תורת ההגיון בהלכה, סיכום ב׳Torat HaHiggayon BaHalakhah, Summary 2
א׳בחלק השני של חקירתנו טרחנו לברר את השיטה התלמודית ביחס לסיבות שקראנו פעליות. בכל אלה לא על תכונת התוצאה אנו דנים. אין השאלה: מה טיבה של המסובב הזה שבא מן הסיבוב הזה. את טיב המעשה אנו צרכים לברר, את האחריות של הפועל ביחס לתוצאת הפעולה. גם בחלק זה של עבודתנו הכרחנו להבדיל בין סוגים שונים של סיבות פעליות. את הסוג הראשון אפשר לכנות: סיבות פעליות חומריות; סוג זה כולל כל אותן הסיבות שהן מעשה ממש, פעולה הנעשית בכוח גשמי.
1
ב׳הסיבה העושה בעצמה את הפעולה, שממנה נובעת האחריות בלי אמצעות של כוח אחר, היא הסיבה הפועלת. הדוגמא היסודית היא אדם המזיק בגופו. בכדי לפעול צריכה כל סיבה חומרית להשתמש באיזה גוף, באיזה כלי, במכשירין לפעולה. באדם המזיק בגופו כוח האדם הוא הסיבה הפועלת את הנזק; הכוח הזה משתמש בגופו של האדם בכדי שתפעל. הגוף הוא סיבת המכשירין. מנקודה זו נתפתחה ההלכה ונתקבלה השיטה שהוא הדין שהאדם אחראי הוא בשביל מעשיו אפילו אם פעל ע"י כוחו או כוח כוחו, ז"א שהפועל משתמש בגוף חיצוני ואפילו בגופים חיצוניים. גם אם הפעולה נעשתה ע"י מכשירין שהם חוץ לגוף המזיק, הסיבה הפועלת אינה משתנה ע"י זה, לעולם הוא כוחו של המזיק; "דכל היכא דגופו תבר כוחו נמי תבר". האדם חייב בין אם הזיק בגופו בין אם זרק אבן והזיק, ואפילו זרק צרור בכותל וחזרה לאחריה. וה"נ חייב הוא אם הזיק בכוח כוחו שכוח הפעולה עבר מן גוף חיצוני ראשון לגוף שני וכו'. נמצא למוד שכל היכא שמעשה האדם8או מעשה המזיק בדיני נזיקין. הוא הסיבה הפועלת, אחראי הוא הפועל בין אם פעל ע"י גופו הוא בין אם ע"י גופים (ז"א סיבות המכשירין) אחרים.
2
ג׳אפשר שהסיבה הפועלת בגופה תפעל באופן שהמעשה יגמר בנגיעה שבין גוף הפעל וגוף הנפעל. אבל אפשר ג"כ שהמעשה יחלק לשנים והפעולה תיגמר שלא במקום הנגיעה בין שני הגופים, למשל זרק כלי מראש הגג או – בנזקי ממונו – דרסה הבהמה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר. אם הפעולה אינה נשלמת בנגיעה שבין שני הגופים אמרנו שהסיבה מרחקת לפעול. מה שלאחריות הפועל אין חילוק בין הסיבה הפועלת במקומה בין אם היא מרחקת לפעול. אלא שהתבוננו בש"ס אם החיוב הוא על תחילת המעשה או על סופו, "אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר תבר מנא". ויש נ"מ לדינא בין בניזקי ממון ובין בניזקי אדם. בניזקי ממון, אי בתר מעיקרא אזלינן "גופיה הוא", ואי בתר השלמת המעשה אזלינן "צרורות נינהו". וכן יש נ"מ (לשיטת רש"י) אם יש למזיק שותף בהשלמת המעשה, כגון שור שדחף את חברו לבור בפלוגתא דרבנן ור' נתן. אי בתר מעיקרא אזלינן השור הוא המזיק, ואי בתר סוף שניהם פעלו את הנזק. בניזקי אדם החילוק הוא דוקא היכא שיש לאדם המזיק שותף בסוף המעשה, כגון שזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל, אי בתר מעיקרא אזלינן הראשון עשה את כל הנזק ואי בתר סוף שנים עשוהו. מפשטות לשון התלמוד משמע שלהלכה אזלינן בתר מעיקרא.
3
ד׳יש שהסיבה הפועלת מורכבת משני כוחות. שכל אחד בפני עצמו אינו יכול לפעול ורק ביחד הם פועלים, כגון ליבה ולבתה הרוח והזיק, או הזורה בשבת והרוח מסייעתו. אמוראים אחדים סוברים שכמו שהאדם חייב על מעשיו בשבת כשהוא פועל ע"י סיבה מורכבת, כן הוא חייב אם הזיק באופן זה. סברתם היא שבחבורה עם הרוח המסייעתו מעשה האדם יהיה לפעיל. אבל רב אשי חידש בזה הסברא שמעשה האדם שבהרכבה זו שונה מאותו המעשה כשהוא לעצמו. בסיבה המורכבת יש למעשה האדם יחס מסויים וחיובי לכוח אחר, יחס של התאמה עם כוח אחר. היחס הזה נעדר מן המעשה כשהוא לעצמו. דוקא ע"י אותו היחס עצם מעשה האדם יהיה לפעיל. אמנם "מלאכת מחשבת" היא המביאה לידי התאמה את מעשה האדם עם סיוע הרוח. מלאכת מחשבת זו היא העושה את מעשה האדם לפעיל. לרב אשי אין לחייב על סיבה מורכבת אלא א"כ יש למחשבה התכליתית חשיבות ביחס למעשה, כמו למשל אצל שבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה והרי נעשתה מחשבתו; אבל לענין נזקי אדם שאין למחשבה שום חשיבות ביחס למעשה, שהרי על מעשיו אתה מחייבו אפילו אם לא היתה כוונתו להזיק, אין לחייב על מעשיו שהם חלק בסיבה מורכבת. את "מלאכת מחשבת" של הרכבת שני כוחות קראנו הסיבה התכליתית והוכחנו שאין פירוש הדבר שהסיבה התכליתית היא פועלת מצדה, אלא שעל ידיה מעשה האדם יהיה לפעיל; ע"י התכלית שבפעולת האדם יש למעשיו יחס ממשי ופעילי לכוח אחר הפועל עמו ביחד. כל היכא שהיחס הזה מתבסס על הכוונה להזיק אין לחייב את האדם עליו, ולא נשאר אלא המעשה כשהוא לעצמו ועליו אין לחייב את האדם שהרי אינו יכול לפעול את הנזק בלי כוח אחר עמו והוה כמו גרמא בנזיקין.
4
ה׳אמנם הוכחנו שאפילו לרב אשי פטור המזיק על ידי סיבה פועלת מורכבת דוקא אם חלק האחר של הסיבה אינה כוחו של בר חיוב כמו ליבה ולבתה הרוח, אבל אם הסיבה הפועלת מורכבת ממעשיו של בני חיוב – למשל ה' שישבו על ספסל אחד ושברוהו – כולן חייבין על המעשה השלם שכולם שותפים בו, שיש שותפות לענין חיוב ממונות. אבל הפוך הוא הדבר לענין שבת: אין "שותפות" למלאכת שבת ושנים שעשאוהו פטורין. דוקא בזורה ורוח מסייעתו חייב, שמטעם מלאכת מחשבת יש כאן מלאכה שלמה של אדם אחד, אבל שנים שעשאוהו כל המלאכה נעשתה ע"י שנים, שהרי עצם התאמת כוחותיהם לפעולה היא הדדית, והסיבה התכליתית שבפעולה כזו מורכבת היא כמו המעשה עצמו.
5
ו׳אם שתי סיבות מחוברות באופן שיש כוח בכל אחת מהן לפעול את כל המעשה גם בלי חברתה, אז דיברנו על סיבות פועלות משותפות. אמנם החלטנו שלענין נזיקין אין חילוק בין סיבה פועלת מורכבת ובין סיבות פועלות משותפות. כל מי שיש לו חלק באיזה נזק שהוא פעל ביחד עם בני חיוב אחרים, בין באופן של זה יכול וזה יכול או של זה אינו יכול וזה אינו יכול ואפילו של זה יכול וזה אינו יכול, הוא חייב על חלקו שעשה בפועל ממש; ואפילו מסייע יש בו ממש בנזיקין. אבל יש חילוק בדיניהן לענין שבת לר' יהודה המחייב שנים שעשאוהו בשבת בזה אינו יכול וזה אינו יכול ופטור בזה יכול וזה יכול, אפשר לומר שר"י מחייב בשבת שנים שעשו מלאכה ע"י סיבה פועלת מורכבת ופוטר שנים שעשו ע"י סיבות פועלות משותפות.
6
ז׳לפעמים האדם אחראי בשביל מעשיו אע"פ שאין הם הסיבה הפועלת את הפעולה שעליה אנו דנים. אדם המזיק בחצו אינו דומה למזיק ע"י זריקת אבן. באבן כוח האדם הוא המזיק, הוא הסיבה הפועלת; אבל החץ אינו מזיק בכוח האדם היורה אותו אלא בכוח שהוא מקבל מן הקשת הדרוכה. הכוח הזה הוא הסיבה הפועלת אלא שהוא נמצא בקשת במצב נח; מעשה היריה פועל שינוי במצב הכוח ועושה אותו לכוח פעיל, הוא משחרר את הכוח שבקשת. פשוט הוא שהאדם חייב על מעשיו אפילו אם הם רק הסיבה המשחררת את הסיבה הפועלת. משום זה מחייב רב פפא "האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקול עליה בידקא דמיא" והרגו בכוח ראשון, בכגון זה המים הם "גירי דידיה"9אמנם יש שתי שיטות בתלמוד. יש מאן דמצריך דוקא כוח גברא, ר"ל שמעשה האדם יהיה הסיבה הפועלת את השחיטה; והשוחט במוכני שחיטתו כשרה דוקא בסרנא דפחרא. ויש מי שאומר שדי גם בשחיטה ע"י סיבה משחררת ומשום הכי כשרה אפילו בסדנא דמיא אם שחט בכוח ראשון. ראה לעיל פ"ח, ב.. וה"נ באשו, האדם המבעיר את הבערה אינו הסיבה הפועלת את הנזק, האש היא הסיבה הזו; אלא שכוחה טמון בחומר הדליק, בו הוא נמצא במצב נח, וע"י ההדלקה האדם משחרר את הכוח הזה ועושה אותו לפעיל. המבעיר הוא הסיבה המשחררת, משום זה סבר ר' יוחנן שאשו משום חציו10היינו דוקא אם אין כוח אחר מעורב בה; ראה פ"ח, ג.. אמנם אין אשו דומה לגמרי לחציו. היורה את החץ משחרר מיד את הסיבה הפועלת אבל המבעיר את הדליקה משחררת שלשלת של סיבות המשחררות זו את חברתה שאחריה עד שבסוף השלשלת משתחררת הסיבה הפועלת.
7
ח׳וכן אדם המזיק את חברו על ידי שנותן גחלת בוערת עליו או על ממונו11ב"ק כז, א., לא האדם בעצמו ולא כוחו הוא הפועל את הנזק. הגחלת היא הסיבה הפועלת12אין לערבב את זה עם המושג של סיבת המכשירין. אדם המזיק ע"י זריקת אבן בכוחו הוא מזיק וכוחו שהוא מסר לאבן הוא הסיבה הפועלת האבן הוא סיבת המכשירין שהסיבה הפועלת משתמשת בה בפעולתה; אבל המזיק בגחלת שבידו לא כוחו הוא הסיבה הפועלת אלא הגחלת.. האדם המזיק משתמש בסיבה הפועלת. למעשה כזה קראנו הסיבה המשמשת ומצאנו שחייב עליו האדם לא רק בנזיקין אלא גם בשבת. תכונת המכבה במים את הדליקה בשבת היא שמשתמש הוא במים שהוא הסיבה הפועלת את הכיבוי. קבענו את הכלל שהאדם אחראי בשביל מעשיו אפילו אם הם רק הסיבה המשמשת. ולא עוד אלא שחידוש גדול אמר רב אשי בסיבה המשמשת, שאפילו אם אדם משתמש בסיבה הפועלת באופן שהיא תפעל רק לאחר זמן, ר"ל שהוא מזמינה את הסיבה הפועלת לפעולה, למשל הנותן מים בכלי שתחת הניצוצות שתפולנה הניצוצות לתוכו ותכבינה ג"כ חייב. לזה קראנו הסיבה המזמינה13ראה פ"ט אות א..
8
ט׳מסוג אחר לגמרי הן אותן הסיבות הנקראות בתלמוד "גרמא". מעשה של גרמא הוא לעולם אינו הסיבה הפועלת ואינו הסיבה המשחררת וגם לא הסיבה המשמשת או המזמינה. בכל התלמוד גרמא היא המעשה המכשיר והמכין את התנאים שבלעדיהם הסיבה הפועלת אינה יכולה לפעול. הסיבה הפועלת היא לעולם כוח העומד בתווך בין מעשה הגרמא ובין תוצאת הפעולה בלי שום קשר סיבתי הכרחי בינו ובין הגרמא. גרמא לעולם סיבה מכינה היא. מי שאינו מרחיק את הסולם מן השובך מכין את התנאים בשביל הנמייה להזיק; הנמייה היא הסיבה הפועלת ומעצמה היא מזקת, ואין שום קשר סיבתי הכרחי בין הסולם ומעשה הנמייה. מעשה האדם הוא רק הסיבה המכינה את התנאים שבלעדיהם הנמייה אינה יכולה להזיק. וכן כולם: הפורץ גדר לפני בהמת חברו, הכופף קמתו של חברו לפני הדליקה ברוח שאינה מצויה, הנותן סם המות לפני בהמת חברו וכו' – בכל אלה מעשה האדם אינו הסיבה הפועלת את הנזק וגם הוא אינו מביא את הסיבה הזאת ע"י זיקה סיבתית הכרחית, אלא מכשיר או מכין את התנאים הנחוצים לסיבה הפועלת שתפעל מעצמה. וכן בכל שאר הענינים שגרמא מוזכרת אצלם פירושה כמו גבי נזיקין: כגון המביא דבילה ובצק ומניחה על אוזן הבכור כדי שיבוא הכלב ויאכלנה ויטיל בו מום, או חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה לר' יהושע, אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה ואם היתה מכוסה יגלנה, וכן העושה מחיצה בפני הדליקה בכלי חרס חדשים מלאין מים – גם באלה גרמא היא הסיבה המכינה כמו שהגדרנו את המושג. הכלל הוא שאם המעשה הוא גרמא, דהיינו סיבה מכינה, אסור לעשותו אבל אין לחייב עליו אם לא שחייב עליו התורה כמו אצל בכור, או שיש לאדם אחריות של שמירה ביחס לאותו המעשה{sup}13. ואפשר שההיזק יהיה ברי גם אצל גרמא, כמו המסלק את הכרים והכסתות שהכלי נופל עליהם או המצמצם את בהמת חברו בחום השמש; בשניהם עצם המעשה אינו אלא הסיבה המכינה שאין כאן קשר סיבתי הכרחי בינו ובין הסיבה הפועלת שהיא זריקת הכלי מן הגג או כוח השמש14ראה פ"ה אות ה.. לא הנזק צריך להיות הכרחי אלא הקשר הסיבתי שבין מעשה האדם ובין הנזק.
9
י׳יש עוד מעשה שהפועל אחראי עליו עוד במידה יותר פחותה מאשר בגרמא, היינו אם תכונת המעשה היא הסיבה המונעת. הדוגמא בזה העושה מחיצת כלים בין ריקנים חדשים ובין מלאים ישנים בכדי שלא תעבור הדליקה, או הא דאמר רב יהודה אמר רב טלית שאחז בה האור מצד אחד נותן עליה מים מצד אחר. אין זו הסיבה המכינה, שאין כאן סיבה הפועלת המכבה את הדליקה, אלא ע"י המחיצה הדליקה לא תתפשט ומאליה תכבה. אפילו ר' יוסי האוסר גרם כיבוי משום גזירה מודה שמותר, אם מעשה האדם הוא סיבה המונעת את התפשטות הדליקה.
10