. ובעל הלכות כתב אפילו בשמועה קרובה אסור לקרוע במועד. וכך השיב רב נטרונאי. נשתבש זה אצל הגאונים. דשמועה קרובה כמי שמתו מוטל לפניו וקוברו במועד היא, ותנן בהדיא בקרובים של מת קורעים.

כ׳בפרק ר' אליעזר: תניא הקורע בחמתו ובאבלו על מתו אע"פ שחלל את השבת יצא ידי קריעה. ומקשי' עלה בעון קומי ר' יוסי. לא כן א"ר יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק. מצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. פי' משום דהוה מצוה הבאה בעבירה, אף קריעה זו שקרע בשבת מצוה הבאה בעבירה היא. ופריק: אמר לון תמן גופא עבירה, ברם הכא הוא עבר עבירה, כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לרה"ר יוצא בה ידי חובתו בפסח. ושמעינן מינה שאם קרע בחלוק הגזול, אינו יוצא ידי קריעה. ואין קורעין בי"ט שני של גליות, אפילו קרוביו של מת.

כ״אוהרב ר' אשר בר משולם ז"ל כתב: וקורעין על שמועות הרעות, ועל ברכת השם, ועל ס"ת שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל המקדש, ועל ירושלים, וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלים. מנא לן, דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים, וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב. שאול זה נשיא, יהונתן בנו זה אב ב"ד, על עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב, אלו שמועות הרעות. א"ל רב בר שבא לרב כהנא אימא עד דאיכא כולהו, א"ל על על הפסיק הענין. ומקשינן אשמועות רעות מי קרעינן, והא אמרו לי' לשמואל קטל שבור מלכא תליסר אלפי יהודאי במגיזת דקסרי, ולא קרע, ומפרקינן ליה לא אמרו אלא ברוב צבור, וכמעשה שהיה, פי' שהיו רוב ישראל שם ונפלו בחרב אויביהם, ואע"פ שלא מתו אלא מיעוט. ברכת השם מנ"ל, דכתיב ויבא אליקים אשר על הבית.

כ״בת"ר אחד השומע, ואחד השומע מפי השומע, חייבין לקרוע, והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו, דכתיב ויהי כשמוע המלך את דבריהם ויקרע את בגדיו, המלך קרע והם לא קרעו. פירוש ששמע מפי השומע כגון ששמע מאחד שהעיד אני שמעתי איש פלוני בירך את השם בפירוש, שאלו במספר דברים ממש אין צריך לומר. ומפורש בירושלמי לענין העדים ששנינו בהם, אמור מה ששמעת בפירוש: ואמרינן ליה גדף, אלא אותו השם שאמרתי בפניכם קלל ובו קלל, כלומר מזכיר שם בן ד' אותיות, ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו, כלומר יכה יוסי את יוסי. ועוד אמרו בירושלמי, ר' חייא אמר ר' יוסי מקשי תמן תנינן הכרוז יוצא מלפניו איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית וכו', כלומר וכיון שאמרנו שומע מפי שומע חייב לקרוע, אפילו שאין השני מוסיף גדוף מפיו, אף השומעים הכרוז אומר איש פלוני חרף וגדף, למה אין הכל קורעין, שהרי יודעין שעל הזכרת השם שהזכיר וגדף הוא נסקל. ופריק שמענו מפי שומע, ושומע מפי שומע צריך לקרוע בתמיה, כלומר לא אמרו אלא בשומע מפי העד ששמע הגידוף ממש. ושמעינן מהני שכל השומע סתם מפי עדים פלוני קלל בשם זה קורע, וכן השומע מפי העד פלוני קלל בשם המיוחד או בכנוי הראוי לקרוע, קורע עליו, והשומע שלא מפי עדים אינו קורע.

כ״גסנהדרין אמר רב יהודה אמר שמואל השומע אזכרה מפי הארמי אינו חייב לקרוע. וא"ת רבשקה ישראל מומר הוה. ואמר ר"י אמר שמואל אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד, אבל בכינוי לא. ופליגי דר' חייא בתרוייהו. דאר"ח השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע, שאם אין אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים. ממאן אלימא מישראל מי פקירי כולי האי, אלא פשיטא מארמי, ואי שם המיוחד מי גמירי, אלא לאו בכינוי, וש"מ אפילו מארמי ש"מ. והלכתא כרבי חייא. הלכך מן הארמי אינו קורע. אבל מישראל חייב לקרוע, אפילו בזמן הזה ואפילו בכינוי.

כ״דאמר רב הונא הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע שתי קריעות, אחת על הגויל, ואחת על האותיות, שנאמר ויהי דבר ה' אל ירמיהו אחרי שרוף המלך יהויקים את המגלה ואת הדברים. ולא אמרו שחייב לקרוע אלא כגון שנשרף בזרוע וכמעשה שהיה. ערי יהודה, דכתיב ויבואו אנשים משכם משילה ומשומרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים. אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה א"ר אלעזר הרואה ערי יהודה בחרבנן אומר ערי קדשך היו מדבר, וקורע. ירושלים בחרבנה אומר ציון מדבר היתה ירושלים שממה, וקורע. בית המקדש בחרבנו אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה, וקורע. וקורע על המקדש, ומוסיף על ירושלים, כשפגע במקדש תחלה, קורע טפח ומוסיף כל שהוא. ואם פגע בירושלים תחלה קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמו, קריעה טפח לכל אחד. ואני תמה כיון דקתני על ערי יהודה בחרבנן קורע, מה צריך לומר ירושלים בחרבנה והלא ירושלים בכלל היתה. ויש לומר שאם קרע על ערי יהודה, חוזר וקורע על ירושלים, שאלו בשאר ערי יהודה קרע על אחת מהן אינו קורע על השנית. וקורע על ערי יהודה בפני עצמן ועל ירושלים קרע אחר בפני עצמו. ואם קרע על ירושלים תחלה אינו קורע על שאר ערי יהודה, שכבר קרע לקדושה שבכולן. ירושלמי בפרק הרואה: שמעון קמטריא שאל לר' חייא בר אבא. בגין דאנא חמר וסליק לירושלים בכל שעה, מהו שנקרע. א"ל בתוך ל' יום אין אתה צריך לקרוע, לאחר שלשים יום צריך לקרוע.