תורת האדם, שער האבל, ענין האבלותTorat HaAdam, The Gate of Mourning, The Matter of Mourning

א׳אלו דברים שאבל אסור בהן. אסור במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. אסור לקרות בתורה. ואסור בשאלת שלום ובכביסה, וחייב בעיטוף הראש ובכפיית המטה כל שבעה. ואסור להניח תפלין ביום ראשון ואסור בגיהוץ ובתספורת ובשמחה ובאיחוי הקרע כל שלשים יום.

ב׳במלאכה כיצד

ג׳אבל ג' ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה, מדכתיב והפכתי חגיכם לאבל, מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה. מכאן ואילך עושה בצינעא בתוך ביתו, כיון שאין לו מה יאכל. והאשה טווה בפלך בתוך ביתה. פי' אין מתירין לה לכתחלה אלא מלאכה של צינעא ושל ארעי להיות טווה בפלך בתוך ביתה, ואם אינה מספקת עושה אומנות שלה בצינעא בתוך ביתה, שכן במועד שכר פעולה שאין לו מה יאכל מותר. ירושלמי: אבל שאין לו בראשון ובשני לאכול אינו עושה מלאכה, ובשלישי עושה מלאכה בצינעא. אבל אמרו תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך. בר קפרא אמר אפילו ביום השלישי לא יעשה מלאכה כל עיקר. בר קפרא כדעתיה דבר קפרא עביד אבל שלשה ימים. דאמר רב אבא בריה דרב פפי ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי תלתא יומין טייסא נפשה על גופה סברא דהיא חזרה גביה, כיון דאיהי חמייה דאישתני זיוהון דאפוי היא שבקה ואזלה לה, לאחר שלשה ימים הכרס נבקעת על פניו ואומרת לו טול מה שגזלת וחמסת ונתת בי. ר' חגי בשם ר' יאשיה מייתי לה מן הדין. וזריתי פרש על פניכם ואפי' פרש חגיכם, באותה שעה אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. וגמרא דילן דקתני שלשה, מתניתא דבר קפרא היא. וכן הלכתא. וההיא דתניא באבל ביום ראשון וביום שני אינו עושה, ולענין תפלין ושאר השנויים שם לשני ימים, לדעת בר קפרא שלשה תנינן, שעיקר אבלו שלשה ימים הן, והלכה כדבריו.

ד׳דברים המותרין בחולו של מועד משום דבר האבד אסורין לאבל בימי אבלו לעשותן בידו, אבל אחרים עושין לו, דתניא אלו דברים שעושין לאבל בימי אבלו כגון זיתיו להפוך, וכדו לגוף, ופשתנו לעלות מן המשרה, וצמרו לעלות מן היורה, ומרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו, ר' יהודה אומר אף זורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן. אמרו לו אם לא תזרע בבכיר תזרע באפיל, אם לא תזרע פשתן תזרע מין אחר. רבן שמעון בן גמליאל אומר זיתיו הפוכין ופשתנו לעלות מן המשרה וצמרו לעלות מן היורה ואין שם אומן הרי זה עושה בצנעא. וכן היה רשב"ג אומר אם היה אומן לרבים והגיע שעת הרגל אם אין שם אומן אלא הוא הרי זה עושה בצנעא ומותר. ונראה לנו שהלכה כרשב"ג, דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. והתם באבל תניא: אבל כל שבעת הימים אסור בעשיית מלאכה הוא ובניו ועבדיו ושפחותיו ובהמתו. פי' בניו ובנותיו הסמוכין על שלחנו מעשה ידיהם שלו, לפיכך אסורים בעשיית מלאכה. וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך אחרים אסורין לעשות לו, אבל עושין מלאכה שהיא אובדת, כונסין לו גרנו מבעטין לו יינו, מגיפין לו חביותיו, זיתיו הפוכין ר' יהודה אומר טוען קורה הראשונה, ומניח את השניה אחר האבל ויגמור, א"ל ר' יוסי והלא אובדין הן אלא יגמור. זיתיו להפוך וכדו לגוף ר' יהודה אומר עושה לו לימודים ואחר האבל ימרח. א"ל ר' יוסי והלא אובדין הן אלא יגמור וכו'. מרביצין לו שדה הלבן לזריעה. זורעין לו נירו פשתן, דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים אם לא זרעה פשתן יזרענה מין אחר, אם לא זרעה בשבת זו יזרענה בשבת אחרת. והאי דקתני בברייתא דגמרא דילן מרביצין לו שדה משתגיע עונת המים שלו, מסתברא דהיינו השקאה מועטת שעושין לשדה הלבן קודם לזריעה כדי לזרעה בזמנה מיד, ודבר האבד הוא, שאם אי אתה מרביץ אותה בעונה באין ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו יפה. וליכא למימר משקין לו שדה זרועה, שלא מצינו השקאה מותרת משום דבר האבד אלא בבית השלחין בלבד, ובית השלחין לא תני ביה שדהו סתם, והיינו דקתני מרביצין לו שדה לבן לזריעה. ולשון מרביצין מוכיח כן, שהוא כדרך ריבוץ לבית. ולגבי מועד קתני בברייתא מרביצין, פשיטא, הא קתני משקין בית השלחין במועד, אלא ריבוץ זה ענין אחר, השקאה קודם זריעה בשדה הצריכה לכך. וזו היא ששנו בפרק ראשון: ת"ר מרביצין שדה הלבן בשביעית אבל לא במועד. והוינן בה והתניא בין במועד בין בשביעית. כלומר בין במועד בין בשביעית מרביצין. ופריק הא ר' אליעזר בן יעקב דמחמיר במועד ולא שרי חרפא לשוויה אפלא, הא רבנן דמקילין בכי האי גוונא ופלוגתייהו בשדה גריד. וכן הא דתניא מרביצין לו שדה הלבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית, ולא עוד אלא שמרביצין בשביעית כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית, כי האי גוונא הוא, דמרביצין אותם בהשקאה מועטת בערב שביעית כדי שיצאו ספיחי ירקות בשביעית בשדה בור ובשדה ניר, וכיוצא בהן מן המקומות שהספיחין מותרין בהן, וכן מרביצין בשביעית כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית בין לזרען בין לספיחים שלהם, דספיחי ירקות במוצאי שביעית בכל מקום [ מותרים, נמצא עכשיו שלשון רבוץ השדה סתם בכל מקום] פירושו השקאה מועטת על מנת לזורעה. וסמכו אותה השקאה בגמרא למחלוקת ר' אליעזר בן יעקב ורבנן דמועד, לרבי אליעזר בן יעקב אסור, ולרבנן שרי. נמצאת זאת הברייתא ששנויה באבל מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו שלא כדברי ר' אליעזר בן יעקב דמחמיר. ורש"י ז"ל מפרש מרביצין השקאה מועטת לירקות. ואין פירושו מחוור, ומכל מקום כיון דברייתא קתני מרביצין בשדה הלבן סתם, ולא פירשו איזה לבן מרביצין, והדבר ידוע שהרבה שדות בכלל שדה לבן, כגון בית השלחין ובית הבעל ושדה גריד ושדה מטוננת, דכל שאינו שדה אילן נקרא כן, שמע מינה אין היתר זה תלוי בגופה של שדה זה, אלא ריבוץ הוא דמותר במועד ובשביעית לרבנן, ולר' אליעזר בן יעקב בשביעית אבל לא במועד, והלכך ברייתא דאבל דקתני נמי מרביצין שדהו לכשתגיע עונת המים שלו, דאלמא דבר האבד מיקרי, כרבנן אתיא. ומיכן אני אומר דהלכה כרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בן יעקב לענין זרעים שלא שתו ושדה גריד, דטעמא דרבנן לאו משום דהרוחה שריא להו במועד אלא משום דדבר האבד מקרי להו. והא דקתני סיפא דברייתא דאבל ר' יהודה אומר אף זורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן, ואמרו לו אם לא תזרע בבכיר תזרע באפיל, הוקשה לנו עלה, והלא בין בכיר ואפיל דבר האבד מיקרי לרבנן דפליגי עלה דר' אליעזר בן יעקב. והיינו סבורין לומר דבזרעים שכבר נזרעו חרפא לשויא אפלא, דבר האבד הוא. אבל זו שלא נזרעה, פעמים שהאפיל מתברך והבכיר לוקה, וכן בפשתן ומין אחר. עד שמצינו בירושלמי: מנו אמרו ליה, ר' יוסי. מחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן אמר יאבד דבר מועט ואל יאבד דבר הרבה והכא הוא אמר הכין. שנייה היא, תמן שדרכו להערים. כל שכן מחלפא שיטתיה דר' יוסי מה אם תמן שדרכו להערים את אמר מותר כאן שאין דרכו להערים לא כל שכן. אמר ר' חנינא מנו אמרו לו חכמים. שהן עושין כשיטת רבי יהודה במועד. עד כאן גירסא ירושלמית. ופירושה ברור: שהן מקשין מאן תנא דפליג עליה דר' יהודה לענין שדה ניר ושדה פשתן, ר' יוסי דהוא בר פלוגתיה במועד. א"כ קשיא דר' יהודה אדר' יהודה ור' יוסי אר' יוסי, דאלו במתניתין לר' יהודה טוען קורה ראשונה דאית בה פסידא מרובה, ומניח השאר לאחר המועד מפני שהפסד מועט הוא, ואלו הכא חייש להפסד מועט בין בכיר לאפיל. ומתרץ דבמתני' חייש להערמה שמא יהפוך זיתיו ויטעון ויאמר זיתיו הפוכין היו, וכן חושש שלא יהא זולף וגומר חביותיו ויאמר ליין שבבור אני עושה. ולפיכך אסר ר' יהודה בין במועד בין באבל כדקתני בברייתא דלעיל, ולא התיר אלא בשינוי דלא אתי למיערם, מוטב לו להמתין ולעשות כדרכו. והדר מקשי וכל שכן דקשיא דר' יוסא אדר' יוסא דאלו במתניתין אע"פ שיש לחוש להערמה אמר ר' יוסא זולף וגומר וגף כדרכו שלא יפסיד כלום, וכאן אינו חושש להפסד מועט בין בכיר לאפיל. ומתרץ דהאי "אמרו לו" לאו ר' יוסא, דלדידיה ודאי מותר, אלא רבנן דסבירא להו במועד כר' יהודה, ואמרו לו כשם שאין חוששין להפסד מועט במשנתנו, כך אין חוששין לו בכאן, דלית להו טעמא משום הערמה, אלא שאין לחוש לדבר מועט. והנה כפי דרך זו הלכה כר' יהודה, דזורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן, ובמועד מותרין ע"י עצמו. וכל זה סמך וראיה שלא לחוש לדברי ר' אליעזר בן יעקב, דאפילא לשוויה חרפא כדבר האבד מיקרי. ומימרא דרבינא בתרביצא כרבנן אתא, לפי הנמצא בנסחאות שלו, ואין לי להאריך. וכבר ראינו דברי הראב"ד ז"ל בפירוש דברים הללו, וגירסתו שהוא גורס: מרביצין בעפר הלבן. ואין הדברים נכונים מכמה ראיות אלא שאין מענין החיבור הזה בכך יותר מדאי, ושלא להטריח על המעיינים בו. ורבינו הגדול פסק כר' אליעזר בן יעקב במועד. וכן השמיט ממתניתא דאבל מלתיה דר' יהודה בשדה נירה ושדה העומדת לפשתן, ויפה כיון לפי שיטתו אלו השמיט ממנה עוד הא דקתני מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו, וכפי מה שנתבאר מדברינו שכתבנו למעלה. ובירושלמי שנו בברייתא זו: משקין לו שדה בית השלחין לכשיגיע זמנו לשתות. וזה ודאי מותר לדברי הכל, אבל ענין אחר הוא אינו השנוי בגמרא שלנו.

ה׳מועד קטן: האריסין והחכירין והקבלנין של אבל הרי אלו יעשו, החמרין והגמלין והספנין בספינה שלו הרי אלו לא יעשו, ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו. פירוש חמרין וגמלין וספנין שלו, שכירי שנה שלו הם ומחמרין אחר חמורו וגמלו ומספנין בספינה, ולפיכך לא יעשו, דמלאכה דידיה הוא, ואף על פי שנעשית על ידי אחרים, וחוץ לתחומין אסור. ואם היו הבהמות והספינה מוחכרין של אחרים מותר, והוא הדין אם היו הגמל והספן הזה נוטלין בשכירותן למחצה ולשליש ולרביע דשרי, ובכל מוחכרין הוא כאריס בקרקע. ויש מי שאומר שלא התירו האריסות אלא בקרקע משום דארעא לאריסי קיימא אבל בבהמות וספינה אסור משום שנקראת על שמו, ויש לזה פנים כענין שאמרו בפרק קמא דע"ז אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי. שכיר יום שלו אפילו בעיר אחרת לא יעשה. היתה מלאכת אחרים בידו בין קבולת בין שאינה קבולת לא יעשה. היתה מלאכתו ביד אחרים יעשה, פירוש מלאכה של מטלטלין שקבל עליו לתפור בגד שלו בסלע וזו היא קבולת, בביתו לא יעשה, בבית אחרים יעשה דמלאכה דידהו היא. רב מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו גמלא בהדי הדדי, איתרע ביה מילתא במר בריה דרב אחא ופסקיה לגמליה. פי' בטלו ולא נתן רשות לשותפו להשכירו ולעשות בו מלאכה כל ימי אבלו. אמר רב אשי גברא רבא כמר בריה דרב אחא בריה דרבא נעביד הכי נהי דלפסידא דיליה לא חייש אפסידא דאחריני לא חייש, והתניא אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו. והוא סבור אדם חשוב שאני. שמעינן מיהא דשני שותפין שיש להם חמור וגמל או ספינה שאירע אבל לאחד מהן, שותפו עושה בהן כדרכו, ואעפ"י שחולקין בשכר מותר דומיא דספינה מוחכרת ומושכרת שאם אירע אבל לבעליה אינו מבטלה. וירושלמי פליג דאתמר התם: שני אחים שני טבחים שני שותפין שאירע באחד מהן דבר הרי אלו נועלין חנותם. ואין הלכה כן, אבל יש לומר שלא לבטל מלאכת השיתוף ולהפסיד מלאכת השותף אמרו "אלו נועלין את חנותן" משום צינעא, והשותף מוכר בביתו, שכן המוחכרין והמושכרין אצל אחרים ברשותן עושין ולא בבית האבל, וכן הגמל הזה של מר בריה דרב אחא למר מריון היו מתירין אותו להשכירו ולחזור לביתו. ורבינו הגדול ז"ל השמיט המעשה הזה של מר מריון ומר בריה דרב אחא וכו', וכתב הירושלמי שהזכרנו נועלין חנותן. וזה תימא גדולה אם עלה על דעתו שהגמרות הללו חלוקות בזה היאך הניח גמרא ערוכה וסמך על הירושלמי. ושמא סובר הרב ז"ל שהשותפין ודאי מבטלין מלאכה המשותפת להם כשאירע דבר באחד מהן, כדרך הירושלמי, אבל מר מריון ומר בריה דרב אחא איטדא כתבו אגמלא מעיקרא והשבוע הזה שאירע בו האבל למר בריה דרב אחא שבת של מר מריון היתה והיינו ברייתא מוחכרין או מושכרין אצל אחרים לפיכך היה ראוי לחוש לפסידא דמר מריון שלא לבטלו, אלא הוא סובר אדם חשוב שאני, וכיון שכתב רבינו ז"ל הברייתא ופסקה בהלכות לא הוצרך למעשה הזה, וכתב הירושלמי שהוא כהלכה. ולשון הגמרא שאמרו, "נהי דלפסידא דידיה לא חייש" משמע דשבת של שניהם היתה, ושניהם מפסידין בבטולו, וכיון דאמרינן דבר האבד באבל מותר ע"י אחרים, כל אלו שאמרו במועד עושין משום דבר האבד באבל אחרים עושין לו, וכל שאמרו חכמים אעפ"י שהוא דבר האבד אין עושין אותו במועד משום טירחא יתירא, באבל מותר, דגבי מועד משום קדושת היום ומסרך הכתוב לחכמים לאסור הטורח, והם גזרו שלא לעשות אפי' ע"י ארמי, דתניא כל שאינו עושה אינו אומר לארמי ועושה, אלא גבי אבלות מאי איכפת לן בטירחא דאחרים, וכי משום שבות ותענוג נאסרה מלאכה עליו לא נאסרה אלא כדי שיתאבל על מתו ויתאונן על חטאיו, הילכך משקין לו בית השלחין ואפילו ממי גשמים וממי קילון, ועושין לו עוגיות לגפנים, ואמה בתחלה, וחופרין לו בורות שיחין ומערות כשצריך להם, ובונה את הפרצה כדרכן, וזופתין לו חביתא וכוזא ומכניסין פירותיו מפני הגנבים, ופרקמטיא כל שהוא אבד שרי, וכן היודע שתבא שיירה וחושש לפרקמטיאות שהן מוזילות מוכר אפילו להרויח, ואצ"ל בחושש להפסד קרן שלו, ובלבד ע"י אחרים. ואי מסיק זוזי באינשי, והאידנא משכח להו, וביומא אחרינא לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו, והשליח לוקח בחובו עבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאין מפני שהוא כמציל מידם. ומכאן הורו הגאונים שאם היה לו לאבל דין על אדם אינו תובעו כל שבעה, ואם היה דבר האבד כגון שמבקש לילך למדינת הים, או שהיו עדיו חולים, עושה שליח ומורשה, ודן עמו. וחצדין ליה חצדא דשערי ופרדיסא דמטא זימניה, וכל דאית ליה פסידא אפילו טריח ומעשה אומן. וכל שהתירו חכמים במועד משום צורך המועד ואפי' אין לו מה יאכל כלן אסורין באבל, ואפילו על ידי אחרים, אלא עני ממש שאין לו במה יתפרנס עושה ע"י עצמו משלישי ואילך בצינעא בתוך ביתו, ותבא מארה לשכניו. והיכא דלית ליה פסידא אלא רווחא מיתרמי ליה, ואי לא עביד אבדא מניה, לאו כדבר האבד הוא, ואסורה, דהא גמלין וחמרין וספנים בספינה שלו שאמרנו ודאי עבורי רוחא הוא, הגע עצמך שהיתה ספינה שלו נשכרת בכמה רבוא, ואם ממתין עד לאחר האבל יעבור זמן שפורשין בו לים, ואם ילכו להם התגרין הרי זה העברת שכר גדול ממנו, ואעפ"כ אסור, ושכירת חמורו וגמלו נמי הן לעצמו העברת שכר הוא, ואפילו בשוכרין מצויין לו למחר, מ"מ שכירות היום אבד ממנו, אף על פי כן אסור.

ו׳ולגבי מועד איתמר בדיתא לבאי כוארי. פי' צפה הנהר על כל גדותיו והדגים שטין על פני הנהר ויצאו לחוץ, ולא שרינהו רבא לצוד מהן אלא לדעת אכילה משום צורך המועד, והרי הנהר הזה שהוא צופה ודגים שלו ניצודין עכשיו בודאי, והן אבודין ממנו אם לא יצוד לאלתר, שלא ימתינו להם עד לאחר המועד, ואעפ"כ לא עשאוה כדבר האבד, אלמא הפסד דבר שברשותו נקרא דבר האבד, הנחת ריוח לא נקרא דבר האבד. עוד שנו בתוספתא: אין כותבין דברי אריסות וקבלנות במועד, ר' יהודה התיר שמא יקדמנו אחר. פירוש, בשקבל השדה קודם לכן התיר ר' יהודה כדי שלא יחזרו בהן, דקודם כתיבת שטר שניהם חוזרין עד שירד לתוכה, ואעפ"כ אסר תנא קמא, והלכה כמותו, וגם זה הנחת ריוח המזדמן במועד. ואי קשיא לך הרי אמרו בירושלמי: הדא שיירא שרי מזבן מינה בחולא דמועד, וכתבוהו רבינו הגדול והגאונים ז"ל בפסק הלכה, יש לומר כל שאינו צריך לדבר אלא להשתכר בו, אסור, והוא ששנינו אין לוקחין בתים בהמה ועבדים ושפחות אלא לצורך המועד, לא להרויח ולא להשתכר, ואפילו שכר ניכר בהן כגון לוקח מן השיירה, אבל אם היה צריך לבהמה ולעבדים ולפירות כסות וכלים לאחר המועד, ודעתו ודאי ליקח אותם ונזדמן לו עכשיו מי שהוא מוכר בזול, והדבר ידוע שלא יזדמן לו לאחר המועד כגון השיירה, זה ודאי דבר האבד הוא אצלו והפסד גמור ומיעוט כיסו הוא אם אתה מונעו עכשיו, הרי זה דומה למכירת פרקמטיא שמוזלת לאחר המועד, אבל להשתכר במקח וממכר אסור כך נראה לי. ומכאן אני אומר שאסור לאבל להלוות מעות לארמי בריבית בימי אבלו ואפילו ע"י אחרים. והראב"ד כתב מן הירושלמי הזה עבורי רווחא מניה פסידא הוא, וההיא דאסר רבא למיצד כוורי לממלח לרווחא, שאני מציאה דליכא שום פסידא, אי נמי עד כאן לא שרינן משום רווחא אלא מקח וממכר דרך חול בעלמא הוא, אבל טירחא ליכא, ומלאכה נמי ליכא, אבל הכא במליחת דגים טירחא יתירא, וכרישא דמתניתין נמי דלא שרינן מלאכה משום הרוחה ואע"ג דליכא טירחא, כגון השקאת זרעים מן המעיין שבשדה בית הבעל, אבל מקח וממכר לאו מלאכה הוא אלא דרך חול בעלמא הוא, ובמקום רווחא שרי משום דליכא טרחא יתירה, ואלו מליחה מלאכה גמורה הוא וטירחא יתירה הוא, ואי לאו משום פסידא משום רווחא לא שרינן, עד כאן דבריו ז"ל. עשה הרב טורח גדול בזריקת מלח על דג אחד, ולא עשה טורח לשקול מאה ככרין של ברזל מן השיירה ולהביאו מן השוק על כתפו לבית, וליקח עבד מן השיירה הזו ולכתוב עליו בשטר, דבין בכתב בין בעל פה לוקחין ממנה, ועוד אין במועד חלוק בין מלאכה שחייבין עליה בשבת למלאכת פטור, עשאוה כחול להתיר מלאכה גמורה בדבר האבד, בראיות הכתובות למעלה.

ז׳אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר. אמר רב פפא חוץ לתחום נמי לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם, ולא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם, אבל בחוה"מ דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם אסור. פי' מקבלי קבולת של ארמים שקבלו עליהם לבנות ביתו של ישראל וקצץ להם דמים, ותוך התחום אסור דקאמר בכל יום האסור למלאכה דישראל קאמר, כדמפרש ואזיל שבתות ויו"ט וחוה"מ, ואיסורא משום חשד שלא יאמרו שכירי יום נינהו ומלאכה דישראל היא, חוץ לתחום מותר, כענין ששנינו בעורות לעבדן וכלים לכובס: וכלן בית הלל מתירין עם השמש, דכל קבולת כיון שקצץ לו דמים מלאכה דארמי הוא ומותר במטלטלי בכל מקום, ובא שמואל ואסר בקרקעות תוך התחום מפני חשד, והוא הדין למטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל, דמלאכת פרהסיא היא ואסור, ובחוש"מ אפילו חוץ לתחום משום דאיכא אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא. ואיכא מאן דפריש שמעתא כולה באבל וליתיה ודאי, אלא בכל אדם בשבתות ויו"ט וחוש"מ כפשוטן של דברים. מיהו גמרינן מינה דינא דאבל, דכל ימי אבלו כיון דהא אזלי אינשי בכל דוכתא מקבלי קבולת שלו אפילו חוץ לתחום אסור, ובשבתות וימים טובים שחלו להיות בימי אבלו מותר, ואע"פ שנוהג דברים שבצינעא כדבעינן למימר קמן, ומסתברא לא שנא קבולת של בנין בתים, ולא שנא קבולת של חרישה שבשדות אסור. ואע"ג דאמרינן בפ"ק דעבודה זרה: רשב"ג אומר לא ישכור אדם מרחצו לארמי מפני שנקראת על שמו וארמי זה עושה בו מלאכה בשבתות וי"ט, אבל שדהו לארמי שרי, מאי טעמא אמרי אריסותיה קעביד. מרחץ נמי אמרי אריסותיה קעביד. אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי. אלמא כיון דשדה לאריסי קיימא, כל מלאכה דעביד בה ארמי לא אתי לידי חשד, דאמרי אריסותיה קעביד. התם בשדה השכורה לארמי ברשותיה קיימא, ואיהו אכיל פירי דהאי שתא, וישראל אינו נראה בה, אבל קבולת למחר הארמי יוצא ממנה וישראל אוכל פירות, והכל יודעין שלא לדעת אריסות ירד לתוכה. ויש להקל ולומר דכיון שלא ירד ישראל עתה לתוכה אלא ארמי זה חורש וזורע כבשל אריסותיה, ודאי הרואין אותה תולין בהיתר, אין חוששין לחשד שלאחר זמן, שאין בני אדם פונין מכל עסקיהם לומר חרש זה בכאן שהיינו סבורים שהוא אריס, ועכשיו בעלין אוכלין פירות ולחשוד עליו למפרע. ויש לזה פנים.

ח׳באבל תניא: כבוד הבית והדחת הכוסות והצעת המטה אין בהם משום מלאכה לאבל. ות"ר אבל ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט, ואם לאו יגלגל עמהן. פירש רב חננאל ז"ל: אם יכול למעט בעסקיו, שלא יקנה ושלא ימכור ימעט. ואם לאו יגלגל עמהן, כלומר יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהן חיי נפש.

ט׳ברחיצה כיצד

י׳אבל אסור ברחיצה, דכתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר לה התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן וגו' ורחיצה בכלל סיכה, פירוש לפי שלא מצינו אסור בסיכה ומותר ברחיצה.

י״אבפ"ק דתענית: אמר רפרם אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון ט' באב והוא הדין לאבל, אסור בין בחמין בין בצונן. ואמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו בחמין. ומסקנא: והלכתא אבל אסור בין בחמין בין בצונן, ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר, ולסוך אפילו כל שהיא אסור ואם להעביר את הזוהמא מותר, ואין צריך לומר במי שהיו חטטין בראשו דסך כדרכו ואינו חושש, וכן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. ומי שתכפוהו אבילות רוחץ כל גופו בצונן, דא"ר אבא הכהן משום רבי יוסי הכהן מעשה ומתו בניו של ר' יוסי הגלילי ורחץ בצונן כל שבעה, ואוקימנא כשתכפוהו אבליו, דתניא תכפוהו אבליו בזה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער, ומכבס כסותו במים, ואמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים, במים אבל לא בנתר ולא בחול, גבי רחיצה נמי כיון דתכפוהו אבליו רוחץ בצונן אבל לא בחמין.

י״בבפרק היה קורא: רחץ רבן גמליאל בלילה הראשונה שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ, אמר להם איני כשאר כל אדם, איסטניס אני. מ"ט אנינות דאורייתא ביום הוא דכתיב ואחריתה כיום מר, ורבנן הוא דגזרו בלילה ובאיסטניס לא גזרו רבנן. כ' רבינו האי ז"ל ואין מותר לאבל לרחוץ בלילה אף ע"פ שאומר איסטניס אני, חדא דלא קיימא לן כר"ג דאמר אנינות לילה דרבנן, ואע"ג דכתיב שבעת ימים, לילות בכלל, ועוד חיישינן מן הרמאין ולא כל דאמר איסטניס אני שומעין לו, אבל ודאי אי מגליא מילתא מעיקרא דאית ביה הא מלתא, ושאם אינו רוחץ בא לידי סכנה רוחץ בלילה, דדמיא לשעת הדחק ולרפואה משום דאיסטניס ודאי כחולי גדול הוא ממדה זו, ולא כל מי שנהג בנקיות בשרו איסטניס, אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ, ע"כ דברי הגאון, ואנו עתידין לכתוב בדין אנינות לפנינו. אבל זו שאמר שלא כל האומר איסטניס אני שומעין לו והמתנהג בנקיות מתירין ברחיצה יפה כיון, שלא בא בכך לידי סכנה ממש דוקא, דאם כן אפילו ביום ראשון נמי מותר לכל המצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך לפי מה שהורגל מתחלה, דהא מימר קאמרינן ואם להעביר את הזוהמא מותר, להרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל.

י״גואם צריך טבילה לטהרה מותר, דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים. ומסתברא דוקא טבילה בזמנה, משום דקיימא לן טבילה בזמנה מצוה, אבל כגון נדה שלא בזמנה אסורה בימי אבילות, והכי איתוקמא בפרק יום הכפורים דגרסינן התם: הזב והזבה והיולדת והמצורע ובועל נדה וטמא מת טבילתן בלילה, בעל קרי טובל והולך כל היום כולו, ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול. ואוקימנא בדצלי. והוינן בה אי דצלי מאי טעמייהו דרבנן. ופרקינן קסברי רבנן טבילה בזמנה מצוה. וראיתי בתוספות שהם ז"ל מפרשים דאפי' טבילה שלא בזמנה נמי מותרת לדברי הכל אלא תנא קמא חיובי מחייב לבעל קרי לטבול כל היום, ורבי יוסי פטר ליה מן המנחה ולמעלה בדצלי, הא אם רצה טובל הוא בין בזמנה של טבילה בין שלא בזמנה, וכך הם גורסים ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך ? לטבול, תדע, דהא אידך ברייתא קמייתא תני התם כל חייבי טבילות טבילתן ביום, נדה ויולדת טבילתן בלילה, בעל קרי טובל והולך עד המנחה. והא האי תנא קסבר טבילה בזמנה לאו מצוה ולפיכך מן המנחה ולמעלה לא, ואם כן חייבי טבילות ונדה ויולדת למה הן טובלין, אלא שמע מינה שכל חייבי טבילות מותרין לטבול אם רצו, ובעל קרי חייב לטבול עד המנחה, ומן המנחה ולמעלה אם רצה טובל הוא. ואין הדרך הזו מחוור לי, שגרסת כל הספרים וכן בתוספתא מן המנחה לא יטבול, ועוד אי בטבילה שלא בזמנה למה לי למיתני כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה, שלא בזמנן כולן בין ביום ובין בלילה הן טובלין, אלא רישא בטבילה בזמנה, וסיפא קתני בעל קרי עד המנחה אע"ג דהא שלא בזמנה, דמסתמא לאו ברואה קרי ביום הכפורים איירי והא דקתני באידך ברייתא ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול ולא פליגי נמי ארישא בזב וזבה דלא יטבלו, כיון דסבירא להו טבילה בזמנה מצוה, משום דאיכא זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע, וכך איתא בדוכתיה במסכת ברכות, כך נראה לי, אי נמי חדא דאית ביה תרתי קמשמע לן. ובספר הישר פוסק דטבילה בזמנה לאו מצוה, כדתנן דיה טבילה באחרונה, וליתא להך מתניתין דקתני כל חייבי טבילות טובלין כדרכן, אלא הלכתא כר' יוסי, ולא כן פסקו הגאונים ז"ל.

י״דירושלמי בפרק היה קורא: תני מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין, ובדרום מרחיצין, אמר ר' יוסי בר' בון מי שהוא מתיר את הרחיצה עושה אותה כאכילה ושתיה. הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג עלו לו חטטין מותר. ונראה מכאן שהיו במקצת המקומות נוהגין הקרובים והמברין להרחיץ את האבלים קודם הבראה, לפי שעשו אותה כאכילה ושתיה שצריכה להם הרבה מפני שהן צריכין להעביר מהן זוהמת המת והשיבתא המתחוללת עליהן והיו מתירין זו הרחיצה הראשונה, ואחר כך היו נוהגין איסורן ברחיצה כל שבעה. וגמרא דילן בדרבן גמליאל לית ליה האי מנהגא, ואי נמי אית ליה, דלמא רחיצה שניה רחץ בלילה לפי שלא היתה דעתו מיושבת עליו בכל יום עד שירחץ בחמין בשעת שכיבה ויסוך בשמן ערב שלהן, הילכך אי איכא דוכתא דנהגי בהרחצה זו אין ממחין בידן. ואשה נמי בימי אבלה לא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט דכל הני באבילות כרחיצה דמי ואסור, דתניא וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת והתם אמרינן אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה בימי אבל אביה, ואוקימנא אכיחול ופיקוס, דבוגרת מותרת ונערה ואשת איש אסורה, הא ברחיצה דחמין אפי' בוגרת אסורה משום דאפשר בצונן, וכן הלכה. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה שמת אביה כל שלשים יום.

ט״ובנעילת הסנדל כיצד

ט״זאבל אסור בנעילת הסנדל, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ונעליך תשים ברגליך, מכלל דלכולי עלמא אסירי. דכתיב בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספוד ולא תבכה ולא תבא דמעתך האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך, הכי קאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק ודום דממת מתים, כלומר כדרך שעושין למתים, ואבל אחר לא תעשה אלא פארך חבוש עליך ונעליך תשים, אלמא הני כולהו אסירי לשאר אבלי. ובירושלמי פרישו האנק דום מתים, מכאן שהוא צריך לצווח על המתים, אבל לא תעשה מכאן שצריך להתאבל, פארך חבוש עליך, אלו תפילין, ונעליך תשים ברגליך מכאן שאסור בנעילת הסנדל, ולא תעטה על שפם, מכאן שצריך לכסות פניו, וליכסיניה מלרע אמרין פומיה הוא חייש. ולחם אנשים לא תאכל, מכאן שהקטנים הולכין אצל הגדולים, מנין שהגדולים הולכין אצל הקטנים דכתיב אל תבא בית מרזח.

י״זבאבל תניא: אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיגיעו לעיר יחלוצו, וכן בתשעה באב, וכן בתענית צבור. וכי אסור במנעל וסנדל הני מילי בשל עור, אבל אנפילא של בגד מותר, וסנדל של שעם נמי מותר, דהתם ביום הכפורים אמרינן אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים, אמינא ליה בתענית צבור מאי אמר לי לא שנא. ורב הונא נפיק ברהיטני, ואביי נפיק בדהוצי, ורבא בדכילי, ורבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק. והוא הדין לסנדל של עץ, דהוצי דאביי סנדל של עץ הוא, ואין מנעל אלא של עור דכתיב ואנעלך תחש, ואם מחופה של עור אסור, וכן פסקו כל הגאונים, וכבר פירשתי טעמיהם וראיותיהם בספר מלחמות ה', והדברים עתיקים. ואם מחמת עקרב מותר דגמרינן מיום הכפורים, והחיה תנעול את הסנדל כדעת רבינו הגדול ז"ל ביום הכפורים, וחיה שאמרו כל שלשים יום.

י״חבתשמיש המטה כיצד

י״טאבל אסור בתשמיש המטה דכתיב וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה, מכלל דמעיקרא הוא אסור בתשמיש המטה. פירוש משום אבלות הילד, ולאחר שבעה. והא דכתיב לעיל מניה כאשר ראה דוד כי מת הילד ויקם דוד מעל הארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו, ההוא קודם שנקבר הילד עשה, שעדיין לא חל אבלות עליו, ולא עשה כן אלא בשביל שהיה רוצה לבא בית ה' ולהשתחוות, כדי שלא יראה פני שכינה כשהוא מנוול, אבל לאחר שבא מהשתחוות נהג אבלות שבעה. עוד יש לומר, כי אותו הילד בספק היה לדוד אם יהיה בן קיימא אם לא, וכל זמן שהיה חי וחולה היה מתענה עליו שיחיה, ולא סך ולא כבס כאלו הוה אבל, וכשראה שמת רחץ וסך וחלף שמלותיו כאלו עברו ימי אבלו, לפי שאין עליו דין אבלות דאגלי ליה מלתא שלא היה בן קיימא, ומשום דחזינן ביה בדוד שהיה נוהג עליו כל דיני אבלות ברחיצה וסיכה וגיהוץ וקא מימנע נפשיה מתשמיש, שמעינן דאבל אסור בתשמיש, כל זה לשון הראב"ד ז"ל. וזה הלשון האחרון שכתב הרב ז"ל אינו כלום, שלא היה דוד מתענה כל העינוי הזה ומתפלל כל תפלה זו על ספק נפל, ועוד מן קודם קבורה לא גמרינן מידי דלא אבילות נהיג אלא צערא בעלמא מצער נפשיה, כדכתיב ולא אכל עמם לחם, ועוד להכי מימנע מתשמיש כדי שיתפלל בטהרה, ועוד היאך אתה יודע כמה ימים ולילות חלה הילד, ולשון ראשון שכתב הרב ז"ל עולה, וכן נמי כתב הרמב"ם ז"ל. והנכון עוד לומר שאין המלך רשאי לנוול עצמו בימי אבלו, כדרך שהקלו עליו ביום הכפורים דתנן המלך והכלה ירחצו את פניהם, וכן אמרו שאינו חייב בכפת המטה כשהוא אבל ובר מן דין מאי קושיא, רחץ וסך להעביר את הזוהמא מעליו והעפר ששכב לארץ, וחלף בגדים אחרים מפני הקריעה שקרע כשמת הילד, דתניא אם בא להחליף מחליף ואינו קורע.

כ׳אמר ר' יוחנן אבל ששמש מטתו בימי אבלו חייב מיתה. אמר רפרם בר פפא תניא באבל רבתי אבל אסור לשמש מטתו בימי אבלו, ומעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גויתו.

כ״אבכתובות: תניא אע"פ שאמרו אין אדם רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו, לא שנא באבלות דידיה ולא שנא באבלות דידה. כתב הראב"ד ז"ל אבל אינו צריך להרחקה אחרת אלא של תשמיש, שהרי אמרנו מוזגת לו את הכוס ומרחצת פניו ידיו ורגליו, וכל שכן שהיא מותרת לאכול עמו אפילו בקערה אחת, ומשמעתא דכתובות פרק ראשון משמע שהיא מותרת לישן עמו, והדעת מכרעת שעל ידי דבר חוצץ קאמר, מיהו משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, מיבעי ליה לארחוקי שלא תישן עמו במטה כלל, כל אלו דברי הרב ז"ל. וחכמי הצרפתים ז"ל כתבו ההיא דאמרינן בכתובות ונוהגת עמו אבלות מאי לאו עמו במטה אחת [ לא הכי קאמר כופה היא מטתה] ונוהגת אבלות עמו במטה כפויה שלה, ומשום יחוד קתני "עמו" לאשמועינן דמתיחדין הן עמו, ועמו ישנה ולא עם הנשים אלא עמו בבית, ולא משום יחוד נקט לה, אלא שאינה נוהגת אבלות אלא בפניו, ולאפרושי בין עמו בבית דהיינו בפניו קאמר עמו במטה דהיינו ביחוד, ולאו במטה אחת קאמר, תדע דהא קתני כופה מטתה ואלו מטה שלו הרי היא כפויה. ומיהו היא בבגדה והוא בבגדו מותר דהא אשתו נדה לדברי הכל אינה מוזגת לו את הכוס ואינה מצעת את המטה ואינה מרחצת פניו ידיו ורגליו, ואלו היא בבגדה והוא בבגדו איכא דשרו בפרק קמא דשבת, אלמא חמור הוא מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פנים, כל שכן היא בבגדה והוא בבגדו מותר, אלו דברי רבינו בעלי התוספות ז"ל, ודברים נראין הם. ודוקא אבלות דעלמא, אבל מת אביו של חתן או אמה של כלה והכניסו המת לחדר וחתן וכלה לחופה דנוהגין שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהגין שבעת ימי אבלות, אסורין ביחוד, דתניא כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, מאי טעמא אבילות דעלמא חמירא להו, אבלות דהכא דאקילו ביה רבנן דקתני נוהג שבעת ימי המשתה קלה להו ואתי לזלזולי בה, הלכך כל אותן הימים בין שבעת ימי המשתה בין שבעת ימי אבלות הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. וכתב הראב"ד ז"ל מהלשון הזה נלמוד דלא סגי בחדא מנייהו אלא צריך להיות בבית האנשים ונשים, והוא ישן לצד אחד עם האנשים והיא ישנה לצד שני עם הנשים, ודוקא בלילה אבל ביום מותר להתיחד עמה כשאר הנשים, ואינו אסור אלא בתשמיש, אבל בשאר מיני פרישות כמזיגת הכוס והצעת המטה ודאי מותרת, ולא עוד אלא אפי' בחיבוק ונישוק וכיוצא בהן מותר כך כתב הרב ז"ל, וכבר הורה זקן. ועוד כתב איכא מאן דאמר דאי מתרמי ליה לאינש אבלו ברגל שצריך כמו כן שיישן הוא בין האנשים ואשתו בין הנשים, משום דדמי האי אבלות לאבלות דחתן דמזלזלין ביה דלא נהגי ביה אבלו ברגל, דקיימא לן דאסור בתשמיש המטה דאמרינן דברים שבצינעא נוהג, הילכך בעינן הרחקה יתירא כי הכא. ולי נראה שאני רגל מז' ימי המשתה משום דז' ימי המשתה אית בהו אפושי שמחה לשושבינים ולכל בני חופה, אבל רגל לית ביה כה"ג, דאי לא תימא הכי שבת נמי הא לא נהגו ביה אבלות אלא דברים שבצנעא, וגבי שבת לא אשכחן מאן דאמר שיהא הוא ישן בין האנשים ואשתו בין הנשים, אלמא טעמא דז' ימי המשתה משום אפושי שמחה דקא מפשי בהו, משום הכי אתו לזלזולי ביה וכן הלכתא, ע"כ כתב הרב ז"ל. ול"נ דטעמא דמילתא כדמפרש בגמרא משום דקתני נוהג שבעת ימי המשתה תחלה, דהאי גברא מת לו מת תחלה, ואף על פי שחלה עליו אנינות הקילו עליו חכמים ונתנו לו רשות לקבוע רגל שלו בימים הללו הראויין לאבלות ודחו אבלותו עד לאחר זמן, וזו קולא גדולה היא, ולא התירו אלא באביו של חתן ובאמה של כלה, ואלו ברגל ממש הרגל הוא שקבע עצמו ואין בזה קולא, דאתי עשה דרבים דמעיקרא ודחי עשה דאבלות, אבל כאן חכמים קבעו לו רגל לעצמו וסבבו עליו לדחות ממנו אבלות דמעיקרא, ומשום הכי קילא ליה, הילכך מי שנכנס כבר לחופה ובעל ומת לו מת בתוך חופתו אינו אסור ביחוד, וכן לשון הגמ' מוכיח. נמצינו למדין בדברים שבינו לבינה באבלות שהוא אסור כל שבעה בתשמיש, ולא בשאר מיני פרישות, מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה ומרחצת ידיו פניו ורגליו ואוכלת עמו אפילו בקערה אחת, מחבקה ומנשקה, כדברי הרב ז"ל, ומתיחדת עמו בין ביום ובין בלילה, וישנה עמו במטה אחת הוא בבגדו והיא בבגדה, אבל בלא בגדיהם אסורין אפילו בסינר מפסיק, וכן בשבת וכן ברגל, הכל דין אחד הוא. חתן שמת אביו או אמה של כלה קודם ימי חופה, כל מקום שנוהג שבעת ימי אבלות אסור להתיחד עמה בזמן בעילה בלילה כל אותן ארבעה עשר יום, וצריך בכולן שיישן הוא בין האנשים ואשתו בין הנשים, בשאר קריבות האמורות למעלה. נכנס לחופה והתחיל ימי המשתה שלו ואח"כ מת לו מת מותר להתיחד עמה כשאר אבלים, והוא שבעל, אבל לא בעל לעולם אסור ביחוד בין בחול בין בשבת.

כ״בבדברי תורה כיצד

כ״גאבל אסור בדברי תורה, מדקאמר לי' רחמנא ליחזקאל האנק דום. אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע, ומעשה שמת בנו של ר' יוסי בציפר ונכנס לבית המדרש ודרש כל היום. תאנא ובלבד שלא יעמיד תורגמן, אלא היכי עביד, כי הא דתניא, מעשה שמת בנו של ר' יהודה בר' אלעאי ונכנס לבית המדרש ונכנס ר' חנניא בן עקביא וישב בצדו ולחש הוא לר' חנניא בן עקביא, ור' חנניא לתורגמן, והתורגמן השמיע לרבים. כתב רבינו שלמה ז"ל היאך אסור בדברי תורה, והלא אמרו אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין, התם כגון קיום שאר מצות דעלמא, אבל בדברי תורה דאית בהו שמחה כשהוא לומד ומשום הכי אסור. עוד יש לומר דכיון דמיחייב למיקרי קרית שמע שחרית וערבית ויוצא בה ידי חובתו, ומקיים והגית בו, כדאיתא בערכין, הילכך לא פסיקא ליה, וכן אסור במצות עונה, ולא פסיקא ליה למחשבא בכלל מצות דבכל תשמיש אסור, אי נמי הנאה דמצוה לא קאמר.

כ״דלרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל: טעמא דרבים צריכין לו להתלמד ממנו הוא דמותר על ידי לחישה, משום דתלמוד תורה טפי עדיף, הא לאו הכי באיסורו עומד, שמע מינה דכהן אבל ואין שם כהן אלא הוא אסור לו לקרות בתורה כל שבעה, דכיון דלאו מצוה היא דדחיא ליה אבלות אלא מפני דרכי שלום נתקנה, וסגי ליה בישראל עומד וקורא, כל שכן במקום תלמידי חכמים, דהא רב קרא בכהני, עד כאן לרב ז"ל. ולדעתנו שאין אבל יוצא כל שבעה לבית הכנסת, אין צריך לומר שישראל עומד וקורא בו, ואין בו מפני דרכי שלום. ואיכא מאן דאמר מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה, דהא תניא בתשעה באב: כל מצות שנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב, ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובהגדות, אבל קורא במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות, ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא באיוב וקינות ובדברים הרעים שבירמיה. מדקתני רישא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב, וקא פריט סיפא קורא באיוב וקינות, שמע מינה אבל קורא בהן. ואיכא מאן דאמר כיון דקתני לה בתשעה באב ולא קתני לה באבל שמע מינה חמורין הן ימי אבל בכך מתשעה באב כשם שהוא חמור ממנו לענין כפיית המטה ועטיפת הראש ועשיית מלאכה, וכן דעת רבינו בעל התוס' ז"ל ובירושלמי מצינו. עוד הקלו מקצת החכמים ואמרו שאין אסור בדברי תורה אלא יום ראשון כדאמרינן לגבי תפלין: רבא אמר כיון שהניח שוב אינו חולץ, והא רבא דאמר הלכה כתנא קמא דאמר שלשה, מצוה שאני. אלמא משום דמצוה הוא לא אסרוהו בתפלין אלא יום ראשון, הילכך דברי תורה נמי מצוה הוא ואינו אסור בה אלא יום ראשון בלבד. ואין נכון, דאם כן תשמיש המטה נמי מצוה היא בעונה, וכדתניא רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן. אלא בין שלשה ליום אחד משנינן מצוה שאני, אבל דברי תורה דכתיב בהו משמחי לב, כל שבעה הן. ועוד לא דמי לתפלין, דהא פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית, כדאמרינן. תדע דהא ברייתא קמייתא קתני באלו דברים שאבל אסור בהן, מלאכה רחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה ודברי תורה, ולא קתני תפלין ושאלת שלום, משום דאין נוהגות כל שבעה. באבל תניא: חכם רב תלמיד חכם שמת לו מת באין ויושבין לפניו, ונושאין ונותנים לפניו בהלכות אבלים, אם טעו משיבן בשפה רפה, והוא אינו שואל, ואם רצה מדבר על ידי עצמו, ואם לאו נותן רשות שידברו על ידו. מעשה בשמעון בנו של ר' עקיבא שמת והיה יושב ודורש כל היום כולו, וזה היה מעשה בר' שהיה יושב ודורש כל היום כולו. הך סיפא ברבים צריכין לו היא, ואפילו בהלכות אחרות דורש. ורישא, אינו שואל, אבל משיב בהלכות אבלים, וכן בכל אדם.

כ״הבשאלת שלום כיצד

כ״ואבל אסור בשאלת שלום, מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום. ת"ר אבל ג' ימים הראשונים אינו שואל ואינו משיב להם שלום, משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל, משבעה ועד שלשים שואל ומשיב כדרכו. ורמינן עלה, והתניא מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא ובאו כל ישראל והספידום הספד גדול, ובשעת פטירתן עמד ר' עקיבא על ספסל גדול ואמר אחינו בית ישראל שמעו, אפילו שבעה בנים חתנים קבר מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם, ואם בשביל כבוד עקיבא באתם כמה עקיבא בשוק, אלא כך אמרתם תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו, וכל שכן ששכרכם כפול, לכו לבתיכם לשלום, אלמא מותר בשאלת שלום. ומפרקינן כבוד רבים שאני. ומסקנא: שלשה ימים הראשונים אינו שואל ואם שאלו אחרים בשלומו מודיע להם שהוא אסור להשיב, משלשה ועד שבעה אינו שואל ואם שאלו משיב להם שלום, משבעה ועד שלשים הוא שואל בשלום אחרים שאחרים שרויין בשלום, אבל אחרים אינן שואלים בשלומו שהוא אינו שרוי בשלום, ואין צריך לומר שאם שאלו בשלומו משיב כדרכו ואינו צריך להודיעם שהוא אבל, לאחר שלשים הרי הוא כשאר כל אדם. והני מילי בשאר קרובים, אבל על אביו ועל אמו הוא שואל בשלום אחרים לאחר שבעה, אחרים אין שואלין בשלומו עד לאחר שנים עשר חודש. ותניא, המוצא את חבירו אבל בתוך שלשים יום מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו, לאחר שלשים יום שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין כדרכו, אבל מדבר עמו תנחומין מן הצד. מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו ולדבר עמו תנחומין, מצאו בשוק אומר בשפה רפה ובכובד ראש, ועל אביו ועל אמו מדבר עמו תנחומין כל שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש אינו מדבר עמו מן הצד. אמר ר' מאיר המוצא אבל לאחר שנים עשר חודש ומדבר עמו תנחומין למה הוא דומה לאדם שנשברה רגלו ואיתסא, מצאו רופא בשוק אמר לו כלך אצלי שאני שוברה וארפאנה כדי שתדע שסממנין שלי יפין הן.

כ״זוחייב בעטיפת הראש כיצד

כ״חאבל חייב בעטיפת הראש, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ולא תעטה על שפם, מכלל דכולי עלמא מיחייבי. אמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. עד כמה, מחוי רב עד גבי דיקנא. פירוש עטיפת הראש כיסוי הראש, דמאן דאזיל בלא עטיפה בשבת קרינן פריעת הראש. והתם אמרינן ומכסה ראשו כאבל שנאמר אבל וחפוי ראש. ומדכתיב על שפם, למדו שצריך להתעטף ראש וזקן עד גבי דיקנא, הוא שער שעל הלסתות. ועטיפה זו למעלה מן החוטם, וישמעאלים נראין עדיין שמחזירין קצה המצנפת על פיהם ועל ראש החוטם שלהם, וקורין אותו אל לתאם, ועיקריה דכתיב ולא תעטה על שפם. ובירושלמי לא תעטה על שפם, מכאן שצריך לכסות פניו. וליכסיניה מלרע, דלא ליהוון אמרין פומיה הוא חשיש. ואמר רב מתתיה עטיפת הראש בטלית או בסודר שפיר דמי דאביי אשכחיה לרב יוסף דקא אזיל ואתי בביתיה בשבת ופריס ליה סודרא ארישיה אמר ליה לא סבר לה מר אין אבילות בשבת אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דברים שבצינעא נוהג.

כ״טכתב הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל: וצריך לפרוע את ראשו, ומאי פריעה, גדול שער וגילוי הראש ממגבעתו וסודרו וכיוצא בהן, ומתעטף כעטיפת ישמעאלים, דתניא ראשו יהיה פרוע, זה גדול שער, דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר נאמרה הויה בראש ונאמרה הויה בבגדים מה להלן דבר שהוא חוץ מגופו, אף כאן דבר שהוא חוץ מגופו, ואוקימנא בכומתא וסודרא, פירוש מגבעתו וסודרו שהן מונחין על ראשו והן חוץ מגופו, וכך מנהג והלכה, עד כאן. למד הרב ז"ל אבל ממצורע, ואין תלמודו מתחוור, דהא עטיפת הראש באבל ובמצורע מיכתב כתיבי ולא גמרי מהדדי לעטיפה, ובר מעטיפה חדית רחמנא מילתא אחריתי במצורע וראשו יהיה פרוע, וליתה להא באבל. והני מילי כל היום, אבל כשבאין אחרים ומנחמין מגלה את ראשו מאותה עטיפה לכבוד הרבים עד שפוטרן, כדתניא באבל רבתי, וכדכתבינן לעיל בענין השורה.

ל׳בכפיית המטה כיצד

ל״אאבל חייב בכפיית המטה, דתני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה יהפכו כל מטותיכם עליה. והני מילי בשעת שינה ובשעת אכילה שמסב על מטות כפויות, אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפויה אלא יושב ע"ג קרקע, והבאין לנחמו נמי יושבין על הקרקע, דאמר רב יהודה אמר רב מנין לאבל שאינו רשאי לישב על גבי המטה אלא ע"ג קרקע שנאמר וישבו אתו לארץ.

ל״בתנו רבנן הכופה את מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות שיש לו בתוך ביתו, ואפילו עשר מטות בעשר מקומות כופה את כלן, ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהן כופין כלן מטותיהם. פי' הראב"ד ז"ל כל מטות שיש לו בתוך ביתו כגון מטות אשתו ובניו שמתאבלין עמו, אבל יש לו אכסנאין אינן כופין, ואע"פ שהמטות שלו הן, הואיל ואינו ישן עליהם והן עומדין לאכסנאין. ואפילו יש לו עשר מטות בעשרה מקומות, והוא ישן עליהם פעמים כאן ופעמים כאן, כופה את כולן, ואע"פ שעיקר שכיבתו בבית שמת בו המת. ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהן, וכלן שוכבין בבתיהן, כולן כופין אע"פ שלא היה אחד מהן שוכב בבית המת כלל, מפני שאין מיתת המת בבית גורמת הכפייה אלא חובת האבל היא. ואני אומר לא מטות אשתו ובניו המתאבלין [דהא] הן עצמן חייבין בכפיה, אלא "כל מטות שיש לו בתוך ביתו" אפילו של אכסנאין משמע, ועוד אדקתני לקמן מטה המיוחדת לכלים דאין תשמישה אלא כתיבה בעלמא ליתני מיוחדת לאכסנאין אף על גב דלשכיבה היא, אלא מסתברא כל המטות שבבית הוא כופה, ואם באו אכסנאין זוקף להם מטות הצריכות להם, וכשהן יוצאין חוזר וכופן.

ל״גבאבל תניא: היו לו חמשה בתים בזמן שמשתמש בכולן כופה בכולן, ואם לאו אינו כופה אלא בבית שמשתמש בו בלבד. הדר באכסניא אצל חבירו אם היה לבו גס בו הרי זה כופה, ואם לאו אינו כופה, היה מהלך בדרך ושמע שמת לו מת אם יכול עם אחרים כופה, ואם לאו אינו כופה. ירושלמי: תני הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות דלא יהוון אמרין חרש הוא. פירוש: פונדק, הרבה נכנסין ויוצאין שם, הרבה לנין בתוכו אף בלילה, שמא יאמרו כשפים הוא עושה לנו, לפיכך ישן על גבי קרקע ואינו ישן במטה שיש לו בפונדק. דרגש אינו צריך לכפותו אלא זוקפו, רבן שמעון בן גמליאל אומר דרגש מתיר את קרביטיו והוא נופל מאליו, ואוקימנא דרגש ערסא דכולה. אמר רבי יעקב בר אידי אמר ר"י בן לוי הלכה כרשב"ג דמתיר את קרביטיו ונופל, ולא סגי ליה בזקיפה על הצד. ואף על גב דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל, הך פלוגתא לאו חומרא וקולא דאבל היא, אלא בעינא דדרגש גופיה היא, דמר סבר הכי מתחזי טפי בכיפוי, וכן פסקו בהלכות. א"ר יעקב בר אחא א"ר אסי מטה שנקליטיה יוצאין זוקפה ודיו. ושמע מינה דוקא נקליטיה יוצאין שאי אפשר לכפותה דנקליטיי שנים הן ואינה עומדת, אבל שאר מטות אין זקיפתן פוטרתו עד שיהא כופה אותן, ורגליהם למעלה. תנו רבנן ישן ע"ג מטה ע"ג כסא ע"ג ספסל ע"ג אודני, יתר מכלן ע"ג קרקע לא יצא ידי חובתו, אמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה. פירשו הראשונים שלא כפה את מטתו ולפיכך אמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה, כלומר שלא מפני שאסור לישן במטה זקופה אם הוא כופה ואם ישן על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו בכך, אלא מצוה לכוף, ואבל אם כפה מטתו וישן לו על גבי קרקע יצא ומילתא יתירתא עבד, והיינו דמקשינן בגמרא: דאי לא תימא הכי, וישכב ארצה הכי נמי, והתניא ישן ע"ג מטה ע"ג ספסל, יותר מיכן ע"ג קרקע לא יצא ידי חובתו, ואמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה. אלא ודאי דוד מטתו היה כופה, וישן לו ע"ג הארץ, ושמע מינה דמילתא יתירא עביד. ומפרקינן: לא, כעין ארצה, כלומר במטה כפויה היה שוכב. ושמע מינה דמי שכופה וישן על גבי קרקע יצא ידי חובתו, אלא דמלתא יתירא עביד. ואם תאמר אלא רישא דקתני ישן על גבי מטה, בשלא כפה מטתו, פשיטא. כבר פירש בו דישן על גבי מטה עצמה קאמר, כלומר שלא הציע מטתו וישן על גבי חבלים. אי נמי יש לומר היה ישן על גבי מטה כפויה, ולא יצא מפני שלא כפה שאר המטות, ודומיא דסיפא. ויש מפרש ברייתא כשכפה מטתו ובא לישן ע"ג קרקע. ואמר רבי יוחנן שלא קיים כפיית המטה כיון שאינו שוכב עליה, ולדברי אלו סוגיא דגמרא הכי מפרשינן לה: דאי לא תימא הכי דדוד מילתא יתירה עבד, אלא וישכב ארצה הכי נמי דחובה היא, והאמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה עד שיישן עליה, ואי נמי כפה ולא רצה לישן בכפויה אלא בקרקע לא יצא ידי חובתו, אלא ודאי לא לצאת ידי חובה היה עושה, אלא לבוש ועומד היה מתנפל ע"ג קרקע מחמת הצער, ומילתא יתירא דעביד משתעי קרא. ומתרץ כעין ארצה. ולדברי אלו המפרשים ישן ע"ג מטה דרישא, כפשטיה מתפרש להו. ודבר זה אין לו הכרע מן הגמרא, אבל באבל תניא: היה ישן ע"ג מטה או ע"ג ספסל או ע"ג אודני חייב בכפיית המטה, האומר איני כופה הריני ישן ע"ג ספסל אין שומעין לו. ובירושלמי: אמר איני כופה את המטה הריני ישן על גבי ספסל אין שומעין לו, מפני שאמר איני כופה את המטה, אבל אם אמר הריני כופה את המטה שומעין לו. מתניתא לא אמרה כן, וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מסב על הספסל. בכהן גדול, הדיוט לא. פירוש: אלמא אע"פ שכופה מטתו אין שומעין לו ליסב על ספסל. ומתרץ: ברבים, הא ביחיד לא, ולא עבדין כן. כלומר כששנינו בכהן גדול דוקא, לא שנו אלא ברבים, שאלו אחד ודאי אין שומעין לו אלא מסב עמהן על מטה כפויה או על הארץ, אבל ביחיד לכל שומעין לו, ולא עבדין כן, כלומר אין בני אדם נזהרין בזה אלא כופה ומסב על הספסל אפילו ברבים. מכל מקום למדנו מזו הברייתא השנויה באבל שהזכירו בגמרא ירושלמית זו, שאם כפה מטתו שומעין לו לישן ע"ג ספסל, כל שכן על גבי קרקע.

ל״דמתניתין: וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מסב על הדרגש. ירושלמי: הדא אמרה דרגש יש בה משום כפיית המטה, המלך אינו חייב בכפיית המטה. פירוש, ביום בשעה שנכנסין אצלו שלא יתגנה עליהם ולא ישב עמהן בקרקע, כדתניא שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך. אבל בלילה חייב בכפיית המטה, דהא כתיב בדוד המלך וישכב ארצה, ואוקימנא כעין ארצה, במטה כפויה. באבל תניא: כופה אדם מטתו ע"ג שני ספסלים או ע"ג ד' אבנים ונותן אפילו ד' וה' למעלה, ואפילו גבוה מן הארץ שלש אצבעות עליה היה נותן, ובלבד שיהו רגליה זקופות מלמעלן. והוא הדין למטה שראשיה יוצאין כעין קנופות אף על פי שגבוהה מן הארץ, עליה הוא ישן ובלבד שיהו רגליה זקופין מלמעלן.

ל״המתניתין: אין מברין אלא על מטות זקופות. והני מילי במועד, אבל בחול כדתני רבנן: ההולך לבית האבל אם לבו גס בו יברוהו על מטות כפויות, ואם לאו יברוהו על מטות זקופות. רבא איתרע ביה מלתא, על לגביה אבא בר מרת דהוא אבא בר מניומי, רבא זקיף ואיהו כפי, אמר כמה לית ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן. יש מפרשים שהמברה יושב על מטה זקופה והאבל על מטה כפויה, ואם לבו גס בו מברה אף שניהם על מטה כפויה שהמברה נוהג עמו דלכבודו בא לכאן, וזו דעת הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל. ואחרים פירשו ששניהם על מטה זקופה הן מסובין לכבוד המברה, ודוקא בשעת הבראה שזוקף. ומסתבר האי לישנא מדקתני מטות זקופות, ולא קתני מטה זקופה, אלמא כולן מסובין על מטות זקופות. והמלך אף על פי שהעם מסובין על הארץ הוא מסב על הדרגש, שאינו חייב בכפיית המטה.

ל״והנחת תפילין כיצד

ל״זאבל אסור להניח תפילין, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך, מכלל דכולי עלמא אסירי. תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים אסור להניח תפילין, בשלישי ושלישי בכלל מותר להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות אינו חולץ דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין משני ושני בכלל מותר להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות חולץ. טעמא דר' אליעזר דכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה, טעמא דר' יהושע דכתיב ואחריתה כיום מר. ומסקנא הלכה כרבי יהושע בהנחה, וכיון שהניח ביום שני אינו חולץ, ואפילו באו פנים חדשות. ופירש רש"י ז"ל הא דקאמרינן שני ימים אסור להניח תפילין, ומשני ושני בכלל מותר להניח, דשני ימים אסור בהם ומקצת שני ככולו, וכן שלישי לר' אליעזר, וכך נמי פי' הראב"ד ז"ל לרבי אליעזר שנים הראשונים בכולן ומקצת שלישי אסור דכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה, אין ימי פחות משנים, וכתיב ויתמו אלמא שלמים בעינן, שמשלים עליהם מן השלישי, וטעמא דר' יהושע דכתיב ואחריתה כיום מר, מדכתיב כיום ולא כתיב יום, משמע שיש עליו תוספת מן השני כמעט. ולפי הדרך הזו שפירשו ז"ל נראה שבשני אסור, אינו מניח שחרית עד שיתפללו ויעמדו מנחמין מאצלו, ולאחר מיכן מניחין כל היום ושוב אינו חולץ. אבל רבינו הגדול ז"ל כתב בהלכות: ומסקנא אינו אסור אלא יום ראשון בלבד דעיקר מררא חד יומא דכתיב ואחריתה כיום מר. וכן כתבו כל הגאונים בחיבוריהם ובתשובות שלהן ז"ל. ואנו תמהים למה לא אסרו עליו מקצת השני, ואם סמכו הגאונים בזו שאמרו במסכת סוכה בפרק הישן: אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר, וכתיב לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר, והני מילי יום ראשון, זו אינו תורה דהא ביום שני חייב הוא בתפילין ואף על פי שמקצת היום נהג בהן אבילות. ונראה לי שכלפי שאמרו לילה לאו זמן תפילין הוא, והנוהג שני ימים בתפילין על כרחו נוהג בהן שלשה מפני שאינו יכול להניחן בלילה, ולענין אבילות מקצת היום ככולו, לפיכך אמרו שלשה ימים אסור ומשלישי ושלישי בכלל מותר, וכן שני ימים לרבי יהושע, נמצא שמקצת היום הזה שנהג בהן כאבל ולא מדין אבלות אלא מפני דין תפלין שאסורין בלילה. ולפירוש רבינו והגאונים ז"ל אינו אלא יום א' שהוא דין אבילות, ובלילה אם נותן או אינו נותן ענין אחר הוא. והסיוע לדבריהם שמצינו בכל מקום ואחריתה כיום מר, עיקר מררא חד יומא, לומר שאין יום ראשון תופס לילו, כדאיתא בפרק טבול יום, ופרק קמא דברכות, ובאבל. ובירושלמי תני להא מתניתא הכי: אבל ביום ראשון אינו נותן תפילין, בשני נותן תפילין, ואם באו פנים חדשות הרי זה חולצן כל שבעה, דברי רבי אליעזר, ר' יהושע אומר ביום ראשון וביום שני אינו נותן תפילין, בשלישי נותן תפילין ואם באו פנים חדשות אינו חולצן. וזה הלשון סיוע לדברי הגאונים ז"ל. ומבעיא ליה לאבל ליתובי דעתיה ולכווני לביה לתפילין שלא יסיח דעתו מהן, דגרסינן ביומא: אמר רבה בר רב הונא צריך אדם למשמש בתפילין כל שעה, ק"ו מציץ, מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד, שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן כמה אזכרות על אחת כמה וכמה. הילכך מניח להו בישוב דעתו, אבל בשעת הבכי ובשעת ההספד אינו מניח.

ל״חבתכבוסת כיצד

ל״טאבל אסור בתכבוסת, דכתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר התאבלי נא ולבשי בגדי אבל כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת. כל שבעה אסור לכבס כסותו אפילו במים, ואם תכפוהו אבליו זה אחר זה והכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים. אמר רב חסדא בתער, אבל לא במספרים, במים, אבל לא בנתר ולא בחול. ואמר רב חסדא זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת, כלומר אסור לכבס כסותו, כל שבעה, במים, ואף על פי שאינו גיהוץ, שכל כביסה אסור לאבל כל שבעה, ואסור בכלים מכובסין ישנים ואין צריך לומר חדשים. דשלח רב יצחק בר גיורי משמיה דר' יוחנן אף על פי שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, אבל אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. ואין שבעה של אבילות פחותין משבעה של תשעה באב אלא חמורין הן ממנו בכל מקום.

מ׳ובנימוקי הצרפתים מצינו לרש"י ז"ל שהתיר להחליף וללבוש בשבעת ימי אבלות חלוק המכובס קודם לכן. ואין זה נכון, שכשאמרו אסור בכביסה לא לכבס בלבד אמרו, שלא מפני איסור מלאכה נגעו בה, אלא שאסור ללבוש, וכן בגיהוץ לענין שלשים, לבישה אסרו ולבישה הזכירו בין שכבסן עכשיו בין שכבסן מקודם לכן, וכן שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה לענין כלי פשתן, לבישתן אסרו, ואפילו במכובסין מתחלה משמע, והרי אפילו במכובסין בשבת זו כביסתו מותרת היא אלא בימים של שביתה ומשום איסור מלאכה, אבל משום אבילות עיקר איסור בלבישה הוא. והורו חכמי הצרפתים ז"ל בסדינין ומצעות של מטה שאסור לכבסן, אחד הלובש ואחד המציען תחתיו אסור, וכן דעת הראב"ד לפנינו בשער הזה, ומטפחות ידים נמי אסרו, ואף על פי שמותרין במועד, וכל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלן והוא הדין לכיבוס. וקרוב נראה בעיני לומר שאסור בכלים חדשים צבועין, וכן בישנים מכובסין יוצאין מתחת המכבש, דהא לתנא קמא ולרבי אסורין כל שלשים ולא היקל ר' אלעזר ברבי שמעון אלא בגזירת שלשים, אבל בגזירת כל שבעה נחמיר בכולן, דומיא דכיבוס מים בישנים ולבנים. תוספתא: כל אלו שאמרו מכבסין במועד מותר לכבס בתוך ל' של אבל, אע"פ שהתירו לו לכבס לא יוליך כליו לכובס, אלא מכבס הוא בצינעא בתוך ביתו. והא מתניתא בשתכפוהו אבליו היא, כדבעינן למימר קמן בתספורת, שאם בא ממדינת הים ותיכף שבא תכפוהו אבליו זו אחר זו מכבס כסותו בנתר ובחול כדרכו, ולא יוליכנו לכובס אלא מכבס בצינעא בתוך ביתו, וכן הוא לובש כלים חדשים לבנים בתוך שלשים.

מ״אלכבס ולהניח לאחר האבל, הרבה כתבו בה, ואני אומר אסור מצד מלאכה בין על ידו בין על ידי אחרים, ואם היה כסות קבולת ביד אחרים מכבס כדרכו, ולאחר ז' עושה אפילו גיהוץ בין לעצמו בין לאחרים. ואינו ענין לשבת של תשעה באב, דהתם גזרו עליהם מפני שאיסורו שוה בכל אדם, שלא יעשו מלאכה שאינה צריכה ויבואו בה לידי חשד או לידי תקלה, ועוד דשבת של תשעה באב חמור הוא משלשים של אבל לענין כיבוס, מפני שהוא אבילות דרבים, כדאיתא בפ' החולץ, ואין למדין קל מחמור להחמיר עליו. והכי תניא באבל: ומותר להוליך כלים לגיהוץ בתוך שלשים. ולענין גיהוץ: תנו רבנן כל שלשים יום לגיהוץ, אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים היוצאין מתחת מכבש, רבי אומר לא נאסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד. אביי נפיק בגררתא דסרבלא כרבי, רבא נפיק בחימוצאתא רומיתא סומקתי חדתי, כר' אלעזר בר' שמעון. לרבינו האי: גיהוץ הוא עבורי חומרתא אמנא, ובלשון ישמעאל צקאל, וחומרתא, מצקלא. והתם אמרינן: וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם. ואי אמר נעביד גיהוץ מעברא ליה חומרתא, ודאי הלכה כרבא שלא אסרו אלא כלים לבנים מגוהצים, אבל אם היו מגוהצין כשהן צבועין מותר, ואם אינן חדשים אע"פ שמגוהצין מותר, כאביי ורבא כותיה סבירא ליה. באבל תניא: שלשים יום לגיהוץ, שלשים יום לאיבול, שלשים יום לתספורת. כיצד לאיבול, ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב. כיצד לגיהוץ, אסור ללבוש כלים מגוהצים, ואלו הן כלים מגוהצים, כלים היוצאים מתחת המכבש, דברי רבי, וחכ"א צבועים ולא לבנים, ראב"ש אומר לבנים ולא צבועים, חדשים ולא שחקים, ומותר בפונדא ופסקא באנפליא ובכובע של ראש. ומותר להוליך כלים לגהץ בתוך שלשים יום. וכתב הראב"ד ז"ל הא דתניא הכא בגמרא שיוצאין מתחת המכבש, מדתניא באבל רבתי משמע בין בכלים חדשים בין בכלים ישנים קאמר דבעינן שיוצאין מתחת המכבש, ולמעוטי שאינן עומדין במכבש שאינו מקפיד עליהן והולכין לכאן ולכאן, שאותו גיהוץ אינו כלום ומותר ללבשן שאין בהן הנאת גיהוץ אלא לאותן שכובשין אותן במכבש אחר הגיהוץ מיד, וקיימא לן כרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר לא אסרו אלא כלים חדשים והוא שיוצאין מתחת המכבש, נמצא שאסור ללבוש חלוק של פשתן שחתך אותו מן היריעה של תגרין, שזה ודאי יוצא מתחת המכבש ואינו מניח יריעותיו ללכת לכאן ולכאן, אלא כובשן מיד ומקפיד בהצעתן אלא למכירה בלבד. או שמא יש לומר מפני שסתרו מן היריעה והחייט תופרו והולך לכאן ולכאן, ואינו מקפיד עליו, כבר יצא זה מתחת מכבש. וכלים חדשים היוצאין מתחת המכבש שאסורין כגון טלית וסדין או שתפרו תחלה ונתנו לכובס וכבשו תחת המכבש. ועוד נראה כשם שאסור ללבוש כך אסור להציע תחתיו, ועליו שוכב בלילה, שאין הלבישה דוקא אלא הנאת הגוף. ואם תאמר שהנאת הראיה עם הנאת הגוף דוקא אסרו, אבל סדין הנאת הגוף איכא, הנאת הראיה ליכא, אם כן ביום נמי משכחת לה היתר אם ילבש אותה תחת בגדים אחרים שלא יראה אותם, אלא ודאי הנאת הגוף הוא העיקר. כל זה כתב הרב ז"ל, ואין דעתנו מקבלת זו שכתב בחדשים דבעינן בהו יוצאין מתחת ידי המכבש, דהוה ליה למיתני אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים והוא שיוצאין מתחת המכבש מדקתני היוצאין מתחת המכבש, אישנים קאי. ועוד דלא קתני ברבי ור' אלעזר בר' שמעון לא אסרו אלא כלים חדשים וחדשים ולבנים היוצאין מתחת המכבש, אלמא כל דלית ליה ישנים לא מדכר מכבש. והא דאבל רבתי בישנים תניא, דתנא קמא התם לא מדכר חדשים דלא איצטריך, ור' אלעזר בר' שמעון פליג עליה ואמר לא אסרו ישנים דמכבש אלא חדשים ולא שחקים, לבנים ולא צבועים, וכן דעת הרמב"ם ז"ל כדברינו שלא הזכיר מכבש כלל. וזה ששנוי שם באבל: וחכמים אומרים צבועים ולא לבנים, טעות הוא, אלא וחכמים אומרים לבנים ולא צבועין, והוא סברא דרבי בברייתא דגמרא, וכאן החליפו סברת התנאין. עוד כ' הרב ז"ל כל שלשים יום לגיהוץ, פירוש אסור ללבוש כלים המגוהצין בין כלי צמר בין כלי פשתן, ואע"פ שאמרו במסכת תענית כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ, הרי אמרו אף על פי כן אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, וכשהתירו כלי פשתן לגיהוץ לא התירו אלא לכבס ולהניח, מה שאין כן בכלי צמר, כדאיתא התם, והכא גבי אבל מותר לכבס בתוך שלשים ולהניח אפילו כלי צמר, ולא אסרו אלא ללבוש, והכי איתא באבל רבתי, עד כאן דברי הרב ז"ל. רואה אני את דבריו ולא לענין כוונתו, דלתנא קמא דאית ליה כלים ישנים, כלי פשתן ישנים אינן בכלל לפי שאינן מתגהצין כהוגן, ואין זיעה וטינוף יוצאה מהן לגמרי, אלא שיהו מתעטפין וכל שהוא מתכבסין, ולפיכך אמרו בחולו של מועד שאין בהם משום גיהוץ, אלא חדשים ולבנים ודאי אסורין, הילכך לרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר חדשים לבנים, כלי צמר וכלי פשתן שוין הן לענין אבילות. ובירושלמי: על כל המתים כולן הוא אסור בגיהוץ עד שלשים יום, על אביו ועל אמו שנים עשר חדש. אי זה הוא גיהוץ, כלי צמר חדשים, וכלי פשתן מגוהצים לבנים. ומן הלשון הזה נראה לי שהם סבורים בכלי צמר מגוהצין חדשים אפילו צבועין, ובכלי פשתן הוצרכו לבנים, והוא שיהו חדשים קל וחומר מכלי צמר, מכל מקום למדנו לכלי פשתן שהם בכלל גיהוץ, ואנן דקיימא לן אפילו בשל צמר חדשים ולבנים, נמצאו כלן שוין בדיניהם. והרמב"ם ז"ל כתב אסור ללבוש כלים לבנים חדשים מגוהצין וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ. ואינו נכון. וזו שכתבנו מן הירושלמי על אביו ועל אמו י"ב חדש, תניא בה באבל עד שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו. ומיהו בגמרא לא משוי חילוק בגיהוץ בין אביו ואמו לשאר מתים, אלא סמכינן אהנך משום דגמרינן גיהוץ מתספורת, הילכך אסור עד שיגיע הרגל לאחר שלשים ויגערו בו חבריו לומר: לבוש כלים מגוהצים לכבוד הרגל, והיינו טעמא דבעינן רגל, דאלו בלא רגל אין חבריו מכירים בו אם לובש כלים חדשים או מגוהצין ואין לגעור בו, ואלו בתספורת כיון שהכביד שערו גוערין בו. והרמב"ם ז"ל סמך על פשט הגמרא ומתיר גיהוץ לאחר שלשים אפילו על אביו ואמו.

מ״בבתספורת כיצד

מ״גאבל אסור בתספורת, מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דכולי עלמא מיחייבי. תנו רבנן על כל המתים כולן מספר לאחר ל', על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו. תנו רבנן כשם שאמרו אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים בימי אבלו דברי ר' יהודה, ר' יוסי מתיר. ואיפסיקא הלכתא כרבי יוסי, דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, ולא שנא צפרנים דיד ולא שנא דרגל כולהו שרו, מיהו הני מילי בשיניו, אבל בגנסתרא אסור, דאמר ר' חייא בר אשי אמר רב בגנסתרא אסור. וכתב רבינו הגדול ז"ל: מיהו חזינן למקצת רבואתא דאמרינן דוקא בתוך שלשים אבל בתוך שבעה אסור, ואנן לא סבירא לן הכי אלא אפילו בתוך שבעה שרי. ומסתברא כרבינו ז"ל מעובדא דשמואל ופנחס, דשמואל איתרע ביה מילתא בפנחס אחוה, על שמואל למישאל טעמיה מניה חזינהו לטופרי דהוו נפישן אמר ליה אמאי לא שקלת להו אלמא שרי. ומיעל לאבל ומישאל טעמא מניה, תוך שבעה הוא, כדפרשינן לעיל. והרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל כתב לאחר שבעה בגנסתרא נמי מותר. ומדברי רבינו ז"ל נלמוד שכל שלשים אסור בגנסתרא. אמר רב יהודה אמר רב זוג בא מחמתן לפני רבי ובקשו ממנו צפרנים התיר להם, ואם בקשו ממנו שפה התיר להם, ושמואל אמר אף בקשו ממנו שפה והתיר להם. אמר אביטול ספרא משמיה דרב שפה מזוית לזוית הנחה כל שמעכבת. פי' שפה נקרא מה שמזוית לזוית, והיינו מה שלמעלה מן הפה כנגד כל פתיחת הפה והכל מותר לגלח, הנחה הוא שם אחר, והוא מה שמכאן ומכאן לפתיחת הפה וקורין אותו כך, לפי שדרך המתגלחין להניחו עם הזקן וכל שמעכבת אכילה ממנה באבילות. רב אמר ובשפה נמי כל שמעכבת, כלומר אף שפה אין מתירין לגלח הכל אלא כל שמעכב בלבד. אמר רב נחמן בר יצחק ולדידי כל שהוא כשפה המעכבת דמי לי אנינא דעתאי.

מ״דכתב הראב"ד ז"ל: דברים הללו דוקא במועד אמרו, אבל באבילות אסור. דתניא באבל רבתי לתספורת כיצד, אסור בנטילת שער אחד ראשו ואחד כל שער שבו ואחד זקנו, וראיה לדבר ומפיבושת בן שאול יצא לקראת המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו. והרב רבי יצחק בן גיאות ז"ל התיר שפה כל שמעכבת בתוך שלשים, ובתוך שבעה אסור, וכן פסקו בפסוקות ובגדולות. ומסתברא שאף בתוך ז' נמי מותר. וזה ממחלקותו של רבינו ז"ל בצפרנים, שהכרענו לו בראיה דבתוך שבעה נמי מותר, דאינו בדין שיתלכלך באכילה בשפה, והנחה כל שמעכבין. ובירושלמי מצינו כן: שפה ונטילת צפרנים אית תניי תני ברגל מותר ובאבל אסור, ואית תניי תני ברגל אסור ובאבל מותר. מאן דאמר ברגל מותר בשיש שם רגל, באבל אסור בשאין שם רגל. ומאן דאמר ברגל אסור בשיש שם הערמה ובאבל מותר בשאין שם הערמה. חייא בר אשי בשם רב הלכה כדברי מי שהוא מיקל כאן וכאן, רבי יעקב בר אחא רבי שמעון בר רב משמיה דרב הלכה כדברי מי שהוא מיקל בהלכות אבל, רב אמר שפה לנטילה צפרנים לכל דבר אמר רבי ירמיה ובלבד שנוטות, כלומר שנוטות ויוצאות על הפה ומעכבות. ר' סימון בשם ר' חנינא זוג בא לפני רבי בשפה ובנטילת צפרנים והתיר להם, עד כאן גירסא ירושלמית. ולמדנו משם מפורש שהשפה כל שמעכבת מותרת לאבל, להוציא מדברי הרב רבי אברהם, וכן הדברים האלו מראין כדעתנו שהתרנו אפילו תוך שבעה כדין צפרנים. קצרו של דבר: כל שלשים אסור לספר אחד ראשו ואחד זקנו ואפילו של בית הסתרים, אבל כל שמעכב באכילה נוטלו אפילו במספרים בתוך שבעה, בין למעלה מן הפה בין מן הצדדין, ומותר ליטול צפרנים בשנים וביד בתוך שבעה, אבל בגנסטרא אסור כל שלשים יום.

מ״התנו רבנן כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד, כגון הבא ממדינת הים שהלך להרויח ומבית השביה, והיוצא מבית האסורין, ומנודה שהתירו לו חכמים וכל הנשאל לחכם והותר, והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו, אסורין לגלח בימי אבלו. והתניא מותרין. אמר רב חסדא אמר רבינא כי תניא מותרין בשתכפוהו אבליו, דתניא תכפוהו אביליו בזה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער, אבל לא במספרים, ומכבס במים, אבל לא בנתר ולא בחול. פירוש, לשאר אנשים תכפוהו אבל לא צריך שנוי בתכבוסת ובתספורת, אבל הבא ממדינת הים וחביריו שלא היה לו שהות לגלח עד שתכפוהו אבליו זה אחר זה מותרין לגלח כדרכן בתער ובמספרים ואפילו בתוך שבעה היא, דומיא דכיבוס כסותו במים, ובאלו אמרו במועד התירו בהן כדרכן.

מ״ולרבינו האי: תער ומספרים משונין זה מזה, ותער בלשון תורה הוא מספרים, וכן מתרגמינן אותו, והיא אלמוס העשוי לגילוח ולהשחתה, ואשר אינו משחית לגמרי קורין לו חכמים תער. ובירושלמי: מיקל בסכין ובמספורת אבל לא במספרים, כך מצינו בהלכות הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל. ובעל הערוך ז"ל הקשה מהא דאמרינן בנזירות: מיקל אדם כל גופו בתער, והוינן בה, ומתרץ הא בתער הא במספרים. והא רב תער קאמר. כעין תער. ובודאי שתשובה זו משובשת היא, דתער בין בלשון תורה בין בלשון חכמים הוא המשחית לגמרי, כדאמרינן בקידושין: אי זהו גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער. ומשחית לגמרי הוא, ולא הזכירו גילוח אלא למעט המלקט, במלקט שיש בו השחתה ואין בו גילוח, דכל שער ושער מלקט ועוקרו לעצמו, אבל התער משחית לגמרי הוא, ומספרים בין בלשון תורה בין בלשון חכמים יש בהן גילוח ולא השחתה, וכן מזכירין בכל מקום גילוח דהשחתה בתער ולא במספרים, והחמיר מדבריהם במספרים כעין תער כדאיתא התם בנזירות, וזו שאמרו כאן, "מיקל בתער" הטעתו לגאון ז"ל בפירוש זה, כסבור לומר דמפני שאין בו השחתה התירו כן. ולא היא, דהכא לאו משום השחתה שרינן, דאטו גילוח באבל מותר, אלא הכא במיקל משער ראשו ומספר ממנו קצת עסקינן, כדאמר בהדיא, והדבר ידוע שהחותך מן השער קצתו אין דרכו בתער ואי אפשר לגלחו כהוגן אלא בזוג של מספרים, ומשום שהוא שלא כדרך המתגלחין ובשינוי מותר בסכין ובמספורת שהתער בכאן כסכין הוא. ולשון התרגום שהזכיר הגאון, אינו כדבריו, שתרגומו של תער בארמית מספר, לשון יחיד, והוא הסכין המחודד המשחית שער, ומספרים בכל מקום לשון רבים והוא הזוג המגלח הנקרא אלמוס, ודברים פשוטים הם. גופא דברייתא בתוספתא. כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותרין לספר בתוך שלשים של אבל, אע"פ שהתירו לו לספר לא יספר ברשות הרבים אלא מספר הוא בצינעא בתוך ביתו. פירוש, בין באבל בין במועד, וכן הלכה.

מ״זבפרק החולץ בענין ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול. וכמה איבול שלה שלשים יום. אמר ר' חסדא קל וחומר, ומה במקום שאסור לספר מותר ליארס, מקום שמותר לספר אינו דין שמותר ליארס. פירוש באשה קאמר דמותרת לספר ולכבס לאחר ז', והכי תניא באבל האשה מותרת בנטילת שער לאחר ז', זה כ' רבינו ז"ל בהלכות, אבל רש"י ז"ל אינו גורס שם לספר אלא גירסתו כך היא: במקום שאסור לכבס מותר ליארס שלשים של אבל שמותר ליארס אינו דין שמותר לכבס. ופירושו: שבת של תשעה באב אסור ללבוש כלים מכובסין אפילו ישנים ואע"פ שאין בהם גיהוץ, ושלשים של אבל אינו אסור אלא בכלים חדשים לבנים מגוהצין. וכן הדברים נראין לענין הסוגיא כדברי רש"י ז"ל, שאם היה קל וחומר של רב חסדא מן הנשים בלבד, יש לומר התם היינו טעמא שלא תתנוול בבגדים של אבל וגדול שער שלשים, אבל שבת אחת של תשעה באב אין בה משום ניוול ולפיכך אסרוה, כשם שהיא אסורה בתוך ז' של אבל, והא מילתא ניתי לה [ בתורת טעמא ולא] בתורת קל וחומר, ועוד שהיה להם לפרש בגמרא ומה במקום שאסור לספר ולכבס מותרת ליארס, ובשלשים של איבול היו צריכין להזכיר שמותרת לספר ולכבס, דתניא האשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה, שאין הדבר ידוע ופשוט כל כך להקשות סתם בלא הזכרת הברייתא השנויה בהיתר הזה, אלא בכל אדם קאמרינן. ועוד קשה לי לדברי רבינו בעל הלכות ז"ל, הרי האשה מותרת ללבוש כלים חדשים מגוהצים לאחר שבעה ואינה בגזירת שלשים של גיהוץ, והרי אנו כל עיקר לא למדנו בגמרא לגיהוץ זה אלא מן האשה התקועית. ואולי נאמר דהתם הכי קאמר באשה שנהגה אבילות ימים רבים כאיש. אלא שאין הטעם נכון להתיר לה. וכי אם לא תתקשט בלבנים חדשים תתגנה על בעלה תכבס ותתקשט בבגדי צבעונים חדשים. ובמכילתא אחריתי דאבל תניא: כל מה שיש באיש יש באשה חוץ מתספורת, לא תני גיהוץ כלל. ויש מחכמי הצרפתים ז"ל שפירשו נטילת שער זה שהתירו באשה כמעברת סרק על פניה של מטה, אבל תספורת ממש לשער ראשה אסור כל שלשים אפילו באשה, שהרי אין דרכה כל ימות השנה בתספורת, אלא מגדלות הן שער כלילית, ולמה יתירו לה באבל. ודברי טעם הן, ונראין.

מ״חבשמחה כיצד

מ״טאבל אסור בשמחה כל שלשים וכן הוא אומר ותנו רבנן על כל המתים כלן נכנס לבית השמחה לאחר שלשים, על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חדש ומדאמרינן הכא שנים עשר חודש, ואי אפשר לי"ב חדש בלא רגל, שמע מינה שאין רגל מפסיק כלום באבילות באביו ובאמו, בין בשמחה בין בתספורת וגיהוץ אלא עד שיגיע זמן שקבעו להם חכמים. אמר רבה בר רב הונא ולשמחת מרעות מותר ליכנס לאלתר, והני מילי בפורענותא אבל באריסותא לאחר שלשים. פי' שמחת מרעות היא סעודה שעושין רעים זה לזה, אוכלין ושותין עם זה היום וחוזרין ואוכלין עם זה למחר, כעין שכתוב ועשו משתה בית איש יומו, ואף על פי שאוכלין ושותין ושמחים אין בה שמחה כל כך כמו שיש בחופת חתנים, ומשום הכי מותר. והני מילי לפרוע היום שאכל עם חביריו, אבל שיתחיל הוא לעשות להם מרעות אסור עד לאחר שלשים. כתב רבינו ז"ל בהלכות: על אביו ועל אמו עד לאחר שנים עשר חדש. באבל תניא: על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שימלאו לו שלשים, על אביו ועל אמו לאחר י"ב חודש, ואם היתה חבורה לשום מצוה כגון קדוש ראש החודש מותר. וכתב הראב"ד ז"ל וכן משיא יתום ויתומה או עני ועניה לשם שמים, שאם לא יעשה הוא ולא יכנס לשם יבטל המעשה מותר, וכל זה לא התירו אלא משלשים ואילך באביו ואמו, אבל תוך שלשים לכל סעודת מצוה שבעולם אסור שהרי אפילו לישא אשה אסור, כדאמרינן כל שלשים יום לנשואין. ולי נראה דחבורת מצוה כגון ראש חדש, וכן אכילת קדשים וחבורת הפסח אף על פי שאוכל בחבורה ויש שם משתה ושמחה מותר לאחר שבעה, וברייתא דקתני ואם היתה חבורת מצוה ארישא נמי תניא, ומשיא יתום ויתומה אינו מחוור להתיר לזה סעודה שלהם, ונהגו מקצת החכמים להקל בכניסת בית המשתה ולהסב שם בשעת שמחה ובשעת סעודה, והם אומרים שלא אסרו אלא לאכול עמהם במשתה אבל כניסה בלבד מותרת, שאין שמחה בלא אכילה ושתיה. ובהלכות הרב ר' יהודה הנשיא אל ברגלוני ז"ל כתוב כך, וכתב אחד מן המחברים הכי: על כל המתים סועד בבית המשתה לאחר שלשים, על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש, שנכנסין בתוך שנים עשר חדש לחופות לשמוע ברכה או לבקר, אבל לא לאכילה, ויש שמחמירין שאין נכנסין כלל, עד כאן. ולדעת המקילין קשה לי: אם כן שמחת מרעות בפורענותא למה התירוה, יעשה להם משתה ויסב עמהם ולא יאכל. ויש לומר אין זה כבודן של חברים לאכול בביתו של זה על שלחנו והוא לא יאכל עמהם. ומסתברא אסור ליכנס לבית השמחה אמרו, בין לאכילה בין ליכנס שם בשעה שהן עסוקין במזמוטי חתן וכלה, שאין אבילות במקום שמחה, כדאמרינן בריש פירקין דבאלו מגלחין: אבל אינו נוהג אבילות ברגל דכתיב ושמחת בחגך, דאלמא ימי שמחה לאו ימי אבילות וימי אבלות לאו ימי שמחה. והכי נמי משמע בפרק שני דסוכה דקאמרינן: וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה, וכולה שמעתא דהתם משמע דשמחה דחתן בר מאכילה דסעודה היא, והכי נמי משמע בירושלמי הכתוב למעלה בשער הזה.

נ׳תנו רבנן כל שלשים יום לנשואין, מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה שלשה רגלים, רבי יהודה אומר רגל ראשון ושני אסור, שלישי מותר. פירוש החמירו בנישואי אשה אחרת כדי שתשכח ממנו, ולא יתן דעתו על הראשונה בשעה שהוא עם השניה, כדתניא ולא תתורו אחרי לבבכם, מכאן אמר ר' נתן שלא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואמר רבינא לא נצרכה אלא לשתי נשיו, ועוד שמא יבואו בניו לידי אחת מתשע מדות שיהו בני ערבוביא או בני שנואה. ואם יש לו בנים מותר לישא לאלתר בשביל פרנסתן, ומעשה שמתה אשתו של ר' יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך, ואף על פי כן לא בא עליה אלא לזמן מרובה, אמר רב פפא לאחר שלשים יום. ומסתברא דהלכה כרבי יהודה, שלישי מותר, דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל, וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל. ויש מי שירצה לומר שהקובר את אשתו קודם ר"ה נושא אחרת לאחר חג הסוכות שעברו עליה ג' רגלים, שר"ה ויוה"כ כרגלים הם. ולאו מלתא היא שלא אמרו שהן כרגלים אלא לגזירת שבעה ושלשים, אבל לא שיהיו רגלים כשיעורי חכמים ובלשון תורה, ועוד מן הטעם שפירשנו כדי שתשכח הראשונה ממנו צריך אריכות זמן. ירושלמי בפרק החולץ: כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול. וכמה איבול שלה, שלשים יום. הדא דתימר בנשים, אבל באנשים שלשה רגלים. כשיש לו בנים, אבל אין לו בנים מיד. בשיש לו מי שישמשנו, אבל אין לו מי שישמשנו מיד. בשאין לו בנים קטנים, אבל יש לו בנים קטנים מיד, כהדא מעשה שמתה אשתו של ר' יוסף הכהן ועד שהיא בבית הקברות אמר לה לאחותה לכי ופרנסי בני אחותך ואע"פ כן כנסה ולא הכירה עד שעברו עליה שלשים יום. ומשמע מהאי לישנא דקאמר בירושלמי "כנסה ולא הכירה עד שעברו עליה שלשים", דמותר לכנוס לאחר שבעה מיד, ולישנא דברייתא דקתני בדידן נמי הכי משמע "אין לו בנים מותר לישא לאלתר", דאלו שלשים זמן מרובה קרי להו. וקשה עלי הדבר לאומרו, שאם אתה מתירו בנישואין ובשמחה, למה לא יהא מותר לבא עליה מיד, והרי לא מפני הבעילה אסרנו אותו אלא מפני הנישואין והשמחה אסרנו אותו, ואם הנישואין מותרין הבעילה ודאי מותרת, שכל עצמנו לא התרנו הנשואין אלא מפני הבעילה מפני ביטול פריה ורביה. ושמא יש לומר דהתירו לו נשואין כדי שלא יקדמנו, ולא התירו לו בעילה ולא סעודת שמחה אלא לאחר שלשים, דליל בעילה היא זמן סעודה לחתן, כדאיתא בכתובות, ואע"ג דבעלמא אפילו נשואין בלא סעודה אסורין כל שלשים, כאן התירו לו מפני הצורך שהוא צריך לאשה, אבל עיקר השמחה לאחר שלשים. ושוב מצאתי באבל דתניא הכי: במה דברים אמורים בזמן שיש לו בנים אבל אין לו בנים או שבניו קטנים מותר לישא אחרת אפילו אחר שלשים, ומעשה שמתה אשתו של ר' טרפון ואמר לאחותה באבל הכניסי וגדלי בני אחותך, ואעפ"כ לא בא עליה עד לאחר שלשים. והאי דקתני בדידן "לאלתר", משום דתנא שלשה רגלים קאמר הכי, דקתני רישא כל שלשים יום לנשואין כשאר אבלים, אבל מתה אשתו לא ישא אחרת עד שיעברו עליה שלש רגלים, ותני עלה שאם אין לו בנים אינו צריך להמתין שלשה רגלים אלא נושא לאלתר כשאר אבלים, כלומר לאחר שלשים, ומעשה דר' יוסי הכהן הכי הוה, שכנסה לתוך ביתו ולא נשאה אלא לאחר זמן מרובה משעה שכנסה לבית. ומפני שהיה דרכן שמכניסין את החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה מיד, משום הכי קאמר לישנא דבא עליה, במקום כניסה לחופה. ואי קשיא הא דתניא לעיל מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו, אבל בשוק בשפה רפה אומר לו. שכן בכל המתים מדבר עמו מן הצד. והראב"ד ז"ל מפרש "דמותר לישא לאלתר", דקתני בברייתא בגמרא דילן, לאחר שבעה מיד קאמר, וכי קתני לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה למי שנושא אותה לפרנס בניו הקטנים, וכן הנושא שאין לו מי שישמשנו, אבל מי שנושא אותה מפני שאין לו בנים מפני ביטול פריה ורביה דמותר לישא לאלתר כמו כן מותר לבא עליה לאלתר, שאם לא יבא עליה לאלתר למה ישאנה לאלתר. ומה שנראה לי כתבתי. והתם באבל: שלשים יום לאירוסין, שלשים יום לנשואין. כיצד לאירוסין, אסור לעשות סעודת אירוסין עד שישלימו שלשים יום. כיצד לנשואין אסור לעשות סעודת נשואין תוך שלשים יום אבל אם היה טבחו טבוח ומת אביו של חתן כו'. וקשה לי דהא סוגיין בפרק החולץ דבין אירוסין בין נשואין בלא סעודה אסורין כל שלשים. ושמא יש לומר דמשום סיפא דקתני אבל אם היה טבחו טבוח ומת אביו של חתן וכו' דשרינן אפילו סעודה, תנא הכי, או שהוא שיבוש בחיצונה הזו, אבל ודאי אפילו אירוסין בלא סעודה אסורין כל ל', כדתנן רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול, וכדמפרשינן עלה בגמרא בדוכתא. ואי קשיא דהכא נמי תניא כל שלשים יום לנשואין, ומשמע הא לאירוסין אין צריך שלשים, ההיא רבותא תני, סלקא דעתך אמינא בנשואין דאיכא מצוה דקיום פריה ורביה, קא משמע לן. ובתשובה לרבינו האי התיר לישא אשה ולעשות סעודת אירוסין ונשואין לאחר שלשים אפילו על אביו ועל אמו, וכן עיקר. נמצינו למדין: שכל האבלים בין איש ובין אשה אסור ליארס ולישא תוך שלשים, ואין צריך לומר לעשות סעודת אירוסין או נשואין. לאחר שלשים יום מארס ונושא ועושה סעודה כדרכו, וכן אסור ליכנס לבית המשתה לאכול ולשמוח עמהם כל שלשים בין למשתה של חופה בין במשתה של רשות, כל שאוכלין בחבורה של רבים לשם שמחה אסור, ואם היה קדוש החדש וחבורה של מצוה, כגון אכילת פסחים מסב עמהן בחבורה לאחר שבעה, וכן בסעודת מרעות לפרוע להם לאחר שבעה מותר. במה דברים אמורים בשאר מתים, אבל על אביו ועל אמו לבית המשתה אסור עד שנים עשר חדש, לנישואין ולאירוסין שלו מותר לאחר שלשים, ואסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שני רגלים ונושא בשלישי, ואם אין לו בנים או שהם קטנים, או שאין לו מי שישמשנו, מותר לישא לאחר שלשים כשאר האבלים, וכן היא מותרת על בעלה לינשא לאחר שלשים מפני האיבול, ובלבד במקום שאין לחוש להבחנת הולד שהוא שלשה חדשים, על דרך המפורש בגמרא בפרק החולץ. והרמב"ם ז"ל כתב: בנשואין כיצד, אסור לישא כל שלשים ומותר ליארס אפי' ביום המיתה. ולא דק, דהא בהדיא איתמר התם כל שלשים יום לאירוסין, דוק ותשכח. עוד פסק: מתה אשתו אסור לישא אחרת עד לאחר שלשה רגלים. ואינו כן, אלא נושא בשלישי כר' יהודה. עוד אמר: בשלא קיים מצות פריה ורביה, או בניו קטנים, או שאין לו מי שישמשנו, הרי זה מותר ליארס מיד, ואסור לו לבא עליה עד לאחר שלשים. וזה שלא כדעתנו ודעת הרב ר' אברהם ז"ל. עוד אמר: וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד שלשים. ומשמע דנשאת היא מיד, ולא דק, דאנן אפילו באירוסין תנן חוץ מן האלמנה מפני האיבול, וכמה, שלשים יום. בהלכות רבינו ז"ל: אין לו בנים מותר לישא לאלתר מפני ביטול פריה ורביה. כמה בנים יהיו לו ויהא אסור לישא לאלתר, כדתנן לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים, ב"ש אומרים שני זכרים, וב"ה אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם, וקיימא לן כבית הלל. ואם היו לו בנים ומתו והיה להם בנים כבר קיים מצות פריה ורביה, דתנו רבנן בני בנים הרי הן כבנים, ולא שנא ברא לברתא [ולא שנא ברתא לברא] או ברא לברא או ברתא לברתא בכולהו קיים מצות פריה ורביה, ודוקא תרי מתרי אבל תרי מחד לא.

נ״אבאיחוי הקרע כיצד

נ״באבל אסור באיחוי הקרע, דתנו רבנן על כל המתים כלן שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים, על אביו ואמו שולל לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם, והאשה שוללתו לאלתר מפני כבודה. כל שבעה קורעו לפניו, ואם צריך להחליף מחליף וקורע, על אביו ועל אמו אותן קרעים מתאחין או אין מתאחין, פליגי בה אבוה דר' הושעי' ובר קפרא, חד אמר אין מתאחין [וחד אמר מתאחין], ואף ר' הושעי' סבר אין מתאחין, ומאן דקאמר מתאחין יחיד הוא, ואין דבריו של א' במקום שנים, הילכך אין מתאחין לעולם, וכן הלכה. כי נח נפשיה דרב חסדא סבור רבנן דלא למישלל קרעייהו, אמר להו רב יצחק בר אמי תנא חכם שמת כיון שהחזיר פניו מאחורי המטה מיד שולל. פי' בקורע על חכם שאינו רבו קאמר, והוא הדין לאיחוי שמאחה מיד, אי נמי מאחה לאחר קבורה מיד. ותניא באבל: והקורע לשום כבוד הרי זה מאחה מיד. שאלו ברבו כיון שיושב עליו יום אחד באבלות גמורה היאך יהא שולל, לא מצינו שולל בתוך ימי אבלו, ועוד ליתני הרב שמת, אלא נראה על רבו שולל למחר, ואינו מאחה לעולם, וכן מצינו בירושלמי: כד דמך ר' יונה הורי ר' חייא בר בא לנעול למחר, מאן דמר לשלול בו ביום לנעול בו ביום. ושמע מינה שאינו שולל כל זמן אבילות. והרמב"ם ז"ל כתב: יראה לי שהקורע על החכם שמת מאחה למחר, שאפילו רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום אחד. ואיני יודע למה יאסר בו ביום.

נ״גתנו רבנן אלו קרעים שאין מתאחין הקורע על אביו ועל אמו, ועל רבו שלימדו חכמה, ועל נשיא ועל אב בית דין, ועל שמועות הרעות, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים, וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלים. תנו רבנן רבו שאמרו רבו שלמדו חכמה, ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר כל שרוב חכמתו ממנו. רבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו אמר רבא כגון רב סחורה דאסברן לי זוהמא ליסטרון. פי' דתנן ג' כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה, וזוהמא ליסטרון של קדרה וכו'. ותנן נמי בכלים אמר ר' זומא ניצטרה שנטלה כפה טמאה מפני המזלג, העמידו רב סחורה לרבא על עיקר השם הזה שהוא לשון יוני על הכף שקורין אותה זומא, ניצטרה קרוב ללועזית שקורין מניצטרה כלומר זו מנצטרה. רב שמואל קרע על ההוא מדרבנן דאסברה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון, שהוא יורד לאמת השחי שוחה אמה עד שלא יפתח. אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה וקורעין זה על זה, ולענין אבדה במקום אביהן אין מחזירין להן עד שיהא רבו מובהק.

נ״דתנו רבנן וכלן רשאין לשוללן ללקטן למוללן לעשותן כמין סולמות, אבל לא לאחותן, אמר ר' חסדא אחוי אלכסנדרי. תנו רבנן רשאי להפכו למטה ולאחותו, רבי שמעון בן אלעזר אוסר באיחוי וכשם שמוכר אסור לאחותו כך לוקח אסור לאחותו, לפיכך מוכר צריך להודיע ללוקח. נראין הדברים דסיפא דברייתא כשם שמוכר אסור לאחותו כך לוקח אסור רבי שמעון בן אלעזר תני לה, שאלו לדברי חכמים כיון שהוא עצמו מותר לשנות הבגד לאחותו שמע מינה דלאו חובת בגדא הוא אלא חובת גברא הוא שאסרו עליו לאחות קריעה זו שלא יהא כמו שהשלים אבלות, אבל כשהפכן למטה ובאו פנים חדשות לכאן מותר, וכל שכן בלוקח שאינו מחויב בדבר, ואחוי זה אין מראה כלום באבלותו של מוכר שהוא מותר לאחותו, אלא לר' שמעון בן אלעזר הוא דלדידיה בגד זה אסור באיחוי הוא לעולם, והיינו דקתני ר' שמעון בן אלעזר אוסר באיחוי. וכתוב בהלכות גדולות: בכלל גדול ובאבל ולפני חגיהן הלכה כר"ש בן אלעזר. ובהן סמך רבינו בהלכותיו. ודבר זה מצאתי אותו בירושלמי. אבל אני תמה שלא ראיתי גדולי הגאונים ורבינו שיהו סומכין על הירושלמי בפסק הלכה, וכמה הלכות פסוקות בירושלמי שאין הגאונים מורין לנו כך במסכתא זו עצמה לא פסקו כירושלמי, וכן הדין נותן שלא נסמוך על הירושלמי בזה, לפי שכל מקום שלא פסקו בגמרא שלנו הלכה כדברי יחיד ודאי שדעתם מכרעת לדברי המרובים, והגמרא הירושלמית שפוסקת כדברי יחיד חולקת היא ואין סומכין עליה. ואולי קבלה היא ביד בעל ההלכות בזו, כאותה שאמרו הגאונים במיפך שבועה וחיורי שהיא הלכה פסוקה בידם, ורבינו ז"ל סומך על קבלתו.

נ״הבאבל תניא: המוכר חלוק לחבירו צריך להודיעו שהוא מן הקרעים שאינן מתאחין, והלוקח חלוק מחבירו אסור לאחותו עד שידע שהוא מן הקרעים המתאחים. כל הקרעים שאינן מתאחין אסור למכרן לארמי לחפותן ולהפכן מלמטה, דברי ר"ש בן אלעזר ורבי מתיר. וקשה לי כיון שאמרנו מוכר צריך להודיע ללוקח למה אסרו לאחותו עד שידע שהוא מן הקרעים המתאחין, והלא בידוע שמן המתאחין הוא כיון שמכר לו סתם ולא הודיעו, כדאמרינן בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, ותני עלה אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע. ואפשר שלפיכך אסרו על הלוקח לאחותו ולא סמכו על השתיקה של מוכר מפני שרגלים לדבר שזה הקרע אינו מתאחה, שאלו היה מוכר מותר לאחותו לא מכרו כשהוא מקורע שהקרע פוחת בדמיו. ואם תאמר כיון שאסור לאחותו מן הסתם למה הצריכו להודיעו. שמא יטעה לוקח בשעת המקח ויהיה בו משום הונאה.

נ״ואמר רפרם בר פפא תניא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו שמא יביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות.

נ״זאמר רב יהודה אמר רב אבל יום ראשון אסור לאכול משלו, שנאמר ולחם אנשים לא תאכל. רבה ורב יוסף מחלפי חלופי אהדדי. פירוש וזו היא הבראה שמברין את האבל ומאכילין אותו בביתו סעודה של יום ראשון. ת"ר בראשונה היו מוליכין לבית האבל עשירים בקלתות של זהב ושל כסף ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, והיו עניים מתביישין, התקינו שיהו הכל מוליכין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים.

נ״חאמר עולא ואמרי לה במתניתא תני עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל, שלשה לפני סעודה כדי לפתוח את בני מעיו, שלשה בתוך סעודה כדי לשרות אכילה שבמעיו, וארבעה אחר הסעודה, אחד כנגד הזן ואחד כנגד ברכת הארץ ואחד כנגד בונה ירושלים ואחד כנגד הטוב והמטיב, הוסיפו עליהן ארבעה אחד כנגד חזני העיר ואחד כנגד פרנסי העיר דמחזקי במילתא דשיכבא, ואחד כנגד רבן גמליאל ז"ל שנהג קלות ראש בעצמו בתכריכין, ואחד כנגד בית המקדש כוס תנחומין לאבלות חרבנו התחילו שותין ומשתכרין החזירו הדבר ליושנו. לרבינו שלמה: ליושנו, עשרה כוסות דתקנה ראשונה. ולי ליושנו של קודם תקנה שישתו בתוך הסעודה ולא לאחר הסעודה כלל, דבעשרה נמי איכא שכרות דיין שלאחר המזון משכר, וכן עמא דבר.

נ״טבפרקא קמא דבתרא תניא: ויזד יעקב נזיד, אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב תבשיל של עדשים לנחם בו את יצחק אביו, ומאי שנא של עדשים, מה עדש זה סגלגל אף אבל גלגל הוא שחוזר בעולם, איכא דאמרי מה עדש זה אין לו פה, אף אבל אסר לספר, מה בינייהו איכא בינייהו לנחומי בביעי. כתב הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל תניא באבל מקום שנהגו לנחם אבלים בביצים ועדשים מאכילין, מקום שנהגו בבשר ויין מאכילין, הכל לפי המנהג. בפרק מי שמתו ירושלמי: כד דמך ר' יוסי קביל ר' חייא בר בא אבלויי ואוכלין בשר ואשקיתון חמר, כד דמך רבי חייא בר בא קביל ר' שמואל בר ר' יצחק אבלויי ואוכלין טלופחין מימר כמא דו מנהגא. ר' זעירא מידמך פקיד ומר לא תקבלין עלוי יומא דין אכילה ולמחר מדידיה. ושמע מינה מקום שנהגו שלא להוליך להבראת האבל אלא תבשיל עדשים זה והכוסות שתקנו להם חכמים אין מוליכין, מקום שנהגו להרבות בסעודה בשר ומיני מטעמים עושין, וכדאמרינן צורניתא קא בעית למיכל, ומנחמין תחלה בתבשיל זה של עדשים או בביצים זכר לאבלות, ואחר כך אוכלין כל צרכן, ושמעינן מצוואתו של ר' זעירא שאם רצו אבלים שלא לקבל הבראה זו ושלא לאכול אותו היום כלום הרשות בידם, וכן נוהגין על החכמים, דאמרינן בירושלמי הרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף, אמר רבי אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום, רבי יונה הוה שמע דדמך בר בריה דרבי יוסי אע"פ דאכל גבינא ושתא מיא אסקיה צום כל ההוא יומא. וכשמברין את האבל אוכלין ושותין עמו כל בני המשפחה והמצהיבין עליו והעוסקין עמו בהספדו, מדתנן במועד אין מברין אלא קרוביו של מת, הא בחול אחרים נמי מברין עמהן. ותניא: חכם שמת הכל קרוביו, הכל מברין עליו ברחובה של עיר. נראה לי שהיו נוהגין להשקות אותו כוס של שלום לאבלים ולהאכילם מעט מן התבשיל הזה של עדשים בבית שהיה להם שם ברחובה של עיר, ואחר כך מברין עליו בבית האבל, וכפי מה שסדרנו למעלה.

ס׳בפרק ג' שאכלו: תנו רבנן מה הן אומרים בבית האבל, הטוב והמטיב, ר' עקיבא אומר דיין האמת. ותנא קמא הטוב והמטיב אין, דיין האמת לא. אימא אף הטוב והמטיב. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מילתא בריך הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק ולוקח במשפט ושליט בעולמו לעשות כרצונו והכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנו חייבין להודות לו ולברכו, וחוזר למקום שפסק. בהלכות גדולות: אומר בבית האבל הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת כדמר זוטרא, אבל לוקח במשפט לא לימא, דהא איתותב רבי אמי דאמר אין מיתה בלא חטא.

ס״אלרב סעדיה: שבעת ימי האבל מברך לעצמו בהטוב והמטיב אל אמת דיין אמת, ואם ברכו לפניו אחרים כך הם מברכין. ועוד אמר: יש שמוסיפין בבית האבל בבונה ירושלים נחם ה' אלהינו את אבלי עמך ישראל. ואין בכך הפסד. ובשבת אין אומרים [אל אמת דיין אמת וכו'. לרב עמרם: ברכת המזון באבל, נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו, ולבתר הטוב והמטיב שבכל יום הוא ייטיב לנו] אל אמת דיין אמת שופט בצדק ושליט בעולמו ואנחנו עמו ועבדיו וחייבין אנו בכל להודות לו ולברכו, גודר פרצות בישראל הוא יגדור פרצה זאת מבית זה מעלינו ומעל כל ישראל לחיים, והוא יגמלנו לעד חן וחסד ורחמים וכל טוב הרחמן וכו'. ועוד אמר דמידכר מילתא דאבלים בבונה ירושלים ומסיים בה מנחם אבלים ובונה ירושלים. וגאון אחר אמר ברכת אבלים בין ביחיד בין בשלשה בין בעשרה ואבל מן המנין, ושאמרו חכמים אין אבלים מן המנין, בברכת רחבה ובשורה, והאידנא לית לן לא ברכת רחבה ולא ברכת שורה, אלא אחר הטוב והמטיב דיין אמת כדמר זוטרא. והאומר נברך מנחם אבלים טעות הן אומרים שמכניסין דבר שאינו מעין ברכה ומוסיפים על המטבע שתקנו חכמים בברכות, ואין אומרים לעולם אלא נברך שאכלנו משלו או נברך לאלהינו בין בחול בין בשבת בין בברכת אבלים, חוץ משמחת חתנים שתקנו שהשמחה במעונו ואין לנו להוסיף מה שלא תקנו, עד כאן. ומסתברא כרב עמרם, מדאמר ר' יוחנן חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין, ורמינן עלה הא דתניא חתנים ואבלים מן המנין, ומפרקינן כי תניא ההיא בברכת המזון, כי קאמר ר' יוחנן ברחבה. וא"ת ברכת המזון של אבל כבהמ"ז של שאר בני אדם, אבלים מן המנין פשיטא, למה לא יברך ולמה לא יצטרף. אלא לפי שאומר בזימון שלו נברך מנחם אבלים, הייתי אומר שלא יצטרף לפי שאינו מן המנחמין אלא מתנחם הוא, ועוד כדרך שאמרו בחתנים להזכיר ענין השמחה בזימון נברך שהשמחה במעונו, וכן בבית המילה רצו לומר כן אלא משום דאית ליה צערא לינוקא ואין שמחתן שלמה נמנעו מלברך, כך בבית האבלים מזכירין בזימון מענין האבל, נברך מנחם אבלים, ואין לחוש לדבר שאינו מעין ברכה כשם שלא חששו לכך בחתנים. והרי מצינו שנתקנה המטבע הזה ברחובה של עיר, וטעמא דמילתא משום דעל עיקר סעודה מברכין, בסעודת שמחה מזכירין שמחה, ובסעודת נחמה מזכירין נחמה, ומעין ברכה בכולם. והא דאמרן לעיל "מה הן אומרים בברכת האבל, הטוב והמטיב", מה הן אומרים בברכה רביעית קאמר, ופלוגתא דר' עקיבא ורבנן אתא למתני אבל תוספת זו נהוגה ועומדת היתה, וכן ראוי לנהוג.

ס״בבהלכות גדולות: מברכין ברכת אבלים בשבת מידי דהוה אדברים שבצינעא, דאמר מר לקמן דברים שבצינעא נוהג, ומי שאין לו מברכין מברך הוא לעצמו. ומר רב יהודאי אמר אין מברכין ברכת אבלים בשבת, מידי דבתלתא ובעשרה לאו דבר שבצינעא הוא, וכן דעת הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל. ואני אומר ברך ביחיד או בשלשה אבלים מברך כדרך שאומרים בחול, בצינעא הוא, אכלו אחרים עמו וברכו אין אומרים כן, דכיון דאיכא אחרים לאו צינעא הוא, וכן מצינו בשאר דברים שבצינעא, וכמו שאנו עתידין לכתוב ולסדר לפנינו.

ס״גוהני שבעה יומי דאבילות אמרי רבוואתא דיום ראשון דאורייתא ושאר יומי דרבנן, וכן כתב בהלכות רבינו ז"ל דהכין אסכימו רבנן דאבילות יום ראשון דהוא יום מיתה וקבורה דאורייתא הוא, דכתיב ואכלתי חטאת היום, וכתיב ואחריתה כיום מר, וכן כתוב בהלכות גדולות. ובפסוקות למדו הגאונים אבילות יום ראשון מאנינות, דאמרינן בפרק טבול יום לענין אבילות מת לו מת בארבעה עשר יום מיתה דאורייתא תופס לילו דרבנן, מת לו מת בשלשה עשר וקברו בארבעה עשר, יום קבורה דרבנן לא תפיס לילו דרבנן. והתם נמי מקשינן: עד מתי מתאוננין עליו והולכין, כל אותו היום, רבי אומר כל זמן שלא נקבר, הא קבריה אישתרי ליה, מי איכא דלית ליה ואחריתה כיום מר. וחכמי הצרפתים ז"ל השיבו אם כן היאך אמרו הלכה כדברי המיקל באבל, והלא בשל תורה הלך אחר המחמיר וכל שכן ביחיד מיקל ורבים מחמירין, שהיה להם לעשות כדברי הרבים. ועוד השיבו מדאמרינן לגבי ספיקות, רשב"ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל, הא לא שהה ספיקא הוי, ואיתמר עלה לענין אבילות: בריה דרב יוסף איתליד ליה ההוא ינוקא, שכיב בגו תלתין, יתיב קא מתאבל עליה, א"ל אבוה צורניתא בעית למיכל, אמר ליה קים לי בגויה שכלו לו חדשיו. אלמא אפילו נולד לספק חדשים שלמים אינו מתאבל, ואף על פי שרוב נשים מעברות ויולדות ומיעוט מפילות, וכי היכן מצינו שלא נחוש לרוב להחמיר בשל תורה ונלך אחר המעוט להקל, ובולד זה מצינו שאמרו מת בתוך שלשים יום אם אשת כהן היא אינה חולצת, וסמכינן עלה למימר ולד מעליא הוא, ואף על פי כן לענין אבילות הלכו בו להקל ואינו נוהג בה אפילו יום ראשון, למדנו שתולין בו להקל בדבר שאין לו עיקר. ולענין מת ביום שלשים נמי איתמר בפרק יש בכור לנחלה: אמר ר' אסי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי, דהוא יום תשעה ועשרים ואינו נוהג עליו אבילות, דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, ואע"ג דספקא הוי, דתנן ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן, אפילו הכי לענין אבילות לקולא. ועוד שהרי כל הדברים הנוהגין באבל מדברי משה רבינו לא למדנו עד שבאנו לדברי יחזקאל בן בוזי, ולמדנו חוץ מקריעה שסמוכה לדברי תורה, לפיכך אמרו אבילות וקריעה לחוד, אבילות הלכתא כדברי המיקל, בקריעה כדברי הרבים, וכל זה סעד וסמך שאבילות מדברי סופרים הוא. וכן הא דאמרינן בראש פרק מי שהפך: רב אשי אמר לא מיבעיא קאמר, לא מבעיא ימי אבלו דמדרבנן הוא ושרי, אלא אפילו בחולו של מועד דאיסורי מלאכה מדאורייתא הוא, משום פסידא שרו רבנן. ההוא נמי כפשטה הכי משמע, דכולהו שבעה דאבלות דרבנן הוו, וכשם שמלאכה דרבנן כך כל שמנו חכמים באבל דרבנן, לא מצינו חומר בזה מזה, ואם תאמר לשאר הימים נצרכה, אינו במשמע דהוה ליה למיתני מועד ואבל, ויהא יום ראשון בכלל. ואני תמה היאך למדו הגאונים אבלות מדין אנינות, והלא זמנו של זה לא זמנו של זה, מתו מוטל לפניו אונן דבר תורה, וזהו עיקר אנינות, ובאותו זמן אינו מתאבל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, נקבר מתאבל עליו, והיאך תלו הגאונים עצמן בזה שכתוב ואחריתה כיום מר, ואין כאן אבילות כלל אלא מדבריהם, והיאך נלמוד זה מזה, אלא שמע מינה שאין מרירות של ואחריתה כיום מר אלא בלב. ועוד קשה לי אי אבילות דבר תורה, היאך אמרו באבל שיצא לדרך נועל ונכנס לעיר חולץ, מי איכא בדאורייתא קולא כי האי גוונא. ומיהו בודאי מצינו סעד לדברי הגאונים ז"ל מזו שאמרו אבל אינו נוהג אבלות ברגל דכתיב ושמחת בחגך, אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, ואי אבילות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים. אלמא שייכא עשה באבילות. אלא שרבותינו הצרפתים ז"ל מפרשי דהאי "עשה" לאו דוקא אלא עשה דדבריהם נמי עשה קרו ליה, לומר שאע"פ שחכמים עושין חיזוק לדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם במקום עשה, בכאן לא החמירו עליו, דאתי דרבים ודחי דיחיד, דשנינו לענין שופר של ר"ה: אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום לא תעשה, ואיתמר עלה: מאי טעמא, שבתון עשה הוא והוי ליה יו"ט עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. ודבר שהוא משום שבות מאי עשה ומאי לא תעשה איכא, אלא עשו מלאכות של דבריהם כשל תורה שלא לדחות, אף כאן אלמלא שזה מצוה של רבים וזו מצוה של יחיד היו מעמידין דבריהם במקום עשה והיו מנהגין אבילות ברגל במלאכה בנעילת הסנדל ובשאלת שלום וכל שהוא שב ואל תעשה. תדע שהרי לענין אנינות לא אתי עשה דושמחת בחגך ודחי אנינות, שהרי לדברי האומר אנינות לילה דאורייתא אונן אינו טובל ואוכל פסחו לערב. והתם תנן: אמר אביי כאן כשמת לו מת קודם חצות, כאן שמת לו מת לאחר חצות, מת לו מת קודם חצות לא איתחזי לפסח חיילא עליה אנינות. אלמא דקדים דחי, והכא אמרינן דאתי דרבים ודחי דיחיד אפילו מעיקרא, אלא שמע מינה קולא היא בשל דבריהם, לומר שלא העמידו דבריהם בעשה דיחיד במקום דרבים.

ס״דבפרק היה קורא בתורה: רבן גמליאל רחץ לילה הראשון שמתה אשתו, אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ, אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני. מאי טעמא אנינות לילה דרבנן, דכתיב ואחריתה כיום מר, ורבנן הוא דגזרו ביה ובאיסטניס לא גזרו ביה רבנן. כתוב בהלכות רבנו ז"ל: חזינן למקצת רבואתא דקא כתבי בהא דר"ג דקסבר אנינות לילה דרבנן לא קיימא לן כותיה. ורבינו ז"ל הכריע הלכה כמותו, מדתניא בפרק טבול יום: הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם, אני היום אסור והלילה מותר ובדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה, ר' שמעון אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ואמרינן נמי התם: עד מתי מתאוננין עליו, כל אותו היום, בלא לילו, ורבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו. אמרוה רבנן קמיה דרבא, מדאמר ר' יוסי קבורה תופס לילו [מדרבנן מכלל דיום מיתה תופס לילו] מדאורייתא, וסבר ר' אנינות לילה דאורייתא, והתניא הן היום הקריבו את חטאתם אני היום אסור וכו', רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. לעולם דרבנן הוא ורבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. וגרסינן נמי בפסחים: אונן טובל ואוכל פסחו לערב, קסבר אנינות לילה דרבנן, וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. וכיון דאשכחן כל הני תנאי דסבירא להו דיום ראשון בלחוד דאורייתא, אבל לילו דהוא ליל שני למיתה לא תפיס אלא מדרבנן, ור' יהודה לחודיה הוא דסבר יום מיתה תופס לילו דאורייתא, שמעינן מינה דלית הלכתא כותיה, דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים, הלכך יום ראשון דהוא יום מיתה הוא ניהו דאיתיה מדאורייתא, אבל מליל שני ואילך מדרבנן הוא והאי סברא דר"ג הוא דקסבר אנינות לילה דרבנן והלכתא כותיה. ואי קשיא לך ההיא דאמרינן: אבל אינו נוהג אבלותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך, אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, דשמעת מינה דאיכא חיובא דאורייתא באבלות בתר דנפיק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה, ההיא לא קשיא מידי דהכי קאמר: אבל אינו נוהג באבלותו ברגל דברי הכל אפילו למ"ד יום ראשון תופס לילו מדאורייתא, דאי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, ע"כ בהלכות. ובודאי לענין אנינות יפה פסק, דסוגיין אנינות לילה דרבנן, ואע"ג דר' נחמיה סבר נמי אנינות לילה דאורייתא, אפילו הכי דר' ורבנן עדיפא. ומשום שמעתא דאתמר סתמא "אי אבלות דמעיקרא" הא לא מידחיא סוגיין, דלרווחא דמלתא איתמר. וזה כסיוע לדברי הגאונים, שהרי רחיצה של רבן גמליאל מדיני אבלות היא, וטעמא משום דאינו תופס לילו לאנינות, הא ביום עצמו דאנינות דאורייתא רחיצה אסורה, דאבלות נמי דאורייתא הוא. אלא שחכמי הצרפתים מקשים דודאי קים להו בגמרא דרבן גמליאל לא היה רוחץ ביום עצמו, שאלו היה מותר לרחוץ לא היה משהה רחיצתו עד הלילה מפני איסטניסות דעתו ומיד שהותר רחץ, לפיכך פירשו בגמרא דקסבר אנינות לילה דרבנן, וכיון שאין לו עיקר בתורה כלל אפילו באנינות לפיכך רחץ בלילה, ולא הקל בכך ביום א' עצמו מפני שיש לו עיקר בתורה שאנינות ומרירות שלו תורה, אלמא קא סבר אנינות לילה דרבנן שאלו היה תורה לא היה רוחץ בלילה עד למחר כשם שלא רחץ ביום ראשון עצמו.

ס״הועכשיו אני חוזר לסייע על דברי הגאונים ז"ל ששנינו באבל: ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו, ספק שהוא בנו ספק שאינו בנו, מתאבל ואונן ולא מטמא. אי זו הוא אנינה, מיום מיתה עד יום קבורה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין לך איסור באנינות אלא יום אחד בלבד. הרי בכאן ספק אבלות להחמיר, אלמא ספק תורה הוא. וזו שהקשינו למה הקלו בספק ולדות, נראה בעיני שלא מפני ספק של דבריהם הקלו בהם אלא שכל ספק בן קיימא אין לבו של אדם דוה עליו ולא מקיים ביה ואחריתה כיום מר, הלכך אין מתאבלין עליו. ותניא בסיפרא: יכול בבנו ובבתו הנפלים, תלמוד לומר לאמו ולאביו, מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא, יצאו בנו ובתו הנפלים שאינן בני קיימא. ומינה לגמרי מיעטינהו רחמנא, מה אביו ואמו בני קיימא יצאו נפלים, ואין הולכין בהם אפילו אחר הרוב, אלא כל שלא הוחזק בן קיימא אינו מטמא, וכיון שאין כהן מטמא לו אין מתאבלין עליו דנפלים לאו משום ספיקא קא ממעט להו רחמנא דהא בנו הוא ודאי, אלא גזרת הכתוב הוא שלא יטמא לנפלים, ולמדו חכמים אבלות מטומאה, וכן לענין אבלות, ואע"ג דתניא התם: לה יטמא, על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק, ואפ"ה מתאבל ואונן על הספק, לענין אבלות ספקות ליכא למיגמר אבלות ואנינות מטומאה, דהתם איכא איסורא דטומאת כהן ולא אתי עשה דספק ודחי לא תעשה ודאי, מה שאין כן בנפלים דודאי בנו ובתו הן והוציאן הכתוב מן הכלל. ואני סבור שזה שאמרו לה יטמא על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק, אסמכתא בעלמא הוא דנקיט בה קרא, ולא מיצטריך קרא למעוטי ספיקא לטומאה שאין ספק מצוה מוציא מידי ודאי איסורא. ומה שפסקו הלכה כדברי המיקל באבל, יש לומר מפני שלא מצאו מחלוקת שבאבל אלא בשל דבריהם כגון במקצת שביעי ככולו, ובנטילת צפרנים, ובבא ממקום רחוק משלשה ואילך אם מונה עמהן, ובשמועה רחוקה, וכללו של דבר בדקדוקי סופרים שהחמירו על עיקר אבלות תורה. והא דאמרינן בפרק יש בכור לנחלה: הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלפניו דמי טעמא דמלתא כדאמרן ואמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, אע"פ שספק הנפלים מטעם אחר נתמעט מאבלות, ודשמואל אינו לענין מת ביום שלשים, דההוא פלוגתא לאו לענין אבלות מתניא, אפילו הכי מייתי לה מדשמואל לומר דלא מחמרי רבנן באבלות ולא אזלי ביה לחומרא, אלא אפילו דיחיד במקום רבים דחינן להקל, הלכך כיון דספק נפלים דאורייתא אין מתאבל עליהם לא מחמרי בהו מדרבנן דלקולא אזלינן בכל ספיקי אבלות. והאחרונים מחכמי הצרפתים ז"ל אמרו בתוספות דאפשר בשפסקו הלכה כדברי המיקל באבל לא מפני שהוא של דבריהם אלא אפילו בשל תורה ואפילו בראשון כך פסקו, שאלו מטעם קולא של דבריהם יחיד במקום רבים הלכה כרבים, כדמסקינן בפרק מי שהוציאוהו, וכאן אפילו יחיד במקום רבים, אלא קולא הוא אע"פ שהוא בשל תורה, וכן הם מפרשים הלכה כדברי המיקל בעירוב אפילו הוא מן התורה למאי דסלקא דעתך התם. וזו ההוראה מהם ז"ל אינה מכוונת אצלנו, ואין לנו שום הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא מפני שהוא של דבריהם, למה יהא הלכה כדברי המיקל באבל בשל תורה. ושמא מפני שאין דעתו של אדם אוננת [מספק ולבו נמשך] בשמחה וגירסת ר"ח ורבינו האי שם בבכורות: הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלאחריו דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, וכן בהלכות גדולות, ואין אנו יורדין לסוף דעתם בזה, וצ"ע. ולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון למה לא חייבוהו באבלות בשמתו מוטל לפניו שהוא עיקר אנינות ועיקר מרירותו של אדם, ועליו כתיב ואחריתה כיום מר, יש לומר דודאי נוהג הוא במקצת דברי אבלות, אסור ברחיצה ובסיכה קל וחומר מאכילת בשר ושתיית יין, ואכילה כל צרכו נמי אסרו עליו, ואין צריך לומר שאסור בשמחה ובתספורת, ולא תיקשי לן מנמסר לרבים דמותר לאכול בשר כיון שאינו מוטל עליו לקברו, דמכל מקום בעידונין ושמחה אסור הוא, ואסור בשאילת שלום שאף אחרים אסורין כשהמת בעיר. במלאכה נמי אי במלאכת עצמו אפילו אחרים אסורין, וכבר אמרו שהוא אסור לישב אפילו על מטה כפויה אלא על גבי קרקע הוא צריך לישב, לא אמרו אלא שאינו חולץ מנעל וסנדל ואינו מעטף הראש ואינו חייב בכפית מטותיו באלו הקילו עליו מפני שהוא טרוד בעסקי המת ומוטל עליו לקברו ולילך עמו מעיר לעיר, ואם באת להחמיר עליו בחליצת סנדל ומנעל ועטיפת הראש אף עסקי המת נפסדין בכך, לפיכך לא החמירו עליו באלו, וכן במלאכה אינו בדין לאסור עליו מלאכת קבורתו של מת, והלא אפילו לאחר קבורה מגלה ראשו לכבוד הרבים כל שכן לכבוד המת והרבים מתעסקים עמו והנושאין במשואו. וכן נראה עוד שעיקר אבלות מן התורה אינו אלא בעידונין כגון רחיצה וסיכה ותשמיש המטה, ותפלין שהם פאר, ותכבוסת ותספורת דשמחה הוא, ואבלות כשמה, שלא יתעסק בדברים של שמחה אלא בדברי אבלות, וזה אנינות שבלב שממנו למדו שלא יתעסק בדברים של שמחה, אבל מנעל וסנדל ועטיפה אינן מן התורה, שלא אמרה תורה לענות ולצער נפשו מנוהג של כל העולם, לפיכך הקילו באלו עד שיקבר, והוא הטעם בעצמו למה שאמרו באבל יצא לדרך נועל, ומה שאמרו בחתן בועל בעילת מצוה ופורש, ולא אסרוהו משום שאנינותו בזה תורה, מפני שבעילת מצוה נמי עשה של תורה היא, כדתניא ובלכתך בדרך, פרט לחתן, ודחי זו מפני זו, וכן יש לומר דתפילין משום דמצוה רבה הם לא אסרום אלא יום ראשון שיש בו אבלות תורה, אבל משני ואילך לא רצו לבטל מצוה גדולה של תורה משום אבלות דדבריהם, ומכל מקום משום אנינותו אסור בהם, כדאמרן ברבי עקיבא כששמע שמת בנו מיד חלץ תפלין, ומפני שהוא טרוד בקבורת המת ואין לבו באבלות לא מנו שבעה ושלשים אלא משעת סתימת הגולל, ועוד שהרי על כרחם התירו במקצת דיני האבלות עד שיקבר מפני צרכו של מת כמו שפירשנו, ואינו בדין שימנה אלא משעה שנוהג בכולם. ועוד אני סומך דברי הגאונים דמשמע בכל מקום דענין הנדוי כדין האבלות הוא, ובגמרא נראה שאבלותו של מנודה מן התורה הוא מדאמרינן: מנודה מהו שישלח קרבנותיו, ואמר רב יוסף תא שמע כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר מנודין היו לשמים והיו משלחין קרבנותיהן. ואי מדרבנן אכתי לא תיקון אבלות דנדוי, וכל שכן דהתם לבטל כל ישראל מקרבנות ליכא לתקוני, אלא משמע דאורייתא נהיג אבלות וכל שכן באבל ממש דנהיג, עד כאן השיגה דעתנו לתרץ דברי הגאונים וללמד עליהם זכות.

ס״וועכשיו למדנו לפי המדה הזו שאבלות יום ראשון כשהוא יום מיתה וקבורה אבלותו מן התורה, ולא לכל הנוהגים באבלות אלא לשבעה מתי מצוה המפורשין בתורה שכהן מטמא להם, והם: אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו בתולה ואשתו, אבל מתים שהוסיפו עליהם לאבלות שהם: אחיו מאמו ואחותו נשואה או ארוסה מאב או מאם, וכן אנוסה ומפותה, אלו אין כהן מטמא להם ואינו אונן עליהם, ואבלותו נמי מדברי סופרים הוא, וכן כתב הרב רבי משה הספרדי ז"ל בדרך הזה אלא שהוא מונה אשתו מד"ס, ואינה אלא מן התורה וכן שנאוה עמהם בברייתא כמו שכתבנו הגירסא למעלה, וכן כתובה בהלכות ובנוסחי הגאונים, תדע שהרי כהן מטמא לה ויוסף הכהן טמאוהו אחיו הכהנים בערב הפסח ובעל כרחו. ומה שאמר הרב ז"ל מדברי סופרים היא ועשו אותה כמת מצוה, ההיא באשתו קטנה תניא בהדיא כדאיתא בפרק האשה רבה, וכמו שכתבנו בענין הכהונה, ומינה, הא גדולה דאורייתא היא. וכן כתב באחותו נשואה שאבלותה מן התורה, וזה לא ידענו לו צד סמך ומקום טענה. והלכך אבלות שבעה מתים שהזכרנו נוהג ביו"ט שני ביום מיתה וקבורה, ועל פי מה שהסכימו הגאונים, אבל אבלות שאר מתים הנזכרת שהוא מדבריהם אינו נוהג ביו"ט שני ואפילו ביום מיתה וקבורה, ועל פי מה שאנו עתידין לסדר לפנינו.

ס״זכתב הראב"ד ז"ל דגזירת שלשים גיהוץ ותספורת דאורייתא, משום דכתיב בבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הא אחר שלא פירע ושלא פירם חייב מיתה. וגמרינן פרע פרע מנזיר, ואיתקש אבלות דבגדים לאבלות דתגלחת דכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם, והוא מתרץ בזה מה שאמרו: אי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, דאלמא איכא אבלות דמעיקרא בעשה, ומוקים לה הרב ז"ל בגיהוץ ותספורת. והנה דעת הרב ז"ל כדעת הגאונים בגזירת שבעה שהם מן התורה, ומוסיף עליהם בגזירת שלשים. ואני אומר הבו דלא לוסיף עלה, דודאי אבלות שלשים דרבנן, תדע שהרי רגל מבטלתן בקברו שבעה ימים קודם לרגל, עשו אותו כאבלות שאר הימים שהרגל מבטלתן, מה שאין כן ביום ראשון שהוא מן התורה שאין רגל מבטלו, ואע"פ שמפסיק בקברו ברגל, התם דין הוא שלא יחול אבלות בקברו ברגל שכבר חלה עליו עשה של שמחת הרגל, ואעפ"כ רצו לעשות זכר לאבלות מפני שיש לו עיקר בתורה נוהג לאחר הרגל, אלא שלשים אם תורה הן יפסיק הרגל וינהוג אחר הרגל בשאר השלשים, ועוד כל דבריהם אסמכתא הן, ואדרבה לא משמע הא כולי עלמא מיחייבי, אלא אבני אהרן אם תעשו תמותו, הא לכולי עלמא רשות והא למוד דמהאי קראי דרשינן שתויי יין ופרועי ראש דמיתה בשעת עבודה, אלמא האי קרא לחיובא דבני אהרן משתמע, ובשעת עבודה בלחוד הוא. וכן מה שאמרו אבל שלא פירע ושלא פירם חייב מיתה, כאותה שאמרו אבל ששימש מטתו חייב מיתה, והתם ודאי בכל שבעה קאמר, ומאי מיתה עונש חכמים, כענין שאמרו כל בר ישראל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.

ס״חאמר רב עמרם אמר רב אבל כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה, כמאן כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו. וכן ביום שלשים מקצת יום שלשים ככולו. וחכמי צרפתים ז"ל אמרו נהגו לעשות מקצת היום ממש באבלות אבל ליל שביעי אין עולה לו למקצת היום, ויש שנתלין במה שאמרו לענין זקיפת המטה בערב שבת אע"פ שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה, אמאי, הא קודם שזוקף משעה שחשיכה יצא עליו מקצת היום ויצאו להם שבעת ימי האבל, ועוד נתלין בזו שאמרנו כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה, וכן אמרו באבל שבא יום שביעי ומצא מנחמין אצל גדול הבית, אלמא ביום השביעי עצמו נוהגין מקצת באבלות. ועוד שנינו לענין שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה, ומפרשינן עלה בגמרא טעמא כיון דבעיא ספירה, ספירה ביממא היא. ותניא נמי בפרק עשירי דנדה ושוין בטבילת לילה לזבה שאינה טבילה, אלמא אין מקצת לילה ככל היום במנין שבעה. ודעתנו אנו נוטה להקל. ומה שאמרו עמדו מנחמין מאצלו מותר משום דמקצת היום ככולו, אם רצה לנהוג כולו באבלות נוהג, והם שהיה דרכן שיבאו מנחמין אצלו ביום שביעי לנחם ולברך ברכת רחבה, היאך יהא האבל מותר ברחיצה ואחר כך ינהוג עמהן באבל. אבל אם רצה לרחוץ בלילה ולנעול מנעליו ושלא יבואו מנחמין אצלו ביום השביעי כלל הוא הדין והוא הטעם. וזו שאמרו מיהא דאמרינן ולמוצאי שבת אע"פ שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה, אינה ראיה לדבריהם, שהרי ודאי צריך הוא לנהוג אבלותו בשחרית נוהג בו ערבית, ואדרבא היא הנותנת והיא הראיה ומכרעת דעתי להקל, שאם תאמר כל הלילה ומקצת היום חייב לנהוג אבלות, פשיטא משום יום אחד למה לא יהא חוזר וכופה, אלא לפי שמקצת הלילה ככל היום וכבר יצא מן הזמן שהוא עליו חובה, ורשאי לנעול מנעל וסנדל ושאר גזרת שבעה, סד"א לא יהא צריך לכפות, קמ"ל אין מקצת היום פוטרו עד שינהגו בכל גזרת שבעה ואע"פ שנהג במקצתן. וספירה שומרת יום כנגד יום שאמרו אינו ענין, דהתם מזבה גמר, דכתיב בזבה וספרה לה שבעת ימים, ובזב נמי כתיב ספירה, וכולן טבילתן ביום, ודינא אחרינא הוא שאין מקצת יומין ככולן, שהרי אם ראו אפילו בסוף היום סותרין כל שבעה, אלא אדרבה מינה ראיה, שהרי אמרו בפסחים בפרק כיצד צולין לר' יוסי דאמר שומרת יום כנגד יום מכאן ולהבא הוא מטמא, דמקצת היום ככולו, אלא זבה גמורה היכי משכחת לה שלשה ימים רצופין, דהא מקצת לילה ככולו, ומוקים לה בשופעת, ואי בעית אימא ברואה שני בין השמשות. אלמא כל שמקצת היום ככולו בספירה ואינו סותר, מקצת לילה נמי ככל היום, ואע"ג דלרבנן בעיא שימור דמקצת היום כדאמרן התם, אכתי מימי זבה היא דהא סתרא כל יומא, אבל לרבי יוסי דאמר מקצת היום ככולו לגמרי ולא סתרה כל יומא, מקצת הלילה ככל היום נמי. וכן פירש רש"י ז"ל שם בפרק כיצד צולין בלשון הזה: "ולפי הדברים למאן דאמר מקצת היום ככולו, תחלת לילה עולה לספירה ולא בעינן עד שיעלה עמוד השחר לגמרי מדלא קאמר משכחת לה ברואה בלילות". והיינו דוקא לרבי יוסי דאית ליה מקצת היום ככולו ולא סתרה, דאלו לרבנן הא תנן במתניתין וברייתא שאין מקצת הלילה עולה וכדפרישית. ושוב מצאתי בנמקי רבינו הצרפתי רבינו יעקב התיר בשעת הדחק לאבל לרחוץ בלילי שביעי.

ס״טוכתב הראב"ד ז"ל אבל שלא נהג אבלותו כל שבעה בין בשוגג בין במזיד משלים אותו כל שלשים חוץ מן מקריעה, שאם לא קרע בשעת חיובו אינו קורע אלא תוך ז', כענין שאמרו במי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק לקרוע תוך ז' קורע, לאחר שבעה אינו קורע בשאר מתים. וסמך הרב ז"ל סברא זו שלו מדתניא לקמן קיים כפיית המטה ג' ימים קודם הרגל אינו צריך לכפותה אחר הרגל. מדלא תנא הקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל וקתני קיים, שמע מינה בעי קיום אבלותו קודם הרגל, הא אם עבר ולא קיים שוגג או מזיד אין רגל מפסיקו שלא יהא חוטא נשכר, ומיניה יליף לכל אבל שלא נהג בזמנו שנוהג כל שלשים. עשה הרב ז"ל דבר זה כנדרים, דתניא מי שנדר בנזיר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור בימים שנהג בהם היתר.

ע׳תנו רבנן מכבדין ומרביצין בבית האבל, ומדיחין כוסות וקערות וקיתוניות וצלוחיות, ואין מביאין לו לא את המוגמר ולא את הבשמים בבית האבל. איני והא תני בר קפרא אין מברכין על המוגמר ועל הבשמים בבית האבל, ברוכי הוא דלא מברכינן הא אייתויי מייתינן. לא קשיא, הא בבית האבל הא בבית המנחמין. מקום שהמת עומד שם מביאין ואין מברכין דלהעביר הזוהמא וריח המת, בבית שמנחמין מכבדין ומרבצין לכבוד הרבים, אבל אין מביאין שם מוגמר כלל.

ע״אאמר רבי יוחנן הכל רשאין לעמוד מפני נשיא חוץ מאבל וחולה. אמר ר' יוחנן לכל אומרים להם שבו חוץ מאבל וחולה. תנו רבנן אבל ג' ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל, מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמין. ובאבל תניא: אבל שלשה ימים אינו יוצא אחר המטה, משלשה ועד שבעה יוצא בשכונתו אבל לא בשכונה אחרת, פירוש בשמת לאחרים מת בשכונתו יוצא אחר המטה לבית הקברות. והתם תנן: אבל שלשה ימים הראשונים אין נכנס להר הבית מכאן ואילך נכנס ומקיף על שמאל. ואלו שמקיפין דרך שמאל: אבל ומנודה ומי שיש לו חולה בתוך ביתו ומי שאבדה לו אבידה מהלך מקיף על שמאל, שאני אבל, אומר לו השוכן בבית הזה ינחמך. ודוקא להר הבית לפי שהיה מתנחם בנחמה מיד, כדקתני בסיפא התם, ושלשה ימים הראשונים אינו בדין שיבקש נחמה, דשלשה לבכי. ויש מפרשין מפני תוקף אבלותו שמא יכנס לפנים מן המקום הראוי לו, אבל לבית הכנסת תניא: אבל שבת הראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שניה יוצא ואינו יושב במקומו, שלישית יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית הרי הוא כשאר כל אדם. פירוש שבת ראשונה, שבת ממש, ואינו יוצא לבית הכנסת קאמרי, כדקתני שניה יוצא ואינו יושב במקומו, דהיינו ישיבה בבית הכנסת, וכך שנוי באבל: אבל שבת ראשונה אינו נכנס לבית הכנסת, וקתני עלה: במה דברים אמורים בביהכ"נ אבל בבית המדרש נכנס אפילו שבת ראשונה. ואין צריך לומר בחול כל שבעת ימי אבלות שאינו יוצא מפתח ביתו כלל, ואפילו לבית הכנסת. ורבינו האי אמר ולענין יוצא מפתח ביתו אפילו בשבת ראשונה, הכל כמנהג המדינה. היכא דרגילים דמצלו בבית הכנסת מקדים ואתי מצפרא מקמי ציבורא לבית הכנסת, והיכא דרגילים למיתב בביתיה יתיב, ובבבל בכפרים כולי עלמא נפקי לבית הכנסת, ובכרכים ובמדינות גדולות רובא יושבים בבתיהן ורעיהם וגומלי חסד באין עליהן, ומיעוטא עיילי לבי כנשתא יתבי במקום אבלים ומצלי. וגאון אחד אמר כיון שגזרו חכמים באבל לא יצא מפתח ביתו, לא יצא כל עיקר לא לתפלה ולא לתלמוד תורה מפני ששמחה היא לו, אלא אם כן רבים צריכין לו כדי לזכות את הרבים. והרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל הכריע כמנהג רבינו האי לצאת לבית הכנסת ולהתפלל, וכך אמר: השתא לבית האבל הולך משלשה ימים ואילך ויושב במקום המתנחמין, לבית התפלה לא כ"ש, ושלשה ימים הראשונים לבית האבל אינו יוצא, הא לבית תפלה יוצא. ובירושלמי אשכחן דפליגי תנאי, ורבי שמעון אומר אבל בשבת הראשונה הולך לבית הכנסת ואינו יושב במקומו, והוא המיקל שבכולן, והלכה כדברי המיקל באבל, אלו דברי הרב ז"ל. ואינן דברים של עיקר, דלבית האבל יוצא, ששתיהן בתי אבלים הם, ושם נמי מתנחם עמהן, אבל לבית התפלה אינו יוצא. וכבר אמרו שאפילו להר הבית אינו יוצא כל שלשה, ומכאן ואילך להר הבית יוצא ולא לבית הכנסת. ומה לנו ולדקדוקין הללו, כיון ששנו מפורש בגמרא בברייתא: שבת א' אינו יוצא מפתח ביתו, ב' יוצא ואינו יושב במקומו, להיכן קתני, אי לימא לשוק מאי יושב במקומו איכא, אלא לבית הכנסת קאמר וכמפורש בהך ברייתא גופה באבל, וכך מפורשת נמי בירושלמי. ומה שהביא הרב ז"ל משום ר' שמעון אומר אבל שבת ראשונה יוצא לבית הכנסת, לא יפה כוון שהוא סוף הברייתא השנויה בגמרא שלנו, וכך היא מתחלת שם: אבל שבת הראשונה אינו יוצא לבית הכנסת, שניה הולך ואינו יושב במקומו בשלישית יושב במקומו ואינו מדבר, ברביעית הרי הוא ככל אדם. ושם פסקו ר' יהושע בן לוי אומר הלכה כמי שהוסיף הימים. והדבר פשוט הוא, דכיון דרבי שמעון דברייתא והירושלמי הזו פליג אתנא קמא דגמרא דידן, ובדידן לא תנינן לדרבי שמעון כלל, ליתה לרבי שמעון והלכה כדברי חכמים דגמרא דידן. וכל זה לשבור דברי הרב ר' יצחק שהוא מנהיג לאבלים לצאת לבית הכנסת בחול. אבל תשובת רבינו האי שכתבנו למעלה אפשר שהיא עולה, ולא אמר הגאון לצאת לבית הכנסת בחול אלא בשבת לפי שאין אבלות בשבת ויפרש הגאון שבת ראשונה שבוע של ימי אבלות בחול, וכן מפרש רש"י ז"ל, ודקתני בדרבי יהודה שבת שניה אינו יוצא מפתח ביתו, לבית הכנסת קאמר, שאלו למלאכתו יוצא הוא. וכן נהגו כדעת הזאת לצאת שם בשבת ולא בחול כל שבעה, ויש להן על מה שיסמוכו בדברי הגדה שכך מצינו בפירקי רבי אליעזר הגדול: ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הקב"ה, כשבנה ביהמ"ק בנה שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים ומנודין, והיו ישראל הולכין בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו, והנכנס בשער החתנים היו יודעין שהוא חתן והיו אומרים לו: השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות. והנכנס בשער האבלים והיו שפמו מכוסה היו יודעין שהוא אבל, והיו אומרים לו: השוכן בבית הזה ינחמך. והנכנס בשער האבלים ולא היה שפמו מכוסה היו יודעין שהוא מנודה, והם אומרים לו: השוכן בבית הזה יתן בלבך לשמוע לדברי חביריך ויקרבוך. כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים. ומשחרב ביהמ"ק התקינו חכמים שיהו חתנים ואבלים הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו, ורואין את האבל ויושבין אתו לארץ, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים ועליהם הוא אומר ברוך נותן שכר לגומלי חסדים. עד כאן דברי אגדה זו. ולמדנו מזה שבשבת יוצא האבל בין להר הבית בין לבית הכנסת ושפמו מכוסה, ואע"פ שאין אבלות בשבת כיון שיש לו מנעלים ברגליו מותר, ועושין כן להכיר בינו ובין המנודה, ויושב על הארץ ויושבין עמו, ומברכין בסוף ברכה זו שאמרו נותן שכר טוב לגומלי חסדים, והיא ברכה שלישית שברחבה שחותמים בה משלם הגמול כמו שהזכרנו למעלה בפרק בתולה נשאת, וכבר הזכרנו שם מה שאמור במסכת סופרים בשבת שאין אבלות בפרהסיא כר' אליעזר בן הורקנוס דאמר ראה שלמה וכו'. הולך לבית הכנסת ומוצאים שם האבל וכל קרוביו ואומר עליהם ברכה, והיא ברכה זו שהזכרנו, משלם הגמול, ואחר כך אומרים קדיש, וכפי מה שסדור למעלה. הרי הארכנו בזה הענין, אע"פ שראוי לקצר מפני המנהגות המשתנים בכך.