תורת האדם, שער הגמולTorat HaAdam, The Gate of Recompense

א׳שנו רבותינו: ג' ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים ואחד של בינונים, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינונים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יוה"כ, זכו נכתבין לחיים, לא זכו למיתה. זה שאמרו חכמים צדיקים גמורים שנכתבים לחיים ורשעים שנכתבין למיתה, לא צדיקים שאין להם עונות ולא רשעים שאין להם זכיות, שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכין ימים בשלוה, והכתוב צווח שיש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ואמרו רבותינו אין בידינו שלות הרשעים אף לא יסורי הצדיקים, אלא כך היא המדה: יש עונות שדינו של הקב"ה ומשפטו של צדיקים ליפרע מהם בעולם הזה ויש מהם שהדין ליפרע בעוה"ב, וכן הזכיות יש מהן שבעל הגמול יתברך משלם שכרו בעה"ז ויש שמשלם שכרו בעולם הבא, וכשאדם חוטא כל השנה ומתלכלך בעונות ומתטנף בחטאים ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים ובאין מעשיו לפני אדון הכל, הוא יתברך שמו שוקל אותן מעשים אלו מפני אלו והצדיק שהוא צדיק גמור זוכה לחיים, וכן הרשע שדינו נותן לשלם לו שכר טוב בעוה"ז על מעשה הטוב שעשה נכתב ונחתם לחיים, כלומר פוסקין לו חיים ושלום בעושר ונכסים וכבוד, נמצא זה צדיק גמור בדינו, והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה, ובן בעל מעשה הטוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונכתב בראש השנה למיתה, כלומר שימות בשנה הזאת או שיחיה בתחלואים רעים, חיי צער ויסורין, ונמצא זה רשע גמור בדינו אעפ"י שזה צדיק וזכה לחיי העולם הבא, והראשון שזכה לחיים רשע גמור ואובד לגמרי, עד שיהיה גדול שבנביאים נדון על חטא אחד קל ונענש עליו, נקרא בכאן רשע גמור. ויהיה כאחאב שנאמר בו הראית כי נכנע אחאב מפני וגו', נקרא בכאן צדיק גמור. וכן זה שאמרו חכמים לחיים ולמיתה אינן בימים בלבד, אלא כל העונשין שבעוה"ז נגעים ועוני ומיתת הבנים וכיוצא בהן כולן כינו אותם חכמים בשם מיתה, וכינוי השכר הגמול הטוב אמרוהו בלשון חיים.

ב׳זה הדין שאמרו חכמים שכל אדם נידון בראש השנה אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או אם יתחייב לגיהנם ואבדון, שאין אדם נידון בראש השנה אלא על עניני העולם הזה אם ראוי לחיים ולשלום או למיתה ויסורין. כך אמרו חכמים בראש השנה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, אלא כך היא המדה: בראש השנה שוקלין מעשיו של אדם ונכתב ונחתם לאלתר לזכות ולחובה בעולם הזה, כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו מן העולם הזה, וכשהאדם נפטר לבית עולמו שוקלין בהן ופוסקין עליו חלקו הראוי לו בעולם הנשמות.

ג׳שנו חכמים: ג' כתות ליום הדין אחת של צדיקים גמורים ואחת של רשעים גמורים ואחת של בינונים, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העוה"ב, רשעים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר לגיהנם שנאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו', בינונים, שעונותיהן וזכיותיהן שקולים, הקב"ה נקרא רב חסד, מטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני, ועליהם נאמרה אותה הפרשה כולה, דלותי ולי יהושיע. היה בכלל מחצה עונות שלהם עון פושעי ישראל בגופן, והוא הראש שלא הניח תפילין מעולם, והוא הדין לשאר מצות עשה שבגופן שלא קיימן מעולם, כגון שלא קרא קריאת שמע ולא ברך על המזון לאחריו, כולן יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין הימנה ומתרפאין, שנאמר והבאתי את השלישית באש, ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה וגו'. אבל מי שעונותיו מרובים מזכיותיו, ובכלל אותן העונות עון זה האמור, והוא עון פושעי ישראל בגופן, וכן פושעי עכומ"ז בגופן, והם בעלי עבירה כגון עריות, יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש, לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת וגיהנם פולטתן ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. אבל המלעיגים על דברי חז"ל, והאפיקורסים, ושכפרו בתחיית המתים ושפרשו מדרכי צבור, ושנתנו חתיתם בארץ חיים, והם הפרנסים המטילים אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים, אף על פי שאינו מחטיא אותם אלא מוליכן בדרך ישרה, אלא שעל ידי זה הצבור מכוונין דעותיהם ומעשיהם לעבודתו לא לעבוד אדון הכל, ושחטאו ושהחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו, יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות.

ד׳זה שאמרו חכמים שלש כתות הן ליום הדין, יום מועד הוא לדין הכל, הוא שכתוב עליו יום ה' הגדול והנורא, והוא יום וזמן העולם הבא אבל עומדין בדין, ועליה שנו בתוספתא זה שאמרנו שלש כתות ליום וכו', אבל אין הכונה לרבותינו להאריך עונש האדם ושכרו עד היום ההוא, ושלא יהא דין ועונש או שכר לנפשות קודם אותו הדין, אלא לפי שהם ז"ל מונין כאן כתות הצדיקים גמורים, והם הזוכים לחיי העולם הבא שהוא יום הדין הזה, לפיכך ספרו להם שכרם שהוא חיי העולם הבא וכן הרשעים הגמורים הם נכרתים מחיי העולם הבא והם הנדונים באותו היום העתיד להחזירם לגיהנם ולהכרית והאבד הנפש מתוך העונש והצער הגדול המתחדש עליהם, הלכו בברייתא זו אחר מתן שכרן של מצות ואחר סוף עונשן של עבירות, אבל כל אחד ואחד מבני אדם יש לו הדין בשעת מיתתו, והוא נדון בג' דיני כתות הללו בעצמן: צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר ונכנסים לגן עדן, והוא עצמו חיים מחיי העולם הבא הוא, רשעים גמורים נחתמין ונכנסין לאלתר לגיהנם ונדונין בו, ובינונים מצפצפים משם להוציאן למקום מנוחה, כמו שאנו עתידין לבאר. בין בדין של גיהנם ההוה בכל יום לכל נפש ונפש, בין בדין העתיד שהזכירו בברייתא זו, כל אדם נדון שם כפי מעשיו בשלשה דינין שמנו עליו, קל שבהן אין לו קצבה, אלא כל אחד נדון כפי מעשיו ומצפצף ועולה, והחמור שבהן לדורי דורות, והבינוני דינו שנים עשר חדש, לאחר י"ב חדש בזמן הזה גיהנם פולטתן ונמסרו לדומה, ואין להם מנוחה, ואנו עתידים לבאר זה בדבור וברמז. אבל לאחר י"ב חדש מן הדין הגדול גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, אע"פ שיש בבעלי עבירה עצמם שענשו גדול מחבירו וחיובו יותר הימנו וכלן נידונין י"ב חדש, כך יש בעונשין צער ויסורין בגיהנם לאחד יותר מחבירו גיהנם מגיהנם לעונש ושכר כמו שאנו עתידים להזכיר, והכל במשפט אמת ודין יושר, שנאמר כי כל דרכיו משפט.

ה׳ואם תאמר ואלו שקראו אותן חכמים בינונים למי שעונותיהם וזכיותיהם שקולים, ואמרו בהן רב חסד, מטה כלפי חסד, יורדין הם לגיהנם או אינן יורדין. אם תאמר יורדין הם, וכי מה הועילה להם המדה הטובה הזאת רב חסד מטה כלפי חסד, אם תאמר אין יורדין שם, וכי עונות שקולים שעשו במה יתכפרו. ותשובת שאלה זו לשואל אותך: הרשע שעשינו אותו רשע גמור שנידון בגיהנם לדורי דורות לפי שכפר בתחיית המתים, או הטיל אימה יתירה על הצבור, והוא היה עוסק בתורה ובמצות במה ישתלם שכרו, וכי לא היה בינו ובין העובד ע"א כל ימיו ומגלה עריות ושופך דמים חלוק והפרש. ה' צדיק לא יעשה עולה, אלא העושה מצות ומעשים טובים ועובר עבירות הרבה או עבירה חמורה שראוי להיות אובד ונדון כרשע גמור, משלם לו הקב"ה שכר אותן מצות ומעשים טובים בעולם הזה שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, כך תרגם אונקלוס: ומשלם לשנאוהי טבוון דאינון עבדין קדמוהי בהאי עלמא לאובדיהון בעלמא דאתי לא מאחר עובד טב לשנאוהי טבוון דאינון עבדין קדמוהי בחייהון משלם להון. וכן הצדיק הזה שהוא שקול והקב"ה בחסדיו הרבים מטה לו כלפי חסד ועושה אותו כצדיק גמור, אינו יורד לגיהנם אלא נדון בעולם הזה על עונות וחטאים שעשה וניצל מדינה של גיהנם. כך שנו חכמים: רובו זכיות ומיעוטו עבירות נפרעין ממנו עבירות קלות שעשה בעולם הזה בשביל ליתן לו שכרו משלם לעוה"ב, רובו עבירות ומיעוטו זכיות נותנין לו מתן שכר מצות קלות שעשה בעוה"ז בשביל ליפרע ממנו משלם לעתיד לבא, כמו שמפורש במסכת פאה.

ו׳ואם תאמר אני שואל אותך על המת הנדון שהוא שקול בשעת דינו ואתה משיבני על החי שנפרעין ממנו בחייו, ולדבריך אין אדם בא לידי המדה הזו שיהא שקול ויהא רב חסד מטה כלפי חסד, ובברייתא שנינו, שלש כתות ליום הדין הצדיק והשקול הזה והרשע, ומשמע דבשעת דינן לאחר מיתה במדות הללו הם. אנו כך השיבונו אליך: דיין האמת יתברך שמו דן האדם לפי מעשיו, יש עונות שדינו ליפרע מן העושה אותן בעוה"ז בחיים, ויש שדינו ליפרע מהן לאחר מיתה בדין גיהנם וכיון שכן כשהקב"ה דן את האדם בר"ה והוא שקול ומעויין מדת רב חסד שלו שהוא מטה כלפי חסד פוטרו מגיהנם, והדין נותן שיפרע ממחצה עונות שלו בחיים, וכך היא המדה, ברובו זכיות ומיעוט עבירות אין ממתינין לו עד שעת המיתה אלא כיון שרואה הקב"ה שהוא מזדכך בעולם הנשמות, מקדים לו וגובה מיעוט עבירות בעוה"ז בחיים. לפי המדה הזו היה רובו זכיות בר"ה ונגזרה עליו מיתה, אם הכריע עצמו לכף חובה בין שיהא שקול בין שיהא רובו עבירות, הרי האריך הדין על עצמו עד שיקבל שכר מצותיו או פורענות עונותיו ופשעיו, בין שיקבל אותן באריכות ימיו או בשאר המדות בעוה"ז כדי שיהא הגמול שלם וקיים לו לעולם הנשמות, כמו שהזכירו חכמים במקום שהזכרנו, וכן שנויה עוד בבראשית רבה: ר"ע אומר אחד אלו ואחד אלו מדקדק עמהם עד תהום רבה, מדקדק עם הצדיקים וגובה מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעוה"ז כדי להשפיע להם שלוה לעוה"ב, ומשפיע שלוה לרשעים ונותן להם שכר מצוות קלות שעשו בעוה"ז כדי להפרע מהם לעתיד לבא.

ז׳ועוד אמרו באבל: כשנאחז רשב"ג ור' ישמעאל בן אלישע גזרו עליהם שיהרגו והיה ר' ישמעאל בוכה אמר לו רבן שמעון בן גמליאל מפני מה אתה בוכה לשתי פסיעות אתה נתון בחלקן של צדיקים ואתה בוכה, אמר לו אני בוכה על שאנו נהרגין כעו"א וכמגלי עריות וכשופכי דמים וכמחללי שבתות. אמר לו ר' שמא סועד היית או ישן ובאה אליך אשה לשאול על נדתה ועל טומאתה ועל טהרתה ואמרת לה המתיני עד שאישן, והתורה אמרה כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו וכתיב בתריה והרגתי אתכם בחרב, בחרבי לא נאמר אלא בחרב.

ח׳לפי המדה הזו ישראל רובן יש להם צער ויסורין בעולם הזה יותר משאר האומות. כיצד, אי אפשר לאומות בלא צדקה ומעשים נאים, ואי אפשר לישראל בלא עבירות, אלא שהאומות עובדי עכומ"ז אובדין בעונש ע"א שלהם לגיהנם ואבדון, וישראל חלקם בחיים, שדבקים ביוצר הכל יתברך, ולפיכך הדין מתוח כנגד כל ישראל ליפרע מהן מלכלוך עונות בעוה"ז, ומדת הטוב פרושה על האומות עו"א לשלם להם שכר בעולם הזה על מעשים נאים וצדקה שעושין, זהו שנאמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם.

ט׳וכך דרשו בגמרא במסכת תענית: אל אמונה, כשם שנפרעין מן הרשעים לעוה"ב אפילו על עבירה קלה שעשו, כך נפרעין מן הצדיקין בעוה"ז אפילו על עבירה קלה שעושין. ואין עול, כשם שמשלמין שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אפילו על מצוה קלה שעושים, כך משלמים שכר לרשעים בעוה"ז אפילו על מצוה קלה שעושים ואמרו לפי דרך זו: לא איברי עלמא אלא או לצדיקי גמירי או לרשיעי גמירי, כלומר שהצדיקים גמורים אוכלין בעולם הזה ונוחלין העולם הבא שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, ורשעים גמורים אע"פ שיורדין לבאר שחת אוכלין העולם הזה בשכר מועט מעשים טובים שעשו, וזהו שנאמר הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא, כלומר הן הצדיק משתלם בעולם הזה על עבירות שעושה ק"ו שישתלם הרשע והחוטא, כלומר שמתשלומי הצדיק שאנו רואין בארץ שהוא העוה"ז יש לנו ללמוד תשלום הרשעים לעולם הבא בקל וחומר.

י׳אע"פ שהמדה כך היא כמו שהזכירו חכמים, אפשר כשיחטא האדם סמוך למיתה ויכריע עצמו לכף חובה, זכיות שעשה מקילין לו מדינה של גיהנם, וכן מי שהיה רובו עבירות וסמוך למיתה שקל עצמו והיה מחצה זכיות ומחצה עבירות, רב חסד מטה לו כלפי חסד וזוכה בעולם הנשמות, ומיעוט עבירות שעשה גורעין ממנו חלקו, שכל אדם לפי מעשיו הוא זוכה בעוה"ב כך אמרו חכמים לעולם הבא: מלמד שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו. ואמרו עשן בחופה למה וכו'. וכן אפשר שזה הדין נוהג במי שהיה בר"ה במדה אחת ונגזר עליו דינו ואח"כ הכריע עצמו לצד אחת מן המדות, שדינו במקומו עומד ובעולם הנשמות הוא נידון כשלש כתות הללו כפשט הברייתא.

י״אכשנפרעין ממי שרובו זכיות על מיעוט עבירות שעשה בעולם הזה, הרי הוא כאלו לא עשאן ונותנין לו שכר חלקו בעולם הבא כמו שראוי לזכיות שעשה. אעפ"כ מי שבידו מאות מצות כמותן, והיו בידו עבירות אלא שנפרע ממנו בעוה"ז, אין חלקם בעולם הבא שוה, זה צדיק גמור, וזה צדיק שאינו גמור. לפיכך נפרעין ממנו בעוה"ז, בכדי שיהא ראוי לחיי העוה"ב לא שיגיע למעלת הצדיקים, כפי מה שראוי לכל אחד לפי אמונתו ולפי מעשיו, כי אלהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו.

י״בועוד מצינו שאמרו רבותינו: אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה, פשפש ולא מצא, יתלה בבטול תורה, תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הן שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח. ואמר רבה אמר רב סחורה אמר רב הונא כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין, שנאמר וה' חפץ דכאו החלי. למדנו מהם ז"ל שיסורין באין תחלה על מעשיו הרעים של אדם, והן עבירות של לא תעשה שהדין נותן שיענש עליהם. לפיכך כשרואה שיסורין באין עליו ראוי לו לפשפש במעשיו ולחזור מהן בתשובה, וזהו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'. ופעמים שיסורין באין על בטול תורה, וכן כיוצא בזה, והן בטולי מצות עשה כמו שאמר רב קטינא למלאך שנתגלה לו: וכי ענשיתו אעשה, א"ל אין בעידן ריתחא ענשינן. לפיכך משבאו עליו יסורין ופשפש בעצמו ולא מצא בעצמו עבירה, והוא שיש בידו ידיעה תחלה וסוף, יתלה היסורין בבטולי מצות העשה שאינו מזרז לעשות אותן כראוי אלא מתעצל בעשייתן ובקיומן. אבל מי שהוא צדיק גמור ואין בידו עבירות ולא בטולי מצות, אין יסוריו אלא יסורין של אהבה, כדרך היסורין שפירשנו למעלה ליתן לו שכרו משלם לעה"ב. ולמה נקראו יסורין של אהבה, והלא יסורין שפירשנו יסורין של עונשין הן על מיעוט עבירות שעשה, כגון שהן באין על שגגת מעשה ועל העלם דבר. כיצד, הרי שאכל חלב בשוגג נקרא חוטא, שכן קראתו התורה בכל מקום. ומהו חטאו, שלא נזהר בעצמו ולא היה ירד וחרד אל דברי המקום ב"ה שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר וראוי לו לפי גזרותיו של הקב"ה, ועל הדרך הזו הוא טעם חטא השגגה בכל התורה. ועוד שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה, דכתיב ונטמתם בם, לפיכך נקרא שוגג חוטא. אעפ"כ אין השוגג ראוי להענש על שגגתו בגיהנם ובאר שחת, אלא שהוא צריך מירוק מאותו עון ולהתקדש ולהטהר ממנו כדי שיהא ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעוה"ב, לפיכך חס הקב"ה על עמו ועל חסידיו ונתן להם הקרבנות להתכפר בהן השגגות. וכשאין בית המקדש קיים משלח עליהם יסורין למרק מהן אותן שגגות, ולהתכפר ביסורין כדי להיותן נקיים לעוה"ב, כשם שהקרבנות אהבה וחמלה על ישראל ולקרבן תחת כנפי השכינה, שנאמר עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים, וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם. כך יסורין הללו אהבה וחמלה על האדם. אבל מכל מקום אפי' יסורין אלו לכפרה ולמירוק חטא הן באים.

י״גוכך אמרו שם: אמר רבי יוחנן נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה. והקשו עליו ונגעים לא, והאמר ר' כל מי שיש בו אחד מארבע מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה לישראל. הרי שדמו בכאן מזבח כפרה ליסורין של אהבה, ואע"פ שדחו: מזבח כפרה הוו, יסורין של אהבה לא הוו, לומר שאין הכוונה לדמותם למזבח ממש אלא כשם שהמזבח מכפר על הראוי לו לכפר, והן השגגות, כך מראות נגעים מכפרין על הזדונות. ועוד תירצו בענין אחר: הא לן והא להו. כלומר שבני ארץ ישראל שהן טהורין וארצם טהורה והנגעים מרחיקין את בעליהם מכל אדם ומכל מגע אינן יסורין של אהבה, לפי שהעונש הגדול אינו ראוי אלא לחטאי הזדון והעונות החמורים, אבל בבבל שאינן נזהרין בטומאה הוו יסורין של אהבה, וזה מזבח כפרה. מכאן [אמרנו שאין יסורין אלא ככפרת חטא, וכן] אמרו שם ביסורין של אהבה שהן ממרקין גופו של אדם, ואין תמרוק ראוי לומר אלא על מירוק עונות או שגגת חטאים. ועוד אמרו שם על המעשה שאירע לרב הונא שהחמיץ היין שלו: ומי חשיד הקב"ה דעביד דינא בלא דינא. מלמד שאין רעה באה על האדם בין בגופו בין בממונו אלא על פי הדין, ולפי זה אמרו שם עוד: כל יסורין של בטול תורה או בטול תפלה אינן יסורין של אהבה. ואם קבל עליו מאהבה מה שכרו, יראה זרע יאריך ימים, ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו, שנאמר וחפץ ה' בידו יצלח, מפני שאין אהבה זו ראויה להביא על האדם יסורין קשין שיהיו מבטלין אותו מעבודתו של הקב"ה מתפלה ותורה. כל שאין בענשן שיהא האדם אובד בהם או נכרת ושמו נמחה אינן אלא יסורין שסופן שלוה, ואין בהם אלא הרגשת רעה לשעה, וביסורין הללו אמרו חכמים: צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה.

י״דובפרק חלק אמרו: כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו אצלו לבקרו אמר להם חמה עזה באה לעולם, התחילו בוכין ור' עקיבא משחק. אמרו לו, עקיבא מפני מה אתה משחק. אמר להם, מפני מה אתם בוכים. אמרו לו, אפשר ספר תורה בצער ולא נבכה. אמר להם, לכך אני משחק, שכל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא ח"ו קבל ר' עולמו, עכשיו שאני רואה ר' בצער אני שמח. אמר לו עקיבא כלום חסרתי מן התורה כולה. אמר לו למדתני רבינו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ועוד אמר לו בפעם אחרת: חביבין יסורין, והביא לו ממנשה שכל טורח שטרח בו אביו וכל עמל שעמל בו לא הועילוהו למוטב אלא יסורין. הרי רבי עקיבא לא נחמו לר' אליעזר אלא ביסורין של מירוק עונות, ואם יש במדותיו של הקב"ה יסורין שלא על חטא כלל, האיך לא נחמו בהן, וכי מי היה ראוי ליסורין של אהבה ושלא על חטא אלא ר' אליעזר, ועוד שהיה ר' עקיבא תלמידו ולא בא אלא לכבדו בכל כחו והיה תולה לו יסורין שלו לכבודו, הא למדנו שאין יסורין אלא לכפרה.

ט״ועוד הזכירו חכמים דרך אחרת ביסורין, אמרו: תנא דבי ר' ישמעאל כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קבל עולמו. ופירוש הענין הזה מן המקרים ההוים בנוהג של עולם והבאין על כל אדם, כגון שימצא טורח במעשיו לפעמים, ויכאב גופו כשיאכל מאכלים רעים שאינן הגונין לפי טבע שלו, וראשו כשיעמוד בשמש, ויהיו לו מן היגיעות שבאות אפילו על המלכים שכגון אלו אין ניצול מהן אלא הרשע הגמור לגיהנם שמקבל עולמו ושומרין אותו מן השמים לעשות לו כל רצונו בעולם הזה, שנאמר יחילו דרכיו בכל עת, אבל שאר בני אדם בין צדיקים בין רשעים כולם בכלל מנהגו של עולם. וזהו שפירשו בגמרא שם בערכין: עד היכן תכלית יסורין, כל שארגו לו בגד ללבוש ואינו מתקבל עליו. ואתקיפו עלה והעלו, אפילו נהפך לו חלוקו, ואפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים, וכל כך למה דתני דבי ר' ישמעאל כל שעברו עליו וכו'. וזה ענין אחר הוא, אינו מן היסורין המשתנין בהם בני אדם זה מזה ברוב, אבל ביסורין ממש לא למדנו בהם שבאים אלא לכפרה.

ט״זואם תשאל ותאמר והלא מפורש בתורה שיש יסורין של נסיון כגון והאלהים נסה את אברהם, וכן למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא. תשובה לשאלה זו: כן הדבר וכך היא המדה, שהקב"ה מנסה, ולא כל אדם אלא מנסה הוא את חסידיו שנאמר ה' צדיק יבחן. כך דרשו בבראשית רבה: היוצר הזה כשהוא בודק את כבשונו אינו בודק קנקנים רעים שאינו מספיק להקיש פעם אחת עליהם עד שהוא שוברו, ובמי הוא בודק בקנקנים יפים, שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינן נשברים, כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים שאין יכולין לעמוד, ואת מי הוא מנסה, את הצדיקים, שנאמר ה' צדיק יבחן, וכתיב והאלהים נסה את אברהם. ומהו הנסיון הזה שיבוא עליהם בעבודתו של הקב"ה ובעשיית מצותיו טורח ועמל, לפי שיש בני אדם שעושין מצות ומעשים טובים כשידם משגת וכשהן בשלוה ובריוח, אבל מתוך הדוחק או כשהעבודה באה עליהם בטורח ועמל גדול אינן עושין, לפיכך הקב"ה מטריח על יראיו בקצת נסיון כדי שיקבלו מצות ויעשו אותם מתוך הטורח, כדי שיהא שכרם באותן מצות כפול ומכופל. ולמה מנסה אותו והלא גלוי וידוע לפניו יתברך אם יקבל אותו חסיד המנוסה עבודה וטורח זה. אף על פי כן אין שכר האדם בכח אמונה שלו כשכרו בפועל מעשה. ונמצא מזכה אותו להוציא דרכיו הטובים לפועל ולמעשה. ולמה נקרא נסיון, והלא הכל צפוי לפניו יתברך, אעפ"כ רשות האדם בידו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה. נמצא אותו החסיד מצוהו המנסה על מצוה זו בודאי, לפיכך נקרא נסיון מצד העושה, לא מצד המצוה יתברך שמו.

י״זמדה זו, מדת הטובה, אינה מדת נקמה ופורענות, שהוא מנסה מי שגלוי לפניו שימצא שלם באותו נסיון כדי להרבות לו שכר שאמרנו, ולפיכך נתנסה אברהם כדי שיהא מקבל עבודה זו החמורה ויהא שכרו קיים לעולם, שנאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה וגו'. ולפיכך נתנסו ישראל במדבר כדי שיהו מקבלין טורח הליכות המדברות ופחד המקרים לשמו של הקב"ה ולתורתו ויטלו שכר על הדבר, שנאמר וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך, ואומר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. נמצא נסיון הזה מדת הטובה, שהאדם מקבל בו שכר, ושמו של הקב"ה מתעלה, ולכך הודיע עד היכן תגיע אהבתו ויראתו בלב עבדיו, והיאך נמשכין אחר מצותיו ועושין רצונו כרצונם.

י״חואם תשאל ותאמר: הלא חזקיה נתנסה ולא עמד בנסיונו, שנא' וכן במליצי שרי בבל המשלחים עליו לדרוש המופת אשר היה בארץ עזבו האלהים לנסותו לדעת כל בלבבו. מעולם לא נסה הקב"ה לאותו צדיק ולא בקש ממנו דבר, אלא הוא ברשות עצמו חטא, זהו שכתוב "עזבו האלהים לנסותו", לומר שלא עשה עמו נס, ולא סייע אותו באותו ענין, כמו שעשה עמו נס בסנחריב וברפואת חליו. ועזבו לעצמו מפני שחטא ברפואתו, כמו שכתוב עליו: ולא כגמול עליו השיב יחזקיה כי גבה לבו, לפיכך הניחו הקב"ה עכשיו לרשות עצמו וגובה לבבו ונכשל, וזהו הענין, בא ליטמא פותחין לו, ליטהר מסייעין אותו.

י״טבמדה הזו נהג הקב"ה עם ישראל בכניסתן לארץ. הם חטאו ולא רצו להוריש יושבי הארץ, שנאמר ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת מזבחותיהם תתוצון ולא שמעתם בקולי מה זאת עשיתם, וכתיב גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימת למען נסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה' ללכת בם, וכתיב ויהיו לנסות בם את ישראל לדעת הישמעו את מצות ה'. והם חטאו ולא הורישו אותם, וכרתו להם ברית, והוא רצה לעשות עמהם נס להיות איש א' מהם רודף אלף כאשר בתחלה, ונתנסו בדבר ונכשלו. והנסיון הזה לא בחפצו של הקב"ה נעשה, והוא עומד ומצוה להם להורישם, והם לא שמעו. וכן זה שנאמר במן, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, אין הנסיון לישראל אלא מדת רחמים שיהא מזונם יורד להם דבר יום ביומו, ויוצאין למדבר הגדול והנורא בלא מחיה ובוטחים בהקב"ה ובנביאו, זהו שכתוב, המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להיטבך באחריתך. הא למדנו שאין הנסיון הזה להביא על האדם יסורין שימות בהן, או שיהא כל ימיו בצער ובשת ובטל מלעבוד האלהים ומלעסוק בתורתו, אלא טורח שסופו הנחה, ועמל שסופו שמחה ושלום. כל שכן שאין בנסיון יסורין שיהא בהן מחיקת שם ואבדון העולם הזה, לפיכך אין הנסיון בכלל יסורין, לא יסורין של אהבה ולא יסורין של כפרה, אינו אלא מדת הטוב מרובה.

כ׳בדרך שיש בצדיקים דרכים הרבה לכפרה, כך יש ברשעים שתולין לו להאבידו כדי ליתן שכר מיעוט מעשים טובים כמו שפירשנו, ויש שפוסקין לו חיים ושלוה לחסד אבותיו, כענין שנאמר בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל, ויש שמאריכין לו עד שישוב בתשובה שלמה כדרך שעשה למנשה. ומן הגאונים שאמרו שהקב"ה פוסק שלוה לרשעים לנסות בהם אנשי רשע והתרמית שיהיו מתחזקין ברשעם ואומרים: הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל, אך שוא עבוד אלהים ומה בצע כי נשמור בריתו, וברוך יודע האמת.

כ״אואם תשאל ותאמר הרי שתקנו חכמים דרכים הללו לפי כוונתם ולפי הכרע פסוקי התורה והנביאים, אם כן מהו זה שהנביאים צווחים על הענין הזה, ומהו שתמה ירמיה על הרשעים, צדיק אתה ה' וישר משפטיך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה, ואמר דוד אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי וגו', ותמה ישעיה על הצדיקים למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך, ואמר חבקוק על שניהם, למה תראני און ועמל תביט שוד וחמס לנגדי, וכתיב כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל, ונתוכחו איוב וחבריו על דבר זה הרבה, ורבותינו עצמם אמרו: אין בידינו שלות רשעים אף לא יסורי הצדיקים.

כ״בדע שיש מרבותינו שחולקין על זאת המדה, יש מהן שאומרים אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, ונדחו דבריו בגמרא באין מיתה בלא חטא, יש מיתה בעטיו של נחש הקדמוני והוא חטאו של אדם הראשון שנגזרה מיתה עליו ועל תולדותיו בשביל חטאו, כענין שנאמר בעלי ובביתו, אבל באין יסורין בלא עון לא נדחו דבריו. וא"ת שנדחו בכל, [ שהמיתה ויסורין אינם חנם בעולם אבל] באין על חטא שקדם לאב כמו עטיו של נחש שהזכיר המקשה. ואמרו בברכות: בקש משה להודיעו דרכיו ונתן לו שנאמר הודיעני נא את דרכך, אמר לפניו רבש"ע מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו, רשע וטוב לו רשע ורע לו, א"ל הקב"ה למשה צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו רשע שאינו גמור, רשע ורע לו רשע גמור, וזה הענין על דרך שפירשנו למעלה בפרעון קצת העונות בעולם הזה לזכותו לגמרי, או להאבידו לעולם הבא. ולשון אחר אמרו: צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו צדיק בן רשע וכו'. ואמרו בגמרא ופליגא דר"מ, דתנא משמיה דר"מ שלא נתנו למשה זו המדה שנאמר וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון, כלומר שאינו הגון לדעת בני אדם, לומר שלא נמסרה המדה הזו לדעתו של אדם.

כ״גוהנה כפי הסברא הראשונה הכל בטעם ידוע ובטענה מושגת, ומה שאומרים הנביאים בדבר ומה שצווחין על הענין אינו אלא כדברי החולה שמצטער על חליו ומפליג על החולי וצועק על תוקף הצער והכאב, והיאך לו כך והיאך אפשר לו צערו הגדול, כלומר שהנביאים מתמיהין לפני הקב"ה ואומרים לפניו: רבש"ע למה תנהג בזו המדה ונבלה ימינו בבהלה, ואלה רשעים שפושטין ידם בזבול קדשך בשלום ובשלוה בעולם. אף על פי שיודעין שהמדה אמת והמשפט צדק. ובתשובת דבר זה אמר המשורר לאחר שהתאונן על הענין ואמר: כמעט נטיו רגלי כאין שפכה אשורי כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה, וגמר הענין הזה בספק רשע וטוב לו, ועוד אמר בספק צדיק ורע לו: לכן ישוב עמו הלום ומי מלא ימצו למו, אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי ואהי נגוע כל היום. וחזר ותירץ על הכל: ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם, כלומר ששתי ספיקות האלה עמל גדול היה לו במחשבתו הראשונה עד שבא במחשבה אל מקדשי האלהים, והוא מה שהקדיש לשתי הכתות האלה של רשעים וצדיקים והזמין לשתיהן והבין לאחריתם, ורמז שם ענין העולם הבא בפסוק בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני, וענין ההכרתה באיך היו לשמה כרגע ספו תמו מן בלהות, ושאר הענין.

כ״דויש מרבותינו שסוברין והיא דעת רבי מאיר בברייתא שהזכרנו שאף על פי שהמדות הללו כך הם כמו שסברנו ומקצת בני אדם נדונין בהם, אבל עדיין יש צדיקים גמורים שלא בדרך המדות הללו מתיסרין, ורשעים גמורים שיושבין שאנן ושקט בעולם, ואלו הן תוכחותיו של איוב שבאו יסוריו שלא על חטא כפי דעתו, וכפי מה שנאמר עליו בענין השטן שלא הזכיר עליו חטא כלל, אלא: החנם ירא איוב אלהים, וגמר הענין, ואם נאמר באיוב שום עלילה או נחפש למצוא בענינו שמץ דבר, מכל מקום הוא שואל על הצדיק הגמור מכל צד שבאו עליו יסורין ומת בהן ואבד שמו על לא חמס בכפיו היאך יתכן זה בדרך ה', ודבר זה אין לו תשובה לדעת הבריות אלא לדעתו של אל דעות יתברך, כך אמרו בר"ע שהראה אותו הקב"ה למשה רבינו במראות הנבואה ואמר לפניו: רבש"ע הראיתני תורתו הראני שכרו. ראה שחותכין בשרו במקולין, אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני. רצו חכמים לומר שאין מיתתו של ר' עקיבא ביסורין הללו ראויה לו לנכות ממנו מיעוט מעשים רעים, לפי שהיה צדיק גמור כל ימיו, אלא שהענין נעלם, וכך עלה במחשבת בעל המחשבות יתברך חפצו ורצונו. אף על פי כן עם ההעלמה הזו יש בטענה הזאת סוד נמסר לאנשי התורה והקבלה והוא רמוז בדברי רבותינו ונכלל בענין סוד העיבור שחכמים מוסרין אותו לתלמידיהם הראויים, והוא תשובתו של אליהוא על תוכחותיו של איוב, ואתה יודע שהיה איוב צדיק גמור בעיניו והיו יסוריו שלא על חטא ועבירה לפי דעתו, עד שהיה קורא תגר עליהם, כמו שהזכרנו.

כ״הוכאשר אנחנו מסתכלים בספר הזה בפנים אנחנו רואים שמתחלה פתח ואמר לומר שממשלת הכוכבים והמזלות בימי הלידה ורגעי הריון גורמין לאדם הרעות והטוב, נוטים לדעת הוברי שמים המהבילים, זהו שפתח יאבד יום אולד בו, והיה מקלל היום והלילה וכוכבי נשפו כי הם גורמי רעתו, וכן ענין כל המענה. ובזה תפשו אליפז בהיותו מסיר דעתו מן האדון העושה הכל במשפט וצדק יתברך, ונותן הממשלה לכוכבים ולמזלות, ענה לו: זכר נא מי הוא נקי אבד, רוצה לומר אחרי שאין אנחנו רואין הנקיים אובדים כאשר נראה חורשי האון שקוצרין אותו, זאת ראיה כי מנשמת אלוה יאבדו האובדים ולא מכח הטעות והכוכבים, ואמר אם נראה במקצת האנשים שאין המדה מתנהגת כן כאשר אראה אויל ורשע משריש, הנה ראיתי בלבי קללה באה על נוהו פתאום והצדיק הבאה עליו רעה כמוך, מוסר אלהים הוא ואל תמאסהו, ואמר שהאדם נולד לעמל, ואין אני מיחס אל דבר אחר רק אדרוש בו אל אל ואשים ההנהגה לאלהים כי הוא לוכד החכמים, ויודע שהצרות שהם מצערים בהם לטובתם הם, או למוסר שיוכיח האלהים את האדם ובסוף יצילנו והוא יכאיב ויחבש, וזאת תשובת אליפז לענין מענה איוב הראשון.

כ״ואז נהפך איוב אל תלונה אחרת, הראה עצמו שהודה לדברי אליפז כי חצי שדי הם ובעותי אלוה עמו, ושב בדרך הקללה הראשונה לומר אחרי שאין היסורין האלו במקרה מזל רק ברצון מכוון, מי יתן שידכאהו האלהים וימיתהו או ימתין עד ימלא צבאו, כי רוח חייו כי מה כחו ליחל עד שיעבור המוסר הזה, ותמה מה אנוש כי יגדלהו האלהים לשית אליו לבו. וזה המאמר יורה כי איוב היה חושב תחלה כי מצד גריעות האדם אצל הבורא ישים אותו תחת ממשלת המקרים כפי מערכת המזלות ומשטריהם. יאמין באדם כמו שנאמין אנחנו בנמלים או בשרצי הארץ והבהמות כי אין השגחה עליונה בהם רק לקיום המין, אבל ליחיד מהם אין עמו עונש ושכר ולא נאמר בהם שחטאו כשישחטו ולא שזכו כשהאריכו ימים, והיו מזונותם מצויין להם, כזאת היתה סברתו תחלה כפי ענין מענהו הראשון, וכן יאמר לו אליפז עצמו: ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט עבים סתר לו ולא יראה, זה הסרת ההשגחה מן הנבראים השפלים, וחוג שמים יתהלך, השגחתו לקיום המין בכלל השמים וצבאיו, האורח עולם תשמור, הוא הגלגל החוזר, והוא דרכו של עולם במזלות והכוכבים. והוא עצמו, איוב, מתנצל מזה כי לא היתה הסברא הרעה עמו בשלותו, כמו שאמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך ויפת בסתר לבי, כי ממנו רב חילי, וכביר מצאה ידי, כי זה עון פלילי כי כחשתי לאל ממעל, הנותן הכל ואיננו מכחות האור והירח, רק עתה בבא אליו הצרות הרהר בלבו זה מפני שבאו עליו על לא חמס בכפיו. ואחרי שהרחיק לו אליפז זאת הסברא הרעה אמר, ולמה יבואו עלי יסורין הגדולים מאת האלהים, אין זה דרך מוסר כי אין בכח לסבלם ואיך יגדל האדם בעיניו לבחון אותו לבקרים ואם חטאתי מה יזיק לך חטאתי שאתה נוצר האדם.

כ״זועד הנה לא דבר איוב בצדקו ולא נשתבח במעשיו הטובים רק בשלש הטענות האלה יתוכח: יטעון אם מוסר הוא מה כחו לסבול המוסר הזה, ויטעון עוד כי האדם וחייו הבל ודיו במיתה המעותדת לו, כי כאשר אם יזכה לא ינצל ממנה כן אם חטא לא היה ראוי לצער אחר כי מעיקר בריאתו להבל דמה, ויטעון עוד איכה יגדל בעיני האלהים לפקוד עליו פשע וחטאת, והוא ופשעו אין ותהו בעיני אלהים, וזהו ענין תלונתו במענה הזה כפי שיראו הפסוקים בביאור.

כ״חאחרי זה בא בלדד השוחי לסייע על קצת דברי אליפז חבירו ובאו דבריו חזקים ממנו, אמר כי הרעות הבאות על איוב ועל בניו כלן בדין ומשפט על עונות ופשעים שעשו, כי האל לא יעות משפט וצדק, ועשה הבנים רשעים גמורים כחטאים שענשן בעולם הזה מפני שנכרתו ומתו, והוא שאמר אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם, אבל במדת איוב נהג ענין אחר שבאו יסוריו למרק קצת חטאיו, ואם ישחר אל אל ושלם נות צדקו, והוא מי שהרשיע איוב תחלה.

כ״טואז נתעורר איוב לצדק עצמו ושב אל טענותיו הראשונות וחזקו דבריו, וביאר אותם כי הבורא יתברך לרוב מעלתו לא ישגיח לפרטים, ואפילו יענהו לא יאמין איוב כי יאזין קולו, אשר בבא השערה בנוהג שבעולם על הבל ישופהו וירבה פצעיו עם הכלל בחנם ולא בחטאו. ואמר תם אני, שלא חטאתי מיום שנבראתי, רק שלא אדע נפשי אם מצד בריאתה יבאו עליה המקרים ע"כ אמאס חיי, וארצה שתשיב נפשי להויתה הראשונה, ויתן ראיה על הסרת ההשגחה כי המדה הנוהגת בכל אחת היא כי תם ורשע הוא יכלה. ואם תאמר שיעשה בהשגחה ויהיה בחפץ וברצון, ושוט הוא שהווה בעולם להמית פתאום ולהלעיג על מסת נקיים, א"כ נתנה הארץ ביד מעול וחומץ, ואם אינו כן אמר מי הוא, המכלה הכל והמשחית אותי כי ימי קלו מני רץ. וזאת טענה אחרת, ויתאוה איוב עוד להיות בינו ובין האל מוכיח שיאמר לו שיודיעהו על מה יריבהו, הטוב כי יעשוק אותו בלא חטא, ואפילו חטא היאך ימאס יגיע כפיו ויסתכל על עשיית החטאים והרשעים שעושין בסתר, ואם יאמר האל כי לנסותו יעשה לדעת אם יסבול המקרים או יבעט, זה הענין המוסר שאמר לו אליפז מתחלה, העיני בשר לך כי יבקש עון, שגלוי לפניו שלא ארשע. גם יודע שאין מידו מציל ואינו צריך לנסות כחו וגבורתו עמי, וזו תלונה שנית. ואמר אם רשעתי אללי לי ואם צדקתי לא אשא ראשי, ישוב אל טענה שהזכיר כבר, כי כאשר לא ישא ראשו אם צדיק, שסופו למות ולילך אל ארץ חשך וצלמות, כן אם רשע לא היה לו לקבל יסורין.

ל׳ועתה בא צופר הנעמתי בסיוע עוד על דברי חבריו ואמר כי יש חכמה נעלמה במעשי האלהים, כי כפלים יש לתושיה, כי כל היש ההווה בעולם כפול בו, חכמה נראית וחכמה נעלמת. אך ידע איוב באמת כי ישה אליו האלהים מעונותיו ויגרע מהם ולא יכפול ויוסיף עליהם. ואם יחליף האל וירבה האנשים הנקראים בני חלוף ויסגיר הארץ בידם ויקהיל אותם, מי ישובנו בזה אם רשעים הם, כי הוא יודע אנשים שהם שוא ורואה האון שלהם ואיננו מתבונן למעשיהם כי הוא מוחל להם, וכשמטיב לרשעים ויסבול להם כל שכן שלא יגמול רע לטובים, אלא אם יכין עוד איוב לבו יהא סופו שלוה, כי שלות הרשעים סופה תקלה ומפח נפש.

ל״אוהנה תירץ צופר קושיא הגדולה והמפורסמת שבזה הענין מן הרשעים שטוב להם, כי הקושיא בצדיק ורע לו אינה נראית בעולם שכל הנספה נאמר בו חייב היה כזאת כאשר יאמרו באיוב, ונתן שלות הרשעים שהיתה קושיא, טענה וראיה על חמלת הבורא יתברך בברואיו, וכי איננו מואס לגמרי יגיע כפיו ולא יסתכל לגמרי על עצת הרשעים, וכיון שכן כ"ש שלא יריע לטובים רק ישה להם מעונותיהם ויגמול להם בפחות מחטאיהם.

ל״בוהנה שלשת החברים האלו יגלו דעתם בענין הזה, ושאר הטענות כפול וחזוק לטענות האלה. והנה החברים יפליגו בכל מעניהם שאחרי זה באבדן הרשעים ובהכרת זרעם, מפני שהיא הקושיא המתפרסמת עליהם ויאריכו בזה, ואיוב ירבה עצמו ויטעון כי יש רשעים מתים בשלוה ומה חפצם בביתם ובזרעם אחריו, ואלה מחזקים לטענות הנזכרות במענים הראשונים, ואין לנו לפרטם לכל פירוש הספר הזה.

ל״גוהנה אליהוא חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים, וכתיב: איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל, וכן חרה אפו על חבריו שהיו מצדיקים משפט האלהים ברשעו של איוב, שנאמר ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב, וכן אמר אני אשיבך מלין ואת רעיך עמך, כלל אותם בטעות ובשגגה, וזה תמה גדולה במה תקן אליהוא השאלה הגדולה הזאת שהוא צדיק ורע לו או רשע וטוב לו חוץ משתי הדעות, שאין אצלנו מדה שלישית שתכריע במחלוקת הזו בשום פנים: שיבאו על חטא קל או חמור, כלומר זדון או שגגה, כדברי חבירי איוב, ואם אינו כן, שלא בדין הן באין כדעת האפיקורסות שהיה איוב נוטה אליו מתוך צערו וכפי הטענה שהזכרנו בסברתו, ואם נאמר שיש עוד יסורין חוץ מן הסברות האלו והם כדי להרבות לו ביותר שכר וזכות לעולם הבא, כדברי המתחסדים באמונה הזאת, כבר באו בטענת חבירי איוב מן הטעמים שסבל ענשו יוסיף לו זכות כמו שהזכרנו, כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך, ושאר הענין, ואם תאמר זו היתה טענה משובשת לפי שהזכיר הגמול והסוף בעולם הזה ויש צדיקים שמגיע אליהם רעה גמורה מבלי תקוה ואחרית בעולם הזה וילכו בלא חמדה, אבל היה להם להזכיר גמול העולם הבא, הנה לא ראינו אליהוא שהזכיר בעולם הבא דבר אצל איוב, וחבריו רמזו בו יותר ממנו, כמו שאמר איוב, אך שתים אל תעש עמדי אז מפניך לא אסתר. הזכיר המיתה באמרו כי עתה אחריש ואגוע, ואמר שלא יעשה עמו שתים שהוא נדון בעולם הזה ויסתר [ממנו אז באותו] הקבלת פני שכינה בגן עדן הנפשות, וכן אש לא נפח, וארץ עיפתה כמו אופל, וכיוצא בזה כולם הם רמזים לגיהנם ודינו לדעת רבותינו בכל ההגדות, וכך הזכיר בהם התרגום, ועוד, כי זה איננו מתשובת הקושיא ההיא שהיה איוב אומר שהוא היה צדיק גמור בעיניו בלא מכשול עון, ולמה ימות בנפש מרה ולא יאכל טובה בעולם הזה ובבא, ויזכה לשתי השולחנות, וכבר זכו להם רבים במלכי ישראל החסידים, וכן הדין נותן כי מדוע יריע אלהים לאוהביו על לא חמס בכפיהם, חלילה לאל מרשע ושדי כו'. והנה אליהוא עצמו יאמר כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו. ועתה יחזור המחלוקת ביניהם לדברי איוב שהיה צדיק גמור בעיני נפשו. ותראה איוב משעה ששמע דברי אליהוא, בתשובה ההיא שענינה מורה שהוא ענין חדש, ואינו דומה למענה חבריו, כמו שאמר ולא ערך אליו מלין ובאמריכם לא אשיבנו, לא פתח פיו לענות, והנה זה יורה שקבל דבריו, והיו הטענות ההם מספיקות לשאלותיו עד שקבל עליו מהן השתיקה וכן אמר לו אם יש מלין השיבני וגו'. וכבר באו דברי אליהוא סתומים מדברי חבריו כלם, וענין פרושם סתום מאד, ומי שלא יפנה את דעתו וישיא סברתו לא ימצא בהם ולא בכל מה שנתפש מהן ביד מפרשי המקרא דבר ראוי, או טענה הגונה מחודשת מדברי החברים ההם, אבל הוא מסודות התורה שנעלמו לבד מן הזוכים להם מן הקבלה, והפירוש בהן אסור בכתב, והרמז אובד התועלת.

ל״דוהנה נתחייבו חבריו של איוב אע"פ שהיו מצדיקים מעשה האלהים, בהיותם מזכים אותם בזה הדרך, שנאמר ויאמר ה' אל אליפז התימני חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, ולא היה אליהוא בכלל העונש הזה, והנה לפי הנראה לא היה עונש וחטא על דבריו אפילו לא ירדו לעומק הדין, אבל טעם החטא כטעם עונשי השגגות שמתכפרין בקרבן, ולכן צוה להקריב עליהם עולות, כי מפני שהיו שלשת החברים טוענין בלי ספק אצלם שאין יסורין בלא עון בשום פנים ושאיוב היה רשע היו נותנין דרך לאיוב שהיה יודע עצמו צדיק שיהיה מעשה האלהים בלא משפט, והיה להם לומר כי מעשה האלהים נעלם בדעתם, אחרי שלא השיגו לענין הקבלה מפי הנביאים כמו שזכה אליהוא אליה. או יהיה החטא הזה מפני ששבתו מלענות את איוב והאמינו וקבלו סברתו הראשונה, והאל ידע מצפון לבם ונענשו עליו, כי איוב חזר בו ועשה תשובה, והם לא נזדרזו להתודות על חטאם כמו שאמר הוא, לשמע אזן שמעתיך, והייתי טועה בידיעתך, ועתה כיון שעיני רואה כבודך והשגתי ממך השגה אמיתית, אמאס ונחמתי על עפר ואפר, והם שלא אמרו כן הוצרכו לכפרה, וזהו ענין הכתוב מעשות עמכם נבלה, מפני שהם היו מזכים מעשה האלהים ואם יבא עליהם ממנו קצף יראה כדבר שאינו הגון.

ל״הוכן תראה ענין רוב מוסרי הקב"ה אל איוב לעלות מעשיו הנפלאים ולהודיעו מעשה האלהים, ואת מיעוט דעתו של איוב בסוד הנביאים, שלא ידע סודות הארץ והשמים ובהמות והעופות והים ובריותיו והכלל מעשה בראשית, ורצונו לומר כי מי שלא ידע בכל אלה עם ראותו בהם ההשגחה וטוב הסדר וההנהגה אע"פ שהם בלא זכות ובלא חובה, למה לא יחשוב בכלל שמשפטי האלהים בבני אדם נעלמים וסודם ביצירת הנפש והגוף סתום וחתום, ולמה לא יתן צדק לפועלו מן הסתם אחרי ראותו חמלתו והשגחתו הטוב בשאר הבריות השפלות, ומדוע יבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו.

ל״וונכלל עם זה לאיוב הודעה אחרת כנגד האפיקורסות שבא בדבריו, שמחמת פחיתות האדם אצל בוראו אינו משגיח עליו לטוב או לרע, כי עתה יפרש לו הקב"ה טוב השגחתו בכל אחת מהבריות מבני אדם עד קטני בריות הארץ והים והנהגתו בכולם בהשויה ובטוב הצריך להנהגה, וזה ענין מענה האלהים יתברך שמו, עם מה שנרמז בדברי המענה הטעם שחדש אליהוא בצדיק ורע לו בקצת פסוקים ידועי קבלה, ועל זה נתחרט איוב ושב בתשובה לבוראו, שכבר ידע מדברי אליהוא כי הטענה ההיא שאמר לו היא טענה הגונה ומקובלת, והיא סוף השגת האדם בידיעה הזאת, ואין אחריה קושיא בידיעת האדם ונתברר לו בידיעה שלמה מענין נבואתו במענה האלהים יתברך כי כל מעשיו בסדר ובהשגחה, ושיש עוד בהם טעמים סתומים אין מחשבה משגת אותם, זולתי המחשבה שקדמה לבריאתו של עולם, יתברך שמו וחפצו ויתעלה לנצח.

ל״זוסוף דבר: ראוי להאמין בזה הענין לכל בעל מקרה ופגע כי מקרהו וצרתו על עונו ופשעו, וישוב על הנודע מהם בתשובה, ועל לא הודע שלו ושלא זכור בהם יתודה מן הסתם, ואם יראה צדיק אובד בצדקו יהיה מיחס זה תחלה אל מיעוט עבירות שעשה. וכן יחשוב ברשע שליו יהא תולה שלותו בצדקות או מעשה טוב שעשה, ואחרי כן אם יעבור דעתו למי שיראנו אובד והוא צדיק גמור, רב הזכיות נקי החטא ובר הלבב. וזו איננה קושיא בדעת האדם, רק למי שהוא יודע בעצמו שהוא צדיק ואין לו פשע עון מספיק לרעה המוצאת אותו. ואפשר שישא פנים בעצמו וישיא נפשו בצדקו, אבל זה הספק שהוא מועט עם הספק האחר שהוא רב ממנו, שיראה הרשע הגמור המוחלט מצליח בכל ענין ההצלחות, יהיה החושב מיחלו התלאות בסופו, או שלות הרשע הזה בסוד הנזכר הנכלל בסוד העיבור אם זכהו האלהים אליו לדעתו מפי הקבלה הנאמנה לאחר שישמר בו מן המכשול והטעות, כי לא רבים יחכמו. ואם לא שמע אותו יהא תולה הענין בו על דעת יודעם, ועם כל זה יחשוב בין היודע בין שאינו יודע שיש אחרי כל זה צדק וטוב טעם ודעת במשפט האלהים מן הצד הנעלם, והכל בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים.

ל״חואם תשאל עלינו: כיון שיש ענין נעלם במשפט ונצטרך להאמין בצדקו מצד שופט האמת יתברך ויתעלה, למה תטריח אותנו ותצוה עלינו ללמוד הטענות שפירשנו והסוד שרמזנו. ולא נשליך הכל על הסמך שנעשה בסוף שאין לפניו לא עולה ולא שכחה, אלא שכל דבריו במשפט. זו טענת הכסילים מואסי חכמה, כי נועיל לעצמנו בלמוד שהזכרנו להיותנו חכמים ויודעי אלהים יתברך מדרך האל וממעשיו, ועוד נהיה מאמינים ובוטחים באמונתו ובנודע ובנעלם יותר מזולתנו, כי נלמוד סתום ממפורש לדעת יושר הדין וצדק המשפט, וכן חובת כל נברא עובד מאהבה ומיראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי שידו משגת, והם הדרכים שפירשנו מדרכי חכמים, כדי שתתישב דעתו בענין ויתאמת אליו דין בוראו כמצדיק מה שיכיר וידע, יכיר הדין והצדק במה שהוא נעלם ממנו, וכ"ש שטענת הסוד הנזכר לא תשאיר בדעת האדם קושיא, ולא תמצא עמו טענה מספקת בשום פנים, ואם רצה להשים סוף מחשבתו בכאן, הוא רשאי מפני שהם טענות מספיקות לכל הנהגת הברואים.

ל״טועל ענין זה הנזכר אמר אליהוא: אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק, רוצה לומר שישא דעו עד סוף השגת הדעות לתת טעם וטענה במשפט האלהים, ואח"כ יתן צדק לפועלו ית', כי מן הטעם המושג בדעתו יוכיח על הרחוק והנעלם שהצדק עמו והיושר במפעליו.

מ׳ואני מזהיר עוד למי שירצה להיות ממי שנאמר עליו, וצדיק באמונתו יחיה, ואינו חפץ להמנות עם הנאמר בהם בנים לא אמון בם, שלא ישתדל בחקירה הזאת מפי הספרים ורוב המדברים בענין הזה, ויכיר וידע כי אין הספק הזה רב מאד בעיני בני האדם ואינו צריך ברוב הענינים המתקשים בתחלת העיון, וכבר בטל הרבה מן המחקר הזה הרב הגדול ז"ל בטענותיו בפרק שנים עשר מספר מורה הנבוכים, אמר ז"ל: כי יעלה על לב ההמון כי רעות העולם יותר מן הטובות, וכשתעריך מנוחת האדם ותענוגיו בזמן מנוחתו אל הדאגות והמכאובות הקשים והפגעים והחליים והמכשולות יראה להם כי מציאות האדם לרעתו. והוא ז"ל באר כי רוב הרעות הבאות באישי בני אדם באות מחסרון דעתם, ומסכלותנו נזעק ונשוע, ומן הרעות אשר נסבב לנפשותינו ברצוננו נדאג ונכאב כמו שאמר שלמה אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, והאריך בזה, ופירש כי רב הרעות ההוות בבני אדם הם מנזקי אדם באדם כגון הקטטות והמלחמות, או מנזקי אדם לנפשו כרוב התאוה למאכל ולתשמיש וכיוצא בזה, ואין ראוי לנכנס במלחמה ויורוהו בחצים לזעוק רק על נפשו, ולאוכל מאכלים רעים ונעשה מצורע או המרבה בתשמיש ונעשה עור, רק על סכלותו, וכן תראה מהם כי נכנס בסכנות המדבריות והימים כדי להתעשר ביותר על שכניו ולהתרפס ברצי כסף וזהב, וימצאוהו תלאות, ילך וישוע וילין על הזמן ויתמה מרוע מזלו, והקב"ה לא יחדש מופת ונס בעולם לעזור המשוגעים על פחיתות מדותיהם. ועוד תשוב תראה כי מי שאסף מן הממון די ספקו רואה עצמו פחות וגרוע מזלו ממי שאסף הפנינים בתוך גנזיו ויתלונן על מזלו, וגם זה מפחיתות המדות, כי המשיג אלו התוספות לא השיג דבר נוסף בעצמו וכחו אבל השיג הבלי שוא או תעתועים או כשלון לעצמו, והחסר מאלה התוספות אינו חסר כלום, לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו, ואלה הם רבים בכל זמן ובכל מקום.

מ״אובאמת כי הרב ז"ל הנה יסר רבים וברכים כושלות אמץ, עם מה שביאר עוד שם כי הטובות הצריכות בעולם מרובות מאד ונמצאות הרבה בכל מקום, כגון המחיה במים ובמזון הצריך, ולא חסר העולם מן הצריך, ואין חסרונו אלא בתוספת בערך כל צרכי בני אדם, כגון המרגליות והפנינים שאינן נמצאות אלא בקצת הארצות מפני מיעוט צורך בני אדם להם.

מ״בוכל זה ראוי להעלות על לב כל משכיל כדי להבין תקון סדר הבורא יתברך בעולמו וטוב ההנהגה בברואיו, וכן ראוי להבין זה כל אדם שראוי לקבל תוכחות, אבל השאלה בצדיק ורע לו עדיין במקומה עומדת, כי אנחנו לא נראה העולם בכללו ולא נחקור אותו בשלמות, אבל נשאל בו בפרט על האיש הזה אם ראוי למקרה הזה שבא עליו, שהקב"ה נתן לכל גויה וגויה הראוי לה, ונראה כמה צדיקים נהרגין על ספריהם או כשהן יושבין בתענית ומתפללין בתכלית הכונה, ויש שנבראים בתחלת הבריאה חסרי אברים, ויש מתים קודם כ' שנה, ומשעה שעמדו על דעתם היו צדיקים עוסקים בתורה ובמצות ויש להם זכיות ואין להם עונש שמים, כמו שאמרו רז"ל שאין ב"ד של מעלה עונשים עד אותו הפרק, וכענין איוב הצדיק שאירעו לו המקרים ההם, ומעשה ר"ע בתורתו ובמיתתו, וכ"ש שאלת רשע וטוב לו שהיא מצוי יותר בעולם. שאלה הזאת לא תקטן בהיות נכשלים מועטין, ולא תגדל בהיותם רבים, כי לא לאדם שיחנו שנזכה מעשיו בהיות רובם טובים ולא שגה וטעה בדבר אלא במעוטו, אין טענותינו אלא על הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אין בהם נפתל ועקש.

מ״גויראה מדברי הרב ז"ל שלא הוקשה בעיניו דבר ברשע וטוב לו, כי הוא מחסד הקב"ה יתברך שמו, אבל עיקר הספק בצדיק ורע לו, והנה ביאר בכלל שהעולם במציאות חסד יבנה, ומקריו ופגעיו מעצמם, ועל הצדיק האובד יגזור שהמיתה בחטא והיסורין בעון, והוא אמת עם מה שהוספנו לכתוב ולרמוז למעלה, וברוך היודע דיין האמת ושופט הצדק.

מ״דכיון שנתפרש מדברי רבותינו ז"ל שסוף העונש בגיהנם וסוף השכר בעוה"ב, צריכין אנו לפרש מדבריהם ז"ל מהו הדין הזה שנקרא גיהנם, ומהו הדבר שנדון בו, ואימתי נדון בו, אם תאמר שהעונש מגיע לגופו של אדם לאחר מיתתו, והלא גופו של אדם כשמת אבן דומם הוא, אם תשרוף עצמותיו לסיד או תמשח אותם באפרסמון ומיני הבשמים המקיימין אותם, אין הפרש לאבן הזו בכך, ומקרה אחד לצדיק ולרשע בגופו לאחר המות, ואין יהיה הגוף הזה בגיהנם וזה בטובת העוה"ב, והרי הם קבורים לפניך בקבר אחד, או הם גנוזים בביתך בתוך ארון א'. הרי שאין עונש אלא לנפש, ומהו העונש המשיג אותה, והרי הנפש אינה גוף וגויה, ואינה נתפשת במקום אחד ואין מחיצה לפניה, ומה הוא המקום הזה שנקרא גיהנם ונדונית שם, שאין המקום תופש ואין האש שורף אלא בעלי הגוף והדברים הממשיים, אין לך בעונש הזה אלא שתאבד הנפש ותכרת. ודבר זה אינו כפי התורה ולא כפי דעת של רז"ל, אלא דעות נכריות הם מדברי המתחכמים באומות העולם עכומ"ז, שהרי לדברי אלו אין ענשו של אדם אלא כרת, והתורה אינה מחייבת כרת לכל אדם, ונמצאת פוטר בטענה זו שאר כל החוטאים מן הדין והעונש. ועוד לדעת זו עשית עובר על כרת אחת והאפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים כל ימיו שוין בדיניהם, שהרי שניהם אובדין ואין עמהם צער ויסורין אחר המיתה, וכבר מפורש בקבלה שהיו בכופרים דעות הללו, מהם מי שכופר בעונש ושכר שלאחר מיתה, כענין שנאמר ביצר הרע, כי אין חכמה ודעת וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה, ומהם שלא היה ענשן חמור עליהם שלא היו מודים אלא באבדן הנפש והיו אומרים נוח לו לאדם שיאבד והיה כלא היה, ומדברי חכמים אין צריך להביא ראיה לפי שכל הגמרא ומדרשי רבותינו מפורשים הם בענין גיהנם והעונש ההוא.

מ״הכך שנו במנחות: ואף הסיתך מפי צר וגו', גיהנם שפיה צר שיהא עשנה צבור לתוכה, ושמא תאמר כשם שפיה צר כך כולה צרה, ת"ל העמיק הרחיב, שמא תאמר אין בה עצים, ת"ל מדורתה אש ועצים הרבה. והם מדדו לגיהנם אורך ורוחב, אמרו בתענית: עולם אחד מששים בגן, וגן אחד מס' בעדן, ועדן אחד מס' בגיהנם, נמצא כל העולם ככסוי קדרה לגיהנם. ועוד סיימו לו פתחים, אמרו בעירובין: שלשה פתחים יש לו לגיהנם, אחד במדבר שנאמר וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ולגיהנם ירדו, אחד בים, כתיב מבטן שאול שועתי, החזירו אותו הדג על מעמקי מצולות ופתח גיהנם, ואחד בירושלים, שנאמר נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים, ואמר רבן יוחנן בן זכאי שני תימורות בגי בן הנם ועולה עשן מביניהם וזו פתחה של גיהנם. ואמרו לענין איסור הטמנה בחמי טבריא תולדות אור נינהו, דחלפא אפתחא דגיהנם, ועוד אמרו: שמע מינה האי שמשא סומקתא הוא, דקא חזינן לה דסמקא בצפרא ובפניא, והאי דחזינן לה דחורא בפלגא דיומא אנן הוא דלא בריא נהורן למחזייה, ואותיבו עלה ופריקו, ואיתמר התם ולמאי דאיתמר מעיקרא, הא קא חזינן לה דסמקא בצפרא ובפניא. בצפרא חלפא אפתחא דגן עדן, בפניא קא חלפא אפתחא דגיהנם.

מ״וובפרקי רבי אליעזר אמרו: בשני ברא הקב"ה הרקיע והמלאכים, ואשו של בשר ודם, ואשו של גיהנם. ופירשו שם שהרקיע הזה הוא הרקיע שעל ראשי החיות, שנאמר ודמות על ראשי החיה רקיע, ואמרו שם: ר' יהושע אומר עוביה של ארץ מהלך ששים שנה, ותהום אחד שהוא אצל גיהנם נובע ומוציא חמין תענוג לבני אדם. ושנו בברייתא דארכו של עולם, במקום הזה שבעה מקומות זה למטה מזה, והן גיהנם ושערי צלמות שערי מות טיט היון בור שחת אבדון שאול, ולמטה מכולן ארקא, ומלאכי חבלה מעמידין רשעים בארקא תחת נהר של אש שהוא יוצא מתחת כסא הכבוד שנאמר הנה סערת ה' חמה יצאה וגו', והיורד לארקא שוב אינו עולה והם נדונין לדורי דורות, ושם שנינו רשעים שבהם מלאכי חבלה ממונין עליהם, מדור העליון שאול תחתית עמקו שלש מאות שנה, וכן כל מדור ומדור האש של תחתית חזק על אחד משלשים משל אבדון שלמעלה ממנו וכן כל מדור ומדור משל מעלה ממנו. זהו ענין השנוי בברייתא והחזירו הענין במדרש תלים: ואמרו כל כת וכת משבע כתות יש לו מדור בפני עצמו בגן עדן, וכנגדן שבעה בתי דירות בגיהנם ואלו הן כו', הרי שבעה בתי דירות לצדיקים ושבעה לרשעים לכל אחד ואחד לפי מעשה בתי דירתו.

מ״זובאגדה אמרו: אמר ר' יהושע בן לוי כד משחנא ביתא קמא דבמדור גיהנם אשכחית בה מאה מילין באורכא וחמשין מילין בפותיא, ותמן גובין גובין, ואריון דנור קימין תמן, וכד נפלין תמן בני אנשא אכלין יתהון אריותא, ובתר דתיכלינון אישתא קימין מרישא ורמו יתהון בנורא דכל ביתא דמדור קמא. ומשחנא ביתא תנינא דבמדור תנינא ואשכחת ביה כקדמאה, ושאילית בגין ביתא קמא, ואמרין בביתא קמא אית ביה עשר אומין ועמהון אבשלום, ואומרים אומה לאומה אם אנחנא סרחנא דלא קבילנא אורייתא אתון מה חבתון, ואינון אמרין אנן כוותכון סרחנא, ואמרין לאבשלום: אם את לא קבילת אבהתך קבילו למה לקית כדין, אמר להון משום דזלזלית לאבא, וקאים מלאכא חד ומחי לכל חד וחד בשוטי דנורא, וההוא דמחי יתהון קושיאל שמיה, ואמר רמו יתהון, ורמו יתהון ומתוקדין בנורא, ומעיילין חורנין ומחי להון ורמין יתהון לנורא, וכן כל חד וחד עד דמסיימין כל חייביא, ובתר כן מעיילין אבשלום לממחא, נפקא בת קלא ואמרת לא תמחוניה ולא תקדוניה בגין דהוא מבני רחימאי דאמרין בסיני נעשה ונשמע. בתר דמסיימין רשיעיא לממחי ולמוקד, נפקין מן נורא כאלו לא אתוקדו, ומיד חוזרים וממחא יתהון, וכן עבדין להון שבע זמנין ביומא ותלת בליליא, ואבשלום אישתזיב מכל אלין בגין דהוא בריה דדוד. ובביתא תנינא דבמדור תנינא אית ביה עשר אומין, וכדין דנין יתהון ודואג עמהון, וההוא דמחי יתהון להטיאל שמיה, ודואג אישתזיב מכל אלין דהוא מבני בניהון דאמרין בסיני נעשה ונשמע. ובביתא תליתאה אית ביה עשר אומין וקרח עמהון, וכדין דנין יתהון, ההוא דמחי יתהון שפטיאל שמיה וקרח וכנישתיה משתזיב מכל אלין בגין דאמרי נעשה ונשמע. וביתא רביעאה כדין דנין יתהון ואית ביה עשר אומין וירבעם עמהון, וההוא דמחי יתהון מכתיאל שמיה, וירבעם משתזיב מכל אלין על דעסק באורייתא, והוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע. וביתא חמישאה כדין דנין יתהון ואחאב עמהון, וההוא דמחי יתהון חוטריאל שמיה, ואחאב אישתזיב מכל אילין בגין דהוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע. וביתא שתיתאה כדין דנין יתהון ומיכה עמהון, ההוא דמחי יתהון פוסיאל שמיה ומיכה אישתזיב מכל אלין על דהוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע. וביתא שביעאה כדין דנין יתהון ואלישע בן אבויה עמהון, וההוא דמחי יתהון דלקיאל שמיה, ואלישע משתזיב על דהוא מבנוהי דמאן דאמרי בסיני נעשה ונשמע, ובכל שבע אלפי דאית בכל מדור דנין כל רשיעיא בהאיך דינא, ולא חזון דין ית דין בגין חשוכא דכל חשוכא דהוה קדם דאיתברא עלמין תמן הוא, עד כאן במדרש. ואלו הן קצת המקומות שספרו בהן ענין גיהנם וצערו וענשו בגמרא ובמדרשים ומדדו את תכנית, ודברים הללו וכיוצא בהן אין לתלות אותם במשל וחידה שהרי הזכירו מקומו ומדתו ארכו ורחבו, ודנו עליו לענין איסור והיתר, והוא מוזכר להם בענין הדינים ושאר מקומות שלא הזכרנו.

מ״חאלא כך היא קבלת רבותינו ז"ל: שהקב"ה ברא נפשותיהם של צדיקים והיא בלא ספק רוח זכה ודקה ביותר, אינה גוף ולא נגבלת ולא נגדרת במקום, ולא נתפשת כשאר הרוחות שתופסין אותן בנודות, אלא מכת המלאכים ונעלית ביותר, אין כאן מקום לפרש כל המושג ממנה, והכתוב מעיד עליה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, יאמר כי מנשמת אלוה נתנה ולא מהשתלשלות. ורבותינו ז"ל אמרו שנבראו בראשון בכלל בריאת האור ברצון הקב"ה, שגדר זה העולם השפל והשמים העליונים הזכים וכל צבאם הגופיים והשכליים והוא יתברך שמו ברא המקום שנקרא גיהנם, וברא בו אש דקה מן הדקה שאינה גוף ממש נתפס, תופסת בדברים הדקים ותכלה אותן, ושם כח באש הזו באותו מקום הנזכר כאשר שם כחות השכליים הנבדלים, שהם מלאכים, לכתותיהם בשמים, והפרישו רבותינו ז"ל בין האש שבעולם הזה ובין האש ההוא בהפרש גדול, להיותו אותו שאמרו בפסחים: אור דידן איברי במוצאי שבת, ואור דגיהנם איברי בשני, ואין ספק אחרי המימרא הזו שהם רוצים להעלות האש ההיא ולעשותה דקה מן הדקה, עד שייחסו אותה להבראות ביום שני, והוא היום שהם מיחדין לה במעשה בראשית, כי הנבראים בראשון דקים וקרובים לסיבה הראשונה וליסוד המוקדם יותר מן הנבראים בשני, וכן השני מן השלישי כאשר תראה אפילו בפשט הכתוב, ואין ספק לשום אדם בעולם כי האש הזו שבעולם הזה אינה שורפת בנפש, ואפילו האויר העולמי הנתפש מן האש לא מכלה בו ולא שורפת אותו, ולא שמעתי מן המאמינים או מן הכופרים בין גס המחשבה או דק ועמוק בסברא, אין אחד מהם שיאמין בהשרף החסיד שנשרפה נפשו ואבדה באש וגמולו כלה וילך, אלא שהאש ההיא שבגיהנם שנאמין בה שהיא שורפת הנפשות אינה כמו אש העולם הזה כלל, לא האש שמשתמשין בה כגחלת ושלהבת, ולא היסודית אשר בגלגל האש אע"פ שהוא גוף דק מאד והיא מתחברת בגופי הנבראים עם השתלשלות היסודות, אלא דקה מזו היא אע"פ שהיא מענינה כמו שאבאר. וכבר הזכרתי מה שאמרו רז"ל על אחד מאשי מקום העונש הזה שהוא נהר של אש היוצא מתחת כסא הכבוד, הרי שמעלים דקותו עד כסא הכבוד שהוא יסוד כל נברא והפנימי מכולם, וכן הכתוב עצמו עילה אותו עד לאין תכלית שנאמר באש הזה נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בה, כמו שנאמר בבריאת הנפש ויפח באפיו נשמת חיים, וכפי מה שרמזנו למעלה. וכן בפרקי רבי אליעזר מזכירין בבריאת יום שני הרקיע שעל ראשי החיות והמלאכים ואשו של גיהנם, חבר הדברים הנבראים הדקים והשכלים והאש הזו, וגדולה מהן אמרו בפרק אין דורשין גבי נהר דינור מהיכא שקיל, מזיעתן של חיות, ולהיכן אזיל, שפיך על ראש רשעים בגיהנם. ואמרו בפרקי היכלות דר' ישמעאל שנשבע הקב"ה על אותו רשע לופינוס שהוא מטעימו טעם אור וגחלי אש כרובים ואופנים וחיות הקדש שורפים לאותו רשע בגיהנם. וזה דבר גדול ומפורש.

מ״טובבראשית רבה אמרו: וישכן מקדם לגן עדן, דבר אחר מקדם, קודם לגן עדן נבראו המלאכים, שנאמר היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה. ואת להט החרב, על שם משרתיו אש לוהט, המתהפכת, שהן מתהפכין, פעמים אנשים פעמים נשים פעמים רוחות פעמים מלאכים. דבר אחר מקדם, קודם לגן עדן נבראת גיהנם, גיהנם נבראת בשני וגן עדן בשלישי. ואת להט החרב, על שם ולהט אותם היום הבא וגו'. אלו ב' לשונות לגיהנם וליסוד האש שבו שהם מלאכים וכרובים שתחת הכסא, וכל אלו רומזים עיקר גדול בזה. ואחרי זה הפירוש נאמר שבורא הנשמות הזכות והטהורות יתברך שמו יש ביכלתו לברוא להן אש דקה שאינה גוף ומכלה אותן, שאין הכחשה לאחר שיודה בבריאת הנפש ברצונו יתברך שלא יהא אפשר להמצא דבר דק כמוה מונח כנגדה לכלותה, וכן אומרים רבותינו ז"ל במלאכים עצמן שנשרפין בנהר דינור, והזכירו אש אוכלה אש.

נ׳ואם יקשה עלינו היאך הנפש נגבלת במקום ההוא הנקרא גיהנם או שאול. נשיב להם עם כל עומק דברי פילוסופי היונים ופתויי הכשדים וההגרים, שאומרים אין הנפש נגבלת במקום ואין לה משכן במוח או בלב רק שהם מקומות נרמזים לשמוש השכל ההוא, ואנחנו עם כל זה לא נשים שכלנו שלא יהיה בגוף ראובן זה מן הבריה הדקה הזו הנקראת נפש, יותר ממה שיש מן הנפש ההוא במוח החמור או בענף האילן, ושלא תהיה נפשו בגופו נצמדת יותר ממה שנפשו נצמדת בגופו של פלוני חבירו, ויהיה משכנה בו במקום או שלא במקום, מפני שהיא אינה גוף, ואין מקום על דקדוק לשונם לדבר שאין לו גוף, אבל על כל פנים נפש שוכנת בו, ויהיה חבורה בגופו כדברי קצת חוקריהם שאומרים כי נקשרה הבריה הדקה הזאת הרוחנית המאירה ברוח החיים, והיא אצלם נפש אחרת באדם, ונצמדו שתי הנפשות הדקה הקיימת בגסה ממנה בעלת התנועה הנמסכת בחום הטבעי בדם, והצמד שתיהן כהקשר השלהבת לפתילה עם שמן התקשרות בינוני בין שניהם. או יהיה הענין בדרך אחר כמו שירצו, ויאריכו לשונם בדקדוק מלות ובגערות לחולק עליהם, וקוראים הנוטה מדבריהם פתי וסכל שאינו יודע ומבין, אבל על כל פנים מי ששכן אותה בחומר הזה והצמיד בינה ובין הגוף, יכול להגביל אותה במקום ההוא ולחבר בינה ובין האש הדקה שבאותו מקום שהיא מן הכת העליונה ונבראה על זה הענין שתכלה הנפש ותשתנה במצרף ההוא או בכליון החרוץ.

נ״אוכבר בא במורה הנבוכים מאמר מן הפילוסופים: כי האדם כשתניעהו נפשו שהיא צורתו לעלות מן הבית אל העליה נאמר כי גופו הוא אשר התנועע מעצמו, כי הנפש היא המניע הראשון בעצמה אלא שהיא התנועעה במקרה כי כשהעתיק הגוף מן הבית אל העליה התנועעה הנפש עמו אל העליה, ואם תשקוט הנעת הנפש ישקוט המתנועע בשבילה, והוא הגוף, ואם ישקוט הגוף תסיר התנועה המקרית אשר יש לנפש, עד כאן לשונו. וכבר אמרו עוד קצת משכיליהם, אין בעל חומר יכול להשיג השגה שלמה על איזה צד יהיה הנפרד סבה למציאות בעל חומר או למציאות כח מכחותיו ופעולה מפעולותיו, כי זה הוא יותר נעלם בהם מהעלם עלולם, נלאו מחקריהם במצאם חבור הנפרדים עם בעלי החומר בסבה ובפעולה, והוא חבור על כל פנים. וכבר יצאנו לענין אסור בחקירה הזאת מפני המתגאים על יוצרם להתחכם בתוכן מעשיו וסודות יצירותיו הנפלאים, והם לא ידעו בבנין גופם בכל מחקריהם אף כי בנפשם, ומדוע יתפארו על קבלתנו בעשותם הנפש דקה ויתארו אותה במלות וספורים מלאכיים, כי לא ראינו יחוסה בחבוריהם רק לגלגל השכל או לבעלי העיון שלהם לכת המלאכים, ואנחנו על קבלה אמתית מאבות הקדושים שלא השפיקו בילדי נכרים מעלים אותה ומדקדקים ענינה מאלה עד להרבה, עד שאמרו רבותינו ז"ל עליה דבר כאלו דעתם נוטה שלא נבראת, אמרו בבראשית רבה: עם המלך במלאכתו ישבו שם עם מלך מלכי המלכים הקב"ה ישבו נפשותיהן של צדיקים שבהן נמלך וברא העולם. ומי שישמע זאת המימרא בין שיזכה לפירושה או שלא ידענו, מ"מ יוכיח מכאן שאין דקות הנפש לפילוסופי האומות ולנגררים אחריהם יותר מדקותה אצל רבותינו, ולא כמותו, אע"פ שלא הבהילו את הלומדים במלות נאמרות במספר ובחומר ענין, ועם כל זה יאמינו רבותינו כי אש של גיהנם ואבדון שולטת בהן ברצון העושה הכל יתברך ויתעלה.

נ״בועכשיו יש לנו לפרש העונש הגדול שהוא הכרת, והוא באמת אבדון הנפש, וכך אמרו בסיפרא: לפי שהוא אומר כרת בכל מקום, ואיני יודע איזהו, תלמוד לומר והאבדתי את הנפש ההיא, למד על הכרת שאינו אלא אבדן. אלא שהאבדן הזה אינו אלא עונש צער, לא שימות הרשע ותאבד נפשו ותשוב כנפש בהמה ותתבטל, כי נפש הבהמה תשוב ליסודה שהוא האויר והיסודות כשאר כל הדברים הגופיים השבים ליסודם ועפרם בין דקים בין גסים ולא אבד דבר מיום שנברא העולם ועד עכשיו רק בענין הזה להתגלגל ולשוב ליסודו, והוא אבדן כל האובדים כל זמן קיום העולם, כל שכן שזאת הנפש שהיא עליונה אי אפשר שתהיה בטלה ואובדת, ולא שתשוב בהמית ותצטרף אל היסודות הארבע שהן ממנה, כי זה איננו אמת בקבלה, והוא רחוק מאוד אל הענין מכל מה שבטלוהו המתחכמים, ואם היא תשוב ליסודה כתולדות הנבראים בעלי ההויה וההפסד שהם שבים ליסודם, אשריה וטוב לה כי הוא השכר הגדול והגמול הנכבד, אבל העיון הזה כולו ממה שנזכר למעלה מדברי רז"ל שחייבי העונש הזה נדונין בגיהנם י"ב חדש, לפי הראוי להם, לאחר גמר דינם נשמתן נשרפת והם נעשים אפר, כלומר שנתבטלה יצירתן ממה שהיתה, כדבר הנשרף המושב לאפר, ורוח האלהים יתברך רוח הנחה ורצון מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, כלומר במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן, והיא מדרגה שאין לה בה עונש וצער כבתחלה ולא נועם ועונג כצדיקים, והמצפצפים ועולים שהזכירו רבותינו עולין לאחר דינם למדרגה שיש בה מנוחה ועונג, ולא כענין הצדיקים. אמרו במסכת שבת: אלו ואלו, בין של רשעים בין של בינונים, נמסרים לדומה, אלו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה, וכמו שאנו עתידין לבאר.

נ״גוהרשעים הגמורים החמורים שנדונין לדורי דורות, רצון האדון יתברך מקים אותן ודן הנפשות ההם בעונש וצער שאינו מכלה הנפש החוטאת ההיא, כדכתיב כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה. אף במדות הגוף כן נוח לאדם שהוא מתיסר ביסורין קשין שימות ביסוריו לשעתו יותר משיחיה ימים רבים ולא יהא סוף וקץ ליסוריו וצערו, כך אמרו בירושלמי במסכת פאה: רובו זכיות יורש גן עדן, רובו עבירות יורש גיהנם, היה מעויין, אמר ר' יוסא בר חנינא נושא עונות אין כתיב כאן אלא נושא עון הקדוש ב"ה חוטף שטר אחד מן העבירות והזכיות מכריעות, וכבר נזכר למעלה הענין הזה.

נ״דהעונש הזה של גיהנם הוא בא לאדם מיד אחר המיתה, תכף שהרשע מת נפשו מתקשר בגלגל האש, ומשם נצמדת לנהר של אש היוצא מתחת כסא הכבוד שהוא מיסודי הגלגל וכח האשות כולן, והוא יורד לגיהנם ועמו מתגלגלת ויורדת לשם, וזה הענין דומה לגלגולי הסבות החוזרות להויתם בכל הנבראים, והוא נכון ומתקבל אפילו לבעלי העיון הפילוסופים. הנפש הזו החוזרת ליסוד האש ונצמדת לו בין בתחלה בין בסוף נמשכה בדעתה להתעלות ולהדבק בעליונים כשאר כל הדברים שתולדתן לשוב, ועובי הגסות וגסות החטאים שהבדיל בינה ובין יוצרה מונעים אותה ונמשכת ונצמדת באש של גיהנם, ומחשבה זו הנמנעת ממנה היא יסורין וצער גדול שאין לו חקר ותכלית מלבד צערי גיהנם, וזה מענין הכרת שהוא לומר שהיא נכרתה מיסודה כענף הנכרת מן האילן שהוא חי ממנו, כך אמרו חכמים ושל רשעים זוממות והולכות שנאמר ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע, ופירוש זוממות מלשון אשר יזמו לעשות והענין כמו שפירשנו.

נ״הומנין לנו שהוא בא מיד לאחר מיתה ואינו מן הדינין העתידין לימות המשיח ועולמות הבאים לדעותינו וקבלתנו. כך אמרו חכמים במשנת עדיות שמשפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש, שנאמר והיה מדי חדש בחדשו וגו'. ואמרו בקידושין: מכבדו בחייו מכבדו במותו, במותו אומר אבא מרי הריני כפרת משכבו, והני מילי בתוך שנים עשר חדש אבל לאחר שנים עשר חדש אומר זכרו לחיי העולם הבא. ואמרו במסכת תענית: בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו, ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו'. והזכירו באגדה בענין עדת קרח כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם כבשר בקלחת אמרי משה אמת ותורתו אמת והן בדאין. ובענין אלישע בן אבויה אמרו: כי נח נפשיה דאחר אמרי לא מידן לידייניה ולא לעלמא דאתי ליתי, לא מידן לידייניה משום דגרס באורייתא ולא לעלמא דאתא ליתי משום דחטא, אמר ר' מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו. כי נח נפשיה דר' מאיר סלק קוטרא מקבריה דאחר. ומעשה נסים היה להראות כן, וכך אמרו עלה בירושלמי: מן דקברוניה ירדה אש מן השמים ושרפה את קברו. ובמדרש תלים אמרו: אמר דוד בידך אפקיד רוחי, בשעת מיתתי פדית אותי מגיהנם. ומפורש אמרין באגדה: בכל ערב שבת דומה, הממונה על הנפשות, מכריז ואומר הנח להם לרשעים האלו וינוחו, ומניחין אותן כל השבת כולה, ובמוצאי שבת עם חשיכה צועק המלאך שהוא ממונה על הרוחות, חזרו לכם רשעים לגיהנם, שכבר השלימו ישראל סדריהן, ולכך ישראל מזכירין בסדר מוצאי שבת ואומרין ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו'. הא למדנו מדבריהם שהרשעים מיד כשמתים נפשותיהן נידונות בגיהנם כפי הראוי להם, וכפי מה שנתבאר למעלה מפירושי העונש ההוא והדין ההוא, וזאת אמונת כל מחזיק בדעות רבותינו ומאמין בקבלתם, ועם מה שפירשנו לא ירחיק דבריהם אחד מבעלי העיון אלא המשתבש מהם או המתפקר.

נ״ווהכרת הזה שאמרנו שהוא אבדן הנפש אינו בכל מחוייבי כריתות, שהצדיק הגמור שיצרו תקפו ואכל כזית מן החלב אינו נכרת מן עולם הבא, שהרי כשמנו חכמים במשנתנו ואלו שאין להם חלק לעוה"ב, לא מנו אלא הכופרים בעיקרי התורה. אלא כך עיקר ביאור הענין: שהכרת המפורש בתורה עונש מכופל לגוף ולנפש, אע"פ שיש בהם במחוייבי כרת שהעונש מגיע לו בגופו והוא מת בחצי ימיו, כמו שאמרו מת בן חמשים שנה זו היא מיתת כרת, ואמרו בספרי, מפני מה ענש להלן מיתה וכאן כרת, ללמדך שכרת היא מיתה ומיתה היא כרת. וכן רומז בתורה במקצת הכריתות שנאמר בהם ונכרת האיש ההוא מעמיו, לאחר שימות זה המחוייב כרת בגופו כיון שרובו זכיות אינו יורד לגיהנם אלא זוכה למעלה הראויה לו מחלקי ג"ע. ויש במחוייבי כרת מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ועונש כרת שלו מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף שהיא נכרתת מחיי גן עדן, והם הרשעים שהזכרנו שעונותיהן מרובין, ויש בכללן עון פושעי ישראל בגופן שמנו חכמים שיורדין לגיהנם ונדונין בה י"ב חדש, לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, ומחוייבי כריתות הללו הם שרומז בהם הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני, וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא, רשעים הללו אין להם כרת בגופן אלא פעמים שהם בשלוה ומזקינים בעה"ז, כדכתיב ויש רשע מאריך ברעתו, וכפי מה שכתבנו למעלה. ויש עוד במחוייבי הכרת שגופו נכרת מחיי העולם הזה ונפשו נכרתה אפילו מחיי העולם הבא, ואין צריך לומר מחיי גן עדן שהוא נידון בגיהנם לעולם, והם עובדי אלילים והכופרים, כגון אלו שמנו חכמים במשנת ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורוס, ומה שהוסיפו עליהן בברייתא דקתני בתוספתא: הוסיפו עליהן הפורק עול והמפר ברית בשר והמגלה פנים בתורה, והני דקתני באידך ברייתא התם, האפיקורסין והמינים ושפרשו מדרכי צבור ושחטאו ושהחטיאו את הרבים ושנתנו חתיתם בארץ חיים יורדין לגיהנם ונדונין לדורי דורות וכו', ורשעים הללו הם שכתוב בהם הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ודרשו רבותינו: הכרת, בעולם הזה, תכרת, לעולם הבא. וכל זה לא נאמר בתורה אלא לענין ע"א ומגדף וכיוצא בהם, דכתיב כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו במסכת שבועות כי דבר ה' בזה, זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר, זה המפר ברית בשר, ושם אמרו בפירוש שאין כפל הזה שבכרת נדרש בכל עבירות שבתורה אלא שבכתוב הזה, ולפיכך לא הזכירו רבותינו אלא אלו הנזכרים וכיוצא בהם, לפי שהכתוב הזה בענין ע"א נאמר, וריבה הכתוב את אלו והוא הדין לכל הכופרים בעיקר וכן בשאר רשעים, לפי שמצאו בהן בקבלה, כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה הא בשאר הכריתות אינו כן, אלא כמו שביארנו.

נ״זאע"פ שיש בחטאים האלו האמורים כרת בגוף בעוה"ז וכרת בנפש לעוה"ב, יש כופר בעיקר שמאריכין לו ואוכל חיי העוה"ז. וא"ת והיאך תולין לו על כרת שבגופו, אם בשביל זכות שעשה, אין לכופר בעיקר זכות לעולם לפי שהוא עושה לשם כפרנותו ולא לשם הקב"ה יתברך. זו אינה קושיא, שיש בדרכיו של בעל הרחמים לרחם על מי שעושה טובה ומעשה הגון בעוה"ז אפילו עשאו לשם ע"א כגון מה שאמרו חז"ל באומות העולם עו"א, וכן בדברי הנביאים מקצת אומות שנגזר עליהם גלות בשביל מה שעשו לישראל, ושאר אומות שלא הרעו להם לא נגזר עליהם גלות. וכן הכתוב מזהירנו לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, וכ"ש שכבר רמזנו שיש בו תיקון כל השאלות הללו שהדין נותן להתלות אפילו לעובד ע"א להכעיס. ברוך שופט הצדק שיסד הכל ברחמים.

נ״חואחרי שביארנו אמונתם ודבריהם ז"ל צריכין אנו לחוש ולפרש דברי הרב הגדול ר' משה בר מיימון, כתב בספר המדע: שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה, ופרעון הרשעים שלא יזכו לחיים אלא שיכרתו וימותו, וכל מי שאינו זוכה לחיים הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא, מפי השמועה למדנו הכרת, בעולם הזה, תכרת, לעולם הבא, כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא נכרתה. עוד כתב ז"ל: הנקמה שאין נקמה למעלה ממנה שתכרת הנפש ההיא שעונה בה. וזה האבדן שקורין אותו הנביאים דרך משל באר שחת, ואבדן, ותפתה, ועלוקה, וכל לשון כליה והשחתה לפי שהוא הכליה שאין אחריה תקומה, וההפסד שאינו חוזר לעולם, כל אלו דברי הרב ז"ל.

נ״טמי שרואה דברים הללו לבו נוקפו שמא נטה דעת הרב ז"ל לומר שאין עונש ויסורין לנפש החוטאת ולא תשיג אותה צער, כדרך החיצונים. חס ושלום, אלא דברי הרב ז"ל על סוף האבדון והכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה, והוא הכרת שהוא בטול הנפש, וכלל בה שהביטול הזה מלבד מה שנתיסרה תחלה בענשי גיהנם ויסורין שבו שהוא עונש גדול ואבדן חמור לפי שאבדה הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיא בריה זכה שלוקחה ממקום הכבוד כמלאכים או למעלה והוא זכות הצדיקים ומעלתם שהם זוכים לה, כמו שפירש הרב ז"ל וכמו שאנו עתידים לבאר. ואע"פ שלא פירש הרב ז"ל כל צרכו בביטול הזה שיהיה מתוך דין ויסורין יש ראיה בדבריו ללמוד עליו זכות, שהרי כתב בפרק אחד מפרקי הספר הנזכר: כל הרשעים שעונותיהן מרובין דנין אותם כפי חטאותיהם ויש להם חלק לעוה"ב שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתין ואובדין ונידונין כפי גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים הצדוקים והאפיקורסין והכופרים בתורה וכו'. הרי שהפריש בין חייבי הכרת הגמור ובין הנדון, ואם אין שם מקום של עונש ויסורין לנפש, מהו המשפט הזה שנדון בו הרשע כפי רשעו ובסוף יש לו חלק לעולם הבא. הא אין הכוונה אלא כמו שפירשנו.

ס׳אבל יש לו להרב ז"ל במקום אחר דברים משבשים הדעות. חזר ושנה זה הענין בפירוש המשנה בפרק חלק ואמר: כי העונש הגדול הוא שתפסק הנפש ותאבד ושלא תשאר, והוא מה שנזכר בתורה בענין כרת, כמו שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא, ואמרו ז"ל הכרת, בעה"ז, תכרת, בעה"ב, ואמר הכתוב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, וכל מי שהיה נמשך אל התענוגים הגשמיים וישליך האמת אחרי גוו ויגביר השקר על האמת יכרת ויאבד מן המעלה ההוא וישאר גוף אובד בלבד. וכתב: ואולם גיהנם הוא כינוי על עונש הרשעים, לא התבאר בשם איך יהיה זה העונש, אבל מקצתם אומרים כי השמש תקרב אל הרשעים ותשרפם, והביאו ראיה מן הפסוק הנה יום בא בוער כתנור וגו', ומקצתם אומרים כי חמימות נפלא תבער בגופם ותשרפם, והראיה על זה רוחכם אש תאכלכם, אלו דבריו ז"ל. ואינם דברים נוחים לדעתנו, מפני שדברי רבותינו במחלוקת הזה שהזכיר אינם על דיני גיהנם המצוי תמיד שהוא לדברי הכל מקום דין באש נפלאה דקה, בראה האלהים לענוש ולאבד רחקיו ולהצמית כל זונה ממנו, אבל יש לדעת רבותינו עוד יום מועד לדין עמים, והוא שהנביאים מיעדין אותנו, הנה יום בא בוער כתנור, ואמר מלאכי יום ה' הגדול והנורא, ואמר ישעיה ויצאו וגו', כי כמו שנדונין בראש השנה על חיי העולם הזה, ונדון כל אדם ביום מיתתו על שכר נפשו ועונש גיהנם, כן נידונין הכל ביום הגדול מתחלת ימות התחיה על ענין אותו שכר העתיד לעולם הבא אם ראוי לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש באותו זמן, וכן כתב באותו העת, ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, והם הרשעים שיגמור דינם לדראון לעולם, ושלא ינעמו בחיים ההם אלא ישארו בדראון שלהם, או יכפיל עליהם עונש ממדה קשה לרעה ממנו כפי מה שנתחייבו, ועל הדין הזה שנינו במשנה: אנשי דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואינן עומדין בדין, ואנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא אבל עומדין בדין. וכן בכל מקום שתמצא בדבריהם ז"ל אריכות העונשים לעתיד, הוא מהכרתת הנפש החוטאת בדין ההוא, כמו שאמרו בואלה שמות רבה: שאלו ישראל לבלעם אימתי הוא, אמר להם אראנו ולא עתה, אמר להם הקב"ה זו היא דעתכם, אי אתם יודעין שסופו לירד לגיהנם ואינו רוצה שתבא ישועתי וכו', והענין לדין גיהנם העתיד ביום הדין הגדול. ויונתן בן עוזיאל אמר בתרגום כי לא ביד יקחו, בכן לית פורענותהון ביד אינש אלהין באישתא עתידין לאיתוקדא יתוקדין באתגלא בית דינא רבה למיתב על כורסי דינא למידן ית עלמא. בתרגום ירושלמי דתהלים בפסוק כחלום מהקיץ, היך חלמא מן גבר רווי דמתער משנתיה ה' ליום דינא רבא באתערתהון מן בית קבורתהון ברגוז דמותהון תבסור. ואמרו במכילתין: אם תזכו לשמור את השבת תנצלו משלש פורענות, מיומו של גוג ומחבלו של משיח, ומיום דין הגדול. ואמרו באגדה בילמדנו ובמקומות אחרים במדרש, למה הרגזתני להעלות אותי, שהיה שמואל מתירא שהגיע יום הדין. ואע"פ שכבר מת זה כמה ימים, היה סבור שהוא יום הדין העתיד שהכל נידונין, ועל זה אמר ריש לקיש שאין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ומקדירה רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין הימנה, והם הצדיקים שזכו לתחיה ועמדו במומם כמו שהלכו, מת חגר או סומא, עומד במומו, כמו שאמרו ז"ל, שמא לא יאמרו מן השמים ריפא אותם אלא אחרים הם. והביא ראיה לזה מדכתיב הנה יום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב וכו', ודרשו לא שרש, בעה"ז, ולא ענף, לעולם הבא. וצדיקים שמתרפאין בה דרש ריש לקיש וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. והנה אין זה מן הגיהנם ההווה לאדם אחרי המות. וכן פירשו בתחלת מסכת ע"א, ותעשה אדם כדגי הים, מה דגים שבים כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים אף בני אדם כיון שקדר עליהם חמה מיד מתים. והעמידוהו בעולם הבא כדריש לקיש, דאמר ר"ל אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה וכו'. הרי ביארו כי זו המימרא של ר"ל שאינה אלא בעה"ב והוא עולם שאחרי התחיה, כמו שאנו עתידין לבאר בראיות גמורות בעזהי"ת.

ס״אוכן המימרא הזו שנויה עוד בב"ר: גלגל חמה יש לו נרתק, מה טעם, לשמש שם אהל בהם, ובריכה של מים לפניו, בשעה שהוא יוצא הקב"ה מתיש כחו במים שלא יצא וישרוף את העולם, אבל לעתיד לבא הקב"ה מערטלו ומלהט בו את הרשעים, מה טעם, ולהט אותם היום הבא. ואתה יודע שדין גיהנם בכל יום הוא מכלל הזמן הזה ההוה עכשו כפי מה שנתפרש מדברי רז"ל, וזה הנזכר בכאן בזו המימרא אינו אלא לעתיד לבא לכשיתערטל השמש מן הנרתק הזה שהזכירו עליו שהוא בתוכו בעולם הזה, כמו שכתוב לשמש שם אהל בהם. והחזירו עוד מימרא זו במדרש תהלים ואמרו: מה הקב"ה עושה לעתיד לבא שולף אותו מנרתיקו ומביאו לרקיע השני ודן בו את הרשעים, וכן דברי החכם האחר, והוא ר' יהודה ברבי אלעאי, אמר לא יום ולא גיהנם אלא אש היא שהיא יוצאה מגופו של רשע ומלהטתו, כל אלו הדברים לעתיד לבא הם. וכן אמרו עוד: אפילו בשעה שהקב"ה מחזיר נשמות לפגרים מתים קשה להם וכו'. שתי אלו המימרות ענין אחד ליום העתיד שכתוב ואלה לחרפות לדראון עולם, ואיך יעלה על לב גורס תלמוד שאמר ריש לקיש שאין גיהנם, וכמה ברייתות שנויות בהש"ס בענין המקום והאש ההוא, כדתניא בפסחים אמר ר' יוסי אור שברא הקב"ה בשני בשבת אין לו כביה עולמית, והיו מקשים על ריש לקיש מן הברייתא וסותרין דבריו בתיובתא, והוא עצמו ריש לקיש הזכיר בעירובין אור של גיהנם, והלשון עצמו מוכיח שלא אמר אין גיהנם בעולם אלא אין גיהנם לע"ל. אלא שהענין כמו שפירשנו והדברים כמו שביארנו. ועם כל זה גלה לנו דעתו הרב ז"ל שהוא מאמין בעונש דין וצער יהיה באיזה זמן שיהיה אחרי המות, שלא התבאר לדעתו בהש"ס ולא הסתפק ממנו אלא אריכות הדין וצער הזה וזה התנצלות לרב ז"ל ולמוד זכות לחכם גדול וחסיד כמותו ז"ל, ופירוש למימרא של ריש לקיש שלא תשבש דעת קצת התלמידים, או שלא יתלו בה החיצונים שהטינא בלבם.

ס״בוכללו של דבר: מבואר הוא מדברי חכמים ואחוז ביד מקבלי התורה, שגיהנם הוא מקום דין המשפט לענוש בו החטאים בנפשותם ביסורין וצער שאין להם דמיון בעוה"ז, לפי שיסורי העולם הזה בגוף שפל גס הבריה ועב ההרגש, וכובד העונש והצער ההוא בנפש הזכה והדקה בברייתה, וכמו שהרגש האדם בנגיעת המחט בבשרו רב מהרגש החמור מפני גסות ברייתו, ואף בבני אדם עצמן זכי הגוף והנקיים בדעות וביצירתן מרגישין ביסורין וצער יותר מן הגסים עבי הגוף משובשי הדעות וההרגש המורגלים במלאכות הכבדות והנמבזות שנעשה בשרם כבשר הסוס והפרד, כן הרגש הנפש ביסוריה גדול מאד מיסורי הגוף לרוב הרגשתה וזכות ברייתה, ואין בצער החזק הגדול ערך ודמיון בינה ובין שאר בעלי החיים בגופותם בשום פנים.

ס״גועוד הדין הזה נכפל על מחוייבי הכרת ביום הדין הגדול ונדונין בו בגיהנם עד שמתכלין שם או לדעת ריש לקיש שבחמה היוצאה מנרתקה הם נדונין, ומכל מקום מיסורי אש של גיהנם הזו וממנו הוא, וכמו שנתפרש למעלה. ומכאן יבין כל בעל שכל שאין מחלוקת בין רבותינו בעיקר מכל עיקרי הדין הללו העתידין, וכל דבריהם עולין בסגנון אחד.

ס״דואחר שנתבאר קצת מענין הדין והעונש שיצילנו בעל הרחמים ממנו צריכין אנו לבאר ענין השכר שיזכנו בעל הגמול אליו, והוא בדברי רבותינו ב' שמות גן עדן והעולם הבא מלבד טובות העולם הזה כגון ימות המשיח לחיים ותחיית המתים שבאותו זמן, שאין אנו מדברים עתה בהם. ותחלה נאמר ששכר המצות כלן והגמול הטוב שלהם דבר פשוט הוא מדברי רבותינו, שהעיקר הגדול הוא חיי העולם הבא. אבל השכר הקודם והוא מה שיגיע לאדם אחרי המות הוא גן עדן, כמו שביארנו מגיהנם שהוא העונש המגיע לרשע אחרי המות מיד, וכן תמצא בכל מקום מדבריהם גן עדן הפך מגיהנם, כמו שאמרו בעירובין: יפה דנת, יפה תקנת גיהנם לרשעים וגן עדן לצדיקים, ואמרו במסכת חגיגה: מאי דכתיב גם את זה לעומת זה עשה האלהים, ברא צדיקים ברא רשעים ברא גן עדן ברא גיהנם, כל אחד ואחד יש לו שני חלקים אחד בג"ע ואחד בגיהנם, זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם, ושנינו באבות: מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של בלעם הרשע יורדין לגיהנם שנאמר ואתה אלהים תורידם לבאר שחת, תלמידיו של אברהם אבינו יורשין גן עדן שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, שם שנינו עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן, ואמרו: כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן, ובפרק תפלת השחר תניא בשעת פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי שהיה בוכה ואמר לתלמידיו: ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחד של גן עדן ואחד של גיהנם, ואיני יודע באיזו דרך מוליכין אותי, הרי שהיה מתירא עכשיו מגיהנם ומצפה לגן עדן. ובאגדה של ואלה שמות רבה אמרו: מי שהוא משמר את התורה הרי גן עדן לפניו, מי שאינו משמר את התורה הרי גיהנם לפניו וכו'. ובויקרא רבה אמרו: בשעה שהצדיקים עולים מתוך גן עדן ורואין את הרשעים שהם נידונין בגיהנם נפשם שמחה וגו' ובאגדה של רבי יהושע בן לוי אמרו: אחוי לי דוכתאי, א"ל לחיי, אחוי ליה דוכתיה שוור ונפל לגן עדן, ואמרו חזיי' לר' שמעון בן יוחאי וכו'. ובבראשית רבה במעשה דיוקים איש צרורות בן אחותו של יוסי בן יועזר אמרו: נתנמנם יוסי בן יועזר וראה מטתו פורחת באויר אמר לשעה קלה קדמני זה לגן עדן, ובמדרש רות אמרו: וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו מאת המלך דבר יום ביומו כל ימי חייו, ימי חייו של מי, רב ולוי, חד אמר ימי חייו של יהויכין, וחד אמר ימי חייו של אויל מרודך, אמר ר' שמואל בר נחמני מסתברא כמאן דאמר ימי חייו של יהויכין שמשעה שהקב"ה נותן שלום לצדיקים אינו נוטלה מהם אלא הולכת עמם לגן עדן. למדו במלה זאת שפטירתן של צדיקים מעה"ז לגן עדן הוא. ובפרק שני דתמורה: א"ר אסי אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר ליהושע שאל ממני כל ספק שיש לך וכו'. ומצינו למדין ששכר האדם לאחר המיתה מיד הוא בגן עדן.

ס״הומה שכר ועונש יש לנפשות הצדיקים בגן הזה. דבר זה עיקרו בתורה ופירושו מדברי סופרים, שגן עדן מצוי הוא בעולם הזה במקום ממקומות הארץ, ושארבע נהרות יוצאין משם, ואחד מהם הסובב ארץ ישראל כל מה שבא בכתוב מפשוטי סדר בראשית הכל אמת אין מקרא מהן יוצא מידי פשוטו, ואנשי המדות עצמן יאמרו שגן עדן תחת קו ההשויה שלא יוסיף היום ולא יחסר, ובספרי הרפואות ליונים הקדמונים, וכן בספר אסף היהודי סיפרו כי אספלקינוס חכם מקדוני וארבעים איש מן החרטומים מלומדי הספרים הלכו הלוך בארץ ועברו מעבר להודו קדמת עדן למצוא קצת עלי הרפואות ועץ החיים למען תגדל תפארתם על כל חכמי הארץ, ובבואם אל המקום ההוא ויברק עליהם להט החרב המתהפכת, ויתלהטו כלם בשביבי הברק, ולא נמלט מהם איש ותשבות חכמת הרפואה מן העמים ההם ימים רבים עד מלוך ארתחששתא המלך, ואחרי כן נתחדשה בהם דעת הרפואה על ידי הנקובים בשם במלאכה ההיא, וכל אלה דברי אמת הם גלוים ומפורסמים גם היום, כי רבים מבאי הארץ הלזו ארצה בני קדם יראו מרחוק הלהט המתהפך. אבל סוד הענין הזה שהדברים כפולים, כי גן עדן וארבע נהרות, ועץ החיים ועץ הדעת אשר נטע שם האלהים וכן הכרובים ולהט החרב המתהפכת, גם עלה התאנה והחגורות וכתנות העור כולם כפשוטם וכמשמעם, אמת הדבר ויציב הענין, ולסוד מופלא כי הם כציורי דבר להבין סוד ענין עמוק במשל, כמו ששנינו דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעליה בטבלא בכותל שבהן מראה את הדיוטות כזה ראיתם, כי כן מלאכת הקדש במשכן בשלשה מקומות, חצר ואהל ולפנים מן הפרוכת, ובמקדש עזרה והיכל ודביר, וכל אשר בכל מקום ומקום מן הכלים וציורי הכרובים כלם להבין סודות מעשה עולם העליון והאמצעי והשפל, ורמזי כל המרכבה שם, וכן הנבראים עצמם ביצירתן בדמות נבראו, כמו שאמרו בספר יצירה: סימן לדבר ועדים נאמנים עולם שנה ונפש. ואדם הראשון מעשה ידיו של הקב"ה מבחר בני אדם היה בתבונה ובדעת, והשכינו השם יתברך במבחר המקומות להנאת ולתועלת הגוף, וצייר במקום ההוא הנכבד כל מעשה העולם העליון, הוא עולם הנשמות בציור גשמי להבין משם יסודי כל נברא גופי ונפשי ומלאכי, וכל כח שיש בהשגת כל נברא להשיג מן הבורא יתברך, גם המקום ההוא נכבד מכל מקומות העולם השפל מפני המוצק אשר על ראשו מן העולם האמצעי והעליון, ועל כן יראו בו מראות האלהים משאר מקומות הארץ כאשר אנחנו מאמינים שארץ ישראל וירושלים מקומות נכבדים מיוחדים לנבואה בעצמם כפי מוצקם, וכל שכן בית המקדש כסא ה', וכענין שנאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, תלה נבואתו הבאה אליו מבלתי [יכולת הקדמת כונה במעלת המקום. ע"כ שוכני גן עדן שהוא מבחר למבין] בציורי הדברים כל סודות העליונים ונפשם מתעלית בלימוד ההוא ורואה מראות אלהים בחברת כבוד העליונים מן המקום ההוא, ומשיגים כל מה שיוכל לדעת ולהבין הנברא כלימוד משה בסיני, וכענין שכתוב אשר אתה מראה בהר, זה ענין ידיעתנו בגן עדן והדברים מפורשים בדברי חכמים. וכבר רמז ר' אליעזר הגדול בפרקים שלו כפל הענין הזה שאמרתי בפרק כ"א: דתני ר' זעירא ומפרי העץ, אין העץ אלא אדם שנמשל כעץ שנאמר כי האדם עץ השדה. אשר בתוך הגן, אין בתוך הגן אלא לשון נקיה, ואין גן אלא האשה שנמשלה כגן שנאמר גן נעול אחותי כלה. וכן אומר שהיה סמאל רוכב על הנחש. ואמרו שהיה עץ החיים צווח כשנגעה בו חוה, אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים ?על תנידני. הנה עשה בכאן הכל משל ורמז, והוא אמר במקום אחר בפרק עשרים: ויגרש את האדם, גרשהו ויצא אדם וישב לו חוץ לגן עדן בהר המוריה ששער גן עדן סמוך להר המוריה. עשה אותו גן ממש, וזה אין צריך ראיה מדבריהם שכל האגדות מפורשות הן בגן עדן שהוא גן ממש בארץ, ואמרו על רבי אבהו עייליה אליהו לג"ע ומלי לגלימיה טרפי דאילני, כמו שאמרו בפרק המקבל, ובמדרש תהלים: בארצות החיים, זו א"י, דבר אחר זו גן עדן. ובמדרש קהלת אמרו: מפני מה ברא הקב"ה גיהנם וגן עדן כדי שתהא זו מצלת מזו. וכמה ריוח ביניהם ר' יוחנן אמר כותל, ור' אחא אמר טפח, ורבנן אמרי שתי אצבעות. ובבראשית רבה בתחלתו שנו והחזירו הדבר פעמים רבות וכן במקומות אחרים שהוא גן ממש נטוע בארץ, אלא הענין כמו שפירשתי. וכמה נכבד דברי הראב"ע שכתב בעת הדעת סוד ינעם גם הדברים כמשמעם.

ס״וובמדרש שה"ש אמרו כן: הביאני המלך חדריו, מלמד שעתיד הקב"ה להראות לישראל גנזי מרום החדרים שבשמים, ר' יהודה אומר הרי אתה למד מיעקב שא"ל הקב"ה קום עלה בית אל וכו', מלמד שהראה לו הקב"ה עליה למעלה מעליה והראה לו חדרים שבמרום. דבר אחר הביאני המלך חדריו, אלו חדרי גן עדן, ומכאן אמרו כמעשה הרקיע כן מעשה גן עדן וכו'. ובמדרש ר' נחוניא בן הקנה הרבה מזה סתום הענין ומבואר הפירוש. ואם תאמר כיון שהענין על דרך הנזכר ומכל מקום גן עדן בעוה"ז התחתון הוא, מה שכר הנשמות שם והן אין תועלתם בדבר גשמי ולא במקום ממקומות הארץ ועולם התחתונים, כבר פרשנו שהענין כפול, וזה הגן והעדן התחתונים הן ציורין לסודות העליונים, והדברים ההם העליונים הרמוזים באלו גם כן נקראין גן ועדן, שאלו התחתונים מהם תופסין השם הזה. כיצד יש בעליונים השגה שנקראת בדברי רבותינו גן, ברמז והשגה למעלה ממנה שהיא הנקראת עדן, והוא הנקרא צרור החיים, וסודם עמוק ותפוס ביד מקבלי האמונה. אבל פירשו לנו חכמים מקום הנפשות, אמרו במסכת שבת: נפשותיהן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך, ואמרו במסכת חגיגה: ערבות, שבו צדק ומשפט גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמותיהן של צדיקים ורוחות ונשמות העתידין להבראות, ושם אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת וכסא הכבוד ומלך אל חי וקיים רם ונשא שוכן עליהם, ואמרו בסוכה: ראיתי בני עליה והן מועטין, ופירשו הא דמסתכלי באספקלריא שאינה מאירה, הא דמסתכלי באספקלריא המאירה. והבין ההסתכלות הזה שאמרו עליו: משה נסתכל באספקלריא המאירה ושאר נביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה. הביאו לשון ראיה בהסתכלות השכל ועלוי ההבנה, ולפיכך קראם בני עליה, ואמרו: כי לא יראני האדם וחי, אבל בשעת מיתתן הן רואין. ובספרי אמרו: יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר, מגיד שכל הרוחות אינן יוצאות אלא מלפניו, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר סימן זה יהא מסור בידך שכל זמן שאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונו, שנאמר אשר בידו נפש כל חי, ואומר בידך אפקיד רוחי, מת נותנה באוצר שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. שומע אני בין צדיקים בין רשעים, תלמוד לומר ואת נפש אויבך יקלענה וגו'. במדרש תהלים אמרו: יעלזו חסידים בכבוד, באיזה כבוד, שהקב"ה עושה לצדיקים בשעה שנפטרין מן העולם, והן מקלסין להקב"ה ששם אותן בצרור החיים, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. ובמדרש שיר השירים אמרו: תוכו רצוף אהבה, אלו נפשות הצדיקים שהם נתונות עמו במרום, שלשה נכנסו זה לפנים מזה, ומשה נגש אל הערפל, לפנים ממנו צדק ומשפט, שכן כתוב צדק ומשפט מכון כסאך, לפנים מהם נפשות הצדיקים שנאמר אשר בידו נפש כל חי, ואומר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. והוא הרמז בתורה ולדבקה בו, ועוד נדבר בזה לפנינו בעזרת האל.

ס״זאבל עוד יאמינו רבותינו לפי דבריהם באגדות שזה גן עדן התחתון שהזכרנוהו יש לנשמות בו חלק בשכר ועונג ואע"פ שאינן גוף, וכבר שמו להם מקום עם העליונים, ותקון הענין הזה כך הוא: לפי שאמרו חכמים עד שנים עשר חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת, לאחר שנים עשר חדש גופו בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת. ופירוש הקבלה הזו, כי כל שנים עשר חדש עדיין כח הגוף קיים והנשמה נוטה לדעתו ולמעשיו כאשר היתה באמנה אתו בהצטיירות מחשבות גשמיות, ואע"פ שעולה לידיעת עולם הנשמות יורדת היא לענין שהיה כבר, לאחר שנים עשר נתעלית מדעות גשמיות ולבשה מלכות ונתעטרה בעטרה של עולם הבא. ואין הכוונה במה שאמרו גופו קיים, בין שיהא הגוף נשרף לסיד או שיהא מן החנוטין שגופם מתקיים, אלא הכוונה למה שכתבנו. ובאותן י"ב חודש חלק הנשמה בגן עדן להיות העולם בעונג העליון להם כענין נוטה לגשמיות, ואין כוונת רבותינו שיתעדנו הנשמות בפירות הגן ההוא או שירחצו בנהרות, אלא הכוונה מפני שהוא שער השמים לאור באור החיים, כאשר תאמר על העומד בירושלים שנתלבש נפשו רוח הקודש ומלאכות נבואה בחפץ עליון בין בחלומות בין במראה יותר מן העומדים בארץ טמאה. ומן ההשגה ההיא אל הנפש במקום ההוא מתעלית לדבקות העולם העליון והשגת תענוג הרוחני. וזה מה שמספרין רבותינו באגדה בצדיקים דסלקי ונחתי למתיבתא דרקיעא, העליה היא השגת הנפש ודבקותה בעליונים, והירידה היא להשגה מה שיגיעו סגולת התחתונים בחייהון כגון הנביאים.

ס״חאבל היות הנפש נגדרת במקום אם יתקשה למתחכמים על תורת ה', נשיב להם האפשרות ששמנו לפניהם בחוטאי גיהנם, ואי אפשר לפרש יותר מזה בגן ועדן העליונים הנרמזים למעלה, אבל כוונתנו שיתבאר מדברינו לתלמידים, שאין דברי תורה בגן עדן וענינו משל שאינו אמת, ואין דברי רבותינו וקבלת האבות נוחי הנפש באלו הענינים דברי הבאי או משל בגדר המליצה, אלא הכל אמת ואמונה חיצון ופנימי מן מעלה למעלה, ומן רוממות לרוממות, וזוכה בו כל אחד למקום מעלתו ומשיג ממנו כפי הראוי לגמול שלו, ולפיכך אמרו בויקרא רבה: אמר ר' אלעזר בר' מנחם ונחל עדנך תשקם, אין כתיב כאן, אלא ונחל עדניך, מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו. ובאמת כי המקום הזה גן עדן משמש עוד בגמול גשמי ממש לזמן התחיה, והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל: עתיד הקדוש ב"ה לעשות סעודה ומחול לצדיקים בג"ע והוא יושב ביניהם וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו שנאמר הנה אלהינו זה, וזה עונג ושכר עתיד בזמן התחיה והראות השכינה כאלו מראה באצבע מתוך המחול השגת המעלה ועונג התיחדות מתוך שמחה גופנית, לומר כי יגיעו אנשי העולם ההוא למעלת משה רבינו שנתעלית נפשו על גופו עד שבטלו כחותיו הגופיות והיה מלובש בכל שעה ברוח הקדש כאלו ראיתו ושמיעתו בעין הנפש בלבד, לא במצועי העין הגופי כאשר יעשו שאר הנביאים בהתבטל הגוף והתפשט הנפש מכחותיו שיאצל עליה רוח הקודש ותראה בראות עצמה כאשר יראה מיכאל וגבריאל, והיא הראיה האמתית והשמיעה הנכונה, כי אין למתפלספים מבטלי התורה כפי רצונם טענות מוכרחות עלינו שיכחישו אמונתנו זאת שאנחנו מאמינים שיש לגבריאל ראיה או שמיעה, ותקרא כן אותה השגה שהיא מגעת אליו מן מיכאל על דרך משל. וכן הנשמות מספרות זו עם זו כמו שזכרו רז"ל, ואין הכוונה לספור שפה וחתוך לשון אך שיש הודעה והשגה לנפשות זו מזו. והנה יצאנו מענינו ובאנו לגעת בסודות הנבואה וראיות החסידים שרואין המלאכים, ואמרו באגדה במדרש מה רב טובך וכו'.

ס״טוהנה כבר נתבארה אמונתנו בגן עדן ונרמזה כפי הראוי, ועכשיו נחזור לשכר הגדול שהוא לעה"ב. הנה דבר ידוע הוא כי הזוכה שבדברי רבותינו הוא המזומן לחיי העולם הבא, והמתברך מהם אומרים עליו זכרו לחיי העולם הבא, ועיקר השכר אצלם בכל המצות הוא העוה"ב, כמו שאמרו ותשחק ליום אחרון, שכל שכרן של מצות אינו אלא לעולם הבא. ואמרו: צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העולם הבא, כמו שהזכרנו בברייתא למעלה, הנה שמו שכר צדיק הגמור ומעלתו לחיי העולם הבא. וכן האובדים אצלם הם השנויין במשנתנו: ואלו שאין להם חלק לעוה"ב האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים וכו'. וזה העוה"ב שהוא סוף מתן שכרן של מצות דבר מסתפק הוא במשנה זו ולא באר בפירוש, אם הוא עולם הנשמות ושכרן המגיע לכל אחת מהן בעצמה אחרי המות מיד כמו שהזכרנו, או הוא עולם אחר שיתחדש ויהיה השכר בגוף ובנפש או לנפש בלבד בזמן ההוא המתחדש, וראינו שאמרו בגמרא על המשנה הזו: וכל כך למה, תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהא לו חלק בתחיית המתים לפי שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה. וזה מורה כי העוה"ב הוא עולם השכר לאותן שהקב"ה מחיה בתחיית המתים, ואינו על עולם הנשמות שקראנו אותו ג"ע אלא עולם התחיה הוא. ושם אמרו: אמר רבי אלעזר בר' יוסי בדבר זה זייפתי דברי כותיים שהיו אומרים שאין תחיית המתים מן התורה, אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום, שאתם אומרים אין תחיית המתים מן התורה הרי הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה, הכרת תכרת בעוה"ז, עונה בה לעוה"ב. מכאן הראה להם תחה"מ, לומר שאם אין תחה"מ אותו עולם בטל הוא, וכיון שחייבה תורה לעובד אלילים כרת מאותו עולם נמצא תחיית המתים למד מאליו מן התורה. ושם הקשו בגמרא א"ל רב פפא לאביי ולימא תרווייהו מהכרת תכרת דברה תורה כלשון בני אדם. ואמרינן: כתנאי, הכרת תכרת, הכרת בעוה"ז, תכרת בעוה"ב, דברי ר' עקיבא, אמר לו ר' אלעזר בן עזריה והלא כבר נאמר את ה' הוא מגדף ונכרתה, וכי שלשה עולמים יש, אלא הכרת בעה"ז ונכרת לעה"ב, הכרת תכרת דברה תורה כלשון בני אדם. למדנו מכאן כי הכרת הוא אבדן הנפש מן הגוף והכרתה ממנו בעה"ז, והכפל בענשי עבודה זרה להכרת מן העה"ב, ואין עולם שלישי שיהא ראוי בו כרת, כי דיני גיהנם בנפש בזמן הזה אין בו הכרתה כלל, ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אלא לאותן שאינן עומדין בדין שנכרתין בו ואובדין שם והם עצמם ממה הוא כריתתן, מחיי העולם הבא.

ע׳ועוד אמרו שם בגמרא: מנין שהקב"ה מחיה מתים שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, מה היום כולכם חיים אף לעה"ב כולכם חיים. ושם אמרו: רב חסדא רמי כתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה, וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה, לא קשיא כאן בעה"ז כאן בעה"ב, כלומר בעה"ז לעתיד לבוא. והקשו לשמואל דאמר אין בין העה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, אידי ואידי לעה"ב, לא קשיא, כאן במחנה צדיקים כאן במחנה שכינה, ובודאי הם ז"ל לא יפרשו אור הלבנה כאור החמה בעולם הנשמות אלא קראו הזמן שהוא אחר תחיית המתים עולם הבא. וכן אמרו בדור המדבר באין הן לעה"ב, שנאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה, ובעשרת השבטים שנו עשרת השבטים אין עתידין לחזור, ותניא ר' אומר באין הן לעה"ב, שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים, וזה הענין אינו בעולם הנשמות, ושם: אמר ריב"ל מנין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה, הללוך לא נאמר אלא יהללוך מכאן לתחיית המתים מן התורה, ואמר ר' יהושע בן לוי כל האומר שירה בעולם הזה זוכה ואומרה לעוה"ב שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. אלו שתי המימרות הם לריב"ל וענין אחד הם בביאור, וקוראים עולם שאחרי תחיה עולם הבא. ושם אמרו כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת בעה"ז זוכה ומנהיגן לעה"ב, ובמסכת שבת אמרו לענין היוצא בכלי זיין בשבת: ר' אליעזר אומר תכשיטין הם לו, ואמרו וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לעתיד לבא. מפני שאין צריכין שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב. והקשו מזה: ופליגא דשמואל, דאמר שמואל אין בין העה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. ואמרו לשון אחר: אמר להם רבי אליעזר אף לעתיד לבא אין בטלין אבל בטלין הן לעוה"ב, והיינו דשמואל. הפרישו בכאן בין ימות המשיח ובין העולם העתיד והוא עולם שאחרי התחיה, שאין כל אלו הענינים על עולם הנשמות ההווה.

ע״אובמסכת חולין בסוף שנו ברייתא שהוזכרה גם כן בקדושין, ובמקום אחר: תניא ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה, שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, למען ייטב לך, לעולם שכולו טוב והארכת ימים, בעולם שכולו ארוך. הנה זה עולם שכולו טוב וארוך שהוא העולם הבא אמר שתחיית המתים תלוי בה מפני שהוא בא אחרי התחיה. ובספרי הזכירו כל הזמנים הללו, במדרש אמרו: בהתהלכך תנחה אותך, בעולם הזה, בשכבך תשמור, בשעת מיתה, והקיצות, לעתיד לבא, היא תשיחך, לעולם הבא. הזכירו כאן העה"ז וזמן המיתה והוא עולם הנשמות, והעתיד לבא ואחר כך העולם הבא. ואמרו שם: למען ירבו ימיכם, בעוה"ז, וימי בניכם, לימות המשיח, כימי השמים על הארץ, לעולם הבא. וכן דרשו שם: וישמרך, ישמור נפשך ממיתה, וכן הוא אומר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. דבר אחר ישמור רגליך מגיהנם, וכן הוא אומר רגלי חסידיו ישמור. דבר אחר וישמרך, ישמרך לעה"ב וכן הוא אומר וקוי ה' יחליפו כח. הזכירו בכאן שמירת הנפש בשעת מיתה שהוא עולם הנשמות והדבקה בצרור החיים שהוא גן עדן שלה כמו שביארנו, ואחרי כן שמירתה לעולם הבא. ושם שנינו עוד: חופף עליו כל היום, חופף עליו, בעולם הזה, כל היום, לימות המשיח, ובין כתפיו שכן, בנוי ומשוכלל לעולם הבא וכו'. ועוד אמרו שם: כי שפע ימים יינקו, זה ימה של יפו שגנוז לצדיקים לעה"ב, מנין אתה אומר שכל ספינות שאובדות בים הגדול וצרור של כסף ושל זהב ואבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה שהים הגדול מקיאן לימה של יפו שגנוז לצדיקים לעתיד לבא, ת"ל כי שפע ימים יינקו.

ע״בובאלה שמות רבה אמרו מפורש: עשרה דברים עתיד הקב"ה לחדש לעתיד לבא. הראשונה שהוא עתיד להאיר עולמו, שנאמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וגו', וכי אדם יכול להביט בהקב"ה אלא מה הקב"ה עושה לשמש מאור ארבעים ותשעה חלקי אור, שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים, ואפילו אדם חולה הקב"ה גוזר לשמש ומרפאו, שנא' וזרחה לכם יראי שמי. והשניה מוציא מים חיים מירושלים ומרפא בהם כל מי שיש בו מחלה, שנאמר והיה כל נפש חיה אשר ישרוץ. והשלישית עושה אילנות ליתן פירותיהן בכל חדש וחדש ויהא אדם אוכל מהם ומתרפא, שנאמר ועל הנחל יעלה על שפתו וגו'. הרביעית שהם בונין כל החורבות ואין מקום חרב בעולם, ואפילו סדום ועמורה נבנית לעתיד לבא, שנא' ואחותך סדום ובנותיה תשובנה לקדמותן. החמישית שהוא בונה ירושלים באבן ספיר, שנאמר עניה סוערה לא נוחמה וגו', ואותן האבנים מאירות כשמש, ואו"ה באין ורואין בכבודן של ישראל, שנא' והלכו גוים לאורך וגו'. הששית, ופרה ודוב תרעינה. השביעית שהוא מביא כל החיות וכל העופות וכל הרמשים שבעולם וכורת להן ברית עם ישראל, שנאמר וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים. השמינית שאין עוד בכיה ויללה, שנאמר לא ישמע עוד בכי וזעקה. התשיעית [ובלע המות לנצח, העשירית ונס יגון ואנחה אלא שמחת עולם על ראשם], עד כאן דברי אגדה זו. ובאלפא ביתא דר' עקיבא אמרו: ארץ החיים, ארץ שמתיה חיים תחלה לעולם, אם כן צדיקים שבחוצה לארץ כגון משה ואהרן האיך הן חיין ובאין לעוה"ב, מלמד שבשעת תחיית המתים וכו'.

ע״גכל אלו דברים ברורים שעולם הבא האמור בכל מקום אינו עולם הנשמות והשכר המגיע להם מיד אחרי המיתה, אלא עולם הוא שעתיד הקב"ה לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים. ובבראשית רבה אמרו: בית הלל אומרים כשם שיצירתו בעולם הזה כך יצירתו לעולם הבא, מה יצירתו בעוה"ז מתחיל בעור ובשר בגידים ועצמות כך לעולם הבא מתחיל בעור ובשר וגידים ועצמות. ובגמרא בפרק אין נערכין אמרו: למימרא דנבל לחוד וכנור לחוד, דלא כר' יהודה, דתניא רבי יהודה אומר כנור של מקדש של שבע נימין היה, שנא' שובע שמחות את פניך, אל תקרי שובע אלא שבע, של ימות המשיח שמונה, שנאמר למנצח על השמינית, על נימא שמינית, של עוה"ב עשר, שנאמר עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור, ואומר הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו. ומתרצינן אפילו תימא ר' יהודה, לעולם הבא איידי דנפישי נימין דידיה נפיש קליה כנבל. ופירוש הענין הזה כי כנור וכלי הזמר במקדש רמז להשגת המחשבה שהיא נתלית ברוח. ואין בגשמיות דק כמוזיק"א, כענין שאמרו קול ודבור ורוח וזהו רוח הקדש. והנה בעולם הזה ישיגו החכמים ברוח הקדש שבע ספירות, וידבק אורן במשכן ובמקדש ונרמזות בשבע הנרות של מנורה ובקצת הקרבנות, גם בלעם אמר את שבעת המזבחות, הזכיר אותן בה"א הידיעה, לפיכך ירמזו בכנור שבע כלי הקול בעוה"ז, ולימות המשיח תושג ספירה שמינית וירמזו אותה, ולעולם הבא תהיה ההשגה שלימה לי' ספירות וירמוז אותן, וזה ענין מופלא ונכבד, ומכל פנים נלמד בפי' העוה"ב שהוא עולם שיש בו גוף ומקדש וכליו, ואינו עולם הנשמות שכל אדם בו בחלק הראוי לו אחרי מיתתו מיד.

ע״דודבר פשוט הוא בגמרא שתמצא בו במקומות רבים שהן מזכירין רשעים בגיהנם, כגון עדת קרח וזולתם שבזמן הזה הם נדונין שם, ומזכירין לצדיקים שהם בגן עדן, ולא תמצא בשום מקום בגמרא שיאמרו על אחד מהן שהוא בן עולם הבא עכשיו, אלא אומרים מזומן לחיי העה"ב, ואמרו בספרי במשה רבינו: "גנזו לחיי העולם הבא", לא שהוא עכשיו בחיי העה"ב. ואמרו ברבי עקיבא במיתתו: אשריך ר' עקיבא שיצאת נשמתך באחד ואתה מזומן לחיי העוה"ב. ואמרו בר' אלעזר בן דורדיא ובקטיעא בר שלום: מזומנין לחיי העוה"ב בפרק ראשון דע"א, וכן במקומות רבים מאד בש"ס. הרי שלאחר פטירתן של צדיקים אומרים עליהם מזומנים לחיי העולם הבא שהוא לשון עתיד להם, הא למדת שפטירתן מן העוה"ז לגן עדן היא, שהוא עולם הנשמות ואין פטירתן לעולם הקרוי עוה"ב אלא שהם מזומנים ועתידין לו. ואמרו בברכות: הרואה קברי ישראל מברך אשר המית אתכם בדין והוא עתיד להקים אתכם לחיי העוה"ב בדין, בא"י מחיה המתים. ושגור בפי הדורות לומר בין בבקשה בין בסוף ברכת המזון ובכל תפלות: הרחמן יזכנו ויקרבנו לימות המשיח ולחיי העוה"ב. מקדימין ימות המשיח, ואין דעתם לבקש שתתקרב להם המיתה ויהיו בעולם הנשמות.

ע״העוד מצינו מפורש במדרש: ויברך אלהים את יום השביעי, ברך הקב"ה העוה"ב שמתחיל באלף שביעי ויקדש אותו זמנו לישראל. וזו הוא ששנינו בתמיד: בשביעי אומר מזמור שיר ליום השבת, לעתיד לבא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. ובמכילתא אמרו: כי אני ה' מקדשכם, לעוה"ב, כגון קדושת שבת בעוה"ז, נמצינו למדין שהוא מעין קדושת העוה"ב, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת, ליום שכולו שבת. ובאגדה של רבי עקיבא אמרו: יום הדין ומלכות בית דוד יהיה באלף הששי. הרי נתבאר שהעוה"ב אינו עולם הנשמות אלא עולם נברא קיים שימצאו בו אנשי התחיה בגוף ובנפש, וע"ז העולם אמרו בברכות: מרגלא בפומיה דרב העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן והן נהנין מזיו השכינה, וכן יאמרו תמיד בתלמוד הקב"ה משביען מזיו שכינתו לעוה"ב, שנאמר אשבעה בהקיץ תמונתך, רצונו לומר שקיום האנשים הזוכים בהם בזיו הכבוד כקיום הנפש בגוף בעוה"ז באכילה ושתיה, כענין שכתוב באור פני מלך חיים. ודרשו בואלה שמות רבה: ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, אכילה וראיה דכתיב באור פני מלך חיים. וכן אמרו במשה רבינו: מאין היה אוכל, מזיו השכינה היה נזון, אל תתמה, החיות שהן נושאות את הכסא והן ניזונות מזיו השכינה, שנא' ואתה מחיה את כולם, ואתה מחיה לכולם. כי קיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון כקיום המלאכים בו, והתעלות הנפש על הגוף מבטלת הכחות הגופיות כמו שהזכרנו פעם אחר, עד שיתקיים הגוף כקיום הנפש בלא אכילה ושתיה, וכקיום משה בהר ארבעים יום, ואם ניחס זה אל מעשה הנס, הנה אליהו יוכיח שלא הושלך הגוף ממנו ולא נפרד מן הנפש והתקיים מאז ועד עולם, וכן חנוך כפי מדרש רבותינו ז"ל. וכן אמרו: כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, אמר ר' סימון ראוי היה האדם שיתקיים ויחיה לעולם, מן הדין פסוקא, ומפני מה נקנסה עליו מיתה אלא והאלהים עשה שייראו מלפניו. מה שהיה כבר הוא, ר' יודן ור' נחמיה, חד אמר אם יאמר לך אדם אפשר אילו לא חטא אדם הראשון היה חי וקיים לעולם, אמור לו הרי אליהו שלא חטא הרי הוא חי וקיים לעולם. הרי ביארו שרצון האלהים במעשיו מקיים אותם לעולם, והביאו הראיה הזו מאליהו זכור לטוב, והנביא אמר: הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. וזאת ראיה שלא נפרדה נפשו מן הגוף הקדוש והתקיים קיום אנושי, ואם נאמר שנסתלקה ממנו, תהא הבטחה מפורשת על תחיית המתים, ושתיהן קורעות לב קטני אמונה.

ע״ווהנה ראינו כי זכי הנפש קיום גופם בדברים הדקים, והזכים מהם בדקים מן הדקים, כי אנשי המן נתקיימו במן הנבלע באברים, שהוא מתולדות האור העליון המתגשם ברצון בוראו ית', ונזונו בו במדבר משעה שנתעלית נפשם במה שהשיגו בנפלאות הים, כמו שאמרו: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ומשה שנתעלית נפשו ונתיחדה יותר מהם בידיעת בוראו לא הוצרך לדבר ההוא, שנתגשם ונתקיים גופו בזיו השכינה ובהשגה עליונה. ומצאתי במכילתא: היום לא תמצאוהו, אמר להם היום אי אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו למחר, ר"א בן חסמא אומר בעוה"ז אין אתם מוצאין אותו אבל אתם מוצאין אותו לעוה"ב. וזו המימרא תתפרש על אחד משני דרכים, או שנאמר שיהיו בבני העוה"ב מי שלא יגיע מעלתם ליהנות תמיד מזיו השכינה ויהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא למעלה כמעלת דור המדבר, או נפרש שרמז הכתוב לדעת רבי אלעזר בן חסמא במלת היום שאנשי העוה"ב יהיה קיומם ביסוד המן שהוא הזיו העליון, רמז על עיקר המן ורמז על קיום בני העוה"ב, כך נראה לי. וזהו שאמרו במסכת יומא: לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת אוכלין, דברי ר' עקיבא. רצה לומר שהוא מזיו השכינה שהמלאכים חיים ממנו. ואמר לו רבי ישמעאל עקיבא טעית בדבר זה, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם, והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי. תפסו מפני ששם קיומם בענין המתגשם מתולדות הזיו העליון, והם קיימים באור עצמו. ועל כן נאמין אנחנו במה שאמרו: מתים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרם, ואם תאמר אותן אלף שנים שעתיד הקב"ה לחדש בו עולמו מה הן עושין, הקב"ה עושה להם כנפים והם שטים על פני המים. ופי' כנפים לבישת הנפש מלאכות ותתלבש הגוף עמה ושלא תתבטל בבטול היסודות. וזה ענין מורגל מאד ושגור בפיהם ז"ל, כמו שאמרו במדרש ובגמרא למען ייטב לך, לעולם שכולו טוב, והארכת ימים, לעולם שכולו ארוך, רוצה לומר שכל הזוכים לו ארוכי הימים הם, שאין בו מות. ומפורש אמרו בשלהי חולין: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה, שנאמר למען ייטב לך, לעולם שכולו טוב, והארכת ימים, לעולם שכולו ארוך, כלומר שאינן חוזרין לעפרן לעדי עד. וכבר כתבתיה לזו.

ע״זואם תשיב עלינו בהיות הגוף מחובר מכלי השמוש לפעולת הנפש לשלשה חלקים שהזכירו אנשי העיון, והם: כלי המזון וכלי הזרע וכלי תיקון הגוף, והגוף בכללו צורך מציאותו היה בעבור תכלית אחת והוא אכילת המזון לקיום הגוף ולהוליד דמיונו, וכשתסתלק התכלית ההוא לעולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה, יהיה הגוף פועל ריק ואין במעשה האלהים פועל בטל. הנה התשובה לכל זה כי היתה הבריאה הזאת לזמן תחיית המתים לצורך השמושים הנזכרים ואין הקב"ה רוצה בבטולה אחרי כן. ועוד יש בצורה הזאת סודות עמוקים, כי לא היתה היצירה על זה הדמות הפקר בלא טעם רק לצורך גדול ולטעם נכבד והעושו יתברך רוצה בקיומו, ואם תקשה עלינו קיום הגוף מן השפלים לעולם, כבר השיבונו אליך כי קיום הגוף יהיה כקיום הנפש, וקיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון, והמתקיים יהיה כמקיים בהתיחדו בו כאשר נאמין אפילו בנפשו אף על הכתובים על אדה"ר שהיה ראוי שיתקיים ויחיה לעד אלו לא חטא בחטא ההוא, ואע"פ שנאמין בחרבן העולם בשנת השמטה, וכן נאמין ונתחזק אצל הכל באמת הראות כח הנפש על הגוף האפל והדבקו בדעת עליון, כענין קרן פני משה, ופני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, וכן אמרו רבותינו ז"ל על אדה"ר ועל כל דבק ביוצרו ומתלבש ברוח הקדש. אמרו עליו על פנחס בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים, ואמרו עליו על ר' אליעזר הגדול כשהיה דורש במעשה בראשית היו קרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה, ואין אדם מכיר אם יום אם לילה, וכן אמרו בספרי: פניהם של צדיקים לעתיד לבא דומים לחמה וללבנה ולרקיע לכוכבים ולברקים ולשושנים ולמנורות בית המקדש. ואם דעותינו לא ישיגו בחקירה מאיזה צד תהיה המדה הזאת, אבל נאמין שהוא כן, כי הבורא יתברך שמו יודע מסודות הנפש ומהותה יותר מהתחכמותנו, ועוד אנחנו רואים שחפצי הנפש המזדמנים כרצונה נותנין לו לגוף הנאה ומוסיפין בו זהר והדר ושמן ובריאות אפילו בבואם אליו בעמל ויגיעה, וכל שכן חכמה לחכמים, כענין שכתוב חכמת אדם תאיר פניו. וכל שכן קושיא זו שהזכרנו בקיום הגוף לנצח, אינה על דעת הפילוסופים ולא דעת קצת חכמי תורתנו המפרשים, כי הפילוסופים מקיימים כללו לעד, וחכמינו קצתם יודו בקיומו ואין חזרת העולם לתוהו חיוב, כי כל נברא ברצונו יתברך קיומו ברצון ההוא אם לזמן אם לנצח, וכמו שיאמינו הם בעיונם קיום הכללים לעד כך אנחנו יכולים להאמין בקבלתנו בקיום הפרט ברצון המתעלה, כי כמו שיש רצון כללי בכלל כך יש רצון פרטי בפרט, ואע"פ שנראה בעולם ביטול הפרטים וקיום הכללים, הנה אמונתנו היא כי היה זה בבעלי הנפש מפני החטא הקדמוני והעונש הנגזר עליו, אבל הרצון הנצחי מקיים רצונו לנצח, וכמו שהזכרנו למעלה מדברי חכמים.

ע״חעכשיו ביארנו כונתנו בשכרי המצות וענשן ונחזור בקצרה: כי שכר הנפשות וקיומם בעולם הנשמות נקרא לרבותינו גן עדן, ופעמים קורין אותו עליה, וישיבה של מעלה, ואחרי כן יבאו ימי המשיח והוא מכלל העולם הזה, ובסופן יהא הדין ותחיית המתים שהוא השכר הכולל הגוף והנפש, והוא העיקר הגדול שהוא תקות כל מקוה להקב"ה, והוא העולם הבא שבו ישוב הגוף כמו נפש, והנפש תדבק בדעת עליון בהדבקה בגן עדן עולם הנשמות ותתעלה בהשגה גדולה ממנה ויהיה קיום הכל לעד ולנצח נצחים. סימן לדברים הללו רמז להם בתורה ששת ימי המעשה, בששי נברא אדם וגמר מעשיו, בשביעי שבת, כך מלכות האומות קדמוניות באלף החמישי כנגד יצירת עופות ושרצי המים ושאר דברים, ותוספת מלכותם בששי מעט כנגד יצירת בהמה וחיה שנבראו בתחלתו. וכן מלכות בית דוד באלף הששי כנגד יצירתו של אדם שמכיר את בוראו ומושל בכלם, ובסוף אותן אלף יהא יום הדין שכל אדם נדון בו, שביעי שבת שהוא התחלת העולם הבא, ואין לזוכים בו קץ וסוף אלא מתקיימין ברצון בוראם יתברך ויתעלה חפצו ורצונו המקיימם, וכן ששת שני שבוע ושביעית שמטה רמז לענין הזה הוא, ומכאן ילמוד החכם סוד היובלות וידע הענין בכללו, וברוך היודע והמלמד אדם דעת.

ע״טובמדרש ר' נחוניא מצינו: ישב ר' ברכיה ודרש מאי האי דאמרינן העוה"ב ולא ידעין מאי קאמרין, העולם הבא מתרגמינן עלמא דאתי, מלמד שקודם שנברא עלה במחשבה לברוא אור, ונברא אור גדול שאין כל בריה יכולה לשלוט בו, צפה הקב"ה שאין יכולין לסבלו, לקח שביעית ושם לו במקומו והשאר גנז לעתיד לבא, ואמר אם זכו בזה השביעית וישמרוהו אתן להם לעולם האחרון, והיינו דכתיב העולם הבא, שכבר בא קודם מקודם ששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. פירוש העולם הבא, שכבר בא, וזכר לשון תרגום שלו שקורין אותו חכמים עלמא דאתי ללמד שהוא ממשמש, וביאר שזה העולם הבא הוא אור, והוא האור שעלה במחשבה ונברא קודם העולם הזה, לומר שהוא ההשגה האחרונה שאדם משיג ומתעלה. וכן אמרו בבראשית רבה שאור הזה שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, והוא ענין צפיית המרכבה ובו משיגים אמתת הנבראים בכלל, וזהו מסוף העולם ועד סופו, וזהו לאור באור החיים. ועוד אמרו שם במדרש ר' נחוניא בן הקנה: וכסא הכבוד המעוטר המהולל המאושר, הוא בית העולם ומקומו חקוק בחכמה דכתיב ויאמר אלהים יהי אור, וכל המדרש עד יזכו לחיי העולם הבא שהוא הטוב הגנוז, ומאי ניהו, עוזו של הקב"ה דכתיב ונגה כאור תהיה וגו'. שם בכאן בית העולם הבא בכסא הכבוד, מקום הנשמות בעולמן, כמו שאמרו בערבות ששם נשמותיהן של צדיקים ושם מלאכי השרת וכסא הכבוד, כדאיתא במסכת חגיגה, ושם מקום העוה"ב חקוק בחכמה להודיע השגתה לאור הראשון שנקרא חכמה, דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, וכתיב חכמת אדם תאיר פניו, ואי אפשר לפרש יותר מזה.

פ׳ומה יקרו דברי הרב הגדול ר' משה ז"ל במלות קצרות וארוכות שכתב בזה העולם בפרק חלק, אמר: כי בעוה"ב ישכילו נפשותינו שם מסודות הבורא כפי שישכילו הסודות ההם הכוכבים והגלגלים, או יותר, וכן אמרו ז"ל העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. וענין עטרותיהן בראשיהן, רוצה לומר קיום הנפש היודעת בקיום הדבר הידוע לה, והויתה היא והוא דבר אחד, כמו שאמרו מביני הפילוסופים בענין, יאריך ספורו, ומה שאמרו נהנין מזיו השכינה כונתם לומר כי הנפשות ההם ינעמו במה שישכילו וידעו מסוד האל, אם כן הגמול הטוב ותכלית הכוונה הוא שיגיע האדם אל הגמול העליון ויהיה נכנס בכלל ההוא, וקיום הנפש כמו שאמרנו יהיה עד לאין תכלית בקיום הבורא יתברך, כי הוא סבת קיומה בהשגתה אותו. אלו דברי הרב ז"ל והם דברים טהורים. וכבר באו כלם בדברי רבותינו ז"ל כי הזכיר ענג הנפש בקיומה ושם אותה עם כת חיות הקדש והמלאכים, כמו שאמרו הם ז"ל עמהם תחת כסא הכבוד, וחקקו מקומו, והיא ההשגה בעצמה והגמול השלם, וכן הזכירו הם ז"ל קיומה כקיום החיות ומלאכים לכתותיהם במה שינעמו מהשגתם, כמו שדרשו בכתוב שנאמר באור פני מלך חיים, וכמו שכתבנו למעלה מדבריהם ז"ל, והזכירו ענין קיומם בקיום הדבר הידוע להן והיות הוא והן דבר אחד, והוא פירוש מה שנאמר בתורה ולדבקה בו, ואומר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך, ומכאן בא רבי עקיבא ולמד את ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים, ורבותינו ז"ל הם שהבינו ופירשו דרך וענין היחוד הזה, ולא שיגיע אדם לידיעת מהותו, שהידיעה הוא הדבוק בעצמו, ועל זה אמרו: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא וכו' אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה, וזו המימרא הזכירה הרב ז"ל ופירש ואמר: כבר הודיעונו חכמים הראשונים שטובת העולם הבא אין כח באדם להשיגה על בוריה ואין יודע גדלה ויפיה אלא הקב"ה לבדו. הנה דברי הרב במעלת זה העולם הבא ובעונג שלו דברים נכונים הם, אין לנו אלא להודות בהן ולשבח מעלותיהן לבעליהן ז"ל.

פ״אועוד כתב בתשובת שאלה: ומה שהסכימו חכמי יון וחכמי המערב בנפש שהנפש צורה בלא גולם ובלא גוף, אבל טהורה ונזירה ומקור הדעת ואינה צריכה לגוף, לפיכך כשיאבד הגוף לא תאבד היא אלא עומדת בעצמה וקיימת כמו המלאך, ונהנית וחוזה באורו של עולם והוא עולם הבא, גם זה לשונו. אבל מ"מ שנה עלינו סדרי הקבלה, כי עשה זה העולם עולם הנשמות ואין לגוף בו חלק כמו שפירש בכמה מקומות מספריו. וכן יראה מדבריו שהוא משנה עלינו זמנו של עולם הבא, והוא לדעתו בא לאדם אחרי מיתתו מיד, והוא העונג והנועם שקרינו אנחנו אותו גן עדן. וכך כתב בספר המדע: זה שקראו אותו חכמים העולם הבא, אינו מפני שאינו מצוי עתה, וזה העולם אבד ואח"כ יבא אותו העולם הבא, אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד, כמו שנאמר אשר צפנת פעלת, ולא קראוהו העולם הבא אלא שאותן החיים באין לו לאדם מיד אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ובנפש, וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה. נראים מדברים הללו שעולם הבא הוא עולם הנשמות המגיע להן אחרי מיתת הגופות מיד. עוד כתב: העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתיה ודבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להם בעולם הזה, ולא יארע בו דבר מן הדברים שמארעין לגוף בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה וראיה ועצב ושחוק וכיוצא בהן, כך אמרו חכמים הראשונים: העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, הרי נתבאר לך שאין שם גוף לפי שאין שם לא אכילה ולא שתיה, וזה שאמרו "צדיקים יושבין" על דרך החידה הוא, כלומר נפשות הצדיקים מצויות שם בלא עמל ויגיעה, וכן זה שאמרו "עטרותיהן בראשיהן" כלומר דעת שידעו, שבגללה זכו לחיי העולם הבא, מצויה עמהן, והיא העטרה שלהן. ומהו זה שאמרו "ונהנין מזיו השכינה", שיודעין ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינן יודעין והוא בגוף האפל והשפל.

פ״בעוד האריך הרב ז"ל לבאר להביא ראיה שבני העולם הבא הם נפשות בלבד בלא גוף בפרק חלק, ובמגלה של תחיית המתים שלו. ענין גן עדן אצלו הוא מקום מבחר הארץ שנטע בו האלהים האילנות ומיני הצמחים המועילים תועלות גדולות ועתיד לגלותו לבני האדם, ויורה דרכו וינעמו בו בימות המשיח או בתחיית המתים בגוף כמו בעולם הזה ותענוגיו באכילה ושתיה וסיכה ורחיצה, וזה אינו תכלית הגמול כמו שביאר הרב ז"ל, אבל העוה"ב עולם הוא והוא טבעי ומנהגו של עולם, כלומר קיום הנפש.

פ״גוהתמה מזה מאחר שהוא מאמין שהעולם הבא הוא ההווה לאדם אחרי המות מיד, מה צורך אליו לראיות והכרעות שאין באותו העולם גוף אלא נשמות בלבד, תלמיד קטן שבישראל יודע שהצדיק הנפטר נפשו בטוב תלין בטובת העולם העליון בלא גשם וגוף כלל, אין טובתה באכילה ושתיה וסיכה ותשמיש, שאין הנפש בעלת הנאות הללו אלא בזיו השכינה היא מתקיימת, כענין שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, ודברים הללו אע"פ שאין דרך סודם ידוע אלא ליחידים ואין משיג אותם על אמתת מה שהם אלא ה' יתברך, דרכיהם פשוטים לכל, ולמה הוצרך הרב ז"ל למה שכתב במגלת תחיית המתים: אבל החיים שאין אחריהם מות הוא חיי העולם הבא בעבור שאין בו גוף, כי אנו מאמינים והוא הנכון לדעת כל בעלי דעת כי בני העולם הבא נפשות בלא גויות כמו המלאכים, והראיה על זה כי הגוף מחובר מכלי השמוש לפעולת הנפש, והגוף בכללו צורך מציאותו היה בעבור תכלית אחת, רוצה לומר אכילת המזון כדי לקיים הגוף ולהוליד ממנו דמיונו למען יתקיים המין, וכשתסתלק התכלית ההיא ולא יהיה צרך אליה בעולם הבא, כמו שאמרו המון החכמים בביאור שאין בו לא אכילה ושתיה ולא תשמיש, אם כן הם רוצים לומר שאין בו גוף כי האל יתברך לא ימציא דבר ריק ולא יעשה דבר אלא בגלל דבר, וחלילה מהיות פעליו הנכוחים כפועל עכו"ם, עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו, כן הבורא בעיני אלה החושבים כי יברא אברים לא לעסוק בהם, ואולי בני העולם הבא בעיני אלה האנשים אינם בעלי האברים כי אם גופים, ואולי הם עגולים או עמודים או קומות מרובעות, אין דעת אלה הסכלים כי אם שחוק לכל העמים מי יתן החרש יחרישון ותהי להם לחכמה, כל אלו דברי הרב ז"ל, ועוד נוסף עליהם דברים רבים.

פ״דועכשיו נתמה עליו אחרי שהוא יאמין בפירוש העולם הבא שהוא העוה"ב לנפשות אחרי מיתת הגופות מיד, מה צורך להכרעות האלה, הלא דבר ידוע לכל ומפורסם הוא שכבר נתערטלו הנפשות מן הגוף המת והניחוהו לרקבון, והכתוב מעיד וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. אבל יראה מכונת הרב ז"ל שהעולם הבא אצלו משמש לכל עולמי הנפשות, ולכל המגיע אליהן לעדי עד. והנה יאמין באמת שתחיית המתים שהוא עיקר מעיקרי התורה הכוונה בו שתשוב הנפש לגוף ברצון הבורא, ויצאו הנשמות מן העולם הבא וישובו לגוף בימי התחיה, ויתעדנו האנשים ההם הזוכים בטובת העולם הזה בימות המשיח ויזכו בו למעלה עליונה ממעלתם הראשונה, אבל אחרי כן יגזור הרב ז"ל מיתה על המשיח ועל דורו ויהיו נפשותיהן בטוב העולם הבא בלא גוף, כמו שהיו מתחלה במעלה גדולה ממנה שזכו לה במצות שעשו בזמן התחיה, וזה יתקיים להם לנצח.

פ״הוהנה אריכות הרב ז"ל בהרבותו דברים להכריע שבני העולם הבא אינן גוף לשני ענינים: כי הוא יודע אנשי קבלתנו יאמינו שאין אחר התחיה מיתה, על פי מה שדרשו בבלע המות לנצח, ואמרו: מתים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן, ולזה הדעת בני העולם הבא אחרי התחיה יחיו בעולם ההוא בגופותם, והרב מבטל זה הדעת בכל יכלתו, ועל זה חלקו עליו רבים מחכמי הדורות האלו על הכונה הזאת כמו שימצא בדבריהם, כי על העולם הבא אחרי המיתה לנפשות לא יחלוק כל איש חכם או שאינו חכם, ואין צורך בו לכל עניני הדברים שכתב הרב בכמה מקומות, כי דבר מפורסם הוא שאין לגוף בו חלק וזכות, ועוד יכוון הרב ז"ל לענין שני להחזיק הנפש בעצמה שאינה גוף ולא כח גוף אלא שכל נבדל ככת המלאכים, וכן אמר שם במגלת תחיית המתים: והגורם כל זה מה שיעלה במחשבת ההמון כי אינם מאמינים שיש מציאות קיימת אלא לגוף בלבד, אך מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו נמצא בדעת הנבערים מדעת, ועל כן יאמינו רובם כי הבורא גוף, כי אם אינו גוף, אינו נמצא לפי מחשבתם. אך הנקראים חכמים באמת לא במלה עוברת, נודע להם במופת כי כל נבדל מתולדות הגוף הוא יותר חזק וקיים במציאותו ממי שיש לו גוף. ועוד לא נכון לומר יותר קיים, אלא שמציאות הנבדל הוא המציאות האמתי, בעבור שלא ישיגהו דבר ממקרה השנויים, והם החכמים שנתברר להם במופת כי הבורא אינו גוף ועל כן מציאותו הוא בתכלית הקיום, וכן כל נברא נבדל, רוצה לומר המלאכים והשכלים, הוא מציאותו יותר תקיף וקיים מכל בעל גוף, ועל כן נאמין כי המלאכים אינם גופים, וכי בני העוה"ב הם נפשות נבדלות.

פ״וועוד אמר הרב ז"ל: ואיך יעלה על לב איש שיבינו אלה הסכלים, כי המלאכים הם נבדלים מן הגוף, ועצם מציאותם, רצה לומר מציאות המלאכים ובני העולם הבא יחשבו אלה כי לא יודע מציאותם אלא בקבלה מצד התורה, וכי אין דרך עיון מעיד על מציאות המלאכים ועל קיום הנפשות וכו'. וזו המלה מורה לך מדברי הרב ז"ל פירוש העולם הבא שהוא קיום הנפשות בלבד אחרי המות, והוא דבר המתברר להם במופת ועיון בלא קבלה, כי ענין העולם הבא אחרי התחיה באמת צריך הוא לדברי התורה ופירוש הקבלה.

פ״זוהנה נתברר אמונת הרב ז"ל בפירוש העולם הבא וכוונתנו אנחנו בו, ובאמת תמצא למקצת חכמי ספרד בחבורי חכמותיהם ובתפלותיהם שהם מסכימים לדעת ההוא, שהעוה"ב הוא עולם הנשמות. ורבי שלמה אבן גבירול ז"ל אומר בתפלתו: תחת כסא כבודך מעמד לנפשות חסידיך ובו נועם בלי תכלית וקצבה, והוא העוה"ב. וכן יתפלל: ובעת מן העולם הזה תוציאני. אל העוה"ב בשלום תביאני. אבל לנו שומעים שאמרנו כהלכה, והבאנו הדברים בראיות מדברי רז"ל. ושוב מצאתי לגאון רב סעדיה ז"ל בפירוש ספר דניאל שהוא אומר כדברינו בפירוש העוה"ב וקבלת הראשונים הוא, תורתם אל תשכח, ומכל מקום אין בינינו רק בשינוי השמות. והכל מודים בתחיית המתים ובקיום הזמן ההוא בכלליו ופרטיו כמו שפירשתי, זולת דעת הרב רבי משה ז"ל שנותנת קצבה לזמן התחיה, ומחזיר הכל לעולם הנשמות כמו שנזכר למעלה, ואנחנו מקיימים אנשי התחיה לעדי עד מימות תחיית המתים לעוה"ב שהוא עולם שכולו ארוך. ואדון הרחמים יזכנו לטוב אשר צפון ליראיו ופעל לעבדיו, למען רחמיו וחסדיו, אמן ואמן.