תורת העולה, חלק גTorat HaOlah, Part Three

א׳מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום והם נקראים תמידים, אחד בבקר ואחד בין הערביים שנאמר (במדבר כח ג) שנים ליום עולה תמיד (תמידין ומוספין א א). כבר נודע דעת המקובלים שהיו שנים ליום נגד מדת יום ומדת לילה. והצרור המור כתב שנים ליום נגד היום והזמן ויפה אמרו קדמונינו כבשים כבושים כדאמרינן (מיכה ז יט) יכבוש עונותינו שנים ליום נגד היום דכתיב ביה (מלאכי ג כא) והיו לי וגו', קחו לי ליום אשר אני עושה היום הגדול והנורה. את הכבש האחד תעשה בבקר, להשקיט דין הלילה. בלילה, להשקיט דין הבא מכי ינטו צללי ערב. עד כאן לשונו. וכן שאר פרשנים נתנו קצת טעם בשני התמידים. אך כאשר לא נתנו טעם בכל הלכותיהן לא אאריך בדבריהם ואחזיק בשלי.

ב׳כבר כתבתי למעלה פרק שלישי בחלק שני טעם הקרבן שהיה כנגד הויות העולם והפסדו ושכוונת כל קרבן היתה להורות חידוש העולם. ולכן היו מקריבים שני תמידין בבקר וערב נגד שני התפילות שאנו מתפללין שחרית וערבית יוצר המאורות ומעריב ערבים שעל ידי זה אנו מכירים השם יתעלה המחדש בכל יום עניין מעשה בראשית, וכמו שנאמר במעשה בראשית ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, כן כבש של ערב ושל בקר הם יום אחד. ולהיות כי שני התמידים היו מורים על היום ועל הלילה לא היה שום קרבן נקרב קודם תמיד של שחר ואחר תמיד של בין הערבים חוץ ממקצת הקרבנות ואברי התמיד שעוד יתבאר טעמן.

ג׳ומדיני התמיד שאין פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים והיו מוכנים קודם השחיטה ארבע ימים כדאיתא במסכת עירובין פרק שני (ערכין יג א) להיות כי ימי העולם הם ששה והם ששה אלפים והנה כל אלף נחשוב למדריגה אחת בפני עצמה אשר עליה מרמז עניין הפסד והויית הקרבן ולכן היו מבוקרים ששה טלאים. והיו מבוקרים ארבע ימים קודם כי כל אלף מבוקר בארבע ימי בראשית שקדמו לבריאת הבעל חי שהור כדמות העולם בכללו כאשר נתבאר מעניין הקרבן. וכבר כתב הרמב”ן בפירוש התורה (בראשית ס ג) כי כל יום מששת ימי בראשית מורה על אלף אחד של עולם ולכן היו אלו האלפים רוצה לומר הטלאים שכנגדם מבוקרים ארבע ימים נגד ארבע ימים שקדמו בבריאה קודם הבעלי חיים שהוא סוד הקרבן ועניין הארבע ימים שקדמו הוא מצד כי העופות שהם בעלי חיים בחמשה נבראו ואם תרצה לומר שעיקר בעלי חיים ביום ששי נברא נצטרך שלא לחשוב יום ראשון של בריאה כי עדיין לא נתהווה שמים עד יום שני.

ד׳ועוד נתבאר לי טעם יותר נכון בעניין ששה טלאים המבוקרים ושהיו מבקרין אותן ארבע ימים קודם השחיטה ושהיו נשחטים ליום אבל הוא עניין עמוק הסכימו עליו התוכנים האמיתים. וזה כי כבר מבואר שסוד הקרבן הוא הפסד העולם וכל אשר בו והעיקר שבו הוא גלגל היומי המקיף כל אשר בתוכו. והנה החוקרים נבוכו בענייני גלגלי הגלגל היומי והגורמין תנועתו והסכימו שעשרה גלגלים הם גלגל עשירי הוא גלגל היומי, והוא גורם התנועה היומית והניחו שגלגל התשיעי מניע תנוע היומית והכוכבים הקיימים והשמיני הוא גלגל הכוכבים הקיימים והוא מתגלגל על שני עיגולים קטנים סביב טלה של התשיעי שהוא המרכז מעגולים קטנים אלו. וכל זה מבואר ליודעי תכונות גלגל השמיני. וכמו שבארו בעל ספר הטוריקי ובעל צורת הארץ ובשאר ספרי התכונה ומעתה מבואר כי כל המזלות הם בכל שלשה גלגלי אלו. ובהיות כי טלה הוא ראש המזלות היו שוחטין שנים בכל יום להורות על אבדון והפסד שני הטלאים שבגלגל העשירי והתשיעי שהם העיקר בגלגל היומי הסובב הכל.

ה׳אמנם הטלה שבשמיני הוא בסובב בעגולו הקטן ואינו קיים במקומו ואין חכמי המזלות מונין אותו לראש. ועל כן לא הוצרכו להורות בו ההפסד כי נכלל הוא בטלה התשיעי שהוא מרכז גלגל הקטון ההוא ואם אין מרכז אין סובב ולכן מספיק הפסד שני טלאים ביום והנה השמיני נחשב לארבע טלאים כאשר טלה שלו סובב שני עגולים קטנים וכל רבוע גלגל נחשב בפני עצמו כידוע לחכמי המזלות, והוא עניין ארבע תקופות בשנה לגלגל חמה ועל כן נחשוב לארבע טלאים ובין הכל ששה טלאים המבוקרים בלשכה ואין מפסידין בהם אלא שנים. ובהיות כי אי אפשר לעמוד על עניין גלגל השמיני ותכונתו כי אם אחר חקירת ארבע פני החיה שכתב המורה (ג ב) המורים על ארבע הכדורים אשר הם בתוך גלגל היומי על כן היו מבקרים ארבע ימים קודם. ודע כי אף שהנחנו בדברינו הקודמים לפעמים שתשעה גלגלים הם לא יופסד סדר זה כי אז נכלל התשיעי והעשירי בכדור אחד אבל דעת התוכנים אמתיים כאשר בארתי.

ו׳וכתב עוד הרב רבינו משה בר מיימני ז”ל פרק אחד מהלכות תמידין (הלכה ט) ואף על פי שהיו מבקרין אותו מתחילה לא היו שוחטין התמיד עד שמבקרין אותו שנייה קודם שחיטה לאור האבוקות ומשקין אותו מים בכוס של זהב כדי שיהא נח להפשיט. דע כי עניין הבקור הוא החקירה בקרבן אם יש בו מום אז אפשר לחשוב שזהו גורם ההפסד אבל כשאין בו מום נראה כי אף שפעולת השם יתברך הם שלמים בתכלית השלימות ואינן ראויין להפסד מצד עצמן מכל מקום הרצון שגזר ביצירה גזר בהפסדו. וכמו שבארתי כל זה לעיל בתחלת חלק שני ועל כן בא המצוה לבקרו שני פעמים החקירה הראשונה מצד המחקור האנושי' והשני מצד התורה אשר היא למעלה ממחקור האנוש. וכבר ידוע כי האדם מחויב להאמין ולידע רצה לומר להאמין מצד הקבלה ולידע מצד החקירה ועל כן באו שני ביקורים האחד קודם שיחדו אלו הטלאים ללשכה שהיא מצד הקבלה כי עניין הששה הטלאים המורים על הפסד העולם הוא מקובל באומה הישראלית. ואמנם אחר כך קודם שחיטה שהיה מורה על שעת ההפסד כמו שנתבאר לעיל באה המצוה לחקרו שנית לאור האבוקות והוא אור השכלי המורה לאדם באשר ילך וכמו שנאמר (קהלת ב יד) חכם עיניו בראשו. והיה זה הביקור השני סמוך לשחיטת הקרבן כי בסמוך לזמן הפסד העולם יתרבה הידיעה בעולם כי אז יהיה ימי המשיח וזמן התחייה. ונאמר על אותו זמן (ישעיה יא ט) ומלאה הארץ דעה וגו'.

ז׳עוד אמרינן במסכת תמיד (ל ב) לא היו כופתין את הטלה שלא יחקו את המינים אלא אחז ידיו ורגליו בידיהן. כבר כתב המורה חלק ראשון פרק תשעה וששים כבר התבאר בחכמה הטבעית המצא הסבות לכל מה שיש לו סבה ושהם ארבע החומר והצורה והפועל והתכלית. ולזה אמרו הפילוסופים שהשם יתעלה הוא עלה וסבה כדי שיכללו אלו השלשה סבות והוא שיהיה פעול העולם וצורתו ותכליתו עד כאן לשונו. וכתב המורה (חלק ראשון פרק שמונה ועשרים) כי שתוף שפ רגל מורה על עניין סבה וכבר כתבתי לשונו בעניין קדוש ידיים ורגליים. ובהיות כי רגלי הכבש הם ארבע כנגד ארבע סבות אלו שזכרנו והם סבת הוויות העולם דוגמת הכבש הנשחט לקרבן כאשר נתבאר בכל מה שקדם, על כן לא היו כופתין אותו כדי שלא לחקות המינים רוצה לומר שלא היו מורים הכרח בסבותיו כי כל כפיתה היא מורה על הכרחי ואז היה אפשר לחשוב דעת הפילוסופים שעולם מחויב לא מחודש. גם לא היו לוקחין כל הרגליים ביחד שאז היה נראה שיש לו ארבע סבות והיה גם כן סבה חומרית והיה אפשר לחשוב שהיה שם חומר קודם רק היו לוקחים רגל אחד עם היד להורות כי העולם פעולת השם יתעלה שהוא הנרמז ביד, וכמו שאמרו במרכבה (יחזקאל א ח) וידי אדם מתחת כנפיהם שבא הרמז על פעולתם הנבדל כמו שבאר המורה ריש חלק שלישי (פרק ב) והוא סבת כל דבר שהוא הנרמז ברגל ולכן לא היה רק רגל אחד עם היד כי כל שלשה סבות שבים לאחדות בפעולות השם יתעלה ונחשוב כולן לסבה אחת כדברי המורה שזכרנו. ונראה שלזה כוונו בירושלמי דמסכת פאה פרק שביעי (משנה ג) (ירושלמי פאה ז, ג) רב הונא בשם רב אבין שני תמידין שהיו מקריבין בכל יום היו מרכיבין על הגמל ורגליהן היו נוגעות בארץ כו' והוא מאמר בבראשית רבה פרשת תולדות יצחק (בר"ר סה, יז) והביאו התוספות פרק קמא דיומא (טז ב ד"ה מן) וכן כתבו במנחות סוף פרק כל הקרבנות (פז א ד"ה שגובהן) והוא מאמר תמוה כי אם נתמעטו בדורות הללו כמו שמשמע מדבריהם אם כן גם הגמלים נתמעטו לערכן. והיה ראוי גם כן להיות בדורות אלו כבשים מונחים על הגמלים ורגליהן נוגעות בארץ והוא אינו נמצא. ועל כן נראה לי שכוונו עניין חיקור המינים הנזכר שהיו מדמין בדעתן הנרמז בגמלים כמו שפירש הרב המורה (פרק שלשים חלק שני) אומרים (פרד"א יג) שהנחש היה כגמל וסמאל רוכב עליו כו'. ולזה אמרו שדמו שהכבשים היו על הגמלים ורגליהם נוגעים בארץ רצה לומר שהכל בא מצד הסבות הנזכור לעיל הנרמז ברגלי התמידין רצה לומר שהדברים תמידים על צד החיוב לא סרו ולא יסורו והם נוגעים בארץ רצה לומר שהכל בא מלמעלה עד לארץ על צד השתלשלות הסבות מסבותיהן המחייבת אותן ולכן אמרו שני תמידין שמקריבין בכל יום רצה לומר שראו בדמיונם שכל יום ויום הוא בשוה יום ולילה לא ישבותו והם שני תמידין שבכל יום. ולהיות כי החכם בעל המאמר דבר דרך משל והמשיל דבריו בדבר שנתמעט בדורות אלו הוקבע לשם בירושלמי המדבר גם כן בדברים שנתמעטו בהן הדורות. ועוד כתבו התוספות במנחות פרק כל הקרבנות (שם) דאיתא בבראשית רבה (בר"ר סה, יז) דתמידין היו גדולים כל כך שהיו אוכלים מן הארזים. ואמרו שם בגמרא סוף פרק כל הקרבנות דהתמידין היו רחבן כגבהן וכל זה דרך אחד להם כי ידוע שהעולם שמורה עליו עניין התמיד הוא רחבו כגבהו והוא אוכל מן הארזים שהם החסידים ואנשי מעשה שבכל הדורות שהן ארזי הלבנון אשר נטע השם בשעת הבריאה ואפשר שהארזים שהיו אוכלים מהן הם הספירות המשפיעים והוא עניין אכילתן שהעולם מקבל השפעתן מהם והם הארזים כמו שכתב הזוהר (ח"א לא, א) והביאו הרקנ"ט פרשת בראשית (עז עג?) על מה שנאמר ארזי לבנון אשר נטע וגו'.

ח׳ועוד תנן (תמיד ל, ב) וכך היה עקדתו ראשו לדרום ופניו למערב והשוחט היה עומד במזרח ופניו למערב של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שנייה של בין הערביים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על טבעת שנייה. וכתב הרמב"ם פרק ראשון מהלכות תמידין (הלכה יא) והטעם שהיה נגד השמש. ודברי קבלה הם שהיו נשחטין נגד השמש. וכן אמרו פרק קמא דיומא פרק שני שעירים (סב ב) ומביא ראייה מקרא שנאמר(במדבר כח ב) שנים ליום כנגד היום. רבינו בחיי כתב פרשת פנחס (במדבר כח ז) כי להיות כי הקרבנות הדברי' שהם הכבשים ויין וסולת עיקר מזונו של אדם ומזונות האדם הם עיקר בישולם וגידלם בסבת שני המאורות שהם השמש והירח שהם סבת הבקר והערב, לכן בא האחד מהן בבקר והשני בערב והיו נשחטין נגד השמש רצה לומר לכח השמש הוא קו האמצעי עד כאן לשונו. ואף כי הוא ירד לחדרי הקבלה מכל מקום כתבתי דבריו להביא ראייה מדבריו לכוונתינו וזה כי היו נשחטין נגד השמש כי היא סבת הויה והפסד בזריחתה ובשקיעתה. ולהיות כי שחיטת הקרבן היה מורה על זה, לכן היה נשחט נגד השמש. ובהיות כי מהלך שמש ממזרח לדרום ומשם למערב ודרום הוא ראש העולם כמו שכתבתי חלק ראשון פרק שני, ופני החמה הולכין למערב לשקוע על כן ראש הקרבן לדרום ופניו למערב גם השוחט עומד למזרח ופניו למערב הכוונה בשוחט הוא השולט עליו להפסידו והוא עומד במזרח ופניו למערב והוא הגלגל היומי שתחל תנועתו ממזרח למערב והוא סבת ההפסד. וכבר נתבאר למעלה בענייני הקרבן כי סבת ההויה בעולם הוא סבת ההפסד על כן בא הרמז על גלגל היומי שהוא השוחטו ומפסידו ובא הרמז על השמש במקום על העולם כולו וכמו שאמר שלמה בחכמתו כל אשר נעשה תחת השמש. ונראה שזהו עניין כוונת ההגדה שספרו במנחות פרק רבי ישמעאל ממעשה שהיה וזה לשונו שם תנו רבנן כשצרו מלכות בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ וארסתובולוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלים להם דינרין בקופות ומעלין להם תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמה יוונית לעז להם בחכמה יוונית כל זמן שהם עוסקין בתמיד אינן נמסרים בידכם למחר שלשלו להם דינרין בקופות והעלו להם חזיר. כשהגיע לחצי חומה נעץ בצפורניו בחומה ונזדעזעה כל ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. וכן היה הגדה סוף פרק מרובה (ב"ק פב ב) והכוונה להם שהקרבנות נגד חדוש העולם וחכם זה לעז להם בחכמה יוונית והוא חכמת הפילוסופים חכמי יוון מאמיני קדמות העולם והעלו להם חזיר והוא מלשון חזור חזור רצה לומר רמזו להם בחזיר שהעולם חוזר תמיד בסבוב והוא תנועת הגלגל וכפרו בעבודה. ולזה כשהגיע לחצי חומה והוא שבאו להפיל חומות התורה שהוא אמונת החדוש כמו שכתב המורה (חלק שני פרק שבעה עשר) רצה החזיר להרוס החומר ונזדעזעה כל ארץ ישראל, כמו שאמר רבי יצחק במדרשו שהביא ר"ש בריש התורה (בראשית א א) למה התחילה התורה בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו כו'. אם כן, בהבטל אמונת החדוש תתבטל נתינת ארץ ישראל ועל כן נזדעזעה כל ארץ ישראל, והוא מבואר.

ט׳כתב הרב רבינו משה בר מיימני ז"ל (פ"ב מהל' תו"מ ה"א) מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח. ואף על פי שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. עד כאן לשונו. כבר כתבתי לעיל חלק שני פרק חמשה טעם הקרבת הקרבן על האש להורות כי סבת פעולות ההוויה שהוא חום הטבעי הנרמז באש המזבח כמו שהארכנו שפ הוא בעצמו סבת ההפסד ולכן עליו היו מקריבין ומפסידים הקרבן ולכן היה האש יוקד תמיד כי לולא חום הטבעי הבוער כאש היה העולם נפסד לשעתו. ואמרו רבותינו ז"ל פרק קמא דיומא אף על פי שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט והוא להורות על הכוונה ושיתבאר מתוכה עניין האש שעל המזבח. וזה כי הרב רבינו שם טוב כתס בדרישתו סוף פרשת צו הדבר הוא רמז שבעולם נמצאים שני אישים אשר אי אפשר לעולם להתקיים מבלעדיהן והוא האש היסודי וחום השמימיי כי אלו צריכים בכל הווית היה ונפסד ובפרט בבעלי הנפשות בצמחים ובבעלי חיים וכל שכן המורכב האחרון שהוא האדם. והנה החום היסודי הוצרך להלחם עם המים והארץ לשבר קרירתם ואיכותם והחום השמימיי שיהא כלי לנפש כמו שהתבאר בטבעיות ואלו שני חומים ימצאו בעולם ההוייה תמיד כן במזבח שהוא כלי להוייה וההפסד ראוי שימצאו בו שני חומין חום השמימיי והוא אשר יצא מלפני השם וחום אחר אישי שהיא מן ההדיוט ואלו השני חומים לא יכבו לעולם מעל המזבח עד כאן לשונו. ואף כו הדברים אלו נאותים לכוונתינו הנמשכת מכל מקום אמרם שמצוה להביא מן ההדיוט אינו מכוון לדבריו כי אלו שני אישים כולן הן מן השמים ואין בהם מלאכת הדיוט כלל.

י׳ולי נראה לפרש מאמר זה על דרך שאמרו במסכת שבת (פט א) שאמר הקדוש ברוך הוא למשה היה לך לעזרני כו' ואמרו רבותינו ז"ל (איכה רבה א לג) מוסיפין כח וגבורה בפמליא שלמעלה והוא מוסכם מצד המחקר כי ההוייה בעולם כפי הכנת המקבלים עצמן מלמטה, כמו שביאר המורה (פרק שנים עשר חלק שני) ואלו לא מכינים עצמן מלמטה אין הפעולה יורדת עליהם מלמעלה. וכמו שנאמר (דברים כ״ג:כ״א, ?יד כט) למען יברכך בכל מעשה ידיך אשר תעשה. ודרשו ז"ל (תדא"ר יד) מניין שאפילו יושב בטל כו', ולזה אמרו שאף על פי שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט ולהכין עצמו מלמטה כדי לקבל הכחות האלקיות היורדת מלמעלה כי אם אין מכין עצמו מלמטה אין פועל מלמעלה. ודע והבן כי עניין שני אישות אלו זכרם בספר הזוהר פרשת בראשית (נא א) בעניין המשל שהביא על הנהגת השם יתעלה את עולמו שהוא כמו אש חוור הנתפס באש אוכם והמשכיל יבין משם. גם לעיל חלק שני פרק ראשון נתבאר קצת עניין זה.

י״אונראה שלזה כוונו גם כן סוף פרק קמא דיומא (כא ב) באמרם שאש ירדה מן השמים רבוצה כארי ומקשה שם והתניא אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני ראיתיו ורביצה ככלב. לא קשיא כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני. להיות כי אין האש יורד מלמעלה אלא במצאו למטה הראוין לקבל הכח ההוא והדברים שלמטה הם לעניין זה דוגמת הדברים שבעלי חיים ניזונים בהם ומספיקים לבעלי חיים די סיפוקן כן הוא העניין שלמטה הוא מזון הכחות שלמעלה על כן אמרו כי במקדש ראשון שהיו צדיקים גדולים והיו המקבלים רבים היתה רובצת כארי הדורס ואוכל ומזונו מצויים. אמנם במקדש שני שנתמעטו הדורות היתה רבוצה ככלב רצה לומר דלה וענייה ממזונותיה והמשילו הדבר לכלב כמו שדרשו במסכת שבת (קנה ב) (משלי כט ז) יודע צדיק דין דלים, יודע הקדוש ברוך הוא בכלב שמזונותיו מועטים כו' שאין דל בבהמות במזונותיו ככלב ואף על פי שאמרו שם שאין עשיר במזונותיו כחזיר לא אמרו במקדש ראשון היתה רבוצה כחזיר כי לרוב מאוס שלו לא רצה להמשיל בו, והמשילו כארי שהיא מלך החיות.

י״בוהנה נראה שלעניין זה כוונו גם כן פרק קמא דברכות (ז א) שאמרו שהקדוש ברוך הוא מתפלל ואומר יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי וכו' להיות כי צדיק מושל ביראת אלקים והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אם כן אין ביד הקדוש ברוך הוא לכבוש כעסו על פי הדין אם אין ישראל זכאין וראיין לכך ואם כן הדבר צריך תפילה מאחר שאינו בידו וכמו שאדם מתפלל לאלקיו שהיכולת בידו לעשות רצונו, כן כביכול הקדוש ברוך הוא מתאוה ומתפלל שישראל יהיו צדיקים ושעל ידי זה יכבשו רחמיו את כעסו ופסוק זה מלא הוא (דברים ה כו) מי יתן והיה לבבם זה כל הימים וגו'. אמר בלשון תפלה מי יתן מאחר שאין יראת שמים בידו וכל זה מבואר ממצות האש שהיה מביא מן ההדיוט ואחר כך היה האש יורד מן השמים.

י״גממצות האש להוסיף הכהן שני גזרי עצים בבקר ובערב (פ"ב מהל' תו"מ ה"ב). כבר ידוע ממה שנתבאר למעלה כי הכהנים העובדים במקדש הם כדמות מלאכי מעלה העובדים במרום והם כדמות הפועלים במקדש שלמעלה ומבינים ומשפיעים בפעולתם כחות לכל הנמצאים שבעולם עד שכל נפעל נעשה על ידיהן ומן הידוע גם כן כי על ידי תנועות הגלגלים נתוסף החום היסודי בעולם כי מדרך התנועה להוסיף חום ומטעם זה כתבו הפילוסופים שנתהוה היסוד האש אצל קערורית הגלגל ונוסף גם כן בכל היום החום הטבעי שהוא החום השמימיי היורד באמצע הככבים והכחות הגלגלים השופעים מהן. ואמרו ז"ל במסכת יומא ובפסחים פרק אלו הדברים (דף סה:) שבחן של בני אהרן כשהולכין עד ארכובותיהן בדם כי הדם הוא הנפש וכשהולכין ברגליהם המורים על סיבותיהם כמו שכתבתי הרבה פעמים מראיה שהם סבת הנפשות הרמוזים בדם וזה היא שבחן. ועל כן היה הכהן מוסיף שני גזרי עצים בכל יום תמיד להורות על שני אלו החומין שפועל הכהן העליון בעולם בכל יום ערב ובקר שהם הזמנים שתנועת הגלגלים ניכר על זריחת השמש ביום וזריחת שאר הככבים בלילה.

י״דאו, אפשר שאלו שני גזרי עצים שהיה הכהן מוסיף הם רומזים על שני דברים שנותנים השכלים הנבדלים שהם הכהנים העובדים בעולם השפל והוא הכנת החומרים הנגמרים על ידי תנועת הגלגלים ונתינת הצורה בהן שהיא מפאת הנבדלים ושני אלו דברים הם שני גזרי עצים שהכהן מוסיף בכל יום והאש המזבח תוקד בהן. והוא החום הטבעי הנתפס בהן ונותן חיים לכל חי או אפשר שרומזים על שני מיני הנהגות שהם הנהגה הטבעית וההשגחות שיורדים בעולם על ידי זה והיה ממצות המערכה שבשחרית כהן אחד היה מעלה אלו שני גזרי עצים אבל בערב היו מעלין שני כהנים שנאמר וערכו עצים הרי שנים להיות כי ביום אינו נראה אלא כהן אחד העובד דהיינו המניע גלגל חמה אמנם בלילה נראים מניעים רבים שהככבים רבים לכן היו הכהנים רבים. ועוד יתבאר לקמן פרק שלשה עשר עניין מצות תוספת הגזרים על האש.

ט״וכתב הרמב"ם פרק שני מהלכות תמידים (פ"ב מהל' תו"מ ה"ד) שלש מערכות של אש עושין בראש המזבח בכל יום. ראשונה מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות. שנייה בצדה קטנה שממנה לוקחין עש במחתה להקטיר קטורת בכל יום. שלישית אין עליה כלום אלא לקיים מצות הא-ל יתעלה כו'. הטעם בשלשה מיני אישות אלו נגד שלשה אישות שיורדין מן השמים האחד האש היסודי. והשני הוא החום הטבעי אשר מולידה השמש. והשלישי הוא האש היורד מן השמים שהיתה רבוצה על המזבח. ולזה נגד אש היסודי היה מערכה גדולה המפסדת הקרבנות כמו שכתבתי למעלה שסבת ההוייה הוא סבת ההפסד. והאש השני אשר ממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת נגד האש השמימיי והרמז נפלא כי כבר כתבתי לעיל (א כ) בעניין מחתותיה של מנורה שכתב רבינו בחיי (שמות כה לח) שהם דוגמת הלב ולכן היו חותין גם כן כאן אש במחתה דוגמת הלב אשר חום הטבעי שוכן בו וחותין מחום הטבעי במחתה זו גחלים אשר עליהם מקטירין קטורת והוא ההתעוררות למעשים טובים הנעימים כקטורת אשר זהו עניין הקטורת כמו שנתבאר ויתבאר עוד והם הנעשים על ידי חום הטבעי אשר בלבו של אדם. והשלישית אין עליה כלום רק להזכיר עניין הנס מן האש שיורד מן השמים.

ט״זעוד כתב הרמב"ם כשמסדר המערכה גדולה מסדר במזרח המזבח (פ"ב מהל' תו"מ ה"ז). כבר ידעת אמרם סוף מנחות (קי א) ובספרי מפני מה לא נאמר בכל פרשת הקרבנות לא א-ל ולא אלקים אלא השם המיוחד שלא ליתן פתחון פה למינים. ולזה נאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. על כן היתה המערכה הגדולה שעליה מקריבין הקרבנות במזרח המזהח, שכבר כתבתי חלק ראשון פרק שני מהותו, והמזרח שבו הוא המכונה כפי המקובלים בשם המיוחד וכמו שכתבתי לעיל פרק ששה ועשרים חלק שני והמשכיל יבין משם. והוצרך הכהן לעשות מראות המערכה למזרח להורות כי משם התחיל כי לדעת המקובלים המדה הנקראת מזרח היא עיקר האילן והיא התחלת עיקר הדברים.

י״זולי פירוש נאות בזה נמשך על פי כוונתינו במה שאמרו שלא להקריב הקרבן אלא לשם המיוחד כדי שלא ליתן פתחון פה למינים. וזה כי כבר דרשו בפרקי רבי אליעזר (ג) עד שלא נברא העולם היה הקדוש ברוך הוא ושמו לבד. וכתב הרב המורה (פרק אחד וששים חלק ראשון) הסתכל כי גלה שכל שאר השמות נתחדשו בשעת בריאת העולם כי כלם תוארי הפעולות כו' וכמו שהאריך שם בזה וכן יהיה לעתיד כמו שנאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ולכן בהיות עניין הקרבן היה מורה על הוית העולם והפסדו לאין גמור על כן לא נאמר שם רק השם המיוחד להורות כיצד יהיה לאחר העולם וכיצד היה קודם לכן. וזה אמרם שלא ליתן פתחון פה למינים המאמינים הקדמות. וזהו כוונת בעלי הקבלה שאומרים שהקרבן היה בא להקריב הכחות כולן ביחד כו' והוא האמת כי הוא מורה על עניין חדוש שאז היו הכחות כולן סתומין מקורבי' יחד בלי התגלות נגד הברואים והוא עניין קרוב הכחות וכמו שאבאר.

י״חוזה לשון ספר הזוהר פרשת ויקרא (זהר חלק ג, ד ב). רבי חזקיה הוי שכיח קמיה דרבי שמעון. אמר ליה האי דאיקרי קרבן קרוב מבעיא ליה או קריבותא מא קרבן אמר ליה האי ידיעה לגבי חברייא קרבן מאינון כתרין קדישין דמתקרבין כולהו כחדא ומתקשר' דא בדא עד דאיתעבידו כולהו חד ביחודא שלים לתקנא שמא קדישא כדקחזי הא היכי דמי קרבן ל-השם קרבן דאינון כתרין קדישין ל-השם הוא לתתקנא שמא קדישא וליחדא ליה כדקא יאית בגין דאישתכהו רחמין בכולהו עלמין ושמא קדישא דאתעטר בעטרויי לאתבסמא ועל דא בגין לאתערא רחמי ולא לאתערא דינא. ובגין כך ל-השם ולא לאלקים, ל-השם אנן צריכין לאתערא ולא לאלקים רחמי ולא דינא'. אמר זכאה חולקי דשאילנא דא ודא הוא ברידא דמילא אבל הא כתיב זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. זבחי אלקים כתיב ולא זבחי השם אלא ודאי הכי הוא קרבן אלקים לא כתיב אלא זבחי אלקים, ועל דא שחיטתן בצפון דהא זביחה בגין אלקים ההוא סטר גבורה דיתבסם ויתבר רוח דדינא ויתחלש דינא ויתגברון רחמין על דינא. ועל דא זבחי אלקים לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. דכתיב רוח נשברה למהוי האי רוח תקיפא נשברה ולר יתגבר חילא ותוקפיה. ובר נש בעי בדין למיקם על מזבחה ברוח נשברה ואכסיף מעובדיה ידיו בגין דהוי האי רוח תקיפא תבירא וכלא בגין דדינא יתבסם ויתגברון רחמי על דינא עד כאן לשונו.

י״טאף על פי שדברים אלו כוללים דברים עתיקים ובנויים על עיקרי קבלה מכל מקום נתבארו דברנו מדבריו וכל שכן במה שאבאר שכל החכמים לדברים אחד כוונו וכל זה תראה בפרק הסמוך.

כ׳אחר שהביא הכרח המאמר לדבר בדברים שהם כבשונו של עולם והם דרכי הקבלה לא אכחד מן המעיין את אשר תחת לשוני ואגלה דעתי בעניין זה וסהדי במרומים שיראתי הרבה לדבר בדבר שאין לי בהן ידיעה מקובלת והדבר הזה הוא עיקר אמונת האלוקות והוא יתד שהכל תלוי בו. ואיך אדבר בעניין כזה מסברת עצמי אך אמרתי עת לעשות ל-השם הפרו תורתך כי בעוונו' הדור נתמעט כל כך שלא ראיתי מימי איש מקובל יודע הדבר על בוריו מצד הקבלה האמתי'. ורבים מהמון עם כל אחד קופץ ללמוד עניין הקבלה כי היא תאוה לעינים. ובפרט בדברי האחרונים אשר גלו דבריהם בספריהם בביאור וכל שכן בזמן הזה שנדפסו ספרי הקבלה כגון הזוהר והרקנ”ט ושערי אורה אשר כל מעיין מתבונן בהם והכל הוא מבואר לדעת המעיין בהם אף על פי שדבריהם אינן מובנין על פי האמת מאחר שאין מקובל מפי מקובל ולא זה בלבד שהמשכילים יבינו בה אלא אפילו בעלי בתים שאינן יודעין בין ימינם לשמאלם בחשיכה יתהלכו אינן יודעין לפרש סדרה או פרשה בפירוש רש”י קופצין ללמוד קבלה. וכל זה גורם להם שהדור יתום בעונות נתמעט כל כך שאסטרא בגליני קשקש קריא וכל אחד שראה בה מעט מתפאר בה ודורש ברבים ועתיד ליתן את הדין. ובאמת שחסרן ידיעתן היא תקנתן וכמה לא חלה ולא מרגיש הסכל הערום מכל בטבע הנמנעות ולא יקשה עליו מאומה אבל המשכילים ידעו שהמחשבה בה היא רבת הנזק. וכמו שכתב הרמב”ן בהקדמתו לפירוש התורה. וכן כתבו שאר המקובלים הראשונים ז”ל כי לפי קצת דעת המקובלים שהספירות הם עצם אלקות כמו שרמזו הרבה מקובלים והאריך בזה בעל מערכת אלקות סוף פרק שלישי. וכתב רבינו בחיי בהדיא בתחלת ספרו (בראשית אא א) בשם אלהים וזכור את בוראך (קהלת יב א) ביוד והמשכיל יבין דבריהם יקשה דבריהם לציירן אצל השכל. וכבר כתב הרב המורה (חלק ראשון פרק חמשים) שעיקר האמונה היא המצויירת בלב ולא מה שמוציא מפיו בלא ציור שכלי.

כ״אואף כי שהמקובלים דחקו עצמן והביאו משלים הרבה לקרב העניין אצל השכל שישיג הדברים שהם כחות אלקיות שנאצלו ונתגלו בשעת הבריאה בלא רבוי. ולכן המשילו לשלהבת הקשורה בגחלת ולאילן עם נופיו עדיין הדברים צריכים ביאור כי אי אפשר לעמוד על זה בסברא ובציור שכלי כי לפי הנגלה מדבריהם הם מכת המאמינים בתוארים שהם עצמו וחוץ מעצמו שרמז עליהם הרב המורה (חלק ראשון פרק אחד וחמשים) וכבר האריך שם בדעתן ואלו הדברים רחוקים מן המושכל. צאה וראה כמה התמרמר החכם בר ששת ז”ל בתשובותיו סימן קנ”ז על ענייני הקבלה מטעם הנזכר.

כ״בוהנה ראיתי לבעל מנחת יהודא שפירש במערכת אלקות פרק שלישי והביא דברי רבי מנחם מרקנ”ט שמאן בדעת זה שיהיו הספירות עצמות אלקות. וכתב שנראה לו שהם כדמות כלים שפועל בהן האומן. וכתב וחלילה שיהיה בהם גוף ונשמות אלא הם מיני גווני אורה והם כמו אור עין היוצא מן העין כי האור אינו כלום אלא הדבר המושג על ידי האור נתפס בציור מחשבת הלב ומציאת הצורה ההיא בלב האדם בכח המדמה. והנה סברא זאת מנגדת לסברת שאר מקובלים והיא כדמות כפירה לדעת הראשון. ואומר כי לא אעיר על ספיקות שהקושו על בענייני הקבלה כי אפשר שאיני מבין כוונת המוקבלים כלל ואזיק בזה למעיינים להעיר על ספיקות שיפלו בלב המעיין ולא יקבלו דבריי בהתיר הספיקות ומוטב שילך בתמימותו ולא יקשה עליו מאומה. וכמו שאמר הרב המורה יתחדשו לו ספיקות רבות בעת הדרישה מהרה ויבין גם כן הקושיות במהרה רוצה לומר סתירת הבניין. אמנם בהתרת הספיקות לא יתכן אלא בהקדמות רבות ויהיה המעיין לא יתכן אלא בהתקדמות רבות ויהיה המעיין בלתי הצעה כמי שהולך ונופל לבור שאין תחבולה לצאת ממנה עד שימות אלו חסר ההליכה היה לו טוב. וכזה כתב הראב”ד חלק שלישי פרק שלישי מספר המדע (תשובה ה ה) על דברי הרמב”ם לכן אין רצוני להאריך בספיקות שהייתי נבוך בהן זמן רב ואסמוך בזה על המעיין המשכיל שעיין בדברי החכמים המספלבפים וראה דבריהם וראה גם כן דברי המקובלים ואם יקשה עליו דבר אשר שימצא תרופה בדברי ואם לא יקשה עליו מאומה מה טוב ומה נעים כי מי שלא חלה ולא מרגיש אינו צורך לרופא לרפואתו. ומכל מקום ילמד מדברי להשיב לאפקורס והמשכיל ידום.

כ״גואף כי העיר בעל מנחת יהודא על קצת הספיקות בפרק שלישי. וראיתי לבעל עיקרים מאמר שני פרק אחד עשר שכתב כי השכלים הנבדלים הם עניין הספירות שהניחו המקובלים ולא דבר נכונה כאשר מבואר בדבריהם שמאמינים שהספירות הם עצם האלקות ומשם יפרד והיה לארבע ראשים. וכן נתבאר בדברי התשובה של החכם בר ששת הנזכרת. ולכן הט אזניך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי.

כ״דואומר דע כי הרב המורה התפלסף מאד בעניין התארים של השם יתעלה והאריך בזה חלק ראשון פרק שבעים וכתב שעיקר האמונה שאין לשם יתעלה תואר נוסף על עצמותו ושכל תוארי השם יתעלה הם שבים לדבר אחד הפשוט. וכתב שם פרק שבעה וחמשים ואם כן הוא נמצא ולא במציאות וכן הוא חי ולא בחיים ויודע ולא במדע ויכול ולא ביכולת וחכם ולא בחכמה אבל הכל שב אל עניין אחד אין רבוי בו. וכן כתב בספר המדע פרק שני (יסודי התורה הלכה י) וכתב שם חלק שלישי פרק שלשה וחמשים שתוארי הפעולות הם הצדוקים לדבר על השם יתעלה ולכן כתב שם ז”ל ואין רחוק אם כן בחק הבורא יתעלה שיהיו אלו הפעלות המתחלפות באות מעצים אחד פשוט אין רבוי בו ולא עניין מוסיף כלל ויהיה כל תואר נמצא בספר האלקים יתעלה הוא תואר פעולתו לא תואר עצמו כו' והאריך שם בזה. וכתב עוד חלק שלישי פרק עשרים שעניין הידיעה של השם יתעלה אי אפשרות להשיג כי מדעו הוא עצמו ועצמו הוא מדעו כי אין לו תואר חוץ עצמו וכשם שאי אפשר להשיג עצמותו כך אי אפשר להשיג תואריו מאחר שתאריו הם עצמותו והכל שבא אל דבר אחד. והאריך עוד פרק שלשה וחמישים לבאר איך מעניין אחד פשוט יתפשט הרבה פעולותיו ולא יתרבו בעצמותו שום דבר.

כ״הלכן אני אצייר שהדבר כן הוא בדרכי הקבלה ואף כי אפשר שהדבר יותר עמוק מציורי מכל מקום טוב הוא להשכיל בו ולצייר בו העניין. וכבר ידוע שעשו כן התוכנים הניחו תבונה להתבונן בן עניין מהלך הככבים אף על פי שאפשר שאין הדבר כן בשמים במציאות. וכמו שכתב הרב המורה (חלק שני פרק אחד עשר) וכמדומה לי שדרך זה שאצייר קצת. ראיתי כתוב למקובל אחד אחרון הר”ר אשר ז”ל בספר עמק הברכה שלו והיא כי דעת המקובלים בעניין הספירות הוא עניין תארי הפעלות אשר כתבו הפלוסופים והם השמות שנתחדשו בעניין בריאת עולם כמו שכתב הרב המורה (חלק ראשון פרק אחד וששים). וכן הוא במדרש רבי תנחומא פרשת שמות (יג) בפסוק (שמות ג יג) מה שמו מה אמר אלהם אמר הקדוש ברוך הוא למשה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא כשאני דן הבריות אני נקרא אלקים וכשאני עושה מלחמה אני נקרא צבא-ות וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא א-ל שד-י וכשאני יושב במדת רחמים אני נקרא רחום לפי מעשי אני נקרא אלא לך אמור להם אלקי אברהם אלקי יצחק אלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. עד כאן לשונו. וכבר ידוע כי המקובלים כתבו כי עניין הספירות הוא עניין השמות אשר כל שם מורה על ספירה אחת שהשם יתעלה מתנהג עולמו בהם ושכל השמות נאחדים בספירת כל אחד ואחד כפי מה שמורה עליו. וכמו שהאריכו בזה בעל שערי אורה ובעל המערכת והרקנ”ט ואם ענייני השמות הם תארי הפעולות והם גם כן הספירות אם כן עניין הספירות הם תוארי הפעלות והספירות הם הכחות האלקיות והפעולות שנתגלו בעניין הבריאה וזה אמרם כשלהבת קשורה בגחלת ואף על פי שהשלבת דבר נוסף לא אמרו שבזה יהיה בעצמות אלקות אלא שהוכרחו להמשיל בדבר גשמי כדי להשמיע האוזן מה שאפשר לשמוע והראייה על זה שהרי כל שמות שהניחו המקובלים כולם אינן אלא שמות הפעולות. ושנים ושלשית נתיבות החכמה שמנו ז”ל בדבריהם (ספר יצירה) הם שנים ושלשים פעמים אלקים הנאמרים במעשה בראשית שפעל השם יתעלה פעולות החכמה בשנים ושלשים חלקים כמו שחלקו הם ז”ל. ובפסיקתא (שהש"ר ד י) עשרה לבושים לבש הקדוש ברוך הוא בבריאת עולם וכתבו המקובלים שרומזים לעשרה ספירות והעניין מבואר שרומז על עשרה תוארי הפעולות שפעל בהן הקדוש ברוך הוא בשעת הבריאה וכמו שאמרו (אבות ה א) בעשרה מאמרות נברא העולם ונגד עשרה ספירות שהם תוארי הפעולות.

כ״וובספר הזוהר (חלק ג קמא א) כללא עתיקר דעתיקין וזעיר ענפין כלא חד הוא כלא הוי כלא יהא לא שני ולא משתני ולא ישתני ואי תימא מאי בין האי להאי כולא הוי כמתקלא חדא אבל מתפרשן אורחיי ומנן אשתכהו דינא ומסטרא דידן קאשנייא דא מדא ורזין אלין לא אתמסרו אלא למחצדא חקלא קדישתא. וכתיב סוד ה' ליראיו עד כאן לשונו. הנה מבואר מזה כי הספירה הראשונה שהיא עתיקה דעתיקין עד האחרונה לא משתני לא בעבר ולא בהוה ולא בעתיד וכולהו חד והשינוי בא מצדינו כמו שאמר דמנן אשתכחו דינא כו' והנה אי אפשר לומר דלא אשתני אלא בעניין זה שהספירות הם תוארי הפעולות והוא מבואר למשכיל. ואמר סוף פרשת תרומה (זהר חלק ב קעו א) תנא כל האי לא אתקרי אלא מסטרא דילן ומסטרא דילן אשתמודע כלא בהאי לעילא אלא בחד מתקלי סלקא לא שני ולא ישתנה כדכתיב אני ה' לא שניתי עד כאן לשונו. עוד נמצא בזוהר פעמים רבות שקרא לספירות אין סוף עלת העלות והוא השם שקראו הפילוסופים לסבה ראשונה.

כ״זעוד בספר התיקונים (א) אנת חכם ולא בחכמה ידיעה אנת מבין ולא מבינה ידיעה וכו' והוא עצמו מאמר המורה ופילסופים שאמרו חכם ולא בחכמה חי ולא בחיים. עוד שם בריש ספר התיקונים לית לך אתר ידיעה אלא לאשתמודע תוקפך וחילק לבני נשא ולאחדא לן איך אתנהד עלמא בדינא וברחמי דאנון צדק ומשפט כפו' עובדיהן דבני נשא דין איהו גבורה משפט עמודא דאמצעותא צדק מלכות קדישא מאזני צדק תרין סמכי קשוט הין צדק אות ברית כלא לאחזאה איך מתנהג עלמא אבל לאו דאית ליה צדק ידיעה דאיהו דין ולאו משפט ידיעה דאיהו רחמי ולא מכל אינון מדות כלל עד כאן לשונו. הנה ביאר כי כל הספירות אינן רק מצד התחלפות הפעולות והכל שב אל אחדות גמורה ואין שם דבר נוסף לא מצד המאציל ולא מצד הנאצל ואין שם שינוי כלל בעצם אלקות יתעלה הא-ל מזה עלוי רב וכמו שנאמר אני ה' לא שניתי. ומה שאמרו במדרש הזוהר (חלק ג רכה א רעיט מהמניט) שזה המקרא נאמר על עלות העולת מורה לנו כוונתן וזה כי אין שינוי בעצם האלקות שנקרא עלת העלות אבל השינוי בא מצד פעולותיו אשר זה לא יגרום שום שינוי בעצמותו כמו שהאריך הרב המורה בזה. וכמו שיתבאר עוד לפנינו.

כ״חומצאתי מאמר למקובל אחד אחרון בפירוש מערכת סיוע לזה ואעתיק לשונו הנה. כתב שם פרק תשעה וזה לשונו. דע כי התוארים הם נשואים בעצם וכל מקרה אינו קיים בלתי נושא ואינו מתקיים בו העצם אבל הוא מתקיים מכח העצם ולכן חכמי המחקר הרחיקו התארים מן השם יתעלה בתכלית הרחוק. אמנם המקובלים יחסו לשם יתעלה תוארים בלתי נוספים כמו השמש ונצוצו כי השמש שנקרא כדור חמה או מאור גדול ונצוצו נקרא שמש וידוע עי הנצוץ בלתי דבר נוסף אל הכדור ויש להם שני שמות והם התוארים בלתי נוספים כן המקבלים יחסו אלו התוארים בלתי נוספים ואלו התארים קראם המקובלים בשם אחד כללי והוא לשון ספירות ורוצה לומר שהשכל האנושי יספר שבחי השם יתעלה באמצעות הספירות שהם התוארים בלתי נוספים עד כאן לשונו. הרי לך מבואר נגלה בדברי חכם זה כי ענייני הספירה הם התוארים בלתי נוספים והם תוארי הפעולות כמו הנצוץ בשמש. והנה ראה שדבריהם מכוונים שהרי משל זה מניצוץ השמש הביאו גם כן בעלי המחקר בעניין התארים. וכמו שכתב הרב המורה (חלק ראשון פרק שלשה וחמשים) כמבואר שם בדבריו. וכן יסד רבי שמעון הגדול בתפלתו הדרת קודש אחד שסידר עניין הספירות אמר ברוך הוא יתעלה אשר פועל דבר והפוכו כאחד ומצדינו נקרא מדת אם רוגז עלינו או נחת וכל מדה לשבר האוזן נשמעה ברמז די למשכילי דעת ועיין שם בפורש מאמר זה ותבין מה שכתבנו ושזהו דעת המקובלים האמתיים.

כ״טגם בעל מנחת יהודא כתב שם פרק ראשון וזה לשונו. אנחנו מאמיני הדת יחסנו אליו יתעלה תוארים בלתי נוספים בו והם הספירות הכלולות מדבר והפכו כי אין בכל אחד מהם תואר ידוע כלומר זו לדין וזו לרחמים אלא כדמות אנדוגונוס מה שיש בזו יש בזו ומתוכם נדעהו ונוכל לספר גדולתו ורוממותו עד כאן לשונו. הרי לך העניין מבואר מדברי המקובלים האחרונים ומתוכן אנו עומדין על כוונת הראשונים.

ל׳אף כי ברעיא מהמני פרשת פנחס (חלק ג רנז ב) אמר ז”ל כל שמחון דיליה אינון כינויין ולא אתקרי בהון אלא על שם בריין דעלמא ובגין דא כד דריה אינון חייבין אתקרי אדנ-י במדה הד' לכל דרא ולכל בר נש כפום מדה דיליה אבל לאו דאית ליה מד' ולא שם ידיעה כגוונא דספיר' דכל ספיר' אית לה שם ידיע' מדה ונכול ותחוס כו' הנה המאמר הזה מורה דהשמות והספירות הם שני עניינים והספירות הם כחות מוגבלים מכל מקום אל תרחק מן הדברים שנתבארו ואף אם יחלוק מאמר זה מכל מקום אחרי המאמרים הרבים שהבאתי לך יש לנטות כל שכן שגם מאמר זה יש ליישבו כי רוצה לומר כי הספירות הם כחות כללים מוגבלים והשמות פרטיים בלתי מוגבלים וזה כי בשעת הבריאה נתגלו עשרה ספירות כמו שיתבאר. ואלו העשרה כחות מוגבלים כל ימי עולם העניין מתנהג בהם יום אחד לא נעדר שאלו העשרה כחות פועלים בעולם וזה עניין תחום ומדה וגבול שלהם. אמנם השמות הם כחות בלתי מוגבלים כי הם מורים לפי מה שהדור אחד או אדם אחד נדון או מרוחם אבל לעולם השמות והספירות הם דבר אחד והם פעולת השם יתעלה בעולמו לא זולת זה. ועוד יתבאר לך סוף הפרק דרך אחר אשר יתיישבו בו מאמרים כאלו.

ל״אוהנה כמו שכתב הרב המורה שכל התוארים שבים אל דבר אחד והם עצמות השם יתעלה ואין בהן דבר נוסף ואי אפשר להשיגן כמו שאי אפשר להשיג מהות השם יתעלה. כן כתבו המקובלים והזהירו מן הקיצוץ ומן הפירוד להורות כי הכל שב אל אחדות מיוחד. וכבר ידוע מה שכתב הרקנ”ט סוף ויחי (עו ג-ד) ובעל שערי אורה באמרם בדבריהם מדות או ספירות שלא לחשוב שיש בדבר גשם או תוספות חלילה רק שמורה על הכחות האלקיות שנתגלה כו'. והוא מורה על אמתת הדברים. והרקנ”ט כתב סוף פרשת ויחי (שם) כי עניין המדות הוא כעניין התוארים מבואר נגלה דעתן שהמדות והספירות הם התוארים.

ל״בואומר כי מה שאמרו רבותינו ז”ל (זח"ב רע"ז ב) עשר ולא תשע ולא אחד עשר הוא למה שהפילוסופים חקרו על צד עיונם המחקרי איזה תואר ראוי ליחס אל השם יתעלה וחלקו במספרם כמו שידוע מדבריהם. ואלו המקובלים קבלו שעשרה הם ראוים למנות באשר הוא גדר המספר הכולל כל המספרים. כבר כתב בעל מערכת אלקות טעם למה מנו עשר ושהוא מצד הפעולות שפועל הקדוש ברוך הוא בהן עולמו. ודע והבן כי זהו דרך שתבין בו עניין שלש עשרה מדות שכתבו המקובלים שהם עשרה ספירות אף על פי שאלו הם שלש עשרה מדות מכל מקום נכללים בעשרה תוארים מארך אפים ולמטה והם העשרה ספירות. אמנם השלשה מדות הראשונות שהם השם השם א-ל הם שמות העצמות הנקרא השם וכפל השם הוא סימן הקריאה או על דרך שדרשו (ר"ה יז ב) אני השם קודם שיחטא, ואני השם לאחר שיחטא וישוב. וא-ל הוא המורה על ההנהגה והכח הכולל שינהיג השם יתעלה העולם והעשרה הנשארים הם תוארי הפעולות הנקראים ספירות.

ל״גובהיות כי הרב המורה כתב בהרחקת התוארים שנים או שלשה מדריגות עמוקים אלו מאלו כמו שנתבאר מדבריו פרק שבעה וחמשים ושמונה וחמישים ותשעה וחמישים מחלק ראשון והעמוקות הוא בהרחיקו תוארים שהם נחשבים לעצמיים כתואר נמצא וכתואר חכם ויכול וכתואר אחד וקדמון ושאינן נאמרים השם יתעלה אלא בדרך השלילה כן העלו אלו מקובלים מקצת הספירות שהם שלשה הראשונות שאותן שלשה אין מובן כל כך שהם תוארי הפעולות ויש לחשוב בהם שהם תוארים עצמיים על כן העלימו במקצת עניינן כמבואר מדבריהם והתחילו למנות משם ולמטה שהם מבוארים שהם תוארי הפעולות כמו שמנו אותן כשמותיהן חסד וגבורה כו'.

ל״דובהיות ידוע כי בשבעה ימים נברא העולם ובכל יום נתגלה פעולה מחודשת ונגלה כח חדש מביום אחד על כן מנו הפעולות לפי פעולות הימים ונתנו לכל יום כח מיוחד ונתנו לכל צדיק וקדוש ספירה מיוחד באמרם (ב"ר מז ו) האבות כן המרכבה וכדומה למאמרם אלו כי לפי הכח שגבר על אותו צדיק וקדוש או לפי הכח שהתנהג בו אותו הקדוש אמרו שהוא מרכבתו כי ההשפעה מלמעלה כפי הכנת המכין עצמו מלמטה כמו שמבואר בדברי הרב המורה ומשאר המתפלספים. ובהיות כי לאחר בריאת העולם שיצאו הדברים המחודשים לפועל לא נשתנה דבר חדש ליתן נגדו כח מיוחד אלא השם יתעלה מנהיג עולמו בכחות אלו על ידי הנהגה אחת פשוטה הניחו המקובלים ספירה אחת הכוללת כל הכחות יחד שהשם יתעלה מנהיג בהן עולמו. וכבר ידעת מה שכתב הרמב”ן פרשת וארא (שמות ו ג) אל אברהם בא-ל שד-י כי הניסים נסתרים נעשה על ידי מדה זאת והנגלים על ידי שם המיוחד והוא מבואר שזהו אשר נתבאר כי כל עוד שעולם כמנהגו נוהג והניסים נסתרים ואין דבר חדש השם יתעלה מנהיג עולמו בכח זה הנקרא א-ל שד-י וכשנשתנו ענייני הטבע ונעשו ניסים נגלים נגלה כח חדוש בעולם והוא המורה עליו שם בן ארבע והכל הוא על צד הפעולות.

ל״הובהיות כי גבורתו של הקדוש ברוך הוא ניכרת בעשותו ניסים ונפלאות ופועל ועולמו כרצונו שאז ניכר שהוא בורא עולם יתעלה ושאין עולם קדום כדעות הפילוסופים הפוקרים או בדעת אפיקורס וסיעתו לזה. אמרו רבותינו ז”ל (איכה רבה א לג) שישראל מוסיפין כח וגבורה בספירה זאת האחרונה וקראוה כנסת ישראל וכחן של ישראל ומלכות בית דוד ודומיהן מן השמות כי ידוע שעיקר ההשגחה בעולם היא דבקה בישראל וכפי מעשיהן ההנהגה בעולם וכשהם צדיקים ההשגחה דבקה בהן. ונגלה כבוד השם יתעלה בעולמו ושהוא מנהיג העולם כרצונו וכשהם רעים ההשגחה סרה מהן וגורמין שאין הקדוש ברוך הוא משגיח בעולם ואין מראה יכולתו עד שאומרים עזב השם את הארץ ושלא פעל כח זאת וכמו שיתבאר. וידוע כי אף על פי שהקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו בהנהגה אחת פשוטה מכל מקום לפעמים פועל ברחמים ופעמים פעול בדין כפי הכנת המקבלים. וכמו שכתב בעל מערכת אלקות בארוכה בעניין זה לזה אמרו שבח זה משתנה לפעמים מדין לרחמים ולהפך ולא אאריך בזה כי זה כבר נתבאר בדברי זולת שקדמוני בזה.

ל״וואומר כי מה שכתבו המקובלים להתפלל בכוונת שונות לפעמים לספירה זו ולפעמים לספירה זו וכן בעניין השמות וכמו שכתבו ז”ל באמרם (פסיקתא רבתי כב ז) מפני מה ישראל אינן נענים בתפלה מפני שאינן יודעין להתפלל בשם הכל מיושב בעניין זה כי לעולם יתפלל אדם אל השם יתעלה שהוא אחד ומיוחד הפשוט אדון הכל יתעלה שיפעיל עמו בכח הראוי לזה. וזהו הגדלה להשם יתעלה שמתפללים לפניו עם השגת פעולותיו בשעת התפילה ויודע פרטי הכחות המצטרכים אל המתפלל והוא אשר יקראהו באמת יותר מן המתפלל אליו בדרך כללי ובזה הדרך מתקרב האדם אל אלקיו. וכבר כתב הרב המורה פרק ארבע וחמישים חלק ראשון) כי מי שיודע הבורא הוא הקרוב אליו אשר ימצא חן בעיניו לא מי שיצום ויתפלל רק מי שיודיעהו עד כאן לשונו. כל שכן מי שמתקרב אליו בשעת תפילתו להתבונן באותו כח הנצרך אליו שנכנע בתפילתו ואז נענה על ידי שנושא אליו נפשו בכוונה מיוחדת ההיא.

ל״זואף על פי שידעתי שבעל שער אורה הביא משל לזה מעניין המלך שהפקיד פקדים על האוצרות כו' לא אספיק במשל זה להיותו בלתי דומה נמשל כי במינוי המלך פקידים מתחלקים ונתוספים ועל כן אביא לך משל יותר נאות לזה. וזה כי הוא דוגמת האיר שהוא רופא גדול ומלך במדינה וחכם חרשי' ונבון תחבולת ושאר אמוניות רבות ובא אליו איש ואמר לו אדוני המלך רפאני מצד שאתה מלך גדול או אומר לו עזרני מעושקי מצד שאתה רופא גדול וכמדומה לזה בשאר תוארי פעולתיו מן הראוי הוא שלא יעניהו המלך ההוא מאחר שלא בקש ממנו כראוי. ואפשר שהמבקש מלגלג עליו ומחתל בו בדבריו אלה. אבל בשמבקש כראוי ואומר רפאני מצד שאתה רופא גדול ועזרנו מצד שאתה מלך המשפט נענה. וכן הוא בדרכי השם יתעלה כי אף על פי שרחמנא לבא בעי מכל מקום הקדוש ברוך הוא מתאוה בתפלתן של צדיקים ותפלת ישרים רצונו שתהא כראוי. ובדרך נכון ויודע לעשות ולרצות את קונו ולתת לו שבח הראוי כפי בקשתו ואז נענה. ולכן כשמבקש רחמים צריך להזכיר שם של רחמים להורות כי מבקש שהשם יתעלה ירחם עליו מצד שהוא פועל רחמים בעולם וכן בדין ובכל שאר שמות והבן זה כי הוא נפלא והוא יסוד ועיקר האמונה.

ל״חובהיות כי העניין כן ואונס פטור רחמנא על כן אמרו המקובלים כי מי שלא ידע בכל אלה או שמתירא משגיאה יתפלל סתם לאביו שבשמים והוא יודע כי אנוס הוא. או שאר כוונתו הטובה והוא ימלא שאילתו באיזה כח שיודע לפעול ומאד הזהירו להזהר מן הפרוד ומן הקיצוץ שלא לחשוב שאין הכחות שבים לדבר אחד הפשוט בתכלית הפשיטות. ובהיות כי הנהגות העולם הוא על ידי כח הספירה האחרונה אמר כי אי אפשר לבא אל המלך מבלעדה כי זהו הכח הכולל את כל הכחות שנברא העולם על ידם ומונהג על ידיהן רק ששם היה בריאה ועכשיו הנהגה והכל הוא פועל אחד. ודע והבן כי במדה זאת האחרונה כלולים כל הכחות. ולכן קראוה בזוהר תקון התחתון וכמו שאביא דבריו סוף הפרק.

ל״טוהמעמיקים בקבלה כי יש שלשה מדריגות של עשר ספירות והם נרמזים בפסוק ראשון של יחזקאל (א א) ויהי בשלשים שנה ונוכל לומר שהכל יתבאר בדרך ציור השכלי שאנחנו עליו. וזה כי המלך בעל התוארים רבים בעוד שהוא בכח כל פעולותיו אינן יוצאים חוץ מעצמו והם באחדות גמורה בנפשו אף כי יתחלקו לעשר לאחר שיתגלו ויוצאם מן הכח אל הפעל ולאחר שנתגלו בפעל אינו באחדות הראשון מאחר שכבר נתחלקו ונתגלו הפעולה אף בשימלך בעצמו שבים לאחדות גמורה וכשנחזור ונקח הנהגה אחת פשוטה כוללת כל חלקי הפעולות הוא מדריגה שלישית ומכל מקום הכל הוא דבר אחד. וכן הוא בעניין הספירות כי בכתר כלולים עשר הספירות הנעלמות והוא מה שהיה קודם שנתגלו הכחות ונאצלו לפעול ואחר כך העשרה ספירות ואחר כך נכללו בספירה האחרונה שהיא מנהג העולם כפי הכחות הכלולים בה. וכל זה מבואר למשכיל. ובהיות כי המקובלים קבלו ענייני השמות ופירושיהן איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום ובפרט שם המיוחד אשר היה בפירושו נעלם מכל המתפלסים.

מ׳ולכן כתבו שהוא שם העצם ומכל מקום יש לי פירוש בסודות נפלאות, על כן המקובלים הניחו שהאותיות נתפסים בכחות אלקים שכינו בספירות ואמרו שאות יוד מורה על ספירה פלונית וכן כל אותיות שלו להורות כי האותיות הם מורים על הכחות האלקיות ההם וכן בכל שאר שמות.

מ״אולכן אני תמה על הרב המורה (חלק ראשון פרק שנים וששים) שהרחיק עניין השמות שכתבו בעלי הקבלה בשלא ידע להם פירוש ולא ראה להם עניין ולא ראינו אינו ראייה ואם הוא לא ידע להם פירוש אפשר שבעלי הקבלה ידעו להם פירוש ושהכל היה מורה על כחות האלקיות שפועל בהן אשר אין תכלית להם. ואם כן גם לשמותיו אין תכלית והבן זה כי הוא נפלא. ואחר כתבי זה מצאתי לרבי שמואל מוטט שכתב כן בפירוש משפטים בשם החכם אבן עזרא ז”ל וכתב שכן כתב ראש הפילוסופים ארסטיטלוס והאריך שם בזה.

מ״בוראיתי בהקדמת ספר הדקדוק שנקרא מקנה אברהם דבר נאות לזה ואעתיק לך הנה וזה לשונו שם. יש כח בפשוטי לשון הקודש רוצה לומר באותיות בגזרות ובהברות המורכבות מהם נאותים לטבע מה שתורה חתיבה המורכבת מהם כמו שבארו חכמי הקבלה אף כי אפלטון העיד על זה על מקצת לשון היווני בספר קארטילוס ובהיות מניח לשון העברי השם יתעלה הסכמת הנחתו מסכמת לטבע הדברים כי לפי טבעי הדברים הסכים לכנותן ולקרותן כמו שדרשו ז”ל (בראשית ב יט) וכל אשר יקרא לו האדם הוא שמו עד כאן לשונו. הרי שכל דבר שמו מורה על טבעו ומהותו כל שכן שיש לומר כן בשמות המורים על הפעולות האלקיות שכל שם הוא לפי הכח הפעולה ההיא ולכן אין להרחיק רבוי השמות ואם נעלם פירושם.

מ״גוהכלל העולה מכל זה אני אינני אומר שאפרש כל דרכי הקבלה בחבור זה אך הכלל הוא מה שכתבתי כי בעלי הקבלה ז”ל לא מנו אלו הספירות והשמות אלא בדרך זה שהם דרכי הפעולות והם תארי הפעולות שהניחו הפילוסופים וקראו הספירות והפעולות אצילות למה שנראו הפעולות בשעת הבריאה והיה תחילה כח כמום שלא היה נראה אבל אל נתוסף ולא נשתנה שום דבר ואין רצוני לדבר עכשיו על עניין בריאת עולם ממה שטענו עליו הפילוסופים בעניין שינוי הרצון או יציאת כח מן הפועל שזה קצת שינוי כי כבר האריך הרב המורה ושאר חכמי ישראל בעניין זה להסיר טענת הפילוסופים על זה וכמו שאני עתיד לבאר אם ירצה השם יתעלה. אך באתי בפרק זה להסיר המבוכה הנופלים בדברי הקבלה.

מ״דואומר כי לפי מה שנתבאר ידוע כי דרכי הקבלה הן עצמן דרכי הפילוסופים האמתיים המאמינים וכמו שכל מה שחקרו והוציאו הפילוסופים מעויניהם המפותיים שהשם יתעלה נמצא ושהוא אחד ושאינו גוף ולא כח בגוף שהוא תכלית פילוסופיא אלקית קבלו ישראל במתן תורה מפי הגבורה וכן כל מה שדקדקו בהרחקת תוארן ושאר דברים הנתלים בזה עד שמקצתן עמדו על האמת לתארו בפעולות או בדרך שילולי כמו שמבואר בדבריהם. כן קבלו חכמי ישראל ענינים האלו בקבלה בעניין הספירות ונתוספו בעלי הקבלה מבעלי החקירה בזה שהם קבלו האמת כאשר הוא. וידוע דברים שלא עמדו עליו הפילוסופים בחקירתן וידוע דרכי הכחות והתפשטותן בעולם ואיך נקשרו בשמות ובמלת ובאותיות עד שידעו על ידי זה לפעול בהן ברצונן והן דרכי השמות ופעולותם שהם ביד ישראל מקובלים ממשה רבינו עליו השלום. וכן קבלו עניין המרכבות והיכולת העליונים ושם המשרתים לעבוד את קונם אשר ממנו נאצל הכל טוב ורע וקבלו שמות המשרתים אשר הם מורים על כחן ופעולתם ועל ידי זה היה כח בידן להשתמש בשמות ובכתרים ההם כפי אשר קבלו מן הנבואה אשר היא למעלה מן החקירה האנושית וכל זה מבואר למודה על האמת.

מ״הודע כי לפי מה שנתבאר אין שייך לומר בעניין הספירות לא ראשון ולא שני ולא שום מספר מאחר שכולן הן פעולות אלקיות אשר בעצמותיו הפשוט פועל כל זאת. ולכן אמרו המקובלים נעוץ סופן בתחלתן כו' ומה שמנו הספירות חכמה בינה כו' וכן מה שאמרו ראשונה שנייה כו' הוא הכל על צד להשמיע האוזן במה שאפשר לשמוע וכדי להשכיל האדם בעניין הכחות האלקיות כיצד נתפשטו ולפי גדולת הכח ורוב עמקותו ורוב העלמו שהוא בדרך שלולי או בדרך פעולה הניחו אותו התואר ראשונה כי לא יוכלו להוציא מן הפה או לכתוב כל התארים בכת אחת. לכן הוצרכו למנותן ראשון ושני כו' וזה לשון מנחת יהודא פרק שביעי גם מוציא אני סיוע על זה ממאמר ספר יצירה בברייתא האמורות עשר ספירות בלי מה כו'. אחת רוח אלקים חיים שתים רוח מרוח כו' ודוק ותשכח כי לא הזכיר בהם אחת שנים שלישית כו' כי אם היה אומר כן נראה שבאו זו אחר זו כי השנים מאוחר אל האחד והשלשה אל השנים אבל אמר שתים שלש ארבע כו' להורות כי מציאות כולם היה שוה לא קדם זו לזו ואם יש קדימה היא במעל ולזה לא אמר אלא שתים ושלש כו' כי בא להודיענו מספרם עד כאן לשונו. והוא הדבר אשר בארתי.

מ״ווכן מה שאמרו שספירה פלונית מקבלת שפע ותוספת אצילות מספירה פלונית ועניין הצינורות שדברו בהן הכל הוא בדרך שהניחו הפלוסופים עניין התוארים. וזה כי ידוע שהם חקרו בטוב עיונם בתחלה שהשם יתעלה מחוייב במציאות אשר מזה יחוייב וימשך אחר כך שהוא אחד ושאינו גוף ולא כח כגוף אחר כך יתפשטו שאר התוארים כי מה שאינו גוף יתחייב לשלול כל הכחות ותנועות הנתלו בגוף ואחר כך יתחייב מזה הרחקת התארים ושאר דברים הנתלים בזה כן הניחו המקובלים בראשונה ספירה אחת אשר ממנה יתחייבו שאר הפעולות והכחות ועניין שאר התארים השוללים. ועוד אומר כי ידוע שכבר המשילו חכמים ז”ל השם יתעלה לנשמה שבאדם וכמו שאמרו ז”ל (ברכות י א) ברכי נפשי תבא הנשמה שיש בה חמשה דברים כו' וכן תמצא הזוהר (תקון יג) ממשיל השם יתעלה בעולם בגוף וקראו נשמת עולם וכן היא מוסכם מן החוקרים המשכילים ועל כן נאמר כי כמו שהנשמה היא כח אחד פשוט יתגלו ממנה כחות חלוקות והוא כח שכלי וכח החיוני וכח הטבע ומכל כח וכח ימשכו כחות אחרות כמו מכח החיוני יתפשטו ההרגשות ומן הטבעי כח הזן והצומח ודומיהן כן בכחות האלו והן הצנורות שדברה מהן המקובלים. וכן באר הרעיא מהמני והוא בזוהר פרשת פנחס (חלק ג רנז ב). ובהיות כי עניין בריאת העולם הוא דבר חדש אשר כל פוקר וחולק טוען בזה מצד שינוי הרצון או שאר טענות שטענו על זה בפרט שיצטרך על זה להיות זמן קדום זמן ותנועה קודם תנועה כמו שהאריך המורה בדבריהם חלק שני וכמו שאני עתיד לבאר אם ירצה השם יתעלה. לזה הניחו המקובלים כי בשעת בריאת העולם עלה הרצון לברא העולם על דרך דמיון בשאר פועלים כי כל פועל עולה במחשבתו ורצונו לפעול ואחר כך מצייר הפעולה במחשבתו ואחר כך פועל אותה. וזהו עניין שלש ספירות הראשונות שהניחו המקובלים והניחו בתחלה הרצון שעלה ברצון השם יתעלה לבריאות העולם והיא הספירה הראשונה ואחר כך בשעת הבריאה והוא החכמה והוא הציור וידוע אמרם ז”ל (חגיגה יד א, סנהדרין צג ב) נבון זה המוציא דבר מתוך דבר. ולכן בהיות הבריאה נעשית קראו הכח והפעולה שפועל העולם בינה ואחר כך חלקו הכחות לפעולות כפי מה שנחלקו הפעולות בעולם. ובהיות כי אלו שלשה הפעולות שהם המחשבה והחכמה והבינה שהם העבר וההוה והעתיד בחק השם יתעלה הוא דבר אחר לא יגבלוהו זמן כי העולם לא נברא בזמן גם אלו הדברים אינן שייכים בפעולות השם יתעלה רק הכל נברא בעלות רצונו לפניו כמו שנאמר בדבר השם שמים נעשו שהוא מורה על הרצון וכמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה בדברי על עניין חדוש העולם אמרו שלשה אלו הכחות הם דבר אחד ומשם ולמטה תחלה הבניין.

מ״זאו אפשר שרמזו בשלשה ספירות אלו למה שנודע שכתבו הפלוסופים והביאו הרב המורה (חלק א פרק תשעה וששים) כח לכל מה שיש לו סבה הם ארבע סבות החומר והצורה והפעול והתכלית ושהם כתבו כי השם יתעלה הוא הפועל והוא הצורה והוא התכלית. והאריך שם בזה לבאר איך שלשה דברים אלו הם דבר אחד אצל השם יתעלה. ולכן כאשר רצו המקובלים להניח דרכי הפעולות המתפשטים מהשם יתעלה בעולם ופעולות הנחלקים בשבעה ספירות אשר תחילתן מן החסד הניחו קודם זה הצורה והתכלית והפועל רוצה לומר הכחות אלו או כוונו אל השלשה דברים שהסכימו עליו הפילוסופים באמרם שהשם יתעלה הוא השכל והמושכל והמשכיל והכל הוא דבר אחד. ולכן קראו חכמה ובינה שהם מלות המורים על שכל ומשכיל והכתר הוא עצמות המושכל. ובהיות כי פעולות השם יתעלה על ידי השכלתו את עצמו אמרו יוצר אור בראשית הוא הבינה. והנה מצאתי לבעל ספר אמונת שכתב כי שלשה ספירות אלו הם היודע והידוע והדיעה והוא הדבר אשר כתבתי אלו הם הדרכים אשר ראיתי לבאר בדבר זה ומכל מקום הכל שב אל דבר אחד אשר אין שם פירוד ורבוי נתפס שם.

מ״חובהיות כי כבר האריכו המקובלים לא כתבתי רק הכלל כאשר נתבאר כי הספירות הם תוארי הפעולות ואין מחלוקת בזה בין חכמי הקבלה ובין חכמי הפילוסופיא רק בקריאת השמות בלבד כי אלו קראן ספירות ושמות ואלו קראן תוארים ופעולות. וכן כתב הרב רבי משה בורטיל בפירוש ספר יצירה כי חכמת הקבלה היא חכמה הפילוסופיא רק שבשני לשונות ידבירו. ואף כי דעת קצת המקובלים נראים מתנגדים זה לזה כי מקצת כתבו שהם עצם האלקות ומקצת שכתבו שהם כלים שפעול בהם כולן הושוו לדעת זה כי התוארים בעניין זה הם בצד מה עצמות אלקות ובצד מה הם כלי הפעולה. ומעתה יסתלק מעליך כל מבוכה לא יקשה עליך דברים הגשמים שקראו המקובלים לספירות בעניין שמותיהן כמו יד ורגל ועין וראש ודומיהן. כי כבר נתבאר כל זה בספר המורה חלק ראשון שכל זה אינו מורה גשמות כלל ושיש לכל זה פירושים ושהוא מורה הכל על כחות ופעולות השם יתעלה. וכמו שהאריך הרב שם. וכן כתב הרקנ”ט סוף ויחי (שם) והוא כוונת כל חכמי הקבלה ואם לא בארו בדבריהם ודי בזה במה שרצינו לבאר בזה.

מ״טואף על פי שכתב בעל מנחת יהודא דברי הרב מרקנ”ט שנראה משם כי אין זה דעתו וזה לשונו שם. אך הפילוסופים מבני עמינו יש להם דעת אחרת בעניין המדות והתוארים וזאת היה כוונתן בקיצור כי כל מה שאנו רואים כי הכתוב מכנה המדות לבורא יתעלה ויתברך אינו שהוא בעל מהות אבל פועל פעולה דומות לפעולות הבאות מאתנו רוצה לומר מתנואת נפשיות לא שהוא יתעלה בעל תכונה נפשיות מפני שכל מי שהוא בעל מדה הם שני דברים והם נושא המקרה ונשוא המקרה וזה דבר לא יתכן בשום עניין בשם יתעלה. ראה עד אנה הביאם דחקות ובאמת לפי כוונתן בטוב נדחקו כי אמת הוא כי בבורא יתעלה אין לו שום רבוי אך דע באמת כי אין להם בסודות התורה ובסודות רבותינו חלק ונחלה כלל וטוב היה להניח המצות והדרשות ושלא לדבר בהן כלל מלהוציא אותן ולתת טעם בהן שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותן ועיין בחלק השלישי מספר המורה ותדע עניינן עד כאן לשונו.

נ׳הנה שנאתן קצת מקובלים לבעלי החקירה קלקלה השורה עד שזה הביא אותן לידי טעות בדעת חכמי החקירה אשר הלכו אחר הפילוסיפיא בספר המורה והנמשכים אחריו ולכן כתבו מה שכתבו והאריכו בדבריהם על זה בטענות ותשובות כאשר ידוע ואין מדרך חבור זה להזכירן ולכן כתב גם כן זה החכם מה שכתב ולא ידע כי בנפשו דבר כי באמת ובוודאי דעת המקובלים האמיתיים שכתבו שהספירות הם עצמם האלקות אי אפשר לפרש ענייניהם אלא בדרך התוארים כאשר נתבאר. ובזה הדרך אפשר לציירו אצל השכל להעמיד על האחדות על אמתתו עם אמונת עשר ספירות. אך אמנם אם יספיק לך דעת זה החכם שהספירות הם כדמות כלים שהאומן פועל בהן ואינו עצמיות האלקות. וכל מה שתמצא בדברי המקובלים לכוין בזה השם אל מדה פלונית ובזה אל מדה פלונית אין הכוונה אלא אדון הכל הפועל בהן ועל ידיהן. וכמו שהאריך שם בדעת זה אין הזיק בזה מאחר שלשני הסברות הנזכרות הכוונה להעמיד האחדות על אמתתו.

נ״אומאחר שראיתי לחכם הרקנ"ט שדבר בזה בדרך סברא ולא מדרך קבלה כאשר נראה שם מדבריו באריכת לשונו על כן מלאני לבי לחלוק עליו ולכתוב סברא אחרת בזה מאחר שאוכל לסמוך עצמי בדברי המקובלים החולקים על דעת הרקנ”ט כאשר נתבאר.

נ״בוהנה נראה כי מן המחלוקת הזאת ירדו למחלוקת יותר גדולה ועמוקה מזו ולטעמייהו אזלי בעניין הפגם שדברו ממנו המקובלים. והנה בעל המערכת כתב פרק שמיני וזה לשונו כי בעלות המחשבה היות העטרה לראש פנה כו'. אינו עניין היות בה מיעוט כח או מיעוט קדושה וכבוד ופרוד בסבת התחתונים כאשר לא יוכשרו מעשיהם חלילה לא-ל כאשר חושבים רבים מקלי אמנה בחלושת אמנתם בדברי ז”ל ובדברי המקובלים והאריך שם בזה להראות כי אין הפגם והחסרון כי אין לבנים המשחיתים כו.

נ״גובעל מנחת יהודא התמרמר שם בפירוש וזה לשונו אם כוונת הרב שהעטרה אינה מקבלת פגם בעונותיהן של ישראל כבודו במקומו מונחת זהו עיון פלוסופי אבל לא דעת אמיתי מחכמת הקבלה כי מה הוא הרדייה של המנקת ושלוח האם שנאמר (ישעיה נ ב) ובפשעיכם שלחה אמכם ומהו הקצוץ שאדם עושה בעשותו עבירות או החבור העושה בעשיתו המצות וכל טעמי המצות מיוסדים על הקוטב הזה אלא יש לנו לומר בהכרח להיות כי עונותינו גורמין בה פגם וגם כי מסלקים האם מעל הבנים. והאריך שם בסברא זו להמשיל משלים ולהביא ראייה מספר הזוהר כמו שמבואר שם סוף פרק שמיני בספר מערכת. והנה כל זה נתלה בסברתן הראשונה בעניין הספירות כי המאמין בהן שהן עצמות אלקות אי אפשר להאמין או להעלות המחשבה כי אם בדברי הרב בעל המערכת שאין שייך פגם או קיצוץ בספירות עצמן והפגם אינו אלא במקבלים וכמו שבאר שם בעל המערכת לפרש כל דברי מדרשות והגדות שבאו בעניין זה והוא לטעמיה אזיל שסבר שענייני הספירות הם עצמות אלקות. אמנם לא נכנסו דבריו באזני המפרש ההוא כי הוא נטה לדעת השני שענייני הספירות הם מאורות שנאצלו להם ככלים ביד הפועל בהן ולכן אפשר להיות בהן שינוי ופגם.

נ״דוהנה אף על פי שלא אוכל להכריע בדבר שאין לי ידיעה בו מכל מקום אענה אשר עם לבבי שהקדוש ברוך הוא ישמח במעשיו כשהם בשלימות ורוצה בקדושת שמו יתעלה וחס על חלול כבודו. וכמו שאמר משה רבינו עליו השלום בתפלתו באמרו (במדבר יד טו) ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת כו' ויהושע אמר (יהושע ז ט) ומה תעשה לשמך הגדול אם כן השם יתעלה חפץ בהצדקו ובקדושת שמו וכשישראל חוטאין גורמין להם עונשין על עוונותיהם. ושיאמרו הגויים שעזב השם יתעלה הארץ או שעונשים שר ישראל הן מצד מעוט יכולת השם יתעלה אם כן מנקת נרדית רוצה לומר שאומרים מלעשות צדק ומשפט והיא רדייה מצד מה לפעולות השם יתעלה מאחר שאינו חפץ בזה והוא משל האדרכיאל והסרסור שאמרו שהשם יתעלה כועס הנאמר בתורה ושאר התוארים שבאו להורות שהפעולה ההיא היא נגד רצון השם יתעלה ובדרך שבארו הפילוסופים מעניין התוארים הנאמרים על השם יתעלה והוא הדרך הנכון בדבר זה.

נ״הודע כי כבר כתב הרב המורה (חלק ראשון פרק תשעה ועשרים) כי מה שנאמר בתורה (בראשית ו ו) ויתעצב אל לבו שהשם יתעלה כועס על רוע מעללו ובפרק תשעה ושלשים כתב שם כי עניין לב הנאמר אצל השם יתעלה רצה לומר הרצון ובאר שם פרק ששה ושלשים מהו חרון אף וכעס הנאמר אצל השם יתעלה ולכן נראה כי זהו עצמו הכוונה במדרשים שדרשו על זה במשל האדרכיאל וזה לשונו שם פרשת בראשית (ב"ר כז ד) ויתעצב אל לבו מלך שעשה סחורה על ידי הסרסור והפסיד על מי יש לו להתרעם לא כל הסרסור. הנה קראו להנהגה זה הכוללות שעל ידו מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו. אדרכיאל וסרסור והוא הלב שהוא רצונו של הקדוש ברוך הוא וכמו שנתבארו ואמרו שעליו התרעומות להורות כי הקדוש ברוך הוא חס על שיאמרו כי פעולותיו אינן מיושרים ולזה הכעיס עליהן רוצה לומר בשבילן והוא מבואר. ותמהני על בעל מנחת יהודא שלא נכנסו לאזניו דברי החבר החכם בעל המערכת בפירושו שם למדרשות אלו כי באמת החכמים בעלי המדרש דברו בזה כלשון התורה והכל כלשון בני אדם כדי לשבא את האוזן במה שיוכל לשמוע. ואף כי הביא ראיית הרבה מדברי הזוהר והתיקונים שהפגם והקיצוץ נמצא בספירות הבניין אי אפשר להאמין אלא שגם הזוהר דבר בלשון בני אדם ולהבין בני אדם במה שהורשה להם להתבונן ולהטעימן כי יש כביכול קצת פגם ומעוט כבוד שמים בסבה עונות בני אדם באשר הם גורמין שלא יוכל השם יתעלה לפעול בעולמו כרצונו ושיתקדש השם יתעלה בעולמו וזהו נגד רצון השם יתעלה והוא ענייו הפגם והקיצוץ פעולת השם יתעלה ממנו. וכבר כתב הרב המורה (חלק ראשון פרק ששה וארבעים) שחכמנו ז”ל נמשכים בכל התלמוד והמדרשות כפי פשוטי דברי הנבואה לדעתם כי בדבר בטוח הוא מן הספק ואין פחד אצלם מטעות בו בשום פנים אבל הכל על צד ההמשל עד כאן לשונו.

נ״וועוד אפשר לומר כי כל דברי המקובלים הם אמת ואלו ואלו דברי אלקים חיים כי נתבאר בדברי הזוהר פרשת בראשית ופרשת תרומה כי שני תקונים הם. ולכן נראה כי בתקון התחתון שהוא עולם הבריאה יש קצוץ ופגם כי שם הוא עץ הדעת טוב ורע ונתגשמו הכחות עד ששם יש כהן ממש כמו שנתבאר שם פרשת בהר (חלק ג קט ב). אמנם בתיקון העליון אין שם רק כחות ותארים אלקים ואין שם לא קצוץ ולא פרוד ופגם חלילה רק כחות אצולות והם עצמות אלקות משתנים לפי פעולות בני אדם ובעילה העילות לית בו שינוי ונוכל לומר כי גם בתקון התחתון אמור שהספירות יש להם גבול ומדה כמו שכתבתי במאמר מרעיא מהמני הבאתיו ריש הפרק. ובדרך זה נוכל לפרש כל המאמרים הסותרים זה את זה בעניין זה והוא מבואר לכל משכיל.

נ״זואפשר עוד לומר כי חכמים ז”ל הבינו עניין ויתעצבו אל לבו על דבר נפרד והם השכלים המלאכים אשר הקדוש ברוך הוא פועל על ידיהן בעולם התחתון והשכל הפועל הנקרא שר העולם נקרא אדרכיאל וסרסור והמניקת הנרדית בהיות כי ההשפעה מן השם יתעלה ממונעת ממנו בסבה עונות ישראל אבל על כל פנים אצל השם יתעלה לא שייך שום פגם ולא קצוץ ולא שום פרוד חלילה חלילה.

נ״חוחכם יוסיף לקח מעניין כלל להעמיד תמיד האחדות של האחד המיוחד יתעלה לנצח נצחים בלא שינוי אשר לכבודו כתבתי כל זה והוא ברחמיו הגדולים יכפר על עוונותי ושגיאתי בתורתו אשר לרוב חשקי ותאותי בה להועיל ולספר מעט מזער השגתי מתעלומת חכמתיה כתבתי מה שכתבתי.

נ״טוצריך אני ליישב לדעת זה אמרם במעשה מרכבה אמר רבי ישמעאל אמר ליה מטטרון שרא רבא דסהדותא עדות זו אני מעיד בהשם אלקי ישראל אלהא חייא וקיימא מרנא ורבנא דמנא מבי' מותיב יקריה ועילא מאה ושמונה עשר רבבות פרסאות ומיתב מותב יקרה ולמטה מאה ושמונה עשר רבבות פרסאות מזרועו של ימין עד זרועו שמאל שבעה ושבעים רבבות פרסאות ונותן שיעור לקומה מאתים וששה ושלשים אלף אלפים רבבות פרסאות כמנין ורב כח שנאמר גדול אדונינו ורב כח ונותן סימן לרוחב שבעה ושבעים פרסאות שנאמר תנו עוז לאלקים אשר כתב החכם הרקנ”ט אשר דבר בזה מן הבורא חלילה כי אין לבורא שום גבול אך דברו בזה על הספירות אשר מזה הכריח דעתו שם כי הספירות אינן עצמות הבורא. אמנם לדעתנו שהם התארים איך אפשר ליתן להם גבול ושיעור.

ס׳אך דע לפי מה שכתבתי מעניין תקון התחתון הכל מיושב וכמו שכתב בעל מנחת שאביא לך דבריו סוף הפרק אך אין אנו צריכים לזה כי אפשר לפרש זה על שני פנים ושניהם נכונים בדבר זה האחד כי שיעוא הפעולה אשר פעל השם יתעלה אשר על ידו מתואר השם יתעלה בתואר מה. וכמו שכתבתי לעיל בדברי המפרש שיר השירים ריש חלק שני פרק שני שנאמר שם ראשו כתם פז (ה יא) וגו' לחייו (ה יג) וגו' כן תאר כאן עניין הפעולות שפעל בגבול זה אך הדרך השני הוא הדרך האמתי הנזכר לעיל בדבר זה כי אין הדברים כפשוטן חלילה אלא שהכל בא להורות על הכח האלקים יתעלה אשר הוא בלתי תכלית. וכבר ידוע אמרם (ב"ר סח ט) שהקדוש ברוך הוא מקומו של עולם וסובל בכח העליונים והתחתונים וממציאו האמתי וחיותו נותן חיים ומציאות לכל חי. וידוע אמרם קו”ף זה הקדוש ברוך הוא כי מקום בגימטריא קוף לכן אמר כי קי”ח רצה לומר מקום חי הוא בעליונים וכן מלמטה רומה לומר בתחתונים כי הוא סובל הכל ומחיה הכל והן מאה ושמונה עשר פרסאות ואמר כי יש לו העוז והגבורה בימינו ובשמאלו והכל הוא על דרך משל כמו שנתבאר. ואמר ששיעור קומה הוא רל”ו אלף כו' מורה על הכחות האלקיות אשר הם בלתי בעל תכלית ואלף רל”ו נגד רל”א שערים שבת בעל ספר יצירה שאותיות האלפא ביתא מתחלף אליו ובכל חלוף נמצא כח מיוחד והכלל מכולן הוא נמנה לא' ונעשה בין הכל רל”ב וארבע אותיות השם הרי רל”ו. ואמר אלף אלפי רבבות להורות על בלתי בעל תכלית כי מספר כזה חדל לספור ועניין הפרסאות שאמר הוא בדרך שכתב בעל מנחת יודא סוף פרק שלישי חלילה שהפרסאות הללו הם שיעור כמותי אלא הם מל' פרס פריסה מלכותא וכל פרסאות הללו שבשיעור קומה הם אותיות שכל אחד נקרא פרסה על כי נחתכו ונחצבו מחכמה העליונה ורבוי הפרסאות שהזכיר בכאן רומז לנצוצות המתפצצות הם השמות הנעשים מחבור האותיות והצירופים הנעשים מהאלפא ביתא דספר יצירה שעמהם נבראו הדברים עד כאן לשונו. הרי לך דעת זו שריר וקיים ודברי המכריח דעתו מאלה המאמרים בטלים ומבוטלים כי לא בלעג שפה יזכירו בעניינים אלו אלא בחדות ולא במראה. וכם הוא בכל דברי שעור קומה הידוע לחכמים וכל שכן לפי דברי בעל מנחת יהודא בפרק תשיעי מספר מערכת אלקות שבאר שם כי הרבה חכמים הסכימו כי שיעור קומה נאמר על דבר נברא כמו שהאריך שם. והנה על כל פנים נתבאר סלוק הגבול והשיעור. זאת ראיתי לבאר בענייני הקבלה והוא עץ החיין למחזיקים בו עד יתבאר לנו בזה דבר יותר אמתי. ולדעתי אינו באפשרות להתבונן עד יבא מורה צדק ויגלה לנו הדברים הסתומים על פי הנבואה והנסתרות להשם אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם.

ס״אעוד כתב הרמב״ם (תמידין ב ז) כשמסדר המערכה מסדרה במזרח ויהיה מראה שהתחיל לסדרה מן המזרח וריוח היה בין הגזרים הפנימיים היו נוגעין בדשן שבאמצע המזבח והוא הנקרא תפוח. כבר נתבאר בפרק שלישי חלק זה טעם שהיה מסדרה במזרח והוא הטען שהיה מראיה למזבח והיה ריול בין הגזרים כדי שיכנס שם הרוח והיו כל הנמצאים המקבלים משם לנפש חיה על ידי הרוח וחום היסודי המרומז באש כמו שנתבאר והיו ראשי הגזרים נוגעין בדשן המזבח. כבר נתבאר למעלה פרק חמישי חלק שני עניין הדשן הנשאר שהיה מורה על דבר הנשאר לאחר הפסדת כל הנמצאים שהוא החומר הראשון והרמת הדשן מורה שאף זה יפסד וישיב לאין גמור שהיתה הבריאה והדוגמא היתה במה שהיתה הדשן נבלעת בקרקעית המשכן כמו שנתבאר ויתבאר עוד. על כן היה עניין המערכה שהיו הגזרים נוגעים בדשן בראשיהן להורות על העדר והפסד הכרוך בעקביהן ועניין הגזרים היו מורים על כלל הנמצאים כמו שנתבאר לעיל חלק שלישי פרק שלישי והם בוערים באש המזבח לעניין הוויה והפסד בדרך שנתבאר והיה הדשן עגול כתפוח להורות כי הוא גלגל החוזר בעולם שהוא עגול כתפוח ולהורות על עניין זה אמרו ז״ל במשנה ריש מסכת תמיד (כח ב) ומביא לה בחולין פרק גיד הנשה (חולין צ ב) שלפעמים היו שלש מאות כור דשן על גבי המזבח. ואמרו בגמרא (שם) שדברו דרך גוזמא אמרו שלש מאות כור להורות על עניין הגלגל שחלקו חכמי ישראל במשליהם לשלש מאות מעלות ולא לש״ס מעלות כמו שכתב בעל פרדס רימונים הרבה פעמים בפירוש אגדותיו. ואמרו (תמיד שם) על דשן זה שהיתה נוי של מזבח והוא האמת כי אין לך נוי יותר גדול מזה המורה שהשם יתעלה ברא העולם יש מאין ועתיד להחזירה אליו כי על ידי זה נגלה מציאתו ויכלתו.

ס״בוכתב עוד הרמב”ם (תמידין ב ח) ואחר שסדר מערכה גדולה חוזר ובורר עצי תאנים יפים ומסדר מערכה שנייה של קטורת מכנגד קרן מערבית דרומית משוכה מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות ובה כמו חמשה סאים גחלים ובשבת עושין בה כמו שמנה סאים גחלים מפני שעליה מקטירין בכל שבת שני בזיכי לבונה של לחם הפנים עד כאן לשונו. כבר כתבתי פרק שלישי עניין מערכה זו שהיו חותין ממנה במחתה אש להקטיר עליו קטורת וכבר נתבאר טעמיה שהרמז הוא על הלב שמקטיר קטורת מעשים נעימים על ידי החום הטבעי שהוא הנרמז באש זה. ולכן היה בורר עצי התאנים היפים המורים על הצדיקים כמו שאמר הנביא (ירמיה כד א) והנה שני דודאים תאנים וגו' וכבר דרשו (ב"ר מו א) מפני מה נמשלו ישראל לתאנה זו מה תאנה זו אין בה פסולות אלא כולה מאכל כך הם ישראל.

ס״גוהיה מסדר עניין מערכה זו בקרן דרומית מערבית משוכה מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות והוא רמז נפלא. וזה כי כבר ידוע שישראל מוסיפים כח וגבורה בפמליא של מעלה ובפרט בכח האלקי שמנהיג בו עולמו והוא שכינו המקובלים ז”ל בספירה אחרונה והיא נקראת במזבח קרן מערבית דרומית כמו שנתבאר לעיל. והיא מקבלת גם כן מן הצפון שהוא כח מדת הדין הקשה כשיראל אינן כשרים וידוע שהמקובלים קראוה דלת שבמלת אחד ולכן היתה משוכה מן הקרן ארבע אמות נגד צפון לקבל משם ואז נקראת דלת הסוגרת שערי רחמים. אמנם כשישראל כשרים זה שער השמים פתוחים לקבל משם רחמים לכן היתה עיקר המערכה בקרן דרומית מערבית להמשיך לה חוט החסד. ובהיות כי המערכה הזאת גורמת שהחי יתקיים בעולם כי היתה מורה על החום הטבעי כמו שנתבאר פרק שלישי חלק זה לכן היה בה חמשה סאים גחלים נגד חמשה חושי התנועה שכולן חיים על ידי חום הטבעי המשוער באדם.

ס״דולהיות כי בשבת נתוספה נשמה יתירה באדם כמו שדרשו ז”ל (ביצה טז א) על כן באו עוד שלש סאיו נגד שלש חושין הכפולין בהיות הנשמה יתירה ושלש חושים אלו הם חוש הראות וחוש השמע והריח שהם חושי הנשמה. ולכן יחסום הנביאים עליהם השלום אלו החושים לשם יתעלה כאשר הם חושים פנימיים. וכמו שכתה המורה (חלק ראשון פרק שבעה וארבעים). אמנם חושי המשוש והטעם שהם חושים גסים אינן אלא לגוף האדם ואין הנשמה דביקה בהן לא נתוספו בשבת ואמרו הטעם בזו ההספה מצד שמקריבין שני בזיכי לבונה. וכבר ידוע כי היו הבזיכים רומזים שהם ההוספה במעשים טובים. ותקנו חכמים ז”ל הנקראים בזיכי לבונה כמו שנתבאר חלק ראשון פרק שנים ועשרים והם נעשים בשבת יותר מבחול מכח הנשמה יתירה שבו. והוא המרומז בהוספות האש להקריב עליה בזיכי לבונה.

ס״העוד כתב (תמידיו ב ט) מערכה שלישית של קיום אש עושה בכל מקום שירצה מן המזבח ומצית בו מן האש ולא יצית האש למטה ויעלה כך על המזבח אלא במזבח עצמו מצותן שנאמר (ויקרא ו ב) ואש על המזבח תוקד בו. ומכאן להצותה שתהא בראש המזבח עד כאן לשונו. להיות כי האש הזה היה דוגמת האש שיורד מן השמים ולהיות כי היה תמיד בראשו של מזבח לא יזוז ממנו. וכמו שאמרו ז”ל (ירושלמי יומא ד ו) שבשעת המסעות היו כופין על אותו האש כלי נחושת והיו נושאין אותו תמיד בראשו של מזבח לכן היתה ההדלקה בראשו של מזבח. ובהיות כי זה האש אינו אש גשמי כשאר האישים התלוים בגשם כי החום הטבעי ואש היסודי הם גשמיים ותלויים בגשמים לכן היה להן מקום מיוחד כי מקום הוא מורה על הגשם הנגדר במקום. אמנם אש זה בהיותה בלתי גשמי אינו שורף דבר גשמי כמו שהיה עניין הסנה שראה משה רבינו עליו השלום ואינו נגדר במקום לכן היה מסדרו בכל מקום שירצה כי אין מקום מקיף בדבריהם העליונים.

ס״והרמת הדשן (תמידין ב יא) דמעל המזבח בכל יום יש בו מצות עשה וכבר נתבאר טעמה למעלה חלק שני פרק חמשה וכתב הרמב”ם אימתי תורמין הדשן בכל יום משעלה עמוד השחר וברגלים משליש ראשון בלילה ואילך וביום כפורים מחצות ואילך. בהיות עניין הרמת הדשן היתה מורה על ענייני הפסד המציאות כמו שנתבאר לכן היתה מצותה בלילה שהוא זמן ההעדר האור שכל הנמצאין הכוונים בו כמו שנאמר (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כי טוב שרוצה לומר שראה המציאות כי טוב הוא וכבר נתבאר בדברי המורה (חלק ב י) שכינו ההעדר לחושך. ובהיות כי זמן הבריאה היה הערב קודם הבוקר כמו שנאמר (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר לכן היה עניין העבודה מחולקת שהרמת הדשן היתה תחילת העבודות שבאו ביום והיה היתה העבודה הראשונה של יום וכדאמרינן ריש פרק שני דיומא (כב א) ולא חלקו אותה לסוף עבודת היום שעבר להורות על עניין הבריאה שהיתה עיקר המכוון בכל העבודות כמו שנתבאר ואז היה עניין העדר קודם להוייה והיה זמן עבודתה מעליית עמוד השחר ואמרו פרק קמא דיומא במשנה שהוא זמן קריאת התרנגול שאז יש לברך הנותן לשכוי בינה להתבונן בדברים עמוקים כאלו. אמנם ברגלים וביום כפורים היה זמנה משתנה מטעם שנתבאר שם.

ס״זוכתב עוד (תמידיו ב יב) כיצד תורמין מי שזכה לתרום טובל ומקדש ידיו ורגליו ואמר ליה הזהר שמא תגע בכלי עד שתתקדש ידיך ורגליך והטעם כי אפשר לחשוב מחשבות זרות ורעות על ידי שאדם רואה תמיד הפסדו והפסד כל הברואים נגד עיניו לאין גמור שהוא כוונת הרמת הדשן כמו שנתבאר וכמו שנאמר (קהלת ב א) ברשעים ננסכה ביין אין חשבון בשאול וגו'. (קהלת ט י) על כן באה המצוה לקדש ידיו ורגליו ולטבול שיהא טהור ומקודש ממחשבות רעות בעבודה זו. ואף כי כבר כתבתי חלק שני פרק ששה וארבעים כי קדוש ידים ורגלים הוא מורה על הווית העולם בהשתלשלות הנמצאות ועל כן בא עניין הוייה אצל ההפסד להורות כי סבת ההוייה הוא סבת ההפסד כמו שכתבתי כל זה ריש חלק שני פרק שני.

ס״חוכתב הרמב”ם (הלכה יב) היה לוקח המחתה ושל כסף היתה והיה היתה נתונה במקצוע בין כבש למזבח בהערבו של כבש ונוטל המחתה וחותה בה גחלים הפנימיות שנשרפו והולך למטה לארץ פניו לצפון ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון וצובר את הגחלים שחתה רחוק מן הכבש שלשה טפחים במקום שנותנין מראות העוף ודישון המזבח הפנימי והמנורה עד כאן לשונו.

ס״טכבר ביארתי לך פעמים שהמחתה שהיו חותין בון הוא דוגמת הלב המתבונן בדרכי העבודות ובטעמיהם ולכן היה חותה בהן גחלים שנתעכלו בהן הקרבן להתבונן בהפסד כל הדברים ובעכולן. ובהיות כי כבר כתבתי כי הסבה והכח המהווה העולם הוא סבת הפסדו על כן היו לוקחין המחתה ממערבה של כבש ומזבח והמתבונן למעלה ברוחות המזבח ובתמונתו יבחן משם שעל ידי רוח זה היה סבת הוויית עולם. וכבר נתבאר כל זה למעלה. ובהיות כי זכרון דברי ההפסד הגמור מביא אדם לפחד ובהלה בהיות כי זכרון יום המות נגד עיניו על כן היתה המחתה של כסף על דרך אזל סומקא ואתי חיורא ולכן לא היה לובש הכהן המרים בגדים טובים בשעת הרמה להיות כי זה הזמן אינו מתאוה לבגדים נאים ואף כי כל דרכי הקרבנות היו מורים על ההפסד לפי דברינו מכל מקום העניין מבואר יותר בעבודת הרמת הדשן ואפשר לחשוב מחשבות זרות על ידי זה מה לפנים ומה לאחור על כן בא כאן הרמז בפחד ובבהלה יותר להיות יראת השם נגד עיניו.

ע׳ואמר שהיה הולך למטה בארץ ופניו לצפון כי משם תפתח הרעה לכל יושבי הארץ ולכל הדברים שהם מתחת המזבח והכבש הידוע והלך עשר אמות לצד צפון רחוק מן הכבש שלשה טפחים והיה הולך בזה בצד מזרחו של כבש להורות כי ענייני ההפסד אינן נמצאים אלא בשלשה חלקי הבריאה המרומזים בשלשה טפחים הרחוקים מן הכבש והם שלשה חלקי העולם: העולם הנפרד ועולם הגלגלים ועולם השפל. ובהיות כי בכל אחד משלשה חלקים אלו נמצאים עשרה מדריגות וזה כי השכלים נבדלים הם עשר, הגלגלים הם עשר, ולפי מה שהניחו התוכנים שמי ההצלחה וכמו שכתבתי ריש חלק זה ואם לא נחלק גלגל היומי לשני חלקים דהיינו קבובו וגבנינותו וכמו שפירשו המפרשים דברי הרב המורה ריש חלק שלישי (פרק ד) בעניין המרכבה. ועולם השפל הוא עשר אדם חי צומח דומם וארבע יסודות וחומר ראשון וצורה הטבעית שבכולן. ולכן קראו החכמים (חגיגב טו ב רש”י ד”ה במגדל) אות ה-ל' מגדל הפורח באויר והוא העולם בכללו התולה על בלי מה. ואפשר שלזה כוונו במאמר (אבות ו ה) שהמלכות נקנית בשלשים מעלות רוצה לומר המלכות העליון אשר בכל משלה. וכבר הראה החכם אברבנאל בסוף ספרו עטרת זקנים איך שכל חלק מן הנמצאים הוא כלול בעשר והאריך שם בזה. וכבר נתבאר זה גם כן חלק ראשון (פרק יד) ולכן היה הולך עשרה אמות והיה רחוק מן הכבש שלשה טפחים מטעם שנתבאר בסמוך והיה בצד במזרח לפי שכבר אמרו (ב"ב כה א) ששכינה במערב ולא יתכן להראות שם עניין ההפסד. ולהיות כי בעולם השפל ההפסד יותר מבואר ונגלה על כן היה בזה המקום מראות העוף ודשון מזבח הפנימי שהוא מורה על דברים הנפסדים בעולם השפל כי כבר בארתי (חלק א כ"ד?) שמזבח הפנימי הוא מורה על לב האדם ודשנו היה מורה על דברים הנפסדים שבו וכן דשן המנורה ולכן היה הכל מקובץ ביחד כי הכל היה רומז על הפסד הדברים והמשכתן זה מזה.

ע״אוהיה שלשה מיני דשון בעבודת תרומת הדשן: דישון מזבח החיצון ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה, להורות על שלשה מיני הפסדים הנופלים בעולם שנים מצד חלקיהם ואחד בכללו האחד דברים הנפסדים מצד עיוניהם וצורתן החלקית והוא הנרמז בדשון המנורה כמו שיתבאר. והשני ההפסדים הנופלים מצד מעשיהם וחומרן החלקי והוא הנרמז בדישון מזבח הפנימי שהוא הדשן הנשאר מן הקטורת המורה על המעשים הנעימים והשלישי ההפסד הכולל בכל העולם. וכמו שנתבאר למעלה ממצות תרומת הדשן והוא הנשאר מן הקרבן הנקרב שהוא מורה על כלל העולם. וכבר דרשו ז”ל (יומא כא א) כי הדשן מכל שלשה דברים אלו היה נבלע וזה אחד מן הניסים הנעשים במקדש להורות על שלשה ההתחלות אשר מהם נתהווה כל העולם שעתידין לפסד ולא ישאר מהן דבר והוא המין המוחלט שאליו יפסד העולם. והשלשה התחלות הם החומר והצורה והעדר התחלות. הצורה נרמז בהפסד העיון שהוא הדבר הנתלה בצורה והמעשה בחומר וההעדר נגד העדר הכולל.

ע״בוכתב הרמב”ם(תמידין ב יג) עוד מיד שתרם זה היו אחיו הכהנים מקדשין ידיהם ורגליהם והיו עולין לראש המזבח וכל אברים שלא נתעכלו מחזירין לצדדי המזבח כו'. בהיות הכהנים העובדים היו מתבוננים בעניין העבודה הראשונה שהיא הרמת הדשן לכן היו מיד רצין לעבוד עבודה ולקדש ידיהם ורגליהם מן החטא ומן הטומאה. ולעיין במושכלות לכל אחד כפי השגת ידו שזהו סוד קדוש ידיהם ורגליהם וכמו שנתבאר למעלה וכל אבר שלא נתעכל היו מחזירין לצדדי המזבח רוצה לומר וכל אבר שלא היה נכנע לעבודה והיה עומד בקושי שלו עד שלא נתעכל לעבודת בוראו היו מחזירין לצדי המזבח. וידוע כי צידי המזבח הם הקליפות והכחות הטומאה הסובבים מזבח העליון.

ע״גוכתב הרמב”ם עוד(שם) שהיו גורפין כל האפר על התפוח שהיה על המזבח והיו מורידין דשן בכלי שנקרא פסתכר והוא כלי המחזיק כור. וברגלים לא היו מורידין האפר אלא גורפין העל על הערימה של תפוח והוא נוי המזבח. כבר כתבתי לעיל פרק חמשה חלק זה עניין התפוח של דשן ונוי שלו איני צריך לבארו שנית ועניין גריפת הדשן וההורדה למטה הוא מורה על עניין שני. וזה כי הרמת הדשן הראשונה שהיה מצותו בכל יום היה מורה על הפסד העולם בכללו כמו שנתבאר. וכמו שאנו מברכים בכל יום יוצר המאורות. אמנם כל אבר שלא היה נכנע בכל זה כי זה ההפסד אינו מבואר כל כל ורבים שכפרוו בו. על כן הוצרכו להרימה שנייה והוא בהכנת הפסד החלקים שהוא כל חי אשר על פני האדמה שתמות והפסד כורך בעקביו והוא חוזר להיות דשן. וכמו שנאמר (בראשית ג יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב. אמנם ברגלים שנאמר בהן (דברים טז יד) ושמחת בחגיך ונאמר (קהלת ז יד) ביום טובה היה בטוב לא היה מורידין האפר אלא גורפין הכל על התפוח לומר כי העולם כמנהגו נוהג בסבת הגלגל שהוא נרמז בתפוח כמו שנתבאר לעיל.

ע״דוהיה ממצוה זו שהכהנים מוציאין הדשן חוץ למחנה על שפך הדשן והיו מניחין דשן זו בנחת ולא במקום שהרוחות מנשבות בו ולא היו נהנין בדשן זו. וכבר כתבתי שאין להנות בדשן זו רוצה לומר שלא לחשוב מחשבות זרות בו כמו שנאמר ברשעים (קהלת ב א) אנסכה בשמחה וגו' ננסכה ביין וגו' כי אין מעשה חשבון בשאול וגו' (קהלת ט י) אבל ניתן להתבונן בו כדי להיטב אחריתו ולכן הכהנים הזהירים והזריזים מוציאין דשן זו חוץ למחנה ולא היו הכהנים מתעצלים בה. וכמו שאמרו רבותינו ז”ל (מו"ק כח ב) והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דקבר (קהלת ז ב) כו' ולכן היו משימין הדשן בנחת ולא במקום שהרוחות מנשבות בו והוא כבוד החיים.

ע״המצות עשה להקטיר קטורת בכל יום בבקר ובערב (תמידין ג א). כבר נתבאר למעלה פרק ששה ושלשים חלק שני כל עניין הקטורת ועל מה היה רומז יתבאר לך שם. גם פרק שבעה ושלשים חלק שני ופרק ארבע ועשרים חלק ראשון נתפרש עניינו (ח היטב. והיה ממצות הקטורת שלא היה אדם רשאי להיות בהיכל או באולם בעת שמקטירים הקטורת (תמידין ג ג). והטעם בזה מבואר כי אי אפשר להשיג הדברים הנעימים והמושכלים והאמתיות הנמשכים אחר המעשים הנאותים הנרמזים בקטורת כמו שקדם כי אם בהתבודדות והרחקות מבני אדם. וכמו שדברו בזה הראשונים ז”ל. וכבר אמרו ז”ל פרק אין דורשין (חדידה יא ב) ולא במרכבה ביחיד ואמרו פרק טרף בקלפי (יומא מד א) על מה היתה הקטורת מכפרת על לשון הרע יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי ואין לשון הרע כמדבר לשון הרע על קונו(!) בעיוניו השכלי' ומגלה דברים שכסן עתיק יומין. ועל זה היה הקטורת מכפר. אמנם על לשון הרע שבין אדם לחבירו היה המעיל מכפר כמו שנתבאר לעיל (ב מ) ממדרשם ז”ל (זבחים פח ב). ובגמרא פרק יש בערכין (ערכין טז א) הקשו וכי מעיל מכפר על לשון הרע הא קטורת מכפר ותרצו לא קשיא הא בצנע והא בפרהסיא, וכוונתן למה שכתבתי כי בעניין עיונים השכליים הוא דבר חשאי כמו שנאמר אמר נבל בלבו אין אלקים.

ע״ווכתב הרמב”ם ז”ל (תמידין ג ד) סדר הקטרת מי שזכה בדשן מזבח הפנימי נכנס עם כלי קודש וטני היה שמו והיה מחזיק שני קבים ומחצה ושל זהב היה וחופן בידו האפר והדשן מעל המזבח הפנימי ומניחו שם בהיכל ויוצא. ומי שזכה בקטורת נטל כלי מלא קטורת גדוש וכסוי היה לו ובזוך היה שמו ונותן הבזך בכלי אחד וכף היה שמו ונותן על הכף בגד קטן ואוחז הכף ונכנס אחר עמו במחתה של אש בידו וכיצד היה חותה זה שזכה במחתה נוטל מחתה של כסף וחותה מן הגחלים הפנימיים מאש מערכת הקטורת שבראש המזבח ויורד ומערן לתוך מחתה של זהב אם נתפזרו מן הגחלים פחות מקב היה גורפין לאמת המים שבעזרה ובשבת היה כופה עליו פסכתר ואם יתר על קב חוזר וחותה ומקדים לפניהם זה שדשן המזבח ונטל הטני ומשתחווה ויוצא וזה שבידו המחתה שובר הגחלים על המזבח הפנימי ומשתחוה ויוצא. וזה שבידו הכף נותנו לאוהבו ולקרובו ורואה אם נתפזר מן הבזך אל תוך הכף אהבו או קרובו נותנו לתוך חפניו עם הקטורת שבבזך ומשתחוה ויוצא. ואומרים לזה המקטיר הזהר שלא תתחיל מלפניך שלא תכוה. ומתחיל ומשליך הקטורת על האש בנחת כמו שמרקד הסולת ואין המקטיר מקטיר עד שהממונה אומר ליה הקטר עד כאן לשונו.

ע״זובכל זה הכוונה מבוארת על פי עניין הקטרת שהיא מורה על המעשים הטובים והעיון השכלי הטוב שאדם מקטיר בכל יום ויום על מזבחו שהוא לבו של אדם שכל העולם לא נברא אלא לזה. ובהיות העניין כן בא עליו הרמז בכל סדר הקטרה. וזה כיי ששלמות האדם תלוי בשני דברים האחד נקרא שלמות ראשון והשני שלמות אחרון. והאחד הוא להסיר ממנו מדות המגונות ולעשות הטוב והוא שלימות ראשון והאחרון הוא ההשגה והתבוננות בשם יתעלה ושאר נמצאות והוא שכל העיוני וידוע כי בכל זה אין האדם מספיק אם לא יתחבר אליו העזר האלקי השופע עליו מלמעלה והעוזרו לזה אשר באורה נראה אור. וכמו שידוע מדברי המורה סוף חלק שלישי (פרק נא).

ע״חובהיות העניין כן בא סדר הקטורת כתקונו כי בתחלה נכנס מי שזכה לדשן מזבח הפנימי מן האפר והדשן שעליו והוא הוראות הסרת המדות הרעות והמגונות שעליו והיה זה על ידי הטני של זהב כי הנזהר נחמד מזהב ומפז רב. והיה מחזיק קביים וחצי והוא חמשה חצאי קביים כמו שהיה הארון חמשה חצי אמות. והטעם נתבאר למעלה בעניין הארון פרק חמשה ועשרים חלק ראשון. והיה מניח הטני שם עד שבא מקטיר הקטורת שאז חזר ונכנס ומשתחוה ויוצא להורות כי דבר זה הוא שלימות גדול ראוי לישאר באדם אלא שיוצא משם מפני המקטיר הקטורת הבא שמה שהוא שלמות גדול מזה ושין מפני חדש תוציאו. ומי שזכה בקטורת עצמו הוא שלימות האחרון. היה מניח הקטורת בכלי מלא וגדוש כעניין אמרם (רש"י במדבר כז כג) על החכמים שהם מלאים חכמה ככלי מלא וגדוש.

ע״טוהיה לו כסוי מלמעלה והוא החומר שהיא המחיצה המפסקת בין האדם לבין השגת השכל הנבדל וחוזר ונתנו לתוך הכף והוא רמז על שני דברים המונעים ההשגה והוא עמוק המושג וקוצר המשיג. ולכן הכף הוא מגולה מלמעלה כמו שהשכל הנבדל והשגתו הוא נגלה מלמעלה. אמנם מעטו ההשגה בו הוא שהבזך עומד בתוכה והכף מקיפו ועמק להסב יותר ממנו ואי אפשר להשיגו והיה פורס עליו בגד מלמעלה לרמוז כי אף הנבדל הנרמז בכף ומה שבתוכו יש עליו דבר מכוסה והוא של מעלה מכל מכל אחד ואחד שאינו מושג למה שלמטה ממנו בשלימות רק בגד קטן מפסיק ביניהם והוא רומז על מעוט ההשגה. ובהיות כי כבר נתבאר בחלק ראשון שעניין כניסת המקדש היה רומז הכל על כן היה נכנס כך אל הפנים על הבזק ואחר נכנס והולך עמו ען אש המזבח שלקח ממזבח החיצון והוא השכל הפועל המשפיע לאדם בטובו שחננו השם יתעלה ועוזר לו בכניסה זו ומכין לפניו האש והנפש נקשר' בגוף האדם. ולכן היה חותה הגחלים במחתה של כסף ויורד ונותנן במחתה של זהב כי חתייתו במחתו של כסף הוא רמז אל קבלתו מלמעלה ממנו והוא האש המזבח הידוע ולכן היה חותה בשל כסף לרמוז אל ההשגה והכוסף והתשוקה אשר לו למעלה ממנו. אמנם היה יורד להשפיע לתחתונים וכבר כתב הרב המורה (א י) שזהו עניין הירידה האמורה בשכל הנבדל ובכל מקום שנאמר ירידה אצל השם יתעלה הוא מורה על זה. והיה יורד ונותן לתוך מחתה של זהב והוא לבו של אדם.

פ׳ואם נתפזרו הגחלים היה חוצה לאמת המים ורוצה לומר כי אינו מספיק לו חתייה זה ואי אפשר לו לקבל המושכלות שנותנים עליו להשיג המושכלת על ידי החוקר עיוני אשר דרכו בו כל חכמי לב אשר מעולם אנשי שם. ואי אפשר להשיג הדברים במשכלות המופתים כאשר עשו החכמים כי קצר לבו מהשיג. היה חותה אל אמת המים אשר בעזרה והיא התורה הנמשלת למים קרים על נפש עיפה והיא הולכת ומתפשטת בעזרה אשר על ידה יוכל כל אדם לזכות ולאחוז בשלמיות אלו ולנחול על ידיו חיי עולם הבא ולעמוד בה על כל הדעות האמתיות אשר קצרו כל הפלוסופים וכלו ימיהם להשיג מה שמשיג הקטן שבישראל על ידי התורה. והנה מכל מקום עדיף טפי לחקור על הדברים ולדע אותן במופתים ובמושכלים על ידי חקירה וזהו תכלית האדם. ולזה היה נכנס זה הכהן ומכין האש על המזבח ומי שזכה מקטיר עליו הקטורת כראוי וכמצוה עד שכל חלקי אש נזרקין בקטורת רוצה לומר שכל מגימתו וכל מעשיו לשם שמים. ולהקטיר הקטורת ואומרים לו שיזהר שלא יכוה בדברים אלו ולא היה מקטיר עד שומרים לו הקטיר והוא הנאות כלומר החכמה שלא יקפוץ אדם לעלות במקום שאינו ראוי עד שאומרים לו עלה. הנה רוצה לומר שרבותיו וחבריו אומרים לו שראוי לכך. לכן יזהיר שלא יכוה. וכמו שהזהירו חכמים ז”ל (אבות ב י) הזהר בגחלתן כו'. ובהיות כי קשה האדם להשיג כל אלו השלמות כי אם בעזר אלקי אשר יצוה את מלאכיו שינחנו בדרך אמת והם נפשו ושכלו של אדם על כן היה שלשה כהנים עוסקים במעשה כי על ידי שלשה מלאכים נשלם באדם שלמות אלו והם נפש רוח נשמה אשר כל אחד נקרא מלאך. כמו שכתב המורה (ב מח) כי חלק וכח נפשי או טבעי הוא מלאך העובד בעולם והם השלשה כהנים המקריבים הקטורת.

פ״אמצות עשה לדשן המנורה ולהיטב הנרות בבוקר ובין הערבים שנאמר (שמות כו כא) יערוך אותו אהרן ובניו (תמידין ג י). כבר כתבתי למעלה פרק חמשה עשר חלק ראשון טעם כל חלקי המנורה ושהיתה מורה על התורה המאירה לנו בעולם. ולכן ההדלקה שבה הוא מורה עניין הלמוד בתורה שלע ידי זה אור התורה זרוח עליו והיתה ממצות הדלקה להעלות נר תמיד כמו שנאמר (יהושע א י) והגית בו יומם ולילה והיתה דוחה הטומאה כי אין דברי תורה מקבלים טומאה. וכמו שאמר רבי יודא בן בתירא לתלמידו דהוי בעל קרי ומגמגם כדאיתא במסכת ברכות (כב א) והיתה גם כן דוחה שבת מטעם שהקרבנות היו דוחין שבת כי אין מצות שבת אלא זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים והעוסק בתורה ובעבודה כמו שנצטווה הרי הזכרון בין עיניו. וכבר נתבאר למעלה חלק שני פרק שלישי גם ידוע אמרם (שבת פו ב) שבשבת נתנה תורה ואותה הדלקה היתה דוחה שבת ונשאר כן לדורות.

פ״בוהיתה ממצות המנורה לדשנה בכל יום הן בטול הסברות הרעות והגרועות שנופלים בלמוד. וכמו שאמרו (סוכה כח א, ב”ֻב קלד א) על יונתן בן עוזיאל שכל עוף הפורח באויר עליו בשעה שעסק בתורה מיד נשרף. שכתב הרב שם טוב פרק ששה חלק ראשון מספר המורה שרומז על עניין שריפת הדיעות הרעות הנופלות בעניין הלמוד. והיה דשון המנורה נבלע בקרקע המשכן והוא אחד מעשרה נסים הנעשים במקדש כדאיתא סוף פרק קמא דיומא (כא א) להורות כי אלו דברים ראויין לבלע ממש שלא ישאר בו שום אשם. ובהיות כי זה אי אפשר לעשות על ידי אדם הוצרך לעשות על ידי הנס העוזר לזה וכמו שאמרו (שבת קב א, יומא לח ב) הבא לטהר מסעיין לו. ולעיל נתבאר פרק ששה טעם אחר בזה. ולהיות כי אין גירסה של תורה אלא בלילה שהוא עקר זמן הלמוד על כן היתה עיקר הדלקת המנורה בלילה והיו נותן בה שמן הראוי להדליק כל הלילה ומטעם זה היה ממצות הדלקתה שאין מחנכין המנורה אלא בערב להיות כי זהו הזמן הראוי לעניין הלמוד.

פ״גונר מערבי שכבה אין מדליקין אותו אחר דשנו אלא מאש המזבח החצון אבל שאר הנרות כל נר שכבה מהן מדליקו משאר הנרות מושך הפתילה עד שמדליקו ומחזירו. וכבר ידוע אמרו ז”ל פרק טרף בקלפי (יומא לט א) כל ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק לא כבה נר המערבי. והטעם בכל זה כבר ידוע כי נר המערבי הוא נר האמצעי המכוון נגד קדשי הקדשים וכמו שכתב הרמב”ם פרק שלשי מהלכות בית הבחירה (ח) והוא כמאן דאמר שהנרות היו נותנין מצפון לדרום (מנחות צח ב) וכבר כתבתי למעלה בעניין המנורה כי אותר הנר הוא מורה על ספר במדבר ואותו הקנה האמצעי הוא מורה על זמן ביאת המשיח שאז תחזיר התורה ליושנה ויהיו ישראל דגלים כמו שהיו בראשונה והוא הנר האמצעי המרומז בספר במדבר כמו שהארכנו שם בזה פרק שמונה עשר חלק ראשון. והיה באותו קנה פרח המורה על קבלת האבות עניין התורה כמו שנתבאר שם. על כן כשהיה אחד משאר הנרות כבה היה חוזר ומדליקין מנר האמצעי שבו קבלת האבות והעתקות התורה זה מזה והם החכמים הגדולים שמהם מדליקין הנרות ובפרט הסנהדרין הגדולה כמו שנאמר (דברים יז ח) כי יפלא ממך דבר וקמתה ועלית אל המקום וכל זה היה בהיות ישראל במדבר שמורה עליו נר האמצעי שהיה משה רבן של נביאים עמהם וכן יהיה לעתיד בזמן המשיח שנרמז בקנה האמצעי. אמנם אם כבה נר האמצעי עצמו והוא בזמנין שגלו ישראל מעל אדמתן ואין לנו לא כהן ולא סנהדרין וחכמת חכמנו נאבדה בעוונת הרבים המדליק צריך להדליק מאש מזבח החצון שהיה מורה על אש היורד מן השמים וחום הטבעי הבוער כאש בלבו של אדם אשר ממנו היו לוקחין האש להקטיר קטורת וגם משם מדליקין הנר האמצעי והוא רמז להדלקת השכל על פי הסברא וההקש הנשאר לחכמי הדורות המעט. ולכן היה לסימן טוב בחיי שמעון הצדיק בשלא כבה נר המערבי ולכן דרשו ז”ל (שבת כב ב) (שמות כז כא) לפני העדות יערוך אותו נר המערבי הוא עדות לישראל ששכינה שורה בתוכן שממנו מדליקין ובו מתחילין הרי שקראו עדות כלוחות העדות והוא מבואר. ולמאן דאמר (מנחות צח ב) הנרות היו עומדין ממזרח למערב הנר המערבי הוא הנר השני והוא מורה על ספר השני שהוא ספר אלא שמות שבו נזכר קבלת התורה וגאולתן ממצרים שעומד במקום זכרון נא האמצעי ממש ואם כן הכוונה לפי שניהם הוא אחת.

פ״דוכתב הרמב”ם (תמידין ומוספין ג טז) ולא היה מיטב כל הנרות בפעם אחת אלא מיטב חמשה נרות בפעם אחת ומפסיק בהן בעבודה אחרת ואחר כך מיטב השתים. ואמרו פרק אמר להן הממונה (יומא כב ב) שהוא כדי להרגיש כל העזרה והעבודה שהיתה מפסקת ביניהם היא היתה הקטורת כמו שיתבאר לקמן מעניין המערכה והטעם הוא מבואר כי עקר שבעה נרות הם חמשה שהם כלל חמשה חומשי תורה ולכן היה מטיב החמשה נרות תחלה להורות כי בזה נשלם כל המנורה ומיד היה עובד בקטורת שהוא השלמות המעשים והדעות כמו שנתבאר. ולזה נאמר (שם ל ז) והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרוץ יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם (שם ח). וידוע כי אין הקטרת ולא המנורה מצוה הנוהגת לדורות אם לא על פי מה שנתבאר ולכן נאמר בה להקטיר קטורת תמיד כי היא מצוה תמידית לא יתבטל לדורי דורות. אמנם אחר כך היה חוזר ומטיב עוד זני נרות להורות כי נתוספו עוד שני נרות במנורה עד שבין הכל יהיו שבעה להורות על שבעה ספרי התורה שבהן נשלם עניין המנורה. וזהו אמרם להרגיש העזרה רוצה לומר שכל בני עזרה ישמעו עניין ההטבה ויתכוננו בדבר לעמוד על הכוונה. ולזה היו דברים רבים נעשים במקדש שהיו עיקר טעמן להרגיש העזרה וזה מבואר.

פ״הוכתב הרמב”ם פרק שלישי מהלכות תמידין (יז) וכיצד סדר ההטבה זה שזכה בדישון המנורה נכנס וכלי בידו וכוז שמו ושל זהב היה מדשן בו הפתילות שכבו ואת השמן הנשאר ומטיב חמשה נרות ומניח הכוז שם לפני המנורה על מעלה שנייה משלשה מעלות שהיו שם ויוצא. ואחר כך היה נכנס ומטיב שני הנרות ונוטל הכוז בידו ומשתחוה ויוצא. הנה כבר ידעת במנורה שראהזכריה (זכריה ד ב) שהיה גלה על ראשה ושני צינתרות הזהב המריקים לה שמן שהיה מורה על העזר והשפעת הא-ל על עבדיו כמבואר שם ולזה בא גם כן בעניין המנורה עניין זה הכלי שהיה מקבל הדישון והפתילות שכבר נתבאר שעניין הדישון היה מורה על הפסד הדעות הזרות הנופלות בלמוד ועיקר הטעויות הנופלים בזה הם בחכמת האלקות והאמונה בדעות ולולי העזר האלקי אי אפשר לעמוד על העיקר ולכן היה כלי אחד מקבל אלו הדישונים ומבערן מן העולם ועל ידו היו מוציאין הדישונים לחוץ כי זהו העוזר והבן כי הכלי נקרא כוז והוא אחד משמות הקודש כידוע והיה נותן זה הכלי על מעלה השנייה משלשה מעלות שהיו שם לפני המנורה. וכבר כתבתי כי המעלה השנייה היתה מורה על עולם הגלגלים שהם חלק שני מן העולם. ובא הרמז כי ההשגחה והעזר לבא לטהר היא על ידי כחות הגלגלים שעל ידן פועל הקדוש ברוך הוא בעולמו והוא מבואר.

פ״וכתב עוד הרמב”ם (תמידין ומוספין ג יח) חביתי כהן גדול היו מקריבין בכל יום מחציתן בבקר עם תמיד של שחר ומחציתה בערב עם תמיד של בין הערבים כו'. כבר ידעת מה שכתבתי לעיל פרק שלשים חלק שני מעניין המנחות שהיו מורים על דעת המדברים. ונתבאר גם כן העניין המרומז בחביתין ומה שהיה מחציתן בבקר ומחציתן בערב הוא גם כן מכח הטעם שנתבאר כי בקר וערב הם עניין קניין והעדר נעשים מקנין האור והעדרו ועל זה באו עניין מנחת חביתין כמו שנתבאר לעיל והם נקראים טוב ורע כי האור נקרא טוב והחושך רע והם דברים שמחלקים כל ענייני המציאות והם עצמם חיוב ושלילה שמורה ענייו מנחה זאת והיתה נקרבת לחצאין כי אין להקריב רק הטוב ממנו והחצי מכל נמצא הוא החלק הטוב ממנו והיתה מנחת כהן גדול כי הוא היודע עיקר הכוונה. ועוד יתבאר ענייני החביתין והקרבתן בפרק שאחר זה שהיו רומזים על החדוש הוראה עצומה כמו כל קרבן התמיד ולזה היו ראוין להקריבן עם התמיד שחרית וערבית וכבר נתבאר למעלה עניין המנחות ולכן אין צורך להאריך בזה.

פ״זראיתי לסדר לך הנה עניין המערכה שאמרו פרק אמר להם הממונה (יומא לג א) שאביי היה מסדרה על פי הגמרא ואחר כך אבאר אם ירצה השם יתעלה עניין הפייסות שהיו הכהנים מפיסין בעניין העבודות ואמשוך הדבור בהן על הסדר כמו שהיה התמיד נקרב בבית אלקים והוא יחזור בניינו במהרה בימינו.

פ״חאמרינן בגמרא פרק אמר להן הממונה (יומא לג א) אביי הוה מסדר מערכה משמיה דגמרא ואליבא דאבא שאול מערכה גדולה קודמת למערכה שנייה של קטורת, מערכה שנייה של קטורת קודמת לסדור שני גזרי עצים, וסדור שני גזרי עצים קודם לדשון מזבח הפנימי, ודשון מזבח הפנימי קודם להטבת חמשה נרות, והטבת חמשה נרות קודמת לדם התמיד, ודם התמיד קודם להטבת שתי הנרות, והטבת שתי הנרות קודם לקטורת, וקטורת קודם לאיברים, ואיברים למנחה, ומנחה לחביתין, וחביתין לנסכים, ונסכים למוספין, ומוספין לבזיכן, ובזיכין לתמיד של בין הערבים שנאמר (ויקרא ו ה) והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולם. עד כאן לשון הגמרא.

פ״טבידוע שסדר זה של מערכה שסדר אביי לא דבר רק הוא ומלתא אחריתא קא משמע לן אביי דאי לאו הכי סדרה למה לי או למה היה מסדרה אליבא דאבא שאול ולא אליבא דרבנן דפליגי דאבא שאול וסבירא ליה דבקטורת הוה מפסיק בין הנרות כדאיתא שם פרק קמא דיומא (יד ב). ומדברי הרמב”ם פרק עשירי דהלכות תמידין ומוספין נראה דפסק כחכמים. וכן פסק הספר מצות גדול סימן קצ”ב. ועוד, יש להקשות אמאי לא סדר אביי עניין תרומת הדשן שהיה קודם לכל העבודות. והתוספות (ד"ה אביי) הוקשו שם קושיא זה ויתבאר על פי דרכינו באופן יותר נאות. ועוד אמאי לא חשיב אביי עניין מערכה שלישית שהיתה דולקת על המזבח כדי לקיים מצות אש תמיד תוקד בו וכמו שנתבאר לעיל (פרק ה). ועוד יש להקשות עניין הפסקות הנרות בעבודה אחרת ובטעמע פליגי רבי יוחנן וריש לקיש פרק אמר להם הממונה. אבל כבר נתבאר לעיל פרק שמונה כוונת החכמים בזה וכן יתבאר לעתיד.

צ׳ודע כי רבינו בחיי כתב פרשת עקב כי מערכה ראשונה רומזת לכל הבניין, מערכה שנייה ירמוז למציאות המלאכים, שני גזרי עצים ירמוז לכל הגלגלים הנחלקים לשני חלקים כמו שאמרו (חגיגה יב ב) שני רקיעים שמשם באות הגזרות לעולם השפל. ודשון מזבח הפנימי ירמוז לעולם השפל ומי יתן והיינו יודעין שאר הדברים שהזכיר הברייתא כי הכל רמז ודוגמא עד כאן לשונו. ותמהני עליו שכתוב שהוא ברייתא והוא מימרא מאביי דהוה מסדרא אליבא דאבא שאול ולא אליבא דרבנן. ואפשר מאחר שאביי אמרה משמיה דגמרא כתוב שהוא ברייתא ורוצה לומר שקבל סדרה מן התנאים.

צ״אומכל מקום לפי דרכו אשלים הדבר בעזר אלקי ישעי. וזה לאחר שהגיע הסדר לעולם השפל שהוא דשון מזבח הפנימי לפי דבריו בא אחר כך הרמז על פרטי עולם השפל אשר בהן יושלם הכלל ואמר שדשן מזבח הפנימי קודם להטבת חמשה הנרות שהוא נגד האדם שעל ידי חמשה חושים קונה מושכלות כי ידוע שמן החושים יולקחו ראיות בדברי ההקש שעליו נבנו מופתי החכמה והם לו כנרות המאירות למקום אשר הולך שמה. ואמר שמדרגה זו קודם במעלה לדם התמיד שהוא הרמז לבעל חי הנקרב שהדם בא ממנו.

צ״בואחר כך שני הנרות שהם דוגמת הצמחים שכחתן המוציאים לאור הוייתם הם שני נרות רוצה לומר שני כחות שהוא ההרכבה והצמיחה ואחר כך בא הקטורת שהוא רומז על מדרגות הדומם שאין לו הרכבה לבד כמו הקטורת שבערבים ומרכיבין כל מיני הבשמים זה בזה וקטורת קודם לאברים שהם שני מיני קטורת שמהם התחלת כל הוה וחם האד הלח והיבש ולכן בא הרמז בעניין האברים כי ידוע שלחות והיבשות שאחריהם נמשוף הקור והחום הוא עיקר המזגת האברים ושיוו שלהן שאחריהם נמשכו הארבע לחות הנקראים ארבע מרות שהוא עקר קיום האברים. ואמרו האברים קודם למנחה היא רמז על יסוד עפר דוגמת מנחת סולת שהוא דבר דק ונבלל ונעשה יבש כבצק וכן חלקי העפר הם דקים כדמות סולת ונילושו יחד ונעשה ארץ כמו בצק ולכן אמר הכתוב באיוב (איוב לח לח) בצקת עפר למצוק ורגבים ודובקו ונוכל לומר כי הבי”ת שרשית בתיבה שיוחסו למעשה הבצק שהוא המנחה. ואחר כך באו חביתים נגד יסוד המים ורמזו בחביתים להיות כי המים נחלקו לשנים עד שאין יסד המים מקוף כל הארץ כמו שהיה מדרך טבעו והיה זה מגערתו של הקדוש ברוך הוא כמו שנאמר (בראשית א ט) יקוו המים וזה אינו כשאר יסודות שכל אחד עגולה שלימה. וכל זה מבואר ליודעי מעט בטבעי הדברים וזה מורה על יכולת השם יתעחה והשגחתו על ברואיו כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לאיוב (איוב לח ח) ויסך בדלתיים ים וגו'. ולכן נרמז יסוד המים בחביתין שהיו נחלקים ומטעם זה היה הכהן גדול כל יום מקריב מחציתן בבקר ומחציתן בערב להורות על יכולת השם יתעלה המחדש בכל יום מעשה בראשית ומשנה טבע המים שלא יקיפו הארץ לצורך הבריות וביכלתו חלק המים ואמר (בראשית א ו) יהי רקיע בתוך המים והוא עניין מעשה בראשית וחדושו וראוי להקריב בכל יום עם התמיד שהיה מורה על החדוש וכמו שנתבאר.

צ״גואמר חביתין קודמין לנסכים שהוא הרמז על יסוד האויר שבו נסוך המים והויית המטר על פני הארץ. ואחר כך באו המוספים שהוא מורה על יסוד האש ורמזו במוספים על שם שיסוד האש הוא דבר נוסף אינו נרגש מחוש כשאר יסודות המורגשים לוש רק הוא דבר מושכל שהוא גורם החום הטבעי באדם. ומוספין לבזיכין שהוא החומר הראשון הנקרא היולי אשר ממנו נתהוה כל הוה בעולם השפל וקראו בזיכים להיות כי הבזיכים רצה לומר לקרבת הלבונה של לחם הפנים ביום השבת ושהיה מונח כל השבוע בבזיכים והוא דוגמת החומר הראשון שמקבל כל הצורות והפנים ומפסידין והוא כדמות הלבונה שבתוך הבזיכים שהיה מקבל עניין לחם הפנים תחלה וסופן להפסד בהקטרתן. ואמרו הבזיכין לתמיד של בין הערבים שהוא הצורה הכללית שקראו ארסטוטלוס צורה אחרונה בספר שמע הטבעי. ובהיות כי התחלת כל נוצר הם שלשה החומר והצורה וההעדר וכמו שכתב הרב המורה חלק ראשון פרק שבעה עשר והעדר נתלה בחומר אם כן עם החומר נרמזו שני התחלת על כן אמרו שבזיכין קודמין לתמיד של בין הערבים שהיא התחלת הצורה בלבד וקרא לצורה תמיד של בין הערבים להיות כי צורה הכללית מן הנמצאים היא בין הערבים שהוא כינוי לקודם שנברא העולם. ולאחר שיחרב ובין זה ובין זה היא נמצאת והם נקראו הערבים רוצה לומר חושך ולא אור כי כל העדר נמשל לחושל והמציאות אור לכן זה הצורה אינה נמצאת אלא בין הערבים. כן נראה לי להמשיך הכוונה על פי דעת הרב בעל רבינו בחיי.

צ״דאמנם בהיות כי כבר נתבארו עיקרי דברים אלו והקשרן זה בזה בבניין המקדש ובחדריו, אי אפשר שעניין המערכה לא באה לרמוז לנו עניין דבר חדוש שלא היה נרמז שם ולכן סדרה אליבא דאבא שאול להיות סדרה מורה לנו עוד דבר גדול שהוא לזכרון בין עינינו ואף כי עניין התמיד ושאר עבודות האמורים בסדר המערכה היה כל אחד מורה על עניין בפני עצמו וכמו שנתבאר למעלה כל אחד במקומו מכל מקום סדרה זה אחר זו בא להורות לנו דבר חדש נמשך אחר כוונת כל אחד ואחד בפני עצמו עד שכל הסדר נוסף על הפרטים מורה בעניין כוונת כל אחד ואחד ובדבר חדש.

צ״הוראוי שנחדש לזה פרקים מיוחדים.

צ״וידוע כי יציאת מצרים היה מורה על יכולת השם יתעלה והשגחתו בעולם ושברא העולם כרצונו, וזה דבר ידוע ומפורסם בדברי הראשונים ז”ל, ולזה נתלו הרבה מצות בענין יציאת מצרים כי יציאת מצרים הוא מורה על עניין החדוש, וממנו יולקח ראייה על יכולת השם יתעלה הנגלה בענין החדוש, ונראה שזהו כוונת השם יתעלה בנותנו טעם לשבת בדברות הראשונות (שמות כ יא), כי ששת ימים עשה ה', ובדברות האחרונות (דברים ה טו) נתן טעם זכר ליציאת מצרים. כי הכל הוא טעם אחד, וזה בזה נתלה והוא מבואר, אין צריך להאריך בזה. לכן, בא ענין המערכה להיות לטוטפות בין עינינו ולזכרום ליציאת מצרים וכל מה שנעשה בה, ומתוכן נעמוד על יסוד החדוש, שהוא התכלית והמכוון בעניני הקרבן. וכבר ידוע מה שכתב בעל העיקרים ריש מאמר שני, כי מי שיאמין דעת הקדמות על דעת שיאמין ארסטוטלוס, צריך להכחיש כל הניסים, וגם ענין משה וביאת המשיח אי שפשר להאמינו וכו'. וכן כתב הרב המורה, ח”ב פ' כ”ה. ואם כן, כשיתקיימו בידינו ענין האותות והנסים וביאת משה לגאל אותם ממצרים, כבר נתקיים אמונת החדוש בידינו. על כן בא ענין המערכה להורות על קיום הנסים. ולכן מנו חכמים ז”ל ביומא (כא א) כל הנסים הנעשים במקדש, להורות שעל ידי המקדש נתקיימו הנסים. וכבר כתב בזה בעל עקידת יצחק שער ק”ב שצורך נסים אלו היה שענינים הנפלאים ההמה יסורו כל שבוש דעות והפסד אמונות אשר בלב כל חסר לב, ויקיימו ויחזיקו דעות השלמות והאמונות האמתיות בלבבות החכמים, ושיראו בנסים אלו שה' שוכן בקרבם, עכ”ל.

צ״זאמרו, מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטורת. נגד אברהם ומשה. וזה כי אברהם אבינו עליו השלום היה הראשון שפירסם אמונת החדוש כמו שנאמר (בראשית יד כו) קונה שמים וארץ, והוא החזיק בדעת זה, וזרעו ירש דעת זה עד משה רבינו עליו השלום, שנשלמה האמונה על ידו, וכמו שהאריך בזה הרמב”ם בספר המורה ח”ב בדבריו בחדוש העולם. על כן היה ענין סדרי המערכה מורים על מה שאירע לו ועל כל מה שעשה לפרעה ולעבדיו. וכמו שיבא בפרקים הבאים.

צ״חוידוע גם כן שבברית בין הבתרים נתגלה לאברהם ענין גלות מצרים וגאולתם משם, ואז נאמר (בראשית ט”ו יז) והנה תנור עשן וגו' עבר בין הגזרים, והוא ענין המערכה הגדולה, כי מיום ההוא נכרת הברית בין אברהם לאלקינו, כמו שנאמר (שם יח) ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית. וביום ההוא היו ישראל לגוי מיוחד. על כן, הותחלו לסדר המערכה משם. ואף כי שם נגלה לאברהם ענין הקרבנות, וכמו שדרשו ז”ל (בראשית רבה מד יד) במה שנאמר (בראשית טו ט) קחה לי עגלה משולשת וגו', שענין הקרבנות הראה לו, וגם אמר לו שם (בראשית טו יג) ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו', וגם הגוי אשר יעבדו דן אנכי, שהוא יציאת מצרים. וכל זה נרמז בענין סדר המערכה שהתחילו בו, מלבד שעל ידי זה היו זוכרים זכותו העומד לכל אחריו.

צ״טומה מאד נאותים וקשרים הדברים זה בזה כמין חומר, כי לפי מה שנתבאר שענין הקרבנות וענין המערכה המורה על יציאת מצרים, באו במקדש כל יום תמיד, ועל ידי שתיהן נשלם הכוונה במקדש לקיים ביד ישראל אמונת חדוש העולם שהוא עקר האמונה. וכמו שנתבאר במה שקדם כן היה בברית בין הבתרים הראה הקדוש ברוך הוא לאברהם ענין הקרבנות וענין סדר המערכה שהוא יציאת מצרים ואמר ליה ידוע תדע וגו' ואמר אחר כך (ברקשית טו יח) ביום ההוא כרת ה' ברית את אברהם, רוצה לומר כשישראל יהיו מאמינים אמונות אלו על אמתתן שהוא אמונת החודוש ומה שנמשך אחריו, אז יהיה בריתו אתם החיים והשלום. וזהו ענין הברית שכרת אתם. ולכן, גם התורה נקראת ברית, בהיות כי אם ישראל מקיימין התורה, ברית כרותה להם לשלום. והנה, אפרש הפרשה כלה על הענין הזה, ושזה היתה כוונת ברית בין הבתרים. ולזה נאמר (ברקשית טו י) ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתווך ויתן איש את בתרו לקראת רעהו ואת הצפור לא בתר (ברקשית טו יא). וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם. רוצה לומר כי הניח כל חלקי הסותר בדרכי ההקש והמופת בלתי נטות אל דעת אחת קודמת לו, כי מי שנוטה אל דעת אחת המורגל עליו לא יתגלה לו האמת. וכמו שהאריך המורה בזה. ולכן, אמר אברהם לא עשה כן, אלא הניח חלק אחד לקראת רעהו בשוה, וחקר על ענין אמונצ החדוש. וכבר נתבאר בדברינו הקודמים שמעינן הקרבת הקרבנות אפשר לעמוד על ענין החדוש, ואפשר גם כן לטעות בו, מאחר שנותן טבע קיים לכל הדברים שהביא הפלוסופים להאמין ענין הקדמות, וכמו שכתבתי לעיל ח"ב פרק כ"א. על כן, אברהם בחקרו על עניו זה חלק הבעל חי בתווך, רוצה לומר באמצע, ולקח שני הדעות בשוה, ויתן איש את בתרו לנגד רעהו, רוצה לומר כל טענה ותשובה נגד טענה ותשובה שהיא נגדה. ואת הצפור לא בתר, וידוע כי הצפור היה התור והגוזל שלקח, והוא העוף שהיו מקריבין ישראל לגבי המזבח, רוצה לומר, הראיות והטענות שלקחו משם. וזה שראה בטוב עיונו כי אף על פי שהעולם כמנהגו נוהג, ויש לתת לכל דבר סבה טבעיות, כמו שנתן הפילוסוף, והוא הנרמז בהקרבת הבהמות, שהוא הבעל חי הנשלם באבריו כדמות העולם בכללו. אמנם, לפעמים יחסר סבות טבעיות, כדמות העוף שאינה נשלם באבריו כבהמה, וכמו שנתבאר למעלה (חלק ב פרק ח) מטעם שאמרו (תמורה יד א) אין תמות וזכרות בעופות. ואפילו הכי העוף קיים, והוא משל על הדבר שאי אפשר לתת לו סבה טבעיות ואפשר שכיון בזה אל הטענות שטען בזה הרב המורה חלק שני על הפילוסוף, והמשילו לצפור כאשר יעוף אל השמים יקרב אל בני אדם וכרגע יעלם, וכן הוא הדבר בענין השגת אלו אמו שאמר המורה ריש חלק ראשון מספר המורה בהקדמה, שהשגה הוא בדמות ברק, שנתגלה ואחר כך נעלם. ואפשר עוד שכיוון בענין הצפור אל הנבואה שבאה לנביאים על ידי המלאכים אשר השאילו הנביאים להם הכנפיים כצפורים עפות, וכמו שכתב המורה ואמר שזה לא בתר כי הנבואה היא למעלה מן החקירה והיא העמידוהו על האמת. ועוד אפשר לומר בענין הצפור כי הוא תור וגוזל, ודרשו ז"ל (תנחומא תצוה ח) כי ישראל נמשלו ליונה במה שישראל דבוקים באלקיהם, כדמות היונה שהיא דביקה בזוגה לא תתפרד. וכן הוא היה דבק באלקיו, ולא הלך אחד הטענות המזויפות שטענו הפילוסופים כדי לקיים ענין הקדמות.

ק׳והנה, יש לומר גם כן בענין זה כי למה שראה אברהם עליו השלום בעניו דור הפלגה, כי הוא היה בדור הפלגה כמו שכתבו הראשונים ז"ל, וראה שנתחדש שם דבר גדול ושנפוצו משם על פני הארץ ושלא נשאר אחד מהן בבן זוגו. מאותו טענה עמד על חדוש העולם, כי לפי הקדמות על דרך שמאמינו ארסטוטלוס אי אפשר להיות. ולזה אמר ואת הצפור שנשאר יחידי בלא בן זוג לא בתר, בהיות כי לאותה הטענה לא מצא תשובה עליה. ולכן אמר ואת הצפור לא בתר, עם היותם שנים, שלקח תחלה תור וגוזל, אלא שכיון בזה שאף שהיו מתחלה שנים, נתפרדו זה מזה ולא נשאר אלא אחד שהוא הצפור שלא בתר. ובהיות כי בדור הפלגה בלל ה' שפת כל הארץ ולא היה אחד מהן מבין מה שחבירו אומר על כן היה כל אחד בעיני חבירו כצפור המצפצף ואינו יודע מה. על כן אמר הצפור לא בתר, ולא אמר התור והגוזל לא בתר, כי בא הרמז על ענין הקול, וכמו שאמרו בעניני צפורי מצורע (ילקוט שמעוני רמז תקנט) יבא שבקול ויכפר על מעשה קול. ובהיות כי עניו הצפור הוא עוף טהור והעיט הוא דבר טמא נאמר (בראשית טו יא) וירד העיט על הפגרים וישב אתם אברם. רוצה לומר, כשירד עליו דבר טמא, רוצה לומר טענה טמאה ונפסדת, להביא ראיה אל הקדמות ולסתור טענות החדוש, מצד הפגרין שהם בתרי הבהמות שהם הטענות שהביא לפילוסוף להאמין אמונת הקדמות, מיד וישב אותם אברם.

100

ק״אואמר אחר כך (בראשית טו יב) ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם. והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. השמש באה, רוצה לומר או השכל המאיר לאדם כשמש בצהרים, וכמו שכתב בעל העקידה שלזה נאמר (סוכה כט ב) על ארבע דברים מאורות לוקין וכו'. ולכן אמר כאן השמש באה, כי הטעם על הקדמות שהם נרמזים בעיט היו כל כך גדולות עד שהשמש רצב לבא ולנטות מצד אמונת החדוש. ולזה היה אימה גדולה על אברהם באשר היה נבוך בדעתו מאד, ואין לך חשיכה גדולה מזה שהיה נופלת עליו. ולזה נתגלו לו עניין יציאת מצרים, שזהו ענין שאי אפשר להכחישו בשום ענין והוא מורה על החדוש. ולכן נאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו'. רוצה לומר נתגלה לו אז יציאת מצרים שהוא המקיים אמונת החדוש על אמתת. ואמר אחר כך, (בראשית טו יז) והנה השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש עבר בין הגזרים. רוצה לומר, ענין העזר אלקי והשפעה שירד עליו מלמעלה והיא האירה לו להוציאו ממבוכתו, ולולי זה היה השמש באה ועלטה היה, כי אי אפשר ליכנס בשלום ולצאת בשלום בחקירות אלו ולהעמיד על אמתת כל הדברים לולי העזר אלקי המסיעו לכל הדברים. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה לט א) כזה בענין אברהם, שהיה נבוך בדעתו אם יש מנהיג לבעל הבירה. ונתגלה עליו הקדוש ברוך הוא ואמר אני בעל הבירה, וכמו שהביא בעל העקידה ממדרשם ריש לך לך. והמשיל ענין עזר זה בתנור עשן ולפיד אש בהיות כי הלפיד אש המונח בתנור עשן לא יאיר כל כך כאלו היה מחוץ, כי העשן המסבבו בתנור הוא המכהה אורו. ומכל מקום הלפיד בוער בתנור. כן שכלו של אדם הוא הלפיד אש כמ"ש (משלי כ כז) נר ה' נשמת אדם, והוא הבוער בתנור מלא עשן, שהוא הגוף העכור המלא עשן ואדים חומריים המסבבים שכלו אשר בקרבו. ומכל מקום הלפיד בוער. והוא עבר בין הגזרים, רוצה לומר שהוא עובר בין חלק הטענות שהם הגזרים ומפרידן זה מזה, ולוקח לו דעת אחד הישר בעיניו. זהו נראה בפירוש הפרשה. ונחזור לדברינו. ובהיות כי ענין המערכה הגדולה היתה רומזת על האש היסודי, כמו שכתבתי לעיל פ"ג חלק זה בענין המערכה, לכן היה ענין התנור עשן ולפיד אש נרמז בענין המערכה הגדולה, כי התנור עשן הם היסודות הגופיות המסבבות הלפיד אש הנזכר, והיה אש היסודי אחד מהן.

101

ק״בעוד אמרו (יומא לג א), שמערכה זאת קודמת למערכה שניה של קטורת, לרמוז על מה שנתגלה הקדוש ברוך הוא למשה בהגעת זמן יציאת מצרים בסנה אש. והוא הנרמז במערכה שניה של קטורת כמו שיתבאר. ובהיות כי ענין אברהם היה קודם למשה בזמן, על כן אמרו כי מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטורת. והיתה המערכה שניה נרמזת בענין סנה, וזה כי כבר כתב רבינו בחיי (שמות ב א) בענין סנה, וז"ל, על דרך השכל ענין סנה ירמוז למציאות החומר השפל הבוער באש העליונים. והיה ראוי שיכלה החומר כיון שהוא ואשיו הוים ונפסדים. לכן, בראותו המופת הזה היה ראוי להתקרב בהשגה מדוע לא יבער הסנה, ואז הודיעו המלאך כי אש אלקים הוא, ומופת גמור, ויתבאר מזה עקר האמונה בחדוש העולם בחדוש המופת, עד כאן לשונו. וידוע כי ענין אש עליוני הבוער בסנה הנזכר הוא חום הטבעי הנתהווה הסבת השמש, שהוא המרומז במערכת הקטורת כמו שנתבאר.

102

ק״גואמרו (יומא לג א) מערכה של קטורת קודמת לשני גזרי עצים, להורות על שני אותות שעשה משה לפני השם יתעלה, והם שנהפך המטה לנחש, וענין המטה הוא עצמו גזר אחד, והשני שנהפך ידו מצורעת כשלג. ובהיות כי אדם עץ השדה נמשל לעץ, היה האות השני נרמז גם כן בגזר עץ אחד, והם שני גזרי עצים. ובהיות כי המופתים האלו היו מצד שנתוסף במטה חום שמימי, ונעשה על ידי זה בעל חי, שהוא בסבת החום, וכן ענין הצרעת הוא בא מחום נוסף הגובר באדם, על כן היו הגזרים נוספין על האש.

103

ק״דוכבר כתבתי טעם הגזרים הנוספים על המערכה לעיל פ"ג חלק זה, שהם מורים על כל כחות המשפיעים השכלים הנבדלים בעולם, והם דוגמת משה ע"ה שהיה כאלהים לפרעה. ובהיות כי ענין הנסים אלו היו נעשים בתחלה על ידי משה לבד, ואחר כך נעשו על ידי אהרן עמו, בהראותן האותות לפני העם. על כן היו בשחרית שני הגזרים נעשים על ידי כהן אחד, ולערב על ידי שנים. כי ידוע שמשה רבינו ע"ה כהן היה, והשבת מים דם שעשה משה אז גם כן, נראה שנרמז בענין מערכה שלישית שלא הוזכרה בסדר המערכה.

104

ק״הוכבר כתבתי שאותה מערכה היה רומזת על הנס הגדול שאש ירד מן השמים והיתה רבוצה על המזבח כארי. וכבר כתבתי טעם צורת ארי שהיה במקדש ראשון וצורת כלב שהיה במקדש שני, שבא לרמז על ענין רבוי או מיעוט המקבלין מלמטה, שהם מזון אש של מעלה. וכמו שנתאר ענין זה לעיל פ"ב חלק זה. וכענין זה הוא ורה על אותות הפיכת מים לדם, וזה כי כבר כתס בעל העקידה פרשת שמות כי מה שנאמר (שמות ד ח) והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון, יאמינו וגו', כי זהו מטעם כי האות האחרון שהוא הפיכת מים לדם הוא נמנע מצד הטבע לגמרי, כי אף בגוף האדם לא יוקחו המים למזון, כי אם להעביר המאכל במעברים הצרים, כי היסוד הפשוט אי אפשר להפך אל מזון, וכל שכן שיהא מטיב הליחות שהוא הדם. ולזה היה הנס גדול ליודעים בטבעי הדברים שיתהפך ממים פשוטים לדם שהוא דבר הזן הגוף. וידוע כי הדם הוא בא מכח חמימות שהוא חם ולח, הפך טבע המים שהוא קר ולח. ולזה המים מכבה אש. אבל דם הוא מטבע אש, מכח ענין החמימות המשותף לשניהם, ועל כן האש היורד מן השמים בסבת מוצאו מזונו, הנרמז ברביצתו כארי וכלב, ונתהפך דבר עליוני לדבר תחתוני, ונתדבקו הדברים בסבת המזון המכין הדברים, וכמו שנתבאר היה מרמז על הפיכת מים לדם שהוא המזון העקרי ושיתהפכו הדברים העליונים לדברים תחתונים כמו שנתהפך המים שהוא יסוד פשוט גדול במעלה ובזמן לדם שהוא פחות ממנו. ובהיות כי ענין הפיכת מים לדם היה גם כן בעשר מכות שיבא דבריהם אחר כך על כן לא הזכירו ענין אש השלישי בסדר המערכה.

105

ק״וואמר אחר כך (יומא לג א), כי שני גזרי עצים קודמין לדשון מזבח הפנימי, מטעם שכבר כתבתי לעיל כי הדשון מזבח הפנימי היה מורה על הסרת המדות הפחותות שהן שלימות ראשון, ואחר כך ראוי להקטיר הקטורת שהוא מורה על עשיית המעשים הטובים אשר הם המסילה והמביאה אל תכלית האנושי שהוא השגת שכל העיוני הנמשל בקטורת, וכמו שנתבאר. וכן היה בענין משה רבינו ע"ה בהוציאו את ישראל ממצרים, כי אחר שהראה לו הקדוש ברוך הוא עניני האותות הנזכרים הנרמזים בשני גזרי עצים, הוצרך תחלה לדשן מזבחו ולהסר קצת מדות רעות שיה בו, וזה כי אחר שנאמר לו עניני האותות הנזכרים, חזר ואמר (שמות ד י) בי אדוני, לא איש דברים אנכי וגו', ואחר שאמר לו ה' יתעלה (שמות ד יא), מי שם פה לאדם וגו', חזר ואמר (שמות ד יג) שלח נא ביד תשלח. והנה זה עון אשר חטא, עד שנאמר (שמות ד יד) ויחר אף ה' במשה וגו'. וגם אחר כך נכשל בענין מילת בנו עד שבא המלאך לבלעו, ואחר כך אמר (שמות ה כג) ומאז באתי אל פרעה וגו', והוכיחו ה' על זה באמרו (שמות ו ג) וארא אל אברהם וגו'. ואחר הכל חזר ואמר (שם ו ל) הן אני ערל שפתים וגו', שכל זה מורה שמשה רבינו ע"ה עם כל גדולתו לא היה נשלם בשלמות ראשון, והיה לו קצת מדות פחותות ממדת הפחד על שלזה היה מסרב לילך בשליחותו והוצרל להסירן והוא ענין דשון מזבח הפנימי.

106

ק״זובהיות כי ענין סרובו לא היה פעם אחת או שתים אנחנו צריכים למצוא טעם על מנין הפעמים שסרב. ועוד קשה מזה, כי מצינו כשאמר (שמות ד יג) שלח נא ביד תשלח, נאמר (שמות ד יד) ויחר אף ה' במשה וגו', וכשחזר אחר כך (שמות ו ל) ואמר הן אני ערל שפתים, לא קצף הקדוש ברוך הוא עליו. עוד יש להקשות, במה שהוקשו הראשונים ז"ל על מה שכתב הרמב"ם בספר המורה ח"א פרק ל"ו שלא מצינו חרון אף בתורה כי אם בעבודה זרה, ואם כן למה נאמר חרון אף במשה. ומאמרם בזה (זבחים קב א) כל מקון שנאמר חרון אף עושה רושם, ולזה נאמר (שמות ד יד) אחיך אהרן הלוי וגו'.

107

ק״חוכדי לפרש ולישב הספיקות אשר בפרשה שהיינו עליה אומר, כבר ידוע מדרשם ז"ל במדרש תנחומא (ואתחנן ה), ששבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה שילך בשליחותו, ולכן נאמר (שמות ד י) לא איש דברים אנכי גם מתמול גם שלשום וגו'. וכמו שהביא רש"י בפירוש החומש פרשת שמות (ד י). ועוד מצינו במקרא שבעה פעמים שסרב משה לילך בשליחותו להוציא את בני ישראל, ארבע פעמים קודם שהלך למצרים, ושלשה פעמים אחר שהלך. הראשון אמר (שמות ג יא) מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו', אחר כך אמר (שמות ד א) הן לא יאמינו לי וגו', השלישי אמר בי אדוני לא איש דברים אנכי וגו', הרביעי אמר (שמות ד י) שלח נא ביד תשלח, ואחר כך במצרים אמר (שמות ה כב) למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני, ואחר כך אמר (שמות ו יב) הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני וגו', ואחר כך לסוף חזר (שמות ו ל) ואמר ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמעני פרעה. ובודאי לא נפלו הדברים במקרה, רק להורות על גדולות משה רבינו ע"ה בהיות שזה היה תחלת שליחותו ונבואתו כי לא הורגל עדיין, וכמו שנאמר (שם ג ו) ויסתר משה פניו. ועדיין היה מוטבע בחכמה העיונית והמחקרית, והיה נבוך בענין חדוש העולם אשר עם אמונה ההיא היה יציאת מצרים אפשר. אך אם היה העולם קדמון על צד החיוב אשר יאמינו אריסטוטלס ונמשכים אחריו אפשר לפי דעתם, א"א ביציאת מצרים, וכמו שכתב בעל העקרים אשר על דעת הקדמות אף משה רבינו ע"ה, רוצה לומר, המוציאן מארץ מצרים אי אפשר להמציא. ולכן כאשר ראה ענין הסנה והיה דבר חדש אצלו, עד שאמר (שמות ד ג) אסורה נא ואראה מדוע לא יבער הסנה, רצה לומר, אסורה נא מדעתי בענין הקדמות בענין החיוב, ואראה ואשיג מדוע לא יבער הסנה שהוא מופת שהוא מקיים אמונת החדוש, כמו שכתב רבינו בחיי, והבאתי דבריו ריש הפרק למעלה. ולזה, בעזר אלקי אשר עליו, נאמר (שמות ד ד) וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו משה משה ויאמר הנני. הנה השם יתעלה, כאשר ראה שסר מדעתו הראשונה, לכן קראו משה משה, רוצה לומר, אמת השגת במה שנשתנית בדעתך ממה שהיתה בו בראשונה. וזהו טעם קריאת משה משה שני פעמים כמו שנאמר (שם לד ו) ה' ה' וגו', שדרשו רבותינו ז"ל (ר”ה יז ב), אני הוא קודם שיחטא האדם ולאחר שיחטא וישוב. וזהו הטעם נוכל לפרש בכל נביאי שנכפל שמו בקריאתו, שבא להורות על ענין שינוי מה שנשתנה בדעתו מצד המראה או הנבואה ההיא. ובהיות כי השינוי בדעת משה לא היה מצד האמונה, כי גם קודם האות ההיא היה מאמין חדוש העולם, כי היא אמונה שקבלו מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב, אלא שבתחלה היתה בידו בקבלה, ועכשיו השיגו בדעתו ע"צ מופת החושים שראה המראה הגדול בענין הסנה. על כן אין טעם מפסיק בין ב' משה, מה שאין כן בשאר הנביאים, שבכל אחד מהן יש טעם פסיק בין שני השמות. והטעם, כי בשאר הנביאים היה השינוי בהם שום אמונה או דעה שלא היו יודעין כלל. וכעין טעם זה כתה בזוהר (חלק ג קפג ב) אלא שהוא פירש טעם ההפסקה על שנוי מדרגת נבואתן, מה שאין כן במשה.

108

ק״טובהיות הענין כן נאמר לו מיד (שמות ג ה) אל תקרב הלום של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, כי כבר כתב בעל העקידה בענין של נעלך שהוא משל וכינוי בענין הסרה מדעתו, שהכל הולך ומחזי' בסבתיו הטבעיות כמו שהאריך שם בזה. ולכן, אמר כי המקום אשר הוא עומד עליו אדמת קודש הוא. רוצה לומר כי הארץ אשר האדם עומד עליה הוא אדמת, רוצה לומר אדמה של קודש קדשי קדשים הקדוש ברוך הוא, והוא קניינו שברא. וכמו שנאמר (בראשית יד יט) ברוך אברהם לא-ל עליון קונה שמים וארץ. ובהיות כי מקצת כופרים אומרים שאלקי השמים אינו אלקי הארץ, ושהארץ וכל מה שעליה מונהג על פי הגלגלים בלא השגחת השם יתעלה, עד שהוצרך אברהם לומר (בראשית כד ב) אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לקחני מבית אבי וגו'. לכן, כשרצה הקדוש ברוך הוא להודיע למשה ענין חדוש העולם, אמר לו האדמה אשר אתה עומד עליה אדמת קודש, רצה לומר, היא ברואה, וכל שכן שהשמים מעשה אלקינו הם. ואמר אחר כך (שמות ג ו) אנכי אלקי אביך אלקי אברהם, רצה לומר, המחזיקים דעה זה, ולכן בהאמינך ענין החדוש תוכל להשיג ולהאמין ענין יכולתי והשגחתי בעולם ושאפשר לי להציל עמי בני ישראל מיד מצרים. ולכן, עתה לכה ואשלחך אל פרעה וגו'

109

ק״יויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו (שמות ג יא)'. כבר כתבתי כי משה סרב שבעה פעמים בענין השליחות והוא כנגד שבענ טענות שטען הפלוסוף על דעת חדוש העולם, כמו שהביא הרב המורה דבריהם פרק ארבע עשר חלק שני, וכמו שאכתוב לקמן אם ירצה השם יתעלה, בענין טעמי המוספים שבאו שבעה מוספים בשנה כדי להסיר בכל קרבן מוסף טענה אחת מטענת הפלוסופיא והתשובות הנכונות בזה. ועל ידי זה סרב משה שבעה פעמים, כי בכל סרוב היה מורה כאלו טען טענה אחת. ולכן היה מסרב, כאלו אותה טענה גורמת לו לסרב בענין השליחות. כי אם יתבטל אמונת החדוש, יתבטל ענין הליכת שליחותו, כי זה נמשך אחר זה, והשם יראה ללבב ידע ענין סירובו וטענתו אשר בלבבו, והשיב לו בכל פעם תשובה נכונה על טענתו. והנה לא אאריך עכשיו בפירוש הפרשה איך יקשרו דבריה זה בזה, ונניח אותה עד שנזכיר בענין המוספין שהוא עיקר מקום הדרוש הזה. ושם אפרש, אם ירצה השם יתעלה, תשובת השם יתעלה למשה על כל טענה וטענה. וזהו גם כן אמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה ג יד), כי שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה למשה לילך בשליחותו, נגד שבעה ימי בראשית אשר כל יום ויום מסלק מבוכות וקושיות הטענה האחת, וכמו שיתבאר, אם ירצה השם יתעלה, לקמן פרק ששה וארבעים.

110

קי״אאמנם, מה שנאמר חרון אף בסרוב הרביעי שאמר לו שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), והוא למה שאחשוב כי אותה הטענה הוא נגד הטענה הששית שהביא הרמב"ם (מורה נבוכים) וזה לשונו, אמנם יפעל הפועל בעת אחד ולא יפעל בעת אחרת, לפי המונעים המביאים המתחדשים לו, ויחייבו מקודם, ואחר שהבורא יתעלה שמו אין מקרים לו, שיחייבו לו שינוי רצון, ולא מונעים אצלו, ולא מעכבים שיחדשו או יסורו אם כן אין הצד להיות פועל בעת אחד ולא יפעל בעת אחרת, אבל פעלו תמיד כמו התמדתו נמצא בפועל, עכ"ל. ולכן, אלו טען משה זאת הטענה בדרך זה לקיים אמונת הקדמות לא היה חרון אף עליו כמו בשאר הטענות, כי בזה היה נבוך בתחלה, ואין להקפיד על מי ששואל בדרך כבוד מה שיסתפק עליו, כמו שיתבאר בזה אם ירצה השם יתעלה בשאר הטענות. אמנם, הוא הראה בזאת הטענה כאלו קיים ענין החדוש אם כן יתחייב לפי זה על הפלוסוף שינוי רצון אצל השם יתעלה. ולכן אמר שלח נא ביד תשלח, רצה לומר כמו שדרשו ז”ל (רש"י) שלח נא ביד מי שתרצה לשלוח, ומהו המונע רצונך שישתנה דעתך משליח אשר הרגלת לשלוח, אין זה כי אם חסרון כביכול בהשם יתעלה. על כן בא עליו חרון אף כמו בענין עבודה זרה, ובא אליו התשובה ואמר הלא אהרן אחיך הלוי (שמות ד יד) וגו'. השיבו כי אין השינוי בהשם יתעלה רק מצד המקבלים, כמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה. זה הנראה לי בדבר זה, והוא הנרמז בענין דשון המזבח פנימי מצד הנגלה בדברי הפרשה, שהיה מורה על פחיתות מדות משה, וכמו שנתבאר.

111

קי״בעוד אמרו (יומא לג א), ודשון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות. בהיות כי דשון מזבח הפנימי היה על שלמות עצמו, בתקון מדות המעשיות, והוא מורה על ענין סרוב של משה רבינו ע”ה בתחלת שליחותו, שהיו בו קצת חסרון המדות, כמו שנתבאר בפרק שעבר, וזהו הגורם לו שהתרשל במילת בנו עד שהמלאך רצה להמיתו בדרל במלון. וזה ענין הטבת חמש נרות. כי ידוע שהמילה שקולה נגד כל התורה, והוא היה ענין הטבת חמש נרות כמו שנתבאר לעיל פרק ח'. ועוד דרשו ז”ל (נדרים לב ב) במה שנאמר (בראשית יז א) התהלך לפני והיה תמים, שהיה אברהם חסר שני עינים, ושני אזנים, וראש הגויה. ונראה לי כוונתם שרצה לומר שכל זמן שאין אדם נימול ויש לו ערלה, הנה אטומה אזנו משמוע ועיניו מראות ולבו להבין והלב נקרא נקרא ראש הגויה, רוצה לומר, שממנו התחלת חיי הגוף, ואף אם פירוש ראש הגויה שרצה לומר ראש הגיד, מכל מקום כוונתו גם כן על ענין זה שהיה חסר שלמות כלו התלוי בלב וערל בהגיד הוא מורה על ערלת לב. ולכן נקראו הגוייפ ערל לב. ונאמר (דברים י טז) ונמלתם את ערלת לבבכם. וכל זה היה נרמז בענין הטבת חמש הנרות, רצה לומר, שאחר שהילה מטיב אלו חמשה איברים שהיו מורים בדברי תורה, שהוא הנרמז בהדלקת המנורה כמו שנתבאר במה שעבר מענינה.

112

קי״גוידוע כי באלו אברים תלוי עיקר שמירת התורה. באזנים מצינו (דברים יא יג) והיה אם שמוע תשמעו, בעיניים כתיב (במדבר טו לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות השם, בלב נאמר (דברים י טז) ומלתם את ערלת לבבכם. הרי בהטיב אלו הנרות נכללו כל מצות השם. ולפי זה מה שאמרו שדשון מזבח קודם הטבת חמש נרות, לא כוונו בקדימה זמנית, רק קדומה טבעית. רצה לומר שדשון המזבח הוא תכלית וסבות הטבת חמש נרות, והדלקת נרות הוא בגלל דשון.

113

קי״דהטבת הנרות קודם לדם התמיד, שהוא היה מורה על מכות דם, והיה מפסיק וקודם להטבת שני נרות שהוא מורה על מכת צפרדעים, בהיות כי דרשו ז"ל (פסחים נג ב) מה ראו חנניא מישאל ועזריה להפיל עצמן לכבשן האש. נשאו קל וחומר בעצמן. ומה צפרדעים שאינן מצוים על קדושת השם כתיב בהו (שמות ז כח) ועלו ובאו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארתיך, איזה שעה משארת מצויה אצל התנור, בשעה שהתנור חם, אנו שאנו מצווין על קדושת השם יתעלה על אחת כמה וכמה. והוא המכוון בהטבת חמש הנרות באחרונה, מאחר שנתבאר כי הדלקת נרות המנורה היו רומזים על הדלקת הנרות בתורה, והוא ענין הדלקת נרו (משלי כ׳:כ״ז) נר השם נשמת אדם, על ידי קדושת השם שעולה למעלה, ונצרר בצרור החיים. ולעולם לא יכבה עם נרו. לכן היה נרמז בענין הדלקת הנרות.

114

קי״הוכבר כתבתי למה היו הנרות שמדליקין בסוף שנים, ושהיה להם לסימן טוב, כשלא כבה הנר המערבי, שהוא אחד משני נרות אלו, כמו שנתבאר פרק שמיני, שהענין היה כדי לרמוז על תכלית התורה שאי אפשר לה להתקיים רק בזמן המשיח שהוא הנר המערבי, אשר לעולם לא יכבה נרו. ויתוספו אז שני נרות המנורה על החמשה הראשונות, ואז יתקדש השם יתעלה על ידי ישראל בעולם, ויאירו נרותיהם בעולם הזה ובעולם הבא. וזהו ענין הטבת שני הנרות והוא מבואר. ועוד נרמז כי עיקר קדושת השם הוא בכל מאדך, ובכל נפשך. והנפש הוא בלב, ונכלל גם כן בכל לבבך, ועל כן היה מטיב שני הנרות לבסוף, להורות עח שני חלקי הקדושה. והנה נתבאר הסדר דעת אבא שאול, שסובר שהיה מפסיק בין הנרות בדם התמיד. אבל חכמים חולקין עליו וסבירה להו דהיה מפסיק בקטורת בין הנרות, כמבואר ממחלוקתן פרק קמא דיומא (יד ב), ומדברי הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין (ו ד) נראה דהכי ק"ל, על כן צריכין אנו לפרש גם טעם רבנן ז"ל.

115

קי״וכבר נתבאר כי ענין הקרבת הקטורת היה מורה על שלימות אומה הישראלית, ושעושין מעשים נאותים כקטורת, על כן היה מפסיק בקטורת בין הנרות, כי מאחר שהטבת חמש נרות הראשונים הן מורים על ברית המילה, והטבת הנרות האחרונות היה מורה על קדושת השם יתעלה ושישראל מוסרים נפשם עליו, ואז תחלת ההדלקה וסוף ההדלקה מורה על מסירת נפש להשם יתעלה, הן במילה הן בכל גופו. על כן ראוי להפסיק בהקטרת ביניהם כי מצוה גוררת מצוה, ועל ידי שנתחנך האדם בברית המילה, נפתחו עיניו ואזניו להכין ללכת בדרכי הקטורת, עד שלבסוף מטיב שני הנרות בדרך שנתבאר. ובזה הצד דברי חכמים יותר נאותים ומקובלים מדברי אבא שאול, ועל כן נקבע הלכתה כוותייהו. אמנם, שיהא הקטורת מורה לנו ענין מכת דם, כמו שנתבאר לדעת אבא שאול בהקרבת דם התמיד, עד שיהא הכוונה לדעת רבנו כמו לדעת אבא שאול, הוא יותר נאות, אליבא דאבא שאול. ולכן סדר אביי המערכה אליביה, כי כוונת אביי להורות לנו ענין המכוין כסדרה. ומכל מקום גם לדברי חכמים יש קצת הוראה בדרך זה.

116

קי״זכבר כתבתי כי הפיכת מים לדם הוא הנס הגדול יוצא מהקש הטבעי יותר מכל הנסים, ולזה נאמר (שמות ד ח) והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון יאמינו לקול האות האחרון, כמו שכתב בעל העקידה וכמו שנתבאר לעיל. אם כן, היה הפיכת מכת מים לדם יותר גדולה מכל המכות, שכל שאר המכות לא היו יוצאין חוץ לטבע, כי כל מכות דצ"ך עד"ש באח”ב הנשארים הם טבעים יתהוו לפעמים בלא נס. ואף כי הפלאת השם יתעלה בין ישראל למצרים בכל מכות בודאי נס גדול, מכל מקום ענין המכות בעצמן לא היו נמנעים יוצאים חוץ מהקש הטבעי כל כך כמו מכת דם. על כן היתה ההתחלה חצי הכל, רצה לומר נחשב נגד הכל, ועל כן היה רומז עליה ענין הקטורת שישראל מקריבין, כי ידוע שלא ישתנה שום טבע לשום פלוסוף או לכל חכמי הגויים, מלבד ישראל מצד מעשיהם מטובים הנעימים כקטורת.

117

קי״חועוד נוכל לומר כי ידוע שאין לך דבר שמשיב הנפש ומחזיק הנשמה כריח הטוב, וכמו שאמרו ז”ל (ברכות מג ב) איזה דבר שהנשמה נהנית בו, ולכן נתיחס הריח להשם יתעלה שנאמר (בראשית ח כא) וירח השם את ריח הניחוח כי אינו תענוג גשמי. על כן ריח הקטורת משיב הנפש ומחזיק החיים, והדם שהוא הנפש. ועל כן היה נרמז ענין מכת הדם בקטורת. והנה הכוונה אחת, בין לדעת אבא שאול ורבנן, אך בהיות כי לפי דעת אבא שאול הענין יותר מבואר לפי תחלת הדעת, סדר אביי המערכה לפי דעתו וכמו שנתבאר.

118

קי״טואמרו (יומא לג א) שני הנרות קודם לקטורת, ועל דעת רבנן הוא קודם לדם התמיד, והוא הרמז על מכת כינים שאמרו החרטומים אצבע אלקים הוא (שמות ח טו). והנה אף על פי שלא היה יוצא מן ההקש הטבעי כמכת דם בדרך שנתבאר, שהרין לפעמים בלא נס העפר מוצא כינים ופרעושין ושאר תולעי האדמה, מכל מקופ מצד בחינה אחת היה יותר דבר נס, במה שלא יוכלו החרטומים לעשותו, והוצרכו להודות כי מאת אלקים הוא. על כן היה הקטורת מורה עליו על דעת אבא שאול, בדרך שהיה מורה על מכת דם על דעת רבנן, ואף לבאור השני שבארנו במה שנתוסף בעפר הכח החיוני ושרצו כינים והוא נרמז בריח הקטורת כאשר נתבאר ועוד כי הקטורת מסיר עפוש האויר הגורם הויית השרצים והכינים אשר בעפר יסודם.

119

ק״כאמנם, על דעת רבנן היה דם התמיד מורה על הכינים, מטעם שאמרו החרטומים אצבע אלקים היא, וידוע כי מלת אצבע נאמר על הדברים הנעשים בטבע, כמו שנאמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ונאמר בלוחות כתובים באצבע אלקים (שמות לא יח), וכמו שכתב המורה ח”א פרק ס”ו, וכוונת החרטומים בזה שאף על פי שאין זה מכח להט וכשוף שהרי הם לא יוכלו עשוהו, מכל מקום איזה מערכת וכחות הגלגלים גורמים זאת. שהגיע השעה להיות כן בארץ והעולם כמנהגו נוהג. וזה אמרם אצבע אלקים היא. וידוע כי שם אלקים מורה על הנהגת הטבעיות מבלתי השגחה בין צדיק לרשע, כי זהו מצד רחמים וחסד, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום ולך אדנ-י חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. וכבר האריך בזה בעל העקידה. ובהיות הענין כן, מבואר שדם התמיד היה מורה על מכת כינים כי אמרו שמה שהארץ נעשית כינים הוא בכח איזה חום טבעי שקבלה העפר מפאת מעלה, והוא גרם לה שלבשו מקצת חלקיה החיות, והיו כינים. וזהו דם התמיד, כי דם הוא הנפש שבבעל חי. ואמרו עוד, קטורת קודמין לאיברים. כבר נתבאר כי הקרבת הקרבן היה מורה על הפסד העולם וחדושו, וכמו שנתבאר במה שעבר בארוכה. ואם כן, האיברים שהם חלקי התמיד, היו מורים על חלקי העולם שהם במדריגת אברי העולם. כי כבר ידוע שכל העולם נקשר זה בזה כאיש אחד. ואם כן חלקין הם אבריו, וכמו שאבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה אצל קרבן תמיד. ואם כן, הקרבת האברים היה מורה על מכת הערוב, כי כל חלקי העולם שהם המינים מבעלי חיים, נאספו כולן ובאו למצרים.

120

קכ״אאמרו עוד (יומא לג א) ואברים למנחה, ומנחה לחביתין, וחביתין לנסכין. כבר כתבתי למעלה ח”ב פרק י”ד טעם המנחה והנסכים, שהיו מורים בענין הקרבנות על השגחת השם יתעלה בעולמו בכלל ובפרט. המנחה היתה מורה על השגחת הפרטי, והנסכים על השגחה הכללית, כמו שנתבאר שם בארוכה. וכתבתי גם כן ח”ג פרק י' מענין החביתים, איך היו מורים ענין חדוש העולם. ומעתה בא לנו סדרן זה אחר זה, להורות על שלשה מכות שבאו אחר הערוב במצרים, והם דבר, שחין, ברד. וזה, כי כבר ידוע מענין השגחה הפרטית שאינה אלא במין האדם, אבל בשאר בעלי חיים אינה אלא במינים, וכמו שכתב המורה ח”ג פרק י”ז מספרו בדברו מהשגחה. וכבר כתבתי כן לעיל ח”ב פרק ל”ג. ולכן בהיות כי במכת הדבר היה נגלה ענין מעלת בני אדם על שאר בעלי חיים מצד השגחה הפרטית על כן היה המנחה מורה על מכת הדבר, וזה כי שם נאמר (שמות ט ג) הנה יד השם הויה במקנה אשר בשדה בסוסים ובחמורים בגמלים ובבקר ובצאן דבר כבד מאוד. הרי שהמכה היתה כוללת כל מיני בעלי חי בשוה, אין הפרש בין אחד לחבירו מצד עצמן, ובאדם לא היו. הרי שהורה מעלת האדם על בעלי חיים, רק קצתן היו ניצולים בזכות בעליהם שהמה בני אדם, שהשגחה פרטית דביקה בהן, שנאמר (שמות ט דו) והפלה השם בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל אשר לבני ישראל דבר. הרי שהיה נגלה באותה מכה ענין השגחה הפרטי והוא בעצמו ענין המנחה.

121

קכ״בואחר כך באו החביתין. וכבר ידוע שמנחה וחביתין הם שניהם מן הקמח, אלא שזה בלול בשמן וזה היה נעשה במחבת, ולכן באו זה אחר זה. וידוע, כי ענין הדבר המטוגן במחבת, שמעלה רתיחות ובעבועות מתוך שמנו דרך בישולו וטגונו, והוא היה מורה על מכת השחין, שהיו אבעבעות פורחת בהם. ונקשרו החביתין במנחה, כמו שבאו המכות שהיו מורים עליהם, נקשרים זה בזה. ואף כי שתיהם מורים על השגחה, כי מכת השחין גם כן מורה ענין השגחה, כנזכר לעיל, שהרי היה אז השחין באדם ובבהמה מלבד בני ישראל, כמו שנאמר (שמות ט יט) ולא יכלו החרטמים לעמוד לפני משה מפני השחין וגו'.

122

קכ״גונראה, שכיוון באמרו שלא יוכלו לעמוד מפניו, רצה לומר, מפני דבריו וטענותיו עליהם, לא יוכלו עמוד, כי בכל מכות הראשונות חפשו טענות ועלילות לומר שלא היה השגחת השם יתעלה על הארץ בפרטים, וזה כי אף שנאמר גם כן בערוב (שם ח יח) והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן וגו', ושמתי פדות בין עמי ובין עמך(שמות ח יט) וגו', מכל מקום היה ההפרש מצד המדינות, והיה אפשר שזה מצד מכת מדינה בסבת האויר, שלא בא הערוב למדינת גושן כי לא היה אויר הארץ ההיא נאות לטבע הערוב, ולכן ברחו משם, וכמו שאמרו רבותינו ז”ל במסכת שביעית (פרק ט משנה ב) שלשה ארצות לבעור, ופירשו הטעם (פסחים נב ב), משום דאין חיה שבגליל מתפרנסת על פירות שביהודא ועבר הירדן כו'. ועוד, דהרי הערוב לא הרג כל מצרים שהרי נשארו כמו שנשארו ישראל, וכן במכת הדבר, אע”פ שנאמר (שמות ט ד) והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים, מכל מקום היה ענין המכה ההיא בשדה, ולא היה הענין נגלה כל כך, ולא ראו הענין בעצמם. ואף כי מקצת מקנה מצרים נשאר, כי לא נאמר במכת הדבר שכל אשר בשדה מת, כמו שנאמר אח”כ במכת הברד, אלא נאמר (שם ט ג) הנה יד השם הויה במקנך, ולא מתו כולן. ולכן היה תמיד להן פתחון פה לפקפק. אמנם, במכת השחין, כאשר ראו כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים, ובמשה ובישראל לא היה, אף על פי שהיה משה עמהן בארץ ובבית אחד ובאויר אחד, מעתה לא יכולו לכפור בהשגחה, ועל כרחן הוצרכו להודות בהשגחת השם יתעלה על יראיו. וזה אמרו (שמות ט יח), ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה.

123

קכ״דולכן נאמר מאותו מכה ואילך, ויחזק ה' את לב פרעה (שמות ט יב), מה שלא נאמר בכל הראשונות, כי בכולן נאמר ויחזק את לב פרעה, או ויכבד את לבו, כי מעצמו הכביד לבו, כי היה לו פתחון פה, מה שלא היה ממכה זו ואילך, שהוצרך להודות, וה' חיזק את לבו. ואע”פ שכבר דברו הראשונים ז”ל מענין חזוק זה, שנאמר שהקדוש ברוך הוא מחזק את לב האדם, ואחר כך מענשו על זה, כמו שנאמר בפרעה, ובסיחון, ובדומיהן, וכמו שכתב הרמב”ם בהלכות תשובה פרק ששה (ג), ופרק שמיני משמונה פרקיו, והאריך בו בעל העקידה פרשת וארא, ושאר פרשנים. מכל מקום, אפשר לפרשו בענין זה, כי בכל מכות הראשונות היה מוציא פרעה מעצמו פתחון פה, לתלות ענין המכות באיזה מערכת או תחבולה מן התחבולות, ובזה הכביד לבו מעצמו. אמנם, ממכת השחין ואילך, שלא היה יכול מעצמו לתת סבה וטעם ולתלות באיזה מערכת או תחבולה, אז נאמר ויחזק ה' את לבו, רצה לומר שהוסיף לו חכמה על חכמתו הראשונה, עד שעל ידה חשב למצוא תחבולה או איזה טעם לתלות בו המכות, ולומר שלא היו מצד השגחת אישים הפרטים.

124

קכ״הודע שכבר דרשו רבותינו ז”ל פרק החליל (סוכה נב א), תנא ההוא סבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, וכתב בעל העקידה שער ארבעים הטעם בזה, כי חכמתו עומדת לו להורות פני הראות, שהחטא ההוא מחוייב, ומחדד טענות וראיות להעמיד רשעתו, ולכן אמר שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. והכוונה, כי מי שיש לו התחלות יותר חזקות לחטוא, הנה יצרו של החוטא גדול וחזק מזולתו בלי ספק עכ”ל. ולכן נאמר בפרעה ובדומיהן, ויחזק ה' את לבו, כי בטובה אשר חננו השם יתעלה,ורוצה להועיל לו, ונתן לו חכמה כדי שיוכל להכיר האמת. הוא חזק את לבו וחשב ערמומיות ותחבולות כדי לישב ענין המכות לתלותן במערכת או באיזה תחבולה. והנה אמר שה' החזיק את לבו, בהיות כי הוא הסבה לדבר זה, במה שהמציא לו חכמה נוספת, שעל ידה היה חושב מחשבות זרות לתלות בהן ענין המכות, מה שלא אפשר לשאר בני אדם להמציא תחבולות כמותן. והנה, זה כמי שאמר שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם להיות צדיק או רשע, והוא אמת מצד שהוא בראו בדרך שיוכל להיות צדיק או רשע מצד בחירתו, וכמו שכתב הרמב"ם פרק שמיני משמונה פרקיו, והוא על דרך מה שנאמר (דניאל ב כא) יהב חכמה לחכימין, אף כי חכמתו הראשונה היא מהקדוש ברוך הוא, אלא שחכמה שהיא על דרך המנהג והיא הוה לאדם בטבע מנערותו לא תיוחס להשם יתעלה, אך דבר נוסף. וכן מצינו דברים גדולים מיוחסים להשם יתעלה, כגון הררי א-ל (תהלים לו ז), שלהבת י-ה (שיר בשירים ח ו), וכדומיהן. לכן במכות הראשונות שהיה אפשר לתלות בדבר כשוף או נחוש בחכמה מועטת, נאמר בו כי הוא החזיק את לבו. אמנם, בדבר שהוא צריך חכמה יתירה, נאמר בו ויחזק ה' את לבו, והוא מבואר.

125

קכ״וואמר חביתין לנסכין, כי הם היו מורים על מכת הברג שהיה יורד על ידי המטר, ואש המתלקחת בתוך הברד, שהוא כענין נסוך היין, שהיה יורד בדמות מטר. ואף כי היה מורה על ענין ההשפעה היורדת מלמעלה, כמו שנתבאר לעיל ח"ב פרק י"ד. ולזה נאמר בענין הברד (שמות ט יד) כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, ודרשו רבותינו ז"ל מכת בכורות ויש מפרשים (ר"י מאורליינש, הובא בשפ"ח) לשון ביכורים רוצה לומר שאותה מכה של ברד שהיה שובר ארזים וכל הדבר המבוכר, היה קשה להם ככל המכות. אמנם, נראה לי לפרש בדרך זה, שבא להורות בענין הברד הנהגת השם יתעלה לעולמו, וענין השפעה היורדת מלמעלה שהיא כולה בזה המין שירד הברד, כי כבר דרשו ז"ל (בראשית רבה נא ה) אין דבר רע יורד מלמעלה והנה רבים נבוכו בפירושים על כן נראה שהוא כפשוטו, וזה כי כבר דרשו ז"ל בענין המבול שנאמר (בראשית ז יב) ויהי הגשם על הארץ, ולהלן הוא אומר ויהי המבול (בראשית ז יז) אלא כשהורידין הורידן ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, כשלא חזרו היו למבול. וכן בענין זה, כל העונשים והרעות היורדים מלמעלה כולם יורדין באופן זה, שאם יחזרו בתשובה יהיה הדבר היורד לרחמים, ואם לאו, יהא לעונש. ואם כן, בשעה שיורד מלמעלה אין דבר רע יורד רק כולו טוב, ולמטה נהפך לרעה.

126

קכ״זונראה שלזה נאמר בכל העונשים ירידה אצל השם יתעלה, כמו שנאמר בענין הפלגה (שם יא ה) וירד השם לראות את העיר, ונאמר בענין סדום (שם יח כא) ארדה נא ואראה וגו', בהיות כי ענין העונש אינו נגמר אלא מלמטה. לכן נאמר ענין ירידה, אבל מלמעלה עוז וחדוה במקומו, והשמחה במעונו. ושעור הפסוקים כך הוא. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, מלת ארדה נמשך למלת כלה, ומלת ארדה הוא פועל יוצא, וקאי על המכה, כי בזה היתה ירידה וכן מענין דור הפלגה, מלת ירידה נמשך למה שאמר אחר כך ונבלה שפתם בראשית יא ז) וגו', והוא הדין בכל היוצא בזה. ולזה כוונו ז"ל שדרשו במסכת חגיגה (ה ב) ואמר הא בבתי גוואי הא בבתי בראי, כי בתי בראי הוא העולם השפל שבו מגיעין העונשין. אמנם, בבתי עלאי כולו חדוה עוז והדר לפניו. ונראה שלזה כוונו גם כן באמרם (תוספתא סוטה ד א) שמדה טובה מרובה ממדת פורענות חמש מאות פעמים, כי במדת פורענות נאמר (דברים ה' ט') פוקד עון אבות על בנים וגו' ועל רבעים, ובטובה נאמר עושה חסד לאלפים, והוא ת"ק פעמים ארבע, להיות כי מהלך ת"ק הוא גובה שמים מעל הארץ וכן גבר חסדו על יראיו. וזה מתחיל בעליונים וזה בתחתונים.

127

קכ״חוכן היה ענין הברד כי נאמר בו (שמות ט יח) הנה ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד וגו', שנאמר בענין המבול ויהי הגשם(בראשית ז יב), נאמר כאן הנני ממטיר כי ירד מתחלה ברחמים אולי ישובו יהיה גשמי מטר לברכה, בפרט בארץ מצרים שלעולם אין מטר יורד לשם, כמו שנאמר (שמות ט כד) אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי. אמנם, ואש מתלקחת בתוך הברד, רצה לומר כי חרון אף השם יתעלה היה יורד עם מטר זה, באולי לא ישובו יהיה המכה כמו שהיה באחרונה. ולזה אמר משה לבסוף (שמות ט ל) ועתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלקים, והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול, והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה, שנתחבטו בו הפרשנים, כי מה לו לכתוב ולהזכיר זה אצל כי טרם תיראון מפני ה' אלקים. אבל לפי זה יתישב, כי אמר לבסוף כי כוונת השם יתעלה יצאה לפועל, והיתה מכה, כאשר אמר שהאש היתה מתלקחת בתוך הברד, ועל ידי זה אמר טרם תיראון מפני השם וגו' לא נכו כי אפילות הנה, והיו צריכין עדיין למטר כדי שיצמחו ויתבכרו עוד. ומצד זה לא ירא פרעה את השם ולא יחזור בו. ולזה נאמר בברד כל מגפותי, שבא להורות כי כל המכות היורדות מלמעלה כולן הן כענין זה. ולכן דרשו ז"ל שהיא מכת בכורות שהיתה מכה גדולה שאין כמוה. ואי אפשר לצייר בה שמתחלה ירדה לדבר טוב, א"ה היתה בדרך שאר המכות, שבתחלת ירידתו לא היתה לרעה רק לטובה.

128

קכ״טולזה נאמר אני יוצא בתוך מצרים (שמות יא ד) אני ולא מלאך אני ולא שרף, רצה לומר שהקדוש ברוך הוא יצא משם במדתו שאין דבר רע יורד ממנו אלא בהיות הדבר בשלוח ממנו למטה, שאז יתהפך מרחמים לדין. וזה יוצא בתיך מצרים, ורוצה לומר כי למטה בתוך מצרים ממש היתה היציאה, כי אז התחילה ולא למעלה שתהא המכה שלוחה מלמעלה על ידי המלאך או שרף שאין בידו לשנות ממה שנצטווה. וכמו שדרשו ז"ל (יחקוט שמעוני רמז שנט) בפסוק (שמות כג כא) אל תמר בו כי הוא השליח ואי אפשר לשנות. והוא מבואר לדעתי. וזהו ענין הברד שהיה מורה על הנהגת השם יתעלה לעולמו, והיה מורה עליו ענין הנסכים, שהוא גם כן רומזת על ההשפעה והנהגה הכללי שיורדת מלמעלה. וכמו שנתבאר לעיל (חלק ב פרק טז) בענין הנסכים.

129

ק״לואמר נסכים למוספין, והמוספין רומזים על מכת הארבה מצד שתוף שמם ששניהם לשון רבוי ותוספות.

130

קל״אואמר מוספין לבזיכין, הם בזיכי לחם הפנים שהיו מקריבין בכל יום השבת, ועל ידי זה היו מותרים לחם הפנים לאכול. והנה כבר כתבתי ענין הבזיכין פרק כ"ב חלק א', שהיו מורים על תקנות וסייגים שקבלו ישראל מצד עצמן, והיה הקרבתן על מזבח מורה על מה שנאמר כי טובים דודיך מיין. ואמרו ז”ל (ע"ז לה א) חביבין דברי דודים מיינה של תורה. ולכן כשהיה תמור הבזיכין עולה למעלה, הותר לחם הפנים למטה, והיה ברכה מצויה בלחם הפנים שכל כהן שמגיעו לו כפול היה שבע, ואיזה עשיר השמח בחלקו המגיע לו. והיה כל זה מורה על מכת חושך שמתו בו רשעי ישראל ונשתיירו הכשרים שבהם, שהיו סוגים בשושנים רוצה לומר מסוייגים בגדרים ובתקונים על התורה, ועל ידי זה המכה השיגו עושר ונכסים, כמו שדרשו ז”ל באלה שמות רבה פרשת בא (יד ג), שעל ידי חושך היו ישראל נכנסים וראו מטמונים של מצרים. וכן בבזיכין, על ידי זה השיגו הכהנים חלקם בלחם הפנים שהיו שבעים ושמחים וטובי לב, ואין לך עושר גדול מזה.

131

קל״בובזיכין קודמין לתמיד של בין הערבים. והוא מורה על מכת בכורות שהיתה בין הערבים דהיינו בלילה, והיה הקרבת תמיד מורה עליו בהיות כי זהו גם כן בעל חי הנפסד כמו שהיו הבכורות במצרים. ולכן אמרו והקטיר עליה חלבי השלמים. עליה השלם כל הקרבנות כולן.

132

קל״גובהיות כי אחר מכה זו לא היתה מכה במצרים, אלא יצאו משם ביד רמה ונגאלו, ובהיות כי סדור המערכה מורה על מה שנתבאר, אמרו בפסחים פרק תמיד נשחט (פסחים נח ב), תמיד של בין הערבים קודם לקרבן פסח, ואין אחד מכל הקרבנות שיוכל להקריב אחר תמיד של בין הערבים מלבד הפסח כדאיתא התם, להיות כי כל המכות קדמו קודם שאכלו הקרבן פסח. אמנם שאר הקרבנות לא היו נקרבים אחר התמיד, מאחר שהתמיד היה מורה על הפסד הכללי, ואין שום דבר אחריו. וכן בשחרית אסור להקדים שום קרבן לפניו, כדאיתא בפסחים פרק תמיד נשחט, שלא לבטל סדר המערכה, שלא היה דבר לפניו. ואיכא שם (נט א פלוגתא בגמרא אי פסח קודם לקטורת ונרות או אי נרות וקטורת קודמין לפסח, בהיות כי הקטרת המורה על כלל ישראל והדלקת הנרות מורה על השכלה בתורה, היה אחר הפסח במצרים. אם כן, מן הראוי שיהיה אחריו. אמנם מצד סדר המערכה שנתבאר שהיו רומזים על המכות שהיו במצרים, אם כן ראוין להיות מוקדמין, כי על ידן באו לידי קרבן פסח במצרים ונגאלו, ועל ידי זה היה נגלה עליהם כחו של יוצר בראשית יתעלה ויתרומם שמו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים, ושברא העולם כרצונו. וזהו טעם הקרבנות, וזהו כוונתן עליה השלם כל הקרבנות זהו הנראה בסוד סדר המערכה, ולהשם יתעלה ברכה, שעזרני עד הנה והוא יעזרני לעולמים ככה, ויגל לבי בתורתו אשר מארץ מדתה ארוכה.

133

קל״דענין הפייסות שהיו בכל יום בסדר התמיד. תנן במסכת יומא (כב א) ארבע פייסות במקדש מי תורם וכו', כתב הרמב"ם פ"ד מהלכות תמידין (ה) הפייס הראשון, מי תורם את המזבח, מי שזכה לתרום הוא מסדר המערכה והוא מעלה שני גזרי עצים למזבח והוא מכניס מחתה מלאה אש מן המזבח החצון למזבח הזהב להקטיר עליה קטורת. הפייס השני, זכין בו שלשה עשר על סדר עבודתן, כיצד, זה שיוצר בפיוס ראשון הוא שוחט תמיד של שחר, השני שעומד בצדו הוא מקבל דם התמיד וכו'. הפייס השלישי, אמר להם הממונה, אנשי בית אב, מי שלא הקטיר קטורץ יבא ויפיס, ומי שזכה בזה ראשונה זכה להקטיר קטורת. הפייס הרביעי מתקבצין כולן ומפייסין, מי מעלה איברים לכבש, תמיד של בין הערבים אין מפייסין לו פיוס אחר בין הערבים, עכ”ל.

134

קל״ההנה מבואר נגלה שזה לא היה בלי טעם גדול שחלקו אלו הגורלות על ארבע חלקים בחלוקה זו שאינה נאותה לכאורה, דיותר היה לכלול ענין העלאת אברים למזבח בפיוס שני, שהוא סוף גמר העבודות הקטרת אברים, או היה לכלול כל הפייסות בפיוס ראשון שהוא סדר המערכה ותרומת הדשן.

135

קל״ואבל הנראה, בהיות כי כל עניני המקדש ועבודותיו היו מורים על חדוש העולם כאשר נתבאר, ולזה לא היתה נעשית שום עבודה כי אם בפיוס, להיות כי כל הנמצאות קבלו מציאותן לפי מה שנפל בגורלן מן השלמות, ולא היה מונע מצד הבורא כי אם מצד הנברא, לפי מה שהיה אפשר לו לקבל, וכמו שדרשו ז”ל פרק קמא דראש השנה (יא א), כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונן נבראו. וכתב הרב המורה ח”ב פרק ל' כי כוונתן בזה כי כל מה שברא, נברא על שלימות כמותו, ועל שלימות צורתו, ובנאה שבמקריו, והוא אמרו בצביונן נבראו, מן צבי לכל הארץ (יחזקאל כ ו). וכתב שם הרב שם טוב שכוונתן בזה, כי אין כילות מצד הנותן, והחסרון מצד המקבל, כי כבר התבאר בחכמה הטבעית, שהדברים הטבעיים יש להם חומר מיוחד ונאות, לשיחול בו הצורה, והצורה היא היותר נאותה שאפשר שיוחל בזה החומר, וכן המקרים, עכ"ל.

136

קל״זולדעתי, זה סוד השעירים והגורלות שציווה השם יתעלה לעשות ביום הכפורים, ודרשו (פרקי דרבי אליעזר מו) שאחד מהן הוא שוחד לסמאל שלא יקטרג, להורות כי מה שהוא לשמים או לעזאזל לא היה רק מצד המקבלים, שנפל כן בגורלן, ולא מצד הרצון, אלא כל אחד קבל מה שבטבעו לקבל, והוא גורלו, כי כל הנמצאים, טבען נפל בגורלן שהיו מה שהיו על דרך משל הסוס היה סוס לפי טבעו, וכן האדם היה אדם, ואם יאמר האומר למה לא היה הסוס אדם, והאדם סוס, תשיב לו כי זה היה מטבע חומרם, כי השם יתעלה רצה לברא כל המינים, והבין כל החומרים בהדרגתן, וכל אחד קבל צורתו לפי מה שהיה מוכן, והוא הגורל, וכבר האריך בזה בעל העקידה, פרק שמיני שער שביעי, בענין המציאות, איך קבל כל אחד הטוב שבאפשרית מהותו לקבל, ולא היה אפשר בענין אחר, אם לא בהיות הסוס אדם ואדם סוס, ותחזור השאלה למקומה, ועיין בעקידה. ובזה היו נותנים שוחד לסמאל, כי באמת אלולי דבר היה מקום לשטן לקטרג ולומר, מה נשתנה אלו מאלו, ולא יגרע מין אחד ממין שני, ועל ידי הגורלות לא יוכל לקטרג, ועל זה היה שני שעירים אחד לה' ואחד לעזאזל, כמו שדרשו ז"ל (בראשית רבה ב ב), והארץ היתה תהו ובהו (בראשית א ב) על רוע חלקה, אמרה העליונים חיים כו'. וכמו שיתבאר כל זה לקמן בסדר עבודות יום כפורים (פרק נט) אם ירצה השם יתעלה.

137

קל״חולזה היו באין ארבע פייסוץ בעבודות הכהנים, כי ידוע כי הכהנים העובדים במקדש דוגמת מלאכי מעלה שעובדים בעולם, ועבודת מלאכי מעלה הוא בארבע חיות המרכבה, שהם ארבע כדורי הגלגלים, כמו שכתב הרב המורה ריש חלק שלישי והם המנהיגים ארבע מדרגות הנמצאים, שהם הדומם, והצומח, והחי, ומדבר, וארבע יסודות אשר לכל אחד ואחד נמשך הנהגת כדור אחד, כמו שבאר שם המורה, על כן באו ארבע פייסות במקדש, נגד ארבע חלקי הנהגות אלו שכולן נפלו על פי הגורל. ודע והבן, כי על פי דעת מאמיני הקדמות אי אפשר לפול שום דבר על פי הגורל, כי כל דבר מחוייב, על כן לא יפול שום גורל כי על פי החדוש, הנתחדשו הדברים ונפל עליהן גורל, כי מעניין הגורל יצא הדבר הכח אל הפועל, והיה אפשר להיות בחלוף ממה שנפל בגורל. וכן היה ענין הפייס, הכהנים כולן היו מוכנים לעבודה, ואחר כך על ידי הגורל יצא עבודתן לפועל, והוא כדמות הלבשת הצורות בחומרים המוכנים להם בבריאת עולם. וכל זה אי אפשר להיות על דעת הקדמות, אשר מאמין אריסטוטלוס והנמשכין אחריו. ולכן היו הגורלות מורין על החדוש, וכל שכן שאם נאמר שהגורל הוא מורה על דעת המדברים, אשר האמינו שמקצת הברואים היה אפשר להם להבראות בחלוף מה שהם. והרב המורה קבל דעתן זאת בענין בריאת הגלגלים והכוכבים ותנועותיהן, והכריע בזה אמונת חדוש העולם, כמו שהוא מבואר מדבריו ח"ב פרק י"ט ופרק כ"ב והוא כדמות הגורל, שהיו כל הכהנים מוכנים, אלא שנפל הגורל לאחד מהן, היה באפשרות להיות בחלוף מה שנפל, אלא שהגורל הכריע והוא כדמות הבריאה שרצון הקדוש ברוך הוא הכריע, וברא כל הברואים כרצונו בלי סבה המכרחת לזה, כמו שאין מכריח בענין הגורל. ודע כי הרב המורה האריך שם ח"ב פרק י"ט והכריע שם דעת החדוש, ממה שראינו הרבה דברים בענין הגלגלים והכוכבים, דברים שאין להם סבה וטעם, על כרחנו צריכים אנו להודות, שנבראו כך בכוונה מכיוון ופועל בראם כרצונו, והאריך שם בזה וטען שם עליו האפודי, וזה לשונו, ויש בכאן מקום עיון, כי אריסטוטלוס יאמר כי הכל על צד החיוב הוא, אלא שהוא אינו יודע סבת כל הדברים אלא מקצתן, כמו שנאמר אנחנו שאין שום דבר לבטלה, אבל אנחנו לא נדע למה נעשה הענין כך, עם היות בכוונה מכוין, כך יאמר אריסטוטלוס שהכל הוא על צד החיוב אלא שאנחנו נסכל ענינים לגודל עמקם, עכ"ל.

138

קל״טואני אומר כי לדעת החדוש לא יקשה עלינו מאומה, כי נבראו מקצת דברים שאין להם טעם כי אלקים עשה שייראו מלפניו, ושנתבונן מאותן דברים שהעולם נברא ברצון, כמו שהכריע שם הרב המורה מהן, שנבראו ברצון בלי סבה המחייבת הוייתן באופן שהיו, ואין לך תכלית גדול מזה, כי זהו כל האדם, והוא כמצות פרה אדומה או שאר החוקים הבאים בתורה לתכלית זה, רצה לומר, שבאו מצות בתורה בלא טעם ונקראו חוקים, כדי להתבונן בהן שנתנו מן השמים, ומהן נביא ראיה לכל התורה כולה, כמו שכתב בעל העקידה פרשת חוקת, ובגמרא פרק אלו טריפות, אמר רבי חנן בר רבא, השסועה בריה בפני עצמה היא שיש לו שני גבין ושני שדראות, וכי משה רבינו קנינני היה או בליטרי היה, מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים, הרי לך הדברים הנעלמים מורים על נותן התורה יתעלה, והוא הדין בברואים אלו, כי כולן נתנו מרועה אחד יתעלה.

139

ק״מהנה יתבאר על פי המבואר בפרק שעבר, למה חלקו חכמים ז"ל הגורלות בדרך שחלקוה ולא באופן אחר, וזה כי כבר נתבאר כי תרומת הדשן הוא המורה על ההפסד העולם בכללו אל האין, ועל ידה היו רומזים על חדוש העולם בכללו כמו שנתבאר בפרק ששי. ולזה אמרו (יומא כב א) מי שזכה בתרומת הדשן, והוא הכהן הראשון שזכה בעבודה הראשונה, כדמות הנמצא הנברא ראשון, והעלול הראשון. ובדרך שנתבאר פרק מ"ה חלק ב', שהכהנים בעבודתן כמלאכי מעלה, הוא שזכה בשלשה עבודות הבאים אחריו, והם סדר המערכה, והם סדור שני גזרי עצים, והכנסת אש לקטורת, בהיות כי כבר הסכימו החכמים הקדמונים והרב המורה מכללן ח"ב פרק ז', שהשם יתעלה המציא השכל הראשון, אשר השכל ההוא מניע גלגל הראשון, והשכל אשר מניע גלגל השני אמנם עלתו והתחלתו שכל הראשון, וכן עד שיהיה מניע גלגל הסמוך לנו הוא עלת השכל הפועל ותחלתו, ואצלו תפסק מציאת הנבדלים כמו שהגשמים גם כן יתחילו מן הגלגל עליון, ויופסקו אצל היסודות ומה שהורכב מהן. וכן האריך שם פרק י"א.

140

קמ״אולכן אמרו מי שזכה בתרומת הדשן זכה בכל העבודות הנכללות בזה, והם סדור המערכה, וכבר נתבאר לעיל פ"ב חלק ג' ענין שלשה מערכות שהיו מסודרים שהם היו מורים על הויית האש היסודי, וחום השמים, ואש שירדה מן השמים, ובהם היו נכללים, רמז לשלשה חלקי העולם, שהם העולם העליון, והתיכון, והתחתון, כי אש היסודי הוא העולם השפל, חום השמימי הוא מורה על השמים, ואש שירדה מן השמים על העולם העליון, כמו שנאמר עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט (תהךים קד ד), ואמר שזכה באלו העבודות, להורות כי זכה מצד גורלו שכל הפעולות נפעלים על ידו, והוא המוסיף כל יום שני גזרי עצים על המערכה, והם שני כחות והנהגות שיורדין בעולם בכל יום, כמו שנתבאר לעיל פרק ג' חלק זה. ועוד זכה שהיה מכניס המחתה עם האש להקטיר עליו קטורת, וכבר נתבאר לעיל פרק ד' כי זה הכהן הוא הרומז על שכל הפועל העוזר לאדם בכניסתו להקטיר קטורת, כמו שנתבאר שם.

141

קמ״בולזה אמרו שהכהן הראשון זכה בזה, להיות כי זהו התכלית המכוון בבריאת העולם, וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ח א) אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, וכבר האריך בזה בעל העקידה פרשת בראשית שער ה' להורות כי האדם הוא התכלית בבריאה ושכל צבא מעלה ומטה נבראים בגינו. ואף כי לדעת החולקים כמו שהאריך שם, מכל מקום מודים שהאדם הוא המכוון בעולם השפל, והוא העיקר שם, כמו שהאריך בה בעל העקידה בשער הנזכר לעיל והרמב"ם ח"ג פרק י"ג. ולזה בא החלוקה שמי שזכה בתרומת הדשן, הוא שזכה בארבע עבודות אלו.

142

קמ״גודע, כי אף על פי שחלקו הפייסות לארבעה חלקים על הנהגת ארבעה חלקי העולם כמו שנתבאר, מכל מקום פרטי עבודות שסדרו בכל פיוס בא להורות על הענין שכתבנו, ואין בפרט אלא מה שבכלל. והרמז על ההנהגה על ידי מלאכי מעלה, שהם הכהנים העובדים במקדש העליון. וכבר נתבאר ענין פיוס הראשון.

143

קמ״דאמנם, פיוס השני זכו בו ט"ז כהנים, הם מדרגות הכהנים אחרים שתחת עלול הראשון, שכל אחד זכה בעבודתן על פי גורלו, ולפי שהעלול הראשון הוא נבדל מן האחרים, במה שאין לו סבה עלולה, רק עלול מן השם יתעלה שהוא סבת כל הסבות, ולפיכך היה לו פייס בפני עצמו. וידוע, כי שאר הכהנים העובדים הם שלשה עשר, כי נשארו תשעה שכלים הנבדלים, שכל אחד מהן פועל בגלגלו בדברים התחתונים, עד שכל האחרון שפועלו הוא הוצאה שכל האדם מן הכח אל הפועל כמו שנתבאר, עוד הם ארבע יסודות בעולם אשר הם גם כן מלאכים הפועלים בעולם החיות כמו שביאר המורה ריש חלק ג', מכל מקום באשר הם יסודות לכל הדברים המורכבים בעולם השפל, ופעולתן יותר נגלית ויותר עצומה מפעולות הגלגלים הפועלים בהם, נחשבים הם לכהנים בפני עצמן. ודע, כי הרב המורה כתב חלק ב' פרק ו' כי היסודות נקראו מלאכים כמו שנאמר עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, על כן נכנסו אלו הארבע יסודות בכלל הכהנים העובדים, ובין הכל היו שלשה עשר. ועוד, יתבאר לך דבר זה על אמתתו לקמן אם ירצה השם יתעלה במעשה העולה והקרבתו ונתוח איבריו.

144

קמ״האמנם, הפיוס השלישי היה מי מקטיר קטורת, ואמר ז"ל חדשים לקטורת, כדאיתא במסכת יומא פרק אמר להם הממונה (כו א), וטעמן בזה, כי ענין הקטורת שהם המעשים הנעימים שהם תכלית מין האנושי, הם גם כן בגורל להיות בו הבחירה נשארת ביד האדם, ואין עליו מכריח מלמעלה. ואף כי יש לאדם קצת נטייה אל איזה מעלה, וכמו שאמרו ז"ל במסכת שבת (קנו א) האי דבמאדים האי דבצדק וכו', והוא ענין הגורל שנופל לו בעת הורתו, מכל מקום אין הכרח עליו בזה, ולכן לא היו מפיסין רק חדשים שלא הקטירו מימיהן, כי אין לו הכרח או נטייה מצד מעשים הראשונים, רק כל יום ויום הוא לו כאלו הוא מקטיר מחדש, כי הבחירה בידו. ואף כי רמזו בקטורת כהנים החדשים, להורות על מה שדרשו ז"ל (יחקוט שמעוני רמז תתקלח) יום אשר עמדת בחורב(דברים ד י) כל יום ויום יהא לך כאלו קבלת מהר סיני. והוא מבואר שזהו הטעם שאמרו שהקטורת מעשיר (יומא כו א), כי אין לך עושר גדול מזה, במי ששמח בחלקו במעשים הטובים שחננו יתעלה שהם הקטורת.

145

קמ״והפיוס הרביעי מי מעלה אברים למזבח כו', כבר קדם לנו ענין המזבח והמערכה שעליו, וענין הכבש שעליה היו מסדרין האברים, כמו שנתבאר חלק א' פרק י"ג, ועל פי אותו ביאור נאמר כי נראה מענין סדר עבודות האלו שהכהנים היו מסדרין האברים על הכבש ואחר כך היו מעלים האברים למזבח, ולא עשו זה אחר זה מיד, להורות ענין בריאת עולם והשתלשלותן זה מזה. וכבר ידוע מה שכתוב בבריאת העולם (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבע ראשים, שרצה לומר, שתחלה נאצלו הכחות האלקיות שקראו המקובלין ספירות, בדרך שנתבאר למעלה חלק זה, פרק ד', ואחר כך נברא עולם הנפרדים אשר על זה נאמר ומשם יפרד וכו', ומשם ולמטה נקרא בריאה, ולמעלה נקרא אצילות, ולזה בהיות הכחות אלקיות נראו ונתגלו, כל הברואים היו בכחן להבראות, ועל זה נאמר בדבר השם שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, רוצה לומר כי רצונו הוא דברו ורוחו, כמו שכתב המורה, בשתוף שם דבור ורוח, ובאמת שכזה נאות לדברי המאמינים שהכל נתחייב מעילות כמו מושכל מן השכל, כי מיד כשנתגלו הכחות נתחייב הכל, אבל גילוי כחות עצמן היו ברצון עילת על כל עילת יתעלה.

146

קמ״זוידוע מה שכתבו המקובלים, כי בזמן שיפסד העולם ישוב כל דבר אל יסודו ורוחו אליו יאסוף, ויתכנסו הכחות וישובו אל אצילותן כמו שהיה קודם הבריאה. ומעתה נאמר, כי בתחלה העלו אברים אל הכבש, להורות אל הפסד כל הנמצאות עם סבותיהם, כמו שנתבאר חלק ב' פרק ג' בכוונת הקרבן, ועתידים אנו לבאר שישובו אל הכבש הידוע במזבח, ושם ינוחו בכח, מאחר שבכוחותן נשארו אצולים, עד יעלה הרצון שמשם יעלו עם אצילותן אל מקום המערכה שהוא מקום כ"ח על כ"ח, כמו שנתבאר למעלה בענין המזבח על מה היה רומז או בא רמז כי אף שישובו האברים אל הכבש, מכל מקום ינוחו שם, ואין בכבש לפעול או להפסיד בהן מצד עצמן, רק מכח מקום המזבח העליון שהוא מקום המערכה, שפועל בכחות של מטה במזבח כרצונו. ומיד הכל ואליו ישוב הכל.

147

קמ״חוהיה גם כן הכהן העובד בזה נטל חלקו בפייס, להורות על מה שכתבנו חלק זה, פרק ד', להיות כי כל כחות אלו אינן אלא תוארי הפעולות, אשר כולן מצד הגורל והרצון, כמו שכתבנו מענין הגורל. ולהיות כי כל כח השם יתעלה נקרא מלאך, כמו שאמרו ז"ל פרק רבי עקיבא (?? חגיגה יד א) כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נברא בו מלאך, על כן באו בענין רצון השם יתעלה בהפסד העולם וחזרת הדברים לשרשן כח ידי כהן, כי כל רצון ופעולה הן להפסד הן לקיום הוא מלאך השם יתעלה, והוא דוגמת כהן העובד. ולקמן בפרק כ"א יתבאר לך טעם אחר שהיו מעלים האברים למזבח ומניחים על גבי הכבש.

148

קמ״טובהיות כי כל העבודה נשלמת בקרבן התמיד של שחרית על ידי הפיוסים, לא הוצרכו להחזיר ולהפיס בתמיד של בין הערבים, להיות כי הרמז בשני התמידין אחד, אלא שבא שחרית וערבית כמו שאנו קורין קריאת שמע שחרית וערבית, שאנו מודים ליוצר בראשית, וכן היה בענין התמיד. ואף כי כל הזוכים בעבודות שחרית אין לשנותן, כי עבודתן תמידית כל ימי עולם, מאחר שכהנים העובדים בהם הוא הרומז על מלאכי מעלה, והיסודות, הקיימים כל ימי הארץ. אמנם, מעשה הקטורת שהיה רומז על מעשה בני אדם שהוא משתנה כל יום תמיד, נשתנה הכהן מבוקר לערב, והנה בהיות הענין כן, מבואר כל דיני פיוס שהיה ממצותו שבשבת שהיה משמר נכנס ומשמר יוצא, היו חוזרין ומפייסין בתמיד של בין הערבים, להיות כי אז נשתנו המשמרות שהם דוגמת המשמשים במרום, ולכן נשתנו הפיוסים.

149

ק״נוהיו הפיוסים נעשים בלשכת הגזית, בהיות כי צורך הודעת הפיוסים ושכל הדברים נפלו בגורל, אינו רק להודיע בני אדם גבורותיו, ובלשכת הגזית היו יושבים הסנהדרין ולהן נגלה ענין הפייסות. ואף כי כבר נתבאר מדברינו בחלק א' פרק ח' שלשכת הגזית היה מורה על גלגל הלבנה, ששם משכן בני אדם ושם השגת בני אדם לענין הגורל הנזכר לעיל. אמנם, משם ולמעלה אין השגת האדם שולטת שם, וכמו שכתב המורה על אריסטוטלוס סוף פרק כ"ב, וסוף פרק כ"ד שכל מה שהשיג עד גלגל הירח הוא אמיתת נתינת הסבה, אבל משם ולמעלה הוא כדמות מחשבה לבד. על כן באו ענין הפיוסים בלשכת הגזית שהוא מקום ישיבת הסנהדרין.

150

קנ״אהנה לא אוסיף ביאור בזה הפרק על מה שביארתי למעלה מענין העבודות, רק אציע לך סדר התמיד כדי שיהא נקל על מעיין לעמוד על סודותיו, בראותו תחלה העבודה מסודרת, כאשר היתה בבית אלקינו אשר יבנה בימינו. ואחר כך אם ירצה להתבונן בטעמו, יראה אחר כל דבר במקומו שנתבאר שם ענין ההוא. ובהיות כי הרב הגדול הכולל כל החכמות הרמב"ם ז"ל כתב הסדר מבואר בלשון נקל על כל מעיין, אעתיק לשונו הנה כאשר כתב שם פרק ששה מהלכות תמידין ומוספין (א). וכבר נתבאר פרק י' עד פרק ט"ו טעם סדר זה מעניו המערכה, שסדר אביי משמיה דאבא שאול. גם כתבתי שם טעם הסדר אליבא דהלכתא עיין שם. ולקמן פרק כ' יתבאר מעשה העולה וסדר ניתוחו אשר היה התמיד כמעשהו. ומאלו הפרקים המתבונן בהן ישיג ויעמוד על כל טעם סדר התמיד, ויהיו לרצון כאלו עמד על מעמדו, וכאלו הקריב התמיד בזמנו, וכמו שכתבתי בהקדמת חלק ראשון. וזה לשון הרמב"ם: סדר עבודות התמידים בכל יום כך הוא. סמוך לעלות השחר יבא הממונה על הפייסות, ויקיש על העזרה ופותחין לו, ומלבישין את כל העזרה, ומעמידין עושי חביתין לעשות חביתין, וכל הכהנים ששם כבר טבלו קודם שיבא הממונה, ולבשו בדגי כהונה ויבאו ויעמדו בלשכת הגזית, ויפייסו פיוס ראשון ושני, ויזכה כל אחד במלאכתו כמו שבארנו, ומתחיל זה שזכה בתרומת הדשן ותורם על הסדר שאמרנו, ואחר כך מסדר מערכה גדולה, ואחר כך מסדר מערכה שנייה, אחר כך מעלה שני גזרי עצים, ומניחן על המערכה הגדולה להרבות האש, ואחר כך נכנסים ללשכת הכלים, ומוציאין כל כלי השרת הצריכין להן כל יום, ומשקין את התמיד מים, ומי שזכה בשחיטתו מושכו לבית המטבחיים, והולכין אחריו הכהנים שזכו לעלות האברים, ושוהין שם עד שפותחין שער ההיכל הגדול, ובשעת פתיחת השער שוחטין את התמיד, ואחר כך נכנסים להיכל שני הכהנים אחד שזכה בדשון המזבח הפנימי, והשני שזכה בדשון המנורה, המדשן את המזבח מדשן את המזבח מדשן בשעה שהשוחט שוחט את התמיד, אחר כך זורק את הדם זה שקבלו, ואחר שזורקין את הדם מטיב זה שבהיכל חמשה נרות, ויוצאין שניהם מן ההיכלף ואלו שבבית המטבחיים מפשיטים ומנתחין, וכל אחד אחד מעלה אבר שזכה בו לכבש, ונותנין האברים מחצי כבש ולמטה במערבו, ושל מוספין היו נותנין אותו מחצי הכבש ולמטה במזרחו, ושל ראשי חדשים נותין על המזבח ולמעלה בין קרן לקרן, במקום הלוך רגלי הכהנים, כדי לפרסמו שהוא ראש חודש, ומולחין שם האברים ובוזקין מלח על גבי הכבש אפילו בשבת, כדי שלא יחליק ויפלו הכהנים שם בעת הליכתן בעצים למערכה, ואף על פי שהמלח חוצץ בין רגליהם ובין הכבש, הואיל ואין הליכה זאת עבודה אין חוששין.

151

קנ״בואחר שמעלין האברים לכבש, מתכנסין כולן ללשכת הגזית, והממונה אומר להם ברכו ברכה אחת, והן פותחין וקורין ברכת אהבת עולם ועשרת הדברות, וקריאת שמע, ואמת ויציב, ורצה, ושים שלום, ובשבת מוסיפין ברכה אחת, והיא, שיאמרו אנשי משמר היוצא לאנשי משמר הנכנס, מי ששוכן בבית זה, ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעות, ואחר כך מפייסין פיוס שלישי ורביעי וזוכה בקטורת מי שזוכה ונכנס ומקטיר, ואחר כך נכנס זה שזכה בדשון המנורה ומטיב שני הנרות, ויוצא זה שהקטיר עם מדשן המנורה ועומד על מעלת האולם הוא ואחיו הכהנים.

152

קנ״גכשיגיע בין האולם והמזבח נטל אחד מהן המגריפה וזרקה בין האולם והמזבח והיה לה קול גדול ושלשה דברים היו משמשין בה השומע קולה היה יודע שאחיו הכהנים נכנסין להשתחוות רץ ובא, וראש המעמד כשהיה שומע קולה היה מעמיד את הטמאים על שער המזרח מפני החשד שידעו הכל שעדיין לא הביאו כפרתן, ואחר כך מעלה זה שזכה באברים את האברים מן הכבש למזבח ואחר כך מתחילין אלו שעל מעלת האולם ומברכין ברכת כהנים ברכה אחת בשם המפורש ואחר כך מעלין סולת הנסכין ואחר הסולת מקטיר החביתין ואחר כל מעלין את היין לנסוך ובשעת הנסוך אומרים הלויים בשיר ומכין המשוררים במיני ניגון שבמקדש ותוקעין תשע תקיעות על פרקי השיר,כשהיו נותנין היין למנסך היו שני כהנים עומדים על שלחן החלבים, שני חצוצרות בידן, והסגן עומד על קרן המזבח והסדורין בידו תקעו והריעו ותקעו ובאו עמדו אצל הממונה על הצלצל, אחד מימינו ואחד משמאלו, שהה המנסך לנסך מניף הסגן בסודרין, הקיש זה בצלצל ותקעו אלו בחצוצרות, ודברו הלויים בשיר, הגיעו לפרק תקעו והשתחוו כל העם בעזרה, על כל פרק תקיעה השתחויה, וכל התקיעות שעל התמיד תשע, עד כאן לשון הרמב"ם.

153

קנ״דועוד כתב שם מענין השירה שהיו אומרים בכל יום, ואינו מענין מאמרינו, ואף כי הוא ידוע לכל שאנו אומרים אותו בסוף פטום הקטורת, ולכן לא כתבתיהו. וסדר שהיו עושין בכל יום בבקר כך עושין בין הערבים, חוץ מהרמת הדשן ממזבח החצון וסדר המערכות והפייסות, שאין עושין דברים אלו אלא בכל יום בשחר בלבד.

154

קנ״הומעתה, כל הרוצה להקריב את קרבן ה' במועדו יעיין בפרק זה בסדר הקרבת התמיד של יום, ויעיין אחר כך בטעם כל דבר ודבר, במה שעבר ובמה שיבא, ויהיה מחשבתו וכוונתו עולה לרצון לפני ה' תמיד, ויעמוד לו במקום קרבן, מאחר שבעונותינו אי אפשר להקריב קרבן בפועל. נשלם בזה פרים שפתותינו.

155

קנ״ואחר שנתבאר הענין על הסדר, נראה שלזה כוונה התורה בפרשת התמיד הכפולה בפרשת צו ובפרשת פנחס, שדרשו ז"ל (רש"י במדבר כח ד) שאחת נאמרה לימי המלואים והשנייה לדורות. מכל מקום, לפי הפשט ולפי שינוי הבא בשני הפרשיות מורה לנו כוונתינו וכמו שיתבאר. ולזה נאמר בפרשה שנייה (במדבר כ"ח ו) עולת תמיד העשויה בהר סיני, להורות שהכוונה בפרשה שנייה היא להורות על למוד התורה הנתונה בהר סיני, אשר עסקו בפרשת תמיד עולה במקום תמיד. ולזה נאמר עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח, וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ח א) אין להקדוש ברוך הוא נחת רוח בעולמו אל בארבע אמות של הלכה, וכמו שדרשו בברכות(שם) אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכות כו', וכבר הארכנו בזה בהקדמת הספר אשר יספיק בזה.

156

קנ״זואלה הם השינויים המורים לנו דרך התורה, כי בפרשה ראשונה נאמר (שמות כט לח) וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום וגו', ובפרשת פנחס נאמר (במדבר כח ב) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח נחוח תשמרו להקריב לי במועדו ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד. הרי בכאן שינויים רבים, שבפרשה ראשונה לא נאמר קרבני לחמי וגו', אלא וזה אשר תעשה, ואף לא נאמר שם ואמרת אליהם וגו', וכאן נאמר שני פעמים ואמרת, ובפרשה ראשונה נזכר מזבח, ובפרשה שנייה לא נזכר מזבח כלל, ובפרשה שנייה כתוב תמימיה ועולה, ובפרשה ראשונה לא הוזכר, ועוד, דבפרשה ראשונה כתיב עשרון סולת בלול וגומר, ובפרשה שנייה ועשירית האיפה, בפרשה שניה נאמר עולת תמיד העשויה, ובפרשה ראשונה לא נאמר. ועוד שינויים רבים בתיבות ובמילות יתבארו לפי דרכינו. ובדרך הפשט נראה לי לפרש כי בהיות שבפרשה ראשונה לא כיוון המקרא לפרש ענין התמיד בכללו ובדקדוקו, רק להזכיר כלל הקרבן, להורות למה צוה השם יתעלה במזבח, לכן אמר כי צורך המזבח הוא שיקריבו עליו התמידים בכל יום, ואם כן אותה הפרשה לא נשמרה לשם מצוה אלא לומר שעתיד להצטוות בזה. וזהו צורך המזבח. וכעין זה פירש רש"י פרשת אמור (ויקרא כד ב), שפרשת תצוה ופרשת צו שנאמר לענין פרשת המנורה נכפלה מטעם זה, וכן פירש עוד אצל ועשית שני משבצות זהב (שמות כח יג). ובזה כמעט מתורצים כל השינויים, כי בתחילה אמר וזה אשר תעשה על המזבח, להורות צורך המזבח, ובפרשת פנחס האריך בפרטי דיני התמיד, להורות על עיקר דינן, מה שאין כן בפרשה ראשונה ולכן קיצר בהן המקרא. זהו הנראה לי לפי הפשט. אמנם, לפי הכוונה יותר מבואר, וזהו כי בפרשת פנחס שהוזכרו שם כל קרבני מוספי הימים טובים אשר כולם מורים על תוספות השגה, שנתחדש בכל יום ויום מענין בריאת עולם כמו שיתבאר, על כן כתב רחמנא בפרשת התמיד שנים, כי הפרשה הראשונה נאמר לענין מעשה הקרבן בפועל, והשנייה לעניין החקור והלמוד בתורת התמיד, בזמן שאין בית המקדש קיים וללמוד ממנו תכלית הכוונה בו כאשר נתבאר. ולכן אמר ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגומר, שהמכוון בו ענין האמירות ולימודים הטובים אשר יוצאים מהקרבת הקרבנות, על כן כפל בהן האמירות צו את בני ישראל ואמרת אליהם וגו', ואמר קרבני לחמי לאשי ריח נחוחי, ובאמת שכל זה נאמר על תכלית המכוון בקרבן, וכמו שכתבתי למעלה, שענין הלימוד הוא נחת רוח לפניו, לא על הקרבן עצמו, ולזה אמר גם כן תמימה, ועולה, כי הוא העולה על הרוח, ועל הלב, להתבונן בו, והוא תמים, אינו נופל בו מום מה שאין כן אם המעשה שלם והמכוון בו שלא כהוגן, שהרי עיקר הפיגול הוא במחשבה, ואין בו מעשה, כי הוא היתד שהכל תלוי בו. ולזה נאמר בפרשה ראשונה וזה אשר תעשה על המזבח, ולא נאמר בפרשה שנייה כי בראשונה על המעשה שקרב על המזבח ממש מדבר, מה שאין כן בשנייה. ונאמר בשנייה עשירית האיפה סולת הוא שעור אוכלי המן שנאמר (שמות טז לו) והעומר עשירית האיפה הוא, ואמרו ז"ל (מכילתא בשלח ויסע ב) לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, ע"כ אמר כאן עשירית האיפה סולת, להורות על הכוונה שהוא למוד התורה הנתלה במן, כנזכר לעיל.

157

קנ״חומעתה נבא בעזרת הא-ל יתעלה אל ביאור ענין שינוי הקרבת הקרבן, ושינוי מעשיהן לעולה, לחטאת, ואשם, ושאר קרבנות אשר התמיד אחד מהן, ולא יחסר לך ממעשה התמיד דבר.

158

קנ״טבמעשה העולה אשר התמיד כמעשהו, גרסינן במשנה פרק ב' דיומא (כה א), הפייס השני, מי שוחט, מי זורק, מי מדשן מזבח הפנימי, מי מדשן את המנורה, מי מעלה אברים לכבש הראש והרגל ושתי ידיים העוקץ והרגל והחזה והגרה ושתי הדפנות והקרביים והסולת והחביתין והיין, שלשה עשר כהנים זכו בהו. ובגמרא (שם עמוד ב)איכא פלוגתא דתנאי כיצד היה קרב, אבל הלכה כסתם משנה, וכן פסק הרמב"ם פרק ששי מהלכות תמידים (ד ו) והסמ"ג, ולכן לא אבאר אלא סדר זה וממנו תוכל להתבונן טעם שאר התנאים, וכסתם משנה זאת איכא משנה אחרת פרק שלישי דתמיד (ל א), ואמרו שם ריש פרק רביעי (ל ב) שחט השוחט וקבל המקבל בא לו לקרן מזרחית צפונית ונותן למזרחית צפונית, למערבית דרומית ונותן מערבית דרומית, שיירי הדם היה שופך על יסוד דרומי. לא היה שובר הרגל אלא נוקבו מתוך ערקובו, ותולה בו, היה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה, חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו, חתך את הכרעיים, נותנן למי שזכה בהן, מרק את ההפשט, קרע את הלב והוציא את דמו, חתך ידיה ונותנן למי שזכה בהן, עלה לרגל הימנית, חתכה ונתנה למי שזכה בה, ושתי ביצים עמה קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו, נטל את הפרד ונותנו על בית שחיטת הראש מלמעלה, נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהן, להדיח, והכרס מדיחין אותה בבית ומדיחין אותה כל צורכה, והקרביים מדיחין אותה שלשה פעמים במעטן על שלחנות של שיש שבין העמודים, נטל את הסכין והפריש את הריאה מן הכבד, ואצבע הכבד מן הכבד, ולא היה מזיזה ממקומה, נוקב את החזה ונותנו למי שזכה בו, עלה לדופן הימנית היה חותך ויורד עד השדרה ולא היה נוגע בשדרה עד שהגיע לבין שתי הצלעות הדקות, חתכה ונתנה למי שזכה בה, הקנה והלב והראיה תלויה בה, בא לגרה הניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן, וחתכה ונתנה למי שזכה בה, הקנה והלב והראיה תלויה בא לו לדופן השמאלית, הניח בה שתי צלעות דקות מלמעלה ושתי צלעות דקות מלמטה, וכך היה מניח בחברתה. נמצא מניח שתים שתים מלמעלה ושתי צלעות דקות מלמטה. חתכה ונתנה למי שזכה בה והשדרה עמה והטחול תלוי בה והיא היתה גדולה אלא של ימין קורין גדולה שהכבד תלויה בה. בא לו לעוקץ, חתכה ונתנה למי שזכה בו, האליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו, נטל את הרגל השמאלי, חתכו ונתנו למי שזכה בה. נמצאו כולם עומדים בשורה והאברים בידם. הראשון בראש ורגל, הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו, קרניו בין אצבעותין, בית שחיטתו למעלה והפרד נתון עליה, הרגל של ימין בשמאלו, ובית עורו לחוץ. השני – בשתי ידים של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו, ובית עורו לחוץ. השלישי – בעוקץ ורגל, העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו. הרגל של שמאל בשמאלו, ובית עורו לחוץ. הרביעי – בחזה ובגרה, החזה בימינו, והגרה בשמאלו, וצלעותיו בין שתי אצבעותיו. החמישי - בשתח דפנות, של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו, ובית עורו לחוץ. הששי – בקרבים הנתונים בבזך וכרעיים על גביהן מלמעלה. השביעי – בסולת. השמיני – בחביתין. התשיעי – ביין. הלכו ונתנום מחצי כבש ולמטה במערבו, ומלחום, וירדו ובאו להן ללשכת הגזית לקרות את שמע. עד כאן לשון המשנה בסדר התמיד.

159

ק״סכבר נתבאר ענין הקרבן וכוונתו בכלל שהיה מורה על הפסד העולם ועל ידי זה נעמוד על חדושו, ולכן איני צריך להחזיר הדברים הנה אלא להודיע על פי הכוונה הנמשכת טעם חלוק נתחיו כסדר, וטעם שהיו שלשה עשר כהנים עוסקים בו. וידוע כי ההקפדה על סדר נתוח הזה לא היה ללא דבר, כי מה יקר וגדולה ידענו מזה הנתוח ומסדר עמידה הכהנים אם לא שיש דברים בגו. ועל כן אני אומר כי גם סדר האברים מורה לנו מה שמורה עליו כלל הקרבן.

160

קס״אוהנה כבר נתבאר לעיל פרק ראשון טעם אמרם (תמיד ל ב) שלא היו כופתין הטלה בשעת שחיטה, וכי היו מורים בזה הענין על חדוש העולם על פי הדרך שכתבתי חלק ב' פרק ג', כי כלל כוונת הקרבן היה מורה על חדושו, וזהו התכלית היוצא מכלל הקרבת הקרבן. גם נתבאר לעיל בפרק ט"ו כי אברי התמיד היו מורים על חלקי העולם שהם כדמות אברי התמיד, רק שזה עולם גדול וזה עולם קטן, והעבודה הראשונה היתה השחיטה שהיא סוף הויית בעל חי ועמידתו על צורתו והוא הפסדו הכולל שאינו עוד מה שהיה דוגמת הפסד העולם בכללו רצה לומר הכח הקושר חלקי העולם זה בזה וכמו שכתבתי פרק ט"ו חלק ב'. ולכן באו אחר כך נתוח אברי הקרבן שהיו מורים על הפסד החלקים אחר הפסד הכללי שהוא כח הקושר.

161

קס״בודע כי לדעתי ענין ההפסד יהיה כמו שהיה בריאת העולם, שבתחלה נבראו חלקי העולם כל אחד בעצמו כל ששת ימי בראשית, ובשביעי נשלם הוייתן והיה לאחד ונקשר כולו זה בזה, על מנהגו הטבעי שמתנהג בו אחר כך, והוא תכלית ועיקר הבריאה. ולזה נאמר (בראשית ב א) ויכלו וכו' ויכל אלקים ביום השביעי, כמו שנתבאר כל זה בעקידה שער ד' פרשת בראשית וכבר ידוע מה שכתב הרב המורה חלק א' פרק ע"א מהקשר חלקי עולם זה בזה, וכתב חלק ב' פרק ב' שמזה עמדו על אחדות השם יתעלה בהיות כי עולם אחד נברא מא-ל אחד. לכן, כשיפסד העולם יפסד בתחלה הכלל, ואחר כך החלקים, כמו שהיה הענין בשעת הבריאה. ונראה שלזה הטעם שבראנו מבריאת חלקי העולם והקשרותיהם זה בזה עד שנעשה מהם עולם אחד, ושעל ידו אנו עומדים על מציאות השם יתעלה ואחדותו. לא נזכר שם בן ארבע בכל מעשה בראשית, עד אחר שנתיישב העולם על מנהגו וטבעו, בסוף מעשה בראשית, ואמרו ז"ל (בראשית רבה יג ג) בטעם זה שמזכיר שם מלא על עולם מלא, רוצה לומר, כי כל זמן שלא היה עולם מלא ונקשרו חלקיו זה בזה והיה לאחד, לא רצה להזכיר שם המפורש מורה על אחדות השם יתעלה, באשר כי אי אפשר לעמוד על זה, כל זמן שאין נראה עולם מלא והקשר חלקיו זה בזה. אמנם, נזכר תמיד שם אלקים, בכל ששה ימי בראשית, שנברא כל חלק וחלק בפני עצמו, ונגלה בענין הבריאה כחות רבים חלוקים זה מזה, על כן הוזכר שם אלקים, שהוא גם כן בלשון רבים, חהורות על כחותיו, כמו שביארו הראשונים ז”ל במלת אלקים. ובהיות כי חלקי העולם השפל הם רבים משונים זה מזה, ולכן נקרא עליהם שם אלקים. אמנם, העולם העליון אין בו חלקים שונים, והם כולם שכליים עומדים בעצמן, נקרא עליהם השם יתעלה ה' צבא-ות, וכדי להודיע שהכל אחד יקרא ה' הוא אלקים, וממה שנתבאר ידענו טעם היות הבריאה מיוחסת לשם אלקים. ונהג ענין זה עד סוף פרשת ויכלו שהוא תכלית יום השביעי שהיה נוהג מנהג זה. אמנם, לאחר שגמר לספר ענין בריאת שבעה ימי בראשית שהיה אז העולם מיושב ונקשר זה בזה, ונהג מנהגו הטבעי, מזכיר מכאן ואילך ה' אלקים, הזכיר שם ה' מצד שהיה אז העולם נקשר זה בזה. וראוי להזכיר עליו שם ה', אבל מאחר שמספר ענין מה שנתהווה בשעת הבריאה, מזכיר גם כן אלקים, אשר ראוי לקרא מצד ענין הבריאה שהיו כחות חלוקות, וכאשר השלים הספור ההוא ואינו מספר רק בדברים שהם בטבע של עולם ומנהגו על השלמות, לא הזכיר רק מלת ה' בלבד, כי אז היה העולם שלם, והיה ראוי להזכיר שם מלא על עולם מלא.

162

קס״גוהנה ראה זה טעם נפלא לדעתי, יתבאר מתוכו, למה נקראו המלאכים אלקים, גם הדיינים נקראו אלקים, וגם העבודות זרות שטעו בהן האומות מעולם נקרא אלקים אחרים, ולא מצינו שם בן ארבע אותיות כי אם בהשם יתעלה, להיות כי השם בן ארבע מורה על כח כללי הקושר כל כחות ביחד, והיה אחד, והוא המהווה הכל והוא המורה עליו שם של הוייה שהוא שם של ארבע. אמנם, שם אלקים מורה על כחות פרטיות חלוקות זה מזה, לכן כל בעל כח הן רב הן מעט נקרא בשם אלקים, והוא מבואר למבין.

163

קס״דואפשר שכוונו לזה באמרם כי שם אלקים מורה על מדת הדיןף ו-ה' על מדת רחמים, כי כבר נתבאר מדברינו חלק ג' פרק ד' ענין אמרם מדות, כי כוונתם על הנהגת השם יתעלה את עולמו. ובהיות כי שם אלקים מורה על שעת הבריאה, אשר כל מאמין בה ראוי לעבוד את ה' בכל כחו, כי מתוכה נגלה ענין אלקות, אם כן אם אחד חוטא ואינו משים ענין הבריאה אל לבו ראוי לעונש מצד הדין. אמנם, הנהגת העולם על טבעו הפשוט, אשר מצדו טען כל הפילוסופים ואמרו שהעולם קדמון, ואחר האמונה הרעה הזאת נמשכו לטעויות רבות יותר מגונות, עד שכפרו בהשגחה.ואלו עמדו על חדוש העולם לא היו טועים בזה, כמו שכתב הרב מורה (ב כד), כי זהו יתד שהכל תלוי בו, כי אם יתקיים חדוש העולם יתבטל כל מה שהפילוסופים דברו סרה. מצד זה ראוי להנהיג הבריות ברחמים, מאחר שיש להם מקום קצת לטעות.

164

קס״הוהוא כוונתם גם כן באמרם (בראשית רבה יב טו), בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, ראה שאינו מתקיים שתף עמו מדת הרחמים. וידוע כי אין מחשבות השם יתעלה כמחשבתינו, שיעלה דבר במחשבתו ויתבטל חלילה, אבל מחשבות השם יתעלה הוא רצונו, ורצונו הוא פעולתו, וזה שאמרו עלה במחשבה, כן היה, שנברא עולם במדת הדין כל ששה ימי בראשית, שנקרא עליו שם אלקים, כל זמן שהיו החלקים קיימים, וראה שאין העולם מתקיים כך, שתף עמו מדת הרחמים והוא מלאכת יום השביעי ואילך, שקשר חלקיו זה בזה, והיא הנהגת העולם הטבעי. ובהיות כי היו כאן שלשה מיני בריות, ששה ימי בראשית היו ברואים במדת הדין לבד, וביום השביעי קשר חלקיו זה בזה. ומכאן נהג כמנהג העולם, על כן אמרו כאן, שלשה מיני בריות, עלה במחשבה, וראה, ושתף, כי כמו שהמחשבה היא באדם יותר פחות אצל המעשה מענין הראייה, והראייה חסר אצל המעשה, כך היו ענין בריאות אלו כל אחד חסירה ממה שאחריה. ואמר בסוף כי שתף מדת רחמים למדת דין, כי באמת ה' יתעלה פועל גם לאחר הבריאה לפעמים בחלקי העולם, ולא בכללו, כי לפעמים שיתבטל הכלל והקשרו זה בזה. והוא זמן עשיית הנסים שיתבטלו קצת החלקים והשאר קיים, וזהו ענין השתוף.

165

קס״ואחר שנתבאר בפרק שעבר כי הסדר בהפסד הקרבן היה דוגמת הפסד כלל העולם וחלקיו, אומר כי הסברה נותנת כי בהפסד העולם ילכו הדברים אחורנית, והמאוחר אצל הטבע והוא הויית הכלל, יפסד ראשונה, כי כל הפסד הוא הפך ההוייה והחדוש, והמאוחר אצל ההוייה שהוא תכלית ההוה, הוא קודם לענין ההפסד. ולכן, היה שחיטת הקרבן שהוא הפסד הכלל, עבודה ראשונה, דוגמת הפסד העולם בכללו, ואחר כך קבלת הדם. וכבר כתבתי פרק ט”ו חלק ב' ענין קבלת הדם ושאר עבודתו שהיה קודם הקטרה, כי היו מורים על הפסד יסודות העולם. אמנם, יותר נראה לבאר הדברים, שהם הולכים על הסדר שהיו בשעת הבריאה רק שההפסד הוא מן המאוחר אל הקודם, שהוא הפך ההוייה שהוא מן הקודם אל המאוחר. וידוע כי בששת ימי בראשית נאמר בכל אחד מהן, ויהי ערב ויהי בקר, שהם שנים עשר עתים, ויש להם שלשה עשר ממונים והם הכחות שפעלו באותן העתים, כי בכל לילה ויום נברא בכל אחד מהן דבר המיוחד, כמו שהאריך בזה בעל העקידה, ויתבאר בדברינו אם ירצה השם יתעלה בסדר הביאור שיבא, וכתב בעל העקידה פרשת וישלח, כי כל המלאכים על הימים אינם ממונים על הלילות, ובכל יום ויום, ובכל לילה ולילה יש להם מלאך ממונה בפני עצמו. ואם כן, בששת הימים ממונים שנים עשר מלאכים, ובשבת היה ממונה מלאך אחד כי לא נאמר בו ערב, והם י”ג מלאכים, נגד שלשה עשר כהנים העושים סדר התמיד, עוזרים אל הפסדו אשר ממנו נתגלה חדושו. ואף כי כתבתי לעיל פרק ט”ז בעניין סדר הפייסות טעם השלשה עשר כהנים בענין אחד, לא יקשה עלינו, מאחר שכתבתי פעמיים, שאף שכל חלק היה לו כוונה מיוחדת, מכל מקום מצד סדר הדברים זה אחר זה נתבאר לנו דבר חדש נמשך לכוונה המיוחדת, בכל חלק וחלק כמו שנתבאר לעיל מענין המערכה. וכן יתבאר בסדר זה, כי בכל אחד משתי הכוונות מורים על הממונים הפועלים בעולם.

166

קס״זוהנה, עבודה ראשונה שחיטת הקרבן, והוא מורה על הפסד הכלל, נגד הממונה ביום השביעי, שנברא אז בו כח הקושר הכללי, ואחר כך מי זורק, וידוע כי ביום ששי נבראו שני דברים, והם האדם והבהמות, וכתב בעל העקידה שפעולה אחת מיוחסת ליום והשנייה ללילה, ובהיות כי האדם נברא לעבוד את בוראו, ולהשיב נשמתו אל מקום אשר חצבה משם, והוא כענין זריקת הדם על המזבח, שהוא השבת הנפש לשרשה, כי הדם הוא הנפש, חוזר אל מקומו אשר לוקח משם, והוא המזבח הידוע. והנה ידוע שלא ישוב שום דבר בהפסדו אל מקום אשר לוקח משם, כי אם נפש האדם, על כן לא היו האברים נקרבים אל המזבח אלא כולן ביחד, והדם נזרק מיד, ולא הוצרכו להמתין עם עבודתו כמו בשאר אברים, להורות כי כל חלקי העולם ופרטיהן, לא ישובו לשרשם אם לא בזמן בטול הכלל, שכל הדברים ישובו אל כחותן הכללי. אמנם, כח זמן שלא יופסד הכלל, לא יגיעו הדברים אל המזבח אף על פי שנפסדו, רק נפש האדם, ולכן היו מניחין האברים על הכבש, ולא היו מקטירין מיד, להורות על ענין זה. וכבר נתבאר זו לעיל פרק י”ז בענין אחר, אבל הן קרובים בענין.

167

קס״חואחר כך מי מדשן מזבח הפנימי, וכבר ידוע ענין דשון מזבח הפנימי שהוא מורה על הסרת מדות המגונות והנפסדות מלבו של אדם, הנקרא מזבח הפנימי, וידוע שדשן זו נתלה בנפש הבהמות שהוא חומרו של אדם, במדרגץ בעלי חיים שנבראו ביום ששי, כי נפש הבהמות שהוא כח החיוני, הוא נושא לחלק השכלי, והוא כחומר אליו, והאדם האמיתי הוא הנברא בצלם אלקים, והוא שכל האדם, כמו שכתב הרב המורה ריש ספר המורה, והם ביחד מהות האדם. ולכן נבראו שתיהן ביום אחד, ולכן בשמסירין דשן זו, אנחנו מורים על הפסד הבהמות ובעלי חיים, שנבראו על האדם ביום ששי.

168

קס״טואחר כך מי מדשן המנורה, להיות כי דשן המנורה מורה על דעות הנפסדות הנופלות בלימוד התורה, וכמו שנתבאר לעיל פרק י”ח והוא נקרא עוף הפורח באויר, כמו שנתבאר שם. על כן היה מורה דשון המנורה על בריאת העופות, שנבראו ביום חמישי, וענין הפסד שלהם, ובהיות כי הדעות הנפסדות נמשלו לעוף הפורח, מצינו משל המורגל בפי החכמים (ביצה כא ב, חולין קכד ב), כשרצה אחד להסיע חברו לדבר אחר אמר ליה עורבא פורח, כלומר שהיה רומז לו, כי דבריו נפסדים ונעדרים כעורב זה הפורח, שהוא חשוך משחור תארו, וענין החושך מורה על הפסד, ולזה מצינו בענין בטול התורה (משלי כ”ג ה) התעיף עיניך וגו', שהוא לשון עוף, כי השגת הלמוד הוא נגלה ונסתר מן האדם כעוף הפורח, וזה הטעם שהזכיר הרב המורה שהושאלו למלאכים הכנפיים, שהם כלי העופפות, והוא מבואר.

169

ק״עאמרו עוד, מי מעלה האברים הראש והרגל, בריאת הדגים נרמזים בענין ראש ורגל, מאחר שהם ראש ורגל, שנאמר בהם (בראשית א כא) ויברא אלקים את התנינים הגדולים וכו', ודרשו ז”ל שנברא לויתן שהוא ראש הברואים, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום לויתן זה יצרת לשחק בו, והוא נברא עם שאר הדגים הנבראים ביום חמישי, נתייחס למעשה חמישי, ונבראו אז גם כן הדברים הפחותים והשפלים שהם שרצי המים כמו שנאמר (בראשית א כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה, וידוע שאין דבר שפל בבריאת בעלי חיים כשרצי המים, ולזה דרשו ז"ל (ע"ז מג ב) אשר מתחת לארץ, לרבות שלשול קטון שבים, וידוע כי אלו היה בריאה פחותה מזו היו חכמינו ז”ל מרבים אותה שלא לעבדה, ולזה לקח רגל הימיני עם הראש להורות שלמות בריאת מלאכת יום חמישי.

170

קע״אואחר כך היו מקריבים שתי ידים ועוקץ ורגל, נגד בריאת יום רביעי, שבו נברא חמה ולבנה ושאר מאורי אור, וידוע מה שכתב הרב המורה בענין החיות שנאמר בהן (יחזקאל א ח) ויד אדם תחת כנפיהן, שהוא מורה על הכחות השופעות מן המאורות אל התחתונים, ושומרים האישים, והמינים כל ימי היותם, על כן המקריב הידים היה מורה על הפסד ידיים אלו. אמנם, עוקץ והרגל, הוא הדבר השני שנברא ביום רביעי, והוא מה שנאמר (בראשית א יד) יהי מארות ברקיע השמים להאיר על הארץ וגו', ונאמר והיו לאותות ולמועדים וכו', כי היה בתליית המאורות שני תועלות, האחד להאיר, והשני לאותות ולמועדים כו', והנה ענין המאורות שהם להאיר הוא מלאכת היום, ולא נברא להאיר רק גלגל חמה, בא ענינו בשתי ידיים הנזכר לעיל שהוא מצד האור השופע מהם אל התחתונים. אמנם, ענין השני שהיו לאותות ולמועדים הוא מצד הלילה, שבה זורח הלבנה שבה מונין מועדים וימים ושנים, והוא בא גם כן מצד הלילה, כי אם היה זורח האור תמיד אי אפשר למנות ימים ושנים. לכן, בא הכהן השני בעוקץ ורגל, הרגל מענין ג' רגלים שהם המועדים, ועוקץ מלשון עקיצה, והוא נגד הענין הנולד בארץ מכח השתנות הכוכבים ומצביהם, שהוא גורם שנוי האויר, אשר אחריהם נמשכו ענין המזגים אשר יולד חלאים רעים ונאמנים. ועל זה כוונו מה שאמר ז”ל (ירושלמי תענית ד ג), מארת כתיב שבו נברא אסכרא לתינוקות, כי מצד בריאת המאורות נתהווה אסכרא בעולם, והוא כדמות עקיצה בוושט כמאמר רבותינו ז”ל (ברכות ח א), והוא המורה עליו ענין העוקץ מצד שתוף הלשון שביניהם.

171

קע״באחר שנתבאר בפרק שעבר ענין המאורות ותועלות שלהן, אבאר מאמר זה נמצא לרבותינו ז”ל אשר כוונו למה שנתבאר, וזה לשון גמרא בחולין פרק טריפות (ס ב), דרש בן עזאי, מאי דכתיב (בראשית א טז) ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה, ואת הכוכבים. אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה הקדוש ברוך הוא, לכי מעטי את עצמך, אמרה לפניו, רבונו של עולם, בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי, אמר לה לך ומשול ביום ובלילה,אמרה לפניו שרגא בטיהרא מאי אהני, אמר לה, למני בך ישראל ימים ושנים, בדידה נמי ממני דכתיב (בראשית א יד) והיו לאותות וגו' אמר לה זיל לתקרי בך צדיקים על שמך, יעקב הקטן, דוד הקטן, שמואל הקטן, לא הוי מתחבי דעתא, אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו (במדבר כ"ח טו) חטאת להשם, אמר הקדוש ברוך הוא, שעיר זה תהא עלי לכפרה על שמעטתי את הירח, עכ"ל המאמר. הזר בפרט אמרם הביאו עלי כפרה.

172

קע״גולכן נראה שכוונו אל שני מיני התועלות הנמצאו במאורות הרקיע, ומה שהשיב הקדוש ברוך הוא ללבנה ומה ששאלה הוא הכל הודעה למה נברא, ולא היה שינוי בבריאה כלל, אלא כך נבראו תחלה כמו שהם עכשיו, והנה אמרה הלבנה בתחלה, שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, רצה לומר, ששאלה למה נבראו שני מאורות לתועלת אחד, דהיינו להאיר על הארץ הלא די באחד מהן שאי אפשר לשני מלכים כו', כי כל הברואים יש לכל אחד תועלת מיוחד בפני עצמו, וכמו שנאמר (משלי ט"ז ד) כל פועל השם למענהו, רצה לומר, שכל פועל נברא בשביל תועלת שלו, ולא בשביל תועלת שיש לאחר עמו. לכן אמרה הלבנה למה שני מלכים ישתמשו בכתר אחד, והנה ידוע כי הסכימו כל החכמים הקדמונים שהגלגלים והמאורות להיותן חלק הגלגל הם חיים משכילים, ועיקר תנועתן הוא מצד ההשכלה, כמו שהאריך בזה הרב מורה ובעל העקידה פרשת בראשית שער ב'. ולכן שמו חז"ל משל זה, בשאלת הלבנה להורות שהיא משכלת התועלת, למה נבראת. ובהיות, כי היא המאור הקטן נבראת לתועלת גדולה כמו שיתבאר בהמשך כוונת המאמר, כל שכן המאור הגדול, וכן בענין ההשגה, אם היא משכלת תועלת שלה,כל שכן המאור הגדול, ובא לה התשובה, לכי ומעטי את עצמך, כלומר, דע לך שאינכם שניכם לתועלת אחד, דהיינו להאיר, אלא לכל אחד תועלת מיוחד, אך שללבנה היא התועלת המועט שבשניהם. ובבראשית רבה פרק רביעי (פרק ו א) יהי מאורות, אמר רבי יוחנן לא נברא להאיר אלר גלגל חמהף אם כן למה נברא גלגל לבנה, כדי לקדש חדשים וכו', הרי מבואר מדרשם ז"ל כדברינו.

173

קע״דאז אמרה הלבנה וכי משום שאמרתי דבר הגון אמעט את עצמי, רצה לומר, חזרה ושאלה אם היה זה שהגיע לה תועלת המועט הוא מצד החפץ ורצון השם יתעלה לבד, אבל היה באפשרות מהותה לעשות פעולות החמה בתחתונים, וגם היא היתה יכולה להאיר, אלא שיש לה גם כן תועלת מיוחד, ומה שנברא החמה להאיר היה מצד הרצון לבד, או אם היה אי אפשר להיות, ולזה שאלה, וכי משום שאמרתי דבר הגון אמעט את עצמי, ולמה לא היה להפך שאני מאיר גם כן בתחתונים, וכעין זה פירש בעל העקידה פרשת בא, שער ל"ז, אז בא לה ההודעה לכי ומשול ביום ובלילה, כלומר מאחר שנבראה לתועלת זה למשול ביום ובלילה לא היה אפשר מצד אחר, רק שהחמה תזרח ביום שאז תאיר על הארץ, כל אדם יצא לפעלו עד ערב, ונמשכים מזה שאר תועלת המיוחדים לחמה, להלבנה תמשול ביום ובלילה, כי לא נברא רק משום זה, וידוע שממשלתה ביום אינה להאיר, כמו שהוא בשאר הכוכבים שאינן מאירים, ואם כן, גם בלילה עיקר תועלת שלה אינה להאיר, כי אז היתה משתמשת בכתר חמה שנבראה להאיר, רק שנמשך האור במקרה ממנה, להיות כי אז החמה אינה נראית וממילא אור הלבנה זורח כאור שאר הכוכבים הנראים בלילה, ומעתה מבואר שכל זמן שהחמה חמה, והלבנה לבנה, לא היה אפשר בענין אחר, מאחר שהחמה נבראת להאיר, והלבנה לא נבראת משום זה, א"כ כל אחד ואחד קבל השלמות שהוא באפשרות הכח שנברא בגינו, ואי אפשר להתהפך, אלא בהיות חמה לבנה, ולבנה חמה, וזה אינו מי השאלה, כמו שלא יקשה עלינו כל הנמצאות, ולמה לא היה סוס אדם, ואדם סוס, וכבר נתבאר בטול שאלה זאת בעניין פייסות שהיו במקדש, וכמו שנתבאר לעיל חלק זה פרק ששה עשר.

174

קע״האז חזרה ושאלה שרגא בטיהרא מאי אהני, רצה לומר, חזרה והשכילה ושאלה טעם שינוי הנמצא בה יותר מבכל הכוכבים שהיא מקבלת אורה מן החמה, עד שבסבה זו היא הולכת וחוסרת, וחוזרת ומתמלאה, כמנהג העולם. ולכן שאלה מאיזה טעם ולאיזה תועלת נעשה כזה, וזה שרמזה שרגא בטיהרא כו', רוצה לומר מאי תועלץ בזו שאורה נתלה בטיהרא שהוא החמה עד שבסבה זו הולכת כמנהגה, והשיב לה השם יתעלה, למנות בך ימים ושנים, רצה לומר, שהוצרך להיות כל לתועלת קדוש החדשים ומועדים ושנים, שהוא ידוע שהכל תולה בחסרון ותוספת הלבנה, ומולדה, אשר כל זה נמשך ממה שמקבלת אורה מן החמה.

175

קע״וחזרה ושאלה, בדידה נמי ממני כו' רצה לומר, שתועלת כזה היה אפשר להמצא בלי שום חסרון ותוספת הלבנה, כי כמו שאנו מונין שנה בשוב החמה שנית לנקודה שהיתה ראשונה כו', כמו שתאמר בדרך משל שמשעה שהחמה היא בראש טלה עד שוב שנית לשם הוא שנה, כמו שידוע, כן היה ראוי לברא הלבנה בדרך זה, שבשוב הלבנה שנית אל הנקודה שהיתה ראשונה, יהיה חודש, בדרך משל כי תסבב הגלגל בכ"ט י"ב תשצ"ג חלקים מנקודת טלה אל נקודת טלה, ואז יהא ראש חודש כמו שאנו מונין השנה. ובא לה התשובה, יקראו הצדיקים על שמך, רצה לומר, שהיא נבראת חסירה ויתירה, להיות רמז גדול לצדיקים שיעמדו בעולם שהם כדמות הלבנה, וכמו שאנו אומרים בקדוש הלבנה, עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה, וכבר ידוע כמה האריך בעל העקידה פרשת בא שער ל"ח דוגמת הלבנה לישראל בשנים עשר דברים נגד שנים עשר שבטים, מהם דברים שנזכרו במדרשות, והאחד הוא מה שדרשו ז"ל, החודש הזה לכם, במצרים הודיע שאין מלכותן קיימת רק שלשים דורות כו', חמשה עשר דורות מאברהם עד שלא נתמלא דיסקים של לבנה כו', וידוע כי עיקר מלכות ישראל נקרא על שם דוד כמו שנאמר מלכות בית דוד, על כן דברו במדרש זה שני דוגמאות אלו יעקב הקטן, דוד הקטן, כי אלו הם עיקר דוגמות הכוללים כל האחרים.

176

קע״זלא הוי מיתבא דעתה, אמר הביאו עלי כפרה וכו', להיות כי טעם זה אינה סבה עצמית, רק סבה היקשי והוא חלוש מאד, ע"כ אמר הביאו עלי כפרה כו, על דרך מה שנאמר עלי קללתך בני (בראשית כז יג), רצה לומר הביאו כפרה בראש חודש, וענין הקרבן הוא המורה ענין חדוש העולם כמו שנתבאר מכל מה שקדם למעלה, ולכן אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה, ותאמינו לדברי שחדשתי העולם כרצוני, אף על פי שאין לכל הדברים סבה ותכלית מבואר, ובפרט ענין השינוייפ הנמצאים בכוכבים וגלגלים ושאר צבא השמים, אשר ענין מיעוט ותוספות הירח הוא אחד מהן, כי זהו מעמידנו על כוונת הרצון החדוש העולם, ושאינו נמשך על צד שראו הפילוסופים שיש לכל הדברים סבות, וכמו שהאריך בזה הרב המורה פרקים י"ט וכ"ב, חלק ב' מטעם שנתבאר פרק י"ט חלק זה.

177

קע״חוידוע כי עיקר התכלית בבריאת העולם הוא רצון השם יתעלה, כמו שכתב הרב המורה חלק ג', פרק י"ג, על כן אמרו בסוף המאמר כי עיקר תכלית מיעוט ותוספת הלבנה הוא רצון השם יתעלה, ושנעמוד על ידי זה על חדוש העולם, כמו שנתבאר מדברי הרב המורה בפרקים הנזכרים לעיל, על כן אמר הביאו עלי כפרה שמעטתי הירח, כלומר שזהו אחת מן הסבות שאין להן סבה ותכלית מבואר, רק אנו צריכין להודות על חדוש העולם הנעשה ברצון השם יתעלה, והוא סוד הכפרה שמביאין ישראל, ולכן נאמר בו חטאת ל-ה (במדבר כח טו)', להיות כי בו נגלה יכולת השם יתעלה בעולמו, ושאין העולם קדמון כאמונת הפילוסופים.

178

קע״טודע כי כבר כתב המורה חלק ב' פרק כ”ב כי כל מה שאמר אריסטוטלוס עד גלגל הירח הוא מבואר הסיבה והטעם, אמנם משם ולמעלה הוא כדמות הבריאה, ולכן ציווה השם יתעלה להביא קרבן כל יום ראש חודש, שהוא היום שהירח נגלה בו, ומשם אנו עומדים על סוד כל הקרבנות, כי מאיש אחד ילקח ראיה לכל המין, ומן הירח אנו עומדים על ענין כל שאר הנמצאים, שכולן ברואים, והוא סוד כל הקרבנות. ולכן נאמר חטאת ל-ה', כי הוא ענין אלקי, ומקיים בידינו ענין אמונת אלקים. זה הנראה לי במאמר זה מענין קטרוג הלבנה. ואמרם הביאו עלי כפרה. ואף כי בארתי לקמן פרק מ”ז, מ”ט כוונת אחרות במאמר זה, מכל מקום אמרם לשון הביאו כפרה עלי לא יתפרש בענין אחר אלא כמב שכתבתי.

179

ק״פונראה עוד לפרש על דרך הפשט באמרו הביאו עלי כפרה, כי כבר כתב הרב המורה חלק ג' פרק מ”ו כי נאמר חטאת ל-ה' בקרבן ראש חודש, כדי שלא ידמו המביאים שהם מביאין ללבנה, כמו שהיו עושין המצריים בהקריבם ללבנה כח ראש חודש קרבן, לכן נאמר בו חטאת ל-ה', ולא ללבנה. ואין לחוש לזה החשש בשעירי הרגלים ולא בזולתם, אחר שהימים אינן ימים מסויימים ללבנה. ונראה שלזה אמרו כאן ז”ל דלא מיבה דעתה, רצה הקדוש ברוך הוא לפייסה ולעשות לה כבוד שיקריבו ישראל כל יום ראש חודש קרבן, והוא לה לכבוד ולתפארת, אף על פי שכוונת הקרבן להשם יתעלה, והנה אף על פי שיש בזה קצת חשש לומר שהוא ללבנה, ויש בזה קצת חשש עבודה זרה חס ושלום, על כן אמרו הביאו על כפרה, רוצה לומר, סמכו עלי שאני מצוה ולא תחושו לדברי הטועים, ועל כל פנים הפירוש הוא כאמרו עלי קללתך בני (בראשית כז יג), והוא מבואר.

180

קפ״אובספר הזוהר פרשת פנחס (ח"ג רמח, ב) הביאו עלי כפרה בגין דאזעירת לה, בגין סיבת דילי אתון צריכין דא, וכתב עוד שם (איוב א ו) ויבאו בני אלהים להתיצב על ה', וכי על ה' קיימי, אלא יוקיר לאורייתא ולעבדוי,אוף הכי מאן הוא דלא חייש על יקרא דשמא קדישא, דלא יתחלל בארע' מאן הוא דלא חייש ליקריה דקב”ה, מאן הוא דלא שוי יקר לשמא דא, ואפשר שזהו אמרם הביאו עלי כפרה, רצה לומר על קדושת שמים שלא יתחלל.

181

קפ״בודע כי כל יום שמביאין קרבן מוסף הוא יום טוב או שבת, מלבד בראש חודש שיש בו קרבן מוסף, ואינו לא שבת ולא יום טוב, ואם כן קרבנו אינו כשאר קרבני מוספין, ולכן נאמר בו ל-ה', יותר מבשאר קרבנות, כי כל יום טוב היה תועלת לבני ישראל, כי בפסח יצאו ישראל ממצרים, בעצרת קבלו התורה, בסוכות, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, ראש השנה, יום תרועה יהיה לכם, יום כפורים, יום סליחה ומחילה, שבת, כי עבדים הייתם בארץ מצרים, גם כי הוא זכרון כי בו שבת מכל מלאכתו, ובכל אחד יש בו תוספת השגה, ועל כן קרבנו מוסף, אבל בראש חודש המוסף בא בלא טעם, וזה חטאת ל-ה' ולא להנאתכם. ואפשר שכוונו גם כן לזה באמרם, הביאו עלי קרבן שמעטתי את הירח, והוא על כבוד שמים שלא יתחלל, בראותן חדוש הלבנה ביום ראש חודש ויבואו לחשוב שיש בה אלהות, על כן אמר הביאו עלי כפרה שלא יתחלל והוא מבואר למבין.

182

קפ״גנחזור לסדר ההקרבה, אחר כך היו מקריבין החזה והגרה ושתי הדפנות, נגד מעשה יום השלישי, החזה והגרה נגד (בראשית א יא) תדשא הארץ דשא, שהוא עיקר מאכל בהמה, כמו שנאמר מצמיח חציר לבהמה, והוא ענין הגרה כמו שנאמר מעלת גרה(ויקרא יא ג) בבהמה אותה תאכלו, והוא מפורסם גם כן שהוא כלי המאכל, והיתה החזה נקרבת עם הגרה, לפי שענין הדשאין הם נחלקים לשני מינים, דשא מזריע זרע שהוא מאכל הבהמה שהם מעלין גרה, וחלק השני עץ עושה פרי, שהוא מאכל בני אדם, והוא נגד החזה שהוא החלק הנכבד מן הבהמה למאכל בני אדם. גם כי החזה הוא המקום שנכנסים שם הקנה והושט, שהם כלי המאכל, לכן היה נקרב עם הגרה, ושתי הדפנות נגד מלאכת השני שנגמרה ביום השלישי, והוא מה שנאמר (בראשית א ט) יקוו המים אשר מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. והיה ענין זה נרמז בענין הדפנות, כמו שנאמר (ירמיה ה כב) אשר שמתי חול גבול לים חזק נתן ולא יעבור. והם כמו הדפנות המעמידים מה שבתוכו, ואף כי אז נראו שתי הדפנות שהם שמים וארץ, וכמו שיתבאר לקמן, ובזה היה נשלם הרמז על מלאכת יום השלישי, מלאכת היום נרמזת בגרה וחזה, שגדול הדשא הוא ביום, בעת היות השמש על הארץ, ומלאכת הלילה בדפנות, באשר כי תגבורת המים בלילה יותר מביום.

183

קפ״דואחר כך היה כהן אחד נושא הקרביים, והשני הסולת, נגד מלאכת יום השני, שנבראו בו שני דברים, שנאמר בו (בראשית א ו) ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים וגו', ונאמר ויעש אלקים את הרקיע (בראשית א ז), הנה דרשו ז”ל (בראשעת רבה ד ב) אף על פי שנבראו השמים ביום ראשון קרשו ביום השני, והוא מאמר יהי רקיע, והבדלה בין מים למים היא הבריאה השנייה,לזה באו הקרביים והסולת, הקרביים שהוא הכרס העליון המכסה שאר האיברים הפנימיים, כמו שנאמר (ויקרא ג ג) החלב המכסה את הקרב, והוא הקרום המכסה את הקרביים, והוא נגד השמים שנקרשו בשני, כדרך מה שנאמר עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה, ונאמר (ישעיה מ כב) וימתחם כאהל לשבת, וכן כתבו הראשונים ז”ל שהקרום המפסיק בין האיברים הפנימיים העליונים לתחתונים, הוא כדמות השמים בעולם, שהם כדמות הקרב המכסה, ואף כי היה בחלל הקרביים הלב, שהוא מורה על כדור העליון, כמו שכתב הרב המורה פרק ע”א חלק א', גם היה בכלל הקרביים, הכרעיים שהם מורים על תנועת השמים, כמו שיתבאר לפנינו, והבדלת המים נגד הסולת כי הבדלה זו כבר פירש הרב המורה ז”ל פרק ל' חלק ב' שנאמר על חלק השני מן האויר, אשר בו יתהווה המטר, ופירוש הרקיע, הוא החלק השני מן האויר, אשר בו יתהוו המים, כמו שבאר הרב שם, ואף אם נאמר שפירוש רקיע הוא השמים, מכל מקום יתפרש בדרך זה כי הוויית המטר הוא על ידי תנועת השמים, כמו שאמרו ז”ל במסכת תענית (ט ב) שהמטר יורד מלמעלה, רצה לומר, שהעיקר הווית הוא מכח תנועת השמים, אשר על ידו יתהווה קור וחום בעולם, והוא ענין חלוק האויר לשלשה חלקים כמו שידוע, וזה אמרו ויהי מבדיל וגו', רצה לומר, שבסבתו יהי הבדל בין מים למים, וזהו ענין הסולת, שהוא הקמח שעושין ממנו הלחם שעליו חיחה האדם, והוא נתהווה בסבת המטר, ואף כי הסולת כטיפי המטר וככפור על הארץ שהיא דוגמתו ואף כי הסולת מורה על העצמיים הפרדים, אשר גורמין ההוייה בחלוק האויר שהוא הרקות הנמצא לדעת המדברים, וכמו שנתבאר לעיל חלק ב' פרק י”ח, ובשאר פרקים שעברו, ובזה היה נרמז מלאכת יום השני

184

קפ״הואחר כך באו אל החביתין, והיין, נגד מאכת יום ראשון שנבראו בו שני דברים, האחד, בריאת שמים וארץ וארבע יסודות שנבראו אז, והשני בריאת האור, שנאמר ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א ג), החביתין מורין על בריאת היסודות ושמים וארץ, כמו שנתבאר לעיל פרק ט' ופרק י' חלק זה, והיין נגד הויית האור שהוא הויית הנמצאות הנמשל באור, והוא דוגמת היין, כמו שכתבנו לעיל מענין הנסכים. שני דברים אלו נגד דברים שנבראו ביום ובלילה אחד, ובהן נשלמו שלשה עשר כהנים שהיו עובדים בתמיד, נגד שלשה עשר פועלים שפעלו בכח שעליהם בשבעת ימי בראשית, זהו שרצינו לבאר בענין הקרבת התמידין כסדר המוזכר במשנה. אמנם, ניתוחין יתבאר בפרקים הבאים.

185

קפ״ואמרו ריש פרק רביעי דתמיד (ל ב), שחט השוחט וכו' זרק הזורק ובא לו כו' כאשר הבאתי המשנה כלשונה לעיל פרק כ' חלק זה, ואכתוב הנראה בטעם הסדר ואומר כבר נתבאר ענין השחיטה והזריקה פרק חמשה עשר חלק שני, ואין עלינו לבאר רק סדר הנתוח. אמרו, לא היה שובר הרגל אלא נוקבו מתוך ערקובו ותולה בו, בהיות כי ענין הרגל היה מורה על ענין המאורות אשר ברקיע השמים, אשר על ידן נגלה תנועת השמים, כמו שנתבאר פרק כ”א. ונראה על ידי זה כחות השמים כיצד הם פועלים בתחתונים והתחייב בסבות זו מזו. ושלכל סיבה יש לה סיבה. על כן לא היו שוברין את הרגל, כי ענין רגל הוא כלי התנועה, והוא מורה על ענין הסבות, כמו שכתב המורה (א כח) וכתבתיו לעיל פרק א' חלק זה. ולכן לא היה נשבר כי אין שבירה בכלים המתנועעים העליונים רק כולם שלמים.

186

קפ״זונקובתו מתוכו, הוא ענין החלל והקבוב שבתוך כדור הגלגל, וזה ענין אמרם, היה נוקבו מתוך ערקובו ותולה בו, כדמות מה שנאמר (איוב כ”ו ז) תולה ארץ על בלימה, רצה לומר, שהיא באמצע הכדור נשארת תמיד מרוחקת מקצווי הגלגל בשוה, ואינה עומדת על כלום. וכתבו הפילוסופים שהוא דבר טבעי לה בהיותה הפך מן הגלגלים, כי הם בתכלית הזכות, והארץ בתכלית העובי והעכירות, וכל דבר מתרחק מהפוכו בכל מה דאפשר, ולכן הארץ מתרחקת מן הגלגלים תכלית ההרחקה, והוא אמצע הכדור, ושם הארץ לעולם עומדת, מטעם זה. והוא מפלאי בריאת השם יתעלה, ולכן נאמר תולה ארץ על בלימה. ולכן אמרו שהיה נוקבו מתוך ערקובו ותולה בו. והנה ענין זה רמזו גם כן בחגיגה באמרם ז”ל (חגיגה יב ב) הארץ עומדת על המים, והמים ברוחו כו', כי כן דרך סבוב היסודות, והוא מבואר למבין.

187

קפ״חואמרו, אחר כך היה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה, הגיע לחזה היה חותך את הראש ונתנו למי שזכה בו. כבר ידוע מענין סדר הכהנים והולכת אברים לכבש, על מה היו האברים רומזים כמו שנתבאר בפרקים שעברו, שהכל היה מרמז על ענין הפסד העולם לעתיד, ולכן היו נתוחן גם כן בסדר זה אחר זה, ובהיות כי הראש היה רומז על מלאכת יום חמישי, שלעתיד יפסד כדרך שנתבאר לעיל, לכן לא היה חותך שום דבר מן הבהמה אלא הראש בראשונה, להיות כי ביום ששי נברא אחר כך האדם אשר נשמתו אליו יאסף ולא יפסד בהפסד העולם, כמו שאמרו ז”ל פרק חלק (סנהדרין צב ב), אותן אלף שנה שהקדוש ברוך הוא יחדש עולמו בהן הצדיקים מה הם עושין. וכבר נתבאר זה למעלה, ולכן הראש תחלת הניתוח, ואף על פי שהבהמות נבראו ביום ששי וגם כן הם יפסדו, כבר כתבתי שבריאת הבהמות מיוחס לליל יום ששי, ובריאת האדם ליום ששי, ועל כן במלאכת הימים אין דבר נפסד קודם לראש, והוא מורה על הבריות שנבראו ביום חמישי, ואף כי רול הבהמות שהוא רוח החיוני שבאדם, נקשר בנפש האדם ונצרר בצרור החיים, כמו שכתב בעל עקידה פרשת ויחי, על כן לא היה ההפסד כל כך נרמז בענין החי, והותחל במלאכת יום חמישי שהוא הראש.

188

קפ״טואמרו שלא היה חותך הראש אלא אחר שהגיע אל החזה, כי כבר בארתי כי הראש הוא מורה על בריאת לויתן, והוא מאכל לצדיקים לעתיד לבא כאמרם ז”ל (ב”ב עד ב), והוא ענין החזה כמו שכתבתי בפרק שעבר.

189

ק״צואמרו חתך את הכרעים ונתנו למי שזכה בהן, וכבר מבואר בסדר משנה שכתבתי לעיל, שהכרעים היו נקרבים על הקרבים והיו בכללן, להיות כי ענין הכרעיים הם כלי ההולכה שבהמה הולכת עליהן, וכמו שנאמר בעופות (ויקרא יא כא) אשר לו כרעים וכו', לנתר בהן על הארץ. וכבר בארתי (פרק כג) שהקרביים היו מורים על השמים, שהם כלי התנועה וההולכה כדמות הכרעים אשר בבהמה, ולכן היה נותנין עם הקרביים, והיו חתכין אחר חתיכת הראש, כי יש שייכות מה בבריאת לויתן ובבריאת השמים, כי יש בשניהם גדולת השם יתעלה יותר מבשאר הברואים, ולכן נאמר בריאה ביום חמישי, שנאמר (בראשית א כא) ויברא אלקים את התנינים, כמו שנאמר ברא אלקים את השמים (בראשת א א) וגו', וכן מצינו בדברי השם יתעלה בספרו לאיוב, ענין בריאת לויתן וגדולתו, אשר סמך לזה (איוב מא ג) מי הקדמני ואשלם לו תחת כל השמים לי הוא, להיות בריאות לויתן מפלאי הבריאה כמו בכל מה שתחת השמים, ולכן היה נתוח הכרעיים סמוך לנתוח הראש, כדי להשוותן בהפסדן כמו שהשוו בבריאת.

190

קצ״אואמרו, אחר כך מרק את ההפשט קרע את הלב ומוציא את דמו, חתך את הידיים ונתנן למי שזכה בהן, כבר כתבתי כי הלב הוא המורה על כדור העליון, וכרעים הם כלי ההליכה מורים על תנועת הגלגל, והידיים היו מורים על כחות השופעים מן המאורות כמו שנתבאר פרק כ”א, ולכן אמרו מיד אחר נתוח הכרעיים שהוא מורה על בטול התנועות, היו ממרקים את ההפשט, וידוע כי העור הוא המגין מבחוץ על הבהמה שלא תפסד, וכן הוא תנועות הגלגלים הם המגינים מבחוץ על מה שבתוכן, ועל ידי תנועותיהן מתהוים הדברים אשר תוך העולם, ועל ידי התנועה נשארים הזמן הראוי להם למיניהם ולאישיהם, לכן בהתבטל התנועה יתבטל ענין השמירה הנזכרת והוא מרוק ההפשט, ורומז אל בטול הנהגת הגלגלים ומה שבתוכן.

191

קצ״בואחר כך היה נוטל הלב וקרעו ומוציא את דמו, להיות כי הדם הוא הנפש והוא מורה על נטילת הנפש מן הלב, והרמז על הפסד נפש הגלגלים, כי כבר נתבאר בחלק א' ממאמרינו זה כי יש נפש לגלגלים, וכמו שכתב המורה (ב ד), ולכן בהפסדו יפרד נפשו ממנו, והוא בא מיד אחר גמר ההפשט להיות כי כבר קבלו וקיימו רוב החכמים, ואף על פי שאין כן דעת הרמב”ם וסיעתו שהגלגלים כלם נבראו לצורך התחתונים וכולם לצורך האדם, כמו שהאריך בזה עקידה פרשת בראשית, ולכן מאחר שנפשט העור ונתבטל ההנהגה, גם נפשו אליו יאסף.

192

קצ״גואחר כך היה חותך הידיים, שהם המאורות אשר יתבטלו ויפסדו, והוא היה ראוי להיות אחר נתוח הראש המורה על בריאת יום חמישי, להיותן מורים על מלאכת יום רביעי, רק האברים שהם בכלל הקרביים שהוא הלב והכרעיים באו ביניהם להורות עח מה שכתבנו, ולהורות גם כן, שאף על פי שנאמר במעשה בראשית ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, שני ושלישי, לא היה כן בפועל, כי מאחר שעדיין לא נבראו המאורות לא היה אפשר לשער ערב ובקר, ואם כן לא התנועעו הגלגלים גם כן, כי אלו התנועעו היה פועל ריק, אם כן לא היתה תנועה עד אחר מלאכת יום רביעי שהוא בריאת המאורות, והנה ידוע כי תנועת הגלגל היא מצד נפשו אשר גורם חשוקו, לשכל נבדל שעליו, וכמו שכתב הרב המורה (שם) והבאתי דבריו חלק א' (פרק ה)מזה המאמר. אם כן, מאחר שלא היה תנועת הגלגל עד יום הרביעי, גם נפשו לא נזרקה בו עד תליית המאורות. אם כן נפשו נתחדש עם תנועתו אחר תליית המאורות, ואם כן, באו הדברים מסודרים כמשפטן, מן המאוחר אל הקודם, בסדר עריכת ההפסד, ולכן בא נתוח הראש ואחר כך הכרעים, ואחר כך קריעת הלב ואחר כך הידיים והוא נפלא בעיני.

193

קצ״דונראה שלזה כיון רבי סימן במדרשם שאמרו בב"ר (ג ח) ויהי ערב ויהי בקר, מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן, וכבר דקדק בעל עקרים, מאמר ב' פרק י"ח מאמרו שאמר סדר זמנים ולא אמר זמן בהחלט, ופירש כוונתו על המשך זמן שהיה קודם בריאת העולם, ואני רואה דבריו בדקדוקו מלת סדר, אבל לא בפירושו, רק שכיוון רבי סימן על שלשה ימים אלו שעדיין לא היתה התנועה נשלמת עד יום רביעי, ולכן אמר סדר זמנים ולא זמן, כי לא היה זמן גמור אבל היה סדר זמן, מתחלת התפתחות המציאות עד תליית המאורות, שאז התחיל הזמן הגמור.

194

קצ״הועוד נראה לי לומר, אם נודה שהתנועעו הגלגלים קודם בריאת המאורות, כי אין היום מוגבל ומפאת המאורות שהם השמש והירח, כי אם מפאת גלגל היומי והוא הגלגל התשיעי, כי בזמן ארבע ועשרים שעות הוא סובב את עולם פעם אחת, והוא הנקרא יום האמתי, כמו שכתב בעל יסוד עולם ושאר התוכנים. ומעתה, אף על פי שאין בני אדם מרגישין ומבחינין בין יום ולילה רק מצד זריחת השמש ושקיעתה, מכל מקום השם יתעלה אשר לפניו חשיכה כאורה יודע האמת, שמזמן עליית חלק אחד מן הגלגל היומי עד עלותו מן המקום ההוא, הוא יום האמתי, ואם כן היה יום ולילה בלא מאורות, כי מזמן עליית חלק אחד על האופק עד שקיעתו הוא היום, ושקיעתה עד עלייתה הוא לילה, כמו שנראה לעין בענין השמש, ולזה נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א ה), לא נאמר ויהי לילה, אלא ערב שהוא השקיעה, ובוקר הוא העלייה על האופק שנית, ואמר יום אחד, שהזמן נקרא יום, כמו שנאמר (דברים ט"ז ג) יום צאתך מארץ מצרים, אף על פי שיצאו בלילה, וכעין זה כתב הרב הרלב"ג ריש בראשית בפירו לתורה. אבל יותר נראה מה שכתבתי בזה ראשונה, שלא התנועעו עד יום רביעי, וכמו שנרמז בענין נתוח זה, שאמרו מוציא את דמו וחתך הידיים.

195

קצ״ואמרו, אחר כך עלה לרגל הימנית, חתכה ונתנה למי שזכה בה, נתבאר כי הרגל הימני הוא נקרב עם העוקץ, וזכה בה הכהן המקריב אחר הידיים, מטעם שנתבאר פרק כ"א, על כן היה גם כן ניתוחו מיד אחר הידיים, והיו שני הביצים עם הרגל, להיות כי הביצים הם כלי ההולדה, ולכן היו נשארים ברגל הימני שהיה נקרב עם העוקץ, וכבר נתבאר למעלה שבא הרמז על ענין עקיצה ואסכרה שנברא עם המאורות, כמו שדרשו ז"ל (ירושלמי תענית ד ג) למארת כתיב חסר וי"ו, וידוע שאמרו רבותינו ז"ל (שם) שביום רביעי היו מתענין אנשי המעמד שלא יפול אסכרה בתינוקות, ולכן היה כלי ההולדה עם הרגל הנקרב עם העוקץ, לרמוז כי עיקר עקיצה הוא בתינוקות הקטנים הבאים מן כלי ההולדה. אמנם, נשארו הביצים עם הרגל ולא עם העוקץ, להרחיק מן העקיצה, ולהשמר ממנה, כי בזכות הקרבת הקרבן היו נצולים מן המתות המשונות שהוא האסכרה, ולזה היו מתענין אנשי מעמד שהן העומדים על הקרבן, ולזה בא הביצים עם הרגל להורות על רגל הילדים כאשר נתבאר.

196

קצ״זואמרו אחר כך קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו, כבר כתב הרב המורה (ב כב) והבאתיו לעיל(כב) כי כל מה שתחת גלגל הירח אפשר לאדם ליתן עליו סבה ועמד עליו אריסטוטלוס, אמנם, מה שלמעלה מן הירח, והוא טעם תנועת הגלגל והתולה בהן, אי אפשר לעמוד עליו אלא בסברא לבד. ולזה אמרו כי אחר ניתוח הראש והכרעיים והידיים והרגל הימניף שכולם רומזים על ברואים עליונים גדולים ונפלאים שאין בדעת האדם להשיגן, אמרו, כי אחר כך היה הכל נגלה לפניו, כי הברואים השפלים אפשר לאדם להתבונן בהן, ואף על פי שנשאר עדיין בבהמה הקרבים שהיו מורים על השמים עצמן, מכל מקום זהו דבר נגלה, שאו מרום עיניכם ותראו את השמים והוא דבר נגלה מצד מציאותו, אך דברים הנעלמים ממנו כבר נרמזו ונחתחו, ולכן אמרו שמעתה הכל גלוי לפניו.

197

קצ״חאמרו, נטל את הפרד ונותנה על בית שחיטת הראש מלמעלה, כבר כתבתי (כא כד) ענין הראש כי הוא מורה על לויתן העתיד להיות ממנו ארסטון לצדיקים, ואף כי הוא מרוחק אצל הפילוסופים שיהא דבר נכבד נברא לתכלית שפל, ולכן מאנו הנחם שיהו הגלגלים נבראו לתחתונים, ובהיות כי הלויתן והשמים הם שקולים בבריאה, כמו שכתבנו בפרק שעבר, הדבר שוה בשניהם, אם האחד נברא לצורך בני אדם, הוא הדין שנוכל לומר גם כן בשני, ולכן היה נותן הפדר שהיא יריעה פרושה כמו השמים הנמתחים כיריעה, על בית שחיטת הלויתן שהוא הראש, להורות כי שחיטת הלויתן המקווה לצדיקים הוא כדמות היריעה הפרושה עליו, במה ששניהם נבראו לצורך בני אדם הצדיקים, ולכן היו נפסדים ביחד והיו מכפרין בהקרבתן על ישראל המקריבים הקרבנות, להורות כי כולן נבראו בשבילן, וכמו שדרשו ז"ל (ויקרא רבה לו ד) בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית כו'.

198

קצ״טונטל אחר כך הקרבים ונתן למי שזכה בהן להדיחן, והכרס היה מדיחין מבית ומחוץ עד שבאה בין מים למים, כמו שנאמר ברקיע ויבדל בין מים למים (בראשית א ז), ואמרו רבותינו ז"ל(בראשית רבה ד א) הוגלדה הטפה האמצעית ונעשה ממנו השמים ושמי השמים, כי כבר נתבאר פרק שלשה ועשרים שהקרביים היו דוגמתן. ואמרו הקרביים מדיחין אותו שלשה פעמים על שלחנות של שייש שיש בין העמודים, וידוע שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה יד ב) שאמר רבי עקיבא כשתגיעו לאבני שיי טהור אל תאמרו מים מים שנאמר דובר שקרים וגו', וכונתן בזה על השמים שהם אבני שייש טהור, כידוע מה שנאמר (איוב כ״ו:י״א" יו) עמודי שמים ירופפו, ולכן קראם אבני שייש, כעמודי שש, ולכן היה מדיחין על שלחנות של שייש שבין העמודים. וענין הדחה שלהם הוא הרמז על מה שנאמר (שם ט"ו טו) ושמים לא זכו בעיניו, ומצד זה בא להן ההפסד.

199

ר׳והיו נרחצין בשלשה מימות, כי ידוע שהחכמה נחלקת לשלשה חלקים טבעיות, למודיות, אלקיות, וכל חכמה נקרא מים, כמו שנאמר (ישעיה נ"ה א) הוי כל צמא לכו למים, ולכן באו שלשה חכמות נגד שלשה מימות, וכדרך שכתב הרב המורה חלק א' פרק ל"ו, כי מה שנאמר (שמות י"ט טו) היו נכונים לשלשת ימים, היה הרמז בזה על ג' חכמות אלו, וכל החכמות נלקחות מצד השמים כמו שיתבאר, ולזה הוצרכו הקרביים לבא במים ג' פעמים ועל כן נטילת ידיים גם כן שלשה פעמים, כי הבא לטהר לא יטהר רק בשלשה מימות אלו.

200

ר״אוהיו נרחצין על שולחן של שיש, להיות השלחן מורה על תורה שבעל פה, כמו שכתבנו חלק א' ובה חכמות אלו כלולות וממנה באים, והיה דבר זה כולו נרמז בקרביים המורים על השמים, למה שידוע כי העמידה על כל חלקי החכמה אינה כי אם מצד השמים, לימודיות, היא חכמת התכונה היא בשמים, ואלקיות גם כן לא עמדו עליהם רק מצד תנועת השמים כמו שנאמר (ישעיה מ' כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלא, ודוד עליו השלום אמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו'. גם החכמה הטבעיות, התלויה בשפלים אשר בעולם התחתון נתלית בשמים, כי על ידי תנועותיו יתמזגו היסודות אשר בתוכו, ומתהוים המורכבים בעלי הטבעים, על כן היה הקרביים נרחצים בשלשה מימות אלו, ונראה לי שזהו כוונת רבי עקיבא במה שהזהיר תלמידיו שלא יאמרו מים מים שתי פעמים, כי אז יראה מהם שהחכמות אינן אחא ב', ויחסרו החכמה השלישית שהיא חכמת אלקיות, ויאמרו כי אין אלו-ה ממעל שהוא נבדל מן הגלגלים, ויחשוב שנפש הגלגל הוא אלו-ה כמו שהוא דעת מקצת כופרים, או יחשוב שהעולם נפל במקרה ואין אלו-ה בשמים כמו שחשב אפיקורס וסיעתו. לכן אמר שלא יאמרו מים מים שני פעמים, אלא יאמר מים פעם אחת שאז אפשר לומר שכולל כל החכמות במים אחד, כמו שתאמר במלת חכמה, ותכלול בו הכל, או יאמרו מים מים מים שלשה פעמים וזה כולל כל החכמות.

201

ר״באמרו, אחר כך נטל הסכין והפריש הריאה מן הכבד, ואצבע הכבד מן הכבד ולא היה מזיזה ממקומו. ידוע כי מה שאמרו כאן נטל הסכין, ולא אמרו קודם לכן אצל נתוח הראש ושאר אברים שקדמו, שבא להורות לנו ענין, ועל כן אומר שבא להורות באברים אלו היסודות הארבעה, אשר תוך קערורית הגלגלים ומתנועעים בתנועתן, ולכן יפסדו ג"כ בהפסדן, ועל כן האברים הרומזים עליהם, הם תוך הגוף המורה על השמים כאשר נתבאר, וכבר נתבאר פרק ב' חלק ב' תמונת הבעל חי כתמונת העולם כולו, ולכן כלליהם וחלקיהם קשורים זה בזה, וידוע כי תועלת הריאה בבעל חי להוציא קול, להוציא רוח ולהכניס רוח, ולקרר הלב שלא ישרף מחום הכבד שאצלה, והכבד היא מחממת כל הגוף ומבשלת המאכל, ועל ידי זה היו ענינם מורה על הארבע יסודות וקשורם ביחד, כי הארבע יסודות נחלקים לשני חלקים, האש והאויר הם קלים וחמים בערך המים והעפר, שהם בטבעם קרים וכבדים בערך האש והאויר, והנה המים והאויר הם הממוצעים בין שניהם, והוא רומזים בריאה כי הריאה מוציאה אויר ומכניסה אויר, ושואבת כל מיני משקה ומוציא קול כקול מים רבים, ונאמר קול השם על המים, והוא קלה במאכלה כמו האויר הקל בלכתו. אמנם, הכבד שהיא כבידה בטבעה למאכל, מורה על יסוד הארץ הכבד, ומצד החום שבה הוא מורה על יסוד האש, ובהיות כי אלו השני יסודות הם מרוחקים זה מזה, ואי אפשר לקרבן ביחד אלא מצד התמזגות היסודות, שעליונים ירדו למטה והתחתונים יעלו למעלה, ויהיה מהם בטבור הארץ האדים הקטורים אשר מהם יתהווה כל הוה, כמו שכתב הרמב"ם פרק ד' לספר המדע (יסודי התורה הלכה ב), לזה היה מפריד הכבד מן הריקה, כי בהסתלק האמצעי אי אפשר שיתקרבו המרוחקים.

202

ר״גוהיה מפריד היותרת מן הכבד ולא היה מזיזה ממקומה, להיות כי היותרת הוא מלשון יתור, והוא מורה על דברים המתהוים בסבת קטורים אלו, שהוא דבר נוסף בכל יום, ולא היה מזיזה ממקומה, כי אין ראוי להפריד ביניהם לגמרי, ובהיות כי עיקר ההוייה וההפסד הוא בתחתונים מצד הרכבתן, על כן אמרו בנתוח זה, נטל הסכין שהוא המשחית ומפסיד והמהווה הדברים, כי עיקר המלאכות נעשים ונפסדים על ידי הסכין. ואמרו נוקב החזה ונתנן למי שזכה בה, וכבר מבואר פרק כ"ג ענין החזה כי הוא רומז על מעשה יום שלישי, וקדמו לו הקרביים בסדר הנתוח אף על פי שהם מורים על מהות השמים שהוא מעשה יום שני כמו שנתבאר פרק הנזכר, להיות כי יש לו יחוס גדול בין נתוח האברים שקדמו לו כמו שנתבאר, ואף כי לא נשלם מלאכת יום שני עד יום שלישי, ועל כן לא היו חוששין בדבר בסדר הנתוח אם היה מקדים נתוח הקרביים לנתוח החזה. עוד אמרו, עלה לדופן הימנית והיה חותך ויורד עד השדרה, ולא היה נוגע בשדרה עד שמגיע לבין שתי הצלעות דקות, חתכה ונתנה למי שזכה בה והכבד תלוי בה, כבר כתבתי לעיל פרק כ"ג כי הקרבת הדפנות מורים על הפסד מלאכת יום שני, הנגמרת ביום השלישי שנאמר בו (בראשית א ט) יקוו המים מתחת השמים ותראה היבשה, כי אז נראו הדפנות שהם שמים וארץ השומרים מה שבתוכן, כדפנות אלו השומרים מה שביניהם, ולכן מיד אחר שרמז בענין נתוח של מעלה הפסד היסודות וערבובן, שמהן נתהווה כל מה שבין הדפנות האלו, בא לו לדופן הימנית, כמה שנאמר במלאכת יום שני, שנאמר בו (שם) יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, כי אז נתיישבה הארץ והיתה ראויה להוציא דשא ושאר בעלי חיים אשר עליה, לכן היא כדמות דופן הימני בדבר זה, להיות היא תכלית המכוון במעשה זה.

203

ר״דאמנם השמים הם הדופן השמאלית בדבר זה, ואף כי בדופן השמאלית הלב והריאה תלויים שהם האברים היקרים בחיות בעל חי, כדמות השמים שהם הנותנין בסבובן חיים לכל חי בכח הבורא יתעלה, ולכן כוונו באמרם אחר כך, כי הדופן השמאלית הוא דופן הגדול, אלא שהימנית נקראת גדול בעבור שהכבד תלויה בה, רצה לומר, להיות מלאכת יום השני היה עיקר המכוון בשביל הארץ שהוא מרומז בכבד כמו שנתבאר, על כן נתנה לה הגדולה והימין וכמו שיתבאר למטה, ועל כן מיד כשרמזו על עירוב יסודות בנתוח הריאה והכבד, חתכו הדופן הימנית, ומורים ההשחתה כי ישובו המים לכסות הארץ, ונפרצה הדופן במילואה במים.

204

ר״הואמרו, שהיה חותך ויורד עד השדרה ולא היה מגיע בה, כי השדרה שהיא רוב בנין בעל חי ראוי לישאר עם דופן השמאלית כמו שיתבאר. ואמרו בא לו לגרה, הניח לו שני צלעות מכאן ושני צלעות מכאן, חתכה ונתנה למי שזכה בה הקנב והלב והריאה תלויה בה, כבר כתבתי כי הגרה היה רומז על ענין בעלי חיים שהוא מעלה גרה, ועל כן מיד אחר נתוח הדופן הימנית, שהוא לצורך בעלי חיים אשר על הארץ בא נתוח הגרה כי בשוב מים על הארץ אי אפשר לבעלי חיים להתקיים, כמו שמצינו בענין המבול, שנאמר (בראשית ז כג) ??ויגוע כל היקום אשר על פני האדמה, ולרמוז על עניני בעלי חיים, היו נשארים הקנה ולב וריאה בגרה, להיות אלו הכלין כלים ואיברים הנותנין חיות לכל חי ומוציאן קולן לחוץ, ולכן היה נשארים עם הגרה.

205

ר״וואמרו, בא לו לדופן השמאלית והניחו בו שתי צלעות דקות מלמעלה, וכן מלמטה, וכך היה מניח בחברתה, חתכה ונתנה למי שזכה בה והשדרה עמה, והטחול תלוי בה, והיא היתה גדולה אלא של ימין קרוי גדולה, שהכבד תלוי בה. הנה, אחר שנחתך ונפסד הדופן הראשון, בא גם כן נתוח והפסד דופן השני, כי הראשון מורה על יבושת הארץ כמו שנתבאר, והדופן השני על השמים והם למים כדופן השני, כי כבר נאמר יקוו המים מתחת השמים (בראשית א ט), שנראה משם כי ענין הקוייה לא היתה אלא מתחת השמים, בחלק המים אשר על הארץ, והם המים אשר מתחת השמים, לאפוקי המים אשר מתחת לארץ, כי הם על השמים התחתונים, והם הדופן השנית למים אשר עליהן, וזהו ענין מים העליונים ותחתונים, שהעולם מתקיים בהן, כמו שאבאר בפרק שאחר זה.

206

ר״זדע אתה המעיין, כי נראה לי כמו שהשמים נקראו ארץ, כמו שכתב הרב המורה חלק ג' פרק ד' בתרגום יונתן שפירש (יחזקאל א טו) והנה אופן אחד בארץ, מלרע לרום שמיא, כן אפשר לומר שהארץ נקרא רקיע, כי הוא שם משותף על כל דבר מרוקע ונטוי על חבירו, ולזה כתב החכם אבן עזרא (בראשית א ו) כי רקיע הוא האויר, וכן דעת הרב המורה, פרק ל' חלק ב', ואני אומר שהוא הארץ לכן נאמר לרוקע הארץ על המים, ובפרקי רבי אליעזר (פרק ה), הארץ על תהומות נרקעת, כאניה שהיא צפה בלב ים כך הארץ מרוקעת על המים, ולכך נקראת רקיע. ואמרו (בראשית רבה ד א), כבר אמר רבי חנינא יצא אש של מעלה וליחכה פני רקיע כו', רוצה לומר, היבשות שקבלה הארץ היה מחמת כי ה' ירד עליה באש וחום שלמעלה, ועל ידי זה נעשה הרקיע, והוא סוד מים עליונים ותחתונים הנרמזים במעשה בראשית, שנאמר בו בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובהו (בראשית א א-ב) וגו'. ונאמר במלאכת יום שני יהי רקיע (א ו) וגו', ומלאכת יום שלישי נאמר ותראה היבשה (א ט).

207

ר״חויש להקשות כי כל ה' הבאה בראש המלה מורה על דבר ידוע ונזכר כבר, והיכן מוזכרת בריאת היבשה קודם לכן שראוי לומר היבשה בה' הידיעה, ועוד קשה שנזכרו השמים וכל צבאם כמו שנאמר יהי רקיע וכו' ולא נזכר בריאת הארץ, רק מה שנאמר ותראה היבשה, אבל לא נזכרה ענין בריאתה, ועוד יש להקשות על דברי רש"י (בראשית א א), שכתב כי מלת בראשית אין פרושו בראשונה, רק היא סמוכה והיא כמו בראשית בריאת שמים וכו', אם כן אימת נזכר השמים והארץ, ואף על פי שרש"י פירש (א ו) יהי רקיע יתחזק הרקיע, שהשמים נבראו ביום ראשון ונתחזקו ביום שני, וכן נוכל לומר בארץ שנבראת ביום ראשון, אבל מכל מקום קשה לומר שלא נזכר בה בריאה כלל ויאמר אחר כך היבשה הידועה.

208

ר״טעל כן אני אומר כי פירוש הפסוקים כך הוא, בראשית בריאת שמים וארץ היתה בדרך זה, הארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום כי תחלה הבריאה היה מים, ומלת הארץ כלל לכל העולם כמו שכתב הרב המורה פרק ל' חלק ב'. ואמר, שהיה בתחלה הכל תהו ובהו ולא היה כאן רק מים, וזהו אמרו תהו ובהו וחושך על פני תהום, ומן המים נתהוו השמים והארץ בדרך שיתבאר, ולכן אמר וחושך על פני תהום, כינה כאן הא-ל יתעלה בחושך, להיות כי קודם שנברא העולם היתה מציאת השם יתעלה מכוסה ונעלם, כי אי אפשר לעמוד על אמתתו אלא על ידי ברואיו ופעולותיו, אשר מתוכן אנו עומדים על אמתת מציאתו יתעלה. ולזה קראו חושך, וזהו אמור אחר כך יהי אור, רצה לומר, יתגלה המציאות שהוא האור האמתי להתבונן מתוכו מציאת השם יתעלה, ובאורו נראה אור, על כן אמר כי מתחילת הבריאה היתה הארץ שהיא כוללת כל המציאות הברואים, שמים לרום וארץ לעומק כמו שכתב הרב המורה חלק ב' פרק ל' תהו ובהו וחושך על פני תהום, ואף על פי שנברא התהום עדיין היה חושך ונעלם מציאות השם יתעלה ונקרא אז חושך, כמו שחכמי הקבלה כינו לספירה עליונה חושך להיותה בתכלית העלמה. גם כאן לא היה אז רק השם יתעלה ושמו לבדו ומי יתבונן בו. אמנם, משנברא התהום, רוח אלקים מרחפת על פני המים, רצה לומר, רצון השם יתעלה שנקרא רוח, כמו שביאר הרב המורה חלק א' פרק מ' בשתוף מלת רוח, היה מרחף על פני המים, רצה לומר, שרצונו היה לברא הכל מן המים, וזהו ענין הרחוף הנזכר, ואז נקרא אלקים, כי בהתחלות התגלות חלקי המציאות אשר אלקותו יתעלה ניכר מתוכן נקרא אלקים, כמו שנתבאר למעלה, ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א ב) וגומר:

209

ר״יוביום השני נאמר יהי רקיע בתוך המים (בראשית א ו), הוא הארץ המרוקע בתוך המים, וכמו שאמרו בחגיגה (יב ב) הארץ עומדת על המים, ולכן נאמר ויעש אלקים את הרקיע, ויהי מבדיל בין מים למים (בראשית א ז), אשר מעל לרקיע, ובין מים אשר מתחת לרקיע, כי ידוע שיש מים מתחת לארץ וממעל לארץ, והמים התחתונים הם בדרך אחד ממעל לרקיע והוא השמים בערך אצלינו ואלו המים אשר על הארץ הם מתחת השמים בערך אצלינו, ולכן נאמר ויהי כן, שהוקשה לרמב"ן ז"ל (בראשית א ז)מה בא להודיענו מאחר שכבר נאמר יהי רקיע כו', ויעש אלקים הרקיע, אם כן ויהי כן למה לנו כמו שכתוב בפירושו לתורה, אבל מה שכתבתי מבואר הפירוש, וזה כי לא נאמר ויהי כן אלא בבריאת דבר בעולם השפל הגשמי הנגלה, ולזה לא נאמר ויהי כן ביום חמישי כי בריאת התנינים הגדולים אינו נגלה בעולם, וכל שכן לפי מדרש חכמים ז"ל (ב"ב עד ב) שמורה על ענין לויתן ובת זוגו, ולכן כתב כאן ויהי כן, להורות כי ויעש אלקים את הרקיע ויהי מבדיל וגו', הוא דבר נגלה גשמי, וכענין שנתבאר, ועל כן אמר ויהי כן.

210

רי״אואמר, ויקרא אלקים לרקיע שמים (בראשית א ח) כבר ידעת מה שאמרו רבותינו ז"ל בחגיגה, שמים וארץ כאחד נבראו, ומוסכם גם כן מן הפילוסופים, שאי אפשר לתנועה סיבובית סביב דבר מתנועע, על כן שמו הארץ נחה שקטה באמצע השמים, להיות תנועת השמים סבובי, אם כן כשנבראת הארץ נבראו השמים עמהם, ולכן מלת רקיע הוא שם משותף לשניהם, ולכן במה שנאמר יהי רקיע בתוך המים נכלל גם כן בריאת השמים, כי מאחר שנברא הארץ בתוך המים כדרך שנתבאר, נבראו גם כן עמה השמים והיה להם מקום להתנועע סביבה, וידוע כי עיקר העגול הוא המרכז שבתוכו ולכן נזכר בריאת המרכז אשר בתוך המים, וממילא נשמע ממנו בריאת העגולה שהוא השמים ושמי השמים, ולזה כוונו ז"ל באמרם (ב"ר ד א) הוגלדה הטפה האמצעית ונתהוו ממנו שמים ושמי שמים, רצה לומר, כי בסבת גלידת הטפה אשר היא הארץ נתהוו שמים ושמי שמים, ואף כי רקיע הוא שם משותף לארץ ושמים ושניהם הם בתוך המים, ולכן במלת יהי רקיע בתוך המים נברא שמים וארץ, ולזה נאמר ויקרא אלקים לרקיע שמים (בראשית א ח), רצה לומר מכאן ואילך יהא שם רקיע שמים. וכבר כתב הרב המורה פרק ל' חלק ב' כי כל מקום שנאמר בו ויקרא, הוא בא להורות כי שם זה היה כבר משותף לדבר אחר, ולזה נאמר אחר כך יקוו המים מתחת השמים ותראה היבשה (בראשית א ט) הנזכרת כבר, רק שהיתה מכוסה במים, ואפשר שלזה כיוון רבי עקיבא באמרו (חגיגה יד ב) אל תאמרו מים מים, רוצה לומר שאל יאמרו באבני שייש מים מים, לומר שהרקיע כפשוטו נבראו בין מים למים, כי הוא דבר שקר ולא יכון לנגד עיניו, רק הוא בדרך שנתבאר.

211

רי״בובהיות כי הארץ נקרא רקיע, נתבאר לנו כוונת אמרם בפסחים פרק מי שהיה טמא (פסחים צד א), דסומכו של רקיע הוא אלף פרסה, והביאו ראייה לזה מעליית השמש ושקיעתה דהליכת החמה נראית מיד מעלות השחר עד הנץ החמה הוא בעביו של האופק, הגורם שאין החמה נראית מיד בעלות השחר, לכן אמרו כי הרקיע הוא סומכו אלף פרסה, וכוונתן על עביו של אופק המרוקע על המים, אשר שם הוא עלות השחר בקצה מזרח, ושקיעתה במערב והוא מבואר ונגלה לכל משכיל. ובדרך זה אין מאמר זה סותר למה שאמרו פסחים צד ב, חגיגה יג א) שעביו של רקיע מהלך ת"ק, ומכל זה יתבאר לנו ענין מים עליונים ותחתונים אשר מהם המשכנו הדברים הנה. ואראה לך אמתת הדברים מדבריהם ז"ל.

212

רי״גואומר, בהיות כי זהו ענין מים העליונים ומים התחתונים, אמרו רבותינו ז"ל בחגיגה פרק אין דורשין (חגיגה טו א), מעשה ברבי יהושע בן חנניא שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראהו בן זומא ולא עמד מפניו, אמר ליה מאין לאין בן זומא, אמר ליה צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים ואין ביניהם אלא שלש אצבעות, שנאמר (בראשית א ב) ורוח אלקים מרחפת על פני המים, כיונה המרחפת על בניה ואינה נוגעת, אמר ליה רבי יהושע לתלמידיו עדיין בן זומא מבחוץ, מכדי ורוח אלקים מרחפת אימת הוי ביום ראשון, והבדלה ביום שני הוא דהוי, דכתיב ויהי מבדיל בין מים למים, וכמה, אמר רבי אחא בר יעקב כמלא נימא, ורבנן אמרי כגודי דגמלי', מר זוטרא ואיתימא רב אסי אמר כתרי גלימי דפריסי אהדדי, עד כאן לשונו.

213

רי״דהנה בהיות אלו המים מה שאמרנו, אמר בן זומא שאין ביניהם רק שלש אצבעות, להיות גדר הגשם שלשה מרחקים, והוא האורך והרוחב והקומה. לכן אמר שיש בין העליונים לתחתונים שלש אצבעות והוא הארץ שמבדלת בין מים למים, והיא שלשה מרחקים, ולמד זה מן המקרא שנאמר ורוח אלקים מרחפת על פני המים, להורות כי הכל נברא מן המים, ואם כן פירש הפסוקים הבאים אחר מקרא זה הם בדרך שבארנו בפירוש הפרשה, והיתה הארץ בין המים והם השלש אצבעות שהיו מבדילין, ואמר רבי יהושע שהוא עדיין מבחוץ, ואמר מכדי הבדלה אימת הוי ביום שני שנאמר ויהי מבדיל וגו', ואם כן איך למדו בן זומא ממקרא שנאמר ביום ראשון, ולכן פריך בגמרא וכמה נשאר בין אלו מים, ואמר רב אחא כמלא נימא, כי לאחר שנתקוו המים ושבו למקום אחד, עד שנעשה מהם הים הגדול, שכתבו עליו הפילוסופים שהוא מקום הטבעי למים, אם כן אין בין אלו המים למים תחתונים כלום, כי אלו מונחים על אלו.

214

רי״האמנם, חלקו אלו החכמים במהות הקוויה שציוה השם יתעלה למים עליונים, אם נבלעו במים התחתונים בדרך נס, והוא דעת רבי אחא והוא אמרו כמלא נימא והוא כקו שיש לה אורך בלא רוחב וגובה, או אם נשחטו על מים התחתונים, והוא דעת רב אסי שאמר שהיא כשני דברים השחוטים זה על זה ואין לו גובה. אמנם, רבנן אמרי שהוא כגידא דגמלא, שהוא דבר שיש לו אורך ורוחב וגובה ורצה לומר, שנתרבו המים התחתונים מכח קווית העליונים עד שניכרים בהן וכבר כתבו הפילוסופים אלו הדעות כמו שכתב בעל שער השמים, שזהו הסבה שכל הנחלים הולכים אל הים והים אינו מלא.

215

רי״ונראה עוד שזהו כוונת מחלוקתן פרק קמא דתענית (ט ב) ובעירובין פרק מי שהוציאוהו (עירובין מה ב), תניא רבי אליעזר אומר כל העולם ממי אוקינוס שותין שנאמר (בראשית ב ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה את פני האדמה, אמר ליה רבי יהושע, והלא מי אוקינוס הם מלוחים, אמר ליה ממתקין הם בעבים, רבי יהושע אומר כל העולם כולו ממים עליונים הוא שותה, שנאמר (דברים י״א:י״א) למטר השמים תשתה מים, והאריכו שם פרק קמא דתענית בראיות וישובי הכתובים לשני הסברות, ואמרינן התם כמאן אזלא הא דתניא מים עליונים במאמר הן תלויין ופירותיהן מי גשמים, שנאמר מפרי מעשיך תשבע הארץ, כמאן, כרבי יהושע.

216

רי״זהנה כבר כתבתי תחילת דברינו ריש חלק א'. שדעת רבי אליעזר בענין הליכת השמש כדעת הפילוסופים הנגלים כמו שנתבאר שם, וכן הוא בהיות המטר לא נטה מדבריהם כלל, ואמר שסבת המטר הוא האד העולה מן הארץ וממתקו בעבים, כמו שכתב הפלוסוף וכמו שכתב הרב המורה חלק ב' פרק ל' ובספר שערי שמים שער ב' מאמר א'. אמנם, רבי יהושע שהלכה כמותו בכל מקום נגד רבי אליעזר סובר שהמטר הוא ממים עליונים אלו שאמרנו, וזה כי ידוע שסבת המטר הוא רוח המוליך העבים ממקום למקום, אשר יהיה שם הרוח ללכת, והוא סימן המטר עד שתמה שלמה באמרו (משלי כה יד) נשיאים ורוח וגשם אין וגו', והוא ידוע ומבואר שכל גשם תקדמנו רוח.

217

רי״חודעת רבי יהושע היא הנאותה לדעתי, אחר שאקדים לך הקדמות קצרות מועילות לדברינו, וזה כי כתב בעל שערי שמים מאמר א' שער ח' מענין הרעש כי הרוח העושה אותו, כשתמצא במקום ההוא מים תעלהו בתנועתו ופעמים ירבה המים היוצאים משם עד שישקיעו המקום ההוא, עכ"ל. הרי לך שהסכימו החכמים הפלוסופים כי הרוח תגיע המים ממטה למעלה על הארץ, והוא מבואר נגלה גם כן בגלי הים. השני כתב בעל השערים שם שער א' כי כתב אריסטוטלוס כי האויר יש לו תנועה סבובית, ומתנועע עם יסוד האש על ידי תנועת הגלגל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בספר המדע פרק ד' (יסודי התורה הלכה ה ו) כי הרוח סובב תמיד עם יסוד האש על ידי תנועת הגלגלים. השלישית כתב בעל השערים בשם הפלוסוף, כי האדים העולים אשר הם סבת כל הוה, עולים בקצות העולם אשר שם יתהוו אותן האדים, ומקרא מלא מעלה נשיאים מקצה הארץ ברקים למטר עשה מוצא רוח מאוצרותיו.

218

רי״טומעתה מבואר דעת רבי יהושע, כי הוא סובר כי זאת התנועה הגלגלית המסבבת סביב העולם עם יסוד הרוח הנקשר באש, מעלה המים העליונים אשר מתחת לארץ למעלה מן הארץ בתנועתה, ומהם נתהווה המטר על פני הארץ, והנה הוא סבה טבעית נאותה מאד, בנוייה על דרכי הפילוסופים בענין תנועות היסודות וסדרן, והנה הפלוסופים נבאו ולא ידעו מה, כי הם הבינו שסבת המטר הוא האד העולה מקצה הארץ וממנו נתהוו המים ברום האויר והוא דעת רבי אליעזר. אמנם, רבי יושע סובר שהרוח החזק בקצה הארץ מעלה מים ממש לרום הרקיע והוא המטר, והוא כענין עליית המים בסיבת הרעש.

219

ר״כוהוא כוונת אמרם בב"ר (ד ז) בפרשת ויעש אלקים את הרקיע ( ), כאן הרעיש בן זומא את העולם הלא במאמר נבראו שנאמר (תהלים לג ו) בדבר השם שמים נעשו, הנה בן זומא הקשה שנאמר ברקיע עשייה ובמקום אחר נאמר שנברא באמירה, אם כן אנו צריכין לומא ששני רקיעים הם, רצה לומר, כי הרקיע שנאמר בו עשייה הוא הארץ כמו שנתבאר בפרק שלפני זה, ועל ידי זה הרעיש העולם, רצה לומר, כי על ידי הווית הרעש שבארנו גילה סוד המים העליונים והתחתונים בדרך שנתבאר, ועל ידי זה העמיד התלמידים בהווית המטר, שנתהווה מענין רעש המים, והוא ענין הרעיש העולם שאמרו.

220

רכ״אואל תתמה לדעת רבי יושע אם יש שם מים בפועל, למה העבים לא יריקו אותן למטה מיד בקצה הארץ, כי זהו אינו רק ברצון השם יתעלה להולכים למקום אשר יהיה רצונו להמטיר שם, כמו שנאמר והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, ואף כי יש לזה סבה טבעית, דמיון אבן הקלע המושלך למעלה אשר לא ירד מיד למטה, עד אשר יכלה כח הזורק, וכן בענין מים אלו המושלכים למעלה בסבת תנועת הרוח, אשר לא ירדו אלא אחר כלות הרוח וכחו, ואפשר שעל זה אמרו (ב"ר ד ב) שמים עליונים במאמר הם תלויים, וכבר נתבאר בספר עקידה ענין אמרם בעשרה מאמרות נברא העולם, שהם כולם דברים טבעיית ויהיה מאמר זה כאחד מהן.

221

רכ״בודע, שאמרו בגמרא, לרבי יושע ואד יעלה מן הארץ מאי עביד ליה, מלמד שעבין מתגברין ועולין עד לרקיע, ופותחין פיהם בנאדות ומקבלן מי מטר שם, שנאמר (איוב לו כז) יזוקו מים לאדו וגו', גם זאת היא סבת המטר אשר אמרנו כי כבר כתבו הפלוסופים, שהאויר נחלק לשני חלקים ובחלק האמצעי הנקרא רקיע נתהווה המטר, אם כן אפשר כי על ידי תנועה הסבובית לא יתגלגל רק חלק העליון מן האויר, ומוליך עמה המים העליונים ולא ירדו למטה בסבת תנועתו החזקה, כמו שנתבאר מאבן הנזרק בקלע, והנה הם מסבבין כענין זה סבוב העולם, אמנם כשאד עולה מן הארץ עד לרקיע, שהוא החלק האמצעי מן האויר, ופותחין פיהן כנאד ומקבלין מי מטר רצה לומר שהקדוש ברוך הוא שם בטבע האד העולה להמשיך אליו המים העליונים, שלא יסובו בלכתן אלא ירדו לארץ, והנה כל זה דבר טבעי, כי אנו רואין באבן מאגניט שמושך אליו הברזל, והרבה סגולות הדומין לזה, כל שכן ששם הקדוש ברוך הוא טבע כזה בענין הויית המטר, שהוא גדול מבריאת שמים וארץ כמוזכר בדבריהם ז"ל פרק קמא דתענית (ט ב).

222

רכ״גנראה עוד, כי על פי שני סבות הורדת המטר אמרו פרקי רבי אליעזר פרק חמשה העבין שואבין מים מן התהומות, שנאמר מעלה נשיאים מקצה הארץ (תהלים קלה ז), ובמקום שיפקוד להם הקדוש ברוך הוא להעלו' ולהמטיר שן מגשימים, אך הארץ מתעברת וצומחת כאשה אלמנה שהיא מעוברת מזנות, אבל כשירצה הקדוש ברוך הוא לברך צמחה של ארץ וליתן צידן של בריות, פותח אוצרו הטוב שבשמים וממטיר על הארץ, שהם מים זכרים. ומיד הארץ מתעברת בכלה, שהיא מתעברת מבעלה, וצמחה של ברכה שנאמר (דברים כח יב) יפתח השם לך את אוצרו הטוב וגו', כוונו כי אם יורד המטר מצד הטבע שהאויר מורידן למטה מצד שאבו אותן כנזכר, אז הם בלא השגחה והם אינן של ברכה, אבל כשיורדין מצד ההשגחה, אז הם של ברכה ונקראו מים זכרים, כאשר הם מצד הפועל העליון יתעלה, לא מצד הטבע שהוא מצד המקבל, שהוא גדר הטבע כידוע למשכיל.

223

רכ״דועל כרחינו אנו צריכים לומר כזה, ושאין המים זכרים או נקיבות רק מצד זה שנתבאר, שהרי פרק שלשה ועשרים שם כתב בענין המבול ז"ל בשבעה עשר בו ירדו מי המבול על הארץ שהם מים זכרים, ועלו מן התהומות שהם מים נקבות ונתחברו אלו עם אלו כו', וידוע כי י המבול לא ירדו מאוצרו הטוב שבשמים להיות קרויין מים זכרים, אלא בדרך שנתבאר כי מצד שירדו על פי ההשגחה קרויין זכרים וזהו אוצרו הטוב, וכמו שנאמר ולך אדנ-י החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. אמנם, אשר עלו אחר כך מן התהומות היה בטבע, כמו שאמרו אין לך טפה יורדת מלמעלה שאין התהום מעלה נגדו טפיים, ולזה נקראו נקבות.

224

רכ״המכל זה נתבאר שדעת רבי יהושע בנוייה על דעתי, בענין המים העליונים אשר עמדנו עליו מענין נתוח הקרבן, כאשר נתבאר סוף פרק כ"ו, מסכים לדעת הפלוסופים בכל דבריהם, ואין בין דברי רבי יהושע לדעתן אל שרבי יהושע שם בפועל מה ששמו הם בכח, והוא מבואר למשכיל.

225

רכ״וואמרו סוף פרק שלישי דתענית (כה ב) אמר רבי אליעזר כשמכנסכין מים בחג תהום אומר לחבירו אביע מימך, קול שני רעים אני שומע, שנאמר (תהילים מב) תהום אל תהום קורא לקול צינוריך וגו', אמר רבה לדידי חזי לי האי רדיא דמיא לעגלא תלתא, ופרטה שפתותיה וקימא בין תהומא תתאי לתהומא עילאי, עלאי אומר חשור מימך תתאי אומר אביא מימך שנאמר הנצנים נראו בארץ, נראה כי התהום התחתון הם המים אשר יתהוו מהמטר הן לדעת רבי אליעזר הן לדעת רבי יהושע, והתהום העליון הם המים אשר בעבים שיריקו על הארץ והם חושרים ומפילים אותן על הארץ, ואמר שהמלאך אשר ביניהם דומה לעגלה ורדיא שמיה, מאן מלאכא רבנן שהן הרודים המושלים בעליונים ותחתונים, לכן אמר שרדייה שמיה ודומין לעגלה מרבק, ואומר שפתיו מפורטים רצה לומר פתוחין, רצה לומר שעל ידי תפלתן ותורתן פותחין שפתותיהם ועל ידי זה הגשמים יורדין והוא ידוע.

226

רכ״זובב"ר פרשת בראשית (ד ד), אמר רבי יוחנן נטל הקדוש ברוך הוא כל מימי בראשית ונתנן חצין ברקיע וחצין באוקיינוס, הה"ד פלג אלקים מלא מים, פלגא, הרקיע דומה לבריכה ולמעלה מן הבריכה כיפה מזעת טיפות עבות, והן יורדין לתוך מים מלוחים ואינן מתערבין, הנה גלו לנו בזה המאמר ענין הגשמים והמים העליונים והתחתונים, כי השמים התחתונים הם כבריכה ובהן המים העליונים ככיפה עליהם, ומאדים העולים מן הבריכה הכפה מזעת ויורדין טפים, והוא ענין הגשם ובדרך שבארתי, וכן אמרו במדרש תהילים (יט ד), מזיע המים העליונים גשמים יורדין, והוא מבואר על פי מה שנתבאר.

227

רכ״חעוד אמרו שם אמר רבי יהושע כחלל שבין מים התחתונים לרקיע, כך יש חלל בין רקיע למים העליונים, עכ"ל. והוא מבואר לפי דברינו כי כן הוא האמת, והוא גם כן אמרם שתלויין במאמר וכאויר, והוא מבואר לכל משכיל, וכל זה היה נרמז בענין נתוח הקרבן, כי דופן השמאלית היה נחתך מיד אחר הדופן הימנית, המורה לנו ביטול היבשה וכסוי המים שעליה, כי הויית שמים תלוי בזה, והוא דופן השני בדרך שנתבאר לעיל סוף פרק ששה ועשרים.

228

רכ״טעוד אמרו, שהיה משייר שתי צלעות מלמעלה ומלמטה, והיה חותך עד השדרה, להיות כי השדרה היה מורה על קשוק הדברים כמו השדרה הזו שהיא מליאה חוליות וקשרים, והיא רוב בניינו של בעל חי, על כן היה נשאר אצל הדופן השמאלי שהוא מורה על השמים כמו שנתבאר, ועל ידי השמים הדברים קשורים ביחד, והוא הכח הקושר שדברו ממנו הפילוסופים, ונשארו שתי צלעות למעלה ולמטה בכל אחד מן הדפנות, כי הצלעות הם מתפשטין מן השדרה והם מעמידים הגוף, וכן הוא בכל אחד מן הנזכרים ארבע מיני כחות, שני מינים מלמעלה ושנים מלמטה, והם ארבע מיני הנמצאות, שהם הדומם, והצומח, והחי, והמדבר, שהם שנים למטה במעלה ושנים למעלה. והם תלויים ארבעתן בשמים וארץ, כי הארץ מכינה החומרים בסבת האדים העולים מטבור הארץ ומן השמים יורדים הצורות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה יב ב) ערבות שבו רוחות ונשמות, וכמו שבאר המורה חלק ב' פרק י"ב.

229

ר״לואמרו שהטחול היה נשאר בדופן השמאלי בהיות כי הטחול שוחק והשמחה במעונו, ולא בתחתונים אשר ההפסד כרוך שם בעקביו, ואמרו עוד שהיא היתה גדולה אלא ששל ימין נקראת גדולה וכבר נתבאר הטעם פרק כ"ו.

230

רל״אואמרו בא לו לעוקץ חתכו ונתנו למי שזכה בו, והרצון בזה כי מיד אחר נתוח הדופן השמאלי שרומז אל התגלות שמים על הארץ, מיד בא אחר כך נתוח העוקץ המורה על בטול הכחות המאורות, שבהן נתלה ענין העקיצה הנזכרת, וכבר נתבאר בפרק כ"ו הטעם שהיו אברים אלו מאוחרים בנתוח אף על פי שהיו מוקדמים בהפסד.

231

רל״בואמרו אחר כך, ובו האליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו, כבר כתבתי לעיל כי ענין עקיצה זו הנזכרת שכיחה בילדים קטנים, על כן היו נתלים בה כלים המולידים התאוה והמעוררים לזה והוא אצבע הכבד, וידוע כי עיקר התאווה הוא בכבד, והאצבע מורה על כלי ההולדה כאמרם ז"ל (פסחים קיב ב, נדה סו א) לא כל האצבעות שוות, והאליה הוא סמוך לכלי ההולדה ממש והוא עומד במקומו לכסות ערותו.

232

רל״גואמר חתך את רגל השמאלית חתכה ונתנו למי שזכה בו, כבר כתבנו למעלה פרק כ"א כי רגל השמאלי היה מורה עח דבר הפחות שנברא ביום רביעי, ועל כן היה הרגל הזה הדבר האחרון בענין הנתוח, כי אפילו הדברים הפחותים יפסדו וכל שכן דברים שהם למעלה מהם. ואמרו אחר כך נמצא כולם עומדים על סדר הראשון כו', וכבר נתבאר סדר וטעם הליכתן בדרך זה ואין צריך לחזור שנית מה שכבר נתבאר, אמנם, אמרם הראש בימינו וחטמו כלפי זרועו קרניו לבין אצבעותיו ובית שחיטתו מלמעלה ופרד נתון עליו, כבר נתבאר ענין הראש, ולכן היה הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו להורות על מה שנאמר (איוב מ עה) התמשוך לויתן בחכה, וחוטמו כלפי זרועו להורות על חזקת היד הצריך להיות הלויתן ולהפסדו, ולכן היה קרניו בין אצבעותיו להיות כי קרניו מורים על כחו וגבורתו אשר בקרניו ינגח, והוא מורה על ענין גבורתו של לויתן אשר יקרטע נון לקבליה, והוא בין אצבעותיו, להיות כי הכל נקשר בפעולות האדם שהאצבעות מורים עליהם, והכל נמשך אחר פעולת האדם שהם האצבעות.

233

רל״דוהרגל של ימין בשמאל ובית עורו לחוץ, כבר נתבאר לעיל פרק כ”א שרגל זה היה מורה על הבריות הפחותות שבים ולכן היה ביד השפלה שהיא השמאל, והיה בית עורו בחוץ, להורות כי מה שרומזים בו הפסד אינו מצד גדולתו רק מכח אלקי המעורב בו, שניכר בו יותר הכח האלקי ממה שניכר בבריות הגדולות, וכמו שנתבאר בהקדמת הספר ולהיות כי אותו כח מקיפו ומשמרו כעור לבשר היה בית עורו לחוץ. אמנם, היות בית עורו לחוץ בשני הידיים וברגל השמאלי, הוא מטעם כי כבר כתבתי ענין רגל זה שמורה לנו על כוכב לבנה המושל בלילה, ולכן היה בית עורו לחוץ, כמו שידוע שצד המקביל נגד החמה הוא תמיד מלאה אור, והוא בית אורו אלא שהוא לחוץ וגלגל החמה מקיף ללבנה כעור לבשר, ואף כי בית עורו היא מקום שהעור מקיפו ומשמרו, וכן הוא בענין הגלגלים מה שבחוץ משמר מה שבפנים, הוא דוגמת שמירת בעל חי עם עורו, ולכן היה בית עורו בחוץ כמו שזה היה מבחוץ, וזהו גם כן הטעם בשני ידיים היו בית עורן מבחוץ, ואמרו כי האליה שהיה בעוקץ היה מדלדל בין אצבעותיו, כי הכוונה בשניהם שוין שייכין אל האצבעות כמו שנתבאר, ואמרו שהיו מוליכין האברים והיו נותנן אותן על חצי הכבש, והיו קוראין את שמע, להורות כי ענין קריאת שמע והקרבת הקרבן הוא כוונה אחת להם, וכמו שנתבאר בענין טעם הקרבנות, וכן מה שהיו נותנים האכרים בחצי הכבש ולא היו מקטירים אותן מיד, נתבאר לעיל, ובזה נשלם סדר הנתוח, ומה שרצינו לבאר בזה הפרק.

234

רל״הכבר נתבאר בפרקים שעברו מעשה עולת התמיד, והיה מעשה העולה כמעשה התמיד מלבד קצת חילופים, והם אלו שבאר הרמב”ם בפרקיו פרק ששה ממעשה הקרבנות (הלכות י - יח), כי העולה אם היתה מן הכבש כמו התמיד היו מוליכים אותה ששה כהנים, הראשון בראש כו' כמו שנתבאר סדרן לעיל פרק עשרים, ושני כהנים היו מוליכים הסולת ויין לנסכים הרי הם שמונה, ושני כהנים אחד שוחט ואחד זורק הרי עשרה כהנים עוסקים בכבש אם היה עולה, ונחסרו שלשה כהנים מעבודות התמיד שהם היו מוליכין החביתין, ועוסקים בדשון המנורה והמזבח שהיה שייך גם כן למעשה התמיד, עוד כתב שאם היה העולה איל היו אחד עשר כהנים מוליכין אותו מלבד השוחט והזורק, כי שנים היו מוליכין הקרביים, והסולת בשנים, והיין בשניים, ואם היה שור היו מוליכין אותו בארבע ועשרים מלבד השוחט והזורק וכמו שבאר שם פרק ו'.

235

רל״ווהטעם נגלה ממה שכתבנו למעלה בטעם פרטי הקרבנות שהיו מקצתן פרים ומקצתן אלים וקצתן עזים או כבשים, וזה כי כבר כתבתי למעלה חלק ב' פרק ט' כי טעם הקרבת בהמות אלו שוא או כבש או עז, הוא מטעם שאם חטא באחד משלימותיו דהיינו העושר עם הכבוד, או הגבורה או מדותיו, שבא לשוב בהן כי הפר נגד שלימות הגוף, עז נגד שלימות המדות, וכבש נגד העושר כמו שנתבאר שם בארוכה, והם נגד שלשה התחלת בריאות העולם שהם החומר והצורה וההעדר כמו שנתבאר פרק י"א חלק ב' בארוכה ושהדברים מכוונין זה נגד זה בטעמיהן כמו שנתבאר שם.

236

רל״זולזה כאשר היו במעשה התמיד שלשה עשר כהנים נשארו בעולה עשרה, ונחסרו שלשה בהיות הכבש מורה על החוטא מצד עשרו על כן נחסרו בהקרבתו שלשה כהנים המקריבין בקרבן התמיד, וזה כי העשיר מתגאה בעשרו וישמן ישרון ויבעט, ואינו צריך לענין הדשונים של מזבח והמנורה שהיו מורים על הפסד הדעות הבאים מן התורה ומחשבות לבו, כמו שנתבאר לעיל פרק ו' ופרק ח' והעשיר אינו צריך לזה, כי עיקרי עוונותיו הם באין מצד הקנאה והשנאה בשל אחרים שהן באין לו מצד עשרו, ויספיק לו ענין הקרבן לבלתי ירום לבבו, ומטעם זה לא היה צריך להקרבת החביתין שבאו לרמוז על הפסד יסוד המים המורים היכולת השם יתעלה כמו שנתבאר פרק עשירי חלק זה, מאחר שחטא מצד עשרו שאין מדרכו להתבונן בזה רק בעשרו, ולכן לא נשארו רק עשרה כהנים, אף על גב דהתמידים היו גם כן כבשים מכל מקום מאחר שהיו נקרבים לקרבן תמיד, והיה קרבן של רבים נקרב כל יום, היו מורים על כל מה שנברא שבעת ימי בראשית ולא נחסר בהן דבר, כי אי אפשר שלא היה בכולן אחד שיצטרך לעבודוץ הנזכרות.

237

רל״חועוד אומר בהיות שהתמיד בא לחובות היום והלילה וכמו שדרשו ז"ל (מדרש רבה כא כא) (ישעיה א כא) צריך ילין בה, תמיד של שחר היה מכפר על עבירות הלילה, ושל ערביים היה מכפר על עבירות של יופ, על כן באה הקרבתו על ידי שלשה עשר כהנים, להורות על שלשה עשר מלאכים הממונים בשבעה ימי בראשית ביום ולילה, בדרך שנתבאר פרק כ"א.

238

רל״טאמנם, שאר עולות שלא היה להם זמן המורה לנו על יום ולילה, לכן לא היו העובדים בו כמספר הימים והלילות, והיו הספיקין בעבודתן עשרה הכהנים העובדים נגד עשרה מאמרות שנבראו בהם העולם, וכבר כתבנו בענין התמיד איך היו האברים מכוונים להורות על הפסד הבריאות ההם, ולזה היו מספיקין עשרה כהנים נגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, ושהם כלל כל הנבראים כמו שאמר התנא בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות ה א) כו', להורות על הפסדן כולן, ולהיות כי עקר העונות הם באין לאדם מצד עשרו המביא לידי גסות כמו שנאמר (דברים לב) וישמן ישרון ויבעט, על כן באו התמידין מן הכבשים, והיו עשרה כהנים עובדים בו מלבד שלשה הכהנים שהיו עוסקים בדשוני' הנזכר לעיל ובחביתין, ונשארו עשרה כהנים בעשרה כהנים העוסקים בקרבן העולה, וידוע כי העושר התאסף הקנינים הנמצאים בעולם, כאסיפת הממון ושאר הנכסים הנבראים בששת ימי בראשית, ולכן העושר כולל ענין כל עשרה מאמרות שנבראו, ועל כן קרבנו שערה כהנים, מצורף לזה העושר נגרר מצד חכמה והמספר, כאלפים ומאות, ורוב כבוד עשרו, וידוע כי עקר המספר הוא עשרה כי הוא כולל כל המספרים והוא תכליתן, כמו שכתב אבן עזרא פרשת שמות (ג טו), ונראה שעל כן נבראו הברואים בעשרה מאמרות להורות ענין המספר, כי המציאות כו' שהוא העושר אין בו אלא המספר לבד.

239

ר״מונראה שזהו אמרם בעשרה מאמרות נברא העולם, כי עקר תכלית העולם לרוב בני אדם הוא הממון הנספר בעשרה מאמרות אלו, עם תענוגי הזמן, שהוא גם כן ממספר העשרה, כי אלו שתיהן הם בעולם אשר ברא אלקים לבני אדם להתנהג בהן אם לטוב אם לרע, כי רוב בני אדם מוציאין זמנן ותכליתן ברודפם אחר העושר וזמנם, והלא במאמר אחד יכול להבראות כי היה באפשרות הקדוש ברוך הוא לברא בני אדם כדרך שברא שאר בעלי חיים שלא יצטרכו לממון ועושר ויתפרנס כל אחד משלו בלי עמל ויגיעה כשאר בעלי חיים. אמנם, עשה זה כדי לפרוע לרשעים המאבדים העולם כו', וליתן שכר טוב לצדיקים כו', כי זהו סוף כל אדם ותכלית בריאתו, לגמלו ולהענישו על פי התורה והמצוה, וידוע כי רוב המצות שבין אדם לחבירו, ורוב הנהגת המדינות נתלים בממון ובעושר, וזהו כוונת התנא שאמר סוף קידושין (פב ב), אמר רבי שמעון בן אליעזר ראית מימיך חיה או עוף שיש להם אומניות, והם מתפרנסים שלא בצער, והלא לא נברא אלא לשמשני, ואני נברא לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהורעתי מעשי וקפחתי פרנסתי, ולזה באו בכבש עשרה כהנים העובדים והמפסידים הכבש, הרמוז על גאות ועבירות הבאים מצד עשרו של אדם, ולמה יתגאה.

240

רמ״אאמנם, אם היה איל, נקרב בשלשה עשר כהנים כמו התמיד, כי היה נשלמים השלשה כהנים באיל, בקרבים וסולת, ויין, נגד השלשה שהיה בתמיד בחביתין, ובתרומת דשן המנורה, והמזבח, כי כבר כתבתי פרק עשירי שהאיל הוא נגד עניני הכבוד, ונתבאר גם כן כי הכהן שהיה מרים הדשן מן המזבח והמנורה, היו מורים על הפסד הדעות הנופלות בעיון ובמעשה, והרודף אחר הכבוד לפעמים מתעסק בתורה שלא לשמה, ואינו עוסק בה אלא להתכבד בעיני הבריות, ולקנתר הבריות, וכמו שאמר החכם (משלי יח ב) ולא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו, ולכן אינו מקפיד בין אמת לשקר, ומפסיד עיוניו ומעשיו בעשותו אחת מן המצות שלא לשמה, ועל כן הוצרך לשני כהנים נוספים, נגד תרומת הדשן המזבח והמנורה, שהם מורים על הרמת הפסדים אלו.

241

רמ״בוכן ענין החביתין שהיה מורה על ענין יסוד המים בא עליו בכהן הנוסף באיל, להיות כי למה ירדוף אחר הכבוד בזכרו כי נברא מן המים וסופו כמים הנגרים ארצה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במוסריהם הטובים, זכור מאין באת ולאן אתה הולך (אבות ג א), והוא עצמו ענין זכירת זאת אשר בארתי.

242

רמ״גובאו אלו הכהנים נגד הרמת דשן המזבח שהיו מקריבים בו הקרביים מכל הקרבנות, והם היו גורמין עקר הדשן, מה שאין כן בשאר אברים שלא היה נקרבים רק בעולות ותמידין ומוספין, לכן בא כאן כהן נוסף בקרביים, ונגד דשון המנורה שבא על ידי הדלקת השמן, בא כהן נוסף בסולת שהיה בלול בשמן, ונגד החביתין שהיה כהן גדול מקריב בא היין בשניים, להיות כי כבר נתבאר כי היין היה מורה על השפעת והשגחת השם יתעלה בכלל העולםף כמו שנתבאר פרק שבעה עשר, והוא בזה כדמות קרבן החביתין המורה לנו גם כן דבר זה כמו שנתבאר פרק עשירי, ובהיות כי שלשה עשר כהנים שהיו עובדים בתמיד, היו מורים על שלשה עשר כהנים העובדים בששת ימי בראשית כמו שנתבאר פרק אחד ועשרים, והוא להם מצד מדריגתם וכבודם זה על זה, כמו שנאמר (קהלת ה ז') כי גבוה מעל גבוה וגו', על כן באיל הבא מצד תגבורת הכבוד והשדרה שיש למקצת בני אדם על קצתן, באו שלשה עשר בני אדם כמו בתמיד.

243

רמ״דוהיה קרבן העז נקרב בעשרה כהנים כמו הכבש, להיות העז מורה על שלימות המדות אשר בין אדם לחבירו, וכמו שכתב הרב המורה סוף ספרו (חלק ג נד) היה האדם לבד לא יצטרך לשלימות המדות, ואם כן היה ענינו בזה כענין העושר, להיותו כלול גם כן בענין עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, שעל ידן האדם מדיניי וצריך למדותיו הטובות, ועל כן בא עבודתו כעבודת הכבש, כי מה שמשלים השלם במדותיו ענין הקבוץ משלים העושר, בעשרו וכמו שאמר החכם (משלי י"ד כ) ואוהבי עשיר רבים והוא סבת קבוץ המדיני, בהפך הרש שנאמר (משלי י"ט ז) כי אחי רש שנאוהו, על כן בא בשניהם עבודה אחד, כמו שהיו נסכיהם ומנחתן בשוה, כי שניהם הם באים להשלים הקבוץ המדיני.

244

רמ״האמנם, בפר עובדים ארבעה ועשרים כהנים מלבד השוחט והזורק, מטעם שכבר נתבאר השפר היה בא נגד מדות הגבורה, להורות כי עקר גבורות אדם ראוי להפסידה בארבעה ועשרים, והם ארבע ועשרים ספרי הקודש אשר לזב נתן לו הגבורה, וכמו שמצינו פרק שוכר את הפועלים (ב"מ פד א) שאמר רבי יוחנן לריש לקיש חילך לאורייתא, ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין כו א) למה נקרא שמה תושיה שמתשת כחו של אדם.

245

רמ״ווהיו הנשארים השוחט והזורק נגד המשנה והתלמוד, השוחט נגד המשנה שאמרו ז"ל (ברכות סג ב) אדם כי ימות באוהל (במדבר יט יד), אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ואמרו ז"ל גיטיו נז ב), כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מד כג), אלו תלמידי חכמים המראים הלכות שחיטה בעצמן, והכוונה להם בזה שמראין בעצמן הלכות שחיטה והפסד הכרוך בעקבי כל חי, ולזה אין חוששים על עולם הזה, ומתבוננים על תכליתם ועוסקים בתורה ומתישין כוחיהם, והוא תחילת שחותן והפסדם, ואין חוששין על שחיטתן בכל יום, ועל דרך שאמרו(ב"ק סה א,ב"מ צה א) מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא, אם כן מקצת הפסדן בכל יום הוא שחיטתן בעזרה, אשר נתבאר ענינה חלק ראשון פרק ה' ופרק ו', והוא ענין שחיטת הפר.

246

רמ״זאמנם, זריקת דמו, הוא נגד התלמוד והויית דאביי ורבא, והוא הפלפול שאדם זורק בו דמו בכל יום לגבי המזבח הידוע, כמו שכתב הרקנט"י פרשת יתרו (דף צז) כי עקר קבול שכר הלמוד הוא ענין נצוח ופלפול התלמידים אשר מתחמם דמם בקרבם ומעלים שלהבת הנצוח וזהו זריקת דמן למזבח, כי על ידי זה תתעלה מדת הדין, והוא ענין זריקת המזבח, והבינהו ממה שקדם לך בענין המזבח וזריקת הדם עליו, והיה מורה כולו על ענין הפסד הכחות והגבורה, אשר גורם הפסד הבעל חי, והכל שב אל ענין אחד שהוא הכוונה הכוללות בכל הקרבנות, כי מתוך דברים אלו נתבונן חדוש העולם, שהוא כוונת כל הקרבנות כולן ותכליתן, כמו שנתבאר ממה שעבר אלא שאנו לומדים מן הפרטים כוונות מחולקים כמו שנתבאר ממה שקדם.

247

רמ״חועוד אפשר לומר מענין הפר, כי היה נקרב בארבעה ועשרים כהנים שהוא על דרך שנתבאר במעשה התמיד, וזה כי כבר נתבאר כי הקרבת הקרבן היה מורה על ענין הפסד העולם כולו, שהוא בעל חי אחד השלם באיבריו וגופו. ובהיות כי ענין הפר היה מורה על שלימות הגוף, על כן באו בו כהנים העובדים, כמספר הכהנים העובדים בכל חלקי העולם כולו, וידוע כי בעולם ארבע יסודות וארבע מדרגות המצאים שהם הדומם, והצומח, והחי, והמדבר, ויש ביניהם שלשה אמצעיים שהם הספוג המימי, והאלמוג, והקוף, שהם אחד עשר מדרגות ותשעה גלגלים אשר לכל אחד יש לו כח מיוחד זה למעלה מזה והם עשרים מעלות, וארבע מדריגות השכלים הנפרדים כאשר בארנו בריש מאמרינו חלק ראשון פרק ז', שחלקנו השכלים שהם אפשרי המציאות ושייך בהם הפסד לארבע מדריגות כמו שנתבאר, והם בין הכל ארבעה ועשרים כהנים שהם משלימים בין הכל ענין העולם ביחד, להיות נקשר כל אחד ויהא בו שלימות כשלימות הגוף לבעל חי, ובהיותם כולם אפשרי ההפסד על כן באו ארבעה ועשרים כהנים בהפסדו, להיות כי כולם נפסדים מלבד השם יתעלה אשר הוא חי וקיים מחויב המציאות יתעלה לנצח.

248

רמ״טוהיו אלו ארבעה ועשרים כהנים מלבד השוחט והזורק, להיות כי כל מדריגות אלו מורכבים מחומר וצורה, ואף לשכלים הנבדלים שאין חומר וצורה בגבולם, מכל מקום יש בהם אפשרות והרכבה מה מצד השכלתם את עצמם ואת עילתם, על דרך שכתב הרב המורה חלק ג' פרק ששה בענין החשמל ממראה מתניו ולמעלה וגומר, והוא כדמות חומר וצורה הגורם ההפסד לכל חי, ולזה היה נגדם השוחט והזורק, שהם בעצמם עניני ההפסד, והיו מורים על התחלת ההוייה וההפסד שהם החומר והצורה כמו שנתבאר לעיל פרק י"א חלק ב'.

249

ר״נונראה לי עוד לומר, למה שנתבאר כי הקרבן הוא המורה עת ההפסד הכל, על כן ראוי לרמוז כל החלקים הנזכרים כח אחד בפני עצמו. אמנם, בשעת המצאתו אין מציאות חומר בלא צורה, לזה נמנו שתיהן למדריגה אחת, ונגדרים בחמשה ועשרים מדריגות והשם יתעלה אשר על כולם, להיותו הוא כמדריגת הששה ועשרים והוא המיחד והמקשר הכל ביחד, וכבר נתבאר למעלה כי השם מורה על ענין קשור העולמות ביחד כמו שנתבאר למעלה פרק כ' והיה זה השם בן ארבע אותיות, כי בדרך הכלל אינו אלא ארבעה חלקים, שלשה עולמות הנבראים והשם יתעלה על גביהן. ועוד יש לומר ענין מדריגות אלו בסדר אחר להבין מתוכן מספר השם שהוא ששה ועשרים, כי העולם נברא בעשרה מאמרות, והם העצם והתשעה מקריים שכתבו הפלוסופים, וכמו שהאריך בזה בעל העקידה, ועוד עשרה מדריגות גשמיים שהם הארבע יסודות דומם, צומח, חי, מדבר, וחומר, וצורה, וארבעה חיות הקודש, על דרך שכתב המורה, והם ארבע ועשרים מדריגות והכסא שעל ראשם, הרי חמשה ועשרים מדריגות, והשם יתעלה על גביהן, ואף על פי שהשכלים הרבה מדריגות מכל מקום כולן בגדר אחד, והוא שכל נבדל נמנה לאחד, או אפשר למנות עשרה מדריגות השכלים וחמש מדריגות הגלגלים כדרך שחלקן המורה, ועשרה מדריגות התחתונים דהיינו חומר וצורה וארבע יסודות שנתבאר בהן ענין החומר והצורה, וארבע מדריגות שאחריהם והם הדומם, והצומח, והחי, ומדבר, סוף דבר הכל שב אל ענין אחד למנות בו חמשה ועשרים מדריגות אלו והשם יתעלה על כולם.

250

רנ״אכתב הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק ו (ד), והיה מסיר גיד הנשה בראש המזבח והיה זורקו על הדשן באמצע המזבח, להיות כי הדשן היה מורה על הפסד הדעותף וגיד הנשה על הפסד המעשים, על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, על כן היה נזרקים למקום אחד לבית הדשן, והיו נפסדיפ כאחד, ולא היה נוטלו אלא בראש המזבח, להיות כי עקר עזיבת מעשים הרעים הוא בסבת התבוננות ראש המזבח הידוע, ומוראו שהוא יראת שמים והוא מבואר.

251

רנ״בוכתב עוד (ו יט), במה דברים אמורים, בעולות צבור, אבל בעולת יחיד, אם רצו להוליך נתחיה בפחות או ביותר מוליכין, והוא מבואר הסבה, בהיות כי התכלית של עולם לא נברא אלא לצורך רבים ולא ליחיד, על כן אינו מן הראוי לרמוז בדקדוקו ובחלקיו בענין עולת יחיד, והוא מבואר.

252

רנ״גבענין עולת העוף, כתב הרמב"ם פרק ששה (כ – כב) שמצותו שהכהן העובד היה עולה לכבש ופנה לסובב, ובא לו לקרן דרומית מזרחית והיה מולק שם ומבדיל, ואם לא הבדיל פסול, וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח למעלה מחוט הסקרא, ואם מצה דם הראש ולא דם הגוף פסולה, מצה דם הגוף ולא דם הראש כשרה, ונטל הראש ומקיף בית מליקתו למזבח, וסופגו במלח וזורקו על גבי אישים, בא לו לגוף והסיר את המוראה והעור שעליה עם הנוצב, ואת בני מעיים היוצאים עמה, וזורקו לבית הדשן ושסע אותו בכנפיו בידו ולא בסכין, ואינו צריך להבדיל ואם הבדיל כשר, וסופגו במלח וזורקו לגבי האישים, עכ"ל.

253

רנ״דכבר נתבארו טעמי קרבנות הבהמה וחלוקיהם, שהם נגד עניני עולם כולו, וכאשר אין יד המקריב משגת לעמוד על חלקי העולם בכלליה ופרטיה שנתבאר בענין הבהמות, היה מקריב תורים ובני יונה והיה מפסידן, והיה עומד על ידיהם על מה שעמד עליו העושר על ידי קרבנות הבהמה, וכבר נתבאר פרק שלישי ופרק תשעה ועשרים חלק שני, שקרבן הבהמה היה מורה על מי שעמד על חלקי העולם בכלליו ופרטיו על ידי החקירה העיונית, ולזה היה קרבן הבהמה המעולה שבקרבנות, שבו נרמז הכל בכלליו וחלקיו כמו שנתבאר. אמנם, מי שאין לן החקירה העיונית כל כך ואין ידו משגת להשיג בזה, ילך בדרך סתם כלל ישראל שנמשלו לתורים ובני יונה, מאמינים החדוש וההפסד בדרך קבלה לבד, על כן קרבנו עוף כמו שנתבאר הענין פרק כ"ט.

254

רנ״הונרמז הפסד העולם בעוף שהוא אינו שלם כל כך באיבריו כמו הבהמה, ומכל מקום היה נרמז בו הענין היטב רק בדרך כלל, כי היה כהן אחד המקריבו, והוא נגד עלול הראשון אשר מושל בכל אשר תחתיו, בממשלת רבו אשר שמו בקרבו, והוא הכהן העובד בעוף, והיה הענין נרמז בעוף, כי המלאכים העושים שליחותו של הקדוש ברוך הוא נראין לנביאים בעלי כנפיים, להיותם סוככים בכנפיהם על מה שתחתיהם, וכבר כתב הרב המורה חלק א' פרק מ"ט טעם למה נתייחסו הכנפיים למלאכים, כי הוא מורה על קלות התנועה כאשר יעוף העוף בשמים.

255

רנ״ואמנם, היה עולה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית, מטעם אשר כתבנו מענין זריקת דם הבהמות, כי אותו קרן היה מורה על מדת החסד אשר שם נקשר אצילות המלאכים, כמו שאמרו רז"ל (תנחומא ויגש ו) המשל ופחד עמו (איוב כה ב) מיכאל מים גבריאל אש וכן מנו חכמי הקבלה שמחסד ופחד נאצלו המלאכים, והיה מולק שם ומבדיל, בהיות כי דרשו ז"ל (ברכות ז א) (במדבר ט"ו) וראית את אחורי (שמות לג כג) מלמד שהראה לו קשר של תפילין שהוא ממול עורף, והוא הרומז על קשור הנמצאים זה בזה מאחורי השם יתעלה, כמו שכתבו המפרשים על כן בא המליקה ממול העורף, להורות כי ההפסד אינו שייך רק בענין אחוריים, ולכן היתה המליקה בצפרניים, כי זהו גם כן מורה על ענין הנבראים הנאצלים מן האחוריים, כמו שכתב בזוהר פרשת בראשית (כ ב) וזהו לשונו שם בפסוק ויעש אלקים את שני המאורות (בראשית א טז), אצבען דבר נש אינון סיתרא דדרגא ורזין דלעילא, ואית בהון פנימיים ואחורים אחוריים אינון לבר, ואינון רמז לטופרין דאצבעין, ובגין כך אית רשו לאסתכלא בטופרין במוצאי שבת, דהא נהרין מההוא שרגא ונהרין מההוא אשא לשלטאה, ואילו איתחזאן אצבען לגו לא אית רשו לאתחזאה בההוא שרגא, דהא מלעילא נהרין, ואקרין פנים פנימיים, ורזא דא וראית את אחורי ופני לא יראו, אילן אצבען דלגו, עכ"ל. הרי דצפורן רומז על אחוריים ולכן היו מולקים בו העוף להורות כי מאלו האחוריים בא ההפסד.

256

רנ״זובהיות כי אלו האחוריים הם דברי המקובלים באומה הישראלית, אשר עמדו על זה בקבלה איש מפי איש מפי משה רבינו עליו השלום, שראה את אחוריים, על כן בא רומזן בעוף שהוא התורים ובני יונה שישראל נמשלת בהן, ולא בבהמה המורה על ידיעות העיונים המחקריים אשר נודע על ידי קשירת הדברים קצתן בקצתן, שהם חלקי ואברי הבעל חי השלם שהוא הבהמה, שהוא מורה על קשירת חלקי ואברי העולם זה בזה, ועל ידי עמידת הסבות לכל מה שיש לו סבה, והוא קרבן הבהמה.

257

רנ״חולדעתי זה הוא סוד עגלה ערופה על ההורג הנמצא, כי ידוע כי הנקמה היא השבת רוח הנרצח עצמו ונפש גואל הדם, אשר חם לבו על קרוב הנמצא ולא נודע מי הכהו, ומצינו שנאמר ויצא הרוח ודרשו ז”ל (שבת קמט ב, סנהדרין פט א, קב ב) זו היא רוחו של נבות, בהיות הנקמה השבת נפש לו ולזרעו אחריו, ולכן בהיות אי אפשר להנקם בידיים בסבת שלא נודע הרוצח, על כן צותה התורה להביא עגלה אשר לא עלה עליה עול, ולעורפה ממול עורף, להורות על הפסד כל הנמצאים שהם האחוריים הנזכרים, ומעתה יתנחם הגואל הדם להנרצח, כאשר רואים שסוף כל דבר לפסד, ושעתיד הרוצח למות ובו יתנחם, והיתה עגלה אשר לא עובד בה ולא עלה עליה עול, בהיות כי היא דוגמת כל העולם אשר לא עובד בה ולא עלה עליה עול, ובהיות כי ענין העולם מבואר יותר בבהמה מבעוף, ובפרט בפר שהוא היה מורה על שלימות כחות האברים כמו שנתבאר למעלה (פרק ל), על כן היתה עגלה והיה עגלה ולא פר, להיות העולם כעגולה סבובית וזהו המורה ענין העגלה, כמו שכתב הרב המורה(ג ב) במה שנאמר (יחזקאל אז) וכף רגליהם ככף רגל עגל, ולקמן פרק ס”ו יתבאר לך עוד מענין עגלה ערופה.

258

רנ״טאמנם, במקדש שהיה קצת הקרבנות בהמה ולא היה מקריב עוף אלא מי שאין ידו משגת, ולכן היה נרמז הענין בעוף ולא בבהמה, כי בבהמה היו נרמזים ענינים יותר מבוארים חלקיים כמו שנתבאר למעלה, מענין קרבן בהמה.

259

ר״סוהיתה העגלה אסורה בהנאה כמו המת, כמו שדרשו ז”ל (ע"ז כט ב) ולמדו שם שם מת בגזירה שוה מעגלה ערופה, שנאמר כאן (במדבר כ א) ותקבר שם, ונאמר כאן וערפו שם (דברים כא ד) וגומר, להורות כי שניהם לדבר אחד כוונו, ולכן שתיהם אסורים בהנאה, כי לאחר הפסד הדבר הנאתו בטלה, וכן ענין עולת עוף היה כלו לאישים ולא היה ממנו הנאה, מה שאין כן בעולת בהמה שהיה העור לכהנים, והכל מבואר מטעם זה. והיה ממצותן להבדיל ואם לא הבדיל פסול, להיות כי העוף לא היה נתוח לנתחים כעולת בהמה, על כן היו רומזים בהפסדו שלשת עולמות שבהן נכללו שלשה מציאות, הראש בעוף, נגד חלק הראש שהוא עולם השכלים שהם הראש בעולם, ולכן הוצרך להבדילו בהיותן מובדלים לגמרי מן שני חלקים הנשארים, ולכן נקראים שכלים הנבדלים ואינן בגשם, כדעת האפיקורסים שאמרו שהשכלים הם כחות בגלגלים, אלא הם חוץ ממנו.

260

רס״אוהיה ממצה דמם על קיר המזבח למעלה מחוט הסיקרא, להיות כי הדמים נפש כל חי ובו נתלה קיומן, ואם כן מצוי' וזריקתו מורה על הפסד נפשו, ובהיות כי כל רוחות ונפשות ישובו אל יסודם אשר משם נאצלו בראשונה, ובא תשובתן הרמתה כי שם ביתן כידוע למשכילים המקובלים, והוא למעלה מחוט הסיקרא במזבח הידוע בדברינו של מעלה.

261

רס״בואמר, ואם מיצה דם הראש ולא הגוף פסול, מיצה דם הגוף ולא הראש כשירה, בהיות כי דם הגוף מורה על חיות השני חלקי העולם הגופניים הנשארים מן העוף, לכן היה מיצוי דמו מעכב, כי עקר הרמז בהפסד הוא באותן שני חלקים שאפשרות הפסדן הוא מושג, מאחר שהם מורכבים מגוף ונפש, ואף כי הרמיזות בא אל האדם שיזכור הפסד העולם והתחדשותו, ועל כן יכנע לבבו הערל ויעמוד על סוד החדוש, לכן הרמז היותר צריך לו בעולמים המורגשים, ולכן מצוי דמן מעכב, מה שאין כן במצוי דם הראש, מאחר שאין הדבר מושג שם כל כך, ואף כי הרמז בהפסדו אינו מכוון באדם, שיהא רמיזותיו מעכב.

262

רס״גואמר, נטל הראש ומקיף בית מליקתו למזבח וספגו במלח וזרקו לגבי אישים, בהיות כי אם מקיף בית מליקתו לגבי מזבח הוא נוגע באישים תחלה ונשרף שם תחלה, והוא מקום האחרון בראש, והוא רומז אל מדריגת השפל בראש, ובא להורות כי האחרון באצילות יפסד תחלה, כדרך שבא הרמז בבהמה כמו שנתבאר לעיל פרק כ”א, וכן ענין מליחתו היה כטעם מליחת קרבן בהמה, וכדרך שנתבאר בחלק שני סוף פרק ל'.

263

רס״דואמר, בא לו לגוף והסיר המוראה והעור שעליה עם הנוצה ואת בני המעיים, וזרקו לבית הדשן ושסע אותו בכנפיו בידו ולא בסכין, ואינו צריך להבדיל ואם הבדיל כשר, כבר כתבתי כי הגוף היה מורה על שני חלקי העולם הנשארים, ולכן אמר בא לגוף והסיר המוראה וכו', והוא שהיה מחלק שני העולמות אלו זה מזה, המוראה ושאר דברים שהיה זורק לבית הדשן היה מורה על ענין עולם השפל, ולכן זורקן לבית הדשן שהוא מקום המאוס, נגד העולם השפל שהוא דבר מאוס בעולמים, והיה לוקח המוראה עם בני המעיים כי העולם השפל עיקר הווייתו תולה במאכל ובמשה שהוא מוציאם דרך המעיים, ובלעדי זה אי אפשר להתקיים, והיה נוטל אותם עם העור שעליהן ועם הנוצה שעליו, להורות כי עקר הרמז אינו על מאכל ומשתה לבד רק גם על הגוף הסובב והשומר אותו כמו העור שעליו, וכל קניני הגוף השומרים הגוף מבחוץ כדרך הנוצה השומרת העוף, ואחר כך שהפסיד הדברים השפליים, לא נשאר אלא חלק העליון עם הארץ אשר בתוכו, שאי אפשר להיות מסבב בלתי הנקודה אשר עליו יסובב והוא המרכז, על כן הארץ נשאר מרומז עם חלק העליון, ושסע אותו בכנפיו, והוא הבדלת שמים מן הארץ, והוא הרומז על בטול התנועה והזמן הנמשך מהבדל זה, והוא דוגמת הפרדת ונתוח שני דופני הבהמה זו מזו, ובדרך שנתבאר פרק כ”ו והוא המרומז בלקחו בכנפיו שהם כלי התנועה הממהרת, ואף כי מצינו לאחוז בכנפות הארץ, מכנף הארץ זמירות שמענו, וכן מצינו כנפיים לשמים, שנאמר שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ונאמר אשא כנפי שחר, והוא בשמים ממעל, ולא הוצרך להבדיל, כי עקר המצוה היה בא להורות על הפרדן זה מזה, ושיתבטל הזמן והתנועה, אף אם לא יובדלו לגמרי ושישארו קצת קיימים כמו שאמרו (סנבדרין צז א) וחד חרוב, מכלל דנשארו השמים והארץ אלא שחרבים, מכל מקופ אם הבדיל כשר.

264

רס״ההנה עבודת העוף הם מורים על ענין הפסד הכללי והפרטי וכמו הבהמה, ולזה אמרו (מנחות קי א) נאמר ריל נחוח בבהמה, ונאמר ריח נחוח בעוף, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים, וזהו הנראה לי בסוד העולה, השם יתעלה יקבץ נדחי הגולה, וישיב כל ישראל בציון בגילה, ושם עולותינו נדשנה סלה, אמן כן יהי רצון.

265

רס״וכתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות ז א) כיצד מעשה חטאת הנאכלת, שוחט ונותן הדם כאשר בארנו, ומפשיט ומפריש האימורין, וזורקן על גבי האישים, ואם רצה לתתנן בכלי להוליכן לכבש הרשות בידו, ושאר בשרה נאכל לזכרי כהונה, וכיצב חטאת נשרפת כו'. ענין הזריקה ומתן דמים כבר נתבאר למעלה פרק כ"ו חלק ב' וכן ענין האימורין פרק ט"ו שם. אמנם, מה שאמר שאם רצה ליתנן בכלי הוא להורות הכוונה כי ידוע כי החטאת היה בא על חטא המעשיי, אשר לא תבא רק מחומר גרוע ופחות, אשר ממנו ימשך החטא כמו שנתבאר לעיל חלק ב' פרק י”א. ובהיות שהאימורים שהם הכלים הפנימים עם החלב המכסה הקרב גורמין החטא, והכליות יועצות עם חלב שעליהם, ולכן היו נקרבים עם שאר האברים הפנימיים, כמו שכתב רבינו בחיי בפרשת ויקרא ( א ח) על כן בחטאת שהיתה באה על חטא גדול היה נותן הקרביים שהם האימורים בכלי, להיותן הם כלי החטא והמתעוררים לחטא, ואף כי האימורים מורים על הפסד יסוד העפר כמו שנתבאר למעלה סוף פרק ט”ו חלק ב', הוא הגורם לחטוא, כמו שיתבאר לקמן פרק ס' ועל כן היה מניחן בכלי ומקריבן למזבח, וכבר כתבתי כי הכלי שהיו מקבלין בו הדם היה מורה על התורה, שהיתה הכלי שבו נברא העולם, וכבר כתבתי חלק ב' פרק ג' ופרק ד' שסבות הוויית העולם היא סיבת הפסדן כמו שנתבאר שם, ולכן גם כן כאן ענין כלי זה בא לרמוז כי סבת הויית העולם היא סבת ביטולו והוא התורה להיות כי בתורה נברא העולם ובתורה יהיה הפסדו לא מצד שההפסד כרוך בעקבו כשאר כל הוה נפסד, אלא שהחכמה והרצון שהוא התורה באמת שבה נברא העולם, היה בעצמו נותנת הפסדו, ואף כי כמו שנברא העולם לסבת קיום התורה, וכמו שדרשו ז”ל(ב"ר א א) בראשית בשביל התורה הנקראת ראשית, כן יהיה ביטולו בסבת התורה, כי אז יהיה יום הגדול והנורא יום שכלו שבת, שאמרו עליו ז”ל (סנבדרין צב ב) שבאותן אלף שנים צדיקים יהיו להם כנפיים ושטים על פני המים, רוצה לומר על פני התורה שנקראת מים שנאמר (ישעיה נ”ה א) הוי כל צמא לכו למים, כי באותן ימים יתגלו להם סתרי התורה ועמוקותיה, אשר לא היה אפשר להתגלות בעוד כח ימי העולם.

266

רס״זוכבר כתבו קצת החכמים כי מה שדרשו ז”ל (ר"ה כא ב) ותחסרהו מעט מאלהים, חמשים שערי בינה נבראו בעולם ונמסרו למשה רבינו עליו השלום, חוץ מאחד מהן, וכתבו מקצת המקובלים כי תשעה וארבעים שערי בינה הם תשעה וארבעים אלף שנה שימי העולם קיים, ואלף החמשים לא נמסר לו והוא סוד היובל, כמו שכתב רבינו בחיי פרשת בהר (ויקרא כה ח), ולזה אני אומר, כי אלף החמשים אי אפשר להתבונן בו קודם היותו, ולכן לא נמסר למשה רבינו עליו השלום כי הוא אי אפשר ההשגה, וכן לשאר צדיקים שער אלף השביעי אי אפשר להתבונן בו אלא בהיותו חרב, ולכן בא הכלי בקרבן להיות כי הוא סבת ההוויה וסבת ההפסד כדי לעמוד על הדברים הנעלמים עכשיו. ואמר כי שאר בשרה היה נאכל לזכרי כהונה, כבר כתבנו בדרך הפשט טעם נכון בזה חלק ב' פרק א' שהיה כדי שיתביישו הבעלים, כי בעוד שהבשר היה נאכל היה החטא נזכר על שם בעליה, באמרם זה חטאתו של פלוני, ואין לך תשובה גדולה מזה, ולכן לא היה נאכל רק לזכרי כהונה, ולא הנקבה שהם דוגמת החומר הנכנע כנקבה, אשר הוא סבת הרעות כולן.

267

רס״חאמנם, נראה לי בזה הטעם יותר נכון נמשך על פי כוונתינו, כי להיות החטאת בא על העבירות החמורות, כגון כריתות ומיתות בית דין, על כן היה בשרו נאכל לכהנים המפסידין אותו, והוא תוכחה וגערה נפלאה אל איש המשכיל הנלבב, בראותו הכהנים המפסידים אוכלים את בשרו, ומבשלין וצולין אותו אחר שחיטתו, הרי שנדון בשריפה ובכמה יסורין אחר מיתתו, כן יחשוב עצמו הנלבב כי כן משפטו, כי אחר שתשוב רוחו למעלה, והפרד יסודותיו זה מזה, שהיא דוגמת הזריקה והקרבת האימורים, כמו שנתבאר, נצלה גופו באש של גיהנם, והכהנים המפסידים הם כתות המשחיתים, כתות של מלאכי מות, הם בעצמם האוכלים את בשרו, ולהיות כי משפטי הרשעים בגיהנם שנים עשר חודשף על כן היתה החטאת נאכל ליום ולילה, כי כן משפט התורה יום לשנה, כמו שנתבאר במרגלים, ואסור להותיר ממנו עד בקר, כי כל המותיר עושה כדי לאכול ממנו אחר כך, ואם נותר אין לו תקנה אלא שריפה שנאמר (ויקרא ז יז) והנותר עד יום השלישי באש תשרף, דוגמת המינין והאפיקורסין, שאין משפטן כלה אחר שנים עשר חודשים, ונותרין עד בקר של שנה השנית,כי אז אין להם תקנה אלא שריפה, ונדונין באש לדורי דורות.

268

רס״טהנה, העולה שבאה על חטא קל, להיותו בהרהור, כל עבודתיו מורים על הפסד העולם בכלל, ועל ידי זה לבד ישוב מחטאתו אשר חטא, שמספיק לו מעט הערה. אמנם, החוטא חטא גמור, הוצרכו חכמת האלקית להורות בו ההפסד הפרטי, שהוא עונש גיהנם, מלבד ההפסד הכללי אשר נרמז בכל קרבן, להיות כי בלא זה אפשר דפקר טפי, לומר כי מקרה אחד לצדיק ולרשע, ולכל אשר על פני האדמה, ולבסוף יפסד הכל. ולכן בא רמז קצת עונשי גיהנם אצל קרבן חטאת, כדי שיזכור יום מותו ולא יחטא עוד, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (ברכות ח א) במוסרותיהן הנעימים, שעל ידי זה יחלוש כח יצר הרע וישוב מחטאתו.

269

ר״עוידוע כי התשובה אחד משבעה דברים שנבראו קודם שנברא העולם, והכוונה להם בזה כי אלו שבעה דברים מבטלין שבעה טענות האומות, שטוענים על קדמות העולם, כמו שיתבאר לקמן פרק מ”ז. והנה התשובה אחת מהן, והיא נרמזת בענין קרבן חטאת הבא על החטא, וצריך לתשובה, גם להורות על ענין המכוון, והוא יסוד חדוש העולם. אמנם, קדשים קלים והם קרבנות שלא באו על החטא, בשרן נאכל לבעליהן כי אין להם הפסד אחר, אלא שהרוח תשוב אל המזבח, והגוף שהוא הבשר, נשאר לבעליו, שהוא בניו ובני ביתו עוסקים עם הגוף לקברו כראוי, וזה הוא נחת רוח שלהם, ונהנים בזה כעין אכילת בשר הנשאר, והוא הטעם הקבורה, כמו שהאריך בזה בעל העקידה פרשת חיי שרה ופרשת ברכה. אמנם, הורם ממנו חזה ושוק והיה נותן לכהן המשחית בו ועובד עבודתו, להיות כי הן צדיק בארץ ישולם, על כל פנים צריך לקבל קצת עונש חבוט הקבר וכיוצא בו, והוא ענין המורם מהן ונתן לכהנים, והיה המורם חזה ושוק, להיות כי הם הכלים היותר רגילים לחטוא, מצד כי השוק הוא דוגמת היד שבאדם, והחזה הוא דוגמת החזה אשר בקרבה מונח לבו של אדם, אשר הוא גורם החטא, ואף כי חזה מלשון ראייה שרומז גם כן על הענינים מצד שיתוף השם, ונרמזו על ידי זה כל כלי החטא, כמו שנאמר (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם.

270

רע״אוהיו אלו הקרבנות נאכלים לשני ימים ולילה אחד, להיות שיש לקרובים נחת רוח באכילה זה שני ימים, וזה כי ידוע מסוד היבום ומסוד הגלגול, שנפש המת תשוב אל משפחתו לאחר מותו, כידוע מדברי המקובלים, והוא דוגמת האכילה שני ימים, כי אחר הנאכל יום ראשון שהוא זמן משך שנים עשר חודש, שהוא השנה הראשונה המורה עליו יום ראשון, כמו שנתבאר, אז גופו כלה ונשמתו עולה למעלה למעלה, מכם מקום יהנו ממנו קרוביו ומשפחתו באכילה שנייה, והיא השבת רוחו עליהם. על כן אוכלים מזה הקרבן גם כן ביום שני. ולפי מה שנתבאר נראה לי בהיות כי האכילה הזאת היא בדבר גופני שהיא הבשר, מזה נגלה לנו סוד הגלגול, כי הנפש ורוח הגופניי יתגלגלו שהם הכנה בלבד, אשר נשארו עם המת בקבר, כמו שכתב הרקנ"ט פרשת וישב (דף כא,. והוא יתגלגל אחר הפסד גופו לאחר שנים עשר חודש, לא השכל הנקנה אשר נתעצם באדם והוא הנשאר ממנו, לדעת הרמב"ם והנמשכים אחריו, כמו שכתב הרמב"ן בשער הגמול שלו, ואף על פי שכתב בעל העקידה פרשת ויחי, שרוח נקשר בקשר כנשמה, כמו שהביא שם במדרש כג) (חלק ג כא ב) הנעלם וזה לשונו שם, תנא והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, נשמת אדוני מבעי ליה, אלא זכאין חולקאי' דצדיקייא דכולא אתקשרא דא בדא, נפש ברוח, ורוח בנשמה, ונשמה בהקדוש ברוך הוא, אשתכח דצרורה בצרור החיים כמו שהאריך שם. מכל מקום, נראה דהיינו דווקא בצדיקים גמורים שלא יצטרכו לגלגול או שצרור זה יתקשר בסוף הגלגול. אמנם, בתחלתו הדברים רמוזים כאן בענין אכילת הבשר, שהרוח יתגלגל ונשמה תשוב אל האלקים כל ימי היות הרוח עם הבעלים, וזהו ענין אכילת בשר יום שני, ולא היה נמשך רק עד הלילה, להורות שגלגול זהו לטובת הצדיקים להשלם חקם, במה שהיו חסרים בראשונה, כיתרון האור מן החושך, ואם היה יום ראשון כאישון לילה והולך במחשבי הזמן, ימים הראשונים יפלו, ולא יתעסקו ביום השני רק בדברים המשכילים כזוהר הרקיע שהוא היום. אמנם, אם ישוב אל הלילה השני' ויחזור לסורו, אין לו תקנה עוד בגלגול, רק הנותר באש תשרף שאז יסורי גיהנם ממרקים.

271

רע״בוהנה נוכל ללמוד מענין זה כל סוד הגלגול ויסולקו בו ספיקות אשר ספקו בו הראשונים ז"ל והמשכיל יבין.

272

רע״גוהיה זה הדין נמשך בכל קדשים קלים מלבד הפסח, שהיה נאכל עד חצות כפסח מצרים, שאז הכו המצריים בבכוריהם ולכן נשתנה דינו. זהו הנראה לי בטעם אכילת בשר. ואף כי כבר נתבאר בפרק כ”ה חלק ב' טעם אחר ההולך על פי כוונת הפסד הכללי, כמו שהור בכל משפטי הקרבן, וזהו על מפשט הפרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט, וכל המורה על עניני ההפסד הכרוך בעקבי הנמצאים, אשר זכרום זה מביא האדם לידי ההכנעה והחרטה והתשובה גמורה.

273

רע״דאמנם, חטאות הנשרפים היה לוקח מהן האימורים וזורקן על גבי האישים והיה מנתחן שם כנתחי העולה, היו שורפין שם בבית הדשן, כבר נתבארו נתחי העולה וטעמן בכל דבר, ואין ביניהם לחטאות הנשרפים אלא שאלה נקרבו כולן על גבי המזבח, וזה נקרב חוץ לעיר, כי העולה קודש קדשים ראויים לשרוף על גבי המזבח, אמנם חטאת הנשרפין שבאו על חטאים גדולים או על חטאת איש גדול, לזה אינו ראוי להקריבו על גבי המזבח הידוע, אלא מחוץ לעיר תהיה שריפתו והפסדו, שלא יטמאו אחרים כמותו.

274

רע״הועוד יתבאר לך ענין שריפת אלו אצל סוד פרה אדומה אשר נשרפת חוץ למחנה כאחד מהם, אשר משם יתגלו לך בזה תעלומות חכמה אם ירצה השם יתעלה.

275

רע״וכתב עוד הרמב”ם פרק שביעי מהלכות מעשה הקרבנות(ו), חטאת העוף כיצד היו עושין, מולק אותו בקרן דרומית מערבית, ויורד בצפרנו עד שיחתוך הסמנין או רוב אחד מהן, ואינו מבדיל הראש מן הגוף ואם הבדיל פסול, ולוקח ומזה על קיר המזבח למטה מאמצעו, ושיירי הדם מתמצים עד יסוד, ומצוי דם חטאת העוף מעכב, ואין למזבח בו אלא דמו, והשאר נאכל לזכרי כהונה כבשר חטאת בהמה, כיצד אוחז החטאת בשעת המליקה, אוחז שתי רגליה בשתי אצבעותיו ומולק, וזה מעבודות קשות שבמקדש, ואם שינה ואחז מכל מקום כשרה, והוא שיתן למטה מעט מדם הנפש, עד כאן לשון הרמב”ם ז”ל.

276

רע״זכבר כתבתי בפרק ל”ב שעבר ענין מליקת עולת העוף שבא ענינו להורות על הפסד העולם בכללו דוגמת מליקת הראש בצפרניו כמו שמבואר בפרק הנזכר, ולא נשאר לבאר רק דינים החלוקים בין עולה לחטאת, וכבר נתבאר ענין חטאת הבהמה, שאף על פי שהיה נרמז בה הפסד העולם בכלל כמו בשאר קרבן, מכל מקום נרמז בה גם כן ענין הפסד הפרט, שהם העונשים הבאים על האדם לאחר מותו כמו שנתבאר, ולכן נאמר גם כן שאם אין ידו משגת להקריב בהמות ולהתבונן בהמות חלקים הנפסדים שהם כדמות חלקי האדם, והקרבת האימורים שלה לגבי המזבח, כהקרבת הרוח לגבי האש כמו שנתבאר פרק ל”ג שעבר, יביא חטאת העוף המורה לנו גם כן ענין זה ובדרך שנתבאר פרק ל”ב לענין עולת העוף. ודע כי זריקת דם העוף והבהמה הם הפוכים זה מזה, וזה כי בעולה זריקת דם הבהמה היה מחצי המזבח ולמטה, ובעוף היה זריקת דמו למעלה מחציו של מזבח, ובחטאת היה הדבר בהפך, כי הבהמה היה זריקת דמה למעלה וזריקת דם העוף למטה כמו שמבואר בדברי הרמב”ם ז”ל פרק חמישי(ו,ז) ופרק י' (ו) מהלכות מעשה הקרבנות.

277

רע״חוהטעם בזה כי כבר בארתי חלק ב' פרק כ”ו כי הדמים הנתנים למעלה באו לרצות מדת הדין הקשה, והדמים הנתנים למטה היו באים לרצות על מדת הדין הרפה, לכן בעולה שלא היתה באה על חטא גדול, דמה היה נזרק מחציו של מזבח ולמטה, וחטאת שמכפרת על חטא גדול צריך לזרוק דמה למעלה. אמנם, בעוף הוא בהפך, וזה כי המביאו הוא מי שאין יד שכלו משיג להשיג כל הדברים שהיו רמוזים בקרבן בהמה, כמו שנתבאר פרק ל”ב על כן בעולה שהוא רומז על הפסד העולם הכללי, עם כחות העליונים הנתפסים בכנפיהם למעלה, לכן היה נקרב למעלה, כי משם אצילות הכחות ההם כמו שנתבאר פרק ל”ב אבל חטאת שהיה מורה על הפסד האדם אחר מותו ועל הנהגתו, והוא על ידי מדת הדין הרפה, והיא נוהגת העולם השפל להמית ולהחיות כמו שנאמר (דברים לב לט) אני אמית ואחיה כידוע למשכילים, לכן היה נקרב נגדה בחצי מזבח ולמטה. והיתה מליקת החטאת בקרן דרומית מערבית ושל עולה בקרן דרומית מזרחית, הטעם גם כן נגלה ממה שכתבנו למעלה פרק כ”ו חלק ב', קרן מזרחית דרומית הוא חסד ורחמים כלולים זה בזה. אמנם, החוטא במעשה, מדת הדין מתוחה נגדו, על כן מליקתו בקרן דרומית מערבית שהוא מורה על מדת הדין שלמטה כמו שנתבאר פרק הנזכר.

278

רע״טוהיה מצות העולה להבדיל הראש מן הגוף, ובחטאת שלא להבדיל ואם הפך בשתיהם פסול. כבר כתבתי טעם העולה שהוא בא לרמוז על הפסד העולם הכללי, לכן הוצרך להבדיל הראש כמו שנתבאר למעלה פרק ל”ב. אמנם, גבי חטאת אף על פי שהוא מורה גם כן על הפסד הכלל ככל הקרבנות, באו גם כן מקצת דיניו להורות על הפסד הפרטי שהוא האדם והחי יתן אל לבו, כמו שכתבתי בחטאת בהמה פרק ל”ג על כן באו גם כן דיני חטאת העוף להורות על הפסד הפרטי, ולכן לא היה מבדיל ואם הבדיל פסול, בהיות כי פסיק רישא ולא ימות הוא דבר נמנע, ועל כן נשאר ראשו אצלו, להורות כי אף שנפסד ומת, מכל מקום נשאר ראשו עליו, ואיפשר לקבל דיני גיהנם הבאים לאחר מותו, ואם הבדיל פסול כי אז אפשר לחשוב טענת היצר הרע שטוען כי אין חשבון בשאול כו', וכמו שאמרו פרק חלק (סנהדרין צא א) אמר ליה אנטונינוס לרבי שגוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין כו', ואמר ליה רבי אמשול לך משל למה הדבר דומה והביא משל מחגיר וסומא ששמרו פרדיסו של מלך,והוא הטעם מאיסור הבדלת החטאת, כי אז נשאר ראשו שהוא מלך האיברים עליו ואיפשר לקבל הדין, ועוד נראה על דרך הפשט מה שהיה מבדיל בעולה ולא בחטאת הוא מטעם דבעולת בהמה היו מנתחין הראש לעצמו, ובחטאת לא מנתחין, ועל כן הוא הדין בעוף ואם היפך בשתיהם פסול כמו הבהמה.

279

ר״פוהיה מצות העולה למצות הדם על קיר המזבח, וגבי חטאת היה מזה מדמו על קיר המזבח, ושיירי הדם היו מתמצים על היסוד, ואם לא עשה מעכב, כבר כתבתי הטעם שדם עולת העוף היה נותן למעלה ודם חטאת העוף למטה, והוא עצמו הטעם שזה היה בזריקות ומצוי, וזה במצוי לבד, כי העולה שהיתה נתונה למעלה היה מוצה דמו, להיות כי הדם התמצית הוא מורה על הפסד החיים שהולכים מן הבעל חי על יד מצוי זה, וכבר נתבאר למעלה כי המצוי היה רומז על כחות הנאצלים מן המזבח למעלה מן חוט הסקרא. אמנם, בחטאת שנרמז בענינה ההפסד הפרטי כמו שנתבאר בא מצותה בזריקה קודם המצוי, והוא מורה גם כן על הפסד הפרטי, בהיות כי כן נאמר בנפשות הרשעים ונפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, והוא ענין זריקת דמו שהוא נפש כל בעל חי.

280

רפ״אושיירי הדם היה יורדים ליסוד והוא רמז נפלא, להורות כי אחר שקיבל עונשו וזריקתו ונתמרקו עונותיו, מה שנשאר מנפשו הולך אל יסוד המזבח, שהוא מקום אשר נשמת האדם חצובה משם, וכל הנשמות ישובו אליו, כידוע למשכילים. ואין למזבח בו אלא דמו והבשר נאכל לכהנים כבשר הבהמה. כבר נתבאר.

281

רפ״בואמר, כיצד מליקתו אוחז העוף בשעת מליקה בשתי רגליה בין שתי אצבעות, וזו היא אחת מעבודות הקשות שבמקדש, כבר כתבתי שבחטאת הבהמה והעוף היה נרמז ענין הפסד הפרטי, ועונשי גיהנם הנמשכים אחר הכוונה הכוללת עניני הקרבנות שהיא הפסד העולם הכללי, שהוא סוד ותכלית הקרבן, ולזה בא עבודה קשה זו במקדש, להורות על עונש הגדול שאיפשר בעולם, וזה אמרם עבודות הקשות במקדש, כאלו אומרים בעולם, מאחר שעולם הוא המקדש והמקדש הוא העולם כמו שנתבאר ראש המאמר חלק א'.

282

רפ״גובא הרמז בעבודה זו להיות כי כבר כתב בעל עיקרים מא”ד פל”ג וז”ל, וענין הצער ועונש הנפש באשר היה האדם בחייו רודף אחר התאווה והדברים הגשמיים, ותפרוד נפשו מעשות רצון השם יתעלה, ותרגיל מעשיה כפי טבע הגוף שהוא הפך טבעה. הנה כשתפרד מן הגוף תכסוף לאותן הדברים שהורגלה, ותטה עליהן, והנה אין לה כלים להשיגן, ומצד טבעה תטה להדבק בצורות עליונות הנבדלים מחומר ותשוקק עליהן, ואין לה התחלות ולמוד והרגל בזה, כי אי אפשר להשיג התענוג ההוא מי שלא הורגל בכך בחייו, ועל כן הנפש תשוקק לשני הצדדים כאחד, האחד ההוא צד המעלה, ואחד הוא הצד המטה, ובזה יש לה צער מכאיב מכל צער שבעולם, שיש לה שני תאוות מתנגדות זו לזו, ואי אפשר לה להשיג אחד מהן.

283

רפ״דונראה שלזה כוונו בהגדה במסכת תמיד (לב ב) שאמרו שם תנא דבי אליהו גיהנם הוא למעלה מן הרקיע, ויש אומרים אחורי הרי חשך, כי האחד הוא התאווה שמלמעלה מרקיע והם השגת הצורות העליונות, והשני התאוות החומריים שהם אחורי הרי חושך, ומשניהם נשלם ענין גיהנם. והוא טעם שהיה מחזיק העוף בשתי רגליה בשתי אצבעות, כי כבר נאמר על השמים כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ונאמר בארץ יבשת ידיו יצרו, והנה שתי אצבעות שהיה אוחז בהן העוף היה מורה על צד המעלה והמטה, והיה אוחז שתי רגלים של עוף שהם השני סבות הנקראים רגלים כמו שנתבאר במה שקדם, והשני סבות הם החומר והצורה הגורמים שתי התאוות למעלה ולמטה כמו שנתבאר, ואם שינה ואחז מכל מקום כשירה, כי מכל מקום נתפש העוף ונלכד בידיו עד שאין לו מקום לנוס והוא דוגמת אנשי גיהנם כי אף שלא יקבלו העונש הגדול, מכל מקום על כל פנים לא ימלטו מעונש, וכבר נתבאר כי המשחית בגיהנם הוא כדמות הכהן המשחית בקרבן, ולכן הרמז מבואר.

284

רפ״הכתב עוד הרמב”ם (מעשה הקרבנות ח א) חומר בחטאת הבהמות משאר קדשי קדשים, שדם חטאת בהמה שניתז מן הכלי שקבלו בו הדם קודם הזייה על הבגד טעון כיבוס במים, שנאמר (ויקרא ו כ) ואשר יזה מדמה וגו', הטעם בזה כבר אמרו במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינן עומדים, לכך נתן הקדוש ברוך הוא קדושה בדם חטאת שבאה לכפר על חטא גדול יותר משאר קרבנות בהיות כי דמו ונפשו יותר קדושים מצדיקים גמורים, ודווקא לאחר שהותז מן הכלי, בהיות הכלי מורה על התורה כמו שנתבאר למעלה, ולזה אם נפרד נפשו מן הכלי אז הוא קדש ומקודש מה שאין כן קודם לכן, ודווקא קודם הזייה אבל לא אחר כך, וזה כי בהיותו נטהר לגמרי שהוא מורה על הזאת הדם כבר שב להיות צדיק גמור, ואינו מקרי בעל תשובה אלא בהיות עדיין עומד בתשובתו.

285

רפ״ובהלכות אשם, כתב הרמב”ם פרק תשעה מהלכות מעשה הקרבנות (א), מעשה אשם ודאי או אשם תלוי, שוחט וזורק הדם כמו שבארנו ומפשיט כו' ונאכל לזכרי כהונה כחטאת, כבר נתבאר עניני חטאת והוא הדין לאשם, כי שניהם באין על חטא, ואין חלוק ביניהם אלא לענין זריקת דמן, וכבר נתבאר טעמן לעיל חלק ב' פרק כ”ו והנה נוכל ללמוד מדיני דם החטאת ואשם דרך גדול בעניני התשובה, וזה כי דם החטאת הניתז על הבגד טעון כיבוס, מה שאין כן בדם האשם תלוי, אף על פי שבא גם כן לכפר על ספק חטא אשר חטא, והטעם בזה כי כבר נתבאר כי קדושת הדם מורה על עניני בעל תשובה לגודל מדרגתו, ויותר נקל לשוב בתשובה אם יודע חטאתו אשר חטא, כי אז יתחרט עליהם כמו שאמר דוד המלך עליו השלום וחטאתי נגדי תמיד, מה שאין כן בספק חטאת שאינו משימם על לבו ואינו מתחרט עליהם, לכן מצינו (זבחים מח א) מדיני חטאת שיוכל להביא קרבן בדנקא שהוא מטבע קלה, והאשם היה צריך להביא איל בשני סלעים להיותו צריך כפרה יותר, והוא מבואר למבין.

286

רפ״זעוד כתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות הט ג) השלמים הם ארבע מינים, האחד שלמי ציבור, והשלש' שלמי יחיד, שלמי צבור הבשר נאכל לכהנים כחטאת וכאשם והם קדשי קדשים, כבר נתבאר טעם הקרבנות שלמי צבור עם זריקות דמן בחלק ב' פרק כ"ו, ונשאר לבאר דיני שלמי יחיד שהם נחלקים לשלשה מינים, האחד הוא הבא שלמים בלא לחם כגון שלמי חגיגה ושמחה וזהו נקרא שלמים, והשני שלמים הבאים עם הלחם בנדר או נדבה והוא נקרא תודה, ואותו לחם נקרא לחם תודה, והמין השלישי שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאת גזרו, והם באין עם הלחם, וזהו נקרא איל נזיר..

287

רפ״חוהטעם הנראה, בהיות כי כבר נתבאר ענין כל הקרבנות, שהענין המכוון בכללן הוא יסוד חדוש העולם, ועיקר הבריאה היתה לצורך ישראל שיקיימו התורה, כמו שדרשו במ"ר בראשית (א ב) אין ראשית אלא תורה שנאמר ראשית חכמה יראת השם, ואין ראשית אלא ישראל שנאמר (ירמיה ב ג) קודש ישראל ראשית תבואתו וגו', (ויקרא רבה לו ד) על כן באו שלשה מיני קרבנות בשלמים שהם דוגמת ישראל ומורה על שלימותן, בהיות ישראל נחלקים לשלשה חלקים צדיקים, בינונים, רשעים, וכולן נקראים ישראל, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וכן מצינו בשלמים שלשה חלקים, נגד שלשה חלקים אלו שכל אחד מקריב שלמותו למעלה, אף שהם חלוקים לשלשה חלקים, וכבר כתבתי לעיל חלק ב' פרק י"ב שנקראים שלמים על שם שלימות, והנה היו מקצת השלמים בלא לחם והם שלמי חגיגה ושמחה, נגד החלק הרשעים שכלים כל ימיהם בשמחה וחגיגה, ואומרים הרוג בקר ושחוט צאן, ולזה בזמן הרגלים שהיו עולין אז כל ישראל לרגל, אפי הרשעים היו מקריבים שלמים אלו, כי מאחר שעולין לרגל כולן נחשבים לשלמים, וכמו שנאמר מה יפו פעמיך בנעלים וגו', ודרשו רבותינו ז"ל (סוכה מט ב) שנאמר על עליית הרגל, ולזה אמרו (פסחים קט א) שאין שמחה בחג אלא בבשר, להיות כי זה עקר כוונה השלמים להמון, ובזה היו משלימין עצמן, וזהו על דרך הנגלה.

288

רפ״טאמנם, לחכמים דרך אחרת בזה שאין שמחה אלא בבשר, כי כבר אמרו (פסחים מט ב) עם הארץ אסור לאכול בשר, ואם כן אין לך שמחה בעולם כאכילת הבשר בהיתר, שמי שיודע בעצמו שמותר לאכול הבשר, ושהוא מכת אוכלי בשר השלמים כבר הגיע לשלמות גדול, ולכן אמרו גם כן (סנהדרין ע א) שכל בשר שאינו כשלמים לית ביה משום שמחה, ולא היה באלו שלמים לחם, בהיות כי אין לחם אלא תורה ומצות, כמו שנאמר לכו לחמו בלחמי וגו', ועם הארץ חסר מכל. אמנם, התודה היו מקריבין עמו לחם, מטעם שיתבאר בפרק שאחר זה.

289

ר״צכתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות ט יז) כיצד מעשה לחם התודה, לוקח עשרים עשרון סולת, ועושה ממנו עשרה עשרונים חמץ, ועשרה מצה, העשרה של חמץ עושה מהן עשרה חלות, ועשרה של מצה עושה מהן ל' חלות שוות, עשר חלות מכל מין, עשר חלות מאפה תנור, ועשר חלות רקיקים, ועשר מורבכים, עד כאן לשונו.

290

רצ״אהנה קרבן תודה היה בא כנגד כת הבינונים שחצין מצות וחצין עבירות, לכן היה בא חצי הלחם מצות וחצין חמץ כי ידוע שהעבירות ויצר הרע נמשלו לחמץ, ומעשים טובים ויצר טוב נמשלו למצה כמו שאבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה בהלכות קרבן פסח, ונגד מה שאמרו ז"ל (ברכות נד ב) ארבה' צריכים להודות על כן באו ארבע מיני לחם בקרבן זה, שהוא נגד כת הבינונים שבישראל, בהיות כי כן הוא דרך הבינוני להודות להשם על הטובות שגמלו, לברך על הטובה ולא לברך על הרעה, על כן בא קרבן תודה נגד הבינונים.

291

רצ״בוהיה מביא עשרים עשרון סולת, כי כן הוא דרך הבינוני להיות עשרים עשרון, וזה כי כבר כתב בעל העקידה ריש פרשת כי תשא בענין מחצית השקל שהיה משקל שלם עשרים גרה, כי כן הוא האיש השלם, כי מהידוע שכח החמרי יכלול עשר כחות, חמשה שבכח הזן, המושך, והמחזק, והמעכל, ודוחה למותרות, ומוליד בדומה, וחמשה החושים המפורסמים שבכח המרגיש, והחלק הנפשיי יכלול גם כן עשר כחות פנימים נגד אלו, החמשה חושים שבכח המשותף, והשומר, והזוכר, והמדמה, והמחשב, והשופט, עד כאן לשונו, ומעתה ראוי להקריב שני עשרון שהוא המדה הראויה למדידת הסולת, מטעם שנתבאר לעיל פרק כ' בענין הנסכים, והיה נגד כל חלק מאלו עשרים הכחות עשרון שלם, להורות כי כח החל' בכל, ואלו היה נחסר אחד ממנין העשרים לא היה האדם שלם.

292

רצ״גוהיה עשרה עשרונים חמץ כי חלק החומרי שהם עשר כחות הראשונים בהן נתלו החמץ הנזכר, שהוא מעשה היצר הרע שנתלה בחומר האדם, והוא האשה אשר נתן אלקים את האדם, שזכרו רבותינו ז"ל (ב"ר יז ט) שלא נזכר סמך בתורה עד שנברא אשה, שנאמר ( כאבראשית ב׳:כ״א) ויסגור בשר תחתנה, להורות על כח סמאל שנתלה בחומר, והם עשר חלות החומרים. אמנם, העשרה של מצוה נגד עשר כחות הפנימות, והיה עושים מהן ל' מצות ג' מצות מכל עשרון, ומצאתי בספר מקור חיים טעם לזה, כי להיות שלשים כינויים תלוים במדת חסד כמו שכתב בעלי שערי אורה וכולם מליצים על מי שהולך אחר יצר טוב ועושה צדקה.

293

רצ״דולי נראה להיות כי עשרה כחות הפנימיות נושא כל אחד מהן ג' חלקים, בהיות כי האדם נפש, רוח, ונשמה, אשר כל שלשה דברים אלו משתמשים בכל אחד מ-י' חלקים הפנימות, ואין ספק בהתחזקות הנפשות יתחזקו הכחות ועל ידי תוספות הנפשות היתרות יתוספו ויתחזקו הכחות הפנימים כולן, ולזה היה בנביאים הכח המדמה והמשער חזק מאד אשר על ידן יוכלו לדעת העתידות, כמו שכתב הרב המורה בחלק שני בענין הנבואה, על כן כל אלו הכחות נרמזים בשלשה חלקי הנפש דוגמת שלשים חלות שבתודה, והיה השלשה מיני לחמי מעשה תנור והם חלות, ורקיקים, ורבוכה, כדרך שנתבאר לעיל סוף פרק י"ב כי התנור מורה על גוף האדם, אם כן הלחם שבתוכו הוא הנשמה, ושלשה מיני לחם שלשה חלקי הנפש. וכתב הרמב"ם(הלכות יט- כא) וכיצד היו המורבכת חולטה ברותחין ואופה אותה מעט, ואחר כך קולה אותה בשמן על האלפס, וכיוצא בו, כדרך שעושין לסופגין, ומרבים בשמנה, כי השלשים חלות נותנים להם חצי לוג שמן, רביעית לרבוכה ושמינית לחלות, ושמינית לרקיקים, החלות לתת הסולת שלהם בשמינית של שמן, ואחר כך לש ואופה אותן, ורקיקין משחן אותם בשמנים שלהם אחר אפייתן.

294

רצ״הכבר אמרו פרק כל שעה בפסחים (לז ב), כל לחם שאינו נעשה בתנור לא מקרי לחם דברי רבי יודא, ואף על גב דרבנו חולקין שם וסברי דמקרי לחם לענין חלה, ולענין המוציא, כדאיתא התם, מכל מקום עיקר לחם מן המובחר לא הוי אלא הנאפה בתנור, מטעם שאבאר בסמוך, שהוא מורה על דבר השכלי שהוא בגופו של אדם, ועל דרך זה נאמר לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה) והוא מבואר. ולכן נראה כי המורבכת נגד חלק הנפשיי שהוא רוח החיוני הנוצר עם האדם מבטן אמו, ובהיות ענינו כן מצותיו מבוארת, כי היה חולטו תחלה ברותחין שהיא רומז על תחלת יצירתו שנתהווה מן החום הטבעי שבבטן אמו, ומכח חמימות התאווה שבין הזכר לנקבה, וכמו שאמר הכתוב בחטא יחמתני אמי, והיה בא מן הסולת שהוא המובחר מן החיטין בדמות הטפה הזרעית שנתהווה ממנו הולד, כי כבר כתבו החוקרים הטבעיים שהיצירה לא תהיה אלא מן המובחר והסולת שבזרע, וכבר כתבתי כי הסולת היה מורה על הוויתה ההווה המפורסמת שהוא חבור העצמיים הפרדיים שהניחו המדברים, וכמו שנתבאר כל זה במה שקדם, ואחר כך היה אופה אותם מעט שהוא מורה על צאתו מבטן אמו עד שיגדל מעט ויתחזק ויהיה לאיש, ויתקיימו חלקיו זה בזה כדמות אותה האפייה המועטת שהיו עושין למורבכת בתנור, ואחר כך קולה אותה בשמן על האלפס וכיוצא בו, רצה לומר בשמן הם המעשים טובים, כמו שאמר (קהלת ט ח) ושמן על ראשך אל יחסר ודרשו רז"ל (שבת קנג א) אלו תפילין שבראש, והוא הרמז בכאן על המעשים טובים שאדם מחנך בו את בנו כשהגיע לחינוך, ועיקר החינוך הוא בהנחת תפילין וציצית מ-י"ג שנים ואילך, שהם השמן נלקח ממנו כדמות האב הגדול המחנך את בנו בשמן אשר בתוכו, ומרבים בשמנה, כי היה נותנין בו חצי לוג שמן נגד חלות ורקיקים, והרמז הוא נפלא כי ההתחלה בכל דבר הוא כחצי הכל, ולכן הוא חוצה השמן לשנים, והיה לוקח מחיצתו לרבוכה שהוא מורה על ההתחלה. אמנם, משם ואילך לא יצטרך כל כך לשמן, כי השמן שנתן לו בילדותו מועיל לו בזקנתו, כמו שאמר החכם (משלי כב ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו, והנה היה מחצית זו רביעית כי הרבה מצות בתורה ששיעוריהן ברביעית, וצריך לחנוך את בנו בהן, ובזה נשלם ענין הרבוכה. אמנם, אחר שיגדל ויהיה לאיש ויתוסף בו רוח חיים, ויושפע עליו רוח אלקים מלמעלה, והוא החלק השני שבאדם הנקרא רוח, באו נגדו החלות שהיה לותת הסולת שלהם ברביעית שמן, להיות כי תוספות הטובה הזאת לא יגיע אדם אליה, אלא בעשייתו המעשים הטובים, אשר על ידי זה יערה עליו רוח ממרום, כמו שכתב בעל העקידה כל זה בארוכה פרשת בראשית בפסוק (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים, לזה קדם השמן לאפיות החלות שהוא הלחם הגמור הנעשה התנור, כי אז ראוי שיקרא לחם תנור ממש, שהוא האדם העומד על דעתו.

295

רצ״ואמנם, הרקיקין מורה על חלק השלישי והוא הנשמה, ואז היה נותן השמן אחר אפייתו והוא בתכלית מן האדם, כי אחר ששלם לגמרי ירד עליו שמן טוב שיורד על הזקן, זקן אהרן שיורד על פי מדותיו וגו' וכמו שנתבאר למעלה פרק ל"ג חלק ב'.

296

רצ״זעוד כתב הרמב"ם (כא) והכהן היה לוקח מן הכל ארבע חלות אחת מכל מין ומין, והטעם הוא כמו המעשר מן הכל בא העשירי קודש להשם, וראיתי להאריך בטעמי המעשרות, לומר שבא להורות כי באמת כל המצות הבאות בתורה רובם הם צרכי הגופות והנהגת בני אדם בין איש לחבירו, ואף כי יש בהם גם תועלת נפשיית מכל מקום עיקר תועלתו מבואר גם כן בצרכי בני אדם או לצורכי גופו, וחלק העשירי מהן אינן אלא לצרכי נשמה לבד בלא גוף, והוא טעם כל המעשרות הנתונים ללויים שהם עובדי השם, וחלילה לי לומר שלא יהא טעמים נסתרים למצות שבהן תועלת נפשיות ושכר עולם הבא, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (חולין קמב א), אין לך מצוה שאין תחיית המתים תלוי בה, רק בתועלת הנגלה והמפורסם אני מדבר, שהם לצרכי הגופות עם התועלת הנפשי, מלבד החלק העשירי שבהן, וכל זה מורה לנו מעלת התורה שבכל מצוה תועלת הגוף והנפש, מלבד קצת מצות שבה שהם קודש להשם.

297

רצ״חואביא לך דמיון מעשרת הדברים שנאמרו בסיני, והוא ההקש בכולן, והנה חמשה הדברות האחרונות שהן לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעיך, לא תחמוד, מבואר נגלה שהן כולן תועלת הנהגת המדינה וצרכי הגופות בעולם הזה, כי בלא זה לא יתיישבו המדינות ויחרב הישוב, ולזה מצינו ראינו שבכל האומות עונשין ומכין על עבירות אלו, כי הן מן המפורסמות והמגונה, אשר יתרחק ממנו כל אדם, והנה בחמשה ראשונות הנשארות כולן תועלת גופיים בעולם הזה מלבד התועלת אשר בהן לעולם הבא, חוץ מאחת מהן והיא מצות אנכי ולא יהיה לך הנחשבת כאחד מעשרת הדברות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי במדבר קיא) אחת דבר אלקים שתים זו שמענו, שהוא אנכי ולא יהיה לך, כי האחת נכללת בחברתה, כי מצד אמונת אנכי שיש כאן נמצא מחוייב המציאות והוא אלקים יתעלה, יתחייב שלא ליתן כבודו לאחר והיא מצות לא יהיה לך.

298

רצ״טוהנה כל הדברות הראשונות האחרות יש בהן תועלת גופנים, וזה כי מצות כבד את אביך הוא מבוארת תועלת הגוף כי זהו מדרך המוסר, לכן הנהיגו בו גם כן האומות, כי בלא זה לא יגדל ולא יפרנס אדם את בניו הקטנים אם ידע שלאחר זמן ילקח מהן קלון והוא מבואר.

299

ש׳ומצות שבת גם כן אף על גב דעיקר קבלת שכר הוא בעולם הבא, כמו שדרשו ז"ל (שבת י ב) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, מכל מקום לא ימלט מהיות בה גם כן תועלת הגוף, והוא להיות מנוחה לגופו ביום אחד מימי השבוא, כדי שינוחו מעמלן ויחליפו כח, ולזה מצינו במדרשם ז"ל באלה שמות רבה ( א לב), שמשה רבינו עליו השלום בחר לו יום השבת במצרים, כדי שיושבתו מעמלן יום אחד בשבוע, ולזה תקנו עליו ישמח משה במתנת חלקו, והוא מבואר התכלית הגופני, ונראה לי שכוונו לזה במדרשם ז"ל (ר"ה כז א)באמרם זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וזה כי בדברות הראשונות נאמר זכור וגו', ונאמר בו הטעם (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה וגו', והוא תועלת נפשיי ואמונה אמיתית אין תועלת לגוף באותה אמונה. אמנם, בדברות אחרונות נאמר (דברים ה יד) למען ינוח עבדך ואמתך, כדי שיפסקו מעמלם וינוחו מעט מטרחם, והוא פירוש וכוונת המקרא, ומה שאמר וזכרת(שם טו) וגו' הוא כמו הטעם שנאמר באונאת הגרים(שמות כג ט) כי גרים הייתם בארץ מצרים, ומכח זה יודעים את נפש הגר ולא יונו אותו, וכן הוא במלאכת עבד ואמה ביום השבת, כי מצד שהיו עבדים בארץ מצרים יודעים צורך השביתה לעבדים במקצת הימים.

300

ש״אוהנה לפי זה שבדברות הראשונות אמר תועלת נפשיי, ובדברות אחרונות תועלת גופני, לזה אמר זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי כל השובת בשבת יש לו שני תועלות, ואף על פי שלא נאמרו שתיהן ביחד, בדבור אחד נאמרו, ואמרו זכור ושמור לפי שמלת זכור ושמור מורים על חלקי התועלות אלו, וזה כי כל המלאכות וכל המעשים נחלקים אל המצוה, אל המותר, ואל האיסור מצד התורה, והם נגד חלקי הפעולות שאמרו הפילוסופים והם המחוייב אפשר ונמנע, והנה בין המצוה ובין האזהרה הוא המותר, לכן זכור שהוא מצות עשה, וכאלו בלא זה היה אפשר להיות שהמלאכה מותרת, על כן הוצרכה התורה לצות בה המצוה לשבות, והוא נגד התועלת הנפשיי שהוא אמונת חדוש העולם, שהשביתה אז לא היתה אסורה או נמנע, אלא שהיתה אפשרית, ומותרת, אלא שכך רצה השם יתעלה לשבות מכל מלאכתו, וזהו לשון ויכלו השמים (בראשית ב א), ופרשו המפרשים (בית יוסף רפא בשם שבולי הלקט) שהוא לשון חמוד, כמו שנאמר כלתה נפשי, כי כן רצון השם יתעלה לשבות וכמו שקדם לזה, הוא אמר ויהי וצוה ונבראו, כן ביום השביעי חמד לשבות ושבת.

301

ש״בובהיות כי רצון השם יתעלה הוא ציווי שלו וכמו שנאמר כל אשר חפץ ה' עשה, רצה לומר שחפצו היה העשייה שלו, אם כן היה בזמן הבריאה כאלו צוה בשביתת השביעי, ולזה ציוה כאן בשביתה. אמנם, שמור הוא לא תעשה, כמו שאמר (עירובין צו א) כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, והתורה אינה מקפדת בציווי זה, אלא שלא יעשה האדם מלאכה ויטרח עצמו בה, אבל אם אפשר שתעשה המלאכה מעצמה, אין התורה מקפדת עליו, כי אין הכוונה כאן על השביתה, רק שלא יטריח עצמו במלאכה, כי זהו ענין הלא תעשה והוא התועלת הגופני, ולזה אמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי שתי הכונות כיון הקדוש ברוך הוא בכל אחד מהן.

302

ש״גוהנה עמקו מחשבות השם יתעלה כידוע, בדברות הראשונות שישראל יהיו במדבר ארבעים שנה לא יעשה שום מלאכה, כי לא הוצרכו להם מלאכה במדבר, במה שהיו מזונם וכל צרכם מוכן ומזומן, ולא הוצרכו עוד לתועלת הגופות לשבות ביום השבת, ועל כן אמר זכור כו' להורות על תועלת הנפשיית. אמנם, בדברות האחרונות שהגיע זמן לכנוס לארץ ישראל והוצרכו למלאכות רבות, ולעסוק בצרכי האדמה בדרך ארץ, אמר להם מלת שמור, ומכל זה מבואר היות למצות שבת תועלת גופנית.

303

ש״דוכן מצות לא תשא יש בה תועלת גופניית, והוא כשיהיה ריב בין אנשים שאז שבועות השם תהיה בין שניהם, שאם לא ירא לשבע שוא לא יתקיים כל משא ומתן בין אנשים אי אפשר להתקיים הנהגת המדינה. הנה מצינו שגם באומות יש מנהג לשבע בחיי מלכם כדי לאמת דבריהם, כמו שמצינו ביוסף שנשבע כמה פעמים חי פרעה, ולולי זה לא נתקיים הנהגה, וזאת הסבה היא אצלי מה שנאמר השבועה בלשון לא תשא, ולא נאמר לא תשבע, כי רצה לומר לא תגדל ולא תנשא את ה' אלקיך לשוא, בחשבך כי זהו שם התנשאות וכבוד להשם יתעלה שנשבעים בו לאמת דבריהם, אף שאמת כן מכל מקום לא תשא לשוא, כי אין חפץ בכסילים הנשבעים לשוא.

304

ש״הוהנראה שלזה כוונו רבותינו ז"ל באמרם (שבועות לט א)דברים שאין אש ומים מכלין, שבועת שוא מכלה, שנאמר ובאה אל בית הגנב וגו' וכלתו את עציו ואת אבניו וגו', וזה כי אמר ששבועות שוא מכלה הכל, כי מבטל הנהגה המדינית ולסוף גמולו ישוב לו בראשו, ואף בית הגנב יכלה ועל דאטף יטפוהו ויגזלו גם כן ממנו ביתו, ובזה יכלה אבניו ועציו, כי אלמלא מורה של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, איש רעהו חיים בלעו, ואם ישבע לשוא הנה אין אלקים נגד עיניו, ואין מוראיו של מלך עליו, וחבירו יראה ממנו וכן יעשה, ולזה יכלו אבניו ועציו.

305

ש״וואפשר עוד שלזה כוונה התורה שאמרה השבועה בלשון לא תשא, כי הוא לשון משא ומתן, להורות כי לתועלת זה ציווה במצווה זו, ולזה אמרו באגדה פרק רבי עקיבא (שבת פח ב) כשעלה משה למרום אמר למלאכי השרת כו', שוב מה כתיב לא תשא וגו', כלום משא ומתן יש ביניכם, תורה מה לכם, הרי הוא כי לא תשא לצורך משא ומתן של בני אדם.

306

ש״זהדבור שהוא לא תעשרה לך פסל (שמות כ ד) אף על פי שהוא כלל התורה, וכמו שאמרו ֲדרים כה א) הכופר בעבודה זרה כאלו מודה בכל התורה כולה, מכל מקום באיסור עשיית הפסילים יש בו תועלת הגופנית מבואר, וזה כי מלבד הטורח הגדול אשר הוא בעשיית הצלמים והוצאות הממון הרב, ובכובד משאם אשר הוא ללא דבר, וכמו שנאמר וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו, ושאר ליצני דעבודה זרה דשרי כמו שנאמר קרסו כרעו יחדיו לא יכלו מלט משא מהם, בלא כל זאת הוא תועלת נגלה ומבואר לגופות, וזה כי המלחמות הרבות וקטטות הרבות הנופלים בעולם, הוא לפי חילוף האמונה ושינוי הדעות, אשר על ידי זה הורגין זה את זה ויתבטל המדינה, כמו שכתב הרב המורה חלק ג' פרק י"א. אמנם, כל זה החלוף לא נודע לבני אדם אלא מצד עשיית צלמיהן, והנגלה בהם שהם מפרסמים שאמונתן משונה זה מזו.

307

ש״חהנה נתבאר כי כל תשעה הדברות יש בהן תועלת גופני, מלבד אנכי ולא יהיה לך שנאמר על אמונת שבלב אדם, שהוא אמונה אמיתית, לא תצא חוץ לנפש, לא יזיק לגוף כלל, ואין בה רק תועלת נפשיי, שיהא משיג האמת שהוא ראשון והוא אחרון יתעלה, ועל ידי זה יזכה לחיי עד. ונראה שלזה כוונו באמרם (מכות כד א) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, כי בא להורות כי אותן השני הדברות נאמרה על השגה האמיתית, אין בה תועלת גוף כלל, והשגה אמיתית נקראת פי הגבורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל פרק חלק (עיין סנהדרין צט א, קהלת רבה יב ב)לבא לפומי לא גלי, רצונו בזה, כי הקדוש ברוך הוא לא גלי קץ הגאולה לנביאיו ומלאכיו שהם נקראים פיהו, כי הפ המוציאים דברים לחוץ לבני אדם, כפי מה שהשיגו בשכלם הבהיר מהשגתו יתעלה, ולזה קרא גם כן כאן השגה השכלית פי הגבורה, להיות כי אותה מצוה לא הבינו בו תועלת גופני הוצרכו לקבלה מפי נביא הוא פי הגבורה, מכל מקום נתבאר מזה סוד עשירית שהיה בכל מקום העשירי קדש להשם. ודע, כי מאלו עשרת הדברות נשתרגו כל המצות, ובכל אות ואות נתלה בו מצוה אחת, וכמו שכתב רש"י ז"ל פרשת וישמע יתרו, כי רב סעדיה עושה בזה סדור כל המצות להורות איך כל המצות נתלות באות אחת מעשרת הדברות, וכמו שכתב בעל כתר תורה בספרו, שכתב כי אותיות עשרת הדברות הם תר"ך, כמנין כתר, שבהן נכללו תרי"ג מצות ושבע מצות דרבנן כמו שבאר שם בספרו, ונרא שלזה כיון הקליר בסילוק מוסף של שבועות, שכתב כל המצות שם שלא כסדר כלל, ואי אפשר לישב סדרן אם לא על דרך זה שכתבנו, כפי מה שראה שנתלות באותיות הדברות. והנה במקרא של אנכי ולא יהיה לך באו ס"ד אותיות שהם עשירית מתר"ך מלבד שתים שאין לחוש להם, ולזה מצינו שעשרת הדברות יש להם שתי טעמים, האחד הוא הקריאה הפשוטה, והשני לפי המצות הנתלות בו. והנה נראה שלזה כוונו במסכת קידושין (מט ב), שמנו כל העשרה קבין שירדו לעולם, כי אמרו עשרה קבין חכמה ירדה לעולם, תשעה נטלה ארץ ישראל ואחת כל העולם כולו, להודיע כי המעשים טובים נחלקו לתשעה חלקים, ולחלק העשירי קדש, ולכן בהיות כי עיקר המצות נוהגות בארץ כמו שכתב הרמב"ן ז"ל (ויקרא יח כה) בפירושו לתורה, ואף כי עיקר מצות אין נוהגת בח"ל כלל בכל המצות התלויות בארץ לכן אמרו דרך משל כי תשעה חלקים שהוא עיקר המצות נטל ארץ ישראל, וחלק העשירי שלכל העולם והוא אמיתת השם יתעלה, כמו שנאמר ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' (תהלים יג ג) וגו' ונאמר ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי וגו', ובהיות כי עשיות המצות היא החכמה, כמו שנאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים (דברים ד ו), לזה אמרו (ב"ב קנ"ח ב) אוירא דארץ ישראל מחכים, בהיות כי שם עיקר אמרית התורה והמצוה, ושם מקומה הטבעית, ולזה אוירא מחכים. ומכל זה נתבאר מה שאמרנו עליו, והוא לקיחת הכהן חלה אחת מכל מין לחם, כי הכהן העובד והוא השכל הפועל שהוא הכהן לאל עליון, אינו לוקח מכל הלחמים רק החלק העשירי, והוא מבואר.

308

ש״טוכתב עוד (ה כב) ואם עשה רק ארבע חלות יצא מכל עשרה חלה אחת, וכבר מבואר הסבה מזה שכתבנו, כי אין הכוונה רק על מספר הכללות שהם ד' אבות, אשר מכל אחד נמשך עשרה תולדות, ומכל מקום אין בפרט אלא מה שבכלל, ולכן אם עשה ארבע לחמים יצא.

309

ש״יוכתב עוד (שם) אין מפרישין פרוסה ששאמר אחד מלכל קרבן ולא פרוסה, וכל זה מבאור כי אין בכלל ובפרטות אלו שום דבר פרוסה. הנה נתבאר קרבן תודה עם לחמו שהיא נגד כח בינונית.

310

שי״אענין קרבן נזיר, והוא נגד צדיקים גמורים, וכתב הרמב"ם(מעשה קרבנות ט כג) וכיצד הוא הלחם הבא עם איל נזיר, לוקח ששה עשרונים ושני שליש עשרון, ועשה מהם עשרים חלות שוות והכל מצה, עשר רקיקים משוחים בשמן, ועשר חלות, והכל מאפה תנור ושמן שלהן רביעית, ושיעור זה הלכה למשה מסיני עכ"ל.

311

שי״בבהיות לחמי נזיר וקרבנו הוא מורה על צדיק גמור, לכן באו לחמיו כולן מצה בלא שאור של יצר הרע, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יז א) מי מעכב שאור שבעיסה, והיו לחמיו כולן מעשה תנור, שהוא עיקר הלחם כמו שנתבאר, ולא בא בנזיר רק חלות ורקיקים ולא רבוכים, כי אי אפשר להיות שלם לגמרי בחלק הראשון שעדיין נערותו עליו, ואינו צדיק גמור אלא בעמדו על חלק השני והשלישי שנרמזים בענין לחם החלות והרקיקים כמו שנתבאר בפרק שעבר.

312

שי״גוהיה השמן רביעית מטעם שנתבאר בלחמי תודה (פרק לט) והוא הלכה למשה מסיני. והוא מבואר (עירובין ד א) כי כל המצות המשוערות ברביעית מסיני נתנו, והיה הכהן לוקח מהן שתי חלות, והוא המעשר מן החלות, מן הטעם שנתבאר בפרק שעבר, ועוד נראה כי שתי חלות אלו מורים על שלימות המעשה ועל שלימות השכלי אשר הנזיר עושה.

313

שי״דוכתב הרמב"ם (כד) שני מיני לחמים שבנזיר, וארבע מיני לחם שבתודה מעכבין זה את זה, הטעם ידוע ממה שנתבאר. וכתב עוד ומעשה הלחם של שניהם הוא חוץ לעזרה, והטעם בזה כי עקר עשיית המצות בעולם הזה, הן לקבל שכרן בעולם הבא והוא חוץ לעזרה, כמו שנתבאר בחלק א' מדוגמת העזרה והר הבית.

314

שי״הוכתב עוד הרמב"ם (ו) כיצד מעשה שלשתן, שוחט וזורק, כמו שבארנו, ומפשיט ומוציא את האימורין, וכבר נתבאר טעם כל זה פרק ט' חלק ב'. ועוד כתב הרמב"ם (ו – י) שהיה מפריש חזה ושוק הימין, ונתן האימורין עם חזה ושוק על ידי הבעלים, והכהן מניח ידו תחת יד הבעלים, ומניף הכל במזרח לפניהם, וכן כל הטוען תנופה במזרח מניפין אותו, וכיצד הוא מניף מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואם היה קרבן תודה, לוקח מן הלחם הבא עמה אחד מעשרה, ומניחו עם חזה ושוק והאימורים ומניף הכל על ידי בעלים כמו שבארנו וכיצד מניחן על ידי הבעלים, וחזה ושוק למעלה ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם, ואם יש שם לחם מניחו למעלה ומניף הכל, היה הקרבן איל נזיר מוציא האמורים ומפריש חזה ושוק, ומבשל שאר האיל העזרת נשים, ולקח הכהן זרוע בשלה מן האיל עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עמו, עם חזה ושוק והאמורים ומניח הכל על ידי הנזיר והכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים, ומניף הכל כמו שביארנו, איזה הוא החזה כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצואר, למטה עד הכרס וחותך עמה שתי צלעות אילך ואילך, ואיזה זרוע מן הפרק של ארכובה עד כף של יד שהם שתי אברים מעורין זה בזה, והזרוע האמרוה היא זרוע של ימין, ושכנגדה ברגל הוא השוק האמור בכל מקום עכ"ל.

315

שי״וכבר אמרו רבותינו ז"ל (מנחות סב א) מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור טללים רעים, בהיות כי שלשה מיני קרבנות אלו הנקראים שלמים באין בלא חטא כמו שנתבאר למעלה, אם כן כם עוצרים במעשיהם הטובים רוחים וטללים רעים, ועל כן בא ענין התנופה בקרבנות אלו.

316

שי״זובהיות כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אף רשעים שבהם הם מלאים מצות כרימון, לכן אפילו השלמים הבאים מחמת החג המורים על הרשעים של ישראל כמו שנתבאר פרק ל"ו אף על פי שכוונתן שלא לשמה מכל מקום עושין מצות בעלייתן לרגל, ועוסקים בתורה ובמצות, אשר לזה אמרו סוף חגיגה פרק חומר בקודש (חגיגה כו א), שאין טומאת עם הארץ בחג וכל ישראל חברים.

317

שי״חוהיו מניפים חזה ושוק, כי השוק הוא מן הרגל שהוא מן האיברים החצונים, וחזה הוא מן האברים הפנימים שבהן ההשכלה, וכבר כתבתי פרק ל"ג, חזה הוא לשון חוזה והוא ראית השכל, והשוק הוא כלי התנועה שעל ידה נעשה המעשה, והיה מניף שתי כלים אלו להורות על השלימות המעשה, ושלמים השכל, להורות כי באלו שתי כליםף ומצות שעושה בהן עוצר טללים ורוחות רעות.

318

שי״טאמנם, בנזיר שהוא נגד צדיק גמור, היה נוטל הכהן גם כן הזרוע שהוא כלי המעשה עצמו, והוא מן היד, להורות כי כולו שלם, שאף שנמסרה לכהן מכל מקום היה מתבשל עם האיל כי כולו קודש ואין זה אוסר את זה, רק שצריך על כל פנים לקיים גופו, ולחיות בחיים הכרחיים, ועל כן מעכב האיל כולו לעצמו, רק הזרוע היה נותן לכהן, והוא שלמות המעשה, ובהיות כי האיל בקרבנות נגד יצחק, שהיה עולה תמים, כמו שקדם מדברינו, על כן היה ענין שלימות הנזיר מרומז באיל.

319

ש״כוהיה האיל מבושל בעזרת נשים, מטעם שכבר כתבתי (חלק א פרק ו) כי אותה העזרה, היתה מורה על שכל הפועל התחתון, שאמרו עליו (ב"ר יז ד) לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, וכן היה מבשלים האיל, כי הוא המעורר האדם לשלימות זה, ומבשל דעות האדם שהוא ראוי לאכילה, והם הפעולות שמוציא אדם משלימותו.

320

שכ״אוהיתה תנופתו במזרח, להיות כי משם מקום זריחת השמש המוליד טללים ורוחות בזריחתה ובשקיעתה, והיה הכהן מניח ידו תחת יד הבעלים, להיות כי אי אפשר לבעלים להניף בלי עזר אלקי, על ידי הכהן זה העוב' שהוא סומכו ומעמידו על השלימות, והיה מניח החלבים על ידי הבעלים, וחזה ושוק למעלה, ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה, ואם היה שם לחם למעלה מן הכל, בהיות כי ימי האדם הם ארבע חלקים הנערות, בחרות, זקינות, ישישות, ובכל אחד מהם מסגל מעשים טובים, על כן היו מניחין שלשה דברים זה למעלה מזה, ועם הלחם היו ארבע חלקים, וזהו כי בארבע חלקים אלו אדם מניף טללים ורוחות רעות, החלבים שהם גורמים התאוות שבאדם, כמו שנאמר וישמן ישורון ויבעט נגד נערות שהם ימי הילדות שבאדם, שאדם הולך אחר שרירות לבו, וחזה ושוק, שאז מתחיל שלימת האנושית לפעם בו, שנגד זה בא חזה ושוק נגד ימי הבחרות, ונגד ימי הזקנה באו היותרת ושתי הכליות, להיות הכליות יועצות, וכם ארבעים לבינה, וכן יותרת הכבד גורמת החום הטבעי שבאדם הצריכים להחזיק הכח המעכל בימי הזקנה, והלחם בתודה ובקרבן נזיר מורה כי בישישים חכמה, בהיות כי הלחמים היו מורים על ענין השלימות על כן הוא רמז על הישישות והחכמה, זהו מה שנראה לבאר מענין הנזיר והתודה והשלמים,

321

שכ״בהבכור והמעשר והפסח, כבר נתבאר ענין זריקתו פרק כ"ו חלק ב', גם נתבאר ענינן פרק י"ב חלק ב', והיו מחולקין באכילתן, כי הבכור היה נאכל לכהנים, והמעשר לבעלים, והפסח למנוייו ענין הפסח, יתבאר בהלכות הפסח וקרבנותיו לקמן אם ירצה השם יתעלה, והבכור והמעשר, כבר נתבאר ענינם פרק י"ב חלק ב' כי הבכור מורה על תחלת המספר שהוא ה-א' ולזה היה ניתן לכהנים כי קדוש יאמר לו, והיתה האכילה מורה על ההשגחה המושגת לכהנים, מענין האחדות וההשגה הנקראת בפי החכמים אכילה, כמו שנתבאר במה שקדם, כמו שפירש במה שנאמר (שמות כד יא) ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, והמעשר היה גם כן מורה על סוף המספר, שהוא מדריגת העשירית קודש לשם, והוא מורה על השגה פחותה ממה שמורה עליו ענין הבכור, ועל כן היה נאכל לבעלים, זהו הנראה לי בפרק זה.

322

שכ״גכבר יעדנו פנים רבות במאמר זה לדבר בדרוש חדוש העולם, ומהטענות שטענו עליו הכופרים, באשר כי זהו תכלית זה המאמר, והוא הקוטב שעליו יסובו כל הדברים שנתבארו בזה המאמר, ועל כן עלינו מוטל לדבר בו כפי צורך המאמר, ולהציע טענות ותשובות שבאו על זה, אשר מתוכן נתבונן ונעמוד על כוונת חלקי הקרבנות והמוספין כמצותן, וכמספרן, וחילופי מיניהן.

323

שכ״דוהנה כבר כתבתי (חלק ב פרק ח) כי המוספים הם שבעה, כי מצינו שבעה מוספין בשנה, והם מוסף שבת, וראש חודש, ושלשה רגלים, ראש השנה, ויום הכפורים, והם נגד שבעה טענות שטענו הכופרים, והחזיקו על ידן באמונתן בקדמות העולם, ואף כי אמרו ששמיני עצרת הוא יום טוב בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב כדאיתא בגמרא סוכה (מח א), מכל מקום לא יזיק בדבר זה כמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה, כי טענו עוד שתי טענות חלושות אינן על צד המופת אשר לאחד מהן ירמוז יום טוב שביעי של פסח, ונגד השני שמיני עצרת, כי אינן לגמרי יום טוב בפני עצמן, אך נכללים בפסח וסוכות, כמו טענות אלו שהן חלושות, אינן ראויין להיות בפני עצמן, וכמו שיתבאר לדעתי.

324

שכ״הובאו אלו מוספין למספר זה, נגד שבעה טענות שטענו הפילוסופים על ענין חדוש העולם, כמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה, ועל כן בכל יום משבעה ימים אלו שיש להתבונן בו תוספת ההשגה אחת, ותשובה על טענה אחת, שעל ידה תוסר טענה אחת מטענות השבעה, בא קרבן מוסף להורות על תוספת השגה בענין חדוש העולם, כי כבר נתבאר במה שקדם, כי זהו ענין הקרבנות כולן, ולזה תוספת הקרבן מורה תוספת השגה בזה.

325

שכ״ווכבר כתבתי גם כן כי זהו היה סרובו של משה רבינו עליו השלום בתחלת שליחותו, שהיה מסרב שבעה ימים, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ש"ר ג כ) שהיה הקדוש ברוך הוא מפתהו שבעה ימים, כי היה נבוך בענין חדוש העולם, וכל זמן שלא השיג תשובות שבעה טענות אלו, היה נמנע אצלו ענין יציאת מצרים, והוא האמת בעצמו, כי לולי שהיה העולם מחודש לא היה יציאת מצרים אפשרות, ולכן היה מסרב שבעה ימים לטעון בכל יום טענה אחת והגיע לו תשובה מאת השם יתעלה על כל אחת ואחת, כאשר יתבאר.

326

שכ״זולזה דרשו רבותינו ז"ל גם כן שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, כדגרסינן במסכת נדרים (לט ב) וכן הוא בב"ר ריש פרשת בראשית (א ה), ואלו הן, תשובה, תורה, וגן עדן, כסא הכבוד, גיהנם, בית המקדש, שמו של משיח, למד שן הכל ממדרש הפסוקים, וכוונו שם גם כן על אלו התשובות שיש להשיב על טענת הכופרים, שהם נבראו קודם שנברא העולם, שאלולי הן אי אפשר לברוא עולם, וכמו שיתבאר כל זה. ובהית כי חכם עדיף מנביא הרב המורה ז"ל דבר זה בארוכה ריש חלק שני מספר המורה, אביא טענותיו ותשובותיו בקצרה, ואוסיף על דבריו כפי השגת שכלי, כי שנעמוד על ידי זה על כוונת המוספין במספרן וכמשפטן, ומ”י אשאל עזר ויצלני משגיאות, כי זהו תל שהכל פונין אליו והוא עיקר כל החכמות, והנה אע”פ שיש לפילוסופים עוד דברים וטענות אחרים בענין זה, והאריך בהן הרלב”ג בספרו מלחמות השם, מאמר ששה פרק ג', ומפ' עשרים עד סוף המאמר, מכל מקום לא אשגיח מלהשיב רק על הטענות שהביא הרב המורה, בהיות כי הם הטענות הכוללות ועיקרם ולזה בחרן הרב מזולתן.

327

שכ״חוהנה לפי דברינו יתבאר טעם מאמר רבותינו ז”ל ריש מסכת שבועות (ב ב), ששעירי הרגלים באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, בהיות כי טענות המחזיקין הקדמות הם טומאת מקדש וקדשיו, כמו שנתבאר, שכל ענין מקדש וקדשיו לא בא אלא להורות לנו ענין חדוש העולם, אם כן קרבני הרגלים וראש חודש באין כולן לכפר על זה, אבל בשבת אין אנו צריכים לשעיר, כי השביתה עצמה עומדת במקום השעיר.

328

שכ״טכתב הרב המורה ז”ל חלק ב' פרק י”ד אמר ארסטוטלוס כי התנועה לא הווה ולא נפסד, רצה לומר התנועה המוחלטת, שהוא אמר אם התנועה התחדשה, וכל מתחדש תקדם לו תנועה, והוא צאתו לפועל והתחדשו אחר שלא היה, תהיה התנועה אם כן נמצאת והיא התנועה אשר בה נמצאה. התנועה האחרונה, אם כן התנועה הראשונה קודמת בהכרח, או ילך הענין אל לא תכלית, ולפי זה השורש יאמר גם כן כי הזמן לא הוה ולא נפסד, כי הזמן נמשך לתנועה ודבק לה, ואין תנועה אלא בזמן, ולא יושכל הזמן אלא בתנועה כמו שהתבאר במופת, זאת הדרך הראשון לו יחייב בה קדמות העולם בהכרח.

329

ש״להדרך השני יאמר החומ' הראשון הקודם המשותף ליסודות הארבעה לא הוה ולא נפסד, שאם היה הוה, יהיה לו חומר ממנו נתהווה, וראוי שיהיה זה המתהווה בעל צורה שהוא אמתת ההויה, ואנחנו הנחנו בו חומר לא בעל צורה, אם כן הוא בהכרח בלתי הוה מדבר, והוא אם כן קדמון ולא יאבד, וזה גם כן מחייב קדמות העולם.

330

של״אהדרך השלישי יאמר כי חומר הגלגלים בכללו אין בו דבר מן ההיפוך כי התנועה הסיבובית אין הפך לה כמו שהתבאר ואמנם ההפך הוא בתנועה הישרה כמו שהתבאר במופת אמר וכל מה שיפסד, אמנם סבת הפסדו מה שבו מן ההתהפכות, ואחר שהגלגל אין בו התהפכות אינו אם כן נפסד, ומה שאינו נפסד אינו אם כן מתהווה, ויחלוט גזירות ויבארם, שכל הוה נפסד, וכל נפסד הוה, וכל מה שלא יתהוה לא יפסד, וכל מה שלא יפסד לא יתהוה, וזהו גם כן דרך יחייב בו מה שירצוהו מקדמות העולם.

331

של״בהדרך הרביעי אמרו העולם קודם שהיה ימלט מהיות חדושו אפשר או מחוייב או נמנע ואם היה חדושו מחוייב הנה לא סר היותו נמצא, ואם היה חדושו נמנע, לא יתכן שימצא לעולם, ואם היה אפשר מי נשא האפשרות ההוא, אם כן אי אפשר מבלתי דבר נמצא הוא נושר האפשרות וזהו דרך חזק מאד בקיום קדמות העולם.

332

של״גאלו הדרכים ילך בהן ארסטוטלוס בקיום קדמות העולם מצד עולם בעצמו, ויש דרכים גם כן זכרן הבאים אחריו הוציאו מפילוסופותו יקיימו בן קדמות העולם מצד הא-ל יתעלה.

333

של״דהדרך החמישי אם השם יתעלה חדש העולם אחר העדר אם כן היה הבורא קודם שיברא העולם פועל בכח, וכאשר בראו פועל בפועל, הנה כבר יצא השם מן הכח אל הפועל, אם כן יש בו יתעלה אפשרות אחד, ואי אפשר לו מבלתי מוציא הוציאו מן הכח אל הפועל, וזהו גם כן מסופק מאוד להתירו ולהראות סורו.

334

של״ההדרך הששי אמנם יפעל הפועל בעת אחת ולא יפעל בעת אחרת, לפי המונעים או המביאים המתחדשים לו ובו, ויחייבו לו המונעים בטול פעולת מה שירצהו, ויחייבו לו המקרים רצון מה שלא היה רוצהו מקודם, ואחר שהבורא יתעלה אין מקרי לו שיחייבו שינוי רצון ולא מונעים אצלו, ולא מעכבים, שיתחדשו או יסורו, אם כן אין צד להיות פועל בעת אחת ולא יפעל בעת אחרת, אבל פעלו תמיד כמו התמדתו נמצא בפועל. הדרך השביעי אמרו פעולותיו יתעלה שלימות מאוד אין בו דבר מן החסרון ואין בה דבר לבטלה ולא מוסף ולזה אמרו זה הנמצא הוא שלם על מה שאפשר בו מצד השלימות, ואי אפשר טוב ממנו, לזה הוצרך שיביב תמיד, שחכמתו בעצמו תמיד, אבל עצמו חכמתו אשר חייבה מציאות זה המציאותף וכל מה שאפשר שתמצאוהו מטענות מי שיאמין הקדמות מאלו הדרכים יסתעף ואל אחד מהן ישוב.

335

של״ואלו הם השבעה טענות שהביא הרב המורה מטענות הפלוסוף על דרך חדוש העולם, והאריך עוד בקצתן אבל קצרתי כי לא כוונתי להאריך בדברים שכתב מי שקדמני מן החכמים בפרט בדברים הגלויים בספרים הנמצאין.

336

של״זוכתב עוד וזה לשונו, ועוד על צד ההרחקה קיימו קדמות העולם שהם אומרים איך היה הבורא יתעלה בטל, לא יעשה דבר, ולא חדש מתחדש בזמן בלתי בעל תכלית, וכאשר היה אתמול התפתח המציאות כו', ועוד על צד היות עשות הראייה במפורסם אצל האומות כולם ואמר אריסטוטלוס כל אנשי העולם בארו בהתמד' השמים ועמידתם וכאשר שערו שהם בלתי הוים ולא נפסדים, שמום משכן לא-ל יתעלה ולרוחניים רצה לומר המלאכים ויחסום לו להורות על התמדתם, והביא בזה השער גם כן ענינים מזה המין על צד חיזוק דעתו אשר אמתהו העיון אצלו במפורסמות, עד כאן לשון הרב בטענות הפילוסופים.

337

של״חוקודם שאכתוב תשובת הרב עליהן גם התשובות שחדשו אחריו עליהם, עם מה שנראה לו אברר דעת הפלוסוף בקדמות העולם על איזה צד יאמינהו כדי שמתוך דעתו נלמוד להשיב עליהן.

338

של״טוכתב הרב שם טוב באותו פרק והוא מדברי חכם הנרבוני, וזה לשונו ראיתי לבאר לך מה שיסברו החכמים אחר אמונת הקדמות הדעת האחד הוא דעת בן סיני והנמשכים אחריו, כי ירצה שהעולם כולו הוא פעולות פועל באופן זה שהשם יברא השכל הראשון אלא שהוא בראו בתמידות כאור הנמשך מן השמש, והמלאך הזה יש בו קצת רבוי מאיפשרות וחיוב, כאלו המורכב מחומר וצורה, מהאפשרות יבא הגלגל, ומהחיוב יבא שכל אחד, וכן יבאו הגרמיים השמיימים כו'.

339

ש״מהדעת השני הוא דעת בן רש"ד שסובר שחלק הגלגלים הוא גשם נצחי, אינו מפעולות פועל לא כולו ולא חלקיו, ואין לו סבה, כי הגשמים אינו מפעולות פעל, ואינו נמשך מן העלה, ואמנם למה שזה הגשם הוא מתנועע, וצריך אל מניע, יחייב ששלימות זה הגשם הוא מצד מניעו, ובזה הוא עלול קצת מן השכלים הנפרדים, וכמו שהאריך שם בזה.

340

שמ״אהתשובה שכתב הרב המורה חלק ב' פרק י"ז וי"ח וזה לשונו שם פרק י"ז כי כל מתחדש אחר שהיה משתנה לו טבע אחר, ממה שהיה לו בעת הוייתו, וכן בעת הוייתו יש לו טבע אחר ממה שהיה לו קודם הוייתו, ואין לעשות ראייה בכל הפנים מטבע הדבר אחר הוייתו, על עניין הוייתו בעת תנועתו להוייה, ואין מביאין ראייה מענינו בעת תנועתו, על ענינו קודם תנועתו, וכאשר תטעה בזה ותמשיך עשות הראייה מטבע הדבר ההוה בפועל על טבעו והוא בכח, יתחדש לך ספיקות גדולות והיו מן השקר אצלך עניינים יתחייב היותם, ויתחייבו אצלך ענינים שקרים כו'.

341

שמ״בוהאריך שם במשל הטוב שהניח מהקטן הנולד באיי הים, כאשר ידוע, וכן הוא ענין בבריאת עולם עם הפילוסוף בשוה, שהוא הביא ראיה מטבע התנועה שהיא בלתי הוה ולא נפסדת מאחר שכל תנועה תקדים לה תנועה, והענין אמת, אלא שאנחנו נאמר כי אחר המצא התנועה על זה הטבע שהיא נחה עליו לא ידומה הוייתה והפסדה הוייה כללית והיה פרטית כהוית התנועה הפרטית וכהפסד התנועה הפרטית, והוא ההקש בכל מה שיתחייב לטבע התנועה.

342

שמ״גוכן המאמר בתנועה הסיבובית אין התחלה לה הוא אמת אחר המצא הגשם הכדורי המתנועע בסיבב לא תצוייר בתנועתו התחלה.

343

שמ״דוכן נאמר באפשרות המתחייב שיקדם לכל מתהוה כי זה אמנם יתחייב בזה הנמצא המיושב אשר כל מה שיתהוה בו אמנם יתהוה מנמצא אחר, אמנם, הדבר הנברא מהעדר אין שם דבר נרמז אליו לא בחוש ולא בשכל, שיקדים לו אפשריות.

344

שמ״הוכן נאמר כי היות השמים אין הפך בהן הנה זה אמת, אלא שאנחנו לא אמרנו שהשמים נתהוו כהתהוות הסוס, וחמור ולא אמרנו שהרכבת' תחייב להם ההפסד כצמחים ובעלי חיים מפני ההפך שבהם, ועיקר הענין מה שזכרנו כי הנמצא בעת שלימותו ותמותו לא יורה ענינו ההוא הנמצא לו, על ענינו קודם שלימותו, ואין רחוק עלינו גם כן מאמר אומר שהשמים נתהווה קודם הארץ, או הארץ קודם שמים, או היות השמים בלתי ככבים או מין בעלי חיים בלתי מין אחר, כי זה כולו בעת הוית זה הכלל, כמו שהבעלי חיים בעת הויתו היה הלב ממנו קודם לבצים כמו שיראה לעין, וגידין קודם העצמים, ואף על פי שאחר שלימותו לא ימצא בו אבר מבלתי אבר מכל איברים אשר אי אפשר עמידת האיש מבלעדיהם זה הכלל גם כן יצטרך אליו אם ילקח הכתוב כפי פשוטו, ואף על פי שאין הענין כן כמו שיתבאר כשנדבר בזה המאמר, וצריך שתזהר בזה הענין שהוא חומה גדולה בניתי' סביב התורה מקפת בה מונעת אבן כל משליך אליה. אמנם, הנה הרב השיב בזה התשובה לארבעה דרכים הראשונים כמו שמבואר מדברים אלו.

345

שמ״ואמנם לטענות אחרות השיב פרק י"ח וזה לשונו אשר יאמרו שיתחייב לנו כפי החשבותם, שהשם יצא מן הכח אל הפועל, כשיפעל עת אחת ולא יפעל עת אחרת, סתירה זה הספק מבוארת מאוד, והוא שזה הענין יתחייב בכל מורכב מחומר בעל אפשרות, כי זאת ההקדמה אמנם התבאר' במופת בבעל חומר, אבל מה שאין גוף ואין לו חומר אין בעצמו שום אפשרות, וכל מה שיש לו בפועל תמיד, ולא יתחייב בו זה ולא ימנע בו, שיעשה עת ולא יעשה עת, ואין זה שינוי בחק הנפרד, ולא יציאה מן הכח אל הפועל וכו' כמו שהאריך שם בזה, להראות שהשכל הנבדל יפעל עת בלא עת, ובלא צאתו מן הכח לפועל.

346

שמ״זעוד כתב שם ואשר יחייבו קדמות העולם להעלות המביאים, והמתחדשים, והמונעים, בחקו יתעלה, והתרה זה הספק כבדה והיא דקה מאד ושמענה, דע כי כל פועל בעל רצון שיעשה פעולותיו בגלל דבר אחר, הוא בהכרח יתחייב לו שיעשה עת אחת ולא יפעל עת אחרת מפני מונעים ומתחדשים והמשל שאדם ירצה שיהיה לו בית ולא יבנהו מפני איזה מונעים והסיר המונעים אז ירצה לבנות, הנה התבאר כי המתחדשים ישנו הרצון, והמונעים ימנעו הרצון, זהו כולו כשיהיו הפעולות מפני דבר אחר חוץ לגוף הרצון. אמנם, כשלא יהיו הפעולה תכלית אחרת בשום פנים, אלא שהוא נמשך לרצון, יהיה הרצון ההוא בלא צריך למביאים, והרוצה ההוא אף על פי שלא היו לו מונעים, לא יתחייב שיעשה תמיד אחר שאין שם תכלית אחת יוצאת אשר בגלל' יעשה, ויתחייב כשלא יהיו לו מונעים למצוא תכלית ההוא שיעשה, כי הפועל נמשך לרצון לבד ואם יאמר אומר זה כולו אמת, אמנם היותו רוצה עת אחת ולא ירצה עת אחרת האין זה שינוי, נאמר לו לא, שאמתת הרצון זה עניינו, שירצה ולא ירצה כו'. עוד כתב ואשר יחייב בה קדמות העולם להיות כל מה שיחייבתהו החכמה שיצא כבר יצא וחכמתו קדומה בעצמה, יהיה המתחייב ממנו קדמון, וזהו רצה לומר חיוב חלוש מאד וזהו שאנחנו כמו שנסכל חכמתו אשר חייבה שהגלגלים תשעה, לא יותר ולא פחות, ומספר הכוכבים עד מה שהם עליו, ולא יותא ולא פחות, כן נסכל חכמתו בהמציאו הכל, אחר אשר לא היה מזמן קרוב, והכל נמשך אחר חכמתו התדירה אשר אינו משתנה, אלא שאנחנו נסכל אופני החכמה ההיא כו', אמנם, מה שזכר ארסטוטלוס מהסכי' האומות מימי קדם משכון המלאכים בשמים, ומהיות הא-ל בשמים, אין מורה זה על הקדמות כמו שירצה, אבל זה נאמר לראיה על שהשמים יורנו על מציאות השכלים הנפרדים, והם הרוחני' כו'. אלו התשובות אשר השיב הרב על פלוסוף והבאתי דבריו בקצרה, אף על פי שהוא האריך בהן בנתינת טעם לדבריו, כי אינו מדרך מאמר זה להאריך בדברי זולתי כי אסמוך על היודע בדברי חכמי הראשונים ז"ל ולא הבאתי דברי הרב אלא ראשי פרקיו, להיות לזכרון בין עיני המעיין, אשר מתוכן ילמוד להתבונן בדברים ומעתה אתחיל להשיב כפי השגת ידי הקצרה ומהשם אשאל עזר שיצילני משגיאות.

347

שמ״חכבר באר הרב המורה פרק ט"ו חלק ב', שארסטוטלוס אין מופת אצלו על קדמות העולם לפי דעתו, וכתב עוד שם פרק ט"ז ואשר אשתדל בו אני שאבאר כי היות העולם מחודש על דעת תורתינו אינו נמנע ושהראיות ההם כולם הפלוסופיות אשר יראה מהם שאין הענין כמו שזכרנו, ימצא לטענות ההם כולם פנים יבטלום, ויבטל עשות הראייה בהם עלינו כו'.

348

שמ״טואם כן אני אומר כי מאחר שאין חדוש העולם נמנע אף לדעת הפלוסוף, ואין עלינו לבאר אלא היותו אפשר להיותו מחודש, ולהסיר הספיקות הנופלות בזה אם כן יש להשיב עליו בדרך כלל ופרט הכלל הוא זה, מאחר שאמונת חדוש העולם היא בנוייה שהשם יתעלה ברא העולם ברצון המוחלט בלי שום סבה טבעית אשר תחייב, אם כן כבר נפלו בטלו כל הטענות הפלוסופיות כאחד, וזהו כי הטענה הששית כבר נתבטלה מדברי הרב מאחר שפעולתו ברצון, אם כן אין פעולה בזה צריכה להעלות המביאין, המתחדשין, כמו שנתבאר אשר מזה תמשך תשובת הטענה השביעית, אשר הכל נמשך אחר חכמתו אלא שאנחנו נסכל חכמתו, והכל דבר אחד רצה לומר עצמו וחכמתו, שאנחנו לא נאמין בתוארים, וכמו שכתב שם הרב בתשובת טענה שביעית בפרק י"ח שם.

349

ש״נוהנה שתי התשובות האלה נתפסים כאחד, מטעם שהכל רצון, ושתים אלו הם תשובות גם כן לארבע טענות הראשונות והכל מיושב בדרך זה, כי אחרי שאנחנו מאמינים שהכל נברא ברצון, אם כן כבר סרו הטענות מה שאומרים שאי אפשר לתנועה מבלתי שתקדם לה תנועה כו', וכן אמרם שהחומר ראשון יהיה לו חומר ממנו נתהווה כו', ושאמרו כי התנועה הסבובית אין בו התהפכות אם כן אינו נפסד כו', ושאמרו שכל מתחדש, צריך שיהיה לו קודם לכן נושא אפשרות כו', אלו ארבע טענות הם אמתיות בפעולה הטבעית, כי כל אלו הטענות הם מוכרחים מצד שכל פעולה טבעית יש לה סבה אחת מארבע הסבות הטבעיות הידועים. אמנם, מה שיתהווה ברצון המוחלא, ולא מצד טבע, ולא נתהווה מצד סבותיו, איך נביא ראיה עליו מפעולה טבעית אשר תצטרך לכל זה ואין זה אלא כמי שמביא ראיה על פעולות שכל נבדל, ויאמר שהפעולות צריכה לפגישה בדבר הפועל, או שיפעל על איזה מרחק, כי כן הוא פעולות הגשמיים, וזהו טענה מבוארת הבטול, כי אין ערך בין שניהם, וכן הוא בפעולה על צד הרצון המוחלט אשר נפשו אותה ויעש כאשר חפץ (וזה (אולי צ"ל והם) הפעולות אשר הם על הטבע).

350

שנ״אואומר כאן דברי הרב וזה לשונו פרק ט"ו, ואם יטעון עלינו ארסטוטלוס רוצה לומר האוחז דעתו, ויאמר אחר שלא יורה לנו זה הנמצא, במה זה ידעתם אתם שזה מהווה ושהיה שם טבע אחרי היותו, נאמר שזה לא יחייב לנו לפי מחשבתינו, שאנחנו לא נשתדל עתה שנקיים שהעולם מחודש, אבל אשר נשתדל בו הוא אפשרות היותו מחודש, ולא תבטל זאת הטענה בהביא ראיה מטבע המציאות אשר לא נחלוק בו, ולא ישאר בזה השער אלא שיביא לנו ראיה בהמנע היות העולם מחודש, לא מטבע המציאות, עכ"ל.

351

שנ״בואל יטעה המעיין לומר כי המ הוספתי על דברי הרב בדברים האלו הלא דברי עצמן הן דברי הרב וכוונתן כי זה אינו, כי תשובת הרב היא במודה במקצת לומר שהתחלת הבריאה הית קצת בדמיון פעולות הטבע, לכן הביא המשל מקטן הנולד באיי הים להראות כחו בידיעות הטבע, ולהראות שאף בפעולות הטבעיות הנמשכים כל ההוה יש לו טבע אחר לאחר היותו, ממה שהיה לו קודם היותו, כמו שבאר שם בפרק ההוא. אמנם, לפי דברינו אין אנחנו צריכים לכל זה, כי שאחר שנתהווה הכל ברצון המוחלט, אין להביא ראייה כלל מן הדברים הטבעיים, כי אין ערך בשניהם כידוע למשכיל, ובזה מסולקים כל הטענות שדברו הפילוסופים סרה, ואין להם דרך שיקיימו הקדמות אלא בהביא מופת שאין העולם נברא על צד הרצון, וזהו נמנע כמו שכתבתי שאף ארסטוטלוס אין לו מופת בזה.

352

שנ״גואף הטענה החמישית שהיא יציאה מן הכח אל הפועל מסולקת בדרך זה, מאחר שפועל השם יתעלה ברצונו לבד, אם כן איזה טענה תכריח שבפעולות חדוש העולם היה יוצא מן הכל אל הפועל מאחר שאיפשר בשכל נבדל להיות בפועל תמיד, כמו שכתב הרב שם רצונו גם כן שפעל עת ולא פעל עת אחרת, ותמהני למה כתב הרב פרק י"ח אף על פי שיעשה עת אחת, היתה סבתו איזה דבר שהיה, לא יאמר שיצא מן הכח אל הפועל כי מה המונע שלא אמר בהחלט, שהסבה היתה הרצון וכמו שכתב בטענה השישית, זה הנראה לי להשיב על דרך הכלל.

353

שנ״דתשובות הפרטיים יתחלקו לתשובות מיוחדות, על הטענה הראשונה שאמר שכל תנועה תקדם לה תנועה ואם כן, אם יהיה העולם מחודש, אם כן נמצא תנועה קודם תנועה הראשונה, וכמו שנתבאר מדבריו, הנה אשיב כי הבריאה לא היתה בתנועה וזה כי כבר כתב הרב המורה פרק י"ג חלק ב' כי פעולות הצורות אינו כפעולות החומר שהם לא יתחדשו ראשון ולזה אין תנועה להן, ואמנם יתחדשו ויפסדו בלא זמן וכו', מה שאין כן בפעולות החומר, שצריך בהתמזגות והתחדש בהדרגה והיותו בתנועה ובזמן.

354

שנ״הומעתה אומר מאחר שבריאת העולם היה מאין גמור, אם כן לא היה כאן דבר שיתמזג ויתחדש ראשון, ראשון בתנועות המתהוות רק השם יתעלה ברא מאין היש בפתע פתאום, וכהרף עין הכל נעשה, כמו שנאמר בדבר ה' שמים נעשו, ואף הדבור אינו כי אם דרך העברה, והכוונה בו כי ברצון השם יתעלה שמים נעשו, והוא הנקרא דבר השם כמו שביאר ספר המורה סוף חלק ב' פרק מ"ח ומעתה לא נאמר בהתחדשות כזה שהיה בתנועה, רק כי הוא אמר ויהי (שם ט), ומשם ואילך נמשכה התנועה והזמן, ולכן גם הם מכלל הנבראים כי הזמן נברא, כאשר כתב הרב בעצמו פרק י"ג חלק ב' וכמו שכתב החכם אבן עזרא, אשר לזה נאמר ששת ימים עשה השם (שמות כ יא) וגו' ולא נאמר בששת.

355

שנ״וודע כי כבר אמרו הפלוסופים שהעת אינו זמן, ואין הזמן מחובר מן העת, כי יחס העת אל הזמן, כיחוס הנקודה אל הקו, וכמו שמרבוי הנקודה לא יתחבר הקו, כן הוא ברבוי העתות לא תמצא זמן, אבל כמו שהנקודה המחשבית מדבקת חלקי הקו זה בזה, ככה העתה מדבק העבר עם העתיד, וכמו שמבואר כל זה חלק א' פרק ע"ג בהקדמה שלישית מן המדברים. אם כן, מאחר שהבריאה היתה בעתה, שהוא מדבק העבר שקודם הבריאה עם העתיד לאחר הבריאה, לא יחוייב עלינו שהיתה בזמן רק שהיתה בעת, והיא אינה זמן, ומשם ואילך התחילה הדברים להתנועע, ונתחדש הזמן, ושיער בתנועה ההיא יום ולילה, ואף על פי שלא נתלו המאורות, ולא נעשה הרקיע לפי פשוטו של מקרא, מכל מקום שיער הזמן בתנועת הנבראים, אחר החדוש יש מאין, וזהו סדר זמנים שאמר רבי סימן (ב"ר ג ח) שהיה קודם לכן, וכמו שנתבאר פרק ארבעה ועשרים, זהו הנראה לי בתשובת טענה ראשונה

356

שנ״זוהנה מצאתי לרלב"ג ז"ל בספרו מלחמת השם מאמר ששה פרק כ"א ופרק נ' שהאריך במליצות פלוסופים ולסוף העלה מה שכתבתי כי בריאת עולם היתה בלי זמן, והרוצה לעמוד על דבריו יעיין שם כי לא ראיתי תועלת להאריך בהן, מאחר שכללתי דבריו בקצרה נלקח מדברי הרב המורה ז"ל, וברוך המלמד אדם דעת ילמדני לכוין אל האמת.

357

שנ״חהטענה השנייה, שטענו שאם היה חומר ראשון הוה יהיה לו חומר ממנו יתהווה כו', והוא דעת הפלוסופים האומרים שלא יתהווה דבר מלא דבר כמו שמבואר בדברי הרב המורה חלק ב' פרק י"ג, כבר כתב בעל עיקרים מאמר ראשון פרק כ"ג תשובה בזה, כי אף לפי דעת הפלוסופים שהעולם קודם ונתחייב בדרך עלה ועלול, איזה דבר יתחייב להתהוות גשם מבלתי גשם, כמו שהקשה הרב המוה פרד כ"ב חלק ב' ואם ישוב עלינו הפלוסוף, שהוא מצד רבוי השתלשלות, ורבוי השכלות שבשכל נבדל, עד שמצר השכילו את עלתו, הושפע ממנו שכל נבדל, ומצד השכילו את עצמו הושפע ממנו גלגל, או שישיב תשובה אחרת בזה, כמו שהאריך בזה בעל נוה שלון מאמר ראשון פרק י"ז אם כן על צד החדוש נוכל לומר בדרך זה, שלא נתהווה דבר מלא דבר אלא נתהווה בדרך חדוש כמו שהם מאמינים הקדמות והחיוב, ואין לך יש מאין גדול מזה שישתלשל דבר חומרי גשמי, מדבר רוחני בתכלית שאפשר להיות והוא הא-ל יתעלה, אף כי נבראו האמצעיים תחלה, מכל מקום תחלת הבריא' מאין היתה, ונראה שזהו דעת חכמינו ז"ל שקראו החדוש יש מאין, כי אף על פי שהצורה הנפרדת הוא היש האמתי, מכל מקום הוא נקרא אין, וחכמי קבלה קראו ספירה העליונה אין.

358

שנ״טוהנה תשובה זאת תספיק לדעת בן סיני המאמין בקדמות העולם בדרך השתלשלות הנזכר. אמנם בן רש"ד ימאן זה שישפיע דבר גשמי מדבר שאינו גשמי, כמ"ש סוף פרק מ"ב ואם כן אין להביא ראייה מדעתו בקדמות לדעת החדוש, מכל מקום נראה להשיב גם כן על דעתו בזה, וזה כי הוא יאמין שהשמים לא הוים ולא נפסדים ואינן מפעולות פועל, אמנם, מצד תנועתן צריכים אל מניעים שישלימו פעולתם, כמו שהאריך בעל שם טוב בדבריו פרק י"ד חלק ב', אם כן אותו הכח שנתן בן רש"ד לגשם, שאמר שהוייתו תמידית כל שכן שלא יסלק מאת השם יתעלה, ושיכול לבראו מאין, מאחר שאינו מכת הנמנע אצל השכל, ושלא יתואר השם יתעלה בו, כמו שכתבנו לעיל שלא בא מופת על קדמות, אם כן אינו נמנע שנברא, ואם כן נוכל לומר שנברא, ואף על גב שאינו מצד סיבה טבעית שישתלשל גשם מלא גשם, מכל מקום כך רצה הא-ל יתעלה שיהא גשם כי מאחר שהוא מאמין שהיה גשם בב"ת ולא נברא, וזה אינו דבר טבעי שיהיה שום גשם נצחי, כל שכן שנוכל לומר שהי' בעל תכלית ושנכר' מאין, ושהוא ראוי להאמין בענין גשם.

359

ש״סהטענה השלישית שאומר כי חומר הגלגל אין בו מן ההיפוך, כי התנועה הסובבית אין הפך לה כמו שהתבאר, ואמנם ההפוך הוא היא בתנועה הישרה כמו שהתבאר במופת, אמר וכל מה שיפסד אמנם סבת הפסדו מה שבו מן ההתהפכות, ואחר שהגלגל אין בו מן ההתהפכות אינו אם כן נפסד, ומה שאינו נפסד אינו מתהווה כו', ואת האמונה אינו מנגדת כלל לענין האמונה בחדוש העולם כי כבר באר הרב המורה שם, כי אמונתו שהעולם לא יפסד אף כי נתהווה, וכמו שהאריך שם, ואף אם יפסד לא יפסד כדרך דבר טבעי הנפסד, על כן טענה זו חלושה לקיים על ידה אמונת הקדמות, ואין צריך להשיב עליה יותר ממה שהשיב עליה הרב, ולקמן פרק מ"ו נכתוב עוד אם ירצה השם, להראות שיש התהפכות בגלגל, מה שמבטל טענותיהן בזה.

360

שס״אהטענה הרביעית אשר טענו בזה, יאמר שכל מתחדש תהיה איפשרות חדושו קודמת על חדושו בזמן, ואם כן העולם כולו קודם שהיה לא ימלט מהיות חדושו קודם לכן, איפשר או מחויב או נמנע, כמו שכתבנו לעיל בטענותיהם. הנה כתב החכם הרב המורה וזה לשונו, וחשבו קצה משכילי המדברים שהוא התיר זה הספק, ואומר האיפשרות הוא אצל הפועל לא בדבר המתפעל, וזה אינו כלום, מפני שהם שתי אפשרות, כי כל מחודש איפשרות חדושו קודם לו, וכן הפועל אשר חדשו היה בו אפשרות שיחדש מה שחדש קודם שיחדשו, אם כן הם שתי אפשרות בלא ספק, אפשרות בחומר שיהא כך, ואפשרות בפועל שיפעל כך, עכ"ל.

361

שס״בוכבר התבאר בתשובותינו על הטענה השנייה איך אפשר לומר שנתהווה דבר מלא דבר, ושהוא על דרך שמאמינים הפלוסופים הקדמות, בדרך זה נתבאר על דרך החדוש, וכמו שקדם, אם כן תמהני בטענה זאת כי אין לך אפשרות מצד המתפעל גדול מזה, אלא שהדבר שנתהווה ממנו הכל אם הדבר ההוא הוא הסבה הראשונה, אם כן מצדו היה אפשרות ההויה, ואל תטעה לומר, אם כן היה צד אפשרות מצד הא-ל יתעלה, שאם כן תקשה בזה על אמרם שמצדו היה אפשרות בפועל, אלא על כרחינו אנו צריכים להודות שמה שאנו אומרים אפשרות אצל נושא השם יתעלה, אינו על צד שאנו אומרים אותו בפעלים אחרים שיהא על מד נושא המקרים, אלא בדרך זה נוכל לומר על דרך המתפעל גם כן, ואל יקשה לך לומר שמצד השם יתעלה היתה הסבה המתפעלת, ושממנו נתהווה הכל, כי זהו דרך כל החכמים המקובלים, אשר מאמינים שמצד אצילות שפע האורה, כשלהבת קשורה בגחלת, נתהוו כל הברואים, ואף דרך הפלוסופים כן הוא, אשר צריכים להודות שהכל נתהווה מאת הסבה הראשונה, על ידי השתלשלות הסבות.

362

שס״גועוד אוסיף לך דברים, וזה כי כבר ידעת פרסום המאמר אשר אמרו הפלוסופים בשם יתעלה, והוא אמרם שהוא השכל, והמשכיל, והמושכל, ושאלו השלשה ענינים בו יתעלה הם עניין אחד אין רבוי, וכמו שהאריך בזה הרב המורה פרק ס"ח חלק א', הנך רואה שדברים שכליים שהם בפועל תמיד, הפועל שהוא המשכיל, והמתפעל שהוא המושכל הם ענין אחד, ואם כן, מאחר שהודה הרב לדברי המדברים באמרם שהתירו בספק, שהאיפשרות שהוא מצד הפועל הוא מצדו, אם כן גם האיפשרות שהוא מצד המתפעל הוא מצדו, מאחר שהבריאה היתה מצד השכלת השם יתעלה את עצמו, ורצונו הוה הפועל והמתפעל, אף על פי שאחר כך נשתלשל הסבוב האמצעי, מכל מקום איפשרות הבריאה היתה מצד השם יתעלה.

363

שס״דועוד כתב הרב המורה חלק א' פרק ס"ט כי אף שנתבאר בחכמה הטבעית המצא הסבה לכל מה שיש לו סבה ושהם ארבעה חומר וצורה והפועל והתכלית השם יתעלה בפעולותיו הוא הפועל והוא הצורה והוא התכלית ואצלו הם דבר אחד כמו שהאריך שם, ואם כן איפשר לומר שגם כן סיבה החומרית שהיא מצד המתפעל נכללת בזה, מאחר שבריאתו ואצילתו לעולם הוא מצד ההשכלה, ואם כן הוא דבר אחד, והוא מבואר למבין. ואחר שנים רבות שכתבתי זאת הענין, מצאתי לרבי אהרן שכתב בפירוש לתורה כמעט הענין הנזכר, וזה לשונו דעת חכמי המחק' על דעת תורתינו היא, שהעולם בכללו נברא בריאה ראשונה מעצם האלקות, מטבע בחומרו וצורתו כאחד, מבלי שינוי שום חלק מחבירו, לכן היה בתכלית הכללות והפשיטות, לערך חלקיו המתהוים ממנו כדמיון האלקות, אלא שהא-ל יתעלה עלה ומחוייב המציאות, והנברא עלול ואפשרי המציאות, ונקרא בלשום חכמים ז"ל כתר עליון וכבוד ראשון, וממנו נתהוו כל חלקי המציאות, נפרד כל אחד לעצמו, כמלאכים וגלגלים והיסודות וכל המורכב מהן כל מין נפרד לעצמו, ובדרך זה לא נברא העולם מהעדר הגמור שזהו נמנע, גם לא נברא מנמצא קודם, אלא נברא מדבר מתייחס באלקות כמו שהנחנו, ובריאה ראשונה מעצם היה ענין רוחני דק מאד, בפשיטות הגמור אחר עצם האלקות, וממנו נשתת כל חלקי העולם רוחני וגשמי בהדרגה שלימה, אם כן אין כאן דבר נמצא בו שאין יחס מן האלקות, ואיך יתכן להמציא דבר בזולת יחס אלקות, והאלקות אין תכלית לו, לא במקום ולא בזמן, כי מלא כל הארץ כבודו, והוא מקומו של עולם ומזה תבין סוד ברוך כבוד ה' ממקומו, וגם יובן מזאת הסברא אפשרות השגחת הא-ל בזה המציאות בכלל ובפרט עכ"ל.

364

שס״ההרי החכם הנזכר הסכים לענין אשר נתבאר והוא האמת בעצמו, כי השם יתעלה ראשית הכל, ואליו ישוב הכל, יתעלה שמו לנצח.

365

שס״והטענה החמישית, שהיא יציאה מן הכח אל הפועל, כבר נתבאר בדברי הרב שאינה טענה, מאחר שהשם יתעלה הוא בפועל תמיד, אם כן אין בו יציאה מן הכח אל הפועל, ומה שנתחדשה הבריאה אחר שלא היתה, היה מצד הרצון לבד ודברי הרב מספיקין בזה אין להוסיף עליהן.

366

שס״זוהטענה השישית, והיא מצד המביאים והמונעים הגורמים שינוי הרצון כו', כמו שנתבאר לעיל טענותיהן, איני יודע מהו המונע מלהשיב בזה, כי כל זה היה נמשך מצד רצון השם יתעלה הקודם בקדמותו לבריאת עולם בעת שהיה, ומאחר שנתבאר לעיל שרצון השם יתעלה הוא עצמותו, אין בו דבר נוסף, אם כן הכל נמשך מחכמתו ורצונו הקדום, בלי שינוי כלל, ואל ישיב עלינו החולק אם כן לא היה אפשר לבריאת עולם קודם היותו, וכבר הקדמנו שכל מתחדש צריך להיות אפשר הוייתו קודם היותו, שאם לא כן לא תתהוה כי כבר אמרנו שרצון הא-ל יתעלה היה להיות בזה העת שנתהוה ולא קודם לכן, אף על פי שהיה איפשר קודם לכן, והנה אף על פי שאין אנחנו משיגים הסבה, למה היה רצון השם יתעלה כך, כי זה אי אפשר להשיג, מאחר שרצונו עצמותו, והוא כדרך הידיעה בעתידות, שהשם יתעלה יודע כל הדברים, בהניח הבחירה על שתי צדדים באיפשרות, שכתב הרב שאי אפשר להשיג, והיא ידיעה סגולית, וכן נאמר ברצון הבריאה, ואם כן הוכרחנו לומר, שעל כל פנים לא היה שינוי רצון, אחר שהכל נמשך מצד עצמות השם יתעלה, שהוא רצונו הקדום, שרצה שיהיה כך בעת כל, אף על פי שהיה איפשרות קודם לזה או אחריו, לא רצה השם יתעלה אלא כך.

367

שס״חוכזה אמרו רבותינו ז"ל בענין הנסים, שלא היה בהן שינוי רצון בעת הוייתן, אלא שהכל היה נגזר מעת הבריאה, כמו שאמרו במדרשם ז"ל (ב"ר כא ו) וישב הים לאיתנו (שמות יד כז), לתנאו הראשון, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיקרע לפני ישראל, ואמרו שם לא עם הים לבד התנה כו'.

368

שס״טואל זה כוונו באמרם (ב"ר ג ט) מלמד שהקדוש ברוך הוא היה בונה עולמות, ואומר דין הניין לי ודין לא הניין לי, כי כוונו בזה על אפשרות בניית עולמות בתחלה ושלא היה מצד העת שנתהווה, אלא שהקדוש ברוך הוא היה בונה ומחריבן, ואמר יהניין לי דין והוא אמיתת הרצון המסוגל בזה.

369

ש״עהטענה השביעית, אשר טענו מאחר שפעולותיו הם על צד השלמות אם כן צריכין להיות תמיד, כבר כתב הרב שהוא חיוב חלוש מאד ואמת אתו. לכן נספיק באלו תשובות עד יבא מורה צדק, או יערב בעזר העוזר האמיתי יתעלה, עד שבאורו נראה אור, ודי למשכילים בזה.

370

שע״אכבר בארנו (פרק יג) שאלו הטענות היה משה רבינו עליו השלום נבוך בהן התחלת שליחותו, ולכן היה מסרב שבעה פעמים נגד השם יתעלה, מלילך למצרים, והיה בזה כשואל מפני הכבוד טענות אלו, עד שבאו לו התשובה על זה אחת על אחת, וכשידע והשיג האמת והאמין אחד כך ענין בריאות עולם הלך ולא סירב, כי אחר כך היה מאמין אפשרות הוצאת ישראל אשר תלוי בזה, כמו שנתבאר, ולזה בתחלת שליחתו כשראה שהסנה איננו אוכל, ראה דברים שהם חוץ מן הטבע, אמר (שמות ג ג) אסורה נא ואראה המראה הגדול מדוע לא יבער הסנה, רצה לומר איפשר להתבונן מזה הדבר שלא יבער הסנה, שיש אדון שליט ומושל על הטבע, והוא הנקרא מראה הגדול כי באורו נראה אור, וכמו שנתבאר לעיל בענין הכיור שהיה ממראות הצובאות, וכשראה השם יתעלה שהשיג מציאותו גילה לו ענין בריאות עולם, ואמר האדמה אשר אתה עליה היא אדמת קודש וקניינו, כי הוא בראה וכמו שנתבאר, ואחר אמונה זאת תוכל להאמין איפשרות שאוכל להוציא בני ישראל מארץ מצרים, ולכן עתה לכה ואשלחך אל פרעה וגו'.

371

שע״בוהנה משה כשואל מפני הכבוד והיראה שאל מה שנסתפק לו על זה דרך רמז, ואומר (שם יא) מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים התחיל לטעון מצד טענה ראשונה שכל תנועה תקדם לה תנועה כו', כמו שנתבאר לעיל פרק מ"ב חלק זה ואם כן מי אנכי כי אלך, רצה לומר ואיזה דבר תניעני שאלך להתנועע להוציא את בני ישראל, ואמר שני דברים כי אלך, וכי אוציא, כי הניח שני חלקי הסותר כדרך שהניחו אריסטוטלוס, שאמר או תצא התנועה לבלתי בעל תכלית, או שהיה תנועה אחרונה קדומה, כמו שנתבאר לעיל ולכן אמר שני דברים כי אלך, שזהו תנועתו הראשונה, מי יגרום תנועה זה, מאחר שאינה קדומה, ואם תאמר שכל תנועה מביא לתנועה, ותנועה הליכתי תגרום תנועה אחרת שהוא ההוצאה, מי אנכי שאוכל לעשות הלא זה ילך לבלתי תכלית מאחר שהל תנועה מביא תנועה, ואם כן איך אפשר ההוצאה.

372

שע״גולזה השיב לו השם יתעלה ויאמר לו אהיה עמך וזה לך האות וגו', כבר נתבאר לעיל חלק א' פרק ט"ז ענין האותות שנתן לו והוא שבא ממדין כרגע קטן, אל הר האלקים שהיה רוחק גדול ביניהם, וזו היא התשובה שהשם יתעלה השיב בענין טענה זו, והוא בדרך מה שבארנו פרק מ"ה חלק ג', וזה כי בריאת עולם לא היה בתנועה רק בעת, והעת אינה תנועה, כמו שנתבראר למעלה (פרק מה), כי בריאות עולם לא היה בהדרגה כדרך הדברים הטבעים והנה הראה לו זה בחוש, שכן הן פעולות השם יתעלה, שהרי הוא היה בא ממדין להר האלקים, ברגע וזמן קטן בלא הדרגת התנועה.

373

שע״דוהנה כבר הביא הרב המורה חלק א' פרק ע"ג מה שכתב ארסטוטלוס שהדרך והזמן, והתנועה המקומית, שלשתן שוים במציאות רצה לומר שערך קצת אל קצתם, ערך אחת הוא, ובהחלק האחד מהם יחולק חבירו על ערכו עכ"ל. והנה השם יתעלה השיב למשה בתשובה זו, להכחיש מופתי ארסטוטלוס בענין הבריאה, שהרי ראה שהדרך והזמן לא ישוו שהרי הלך דרך רב ברגע, והוא העת בלא תנועה, והראה לו בזה כי כן היה ענין הבריאה, והוא תשובת טענה ראשונה.

374

שע״ההטענה השנייה טען במה שאמר אחר כך (שמות ד) והם לא יאמינו בי וגו', וזה כי אחר התשובה הראשונה נאמר(ג יג), ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא לבני ישראל וגו', ואמרו לי מה שמו וגו', רצה לומר מאחר שאתה משנה הטבע ברצונך, ומאחר שבראת ברצונך ובלא זמן כאשר השבת לי, אם כן בוודאי יש לך שם מיוחד, ויש לך שם המורה על פעולותיך מלבד שם עצמותך, ואם כן מהו שמך, והשיב לו יתעלה אהי-ה וגו', ורצה לומר, כי זהו שם עצמותו ושם אלקים האמור לו בראשונה הוא שם המורה על בריאת עולם כמו שכתבתי למעלה פרק כ' מאמרם (בראשית רבה יב טו) שעלה במחשבה לבראות העולם במדת הדין.

375

שע״וומיד אחר שהספיק לו התשובה על הטענה הראשונה למה שנתלה בזה דהיינו ידיעת השמות, מיד אחר כך אמר משה אל השם יתעלה, והיה אם לא יאמינו (שמות ד י) וגו', ורצה לומר, אף כי שמעתי מפיך ענין הבריאה, מכל מקום לא יאמינו לי מכח טענה השנייה, שאיך יתהווה דבר מלא דבר.

376

שע״זואז השיב לו השם יתעלה מזה בידך(שמות ד ב), רצה לומר, כי כל טענות ארסטוטלוס היא מצד הטבע, שלא יתהווה דבר אלא מדבר, והם סבות הטבעיות, ואם כן לפי דבריו איך יתהווה ממטה לנחש בלא סבות טבעיות, וממים דם, ואף על פי שכל הנסים נתהו דבר מדבר, ואיך יהיו ראיה על בריאות עולם שהוא יש מאין, דע כי ארסטוטלוס שהאמין הקדמות מכח טענות אלו אשר נתבארו, ראה יותר להאמין ענין קדמות בדרך שהאמינו, דהיינו שלא סר העולם ולא יסור ממה שהוא עכשיו, ממה שיאמין שנתהו' דבר מדבר, ונשתנה דבר ממה שהוא עכשיו, והרחיק זה הדרך מכח טענות אחרות, על כן אין צריך להשיב עליהם, וכמו שכתב הרב המורה, כי אם יתבטלו דברי ארסטוטלוס, כל שכן שיתבטלו דברי זולתו, אם כן הוראות הנסים הוא ראייה,שאין צריך להיות ענין העולם כמה שהאמינו ארסטוטלוס, ואם כן נתבטלו דברי זולתו מכל שכן, ואם כן יקויים החדוש עכ"פ, ואף אם היה מאמין בריאות העולם בדרך אפלטון שיש חומר קדום, מכל מקום יציאת מצרים ועל דברי הנסים והנפלאות אפשר ואין היזק באמונה זו, כמו שנתבאר מדברי הרב המורה והבאתי דבריו לעיל חלק ב' פרק ה', ולכן לא הוצרך הקדוש ברוך הוא לבטל אלא דעת ארסטוטלוס, ואחר זה לא ימאן משה לילך, אף אם היה כדעת אפלטון והנמשכים אחריו.

377

שע״חונגד הטענה השלישית, אמר אחר כך ויאמר משה אל השם בי אדוני לא איש דברים אנכי גם מתמול (שמות ד י) וגו', והנה נגד הטענה השלישית שטענו מאחר שחומר הגלגלים אין בהן דבר מן ההפוך כו', לזה אמר לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנכי, אמר רבון העולמים, אני לא נשתנתי בעצמי, ואין בי שום הפוך כלל, ורמז לו בזה על ענין שאינו מתהפך, והיא התנועה, ומדרך המוסר והכבוד אמר לו, מה שאני מדבר ברמזים ובמשל, מצד שאני כבד פה ולשון לא אוכל לדבר צחות ולפרש טענותי אך הרמז מבואר, ואמר שהשינוי אינו בתנועה, אלא באחד משלשה תנועות, שהם ממעלה למטה, וממטה למעלה, והתנועה הכדורית שהיא באמצע, ומאחר שהתנועות שלשה, לכן אמר משה שלשה דברים שלא נשתנה, אמר גם מתמול גם משלשום, גם מאז דברך אל עבדך, והנה אלו שלשה גם מרבים שלשה מיני תנועות שלא נשתנה, כמו שלא נתשנה הוא.

378

שע״טולזה השיב לו השם יתעלה, מי שם פה לאדם או מי ישום אלם (שמות ד יא) וגו', רצה לומר, אמת שאתה לא נשתנית בדבורך, אבל מכל מקום מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם וגו' רצה לומר, הלא נשתנית ביום לידתך, כשנבראת, ואף שלא נשתנית מיום היותך, מכל מקום ביום היותך לא היתה כך, וכן הוא בענין הבריאה כי אף שאחר הבריאה לא היה דבר מן ההפוך מכל מקום ביום הבריאה נתהפך ונברא, והוא בעצמו התשובה שכתבתי.

379

ש״פאחר כך חזר משה ואמר שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), והיא הטענה מצד שנוי רצון, וכמו כתבתי לעיל חלק ג' פרק י"ג, ושם כתבתי למה נאמר בתשובה זו חרון אף יותר מבטענות אחרות.

380

שפ״אוהשיב לו השם יתעלה, ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעת כי דבר ידבר (שמות ד יד) וגו', רצה לומר, שאתה אומר אלי שיש בי שנוי רצון חס ושלום, שהרי איני שולח עכשיו, ביד שאשלח ששאר פעמים, וזה היא דברי משה שלח נא ביד תשלח, ודרשו (שמות רבה ג טז) במי שאתה רגיל לשלוח, לזה אמר לו שאין זה שנוי רצון בשם יתעלה, רק השנוי בא מצד המקבלים שאין המקבל ראוי כל פעם, שהרי אהרן אחיך הלוי, ודרשו ז"ל הוא ראוי להיות לוי ואתה כהן ועכשיו אתה תהא לוי והוא כהן, וזהו שנוי מצד המקבלים, ומעתה אין זה שינוי רצון אצל השם יתעלה, וכן לא היה שנוי רצון בבריאה.

381

שפ״בוהתשובה שכתבנו בזה פרק מ"ה חלק זה, גילה לו במה שאמר (שמות ??) ידעתי כי דבר ידבר הוא הנה יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו ודברת וגו' והנה השיב לו מידיעת השם יתעלה הדברים קודם היותם איך שיהיו בשעת היותם, ואף כי ידיעת השם יתעלה תחלה, מכל מקום נשאר הבחירה ביד האדם, וכן הוא ענין רצון בבריאה, כי אף שהיתה מרצון קודם לבלתי בעל תכלית לברוא העולם בעת שנברא מכל מקום לא היה דבר הכרחית בשעת הבריאה, והיה אפשר לברא העולם או לא, וכפי חפץ השם יתעלה בשעת הבריאה כן היה רצונו מקדם, ואין זה שנוי רצון כלל וכמו שנתבאר למעלה, והדבר בשניהם שוה, כי מאחר שהידיעה והרצון נמשכים מעצמות השם יתעלה, והוא אשר לא נודע עצמותו, אם כן לא נוכל לומר שהיה שנוי רצון, שאחר שהכל נמשך אחר החכמה ורצונו הקודם, וכן נוכל לומר בענין הידיעה, אף עך פי שהיא קודם, מכל מקום אינה מכרחת האדם על פעולותיו, כי הידיעה ההיא נמשכת אחר הבחירה, והקדוש ברוך הוא יודע תחלה בידיעה קודם כיצד יפול הבחירה, וכבר כתב בזה בעל עקידה בפרשת עקידה עיין שם כי האריך בזה.

382

שפ״גוהנה מכל זה נתבאר הטענות שטען משה רבינו עליו השלום קודם הליכתו למצרים ואולי כי נסתפק אז באלו הארבע טענות, ולכן כשהשיב לו השם יתעלה עליהם והספיק לו תשובתו, נתרצה לילך בשליחותו. אמנם, אחר כך במצרים נולדו לו עוד שלשה ספיקות ולכן טען גם כן עוד עליהם ואמר למה הרעותה לעם (שמות ה כב) וגו' למה זה שלחתני, נגד הטענה השביעית שטענו מצד שפעולות השם יתעלה אי בהם דבר לבטלה ולא דבר נוסף, ומצד זה ראוי שפעולותיו יהיו לעולמים, לזה אמר למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני, אמר, שלא ימנע שליחות זה מהיותו פועל השחוק, או פעולות הריק, שכתב הרב המורה חלק ג' פרק ה', שפעולות אלו אינן ראוין ליחסו לפעולות השם יתעלה, ולכן אמר למה הרעותה שהוא פעולות השחוק, לפעול להרע לעם הזה אשר לא עשו דבר, אינן ראויין להרע להם, אם כן פעולה כזה אינה רק מפעולות השחוק שפועל לתכלית פחות ואמר למה זה שלחתני, רצה לומר, ואף אם לא ימצא תכלית רע, מכל מקום לא יועיל, ואם כן למה זה שלחתני, וגילה בטענותו זאת שאם יאמין דבר חידוש העולם, על כרחו לא ימלט מלומר שיש בפעולותיו פעולות פחותית, שאם היו על צד השלימות, היה מן הראוי להיות פעולותיו לעולם.

383

שפ״דוהנה השיב לו השם יתעלה בטענה שטען הרמב"ם, במה שאמר, שמאחר שחכמתו נעלמת ממנו אי אפשר לעמוד על טעם פעולותיו, כמו שנתבאר לעיל התשובה בזה, ואמר לו (שמות ו ג) וארא אל אברהם אל יצחק וגו' וגם הקימותי את בריתי וגו' ודרשו ז"ל (שמות רבה ו א-ד) שדבר אתו משפט, ואמר לו חבל על דאבדין ולא משתכחין, ואמר לו וארא וגו' בא-ל שד-י ושמי השם לא נודעתי להם, רצה לומר, הנה אף על פי שנגליתי אל האבות, מכל מקום לא נודעתי להם באמיתת שמי שמורה על חכמתי ומציאתי אלא ידעו ששמי שד-י, רצה לומר שאמרתי לעולמי די כשבראתי אותו, אבל לא השיגו אופן החכמה המורה עליו שם בן ארבע, ולכן אין בפעולותי שום חסרון, אף כי בראתי וחדשתי העולם.

384

שפ״הומה שאמרת למה הרעות בשליחותי זה כו', גם בזה אינך מבין כוונתי, ולכן אמר וגם הקימותי את בריתי וגו', והנה אמר מלת וגם, להורות כי גם בפועל זאת לא יפעל הפעולות הפחותות, רק פעולות שתביא אל תכלית ושלימות גדול, ושעתיד להוציאן על ידי שליחות זה.

385

שפ״וואף כי לפי פשט המקרא יתישב באופן זה כהוגן, כי לפי שמשה שאל שני דברים, למה הרעותה למה זה שלחתני, והשיב לו השם יתעלה על שתיהן על הראשון אמר ליה ושמי השם לא נודעתי להם, כי אי אפשר לשום אדם לעמוד על אמיתת שמי וחכמתי, שמורה עליו השם אשר מצד זה נתחייב לישראל הרעה הזאת, שהנחתי לפרעה להרע להם מאז בואך אליו, ועל מה ששאל למה זה שלחתני, אמר ליה וגם הקימותי, רצה לומר, וגם השאלה השנייה מיושבת מצד שהקימותי את בריתי וגו', ועל ידי זה עתיד אני להוציא' וזהו תכלית השליחות, ולא כמו ששאל למה זה שלחתני.

386

שפ״זהנה אחר כך חזר משה וטען מצד הטענה הרביעית, שהיא, שאם נברא העולם היה לו קודם בריאתו נושא האפשרות כמו שקדם, ולכן אמר (שמות ו יב) הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, רצה לומר, מאחר שאין בי נושא אפשרות השליחות שהוא הדבור הנשמע למלך ועם, אם כן איך ישמעני פרעה גילה לו להיות שלכל פועל נושא אפשרות, ומאחר שזה הדבר נמנע אצל בריאות העולם, אם כן הדבר נמנע שהעולם נברא, ובהיות כי זה כוונת משה לקל וחומר דאיכא למיפרך עליו, באשר ישראל לא שמעו אליו מקוצר רוח, אלא שלפי כוונת משה היה קל וחומר חזק, מאחר שחשב, כי המניעה היתה מצד נושא האפשרות, ומצדו יבצר.

387

שפ״חובא לו התשובה על זה, כמו שנאמר (שמות ו יג) וידבר אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, הראה לו כי פעולות השם יתעלה סבת פועל והמתפעל הם דבר אחד, וכמו שהתרנו ספק זה לעיל פרק מ"ה לכן אמר כאן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, הנה בני ישראל היו מתפעלים בפעולה זאת, כי הם יצאו ממצרים, והיו גם כן הפועלים במלך מצרים, באשר אהרן ומשה היו מכללם, ואם כן גם בבריאות העולם לא יתרחק להיות מצד זה וכמו שנתבאר.

388

שפ״טובהיות כי התשובה מצד זה מבואר למה נסמכה יחוסן של משה ואהרן מיד אחר תשובה זאת, להורות כי הם היו המיוחסין בישראל והיוצאים מארץ מצרים בכלל ישראל, ואף כי יחוס האבות אל הבנים כיחוס הפועל במתפעל, אשר מצד זה בא לו התשובה.

389

ש״צוהנה נגד טענה החמישית שהיא מצד יציאת כח אל הפועל, חזר משה וטען אחר שאמר הקדוש ברוך הוא דבר אל פרעה מלך מצרים כל אשר אני דובר אליך (שמות כט ל), ואמר לו משה הן אני ערל שפתים ואיך ישמעני פרעה (שמות ?.), רצה לומר, אף כי פרעה יש לו כח על השמיעה, מכל מקום לא ישמעני מאחר שאין לו מוציא מחוץ שיוציא כחו אל הפועל, מאחר שאני ערל שפתים, ורצה בזה, כי אי אפשר יציאת הכח אל הפועל בלתי מוציא מחוץ, ואם כן שמאחר שזה נמנע בחיק הקדוש ברוך הוא, אם כן אי אפשר לבריאת עולם מצד זה.

390

שצ״אובאה לו התשובה על זה במה שאמר לו נתתיך אלקים לפרעה, ואהרן אחיך יהיה נביאך (שמות ז א), רצה לומר, הנני עושה אותך כאלהים, שעושה ברצונו כל מה שיחפוץ ואין מוחה בידו, מכל מקום לא תעשה כל הדברים והמופתים ברגע אחד, אלא כל מה שתעשה, תעשה כרצונך.

391

שצ״בוהנה משה אף על פי שהיה לו מוציא מחוץ שהוא הא-ל יתעלה, מכל מקום מצד התשובה שאמר לו נתתיך אלהים לפרעה, הבין התשובה על טענתו שהכוונה שהאלקים הוא העושה כרצונו, כל מה שיחפוץ, ומתי שיחפוץ מצד רצונו הטוב, לא מצד יציאת כח אל הפועל, ולכן אמר כאן שמשה יהיה כאלקים ואהרן יהיה נביאו, ומשה המוציא באהרן מן הכח אל הפועל, אבל משה היה בכאן כאלו לא היה לו מוציא מן הכח אל הפועל, וכבר נתבאר למה נזכר שם אלקים בבריאת העולם, כי הוא השם המורה על חלקי הכחות וחלקי הפעולות אשר בבריאת העולם, והשם בן ארבע מורה על קשר העולם זה בזה והנהגתו הטבעית, ובהיות כי משה היה משנה המנהג במצרים לעיני פרעה ולעיני עבדיו, והיה בזה כמו אלקים על כן נאמר נתתיך אלהים לפרעה וגו', רצה לומר המשנה הנהגת העולם.

392

שצ״גואפשר שרמז בזה שהיה אלהים לפרעה ממש, כמו שמצינו בנבוכדנצר (דניאל ב מו) שהיה סוגד לדניאל ועשאו אלהות, כן אפשר שהיה פרעה מאמין במשה והאמין שאהרן הוא נביאו, וכמו שכתוב לבסוף גם האיש משה גדול מאד בעיני עבדי פרעה ובעיני העם.

393

שצ״דזהו הנראה לי בטענות ותשובות שנפלו בדברי מזה בתחלת שליחותו, ובפירוש הפרשה ההיא, והנה לא היה סירובו אלא מעלה גדולה, ושעמד על כל הטענות אשר טענו על חכמי הפילוסופים כאחד, ובזה משה אמת ותורתו אמת ודי בזה מה שרצינו בזה הפרק.

394

שצ״הכבר נתבאר שלדעתי, כוונת חכמינו ז"ל, באמרם ששבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, הוא גם כן מה שנתבאר בפרקים שעברו מענין הספיקות והטענות, שטענו המכחישים על בריאת העולם, ואביא לך ענינם פרק זה.

395

שצ״ווזה לשון הגמרא פרק אין בין המודר (נדרים לט ב), תניא שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן, תורה, תשובה, גן עדן, גיהנם, כסא כבוד, בית המקדש, ושמו של משיח. תורה דכתיב (משלי ח כב) השם קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. תשובה דכתיב בטרם הרים וגו' תשוב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. גן עדן דכתיב (בראשית ב י) ויטע אלקים גן בעדן מקדם. גיהנם דכתיב (ישעיהו ל׳:ל״ג חייג) כי ערוך מאתמול תפתה. כסא כבוד דכתיב נכון כסאך מאז. בית המקדש דכתיב (ירמיהו י״ז:י״ב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. שמו של משיח דכתיה יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו. עד כאן לשון הגמרא. וכן הוא בפסחים פרק מקום שנהגו (פסחים נד א) ובפרקי רבי אליעזר פרק שלישי.

396

שצ״זהנה מבואר, כי אין הכרח ברוב הפסוקים אלו, שדברים אלו היו קודם שנברא העולם, שהרי התשובה שנאמר בה בטרם הרים ילדו (), אפשר לומר שנברא ביום ראשון או ביום שני, שהרי ההרים לא נתגלו עד יום שלישי, שנאמר ותראה היבשה (בראשית א, ואז נולדו ההרים ונתגלו, ואף אם נאמר שכל הדברים נבראו ביום ראשון, כמדרשם ז"ל בפסוק (בראשית בט) ד) ביום עשות השם אלקים ארץ ושמים, ודרשו גם כן (ב"ר א יט), את השמים ואת הארץ לרבות תולדותיהן, ואמרו (שם יב ג) משל לגנן כו', מכל מקום אינו מוכרח שנבראו קודם בריאת העולם, אלא שמקרא זה נאמר גם כן לענין התגלות הדברים, שהתשובה נתגלית קודם לידת ההרים ככל ספור מעשה בראשית, וכן קשה לגבי גן עדן וגיהנם ושמו של משיח שאין ראיותיהן מוכרחים.

397

שצ״חועוד דמה שמביא ראיה מערוך מאתמול תפתה, הוא נגד אמרם במדרשם (ב"ר ד ח) שאש של גיהנם נברא בשני, ולמדו אותו ממקרא זה שנאמר ערוך מאתמול תפתה, איזה יום שיש לו תמול ואין לו שלשום, הוי אומר זה שני.

398

שצ״טובב"ר ריש בראשית ששה ששה דברים קדמו לבר"ע,יש מהן שנבראו, ויש מהן שעלו במחשבה לבראות, התורה, וכסא כבוד נבראו, תורה מנין שנאמר ה' קנני ראשית דרכו וגו', כסא כבוד מנין, דכתיב נכון כסאך מאז, האבות, ובית המקדש, ושמו של משיח עלה במחשבה לברותף האבות מנין, שנאמר כענבים במדבר וגו', ישראל מנין שנאמר זכור עדתך קנית קדם, בית המקדש מנין שנאמר כסא כבוד מרום מראשון (ירמיה יז יב) וגו', שמו של משיח שנאמר יהי שמו לעולם (תהלים מב יז) וגו', רבי אבא בר זעירא אמר אף התשובה, שנאמר בטרם הרים ילדו (תהלים ד ב), אבל איני יודע אם התורה קדמה לכסא הכבוד או הכסא קודם לתורה, אמר רבי אבא בר כהנא, התורה קדמה, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח כב), קודם לאותו שכתוב נכון כסאך מאז. רבי חנינה ורבי ירמיה בשם רבי שמואל אמרי, מחשבתן של ישראל קדמה משל כולן.

399

ת׳והנה לך כמה שנוים במדרש ממה שבא בתלמוד, והכל יתבאר לפי דרכינו זה, שכוונו אל שבעה טענות שיש לטעון על חדוש העולם, ואי אפשר לקיימו אם לא בסתירות שבעה טענות אלו, והן קודמין לענין בריאת העולם, ולולי הן אי אפשר להתקיים בידינו.

400

ת״אואולי שלזה כוונה חכמת אלקים לברא העולם בשבעה ימים כפשט המקרא, הן על דרך המדרש שהכל נברא ביום אחד, ומספר הימים אינו רק כפי התגלות הכחות זה אחר זה, על דרל הרב המורה פרק ג' חלק ב', שמנין הימים אינה רק הגדת המדריגות הנמצאים, וכמו שכתב בעל עקידה פרשת בראשית על זה. הנה על כל פנים בא המספר השבעה ימים נגד השבעה טענות אלו ותשובותיהן, כמו שיתבאר אחד לאחד למצוא חשבון.

401

ת״בונראה שלכן אמר קהלת (א ב) שבעה הבלים, לרמוז כי המקיימים קדמות העולם מצד טענות אלו הוא הבל, ולכן בחקרו בספר ההור ענין העולם על דרך מחקרי הפילוסופים, וזכר שם כל דבריהם, כמבואר שם למעיין בו, הקדים תחלה ואמר כי חקירות אלו הכל הבל, ואינן אלא להשיב לאפיקורס, ולישב הדברים אצל השכל האנושי, וסיים הספר (קהלת יב יג) את האלקים ירא, ואת מצותיו שמור, רצה לומר כי אף שלא תעמוד על האמת מצד קוצר שכלך ומיעוט ידיעתך, מכל מקום אלקים ירא וגו', ואפשר שכוון באלקים ירא, אל בריאות העולם, שנאמר ברא אלקים אשר מזה ימשוך לשמור מצותיו, כי זהו יסוד התורה והאמונה וכמו שנתבאר.

402

ת״גוהנה כוונו ז"ל טענות ותשובות אלו בשבעה דברים אלו, שאמרו שנבראו קודם בריאות העולם, ואמרו שהתורה היא אחת מהן נגד טענה ראשונה, ונגד מעשה יום ראשון, וזה כי טענותן הראשונים הוא מצד התנועה, כי כל תנועה תדקם לה תנועה, וכבר נתבאר תשובת טענה זו כי הבריאה לא היתה בזמן ובתנועה, רק בדבר ה' שהוא רצונו, ונברא הכל בעת, אבל לא בזמן, וכמו שהארכנו למעלה בזה, ולזה אמרו כי התורה קדמה לבריאות העולם, והתורה זה ענינה שאינה נתלית בזמן כי היא ההשכלה שאין נתלית בזמן, וכמו שהאריך בזה בעל העקידה פרשת פנחס שער פ"ה כי ההשכלה לא תכנס תחת הזמן כי פועל השכל לא יתחלק בשום פנים, ומה שלא יתחלק לא ישערהו הזמן. ועם שהוא לא ישכיל הדבר, כי אם אחר עמוד האדם עליו מעט או הרבה מהזמן, לא היה זה מצד השכלת השכל, רק מצד שהכחות ההיולנות צריכות זמן להפשיט ההיולני', ולהעלותן אל כח המדמה הקרוב, ואז ישכילם בפתע, כלומר בלי זמן כו', הרי שאין התורה נתפסת בזמן, ואם כן הבריאה שהיתה גם כן בדבר השם והשכלתו ורצונו, אין לה תלייה בזמן אשר ממנו נולד התנועה, ואם כן נתבטל הטענה הראשונה מצד התורה, ונגד זה היה בריאת יום אחד, כי נאמר בה בראשית ברא אלקים וגו', והארץ היתה תהו ובהו וגו', ויאמר ויהי אור וגו'. הנה שנברא ביום ראשון האור שרומז אל התורה הנקראת אור, וכמו שבא במדרש רבתי( ג ה) ובפירושי הקדמונים ז"ל, ולכן כתבו שחמשה פעמים כתוב אור בפרשה נגד חמשה חומשי תורה.

403

ת״דואפשר לפרש כי שיעור הכתובים כך הוא לפי זה, בראשית בריאות שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו בלי תורה, כמו שאמרו (סנהדרין צז א)שית אלפי הוי עלמא שני אלפים תהו, שהוא הזמן הנמשך מבריאת עולם עד זמנו של אברהם ויצחק, ובהו הוא הזמן שנולדו בו האבות שנעשה תורה לבהו, וחושך על פני תהום, הוא נגד גלות מצרים, שהיתה חושך על פני תהום אלו בני ישראל, שנברכו בברכות תהום רובצת תחת, ואמר שנחשכו פניהם, בגלות, ואמר ורוח אלקים מרחפת על פני המים, היא רוחו של משיח, כמדרשם ז"ל (ב"ר ב ה) הוא משה רבינו עליו השלום, שהושלך על פני המים ואף בקריעת מי הים היה רוח השם מרחפת על פני המים, ואז אמר השם יתעלה, יהי אור, ואומר וירא אלקים את האור כי טוב, ויבדל בין האור ובין החושך. ראה האור כי טוב היא התורה ויבדל בין האור ובין החושך הוא עולם הבא, ועולם הזה, וקרא לאור יום כמו שנאמר הנה יום בא לה' וגו', ולחושך קרא לילה, הוא עולם הזה, כמו שנאמר תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער, ואמר שמבדיל בין ישראל המושלים ביום, ובין האומות העולם המושלים בלילה.

404

ת״האמר ויהי ערב ויהי בוקר להיות העולם הזה קודם לעולם הבא, ואמר שהוא יום אחד, כי הוא ביחד יום אחד, והוא כי שני עולמות צריכים להיות יחד כמו שנאמר משפטי ה' צדקו יחדיו, שהוא ענין עולם הבא ועולם הזה, כמו שכתב בעל עיקרים ריש מאמר א' ולכן אמר יום אחד, ולא אמר יום ראשון. הנה נתפרשה הפרשה יפה עם ענין התשובה הראשונה.

405

ת״ונגד טענה השנייה שטען הפלוסוף שלא יתהווה דבר מלא דבר, ואם העולם הזה נברא יהיה לו חומר ממנו נתהוה כו', וכבר קדם התשובה בזה, כי אף לדעת הקדמות יקשה בזה, כי איזה דבר יתחייב גשם, מבלתי גשם, וכמו שנתבאר למעלהף ולזה אמרו שכסא כבוד נברא קודם שנברא העולם, וידוע כי השמים נקרא כסא כבוד, וכמו שכתב הרב המורה חלק א' פרק ט', והוא נברא מבלתי גשם, והוא תשובות טענותיהן, ונגד זה הוא בריאת יום שני, שנאמר בו יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים (בראשית טא ו), שכבר נתבאר שהרקיע הוא הכסא, ועוד שכתב בעל העקידה ובעל יסוד עולם כי אלו המים העליונים הם השכלין הנבדלים וצבאות מעלה, ואמר שיהיה רקיע ביניהם, ובין מים התחתונים, אף על פי שאינו מצד טבע וסבות הנמצאות, והוא מבואר כי זהו תשובות טענה שנייה.

406

ת״זונגד טענה השלישית שטענו, כי חומר הגלגל אין בו מן ההפוך כו', שכבר נתבאר טענת תשובה זה במה שכתבנו, כי אין זה מנגד כלל כי אף על פי שאין בתנועה זו מן ההפוך, ואין לה סבות הפסד, מכל מקום היה לה סבות ההוייה, מאחר שלא היתה הוייה זו על צד הטבע, וכמו שקדם, וזהו שרמז במה שאמרו שגן עדן נברא קודם שנברא עולם, וידוע כי הגן אשר בעדן הוא מקום קיום הנשמות, אשר יפסדו ויקיימו בתענוג בלתי תכלית, אף על פי שמתחלה נבראו באדם, והוא המרומז בבריאת יום שלישי, שנאמר בו (בראשית א׳:י״א) תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי, ואז נברא הגן, ובהיות כי קיימו וקבלו כל החכמים, שענין הגן כפול בעליונים ובתחתונים ובתחתון הוא קיום הגופות, בסוד המלבוש אשר מתלבש הנפש, כאשר כתב הזוהר, והרקנ"ט (דף מט ב) קראו כתונת דרבנן, ושם יעלו למעלה למתיבתא דרקיעא, על כן נאמר כי טוב שני פעמים ביום שלישי, כי הוא טוב מצד הגוף ומצד הנפש.

407

ת״חנגד הטענה הרביעית שהיא מצד נושא האפשרות המתפעל, אשר חייבו מזה ענין קדמות העולם, והתשובה בזה כתבנו, שמאחר שהשם יתעלה המשכיל והמושכל, אם כן הכל הוא מצדו, על זה רמזו בשמו של משיח, כי נקרא בשם רבו ונקרא א-ל, כמו שדרשו רבותינו ז"ל, ורמזו בזה כי הכל נברא ונאצל מצד השם יתעלה ומשמו, שמורה על עצמותו ועל גדולתו, ועל זה רומז ענין בריאת יום רביעי, שנברא בו השמש שהיא גם כן שמו, שנאמר בו לפני שמש ינון שמו, ושמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר שמש ומגן השם צבאות.

408

ת״טונראה שלזה רמז המקרא, יהי מאורות ברקיע השמים, הרומז על שני משיחים שיתגלו לעתיד, והוא משיח בן דוד, ומשיח בן יוסף, ואמר שיהיו ברקיע השמים, על דרך שנאמר (איוב כ ד) אם יעלה לשמים שיאו, ואמר שהם יבדילו בין היום ובין הלילה, דהיינו בין האומות העולם, המושלים בעולם הזה, ובין ישראל המושלים לעולם הבא. ואמר והיו לאותות שהם יעשו אותות ומופתים בשמים וארץ, ואמר למועדים לימים ושנים כי בימים ההם לא יאמר חי השם אשר העלה מארץ מצרים, כי אם אשר העלה מצפון ומים (ירמיה טז יד) וגו', ודרשו ז"ל (מדרש משלי ט ב) שכל המועדים יהיו בטלים כו', ואם כן יהיו למועדים שישתנו אז, ובוודאי לא יגרעו ימי הגאולה העתידה משאר ימי מגילת תענית שקבעו יום טוב בהן, לזכור בהן הימים שנעשו בהן ניסים, ואמר לימים ושנים, על משפט ימי גוג ומגוג שנאמרו בהן ימים ושנים, ואמרו (עדויות ב י)משפט גוג ומגוג שנים עשר חודש.

409

ת״יאו אפשר שרמז על שני כיתות מלכי ישראל שהיו מיודא ומיוסף, ואמר שהיו למועדים וימים ושנים, כידוע ממלכי ישראל ויהודה שאלו ואלו היו קובעין חדשים ושנים, זה לשם הקדוש ברוך הוא, וזה לשם הבעל.

410

תי״אואמר (בראשית א טז) ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה, הנה דוד הוא הקטן, ונאמר במלכותו כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה, וכבר ידוע שמלכות בית דוד נמשל ללבנה והוא מושל בלילה וביום, כי ימשלו בעולם הזה ובעולם הבא, כענין הלבנה מושלת ביום ולילה, ואמר ואת הכוכבים, רומז על צדיקים שיהיו עמו הנמשלים לכוכבים, כמו שנאמר (דניאל יב ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. אמנם, המאור הגדול הוא השמש הנמשל למלכות בית יוסף, כמו שנאמר ביוסף (בראשית לז ט) והנה השמש והירח, והשמש הוא יעקב, והוא יוסף, ואמר שאינו מושל רק ביום שהוא עולם הבא, כי מאחר שמשיח בן יוסף יהרג כמקובל באומה, הנה שכרו שמור לעולם הבא, ועוד אפשר שאמר שיהיו מושלים ביום ובלילה, שהם ישראל ושאר האומות, ויבדילו בין האור ובין החושך, רצה לומר בין הדעות האמיתיות הנקרא אור ובין החושך שהם הדעות הזרות והנפסדות, כמו שנאמר (קהלת ב יד') הכסיל בחושך הולך, ואמר כי השם ראה כי טוב הוא ואין להרהר אחר מדתו בזה שיהרוג משיח בן יוסף, ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי, רצה לומר כי על זה מורה ענין ערב ובקר מיום רביעי.

411

תי״בואפשר כי על ענין זה כוונו, בענין קטרוג הלבנה שאמרה (חולין ס ב), אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, כי בוודאי זהו תחלת דברו של דוד המלך עליו השלום בשמעו שיחלוק המלכות, כמדרשם ז"ל שדרשו במסכת שבת סוף פרק במה בהמה (שבת נו ב) שכשאמר דוד אתה וציב' תחלקו השדה, יצאה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו המלוכהף הנה בוודאי לא נמנע מלהרהר כזה, שאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד של ישראל, כידוע, שזה גורם להן חורבן הארץ, הבית, והגלות, וכמו שאמרו שם, שאלמלא לא קבל דוד לשון הרע, לא נחלק מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מארצינו, ובא לו המענה לכי ומעטי את עצמך, כידוע שמלכות ישראל היה עשרה שבטים ומלכות בית דוד היו שני שבטים, והנה בדרך זה היה אפשר להתקיים, מאחר שבני יודא היה נכון להיות ראויים להכנע ולהשתעבד לפני מלכות ישראל, ולא להתגרות בהן מלחמות, וכמו שנאמר בתחילת מלכות ירבעם ורחבעם ויהי דבר האלקים אל שמעיה וגו' אמור אל רחבעם בן שלמה וגו', כה אמר ה' לא תעלו ולא תלחמון עם אחיכם בני ישראל וגו', ובא לו השאלה וכי משום שאמרתי דבר הגון כו' ובא לו התשובה לך ומשל ביום ובלילה, והוא ענין שנתבאר, גם מה שנאמר יקראו צדיקים על שמך, היינו שמקטינים עצמם בעולם הזה לנחול עולם הבא, כי יאי עניותא לישראל וכו', כן מטעם זה הטוב לך שתקטן מלכותך שלא ירום לבבו על מלכותו, ולא ישכח אלקים עשהו, כמו שנאמר וישמן ישורון (דברים לב טו) וגו', ומטעם זה נמצא שהיו מלכי יודא יותר שלימים וצדיקים ממלכי ישראל, גם נאמר בו לממני בך ישראל ימים ושנים, רוצה לומר שמאחר שנשאר לך שבט יהודה, שכל ישראל נקראים על שמו, גם הימים ושנים יקראו ישראל על מלכותך שמזכירין ומתפללין כל ימיהם על מלכות בית דוד, ואף כי היו מעברים החדשים והשנים בירושלים תחת מלכות בית דוד, שהיו מונים אחריהם כל ישראל זה יספיק לך ובהיות כי כל זה לא היה מפייסו, ואמר שאמר לו הקדוש ברוך הוא הביאו עלי קרבן שמעטתי הירח, רוצה לומר שיספיק לו שהיה לירושלים מקום המקדש והקרבנות, שלא היה למלכי ישראל, וזהו העיקר, וזהו הענין הקרבן שמקריבין בראש חודש, צוה השם יתעלה להקריב קרבן בר"ח שהוא רומז למלכות בית דוד שיתחדש כמו הלבנה, וכמו שדרשו ז"ל במדרש (שמות רבה טו כו) החודש הזה לכם (שמות יב ב), שהוגיע הקדוש ברוך הוא לישראל שאין המלכות קיים להם רק שלשים דור, ובכיות כי קודם שנחלק המלכות לא היה נודע טעם קרבן ראש חודש, אלא היה נעלם, לכן אמר הביאו עלי כפרה, וכבר נתבאר לעיל פרק כ״ב ענין הגדה זו בדרך אחרת, ואתה תבחר, ואולי שניהם כאחד טובים. ועוד תתבאר בדרך שלישי אצל מוסף ראש חודש לקמן, אם ירצה השם יתעלה.

412

תי״גונגד הטענה החמישית שהיא יציאת הכח אל הפועל, וכבר מבואר התשובה בזה, שפעולות נבדל אינו מצד יציאת כח אל הפועל, רק מצד הרצון לבד, אמרו כאן התשובה, לרמוז כי אף בפעולות התחתונות נמצא כזה, שיוציא האדם פעולותיו, ואינן מצד יציאת כח אל הפועל, רק מצד הרצון לבד, וזהו ענין התשובה, שאמרו ז”ל (קידושין מט ב) המקדש אשה, אמר לה על מנת שאני צדיק גמור, אף על פי שהוא רשע הרי זו מקודשת, שמא הרהר תשובה בלבו, הנה בעל תשובה הוא מצד הרצון לבד, ואין שם דבר המוציא מן הכח אל הפועל, כי האדם הוא בחיריי, אין שם מכריח מחוץ תכריחנו על התשובה, כי אין לומר האהבה או היראה שבשבילו שב בתשובה הוא הוציאו אל פעול התשובה, כי זהו גם כן היה אצלו בידיעתו בעודו שלא שב, הנה אין שם שנוי רק הרצון בלבד, שהוא מהרהר לשוב בתשובה מאהבה, או מיראה, מה שלא עשה בראשונה, ואם כן, נגלה מבעל תשובה עניו פעולת הנבדל, שהיא מצד הרצון ולא מצד יציאת כח אל הפועל.

413

תי״דואפשר שלזה כוונו במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים, כי מקום פעולתם הוא בעליונים ולא בתחתונים. והנה דבר זה נרמז גם כן בבריאת יום חמישי שברא התנינים הגדולים, ודרשו ז”ל בפרק המוכר את הספינה (ב”ב עב ב), שאף לויתן זכר ונקבה בראם, ראה הקב”ה שאין העולם מתקיים, צינן הזכר והג הנקיבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, והנה לפי שכבר נתבאר בדברי הראשונים ז”ל דברי הרשב”א שביאר הגדה זו על לוית השכל עם הנפש, כמו שהאריך בזה רבינו בחיי (בראשית א כא) ובעל העקידה ושאר מפרשים ז”ל, לא אאריך בזה רק אומר כי מה שלא נברא תחלה הזכר מצונן והנקבה מלוחה, הוא להורות על ענין בעל תשובה כי בתחלה נבראו שניהם כאחד, ואפשר לפעמים הנקבה גוברת ותמשיך הזכר אחריה לילך בתאוותיה, ושיגבר כח החומרי על כח השכלי. אמנם, כשיתבונן האדם על תכליתו נעשה בעל תשובה, והורג הנקבה מצנן הזכר מעצמו וישוב, הרי ענין בעל תשובה נרמז בבריאת יום חמישי.

414

תי״הואמר שהם נבראו מן המים, כמו שנאמר (בראשית א כ) ישרצו המים כי התורה נרמזת במים, ואמרו ז”ל (תענית ז א) הטעם כי התורה היא כמים שאין רצין למקום גבוה רק במקום שפל, ומתוך זה יעמוד אדם בתשובה, כמו שנאמר לב נשבר ונדכהוגו', אבל בגסות נאמר (משלי טז ה) תועבת השם כל גבה לב.

415

תי״וואמר ישרצו המים, ר”ל מדת הענוה עם התורה, ישרצו נפש ייה ר”ל הוא החכם הכולל בתורה וכמו שדרשו במקום אחר תוצא הארץ נפש חיה, זו רוחו של משיח, ואומר ועוף יעופף על פני רקיע השמים, הם התלמידים אשר יעופפו בשכלם, להתבונן שמים לרום וארץ לעומק, ואמר ויברא אלקים את התנינים הגדולים, רומז על הצדיקים ובעלי תשובה, כמו שכתבנו, ואמר ויברא אלקים לרמוז כי האדם צריך בזה עזר אלקי, וכמו שאמרו סוף החליל (סוכה נב ב), יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב”ה עוזר וכו'.

416

תי״זוהנה הטענה השישית שהיא בטול סבות המונעים והמביאים לשנות רצון השם יתעלה, שהתשובה בזה שהיה הכל ברצונו הקודם, שיברא בעת שנברא, וזהו מרומז מענין בית המקדש שהוא רומז על ענין העולם ומנהגו, כמו שנתבאר חלק א' מאמר זה שענין בית המקדש שהוא רומז על כל העולם בכלליו ופרטיו, והענין שהכל נמשך מרצון השם יתעלה ומחכמתו, להיות בעת הויתו בעניני השינוים אשר נתהוו בעלום, כהוויית הנפלאות, ואף לדעת הקדמות יתחייבו, ליתן להם סבות טבעיות, ואין חדש תחת השמש, אלא הכל נמשך מצד סבותיו הטבעיות, הקרובים והרחוקים, וכמו שהיה על דעת הפילוסוף שמאמין, שהכל קודם כקדימת השם יתעלה ברצונו הקדום, הוא הדין ענין הבריאה, לדעת המאמר בחדוש העולם, וכל זה נרמז מענין בריאת אדם שכתוב בו (בראשית א כו) נעשה אדם בצלמנו, כי נעשה בלשון פועל עבר, ר”ל כי כבר נעשה דבר זה, שהאדם כדמותנו ובצלמנו, ואמר זה להורות שהכל נמשך מצד רצונו הקדום בענין הבחירה הנשארת באדם, אף על פי שידיעת השם יתעלה העתיד משני חלקי האפשר הוא קיים, והוא מצד סגולות אותה הידיעה, כמו שנתבאר, וזהו אמרו כדמותנו בצלמנו, ר”ל כדמותנו שנברא העולם ממנו מצד רצוני הקודם, אע”פ שנברא בעת מה, והיה אפשר מציאותו קודם לכן, כן יהיה האדם נשאר בבבחירתו, עם ידיעת העתיד הקיים, ואמר בצלמנו להורות שהוא עולם קטן כדמות אדם גדול עם השם יתעלה, וכמו שנתבאר כל זה בתחלת חלק ב.

417

תי״חונגד טענה השביעית, שהיא מצד שלמות הפועלים שהתשובה בזה שאנו נסכל אופני החכמה כו' כמו שקדם, על כן אמרו שנברא גיהנם קודם שנברא העולם, כי הוא דבר שנסכל בו אופני החכמה, ועניני בריאותו לא הוזכר בתורה, כמו שהוא בענין גן עדן שהוא מוזכר בתורה, להיותו שכלי ודבר הזכרתו בענין עולם הנברא, אשר בו יתבוננו בינה, על דרך שבארו כל המפרשים, שיש בענין גן עדן ענינים נסתרים, מה שאין כן בענין גיהנם, שהוא ענין נעלם נסכל חכמתו ממנו לנגד זה היתה בריאת יום השבת שכבר נתבאר למעלה ריש חלק ב' שעל ידי השביתה המורה על הפסד העולם, אנו עומדים על החדוש, אמו שכתבנו שם (פרק ג). אם כן, על כרחינו צריכים לומר שחכמתו נעלמה ממנו בסבת הפסדו באלף ה-ז', ואם כן אע”פ שפעולותיו שלימים בתכלית השלימות, אפילו הכי אינו מוכרח שיהיו כן לעולמים.

418

תי״טמאחר שנתבאר ענין מאמר זה, על דרך שכתבנו, לא יקשה עלינו דבר התלמוד עם דברי ב”ר שאמרו בתחלה ששה דברים נבראו כי הטענה החמישית והשישית הם כמעט דבר אחד, ובתשובת טענה שישית נכלל גם החמישית, ולכן לא חשב בתחלה רק ששה. אמנם, רבי אבא רצה לברר דבריו ואמר שהן שבעה, לכן מנה גם התשובה עמהן, שהוא נגד הטענה שחמישית.

419

ת״כאמנם שאמרו שכסא הכבוד והתורה נבראו והאחרים עלו' במחשבה להבראות, להיות כי אותן התשובות והטענות היו בפועל מפי הנביאים שכתבו המקראות המורות על עניני הטענות והתשובות, ומצד אותן התשובות לבד היו הפוקרים חולקים. אמנם, הטענות האחרות נלקחו מדברי ארסטוטלוס ותלמידיו האחרונים, אשר הוסיפו רשע וחכמה להרע מכל מה שהיו לפניהם, ועל כן אמר שעלה במחשבה אלו הטענות, ולכן רמזו בדבריהם טענותיהם ותשובתם, ולזה נחלקו שם אם התורה קדמה לכסא הכבוד, או להיפוך, להודיע איזה טענה ותשובה קדמה, והנה לא מנו בב”ר גן עדן וגיהנם אלא מנו אבות, כסא הכבוד, וישראל, נגד טענה שלישית, והשביעית, נגד גן עדן נקט האבות שיושבים בגן עדן נהנים מזיו שכינה, והוא בעצמו תשובת הגן, וישראל נגד תשובת גיהנם שהוא גם כן דבר שמוסכל חכמתו, כי אם תצדק מה תתן לו, ואם כן מכאן תתעורר שאלת התכלית על כל נברא, מאחר שכולן נבראו לצורך ישראל, ובבריאתם גופא נעלם סיבת תכליתן, וכבר האריך בזה המורה חלק ג' (פרק כה) בענין תכלית העולם וכתב שאינו רק רצון לבד, ואין לך סכלות חכמתו גדולה מזה.

420

תכ״אואחר הקדמות אלו, אומר שמן הנראה שזאת כוונת התורה בעניני המוספים, שבאו מספריהם נגד שבעה טענות ותשובות אלו שנפלו בענין הבריאה, אשר מתוכן יוסיף אדם אומץ, וילמוד תוספות בינה בענינים ההם ונבאר עניניהם כפי מה שבא סדרן, בפרשת פנחס זה אחר זה.

421

תכ״ב(במדבר כח ט-י) וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן ונסכו. עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה. הנה לפי פשט הדבר נראה שהיו שני מוספין נגד זכור ושמור, וכמו שאמרו פרק במה מדליקין (שבת לג ב), במעשה דרבי שמעון בן יוחאי, כשיצא מן המערה שראה גברא דרהיט ונשא תרי מעדני וכו', וכן נראה דעת הזוהר פרשת בראשית (חלק א רנט ב) אבל על דרך נסתר שכתב ששני המוספים הם כדי לקרב מדות זכור למדת שמור.

422

תכ״גאמנם לפי דרכנו שדרכנו בו נראה שכוונת אלו המוספים להורות על תוספות השגה, שאנו משיגים על ידי מצות השבת, ובהיות כי זה התוספות הוא בכל אחד משני התשובות הנזכרות, פרק מ”ד ופרק מ”ה שיש להשיב בטענה הראשונה מצד הכלל, ומצד הפרט, על מה שטענו הפילוסופים על ענין החדוש, כמו שנתבאר פרק מ”ב ועל ידי שביתת השבת אנו לומדים להשיב לאפיקורס, על כן צוה להקריב שני מוספים ביום השבת. ואפשר לומר שזהו ענין הנשמה יתירה שיש לאדם בשבת, ולמדו זה (ביצה טז א) ממלת וינפש, ויאבדה נפש, כי על ידי הנפישה והשביתה אנו משיגים נשמה יתירה, ר”ל ענין תוספות השכלה והשגה, והוא תוספות הנשמה ביום השבת, כי בששת ימי המעשה לא נודע אלא התשובה האחת, שנתבארה מצד הכלל, שאין דמות פועל ברצון לפועל בטבע, וכן כל ימי החול בני אדם פועלים ברצון. אמנם, ביום השבת נגלית התשובה השנית שנתבארה מצד הפרט, והוא שאין העולם נברא בזמן, שהרי נאמר גבי יום בשבת ויכלו וגו', וישבו' ביום השביעי וגו', ואם היה פעולתו בזמן הרי פועל ביום השביעי. אמנם, מאחר שפעולותיו אינן על צד זה, הרי פעל מלאכתו בעת שנכנס שבת, ושבת מיד בלא זמן, ונראה כאלו עשה מלאכתו ביום השבת, וכמו שאמרו במדרש (ב"ר י ט)בשר ודם שאינו יודע הרגעים והשעות, צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקב”ה שהוא יודע עתיו ורגעיו ושעותיו, לא נכנס בו אפילו כהרף עין, והנה פעולה בלא זמן, כי הפעולה נעשית בין יום השישי ויום השביעי, והוא מבואר.

423

תכ״דהרי נתבארו שני התשובות אשר כתבנו, להשיב בטענה הראשונה שהיא מצד התנועה אשר הביאוה המכחישים להאמין בקדמות העולם. ובהיות כי חדושו מבואר בענין השבת, על כן באו שני מוספים ביום השבת, ולהיות כי ענין השבת מורה לנו ענין חדוש העולם, וגם קרבנות אלו מורים לנו על זה, לכן היו הקרבנות דוחין את השבת.

424

תכ״הודע כי עיקר כוונת השבת היא להורות לנו על ידי השביתה חדושו של עולם, וזהו דבר מפורסם וידוע, נגלה בפסוק שאמר (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה את השמים וגו'. גם טעמו הנה נדרש סוף פרק ג' חלק שני, למה נצטוינו להורות פעולות העולם על ידי שביתת השבת, ולא על ידי עשיית מלאכה, כל זה מעמיד אותנו על מה שכתבנו, כי שני המוספין מורים לנו על טענה שטענו מצד התנועה, והזמן, שהם עצם הפעולה, שמורה לנו יום השבת.

425

תכ״ווהוא כוונת אמרם במדרש (ב”ר א ט), אמרה שבת לפני הקב”ה לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, אמר לה, כנסת ישראל יהא בן זוגך, ר”ל שבכל יום ויום מששת ימי המעשה נכתב מה שנברא בו במעשה בראשית, ויוחד לה מלאכה מן המלאכות והנה פעול המלאכה בן זוג ליום ההוא, שעל ידי שניהם הוציאו תולדות ונעשה המלאכה. אמנם, לשבת לא היה בן זוג כי בו שבת מכל מלאכתו, ומאחר שלא היה שם מלאכה, לא היה שם פועל. אם כן, לא היה לו בן זוג, והיה התרעומות מצד הפועל, ולא מצד המלאכה בעצמו, לומר לכל נתת תולדות, ולי לא נתת תולדות, להיות כי השביתה מצד עצמה עדיפה מן המלאכה, ואם כן לא היה לשבת להתרעם מצד השביתה, אמנם התרעומות מצד הפועלים ר”ל שהמלאכות כולן היו מצד הפועל, ובשבת נח הפועל, והיה זה קצת חסרון אצל השבת, שלא להוציא ביומו תולדות כמו בשאר ימים. ולזה אמר לה הקב”ה כנסת ישראל יהיה בן זוגך, והם יוציאו תולדות ביום השבת.

426

תכ״זוכבר דרשו זכרונם לברכה (ב”ר ל ו), עיקר תולדות של צדיקים מעשים טובים והנה ישראל עושים מעשים טובים ביום השבת, על ידי שמירת שבת כראוי, ועל ידי השדות שעומדים עליהם ביום השבת, כשמתבוננים מצות השבת, ובטעמים כי ששת ימים עשה השם את השמים ואת הארץ (שמות כ יא). גם מתבוננים כי עבדים היינו מצרים, כמו שנאמר בה הטעם בדברות השניות (דברים ד טו), ועל ידי זה כנסת ישראל הם בן זוגה, והוא מאמר מבואר למשכיל, מורה לנו כי עיקר השבת לזכר הפעולה שפעל השם בעת בריאת העולם.

427

תכ״חונוכל לומר כי זהו ענין נשמה יתירה שיש לאדם בשבת, על ידי השגת שכלית ומעשים טובים, שעל ידן הנשמה מתחזקת ונוספת, והוא הנשמה היתירה שאמרו. ובהיות כי המוספים של שבת להקטיר עמהן שני בזיכי לבונה שכבר נתבאר למעלה חלק א' פרק כ”ב שהיו מורים על התקנות וסייגים שתקנו חכמים שבכל דור ודור, והיה עולה עם המוספים לריח ניחוח. ובהיות כי תקנו הרבה גדרים וסייגים בענייני מצות שבת יותר מבשאר יום טוב כידוע, לכן היו הבזיכין נקרבים עם מוספי שבת.

428

תכ״טובהיות כי חביבים דברי דודים מיינה של תורה, על כן היו הבזיכים נקרבים קודם לניסוך היין של המוספין, ואף כי על ידי שמירת התורה עם גדריה וסייגיה, היתה ההשפעה יורדת למטה, והיא הרמז בנסוך היין כמו שנתבאר למעלה פרק י”ז חלק ב', וכן היה ניסוך היין מאוחר אחר הקרבת הבזיכין.

429

ת״לוהיו אלו המוספים כבשים ולא שאר בהמה, וכן תמידים היו באים מן הכבשים להורות על דבר מה, מצד שיתוף שמם, וכמו שדרשו ז”ל (חגיגה יג א) כבשים ללבושיך (משלי כז כו), דברים שהם כבשונן של עולם וכו', להורות שהקרבנות היו רומזים על דברים שהן כבשונן של עולם, ולכן היתה ההקפדה להיותן בני שנה בעודן נקראים כבשים, ולא אחר כך שנקראו אילים.

430

תל״אאמנם, לפי דרכינו מבואר יותר, וזה כי כבר כתבתי פרק י”א חלק ב' כ' כי הכבשים היו מורים על הנהגת העולם הטבעי, שהתחיל ביום השביעי בשעת הבריאה, כמו שנתבאר למעלה. ועל כן היו רוב הקרבנות כבשים, להורות שהמנהג המיושב יפסד לעתיד, ולזה באו גם כן ביום השבת שני כבשים והוא מבואר.

431

תל״בועוד כתבתי למעלה חלק ג' פרק א' שהכבשים מצד עצמן היו מורים יותר על חדוש העולם משאר הקרבנות, להיותן נגד מזל טלה, שהוא הראשון שבצורות הרקיע, שאומרים הכופרים שהוא קדום. ולכן היה עיקר הקרבנות כבשים.

432

תל״גונאמר עולת שבת בשבתו על עולת התמיד יעשה ונסכה, רצה לומר כי אלו המוספים יעשה על עולת התמיד, כי הם מורים על התשובות הנופלות, בטענות הנופלות על עולת התמיד, הנעשה בכל יום המורה על החדוש, ואלו המוספים מורה על התשובות בטענות הנופלות בזה, וכמו שנתבאר,

433

תל״ד(במדבר כ״ח:כ״ד) ובראשי חדשים תקריבו עולה להשם וגו', על עולת התמיד יעשה ונסכו.

434

תל״המצאתי כתוב שהיו הקרבנות בראש חדש י”א נגד י”א יום ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה, והוא טעם חלוש מאד, וכתב בעל העקידה בפרק כ”א שער ל”ז מורה שמיחדים לו השם יתברך עבודה אשר הוא מושל בשבעה כוכבי לכת, אשר בשבעה כדורים הראשונים, ועל שני הגלגלים הגדולים שעליהם גלגל המזלות, וגלגל היום החלקי, ושהוא איל אחד מכריח את כולן, עכ”ל. ובאמת, אני תמה עליו לומר שהשם יתברך מרומז באיל אחד הנשחט והנפסד, ולכן אין אלו דברי טעם.

435

תל״ווהנראה יותר לפי דעת בעל העקידה, ששבעה אלו כבשים היו נגד שבעה כוכבי לכת, ושני פרים נגד שני גלגלים שעליהם, והאיל נגד גלגל העשירי הנקרא גלגל השכל, כאשר כתב בעל עקידה בעצמו פרשת כי תשא ופרשת תצוה שהאיל מורה על השכל, ושעיר להשם חטאת, להורות כי אלו כולם יופסדו, כי הם כולם אפשרי המציאות וסופן לפסד, ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג כא), רצה לומר נפסד, וכולם הם חטאת להשם, ר”ל מלשון אני ובני שלמה חטאים (מלכים א א כא), שהוא מלשון חסרון, ר”ל שכולם הם חסרים בשלימות, בערך אל השם יתברך, ולכן נאמר חטאת להשם, זה היה נראה יותר אם נאמר שאלו הקרבנות היו מורים על עניני הגלגלים.

436

תל״זוזה לשון הזוהר פרשת בראשית (חלק א רנט ב), ובראש חודש חדתותא דסיהרא אנן מקריבים פרים בני בקר שנים, דהא מסטרא דפרה אדומה תמימה אתו, ואינון לעולה לאשלומי פגימה דיליה ולמיהב ליה שפע על חד תרין, מההוא אתר דאיקרי עולה, ואתוסף בההוא זמנא נהירא לסיהרא איל אחד, לקרבה לה אילו של יצחק, שמאלו תחת ראשו (שר השירים ב ו), כבשים בני שנה שבעה, לחבקה לה ימינא ושבעה דרגין, אתקרבו בה, תמימים שלמים בכל, ואנן מקריבים שעיר עזים אחד חטאת, דהאי חטאת מהאי סטרא דפר אתא, דכתיב שמור, שמור לא תעשה איהו, ואנן מקריבין שעיר חטאת דאתא על לא תעשה, במוסף דיליה בראש חודש, ואתא לכפרה על טומאת מקדש וקדשיו, דכתיב (ויקרא ו)(יחזקאל מג ז) ולא יטמאו בני ישראל את שם קדשי, דלא יתערב בבני ערל וטמא, אבל מוסף דשבת ליכא לקרבא, בגין דהא אתגלי עתיקא קדישא לנהיר בההוא רצון, לכולה עלמין, וכולהו אשתכח כנהירו, דהא שבת בלא דינא כלל איהו, ולא שלים הויא עמיקא, עכ”ל. הנה, באר טעם מוסף על דרך הנסתר, והמשכילים יבינו ויזהירו כזוהר הרקיע.

437

תל״חאמנם, לפי מה שנתבאר בפרקים שעברו מטענות הכופרים בעניין החדוש, ותשובות המאמינים החדוש ושהמוספים מורים עליהם, נראה כי ענין מוסף ראש חודש מבטל הטענה השלישית שכתבו הפילוסופים, והוא שתנועת הגלגלים אין להם סבות ההפוך הגורם ההפסד, ואחר שאין לו סבות ההפסד לא יפסד, ואם לא יפסד לא נתהווה, ועל ידי ראש חודש אני משיגים בטול טענה זה, ועל כן מקריבין קרבן מוסף, וענין הבטול על ידי ראש חודש הוא בדרך זה, כי הנה על ידי הלבנה אנו רואים ההפוך אשר במהלכי הגלגלים ובתנועתם, אשר קצתם הולכים ממזרח למערב, ומקצתן בהפך, ומקצתן במהירות ומקצתן במתינות ומקצתן לדרום ומקצתן לצפון, והנה יש בתנועותיהם מן ההפוך מתנועות הלבליבות והעיקולות כמבואר לחכמי התכונה, וכמו שכתב בספר הנקרא צורת שמים וארץ, ושאר ספרי התכונה המחוברים בזה, ואין לך הפוך גדול מזה, והוא מתבאר על ידי מהלך הלבנה וחדושה בראש חודש, אשר הצריכו אנשי התכונה להניח בכדורה הרבה גלגלים להשלים מהלכתן כידוע, ועל כן נגלה לנו ענין ההפוך אשר בתנועת הגלגל, וכבר ביאר הרב המורה חלק ב' פרק י”ט שחלוף התנועה ושאר השנויים אשר בצבא השמים מורים לנו שהעולם מחודש, וכמו שהאריך שם בזה, ולכן בראש חודש נתגלה לנו ענין חדוש העולם, על ידי שנוי תנועת הלבנה, ומקיים בידינו, תשובות טענה שלישית, ואל יאמר האומר כי זהו הטעאה באשר ההפוך הזה אינו מן הגלגליפ עצמן, אשר הפוך ההוא יגרום לו ההפסד, כי ההפוך הגורם הפסד הוא בעצמו, ולא מצד הפכו אשר יש לו עם אחר, והנה דע שזה לא נעלם ממנו, אך מצאנו גם ההפוך בתנועת גלגל אחד בעצמו, מצד התנועה אשר לו, מלבד התנועה הסבובית, והוא התנועה אשר לגלגל במרחב, כמבואר בתכונת נוגה וכוכב וחמה בספרי התכונה, והוא נליזת המעגל בלבנה אשר דבר ממנו הרמב”ם פרק י”ז מהלכות קדוש החודש כאשר באר שם המפרש דבריו.

438

תל״טועוד אני אומר כי ההפוך אשר לגלגלי כדור אחד נקרא הפוך בעצמו, וזה כי כל כדור וכדור הכולל גלגלים רבים, הוא הכלל, כאיש אחד הכולל האיברים אשר בו, ובהיות כי החלקים אשר בו הם בהפך זה לזה, וגורמין לו הפסד, כי האחד גבר על חבירו, והוא סבת ההפסד, ככה הוא בגלגלי הכדור בהיות תנועתן זה הפך זה, כי סבת הווית הגלגל הוא תנועתו, ובהיות כי תנועותיו מתהפכים גורמים לן ההפסד, וכל שכן אם נודה לדברי הפלוסופים, שכל הגלגלים ומה שבתוכו הוא כאיש אחד, שיש להם תנועת ההפך, וזה מבואר.

439

ת״מועוד נוכל לומר שיש בתנועה סיבובית הפכיות יותר מבתנועה הישרה וזה כי התנועף מלמעלה למטה הוא בהפך מתנועה שהיא מלמטה למעלה, וכמו שבתנועה הישרה ההפך מה ששב לאחריו, כן הוא גם כן בתנועה הסבובית בענין מעלה ומטה, וידוע כי שנוי מצב הגלגל גורם שינויים רבים בעולם, ואיך לא יגרום שנוי והפוך בגלגל עצמו, והנה יש לו שנוי מצד המצב ואף אם אין לו שנוי מצד האנה, וכבר כתב האיפודי בפירוד הקדמה שלישית למורה חלק ב', כי שנוי המצב נקרא שנוי, והוא היפוך, כי כל שנוי הוא הפוך והוא הגורם לו ההפסד והוויות. ומצאתי כתוב בספר אחד שהביא כל הדעות הפלוסופים בכל דרושי החכמה בקצרה, שכתב ז”ל אופן י”א שהרי אף הגלגלים משתנים במאמר המצב, וגם נכנסו תחת מין עבר ועתיד, אם כן הם מחודשים, ובספר העיון מבואר זה, כי כל הצריך לזמן, הזמן יקדימנו, נמצא הזמן מפריד בין הסבות והמסובבים, גם תנועת הגלגלים, עד כאן. ובספר השמע מביא גם כן זה שיש מוכיחים מזה, שהתנועה מחודש, וארסטוטלוס מביא שלתנועה הסבובית אין הפך, עד כאן לשון הספר המצאתי.

440

תמ״אוהנה לא אוכל לכנות שמו, באשר אין שמו נקרא עליו, גם כי ספר השמע בעצמו לא ראיתי מימי, להתבונן מתוכו עקר טענות הפלוסוף, מכל מקום אוכל להתבונן מדברי זה הספר שנפל שינוי בתנועה מצד מה שכתבתי, ואף כי ארסטוטלוס השיב כו, לא הכריח הדבר, אלא שהשיב על המוכריחים החדוש מזה, שאין להוכיח מזה, ומכל מקום גם דעתו אין מוכרחת, ואף אם נבין טענות הפילוסוף בדרך שהציע הרב לוי ב”ר גרשון בספר מלחמות השם מאמר שביעי פרק שלישי וזה לשונו, מפני שהוא מבואר בגשם החמישי שאין לו הפוך, יתבאר שאינו הווה וזה כי כל הווה, הווה הפכו, ונפסד אל הפכו, ואם כן מי שאין לו הפוך אין לו הוויה כו', הרי שראה שההוייה היא מצד ההפוך והשני שיש לגשם בעצמו, לא מצד תנועתו, כי שנוי התנועה הם מצד שנוי הצורות, כמו שכתב הרב המורה חלק ב' פרק ט', מכל מקום תשובותינו תשובה וזה כי הפילוסוף לא נודע לו שאין לחומר השמים שנוי, אלא מצד תנועתו שאין לה הפך, ועל ידי התנועה עמד על ענין הגשם החמישי, ובלעדי זה אי אפשר לעמוד על מהות הגשם ההוא ואם נפל התשובה בענין התנועה, כל שכן נפלה בעניין הגשם עצמו, ודע והבן כי הרב המורה חלק ב' פרק י”ט הכריח מכח שנוי התנועות ושנוי שבין הגלגל לכוכבים, שיש שנוי בחומרם, ואם יש שנוי בחומרם, יש שם הפוך וגורם לו ההפסד.

441

תמ״בועוד אני אומר שאפשר שיש שם העדר הצורות והלבשת הצורות, כמו בשפלים ויותר כי כבר ידעת שקדמוני חכמי התכונה לא עמדו לדעת שיש לגלגל השמיני תנועה, והבאים אחריהם הבינו שיש לו תנועה כבידה, בכל ע' שנה מעלה אחת,כמבואר בספר יסוד עולם ובספר מדע (יסודי התורה ג ו) ובשאר ספרי התכונה, ומעתה מי הגיד לפילוסוף שלא יהא זה מצד העדר צורה והלבשת צורה בהוויית השפלים, וזה כי אפשר שדברי הקדמונים אמת, שאין לו תנועה כלל, אלא שמקום שהיה בו כוכב תחלה, העדר צורתו והוא צורת כוכב באותו זמן, והפסד צורתו, ומקום שני מן הגלגל נעשה מוכן לקבל צורת הכוכב ונתהווה המקום ספריי ומאיר, ונעשה כוכב וכמו שחומר ראשון כולל כל היסודות ומעדיר צורה ומלביש צורה, כן הוא הענין בצבא השמים, כי הגרם בעצמו הוא כחומר לו, וצורתו הוא הכוכב, ומעדיר צורתו, ומלביש כל שעה, וכמו שהענין ביסודות שהסכימו הטבעיים שהיסודות משתנים, ממים לעפר, ומאויר למים, וכן בהפך, והחומר הראשון הוא נושא לכל הצורות, כן יוכל להיות בגרם השמיים, ובאמת שעל דרך זה נוכל ליישב כל ענייני התכונה, אלא שהוא כדעת החכמים שאומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרים, וכבר אמרו שנצחו חכמי האומות בזה, אך בגלגל השמיני שהסכימו הקודמים שאין לו תנועה, יש ליישב ענין זה ולא נשוה לראשונים טועים. סוף דבר, נראה לי כי נגלה על ידי חדוש הלבנה ענין החלוף הנמצא בהן והוא מעמיד על חידושן, וכל זה נגלה לנו מענין חדושו של לבנה בראש חודש, והוא מבטל טענה שלישית, ולכן היו מקריבין שבעה כבשים. הנה בכל קרבנות המוספים אנו מוצאים שבעה כבשים, מלבד יום השבת, להורות שאף עולם המיושב והמנהג הטבעי המרומז בכבשים יפסד, כמו שנתבאר למעלה סוף פרק מ”ח גבי מוסף שבת, ובאו במספר שבעה, כי דבר זה נתלה בשבעה ימי בראשית, ולכן מספר השבעה בכולן, מלבד בשבת כי לא הוצרך להורות על שבעה ימי בראשית, כי הוא מורה על עצמו, שהוא סוף ימי בראשית, ולא הוצרך להורות רק על תוספות ההשגה, שמשיגים על ידי השבת כאשר נתבאר במוסף שבת. אמנם, בשאר המוספים באו הכבשים על ענין זה ולכן היו כל המוספים שבעה כבשים מלבד בשבת שהיו שני כבשים ושאר הקרבנות שעם הכבשים היו מורים על תוספת השגה המרומז בכל דבר יום ביומו.

442

תמ״גוהיו כל המוספים עולות שכולן כליל, להורות שכל העולם בכללו עתיד שיפסד, ואם כן כבר נתחדש כולו, וזהו כוונת כל קרבן, כמו שנתבאר בכל מה שעבר.

443

תמ״דוהיו שני פרים מלבד הכבשים, כבר כתבתי פרק י”א חלק ב' כי הפר מורה על חדוש העולם מאין, אשר יתקיים בידיעתו בטול סברת ארסטוטלס שמאמין בקדמות הגלגל, ובידיעת דבר זה יתקיים חדוש העולם מאין, כמו שנתבאר פרק ב' חלק ב', על כן בראש חודש שנראת סבות הפוך הגלגל, מודיע לנו אפשרות הפסדו, ועל ידי זה מקויים הוייתו מאין, אנו מקריבין פרים, והיו שנים כי הדברים שנתהוו מאין היו שני דברים והם ההיולי הראשון, והלבשת הצורות אשר יתהוו מאין, כי אין צורה מצורה, רק החומר יתהווה זה מזה, מוכן לקבל הצורות אשר הם מאין, והוא מבואר. וכבר האריך בזה הרלב”ג בספר מלחמות השם, מאמר ו' פרק ג', והנה ענין החומר, והצורה הוא בהוויית השפלים אשר מורכבים בחומר וצורה.

444

תמ״הועל כן בבריאת העולם שהיה מאין נבראו אלו שני דברים, שהם החומר והצורה, ולכן היו מקריבין שני פרים, ויש להם רמז מצד שתוף שמם, באשר הם הפרים ורבים בעולם.

445

תמ״וומאחר שנתבאר שחומר הארץ אינו חומר השמים וכמו שכתב הרב המורה חלק ב' פרק כ”ו והביא ראייה מדבריהם שאמרו ז”ל בפרקי רבי אליעזר (פרק ג), שמים מהיכן נבראו כו' על כן בא הרמז על חומר השמים בפני עצמו, והוא האיל והוא אחד, בהיות כי גשם הגלגלים איננו מורכב מחומר וצורה, כדעת הפילוסופים האמתיים, והיה האיל מורה על כהן הגדול כי איל מלשון אילי הארץ, ובהיות כי האיל היה מורה על בריאת יש מיש אך לא יש ממש כמו שנתבאר לעיל חלק ב' פרק י”א, על כן מורה על עולם האמצעי שנברא מיש האמתי, אך אינו יש נגלה לבני אדם. והיה שעיר אחד חטאת להשם, מורה לנו על בריאת המלאכים להיות כי הם רוחניים, והיה מורגל בפיהם לקרותן שעירים, כמו שנאמר (ויקרא יז ז) לא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים, והוא מטעם שנתבאר גם כן חלק ב', פרק י”א בענין השעיר, שהיה נגד הנהגה הטבעית, שהיא על דיד המלאכים, ולא כבריאת ששת ימי בראשית שהיתה על ידי השם יתעלה, והנה הדברים נקשרים זה בזה והיו לאחרים בידינו משתרגים לכוונה אחת, והוא תכלית הכל, יסוד חדוש העולם, אשר כל הקרבנות באו לתכלית זה, ולכן היו קרבנות ראש חודש, מורים הנמצאים שיפסדן כמו הקרבן, וכמו כן נתחדש, והוא ענין המושג מחדושה של לבנה, כמו שנתבאר.

446

תמ״זונראה ממה שכתבנו בענין השעיר שזהו סוד שתי השעירים אחד להשם ואחד לעזאזל, בהיות כי אלו הרוחנים הם נחלקים לשני מינים, האחד מלאכי השרת, והשני מזיקים ומלאכי חבלה. ואמר כי אחד מן השעירים להשם, והם מלאכי השרת שנבראו לעבוד בוראם, ולהמציא הטוב בעולם שהוא להשם החפץ במציאות העולם, והאחד לעזאזל, והם שנבראו להשחית ולהפסיד, וכמו שיתבאר כל זה בעבודת יום כפורים (פרק נז), אם ירצה השם יתעלה, ולכן בא בראש חודש שעיר אחד לחטאת להשם, להורות על כל הרוחנים ביחד, הנכללים בשעיר שהם להשם. אמנם, מה שבאו ביום הכפורים שני שעירים יתבאר עוד לקמן, והיה השעיר חטאת יותר משאר המוספים, בהיות כי האדם חוטא ע”י השעירים שהוא מצד היצר טוב, ויצר הרע שהוא חלקו של שעיר ומזלו של עשו שהיה איש שעיר, על כן היה מקריבין השעיר לחטאת, וכבר נתבאר ענין חטאת להשם לעיל בפרקים שעברו מזה החלק, בפרט פרק כ”ב ופרק מ”ז.

447

תמ״חואפשר עוד שלזה כוונו במדרשם (חולין ס ב), שהבאתי לעיל מענין קטרוג הלבנה, שהיתה אומרת אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, בהיות כי ידוע כי מארת חסר כתיב, וידוע גם כן מה שכתב הרב המורה (ג י), כי ההעדר וההפסד נקרא חושך ורע והמציאות וההוייתו נקרא טוב ואור, כמו שכתב חלק ג' פרק י'. ולזה אמר ישעיה (ישעיה מה ז) יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום וברא רע. והנה החמה ממשלתו ביום, המורה על הטוב ועל המציאות, והלבנה ממשלתה בלילה, המורה על ההפסד, וגם הכחות של חמה הם כולם טוב, מה שאין כן בכחות הלבנה ובפעולתה. לכן תפסו ענין הטוב בחמה, וענין הרע בלבנה.

448

תמ״טוהנה אמרה הלבנה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמרו דרך משל, כאלו הרע אומר שאי אפשר לו ולטוב להשתמש בכתר אחד, והוא דעת הכופר שהיה נקרא מיני, אשר נשתרבבו ממנו הכתות המקולקלות הנקראים מינים, אשר יסברו ששני התחלות הם, שאי אפשר לטוב ולרע, יצאו ויבאו מהתחלה אחת כמו שכתב בעל עיקרים ובעל עקידה מדבריו, ולכן אמר הקב”ה ללבנה, לכי ומעטי את עצמך, להיות כי פעולות הרע הוא המעטיי, והוא במקרה ולא בעצם, ואינו מפעולות פועל, ואין בפעולות השם יתעלה רק טוב, והוא המשך המציאות זה אחר זה, ואף אם יגיע רע הוא במקרה, כמו שהאריך בזה הרב המורה בפרק הנזכר, כי כל הרעות, המגיעים מצד חומר ואף הפסדו, אינו מכוון רק לטוב, והוא המשך המציאות.

449

ת״נאמרה הלבנה, וכי משום שאמרתי דבר הגון אמעט את עצמי, ר”ל וכי משום שהשאלה ההגונה תמעט את עצמה, הלא אי אפשר מלפעול הרעות בעולם, וכמו שנאמר (משלי טז ד) וגם רשע ליום רעה, ואז הרעה נפעלת בעצם כענין סדום ומבול ושאר עונשים גדולים, שאף שכוונתן להמשיך המציאות ולהעניש רשעים כדי להמציא ישוב העולם, מכל מקום בשעתן היו נפעלות בעצם, וכי יש להמעיט אלו העונשים וכיוצא בהן מפני צורך השאלה, כדי להמעיט הרעות, כי זה אינו מן הראוי כי הדין נותן ליתן לרשע רע כפי פעלו, ואם כן הדרא קשיא לוכתיה, מאחר שהרעות והטובות נפעלו בעולם, אפשר לטעות ולומר כי אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד.

450

תנ״אובא לה התשובה, לכי ומשול ביום ובלילה, אמר לה הקב”ה אף כי מצד הדין אי אפשר לוותר, מכל מקום עולם הזה חסד יבנה, והקב”ה מתנהג עם בריותיו בחסדו הגדול, כי לא יחפוץ במות המת וגו', והקב”ה מאריך אפו וגבה דיליה, ומשלם הרעה הראוי לחול על בני אדם בעולם הבא, על ידי זה חזרו הרעות להיות מועטים בעולם הזה, כדבר הבא במקרה, וזהו ענין משול ביום ובלילה, שהעולם הזה דומה ללילה, ועולם הבא דומה ליום, ועל ידו נתמעטו הרעות בעולם, לולי הרעות שמביא האדם על עצמו מצד הנהגתו, או עם אנשי דורו, כמו שהאריך בזה הרב המורה חלק ג' פרק י”ב.

451

תנ״בוחזרה ואמרה שרגא בטיהרא מאי אהני, ר”ל כי עיקר העונשים ראויים להיות בעולם הזה כי מי יגור ומי יחוש לזה, והעושה עונות גם כן יכפור בענין עולם הבא ובעונשו, ואם כן מאי אהני העונש ההוא כי אם לשום תכלית טוב, כדי שיקחו הרשעים מוסר ולא ישובו עוד לכסלם, כי הם אומרים אין חשבון בשאול אשר הולך שמה, ואם כן אין הענין הרע ההוא מכוון אלא לפעול הרע בעצם, ואם כן חזרה השאלה לדוכתא, בענין שני מלכים המשתמשים בכתר אחד, ובא לה התשובה, למני בני ישראל ימים ושנים. הנה, ר”ל כי העונש ההא הוא מכוון שיקחו המאמינים מוסר ויראו העונש ויעשו הטוב, וישראל הם המאמינים בעולם הבא, ולכן מונין ימים ושנים שהם דוגמתן, שהם מונין ששה ימים ושובתם בשביעי, וכן בשנים עובדים בשש ומשמיטים בשביעית, אשר הכוונה בכל, להורות על אלף השביעי שכולו שבת, והוא יום הדין הגדול, והנה אין לך רשע בישראל שלא יאמין ענין עולם הבא, ואף כי יחטא לפעמים, אינו כופר בעולם הבא, שהוא מעקרי הדת. ואם כפר בו אינו בכלל ישראל, ולכן אמר ישראל, כי המכונים בשם ישראל מאמינים ענין עולם הבא, והעונש הגדול שיחול על ראש רשעים, והנה חוזר להיות הרע ההוא טוב, באשר אלקים עשה שיראו מלפניו.

452

תנ״גוחזרה ושאלה בדידיה נמי ממני, ר”ל מי יאמר שמונין ימים ושנים משום יראת העונש דלמא מונין מצידי הטוב המקווה אז, ומצד ההוא בלחוד היו ישראל עושים הטוב, ולא יצטרך העונש המגיע אם לא יהיה המכוון מצד הרע בעצמו, ומשתמשים שני מלכים בכתר אחד, ובא לה התשובה זיל ליתקרי צדיקים על שמך, יעקב הקטן, שמואל הקטן, הנה בגמרא אמרו שמואל הקטן, קודם דוד הקטן, בו רמזו ענין התשובה, כי טעם הרעות הם לכוונת הטוב הנמשך ואף עונשי עולם הבא, כי צדיקים נקראו על שמה, בהיות כי הם דוגמת הלבנה, באשר כי אחר שנפסד אורה, חוזר וזורח דוגמת גלגול הנשמות המקובל באומה, שחוזרים וזורחים בעולם. הנה מצד שראתה והרגישה הנשמה הרע המגיע לה בעולם הבא, תטיב מעשיה בפעם השנית, והוא כאמרם ז”ל פרשת המפלת שמראים לאדם, קודם בריאתו גן עדן וגיהנם כו', ובהיות כי א-ל אלקי הרוחות יודע לבות בני אדם, נקט אלו הצדיקים שבאו מן הגלגול כידוע מדוד הקטן, ונקטו אחר שמואל הקטן, להורות הסוד באמרם אדם, דוד משיח וכן יסד הקליר איש צמח שמו הוא דוד בעצמו, וכן כתב הזוהר פרשת בראשית (א רנב א) בענין יעקב, ואולי שכן היה ענין שמואל הקטן, ואפשר כי אלו הצדיקים נקראו קטן, מכלל דאיכא גדול, וברוך היודע האמת.

453

תנ״דאמר לסוף ראה דלא מיתבה דעתה, אמר הביאו עלי כפרה שנאמר חטאת להשם (במדבר כח טו), ר”ל בהיות כי כל זה לא מהני שלא יפקרו האומות ושאר בני אדם, כמו שהיה בענין כת המינים אשר כבר כתבנו אמר הקב”ה הביאו עלי כפרה, וקרבן שעיר להורות על כת רוחניים הממציאים הטובות והרעות, ששניהם כלולים בשעיר ראש חודש כמו שנתבאר, להורות כי השם בראן בשעת חדוש העולם, ושניהם היו בידו, כי זה לעומת זה עשה אלקים, ושניהם הם הנהגה אחד נאצלת מהשם יתעלה, וכבר נתבאר פרק מ”ד מאחר שהעולם נתחדש ברצון, אין אנו צריכין לתת סבות טבעיות לכל הנבראים, ואפשר להיות דבר והפוכו מצד התחלה אחת, כי כך רצה השם יתעלה, להיות הדברים ברואים כך לתכלית אחת, והוא בריאה והנהגת העולם על הוייתו, וכל חלקי העולם נבראים לתכלית אחת, והוא להעמיד כלל העולם, ואם כן עולם אחד נאצל מא-ל אחד יתעלה, והוא עושה שלום וברא רע הכל מרצונו, והיו בידו לאחדים, והוא מורה עליו ענין שעיר ראש חודש, וזהו חטאת להשם להורות כי הרע והוא החטאת גם כן נאצל מן השם, וזהו אמרו שמעטתי הירח, ר”ל שאני הוא שהמעיטה וברא הרע, כמו שנאמר בישעיה עושה שלון וברא רע, אני שמעטתי אני ולא אחר.

454

תנ״הודע שבענין מעוט הלבנה נברא הרע, כמו שאמר הזוהר פרשת בראשית פרשת וישלח יעקב (א רנב א) (א קסט ב), וזה לשונו, כדין אתברי סהרא חסר נהורא, דאזעירא גרמא, ובגין דאיהי מארת חסר ויו, אתיהב דוכתא לשלטאה כל רוחין ושידין ועלעלין מזיקין וכל רוחין דמסאבה כולהון שליטין ושטין בעלמא לאסטאה כו', ואע”פ שדברי הזוהר בענין הקבלה, מכל מקום נתבאר דברינו מתוך דבריו בנסתר, בנגלה גם כן, כי במיעוט הירח נעדר האור, ואחריו נמשך החשך הנקרא רע, ולכן אמר אני הוא שמעטתי את הירח, וכבר ביארתי מלת עלי כמה שכתבתי למעלה פרק כ”ב מענין כוונת זה המאמר.

455

תנ״והנה נחזור לדברינו ונאמר כי מצינו בקרבן ראש חודש דברים המורים לנו על ענין זה, ר”ל על סדר הטענה השלישית, אשר טענו הפילוסופים בענין חדוש העולם, וכמו שנתבאר, ועל כן כתב הרמב”ם (תמידין ומוספין ו ג) כל ימות החול היו נותנים האברים מחצי כבש ולמטה במערבו, ושל מוספים היו נותנים מחצי הכבש ולמטה במזרחו, ושל ראש חודש על המזבח בין קרן לקרן, במקום הלוך רגלי הכהנים, כדי לפרסמו שהוא של ראש חודש, וכן הוא סוף פרק החליל (סוכה נד ב), בהיות כי ענין הקרבת האיברים היה מורה על הפסד העולם, כמו שנתבאר במה שקדם היו נותנים האברים מחצי כבש למטה, בהיות כי ענין הכבש מורה על מדריגת הסולם, אשר מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, והוא מציאות העולם בכללו, אשר היא המסילה העולה בית א-ל שהוא המזבח, ובהיות כי עיקר ההוויה וההפסד הוא בתחתונים, על כן היו נותנים האברים מחצי כבש למטה. אמנם, התמידים היו במערב, שהוא הסוף, להורות על סוף ימי העולם, כמו שנתבאר למעלה מענין הקרבת התמיד. אמנם, המוספים המורים תשובות על טענות הפילוסופים, אשר להם מצד הקדמות, באו האיברים במזרח שהוא התחלה. אמנם, בראש חודש שבא להורות על הדברים הנזכרים בא על המזבח בעצמו בין קרן לקרן, וכבר נתבאר שאלו הקרנות היה אחד מורה על מדת החסד, שתי כתות הרוחניות הנרמזות בשעירים כאשר נתבאר, והם היו מן הקרנות ונתלו בהן, על כן באו אברי ראש חודש ביניהם, ובזה היה מפורסם ענין ראש חודש והוא מבואר.

456

תנ״זבענין מוסף של פסח (במדבר כח) ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחודש פסח להשם וגו' וביום השביעי מקרא קודש יהיו לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו.

457

תנ״חבתחלה יש לעורר על מב נשתנה מוסף ראש חודש מכל מוספי השנה, שהוצרכה התורה לפרש בו ענין הנסכים כמה יהיה לפר, ולאיל, ולכבש, מה שאין כן בשבת וכל הימים טובים, שבכולן נאמר סתם, בשבת נאמר וכנסכו תעשה, ובפסח נאמר על עולת התמיד יעשה ונסכו, וכן בשבועות נאמר ונסכיהם, וכן כל המוספים נאמר בהן הנסכים סתם, מה שאין כן בראש חודש, וכן בענין המנחות משונה מוסף של ראש חודש מכל המוספים, שבכולן נאמר ומנחתו סולת בלולה בשמן, שלשה עשרונים לפר, שני עשרונים לאיל, עשרון לכבש, ובראש חודש כתיב בכל אחר בלולה בשמן נאמר ושלשה עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לפר האחד, ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לאיל האחד, ועשרון עשרון סולת מנחע בלולה בשמן לכבש האחד, עוד שאר שנויים רבים שבאים בענין מוסף ראש חודש.

458

תנ״טולפי הפשט נראה כי בהיות האומות היו מקריבים קרבנות ביום חדוש הלבנה, כמו שכתב הרב המורה, שלזה נאמר חטאת להשם, וכתבנו למעלה דבריו, פרק כ"ב חלק ג'. ולזה חששה התורה שאם אמרה סתם ונסכיהם, יעשו הנסכים כמנהג הקודם באותו קרבן של ראש חודש, אלא שזהו להשם לכך פירש הנסכים באר היטב, וכן המנחה שכולן היו בלולות בשמן ולא כמנהג הקודם, להביא מנחה ונסכים באותו יום, זהו הנראה לי על דרך הפשט.

459

ת״סאבל לפי כוונתינו יתבארו הדברים יותר היטב, אחר שנעמוד על טעמי מוספי פסח וטעמי מוספי שבועות שהוא כמוספי פסח בעצמו, וכמוסף ראש חודש כמבואר בפסוקים ואומר שמוספי פסח ושבועות היו מורים על בטול טענות שטענו הכופרים מצד הא-ל יתעלה, שהוא דרך החמישי והשישי, שאמרו אם השם יתעלה חדש העולם אחר ההעדר, היה תחלה פועל בכח, ואחר כך שב פועל בפועל כו', וגם שאם פעל העולם כעת, היה לו תחלה מונעים, או מביאים המתחדשים כמו שנתבאר למעלה פרק מ"ב מזה החלק. וכבר השבתי על אלו הטענות פרק מ"ד ופרק מ"ה שרצון הא-ל יתעלה רצה לפעול בעת בריאת העולם ולא קודם או אחר כך, ושיציאתו לפועל היה מצד הרצון ולא זולתו, אף על פי שהסבה נעלמת ממנו, כאשר נתבאר, וכמו שהוא בענין הידיעה בעתיד, וכל זה היה נגלה בענין יציאת מצרים ומתן תורה, שהיה התכלית בענין יציאת מצרים כמו שנאמר (שמות ג יב) בהוציאך את העם תעבדון את האלקים על ההר הזה.

460

תס״אוהנה יציאת מצרים היה לה עת מיוחד לצאת כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית טו יג) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וכבר אמרו ז"ל (ילקוט שמעוני רמז רי)שבאותו רגע שיצאו ממצרים נשלם הזמן והנה יש לספק מאחר שהיה לו עת קצוב, למה נאמר (שמות ב כד) וישמע אלקים את נאקתם, וידע אלקים. דמשמע דהגאולה היתה מצד תשובתן ונאקתם, ולא מצד הקץ הקצוב, אלא על כרחינו אנו צריכים להודות שהגזירה אמת עם ידיעת העתידות, כי למה שידע הקדוש ברוך הוא מקדם, שבאותו עת יצעקו ישראל מעבודתם ושישמע את נאקתם, על כן קצב העת ההיא לגאולתם, הנה היתה אותה העת ידוע לפעול בה מה שפעל, לא מצד העת בעצמו, אלא מצד רצונו לשמוע נאקתם ותפילתם, וכל זה היה נמשך מרצונו הקדוש ברוך הוא לאין תכלית רק שגילה דבר לעבדו אברהם, בברית בין הבתרים.

461

תס״בוכן היה הענין בבריאת העולם בעת שהיה הכל ברצונו הקודם לפעול באותו עת ולא קודם לכן, ולא אחרי כן, ואף על פי שנעלם ממנו הסבות והטעם מה שאין כן בענין יציאת מצרים, מכל מקום העלם הסבה לא נסור מן הטעם.

462

תס״גוכבר כתבנו כי זה הדבר הוא בענין ידיעה בעתידות עם השארת הבחירה שהיא ידיעה סגוליית, וכן הוא בענין הרצון, ולזה היה מורה מוסף של פסח, על הסרת טענה זו בפרטות.

463

תס״דאמנם, בהיות ענין יציאת מצרים מורה על יכולת השם יתעלה לעשות בעולמו כרצונו ושהוא בראו כרצונו ושכל המודה ביציאת מצרים על כרחו צריך להודות בענין הבריאה כמו שנתבאר בדברי מפרשי התורה ובפרט בדברי הרמב"ן ז"ל (שמות כ ב) ושלזאת הסבה אמר בענין השבת בדברות הראשונות (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה השם את השמים וגו' ובאחרונות אמרה טעם השבת (דברים ה טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, והוא דבר מבואר, על כן צותה התורה להקריב קרבן מוסף של פסח, שבעה ימים דבר יום ביומו כי על ידי יציאת מצרים המורה עליו יום טוב של פסח, הוסר כל הטענות שבעה שטענו הכופרים, על שבעה ימי בראשית ולכן באו אלו המוספים שבעה יום, להורות על כל תשובות הטענות והסרותיהן, ותוספת השגה שהשיגו ישראל אז בענין היציאה, אשר קרבנות מוספים מורים עליהם, והיה ביום ראשון יום טוב וביום השביעי יום טוב, כי באלו שני ימים יצאו ישראל ממצרים, וטבעו מצרים בים, והוא היתה עיקר היציאה, ולכן היו יום טוב להודות ולהלל ולעשות זכר לנפלאותיו, להיות הדבר לזכרון בין עינינו, כמו שהוא ענין שבת זכר למעשה בראשית כן באו אלו הימים יום טוב זכר ליציאת מצרים, אשר ממנו נמשך אמונת חדוש העולם.

464

תס״הוהנה השבת מורה על שביתת מלאכה ביום השביעי, מכל מלאכתו אשר עשה בששת הימים, לכן נאסר בשבת כל מלאכה. אמנם, ענין יום טוב המורה על פעולות השם יתעלה בתחתונים ולהזכיר מה שעשה לנו במצרים ובים, ובשאר דברים אשר יום טוב לזכרון להם, על כן הותרה מלאכת אוכל נפש, והנה נאמר (שמות יב טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה וגו', והנה ידוע כי הגוף אוכל ולא הנפש ועל כן קשה למה נאמר אשר יאכל לכל נפש, גם יש להתבונן על מה שדרשו (ביצה כא ב) לכם, ולא לגויים, ולא לכלבים, והכוונה להם להיות ענין מלאכה זה שהותרה היא לזכור הדברים והניסים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל והוא אשר יאכל לכל נפש ישראל, ולא לגויים ולא לכלבים, ובהיות הענין כן כאשר נתבאר נקרא יום טוב מקרא קודש להיותו מורה על חדוש העולם כמו השבת נקרא קודש, וכל הימים טובים הם קרואיו המורים עליו בזה. ובא גם יום השביעי יום טוב, לרמוז גם כן הטענה החמישית שזכר הרב המורה, שעשה על צד ההרחקה, והוא שלא יפעל הקדוש ברוך הוא זמן בלתי בעל תכלית, ואתמול התפתח המציאות כו', כמו שכתבתי דבריו לעיל פרק מ"ב וזה נמשך אחר טענה זה שיפעל השם יתעלה עת מבלי עת, והם כמעט טענה ראשונה, וכן שני ימים טובים אלו שניהם נקראו פסח, הטענה הראשונה נתבטלה מענין יציאת מצרים כאשר נתבאר, והשנייה ביום טוב האחרון, שראו ישראל את היד הגדולה אשר עשה השם יתעלה לנגד עניהם על הים, וראו שלא פעל השם עת בלתי בעל תכלית, ואתמול יפתח המציאות ויפעל כמו שהיה בענין קריעת ים סוף.

465

תס״ואמנם, הימים שביניהם הם חול המועד, לא נאסרו במלאכה רק מדרבנן, כפי מסקנת הפוסקים ובעלי התוספות פרק קמא דחגיגה (יח א ד"ה חולו) ומועד קטן (ב א ד"ה משקין) להיות כי אותן הימים אינן מורים על ענין יציאת מצרים אלא מצד שמקריבין בהן קרבן מוסף בכל יום, ראו חכמים ז"ל לאסור במלאכה, כמו שאסור במלאכה, כמו שאסור במלאכה בכל יום שהיו מביאים בהן קרבן כמו שאמרו בזה בירושלמי ריש מקום שנהגו (פסחים ד ה), וכתבו שם היתר, מדאורייתא היה נאסר כל יחיד במלאכה ביום שמביא קרבן, והטעם מבואר כי מאחר שכל קרבן היה מורה על חדוש העולם והפסדו, כמו שנתבאר ממה שקדם. אם כן ראוי לאוסרו במלאכה כמו שנאסר השבת המורה על חדוש העולם במלאכה, והנה התורה לא הקפידה לאסור במלאכה ביום הקרבן רק ליחיד המביא קרבן, ומתבודד להתבונן במעשה אלקין, בענין החדוש על ידי הקרבת קרבנו, ולכן אסרה עליו המלאכה. אמנם, בקרבנות צבור כגון מוספים ותמידים לא נאסרו ישראל במלאכה על ידי הקרבת קרבן, דאם כן מתי יעשו מלאכה, וכמו שאמרו בירושלמי שם על מה שהקשו שמשום תמידין יאסרו, ותרצו מתי תקיים ואספת דגנך, והיה דבר אי אפשר לעמוד בו, על כן לא נאסרה המלאכה ביום הקרבת הקרבן צבור. אמנם, חכמים ז"ל בחול המועד שישראל מקריבין מוספים ונתוספו להם השגה בידיעת חדוש העולם על ידי המוספים לכן אסרו בחול המועד מלאכה, להיות לזכרון בין עינינו על ידי אסור המלאכה ענין החדוש.

466

תס״זדע והבן כי ענין אכילת מצה כל שבעה ימים ואסור אכילת חמץ בימי הפסח, הכל הוא להורות על הענינים שמורים עליו עניני המוספים, והוא ענין החדוש, וזה כי ידוע כי ההשגה נקראת אכילת לחם כמו שנאמר (משלי ט ה) לכו לחמו בלחמי וגו', וידוע גם כן שאי אפשר להתהוות דבר מלא דבר, כי זהו מעשה הא-ל ואינו ממעשה האדם ועל כן צוותה התורה לאכול לחם מצות שבעה ימים להורות על החדוש כפי יכולת האדם, וכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה כא כב) בענין הקרבנות (איוב לז כג) לא מצאנוהו שגיא כח כי לא צוה בקרבנות אלא כפי כח האדם, וכן הוא בענין זה שלא צוה לאדם להורות החדוש בדבר שאין בכחו לעשות, רק בדבר שבכחו לעשותו, והוא הוראת ההווייה ביש מיש, והוא ענין מצות אכילת מצה, כי ידוע כי ההווייה בכל דבר הוא ערוב והתמזגות הדברים שהדבר שנתהווה מורכב ממנו, והוא בזה כדמות העיסה המעורב ממים ומקמח ונתהווה העיסה, והנה אסרה התורה לאכול חמץ בפסח כי אם מצה, והוא בהיות העיסה עדיין בצורתו הראשונה אבל החמץ שהעדיר צורתו הראשונה והלביש צורה אחרת שהוא החימוץ, אסור לאכלו, והנה החימוץ הוא העדיר צורתו הראשונה, כמו שאמרו בפסחים (מח ב) איזהו שאור כל שהכסיפו פניו כו'.

467

תס״חוהנה עוד ענין אחר בעניני החמוץ והוא שנשלם מעצמו מצד הטבע, ולכן אסרה התורה לאכול אותו לחם, כי לא נעשה העולם בענין זה שנתהוו' דבר מדבר שלם אלא להלביש צורה והעדר צורה, או שנעשו הדברים מצד הטבע כדמות עשיית החמץ, אבל נתהווה בענים עשיית המצה, שהרכיב ה-ב' חלקים ההוא יחד שהם החומר הראשון והצורה שהם כדמות הקמח והמצה, ועשה מהן המציאות, ומכל אחד מחלקי החומר עשה נמצא אחד בדמות המצות שעושין מחלקי העיסה, וזה לשון מצה המורה על מציאות הנמצאים.

468

תס״טוהנה מצינו הכתוב מיחס ענין הבריאה בלשון עיסת הבצק כמו שנאמר (איוב לח לח) בצקת עפר למוצק ורגבי' ידובקו, שאפשר לפרש רוצה לומר בצקת מלת בצק והוא הבצק שאנו לשין מצה זכר ליציאת מצרים ובריאת העולם.

469

ת״עובהיות עניני המצה רומז על זה שנתבאר, סדרו חכמים ז"ל לשתות ארבע כוסות בליל פסח כי כל המציאות והשפעה הטוב והרע מלמעלה הוא ככוס ביד השם, להשקות בו כל אחד לפי מדרגתו ומהותו, בהיות כי היסודות הארבעה וסבות כל דבר ארבע סבות סדרו ארבע כוסות. והנה לשון החמץ מורה גם כן על ענינו במה שנאמר (ישעיה א יז) אשרו חמוץ והוא הנרדף והנגזל, וכבר נתבאר חלק ב' פרק ח' בטעמי הקרבנות כי ענין התהוות הדברים זה מזה הוא הנקרא נגזל ונרדף, כמו (קהלת ג׳:ט״ו אט) שנאמר והאלקים יבקש את נרדף וכמו שנתבאר. לזה מצאנו ראינו בדברי הראשונים ז"ל שיחסו החמץ ליצר הרע ומצה ליצר טוב, כמו שכתב הזוהר פרשת ויחי (א רכו ב) ופרשת תצוה(ב קפג ב) כי זהו ענינן והוא נמשך אחר עניני החומר ומאמינים קדמות העולם ושהכל נמשך אחר הטבע ואין חשבון בשאול אשר אתה הולך שמה, וכל אחד אמר אמת מצד מהותו כי היצר הרע הוא מצד החומר, ובאמת החומר הראשון אינו נפסד, אלא מעדיר צורה ומלביד צורה והצורה נפסדת, והארץ שהור החומק לעולם עומדת, והוא ענין החמץ, ועל ידי זה מחטיא את האדם לעבור על מצות בוראו. אמנם, היצר טוב נמשך אחר עבודת אלקים ומאמין בריאת העולם והפסדו, ושכל הוה נפסד כדמות הצורה שנעדרת תמיד ובאה צורה אחרת אחר כך. ואם כן, הכל נתהווה בראשונים, והם המצה .

470

תע״אולזה קרא שלמה עליו השלום היצר הרע מלך זקן וכסיל (קהלת ד יג), וליצר טוב ילד מסכן וחכם, בהיות כי היצר הרע נמשך אחר הקדמות והנצחיות, ועל ידי זה הוא זקן ומלך ועתיק יומין. אמנם, היצר הטוב הנמשך אחר החדוש הוא ילד מסכן בהיות כי כל דבר נתהווה ונולד, ועל ידי זה הוא מסכן ושפל בהיותו הוה נפסד. אמנם, הוא החכם בעמדו על האמת.

471

תע״בוהנה נתבאר מענין אכילת המצה והקרבת המוספים בפסח להעמידנו על ענין החדוש בכללות ובפרטות, ובהסיר הטענה החמישית שהוא מצד פעולת עת אחת ולא עת אחרת.

472

תע״גלכן אמרו ז"ל (ירושלמי פסחים י א) כל האוכל מצה בערב פסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו. הנה ידוע שהתורה נקראת כלה מאורסה, שנאמר (דברים לג ד) מורשה קהלת יעקב אל תקרי מורשה אלא מאורשה (ברכות נז א), והנה כל זמן שלא הגיע העת להתבונן בדבר מה עדיין הכלה בבית אביה, יתעלה, והוא הקדוש ברוך הוא שנתן לנו בתו הוא התורה וכל זמן שלא נתנה להתגלות עדיין הוא בביתו, כמו שנאמר במשה (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, והנה האוכל מצה בערב פסח ורוצה להתבונן בה קודם שהגיע זמנה, בוודאי בא על ארוסתו בבית חמיו. והנה אמרו זה במצות מצה יותר מבשאר מצות, אף על פי שיש עת וזמן לכל חפץ, להיות כי יום טוב של פסח מורה על בטול הטענה שהביאו הכופרים מצד העת שיפעל עת ולא עת אחרת. והנה האוכל מצה בערב פסח מודה כמעט לדבריהם במה שעשה כל העתות שוות, ובזה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ובא על ארוסתו בבית חמיו והוא מבואר.

473

תע״דבענין מוסף שבועות על הטענה החמישית שהיא מצד יציאת כח אל הפועל אם היה העולם נברא, וכבר נתבאר התשובה על זה שפעולת הנבדל אינה מצד יציאת כח אל הפועל, ומה שפועל בקצת העתים הוא מצד הרצון, כי מאחר שאינו גוף אין לו כחנוית גופניות כלל, כמו שנתבאר מדברי הרב המורה שהבאתי לעיל פרק מ"ה. כל זה נגלה לנו בענין מוסף של שבועות, שאז נגלה להם במתן תורה שהשם יתעלה נבדל מן החומר, ואינו גוף, ולא כח כגוף, כמו שאמר להם בעשרת הדברות (שמות כ ד) לא תעשה לך פסל וכל תמונה וגו' ונאמר (דברים ד טו) כי לא ראיתם כל תמונה, וראו שאין פעולותיו כפעולת בעל חומר, ואז השיגו תשובת טענה זו, ולכן מקריבין מוסף שבועות, והיה יום טוב באותו יום לנוח בו ממלאכה לזכור בו ענין החדוש, וששבת השם יתעלה מכל מלאכתו.

474

תע״הוכבר נתבאר בענין הפסח למה לא נאסר כל מלאכה ביום טוב כמו שנאסרה בשבת, והנה מצינו (ירושלמי פסחים ד א) בכל יום שמקריבין קרבן מוסף נאסרה בו המלאכה, ואפילו בחול המועד נאסרה בו המלאכה מדרבנן, מה שאין בראש חודש. והטעם בזה כי כל ימי המוספים הם לזכרו דברים מה שנעשו כבר, כמו בשבת שהיה לזכרון כי ששת ימים עשה השם (שמות כ יא), וכן הרגלים באו לזכרון, פסח לזכרון יציאת מצרים, ושבועות למתן תורה, ובסוכות כי בסוכות הושבתי את בני ישראל (ויקרא כג מג), ואף ראש השנה ויום הכפורים שבאו בהן המוספים ואינן לזכרון, מכל מקום אין ענינן ניכר, כמו בראש חודש, שאנו רואים שינוי מצד צבא השמים שמתחדשת הלבנה בהן, והוא לזכרון בין עינינו, ולכן לא הוצרכה התורה לאסור בהן מלאכה שינוחו בו, ועל ידי זה יזכרו במה שעבר, כי ענין חדוש הלבנה מספיק הזכרון.

475

תע״ווהוא הטעם שנתפרשו בו נסכיו ומנחותיו יותר מבכל המוספים, כי כבר כתבתי חלק ב' פרק ט"ז כי הנסכים והמנחות היו מורים שהשם יתעלה משפיע על העולם, והעמיד המציאות על תקונו וחונן אותו מטובו בכל יום ויום ולכן לא רצה לומר בראש חודש כמנחתו וכנסכו האמורים כבר, כי אז נראה שקרבנו היה מורה על דברים כבר נתבארו במוספי שאר יום טוב ושבת. אבך כתבו בפני עצמו להורות כי ענינו מורה על עצמו ואינו נלמד מדבר אחר, אלא שעל ידי חדוש הלבנה אנו רואים בכל חודש, שהשם יתעלה חונן בטובו את עולמו, ומשפיע עליו המציאות כפי הראוי כפי שהוא הענין בחדוש הלבנה.

476

תע״זוהנה היו שלשה מוספים אלו שוין במספרן ובפרטן עד שמוסף ראש חודש ופסח ושבועות הם כולם שני פרים ואיל אחד ושבעת הכבשים ושעיר אחד לחטאת להיות כי בענין ראש חודש נגלה שינוי מערכת העליון, כמו שכתבתי מענין הפוך תנועותיהם אשר נגלה מפרטי קרבנות ראש חודש כמו שנתבאר לעיל בענינו. וכן היה בענין יציאת מצרים ומתן תורה שראו ישראל נסים נגלים, וראו שינוי ובטול כחות צבא השמים וכן במתן תורה שקרע להם ז' רקיעים והראה להם שאין עוד מלבדו כמדרשם ז"ל (פסיקתא רבתי כ ג), ולכן בא ענין מוסף שלהם בשוה, כי משותפים הם בדבר זה. ובהוראה אחד מורים על ענין חדושו של עולם, מה שאין כן בשאר מוספים כי אף מוסף שבת שמורה על חדוש העולם בעצמו, מכל מקום אינו מורה על בטול כחות העליונים והפסדן אחר שנתהוו כמו אלו המוספים, ולכן היו פרטי קרבנות שאר הימים חלוקים מאלו. ודי בזה מה שרצינו בזה הפרק.

477

תע״חבענין קרבן פסח, טעם הפסח הוא מבואר בכתוב (שמות יב כו-כז) והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא להשם אשר פסח על בתי ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל וגו', וזהו טעם צוואת התורה בקרבן ההוא בארבעה עשר בניסן. אמנם, טעם הקרבן וזריקת דמו כבר נתבאר בכלל שאר הקרבנות, כי דרך אחד לכולן שמורים על חדוש העולם כדרך שנתבאר למעלה, וכל שכן קרבן פסח המורה על יציאת מצרים הנמשך אחר חדוש העולם. אמנם, אי אפשר מבלתי תוספת ביאור בטעם דינים הבאים השחיטת הפסח. כבר כתבתי חלק ב' פרק י"ב כי קרבן הפסח היה רומז על ימי עמידת האדם, שמתחיל אז לישא וליתן ולרדוף אחר מותרי הקנינים המדומים, למלאות נפשו ונפשות אנשי ביתו התלויים בו, ובהיות כי בימים ההם האדם בכחו ויצר הרע גובר בו להיותו בועט מתוך עשרו, וכמו שנאמר (דברים לב טו) וישמן ישורון ויבעט. לזה צותה התורה קודם צאתם ממצרים שצוה להם השם יתעלה להשאיל כסף וזהב וכמו שנאמר (שמות ג כב) ושאלה אישה משכנתה, ואז יצאו ברכוש גדול, וחששה התורה שלא ילמדו מזה לשקר לשום תכליתן ובטחונם בעושר, ואף כי בחודש ניסן החמה מתקרבת אל הישוב והיא מעשרת בהויות הצמחים, ובעלי חיים מתרבים בימי הקיץ ואז דעתו של אדם זחה עליו לומר מי אדון לי אם לא עשרי וממוני, ואף כי אז יצאו ממצרים לחרות, והיו אדונים לעצמן והיה להם להתגאות, לכן צוותה לשחוט הפסח מן הצאן. וכבר נתבאר בעניני טעמי הקרבנות פרק י' חלק ב' שקרבן הצאן בא להורות שאל ישים האדם בטחונו בעשרו הבא מן הצאן, כמו שדרשו ז"ל (חולין פד ב)למה נקרא שמן עשתרות שמעשרות את בעליהם, לכן צוותה התורה לשחטו ולהפסידו להורות על הפסד העולם, שעל ידי זה יתנחם ויחשב שלא יועיל הון ביום עברה ואין שלטון ביום המות.

478

תע״טולכן לא היה הפסח בא אלא למנויו כי אין העושר בא אלא למי שנמנה עליו, כמו שאמר בן עזאי (יומא לח א) בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך כו'.

479

ת״פואינו נאכל אלא לפי אוכליו כי לא ניתן העושר אלא לאכלו ולא לצבור הון כמו שנאמר בקהלת (קהלת ב כג-כו) אין טוב לאדם כי אם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו וגו', כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחטא נתן ענין לאסוף ולכנוס וגו'.

480

תפ״אוהיה ממצות הפסח שלא להותיר ממנו עד בקר, כי כל מי שיש לו לאכול היום ואומר מה נאכל מחר הרי זה מקטני אמנה, ולכן צותה התורה שלא להותיר ממנו עד בקרף כמספק בשם יתעלה אם יתן לו למחר לאכול וכן היה הטעם במן, שנצטווה בו שלא להותיר אלא ללקוט איש לפי אכלו, כמו שכתב בעל עקידה בפרשת המן והעיר עליו הרב המורה חלק שלישי, והיה ממצותיו שלא יאכל בו ערל וטמא, כי אינן זוכין לאכול לשהם בחייהם, כמו שאמר בקהלת (שם) יש אחד אין שני גם בן ואח אין לו וגו', והיה ממצותיו לאכול צלי ולא נא ולא בשל מבושל כבר אמרו פרק כיצד צולין השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, שלשה הרי זה מגסי הרוח, שתים הוא דרך ארץ, וכן הוא הענין הזה, האוכלו נא הוא מאכל רעבנותא, והאוכלו מבושל הרי דרך מתינות, אבל צלי הוא דרך ארץ ודרך אמצעי, אשר הוא הטוב בכל הדרכים, ובא התורה להורות דרך ארץ בקרבן פסח כי הוא נתלה בדברי העושר ושאר קנינים של אדם הנקראים דרך ארץ, איך יתנהג האדם בפעולותיו עד שתמיד יבחר בדרך הממוצע, והיה ממצותיו שלא לשבור בו העצם, כי הם עיקר בניין הגוף והם מעמידים הגוף על מכונו, ולזה נאסר הפסח בשבירות העצמות להורות כי עקר המכוון באכילת הקרבן הזה להיות מעמידי הגוף והמקיים בניינו קיים, ולזה באו מהלכות שחיטתו דברים המורים על ענין עושר, כמו שאמרו ז"ל פרק תמיד נשחט שורות שורות היו עומדים שם של כסף כסף ושל זהב זהב, והיה נשחט בשלשה פעמים כמו שאמרו שם במשנה, להיות העשירות הוא בשלשה חלקים, הן שיהא לו פחות מכדי צרכיו, או יותר, או כדי צורכיו, ואם מסתפק משלו הרי הוא עשיר בכל אחד ואחד מחלקים אלו כמו שאמרו איזה עשיר השמח בחלקו. אמנם, אם הוא מכת שנאמר עליהם (קהלת ה׳:ט׳) אוהב כסף לא ישבע כסף, הנה הוא נחשב לעני אף אם יהא לו מלא ביתו כסף וזהב, לכן היה נשחט בשלשה חלקים, להורות הן שיהיה מאיזה חלק שיהיה, ישחט פסחו ויתבונן אחריתו לאיזה דבר ניתן עשרו וממונו, והנה פסח מצרים היה מקחו בעשור, להורות על שתוף השם מלשון עושר, כי הרמז הוא שלא יבטחו בעשרם ויקחוהו לעבודת בוראם, ונוכל לומר כי רוב הצלחת האדם ועשרו מן הבהמות דהיינו הצאן, וכמו שנאמר (משלי כ״ז:כ״ו) כבשים ללבושיך, ונקראו עשתרות שמעשרות בעליהם, וכן השור הוא המצמיח הקרקע בעבודתו, ועל ידי זה נותן לחם לאדם לאכול, לכן היה מנהג מצרים ואנשי הצבא הקדומים לעבוד השור והצאן, כי ראו כי עקר הצלחתן היה מהן, וזהו מזל טלה שהיו עובדים, ואפשר גם כן כי חשבו כמו שהבהמות מושלים ונותנים הצלחת המדומה למטה כן הוא מושל מלמעלה, ואף כי ראו גדולת מעלת מזל טלה בצבא השמים ולכן עבדו טלה מלמעלה ומלמטה, ובהיות כי הקדוש ברוך הוא רצה לזכות את ישראל במצות ולהנחילם תורת אמת, רצה להודיעם כי הצלחת העושר איננה אלא קניין מדומה ואינה ניתן לאדם אלא לקנות על ידו שלימות אחרון, לכן צוה לשחוט את אלהיהם של מצרים ולבזותו, לקשרו בכרעי המטה, ונמשך המנהג לקשור בהמה דקה בכרעי המטה, כמו שפרשו התוספות בפרק מרובה ורש"י פרק אלו טריפות, והביא ראייה ממה שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח רוצה לומר שיקשרו החגיגות כד שיקרבון למזבח, ובמסכת כלים פרק י"ט אמר שכל חבל היוצא מן המטה אם צריכים אותו לקשור בו פסחים מקבל טומאה, והרמז בזה על בנים קטנים שהם כרעי המטה של אדם, ולהורות פחיתות מעלות העושר, כי עקר צרכי האדם הוא פרנסת בניו ובני ביתו הקטנים כדי ללמדם תורה ומצות, ולהיות מטתו שלימה, כמו שמצינו במטתו של יעקב אבינו ע"ה, ויפה אמרו במדרש ז"ל שכאשר ראו המצרים היו שיניהם קהות על אלהיהם ועל ממונם שלקחו ישראשל מהן ולא היו רשאין לומר להם דבר, ובהיות כי המזבח לא היה בנוי בצאתם ממצרים, היה ממצות הפסח ליתן מדמו על המשקוף ועל שתי המזוזות, וכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות קרבן פסח אין שוחטין פסח אלא בעזרה כשאר קדשים אף בשעת היתר הבמות וכו', והטעם בכל זה אשר כתבנו מענין קרבן פסח להיות כי אמרו ז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, אם כן יחשוב האדם שבא מן המזל ולא מדרך השגחת השם יתעלה. לכן, אין הפסח נשחט בבמה אלא במזבח הידוע, שהוא אוצרו הטוב של הקדוש ברוך הוא, ועל ידו משביע לכל חי רצון, לכן היה נקרב כאחד על גבי המזבח. ובהיות כי במצרים לא היה להם מזבח, צוה הקדוש ברוך הוא לתת מדמו על הפתח, כי זהו השער להשם צדיקים יבואו בו, והוא נגד המזבח העליון. ובהיות כי בבניין המזבח היו כלולים כל המדות והספירות, כמו שכתבתי לעיל מצורת בניינו, הוצרך גם כאן לזרוק על המזוזה ועל המשקוף שעליו כדי להשלים המדות כולם, כי המזוזות כדמות היריכים שליהם המשקוף הוא מלשון השקיפה ממעון קדשך מן השמים, ועל ידי זה היה מחבר כל המדות אל היסוד שהיו במזבח שהיו שפוכים עליו דם הפסח במקדש, וכמו שנתבאר למעלה, חלק א' פרק י"ג מענין צורת המזבח וחלק ב' פרק כ"ו מענין מתן דמים, והמשכיל יבין משם. והיה זריקתו על ידי אגודת אזוב, כי לא נבחרו אז הכהנים העובדים במקדש ובעזרה, ושהיו הלוים משוררים בכנף רננים, וישראל עומדים בשעת הקרבן, שאז היה נשלם ענין המכוון בהן דהיינו להשלים ולקשר העולמות זה בזה, שהוא היה המכוון בשלשה כתות אלו בעבודה, כמו שנתבאר פרק ל"ח חלק ב'. ולהיות כי במצרים לא היה מוכנים אז בזה, לכן הוצרכו אז ליטול אגודת אזוב שהם שלשה קלחים נגד שלשה חלקים אלו, ולעשותן אגודה אחת להשלים מה שחסר מענין שני חלקים אלו, ואולי שלזאת הכוונה היה הפסח נשחט בשלשה חלקים, כמוזכר במסכת פסחים, ובשבת שהיו אסורים להביא פסחיהן לבתיהם, היתה כת ראשונה עומדת בהר הבית, השנייה בחיל, והשלישי בעזרה, נגד חלקי העולם, שהיה הר הבית וחיל ועזרה רומזים עליהם שהיו מרומזים בעבודת כהנים לוים וישראלים, והיה האגודה מן האזוב שהוא דבר נמוך ושפל, כדרך הצדיקים המשפילים עצמם והם השלשה הכתות העובדים במקדש, ועל זה אמר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, כי כשיעבדו העבודה הזאת להתבונו בטעם הקרבן המורה על חדוש העולם כמו שמתבונן בשאר קרבנות, גם כי לא ישימו בטחונם בעשרם כמכוון משחיטת הפסח, לא יבא המשחית שהוא היצר הרע והמחשבה הזרה לקנות ולאסוף הקניינים המדומים, המסטינים והמגביהין דעתו של אדם ומשחיתו, אל תוך בתיהם הוא גופו של אדם ואל ישלוט בו. ואמר ואתם אל תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, להיות בהול אחר הממון להשאיל משכניהם כסף וזהב, כי לא נברא הלילה למלאכה ולישא וליתן לצבור הון, וכמו שנאמר תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, ואמר ז"ל לעולם יצא אדם בכי טוב ויבא בכי טוב כי המכוון בבריאת הלילה היה שיהיה היום למלאכה והלילה לעסוק בה בתורה ובחכמה, כמו שאמרו ז"ל אין רנה של תורה אלא בלילה, ואמרו ז"ל לא נברא סחהרא אלא לגירסא, ולא נברא הלילה אלא לשינה, כדאיתא פרק הדר, ולכן אמר לא תצאו מפתח ביתו עד בוקר, ללמוד להם דרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון שלא ישימו זה בטחונם לשנות משום זה ענין מעניני העולם לצאת בלילה להשאיל ממון משכיניהם, ובהיות כי עת מוכן לכל חפץ ויפה דבר בעתו כמו שנתבאר, ושעל ידי זה נצטוו שלא יצאו מפתח בתיהם בלילה, לזה כוונו ז"ל באמרם בני חיי ומזוני לאו בזכות' תליא מילתא אלא במזלא, והנה מקובלים דברו בו עמוקות ואמרו שרומז אל מזל העליון, ובעל העקידה האריך בו פרשת חיי שרה ופירש שאינו תלוי בזכות בלבד אלא במזל גם כן, כמו שהאריך שם בזה.

481

תפ״באמנם, הנראה לי הוא הדבר אשר נתבאר כי באמת לאו בזכות תליא מלתא כי לפעמים הזכות גורם שלא יהא לו בנים, כגון אם יודע הקדוש ברוך הוא שיהיו לאיזה צדיק בנים רעים ויהיו לאביו למורת רוח, כמו שאמרו ז"ל בענין נח שסתם הקדוש ברוך הוא מעיינו שלא הוליד עד חמש מאות שנה שלא ימותו בניו במבול, וכן בחיי נאמר (ישעיה סז) מפני רעה נאסף הצדיק, הנה קיצר ימיו לטובה, וכן בענין מזונא הנה רוב המזון הוא סבה לפעמים לבעוט בשם יתעלה, ולפעמים שומא האדם לרעתו כמו שנאמר (קהלת ה׳:י״ב) עושר שמור לבעליו לרעתו, והנה אינו תולה בזכות שיתן לו אלו הדברים, ואדרבה זכויותיו נותני' לו, אלא הכל תולה במזל וזהו רגע ועת שאדם נולד בו, כי כפי אותו העת שנולד בו או שנוצר בו אדם, הוא הכנת טבעו בעולם, ואם יודע הקדוש ברוך הוא שטבעו הוא שלא ויוכל לסבול רוב עושר ויחטא בו, הנה זכויותיו גורמין לו למנוע הטוב ממנו לבלתי יתגאה בעושרו, והנה אי אפשר להעשירו על פי זכויותיו אם לא שיעשה לו השם יתעלה טבע אחר וישנה מזלו, וזהו דבר נמנע כי הבחירה נתנה לאדם על פי מזלו, וזהו אמרם ז"ל שהקדוש ברוך הוא אמר לרבי אלעזר בן פדת, אי ניחא לך דאחריבא עלמא אולי נפלת בשעה דמזוני, וכן הוא בענין חייו, כי מאחר שזכויותיו גורמין שמפני איזה רעה יאסף הצדיק אי אפשר לשנות הדבר, וגורם לו זה כשנולד בזמן הזה ולא קודם לכן שהיה חי יותר, וכן בענין הבנים אי אפשר לשנות הדברים וליתן לו בנים שאינם רשעים, אם כן השעה גורמת לו, בא וראה כמה נצטער חזקיה שלא קיים פריה ורביה כדי שלא להוליד מנשה, אלא שלא הספיקו זכויותיו או שהשעה גרמה לו שהוצרך להולידו. אם כן, יפה אמרו ז"ל דלאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, והוא הדבר אשר נתבאר מענין הלכות פסח חוקותיו, שהכל תלוי בזמן, ושהממון ניתן לאדם לפי הראוי לו, וזה ענין שהיה הפסח דווקא נאכל לאוכליו ולמנויו הראוין לו ולא היה נאכל כי אם בחבורה אחת, והיה אסור להוציאו מחבורה לחבורה, כמו שאמר לו תוציאו מן הבשר חוצה, כי אסור להיות קנאת מוריש ביורש להוציא ממונו לחבורה אחרת, וכמו שאמר ז"ל לא תהוי בעבורי אחסנת' אפילו מברא בישא לברא טבא, וזהו אסור הוצאת הבשר מחבורה לחבורה, והיה ממצות הפסח לשוחטו אחר חצות בהיות כי אז ינטו צללי ערב, להורות כי אי אפשר לעמוד על דבר זה להשיג האמת עד אחר חצות ימי האדם, שרואה ומרגיש בו חולשת אבריו שהולך וירד משמו להשתקע, ואז יוכל לזבוח הפסח הזה כראוי, ומצאתי כתוב טעם אחר, כי היה מצותו לשחטו אחר חצות מטעם היותו מן הצאן וזה כי ידוע שמזל טלה הוא מזל ניסן עולה שחרית ומזל גדי עולה אחר חצות לעת מנחה שהוא שעה בין הערביים, לכן צותה התורה לשחטו בין הערביים, והיה ממצותו לשחטו אחר תמיד בין הערביים, אחר קטורת של בין הערביים, ואחר הטבת הנרות, כי כבר נתבאר פרק ז' ופרק ח', חלק ג', מענין הקטרת והטבת הנרות המורים על למידת התורה ומעשים טובים הנמשכים זה מזה, ועל ידי עסקו בתורה ובמעשים טובים יוכל לזבוח הפסח, כי בלא זה אי אפשר לאדם להשיג כי רוב העם טועים וחולים בזה החולי להיות עושרן הוא עיקר תכליתן ועקר בטחונם, והיה ממצות הפסח לאכלו על מצות ומרורים, כבר נתבאר בפרק שעבר ענין המצות שהיו מורים על חדוש העולם, והנה מרור על הפסדו ושאר עונשי גיהנם שהחוטא יענש בהן לעתיד לבא, על כן צותה התורה לאכול הפסח בענין שיזכור זמן חדושו וזמן הפסדו, ועל ידי זה לא יחטא באכילה ובעשרו, וכמו שאמרו ז"ל זכור את בוראיך, רבי עקיבא היה דורש את שלשתן בוראיך, בארך, בורך, ובהיות כי שחיטת הפסח הוא מורה על יציאת מצרים ולזכרונו, כמו שמבואר בפסוק ויציאת מצרים הוא מורה על חדוש העולם, על כן אסור לשחוט הפסח בעוד החמץ בביתו כמ"ש (שמות ל״ד:כ״ה) לא תשחט על חמץ דם זבחי, כי החמץ מורה על אמונת הקדמות כמו שנתבאר למעלה, ואף כי החמץ הוא היצר הרע המגרה לגזול ולעשות עושר שלא במשפט, ואין זה מכוונת שחיטת הפסח, והיה ממצות הפסח לקרא הלל בשעת השחיטה ולתקוע עליו בחצוצרות שלש תקיעות, תקיעה, שברים, תקיעה, כמו שכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות קרבן פסח והוא במשנה פרק תמיד נשחט, וכתב עוד הרמב"ם שם הואיל ואין שם נסכים לתקוע בשעת ניסוך תוקעין בשעת שחיטה, כבר נתבאר חלק ב' פרק ל"ח ענין השיר והתקיעות והתרועות שהיו במקדש, שהיו מורים על תנועת הגלגלים וצבא השמים שהם משוררים ברקיע, ונתבאר שם הטעם שלא היו אומרים שירה אלא על קרבנות צבור של חובה, ומעתה נתבאר הטעם שגם בזמן שחיטת הפסח שאנו שוחטין זכר ליציאת מצרים ושהעולם מחודש אנו תוקעין ומריעין, להיות כי אז היו צבא מעלה מוכרחים לשנות כחן ופעולתן והיו דוממים משירתם, וכמו שדרשו ז"ל ולא קרב זה אל זה כל הלילה שלא אמרו שירה ברקיע, אמר מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, רוצה לומר כי מאחר שנקרע הים נתבטלו כחות העליונים המנהיגים את העולם על פי טבעו, וזהו בטול שירתן ברקיע, כי תנועתן הוא שירתן, כמו שנתבאר למעלה בענין השיר שהיו הלוים אומרים, ולכן אנו אומרים שירה בשעת זביחת הפסח, כמו שעשה יהושע שאמר (יהושע י׳:י״ב) שמש בגבעון דום והוא אמר שירה במקומה כמדרש ז"ל, וענין התקיעה והתרועה נגד שני מיני תנועות שהם בגלגלים, כי יש תנועה פשוטה והיא תנועות הסיבוב בכדור כולו, והיא הנרמזות בתקיעה שהוא קול פשוט. אמנם, יש עוד תנועה אחרת והיא נשברת, והיא התנועה שעושים הגלגלים בעצמן כי התנועה שמניעים הגלגל היומי ממזרח למערב היא תנועה פשוטה ושוה בכל הכוכבים, אמנם, תנועתן מצד עצמן אינן שוים כי יש לכל אחד תנועה מיוחדת לו והיא שבורה כדמות התרועה, גם כי תנועת הגלגל היומי אשר הוא הפך לזה שוברת הראשונות לחלקים, והם שיעור תנועותיהן ביום ובלילה אחד, כי על ידי זה התנועה אנו משערים הילוכן בגלגל שלהן ליום, ולחודש, ולשנה, והם התרועה והשברים, ובהיות כי נראה מהלך הכוכבים פעם במתינות פעם במהירות כידוע לחכמי התכונה, על כן נסתפקו החכמים האחרונים בענין התרועה אם הוא שברים או תרועה, כי תרועה מורה על תנועה כבידה, ושברים על תנועה קלה, ובהיות כי תנועות הכדורים כוללות הכל, על כן היה תקיעה לפני התרועה ולאחריה, וכמו שיתבאר עוד בענין תקיעות ראש השנה אם ירצה השם יתעלה. והנה אמרו במשנה פרק כיצד צולין, כל קרבנות צבור קרבים בטומאה ואיו נאכלים בטומאה, מלבד הפסח שנאכל אף בטומאה שלא בא מתחילתו אלא לשום אכילה. הנה נראה שכל קרבנות היו תכלית טעמם בענין ההקרבה, להורות על מה שנתבאר מענין הקרבנות, ולכן היה ההקרבה בטומאה לבד. אמנם, ענין פסח שבא לרמוז על האכילה והשתייה המספקת עם יראת השם כמו שנתבאר, לכן היתה היא התכלית ודוחה טומאה, כי באמת האכילה ההיא הוא עבודת השם ואין טומאה נוגעת בו.

482

תפ״גאחר שנתבאר ענין הפסח, נמשיך לו ענין הקרבת העומר ממחרת הפסח, ונראה לומר כמו שבצאת ישראל ממצרים שהוא תחילת קבלת עול מלכות שמים, נצטוו להקריב קרבן פסח במצרים מטעם שנתבאר, ואחר כך לדורות היה לזכרון יציאת מצרים, כן הוא בענין העומר נצטוו בו להיות לזכרו בין עינינו שיצאו ממצרים הנמשלים לחומרים, אף שעל ידי יציאת מצרים עמדו על חדוש העולם, מכל מקום לא השיגו אז רק השגחה גסה וכבדה, וכמעט שמותר האדם מן הבהמה אין, וכבר נתבאר גם כן פרק כ"ט ופרק ל' חלק ב' איך המנחות היו מורים על חדוש העולם בהשגה גסה, והוא דעת המדברים המוכיחים ענין חדוש בענין הנרמז במנחת סולת, והם העצמיים הפרדיים, וכמו שנתבאר למעלה. ובהיות כי נתבאר למעלה פרק כ"ט כי רוב המדברים בנויים כל הקדמות כוזבות, ואי אפשר להוציא מהם דבר טוב אלא מעט, והוא הקומץ הנקרב בשאר מנחות, כמו שנתבאר לעיל חלק ב' פרק כ"ט, לכן גם בעומר אינו מקריבין ממנו רק קומץ, ולכן צוותה התורה בענין העומר ביום ששה עשר בניסן מיד אחר יציאת מצרים, ביום חמשה עשר היו טרודים בצאתם, ומיד ביום ששנה עשר התחילו להתבונן על ידי צאתם ממצרים בחדושו של עולם, והוא הנרמז במנחת העומר.

483

תפ״דאמנם, הקרבנות שבאו עם העומר הם באים להורות על הגדולים שבישראל שהיו מורגלים בחכמת הפלוסופיא הקדומה אשר היה פרעה נמשך אחריה, אשר לזה אמר (שמות ה׳:ב׳) מי השם אשר אשמע בקולו, רוצה לומר שלא היה מכחיש מציאות השם יתעלה, רק שהיה מכחיש שישמע בקולו, כי האמין הקדמות כאשר האמין אריסטוטלוס, ושהכל מחוייב מצד סבותיו, ושאי אפשר להשם יתעלה לשנות כנף הזבוב, והיה כופר ג"כ בהשגחה בדרך אריסטוטלוס, כי הדברים תלויין בזה, ולזה אמר מי הוא אשר אשמע בקולו, והנה הגדולים שבישראל שהיו מורגלים ג"כ בחכמות הטבעיות והפלוסופיא כאשר יצאו ממצרים השיגו ענין חדושו של עולם, וכי יש אלקים שופט בארץ ויכול לעשות בה כרצונו, כמו שהשיג פרעה לבסוף, שאמר (שמות ט) השם הצדיק וגו', כן השיגו גדולי ישראל ענין החידוש על דרך האמיתי הבנוי על דרך החכמה הטבעית הפלוסופית, רק שלא השיגו עדיין בריאת העולם יד מאין אלא יש מיש, כאשר עשה השם במצרים אותות ומופתים מיש, לזה צוותה התורה להקריב עם העומר כבש בן שנתו לעולה והיה הקרבן בהמה שהוא מורה על החדוש בדרך האמת כמו שנתבאר חלק ב' פרק ג' והיה הקרבן כבש בן שנתו להיותו מורה על בריאה יש מיש על ידי המרת הצורות, כמו שנתבאר חלק ב' פרק י"א, והוא דוגמת הניסים והנפלאות שנעשו במצרים, ואף כי באותו זמן היו טרודים עדיין בנסעם ממצרים והיו עוסקים בצרכי ביתם, ולזה בא הקרבן כבש המורה על שלימות הקניינים המדומים, כמו שנתבאר חלק ב' פרק י'. אמנם, בשבועות שבאו לכלל דעת את השם והבינו גדולים וקטנים האמת על בוריו, וכמו שאמרו ז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ופירש רב המורה מפי גבורת המופת, באו שאר קרבנות המורים על חדוש העולם יש מאין, כמו שנתבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה, אך נבאר תחילה ענין העומר ומצותיו המורין על מה שכתבנו, ולזה בא מצותו שדוחה שבת וטומאה כשאר קרבנות ציבור הקבועים, מטעם שהוא מורה בעצמו על ענין חדוש העולם, ואין צריך לשבת, וכן דוחה הטומאה כי כל טמא וערל יטהר באמונה זו, והיה ממצותו להביא מן הקרוב לירושלים, להיות כי הקדמות המדברים הם בנויות לפי קרוב הדעת, ואינם בנויים לפי דרכי המופת אשר ילכו בה ממושכל ראשון לשני, ומשני לשלישי, לזה היה בא מדבר קרוב והיה מצותו לקצרו בלילה, להיות דבריהם בחשיכה ואפילה, והיה ממצותו להביא מן היפה מן היבש ולא מן הלח ולקצרו לשם מצוה, הטעם מבואר כי הטוב והיפה מדבריהם נקבל, מאחר שהם מכוונים לשם מצוה אף כי דבריהם בנויים על קדמות כוזבות, והיה ממצותו שמערב יום טוב שלוחי בית דין היו יוצאים והיו עושין כריכות כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהא נח לקצור כו', והוא בהציע הקדמות המדברים, כדי להוציא בקלות כוונת המכוון מדבריהם, והוא שיהא נוח לקצור, והוא התכלית ועל העיירות הסמוכות מתכנסות כדי שיהא נקצר בעסק גדול, כי לא דבר רק הוא וכל העם יתבוננו בו בינה, וקוצרים שלש סאין בשלש אנשים, בשלש קופות ובשלש מגלות ואמר להן הקוצר בא השמש ואמר הן, שלש פעמים מגל זה, ואמר הן שלש פעמים, קופה זה ואמר הן שלש פעמים, ואם היה שבת אמר שבת היום ואמרו הן שלש פעמים, אקצור ואמר הן שלש פעמים, על כל דבר ודבר שלש פעמים כמו שכתב הרמב"ם, פרק ששה מהלכות תמידים ומוספים, והוא בגמרא מנחות פרק רבי ישמעאל, והטעם כתב הרמב"ם מפני הטועים והם צדוקי ובייתוס כו', הדברים נכונים בדרך הפשט, אבל לפי הנראה לא היה לריק שהיו אומרים ג' פעמים בכל דבור ודבור, ודווקא בשעת קצירה שהיו מפרסמים הדבר, לא בשעת הקרבתן, ואם היה משום צדוקי ובייתוס לחוד, היה להם לפרסם יותר בשעת הקרבתו, אלא הנראה שבא להורות כולו על דעת המדברים כאשר הניחו הקדמותיהן מענין העצמים הפרדיים אשר העומר בא נגדן, כאשר כתבתי בענין המנחות, והנה הם מאמינים מענין העברת הדברים כמבואר מדעתן, וכתבתי קצת חלק ב' פרק כ"ט שזהו אמונתם, ושאין לשום דבר טבע קיים ושאפשר להיות חילוף כל דבר, אלא שרצון השם יתעלה כך הוא להיות כל העולם נוהג כמנהגו, וכמו שהאריך הרב המורה בזה, והנה זאת הוא כוונת השואל בכל דבר אם כך הוא או לא, כי אפשר להיות חילופו אלא שרצון המשיב הוא לומר הן, וכך הוא אמונת המדברים, שהשואל שואל בכל המציאות אם הוא כך, ולמה הוא כך, ולא יוכל המשיב להשיב רק הן, רוצה לומר כך רצה השם יתעלה והוא אמר ויהי. אמנם, צריך שלש פעמים בכל דבר, הוא גם כן ענין זה, כי הם אינם מאמינים בכחות השפלים שמושפעים מלמעלה כאמונת הפילוסופים שהכל הוא דרך השתלשלות הסבות, אלא הם סוברים כי הכל הוא שוה ודרך אחד להן בהתייחדות צורותיהן, מרצון השם יתעלה, ואם כן כל חלקי העולם הן כזה בשוה, על כן אמר שלש פעמים הן בכל דבר, כי זהו נוהג בכל שלש הדברים.

484

תפ״הוהנה כבר כתבתי בטעם המנחות, אף על פי שאמונה זאת אינה אמיתית מצד עצמה, מכל מקום להיותה קלה להבין על ידה חידוש העולם אפילו למתחיל בלימוד, על כן צותה התורה לפרסמה, וכמו שכתב הרב המורה הקדמות המורה בסבות הסתירה, שלפעמים צריכים הנביאים לספר דעת אחת מפני ההמון כו', כן בענין דעת זה יען נמצא בו דבר טוב והוא אמונת החידוש, בא מצות עומר נגדו לפרסם עניינו, כדי שיהא התכלית יוצא מתוכו שהוא ענין חדוש מקובל בהמון, ולכן מיד אחר קצירתם הביאו לעזרה וחובטין וזוררין ובוררין ומהבהבין אותו באור, ואחר כך שוטחין אותו בעזרה, כדי שיהא הרוח מנשב בו, וטוחנין אותו ומוצאין ממנו עשרון מנופה בשלשה עשר נפה כו', והוא להורות כי באמת דרך זה צריך טחינה וברירה וזרירה ולנקותו מכל דעת נפסד, ואז מוציאין ממנו מעט דבר טוב, והוא כדמות עשרון שלם, טעם עשרון כתבתי בשער מנחות, והיה הקומץ לבד נקרב, כי כבר כתבתי שבא מן השעורים זכר ליציאת מצרים שהיו דומים לחמורים, ומאכלן מאכל בהמה, ואז הדעת ההוא היה כולה כליל להם, להיותו קל הלימוד והיה מועיל להם לשערו, ולזה היו מנקין מהכל עשרון, אבל אחר כך אין נלקח ממנו אלא קומץ, והוא הענין העברה שלקח מהן הרב, וכמו שכתבתי בשער מנחות פרק כ"ט חלק ב', והיה מנוקה בשלשה עשר נפה, כי צריך ברירה וניקוי בשלש עשרה פנים שהתורה נדרשת בהן, ואפשר שבא זה מן השעורים שהוא מאכל חמורים, כמו שאמרו פרק קמא דפסחים, רבי אליעזר על לקריית' אמר השעורים יפות, אמרו ליה בשר לחמורים, והנה ענין החמורים הם התלמידי חכמים כמו שנאמר (בראשית מ״ט:ט״ו) ביששכר חמור גרם ויט שכמו לסבול, והם יכולים לברר וללבן דעת זה מכל סוג, ולזה אמרו במ"ר פרשת נשא סולת נגד התורה שנאמר ומתוקים מדבש ונופת צופים כסולת זה הצפה על גבי נפה, והיה אסור לאכול החדש עד הקרבת העומר, כי אי אפשר לעמוד על החדוש עד אמונת הקרבת העומר והיה מניפו בעזרה כי כל הקצוות כלולי' בענין רמיזתו, וארבע רוחות ומעלה ומטה שוין לפי אמונת המדברים, זהו ענין התנופה, ולכן היה מניפין המנחות ולא שאר קרבנות, והיו מקריבין אותו אחר קרבן מוסף, וכבר נתבאר כי ענין המוספים היו מורים על אמתת טענות ותשובות הפלוסופים בדרך שנתבאר, ועל כן המוספים קודמין לו כי הם קדומים במעלה, ולעיל חלק ב' פרק כ' כתבתי טעם למה היה מנחת כבש הבא עם העומר משונה משאר מנחות, שכאן היה שני עשרונים ושלישית ההין שמן, ובשאר קרבנות היו עשרון לכבש ורביעית ההין לעשרון, ואחר כך היו מונין תשעה וארבעים יום נגד תשעה וארבעים שערי בינה שהשיגו, כי מדי צאתם ממצרים עד בואן להר סיני שאז הושלמו בדעות להכיר האמת, היו נשלמים בכל יום באחר מן הנמצאות, כי כבר כתבתי כי הרמב"ן כתב בהקדמת פירושו לתורה, כי מה שאמרו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר על חלקי המציאות והנה משה רבינו עליו השלום אף קודם קבלו התורה בוודאי היה חכם גדול בידיעת הנמצאות וחלקיהן ופרטיהן, וכמו שאמרו פרק רביעי דנדרים אין הנבואה שורה אלא על חכם כו', ומאחר שהיה נביא קודם מתן תורה היה גם כן חכם בידיעת דברים אלו, ובוודאי היו שאר חכמים גדולים גם כן בישראל, והם היו מלמדים לכל מי שהגיע ללמוד כל יום ויום בידיעת הנמצאות אחד אחד, עד שלמדו בתשעה וארבעים יום מיציאתם ממצרים עד מתן תורה כל חכמות הפילוסופיא וטבעי הדברים הנמצאים, וזה היו כולם מוכנים לנבואה מה בשעת מתן תורה, כל אחד לפי מדריגתו ומחיצתו שידע להשיג תחילה, כי אף שלמדו הכללים והפרטים לא ידעו כולם בשוה והיה בזה לאחד מעלה על חבירו, וכמו שאמרו משה מחיצה לעצמו, אהרן מחיצה לעצמו כו', ועל ידי השגתן אז ניתן להם התורה ביום חמשים, ושמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה, כאשר כתב הרב המורה שעמדו על מציאת השם יתעלה מצד המופת, והנה בהיות כי כל תשעה וארבעים חלקים אלו הם נכללים בשבעה מעלות שראה יעקב בסולם, לכן מצוה לממני שבועי ויומי נגד יעקב ומשה, והנה בקריאת שמע שאנו מקבלים יחודו של השם יתעלה ומלכותו אנו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אף על פי שלא אמרו משה משום שאמרו יעקב, כמו שאמרו בגמרא פסחים כן יש לרמוז השגת יעקב עם השגת משה בענין ספירת העומר, ולכן המצוה למנות שבעה שבועות נגד ז' חלקי המציאות והם היסודות, והדוממים, והצומחים, והחי, והמדבר, והגלגלים, והנבדלים, והכל נחלק למ"ט שערים, והם האחוריים וקשר של תפילין שראה משה.

485

תפ״ואמנם, השער החמשים והוא מהות השם יתעלה, נאמר בו ופני לא יראו, ובהיות כי אמרו שחמשים שערי בינה נבראו בעולם, נראה שהשם יתעלה בעצמו לא נכלל בחמשים שערים אלו, ולכן צריכים לומר כי ענין הספירות שהם תוארי השם כאשר נתבאר למעלה שהם נבראו מצד פעולת השם יתעלה, ויש לומר בהן צד בריאה לא השיגו משה על אמיתתו, כי אף שידע ענין הכחות מכל מקום אי אפשר לשכל האנושי לעמוד עליהם איך הם שבים לדבר אחד בעצמו ושהוא חי ולא בחיים, חכם ולא בחכמה, ולזה כוונו באמרם במדרשם שאמר מרע"ה דרכי הכחות ידעתי, אך אינו יודע כיצד המחשבה מתפשטת בהן, רוצה לומר שמחשבת האדם אי אפשר להתפשט בו, וכתר כתבו כל החכמים שאי אפשר להשיג עצמותו, אם כן אי אפשר להשיג תואריו שהם עצמו, לכן אמר שלא השיג מהות השם יתעלה, וכמו שכתב (שמות ל״ג:כ׳) כי לא יראני האדם וחי שהוא נאמר בענין ההשגה, וכמו שאי אפשר להשיג עצמותו אי אפשר להשיג תואריו שהם עצמו, ולכן אחר שלא השיג משה שער החמשים אף על פי שנברא, והם עניין התוארים שאינן דבר נוסף בעצמותו כמו באדם, ולכן מצוה לממני יומי ושבועי, יומי נגד משה שידע והשיג כל מדריגות המציאות והוייתן ואיך הקשרים זה בזה על פי סיבותיהן הנמצאות בחוץ לנפש, וכמו שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא המורה על זה, כמו שכתב הרב שם טוב בפירוש למורה חלק א' פרק ל"ו, ושבועי כהשגתו של יעקב בענין הסולם, ועל ידי יעקב ומשה זכו לענין מתן תורה, כי מיעקב קבלו הכללים כאשר ראה בסולם, אמנם משה העמידם על הפרטים. הנה נתבאר קרבן העומר וספירת העומר שבא לרמוז על חדוש העולם ובריאות מדריגות אלו, גם כדי שנזכור ענין קין והבל שהיה חמישים יום אחר בריאות העולם, וכמו שנתבאר לעיל חלק ב', פרק ל"א, ושלכן זכו למתן תורה ביום חמשים.

486

תפ״זעוד צוותה התורה להקריב ביום חמשים מנחה חדשה שתי הלחם ומקריבין עם הלחם פר ושני אילים, ושבעה כבשים, הכל עולות, ושעיר חטאת, ושני כבשים זבחי שלמים, מלבד מוספי היום. הטעם כבר כתבתי למעלה חלק ב' פרק י"ב כי שני כבשי עצרת היו מורים על שני לוחות הברית, ונעשה ונשמע והיו מביאים אותו עם שתי הלחם המורים על התורה שבכתב ותורה שבעל פה, וכמו שכתב הזוהר, ולזה היו שני הלחם מעכבין על הכבשים, ואין הכבשים מעכבין הלחם, להיות כי העיקר היא התורה שבעל פה כמו שנאמר (שמות לד) על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, וכמו שדרשו ז"ל ובהיות כי קרבנות יום שבועות הם מורים על שלימותן של ישראל לכן לא נאמר חטאת במוסף של שבועות כמו בשאר מוסף, ובהיות כי הושלמו אז בידיעת התורה ועמדו על חדוש העולם מצד הקבלה ומצד החקירה, לכן היו מביאים קרבנות אלו המורים על החדוש, מלבד מוספי יום המורה על הסרת טענה אחת כמו בשאר יום טוב, להיות כי דרשו ז"ל בב"ר (משלי ח) ואהיה אצלו אמון התורה אמרה אני הייתי כל אומנתו של הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם, לזה היו מקריבים אלו הקרבנות עם שני כבשי עצרת ושני הלחם, המורים על התורה, להורות כי התורה בראה וחדשה העולם הנרמז בענין הקרבנות, והנה היו אלו הקרבנות במניינם בקרבן מוסף וכבר נתבאר טעם קרבן מוסף פרק נ"ב והוא הדין באלו אלא שנתחלף פר באיל, כי במוסף היו שני פרים ואיל אחד, ובאלו היה פר אחד ושני אילים, והסבה מבוארת כי כבר כתבתי פרק מ"ט בענין המוספים, כי האיל היה מורה על גרם השמימי שאינו מורכב מחומר וצורה, על כן היה איל אחד. אמנם, השני פרים, הם נגד חומר וצורה שבעולם השפל שהם שנים בגדר, ולכן היה שני פרים כמו שכתבתי לעיל פרק מ"ט אבל הקרבן זה שבא הרמז על פעולת התוקה היו שני אילים, להיות כי על ידה אדם מקשר צורתו בעליונים, והפר נעשה איל, ולא נשאר רק פר אחד המורה על החומר, והיו אלו השני כבשים עם הלחם טעונים תנופה מחיים, להיות אדם צריך לקשור הדברים זה בזה, כי מי שעוסק בתורה שבכתב ולא בעל פה הוי כמי שאין לו אלו-ה, כמדרשם ז"ל.

487

תפ״חומכל מקום עיקר התורה הוא בכתב, ולכן בא ענין התנופה ביחד, וטעם התנופה כבר נתבאר בפרק שעבר, אבל אפשר לומר גם כן מענין תנופה זה שבא להורות שבא להם הדיבור בשעת מתן תורה מכל הקצוות שהם מעלה ומטה וארבע רוחות, כמו שדרשו ז"ל, ולכן היה חוזר ומניף חזה ושוק מן הכבשים עם הלחם, להורות גם כן על דרך התנופות הנעשה בשאר הקרבנות, מכל מקום אם היה מניפין זה בלא זה יצא, כי כל אחד בפני עצמו נקרא תורה, והיה לוקח חזה ושוק, השוק נגד המעשה הנעשה בידיים, והחזה נגד הפעולות המדותיות העיוניות והיה חזה להיות כי הוא נגד הכלים הפנימיים, אשר על ידן נשלם העיון והמדות הטובות, והיה חזה ולא הם עצמן, כי ת"ח צריך להיות ברו כתוכו, וחזה מורה על הלב בשתוף השם מלשון לבי ראה הדבר, וכמו שכתבתי כל זה לעיל פרק ל"ט חלק ג', והנה משינוי הדינים שבאו בענין אפיית הלחם ועשייתו, נראה שבא להורות לנו דבר חדש, וזה כי היה צורת לחמי' אלו משונים מענין לחם הפנים בכמה דברים, כמו שמבואר פרק שתי הלחם, וכתב הרמב"ם פרק ח' מהלכות תמידים ומוספים שם, וזה לשונו, כיצד היו עושין, מביאין שלשה סאין סלת חטין חדשות ושפין אותן ובועטין אותן כדרך כל המנחות, טוחנין אותן סולת, ומניפין מהן שני עשרונות מנופה בשנים עשר נפה, והיו נילושת אחת אחת, ואין עשייתן דוחה שבת או יום טוב, ומרובעות הן, אורך כל חלה שבעה טפחים, ורחבה ארבע טפחים, גובהה ארבע אצבעות, הנה בלחם הפנים היו מניפין באחד עשר נפה, ובשתי הלחם בשנים עשר, ובעומר שלשה עשר, ועל כל פנים צריך טעם מלבד הטעם הפשוט שכתה הרמב"ם והיו שתי הלחם בא מן החדש הוצרך ניפוי אחד יותר מלחם הפנים, וכן העומר הבא מן השעורים שאינה יפה כל כך הוצרך ניפוי אחד יותר, וטוב הוא בדרך הפשט ועוד צריך טעם מענין צורת הלחם, שבלחם הפנים היה ארכו עשר ורחבו חמשה וגובה שבעה, ובשתי הלחם היה גובהו ארבעה אצבעות וארכו שבעה ורחבו ארבע, על כן נראה מאחר שלחם הפנים מסודר על שולחן לפני השם תמיד, והיה מורה על ענין התורה שבעל פה שלומדים תמיד בכל דור ודור, היה צורתן כמו שנתבאר להורות על ענין ההוא, וכמו שנתבאר כל זה חלק א' פרק כ'. אמנם, שתי הלחם לא היו מורים אלא על ענין קבלתן התורה מסיני ביום מתן תורה, על כן בא ענינו גם כן מה שמורה עליהן, והנה כבר כתבתי בלחם הפנים שמה שהיו מנפין אותה באחד עשר נפה, היה מורה על ענין י"ג דברים שהתורה נדרשת בהן, והם נכללים באחד עשר, להיות כי הגזירה שוה והקל וחומר ובניין [אב] הם כמעט דבר אחד, שכולן הן למדות דבר אחד מחבירו, אך יותר נראה לי לומר כי לפי שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו הלכה למשה מסיני, לא נמנה אז הגזירה שוה להיותה אינה נוהגת בכל דור ודור, והבניין אב הור כמו גזירה שוה, ועל כן לא נמנו אלו שתי מדות ונשארו אחד עשר. אמנם, בשתי הלחם שמורה לנו על מה שקבלו בסיני נתוסף מדה זו והיה שלשה עשר. מכל מקום, נחשב לאחד, אמנם, בעומר, שבא הרמז לנקות ולהבר הדרך ההוא בכל מיני ניקוי והברה נחשבים לשנים, כי אותן הדברים לא נתנו בסיני ואינן רק על דרך המחקר המדברים, שהוא רק על דרך הנחת המלמד להבין הדברים בדרך נקל, ולכן הונח גם כן אלו שתי המדות לשני דברים, להורות שיש לנקותו ולבררו בכל צד שאפשק, אולי יוצא ממנו אוכל ולהשליך הפסולת, ולזה באו גם כן צורת הלחמים בזאת הצורה להורות על ענין מתן תורה, והיה ארכן שבעה טפחים כי קבל משה התורה בכללו ובפרטו בסיני וכל התורה שבעל פה נמסרו לו, וכמו שדרשו ז"ל אף דבר שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה קבל משה הכל מסיני, ולכן היה אורך הלחם שבעה, נגד שבעה ספרי התורה שהתורה בעל פה כולל אותן, והיה רחבו ארבע, נגד ארבע דברים שהתורה שבעל פה כולל אותן, והם משנה ותלמוד הלכות והגדות, וגובהו ארבע, כי בכל אחד יש בו ד' דברים הנרמזים במלת פרדס, כמו שכתבו בספר הזוהר והם פשט רמזים דרשות סתרים, או סודות, כי כל דבר מדברי התלמוד יש לו טעמים בנגלה ובנסתר זהו צורת הלחם, ולהיות כי היה מורה על מב שקבלו משה בסיני והיו אז הסתרים והרזים גלויים לו, לכן בא כאן הרמז, מה שאין כן בלחם הפנים, כי בעונות באורך זמן והגלות שעבר על אבותינו, נשתכחו דברים אלו ולכן לא בא הרמז בלחם הפנים רק בדברים הנגלים.

488

תפ״טאמנם, מה שהיו אלו השתי לחם מחמץ, מצאתי טעם נכון בזוהר נאות לכונתינו, וזה לשונו פרשת ואתה תצוה השתא אית לאיסתכלא בפסח נפקי ישראל מנהמא דאקרו חמץ, דכתיב (שמות י״ג:ז׳) ולא יראה לך חמץ, השתא דזכו ישראל לנהמא עילאי יתיר לא יאות הוא לאסתכלא חמץ ולא לאתחזא כלל, ותו דהשתא ביומא דאתבטל יצר הרע, ואורייתא דאיקרא חירות אשתכחא, למלכא דה"ל בר יחידאי וחלש, יומא חד הוה תאיב למיכל אמרו ליה ייכול בריה דמלכא שסוותא דא, ועד דייכיל ליה לא ישתכח מיכלא אחרא בביתא, עבדו הכי כיון דאכיל ההוא אסוותא אמר מכאן והלאה יכול לאכול מה שאיהו תאיב ולא יכול לנזקא ליה, כל כד נפקו ישראל ממצרים לא הוה ידעו עיקרא ורזא דמהימנותא, אמר הקדוש ברוך הוא יטעמון אסוותא דא ועד דייכלון אסוותא דא לא יתחזא להון מכלא אחרא כיון דאכלי ההוא אסוותא דאיהו מצה אמר הקדוש ברוך הוא מכאן והלאה יכלון מה שירצו דהא לית יכיל לנזקא וכל שכן ביומא דשבועתא אזדמן נהמא עילאה דאיהו אסוותא בכולהו ועל דא מתקרבין חמץ, לאתוקדא על מזבחא, ובניני כך ישראל קדישין, אתדבקו ביה הקדוש ברוך הוא באסוותא דאורייתא ביומא דא, עד כאן לשונו. הרי נתבאר למה אלו לחמין מן החמץ באו להיות מאחר שמורים על התורה, אין היצר הרע שולט באדם, וכמו שאמרו ז”ל שהתורה היא תבלים ליצר הרע וכאספלונית למכה, כך התורה ליצר הרע, והוא מבואר. זהו הנראה לי בטעם דברים אלו ובמצוותן אשר נתוספו בין מוסף הפסח ובין מוספי שבועות, אשר על ידי זה נתגלגלו הדברים לבארן, ונחזור לדברינו בתשובות טעמי הפלוסופים אשר המוספים באו נגדן, כאשר נתבאר בקצתן ויתבאר באחרים בפרקים אשר יבאו לפנינו אי”ה.

489

ת״צבענין מוסף ראש השנה (במדבר כט) ובחודש השביעי באחד לחדש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם ועשיתם עולה לריח ניחוח להשם פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים ומנחתם וגו' ושעיר עזים אחד לכפר עליכם מלבד עולת החודש ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם כמשפט לריח ניחוח אשה להשם. הנה נראה שמוסף ראש השנה וענינו באו נגד הטענה השנית שטענו הפלוסופים על החדוש מצד שכל הוה צריך לו דבר שממנו נתהווה כו', כמו שנתבאר לעיל פרק מ"ב. גם התשובה כבר נתבאר פרק מ"ד ופרק מ"ה כי הדבר שממנו נתהווה הם השכלים הנפרדים בדרך השתלשלות עד הסבה הראשונה יתעלה, כמו שנתבאר למעלה מדברי תשובותינו, ועל זה מורה לנו ענין מוסף ראש השנה וענינו וזה כי הוא היום שנברא בו אדם הראשון ונדון בו, ועל כן נקבע לדון בו בנין לדורות, כדאיתא בפרקי רבי אליעזר ובשאר מדרשות, והוא המורה לנו על חדוש העולם ובריאת אדם הראשון וענינו, מצד התשובות והטענות ונזכרות וזה כי הויי' העולם החומרי מעולם השכלי הוא דוגמת בריאת האדם ושמין האדם נדון על מעשיו יותר מכל הנמצאות וזהו מצד הנשמה וחלק השכלי אשר באדם יותר מכל הנמצאות וכבר ידעת מאמרם ז"ל איך המשילו הנשמה להקדוש ברוך הוא מאמרם תבא הנשמה שיש בה חמשה דברים ותקלס להקדוש ברוך הוא כו', וכן הסכימו חכמי הפילוסופים והקבלה ויחסו הנשמה בגוף כמציאת השם יתעלה בעולם וכאשר נתבאר פרק ב' חלק ב'. ועל כן יש לנו ללמוד עניו קשור עולם הגשמי בעולם השכלי כדרך קשור הגוף בנשמה. ואף אם אינן דמיון אמיתי, במה שאין הגוף עלול ונאצל מן הנשמה בדרך שאנו צריכים לומר בעולם בכללו, כדי להסיר הטענה הנזכרת, מכל מקום הוא דמיון היותר אפשרי לדמות בשכל האדם, וכמה שאפשר לאדם לשמוע, והנה קיימו וקבלו כל החוקרים הטבעיים שענין חלק השכלי שהוא הנשמה שבאדם, נקשר באדם על ידי רוח החיוני אשר נקשר באדם על ידי נפשו, כי הדם הוא הנפש, והנה אנו רואים כי דבר שכלי שבגשמי, והוא החלק השכלי שבאדם, נעשה כח בגוף על ידי השתלשלות הסבות, ואיך לא נאמר בזה בענין בריאת העולם כולו, שנתהוה על דרך זה, כמו שבארנו פרק מ"ה לעיל, ואם כן על ידי התבוננות ביום הדין ושאדם נדון על מעשיו, מביא לידי תשובת הטענה הנזכרת, ולכן בא קרבנן מוסף ראש השנה להורות על דבר זה ולהסיר טענה זאת, מצד הקרבן המורה על החדוש, כמו שנתבאר בשאר המוספים, והנה בהיות כי קרבן ראש השנה מורה על קשירות הדברים החומריים בדברים הצוריים, שהם השכלים הנפרדים, אשר הם צורה בלא חומר, על כן לא בא בקרבן מוסף רק פר אחד, כי מן הפרים השנים שהם החומר והצורה כמו שנתבאר בקרבן ראש חודש נעשה פר אחד ונקשא זה בזה ונשתלשלו זה מזה, נראה כי זהו כוונת אליהו בהר הכרמל שלקח שני פרים, ונתן אחד לעובדי הבעל ואחד הקריב הוא, להיות כי עובדי הבעל כפרו בהשגחת דברי שכלי בדבר חומרי, ועל ידי הקרבתו הפר האחד, שנענה באש מן השמים נבחן שהשם הוא אלקים, כמו שאמרו ישראל אז, ולכן בחר אז יותר בשני פרים מבשאר קרבנות, כמו שבראש השנה נעשה השני פרים של שאר המוספים פאר אחד מטעם זה, ואמר הפסוק שזה הקרבו הוא מלבד עולת החדש ומנתחה להיות כי מורה ענין מוסף זה על ענין אחר, ממה שמורה עליו קרבן ראש חודש, ובהיות כי ענין יום ראש השנה הוא בא להורות מה שאמרנו על כן נצטוו לישראל לתקוע בו בשופר תקיעה תרועה להיות כי התקיעה והתרועה הם דוגמת התנועה שעושין צבא מעלה ברקיע, כמו שכתבתי לעיל פרק נ"ג, והנה אותו התנועות הם מצד שהם חיים מושכלים, כמו שכתס הרמב"ם בספר המורה, והם האמצעיים בהשכלתן בין האדם והשכל הנפרד, כמו שכתב הרמב"ם בספר המדע, והם אמצעיים גם כן בין העולם החומרי ובין העולם השכלי, ועל ידי זה הם סבת השתלשלות דבר חומרי מדברי שכלי, ועל כן בא זכרון תנועת השמים לפני השם ביום הדין המורה על זה כמו שנתבאר, ולהיות כי על ידי זה נתבטל ענין דעת הקדמות, ויתקיים בנו דעת חידוש העולם והפסדו, לכן אמרו ז"ל שנתערב השטן, דכתיב (ישעיה כ"ז) ביום ההוא יתקע בשופר גדול כו', והכוונה להם, בהיות כי התקיעות מורים על חדוש והפסד העולם, שאז יהיה היום הגדול, ולכן נתערבב השטן ואף כי כתבתי לעיל פרק נ"ג חלק ג' כי השטן הוא היצר הרע נמשך אחר הקדמות, ולכן התקיעות הרומזות ענין החדוש מערבבין אותו, ובהיות כי בזמן שבית המקדש קיים היו יודעים סוד התקיעות על אמיתתן, ועל מה היו רומזים כי היו בקיאים בסוד עבור החודש והשנה, והיו צריכים לדעת ענין מהלך הכוכבים ותנועותיהם, על כן היו דוחים שבת, כמו שהקרבנות דוחים שבת, מצד שהם מורים על מה שהשבת מורה עליו, וכן אחר חורבן בית המקדש, במקום שהיה בית דין קבוע שידעו סוד הדבר, אבל אחר כך, שנתמעטה החכמה, נאסר התקיעה בשבת, כי הטעם של שבת הוא פשוט, טעם התקיעות אינו נודע רק לחכמי דורות, ולכן מוטב שידחה שבת ענין התקיעות כדי שיתקיים ביד כל האדם החדוש המורה עליו מצות שבת, וזהו אמרם ז”ל בטעם אסור התקיעה בשבת, שמא ילך אצל בקי ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, ר”ל בזה, כי ידחה שבת קודם שילמוד טעם השופר, ואז זה וזה לא נתקיים בידו, ועל כן מוטב שיתקיים שבת ואל יתקיים התקיעה כי אין ספק מוציא מידי וודאי, והנה אמרו למה תוקעין בשופר של איל לזכור אילו של יצחק, והוא מטעם שנתבאר לקיים בידינו ענין חדוש העולם, ולכן זוכרין אילו של יצחק שהיה נברא בערב שבת בין השמשות, והיתה התקיעה בשופר, לרמוז על מה דכתיב (איוב כ”ו) ברוחו שמים שפרה, אשר התנועה בא מצדן, והנה על ידי התקיעות מתנועעים שלשה יסודות וכם אש רוח ומים והם הרוק היוצא מפי התוקע, ורוח וחום היוצא ממנו, נגד התנועות העליונות אשר מצדן מתנועעים אילו שלשה יסודות, כמו שכתבו החוקרים הטבעיים בענין היסודות.

490

תצ״אוהנה הכל נעשה על ידי הרוח שמוציא האדן מפיו, שהוא מוליד התנועה והקול, ועל ידי הקול מתנועעים היסודות השלשה אלו, כמו שנאמר בדבר השם שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם והוא כדמות הרוח היוצא מפי התוקע, והיו התקיעות שלשים נגד שלשים יום שהלבנה מהלכת בהן, אשר על ידה נודעים לנו ענין התנועות העליונות ובהיות כי בזמן האחרונים נסתפקו בתכונות תמונת הארץ, ושער ספיקות הנופלים בזה בענין התכונה, על כן תיקן רבי אבהו בקיסרין לתקוע שברים ותרועה, והנה התנועות התכופות זה אחר זו נרמזים בתרועה, והתנועה שאינה תכופות נרמזת בשברים, וכבר נתבאר לעיל פרק נ”ג קצת בדרך אחר אבל הכוונה אחת, והנה בהיות הגלגלים נחלקים לשני חלקים, גלגל שיש בהן כוכבים רבים והוא הגלגל השמיני, וגלגלים שאין בהן כוכבים רבים אלא בכל אחד כוכב אחר, על כן תוקעין כשהן יושבים, וחוזרים ותוקעין על סדר הברכות, בהיות כי הגלגל השמיני נראה כיושב בלא תנועה, והוא שהולך בכל מאה שנה מעלה אחת, והיא תנועה שאינה נראית,עד שהקמונים סברו שאין לו תנועה כלל. והחלק השני, הגלגלים, שבכל אחד כוכב בפני עצמו, ואותן גלגלים יש להם תנועות ממהרת והוא כדמות העמידה, שהיא תנועה ניכרת יותר מישיבה, ועוד נראה לי כי התקיעה בישיבה ובעמידה הוא לבטל כל דעות הקדמות, ושנברא העולם מאין מוחלט, ולזה תוקעין תחלה בישיבה, לבטל דעת ארסטוטלוס המאמין בישוב העולם לאין תכלית, וחוזרים ותוקעין בעמידה לבטל דעת הקדמות, על דעת אפלטון המאמין בחומר קדום, אלא שהיתה וז התחלת תנועה, והוא ענין העמידה שהיא התחלת התנועה, והוא מבואר למשכיל. ובהיות כי על ידי תנועות אלו מתקשרין העולמות זה בזה, על כן תקנו לומר בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרוץ נגד שלשה חלקי העולם, המלכיות נגד העולם השכלי שנקראו מלאכים, והשם יתעלה מלך עליהם, והזכרונות נגד העולם השפל ונקראת זכרון כי השם יתעלה זוכר את העולם השפל ומשגיח בו, ולא כפוקרים האומרים עזב השם את הארץ, ולכן נאמר בו זכירה, כי לפי שהעולם השפל מושגח לפעמים ולפעמים מסתיר השם פניו מהם כאלו שכחן לכן נאמר בו זכירה, מה שאין כן בעולמות העליונות. והשופרות נגד העולם האמצעיים מטעם שנתבאר, ובא הרמז בסדר זה להורות כי קשירת העליונים בתחתונים הוא על ידי העולם האמצעי, וכמו שאמרו ז”ל בענין זה, אמרו מלכיות לפני כדי שתמליכוני עליכם, וזכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני ובמה, בשופר. ועל ידי השופר הדברים מקושרים זה בזה כמו שנתבאר, ותקנו בכל אחד עשרה מקראות כי כל אחד משלשה עולמות אלו נחלקים לעשרה מדריגות כמבואר מדברינו הקודמים במאמר זה, ותקנו מקראות של תורה, נביאים וכתובים להיות כי העולמות ובריאת הכל עומד על התורה, זהו הנראה לי בענין מוסף ותקיעות ראש השנה. ומנהג של ישראל תורה הוא, במה שהולכים על מים ואמרים תשליך במצולת ים הוא התהום, והיא המקום היותר עמוק בים. והנה לפי הטבע של היסודות שהמים יכסו הארץ, והארץ הוא המרכז, והוא מקום הנמוך בכל העולם, והנה התגלות הארץ לצורך בני אדם ולדרים עליה אינו בלא כוונת מכוון והוא אשר חדש העולם כרצונו לתכלית ישוב הארץ, ולכן אנו הולכים על המים לראות אשר שם חול גבול לים, ואמר עד פה תבא ולא תוסף, וכשאנו הולכים שם אנו רואים גבורתו של יוצר בראשית, ולכן אנו הולכים על המים בראש השנה, שהוא יום הדין, לשום כל אחד על נפשו ענין בריאת העולם, ושהשם יתעלה מלך הארץ ועל זה נאמר תשליך במצולת ים חטאינו, כי באמת המתבונן בענין מצולת ים ומכיר שהעולם מחודש על ידי זה עומד על מציאות השם יתעלה, ומתחרט על ידי זה על כל עונותיו, וחטאיו נמחלים ועל דרך זה נשלכים החטאים במצולת הים, והוא מבואר למשכיל.

491

תצ״בבעשור לחדש השביעי הזה מקרא קודש וגו', והקרבת עלה להשם ריח נחוח פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים יהיו לכם ומנחתם סולת בלולה וגו' עשרון עשרון וגו' שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפורים ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם. וכתב הרמב”ם פרק י' מהלכות תמידים, ביום כפורים מקריבין מוסף כמוסף ראש השנה פר ואיל, ואיל זה נקרא איל העם, ושבעה כבשים כולן עולות, ושעיר חטאת, והוא נאכל לערב, ועוד מקריבין שעיר חטאת והוא נשרף, שבן זוגו שעיר המשתלח, וכתס עוד ריש הלכות יום כפור, ביום הצום מקריבין שני תמידים כסדר בכל יום, ומקריבין מוסף העם, ועוד מקריבין פר לחטאת והוא נשרף, ואיל לעולה, ושניהם מכהן גדול, נמצאו כל הבהמות הקריבין ביום זה הם חמשה עשר, שני תמידים, ופר, ושני אילים, ושבעה כבשים, כולן עולות, ושני שעירי חטאת, אחד נעשה בחוץ ונאכל לערב, והשני נעשה בפנים ונשרף, פר כהן גדול לחטאת והוא נשרף, עד כאן לשונו. והנה היום הקדוש הזה קרבנותיו מורים על הטענה השביעית מאחר שפעולות השם יתעלה הם שלמים בתכלית השלימות, ונמשכים אחר חכמתו, יתחייב שפעולותיו יהיו תמידים, וכבר כתב הרב המורה התשובה בזה, כי אין אנו משיגים אופן חכמתו, עד שנדע פעולותיו הנמשכות מהן, כמו שנתבאר לעיל פרק מ”ג, והנה על זה מורים ענייני היום הקדוש, שהשם יתעלה נתרצה אז לישראל, ולמשה אמר סלחתי כדבריך, והוריד הלוחות השניות, הנה נתחבט משה הרבה, עד שמחל לו הקב”ה עוונות ישראל, ולא נעתר לו השם יתעלה עד יום כפורים, כי עת לכל חפץ, ומצינו כי פעולת השם יתעלה ומשפטו הם בדרך אחד, וכמו שפעולותיו שלימים כן משפטיו שלמים, כמו שאמר משה רבינו עליו השלום, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט א-ל אמונה ואין עול, וכבר באר הרב המורה ענין פסוק זה, כי כמו שיש לתמוה מתכלית שלימות פעולתו כן יש לתמוה על שלימות משפטו, כמו שכתב שם חלק שלישי בטעם המצות, ועל כן בא ענין היום להורות כי אף שמשפטיו הם בתכלית השלימות נמשכים אחר חכמותיו, מכל מקום לא יתחייב שיהיו תמידים, שהרי לא נמחל להם העון עד יום ידוע והוא יום כפור, וכבר אמרו ז”ל עבר אדם על מצות לא תעשה ועשה תשובה, תשובתו תלויה ויום כפורים מכפר, הרי אף שמעשה אדם שלמים ועשה תשובה, אפילו הכי הכל תולה עד התגלות הרצון, והוא יום מיוחס לזה, והוא יום כפורים והוא מכפר, וכן הדין בפעולותיו שנתחדשו, ואינם תמידים, אף על פי שהן נאצלות מחכמתו, והיה קרבן מוסף כקרבן מוסף ראש השנה, להיות כי שניהם מורים משפטי השם יתעלה עם האדם, ולא בשאר הנמצאות, והוא מצד שהוא פר אחד, ואיל אחד, ולא שני פרים כמו שנתבאר בקרבן מוסף ראש השנה, והיה ביום הקדוש עוד שני שעירים, אחד להשם ואחד לעזאזל, להורות על הכוונה הזאת, כי כבר כתבתי אצל קרבן ראש חודש, כי אלו השעירים הם מורים על שני כיתי הרוחניים, אשר ממונים על הרע ועל הטוב, אשר מצד זה נמשכים משפטי השם כי לולי הבחירה אשר ביד האדם ושהיה מוכרח על מעשיו, לא יצדקו משפטי השם להעניש ולהשכיר. אמנם, בהיות הבחירה בידו, משפטי השם הם שלמים וצדקו יחדיו, ובהיות כי המגיע לאדם הוא מידו לו, ע”ז היו השעירים נחלקים על פי הגורל היה מורה כי אין מכריח למעלה, רק הכל נמצא מכח הכנת המקבלים, ודבר זה נוהג בכל הנמצאות, כי כל אחד מקבל כפי הכנת חומרו, שאפשר לו ע”פ גורלו בלא הכרחת נותן הצורות ית', וכמו שנתבאר כל אחד למעלה, וכן הוא הדבר נוהג בענין בחירתו, שהכל על פי גורלו והכנתו בעת הולדו, ובחירתו הטובה שמכין עצמו, ובידו להכין עצמו, שיפיל עליו הגורל להשם או לעזאזל, ואין מכריח עליו מלמעלה, ולכן היה לסימן טוב כשעלה הגורל השם בימין, כאמרם ז”ל, וכבר הבאנו המאמר בלשונו בענין הטבת הנרות למעלה, כי אז ימין השם רוממה, ונגלה כי ימין האדם גוברת, והטוב נמצא יותר מן הרע, שהוא השמאל הנקראת יד כהה.

492

תצ״גועוד נתבאר בענין גורל השעירים על מה שדרשו ז”ל, והארץ היתה תהו ובהו וגו', תהו ובהו על רוע חלקה אמרה העליונים חיים והתחתונים מתים כו', וזהו שעיר אחד להשם ושעיר אחד לעזאזל, כי שני חומרים הם, שמאחד מהן נתהווה השמים, ומשני נתהווה הארץ כמו שנתבאר למעלה בענין קרבן ראש חודש, והם שני השעירים המורים על ענין החומרים אשר שעירים ירקדו שמה. הנה, כל הנמצאות כולן והוויית כולן, נרמזים בענין גורלות שני השעירים, קטן וגדול שם הוא, ונרמז על ידי הגורל, שהכל נעשה בשלמות ובאמת כפי גורלן, ומכל מקום לא היה פעולתן תמידים, אלא כפי רצון השם יתעלה בעת הבריאה, ולכן היה נעשית ביום הכפורים המורה על זה, כמו שנתבאר, ובהיות כי היום גדול וקדוש הוא בענין קרבנותיו ובעבודותיו, ובעונותינו אין לנו מקדש וכהן שיכפר בעדינו, אמרתי להעלות הנה סדר יומא, ולדבר בו כפי מעוט שכלי, בטעמים הנמשכים הנופלים בו על פי כוונתו, כדי שיעסוק האדם בו ביום הקדוש, ויצא בזה ידי חובתו.

493

תצ״דתנן ריש סדר יומא שבעה ימים לפני יום כפורים היו מפרישין הכהן הגדול מביתו ללשכת פרהדרין, וכתב הרמב"ם ודבר זה הלכה למשה מסיני, ומפרישין אותו מאשתו כל שבעת הימים שמא תמצא אשתו נדה ונמצא טמא שבעה ימים, ואינו יכול לעבוד ועבודת יום כפורים אינה כשירה אלא בכהן גדול, ומזמנים אחר תחתיו שיהא מזומן לעבוד, אם יארע פסול בראשון, וכתב הרמב"ם פרק ראשון מעבודת יום כפורים. בשבעה ימים אלו מזין עליו מאפר הפרה, בשלישי להפרשתו ובשביעי שהוא ערב יום הכפורים, שמא נטמא במת ולא ידע, אם חל יום שלישי או יום שביעי בשבת דוחין ההזיות, כל שבעה ימים אלו שלפני יום כפורים הוא עושה כל עבודת התמיד כדי להרגילו בעבודה, וזקני בית דין קוראים לפניו בכל יום בסדר היום הכל להרגילו, שמא שכח דבר מהסדר, ואומרים לו אישי כהן גדול קרא בפיך שמא שכחת, או לא למדת דבר זה, וערב יום כפורים בשחרית היו מעמידים אותו בשער המזרח, ומעבירים לפניו פרים ואילים וכבשים, כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה, ולא היו מעבירים לפניו שעירים, כיון שהשעיר בא על חטאת הקהל מחליש דעתו, מה שאין כן בפר הבא על חטאת אחיו הכהנים, שמכיר בהן ומחזירן בתשובה, כל שבעה הימים אינם מונעים ממנו מאכל ומשתה, חוץ מערב יום כפורים עם חשיכה, לא היו מניחין אותו לאכול הרבה שמאכל הרבה מביא לידי שינה ולא היו מניחין אותו לישן שמא יראה קרי, ולכן לא היה מאכילין אותו דברים המביאים לידי קרי, כגון גבינה וביצה וחלב ויין ישן ולכן זקני בית דין מוסרים אותו לזקני כהונה ומוליכין אותו ללשכת אבטינס, ששם מפטמין את הקטורת ללמדו חפינת הקטורת שהיא ממלאכות הקשות שבמקדש. ומשביעין אותו שלא ישנה בעבודה לפי שהיו חושדין אותו בצדוקי, והם היו משנים בעבודת הקטורת, ולכן השביעוהו והוא פורש ובוכה שחשדוהו בצדוקי, והם פורשים ובוכין שהיו צריכים לחשדו, שחושד בכשרים לוקה בגופו.

494

תצ״הכל ליל יום כפורים ישב ודרש אם היה חכם, ואם לא היה תלמיד חכם דורש[ים] לפניו, אם היה רגיל לקרות קורא, ואם אינו רגיל לקרות קוראים לפניו כדי שלא יישן במה קוראים לפניו, בכתבי הקודש, כגון איוב ועזרא ודברי הימים ודניאל דברים המושכים אצ הלב כדי שלא יישן, בקש להתנמנם, פרחי לויה מכין לפניו באצבע צרדא, ואומרים לו אישי כהן גדול עמוד והצטנן מעט, והפג אחת על הרצפה כדי שלא יישן, והיו מתעסקים עמו עד שהגיע זמן שחיטת התמיד שהוא עלות השחר. תנא אין מעסקין אותו לא בנבל ולא בכנור אלא בפה, ומה היו אומרים, אם השם לא יבנה בית שוא עמלו וגו', מיקרי ירושלים לא היו ישנים כל אותו הלילה. הגיע זמן תרומת הדשן היה תורם הכהן הגדול לדעת הר"ר אלחנן, כמו שכתבו התוספות והרא"ש, ולדעת ריב"א כשירה בכהן הדיוט, וכן הוא דעת הרמב"ם פרק ד' מהלכות יום כפורים שכתב הגיע זמן תרומת הדשן, היו מפיסין לתרומת הדשן, ומסדרין המערכה, ומדשנין המזבח כדרך שעושין בכל יום, על סדר שבארנו, עכ"ל זמן תרומת הדשן היתה בחצות הלילה, ואף על גב דבכל יום היתה מקריאת הגבר, כאן היו מקדימין משום חולשת כהן גדול, והיה מקדש ידיו ורגליו, והיה תורם הדשן, הגיע שחיטת התמיד דהיינו משהאיר המזרח, וכמו השחר עלה, שואל השואל לצופה האירו פני המזרח, ואמר לו כן, אמר לו אם רואה נגד חברון, לזכור זכות ישני חברון, היו מורידין אותו לבית הטבילה, ופורסין סדין של בוץ בינו, לבין העם, כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ. וטבילה זו היתה בחול, לפי שאינה באה לחובת היום, שאף בכל יום צריך כל אדם לטבול הנכנס לעזרה לעבודה. היה זקן או אסטניס שהקור היה מזיק לו, מחמין לו חמין מערב, ומטילין בתוך הצונן, או היה מחמין לו חתיכות של ברזל, ונותנים אותו היום במקוה לחממו שאין מתכוין לכבות, ואין בו אלא שבות ואין שבות במקדש. חמש טבילות ועשרה קידושין, טובל כהן גדול ומקדש בו ביום בכל עת שישנה הבגדים שיפשוט בגדיו וילבוש בגדים אחרים טעון טבילה וקדוש ידים, אחד. לאחר דפשט בגדיו קודם טבילה, ואחד לאחר טבילה להלביש בגדים השניים, חוץ מטבילה הראשונה שלא היה מקדש לאחר הפשט משום דהיה פושט בגד חול, כיצד, בתחילה היה פושט בגדי חול שעליו, טובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי זהב, ומקדש ידיו ורגליו ושוחט התמיד רוב שנים ומניחים אחר לגמור השחיטה, ומקבל הוא את דמו, וזרקו על המזבח כמצותו, ומקטיר קטורת של שחר של כל יום, ומטיב הנרות ומקטיר אברי התמיד עם החביתין והנסכין, ומקריב פר ושבעה כבשים של מוסף היום אחר כך בא אל בית הפרוה שהוא מקום קודש, ופרסו סדין של בוץ בינו לבין העם, ומקדש ידיו ורגליו, ופושט בגדי זהב וטובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי לובן שהיה שויין שמונה עשר מנה, או יותר או פחות, רק שיהא שויין יותר משל ערב, ובין שניהם יהיו שוין ל' מנה, ואלו יש לו משל צבור, ואם ירצה להוסיף משלו הרשות בידו, כל הקדושין שבכל יום היו מן הכיור, והיום מקתון של זהב, משום כבוד כהן גדול, ומקדש ידיו ורגליו, ובא לו אצל פרו ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, בקרן צפונית מערבית של מזבח, ראשו לדרום, פניו למערב, ולא היה עומד נגד המזבח ממש, אלא משוך לצד צפון, והכהן עומד במזרח ופניו למערב, וסומך שתי ידיו על ראש הפר, ומתודה וכך היה אומר, אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי, אנא השם, כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך לאמור (ויקרא ט״ז:ל׳) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני השם תטהרו, ובירושלמי איתא אנא בשם, כפר נא, והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעין שם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אף הוא היה מתכוין לגמור השם נגד המברכים ואומר להם תטהרו, ובא לו למזרח העזרה להגריל שני השעירים, והם היו שוים במראה וקומה והיה לקיחתן כאחד, וכל זה אינו מעכב שאינה אלא למצוה, וסגן בימין כהן גדול ובית אב משמאלו, וקלפי היה שם ובה שני גורלים, אחד היה חקוק בו לשם, והשני חקוק בו לעזאזל, והעגלה בכל יד גורל אחד, אם של שם עולה בימינו הסגן אומר לו הגבה ימינך, ואם בשמאל עלה בית אב אומר לו הגבה שמאלך, והיה נונתם על שני השעירים ואמר להשם לחטאת ואם לא נתן הגורלות על השעירים, רק שהעלם בידו וידע איזה עולה בימינו ואיזה בשמאלו, לא עכב. קשר לשון של זהורית משקלו שני סלעים, והיה בא מתרומת הלשכה בראש המשתלח, והעמידו בשער המזרחי, במקום שמוציאים אותו משם לשלחו, וכתב הרא"ש ולנשחט היה קושר לשון אחר בצוארו, כדי שלא יתערב לא בשעיר המשתלח, ולא בשעיר אחר שהיה שם, וכתב דאינו צריך להעמיד הנשחט נגד בית שחיטתו אבל הרמב"ם פרק ד' מהלכות עבודת יום כפורים לא הזכיר קשירה זו של נשחט, דגם הנשחט יעמוד נגד בית שחיטתו, וכן הוא בסדר אתה כוננת בפיוט, בא לו אצל פרו שנית וסמך שתי ידיו על ראשו ומתודה וכך היה אומר, אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך, אנא השם, כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך, ככתוב בתורתו וכו', והכהנים והעם, וכו', ואף הוא מתכוין כו', שחט הפר ומקבל דמו, ונתנו למי שהוא מנדנדו שלא יקדיש על הרובד הרביעי של היכל מבחוץ, ונוטל מחתה של זהב אדום, והיתה מחזיק שלשה קבין, והיתה דקה הרבה והיה לה בית יד ארוך, שמגיע תחת זרועו כדי שיהא זרועו מסייעתו, והיה לה נשתיק, פירוש רש"י טבעת שישמע קולו בבואו. ורבי חננאל פירש שהיה לה כמו נרתיק, כדח שלא יכווה, כשהיא מתחממה מן הגחלים, והיה הולך ועולה לאמצע של מזבח, וחותה מלא מחתה גחלים אש שכלתה מעליהן השלהבת והיה לוקח מאותו שהיו סמוכים למערב, שנאמר (ויקרא ט״ז:י״ב) מעל המזבח מלפני השם, וירד ומניחים על הרצפה בעזרה, ומביאין לו את הכף וכלי מלא קטורת דקה מן הדקה, וחופן ממנו מלא חפניו לא מחוקה ולא גדושה, אלא טפופה. הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ונותן לתוך הכף ונוטל המחתה בימינו וכף הקטורת בשמאלו, ומהלך בהיכל בדרומו, בין המזבח למנורה, עד שמגיע לפרוכת המבדילות בין קדש לקדשי קדשים. והיה שם שני פרוכת האחת פרופה, פירוד פתוחה מן הדרום, והפנימי פתוחה מן הצפון, והיה מהלך ביניהם עד שמגיע לצפון, במקום פתיחת הפנימיים, ונכנס לקדשי קדשים, ואיתא בירושלמי שהיה דוחק הפרוכת באצילי ידיו שלא ישרוף הפרוכת, כשנכנס היה הופך פני לדרום, כדי שיהא ימינו לצד הארון והיה הולך עד שמגיע נגד הארון, והיה נותן מחתה של אש בין שני הבדים, ולאחר שנגנז הארון, היה נותנה על אבן שתיה שהיה שם, והיתה גבוה מן הארץ שלשה טפחים, והיה אוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו, או בשיניו, ומערה הקטורת בגודלו, וחפן הקטורת שבכף לתוך חפניו, וצבר הקטורת על גבי גחלים, והיה מתחיל ליתן על האש שבצד פנים, שאם היה נותן תחלה בצד שאצלו היה העשן עולה מיד וזרועו נכווה, וממתין שם עד שנתמלא הבית עשן, והניח שם הכף והמחתה, ויצא דרך כניסתו, פניו לארון ובסדר אתה כוננת, שהיה סוגר עיניו ויצא. וכתב הרא"ש דאינו צריך, וכן הוא בירושלמי.

495

תצ״ווהיה הכהן הגדול מתפלל תפלה קצרה בכניסתו ולא היה מאריך בתפלתו, שלא להבעית העם שלא יאמרו מת שם, וכל היה מתפלל, יהי רצון מלפניך השם אלקינו שאם היתה שנה זה שחונה תהיה גשומה, ולא יסור שבט מבית יהודה, ולא יהיו עמך ישראל צריכים לפרנסה זה לזה, ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים. בשעת הקטרת הקטורת בקדשי קדשים, היו העם פורשין מן ההיכל ואינן פורשין מבין האולם והמזבח, אלא בשעת הקטרת הקטורת בהיכל בכל יום על מזבח הקטורת ואחר כל נוטל דם הפר מזה שהוא מנדנדו, ונכנס בו לקדשי קדשים ומזה ממנה שמונה הזיות, בין בדי ארון, אחת למעלה ושבעה למטה, כנגד הפרוכת, ואין צריך שיגיע לכפורת אלא כמצליף, וכך היה מונה אחת, אחת ואחת כו', והיה טובל אצבעו על כל הזאה, ומזה, ויצא ומניחו בהיכל על כן הזהב שהיה שם ושחט את השעיר ומקבל דמו ונכנס לקדשי קדשים ומזה ממנו שמונה הזאות, בין בדי הארון, כאשר עשה מדם הפר, ויצא ומניחו על כן שני שבהיכל, ואחר כל נטל דם הפר מעל הכן, ומזה ממנו על הפרוכת, נגד הארון שמונה הזיות, אחת למעלה ושבע למטה, ומניח דם הפר, ונוטל דם השעיר, ומזה ממנו על הפרוכת נגד הארון שמונה הזיות, כאשר עשה מדם הפר, ולא היו הדמים נוגעים בפרוכת, ואחר כך מערה דם הפר לדם השעיר, ומחזיר הכל למזרק שהיה בו דם הפר, כדי שיתערב יפה יפה, ועומד לפנים ממזבח הזהב, בין המזבח והמנורה, ומתחיל להזות מדם התערובות, על קרנות מזבח הזהב, והוא מסבב והולך, ומזה על הקרנות מבחוץ, ומתחיל מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית, כך כתב הרמב"ם, לפי שסובר כמ"ד בגמרא שפתחה בצפון קאי, וכי פגע, בצד צפונית פגע תחלה, אבל הרא"ש כתב כמ"ד בגמרא דפתחה בדרום, ולכן ביציאתו היה הולך לצד דרום, ופגע בדרום המזבח, והיה מתחיל לזרוק דרומית מזרחית, דרומית מערבית, מערבית צפונית, צפונית מזרחית, ועל כולן היה נותן מלמטה למעלה, חוץ מן האחרונות שהיתה לפניו שהוא נותן מלמעלה למטה,כדי שלא יתלכלכו כליו, כי היה עומד תמיד בקרן אחד ולא היה מסבב המזבח, וחותה הגחלים והאפר שבמזבח הזהב הילך והילך, עד שמגלה זהבו, ומזה מדם התערובת, על טהרו של מזבח שבע פעמים, במקום ששלמו מתנות קרנותיו, ויוצא ושופך שירי הדם, על יסוד מערבי של מזבח החיצון, וכל זמן שהיה עושה עבודות אלו בהיכל לא היה אדם רשאי להיות בהיכל ואפילו בין האולם למזבח אסור להיות שום אדם כל זמן שעושה העבודות בהיכל. בא לו אצל שעיר המשתלח, וסומך ידו על ראשו, ומתודה, וכך היה אומר, אנא השם, חטאו עוו ופשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא השם, כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה גו', והכהנים והעם וכו', ואף הוה היה מתכוין כו', ואחר כך משלח השעיר למדבר, מאתמול הזמינו מי שמוליכו למדבר, ועתה בא לעזרה, ואפילו נטמא, ואם חלה השעיר שלא יכול לילך מרכיבו על כתיפו, ואפילו אם הוא שבת, ואם האיש חולה, משלחו ביד אחר, וכל אדם כשר לזה ואפילו זר, והיו עושין לו כבש, שהיה הולך עליו חוץ לעזרה, מפני קלי ראש שבעם שהיו תולשין בשערו, לומר טול וצא, ומיקירי ירושלים היו מלוין אותו עד הסוכה הראשונה, שעשר סוכות היו עושין לו בדרך, בין כל אחד ואחד מיל, ובכל אחת יושבים אנשים ללוותו מאחת לחברתה, ועם שבסוכה אחרונה לווהו מין, הרי שהלך אחד עשר מיל, ונשארו שם, והוא היה מרחיב עוד מיל עד שהגיע לצוק, והם רואין מעשיו על כל סוכה וסוכה היו אומרים לו הרי מים הרי מזון, אם יצטרך לאכול, והיה לוקח לשון של זהורית, וחלק אותו חציו קושר בסלע לראות כשילבין, וחציו קושר בין קרני השעיר, ודחהו לאחוריו, ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים, שצריך הר חתוך וקשה.

496

תצ״זת"ר, בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם, היה מלבין היו שמחין, לא הלבין היו עצבים, התקינו שיהא חציו בסלע וחציו בין קרניו, והאברים מותרים בהנאה, והמשלח היה מטמא בגדים משהגיע לצוק, והיה חוזר וישב בסוכה האחרונה עד שתחשך, למחר המשלח יבא לכהן גדול, אם מצאו בשוק, אמר ליה כדי לכבדו, אישי כהן גדול עשיתי שליחותך, אם מצאו בביתו, יאמר מחיה מתים עשיתי שליחותך. אחר ששלח השעיר למדבר, בא הכהן גדול אצל פר ושעיר, והוציא אימוריהן ונתנו לכלי שרת, והניחן עד בא זמן הקטרתן, ונתן הפר והשעיר למי שמוציאו לשריפה חוץ לירושלים, לצפונו של עיר, והיה מטמא בגדים, משיצא חוץ לחומת עזרה, והוציאו במקלות, ארבעה אנשים בשני מקלות, קלועות פר ושעיר זה על זה, ושלמים בעזרן, וכך היו מנתחים אותן בעורן, והיה מחתך כל בשרן, חתיכות גדולות מעורות זו בזו כדי קליפה, ושורפן. אמר לכהן גדול הגיע השעיר למדבר, שלא היה רשאי להתחיל בשום עבודה עד הגיעו שמה, והאיך היו יודעים שהגיע לשם, אנשי הסוכות היו מניפין בסודרין, והיו רואים מסוכה לסוכה, עד שמגיעין לירושלים. ואחר כך יוצא הכהן גדול לעזרת נשים, וקורא שם בתורה, אם ירצה בבגדי בוץ שהיה לובש, ואם ירצה יקדש ידיו ורגליו, ופושט והיה לובש אצטלית לבן משלו, וקורא בו, חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונתנה לראש הכנסת הממונה על צרכי בית הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן לכהן גדול, וכל זה משום כבוד כהן גדול, להראות שיש הרבה שררות תחתיו, והוא על כולן, וקורא אחרי מות וגולל אך בעשור, וקורא וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן, משום פגמה של תורה, שלא יחשבו שהספר תורה חסירה פרשה, כיון שצריך לקרות על פה, ובעשר שבחומש הפקודים, דהיינו קרבנות המוספים, דהיינו הקרבנות שבפרשת פנחס, שאי אפשר לגלול משום כבוד צבור מפני שרחוק הוא בין זה לאך בעשור ומברך עליה שמונה ברכות, על התורה, כדרך שאנו מברכים על התורה התורה תחלה וסוף, על עבודה רצה, וחותם ברוך אתה השם שאותך לברך נעבוד, ועל ההודאה מודים אנחנו לך, ועל מחילת העון, וחותם מוחל עונותיכם, ועל המקדש ברוך אתה השם הבוחר במקדש, כך כתב הרא"ש, והרמב"ם כתב שוכן בציון, על ישראל, ברוך אתה השם הבוחר בעמו ישראל, ועל הכהנים ברוך אתה השם הבוחר בכהנים, ועל שאר התפילה תפלה רינה בקשה שעמך ישראל צריכים להושע, ברוך אתה השם שומע תפלה.

497

תצ״חהרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים ולא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה דרך רחוקה ביניהם, ומלאכת שניהם שוין כאחת, אם קרא בבגדי בוץ, מקדש ידיו ורגליו ופשט וטבל ומקדש ולבש בגדי זהב לאילו ואיל העם, ואם קרא באצטלית הלבן שכבר קדש בפשטו בגדי בוץ, אינו צריך עתה אלא טבילה וקדוש, ועושה שעיר החטאת הנעשה על המזבח החיצון, שהוא מן המוספים ומקריב אילו ואיל העם, ומקטיר האימורין של פר ושעיר הנשרפים ומקריב תמיד של בין הערביים, כך כתב הרמב"ם. ומדברי הרא"ש נראה שלא היה מקטיר האימורים של פר ושעיר אלא אחר הוצאת כף ומחתה. ואחר כך מקדש ידיו ורגליו, ופושט בגדי זהב, וטובל ולובש בגדי לבן, ונכנס לקדשי הקדשים, ומוציא הכף והמחתה ואחר כך מקדש, ופושט בגדי לבן וטובל, ולובש בגדי זהב ומקדש, ומקטיר קטורת של בין הערביים, ומטיב הנרות של בין הערביים כשאר הימים, ואחר כך מקדש ידיו ורגליו, פושט בגדי זהב, ולובש בגדי עצמו, ויצא לביתו, וכל העם מלוין אותו עד ביתו, ויום טוב היה עושה לכל אוהביו, על שיצא בשלום מן הקודש, הרחמן הוא יזכנו לראות העבודה במקדש בעינינו וישמח בתורתו לבנו, אמן וכו יהי רצון.

498

תצ״טהנה נתפרשה העבודה על פי סידורה, ובעונותינו אין לנו כהן ולא פרים ולא שעירים, ולא מקדש, ולא אחד מן הדברים המכפרים, ואין לנו שיור רק התורה הזאת, וקדושת היום בעצמו המכפרים עלינו, והנה לא היו הדברים נופלים כסדרן זה אחר זה ללא דבר, עוד שהיה הכהן מזכיר השם עשרה פעמים ביום זה, שלשה פעמים בכל וידוי, ואחד בגורלות, לא היה לריק, וענין הזאות שהיו שבע למטה ואחד למעלה, ובין הכל שלשה וארבעים הזאות, כמו שמנאן הרמב"ם פרק ג' מהלכות כפורים, ונתבארו גם כן למעלה על הסדר לא היה כל זה לבטלה, על כן אין הדברים אמורים אלא דרשני וחיו בתורה, ונראה בהיות כי עניני קרבנות מוספי יום כפורים היו מורים על בטול טענת הכופרים, אשר יש להם מצד שלמות פעולת השם יתעלה, כאשר נתבאר לעיל פרק נ"ז על כן בא גם כן ענין סדר היום, לדעתי, לרמוז על שלמות פעולות השם יתעלה זה אחר זה, ועם כל זה תתחדש ותספד כפי רצון השם יתעלה בעולמו, והנה כבר נתבאר חלק ב' פרק מ' כי הכהן גדול עם שאר הכהנים, היו נגד אדם הראשון ובניו, שנברא לעבוד את בוראן, כאחד ממלאכי מרומים, ולכן נאמר בתחלת בריאתו של אדם (בראשית ב) ויקח השם אלקים את האדם, וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ודרשו רבותינו ז"ל שאלו הם הקרבנות כדאיתא במדרשם ז"ל וכוונו ז"ל כי ענין גן עדן הוא העולם בכללו כמו שביאר הרב המורה חלק ב' פרק ל' ובעל עקידה פרשת בראשית והוא דוגמת המקדש אשר כהן גדול עובד בו, כמו שנתבאר כל זה כחלק ראשון, ובהיות כי בריאות אדם הראשון היא כוללת מין האדם רומזת על עניניהם, כן עבודת כהן גדול ביום כפורים כוללת כל הכהנים, ועבודה שהוא עושה עובד בשביל כל ישראל, וכולן נכללים בעבודתו, ועל כן בא כל הסדר בענין עבודתו, והיה עבודתו ביום הקדוש שהוא יום סליחה וכפרה, כמו שהאדם קודם שחטא שנברא אז לעבוד עבודת היום, ואף כי כבר נתבאר כי ענין זה היום, מורה על פעולת שלמות השם יתעלה וכמו שנתבאר והנה היו מפרישין הכהן גדול מביתו, שבעה ימים קודם יום כפורים ללשכת פרהדרין, ואמרו רבותינו ז"ל פרק קמא דיומא, כל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה שבעה ימים נגד שבעה דברים שנבראים קודם שנברא העולם, שעל ידן אדם נכנס למחנה שכינה להשיג האמת, בדרך שנתבאר פרק מ"ז חלק ג', ועל כן היה צריך פרישה שבעה ימים קודם שיתחיל לעבוד עבודת היום, והנה יותר נראה לומר כי השבעה ימים אלו נגד שבעה ימים שהופרש אדם הראשון מביתו, אשר דוגמתו הוא ענין כהן גדול, וזה כי כיון שהכל ברא לכבודו ולצורך תכלית האדם, וכמו שהאריך בזה בעל עקידה פרשת בראשית, הנה האדם עלה במחשבה סוף המעשה, והוא תכלית בכל דבר, שצריך להיות התכלית נמצא במחשבת הפועל, כדי שעל ידי זה פועל מה שירצה לפעול, והנה עלה מחשבת אדם לבראות, שבעה ימים קודם בריאתו, כי שבעה ימים היה קודם שנברא האדם, כי התורה נבראת שני אלפים קודם שנברא העולם, ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול, והתורה אשר נתנה לאדם נברא גם כן בגינו, הרי שעלה במחשבה לברא האדם שבעה ימים קודם שנברא, ואמרו רבותינו ז"ל פרק קמא דכתובות בתחלה עלה במחשבה לברוא שנים, שנאמר (בראשית א) זכר ונקבה ברא אותם, ולבסוף נברא יחידי, והנה היה זה כאלו היה עם אשתו בתחלה והופרש שבעה ימים, וכל שבעת ימים אלו היה נפרש מביתו שהוא אשתו, ולזה היה הכהן גדול נפרש שבעה ימים מאשתו קודם יום כפורים, ואף ביופ שמיני שהוא יום כפורים לא שב לביתו, דוגמת האדם כי אף ביום שנברא, נברא יחידי מופרש מאשתו, רק שאשתו היתה גם כן בנמצא, והיה כאלו הופרש כל שבעה ימים אלו מאשתו, וביום ששי שהוא יום שמיני זכר ונקבה ברא אותם, וביום התשיעי שהוא יום השבת חזר לביתו שהוא אשתו, ולכן קראו חכמים ז"ל לשבת מלכתא וכלה, ומטרוניתא, בהיות כי האדם חזר אל כלתו ביום השבת, ואף על גב שאמרו רבותינו ז"ל כי ביום ששי הוליד קין והבל ונדון ביום ששי, מכל מקום בהיות כי רוב יום ששי הופרש מאשתו ולא שב אל ביתו רק ביום שביעי, נשאר יום ששי דוגמת יום כפורים שהוא אחר השבעה, שהיה מופרש מביתו, והנה נראה לומר כי זהו הטעם שמצות מילה נתנה ביום השמיני, שהיא אות שנברא האדם ביום השמיני כדרך שנתבאר, ולכן אפשר גם כן לומר הטעם שכל אחד משלשה מצות שבת ומילה ותפילין נקראין אות, להיותן כולן מורים על חדוש העולם, וענין שבת מבואר, וכן תפילין, כתובין בהן ארבע פרשיות המורים על יציאת מצרים, שעל ידו אפשר לעמוד על אמונת חדוש העולם, וכן ענין המילה, כי המילה בעצמה היא המורה על ענין חדוש העולם, וזה כי מבואר שכל העולם נקשר זה בזה, כאיש אחד שחלקיו נקשרים זה בזה, וכולן שופכין ונאחזין בראש הגויה, שהוא הגיד הקושר כל חלקי הגוף ביחד, ולכן צותה התורה להסיר המסוה והערלה משם, כדי לגלות העטרה הנקרא ראש הגויה, נגד עטרת העולם הקושר חלקי העולם הזה בזה, וכבר אמרו המקובלים כי יוד משם של שד"י נרמזת שם, וכל זה מורה על חדוש העולם, הקושר כל חלקי הגוף והעולם זה בזה, ולכן החמירו חכמים ז"ל במטמא בריתות, ובפרט המקובלים ז"ל, ואמרו אברהם יושב בפתחי גיהנם וכו', כי באמת הבא על הגויה ערלתו נמשכת, ואינו מאמין בענין המילה ולא בבריאת העולם, ובזה הרסת כל התורה, ונחזור לדברינו כי היו מפרישין הכהן שבעה ימים מביתו קודם יום כפורים, שהוא היום שבא להורות בו סדר העבודה, כמו שנברא האדם ביום ששי שהוא שמיני ליום שעלה במחשבה לבראותו, ואז הבין והשכיל בכל הברואים, ובסדר העבודה, שבעת ימי המעשה שעברו עליו, וראה והכיר פעולת השם יתעלה, כמו שכתוב (בראשית ב) ויצר השם אלקים וגו', ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, בהיות כי היה חכם בטבעי הדברים וכל זה היה ביום השמיני שנגדו יום כפורים שראה והשיג שלמות פעולות השם יתעלה, אשר סדר העבודה מורה עליו להיות כי כח הנברא נברא לתכלית האדם, אם כן הוא היה כאלו הוא פעל כל שבעת ימי הבריאה ועל כן היה הכהן גדול מסדר סדר העבודה זה אחר זה כאלו עשאה ואף כי כבר כתבתי כי הכהנים היו עובדים במקדש כמלאכי מעלה במרום.

499

500אם כן מאחר שהשם יתעלה ברא עולמו בדרך השתלשלות אם כן, הכהן גדול שהוא העלול הראשון פועל הכל על הסדר, והוא ענין עבודת כהן גדול העליון אשר כתבנו גם כן הופרש מביתו שבעה ימים אלו שנתבארו, כי אף שעלה במחשבה לברוא העולם דרך השתלשלות הסבות בשבעה ימי בראשית, לא פעל שום מלאך ולא שום הנהגה טבעית אלא השם יתעלה, ולכן דרשו ז"ל למה נבראו מלאכים ביום שני, שלא יאמרו מיכאל מותח בדרומו, וגבריאל מצפונו וכו', וכן אמרו שאור ששמש בשבעת ימי בראשית נגנז, כי אף שנתלו השמש וירח ביום רביעי. מכל מקום לא שמשו בפעולתן הטבעית עד יום ששי שכבר עברו שבעה ימים אלו שנתבארו, ולכן מונין המולד מבריאת העולם ו' י"ד לענין סדר המולדות, אם כן, גם העליונים לא שמשו פעולתן בתחתונים עד שנברא האדם, שהיה מקשר העליונים בתחתונים, ועל כן נאמר (שם) ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלקים ביום השביעי וגו', רוצה לומר כי אז גמר כל מה שברא, כי משם והלאה מינה כל מה שברא לפעול כל אחד פעולתו הטבעית, ואז חזר כל אחד לביתו בית קבלתו אשר ישפיע עליו וזה נקרא בית כמו שפירש בזוהר פרשת שמות, והוא מבואר גם כן בדברי שאר החכמים, ובהיות כי כל הדברים נגמרו ביום הששי בבריאת האדם, שעל ידו נתדבקו העליונים בתחתונים, והתחילו לפעול פעולתם. לזה היה הכהן גדול מסדר העבודה ביום השמיני לפרישתו, נגד יום השמיני לעליית המחשבה, ונראה כי בדרך שכתבנו שיום הששי הוא יום השמיני, נוכל לומר גם כן שהוא יום השביעי, כי הוא אמר בדרך זה, כי קודם בריאת העולם לא היה זמן נמצא ואינו נופל בו מספר הימים ושנים, והכל לא היה אלא המשך הזמן, והוא נחשב כיום אחד, ויום דד שנברא בו האדם הוא יום השביעי, ואז ויכל ביום השביעי, הוא בדווקא, כי יום ששי הוא השביעי, עם יום אשר להשם יום ולא לילה, ונוכל לומר שמטעם זה לא נאמר ביום השביעי ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי כבשאר ימים, כדי להורות על היום שהוא ממספר השביעי, אשר היה יום ולא לילה, והוקבע רמז זה ביום שביעי, כי הוא השביעי מימי המעשה, ואפשר שלזה נאמר ביום האחד ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ולא ראשון, כי היה יום קודם לזה, ונשוב למה שהיינו עליו בסדר עבודה. אמרו, והיו מפרישין אותו ללשכת פלהדרין שהיא לשכת אמונים שהיתה מתוקנת לכך, אפשר שהיתה מצוירת בציורי הגן והעולם, עד שהיה יושב שם בדוגמת האדם, והיו מרגילין אותו כל שבעה ימים בעבודה כי כל מה שנתגלה מענין מעשה בראשית, וענין התורה שקדמה שני אלפים, וכל ספוריה, אינה אלא להרגיל האדם שהוא הכהן גדול בעבודה, והיה מקריב בכל יום אברי התמיד המורים על הפסד העולם וחדושו, שתהא אמונה זאת משורשת בידו, שלא יחשב שעולם כמנהגו נוהג, והוא כדמות מה שנברא האדם יחידי, ואחר כך האישה, כדי שיראה ויאמין בחדושו של עולם, וזהו להרגיל עצמו בעבודה, והיה מזמנין אחר תחתיו שאם יארע בו פסול כו', והוא מטעם כי אדם הראשון שהיה הכהן גדול היה מורה על יוצא חלציו, ועל כל המין והקרוב לו והוא בנו הקם תחתיו לעבודה, והוא הכהן שהיו מזמינין תחתיו, כי עיקר הכוונה בתחתלת הבריאה היה הרצון שיקום בנו תחתיו, ועל ידי זה יתקיים המין, והיו מזין עליו לטהרו מכל טומאה כי זהו ענין ספור מעשה בראשית שיטהר אדם נפשו בהן ולא יטמא נפשו, ובהיות כי ענין הכוונה להכיר ענין מעשה בראשית, על כן לא היתה הזאה דוחה שבת, אף על גב דלא הוי שבות במקדש, והכהנים זריזים הם, וליכא למיחש שמא יעביר ארבע אמות ברשות הרבים, מכל מקום לא היה דוחה שבת, כי הוא היסוד שעליו נתייסד כל סדר העבודה, וזקני בית דין היו מסדרין לפני סדר העבודה, ואומרין לו אישי כהן גדול קרא בפיך כו', זקני בית דין המה דוגמת מלאכי מעלה שהיו משרתים לאדם בגן עדן קודם שחטא, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במסכת סנהדרין, והיו מסדרין לו סדר העבודה ללמדו חכמה ובינה וחדושו של עולם, ואמרו לו קרא בפיך רוצה לומר התבונן בתורה ובחכמה, וכבא אמרו המקובלים ספר היה לו לאדם הראשון, ומסרו לו רזיאל שר החכמה כדאיתא בזוהר, ובערב יום כפורים היו מוסרין אותו לזקני כהונה, ומעמידין אותו בשער המזרחי, זקני כהונה הם דוגמת חסידי דור ודור שהראה לו הקדוש ברוך הוא דור ודור ודורשיו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש זה ספר תולדות אדם, ומלמדין אותו שם חפינת הקטורת, והוא ענין ישראל המרומז בקטורת כדרך שנתבאר לעיל במעשה הקטורת, ולכן על ידי ידיעת התולדות והדורות שעתידים לצאת ממנו עמד על טעמי הקטורת, והנה לפי ענין השני שכתבתי שרומז גם כן בעליונים, נוכל לומר גם כן כל זה רומז בעליונים, כי זקני בית דין עליון היו נותנין כהן גדול לזקני כהונה, הם מלאכי מעלה, הם מקבלים שפע מכהן גדול הנזכר, והם היו מוליכין אותו לבית הקטרת והיה מלמדין אותו ענין הקטרת, המה מעשה ישראל המרומזים בקטורת, הנעשה על ידי השכלים המקבלים ממנו המשפיעים לישראל, ועל ידי זה נעשה הקטרת כאלו נעשה על ידי כהן גדול, והיו מעמידים אותו בשער המזרח כדי להשכיל אותו ענין זריחת החמה וביאתה, המורה עליו שער המזרחי שבמקדש, כמו שנתבאר לעיל מענין הבניין חלק א', ומשם היו מעמידין אותו על סודות החכמה וחדושו של עולם, ושיש ממציא על הנמצאים כמו שנתבאר לעיל וכמו שדרשו ז"ל בענין אברהם, שהוא הכיר על ידי זריחת השמש ושקיעתו שיש בורא הכל יתעלה, והיו מעבירין לפני פרים ואילים וכבשים אבל לא שעירים שלא תחליש דעתו, כבר נתבאר לעיל פרק מ"ט כי השעירים היו מורים על היצר הרע, שהוא העדר הכרוך בעקבי כל נברא, וכן לא היה מעבירין אותו לפני כהן גדול שלא תחליש דעתו, אבל קרבנות אחרים מעבירים לפניו כדי לעמוד על טעם קרבנות, וידע למה יתכוון א בעל נפש הוא, כל ליל יום כפורים לא היו מניחין אותו לישן, והיה מכין לפניו באצבע צרדא כו', הנה מניעת המאכל והשינה ממנו כדי שלא יבא לידי קרי ויטמא גופו, כי לא לכך נברא אלא להיות טהור וקדוש, ויעבוד עבודתו כשאר משרתי עליון הטהורים, ועל ידי כן אם בקש להתנמנם ולטבוע בסכלותו ושלא להשכיל בדברים הצריכין השכלה, היו מכין לפניו באצבע צרדא, והיה מפיגין אותו אחת על הרצפה, להתבונן בחלקי מדות המקדש, ושאר הבנינים שהיה רואה בעזרה אשר משם יש להתבונן דעה והשכל, על פי מה שנתבאר, ואם היה חכם היה דורש כל הלילה ואם לאו דורשין לפניו כדי שישמע ויוסף לקח, והיו מתעסקין בזה עד שהגיע זמן שחיטת התמיד, אשר מתוכו יעמוד על תכונת החכמה, כמו שנתבאר למעלה בסדר התמיד בפרקים שעברו, ומשם ואילך היה מתחיל סדר היום, וענין טבילותיו, קדושיו, והקרב קרבנותיו.

500

501והנה אבאר הכללים מעבודות אלו, ואחר כך נמשיך הדברים על הסדר, כבר נתבאר חלק ב', פרק ג' ענין התמיד שהיה מורה על הפסד העולם וחדושו בכלל, ונתבאר חלק ג' מפרק מ"א ואילך, ענין המוספים שמורה כל אחד על בטול טענה אחת מטענת הפלוסופיים ונתבאר גם כן חלק ב' פרק מ"ב ופרק מ"ו ענין בגדי כהן גדול שמורים על מעשה אדם הראשון ובגדי כהן הדיוט על מעשה בניו, על כן היה הכהן גדול משמש בבגדי לבן ביום כפורים שהיו כולן של פשתן, לרמוז על ענין קין והבל שהקריב זרע פשתן כמדרשם ז"ל. וכבר נתבאר למעלה גם כן סוף חלק ב' ענין קדוש ידים ורגליים, שמורה על ענין קבלת השפע וירידתו למטה, והנה השכלתן מה שלמעלה גורמת ההשפעה למטה, והשפעה הזאת גורמת ההשכלה, כי כפי תוספת ההשגה, תתרבה ההשפעה וההשגחה כמו שבאר הרב המורה חלק ג' פרק י"ח וכפי רוב קבלת הטוב והשפע, תתרבה ההשפעה למטה מהם כמו שבאר הרב המורה פרק י"א חלק ב' ועל ידי ההשפעה למטה יתוסף הקבלה למעלה עד שבאורו נראה אור על כן היה טובל הכהן גדול, שהוא דוגמת השכל הנפרד בחמשה טבילות נגד חמשה חומשי תורה, והוא השכל האמתי נמשל למקוה טהרה ובה נגלו כל תעלומות חכמה, וארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, והוא ים החכמה, ומקוה טהרה, שכהן גדול טובל בו ביום כפורים, ועם זה היה מורה על סדר הבריאה, ועל מלאכות חמשה ימים שקדמו לבריאות האדם, כל חומש מורה על מעשה יום אחת, כמו שיתבאר בפרק שאחר זה, והעשר קדושין נגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, וידוע כי כל מאמרות אלו נעשו על ידי השכלים הנבדלים שקבלו הפעולות מהשם יתעלה, ועל ידי הכח שקבלו למעלה פעלו בתחתונים, ולכן נאמר ל' ויאמר כי הוא כדרך מלך שאמר לעבדיו לעשות איזה פעולה, וכן השם יתעלה אמר למשרתיו לפעול, ועל כן בתחלת הבריאה לא נזכר אמירה, ואמרו בראשית מאמר הוא, להיות כי תחלת הבריאה מיוחסת להשם לבדו, וכמו שיתבאר בפרק שאחר זה, אבל בשאר אמירות נתייחסה הבריאה לענין השתלשלות האמצעיים, וכפי מה שהיא בזמן שנתייסד העולם ונוהג על מנהגו. לכן נאמר ויאמר בכל פעולה, לכן בא רמז המאמרות בענין הקדושין, והיו מקיפין הטבילות לפניה ולאחריה כמו שכתבתי, כי ענין ההשפעה גורמת התורה, והתורה גורמת ההשפעה, עד שדברים חוזרין חלילה, ומתרבין בעצמן, והוא ענין המחול שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבא, כמו שכתבו הראשונים ז"ל, והנה שני השעירים אשר נתן עליו הגורלות הם רומזים על יצר טוב ויצר הרע, אשר נתנו באדם לבחור בתורה ובחכמה, ומצדן יגיע לו השכר והעונש, והיו מטילין עליהן הגורלות להורות כי מצד השעיר בעצמו הוא נבחר איזה להשם ואיזה לעזאזל, כי הבחירה ביד האדם. אמנם, מהשם יוטל הגורל, כי מולד האדם במזג הטוב או רע הוא הכנה גדולה לזה, וכמו שנתבאר כל זה למעלה חלק זה פרק ט"ז ופרק מ"ט במוסף ראש חודש, והיה מרומז בשני שעירים, להיות כי השעיר מרמז על העדר הכרוך בעקבי כל נולד, שהוא יום המות, אשר השעירים ירקדו שם, והנה שני היצרים שבאדם טוענים מצד זה היצר טוב אומר זכור יום מותך ולא תחטא, והיצר הרע אומר כי אין חשבון בשאול אשר אתה הולך שמה, ואין הדבר תלוי אלא בבחירת האדם על פי הגורל, והיו שני שעירים אלו נפסדים, אלא שזה רוחו ונשמתו שהוא דמו נכנס לפני ולפנים, אך גופו נשרף חוץ למחנה, והוא דוגמת הגוף הנקבר או נשרף על קדושת השם יתעלה, והשני הולך לעזאזל דראון לכל בשר נשאר דמו בקרבו, ורוח עמו נאסף, ואין לך אבדון נפש גדול מזה, ולכן נאמר (ויקרא ח) ונשא השעיר וגו', כי באמת בזה הדרך, המתבונן בדברים אלו ישוב מכל חטאתיו, ויתחרט מכל עונותיו ונעשה לו זכויות. הפר לחטאת ואיל לעולה אשר באו משל כהן גדול היו מורים על ענין הראשון שנברא עליו אדם הראשןם שהיה כהן גדול דוגמתו כמו שנתבאר כי לולי שחטא לא היה צריך לגורלות, והיה נוטה בטבעו לצד הטוב, והיה כאחד מצבא מעלה, ולכן היה מביא פר לחטאת ואיל לעולה, שהפר רומז על קיום הצורה, כמו שנתבאר פרק מ"ט ונ' ובא להורות על הענין שנברא עליו האדם מתחלת בריאותו, כי אף שהיה מוכרח למות באחרונה מצד הפסד הרכבתו, מכל מקום היתה צורתו קיימת בלי צער ובלי גורל, והיו דמו נכנס לפני ולפנים, אף על פי שגופו היה נפרד ונשרף מצד הרכבת גשמו, אשר לסוף כל מורכב נשרף בהכרח, והוא כי סבת החום הגובר מפסיד ההרכבה בכל דבר, כמו שדמו היה נכנס לפני ולפנים בלא גורל, וגופו נשרף מחוץ למחנה, ובא להורות עניין הבחירה בידו, וגם היה מת בהפסד הרכבתו, וזאת התורה אדם כי ימות באהל, וכמו שאמרו ז"ל במדרש תנחומא (תהילים ס"ו) נורא עלילה וגו', הקדוש ברוך הוא בא עם בריותיו כאלו בא בעלילה, שאמר לאדם (בראשית ג) ביום אכלך ממנו מות תמות, והלא התורה נברא אלפיים שנה קודם שנברא האדם, ונאמר בה (במדבר יט) אדם כי ימות באהל וגו', אבל האמת בדרך שנתבאר, והיא דעת כל החכמים התורניים, היה חי חיים ארוכים על השלמות ותכלית הכוונה בבריאה להיות שלם, ולהטות אל הטוב, ולהספיק בהכרחי, ואם שהיה חוטא לפעמים לא היה חטאו רב, אלא היה חוטא מעט, וכאחד מצבא מעלה החוטאים, וכמו שאמרו בכמה מקומות אפקוהו ומחיו' בשתין פולסא דנורא, וכמו שאמרו בענין עזא ועזאזל שהושלכו מן השמים בסבת חטאן, ואמרו רבותינו ז"ל (שמות כג) אל תמר בו כי הוא מכת שאינן חוטאין, מכלל דאיכא כת החוטאין, ועל דעתן זה נברא האדם, וזה כולו נרמז בפר שלו ועל כן היה מתודה עלוי חטאו וחטאת כהנים שהם מועטים. אמנם, כאשר חטא נהפך לאיש משחית דוגמת האיל המנגח, ולאחר שחטא ונטה אל החטא בתחלת בריאתו נהפך לאיש אחר. ו

501

502הוצרך השעירים שוים במראה ובקומה ובדמים, כי לאמת אחר שחטא הדבר מוכרע אם יחטא אם לא, מה שאין כן בתחלה שהיה מורה עליו הפר והאיל המורה על חטאו קטן, והפר מורה על שלימות הראשון, גדול, ומה שהיה נקרא חטאת אף על פי שלא היה מורה על החטא יותר מן האיל שהיה עולה, היינו מצד שהיה מורה הפסד גוף האדם, כשאר חטאת כמו שנתבאר במעשה חטאת, והיה הפרק נקרב קודם השעיר להיות כי זה קדם בזמן לחבירו, והיה מערב דמן זה בזה, כי לאחר שחטא נתערב דמי אבות ובנים ביחד, גם צדיק גם רשע מקרה אחד לכולם, ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ונעשו כולן בשוה, ואמרו רבותינו ז"ל כמסכת עבודה זרה ובמסכת חולין פרק ב' דשבת שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו כו', אמרו רבותינו ז"ל שקרניו קדמו לפרסותיו, כי הוא השור שנברא עם האדם, שנאמר עליו (בראשית א) תוצא הארץ נפש חיה, וכל מעשה בראשית בקומתן נבראו, אם כן קרנותיו קדמו לפרסותיו ביציאתן מן הארץ, והנה זהו בפר כהן גדול שמקריב ביום כפורים, ולכן היה מתוודה עליו הכהן חטאיו, כמו שעשה אדם הראשון, שמכח שראה הפר נברא מן הארץ ונתחדש, חזר בתשובה והוא כוונת כל הקרבנות, כמו שנתבאר, ואמרו שהיה לו קרן אחת, להיות כי מתחילה נברא שלא יהא לו רק קרן ההוד, כי קרן עור פניו במעלה משה, ואז לא היה לו הקרן השני המזיק, קרן הנוגח, אשר הוא מצד החטא והיצר הרע, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שהשטן מרקד בין קרני השור השחור ביומי ניסן, כשעולה מן המים, ואמר שהיה לו זה במצחו, שהוא מקום השכל והמחשבה, ולזה הקריב אדם הראשון להתכפר במה שחטא, כי אף השור הדרכו וכונתו להזיק, לא היה כונתו להזיק בתחלת בריאתו, כי הכל נברא על צד הטוב שבו, עד אחר שחטא האדם שחטאו כל הבאים אחריו, ונתפשט היצר הרע, ולזה כוונו ז"ל באמרם שחוה האכילה מן העץ לכל חיה ובהמה, חוץ מעוף אחד הנקרא חול, כמו שנאמר (איוב כט) וכחול ארבה ימים, ונוכל גם כן שלזה אמרו שקרניו קדמו לפרסותיו, ורצו לומר קדימה במעלה, ורוצה לומר שאף פרסותיו הם כלי הליכה, והמראין סימן הטהרה שבו, מכל מקום קרנותיו היו קודמין לו במעלה, כי לא נברא להזיק, בקרן השור לאחר שחטא אדם, אשר מצד זה לא ייחס ליוסף קרני שור, אלא קרני ראם קרניו, כי קרני השור לאחר שחטא האדם מיוחסין, לנזק אחד מאבות נזיקין, ולכן הקדים האדם להתכפר בו על מה שעשה, ולכן היה כהן גדול מקריב פר ביום הכפורים, והיו מזה מדם הפר והשעיר מכל אחד שבעה הזאות למטה, ואחת למעלה בין שני הבדים, ועל הפרוכת, ושבעה הזאות על טהרו של מזבח הפנימי, ואחר כך היה זורק על ארבע קרנותיו ושירי הדם היה שופך על יסוד מזבח החיצון, ובהיות כי אלו הקרבנות לא היו באים על חטא לבד, כשאר חטאת הבאים כל השנה, אשר דמן נזרק על מזבח החיצון, מטעם שנתבאר למעלה, בענין מעשה קרבנות אלא שהיו באין להורות על סדר עבודת אדם הראשון, ומה שגרם בחטאיו ועל השבת נפש לשרשה, על כן היה הדמים אלו נזרקים בזריקות אלו, וזה כי הדם הוא הנפש והיה הדם נכנס לפני ולפנים מיד בלי עיכוב, כי כן היתה כוונת הבריאה מתחלה, והוא הנרמז בענין הפר כמו שנתבאר, וכן הוא הענין גם עכשיו, בהיות האדם צדיק ונפל עליו הגורל מן השעיר שהוא להשם, וכדרך שנאמר ולכן היו מזין הזאות אלו מדם הפר והשעיר, והיו מזין מכל אחד ז' למטה, ואחד למעלה, ולא היה מגביה ידו אלא מתכוין אחת למעלה וז' למטה, והנה נראה כי אין הכוונה אלא בדבר המרומז בו, כי אין הכוונה במעלה ומטה ממש, והמרומז בו נראה, כי למעלה המספר אינו נופל עליהם, כי אינן נופלין תחת הזמן המוליד מספר הימים, הנרמזים בשבע הזאות דלמטה, הרומזים על שבע ימי הבריאה, אלא הכל אחת הוא למעלה, ולכן היה מזה אחת למעלה ושבעה למטה מדם הפר, להורות כי האדם נברא מתחלה, אם היה שבעה למטה היה אחד למעלה כשאר מלאכי מעלה, וזהו גם כן יישוב הפסוק במה שנאמר (בראשית ב) ביום עשות השם אלקים ארץ ושמים שהכל נחשב אצלו ליום אחד, מאחר שאינו נופל תחת הזמן, אף על פי שאצלינו היה נברא בשבעה ימים, וזהו גם כן ישוב מאמריהם, שאמרו שהכל נברא ביום הראשון, משל לגנן שזרע ביום אחד, והוציא צמחיו בשבע ימים, כדעת רבי נחמיה בבראשית רבה, להיות כי הקדוש ברוך הוא אשר הוא כגנן במשל הנזכר, הוא ראשון ואחרון, ואצלו הוא הכל יום אחד, ובהיות כי אין גדר המקום נופל במחצית העליונים, על כן לא היה זורק מעלה ומטה ממש, אלא היה מכוון למטה ולמעלה שהוא עיקר הכוונה, והיה מונה תמיד הזאה שלמעלה, להורות כי היא עיקר המכוון, ואחר כך היה זורק על הפרוכת בדרך זה, להורות על מה שנאמר כי עונותיכם היו מבדילים וגו', וכבר כתב הרב המורה כי החומר ועניינו ומדות הפחותות שבאדם המה המחיצות המבדילות בין אדם לקונו, ולזה נאמר גם כן (איכה ג) סכות בענן מעבור תפלה, והמה העונות המעכבות התפלה הנעשין עב הענן, ולזה היה זורק בדמים אלו על הפרוכת, שבעה למטה ואחת למעלה, להורות כי אף שהוא שבעה למטה היה אחת למעלה, וגובר על הענין של מטה אם רצה, וזה היצר הרע יד לו שבעה שמות במדרשם ז"ל, והם מדריגות היצר הרע זה למעלה מזה, הנקשרים בחומר ונופלים תחת מספר השבעה ימים, והם מביאים את האדם למטה.

502

503אמנם, הנשמה יחידה היא והוא השכל והיצר הטוב הוא אחת למעלה, אינה נופל תחת המספר ולכן נשאר אחד למעלה והוא היה גובר להזרק ולמנות עם התחתונים, אם היה האדם נשאר על מה שנברא עליו בתחלה, שהוא מרומז בדם הפר, ולכן היה מונה הזאה אחת עם כל הזאות מטה, בהיות כי הוא עיקר הכוונה, ולא היה זורק למטה למעלה ממש, כי עיקר הוא הכוונה וכבר כתבתי מזה לעיל חלק ב' פרק כ"ו, עיין עליו וכל אלו הזאות היה זורק גם כן מדם השעיר, כי לאחר שעלה עליו הגורל להשם, שב להיות במדרגה שהיתה עליו האדם קודם שחטא, ולכן היה זורק זריקת הפר והשעיר בשוה, ואחר כך היה מערב הדמים, והיה זורק שבעה הזאות על טהרו של מזבח הפנימי, וכבר נתבאר למעלה חלק א' כי המזבח הוא המורה על לב האדם השלם, שמקטירין עליו הקטורת, והם המעשים הנעימים, ולכן היה זורק עליו שבעה הזאות, נגד שבעה טענות שנתבארו בסוד המוספים, להיות כי האדם השלם שם שכלו ולבו על דברים אחו ועל תשובות טענות אלו שנתבארו לעיל, ועל ידי זה עומד על חדוש העולם, והיה מחטא על ארבע קרנותיו להורות על ארבע יסודות השלם כמו שנתבאר לעיל כי על ידי זה שכלו גובר על גופו, והיה מכריח חלקי חומרו על השוה, ושלא ישתדל רק אחר ההכרחי, כי כן היה כוונת הבריאה מתחלה, ועיין לעיל חלק ב' פרק ט"ז נתבאר קצת בדרך אחר קרוב לזה והכוונה אחת, ושירי הדם היה שופך על יסוד מזבח החיצון שהיא השבת הנפש לשרשה, והשבת כל הדברים אל יסודן כידוע מיסוד המזבח שרומז על זה כמו שנתבאר חלק א' פרק י"ג, וחלק ב' פרק ט"ז ובא להורות על זמן האחרון שיפסיד העולם ויהיה כמו שהיה בתחלת הבריאה, שביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד. כל זה היה נרמז בזריקת דם הפר והשעיר, הרומזים על האדם השלם שעלה עליו הגורל להשם, ושהגיע למה שהיתה כוונת תחלת הבריאה.

503

504אמנם, אחר שחטא, ונהפך לאיש אחר, צריך לשעיר המשתלח, ולשאר דברים אשר יתבארו לפי סדר העבודה, וזה החלי לפרש אותם על פי סדר היום, וסדר הטבילות, וקידושין העשרה, שבאו ביום הקדוש, ודע כי כבר כתבתי בענין סדר המערכה, פרק א' כי אף על פי שכל אחד מחלקי עבודת המקדש היו מורים על דבר החכמה, מכל מקום סדרן והקשרן זה אחר זה מורה לנו על דבר חדש כמו שנתבאר משם מענין סדר המערכה, ונראה לי בענין סדר יומא ככה, ולהשם ברכה, ויצילני מיגון ואנחה.

504

505אמרו כשהגיע זמן תרומת הדשן היו מרימין הדשן כמו בשאר הימים, כבר נתבאר ענין תרומת הדשן, שהוא מורה על הפסד הכלל לאין גמור, כמו שנתבאר למעלה חלק ג' פרק ו' וחלק ב' פרק ה'. ולכן היה מרים הכהן הדשן תחלה, לקבל עליו אמונה זאת קודם שיתחיל לעבוד, כי אין סדר וטעם לעבודה אם לא בקבלת דעת זהף ובהיות יום הכפורים יום מקודש, מקדימין הרמת הדשן מחצות לילה, לזכור זכותו של דוד שאמר חצות לילה אקום להורות לך וגו', וכזה אמרו בטעם הרואה עד חברון, כדי לזכור זכות ישיני חברון, ואף כי שענין יום הצום ועבודתו מורים על שלמות פעולת השם יתעלה, וחדוש העולם, כמו שנתבאר פרק נ"ז, ועל כן היו מתחילין לעבוד מחצות לילה שהוא העת שהחמה אז למטה מן הארץ במקום היותר רחוק שאפשר, והיא העת שבה העמיד הקדוש ברוך הוא השמש בתחלת הבריאה, כמו שכתב בעל יסוד עולם, ולכן ביום כפורים שהיה כל ענינו מורה על חדוש העולם, ושלמות בריאות העולם, ושמפני זה הועמד השמש באותו נקודה, שמיד תצא על האופק ותוסף אורה שהוא טוב, על כן התחילו לעבוד מאותה רגע ממש שהתחיל העולם, להבראות. אמנם, ברגלים שאנו משיגים בריאות העולם על ידי יציאת מצרים, אשר הרגלים זכר לו התחילו לעבוד בהרמת הדשן בתחלת אשמורת השניה, שהיא סוף אשמורה ראשונה, זכר למה שנאמר בצאתם ממצרים ויהי באשמורת הבקר וגו', ובשאר הימים שאין ההיכר אלא מצד השמש ושקיעתה, התחילו העבודה מקריאת הגבר ואילך שהוא זמן עלות השחר, שמתחיל אז השמש לקרב אל הארץ, וכבר נתבאר לעיל פרק ו' חלק זה טעם הקדוש בשעת תרומת הדשן, הגיע זמן שחיטה והוא זמן עלות השחר, שאל הצופה את הרואה עד חברון כו', היה מתחיל לסדר העבודה, להורות על חדוש העולם וסדורו זה אחר זה, וכמו שנאמר בתחלץ הבריאה ויהי אור, והוא תחלת הבריאה, כן היה שואל אם האיר המזרח, ולפי שנאמר בהבראם, ודרשו ז"ל שהעולם נברא בשביל אברהם, על כן היה שואל אם רואה עד חברון ששם מקום מנוחתו, וכבר כתבתי פרק שעבר שעשרה מאמרות של בראשית נגד עשרה קידושין של יום כפורים ובהיות כי דרשו ז"ל בראשית נמי מאמר הוא, מלבד עשרה מאמרים שנאמרו בענין הבריאה, כמו שיתבאר. על כן היו עשרה קדושין מלבד הקידוש אשר היה בהרמת הדשן, שלא נחשב נגד מעשה בראשית המוזכר קודם יהי אור, והוא מאמר סתום, מכוסה כלילה, נאמר על בריאת יש מאין אשר הרמת הדשן דוגמתו, כמו שנתבאר חלק ב', פרק ה' והיו בלילה והיו מורידין אותו לבית הטבילה והיו פורסין סדין בוץ כו', בתחלה היה פושט בגדי חול שעליו, כי אין לכנס בדברים אלו אלא בהמרת הבגדים הצואים, והם הסרת המדות המגונות מעליו, והיה טובל עצמו כו', כבר כתבתי גם כן בפרק שעבר, ענין הטבילות היו נגד חמשה חומשי תורה, שהיה הכהן גדול מתבונן בהן, כי הטבילה במים הוא דוגמת הלמוד בתורה, הנמשלה למים, ונראת ים החכמה, והיא המקוה ארבעים סאה, נגד ארבעים יום שהיה משה בהר, ובאמת שאין אדם עולה מטומאתו לטהרה, אלא על ידי התורה שהיא מקוה הטהרה, אשר בה מטהרים כל הטמאים, ואפילו גוי העוסק בתורה ואמרו ממזר תלמיד חכם, יקר הוא מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים, ועל כן היתה כל טבילה זכר ורמז על חומש אחד, הטבילה הראשונה נגד החומש הראשון, אשר מתוכן מתבוננים מעשה יום אחד, כי כבר דרשו ז"ל אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות וגו', ודרשו ז"ל שהכל נברא ביום אחד, ודרשו בהבראם בשביל אברהם, ועל ידי זה ספר בראשית דוגמתו, כי מה שהכל נברא ביום אחד הוא בדרך זה, שנתן השם יתעלה לכל דבר ממשלתו, וממונה עליו לפעול כל אחד ביומו, והנה מצד השם יתעלה היה הכל נברא ביום אחד, ונתן לכל אחד כח וכח ממשלתו, לפעול מכאן ואילך, וזהו משל הגנן שאמרו רבותינו ז"ל, שזורע הכל ביום אחד, וצמח כל אחד ביומו, וכן הוא ספר בראשית, שאמרו רבותינו ז"ל מעשה אבות סימן הוא לבנים, ואין דבר מסופרי האבות שאינו מורה על ענין שאירע לבניהם, וידוע כמה נתחבט הרמב"ן ז"ל בספרו פירוש החומש, להראות כל זה לבארו בכל ענין וענין, והנה מזמן האבות היה הכל בכח, ואחר כך יצא לפועל, באריכת הזמן במאורעות שאירעו לבניהם, וגם ספור מעשה בראשית הוא מרמז על ימים האחרונים, וכמו שהאריכו הפרשנים לתורה, ועל כן היה הכהן גדול טובל עצמו טבילה ראשונה, להתבונן בזה, עי עמוק הוא, והיתה טבילה זו בחול, ולא בקודש בבית הפרוה, בהיות כי עיקר ספר הראשון אינו אלא ספורים ואין בו מצוה ממצות התורה, וכמו שאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם, והיו פורסין סדים של בוץ בינו לבין העם, כדי שיכירו העם שעבודת היום בבגדי הבד, כבר נתבאר שטעם עבודת היום בבגדי בד הוא לזכור מעשה קין והבל, שבגדי כהן הדיוט מורים עליהן, והיו בד להיות כי קרבנו של קין היה זרע פשתן, מטעם שנתבאר, ויתבאר עוד, וזהו הגורם שמחיצה מפסקת בין כהן גדול לשאר העם כי רוב העם הולכין בדרכי בני אדם, וחוטאין, ואינן במדרגת כהן גדול העובד עבודת היום, והנה היה עולה ומסתפג ולובש בגדי זהב, ומקדש ידיו ורגליו, להורות כי על ידי טבילה זו היה עומד על יסוד מאמר הראשון שבענין הבריאה ולכן היה לובש תחלה בגדי זהב, כמו שנאמר בדברי תורה הנחמדים מזהב והיה לובש שמונה בגדי כהונה, הרומזים על מצות אדם הראשון, כמו שנתבאר בפרק שעבר, להורות כי תחלת הבריאה היתה לכוונה זו, להיות האדם שלם בתורה ובמצות אלו שנתנו לאדם הראשון, וענין מאמר ראשון הנרמז בענין קידוש זה הוא מאמר ויאמר אלקים יהי אור וגו', כי מאחר שהכל נברא ביום אחד, על כרחינו אנו צריכין לומר כי הכל נרמז בענין ויאמר אלקים יהי אור, והוא המורה על מציאות הדברים הנקרא בפי המשכילים אור המציאות, והחושך רומז אל אפס והעדר המציאות, וכמו שמבואר בדברי הרב המורה פרק ל' חלק ב', והאריכו בו פרשני התורה, ובהיות הענין כן נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, והוא הגבלת זמן הקצוב לכל דבר ודבר, והוא נקרא יום. והנה הוכרח לומר יום אחד, ולא יום ראשון כי אין שני אחריו, ובהיות כי כל נמצא אחר מציאתו אינו נמצא שנית, וזהו ענין קדוש ידיים ורגליים המורים קבלת ההשפעה מלמעלה ונתינתו למטה, הן בכהן גדול העובד למטה או בכהן גדול העליון, הנרמז בענין עבודתו של כהן גדול, כמו שנתבאר הכל בפרק שעבר, הוא קבל ההשפעה מלמעלה כמאמר ראשון, והיה בידו להוריד פעולותיו למטה מכאן ואילך, וכבר ביאר בעל עקידה שאמר, שמאמר יהי אור מורה על בריאת המלאכים, וכמו שהאריך שם בזה, והנה על ידי זו הטבילה והקידוש, היה הכהן גדול משיג ענין הבריאה הכללית שהיתה יש מאין, כי קודם בריאת האור היה האפסים המוחלטים, והיה אין גמור כן היה מקריב בבגדים אלו, התמיד, על הסדר שבכל יום, ומקטיר הקטורת ומטיב הנרות ומקטיר אברי התמיד ונסכים כמו בכל יום, וכבר נתבאר למעלה בסדר התמיד והמערכה טעם קשירות הדברים אלו זה בזה, והיה מקריב גם כן בבגדים אלו מוסף היום שכבר נתבאר למעלה טעמו, המורה על ביטול טענת הפלוסופים על דעת חדוש העולם, מצד שלמות פעולות השם יתעלה, וכמו שנתבאר, ולכן בא המוסף אחר סדר תמיד, המורה גם כן על זה וכמו שנתבאר, והנה לא היה מקרי' כל מוסף אחר סדר תמיד, המורה גם כן על זה וכמו שנתבאר, והנה לא היה מקרי' כל המוסף כאן, אלא היה מניח האיל והשעיר לסוף עבודת היום, וכמו שנתבאר מטעם כי הפר מוסף היה מורה על ענין האדם השלם, וענין הכבשים היו מורים על שבעת ימי המעשה, וכמו שכתבנו למעלה בקרבן שבת וראש חודש, והם מורים על שלמות פעולות השם יתעלה שברא הכל, להיות האדם שלם בפעולות, ועל כן לא בא מענין המוסף רק הפר והכבשים.

505

506אמנם, האיל והשעיר המורים על בריאת המלאכים והגלגלים, כמו שנתבאר פרק מ"ט בא לבסוף מטעם שיתבאר לקמן, ואולי מורה לנו על דעת האומרים, שרחוק הוא שנבראו אלו לתכלית האדם, וכמו שהאריך הרב המורה בזה חלק שלישי, ובעל ערידה פרשת בראשית, לכן בא הוראתן לסוף סדר הבריאה כאלו היו הם תכלית האחרון, והנה אחר שהשלים עבודות אלו היה בא לבית הפרוה, שהוא מקום קדוש, ופירסו סדין של בוץ בינו לבין העם, ומקדש ידיו ורגליו כשרוצה להקריב, פר כהן גדול, ושני שעירים אשר עליהם הגורלות, היה נכנס לבית הפרוה כו', ואמרו בגמרא מאי פרוה שם אדם אמגושי, ופירש שם רש"י מכשף ובערוך פירש, כי חפר מחילה תחת הקרקע בקדש עד שיראה עבודת כהן גדול ביום כפורים, והרגישו הכהנים בחפירה וחפרו ומצאוה ונקרא אותו הלשכה על שמו, והנה יש לתמוה, מה יקר וגדולה למקדש היה במכשף או חופר זה, להקרא לשכה זו תמיד על שמו, ושיזכר עם צדיקים שנקראים הדברים על שמן, כגון שערי ניקנור שנעשו נסים לדלתותיו, וזכה זה המכשף למה שזכה דוד שנקרא הבית כל שמו, שנאמר חנוכת הבית לדוד, וכמדרשם ז"ל, וראוי להיות שם רשעים ירקב, ועל כן נראה מזה גדול יקר עניני המקדש, ושכל דבר נותן התבוננות מה להתבונן בו, ומכיר בו ובשמותיו, והנה זאת המחילה שהיו טובלים בה, נקראת בית הפרוה, ובה היה טובל הכהן גדול, טבילה שנית ביום כפורים, כי הטבילה הזאת היתה נגד ספר שני, שבו הוזכר יציאת מצרים וענין פרעה מלך מצרים, והנה הם שמות קרובים, לשון נופל על לשון, ולכן הניחו שם מכשף כפרש"י על מחילה זו זכר ליציאת מצרים, וענין פרעה מלך מצרים שהיה המכשף הגדול בעולם, והיתה המחילה זה מקום קדש כי בה נתקדש שם שמים וכן היו הכהנים נכנסין וטובלין, כי על ידי צאתם ממצרים קבלו ישראל התורה, שהוא ענין הטבילה כמו שנתבאר, ועל ידי זה נאמר להם (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולכן היה הכהן גדול נכנס בו ביום כפורים לטבול טבילה שנית, והוא להתבונן בספר השני, והיה מקדש ידיו ורגליו תחלה, קודם הפשטת בגדי הזהב כי עדיין בשאר לו רושם מענין הטבילה והעבודות הראשונות, שנתבארו למעלה שהיה מרמז על הספורים מאבות לבנים, כי אי אפשר להתבונן לספורי ספר שני לולי בזכרון תחלה ענין מעשה האבות והם נרמז הגלות לבניהם, ושהיו משועבדים במצרים, ויצאו משם וקבלו התורה כמו שידוע כי לפי שאמר אברהם (בראשית ט״ו:י״ג) במה אדע וגו', נאמר לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' וענין יעקב ובניו עם יוסף נרמזו הגלות במצרים, ולכן היה מקדש ידיו ורגליו תחלה ואחר כך היה טובל טבילה שנית, והנה עם זה היה מסדר סדר עבודה, וענין הבריאה והחדוש שרומזים עליהם ענין העשרה קידושין כמו שנתבאר והיה קדוש זה וקדוש שאחר הטבילה השנית נגד שני מאמרים שנאמרו במלאכת יום שני, והם ויאמר אלקים יהי רקיע וגו', ויאמר אלקים יקוו המים וגו', שהוא גמר מלאכת יום שני שהוא הקוות המים, ולכן לא נאמר כי טוב ביום ב', ונאמר ב' פעמים ביום שלישי, כמדרשם ז"ל הקדוש הראשון נגד מאמר ראשון והטבילה נגד מלאכת המים, וספר השני שהוזכר בו נתינת התורה שהוא מלאכת המים ואפשר שנרמז בענין שני ימים הראשונים ופעולותן, פעולות ובריאת התורה הנקרא אור, ולזה נאמר ויהי אור, וכן במלאכת השני נזכר מלאכת המים נמשל בהם התורה, ובא להורות על שני ימים שקדמה בריאת התורה לבריאת העולם, כי עקר ישובו של עולם התחיל ביום השלישי שנאמר בו יקוו המים וגו', ותראה היבשה, שהוא עיקר בריאת העולם, וכמו שנאמר (ישעיהו מ״ה:י״ח) לשבת יצרה, וזה כוונת אמרם שקדמה התורה שני אלפים קודם בריאת עולם, והוא מבואר למשכיל. והקדוש שקודם הטבילה היה מורה על מאמר ויהי רקיע בדרך זה, ידוע אמרו רבותינו ז"ל שהמחלוקת נברא ביום שני על מאמר יהי רקיע בתוך המים, שנחלקו המים ולזה לא נאמר ביום שני כי טוב, ולזה היה מורה על ענין מחלוקת יוסף עם אחיו, שעל ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים והוא ענין הקדוש ההוא שעשה הכהן הגדול בקדושת בית הפרוה, שהיה מרמז דבכל שנעשה להם במצרים עד מתן תורה, כמו שנתבאר ואז היה טובל עצמו בטבילה שנית מטעם שנתבאר, והיה לובש בגדי לבן וחוזר ומקדש ידיו ורגליו, הנה היה לובש בגדי לבן אחר טבילה זו לרמוז כי חזרו אז להיות לבנים, על ידי קבלת התורה, על דרך שנאמר (שם א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו', וחזר ומקדש ידיו ורגליו נגד מאמר שני שנאמר בו יקוו המים וגו', והוא היה לתועלת היישוב שתתגלה הארץ ותוציא צמחה, ולא לתהו בראה לשבת יצרה, והוא ענין קדוש השני שכל זה היה נגלה לו על ידי טבילה השניה, שקודם קדוש זה והוא התבוננות בספר השני בדברים שנמשכו לישראל אחר מתן תורה, עד סוף ספר שני שנזכר בו ענין המשכן, וכליו, ובגדי העובדין, עד שנאמר עליו (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת השם, והוא ענין ישיבה המוזכרת בלשבת יצרה, כי כן היתה השכינה בתחלת היצירה בתחתונים וכמו שהאריכו בזה במדרש שאמרו רבותינו ז"ל, בשעה שברא הקדוש ברוך הוא עולמו נתאווה להיות לו דירה בתחתונים, בא אדם ועבר על ציוויו וסלק שכינתו לרקיע, בא קין וכו', עד שמשה חזר והורידו לארץ, שנאמר (שם יט) וירד על הר סיני, הה"ד באת לגני אחותי כלה, והוא הנאמר בענין המשכן כמו שנאמר אכלתי יערי עם דבשי וגו', הנאמר על הקרבנות והנסכים כמדרשם ז"ל, הרי שנשלמה כוונת הבריאה ביום הקמת המשכן, כי אז נתיישבה הארץ, ויצא לפועל כוונת ותראה היבשה לכן עשה הכהן שני קדושים אלו וטבילה ביניהם, נגד מעשה יום שני ושני מאמריו, והנה בא אחר כך באלו הבגדים לשחוט פרו, ולהתוודות על חטאתיו, וחטאת הכהנים, ולהגריל על שני השעירים והכל בבגדי לבן, כי באמת הכל נמשך ונקשר זה בזה כי על ידי מעשה יום שני, שנברא בו מחלוקת, ונברא בו יצר הרע, נמשך ענין רמזי הפר ושני השעירים, בדרך שנתבאר כי המה המורים על היצר טוב, והיצר הרע, והנה עובד עבודה זו בבגדי לבן כי זהו הענין של בני אדם, אשר בגדי כהן הדיוט רומזין עליהן, והם קין והבל כמו שכתבתי למעלה, ואפשר כי זני השעירים היו רומזים גם כן על קין, והכל אשר היה האחד להשם, והאחד לעזאזל, והנה כל זה היה עמוד עליו על ידי טבילה שנייה, כי שם מוזכר ענין עשיית העגל, שהיה נמשך גם כן מצד השעירים, ונראה שזהו הטעם שהיה הכהן גדול מתוודה על פרו שני פעמים פעם הראשון עלן עצמו לבד, והשני על עצמו עם אחיו הכהנים כי הפעם הראשון היה מתודה חטאת העגל הנעשה על ידי כהן שנתכפר ביום כפורים, ואחר כך היה מתוודה על שאר עונות הנעשים על ידיו עם אחיו הכהנים, וכבר כתבתי חלק ב' פרק ג', כי זהו טעם רבותינו ז"ל, בהקרבת שעיר לכפר על ענין שחיטת שעיר שנעשו בני יעקב כמבואר שם, וכעין זה היה וידוי כהן גדול על חטא העגל.

506

507והנה כבר נתבאר בפרק שעבר טעם הפר ושני השעירים שהיה מקריב הכהן בבגדים אלו, וטעם הגורלות וטעם הזאות, שהיה מזה מן הפר ומן השעיר ע"ש ויתבאר לך טעם כ"ד וא"צ להחזיר הדברים הנאמרים, והיה מתוודה על הפר וידוי ראשון ואחר כך מגריל על השעירים, היה מעמיד השעיר נגד בית שלוחו, והשני נגד בית שחיטתו, וחוזר ומתודה על הפר ושחטו, ואחר כך מקריב הקטורת לפני ולפני, ואחר כך מזה הדם, וחוזר ושוחט השעיר, ומזה מרמז כאשר עשה מדם הפר, טעם כל דבר זה, וסדורו זה אחר זה מורה לנו דבר חדש, וזה כי אחר שהתודה על הפר שהוא נגד חטא העגל, היה מגריל עח השעירים שבא על חטא ישראל, להורות כי סבת חטאו היה לסבת ישראל, והם היו עיקר החוטאים במעשה העגל, ולא הכהן כי לא חטא אהרן בזה רק שגרם חטא לישראל, והוא היה שלם בדבר זה, לולי שגרם לישראל לחטוא, והנה חטא אהרן גרם לישראל לחטוא, ועל ידי זה חטאו שאר הכהנים הם בני אהרן, שגרם להן חטא אביהם, שחטאו ונענשו בסבת חטאו, כמו שנאמר פרשת ואתחנן (דברים ט׳:כ׳) ובאהרן התנאף השם מאוד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ודרשו ז"ל אין השמידה אלא כילוי בנים, ותפלת משה הועילו מחצה שנשארו לו שני בנים, הנה חטאו גרמה לו חטא בניו וענשן, כי לולי זכות אבותן היה מסייעתן להצילן מן החטא, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כו', שהכוונה להם בזה כמו שאמרנו שזכותו היה להעמיד לו ולהגין עליו להצילו מן החטא, וכן בחטא בני אהרן, לולי חטא אהרן בענין העגל, ואחר כך היה שוחט הפר, ואחר כך היה מקריב הקטורת להורות שאחר כך היה שלם בכל מיני שלמות, וזה על ידי שחיטת הפר, שהוא מורה על התשובה, כמו שקדם לנו מענין פר שהקריב אדם הראשון, ועל ידי זה חזר על שלמותו, והוא ענין הקטורת, כי כבר נתבאר שהקטורת מורה על ענין השלימות כאשר נתבאר לעיל פרק ל"ו חלק ב' ופרק ז' חלק ג', ונתבאר גם כן לעיל פרק ז' חלק ג' טעם הקטרתו על האש, ועניןן הכף של קטורת, וטעם שלא היה אדם בהיכל בשעת ההקטר' וכל זה מבואר שם.

507

508אמנם, במה שנשתנה קטורת יום כפורים, שהיה חופן מלא חפניו מתוך שלשה מינים, להיות כי כהן גדול היה שלם בפעולותיו, והוא נרמז בחיפון הקטורת משלשה מינים כי הוא היה שלם וכלול מכל שלשה השלימות, ולכן לא היה לחיפון מידה אלא גדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו, ולפי שלמות האיש היה מוסיף בחפניו, ולא היה בהקטרת קטורת זה, שכהן אחר היה מכניס לו האש, או שהיו אומרים הקטר כמו בשאר הקטורת, כאשר כתבנו חלק ג' פרק ז', כי זהו המורה על הסיוע הבא לו מאחר, כמו שנתבאר לעיל פרק ז' חלק ג', ולא הוצרך השלם הכהן גדול לכך, ובפרט אהרן שבא עליו רמז קטורת זה, ואף כי היה מקטירו לפני ולפנים, ולא היה אחר נכנס עמו, וכבר נתבאר גם כן ענין המחתה והאש שהיו מקריבין עליו הקטורת, והיו שלשה קבין להיות החום הטבעי והוא האש המחתה, קושר שלשה מינים נפש רוח נשמה והם שלשה קבין אש המונחים במחתה, שהוא דוגמת לבו של אדם, שעליו מקטיר קטורת, כמו שנתבאר הכל למעלה בפרק הנזכר ופרק ל"ז חלק ב' כתבתי כן כזה עיין שם.

508

509ובהשלימו ענין הקטורת המורה על שלימות אהרן, היה מזה דם הפר ושוחט השעיר ומזה דמו, מניין הזאות שנתבארו למעלה, ענינם וטעמן, ואחר כך בא לו אצל השעיר המשתלח, ומתודה עליו עון ישראל ומשלח לעזאזל וכבר נתבאר טעם ענינו בפרק שעבר, והיה ההר ששלחו שם רחוק שנים עשר מיל מירודלים, נגד מחנה ישראל שחטאו בעגל, ולכן מתודה עליו לכפר על העון ההוא, וכמו שכתבתי בענין וידוי פר כהן גדול, והיה משלחו ביד איש עתי המדברה, להורות כי ההכנה מועלת מאד לדברים אלו, וכמו שכתבתי למעלה, ואחר כך היה הכהן גדול בא להוציא אימרו הפר והשעיר, ומניחין עד שעת הקטרתן, והיה שולח הבשר חוץ למחנה לשרוף, כבר נתבאר טעם שריפת הבשר חוץ למחנה, פרק י"ג חלק ב', ופרק ל"ג חלק ג'. אמנם, היה אחר הגעת השעיר לעזאזל, כי לאחר שהגיע השעיר לעזאזל הוא סוד שטן הוא יצר הרע ראוי לשרוף הבשר, המורה על האומות וכליותן, כמו שיתבאר לקמן בסוד פרה אדומה, והיו מנתחין הבשר לנתחים גדולים, והוא המורה על הגדולים והשרים, וכמו שאמר יחזקאל בענין ירושלים כל נתח טוב וגו', לכן בענין ברית בן הבתרים, שנאמר ויבתר אותם וגו' ואת הצפור לא בתר, שדרשו ז"ל שמורה על אבדון האומות, והיו מוציאן אותן ארבע אנשים, נגד ארבע מלכיות, בשתי מקלות קלועים, והם שני מקלות שראה הנביא וקרא האחד נועם, ולהאחר קרא חובלים וגומר, ואחר כך קורא בתורה, להורות כי בזמם שריפת האומות וכליונן, שהם ימי העתיד, תחזיר עטרת התורה ליושנה, והוא הרמז בקריאת התורה, והמה בזמן שהמקדש קיים שיר ישראל תקופה, והיה מברך שמונה ברכות על התורה ועל המקדש שהוא יקר מעלה ישראל, וכל זה היה מורה אחר שליחות השעיר, ושריפת הבשר בחוץ, המורה על אבדון האומות והיצר הרע שלא ישלוט, ואמרו הרואה כהן קורא אינו רואה שריפת הבשר חוץ, והוא האומר כי לאום מלאום יאמץ, ואי אפשר לאדם לראות גדולת שניהם כאחד. אמרו עוד אם קורא בבגדי בוץ מקדש ידיו ורגליו, ואם קרא בחלוק לבן משלו כבר קדשם קודם שקרא, ופשט בגדיו וטובל ולובש בגדי זהב וחוזר ומקדש ידיו ורגליו, ועשה שעיר המוספין על המזבח החצון, ואילו ואיל העם ומקטיר אימרי של פר, ושעיר הנשרפין ומקריב התמיד של בין הערביים, הנה אלו הקדושין והטבילה שהיה עושה לעבודת אלו הם מורים על מעשה יום השלישי ומאמריו הנאמרים בו, כי הטבילה היתה נגד מעשה יום שלישי וספר השלישי שהוא תורה כהנים, כי מתוך אותו ספר שהוא הטבילה השלישי, היה מתבונן במעשה יום השלישי ומאמריו, כי מצינו במאמר תדשא הארץ דשא וגו' שחטאה הארץ במה שלא שמרה מצות השם יתעלה שצוה לה לעשות עץ פרי עושה פרי, והיא לא הוציאה אלא עץ עושה פרי, ולכן נתקללה כשנתקלל האדם כמדרשם ז"ל, הנה זה היתה החטא הראשונה המוזכר בתורה ושהיתה נמצאת בעולם, ולכן לאחר שהקריב הפר והשעיר המורים על חטאת בני אדם כמו שנתבאר, היה מקדש ידיו כמו שמצינו בעגלה ערופה שהיו הזקנים מקדשין ידיהן, ורוחצין ואומרים ידינו לא שפכה וגו', כי כל זה מורה כאלו מנקין עצמן מן החטא, ושידיהם נקיים מן החטא, והוא ענין הרחיצה שבא להעברת הזוהמא והטומאה, ולכן דרשו פרק קמא דסוטה, בענין בת פרעה שנאמר (שמות ב) ותלך לרחוץ וגו', שהלכה לרחוץ מגלולי בית אביה, וכן היה הכהן רוחץ עצמו לנקות עצמו מן החטא, והיה מורה בזה על חטא הארץ כאלו בא לומר שהחטא בא לאדם מצד תגבורת יסוד הארץ אשר באדם, וכאלו אדם מוכרח על זה, מאחר שקרוץ מחומר וכמו שנאמר (קהלת ז׳:כ׳) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ומלת בארץ דווקא רוצה לומר מאחר שהוא אדם מן האדמה אשר חטא בתחילת בריאתו.

509

510ונוכל לומר שכל זה נגלה בחטא הארץ מתחילה, כי אף על פי שהשם יתעלה צוה לה להוציא עז פרי עושה פר כי אין כילות מצד הנותן, ומצדו היה באפשר שגם העץ יהיה פרי, אך הארץ לא עשתה, כי לא היה באפשרות החומר לקבל יותר מזה, וכמו שדרשו ז"ל כל מה שנברא בקומתו ובצביונו נברא, וכל אחד קבל השלמות מה שהיה אפשר לפי מדרגתו לקבל, ומה שלא קבל יותר היה מצד חסרון חומרו, וכמו שהסכימו כל החכמים בזה והאריך בו הרב המורה בשם הפילוסוף, וכל זה מורה על ענין האדם הנקרא עץ השדה, עץ פרי עושה פרי המעשים, ולכן כשנתקלל האדם נתקללה האדמה, להורות על הכוונה כי האחד גורם חבירו, וחטא האדמה הוא עצמו סבת חטא האדם.

510

511אמנם, מאחר שאי אפשר לאדם שלא יחטא אין לו תקנה אלא שישוב מחטאתיו תמיד ויתחרט עליהן, והוא ענין הטבילה השלישית שלאחר קדוש זה, אשר בא כנגדה תורת כהנים, אשר בו מצות הקרבנות הבאים על החטא לכפרה, וכמו שאמרו במדרש שאלו לחכמה חוטא מה ענשו, אמר (משלי י״ג:כ״א) חטאים תרדף רעה, שאלו לנבואה, מה ענשו אמרה (יחזקאל יא) הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לתורה חוטא מה עונשו, אמרה יביא קרבן ויתכפר, שאלו להקדוש ברוך הוא חוטא מה עונשו, אמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר, כמו שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', הדא הוא דכתיב טוב וישר השם על כן יורה חטאים בדרך. הנה בהיות התורה לא צותה בהקרבת הקרבן אלא על חטא השוגג, ולא המזיד, מטעם שנתבאר ריש חלק שני בטעם הקרבנות, על כן אמרו שהתורה אמרה יביא קרבן, כי הוא הדת והעונש המונח לכל אדם בשוה. אמנם, המזיד כל אחד נדון לפי רוע כוונתו, ואין שם כפרה מונח עליו בתורה על כן אמרו שהקדוש ברוך הוא אמר שיעשה תשובה כי הוא א-ל אלקי הרוחות לכל בשר, יודע תשובתו של כל אחד ואחד אם התשובה הוא לפי החטא ואז יקבלו, וכל זה נגלה על ידי ספר תורת כהנים, אשר שם מוזכרים ענין הקרבנות המכפרין השוגגין, ועניני שאר הקרבנות אשר מתוכן ילמד המזיד לשוב להתודות על חטאו, ויתבונן למה אין המזיד מקריב קרבן, אשר מכל זה יעמוד על סוד הקרבנות, היא המביאו לידי תשובה והוידוי והחרטה על חטאיו, וכמו שנתבאר ריש חלק שני בטעמי הקרבן, וזהו ענין הטבילה השלישית שעשה הכהן גדול ביום הצום. והיה לובש בגדי זהב, והם דוגמת המצות שנצטווה בו אדם הראשון, ומורה על שלמתו קודם שחטא, וכמו שנתבאר למעלה מענין הבגדים של כהן גדול, וכל זה מורה על התשובות מחטאיו כמו שנתבאר, וחוזר ומקדש ידיו ורגליו להורות על מעלת בעל התשובה השב מחטאיו, שמעלתו גדולה ועומד במקום שצדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד, והוא מבואר מענין קדוש זה, אשר דוגמתו מאמר ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע השמים וגו', שאז קטרגה הלבנה ומעטה עצמה לאחר שחטאה, וזה היא ענין תשובה, ועל ידי זה עמדה במקום שצדיקים גמורין אינן יכולין לעמוד, שהרי החמה ושאר צבא השמים אינן עומדים בזאת המעלה שעומד' בו הלבנה להיות מושלים ביום ובלילה, ולהיות הצדיקים נקראים על שמם, וכבר נתבאר מאמר זה בענין קטרוג הלבנה במה שקדם, וזהו הוא כוונתם באמרם במקום שבעלי תשובה עומדין כו', להיות כי הבעל תשובה נקרא על שם הלבנה, והצדיק נקרא על שם החמה, ובמקום זה מעלת בעל תשובה יותר גדולה, מאחר שישראל מונים ללבנה, והאומות לחמה, אם כן במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד, ובהיות כי במאמר תדשא, ובמאמר יהי מאורות, נגלה ענין המרי והחטא והתשובה, והוא נתבאר בטבילה שביניהם והוא תורת כהנים. לכן היה עושה בבגדים אלו שעיר החטאת על מזבח החיצון, ואילו ואיל העם ותמיד של בין הערביים, להיות כי כבר נתבאר מעניין הקרבנות אל שהם באין להורות על הפסד העולם, אשר מתוכן יתבונן האדם חדוש העולם, ומענין החטאת נתבאר גם כן הפסד העולם, אשר מתוכן יתבונן האדם חדוש העולם, ומענין החטאת נתבאר גם כן הפסד האדם במיתתו, וקבול עונשו אחר מותו, כמו שנתבאר הכל למעלה בענין הקרבנות ומעשה חטאת ועולה וכל זה מביא לידי התשובה השלימה בזכרון האדם, יום מותו, ושסופו רימה ותולעים ושהעולם וכל אשר בו עתיד להפסד, ושאדון הכל יתעלה בראו כרצונו, והיה נקרב הכל על המזבח החצון, שהוא מקום השבת הדברים לשרשן, כמו שנתבאר מענינו למעלה ובהתבונן האדם בכל זה מי הוא החצוף שלא ישוב מחטאתי ויתודה עונותיו, אין זה כי אם היודע רבונו ומתכוין למרוד בו, כאחד מערלי לב הגויים הארורוים, ולכן היה מקטיר אימורי הפר והשעיר המורה על לבות וכליות החצופים ההם, שנרמזו בשריפת בשרן חוץ למחנה, ואמוריהן נקרב על גבי המזבח, להיות כי עתיד המזבח ההוא להפרע להם, ובאש השם נשפט, ולכן נקרב אימוריהן על גבי המזבח, והיה זה קודם הוצאות הכף והמחתה לדעת הרמב"ם, ואחריהם לדעת הרא"ש, מטעם שיתבאר לך בסמוך. וזה כי אחר עבודות אלו הי' חוזר ומקדש ידיו ורגליו, ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן, וחוזר ומקדש ונכנס לקדשי קדשים, ומוציא הכף והמחתה. הנה אלו השני קידושין לטבילה שביניהן היו מורים על המאמר (בראשית א׳:כ׳) ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה וגו', ויברא אלקים התנינים הגדולים וגו', ועל התבוננות ספר הרביעי, ומעשה יום הרביעי, ומאמר ויאמר אלקים תוצא הארץ וגו', ויאמר אלקים ישרצו המים וגו', הוא ענין קדוש הראשון, כי לאחר שעשה שני השעירים המורים על ענין החטא הבא מצד השעירים, והקריב אחר כך המוספין המורים על תשובת טענות הפלוסופים כמו שקדם בענין המוספין, וידוע שהעונות וחטאים גורמין לישראל הגלות, על כן בא הרמז בסדר העבודה, להורות על ענין המלכות ושעבודן בישראל, והם הנרמזים במאמר זה החמישי שנבראו בו הדגים והתנינים הגדולים אשר נמשלו בהן האומות, ולכן נאמר בפרעה התנין הגדול וגו', נחש בריח נחש עקלתון, ונמשלו האומות לדגים מה דגים כל אחד שגדול מחבירו בולע את חבירו וכן הוא בענין האומות, מה דגים שבים מכוסין מן העין אף האומות כי עין השם אל יריאיו מה דגים מים מכסין אותן אף האומות מי התורה מכסין אותן אם יתעסקו בהן ישראל, מה דגים אין להם חיות אלא במים, אף האומות שעיקר חיותן תולה בתורה שעוסקין בה ישראל, כי כל העולם לא נברא אלא בזכותן, ונאמר בבריאת יום חמישי עם בריאות הדגים ועוף יעופף על פני רקיע השמים, כי אף שנבראו האומות תחלה, לא נבראו אלא בשביל ישראל שיעזרו להם בצרכי עולם הזה, וכדי שיוכלו לעסוק בתורה, וכמו שאמרו במסכת עבודה זרה עשינו גשרים כבשנו כרכים כו', וכמו שדרשו במה שנאמר (בראשית ט״ו:י׳) ואת הצפור לא בתר, לכן אמר שעוף יעופף על פני רקיע השמים, להשכיל מה שלמעלה ומה שלמטה, והוא ענין הקדוש הראשון, והיה פושט מיד אחר זה בגדי זהב המורים על המצות והיה טובל טבילה הרביעית והוא ענין ספר הרביעי להתבונן בו שם דבר זה, כי כל הספר ההוא מדבר בחטאת ישראל, ושעל ידי כן נשתעבדו לאומות, ושנבראו תחילה שיהיו לעם ביניהן, אלא שחטאן גרם להם השיעבוד והגלות, ולכן מספר תחילה בספר ההוא ענין הדגלים, וחנוכת המזבח, שהיו מסודרים בטכסיסי מלוכה, וזהו לתכלית התורה והעבודה, והוא שמספר שם מענין פרשת נשא, שבו חנוכת המזבח.

511

512אמנם, אחר כך מגיד שחטאו ונשתעבדו ולכן מספר אחר כך מיד פרשת מתאוננים ופרשת מרים ופרשת קרח ומרגלים, שזהו גרם להם הנפילה במדבר, ומספראחר כך פרשת בלק ופרשת שטים שנפלו ארבע ועשרים אלף, להורות הכל כי חטאן, גורם להם הרעף וזהו התבוננות הטבילה הרביעית, ונגד מלאכת יום רביעי שבו נבראו המאורות אשר האומות מונים לחמה וישראל ללבנה, ואתה ידעת ממשלת החמה על הלבנה בעולם הזה, והוא סיבת חטא קטרוג הלבנה והוא מבואר למשכיל והיה לובש בגדי לבן המורים על חטא קין והבל להורות כי לפתח בריאות העולם חטאת רובץ, והוא הגורם כל הצרות לישראל, שאבדו שלימותן וחכמתן שאינן יכולין לעבוד בוראן, וחוזר ומקדש להורות שזהו ענין שגרם להם הגלות והשעבודין שנית ודע כי עיקר שיעבודן של ישראל הוא שני פעמים, פעם ראשונה במצרים, ועכשיו בגלות השני, וזהו שאנו אומרים בקדושה והוא ישמיענו ברחמיו שנית, כי גלות בבל לא נחשב לאלו הגליות הקשים, וזהו ענין שני הקדושים על הטבילה הרביעית, והיה מוציא הכף והמחתה חוץ לקדשי קדשים בבגדים אלו, להיות כי אינן ראוין להיות עוד בפנים, מאחר שאין מעשיהן שלמים ולא לבם לשמים והוא הנרמז בכף ומחתה כמו שנתבאר, והנה אין מוקדם ומאוחר בתורה זו, אם היה הקטר האימורים קודם זה כדעת הרמב"ם, או אחריה כדעת הרא"ש כי על כל פנים הכוונה אחת, שהיה מורה על הכנעת ישראל תחת האומות בסבת חטאן, ושעתיד הקדוש ברוך הוא לפרוע מהן, והיה ענין קדוש ידיו ורגליו קודם הוצאות המחתה והכף, נגד מאמר ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ וגו', שהם האומות הנמשלים לחיות ורמשים השולטין בישראל, וטורפין ומכלין אותן בגלות, והנה ידוע שארבע מלכיות נמשלו לארבע חיות שראה דניאל, שטורפין ורומסין את ישראל בגלותן, ואחר כך לחוזר ומקדש ופושט בגדי לבן וטובל וחוזר ומקדש ולובש בגדי זהב ומקטיר קטורת של בין הערביים ומטיב הנרות של הערביים.

512

513והנה אלו הקדושין והטבילה באו להורות לנו על סוד הגלות, כי לא היה מצד השכחה, או מצד עזיבת השגחת השם יתעלה בעולמו. אמנם, לא היו רק מצד הכוונה האלקית שיכנעו ישראל בגלות, ושיעבדו בגופן כדי שיעסקו בתורה ובמצות, כמו שדרשו ז"ל יאי עניותא לישראל, וכמו שנתבאר כל זה מסור הקטורת, ולכן היה מקדש ידיו ורגליו, להורות על מאמר נעשה אדם בצלמנו שהיתה עיקר כוונת הבריאה, שיהא האדם בצלם אלקים בשכלו ובמעשיו, ויספיק עצמו בהכרחי, ולא ירדוף אחרי המותרות, כמו שנאמר (דברים ל״ב:ט״ו) וישמן ישורון ויבעט וגו' ועל ידי זה פושט בגדי לבן אשר עליו, והוא מורה על חטא קין והבל אשר רדפו אחר כבוד המדומה וגרם שזה וזה נאבדו מן העולם, וכמו שדרשו ז"ל( (בראשית ד׳:ח׳) ויהי בשדה וגו' שחלקו על עסקי שדה, שאמרו באו ונחלק העולם כו', ושאר מדרשות הידועים בזה, והיה טובל הטבילה החמישית, והוא המורה על ספר משנה תורה, שהוכיח משה לישראל על זה תמיד, וגילה להן ענין זה, בפרשת כי תולד בנים וגו', ובקשתם משם את השם אלקיך וגו', בצר לך ומצאוך כל הדברים וגו', וגילה להם שזהו ענין הגלות, וכן בפרשת כי תבא בתוכחותיו ופרשת האזינו, שגילה להם שכל ענין הגלות והמכות אינו אלא לתכלית זה, ונגד מלאכת יום חמישי שנאמר בו ועוף יעופף על פני רקיע השמים, שבא להורות לתכלית זה כאשר נתבאר בסמוך, ולכן היה חוזר מקדש ידיו נגד מאמר ויאמר פרו ורבו וגו', כי חוש המשוש חרפה היא לנו ולא נברא אלא לקיום המין, שהוא הפריה והרביה וכדי להמעיטו ולהחלישו נגלו ישראל מעל אדמתן כי זהו היה רוב חטאן, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא לגלות עריות בפרהסיא, כדאיתא פרק חלק, ולכן היה חוזר ולובש בגדי הזהב המורה על מעשה המצות, וכמו שנתבאר, והיה מקריב קטורת ומטיב הנרות המורה על שלימות המעשה והעיון כמו שנתבאר בסדר התמיד ואחר כך חוזר ומקדש ופושט בגדי זהב ולובש בגדי עצמו ויוצא לביתו וכל העם מלוין אותו, ויום טוב היה עושה כשיצא בשלום, הנה אחר השלמות עבודותיו והרמז על כל מעשה בראשית היה פושט בגדי כהונה אשר הרמז בהן על מעשה אדם הראשון כמו שנתבאר מעניניו.

513

514אמנם, אחר שהשלים הרמז, היה לובש בגדי עצמו ומקדש ידיו תחלה נגד מאמר עשירי הנזכר במעשה בראשית והוא ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו', כי אם נמנה בראשית למאמר הנה זה מאמר י"א ואם לא נמנה בראשית למאמר זהו המאמר העשירי ובפרקי רבי אליעזר מונה העשרה מאמרות בלא בראשית, ומונה זה המאמר למאמר העשירי וכבר נתבאר מדברים הנמשכים שאחד עשר קדושין היו ביום כפורים, עם קדוש שהיה בלילה קודם תרומת הדשן, והוא נגד מאמר בראשית שהוא מאמר סתום כלילה, ולכן נשאר זה המאמר נגד קדוש האחרון של יום, והיה מקדשו קודם שהיה לובש בגדי עצמו, כי לאחר שנשלם עניני הרמז, על כל מה שנעשה בענין הבריאה, עד לאחר שנברא האדם היה עובד בבגדי כהנים. אמנם, מכאן והלאה היה לובש בגדי עצמו שהוא רומז על עצמו וכיצד היה מתנהג העולם אחר בריאתו וחדושו, שנתרבה האדם על פני האדמה, שהיו מתנהגין על פי הדברים הטבעיים, והם בגדי עצמו שהיה לובש כהנהגת כל אדם, וזה שהיה מתחיל באדם מיד אחר שנשל' בריאתו של אדם הראשון ביום ששי ולכן היו כל העם הולכין אחריו ללותו להורות כי האדם הנאמר במעשה בראשית הוא שם המין והכלל הכולל כל העם וכן הוראותיו ורמיזותיו של כהן גדול כולל את כולן, ולכן כל העם הולכים ללותו וקודם זה היה מקדש ידיו ורגליו, נגד מאמר האחרון שהיה לתכליתו זה כי יש להקשות במאמר זה, איזה דבר נברא במאמר זה האחרון שנאמר עליו ויהי כן כאלו היה שם בריאה חדשה, ולא נראה במאמר זה שום דבר חדש שהרי הכל היה נברא תחלה אלא שנתן הכל למאכל וכמו שנאמר הנה נתתי לכם את כל עשב זורע וגו', ולמה מנו זה המאמר בענין המאמרות שבהם נברא העולם, ועל כן נראה שהחידוש היה בזה המאמר מה שנאמר זורע זרע דהיינו מעצמו כי הצמח הארץ בכל מקום שיפול זרע הצומח יצמח בדומה לו, מה שלא היה כן בתחלת הבריאה שכתוב מזריע זרע והוא פועל יוצא, רוצה לומר שאחר יוכל להזריע ממנו וכן נאמר בכאן בעץ זורע זרע, ולא נאמר כן בתחלת הבריאה וזה היה הבריאה החדשה ולכן נאמר ויהי כן לצורך תכלית ישוב העולם, כי לאחר שחטא האדם ביום ששי נאמר מאמר זה כי אז נגרש מגן עדן ונתרבה האדם על פני האדמה והוצרך הקדוש ברוך הוא לתת כח הצמיחה בכל מקום נגד זה היה קדוש האחרון שהיה לתכלית רוב בני אדם המלוין לכהן לביתו, ואז היה עושה יום טוב כי היה חוזר ומזדווג לביתו כדר' תלמידי חכמי' אשר עונתן מליל שבת לליל שבת, כדי להראות בפעולתו החומרי מעשה בראשית כמו שנתבאר פרק נ"ט כי לזה נקרא שבת מלכתא ומטרוניתא, וזהו גם כן יום טוב, מלבד היום טוב המפורסם שהיה כהן גדול עושה במוצאי יום כפורים זהו הנראה לי בכוונת העבודה של יום, לכבוד קדוש השם אשר הוא נורא ואיום לעמו ישלח פדיום, ושנזכה לראות עבודת הכהנים במקדש אמן. ועכשיו שבעונותינו חרב בית המקדש ובטל העבודה יש לנו נגד זה חמש מיני עינויין נגד החמש הטבילות שנאבדו, ושעל ידי זה יתכפר לנו כאלו עבדנו העבודה על מכונה, ולזה מצינו ראינו שגם בתשעה באב יש לנו עינויין אלו כי זה וזה הוא זכר לחורבן, ולכן אנו זוכרין גם כן בפה עניני העבודה ביום כפורים, כדי לשלם פרים שפתינו, ויהיו לרצון אמרי פינו והגיון לבנו לפני השם צורינו וגאלינו.

514

515בענין מוספי סוכות (במדבר כ״ט:י״ב) ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו' והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח להשם פרים בני בקר שלשה עשר אילים שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימים ומנחתם סולת בלולה בשמן וגו' כל מוספי יום ויום שוין כל שבעת ימי חג הסוכות, מלבד הפרים שהיו מתמעטין והולכין עד שהיו ביום שביעי שבעה פרים. ביום שמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח להשם פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים ומנחתה ונסכה.

515

516הנה התבאר שמוסף יום השמיני ומוסף ראש השנה יום כפורים שוה, ומוסף ראש חודש ופסח ושבועות היה שוה, ומוסף שבת וסוכות לא היה שוה לאחד מהן, וכבר נתבאר מענין מוסף ראש השנה יום כפורים שקרבן מוסף הוא מצד הדין שבהן, וכן הוא במוסף שמיני עצרת שנידונין על המים ומזכירין גבורות מטר שכל חיי אדם נתלין בהם, ולכן בא מוספו כמוסף ראש השנה ויום כפורים, ועל כן אין צריך ביאור מצד פרטי קרבנותיו כי הוא שוה בזה ליום כפורים ולראש השנה וכמו שיתבאר לך לקמן, ועל איזה טענות מורה, יתבאר לך גם כן אחר שיתבאר עניני מוספי החג אשר מתוכו יתבאר לך דיני ניסוך המים שבו ואקדים לך דינו ואחר כך טעמו נקשר במוספי החג כאשר יתבאר. אמרינן ניסוך המים וערבה ועשר נטיעות הלכה למשה מסיני, וכתב הרמב"ם פרק י' מהלכות תמידין ומוספין עם נסוך היין של תמיד של שחר היו מנסכין המים לבדו, ואם נתערבו ביין וניסוך שניהם מכלי אחד יצא, ובקרן דרומית מערבית היה מנסך למעלה מחצי המזבח, והכל יורדין לשיתין, כיצד היו עושין היה לוקח צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגין, היה ממלא אותה ממי השילוח, הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו, עלה לכבש ופנה לשמאלו ונותן המים מן הצלוחית לתוך הספל שהיה שם, ושני ספלים של כסף היו שם, מערבי היו בו מים ומזרחי היו בו היין של ניסוך, והיו מנוקבין כמין שני חוטמין דקין, ושל מים היה נקב שלו דק משל יין כדי שיכלה המים עם היין כאחד, זה שמנסך המים אומרים לו הגבה ידך שפעם אחד נסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן שאמרו מין הוא, שהם אומרים אין מנסכין מים כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב ואינו מכלי שרת, ומניחו בלשכה ולמחר ממלא ממנה, אם נשפכה או נתגלתה ממלא מן הכיור ומנסך בכל יום ויום מימי החג היו אומרים שירה בפני עצמו על מוסף היום, בראשון מימי חול המועד היו אומרים הבו לה' בני אלים, בשני ולרשע אמר אלקים וגו', בשלישי יקום לי עם מרעים, ברביעי (שם) בערים בעם וגו', בחמישי הסירותי מסבל שכמו, בששי ימוטו כל מוסדי ארץ וגו' ואם חל שבת להיות באחד מהן ימוטו ידחה, עד כאן לשון הרמב"ם.

516

517והנה דע לך שקרבן מוסף חג הסוכות ושמיני עצרת נגד שני טענות הנשארים לבטל מדברי הפלוסוף והוא הטענה הרביעית והתשיעית כי כבר טענו כי אם היה העולם נברא יצטרך על כל פנים דבר קדום שנושא האפשרות אם כן אי אפשר מבלתי נושא האפשרות ההיא, והטענה התשיעית שהביא ראייה מן המפורסמות, שהכל אומרים שהשל יתעלה שוכן בשמים, ואם כן השמים קודמין בקדמותו, והנה התשובה על הטענה הרביעית נתבאר כי מאחר שהשכל והמשכיל והמושכל הוא דבר אחד לכן מצד השם יתעלה היה אפשרות המתפעל מעצמו כמו שהוא מושכל מעצמו, וכמו שקדם מתשובתינו וזה היה נרמז במוספי החג הסוכות וזה כי זה הדבר אינו שייך אלא במי שאינו גוף ולא כח בגוף שהשכל והמשכיל והמושכל שב בו דבר אחר, ומצד זה היה אפשרות בריאות עולם, מה שאינו כן בדבר גופני, שאי אפשר שהדבר המתפעל הוא הפועל עצמו, ועל כן היו מקריבין מוספי החג, להורות מצד מנינם, ומצד החג הדבר הזה כי מלבד שהם מורים על חדוש העולם כאחד משאר קרבנות. מכל מקום מצד פרטן ומנינם ומצד החג מורים על זה וזה, כי כבר כתב הרב המורה חלק א' פרק ס"ט כי גם באדם לאחר שהשכיל המושכל, יהי המשכיל והמושכל דבר אחד, אלא שקודם יציאתו מן הכח אל הפועל הם שלשה דברים, וכמו שהאריך שם בזה, וזהו מצד חומרו המפסיק בין המשכיל והמושכל, ושכלו הוא דבר גופני ולצאת מן הכח אל הפועל, וכבר ידוע גם כן מה שכתב הרב המורה שהחומר שמבדיל ההשגה נקרא עב הענן, וכמו שנאמר (שמות י״ט:ט׳) הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ושהחומר היא המחיצה המפסקת והמבדלת הנבואה והשגה, ואלו הם כדמות העננין של סוכות, שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא כ״ג:מ״ג) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו', ונחלקו בה רבותינו ז"ל י"א סוכות ממש, ויש אומרים שסוכות ענני כבוד היו והכונה לשניהם לענינם אלו המפסיקין ההשגה, ואמר כי בצאתם ממצרים ראו והשיגו שעננים אלו היו לסוכות, והוא מלשון סוכה ברוח הקודש, והם גם כן בצאתם ממצרים הציצו וראו בין נקבי הסוכה להשיג מה שעליה, ולזה סוכה המעובה כמין בית פסול, וכמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה, והנה הענן אשר ממנה יתהוה המטר הוא עצמו דוגמת ההשכלה החומרי' אשר הלח אשר ממנו יתהוה המטר כי בתחלה נעשה ענן ויתהוה המטר בתוכו ובעת הויית המטר כלה ענן וילך, כי שב מעצמו להיות מים על פני הארץ והנה הענן אשר קודם להיות המטר הוא דוגמת החומר אשר הוא סבה שצריך להשכיל תחלה בכח ואחר כך בפועל ולזה היו העננין לסוכות ומפסיקין בין ישראל לאביהם שבשמים, כי השם יתעלה אין ענן סביב לו רק נוגה לו סביב, והוא המשכיל והמושכל תמיד, והוא הפועל והמתפעל כאחד, ולזה צותה התורה לעשות חג הסוכות ביום חמשה עשר, כי בי-ה השם צור עולמים, והוא שצייר אותיות י"ה וברא מהן שמים וארץ, מי' נברא העולם הבא, ומה' עולם הזה, והנה השם אחד ושמו אחד והוא עצמו, ומצד הזה הוא אפשרות המתפעול, ולזה הוא ביום חמשה עשר בחודש שנברא בו העולם, ונאמר סולו לרוכב בערבות בי"ה שמו רוצה לומר כי בי"ה הוא שמו ומחציו נתמלא תיבתו, כמו שיסד הפייט ורוצה לומר כי י"ה במילואו הוא כמספר השם להורות כי אין חצאין נופלין אצל השם יתעלה, וחציו היא כולו, כי אינו מורכב כשאר המורכבים מסבות קודמות או שנוכל לומר אצלו יצא כח ופועל אף פועל ומתפעל בשכלו כי אין בו חצאין, אלא יחיד. לכך ראוי לשבחו, ולכן אחר סולו לרוכב בערבות וגו', וזהו טעם השיר שהיו אומרים במוסף של חג יותר מבשאר המוספים כי הוא הראוי להתהלל מצד זה וכמו שאמר דוד סולו לרוכב בערבות בי"ה שמו ועלזו לפניו והנה חג הסוכות שנתבאר לישראל זה צותה התורה להקריב המוספין המוזכרים למעלה להורות כי כמו שהקדוש ברוך הוא המשכיל והמושכל כן הוא הפועל והמתפעל וידוע אמרם שישראל מוספיו כח וגבורה הפמליא של מעלה, וכשהם חוטאין מחלישין הכח ההוא כמו שדרשו בפסוק (דברים ל״ב:י״ח) צור ילדך תשי וגו', וכבר נתבאר מדברינו הקודמים מהו תוספות הכח וחלישתן, מכל מקום נתבאר על דרך דוגמא במה שאפשר להמשיל מה שהפועל עצמו הוא המתפעל, וכן הוא בענין ההשכלה, כי השכל הפועל מוציא שכלו של אדם מן הכח אל הפועל, והנה תכלית שלמות האדם להשכיל מוציאו והוא השכל הפועל, וכמו שביאר הרב המורה כל זה בארוכה חלק שני, וכתב שעל זה נאמר כי באורך נראה אור, הנה הפעול המשכיל הוא שב להיות מושכל ומתפעל.

517

518והנה ידוע שכל זה הוא מצד התורה אשר על ידה ישראל משכילים למעלה ולמטה, והנה האומות הם סבה גדולה בזה, גם הם דוגמה קצת לזה, מצד שמבטלין את ישראל מלעסוק בה, על ידי עול מלכותן עליהן, וכמו שהאריך הרב המורה בזה, שעיקר הגלות הוא אבדון החכמות באורך הזמן. אמנם, מצד אחד עוזרין לזה כי יאי עניותא לישראל כוורדא סומקא לסוסיא חיוורא, ועל ידי שעבודן יצטרכו לעסוק בתורה, ולכן ציוה השם יתעלה להקריב בימי החג שבעים פרים, נגד שבעים אומות, כמדרשם ז"ל, ולהיות נמעטים כל יום ויום עד שלבסוף עומדים על שבעה, והוא מצד התורה אשר היא שבעה ספרים, ע' פנים לתורה והם השבעים פרים, והיא נדרשת בשלשה עשר פנים, ולכן באו שלשה עשר פרים ביום ראשון, והיו נמעטין והולכין על דרך כוונה שנתבארה, להורות על סבת הפועל והמתפעל, כי המעטת התורה הוא על ידי האומות, והמעטת האומות על ידי התורה, כאלו כל אחד פועל אצ עצמו, והיה ביום האחרון שבעה פרים נגד התורה שבכתב שהיא שבעה ספרים, והיא הנשאר' בהכרח בגלות, ולא תשכח מפי זרעם וגו', ואולי השבעה פרים נגד ששה סדרים משנה, והתורה בכללה שהם שבעה, ועל ידי זה זכו ישראל ויזכו להנחיל ארץ שבעה אומות, ועל כן היו שבעה פרים ביום האחרון. ואמנם, הכבשים היו ארבעה עשר בכל יום, שבעה פעמים ארבעה עשר הם צ"ח כבשים, נגד מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא שהתורה נדרשת בהן, רש"י פירש פרשת פנחס שבאו צ"ח כבשים שעל ידן יוצלו ישראל מצ"ח קללות שבפרשת הברית, והיו בכל יום ארבעה עשר כבשים, להורות כי על ידי האומות המתגברין על ישראל, אין לנו בכל יום רק ארבעה עשר, שהם שבעה פנים טהור ושבעה פנים טמא, והוא פשוטו של שבעה ספרים או ששה סדרים והתורה בכללה, וכבר נתבאר כי כבשים מורה על סתרי התורה, וכמו שאמר כבשים ללבושך, ולכן היו הקרבנות אלו כבשים, אכן היו שני אלים בכל יום להיות כי האלים המנגחין הם המורים על המלכיות, כמו שראה דניאל איל המנגח, והיו שנים להורות על עשו וישמעאל, ולהורות אף כי האומות מתמעטין. מכל מקום אלו האומות קיימין עד ימי המשיח, שהוא הנרמז בקרבנות יום שמיני עצרת, ומורים גם כן על התורה מצד האלים שנים שהוא נגד התורה שבכתב ותורה שבעל פה, והיה כל יום שעיר חטאת, להיות כי כל ישראל נקראו על שם יוסף שנאמר נוהג כצאן יוסף וגו', ועתה דע כי אף על פי שנתבאר כי הפרים נגד האומות, לא יצאנו בזה מכלל כוונתינו הראשונה שנתבארה, בטעם הקרבנות, שהקרבנות חלוקות מצד הוראות האבות, ועל ידי זה מורים על חדוש העולם, כמו שנתבאר חלק ב' פרק ח' ופרק י"א כי הפרים נגד אברהם, והוא בירר המלכיות וכמו שדרשו כי צורם מכרם.

518

519אמנם, ממשלת עשו וישמעאל הוא מצד יצחק כי עשו כבדו, ולכן זכה לכבוד, וכן ישמעאל שהיה בכור ויצחק לקח אשר לו, וכבר אמרו רבותינו ז"ל לא תהא בך עבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא, והנה יצחק לקח של ישמעאל, ולכן נשתעבדו בניו תחתיו לשלם לו מה שלקח ממנו, והכבשים נגד יעקב שהוא ישראל, והשעיר נגד יוסף, ובהיות כי כבר בארתי במוסף קרבן ראש חודש כי הפרים הם מורים על דברים חומריים שמהותים בעולם השפל על כן בא הרמז של שבעים אומות בפרים, כי הם שמשימין תכליתן דברים חומרי והוא ענין גדול והשררה. אמנם, השעיר הוא מורה על דבר רוחני, כמו שנתבאר, ומורה על ישראל שהם משימין עיקר תכליתן הדברים רוחניים שכליים והיה אחד להיות גוי אחד בארץ. אמנם, בשמיני עצרת בא לבטל הטענה התשיעית שהיא מצד פירסום מאמר האומות שהשם שוכן בשמים ושהתשובה בזה כי אין לו גוף וגשם, ולא נאמר זה אלא על צד שהשמים מורים עליו, כמו שנתבאר כל זה למעלה ולכן צותה התורה ביום שמיני ליכנס לבית, ולצאת מן הסוכה שלא יראה השמים, כי לא יתבונן האדם בזה, וקראו עצרת דכתיב (במדבר יט) עצרת תהיה לכם, ובמקום אחר נאמר (דברים יז) עצרת להשם להורות כי הכל אחד כי אנו מורים על השם יתעלה, ואין חילוק בין לשהם לכם כי ישראל הם דבקים בהשם, ועצרת לשהם הוא עצרת להשם השכינה שורה בתחתונים ואינו בשמים וכמו שכתוב (ויקרא ט״ז:ט״ז) השוכן אתם וגו', ומלא כל הארץ כבודו, לכן אין ממש בטענת הפלוסוף, וזהו כוונת אמרם שבתחלת בריאות העולם נתאווה הקדוש ברוך הוא שיהא דירתו התחתונים כו', והוא טעם אמרם בענין שמיני עצרת משל לאוהבו של מלך וכו', ואמר ליה עשי לי סעודה קטנה כו', כדי שלא לפרוד מאוהבו, וזה לשון עצרת תהיה לכם ולא לאומות, כי אין השכינה שורה אלא בישראל ובהיות כי דבר זה יהיה לעתיד בימי המשיח, לכן בא רמז הזה בסוף המעטת האומות, שבאו נגדן פרי החג ואז עצרת תהיה לכם ולהשם, והוא לשון מלכות מל' עוצר בעם, וכבר נתבאר טעם פרטי קרבנות מוסף יום ההוא שהם כקרבן ראש השנה ויום כפורים שנתבאר, שהם מורים על קשירת העליונים בתחתונים, אשר לזה האדם נדון יותר משאר הנמצאות, כמו שנתבאר בארוכה במוסף ראש השנה והוא הדין יום כפורים ושמיני עצרת, ולכן אלו הימים ימי הדין, ענין ניסוך המים נקשר גם כן במוסף הסוכות וכוונת קרבנותיו בדרך שנתבאר, וזה כי כבר נתבאר למעלה חלק שני טעם ניסוך היין על המזבח, שהוא מורה על השפע' הבריא', מן המזבח העליון שהוא ברא הכל, על כן היו מנסכין המים כל ימי החג, ואמרו הלכה למשה מסיני לטעם נפלא, וזה כי לא נזכר בריאות המים כלל, כי נאמר והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים וגו', וכן פירש רש"י שם שבריאות מים קדמו לבריאות שמים וארץ, ואם כן היה אפשר לחשוב שהמים היו קדומין, והם היו סבת המתפעל לכן צותה התורה לנסכן על המזבח הידוע, להורות כי משם ירדו, אף כי לא נזכר בתורה הלכה למשה מסיני הוא ולכן היו מקריבין אותן עם התמיד כי הוא המורה על בריאת יש מאין, כמו שנתבאר ריש חלק שני, ולכן היו מנסכין כל שבעה להיות כי כל שבעת ימי בראשית היו המים יורדין מן המזבח, והוא ענין הבריאה הנכללת במים שלא נזכר בריאותן כי לדעתי החומר הראשון אשר ממנו נתהוה הכל הוא נקרא מים בענין הבריאה ולכן נאמר ורוח אלקים מרחפת על פני המים, להתהוות מהן הכל כי נתהוה מהן השמים, כמדרשם ז"ל שמים אש ומים, גם הארץ נתהוה תוך המים, כמה שנאמר (בראשית א׳:ט׳) יקוו המים ותראה היבשה שבתוכן, וכמו שבארתי כל זה פרק כ"ז חלק ג', ולזה אמרו שניסוך המים וערבה ועשר נטיעות הוא הלכה למשה מסיני, אמרו אלו שלשה דברים ביחד להיות כי על ידן נשלם הרמז וזה כי ענין ניסוך המים מורה על בריאות המים מאין.

519

520אמנם, הערבה מורה על הפסדו לאין, להיות כי הערבי נחל הם פרי המים והמתגדל סביבו, ולכן נקרא ערבי נחל, ולהיות מורה על הפסד הכל, לכן מפסידין הערבה בחביטה, ועשר נטיעות הוא המרמז, שכל עשרה מאמרות שנטע הקדוש ברוך הוא בעולמו הם כולן מן המים, ולכן אמר שכולן הלכה למשה מסיני, כי ענין חדוש העולם הוא דבר שלא בא עליו מופת, רק היא אמונה אמיתת קבלנוה הלכה למשה מסיני כאשר נתבאר ריש חלק שני, ולכן היו מנסכין כל שבעת הימים המורים על זה, ויתבאר לך גם זה מדיני ניסוך המים שכתבתי, וזה כי מדיני ניסוך המים לנסכו לבד בלא יין. אמנם, אם נתערב ביין כשר, והיה ראוי לנסכו לבדו מאחר שכל אחד מורה על כוונה מיוחדת, כמו שנתבאר פרק שבעה עשר חלק שני. אמנם, מאחר ששניהם מורים חדוש ואצילות היורד מלמעלה אם ערבן כשר, וטעם שהיו מנסכין בקרן דרומית מזרחית נתבאר למעלה מענין ניסוך היין, שהוא מורה שעולם חסד יבנה, והיה מנסך מחצי המזבח ולמעלה כי כל הנסכים מקבל המזבח הידוע ממה שלמעלה מחציו, והוא התדבקותו בעליונים, כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם ציוה ה' את הברכה שנאמר על דבר זה, כפי דעת המקובלים האמתיים והיה לוקח צלוחית של זהב מחזיק שלשה לוגין, טעם לקיחת המים בצלוחית של זהב, כדי לעכב מדת הדין הנרמז בכלי זהב עם מדת החסד הנקרא מים כמו שהיה בענין הבריאה, כמו שאמרו ז"ל שתף מדת הרחמים עם מדת הדין, וברא העולם, והיה מחזיק שלשה לוגין, שהם מורים על שלשה חלקי המים שהם העליונים ותחתונים והמטר, וכבר נתבאר ענינם למעלה פרק כ"ז וכ"ח חלק ג', והיו לוקחין ממי השילוח. הגיעו לשער המים תקעו הריעו ותקעו, עלה לכבש כו', בהיות כי התורה נתנה לתחתונים ולא בשמים היא כי אין העליונים צריכין להורות להן דברים אלו כי הם היודעים והמשיגים האמת על אמיתתו, ואין הרמזים אלו צריכין אלא לתחתונים, לכן היו מוליכין אלו המים ממי השילוח, שהם מלאכי מעלה שהם שלוחי המקום, ונקראו מים כמו שבאר הרב בעל העקידה פרשת בראשית ולכן נקראים מי השלוח. אמנם, בהגיעו לשער המים תקעו הריעו הוא שער שמים, הוא שער המים הנזכר, כי השמים הם שערים למים העליונים, להתבונן בהן ולעמוד על מציאותן ולכן תקעו והריעו ותקעו הוא המורה על תנועתן כמו שנתבאר למעלה אצל תקיעות ראש השנה, פרק נ"ו ופרק נ"ז. אמנם, בהגיעו אל תוך העזרה המורה על העולם השפל, שהיה חשש לטעום בעולם השפל, ולומר שהיו המים קדומין, היה הולך לשמאל ומנסכן על המזבח מטעם שנתבאר, והנה אף על פי שכל פינות שהיו פונים במקדש היו לצד ימין, כדילפינן במסכת יומא מקראי, מכל מקום היה הולך כאן לשמאל, כי מדת היצר הרע השמאלי, ומטה את האדם מן הדרך ימין הוא הנצרך לדבר זה, כי הוא נמשך אחר הקדמות וכמו שכתבתי לעיל מענין מצה וחמץ פרק נ"א חלק ג', ולכן צריך לנסוך זה, והיו שני הספלים של יין היה במזרח, ושל מים במערב, כדי לערב המדות בשעת הניסוך כי כך נברא העולם, והנה הכופרים בתורה, והם המינים הנמשכים אחר תורה שבכתב לבד, ולא מאמינים בתורה שבעל פה, נמשכים אחר הקדמות לכן היו כופרין בניסוך המים ולכן אמרו למנסך הגבה את ידך, כי ימין השם רוממה, זהו שרצינו לבאר מטעם מוספי החג וניסוך המים. אמנם, טעמי הסוכה וה' מיני לולב, הנמשכים אחר זה, ית' בפרק שאחר זה בפני עצמו אם ירצה השם יתעלה.

520

521כתיב פרשת אמור, בסוכות תשבו שבעת ימים וגו', למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בצאתן ממצרים, ונתבאר בפרק שלפני זה, והיו אותן הסכות מרמזין לישראל, על עניני החומר הנקרא עב הענן, והיה לסוכה הצאתם ממצרים כמה שנתבאר, על פי זה יתבאר לך דיני סוכ' וזהו כי אין מסככין בדבר המקבל טומאה, וצריכים לסכ' שהשמים נראה מתוכו כי זהו ענין הסוכה ברוח הקודש צריך לשמור מכל דבר המקבל טומאה ולראות בשמים, ולכן סוכה המעוב' כמין בית פסול', ובהיות כי החכם עיניו בראשו, ויודע להשמר מן הפורענות המתרגשות בעולם, כמה שנאמר (משלי כ״ב:ה׳) צנים ופחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם, כל שכן מי שזוכה לישב בצל סוכה הנזכרת, לכן באה הסוכה להשמר מהחום ומקור, עד שכל סוכה שחמתה מרובה מצלתה פסול, והיא מגנת גם כן מקור וממטר, עד שכשהגשמים יורדין בה פטור מן הסוכה, והלכה היא שאויר שלשה פסול בה, וסכך פסול פוסל בארבע, ודופן עקומה הוא בארבע אמות, כי הרוצה להיות בסוכה הכשרה, ושיהא עב הענן שלו נעשה סוכה, צריך לשמור משלשה דברים וזה כי אין הנבואה שורה אלא על חכם וגבור ועשיר כמו שנתבאר לעיל פרק נ"ד ואם אין לו אותן מדות בשלמות לא יוכל לישב בסוכה הנזכרת, על כן שלשה דינים אלו פוסלין בסוכה, והנה החכם הוא שלמות המעלות העיונית והגבור הוא שלמות גופו ומזגו השוה, אשר צריך להיות לכל נביא, כמו שכתב הרב המורה בפרקי הנבואה, ועשיר נגד שלמות המדות המעשיות אשר העושר הראוי עוזר לזה, הן בצדקה ובגמילות חסדים ובשאר מעשים טובים, והנה העשיר יענה עזות ומגיס דעתו בעשרו, ולכן צריך שלא יהא בו אויר שלשה והאויר הוא מורה על גסות הרוח, ולכן אויר שלש פוסל בו כי עד שלשה אמרינן לבוד לארץ, וכל מי שיש בו אויר שלשה רצה לומר שמתנשא מכח אחד מאלו השלשה שלמות הנזכרות אינו לבוד לארץ, ומדרך צדיקים תהיות נמוכים לארץ, כמו שאמר אברהם (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר, ועל ידי זה השכינה שורה עליו וזוכה לנבואה שנאמר (ישעיה נו) אשכון את דכא, והוא כלל לכל המדות המעשיות, ויתד שהכל תלוי בו, לכן אויר ג' פוסל בסוכה, ומטעם זה אין מסככין בדבר שאין גדולו מן הארץ, סכך פסול פוסל בארבע טפחים נגד מעלת החכם שהוא העיונית להיות כי צדיק באמונתו יחיה, ואם נשאר לאדם האמונה באלקים כהוגן, אף כי טעה באיזה עיון מעיוניו, שהם בשלשה חלקי העולם, והוא כדמות הסכך המקבל טומאה, עדיין הסוכה כשרה, מאחר שעדיין מחזיק באמונתו כראוי.

521

522אמנם, אם יקבל טומאה בטפח הרביעי שהוא הטעו' באיזה אמונה הנתלית בהשם יתעלה שהוא ממדריכת הרביעית ממדרגת העולם, אזי הסוכה פסולה. ואפשר שנגד אלו ארבע מדרגת העיון, באו ארבע מצות בעיון הנזיר, אשר מצוה לפרוש מן היין אשר גורם כל הפסד ושבוש, האחד אמרו מיין ושכר יזיר, והשני אמרו מחומץ יין וחומץ שכר אל ישתה, והשלישי, אמרו וכל משרת ענבים לא ישתה, והרביעי אמרו וענבים לחים ויבשים לא יאכל, והנה בעל עקידה סדר ארבע מדרגות אחרות בשבוש הפעולות והעיון, ויותר נראה מה שכתבתי להיות כי היין רומז בכל מקום אל חכמת העיון והנזיר נאסר ביין בארבע דינין, להורות שיזיר מארבע מיני הפסד הנופלות בעיוני, והוא ענין הסכך פסול פוסל בארבע, ולקמן פרק ע"א יתבארו לך ענינים נאותים בדיני נזיר, אם ירצה השם יתעלה, והנה בזה נכלל מעלת החכם, שצריך לכל מי שרוצה לישב בסוכה הנזכרת, ודופן עקומה בארבע אמות נגד גבור, להיות כי האדם בינוני הוא ארבע אמות, ולכן קבלו חז"ל מדינים של שבת שנאמר בו (במדבר י) אל יצא איש ממקומו, ושערו שהוא ארבע אמות, ולכן עד ארבע אמרינן דופן עקומה ולא יותר, כי מכאן והלאה אינן מטילי הסכך אחר הדופן, ונפסל הסוכה, מטעם שאין טבעו במזג השוה, להיות כל אורך שיטה יותר מאלו לא היה ארוך כל כך ולכן אין מטילין אותו אחר הדופן, ובזה נכלל מעלת הגבורה שהוא שלמות הגוף, והנה הדפנות שהסכך עליהם, הם המעמידים ענין הסכך, והם נגד האומה הישראלית, אשר עליהם הסכך עומד, וכמו שאמרו בענין הנבואה והרוח הקודש ראוי שתשרה עליו השכינה, אלא שאין דורו ראוי לכך, לכן אף מי שיש לו סכך כשר, רוצה לומר שיש בו כל השלמות הצריכים לנבואה, מכל מקום צריך למעמידיה, והם ישראל, כי אין הנבואה שורה אלא בישראל, שנאמר (שמות ל״ג:ט״ז) ונפלינו אני ועמך כמו שדרשו רבותינו ז"ל, והנה אלו המעמידים הסכך הם שני הדפנות, ושלישית אפילו טפח, להיות ישראל נחלקום כהנים לוים שהן בחלק אחד, ושאר ישראל לחלק שני או לשני מלכים מלכות בית דוד ומלכות ישראל, והשלישית אפילו טפח, הם הגרים הנתוספים בהם אינן עיקר הדופן, רק בלחי טפח העוזר קצת אל הדופן להעמידה, ובהיות כשהיו ישראל שרוין בארץ, והיו דפנותיהן סמוכות זו לזו, לא היו צריכין לעזר הגרים הנתוספין בהן, ולכן סגי טפח. אמנם, כשדפנותיה מרוחקות זו מזו, ודרך מפולש ביניהם, כמו שהוא עכשיו בגלות, שרבים בוקעין בהן, ומפרידים זה מזה, צריכין לסיוע יותר גדול, שיעמיד פס ארבע ברחוק שלשה מן הדופן, ואז הסכה כשרה, כי על ידי גרי הצדק המתדבקין בהן, זוכין לזכות גדול, ושמו שאמרו בפסחים פרק האשה, לא גלו ישראל אלא שיתוספו עליהם גרים, שנאמר וזרועותיה לי בארץ, כלום אדם זורע סאה אלא כדי שיתוספו עליה כמה סאין, ולכן זכות זה עומדת להם בגלותם שמעמידים הסוכה, ואף על פי שבטלה מהם בגלות, הנבואה מכל מקום חכם עדיף מנביא, וחכמת החכמים בכל הדורות היא להם במקום רוח הקודש, שהיו סוכ' בהם בימי הראשונים וצריך להעמיד הפס הרחב ארבע, ברחוק שלשה שהיא במרחבו שבע, שהוא שעור סוכה, כי הרוחב הזה בגובה י' שהוא שעור הדפנות, הוא שבעים נגד שבעים אומות, כי גם הם קצת מעמידים הסכך באופן שהנביאים היו מתנבאין להם גם כן כמה שמצינו בנביאי השם שהיו שלוחים אל האומות, וכמו שמצינו שבעים פרים שהיו קרבין בסוכות, נגד שבעים אומות, כן בא השעור בענין הסוכה להורות עליהן מצד זה, והיה אורך הדופן והרוחד שבעה טפחים נגד שבעה אקלמים שמרחב צפונית שהוא היישוב נחלק עליהם, שעליהן דיירי ארעא המקיימין הסכך, ובהיות כי כל הדפנות המקיימים הסכך הם נופלים תחת עשרה מאמרות שבארו הפלוסופי' בדבריה' שהם העצם והט' מקרים, שעליהן פירש בעל עקידה ז"ל, שעליהם כוונו ז"ל באמרם בעשרה מאמרות נברא העולם, על כן היה גובה הדופן עשרה, והנה בהיות כי הסוכה מורה על זה, אמרו פרק קמא דעבודה זרה לעתיד כשידון הקדוש ברוך הוא, אומר מצוה קטנה יש לי וסוכה שמה וכו', הנה אמרו שמנסה אותן בסוכה יותר משאר המצות, מטעם זה שנתבאר כי הסוכה מורה על כל מעמידי הסכך, שהאומות נרמזו גם כן בה, ולכן ראוים להיות מובחנים בה, והיה ממצותה, לעשות בה כל צרכיו מאוכל ושתייה, ושינה, ושאר צרכיו, תשבו כעין תדורו ז' ימים להורות כי כל ימי האדם צריך לשום האדם כל מגמתו לקיים סוכה זה עם דפנותי' והוא תכלית האדם.

522

523ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, לא אאריך בענין הארבע מינים להזכיר טעמי הראשונים ז"ל כי לא יכילום ספר, אף כי כל המדרשות מלאות מזה, לכן לא אכתוב אלא מה שנראה לי על פי כוונתנו, הנה על ידי עניני הסוכה הנזכרת, בא האדם שעולה למעלה, ושנעשה מנהיג וגדול לבני דורו, ומושל בעליונים ובתחתונים כמו שמצינו מעניני הנביאים והחכמים שעל ידן נשתנה הטבע שבשמים וארץ והיו מנהיגי מדינות ולזה באו ארבע מינים שבלולב כי החוקרים חלקו ההנהגה לשלשה חלקים, הנהגת האדם את עצמו, והנהגת בני ביתו והנהגת המדינות. והנה אלו שלשה חלקים נמצאו בכל חכמי הגויים, שהנהיגו מדינות קבעו להם נימוסים אשר יחיו בהן.

523

524אמנם, הנהגה הרביעית היא מיוחסת לחכמי ישראל שמשלו גם כן בעליונים, ושינו הטבע בכל אשר יצטרכו, וכאלו הם גרמו הנהגת העולם, וזהו תכלית מין האנושי, והוא הנהגת האדם את נפשו, שתזכה לחיי עולם הבא עד כי הנהגת הראשונים אינו אלא לתכלית קבוץ המדיני, שהוא בעולם הזה, אשר אליו יצטרכו לשלשה הנהגות הראשונות, כמו שחקרו על זה כל חכמי גויים הקדמונים, שלא האמינו בעולם הבא. אמנם, הנהגת נפשו והשלמותה הוא ענין רביעי, ולכן באו שלשה מיני לולב בפני עצמו, והאתרוג שהוא עץ פרי הדר בפני עצמו, להורות על ענין הרביעי שהוא הודו והדרו של אדם, והנה ישב להו בפסוק דרך מעלתן, וחשב פרי עץ הדר ברישא, ואחר כך השלשה מינים האחרים אשר יצטרך אליהן בעולם הזה ולכן אמר ולקחתם לכם ביום הראשון, ודרשו רבותינו ז"ל ראשון לחשבון עונות, והיא האמת בעצמו כי בענין הנהגות אלו הוא חשבון עיונות, והוא התחיל להיות מיום הראשון שנברא בו אדם הראשון, שחטא בהנהגת אלו, וזהו ענין עץ הדעת טוב ורע כי הנהגות אלו השלשה אם הם לתכלית טוב כדי שיגיע ממנו הנהגה הרביעית, הוא עץ הדעת טוב. אמנם, אם הוא עושה הכל לתכלית רע, שהוא עניני עולם הזה, למלאות תאוותו ורצונו בעולם הזה הכל הבל, והוא ענין רע אשר נתן אלקים לבני אדם לענות בו, כדברי קהלת ולכן אמר הקדוש ברוך הוא מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל לא נאסר לו פרי עץ הדעת, שהוא תכלית העץ שהוא ענין הרביעי, אמנם נאסר לו לאכול מן העץ, רוצה לומר לשום תכלית העץ לענין העולם הזה שבו נתלה האכילה והשתייה, ולכן נאסר לו האכילה ממנו, והנה מצינו ראינו בעץ שלשה דברים נגד שלשה הנהגות אלו, מלבד התכלית שהוא הפרי, נגד ענין הרביעי וזה כי הגזע הוא מתגדל והולך עד שבגדלותן מתפשט בענפיו ואחר כך מוציא ציצין ופרחים, והעלין הנפרדים ממנו, ואחר כך בא הפרי שהוא התכלית וכן הוא בענין הנהגת אלו כי הנהגת האדם עצמו הוא כמו הגזע המגדל והולך, ואחר כך משלח פארותיו ויונקותיו לחוץ, והם בני ביתו הקשורים ונאחזים בו, כמו הענפים באילן, והציצין והפרחים הם הנהגתו אשר מורה בני מדינתו ונימוסין אשר מורה לבריות, והפרי הוא התכלית אשר באדם, והוא מה שנאמר (משלי י״א:ל׳) פרי צדיק עץ חיים, ולזה בשעת מעשה נאמר (בראשית ג׳:ו׳) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעיניים, ונחמד העץ למשכיל, ותקח מפריו ותאכל, אמר כי ראתה ששלשה אלו הנהגות אשר שייכים לעולם הזה, היו טובים ונחמדים נגד הנהגה ראשונה אמרה כי טוב העץ למאכל, שהוא הנהגת האדם את עצמו במאכלו ובמשתו, שהוא עיקר הנהגתו של אדם, וכי תאוה הוא לעיניים, היא הנהגת ביתו שהוא להן לעיניים ומנהיגם כאשר תאב אליהם למראה, וכי נחמד העץ להשכיל נגד הנהגת המדינות הנתלה מצד ההשכלה, החוקק להם נימוסים ומשפטים, אשר בהן ינהיגו את עמצן, ולזה אמר ותקח מפריו ותאכל רוצה לומר חשבה שעיקר הפרי של אלו הנהגות הוא, ותאכל רוצה לומר לענין אכילה ושתייה, ושיאריך ימים בעולם הזה ויחיה חיים טובים, ולא לענין חיי הנפש ולכן ותתן גם לאישה עמה ויאכל, והוא שהסיתו לאכול ולשתות עמה ולהתעלס עמה באהבים שנקרא גם אכילה, וזה מה שאמר ולקחתם לכם ביום הראשון כו', לרמוז כי כל ארבע מינים אלו צריכין להיות אגודים זה בזה, ויהיו לאחדים בידו, והוא הגורם ישיבת הסוכה, שנתבאר, והיה האתרוגים נגד הנהגה הרביעית שהיא הראשונה במעלה, להיות כי האתרוג דר משנה לשנה, והוא מורה על ימי עולם הבא שהם קיימים ונצחיים, וכבר אמרו רבותינו ז"ל, העץ שהיה אוכל ממנו אדם הראשון אתרוג היה וכבר בארתי גי שם ענין תכליתו המאכל והמשתה וזהו היה המינות הנזרק בו, שאמרו עליו מין היה ורוצה לומר שכפר בענין עולם הבא, הלולב הוא מורה על הנהגת האדם עצמו, וכמו שנאמר צדיק כתמר יפרח, כי ארז בלבנון ישגה, והוא ענין הלולב שבא מן התמר, וכמו שבאדם אברים ימיניים ושמאליים והעיקר הוא באמצע, כן הוא מענין לולב יש לו עלין מימין ומשמאל, ולולבא דסליק בחד הוצא פסול, וכן אם ניטל התיומת פסול, כי הוא דוגמת הראש והמוח שבו מתיחדים האברים, ושדרתו של לולב כדמות שדרה של אדם, שממנו משתרגים האברים והצלעות מימין ומשמאל, ומברכין על נטילת לולב, ואמרו רבותינו ז"ל הטעם משום שהוא גבוה שבימינו רוצה לומר האדם הוא הגבוה שבכל מיני נמצאות הגשמיים, על כן ראוי לברך יותר מבאחרים, עץ עבות, נגד הנהגת הבית, וכמו שדרשו ז"ל במדרש הדס נגד לאה, שהיתה מלאה מבנים כהדס זו מחופה בענפיו, והוא נגד הנהגת הבית ובהיות כי הנהגת ביתו הוא בשלשה דברים דהיינו אשתו ובניו ועבדיו על כן מצות הדס בשלשה בדין והיה ממצותיו להניחן דרך גדילתן כי הנהגתן הוא דרך גדילתן.

524

525וערבי נחל, הוא נגד הנהגת המדינה אשר יצטרכו למנהיגיהם עמי הארץ אשר אין להם שכל להשגיח, והם כערבי נחל שאין בהם לא טעם ולא ריח ופיה משוך וחלק והוא מדרך עמי הארץ להיות חץ שחוט לשונם ופיהם חלק משמן, ועל כן נרמזו בענין הערבה ובהיות כי המה שני חלקים רעים וטובים, על כן ממצותה ליטול ב' בדים ערבה ובאה מצות ערבה לחובטה ביום השביעי ולא לברך עליה, על דרך שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך שצריך השוטר להיות רודה בעם כדי לקיים מצות השופט, והוא ענין חבוט הערבה והיה ביום שביעי להיות כי אלו השבעה ימים המורים על שבעה עשירית של ימי אדם, ובעשירית השביעי הוא הראוי להיות לשופט ולשוטר, שהוא רומז על ימי זקנה שראוי להיות שופט. לכן נקראו השופטים זקנים, ובהיות כן הזמן המקדש לא היה הלולב ניטל במדינה רק יום אחד ובמקדש כל שבעה, להיות כי אלו הנהגות לא היו אלא בנביאים ובקדושי עליון, ובפרט בכהנים העובדים עבודת המקדש. אמנם, משחרב בית המקדש שנטלה הנבואה מנביאים ונתנה לשוטים בא הרמז בכל המדינות כי כל אדם מוכן לכך והיה ענין הנענועין עם הלולב לכל ארבע קצוות השמים לרמוז על האדם והנהגתו שמושל בענין זה על כל קצוות השמים מעלה ומטה, וכמו שנתבאר ועל ידי זה עוצר טללים ורוחות רעות וזהו כוונת אמרם בענין נענועים כדי לעצור רוחות רעות וטללים רעים, כי האדם השלם בארבע מינים אלו עוצר הכל וכמו שנתבאר.

525

526אחר שנתבאר עניני המועדות ומוספיהן נשאר לבאר ענין שלמי חגיגה ועולות ראייה, השמחה, הנתלה גם כן בהן. נאמר (דברים ט״ז:ט״ז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך והוא הנקרא עולות ראייה, ונאמר (שם) תחוג להשם אלקיך והוא החגיגה, ונאמר (שם) ושמחת בחגיך והוא השמחה. והנה מצינו בכל רגל שלשה מיני קרבן מלבד המוספין ונקראים ראייה, וחגיגה, והשמחה, כמו שכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות חגיגה, ונראה הטעם לפי הכוונה הנמשכת עד הנה, כי לפי ששלשת הרגלים היו מורים על הטענות הקשות שהיו טוענים האומות על חדוש העולם, שהוא הטענה הרביעית והחמישית והששית שזכר הרב המורה פרק י"ד מחלק ג' וכתב על אלו הטענות שהם קשים להתיר ונתבאר לעיל תשובות כל דבר בשלימות פרק נ' ונ"ו, וס"א כי במוספי הרגלים אלו היו מבטלין טענות אלו והוא מענין הרגל בעצמו, כמו שנתבאר כל אחד בענינו, על כן צותה התורה לשמוח בהן כי אין לך שמחה כהתר ספקות החומרות, אשר על ידי זה עומר האדם על האמת וזוכה לעולם הבא, אשר תכליתן השגה האמתיות שהיא השמחה האמיתית ואפשר שנגד אלו טענות חזקות נאמר גם כן שור או כבש או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה וגו', וכבר ידעת מעל דברי המאמר הזה איך שהקרבנות היו באים להעמיד אמונת חדוש העולם בידינו, ולכן אמר בענין הקרבנות שור או כבש וגו', רוצה לומר כי יולד לאדם, אחד משלשה ספיקות אלו החזקות, וזהו לשון יולד, והמשילם בשלשה מיני קרבן אלו, נגד טענה החמישית שהיא מצד יציאת מן הכח אל הפועל אמר שור שנאמר עליו (משלי י״ד:ד׳) ורב תבואות בכח שור, ונגד הטענה הרביעית שהיא מצד שלא היה מי שנשא האפשרות אמר כבש רוצה לומר בהדי כבשי דרחמנא למה לן לשאול מה לפנים ועל הששית שהיא מצד המונעים והמקרים המביאות לידי שנוי רצון, אמר עז להיות כי העזות והחוזק והחלושה גורמין שנוי רצון ומביאים לידי שנוי פעולות.

526

527ואמר שהיו שבעת ימים תחת אמו רוצה לומר שאף שיספוק באחד מטענות אלו ואין לו לב להשיב עליהם מכל מקום יאמין על כל פנים בשבעת ימי בראשית שהם על פי הקבלה הנקראת אם כמו שנאמר (משלי א׳:ח׳) אל תמוש תורת אמך ואז ירצה לקרבן השם אבל בלא אמונה זאת פגול הוא לא ירצה, וראה והתבונן, אם לא הוצרך הכתוב לומר שור או כבש או עז כי יולד וגו', ולא עגל כמו שקשה לפי פשוטו של מקרה, ולכן צותה התורה בשלשה מינ קרבנות אלו בכל רגל, כדמות קרבן תודה שאדם מקריב, כדי להודות להשם שברא עולם וחדושו כרצונו, שהוא כוונת כל קרבן, וכמו שכתבתי למעלה בענין קרבן תודה, ולזה באו אלו הקרבנות להודות להשם להשם שברא העולם כרצונו, ובאו שלשה מיני קרבן נגד שלשה כתרים שהנחיל לעמו ישראל, בסבת עמדם על חדוש העולם והנה עולת ראייה נגד כתר תורה הבאה מצד החכמה, שנאמר עליו (קהלת א׳:ט״ז) לכי ראה הרבה, ומצד הנבואה שהיא מצד הראייה באספקלריות, כמו שנתבאר למעלה בענין הכיור, שהיה נעשה ממראות הצובאות, והחגיגה, נגד כתר כהונה, שזכה בה אהרן שאמר (שמות ל״ב:ה׳) חג להשם מחר ולזה באה החגיגה, והשמחה נגד כתר מלכות שהשמחה והכבוד המדומה עמו ובהיות כי הענין כאשר נתבאר אין הנשים חייבות בקרבן ראייה וחגיגה כי אם בקרבן שמחה לבד, כי אין הנשים חייבות בתלמוד תורה, ואין הכהנים אלא בבני אהרן, מה שאין כן בכתר מלכות שהיא ממשלה לבד, ושייך באנשים ובנשים, וכל שכן למקצת המפרשים שכתבו שאין הנשים חייבות בקרבן שמחה, אלא שמשמחת עם בעלה, והוא ענין המלכות, הראיה, וחגיגה אין להם שיעור אלא איש כמתנת ידו, וחכמים נתנו בו שיעור הראייה מעה כסף, וחגיגה שתי כסף, והשמחה אין לה שיעור כלל אפילו מדרבנן בהיות כי כתר תורה וכתר כהונה אף בירידתן ושפלותן כמו בזמן הגלות, נשארה עם ישראל שלא פסקה מהן התורה והכהונה, מה שאין כן במלכות שפסק לגמרי, ונאמר בעולות ראייה, ולא יראו פני ריקם כי השם יתעלה יהיב חכמה לחכימין ומי שמכין עצמו הוא זוכה לה ומסייעין למי שבא לטהר, אבל לא למי שיושב בטל וריקם, והיה מדינה שאם היו לו קרבנות מביא קרבנות לירושלים, ואם לאו מביא כסף הקרבן להיות כי מי שלא יוכל לעסוק בעצמו בתורה יחזיק לומדי תורה ובזה הוא זוכה קצת לכתר זו להיות בצל החכמה בצל הכסף, והנה מי שלא חגג יום ראשון יש לו תשלומין כל שבעת ימי החג, מכל מקום מצוה להקדים ביום ראשון, וכבר נתבארו עניני המועדות והימים שבהן הוקבעו, שבאו כולם להורות על עניני חדוש העולם בשבעה ימים. לכן יש לו תשלומין כל שבעה אף בשבועות שהוא יום אחד, וקרבנות אלו אינן דוחין השבת ולא טומאה, כי כבר נתבאר הטעם שקרבנותיו הקבועין דוחין השבת, מטעם שמורים על מה שמורה עליו השבת.

527

528אמנם, קרבנות שעיקר הוראתן לדברים אחרים, ואינן אלא לדוגמא, ואף על פי שמורה במקרה גם כן על הפסד וחדוש העולם, מאחר שעיקר הקרבן לא בא לזה לא דוחה שבת ולא טומאה, שאינה נדחית אלא כששבת נדחית, והיתה הראייה כולה עולה, והשמחה וחגיגה שלמים בהיות כי כתר תורה כולה כליל להשם, מה שאין כן בכתר כהונה ומלכות, ומקצתו היו אוכלים הבעלים, והיו מקצת פטורים מקרבנות אלו והם הנשים והעבדים וחרש שוטה וקטן, ואלם וסומא וחגר וטמא וערל וזקן, חולה והרך והענוג שאינן יכולין לעלות ברגליהם בהיות כל אלו אינן ראויין לכתרים אלו, יש משום שפלותן, והרך והענוג כי אין התורה והעבודה נמצא באלו, כי בתורה חיי צער תחיה ואין אדם מפונק זוכה לה, וכן בעבודה ובמלכות היו צריכים להיות גבורי כח, לעשות רצון קונם, וכן סומא והחגר פטורים, שלא להטיל מום בקדש, הוא הדמות שראו הנביאים כמו שנתבאר למעלה מענינו של כיור, וזהו אמרם כל שבא לראות בא ליראות כמו שנתבאר שם.

528

529אחר שיתבאר הלכות תמידין ומוספין על סדר האמורין בתורה, ראיתי לבאר טעם פרטי שאר קרבנות חובה האמורים בתורה עם טעם פרה אדומה, ועגלה ערופה, הבאים גם כן לכפר, אף על פי שבאים מחוץ למקדש, מכל מקום כפרתן של ישראל תלוי בהן, ואף שנעמוד מתוך זה על טעם פרים ושעירים הנשרפים, השם מכלל הקרבנות שנתבארו ואתחיל בפרה אדומה, בהיות כי שייכא להלכות רגלים שבה תלוי טהרתן של ישראל, שחייבין לטהר עצמן ברגל, ולזה תקנו חכמים ז"ל פרשת פרה קודם פסח, שהוא הרגל הראשון, וזה החלי לעשות בעזר השם יתעלה (במדבר י״ט:ב׳) זאת חקת התורה וגו', ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול וגו', מאחר שראינו מצינו כל חכם מישראל חתר לו דרך מיוחד לעמוד קצת על סודותיה, ולא חששו למה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש רבתי ותנחומא, אחכמא והיא רחוקה ממנו זו פרה אדומה, ושהתורה קראה חזקה, גם אני אמשיך אחריהם לאחוז בסנסניהם, לבאר הענין על פי מדרשם ז"ל אשר בהן מסרו ראשי פרקים, למתבונן בדבריהם, ומתוכם יתבאר עומק חכמתם על שאמרו אחכמה והיא רחוקה כו', ואעתיק הנה תחלה טעמי המפרשים ז"ל ומדרשם אשר מתוכן יאירו עינינו.

529

530אמרו במדרש תנחומא ורבתי פרשת חקת, ויקחו אליך, אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך אני מגלה טעמיה אבל לאחרים חקה, כתיב (זכריה י״ד:ו׳) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, דברים שמכוסין מכם בעולם הזה, עתידין הם להיות צפין לכם, הדא הוא דכתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו, בנתיבות לא ידעו אדריכם, אשים מחשך לפניהם אור, ומעקשים למשיר, אלא הדברים עשיתם ולא עזבתם, אלא הדברים אעשה אין כתיב כאן אלא עשיתים, עשיתי' לרבי עקיבא וחביריו אמר רבי אחא דברים שלא נגלה למשה נגלו לרבי עקיבא, וכל יקר ראתה ענו זה רבי עקיבא, מפני מה כל הקרבנות באים זכרים והיא נקבה, אמר ר' אייבו משל לבן שפחה שטנפה את הפלטין של מלך, אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה, כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא הפרה ותכפר על מעשה העגל, וכן כתב רש"י בפירוש החומש, גם כתב עוד, אדומה על שם שהחטא קרוי אדום, (ישעיהו א׳:י״ח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, תמימה, על שם שישראל היו תמימין ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהן, לא עלה עליה עול, כשם שפרקו מעליהם עול מלכות שמים, אלעזר הכהן כשם שנקהלו על אהרן לעשות העגל, ולפי שאהרן עשה העגל לא נתנה לו עבודה זו, שאין קטיגור נעשה סניגור, ושרף את הפרה כשם ששרפה את העגל עץ ארז וגו' שלשה מינים, נגד שלשה אלים ישראל, עץ ארז הוא הגבוה שבמינים, ואזוב נמוך מכולן סימן שהגבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו, ויכביע כאזוב ותולעת ויתכפר לו, למשמרת כשם שחטא העגל שמור לדורות לפורענות שאין לך פקידה שאין בה מפקידת העגל שנאמר (שמות ל״ב:ל״ד) וביום פקדי ופקדתי וכשם שהעגל מטמא כל העוסקין בו שעבודה זרה מטמא, כך פרה מטמא כל העוסקין בה וכשם שנטהרו באפרה, שנאמר (שם) ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, כך ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן על מים חיים, ומדרש פסיקתא, פרה זו מצרים, שנאמר (ירמיה מו) עגלה יפיפיה מצרים, אדומה, זו בבל, שנאמר (דניאל ב׳:ל״ח) אנת הוא רישא דדהבא תמימה, זו מדי, דאמר רבי חייא בר אבא מלכי מדי תמימים היו אין להקדוש ברוך הוא עליהם רק עבודה זרה בלבד שקבלו מאבותיהם, אשר אין בה מום, זה יון, אלכסנדרוס מקודון כד היו חמא לשמעון הצדיק הוי קאים ליה על רגלוהי, ואמר ברוך אלו-ה של שמעון הצדיק אשר לא עלה עליה עול, זה אדום הרשעה, שלא קבלה עליה עול של הקדוש ברוך הוא, ולא דיה שלא קבלה אלא שמחרפת ואומרת מי לי בשמים, ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, אל אל עוזר, והוציא אותה מחוץ למחנה מלמד שהוא עתיד לדחוף שרה של רומי ממחיצתו ושחט אותה לפניו כי זבח להשם בבצרה וטבח גדול בארץ אדום ושרף אותה לעיניו, ויהיבת ליקידת אשא, את עורה ואת בשרה היא ודוכסיה ואיפרכיה ואיסתירטיליה, הונך ועזבוניך ומערבך, מלחיך וחובליך ומחזקי בדקך וערכי מערכיך אמר רב בר יצחק אפילו אותן שהן מקהלך ובאו ונדבקו בקהלך, אף הם יפלו בלב ימים ביום מפלתך דבר אחר, פרה, אלו ישראל כי כפרה סיררה סרר ישראל, אדומה אלו ישראל אדמו מעצם מפנינים, תמימים, אלו ישראל יונתי תמתי, אשר אין בה מום, אלו ישראל כולך יפה רעיתי ומום אין בך, אשר לא עליה עול, זו דורו של ירמיה, שלא קבלו עליהם עולו של הקדוש ברוך הוא, ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, זה ירמיה מן הכהנים אשר בענתות, והוציא אותה אל מחוץ למחנה, ועמיה הגלה לבבל, ושחט אותה לפניו, את עיני צדקיה עור ואת בניו שחטו לעיניו, ושרף הפרה לעיניו, וישרף את בית השם ואת בית המלך, את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף, ואת כל ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש, ולקח זו נבוכדנאצר, עץ ארז ואזוב ושני תולעת, זה חנניא מישאל ועזריה, והשליך אל תוך שריפת הפרה, קטיל המון שביבא, ואסף זה הקדוש ברוך הוא דכתיב ביה ונשא נס לגויים ואסף נדחי ישראל איש, זה הקדוש ברוך הוא דכתיב (שמות ט״ו:ג׳) השם איש מלחמה, טהור, זה הקדוש ברוך הוא דכתיב ביה טהור עינים מראות ברע, את אפר הפרה, זה גליותיהן של ישראל, והניח מחוץ למחנה במקום טהור, זה ירושלים שהיא טהורה, לעדת בני ישראל למשמרת לפי שבעולם הזה ישראל מטמאין ומטהרין על ידי כהן, אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מטהרן, שנאמר (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו'.

530

531והרקנ"ט ביאר סוד פרה על דרך הקבלה לקוח מדברי הזוהר והרמב"ן, וכן כתב רבינו בחיי והאריך בו וארמוז דבריהם בקצרה, וזה לשון הרקנ"ט, דע כי סוד פרה נעלם מאוד עד שאמרו רבותינו ז"ל שלא נגלה רק למשה רבינו עליו השלום, ואין כוונתן שלא נגדלה כלל מטעמם רק ענין אחד יש בה שלא נגלה טעמו, והוא שאמרו רבותינו ז"ל מזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא, והיא עצמה נחקקת מן התורה שבעל פה, על כן פרה אדומה ממ"ה, גם נקבה הרומז למ"ה, וטעם תמימה אשר לא עלה עליה עול, לחלוק כבוד למ"ה, ונתתם אותה אל אלעזר הכהן טעם אלעזר פירש הרב ז"ל לעשות לפניו אפי, על ידי זר כדי שתעשה על כוונת הסגן, שלא יחשבו מחשבה רעה כאומות העולם והשטן, וטעם הוציאו מחוץ למחנה, כטעם שלוח לעזאזל, וטעם הזאות שבעה פעמים נגד שבעה קצוות, וידוע כי אוהל מועד משכן השכינה המקבלת ממ"ה שלמעלה, העזה, הנרמז בדם פרה האדומה, וטעם את עורה ואת בשרה וגו', רמז כי הכל הוא חלק מ"ה, מנפש ועד בשר יכלה והכחות הנאצלות משם מתפרנסין ממנה, וסוד עץ ארז ואזוב רמוז מדברינו, הרומזים להקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל, כי הארז הוא גבוה מכל העץ לא דמה אליו ביופיו, ואגודת אזוב עמו כטעם האתרוג עם הלולב, וטעם שני תולעת נודע מגוונו, ורבינו בחיי האריך עוד בזה בתוספת קצת באור אבל דבריו דברים אלו, ובעל מ"י כתב בפיר' מפירושו למערכת האלקות, כי המטמא עצמו באלו הטומאות הנמשכות מכחות הטומאה, צריך לטבול במים שהם רומזים לחסד, גם אפר פרה שהיא רמז למ"ה, והטהרה נעשית על ידי כהן שהוא דוגמת החסד, פרה אדומה הוא פרי האדם, והיא חכמה אלקית, לכן נאמר ויקחו אליך, זהו הנגלה, אבל הנסתר פרה רומז לפרי שאכל אדם הראשון, אדומה, שזהו מאדם העליון, אשר לא עלה עליה עול תורה, ואינו יודע מאומה, והוציא אותה כו', זהו נגלהו ונסתרו, אשר לא עלה עליה עול בהסתרת פנים המאירים הנקרא תורה שבתכב, ואז מדת הדין קשה, ונתתם אותה אל אלעזר להמשיך חוט של חסד עליה, והוציאה אותה מחוץ למחנה בעת הזעם, כמה דאת אמרת גלו למצרים שכינה עמהם ושחט אותה רמז להסתלקות כחות הטומאה בעת הרצון אשר אין הב מום, ואחר שנסתלקו כחות הטומאה וחסר החמימות הקשה, היה הכהן שוחטה במזרח שמושל בו צורת אדם, ופונה פניו למערב, להורות על היסוד, ושלא יראה הריסת גנאי, כי במערב פני השור ושכינה, והשור נעשה חמור, ונסתלקה אשת השור שהוא סמאל, ולקח מדמה כדי להסיר נפש הבהמית, באצבעו, כמו שנאמר אצבע אלקים היא, (במדבר י״ט:ד׳) והזה אל נוכח אוהל מועד, רמז אל אוהל התורה שהוא התפארת, והוא נוכח אוהל מועד שהוא מלכות, והזה שבעה פעמים נגד שבעה ימי בראשית, ושרף את הפרה אש אוכלת אש, עורה בשרה ודמה, נגד שלשה כחות הקליפות שהם מרוח דמסאבה, וכולם על פרשה ישרוף, כמה דאת אמרת וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, רמז לאותן שמשתדלין כל ימיהם בחגים, ימשיכו לעץ החיים אשר בגן, ועץ ארז אינו עושה פרי, כי הוא אור הגנוז ועוד בסיבת מניע רוחות החדשות, ואזוב עושה פרי, ויש לו ריח טוב, רמז לצדיק יסוד עולם ושני תולעת רומז למדת הדין רפה, ובהשליך אלו השלשה תוך שריפת הפרה, אז הוסרו מכל וכל השלשה האחרים, שהם עורה ובשרה ודמה, וגם למטה הוסרו הכחות החומריות, ועל כן ואסף איש טהור וגו', רומז לקו המתעלה והמתיחד בבן זוגו והניח מחוץ למחנה, עד ימטיר עליה מן השמים מים, ומכל מקום היה מטמא, כי אין טוב לעורר הכח ההוא בעודו בכחו וממשלתו, וזה פלא שבאפר לבד נוגע וא"ה פגע בו מדת הדין לטומאתו, כל שכן אם היה נגע בכולו שהיה בעת הזעם, שהיה בו אז סכנה ומתוך שלמותן שהיה בו עץ ארז ואזוב ושני תולעת היתה מטהרת כל טומאה, וכל כלי פתוח שהוא הרשע המפקיר עצמו ואין לו התדבקות, אשר אין צמיד פתיל עליו, שאין לו שלמות ראוי להגין עליו להתדבק בפתיל, שהוא רמז לפתיל התכלת. אמנם, אם יש לו חבור בפתיל, כחות הטומאה לא ישלטו עליו, ואם נטמא מאי תקנתיה, ולקח מאפר הפרה מדת הדין, ומים חיים שפע אלקי, ואזוב כי הוא המכריע, והזה על אוהל בל יצען בל יסע יתידותיו לנצח, ועל כל הכלים, הם חמשה הרגשים, וגם על כל הנפשות הצומחת המרגשת והמשכלת, והמים האלה היו צריכין מן המקוה, רמז למקוה מים, ושלא יתערבו בו מים אחרים שלא מן המקוה הידוע, כי בשאר מימות יש בהן אדמומית קצת, ועוד האריך שם בתת טעם, למה מזין עליו ביום השלישי וביום השביעי, וע"ש בדרביו פירש בספר מערכת אלקות, והרב המורה כתב סוף פרק מ"ז חלק ג', וטעם קריאת פרה אדומה חטאת, הוא מפני שהיא משלמת טהרה טומאת מת להכנס למקדש ולאכול בקדשים אחר כן, והפרה שנשאה זה החטא, כציץ שהוא מרצה על הטומאה, ושעירים הנשרפים ומפני זה היה העוסק בפרה והשעירים הנשרפים מטמא בגדים, כשעיר המשתלח אשר יאמן בו, כי מרוב מה שנשא מן העוונות הוא מטמא מי שנגע בו, עד כאן לשונו.

531

532ובעל העקידה פרשת חקת האריך בזה מאד, והראה בה שני פנים טעם ההסתר וההעלם שבה, וטעם בגלוי, ואעתיק כוונתו בקצרה והוא זאת, כי כל המצות יש להן שני טעמים והתכליות, האחד, הוא במה שיתכוון להיישיר אל החיים האנושיים הזמניים על צד היותר נאות שאפשר, והשני מצד שיתכוון להשאיר אותנו בהן אחרנו בדברי רוחניות נצחיות, והנה בתכלית הראשון יש לנו לחקור בטעם המצות כי מאחר שתכליתן מדבר נגלה, אם כן טעמיהן נגלין גם כן, וכל עוד שישכיל האדם בטעם הדבר וסבתו יתיישר מאד להשגת תכליתו, ולזה השתדל הרב המורה בנתינות טעמי המצות כולן, בחלק שלישי מספר המורה. אמנם, בבחינת השנית, תכליתה וטעמיה נעלם כי אחר שהכרח התכלית הוא מנועה ממנו, כמו שנאמר (ישעיה סד) עיו לא ראתה וגו', יתחייב גם כן, שהדרך המביא אל זה מוסכל ציורו ממנו, כי איך יצייר דרך, אל המקום אשר לא ידעו ולא הכירו כלל. לזה נקראו כל המצות חקים, והיה זה הכרח לתורה, כדי שלא יאמרו שהתורה היא מצות, נגלה טעמם, ויבא מזה שני הריסות, האחד מה שקרה לשלמה באותן שלשה מצות שנכתב בהן טעם שאמר אני ארבה סוסים ולא אסור, והשני שנתמעט בעיני הכל צורת התורה, להיות במדרגת חבור קטן חסר וקצר מאד, מספר הנהגת האדם אשר במדות, או בעניני רפואה היותר קצרים, וזה מגונה מאד.

532

533והנה כאשר היה זה בכל מצות התורה ראתה החכמה האלקית לתת לנו בתוך מצות התורה קצת מצות אשר היא נגד האנשים, החושבים למצוא טעם אנושיים לכלם, וילאה שכלם בהם, ויודו הודאה גמורה שקצרה השגתן מהשיגן, ושיש להם תכלית נעלם, ויהא זה ראייה על כל המצות, וזהו ענין פרה אדומה, ושעטנז, ועזאזל, וכדומיהן. אמנם, מה שהוא נמשך לדרך הנגלה הוא זה, כי לפי שכל דבר שהוא גדול המדרגה בהוייתו ומציאותו, כשיפסד הוא גרוע מאלו נפסד דבר הפחות ממנו, ולזה כשיפסד הצומח אינו מטמא, כמו כשיפסד הבעל חי שמטמא טומאת נבלות, וכן האדם שנדבק בו חלק השכלי, כשימות ויפסד מטמא טומאת מת, שהוא יותר חמור מטומאת נבלות, ומזה הצד, היה אישי האומה הישראלית מטמאין יותר משאר האומות, כמו שדרשו ז"ל (במדבר י״ט:י״ד) אדם כי ימות באהל, ישראל הקרוין אדם הם מטמאין באהל, ואין האומות מטמאין באהל, וזהו כי לפי שבחן הוא הפסדן, והנה נתבאר מזה כי כל אלו הטומאות הנוספות אינן מצד החומר, כי החומר שהוא דבר גרוע בעודו בקיומו, הנה לא יהי הפסדו אל דבר גרוע ונמאס אל הקצה, אבל יהיה הפלגת טומאתו מצד עירוב אלו הכחות הנפשיות שבו, כח אחת לפי ענינה, והנה עיקר טומאתן אינו לאחר המות, אבל בעודן בחיים חויתן, בטמא נפשותן בהפסד המחשבות המקולקלות בשבוש האמונות, והמה הפעולות הנשחתות אשר בהן ישקצו עצמן, ועל ידן נכנסו בם רוח טומאה מחיים, ואף אחר מותן תדבק נפשן בטומאתן כל אחת ואחת כפי רשעתה, ולזה אמרו, הרשעים בחיים קרוין מתים, אי בחיים טמאים הם כמתים, ובמותם לא נפרדו. אמנם, הנפשות הזכות וטהרות אשר לא בכל אלה נטמאו נפשותיהן בחיים היא קדושה וטהורה, ולא נדבקה עמה רוח הטומאה, ולזה לא תדבק בה אחרי כן בצאתה לחפשי מן הגוף, וכמעט לא נמצא במיתתן צד טומאה, כי במיתתם קרויין חיים, וכמו שהחי אינן מטמא כן אלו אינם מטמאין, וכמו שאמרו פר' הנושא בענין פטירתו של רבי, בטלה כהונה היום.

533

534והנה נראה כי זהו סוד פרה אדומה להיישיר האדם הנלבב אל טהרת נפשו ונקיותה להתקדש בה בחייו, כדי שלא תטמא אחר מותה אבל שתפסד בטהרה וקדושה, כי הפרה מורה על רוע המחשבה, אשר פרה ורבה בנים משחיתים, והם המעשים המכוערים המכוונים אל עגלים ועתודים בני בשן, גם שעירים ירקדו שם, ובאמת דרשו ז"ל תבא פרה ותקנת מעשה עגל, כי בתקון המקור והשורש יתוקנו כל חלקי הפעולות, ואם כן יראה שמי שצרף וזקק את הפרה לגמרי, בער כל חטאות ואשמות מן הארץ, וכן אם חטא ושב ושרף הפרה מבער כל טומאה, ולזה אמרו במדרש שנקרא בת שבע אם שלמה, כי היא היתה אם כל מי שהיה רחוק מהשם ונתקרב, ונעשה שלום ביניהם, ונאמרו בה שבע פרות, שבע שריפות, שבע הזאות, כו', וזהו כוונת אמרם, ששלמה אמר אחכמה והיא רחוקה ממני זו פרה אדומה, כי שלמה בטח בחכמתו ובצדקתו בקצת הדברים החמורים, שאסרה תורה, לעמוד עליהן וסוף לא עמד, כי לעת זקנתו נשיו הטו את לבבו והיה מהראוי שתבא בת שבע אם שלמה ותכפר על מעשיו, וזהו אמרם חקה חקקתי, גזרה גזרתי רוצה לומר שחוק היא שיעשו כל אלו המעשים בפרה, כדי לעורר לבות האנשים על מה שיחייבו לעיינו, ולתת אל לבם בצורך טהרת זאת הנפש ונקיותה, כמו שיוכל להתעורר בכל המעשים הנעשים בה, וזה כי הפרה בעצמו היא דוגמת הנפש, אשר בעצמה טהורה וקדושה, ודברים מחוץ מטמאין אותה, וכן הוא בענין הפרה הזאת כי היא בעצמה טהורה ונקייה ותמימה אין בה מום, ומסגולתה לטהר בגדים, אמנם, העוסקים עמה הם מטמאין בגדים, כי קבלת טומאתה מצד העוסקים בה, ואמר פרה אדומה רוצה לומר מצד שהיא אדומה, רוצה לומר שנתאדמה כתולע בחטא השכנות, ועונותיו צריכים כל התקונים הללו, ומיסודו של רבי משה הדרשן כמו שהם פרקו נזמי זהב לעשות העגל כו', הוא ענין נכבד, לפי דרכינו והוא כי כמו שמתחזק האדם למחאות תאות יצרו ולהאדם לו בו נפשו, כן יחוייב להשתדל בכל נפשו ובכל מאודו, על תקונה וחזרתה לזכותה ולבנינותה, ואמר אשר לא עלה עליה עול מלכות שמים, ונתתם אותה אל אלעזר שמצותה בסגן, והוא השכל האנושי שבתחלתו הוא סגן, עד שיעזר מהא-ל להוציא שלמותו אל הפועל, ויזכה להיות כהן לא-ל עליון, והוא יוציא הפרה אל מחוץ לשלשה מחנות, ירמוז אל ההכנעה והרחקת האודם מכל שלשה חלקי הנפש, ושחט אותה לפניו, על דרך שאמר הגבר הוקם על המזבח של תשובה, ונאמר לבי חלל בקרבי, ולקח אלעזר מדמה, שהותר לאלעזר הנזכר לקחת מדמה ולהזות לפני השם, לומר שיספיק לו ממנה לקחת ההכרחי לשמור הבריאות, ואמר כי ההרגל בספוק יספיקוהו להזות שבעה פעמים, ושרף הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף, הם חלקי הנפש כי העור הוא החיצוני והבשר הוא נתון בתוכו, והדם הוא בפנימיות הבשר וכן הנפש הצומחת הוא הנושא הראשון, אשר בו תינשא נפש החיונית, והחיונות היא אשר תינשא עליה הנפש הדברית ושלשה אלו ראשי המחנות הם הכבד והלב והמוח, ואמר שיעבור התאוות והמדות הרעות והדעות הנפסדות, מכל שלשה מחנות אלו, ולקח הכהן עץ ארז ואזוב רוצה לומר שיקח שני הקצוות מכל המעשים שהם היתרון והחסרון והוא דוגמת הארז והאזוב וישלח אל תוך שריפת הפרה וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה אמר שלשה דברים בטהרתו נגד שלשה דברים שנטמא בהן, כביסת בגדיו נגד תיקון המדות הנמשלים כבגדים רחיצץ הבשר, הוא תקון התאות הבשריות במאכל ובמשתה ומשגל ודומיהן, ואחר כך יבא אל המחנה, הוא הנפש המשכלת, שנפרדה ונתגרשה ממחנה השכינה ואמר וטמא הכהן עד הערב וטהר כי בהערבו שמשו של הגוף יטהר. אמנם, השורף אותה לגמרי יספיק בתרי מינו תלתא, והוא כבוס בגדים ורחיצת הבשר במים, ועם זה יטמא עד הערב וטהר, כי לא גרש ממחנה שכינה בראשון, ואמר ואסף איש טהור את אפר הפרה, ואמר כי איש טהור המחשבות נקי השכל הוא המשתמש במה שנשאר מן השריפה, והוא בענין הזמנים במדרגת האפר, גם כי יניחנו מחוץ למחנה. אמנם, לעדת בני ישראל בכלל למשמרת למי נדה חטאת היא וזה האיש האוסף יספיק לו כשיכבס בגדיו וטמא עד הערב כי אינו טעון אף רחיצת הבשר, הרי שלש כתות האחת טעונה כבוס בגדים ורחיצת בשר וביאה אל המחנה, והשנית כבוס ורחיצה, והשלישית כבוס לבד, ולזה אמרו ז"ל שהיו מחלקין אפר הפרה לשלשה חלקים, אחד נותן בהר המשחה, ואחד נותן בחיל, ואחד מתחלק לכל המשמרות זהו של משמרת היו מסתפקין ממנה העיירות והם הבינונים כמו שהעיר היא ממוצעת בין הכפר לכרך וזהר שבהר המשחה, היו כהנים גדולים משתמשין ממנה לפרות אחרות, והוא החלק השכלי המשובח.

534

535אמנם, לעומת כח הבהמי אמר שהיא למשמרת, ולזה מצינו שהזכיר בפרשה, שלשה פעמים חיוב הטהרה בנגיעה של מת, האחד הנוגע במת לכל נפש האדם וגו', והוא החטא הכולל לכל מין התאות הבשריות, כי התקון הוא שיתחטא בו ביום השלישי יראה בהשתנות הבחרות, ביום השלישי בהיותו בן שלשים, ובשביעי שהוא לאחרית ימיו יוכל לטהר, ואם לא יתחטא ביום השלישי שוב לא יטהר, והשני כל הנוגע במת וגו' כי נגע בדברים מכוערים מרוע התכונה וקלקול המעשים הממיתים את הנפשם, שאם לא יתחטא את משכן השם טמא, כי כח חיוני הזה הוא הנושא הקרוב אל כח השכלי ודאי ועל כח המתעורר אמר עוד טמא הוא, אמר עוד טמאתו בו, למה שימשך ממנו טומאה לכח הדברי אשר יזכרנו עוד, ואמר אדם כי ימות באהל כי הטומאות הנזכרות הם מהדברים אשר תחת האהל והם גוף האדם וענין השלישי והיא הבאה מהדברים המחשביים והוא אמרו אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת כלומר שיחטא בדעותיו, בגזור היות עניני בני אדם כהפקר על פני השדה, מהם צדיקים וטובים היו חללי חרב, או שנסתכל בעצמו האדם אחר מיתתו ומהרהר בזה, אשר בהרהורים אלו ודומיהן הפסד הנפש ההיא המחשביות ולהיות סכנת טומאה זו חמורה ולקחו מעפר שריפת החטאת וגו', ונתן עליו מים חיים אל כלי, ואין מים אלא תורה שהיא רפאות חיים לכל תחלואי הנפש, כאשר הכלי הוא מחזיק הכל, עד כאן לשון החכם, אשר אזן וחקר ותקן משל זה בסוד הפרה והאריך עוד בזה הרבה להמתיק דבריו ולהטעימן, וכתב לבסוף ולזה חכמים ז"ל קבעו פרשה זו לקרותה אחד בשנה בין פרוים לראש חודש ניסן, כדי שתבא פרה וזכרון התשובה ותכפר בין שני שגאולות, ואני רואה דברי חכמים ז"ל אשר כל דבריהם דברי קבלה הלכה למשה מסיני, אשר דרשו ויקחו אליך לך נגלה טעם פרה ולאחרים חקה, וכתבו שענין הפרה נגד ארבע מלכיות, ועל זה אבנה יסודי להמשיך על זה כל דיניה, וקצת מדרשיה אשר מתוכן יתגלו תעלומות חכמה, ועוד כתב בספר הזוהר הנמשך לזה וזה לשונם פרשת פקודי פרה אדומה אשר אין בה מום וגו', בגין לאיתכפייא כל אינון סטרא מסאבא דלא ישלטון, אמר רבי אבא ודאי פרה קדישא איהי, רביה איהי, ואמאי אמר ליה הכי הוא והא אוקמוהן כללא דארבע מלכוון הוו פרה, כד"א כפרה סוררה, אדומה זו בבל, תמימה דא מדי, אשר אין בה מום דא יון, אשר לא עלה עליה עול דא אדום, ורזר דמלה דא, אף על גב דכמה מילין אתייהב למדרש בה כולהו חד, הא אתמר דכתיב (איוב י״ג:ה׳) מי יתן טהור מטמא לא אחד, רזא דא הכי הוא דדא איהו טהור דנפיק מטמא, דהא בקדמיתא טמא, והשתא דאתעביד ביה דינא, ואיתיהב ליקידא אשא בנורא דדליק ואתעב' עפר השתא איהו טהור מטמא טהור דנפיק מטמא, ובגין כך כל אינון דמשתדלי בהו כלהו מסתאבי, דהא הכי הוא ודאי, וכיון דאתעבד אפר כדין, עד דמתכנש ויסתלק מתמן מסאיב לכולהו, אפר מאי טעמ' כד"א ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפת רגליכם, וכיון דאתייהב על האי אפר מים, כדין איהו טהור מטמא ורזא דמלה דכתיב מי חטאת כד"א (בראשית ד׳:ז׳) לפתח חטאת רובץ ובגין דאיהו פתח חטאת ודאי בקדמית' כתיב והוציא אותה אל מחוץ למחנה, ובגין כך אתיהיב לסגן ולא כהנא רבא, ודא הוא טהור מטמא, בקדמיתא טמא והשתא טהור, וכל סטר רוח מסאבא כיון דחמא דא ערק ולא יתיב בההו' דוכת' מי חטאת מי נדה כלא מסאבא, ועל דא שלטא רוח קדושה, ורוח מסאבא אתכפיא דלא שלטא כלל, ודא הוא דינא דרוח מסאבא מחוץ למחנה, בגין דהוא רוח מסאבא דכתיב (דברים כ״ג:ט״ו) והיה מחניך קדוש וגו', אתא רבי אבא ונשקיה, וכו' עד כאן לשונו.

535

536הנה מצינו במדרשם ז"ל שענין הפרה רומזת על הגליות ושמה מלכיה ושריה העליונים אשר מתדבקין בהן, והם מצד רוח מסאבא אשר ענין הפרה בא לגרש ולטהר, וזהו כוונת רבי יוחנן בן זכאי שאמר לההוא גוי ששאלו בענין פרה אדומה אילין מילייא דאתון עבדין, כמין כשפים הם, שאתם מביאין אפר ומים ואתם זורקין על האדם כו', ואמר ליה שמא ראית מימיך אדם שנכנס בו רוח תזזית, אמר לו הן, אמר לו מה אתם עושין לו אמר לו מביאין עקרין ומעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים והיא בורחת, אמר ליה ישמעו אזנך מה שאתה מוציא מפיך, כך הרוח הזה רוח טומאה הוא דכתיב (זכריה י״ג:ב׳) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ מזין עליו מי נדה והוא בורח, הנה הראה לגוי בדרך שיחה בעלמא עומק הענין ומעתה יתבאר לנו טעם הפרה על גלוי הדברים שהיא רומזת על ארבע מלכיות ששעבדו בישראל, ולכן היא מטמאה כל העוסקים בה ומטהרים במי זריקתו, וזה כי ידוע כי הגויים מטמאין במגע ובמשא, והרי הן כזב לכל דבריהם, וכל המתדבק בהן לא ינקה מטומאתה, ואף השורף אותה מטמא בגדים, בהיות כי אף במיתתן שנשרפו לאפר, כמו שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפת רגליכם, מכל מקום מטמאין הן בסבות כחות הטומאה ששורה עליהן, ושדבקו בהן בחייהן, וכמו שאמרו רשעים אפילו בפתחו של גיהנם אינן חוזרין למוטב, וכמו שמצינו בפרק הנזיקין בההוא גברא דאסקוהו בוגידא דהוי מבדרי קטמא אשבעה ימי, ואפ"ה לא חזר מרוע מעלליו ולכן אין הטומאה נפרדת מהן אלא עם מים חיים שאז הם מטהרין הטמא אשר זורק עליו על ידי אגודות אזוב, המורה על הכנעה כאזוב זה השפל מכל דבר, והוא סוד הגליות אשר עם עסק התורה אשר ישראל עוסקין בגלותן, והוא הנמשל למים חיים, אל כלי, והם ישראל המקבלים התורה והמחזיקין החכמים בתוכן ככלי המחזיק מה שבתוכו, ואף כי כל"י ראשי תיבות כהן לוי ישראל, ועם האפר הנזרק עליהו מן הרשעים והוא יסוריהן הסובלין עם הגלות מטהר אותן מטומאתן, ומפרק מעליהן טומאתן עד שנשארו טהורים והוא כדמות שעיר עזאזל שנאמר ונשא עליו את עונות בית ישראל רק שהשעיר היה מורה על ימי שלותן והפרה על ימי גולתן, ושניהם הם חוקת התורה, שהשטן והאומות מקטרגין עליהן שאין טעמו נגלה, והשעיר היה נפסד אברים אברים, ולא הוצרך למים חיים, כי בהיות ישראל באדמתן, היו כשרים וזכאים ובקלות היו מפסידין השעיר היו רודפין אותו לעזאזל, אמנם בגלות שישראל חטאים, אשר על ידי זה נדמו האומות לפרה פטומה ועגלי מרבק, ואי אפשר להפסידה אלא על ידי טורח גדול, אשר בקושי לעמוד עליו והוא ענין הפרישות הגדולות שהיו עושין קודם שריפת הפרה, ועל ידי זה שורפין הפרה כמו שנאמר (עובדיה א׳:י״ח) והיה בית יעקב לאש ובית יוסף להבה וגו', והיה ממצות' ללקחה כשהיה פרה ולא ללקחה אצלו עגל ולהשהותה עד שתהא פרה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ראשון מהלכות פרה, כי הם פטומים וגדולים מעצמן, ואין אנו מפטמין אותם אלא בעונותינו ולכן אין ללקחה עגל כי עגל בו הרמז על גלות מצרים, כמו שנאמר (ירמיה מו) עגלה יפיפיה מצרים, וענין הפרה רומזת על הגליות אלו שאחר גלות מצרים, ולכן אמרו פרה שעשה משה במדבר, כי מאז ואילך מתחיל הרמז ולא כשאר קרבנות המורים על דברים שעברו ולזה אמרו חקה חקקתי אין לך רשות להרהר אחריה כי ימי אריכת הגלות שמחזיקין בהן האומות דעותן ואמונתן הנפסד' ואין רשות להרהר בו כי אפשר לבא מזה לידי מינות, וגזירה היא מלפני הקדוש ברוך הוא ואין טעמו וקצו נגלה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל לבא לפומיה לא גלי, והוא כוונתן ששלמה לא עמד בסוד הפרה, ואמר אחכמה והיא רחוקה ממני כי רצה להתבונן בסוד ארבע מלכיות אלו, ואריכת הגליות וקץ הגאולה, וטעם שהיו ארבע מלכיות לא נודע לשום אדם ובוודאי לא דבר רק הוא, שהרי מצינו שהתורה הקפידה על מספר המלכיות בהרבה מקומות, כמו שנמצא במדרשם ז"ל עד שאפילו בתחילת מעשה בראשית דרשו והארץ היתה תהו ובהו וחושך אלו המלכיות וכו', וזהו סוד הפרה אשר לא נודע, כי מי יתן טהור מטמא לא אחד שיגזור כן משכלו שיראה כבלע רשע צדיק ממנו והקדוש ברוך הוא גזר ומי יפירנה, והוא החקה הנגזרת, והיתה הפרה מטהרת עם המים מטמא מת בזריקתו עליו בהיות כי הרשעים בחייהן נקראו מתים ואף כי ישראל בגלותן נחשבו למתים ואף כי עבודה זרה שגרמה להם נמשל למתים, כמו שנאמר ויאכלו זבחי מתים, על כן המים עם העפר היו מטהרין בדרך שנתבאר, והיה מזין עליו ביום השלישי וביום השביעי כי הנה מצינו ראינו שטהרתן של ישראל על ידי האפר והמים היא ביום השלישי והשביעי, וזה כי כבר נתבאר כי ששת ימים עשה השם שמים וארץ וביום השביעי שבת, והם דוגמת שבעה אלפים שהם קיום העולם, וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל בפרש בראשית וכן אמרינן פרק חלק ופרק קמא דעבודה זרה, ששת אלפים שנה הוי עולם שני אלפים תהו כו'.

536

537 והנה מעלת ישראל היתה כלה באלף השלישי, שבתחלתו היה אברהם, שהיה לאחר אלף ת"ת קמ"ח שנה, וכשהיה בן נ"ב נשלם האלף השני, כמו שפירש רש"י פרק קמא דעבודה זרה בשמעת' דאי טעי תנא, וחושב ליה התם מן הפסוקים ואז התחילה מעלתן של ישראל וכלתא לסוף אלף השלישי שהיה שלמה, שהי משם עד מתן תורה היא תמ"ח שנה, מ"ח שנה עד שנולד יצחק שנולד כשהיה אברהם בן ק' שנה ומשם עד מתן תורה ת' שמשנולד יצחק נחשבו הד' מאות שנה כמו שנאמר ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת ישראל מצרים בשנה הרביעית וגו' למלוך שלמה על ישראל ויבן הבית לה'. הנה שלמה שהיה גם כן אחר הבניין היה כמעט סוף אלף השלישי, ואברהם כמעט בתחלתו ובאותו אלף היתה ישראל בעלייה כמו שדרשו ז"ל במדרש החודש הזה לכם, עד שלא הוציא הקדוש ברוך הוא ישראל ממצרים, הודיע להם שאין המלכות עומדת להם אלא ל' דור, הלבנה מתחלת להאיר יום ראשון של חדש, וכל שהיא הולכת ומאירה עד חמשה עשר יום דסקום שלה מתמלא, ומחמשה עשר ואילך מתחסר, וביום ל' אינה נראית, כך ישראל מאברהם עד שלמה חמשה עשר דור, אברהם התחיל להאיר שנאמר (ישעיהו מ״א:ב׳) מי האיר ממזרח צדק, בא יצחק אף הוא האיר שנאמר (בראשית כ״ו:י״ב) ויזרע יצחק וכתיב אור זרוע לצדיק, בא יעקב והוסיף אור שנאמר והיה אור ישראל לאש, ואחר כך יהודא פרץ חצרון עמינדב נחשון שלמון בועז עובד ישי דוד כיון שבא שלמה נתמלא דסקוס של לבנה שנאמר (ד"ה א כט) וישב על כסא השם למלך ומשלמה ואילך היו המלכים פוחתים והולכים, רחבעם אביה אסא יהושפט יהורם אחזיהו יואש אמציה עזיהו יותם אחז חזקיה מנשה אמון יאשיהו יהואחז יהויקים יהויכין צדקיהו, כיון שבא צדקיה (ירמיהו ל״ט:ז׳) ואת עיני צדקיה עור וגו', הרי שמנו כל זמן אלף השלישי למעלת ישראל, ועל כן היה הזריקה והטהרה ביום השלישי וכן ביום השביעי שהם עתידים להתחדש כמותן, ויאיר נרם לעתיד ביום השביעי שימלוך השם והיה ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד, גם ישראל המתדבקים בו יהיו לגוי אחד בארץ, לכן היה הזאה ביום השביעי ולכן אמר כי כל מי שנטמא ומי נדה לא זורק עליו בימים אלו שאינו לוקח מוסר מזמן אלף השלישי שנתנה בו התורה, ובאלף השביעי שבו תשרף הפרה לעפר, בודאי אין לו חלק באלקי ישראל ויהיה נכרת מלפני השם, והנה על דרך זה יתבאר למה נקרא מי חטאת ומי נדה, ואים לא המים אצלה היו מטמאין כל העוסקים עמה. אמנם, עם המים היא מטהרת וממרקת עונותיהם, ומטמאת הטהורים המתדבקים עמהם, ואם אמרו קשים גרים לישראל כספחת משום שלומדין ממעשיהם כל שכן גויים עצמם, וכבר ידוע כמה הרחיקו התורה והחכמים את ישראל מן הגויים שלא ילמדו ממעשיהם, כל שכן שמתטמאין בהן בגלותן, אלא שצריכה לטהר הטמאים, ולזה הפרה אינה מטמאה אלא העוסק עמה, אבל לא הנוגע בה, להיות כי אסור להתעסק עמהן אבל אי אפשר שלא ליגע בהן, כל זמן שישראל שרוין ביניהם בגלות, והיה ממצות הפרה שנעשית על ידי משה במדבר, לעשותה על ידי סגן שהוא אלעזר כמעשה שאר הקרבנות שהיו נפסדין על ידי כהנים דוגמת מלאכי מעלה המהוים והמפסידים כל דבר ובהיות כי הכהן הגדול היה דוגמת אדם הראשון, ושאר הכהנים היו דוגמת בניו, כמו שנתבאר, והסגן שהיה אחר הכהן גדול היה דוגמת קין, אשר מצדו באו אלו הגליות והטומאות בעולם,כי הוא נתדבק בהמ' ומשם בא הזוהמא לעולם, ומשם ואילך כל הפרות כשרות אפילו בשאר כהו הדיוט, כי אחר כך נשתרבב החטא עד שכולן שוה, ואין זכרון לראשונים על האחרונים, והיה מצותה לעשותה בבגדי כהן הדיוט, ואם עשאה מחוסר בגדים או בבגדי זהב פסולה, כי כבר נתבאר כי בגדי כהן הדיוט היו מורים על מעשה קין והבל וכתיב בה והיתה למשמרת חטאת היא, והיו מחלקין אותה לשלשה חלקים אחד היה מונח בחיל, ואחד היה נותן בהר המשחה, ואחד היה מתחלק לכל המשמרות, של המשמרת היו משתמשין ממנו העיירות, והשניי' שבהר המשחה היו הכהנים הגדולים משתמשין ממנו לפרות אחרות ושל חיל היה מונח למשמרות, להיות כי אלו הגליות הם מונחים למשמרת מי נדה חטאת היא רוצה לומר החטאת גורמין הדבר, ובהיות כי עיקר הגליות הם שלשה גלות מצרים, וגלות בבל, וגלות אדום, אבל בגלות יון היו בארץ ישראל, כי לא גלו מארצם רק שוין היה מושל עליהם, לכן היה אפרה נחלק לשלשה חלקים, והיתה שרפת' מחוץ לשלשה מחנות להורות כי ענינם בא לרמוז על דבר שהוא חוץ לשלשה מחנות רוצה לומר שישראל אינן במחנותן ובארצם, שהם נגד שלשה מחנות כי בה"מ הוא נגד מחנה שכינה, וירושלים נגד מחהה לויה, וכל ארץ ישראל נגד מחנה ישראל, והיו אחו שלשה חלקים מורים על אלו הגליות באופן זה, של משמרות היו משתמשין ממנו בני עיירות נגד גלות מצרים שהיו בונין לפרעה עיירות את פיתום ואת רעמסס וזהו גלותן, ולכן היה טהרתן בדבר שמזכירין גלותן, ויותר נראה שגלות מצרים לא נזכר ונרמז בסוד הפרה וכמו שנתבאר למעלה, וזה שהיה מונח בעיירות הו' נגד גלות מדי ויון שהיו ישראל בעריהן והיו סובלין יסורין ושמדות ממדי ויון ולזה היתה אפר זה מרמז על זה, ואשר בהר המשחה היו משתמשין בו כהנים גדולים נגד גלות בבל שהיו בו כהנים גדולים כיהושע בן יהוצדק כהן גדול ועזרא שעלה מבבל.

537

538אמנם, אותה שבחיל היה מונח למשמרת, והוא נגד גלות השלישי אשר אנו שומרין תמיד ומצפין על זמן קצו והוא תוחלת ממושכה, וזהו ענין המשמרת והיה מונח בחיל כי כבר נתבאר בריש דברינו מצורת המקדש שהחיל היה מרמז על עולם השפל וארבע יסודותיו אשר שם שלטה מלכות הרשעה וחלק בכל היה מונח בהר המשחה, אשר ממנו היו משיאין משואת בקדוש החודש להראות לבני בבל שקדשו החודש, ואף כי נאמר בגלות בלל מי אתה הר הגדול, וראה זכריה שני מאורות ושמן על ראשן, שהיה הכל משל על גאולת בבל ועל זרובבל בן שלתיאל, כמבואר בנבואת זכריה, ולכן היה הרמז בהר המשחה, ובמדרש בשעה שעלה משה למרום מצא הקדוש ברוך הוא שהיה אומר אליעזר בני אומר עגלה בת שנתה פרה בת שתים כו', הנה זה שלא כהלכתא, שהרי חכמים חולקין על רבי אליעזר בריש מסכת פרה וסבירא להו דאפילו בת שלש בת ארבע וכן פסק הרמב"ם פרק ראשון מהלכות פרה דמצותה משתהיה בת שלשה ואם כן יש לתמוה אמאי קאמר הקדוש ברוך הוא דלא כהלכתא, ורחוק הוא שנאמר גם בזה לא בשמים היא, כמו שאמר רבי יהושע במעשה בתנור של עכנאי אלא שנראה מזה סוד וטעם העגלה ופרה וזה כי הם עשו העגל במדבר בשנה הראשונה לצאתם ממצרים, והנה העגלה הערופה בא לכפר על מעשה ארץ מצרים שהיו הורגים ולא נודע מי הכהו כמו שצוה מלך מצרים למילדות שיהרגן כל זכר בעודן בשעת לידתן, כדי לכסות על הריגת הבנים, וכדי שיוכלו לומר שנולד מת ולזה כאשר יצאו ממצרים וקבלו התורה כתיב (שמות ל״ב:ט״ז) חרות על הלוחות ודרשו חרות מן המלכיות, חרות ממלאך המות, וכאשר סרו מהר מם הדרך ועשר להם עגל מסכה חזרו למעשה ארץ מצרים, ושהיצר הרע היה מתגרה בהן ומסטינן ולכן היו מביאים עגלה בת שנתה וכמו שיתבאר בפרק שאחר זה. אמנם, פרה בת שתים לדעת רבי אליעזר להיות כי בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים נעשית הפרה, כמו שאמרו בירושלמי דמגילה שאחר הקמת המשכן נשרף הפרה, ובאותה שנה נשתלחו המרגלים וקבעו בכיה לדורות בליל תשעה באב שנחרב הבית בראשונה ובשניה, ועל זה בא ענין הפרה כמו שנתבאר, ולכן בא הפרה בת שתים. אמנם, החכמים החולקים ס"ל דאין למנות שנה שניה שנעשתה בו הפרה, שעדיין לא נשתלחו המרגלים, שהרי הפרה נעשתה מיד כשהוקם המשכן, והמרגלים נשתלחו אחר כך, ואז היה כמעט סוף השנה, ולכן אין למנות אלא משנה שלישית ואילך, והוא סוד הפרה, ובהיות כי דברי רבי אליעזר מבארים הסוד יותר מצד שאמר דין העגלה ודין הפרה ביחד להורות כי שני הטעמים שוה, על כן אמר ההלכה משם רבי אליעזר ונתבאר מתוך דברי המדרש הענין אשר כתבנו, ועל כן היתה הפרה נעשית בכהן שהיה טבול יום, וכל הכלים היה טבולי יום כדי והוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש הכתוב מדבר, הנה עשו חזוק זה בפרה להכניע זדים, יותר מבשאר דברים שהיו חולקין עם הצדוקים כדי להודיע טעם הפרה, שהיא רומזת על חלוקי הדעות שיש לישראל עם המינים, והם גורמין ענין הפרה וכמו שנאמר אתה עשית וגו', מצות השם גורמין שישראל שנואין לאומות, וזהו אמרם פרה שעשה משה במדבר כי התורה שקבלו במדבר על ידי משה גרם להם מעשה הפרה ואף כי היתה נעשית בטבולי יום, להודיע כי אלו היו ישראל טהורים לגמרי, לא נעשית הפרה אלא היה השעיר המשתלח מכפר כמו שנתבאר והיה ממצות הפרה להשתמש בכל מעשיה בכלי אבן, ולשכה שהיה הכהן בתוכה היתה נקראת בית אבן, כי לב האבן בקרב הכלים ההם אשר עושין בהן הפרה, והיו מפרישין הכהן שבעה ימים להורות על מה שנאמר (בראשית ד׳:כ״ד) שבעתיים יקם קין, שהוא הכהן העוזר לשריפת הפרה, והיו מטהרין הכהן ומפרישין אותו בכל מיני פרישות מטעם שנתבאר, כי צריך טהרה גדולה לשרוף הפרה, וכתב עוד הרמב"ם פרק שני מהלכות פרה, בכל יום ויום מימי ההפרשה מזין עליו מאפר הפרה מן הפרות שהיו שם, להורות על מה שנאמר ואתם בני יעקב לא כליתם ודרשו ז"ל חצי כלים והם אינם כלים, וכשמזין על הכהן לטהרו מזה עליו מי שלא נטמא במת מעולם, וחצירות היו בנויות בירושלים כו, להיות כי הכהן השורף הפרה והוא שזכותו וטהרתו עומדת לן שתשרף הפרה שנזכרת, צריך לו סיוע ממקום אחר, וכמו שאמרו הבא לטהר מסייעין לו, ולכן היו מביאין תנוקות שלא נטמאו מעולם המטהריו הכהנים השורפים, והם כדמות העליונים שהם משרתים קדושים וטהורים המסייעין לטהרת הכהן והעם, וכתב הרמב"ם פרק שלישי ועושין מערכה כמין מגדל, ופתחין בה חלונות כדי שתהא האור מלבבת כהן, ומראה המערכה במערב הנה בנין המערכה כמגדל מורה על מלכי הגלות, אשר בונים מגדלות ומבצרות להן, ומושלים על ישראל על ידי זה ועל ידי זה אש של גיהנם מלבבת כהן, והיה מראה המערכה נגד מערב בהפך מערכה שעל המזבח שהיה מראה שלה נגד מזרח, וכהר נתבאר פרק שלישי חלק זה, הטעם למה היה מראה של אותה מערכה למזרח.

538

539והנה זאת המערכה שהיא הופכת פניה נגד מערב, כי מערכת המזבח היה מורה על האש השמימה שמהוה הכל והוא ברוח מזרחית שממנו עליית השמש על הארץ ועל ידי זה נותנים חיים לכל הנמצאים השפלים, וכמו שנתבאר טעם המערכה בפרק הנזכר.

539

540אמנם, אש של מערכה זו אשר היא מורה על הפסד הרשעים באש של גיהנם, מראה שלה למערב, שהוא הרוח אשר שם השמש שוקע, והוא הגורם הפסד לבעלי חיים, ואף כי נרמז בזה כח האומות, המתדבקים בערלות וקליפות אשר הם במערב, והוא מהפך מקרבן השם אשר בא למזרח, כמו שכתבתי למעלה בענין הקרבנות, ולזה היתה הלשכה של כהן השורף הפרה בקרן צפונית מערבית, כדי להגביר מדת הדין על אויבי השם ולהפסד האומות המתדבקים באותה לשכה, כתב עוד הרמב"ם וכופתין הפרה בחבל ושל מגג היה, ונותנים אותה על גבי המערכה ראשה לדרום ופניה למערב, והכהן עומד במזרח ופניו למערב, ושוחט בימינו ומקבל הדם בשמאלו ומזה שבעה פעמים נגד בית קדשי קדשים, עד כאן לשונו, בהיות ענין הפרה רומזת על ענין מלכיות והגליות, ושריפתה, מורה על קצן ותכליתן שיהיו לשריפת אש, וכתיב (ישעיהו כ״ה:ט׳) ביום ההוא יפקוד השם על צבא המרום במרום וגו', ואמרו רבותינו ז"ל אין אומה נופלת עד ששרה נופל תחלה על כן היה לוקח דם בכפו השמאלית, שהוא מקום מדת הדין שלמעלה, ומקבל בו הדם של הפרה שהוא חיותה וכחה והוא נפש של גלגל מאדים כי הדם הוא הנפש, והיה זורק ממנו ז' פעמים נגד קדשי קדשים להורות כי סמאל שהוא כחו של אדום, שיש לו שבעה שמות כאמרם שבעה שמות יש לו ליצר הרע נגד שבעה מדורי גיהנם, אשר נגד כל מדרגה יש מדור בפני עצמו, כולם יכלו קודם שריפת הפרה, ויכניעו עצמן מול פתח קדשי קדשים, ואחר כך ישרפו הפרה, והיה ראשה לדרום ופניה למערב, להורות על מה נתחייבו כלייה על מה ששמו פניהם תמיד בארץ ישראל שהוא לצד מערב, כמו שאמרו כי אתא ממערבא ושהיה ראשה בדרום רוצה לומר שהרימו ראש על חכמי ישראל וחסידיה, הנרמזים ברוח דרומית, כמו שאמרו הרוצה להחכים ידרים והיה הכהן השורפה עומד במזרח, כמו הכהן הראשון שהיה דוגמת אדם הראשון ותולדותיו שהיה במזרח, כמו שכתוב ויגרש אותו מקדם לגן עדן, וכתוב ויהי בנסע' מקדם, שהיו עומדים כולן במזרח ואחר כך היה קין שהיה נרמז בכהן השורף הפרה גם כן במזרח, והיה שוחט בימין כי הרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין והיה הכהן מקנח ידו בגופו של פרה, כי שניהם כאחד יכלו, וכתב הרמב"ם ומשליך אל תוך שריפתה עץ ארז ואזוב וצמר צבוע בתולעת, ואומר עץ ארז זה, עץ ארז זה, עץ ארז זה, ואומרים הן, וכן באזוב, וכן בתולעת, וכל כך למה לפי שכמה מיני ארז הן וכמה מיני אזוב וכמה מיני תולעת, לפיכך מודיע לכל ומגלה שאלו המינים הן האמורים בתורה, עד כאן לשונו.

540

541הנה ראה כמה דקדקו במצות לעשותה כתורה ושלא יטעו במינים אלו והוא להורות שענין שריפת פרה זו מנקה ישראל מחטאותיהם בדרך שנתבאר שהפרה מטהרת ישראל מחטאתיהם, כמו שנאמר בשעיר (ויקרא ט״ז:כ״א) ונשא העשיר עליו את כל עונות בני ישראל, וכן היו משליכין אל תוך שריפת הפרה מינין אלו נגד שלשה מיני חטא שגרמו לישראל אלו הגליות ואף כי המלכיות דבקו באלה, וגרמו להם השריפה, ושכלו גם כן עם הפרה, והם עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, כי נגד שפיכת דמים בא תולעת שני שהוא אדום כדם, ואזוב נגד גילוי עריות כי הוא מין עשב שמתבלין בו הקדירות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, ובעריות נאמר (שם כ) תבל עשו דמיהם בם, ודרשו ז"ל וכי תבלין יש בה, גם כי כנוי המשגל לאכילה והוא אזוב, והארז נגד עבודה זרה, שכל אחד עבודה זרה שלו היה, בחור נגדו כארזים ולזה היו משליכין אל תוך בטן הפרה, כשנקרע בטנה מן השריפה כי בטן רשעים תחסר, ובמלאת תאוותו ממאכל וממשקה המותרות, אז חוטא בכל אלה והיה שואל בכל אחד מהן שלשה פעמים, לא היה בא לידי כך, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון כו', והם השאלות אלו, אין עושין שני פרות כאחת, כי אין מלכות נוגעת בחברת, ותשע פרות אדומות היו משנצטוו במצוה זו, ומלך המשיח יעשה העשירי במהרה בימינו וכבר דרשו בזה כי תשע מלכים מלכו בכיפה, ומלך המשיח יהיה העשירי להורות כי הפרה נגד המלכיות ואף כי בתרגום ירושלמי של אסתר וכן בפרקי רבי אליעזר פרק אחד עשר כתב כי מלך העשירי יהיה הקדוש ברוך הוא, שתשוב אליו המלוכה, מכל מקום משיח יהיה התשיעי, וממנו ישוב המלוכה להשם, ולכן הוא עושה העשירי, וכתב הרמב"ם כהלכות פרה, כי המלאכים פוסלת בשעת שריפת הפרה, משעת שחיטתה עש שנעשית אפר, וכן פוסלת במלוי המים קודם שיתקדשו, ואינו פוסלת במילוי.

541

542הנה הטהרה התלויה בשלשה, והוא המלוי והקדוש והזיה נגד מה שנאמר (דברים ל׳:י״ד) בקיום התורה והמצוה בפיך ובלבבך לעשותו, שהוא האזנת המצות בלב, והדבור בהן והעשייה שהם שלשה חלקי קיום המצוה, והנה מלוי המים מנביעתן היא האזנת הדברים והעיון במצות לקבלן כדי לקדשן אחר כך ההזאה נגד המעשה שגורם הטהרה. והנה ההזאה נגד המעשה, ולכן אינו פוסל המלאכה בה כאשר היא עצמה מורה על המעשים שהיא המלאכה. אמנם, קבלת שכר פוסל בקדוש וההזיה ואינו פוסל במלוי להיות כי אסור לעבוד ולעשות על מנת לקבל פרס וכן הלמוד הוא אסור בשכר אבל בהאזנה לבד אין לה רושם בזה, על כן לא אסרו השכר אצל המלוי שהוא נגד העיון. והנה הנוגע במי חטאת טמא או הנושא אותן שלא לצורך הזאה ומזה או הנוגע לצורך הזאה טהור וכן הנוגע בה לאחר שנעשה מצותו והוא המבאר לנו סוד הענין והוא כמדרשם ז"ל כי כל העוסק בתורה לשמה נעשה לו סם חיים והוא ענין המזה והנוגע לצורך. אמנם, הנוגע והנושא שלא לצורך דוגמת העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא וטמא וטמא יקרא. אמנם, לאחר שנעשה מצותו שוב אינו מקבל טומאה והוא האמת כי אף העוסק בתורה לשמה מכל מקום לאחר שנעשה מצותו נוגע בה שלא לצורך וכמו שאמרו וסוף הכבוד לבא, אבל תחילת העסק לא יהיה אלא לשמה זהו הנראה לי בסוד הפרה וברוך נותן תורה והוא יזכנו לצאת מאפילה לאורה ולהיות בחבורה שישרפו אותה וישלמו מספר עשרה אמן.

542

543אחר שנתבאר קצת מסוד עגלה בת שנתה, אמרתי להשלים טעמו בפרק זה, עם פרים ושעירים הנשרפים בחוץ אשר דינם לטמאות כל המתעסק בהן כדין הפרה אשר מזה נראה שיש להם דבר משתפם זה לזה. הנה נתבאר בפרק שעבר טעם העגלה אשר היא באה להורות על מעשה ארץ מצרים אשר ישבו בה ולכן היתה עגלה לפי שמצרים נמשלה לעגלה כמו שנאמר (ירמיה מו) עגלה יפיפיה מצרים ודרשו ז"ל תבא עגלה שלא עשתה פירות ותכפר על ההורג שלא הניח לנהרג לעשות פירות והוא כדעת מצרים שלא הניחו ישראל לעשות פירות וכמו שמצינו בפטר חמור שהוא זכרון ליציאת מצריפ שצוה השם יתעלה לערפו כן צוה כאן לערוף העגלה וטעם הערופה כתבתי לעיל פרק ל"ב. והיו עורפין אותו בנחל על שם נחל מצרים, ואף למ"ד דלא בעינן מים גבי עגלה ערפה ונחל הוא העמק מכל מקום היה זכרון ליציאת מצרים כאשר היה בעמק כמו שנאמר (בראשית מ״ב:ג׳) רדו שמה, וכתיב (שם) וירדו אחי יוסף וגו', וכמו שמצרים היה בחפצם להרוג ישראל ושלא נודע מי הכהו, עד שעל ידי כן צוה פרעה מלך מצרים בתחלה למילדות להמית הבנים בעודן על האבנים, ועל זה נחתם דינן של מצרים שיוטבעו במים, וכמו שדרשו ז"ל אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים, שאותן שועלים קטנים שהיו מחבלין כרמים טבעו בים, ועל זה בא גם כן עגלה ערופה לכפר על מי שלא נודע מי הכהו, להורות עתיד הקדוש ברוך הוא להפרע ממנו כמו שפרע מן העגלה הזה שהיא מצרים, אף ששם גם כן לא היה נודע מי הכהו, לישראל, ואפ"ה השם יתעלה שגלוי לו כל סתר נפרע וכן יהיה בענין זה והוא כדרך שאמר מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה ואנשי סדום ומצרים הוא יפרע וכו' ולכן אם היה אחד בעולם שהיה מכיר ברוצח לא היו עורפין העגלה, כי מעתה אינו מסור לשמים לבד ובהיות כי במצרים מדד להן הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, וכמו שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהן על כן היה המצוה במדידה אף על פי שהיה קרוב לעיר בנגלה, להורות על המדה שמודד בה הקדוש ברוך הוא, ועל כן היו הבית דין מודדין כי עיקר כוונת המדידה להורות על מדידת הבית דין, והיו הכהנים רוחצין ידיהן ואמרו כפר לעמך ישראל וגו', וכבר נתבאר מענין רחיצת ידים במקדש שהוא מורה על קבלת השפע מלמעלה לעשות שליחתו, הן להעניש הן להשכיר, ועל כן היו הכהים שהם כדמות מלאכי מעלה רוחצין ידיהם להורות שהרבה שלוחים למקום, שבו יענש הרוצח, והיה כפרה לישראל לבער דם הנקי מתוכן ולכן אמרו סוף פרק ב' דמגילה כפרה כתיב בה כקדשים ועוד גלו חכמים ענין הדברים בדרך שנתבארו, אמרו פרק קמא דהוריות כפר לעמך אשר פדות ה', ראויה כפרה זו לכפר על יוצאי מצרים, זהו הנראה בסוד העגלה הנמשך אחר טעם הפרה, אף כי כבר כתבתי טעם אחר בזה פרק ל"ב.

543

544אמנם, טעם שעירים הנשרפים ופרים הנשרפים הוא כדמות טעם שריפת הפרה, כי בהיות שאין פר ושעיר נשרף אלא על חטאים גדולים או על חטאת איש גדול, אשר מצד חטאו ראוי לכללו ברמז המלכיות אשר משתעבדין בישראל וכן אלו מצד חטאתן גורמין גלות לישראל, ולכן קרבנותיהם ראוין לשרפה כפרה אדומה. אמנם, בא הרמז בחוטאי ישראל בפרים ושעירים שהן הזכרים כי הפרים והשעירים רומזים על מעשה האבות וזרעם ישראל שאף על פי שצריכין פרים ושעירים עדיין זכרותן וכחן קיים. אמנם, האומות אין להם זכרון עם הראשונים ותשש כחן כנקבה ולזה בא הקרבן המורה אליהם בעצם בפקה, וכתב הרמב"ם והיה מקום שריפת הקרבנות בשלשה מקומות, אחד בתוך העזרה ובו שורפין פסולי המוקדשים ואימורי קדשים קלים שנפסלו או שאירע פסול בפרים ואלים הנשרפים קודם שיצאו חוץ לעיר, והמקום השני בהר הבית ובו שורפין חטאות הנשרפות אם אירע בם פסול לאחר צאתם מן העזרה, והמקום השלישי הוא חוץ לירושלים והוא הנקרא בית הדשן, ושם שורפין החטאות הנשרפות בזמן שהן נשרפות כמצותן עכ"ל. הנה שיש שלשה מקומות לשריפת הבשר, נגד שלשה מקומות שהיו מניחין בהן אפר הפרה הנשרפת וכבר נתבאר טעם חלקי מקומות האפר אשר לעומתן באו שלשה מקומות אלו והנה בכל זה הרמז על המינים והאפיקורסים שאין בשרן ראוי לאכול לכהנים אלא הם במדרגת המלכיות אשר הפרה נעשית נגדן ולכן דין כולן בשריפה וכן קדשים הנפסלים ולא נעשים כהוגן, בודאי פסול בעלים נגעו בו, שלא זכה שיהא קרבנו קרב כתקונו, ולזה היה דינו גם כן בשריפה, וזה מה שרצינו בזה הפרק.

544

545וזאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו' (ויקרא י״ד:ב׳) הנה נתבאר במדרשם ז"ל שענין הצרעת בא על לשון הרע וכמו שדרשו ז"ל פרק יש בערכין, מצורע, מוציא שם רע, ואמרו במדרש וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני על שם שאמר לשון הרע על בורא לפיכך נצטרע אמר (בראשית ג׳:ה׳) כי יודע אלקים וגו' אמר לו הקדוש ברוך הוא ספרת לשון הרע סופך ללקות בצרעת, שנאמר (שם) ויאמר השם אל הנחש, במה אררו בצרעת הסלעין שבגופו, וכן אמרו רבותינו ז"ל שמשום זה נצטרע ידו של משה, וכן מרים שהוציאה שם רע על אחיה, ואמרו פרק יש בעירוכין מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא י״ג:מ״ו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, אמר הקדוש ברוך הוא הוא הבדיך בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, לכך נאמר בדד ישב, וכן דרשו שם אמר רבי יהושע בן לוי, מפני מה אמרה תורה מצורע יביא שני צפרים לטהרתו, הוא עשה מעשה פטיט, אמרה תורה יביא קרבן פטיט, הנה שהסכימו שהצרעת והנגעים באים על לשון הרע, ולכן נמשיך אחריהם בענין זה לבאר ענין קרבנותיו על דרך זה, ולבאר בהן הכוונה והנה ידוע שהמספר לשון הרע הוא מספרו בנגלה ובנסתר כמו שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו, ולכן דרשו ז"ל שכל המספר לשון הרע כאלו כופר בעיקר, והטעם כי לא לתהו ברא העולם, רק לשבת יצרה להיות האדם מדיניי בטבע. הנה המחרחר ריב ומדון ומספר לשון הרע הפריד הקבוץ המדיניי, כמו שנאמר (משלי ט״ז:כ״ח) ונרגן מפריד אלוף, ועל ידי זה כופר בעיקר באחד משלשה פנים, או שרוצה לבטל כוונתו בענין הבריאה או שיודע רבונו ומכוון למרוד בו, או שאינו מאמין בחדוש העולם כלל, ועל ידי כן צרעת המינות והאפיקורסות זורח בו, ולזה צותה התורה בטומאתו, והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו כי מלאכי אלקים הם ותורה יבקשו מפיהם כמו שנתבאר לעיל מענין עבודת כהנים במקדש שהיו דוגמת המלאכים ברקיע, והיה מתגלה על ידי צרעתו ענין עונו, אם חטא בעצם, או במקרה והנה היה שער לבן סימן טומאת הצרעת, כי אם השער הפך לבן היה מרמז על פנימותו שנפסד ושהוצאת לשון הרע שלו היה בא מצד דעה נפסדת שעלה בנפשו, ולכן השער הפך לבן שהוא נבל, וכמו שנאמר אמר נבל בלבו אין אלקים, ולזה נאמר וראה הכהן את הנגע בעור ושער בנגע הפך לבן, ומראה הנגע בעור בשרו עמוק מעור בשרו נגע צרעת היא וראה הכהן וטמא אותו, הנה אמר שכשיהיה שער הפך לבן נראה כי הנגע עמוק מן העור כי היא באה מפנימית לבו, ולכן יטמאנו הכהן וטמא טמא יקרא לכל יתערבו אחרים בדעותיו הרעות, ולכן לא היה סימן טומאה אלא כשתקדם הנגע לשער ולא שקדם השער לנגע כמבואר במסכת נגעים, להיות כי הצרעת הנגלה מורה על ספור לשון הרע בנגלה, והשער הפך לבן על הנסתרות, ולכן כשיצא דעתו לפועל שספר לשון הרע ומזה נמשך לו הענין השני הפנימי, הוא סימן טומאה כי צרעת נושנת היא וקנאו בהדרגה, כי על ידי הרגלו בפעול' הלשון הרע, קנה לו קניין בנפש וקשה להפריד ממנו ולכן הוא טומא' אבל לא בהפך, כי לא קנאו בהדרגה, ובקלות יסור ממנו, ולכן טהור הוא.

545

546אמנם, אם בהרת לבנה היא בעור בשרו, ועמוק אין מראיה מן העור, ושער לא הפך לבן והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים. הנה רש"י ז"ל כתב על ועמוק אין מראיה מן העור לא ידעתי פירושו, וזה כי כל לבן עמוק הוא כמו שכתב שם כמראה החמה העמוקה מן הצל. אמנם, לפי דברנו עולה כהוגן, כי מאחר שאין בו שער לבן הפוך, אם כן אין צרעת זה עמוקה מן העור, רוצה לומר שלא נתגלה עדיין שבר לו מפנימית לבו דעת נפסדת, ואולי ספחת העור הוא והסגירו שבעת ימים לידע מה אחריתו, כמו שיתבאר וכן אם בשר חי בשאת סימן טומאה הוא בהיות כי מורה שנפסד דעתו ואינו אלא בשר חי שהם הבהמות והחיות, או שהיה מרמז על רשעתו, כמה שאמר אם יחיה ימות, כי הרשעים ההולכין בתר תאותן ושרירות לבן, מחיין את בשרם וממיתין את נשמתן, הפך הצדיק המחיה נפשו וממית גופו ובשרו, ולכן היה מורה סימן זה על דעתו הרעה ורשעתו שרוצה להחיות בשרו כשאר בשר חי וידוע כי צרעת בא גם כן על עבירות אחרות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל פרק יש בערכין על שבעה דברים נגעים באים על לשון הרע, וגסות הרוח, וגילוי עריות, ושפיכת דמים, וגזל, ושבועת שוא, וצרות עין, ודורש שם הכל מן הפסוקים, ולכן דרשו ז"ל גם כן במה שנאמר וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יצא בקיר, וכי אפשר לאדם לדבר על העצים וכו', אלא אמר שלמה מפני מה מצורע זה מטהר בגובה שבגבוהים ונמוך שבנמוכים, אלא על ידי שאדם מגביה עצמו כארז הוא לוקה בצרעת, וכיון שמשפיל עצמו כאזוב מתרפא, ע"כ צותה התורה להסגירו לראות מאיזה מין בא צרעתו, אם לא מצד לשון הרע הנסתר לא יטמאנו ואם יטמאנו הרי בא מצד לשון הרע, ולכן לא באו בענין הטומאה והטהרה דברים המורים על עונות אחרים, רק המורה על לשון הרע כענין הצפרים, וישיבתו לבדו, אף שהנגעים באים על שאר עבירות, כי לא היה אפשר לטמאו רק על צרעת הבא על לשון הרע, ואף שהיה הכהן לוקח עץ ארז ואזוב המורה על גסות רוח, היינו גסות הנמשך מצד לשונו הרע, וכמו שנאמר שפתינו אתנו מי אדון לנו, והוא גבהותו כארז בלבנון, אבל לא מצד שעיקר הצרעת בא מצד גסות דאם כן הצפרים שהם דברים שבקול למה היו באין, ולהיות כי לא בא לו ענין צרעתו מצד לשון הלרע שכפר על ידו בעיקר, באחד משלשה פנים שנתבארו. לכן היו לו שלשה סימני טומאה שער לבן, ובשר חי, ופשיון בשני שבועות, ולכן צותה התורה להסגירו שבעה ימים, נגד שבעת ימי בראשית כדי שיתבונן בהן ולראות אם מודה בהן וראהו אחר כך הכהן, אם כהה הנגע טהור הוא, כי היה נראה שלא בא מצד לשון הרע מאחר שהועילו לו ענין שבעה ימים שהיה נזכר, אבל אם פשתה הנגע טמא הוא, שא היה נראה שענין צרעתו מענין שבעה ימים. אמנם, אם עמד הנגע בעיניו ולא פשה הנגע ביום השביעי, והסגירו הכן שבעת ימים שנית, להיות כי מאחר שעמד בעיניו, נגלה שבא מצד לשון הרע, ושכפר בעיקר כוונת הבריאה שנברא בשבעה, כמו שנתבאר, אך עדיין לא ידענו מה יהיה אחריתו, ואם נקנה לו הענין והאמונה הרעה הזאת בחוזק בנפש, מצד שכופר בבריאה לגמרי, ובזה הענין הוא עיקר הטומאה, כי הוא היסוד שהכל תלוי בו כמו שנתבאר מדברינו הקודמין, על כן הסגירו הכהן שבעת ימים שנית לראות מה יהיה לו, כי אם כהה הנגע, נראה שהוא קל ההסרה, על כן מטהרו וילך לו כי יספיק לו צרעתו שמכפר על עונו, מאחר שמודה בענין הבריאה, ואם עלה בדעתו איזה דעת נפסדת מכל מקום לא יזיק כל כך דעת זה, ולכן יטהרנו הכהן. אמנם, אם פשה בשבוע שנית, או שנולדו בו אחר כך סימני טומאה, נראה שכופר בעיקר לגמרי, ולכן טמא הוא כמו בענין השער הפך לבן, והנה נראה כי שלשה סימני טומאה אלו היו מורים על שלשה חלקי החטא, שהם בענין לשון הרע כאשר נתבאר וזה אם היה נטמא על ידי פשיון היה נראה כי חטאו שכפר בשבעת ימי הבריאה, ולכן נפשה לו הנגע בהן, להורות כי חטאו מענין השבע ימים.

546

547אמנם, אם חטא בדעת השני, שיודע רבונו ומכוון למרוד בו, בא לו הטומאה על ידי שער לבן שהוא נהפך לנבל, ואומר אין אלקים לנגד עיניו, ואם חטאו על ידי שרוצה להפריד הקבוץ מדיניי, אז טומאתו על ידי בשר חי שהם דוגמת החיות והבהמות שאינן צריכין קבוץ מדינה רק שוכנים ביערות עדר לכדה, והיה מדיני צרעת כאשר פרח הנגע בכולו היה טהור, והוא היה רמז נפלא, כי אם היה נגלהו רעה בתוכו והיה כולו מלא צרעת מצד מעשיו ודעות, שלא היה מתנהג במדות טובות כלל, לא הוצרך הכהן לטמאתו כי היו יודעין להשמר ממנו וממדותיו, והיה כאחד משאר אפיקורסין שהם בעולם ושהם רשעים גמורים שאין לומדין מהם. אמנם, אם לא פרח בכולו, ושהיה בו שלימות אחד בשום צד ושהיה לחוש כי מתוך שיבואו ללמוד אותו השלמות ממנו, יבא גם כן אחר כך ללמוד ממנו דעותיו הרעות, כי אין כל אדם רבי מאיר שאמרו עליו תוכו אכל קליפתו זרק, היה צריך לטמאותו, והיה הצרעת מטמא בארבע מראות שהם בהרת עזה כשלג, וכצמר נקי שהיא השאת, ותולדותיהם, שהם כסיד ההיכל, שהיא תולדות הבהרת, וכקרום ביצה שהיא תולדות השאת, להיות כי האדם מורכב מארבע יסודות, וכל יסוד שגובר בו גורם לו דעה רעה ומפסיד מזגו השוה אשר אחריו נמשכו הדעות הרעות, להיות כי דבר זה בא לו מצד המזג, בא טומאתו בלובן שנתלבן הבשר, כאמרם ז"ל האיש מטמא בלובן, שהוא הזרע שנתהוה ממנו האדם, ובהיות כי כל ארבע יסודות הם בכח טפת הזרע ולפי תגבורת יסוד אחד יתגבר הלובן, על כן בא ארבע מיני לובן בענין הטומאה.

547

548אמנם, אם המזג רע בא מצד אמו שהיא מטמא באודם, הוא הפתוך בנגעים, שהוא אודם מעורב בלובן וכבר ידעת מאמר הרופאים שאם ישמש אדם עם נדה ביום א' יהיה הולד מצורע לעשר שנים, ביום שני לעשרים שנה כו', וכן הוא במדרש והביאו גם כן רבינו בחיי פרשת תזריע, והיה שעור הנגעים כגריס, להיות כי סבת הנגעים מעוט הגרסא ולמוד התורה שהיא מקוה טהרה לכל הטומאות וכבר אמרו רבותינו ז"ל לגרוס אינש אף על גב דלא ידע מה קאמר, שנאמר (תהלים קיט כ) גרסה נפשי לתאוה, לכם שעורו גריס ושעור בשר חי בכעדשה, שחושב שהכל הוא בגלל חוזר בעולם, שמורין עליו ענין עדשים כאמרם ז"ל שמאכילין עדשים לאבל, ושיעור השער לבן שני שערות כי על פי שנים עדים יקום הדבר, ולכן הוצרכו להיות בעיקרן לבן, אף על פי שראשן שחור כי הכל הולך אחר העיקר והפנימי אשר צמחו משם, ודרשו פרק שני דערכין (שם לו) צדקתך כהררי אל אלו נגעי אדם, שדינו בשני שבועות כמו שנתבאר, כי טוב וישר השם על כן יורה חטאים בדרך, ובזה צדקה הקדוש ברוך הוא עושה עם ישראל ללמדם דעת ולזכותם לחיי עד, בעניינים אלו כאשר נתבאר. אמנם, משפטיך תהום רבה, אלו נגעי בתים שדינן בג' שבועות כי הם באים מצד המשפט והדין לענשו על עבירות אחרות שהם גסות הרוח וצרות עין שאמרו רבותינו ז"ל שנגעי בתים באו עליו, כי הוא ענף מגסות הרוח, ועל כן עינו צרה באחרים, בחשבו שהוא הגדול בבריות ואינו שייך להם, ולכן אינו רוצה להנאותן, והוא מדת סדום, כמו שנאמר (יחזקאל ט״ז:מ״ט) זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלוה והשקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה, וכל זה בא לו מצד רוב קנינו ובתי גנזיו, כמו שנאמר (דברים ח׳:י״ד) ובתים טובים תבנה, ורם לבבך ושכחת את השם אלקיך ולכן היה דינו בג' שבועות וזה כי כבר אמרו הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, מאין באת, ולאן אתה הולך, ומה למעלה ממך וכו'.

548

549הנה שלשה דברים אלו מסירים הגאוה כי מאחר שנברא מטיפה סרוחה, וסופו עפר רימה ותולעה, ויודע שיש לו אדון מושל עליו למה יתגאה. וזה ענין שלשה שבועות אלו הבאים בנגעי בתים, וזה כי בתחלה נאמר (ויקרא י״ד:ל״ה) ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית, כי כשיראה אדם נגע בביתו הוא לו לסימן כי הגאוה גברה עליו וצריך לילך לכהן אולי ירפא לו מחלתו, ועל כן כתיב וצוה הכהן ופינו את הבית בטרם יבא הכהן וגו', רוצה לומר כי בתחלה ידריכו הכהן שלא יתגאה מכח רוב קניינו וגובה ביתה, כי גלגל הוא החוזר בעולם, ואולי יצוה הכהן שהוא מניע הגלגל כמו שנתבאר בדברינו הקודמים בענין העבודה, ובפרט בפרק שמונה ושלשים חלק שני. שיפנו הבית וישאר ערום מכל דבר, ולא יהיה לו במה להתגאות, ואמר אחר כך, וראה הנגע והנה שקערורות ירקרקות או אדמדמות ומראיהן שפל מן הקיר, אמר שאם לא יועיל לו ענין הראשון אלא שגאותו בו שקערורות, רוצה לומר שקוע בו וקשה להסיר, והנה ידוע ששלמה עליו השלום המשיל גוף האדם לבית כמו שאמר (קהלת י׳:י״ח) בעצלתי' ימך המקרה, ובשפלות ידים ידלוף הבית, וכמו שכתוב בעל עקידה בסוף בהר, בענין בתי ערי חומה, ובשאר מקומות בספרו, ולכן היו נגעי בתים רומזים על נגעי גופו ולכן אמר שסימני טומאה הם אם מראיה ירקרקות או אדמדמות והנה ירקרקות הוא הפך אדמדמות, אדמדם שבאדם, הוא מותר הדמים וחום טבעי שאדמותו מורה עליו וירקרק הוא מהפך, כי הוא מצד מיעוט דמים שבו וכאמרם אסתר ירקרקת היתה, ולכן היו אלו הקצוות סימני טומאה כי יש מתגאה מצד מעלתו על שאר בני אדם מצד יופי גופו ושלמותו והוא האדמדם שהוא אדמוני עם יפה עינים, ויש מתגאה מצד מעלות מדותיו השכליות והמעשיות שהן גורמין הירקרקות בפנים, וכש"א רבותינו ז"ל על כמה צדיקים שהושחרו פניהם מרוב תענותיהן, ואמר רבותינו ז"ל תושיה שמתשת גופו של אדם, וכן הוא ידוע כי הרוצה לענות נפשו ולהרחיק מתאות העולם הזה, פניו ירקרקות, לולי בדרך פלא, על דרך חכמת אדם תאיר פניו לכן אמר כאן שבשני מראות אלו טמא הוא כי ידוע שתהיה הנגע משני צדדין אלו ומראיהן שפל מן הקיר, רוצה לומר כי כן מדרך הגאים שחושבין בעצמן שהם שפלי רוח כי לדעתן עוד ראויין להתגאות יותר מזה, וזה ענין מראיהן שפל מן הקיר, ויצא הכהן אל פתח הבית והסגיר הבית שבעה ימים רוצה לומר יצא אל פתח הבית, והוא שיזכירו ענין מאין באת מטפה סרוחה, שהוא פתיחת והתחלת הבית הנזכר, והוא נקרא בית כמו שנאמר (בראשית ד׳:ז׳) לפתח חטאת רובץ, והסגירו שבעת ימים להתבונן על שבעה ימי נדות שאשה צריכה לשמור קודם שתתעבר וכאמרם ז"ל אין אשה מתעברת אלא סמוך לווסתה או סמוך לטבילתה, ואם כהה הנגע, וסר ענין החולי הרי הוא טהור.

549

550אמנם, אם עמד בעיניו נותן לו שבוע שני והוא ענין השני שמזכיר לו יום מותו, שצריכים לישב עליו שבעה ימי אבילות, אולי ירפא על ידי זה מנגעו. אמנם, אם עמד בעיניו, קוצה, וטוחה הבית ונותן לו שבוע שלישי, והוא ענין השלישי לראות מה למעלה ממנו, והוא נרמז בשבעה ימים רוצה לומר שברא כל העולם בשבעה ימי בראשית, והנה אם חזר הנגע טמא הוא, ונתץ הבית, כי אין לו תקנה אלא נתיצה והוצרך להקצות ולטוח תחלה, וכן אם פשה בשבוע ראשונה, או שנייה כמו שנאמר (ויקרא י״ד:מ׳) וצוה הכהן וחלצו אבנים וגו' וזה כי אם פשה בשבוע ראשונה מכח הטעם הראשון, כי לפעמים שזה הסבה בעצמו גורמת להתגאות על חביריו, כי מאחר שהוא מחומר גרוע ומטפה סרוחה, והוא מעולה משאר חביריו חושב להתגאות עליהן, וכן בשבוע שניה כי לפעמים הזכרת המיתה גורמת העבירה וכמו שנאמר, ברשעים (קהלת ט׳:י׳) ננסכה ביין וגו', כי אין מעשה וחשבון בשאול וגו', וכמו שנאמר ואחריהם בפיהם ירצו סלה, ולכן אמר שאם יפשה הנגע מצד זה, יחלצו האבנים מן הבית וישליך אותן מחוץ לעיר אל מקום טמא, רוצה לומר כי אלו המחשבות הנפסדות באות מצד יצר הרע הנקרא אבן, כמו שנאמר (יחזקאל ל״ו:כ״ו) והסירותי את לב האבן, ואמרו פרק קמא דקידושין אם אבן הוא נימוח, רוצה לומר שמחשבות כאלו אי אפשר להתרפאות וכמו שאמרו באפקורס ישראל כל שכן דפקר טפי אלא צריך לחלוץ אבנים כאלו ולהשליכם במקום טמא מחוץ לעיר, ואדם צריך לזה עזר אלקי שיצילו מאלו דעות האפקורסות, וכמו שאמרו פרק קמא דקידושין ופרק החליל, כל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לא היה יכול לו, וכל זה על ידי עסק התורה שהיא כתבלין ליצר הרע, כאמרם פרק קמא דקידושין, לכן אמר שמחשבות רעות כאלו צריכין לזרוק חוץ לעיר, כי מטמאין הן במגען ובמשאן, ואם יחזרו עליו טמא הבית, ואין לו תקנה אלא נתיצה ושבירה, ועל זה אמרו משפטיך תהום רבה, אלו נגעי בתים שהם מורים על משפטי השם יתעלה הישרים שהם מצד התורה, ויצר הרע המקטרג לתבוע דבר משפט, והנה הצרור המור האריך בפרשת מצורע לתת טוב טעם למה הצרעת באה בבתים על צרות העין כמדרשם ז"ל, ובא אשר לו הבית, מי שמיחד ביתו לו, ואינו מהנה בו לאחרים, וכתב שם שהוא כופר בבריאת העולם, שנברא שיהנו הבריאות זה מזה, כמו שהאריך שם, הנה הכל נמשך אחר דעת החדוש שהוא יסוד שעליו נבנה כל הדברים אלו שנתבארו, ומצינו גם כן נגעי בגדים ונגעי הראש, הנקראים נתקים להורות גם כן על ענין שני דברים שבסבתם נלקה האדם בצרעת, כי מצינו שהצרעת הוא בא מצד החמדה לקחת של חבירו, כמו שעל ידי זה נצטרע גחזי, בלקחו מנעמן שר צבא ארם ככרים כסף, וזהו ענין צרעת הבגדים בקרחת או בגבחת וימניו הם ירקרק או אדמדם כמו בנגעי בתים כי החמדה תבא גם כן מצד שני דברים הנזכר לעיל כי יש חומד לקחת של חבירו דברים גופניים ויש חומד לקחת ממנו דברים השכלים ושתיהן רע, ואף שאמרו חכמים קנאת סופרים תרבה חכמה, היינו אם מתקנא בו מצד מעלותיו ללמוד ממנו.

550

551אמנם, אם מתקנא בו שלא לשמה, רק שחומד שיהיה לו מעלותיו של חבירו, מצד שאינו חפץ שיהיו לחבירו מעלות אלו, הוא חלק רע, וכמו שאמרו יתן הוא ולא יתנו אחרים, עינו רעה בשל אחרים ולכן אם היה צרעת בבגד הוא רומז על עונות אלו וזהו אמרו בקרחת או בגבחת רוצה לומר הם שנתיישנ' החטא בידו ונעשית לו קניין חזק, שהוא הבגד הישן הנקרא קרחת או שעדיין לא נתיישן כ"כ בידו, ומכל מקום הצרעת בבגדו והוא ענין הגבחת, וראה הכהן את הנגע והסגיר הנגע שבעת ימים והוא להזכירו כי למה יחמוד שאינו שלו כי אין לאדם אלא הנגזר לו, ואם יחמוד ויגזול ישוב הממון למי שהיה וזהו הנרמז בשבעה ימים הנפעלות על ידי תנועת הגלגל ומעני וכמו שאמרו גלגל החוזר בעולם, והנה יראה הנגע ביום שביעי אם פשה הנגע כמו שנתבאר בנגעי הבתים ישרוף הבגד. אמנם, אם לא פשה הנגע וצוה הכהן וכבסו הבגד שאר בו הנגע והסגירו שבעת ימים שנית כי אמרו גזל ועריות נפשו של אדם מבשאר נגעים, להיות כי צריך האדם לנקות ידיו ולזרז עצמו מדבר זה, והוא ענין הרחיצה, בענין עגלה ערופה וכמו שנתבאר לעיל פרק ששה וששים, ואמר שיסגירו אחר הרחיצה שבעה ימים שנית, נגד שבעה ימים שניים שבאו בדיני נגעי בתים, כי אם יזכור יום מותו למה יחמוד של אחרים וכמו שאמר שלמה למי אני עמל וגו', והנה אם עמד עוד בעיניו ולא הפך הנגע בודאי טמא הוא, ויש לשרפו כי אין לו תקנה בשבוע שלישית של בתים, מאחר שנפשו של אדם מתאוה להן וקשה לפרוש אבל אם כהה הנגע אחרי הכבס אותה וקרע אותו מן הבגד וגו' כי אף על פי שכהה מראיתה, מכל מקום בקל חוזר לטומאתו מאחר שעדיין קצת נגעו נשאר עליו, ועל כן צריך לקרוע מן הבגד לגמרי ולחזור ולכבסו כדי לנקותו מעון זה ואם חזר עליו הנגע צרעת ממארת היא באש ישרף.

551

552אמנם, נגעי הראש הנקראים נתקים שהם באדם, והם כנגעי בשר, אלא שנתחלף דינן בשער לבן וצהוב כי נגעי בשר דינן בשער הפך לבן מטעם שנתבאר אך אמנם נגעי הראש דינן בשער צהוב, ולא נאמר בו הפוך צהוב כי אין בו רמז מצד הפוכו אלא מצד אחר, וזה כי נגעי הראש באות על עניין כעס וחימה ורציחה כמו שמצינו שדוד קלל יואב שאל יכרת מבית יואב זב ומצורע על שהרג אבנר, וכן למדו מזה פרק יש בערכין, שהצרעת באה על שפיכת דמים, וזה אמרו כי יהיה ברא או בזקן נגע צרעת אן יש בו שער צהוב שהוא מטבע אודם המורה על שפיכת דם, טמא הוא. אמנם, אם לא יהא בו שער צהוב אף על פי שבא לו מצד כעסו וחמתו לא הגיע עדיין לכלל רציחה ושפיכת דמים, לכן טהור הוא, ובהיות כי רבוי השערות מורים על ענין החימה והכעס כאמרם במדרשם כשיהודא היה כועס עמדו לו ג' שערות שהיו לו על לבו, וכן הוא בטבע, כי האדום המילדים רבוי השערות הם גורמין לו הכעס והחימה ולכן נאמר בעשו כאדרת שער, על כן באו דיני' אלו נגעים בראש ובזקן שהוא מקום השער, וענין הסגירו הם כהסגרי נגעי בשר. זאת הנראה לי בתורה נגע הצרעת לאדם, ולבתים ולבגדים והנה היא כוונה נאותה על פי מדרשי החכמים ז"ל מצורף לזה דברי הפרשנים שרובן הסכימו שהוא חולה המתילד באדם מצד עפוש טבעי ורוע מזג באדם, ובנגעי בתים ובגדים כתבו שהוא על דרך נס, כמדרש רבותינו ז"ל או מצד מזיקים המתדבקים בבגדי אדם או בית שלו בסבת חטאו, כמו שהאריך הצרור המור בזה סוף פרשת תזריע וסוף מצורע מדברי הזוהר וזהו סבת החולי בכלל. אמנם, פרטי דיניו נראה בו מה שכתבתי.

552

553זאת (ויקרא יז) תהיה תורה המצורע ביום טהרתו, וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ואזוב ושני תולעת וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס אל מים חיים, את הצפור החיה יקח אותה ועץ ארז ושני תולעת ואת האזוב וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה על המים החיים, והזה על המטהר מן הצרעת שבעה פעמים וטהרו ושלח את הצפור החיה על פני השדה, וכן היתה טהרת נגעי הבית בצפרים, כאשר כתוב בפרשה זאת תהיה תורת המצורע, והנה לא מצינו קרבן לטהרת צרעת בגדים, והיה זה מטעם שנתבאר בפרק שקודם זה שנגעי אדם הטמאים היו באין מצד לשון הרע ועל כן באו הצפרים כמו שנתבאר יבא דבר שבקול כו', והיו באים עמהם ארז ואזוב, כמו שאמרו אם הגביה עצמו כארז ישפיל עצמו כאזוב, כי ענין גסות הרוח נמשך אחר עון לשון הרע וזה גורם את זה וכמו שנאמר לשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו, ולכן היו באיו קרבנות אלו גם כן על נגעי בתים שהיו באין מצד גסות הרוח כמו שנתבאר. אמנם, על נגעי בגדים שהיו באין על עונות אחרים, לא היו באים קרבנות, אמנם, סדר ופרטי הקרבן יתבאר לך וזה כי כבר כתבתי כי אלו שתי עונות הם ככופרים בעיקר, וכמו שאמר בירושלמי המספר לשון הרע כעובד עבודה זרה, ואמר שהיא שקולה נגד גלוי עריות ועבודה זרה ושפיכות דמים וכן בענין גסות הרוח נאמר ורם לבבך ושכחת את השם אלקיך וגו', ואמרו שהוא כעובד עבודה זרה, שנאמר תועבת השם כל גבה לב, וכתיב התם לא תביא תועבה אל בתיך, כדאיתא במסכת סוטה, ולכן היה מצות טהרתו ליקח שני צפרים, היו צפרים מצד אמרם יבא דבר שבקול כו', אמנם, היו שנים, אחד נגד יצר טוב ואחד נגד יצר הרע, הנמשכים אחר חומרו וצורתו של אדם, והיו צפור דרור והוא העוף הקטן המצפצף ואינו מקבל מרות כמדרשם ז"ל בשבת פרק האורג, והוא דמות האדם המצפצף ואינו מקבל מרות ורוצה להיות חפשי מאדוניו ולכפור בו כמו שנתבאר וכתב הרמב"ן בפ' מ' שתי צפרים שיהיו שוות במראה בקומה ובדמים ולקיחתן כאחת, כי השני יצרים שבאדם הם שוים לכל דבר, והיה לוקח גם כן עץ ארז ושני תולעת ואזוב.

553

554כבר כתבתי בענין שריפת פרה אדומה כי שלשה מינים אלו מורים על עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים שהם העבירות החמורות שמצד הדין יהרג האדם עליהם ולא יעבור, ואם יצטרע אדם בדעתו כמו שנתבאר לעיל ולא יטהר, הרי כעובר על אלו שלשה וכמו שאמרו כל המספר לשון הרע הרי הוא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ושופך דמים שנאמר לשון מדברת גדולות וגו', ולכן מחוייב שיטהר ויהרג ולא יעבור, על כן וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס, להזרהו דבר שכלי שהאדם נמשל כחרס הנשבר והוא קרוץ מחומר ועל כן צריך לשחוט את הצפור האחד ולהפסידו והוא היצר הרע, על ידי המים החיים, והוא למידת התורה הנקראת עץ חיים למחזיקים בה, ואמר, שיקח הצפור החיה ושלשה מינים אלו בהיות כי אחר הריגת הצפור האחת בדרך הנזכר, קושר אלו הארבע מינים ביחד, וטובל אותה בדם הנשחט, וטובל אותן בדמו ליהרג ולא יעבור, במצות שחייב ליהרג עליהם והוא קדוש השם, וגם הצפור החי יטבול בדם הנזכר, והוא ענין היצר טוב הכולל כל מצות התורה, שבשעת השמד צריל ליהרג עליהף ובא הרמז בכל זהף להורוצ כי על ידי זה יטהר המצורע מצערתו בזכרו כי טוב לו המיתה והריגה על קדוש השם יתעלה ממה שיחיה ויעבור, ועל ידי זה יקבל המרות והאדנות עליו וישוב מלשון הרע וגאותו אשר על ידן היה כצפור דרור, ואמר והזה על המטהר וגו', לטהרו משבעה מדרגות של יצר הרע שדבק בהן, או באו לרמוז על שבעת ימי הבריאה שעל ידי זה יעמוד האדם על התבוננות אדון העולם, וישים אל נפשו לשוב ממה שעשה, וכמו שנתבאר למעלה, מענין הזאת יום כפורים אחת למעלה ושבע למטה, ועל ידי זה ישלח הצפור אל פני השדה, והוא השארת נפשו ושכלו שקנה על ידי יצר טוב, עד שנעשה נבדל אף אם יפריד נפשו מחומרו, והוא ענין השליחות החי אל פני השדה, כי אז נכון לו להיות חפשי מן המצות, ואפשר עוד לומר בענין עץ ארז שוני תולעת ואזוב, שבאו להורות מצד מהותן, וזה כי הארז הוא גדול שבכל צמחי האדמה והאזוב הוא הקטן שבהן, וכמו שכתב החכם אבן עזרא פרשת מצורע, והוא גם כן מוכרח מכח מדרשם ז"ל שאמרו אם גבה עצמו כארז, ישפיל עצמו כאזוב ויתרפא, והנה בא עמהם שני תולעת והוא מורה על ענין החטאים, כמו שנאמר (ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו, ובפרט על ענין חטא לשון הרע הבא על ידי פיו של אדם, והוא ענין שני תולעת, כמו ששבח שלמה בשיר השירים ואמר כחוט השני שפתותיך, ודרשו ז"ל בענין תולעת מה תולעת אין כחו אלא בפיו, אף יעקב אין כחו אלא בפיו, ולכן נקראו ישראל תולעת, ודרשו ז"ל גם כן בדוד הנקרא עדיני העצני, ותולעת ולא איש, שבשעה שהיה יוצא למלחמה היה מתקשה כעץ, ובשעה שהיה עוסק בתורה היה מתעדן כתולעת, והיה עוסק בה, ומעכשיו נראה שבא הרמז כענין בהרת המצורע על פחיתות האדם כשחוטא, ומעלתו כששב מהם, או לא יחטא כלל ולזה באו אלו שלשה מינים, לומר שאם יחטא ילך מן הפנים אל האחור, רוצה לומר שאף שנברא להיות בחור כעץ ארז אשר כל ארזים בגן השם לא עממוהו, והוא הבריאה החשובה והגדול שבכל מיני השפלים והאדם עץ השדה, מכל מקום על ידי שני תולעת והוא חטאים האדומים כשני תולעת, בפרט על ידי לשון הרע הנתלה בשפתיו ובפיו הנרמז בשני תולעת, יתהפך אל האזוב אשר בקיר אשר הוא השפל מן כל השפלים. אמנם, אן יתהלך מן האחור אל הפנים, ישוב מן האזוב אל הארז על ישי השני תולעת, והוא ענין התפלה והדברים השכליים אשר יעסוק בהן בפיו, עם למוד התורה והכנע אל יוצרו כדמות תולעת, כמבואר מענין דוד עליו השלום, דקרא עצמו תולעת ולא איש בבחינה זו, ולכן מן הראוי להיות אלו המינים קשורים ביחד, הן בטהרת המצורע הן בשריפת הפרה, כי הם הכוללים ברמיזתן הדברים ששריפת הפרה וטהרת המצורע בא אליהם כנתבאר, והיה בא הרמז בענין הצמחים שהוא הארז והאזוב אשר הוציא הארץ, כמו שנאמר תדשא הארץ וגו' להיות כי הארץ היא הגורמת לאדם לחטוא, כמו שנתבאר בעבודת יום כפורים מענין טבילה השלישית וקידושין, והיה מדיני טהרתו להיות המים חיים רביעית, כמו שכתב הרמב"ם פרק י"א מהלכות טומאת מצורע, להיות כי המים חיים הנזכרים נותנין החיות לכל חי, ולכן נקראו מים חיים ועץ חיים על שם פעולתן, ולכן שיעורן ברביעית, כי רביעית דם מעמיד החיו' ולזה רביעית דם המת מטמא כמת, וכתב הרמב"ם ז"ל ושיעור זה מדברי סופרים, להיות כי מצד התורה אין בה שיעור כי לא יתנהג הדבר על צד הטבע כלל, ואם יחטא וישוב יוכל לחיות, אף על פי שאין בו רביעית, והוא ענין תחיית המתים, אך אמנם חכמים נתנו לו שיעור כדי שיהא לטבע רושם בדבר, מאחר שנתמעט הדורות, ואין הזכות גורם להיות מתנהגים על פי הנסים הנגלים תמיד, והוצרכו לטבע שיעור לזה, וכתב הרמב"ם עוד, שהיה שוחט הצפור הברור שבשניהם וחופר בקרקע בפניו, וזה הלכה מפי השמועה, וכבר נגלה טעמו ממה שכתבנו מעניינו, כי היצר הרע הוא הגדול והברור שבאדם לפי הנגלה, כמו שקראו שלמה, מלך גדול, נמשך אחר החומר אשר לבסוף לקבר יובל, והוא ענין קבורת הצפור המטהר המצורע, כי על ידי זכירתו יום מותו וקבר גופו, ישוב ממה שחטא וירפא מצרעתו, ולכן היה זה הצפור השחוט אסור בהנאה, אפילו לטהר בו מצורע אחר אסור כי אין לחומר תקנה אחר שנקבר.

554

555אמנם, צפור המשולח מותר בהנאה אף לטהר בו המצורעים האחרים שרי, כי אפשר לו התקון אחר שלוחו, והוא לימי עלומו, והוא סוד גלגול נשמות, וכתב הרמב"ם ועץ ארז ואזוב שנתקלפו פסולים, כי צריכין להיות עם קליפתן, שאז אפשר להם הגידול והצמיחה מן הארץ, אשר על ידי זה בא רמז הענין כנתבאר, וכתב הרמב"ם ומקיף ראש האגפים וראש הזנב של צפור החיה וטובל אותן עם אגודת ארז ואזוב, כבר נתבאר ענין טבילה וטעם מינין הנטבלין, ואיני צריך לחזור ולבאר רק טעם טבילות ראשי האגפיים והזנב והוא מטעם כי אלו המקומות בעוף הם כלי העפיפות העוף, ועל ידן יעוף השמים, באגפיים, גם הזנב על ידי רוב נוצתו עוזרים לקלות תנועתו, והוא הפריחה באויר, ולכן טובל מן הצפור החי הרומז על צורתו ושכלו של אדם כלי הפריחה, כי ענין השכלה היא כעוף אשר יעוף השמים שיוצץ ואחר כך יעלם, כמו שכתב הרב המורה בהקדמת ספרו, ונתבאר הענין לעיל כמה פעמים, והנה בהיות בעוף שלשה דברים העוזרים אל הפריחה, והוא ראש האגפיים, וראש הזנב, כן הוא בענין עוף השכלי, בין בעליונים והוא המלאך הנגלה לנביאים עם כנפיו, או האדם בהשכלתו כדמות עוף, לכל אחד יש לו שלשה השכלות והם גורמים הפריחה, ובענין המלאך כבר נתבאר ממה שנאמר (ישעיהו ו׳:ב׳) שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף, הרי שחלק השכלתו וענינו על שלשה חלקים, והם גורמים העופפות שלו, רק שנתן לכל חלק שני כנפים, מטעם שנתבאר סוף חלק ב' פרק מ"ז.

555

556אמנם, השכלת האדם הוא גם כן בדרך זה, כי ראשי הכנפיים הם השכלת השני עולמות העליונים אשר מיוחס להם הכנפים כי כנפים למלאכים, כנפים להחיות והם הגלגלים שהם סבת התנועה, וגם משכיל בראש הגנב, והוא השכלתו את עצמו, שהוא ראש בעולם השפל שהוא הזנב לעולמות העליונים, ועדיף טפי שיהיה הראש הנזכר לזנב הנזכר, ויתדבק בעליונים מלהיות לראש למה שתחתיו, וזה כוונת אמרם הוי זנב לאריות ואל תהא ראש לשועלים, גם כי האריה עושה מזנבו ראש ומהפך זנבו לצד ראשו, והשועל בהפך, וכן הוא בראש הזנב, כי אף שהוא בזנב, מכל מקום מתהפך לראש, ונקרא ראש הזנב, ואפשר לפרש מאמרם בדרך אחר, וזה כי השועל היה החיה הפקחית בכל החיות, כידוע ממשלי השועלים שהיה רבי מאיר דורש, והאריה הוא הגבור שבהן, וטורף ואין מציל כידוע, ולכן אמרו שבענין החכמות הנרמזים בשועל אל תהיה ראש, אלא תקטין עצמך לפני גדול ממך, אבל גם כן לא יהא לזנב להם להקטין עצמו יותר מדאי כאמרם (משלי ל) אם נבלת בהתנשא, וכמו שאמר אל תהי רשע בפני עצמך, ואל תצטדק הרבה, שהם הקצות במדות, שהם שתיהן רע, ולכן אמר אל תהא לראש לשועל, וכל שכן שלא תהא לו לזנב, רק התדבק באמצעות השועל, והוא דרך הממוצע בכל דבר. אמנם, בענין הדברים החומריים, והוא ענין טריפות האריה וגבורתו, ומוראו על הברואין, תהא להם לזנב רוצה לומר טפל בדבר ולא לעשותו רק כדברים ההכרחים על צד הטוב, ומכל מקום נתבאר עניין טבילות ראשי אגפיים וראש הזנב, וכתב הרמב"ם שהיה מזה עם הכל על אחר יד של מצורע, והוא מורה שצרעתו בא לו מצד עשותו המעשים כלאחר יש ולא על צד הנכון, וכתב עוד הרמב"ם וכיצד משלחו, עומד בעיר וזורקו חוץ לחומה ואינו הופך פנין לא לים ולא לעיר ולא למדבר אלא על פני השדה, והוא מבואר הטעם ממה שכתבתי בעניין שליחות הצפור על פני השדה אשר אין שם לא עיר ולא מדבר, ולכן זרקו חוץ לחומר, כי נשמתו תדבק עם העליונים אשר הם חוץ לחומת עולם השפל והוא כדור הגלגל, שלחה וחזרה, חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים, והוא סוד גלגול נשמות המקובל, ואחר כך היה מגלח כל שערת גופו הנראים, ידוע כי ענין השערות מתילדות ממותרי האדים החומריים, אשר מוציא' הטבע על ידי גדול השערות שבאדם, והנוצה והצמר או שער שבכל מיני בעל חיים כמו שכתבו חכמי הטבעי', ועל כן היה צריך להסי' כל המותרות שבקרבו, כי לולי זה לא יוכל לטהר, ולכן הוצרך לתקן כל דבר היוצא מקרבו הנגלה כענין השערות, וכתב הרמב"ם והיה ממתין שבעה ימים והיה מתגלח תגלחת שנייה כמו הראשונה, ומכבס בגדיו ואחר כך וטהר, להורות על מדרגת הרוצה ליטהר, כי אי אפשר לכנס פתאום מן הטומאה אל הטהרה הגמורה, רק צריך הדרגה בנתים, ולכן היה מגלחו תחלה הרומז על תקון מעשיו והיה ממתין שבעה ימים המורים על ימי האדם הנחלקים לשבעה מדרגות של עשיריות, שהם שבעים שנה, ואז יחזור ויגלח שנית המורה על סוף התקון, רוצה לומר כי אם יתחיל בתקון המעשיות בנערתו ישאר כך מתוקן כל שבעת הימים, כמו שנאמר (משלי כב) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסיר ממנו אך בימי הזקנה צריך לחזור ולתקן, כי אין מותרי הנער שוים למותרי הזקנה, ומה שנשאר לו מן השערות בימי נערותו שלא היה נגלה, יהא נגלה לו בעת זקנתו, ועל כן צריך לחזור ולתקנו ולגלחו בימי זקנתו, ואז הוא ניטהר לגמרי, רק שעדיין היה מחוסר כיפורים ולא היה מגלחו רק כהן, כי הבא לטהר מסייעין אותו מלמעלה, והוא הכהן העובד ומגלח, והיה מדיני המצורע להקריב שלשה קרבנות אחר שנהטר מצרעתו, חטאת ועולה ואשם, כמו שמפורש במקרא, והטעם בזה כי כבר כתבתי כי אין המצורע היה זקוק לקרבן ולא היה נחלט בצרעתו, רק על פי סימני טומאה, שבהן היה נודע שצרעתו היה בא מצד לשון הרע, ובשאר נגעים לא הוחלט אם היו מצד עונות אחרים, והנה לשון הרע הוא במעשה ובמחשבה ובדבור מצד חומרו ומצד שכלו גם רגליו לרע ירוצו לרגל בחבירו, וכמו שנתבאר בפרק שקודם זה, ועל כן היה מביא חטאת ועולה ואשם, שהעולה היתה באה לכפר על חטא הרהורים רעים, והחטאת על מעשה הרע, ולכן היה מביא גם כן אשם, כי עיקר חטאו בדיבור שהוא הלשון הרע, שהאשם בא נגד חטא הדיבור כמו שנתבאר כל זה חלק ב' פרק י"ג בטעם חלקי הקרבנות, ועל כן היה עיקר טהרתו על ידי האשם, שממנו היו זורקים ונותנים מתנות הבהונות ותנוך אוזן וכמו שיתבאר זאת, ועוד אחרת כי כבר כתבתי חלק ב', פרק י"ד שענין שלשה קרבנות אלו היו מורים על שלשה קרבנות במצורע, להכיר חדושו של עולם על ידי הקרבת קרבנותיו, ובזה היה נשלם טהרותיו, וכתב הרמב"ם פרק רביעי ממחוסרי כפרה, כיצד עושין לו, המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל כנגד פתח מזרחית ופניו למערב ושם עומדים כל מחוסרי כפרה בעת טהרתן, ושם משקים הסוטות, והכהן לוקח אשם של מצורע כשהוא חי, ומניפו עם לוג שמן במזרח כדרך כל התנופות, ואם הניף כל אחד בפני עצמו יצא, ומביא האשם של מצורע עד הפתח ומכניס שתי ידיו לעזרה, וסומך עליו ושוחטים אותו מיד ומקבלין שני כהנים את דמו, אחד מקבל בכלי וזורקו על גבי המזבח ואחד בידו הימנית ומערה לידו השמאלית, ומזה באצבעו הימנית, ואם קבל בשמאל פסול, הכהן שקיבל הדם בכלי מוליכו וזורקו על גבי מזבח תחלה, ואחר כך יבא הכהן שקבל הדם בכפו אצל המצורע, הכהן מבפנים והמצורע מחוץ, ומכניס המצורע ראשו, ונותן הכהן מן הדם שבכפו על תנוך אוזן הימנית ואחר כך יכניס ידו הימנית ויתו על בהן ידו, ואחר כך יכניס רגלו הימנית ויתן על בוהן רגלו, ואם נתן על שמאל לא יצא, ואחר כך יקרב חטאתו ועולתו, ואחר שיתן הדם על הבוהנות, נוטל הכהן מלוג השמן ויוצק לתוך כפו של חבירו השמאלית ואם יצק לכף עצמו יצא, וטובל אצבעו הימנית בשמן שבכפו, ומזה שבעה פעמים נגד קדשי הקדשים על כל הזייה טבילה אחת בשמן, ואם הזה ולא כיון נגד קדשי קדשים כשרות, ואחר כך יבא אצל המצורע ויתן מן השמן על מקום דם האשם, בתנוך האוזן ובוהן ידו ובוהן רגלו, והנותר מן השמן שבכפו, יתנהו על ראש הנצטהר ואם לא נתן לא כפר, ושאר הלוג מתחלק לכהנים עד כאן לשונו.

556

557הנה כל מחוסרי כפרה היו עומדים בעזרת נשים שהיא לפני עזרת ישראל בשעה שבאים להתכפר מטעם הבא לטהר מסייעין אותו, וזה כי כבר נתבאר חלק א' כי עזרת נשים הוא דוגמת השכל הפועל בעולם, והוא מוציא שכלי בני אדם מן הכח אל הפועל, ונקרא עזרת נשים מטעם שנתבאר שם, ולכן מי שבא להתכפר בא שמה לקבל ממנה עזר להתכפר, ולא מצד עצמו אלא שמשם היו מסתכליו דרך פתח מזרחית, מול קדשי קדשים שהיתה השכינה במערב כמו שנתבאר כל זה בטעמי מדות המקדש וצורתו ולהיות כי מקום זה היה בעזרת נשים דוגמת אשה כשרה המתדבקת בבעלה על כן משקין שם הסוטות שסרה מן דרך אשה הכשרה, והיה מניף האשם עם לוג השמן, כבר נתבאר חלק ב' פרק י"ח ענין השמן הבא עם הקרבנות שהיה מורה על השגחה שיורדת מלמעלה ולכן היה מניף האשם עם השמן, כי כבר נתבאר לעיל פרק י' חלק ב' כי האשם בא מן הכבשים נגד שלימות הקניין והוא העושר והכבוד אשר מצדו יתגאה האדם, ויוציא לשון הרע על חבירו מצד קנאתו באיש ההוא, ועל כן בא אשם מצורע להורות על קניין העושר שאינו כלום רק שהוא אשם המושב להשם ולכן אשמו בראשו הוא הקרן שצריך להשיב בגזל הגר, ולכן היה מניפו בענין המצורע שהוא מניפו לשש קצווי העולם, שהם מעלה ומטה וארבע קצוות העולם כי כן הוא ענין העושר יעוף השמים אינו, גם מורה על חטאו כי כחץ שחוט לשונו ואמרו רבותינו ז"ל שלשון הרע הורג ברחוק ממנו כמו החץ עד שאמרו שהוא כאן והורג באספמיא ונאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ ולכן המצורע שחטא מצד לשונו הרע, ובזה הרחיק לכל קצווי הארץ ביום הקריבו אשם נפשו צריך להניפו לכל קצווי עולם כדרך המתודים עונותיהם שמתודיו על מה שעשו והיה מניף האשם בהיות כי הוא מורה על חטא הבא מצד הדבור כמו שנתבאר חלק ב' פרק י' וכן מודה שעונו בא מצד עשרו אשר יד לו כנפיים לעוף לכל קצווי ארץ והוא כגלגל החוזר בעולם ומעלה ומטה וארבע קצוות והיה מניפו עם השמן כי השגחה שהשמן מורה עליו נמצא בכל ששה קצוות מעלה ומטה וארבע רוחות ולזה היה מניפו עם האשם והיו מביאים אחר כך האשם אל הפתח וסומך ידיו, כבר נתבאר ענין הסמיכה בכל הקרבנות פרק כ"ב חלק ב' ולזה היה מעמידו נגד הפתח, להורות כי הפתח פתוחה לקבל שבים, והשם יתעלה יסמכנו ויעזרנו להנצל מחטאים שלא ישוב עוד לכסלם, כדרך לכל הבא לטהר שמסייעין אותו, והיה מקבלין שני כהנים דמו כו', כבר נתבאר ענין זריקת הדם בכל הקרבנות, אמנם, דבר הנוסף בקרבנות של מצורע שנתוסף עוד כהן שני שהיה נותן על תנוך אזנו הימנית ועל בוהן ידו ועל בוהן רגלו הימנית להיות כי המצורע חוזר ומתדבק עם בני אדם לאחר שהיה מופרש מהן, ואם כן אפשר לחשוב שענין התחברות הוא טוב בכל אדם, על כן באו להזהירו על מה שהזהיר המשורר נעים זמירות ישראל באמרו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת השם חפצו, הנה היו נותנים לו מדם האשם שהיה נגד עיקר חטאו כמו שנתבאר על תנוך אוזן לעשות לו רושם לזכרון שלא ישב במושב לצים אף שאינו מתלוצץ מתוך ששומע לליצתם אסורא קא עביד ולכן נותנין על תנוך כמדרשם ז"ל שאם ישבע אדם דבא שאינו הגון יכוף האליה של אוזן לתוך אזנו, והיו נותנים על התנוך ולא על האליה להיות כי התנוך הוא דבר קשה עומד קיים עליו, ועל בוהן ידו היו נותנים להזהירו מדרך חטאים לא עמד, כי עיקר העמדה עמהם הוא לעשות רע, כמו שנאמר (משלי א) בני אם יפתוך חטאים וגו', ובהן רגלו נגד בעצת רשעים לא הלך ונתנו על הבהונות שהוא הגודל באצבעות והחשוב שבכולן, ובא בכל זה להזהירו כי אף שחזר לחבורות בני אדם יזהיר שלא יזדווג לאלו והיה כל זה נעשה על ידי כהן אחת והוא כי שני מלאכים המלוין לאדם הם מתחברין עמו, ועל כן יבקש חבורתם ולא יתחבר לרעים ולכן היו נותנים על אברים הימנים, ואם נתן על השמאל פסול, כי עיקר הרמז הוא למען סור משמאל מטה, ולכן נותן לימין כדרך שנאמר (קהלת י) לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, ואחר כך היה נותן לכף חבירו מן השמן, והוא הרומז על ההשגחה כי אם יכין עצמו למטה בדם האשם ישגיחו עליו מלמעלה להצילו מכל רע ולכן היה נותן מן השמן על מקום דם האשם, במקום שהכין עצמו שם יפול ההשגחה והיה מזה שבעה פעמים נגד קדשי קדשים כדי שיתבונן שבעה מדרגות שהם זה למעלה מזה, המושגחים מן קודש קדשים אשר שמן הטוב מצד השגחה יורד עליהם להתמיד קיומם על צד הטוב והנאות ואלו שבעה מדרגות נתבארו בכמה מקומות בחבור זה, שהם שבעה מדרגות הסולם שראה יעקב ואחר כך היה נותן שמן הנשאר על ראש המתטהר, על דרך ושמן על ראשך אל יחסר, כי בזה לא יחסר השגחה העליונה ממנו ויטהר מצרעתו השם יתעלה ושמרנו עם כל ישראל ממחלתו וישגח אותנו בחסדיו לטובה עם כל ישראל נחלתו אמן.

557

558אשה כי תזוב זוב דמה וגו', כתב בעל צרור המור ריש פרשת תזריע הנה כל הטומאות והטהרות נמשכו מחטא האדם וטומאות כל דם נדות ודם זובות נמשכו מחטא חוה, לזה סדר ענין טומאת יולדת וזב וזבה אחר איסור אכילת המינים הטמאות, כי אכילתה של אדם וחוה גרמו הטומאות והזיבות והנדות בעולם, כי קודם החטא היו כל הנשים ראויים שלא לראות וסת נדה וזיבה אלא טהורות בלא דם, וכמו שאמרו בכתובות ממשפחת דורקטי' אני ואמר לבעלה אשריך שזכית ממשפחת דורקטי' לפי שהן טהורות ואין בהן ספק נדות לבעלה כמו שהיה בענין חוה קודם החטא עכ"ל. גם שאר החברים ופרשנים האריכו בסוד טעמים אלו של טומאה ובפרט בענין היולדת זכר ונקבה וישיבתה בדמי טהרה וטומאתה לזכר ולנקיבה ונדה וזבה וקרבנן ולא אאריך בדבריהם המפורסמים בזה, למה שאינה מכוונת החבור רק לבאר סודי הקרבן ולכן לא אכתוב בזה רק הנראה לי כדי שנעמוד מתוכן על סוד קרבנותיה' שהוא העיקר המכון, ואומר נראה לי כי כל אלו הדברים נמשכים אחר חטא אדם וחוה בענין אכילת העץ וכדברי בעל צרור המור הנזכר וזהו דעת חכמים ז"ל אמרו בפרק המוציא תפילין, אמר רבי יצחק עשרה קללות נתקללה חוה, דכתיב (בראשית ג׳:ט״ז) ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך זהו שני טיפי דמים של דם נידה ודם בתולים כו', משמע שלולא זה לא היה נמצא שום נדות בעולם, ואמרו בתנחומא שנתנה מצות נידה לאשה, על שם שהיא שפכה דמו של אדם תשמו' נידתה ותכפר עליה ואפשר שזה כוונת אמרם פרק אין מעמידין, אמר רבי יוחנן משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקו זוהמתן, אומות העולם שלא עמדו לא פסקה זוהמתן, כיונו בזה, מאחר שישראל מתרחקים מנשותיהם בעת טומאתן פסקה זוהמתן במה שיודעיו להזהר שלא להתגאל בטומאה זוהמת הנדה והזבה, ואפשר שפסקה ממש בשעת מתן תורה אלא שחזרה להם במעשה עגל, כמו שאמרו בויקרא רבה, אמר רבי שמעון בן יוחי בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו נעשה ונשמע באותה שעה לא היו בהן לא זבין ולא מצורעים ולא חגרין ולא סומין וכו' על אותה שעה אמר כולך יפה רעיתי ומום אין בך וגו', כיון שחטאו לא היו ימים מועטים עד שהיו בהן זבין ומצורעים על אותה שעה נאמר (במדבר ה׳:ב׳) וישלחו מן המחנ וגו', מהיכן נתחייבו ישראל בזיבה וצרעת, רבי תנחום אומר על ידי שהיו מליזין אחר הארון ואמרו הארון הזה הורג את נושאיו ורבנן אמרי מן העגל דכתיב (שמות לב) פרוע הוא שפרחה בהן זיבה וצרעת כמה דאית אמרת ובגדיו יהיו פרומים וכתיב וראשו יהיה פרוע וכו', והנה על פי דרך זה יתבארו לך כל דיני טומאות אלו, ישתרגו מדעות הנופלים בענין חטא אדם וחוה, ואפשר שכולם אמיתיות, וזה כי אמרו במדרש רבה פרשת בראשית מה היו אותו אילן שאכל ממנו אדם, רבי מאיר אומר חטין היו כדלא הוה בבר נש דעת, אינון אמרין לא אכל ההוא אנשא פתא דחטא מן יומי, רבי שמואל בר יצחק בעי קמיה דרבי זירא, אפשר חטים היו והכתיב עץ, אמר ליה מתמרות היו כארזי לבנון, רבי יהודא בר אילעי אומר ענבים היו שנאמר (דברים ל״ב:ל״ב) ענבימו ענבי ראש ואשכלות מרורות למו, רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה הה"ד (בראשית ג׳:ו׳) ותרא האשה כי טוב העץ אמר צא וראה איזו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין אתה מוצא אלא אתרוג, רבי יוסי אומר תאינים היו, דבר למד מענינו משל לבן מלכים שקלקל עם אחד מן השפחות, כיון ששמע המלך טרדו והוציאו חוץ לפלטין והיה מחזיר על פתחיהן של שפחות ולא היו מקבלות אותו, אבל אותה שקלקלה עמו פתח דלתה וקבלתו, כך בשעה שאכל אדם מאותו אילן, טרדו הקדוש ברוך הוא והוציאו חוץ לגן עדן והיה מחזיר על אילנות ולא היו מקבלים אותו ומה היו אומרים, א"ר ברכיה הא גנבא דגניב דעתיה דבריה, הה"ד אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני, רגל שנתגאה על בוראה, ויד רשעים לא תיסב מיני עלה, אבל תאנה שאכל ממנה פתחה דלתיה וקבלו, שנאמר (בראשית ג׳:ז׳) ויתפרו עלה תאנה כו', מה היתה אותה תאנה רבי אבין אמר ברת שבע דאמטייה שבע ימי אבלא לעלמא, רבי יהושע דסכנין בשם רבי אלעזר אומר ברת אליתא, דאמטייה אליתא לעלמא, רבי עזריה ורבי יהודא בר סימן בשם רבי יהושע בן לוי אמר חס ושלום לא גילה הקדוש ברוך הוא הוא אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו, ראה מה כתיב (ויקרא כב) ואשה אשר תקרב אל כל בהמה אם אדם חטא בהמה מה חטאת, אלא שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא הבהמה שנסקל פלוני על ידה, ואם על כבוד תולדותיו חס המקום, על כבודו על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו.

558

559והנה ברור לכל משכיל שאן דברי זה המדרש כפשוטו, דאם כן היו נופלות בו ספיקות, הא' שאמר מתמרות היו כארזי לבנון, הב' שאמר איזו עץ שעצו ופריו שוים, ה"ז אתרוג, והרי בגמרא פרכינן בענין אתרוג ואימא פלפלין דג"כ עציו ופריו שוים בטעם, כדאיתא בגמרא פרק לולב הגזול, השלישי, בדברי רבי יוסי שאמר משל לבן מלך כו', ואין הנדון דומה לראיה, דאם השפחה קלקלה עם בן המלך היא חטאת גם כן, מאחר שקלקלה ברצונה והיה לה דעת למחות, ולכן ראוי לה לקבלו, מה שאים כן בענין עץ התאנה, הרביעית שהביא ממה שנאמר ויתפרו עלי תאנה, ולפי המשל הזה צריך להיות אחר שטרדו מן הגן, והוא היה לפניו שהרי על פי דבר זה בא לו הדבור (בראשית ג׳:י״א) ויאמר לו מי הגיד לך כי ערום אתה, ולפניו כתיב ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות, וישמעו את קול אלקים מתהלך וגו', ואח' כל אותן הדברים נאמר ויאמר השם הן האדם היה כאחד ממנו וגו', וישלחהו וגו', ועל כיוצא בזה אמרו, שאמר רבי יהושע בן חנניא לתלמידיו שעדיין בן זומא מבחוץ על שהביא ראיה מקרא שנאמר במעשה יום ראשון על מעשה יום שני, ועוד שאמרו ומה היו אומרין הא גנבא כו', ומנ"ל שאמרו גנאי זה, ולא אמרו הא חוטא דחטא קמיה מריה, ולמה קראו גנבא, ועוד דקדוקים אחרים שיש למצוא במדרש זה לפי פשוטו, ולכן נראה שאין מחלוקת אלו החכמים, אלא במהות החטא אשר עליהן נתיסדה אלו הטומאות ולזה מצינן שבעה ימי נדות ושבעה ימי זיבה כמו שבעה ימי אבילות, שהם באים גם כן על חטא זה, כמבואר במדרש הנזכר והנה אף על פי שהיתה הנדה והזבה מרוחקת מבעלה ונזופה מן הבריות מימות הקדמונים, כמו שכתב רבינו בחיי בענין הנדה, ואף שהם לא ראו אור התורה והסכימו על הדבר מצד טבע הדברים, שהוא דבר מזוהם וחולי מתדבק מזיק לבריות מכל מקום הטבע חכם לא יעשה דבר לבטלה, והכל נמשך אחר החטא והעונש ברצון השם יתעלה, הגוזר ובורא הטבע על צד החטא והעונש כרצונו, כמו שעשה בענין הנחש שעל פי חטאו נתקלל ונעשה בריה חדשה ואחר כך נעשה לו טבע חדש ואף על פי שיש גם כן דברים פנימים בענין הנחש, מכל מקום גם הפשט אמת לא יכחישנו שום חכם בישראל, וכן הוא בעניין הנדות, שמזמן החטא נעשה לאשה אורח כנשים, ונדבק לה זה החולי בטבע, על פי חטאה ששפכה דמו של אדם ונשפך דמה בנדתה, וכל זמן ראיותה, ראשה ואבריה כבדים עליה והוא קצתי מיתה לה, אף כי הדם היא הנפש, ונפש יצאה בדבורה שחטאה בענין הנחש והעץ, ועל כן צריכה לישב שבעה ימי נדה, כשבעה ימי אבל להתאונן על חטאה והיה מספר ימיה שבעה הן בנדות בן באבילות, להתבונן בשבעה ימי הבריאה, שאלו המצות באו לזכרונן, ואמרינן פרק אין מעמידין ופרק חבית כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו בהר סיני פסקה זוהמתן כו', וכבר נתבאר שהוא זה הדבר, שזוהמת הנחש גרמה זוהמת אשה.

559

560אמנם, ישראל שעמדו על הר סיני, וקבלו דיני נדות וזבות לפרוש מנשותיהן סמוך לווסתן, ושהאשה שומרת הלכות נדה פסקה זוהמתן, כי זהו מכפר על החטא והנה דיני נדה נתחלקו לשלשה חלקים, נדה, ושומרת יום נגד יום, וזבה גדולה הצריכה שבעה נקיים וקרבן, מלבד דין יולדת הטמאה אפילו לא ראתה דם, והנה הם ארבע טומאות שצריכה להיות פרושה מבעלה ואל הקודש לא תגע ואל המקדש לא תבא ובאיש נמצא גם כן שלשה מיני טומאות והם קרי, שכבת זרע, וזב בעל שני ראיות, ובעל שלשה ראיות שצריך קרבן וכל זה יתבאר לך מדעתן בחטאם, שנאמר בן גם כן ארבע דברים המורים לנו חטאן, שנאמר (בראשית ג׳:ו׳) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים, ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו ותאכל, הרי ארבע דברים נגד ארבע מיני טומאות, ונגד שלשה מיני חטא, שנ' ותתן גם לאישה עמה ויאכל, הרי אחד שאכל ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, הרי שני ויתפרו עלי תאנה ויעשו חגורות הרי ג', וכל זה חטא אדם ולא חטאה חוה וכמו שיתבאר אלא שהיא גרמה לו כדמות טומאת האיש בשכבת זרע וקרי שרובן על ידי האשה בשכבו עמה או על ידי הרהורים רעים וכנגדן שלשה דעות במדרש שאמרו בנות שבע בנות איליתה ודעת האומר שלא גילהו הקדוש ברוך הוא כאשר יתבאר אחד לאחר למצוא לחשבון, ואפשר שזה הוא הטעם ישיבת שבעה ימי אבילות ושבעה ימי נדות וזבות כדי להעיר על שבעה מיני חטא שנפלו בדבר זה מצד אדם וחוה, והנה אמרו במדרש הנזכר לעיל, עץ חיים מהלך חמש מאות שנים וכל ימי בראשית מתפלגין מתחתיו, רבי יודן בשם רבי יהודא בר אילעי אומר לא סוף דבר גופו מהלך ת"ק שנה אלא אפילו קורתו מהלך ת"ק שנה, הנה הרב המורה פרק ל' חלק ב' גילה שרצה לומר על עניו מציאות כל העולם שהוא מהלך ת"ק וכמו שפירשו הפרשנים שמה, והנה נראה לי לפרש הענין בדרך חכמים הראשונים ז"ל כי עץ חיים אשר בתוך הגן הוא שכלו של אדם אשר הוא בתוך הגן שהוא האדם, או העולם בכללו כמו שביארו כל המפרשים המחקרים ז"ל בארוכה, בפרט בעל עקידה שהאריך בזה, ולכן אמרו שרחבו מהלך ת"ק שנה, כי שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר מאן מלכי רבנן, אשר בשכל האדם אפשרי' לידע מה למעלה מה למטה מה למזרח מה למערב שהוא מהלך ת"ק ולכן אמרו לא סוף דבר נופו רוצה לומר בנופו שכל המעשי, אלא קורתו, רוצה לומר שכל העיוני שהוא העיקר ואמצעי באילן, אינו מתפשט לחוץ, כדמות קורה של אילן, ונקרא עץ החיים אשר אם ימשוך האדם אחר זה וחי לעולם הבא בהתדבק' בשכל הפועל אשר קנה בעיונו וענין עץ הדעת טוב ורע, הוא ענין שלמות המדות אשר יצטרך בו האדם בין אדם לחבירו, והוא השלמות הראשון אשר כולל כל מדות הטובות והרעות אשר יכללום שלמות זה, ולכן אחר שחטא אדם וחוה אמר השם יתעלה (בראשית ג׳:כ״ב) הן היה האדם כאחד ממנו לדעת טוב ורע ולעשות טוב ורע כאחד מם העליונים ועתה פן ישלח ידו וחי לעולם, ויהיה שכרו עם הרע שעושה, ולכן טרדו מן הגן והוא להורות שאם יטריד שכלו בענין הרע, לא יוכל לאכול מעץ החיים כמו שהוא האמת שזהו נקרא שלמות אחרון ויצטרך לפניו שלמות ראשון, ואם לא יטיב מעשיו בראשון לא יהיה נשלם באחרון, והוא ענין הטרדה מגן עדן, ועל פי זה יתבארו הדברים, רבי מאיר אומר חטה היה דעת הראשון היא דעת ההמון כפשוטו של מקרא, שאכלה מן העץ אשר צוה לה השם יתעלה אשר לא תאכל, והוא דעת הקטנים תנוקות של בית רבן המבינים פשוטו של מקרא, והוא דעת רבי מאיר שאומר חטה היה שהוא המביא דעת לאדם, וכל זמן שאין התינוק אוכל כזית דגן, אין בו דעת, ואין מרחיקין מצואתו, וכמו שאמרו על זה יוסיף דעת יוסיף מכאוב, וכדאיתא במסכת ברכות, ולזה נאמר בענין החטה ותרא כי טוב העץ למאכל, כי זהו עיקר של אדם כי ממנו הוא הלחם אשר יסעד לבב אנוש לפי שחטאה האשה בזה, ותתו לאישה ויאכל נצטוותה בטומאת הנדה אשר מדין תורה להמתין שבעה ואף אם ראתה בהן תמיד, טובלת לשביעי אם פסקה, וטהרה, כי אין תמיד טעם המתנה שבעה כדי להטהר מן הטומאה, רק שיעברו עליה שבעה ימים ותתבונן בהן ובמספרן, ואז טהורה על ידי טבילה, וזה כי דם הנדות הוא דבר טבעי מצד מותרות חומרה אשר תתנקה בהוצאות מותרות דמיה, כמו שכתבו הפרשנים הקדמונים בזה, והסכים עליו כל מחקר וחכם עד שאמרו כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין, כי בנקיון גופה תוכל לקבל ההריון, ולכן אמרו גם כן, אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה, שאז הוא סמוך שנקתה עצמה, והוא מבואר. הנה זה העונש הטבעי בא לה על חטא טבעי וזה כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, שהאדם חוטא בטבע למה שנברא מן הארץ שחטאת בראשונה לכל היצורים, וכמו שכתבתי זה בסדר עבודת יום כפורים פרק ששים חלק שלישי, ולכן בא לה עונש טבעי על חטא טבעי, ולכן מיד שפסקה לאחר שבעה, טובלת ומותרת לבעלה כאשר חטא כזה אינו צריך רק הפסקה מן החטא, ושב הוא הטבילה, ורפא לו, והוא דוגמת ארבע חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש, אדם עבר על מצות עשה ועשה תשובה, לא זז משם עד שמוחלין לו מיד, כי בטול מצות עשה הוא החטא הקל, שאי אפשר לאדם שלא יחטא בהן, ובהיות כי חטא חוה היתה עם בעלה, צותה התורה לאסור נדה לבעלה לכפר על החטא.

560

561ודע שאמרו רבותינו ז"ל פרק אין עושין פסין אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה עליו מיתה, ישב בתענית ק"ל, ופירש מן האשה ק"ל שנה, והעלה זריזין של תאנה על בשרו ק"ל שנה. הנה אמרו שעשה שלשה מיני תשובה נגד שלשה מיני חטא שחטא כמו שיתבאר אבל לא מצינו שחוה עשתה תשובה, ונשארת בחטאה וקבלה עליה עונש וקללת חטאה שאמר לה הרבה ארבה עצבונך כו', ולזה מצינו עונש טבעי באשה ולא באדם, והוא סוד וטעם שהאשה מטמאה באודם והאיש בלובן, כי האודם מורה על החטא והלובן על התשובה ממנו, כמו שנאמר (ישעיהו א׳:י״ח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ואם כתולע כצמר יהיו, והם שני מיני לובן שאדם מטמא בו, והוא השכבת זרע והזוב וכמו שיתבאר. והנה הטבעים מיחסים כל זה לטבע האיש והאשה, והוא אמת מצד עצמו אבל הכל נמשך אחר החכמה והשגחת השם יתעלה בעולמות על פי השכר והעונש כמו שהוא בענין שאר הדברים הטבעיים אשר השם יתעלה בראן, להנהיג בו עולמו, וכמו שנתבאר מענין שנוי טבע הנחש, והנה הלכה למשב מסיני שחמשה מיני דמים טמאים באשה והם הבאים מן המקור, ושאר דמים טהורים, אף על פי שיש לחכמים חכמי קבלה סודות עמוקות בזה, מכל מקום בענין כוונתנו יתבאר הכל, וזה כי חטאה על פי פשוטו של מקרא בחמשה דברים מהכרח דברי הפרשה, כי יש להקשות, כי אמרה לה הנחש אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, וזה היה שקר מפורסם, שהרי הקדוש ברוך הוא אמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל וגו' ועוד למה נענשה חוה הלא לא צוה הקדוש ברוך הוא אלא לאדם שאמר מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, ודברי הפרשנים בזה ידוע גם יש להקשות למה הוצרך הקדוש ברוך הוא לומר מכל עץ הגן אכל תאכל, מהיכא תיתי לאסור שהוצרך להתיר לו, ועוד יש להקשות שהקדוש ברוך הוא אמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת וגו', וכן הנחש אמר לא תאכל מכל עץ הגן, הנה לא הזכירו שום פרי, וחוה אמר לו מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ וגו', הנה פרי מאן דכר שמיה, וכבר נתבאר ספק זה לעיל בענין ארבע מינים של לולב, אך עוד יתבאר כוונה שנית, לפי מה שאנחנו עכשיו בבאורו, אך אמנם הנראה לי כי לפי שהקדוש ברוך הוא לא נתן לאדם לאכול בתחלת הבריאה, רק את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל אשר בו פרי עץ זורע זרע.

561

562הנה לא הותר להם רק פרי עץ אשר הוא לזרוע על פני כל הארץ, מה שאין כן בעצי הגן שאינן כן שפרים יהא נזרע בשאר מקומות, ואם כן ממילא הם נשארו אסורים לאדם ולחוה, שהרי שם נאמר לכן יהיה לאכלה שכולל שניהם, ולכן הוצרך הקדוש ברוך הוא להרשות לאדם לאכול מכל עצי הגן, חוץ מעצי הדעת שנשאר באסור הראשון, והנה הקדוש ברוך הוא לא הרשה כאן לחוה, רק לאדם שאמר לו מעץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת לא תאכל וגו', ולזה חוה נשארה באסורה לאכול מכל עץ הגן, ולזה הנחש אמר אמת במה שאמר אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, רוצה לומר אף צוה הקדוש ברוך הוא זה הצווי בתחלה שלא תאכלו מכל עצי הגן, ומאחר שלא הרשה האכילה אלא לאדם, אם כן אתה נשארת באסור הראשון, ואם כן מצד האמת היו דברי הנחש נכונים, ולא היה בזה הסתה כלל רק הזהרה מן החטא, מכל מקום מאחר שכוונת הנחש היתה לרעה, ולמה שנמשך אחר כך, מזה למדו מכאן שאין טוענין למסית, שנאמר ויאמר השם אל הנחש וגו', דהוי לטעון בעד הנחש דברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין כדאיתא התם בגמרא, ולפי דברינו היה לו טענה מעולה אלא שאין טוענין למסית והנה האשה בשמעה דברי הנחש כזבה לו ושנתה הדברים באמרה מפרי עץ הגן נאכל, רוצה לומר שאין דברי הנחש כנים, אלא שבכלל התיר הראשון שניתר לו פרי עץ זורע זרע, היה גם כן פרי עץ הגן בכלל ההיתר, ולא בא הציווי עכשיו לאדם אלא לאסור העץ אשר בתוך הגן אשר לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, הנה הוסיפה לו בזה, שאמרה שהצווי בא לשניהם שלא לאכול מפרי העץ אשר בתוך הגן, כמו שהוסיפה באמרה לא תגעו בו, וכוונת חוה בזה להשוות בינה לבין בעלה, ושלא כדברי נחש שאמר שהאשה נאסרה בכל, והאדם הותר בכל, מלבד בעץ הדעת, ולזה אמרה חוה שאינו אמת, אלא מה שהותא לאדם הותר לשניהם, ומה שנאסר, נאסר לשניהם, שהרי היא חשובה כמוהו, הן להיתר הן לאיסר, ולזה אמר לה הנחש לא מות תמותון, רוצה לומר ראה והשכל שאמת כדברי שעצי הגן לא היו בהיתר הראשון, ולא בא הציווי השני אלא להרשות לאדם שאר אילנות, ואתה לא היית בכלל היתר זה, שאם היית בכלל היתר שאר אילנות, אם כן היית אילנות, ואתה לא היית בכלל היתר זה, שאם היית בכלל היתר שאר אילנות, אם כן היית בכלל אסור מה שנאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ואם כן בחון דברי ולא תמות, ואם כן בודאי לא היית בכלל הצווי השני לאסור, הוא הדין להיתר ואם כן נשארת באיסור הראשון, וא"ת מכל מקום אפשר לומר שאף שלא היית בכלל איסור וציווי השני, מכל מקום שמא היו עצי הגן בכלל היתר הראשון, ואם כן נשארת חוה מותר בכל, ולזה אמר לה הנחש כי זהו דבר שאינו אפשר, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודע טוב ורע, ואם כן איך אפשר שלא יזהירך על זה כמו שהזהיר לאדם, ומאחר שאי אפשר שלא נאסר לך ואת לא היית בכלל איסור השני, מאחר שלא תמות באכלך ממנו, על כרחך נאסר לך בראשונה, מטעם שלא הותרו בראשונה עצי הגן, ואם כן נאסר לך הכל, והנה טענת הנחש היה חזקה מאוד, על כן נאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו', כי ראתה שטוב לה לנסות בדברי הנחש, אם היתה בכלל הצווי השני ולא נאסר לה רק עץ הדעת, או אם נאסר לה הכל בציווי בראשון, ולכן ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה, כי לאחר שאכלה ממנו ולא מתה, ראתה שלא היתה בכלל איסור השני, וחשבה שמעתה נאסרה בכל עצי הגן כדברי הנחש, ומכל מקום רצתה לנסות בבעלה וליתן לו גם כן מזה הפרי, שאם לא ימות גם הוא אף על פי שהוא היה בצווי, אם כן אין ראייה לדברי הנחש ממה שלא מתה, והנה הבחינה הכל, שהרי האדם לא חטא בזה מצד אכלו מעץ הדעת שהוא לא ידע שנתנה לו מפרי זה, ואולי חשב שהיה מפרי שאר עצי הגן, ונראה שעיקר עונש האדם היה שלא מיחה באשתו לאכול מעצי הגן יהיה מה שיהיה, וכדברי הנחש שהיא נאסרה בכל, ועל זה נענש, וכמו שאמרו בשבת פרק במה בהמה, שכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון, ולזה לא נפל מדברי השם יתעלה דבר כאשר אמר, כי ביום אכלך ממנו מות תמות, השם יתעלה אמר לו ביום אכלך ממנו במזיד, כדרך כל עונשי התורה שנאמרים כולם על המזיד, ובשעת העונש לא בא עונש על זה, רק שהודיע לו טבעו שהוא מן העפר ואל העפר ישוב לסוף כמשפט כל הוה נפסד. והזכיר לו זה בשעת העונש על חטאו שלא מיחה כאשר נתבאר, כדי להודיע לו שמכאן ואילך יזהר מלחטוא מאחר שסופו למות, ולזה מצינו בשעת העונש שאמר הקדוש ברוך הוא אל האדם, מי הגיד לך כי ערום אתה המן העץ צותיך וגו', ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל, רוצה לומר אנכי לא ידעתי, רק שהיא נתנה לי וחשבתי שהוא מעץ אחר, והאשה אמרה הנחש השיאני וגו'. הנה לפי המשך הדברים אשר נתבארו מצינו שחטאה חוה בזה החמשה דברים, הראשון שהוסיפה על עיקר הצוואה באמרה ולא תגעו בן פן תמותון כמו שאמרו בזה כל המוסיף גורע, ושלמה אמר אל תוסף על דבריו וגו', השנית שכזבה לנחש באמרה מפרי העץ הגן נאכל, והאמת שנאסר לה הכל בדרך שנתבאר. השלישי רצתה להשוות לבעלה ולא רצתה להכנע תחתיו ולזה אמר שגם לה נאמר הצווי השני לא תאכל ממנו ולזה מצינו בעונשה שעקר עונשה היה ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך, הרי שבא לה העונש נגד חטאה, להורות שעיקר הוא האיש והיא צריכה להיות טפל אחריו, לא להיות שוה לו, כאמרה בתחלה אל הנחש. הרביעית שאכלה מן העץ. החמישית, שהחטיאה לבעלה ונתנה לו גם כן מן העץ לעבור צווי הקדוש ברוך הוא, ולזה באו חמשה מיני דמים טמאים באשה, שכל עוד שהן אדומין מטמאין האשה מבעלה, להיות מרוחקות ממנו ונכנעת לפניו שלא כדעת חוה בראשונה. אמנם, שאר דמים שאינן אדומים באשה טהורים הם, מאחר שאין להם רושם בענין חטא חוה, והנה אין הדמים מטמאות אלא בבואן מן המקור, על דרך מה שנאמר (ישעיהו נ״א:א׳) הביטו אל צור חצבתם וגו', כי בטבע המקור הוא מה שנמשך ממנו, ולזה חטא חוה שהוא המקור שכל בני אדם נמשכו מטמא הבנים אבל לא שאר הדברים וכמו שאמרו מעין אחד הוא, והתורה טמאתו והתורה וטהרתו, כי אין הדם מטמא אלא החטא.

562

563הענין השני, שאמרו במדרש ענבים היו, כוונו לדעת אחרת שנפל בענין חטאם, וזה כי הרב המורה כתב פרק שני חלק ראשון שעיקר חטאו היה שמשך עצמו אחר מותרי תאות העולם, ולא הספיק לו ההכרחי וכן העיד על זה פרק שלשים חלק שני ורבים נמשכו אחר דעת זו והוא כוונת האומר ענבים היו כי זהו ענין המסוגל ביין להמשיל בו כל תאות העולם וכמו שנאמר ברשעים ננסכה ביין וגו', ונאמר למה נקרא שמו תירוש, השותהו כראוי נעשה ראש, ואם לאו נעשה רש, והוא משל ודוגמא לכל תענוגי העולם והיין הוא הגדול שבכולן ולכן אמר ענבים היו ולזה נאמר בענין חוה וכי תאוה הוא לעינים כמו שאמר שלמה אל תרא יין כי יתאדם וגו', ובהיות כי ענין המשגל הוא התאוה הגדולה המטרדת האדם משלימותו יותר מכל התאוות, צוותה התורה לאדם טומאת שכבת זרע שהוא בא מכח המשגל או בהרהורו על זה ובאשה טומאת הלידה, כי שניהם באים על ידי המשגל ובזה חטא אדם ואשתו, כי אי אפשר לעשות מעשה כזה בלי איש ואשה ולכן נאמר ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה כי לא היה אפשר בלא זה על כן נטמאו בדבר זה ביחד, והנה להיות כי חטא חוה היה העיקר כמו שנאמר ותתן גם לאישה עמה כי היא פתתה אותו ברוב לקחה לכן עיקר הטומאה בענין הלידה, ואפשר שעיקר החטא היה הלידה, כי אמרה לאדם שכוונתה היתה לפרות ולרבות העולם, וכאמרם באו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא לא חטאו לא באנו לעולם הלידה להורות על חטאה, ואף כי חטא זה כולל כל מין האדם ובענין זה החטא רומז אדם וחוה על כל המין, כמו שהוא ידוע מדברי הרב המורה ובעל עקידה וזולתם, על כן הטומאה בלידה כי הוא הנמשך מתולדות הבנים, וכבר נתבאר טעם טומאת שבעה ימים. אמנם, אם נקבה תלד וטמאה שבועיים, שבעה נגד האם ושבעה נגד הבת, כי הטומאות כפולות זכר לחטא חוה, כי הנקיבה מצד הנקבה. אמנם הזכר בא מכח הזכר והוא האדם, יספיק לה טומאת שבעה, כי מכל מקום בני חוה אנחנו כלנו, ולכן אחר כך צריכין גם כן לזכור מעשה אדם שפירש מן האשה ק"ל שנה. הנה הרחיק עצמו אל קצה השני מן המשגל כדרך שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים ובספר המדע שזהו מחכמת הרופאים הגופות והנפשות, שאם נטה האדם אל אחד מן הקצוות, צריכין לקרבו אל קצה השני כדי להרחיקו ממה שהורגל, עד שישאר אחר כך במצוע, וכן היה בענין האדם, לפי שהיה כרוך אחר האשה יותר מדאי, פרש עצמו ממנה יותר מדאי ק"ל,עד שהרגיש בעצמו שאחר כך היה בדרך ממוצע, ולזה נאמר (בראשית ה׳:ג׳) ויהי האדם מאה ושלשים שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת, רוצה לומר כי האדם הוא האמצעי בין עליונים השכלים הנבדלים ובין התחתונים שאין להם שכל כלל, ולזה נאמר כי אחר ק"ל שנה הוליד בדמותו וצורתו שהוא דרך מצוע ויקרא את שמו שת כי זהו יסוד העולם וךזה אחר הטומאה צוותה התורה לישב בדמי טהרה גם כן, להורות שאף שמצד חוה הם דמים מכל מקום מצד האדם הם טהורים, כי שב עליהן בתשובה גמורה, ובהיות כי תשובתו תוך אותן ק"ל שנה היתה טוב מצד, זרע מצד, כי מצד כוונתו להרחיק מותרי המשגל היה טוב, אמנם מצד המעשה בעצמו היה רע, לזה הדם הטהור הוא מצד טהור, ומצד טמא, כי מצד בעלה הם טהורים, והוא הבעילות המותרות שכיון בהן להמעיטן. אמנם, מצד עצמו היה טמא, ועל כן אל המקדש לא תבא ובכל קודש לא תגע, כי באמת הוא רע רק שהוא טהור נגד בעל ואשתו, והיה מספר הימי טוהר ל"ג בזכר וס"ו בנקבה כי הס"ו הוא חצי ק"ל מלבד אחד יותר ול"ג הוא רביעי ק"ל מלבד רביעי יום יותר, והטעם בזה כי במקום שימי הטומאה הם מרובים ראוי להתרחק ביותר, ואז כוונת האדם היתה יותר נאותה והטהרה נתרבתה בהן, ועל כן צותה התורה לישב ס"ו ימי טוהר שהם רוב מספר ק"ל, כי מאחר שרובן טוהר רובו ככולו. אמנם, בדבר שהוא חצי ימי הטומאה, אינה צריכה הרחקה מרובה ויספיק חצי מטהרת הנקבה והיתה רביעית ק"ל ומעט יותר, שהוא חצי הרוב מן הק"ל שהוא ככולו, להורות כי מעט יותר מן הדרך המצוע שהוא החצי יספיק ובמלאות ימי טהרה תביא כבש לעולה ותור או בני יונה לחטאת וגו' ואם לא השיג ידו כו', ואמרו ריש פרק קמא דנדרים דחטאת יולדת לא בא על חטא והכתוב קראו חטאת, ואף על גב דאמרינן פרק המפלת דיולדת חוטאת דבשעה שכורעת לילד כו', מכל מקום עיקר קרבנה אינה בא משום זה כמו שפירש שם הר"ן, אלא בהיות כי קשה לפרוש מתאות העולם וממותריו בפרט בענין המשגל שהוא טומאת הלידה, על כן חייבה התורה קרבן להורות על ענין חדוש העולם והפסדו, והפסד האדם ועונשיו אחר המות, כמו שנתבאר לעיל ממעשה הקרבן והחטאת והעולה, כדי שזכרון זה יועיל לו לכבוש יצרו ולעמוד על המצוע, והנה זה כדרך שאמרו עבר על מצות לא תעשה תשובה תולה ויום כפורים מכפר עם התשובה, כן הוא בענין הזה, כי אם עבר והמשיך עצמו אחר מותרי העולם שהם כולם בלא תעשה לא יספיק הטהרה והטבילה לאחר לידה, רק צריך עזר עם התשובה והוא הבאת הקרבן, רבי אבא אמר אתרוג היה וכו', הוא דעת השלישי שאמרו בענין חטאתם, והוא דעת המקובלים שאמרו שקצצו בנטיעות והפרידו הפרי הנקרא אתרוג מן האילן והוא חטא חוה, אבל אדם חטא למעלה מזה כמו שביאר הזוהר והתקונים תקון ס"ט, והרקנ"ט פרשת בראשית ושאר המקובלים בזה. לזה אמרו אתרוג היה שזה הפרי נקרא אתרוג כידוע, ועל ידי זה חטאה חוה והאכילו לאדם, ועלה למעלה בחטא, ועל זה באה טומאות זב וזבה, בהיות כי עיקר חטא זה בא על ידי הרהורי הלב, אשר נגדו חטא הרהורי עבירה בתאות הנשים המביא לידי קרי וזבה, והן ענין זבה הוא בא מרוב חימורה לאנשים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בענין כלה שצריכה טבילה שמא מחמת חמור ראתה דם ולכן בא טהרותן על ידי שבעה ימים נקיים והם נגד שבעה ימי בראשית הידועים למקובלים, וצריכים להיות טהורים ונקיים ושלא יפסיק שום טומאה בנתיים כדי לתקן מה שעוותה ושלא להפריד בין הדבקים בטהרה, והנה אין זבה גדולה בפחות משלשה ימים וזב בפחות משלשה ראיות, והטעם מבואר כי בשלשה ימי רומזת על שלשה חלקי העולם אשר נטמאו כולם בחטא זאת, כי חטאם הגיע למעלה משלשה חלקי העולם, ולכן כשאשה רואה טומאה שלשה ימים בלא עת נדתה הרי גלוי שנמשך חומרה ודעתה אחר חטא גדול, ולכן צריכה לישב שבעה נקיים.

563

564אמנם, כשהיא רואה יום אחד או שתים אינה צריכה לישב שלשה ימים רק די לה בשמירת יום כי אז חטאת באה מצד החטא שחטאה חוה אבל לא שעלה למעלה, וסגי לה בשמירות יום מטעם שיתבאר, והנה טומאת האשה בימים והאיש בראיות לפי שחטא חוה הגיע למקום הנגדר בימים והם שבעה ימי בראשית אבל האדם עלה למעלה במקום שאין שם יום נגדר שמה, ועל כן טומאתו בראיות על דרך לבי ראה הרבה והוא הטעם שהאשה מטמא באודם שהוא מורה על דין והאיש בלובן שהוא מורה על מקום רחמים, ולהיות כי אמרו המקובלים כי הספירות הפ כדמות אנדרוגנוס מטמא בלובן ואודם, כדאיתא פרק קמא דקידושין, ופרק שני דמסכת זבים, וכתבו הרמב"ם פרק ראשון מהלכות מטמאי משכב ומושב ופרק שני דנזירות, ואף כי האנדרוגנוס הוא כדמות אדם וחוה, שהיו תחלה אדם אחד כדמות אנדרוגנוס, וכבר נתבאר למה האדם מטמא בלובן והאשה באודם, על פי אמרם שאדם חזר בתשובה והוא הלובן, והנה בהיות כי חטא כזה צריכה יסורים גדולים, ותעניות גדולים כאלו חטא בכריתות ומיתות בית דין, ולזה אמרו שישב בתעניות ק"ל שנה, והנה אמרו שאין בין נדה לנדה אלא אחד עשר יום, והנה עיקרים עשר הראויין לזיבה, אבל אם ראתה יום אחד עשר, אינה צריכה שימור, כדאיתא פרק בתרא דנידה, אם כן עיקרן עשר, והוא ידוע על פי דעת זה, על דרך אמרם עשר ספירות בלי מה, עשרה ולא אחד עשר, והוא מבואר למשכיל ועוד יתבאר לך טעם הרביעי בזה בחטאם שאמרו עליו רבי יוסי אומר תאנים היו, מלשון כי תואנה הוא מבקש והוא דעץ האומרים שכפרו בהשגחה ובשכר ובעונש ולכן אמרו אדם הראשון מין היה, ויש אומרים כופר בעיקר היה, ויש אומרים משוך בערלתו, והם אלו השלשה דעות האחרונים שנתבארו מלבד פשוטו של מקרא כי משוך בערלתו נגד דעה שנית שנמשך אחר תאוותיו והוא המשכת הערלה אשר עיקר טעמה להמעיט האבר ההוא מתאוותיו היתירות כידוע מטעם המצוה, והנה ההולך אחר רוב המשגל ותאוותה משוך ערלתו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל הבא על הגויה ערלתו נמשכת והוא האמת, כי הגויה שכיחא ליה ופריצא ליה ומרבה תאותו עד שקשה לפרוש ממנה מה שאין כן בבנות ישראל הכשרות אשר רוח המשל יעלה עליה, וכמו שדרשו ז"ל ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך, וזהו מדה יפה בנשים שמתאוה לבעלה ואין לה פה לתבוע, והנה בנות ישראל הכשרות שומרת חקותיהן אשר יראת השם ובושת על פניהן נמשכין אחר האיש ולא אחר עזות פריצות מה שאין כן בגויה, ועל כן ערלתו נמשכת על דרך שאמרו הנבעלה לערל קשה לפרוש והוא מבואר, והיש אומרים כופר בעיקר היה הוא זה הדעת שכפר בהשגחה ובשכר ועונש והוא אחד מעיקרי הדת, ויש אומרים מין היה הוא דעת המקובל, שאמר שתיח רשויות הן, והנה המשילו דעה זו הרביעי בענין התאנה מלשון תואנה כמו שנתבאר ועוד כי התאנה כולה שוה ואין בה גרעין כמו בשאר פירות, ועל כן המשיל הדבר בזה, כי אמרו כי הכל שוה לית דין ולית דיין ומקרה אחד לצדיק ולרשע ואין שייך לומר אוכל ופסולת בענין הנצאים, כמו שהוא אוכל ופסולת בשאר פירות, אלא שהוא הכל שוה כמו שהוא בענין התאנה, ולהורות דעה זו אמרו במדרש הנזכר לעיל מה אמרו ליה הא גנבא דגנב דעתיה דבריי' והוא דעת זו בעצ' שגנב דעת עליון למעט השגחתו, ויכלתו וידיעתו בתחתונים ובהיות כי הכופרים אומרים שבזה הדעת מרוממים הקדוש ברוך הוא ושאין זה מיעוט בידיעתו ויכלתו רק רוממות וכמו שנאמר אשר יאמרוך למזימה וכו', וכמו שבאר בעל עקידה בזה, לזה אמר כאן ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות, רוצה לומר שראו הטוב בדעת זה ולקחו להם הענין הטוב לאזור ולחגור בזה מתניהם להחזיק דעותיהן המזויפות, ולא ראו ברע כפירות ההשגחה דעות רבות אשר כלם משתרגים לשני דעות כלליות, האחד דעת ארסוטולוס, אשר יאמר כי השגחה דבקה בעליונים, וכלה בתחתונים וההשגחה וידיעה כלה בגלגל הירח ועל ידי הגלגל, המינים שמורים, והנה אינו מסלק ההשגחה רק מן התחתונים.

564

565אמנם, יש הוסיפו סרה לומר שאין הידיעה רק השכלים הנפרדים, גם גלגל הוא מונהג בלא השגחה עליון, והנה זה כופר בשתים, ולכן מדין הזבה שאם הוא ראה יום אחד טהור והיא טהורה, כי מאחר שלא נטמא ביום השלישי, רוצה לומר שלא ראתה דוגמת השני הימים על כן יספיק לה טהרה מועטת ויש תקוה לאחריתה כי דעות אלו יפסדו מעצמן ויטהרו. אמנם, אם ראתה שלשה ימים, נפל החטא בכל שלשה חלקי העולם ומסלקת ההשגחה וידיעה לגמרי ואין זה כי אם מצד החטא הגדול שהוא דעת הנזכר ולכן צריעה לשבעה ימים נקיים מכל חטא וטומאה וצריכה קרבן לטהרה, כי הוא המורה על חדוש העולם כדרך שנתבאר מענין הקרבנות ואמרו במדרש מפני מה קרבן יולדת הוא שתי תורים ובני יונה, לפי שהיא חטאה ברפרף ונשבעה שלא תזקק לבעלה, תבא דבר של רפרף ותתכפר עליה הנה כעיו זה פרשו בטעם צפורי מצורע והוא גם כן בטעם תיפורי זב וזבה יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול, והוא חטא אדם וחוה ששמעו לקול הנחש, והאדם שמע לקול אשתו, ולזה מביאין דבר שבקול להתכפר על מעשב קול, והנה מצד שיש בדעות אלו חלול השם יתעלה, ע"כ אין לו תקנה רק מיתה ממרקת, על כן אמרו במדרש מה היה בנות שבע וכו', ולזה אומרו שהעלה זריזין של תאינים על צוארו מטעם שנתבאר, ודע כי עבירה גוררת עבירה ומעבירה אחת באו אל עבירה אחרת, עד אשר נפלו בכולן, כי מצד לקחה מעץ הדעת ועברה על צווי השם יתעלה, נטתה גם כן אל המותרות התאוות, וכפרה בשכר ועונש, כי אין מדרך האדם לדעת קונו ולמרוד בו, אלא שענין רוב התאוה סמא עיניהם שמרדו לגמרי וכפרו, ועל ידי זה באו לידי חטא הרביעית, על כן אלו הטומאות נמשכים זה אחר זה, כי ענין הנדה הוא נמצא ברוב הנשים והוא טבעי, ואחריו בא ענין זבה קטנה וזבה גדולה בי"א יום שבין נדה לנדה, כי מצד חטאן לפי פשוטו של מקרא באו לידי דעה השלישית והרביעית ואין טומאת לידה מפסיק בנתיים, כי אלו שלשה חטאים משתרגים זה אחר זה, אין צריך להיות טומאת הלידה בנתיים רק הוא דבר אחד הבא לפרקים שנצטרף להם, דוגמת אלו הדעות הנזכרים, כי החטא שהוא דוגמת טומאת הלידה באה לפרקים ואינה נמשכת לראשונה, כמו השלישית והרביעית ונקרא זבה קטנה וגדולה, להיות כי דעת השלישית והרביעית הם שניהם כפירת השגחה ומיעוט יכולת, כאשר פרשתי לעיל פרק שביעי חלק זה הדעות המקובלין, ואינן מתחלפין רק בגדול וקטן והיה מדיני הזבה שאיו זבה אלא בי"א יום שבין נדה לנדה, כי כבר נתבאר חלק ראשון מאמר זה, כי אף שחלקי העולם נחלקים לשלשה כללים, מכל מקום פרטיהם הם עשרה או אחד עשר. אמנם, נחלקו בגמרא אם ראתה ביום עשירי אם צריכה שמירה ביום אחד עשר מאחר שאינה יכולה להיות זבה גדולה כי הוא רואה שהחלוק הוא לעשרה חלקים, אם כן אין יום האחרון צריך שמירה ומ"ד צריך שמירה, כי יום אחד עשר סוף המספר הפרטי, ולכן הוא אינו מקבל טומאה, ובהיות כי הענין כמו שנתבאר, וענין אמרם חטה וענבים ואתרוג ותאנה אינו כפשוטו רק שכוונו למה שנתבאר. אמרו במדרש חס ושלום לא גילה הקדוש ברוך הוא אותו אילן כו', אלא שכוונו ענין האלנות ולא האלנות בעצמו, ואחר שנתבאר הכלל נבא אל מקצת פרטים הנופלים בדינים אלו אשר יתבארו על דרך זה, וזה כי ארבע טומאות אלו זהם הזב והזבה והנדה והיולדת, מטמא משכב ומושב ומרכב יותר משאר טומאות, להיות כי אמרו בענין חטא אדם וחוה, שהגמל היה רוכב על הנחש, ושהנחש בא על חוה, והוא ענין הטומאה מרכב ומושב ומשכב שבא בטומאת אלו יותר מבשאר טומאות, וכן אלו הטומאות היו צריכין לקרבן מלבד הנדה, להיות כי הטומאות היו מורים על ענין חדוש העולם ומה שנתהוה וז בענין אדם וחוה, מה שאין כן בענין שאר הטומאות, והיה מן הראוי שנדה גם כן תקריב קרבן, אלא שהרגל נדתה תכביד על האשה להביא קרבן תמיד, השם יתעלה גבר חסדו על האדם לבא עמו כפי כחו, ואף כי הנדות הוא טבע לאשה, כאלו היה לעולמים ואין להביא קרבן עליו, והנה שלשה מעיינות בזב, והם הרוק ושכבת זרעו, מימי רגליו, להיות כי אלו המעיינות משתתפין בענין הדם והזוב שמטמא בזכר ונקבה, וכתב עוד הרמב"ם פרק א' מהלכות משכב ומושב,אשה שיצא הולד דרך דופן ויצא דם מן הדופן הדם טמא כדם זיבה שהמקור מקומו טמא, והאשה טהורה עד שיוציא דרך הרחם, הנה המקור מקומו טמא כי עיקר המומאה באה מן המקור אשר כולנו נחצבים משם, לכן הדם טמא בכל ענין כי הוא בא מצד ריבוי הזוהמא שנתרבה במקור. אמנם, האשה טהורה כל זמם שלא יצא מרחם, שהוא כוונת טומאת הלידה מטעם שנתבאר.

565

566פרק קמא דסוטה, רבי אומר, למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת נזיר, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, וכן הוא פרק קמא דנזיר, נסמכה בתורה קרבן נזיר לפרשת סוטה, לכן אסמוך גם כן באור זכרי קרבנותיהם, ואקדים הלכות קרבן סוטה, בהיות כי מוקדם בתורה, ועוד כי קרבן סוטה הוא קרבן אשה, ספק אם נטמאה, לכן אבארו בפרק זה, לאחר שנתבארה קרבני טומאת אשה, והנה קרבן סוטה אין צריך ביאור כל כך, להיות כי קרבנה היה בא כשאר מנחות, עשירית האיפה רק שכאן היה מן השעורים, וזה היה מצד שמנחה זו באה למזכרת עון, וכמו שאמרו פרק קמא דסוטה, תניא היה רבי מאיר אומר במדה שאדם מודד מודדין לו, וכן מצינו בסוטה במדה שמדדה מודדין לה, היא עמדה על פתח ביתה לראות לו, לפיכך כהן מעמידה בשער נקנור ומראה קלונה לכל, היא פרשה לו סודר נאה על ראשה, לפיכך הכהן נוטל כפה מעל ראשה ומניחה תחת רגליה, היא קשטה לו פניה, לפיכך פניה מוריקות, היא כחלה לו עיניה, לפיכך עיניה בולטות, היא קלאה לו את ראשה, לפיכך הכהן סותר את שערה, היא הראתה לו אצבעותיה, לפיכך ציפרניה נושרות, היא חגרה לו בצלצול, לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקשרו לה למעלה מדדיה, היא פשטה לו ירכה, לפיכך יריכה נופלת, היא קבלתו על כריסה, לפיכך בטנה צבה, היא האכילתו מעדני העולם, לפיכך קרבנה מאכל בהמה, היא השקתו יין בכוסות נאים, לפיכך הכהן משקה מים המרים במקידה של חרס, היא עשתה בסתר, לפיכל הקדוש ברוך הוא יושב בסתר שם בה פנים, שנאמר עין נואף שמרה נשף, לומר לא תשורני עין וגו', דבר אחר, היא עשתה בסתר, הקדוש ברוך הוא מפרסמת בגלוי, שנאמר (משלי כ״ו:כ״ו) תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל עכ"ל.

566

567הרי שבארו כל דינים, ועוד אמרו היא עשתה מעשה בהמה, לכן קרבנה מאכל בהמה, ולכן כמעט ענין קרבנה מבואר, ואף ענין מחיקת השם אל תוך המים, נראה לי שבאר גם כן ענין מבואר, ואף ענין מחיקת השם אל תוך המים נראה לי שבא גם כן בענין מדה כנגד מדה, וזה כי היא כפרה במעשה בראשית, שנאמר (בראשית א׳:כ״ז) ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו וגו', הנה נראה כי הפסוק מה שנברא האדם יחיד ואחר כך נלקח חוה ממנו, הוא מה שנאמר כי בצלם אלקים ברא אותו, וזה כי ידוע שאדון הכל יתעלה הוא אחד ואין שני, וכאשר עלה הרצון בבריאות העולם, האציל מחכמתו עלול הראשון אשר משם והלאה בא הרבוי בעולם כי מצד השגת עצמו נאצל גלגל, ומצד השגה מה בעלתו נאצל שכל אחד כו', וכמו שנתבאר כבר שזהו דעת הפלוסופים, וידוע גם כן שכל עלה מקבלת היא נגד עלתה שמקבלת ממנו בערך אשה אל הזכר, וכמו שכוונו באמרם (במדבר י״ד:ט״ז) מבלתי יכולת וגו', שלא יאמרו שתש כחו כנקבה חס ושלום, רוצה לומר שלא יאמרו שהוא מקבל מאחרים והנה לזה נאמר בבריאות האדם, שנברא בצלם אלקים, ופירש מיד מהו הצלם, ואמר זכר ונקבה ברא אותם, רוצה לומר כי זהו הצלם שברא בו, כי האדם בראשונה יחידי נברא להורות על אדון הכל יתעלה וכמו שאמרו מפני מה נברא האדם יחידי, שלא יאמרו שתי רשויות הן. אמנם, לוקח ממנו אחד מצלעותיו, ויבן השם אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם למטה, דוגמת העלול הראשון, מכאן ואילך בא הרבוי אל העולם כי מה שהנקבה מקבלת מן הזכר יתילדו הבנים והבנות והרבוי בעולם, וזהו סוד (ויקרא י״ב:ב׳) אשה כי תזריע וילדה וגו', כי הזכר מן הזכר והנקבה מן הנקבה, כי מצד השגתו עלתו יתילד הזכר, והוא דוגמת השכל אשר הוא במדרגות הזכר אל הגלגל אשר מניע, אשר לו כבת, ולזה מן הזכר יתילד זכר, ואם מן הנקבה שהוא דוגמת השגה העלול את עצמו, תתילד נקבה והוא הוויית הגלגל, ונראה שזה כוונת אמרם במדרש רבה אשר הוא נר מאיר לכל חכמה, והשם ברך את אברהם בכל, רבי מאיר אמר שלא היתה לו בת, רבי יודא אמר שהיתה לו בת, אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה, רבי אליעזר המודעי אמר, אצטגנינות גדולה היתה לו לאברהם שכל מלכי מזרח ומערב היו משכימין לפתחו, רבי שמעון בן יוחי אומר מרגלית היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה שהיה רואה אותה מיד נתרפא, כיון שמת נטל הקדוש ברוך הוא ותלאה בגלגל חמה כו'. הנה כוונו בבת זו מה שאמרנו, כי כל גלגל נקרא בת, והשכל המניעו נקרא בן, והוא טעם פרייה ורביה שצריך לאדם שיהא לו בן ובת, והנה העלה הראשונה יתעלה הוא במדרגת האב, והעלול הראשון במדרגת האם, והשכל השני עם הגלגל הם בן ובת, וידוע מה שבא בדברי המקובלים מענין אב ואם, בן ובת, אך שהם העמיקו דבריהם ודברינו לפי הסכמת החוקרים אשר כל משכיל ואפילו כופר בתורה יסכים על זה, והנה נפלה מחלוקת גדולה בין חכמי העיון, אם השם יתעלה מניע גלגל הראשון, כי יש מהן סוברים שהא-ל יתעלה מניע גלגל בעצמו, כמו שנראה דעת הרמב"ם בספר המדע, והוא דעת אריסטוטלוס והרבה מבעלי העיון הנמשכים אחר דברי אריסטוטלוס, והוא דעת הנרבוני הנקרא ויד"ל, כמו שכתב פרק ס"ח חלק א'.

567

568אמנם, בספר המורה נראה מדעת הרב, שמניע הגלגל הראשון אינו אלו-ה רק השם יתעלה מניעו על ידי עלול הראשון, כמו שהאריל הנרבוני בזה בדעת הרב שם, וכתב עליו שיצא בזה מן האמת הכמוס עמו, ולהיות מחלוקת זה מבואר בדברי הקדמונים לא אאריך בסוברין כן, כי זהו דרוש שכל חכמי העיון חולקין בה, אמנם, דעה השלישית היא דעת החכם אבן עזרא, והחכם בן גבירול ז"ל, והוא דעת הנביאים, ליחס עוד גלגל עשירי שכלי, וליחס שכל ראשון שאינו סבה ראשונה לאותו גלגל, וקראו שמי הצלחה, וכתב בספר תמים שזהו דעת הרמב"ן בפירש איוב, והנרבוני כתב שזהו דעת דוד עליו השלום באמרו הללו א-ל בקדשו כו', וכל זה מבואר למשכיל בדברי חכמי הקדמונים ז"ל, ומעתה התבונן מאד יקר מדרשי חכמינו ז"ל, כי למה שראו שעקר הצלחת האדם היא השגת החכמה בעולם הזה, נחלקו במה שנאמר (בראשית כ״ד:א׳) והשם ברך את אברהם בכל, כי במה ברכו ובאיזה השגה ברכו, רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת, רוצה לומר כי תכלית השגת אברהם היתה שלא היתה לו בת, וכבר נתבאר כי האב מורה על אבינו שבשמים יתעלה אשר הוא אב לכל, ובהיות כי אברהם עליו השלום היה יסוד עולם, ובעבורו היה העולם נברא, ראוי לדמותו אליו, באמרם שלא היתה לו בת, ורוצה לומר שאין הקדוש ברוך הוא מניע גלגל בעצמו, רק על ידי אמצעי, וזהו כוונתן שלא היתה לו בת, אבל לאשתו היתה בת, והוא האמצעי שבינו לגלגל. אמנם, רבי יודא ראה שהיתה לו בת, והוא בעצמו מניע גלגל. אמנם, אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה, רוצה לומר הם מיחסים שמו ההצלחה, והוא גלגל השכלי המקיף בכל, ולכן נקרא בכל, ואף כי השכל משכיל בכל ועל דרך שנאמר מלא כל הארץ כבודו.

568

569ודע זה, ונראה שזה כוונתן שאברהם נתברך בכל, יצחק מכל, יעקב כל, להיות כי השלשה אבות הם כללי ישראל, וזכותן עומד להם לדורות, ומגינים כדבר המקיף סביב דבר אחד ומגינו, ולהיות כי שמי ההצלחה הם מקיפין בכל, נקרא אברהם בכל, יצחק מכל, באשר כי הוא נגד גלגל היומי המקיף גם כן, ולהיות כי נאמר (בראשית כ״א:י״ב) ביצחק יקרא לך זרע, ודרשו ולא כל יצחק, כי נאמר כאן מכל ולא כל, כי לא היה לו הכל רק מקצתו כדמות הגלגל היומי שיש לו קצת ענייני הגלגל ולא כולו, כי אין לו כוכב שהוא אור מזהיר, וכן יצחק היה חסר האורה, כמו שנאמר (בראשית כ״ז:א׳) ותכהין עיניו מראות. אמנם, יעקב שהוא נגד גלגל הכוכבים הקיימים, שיש בו שנים עשר מזלות, שהם נגד שנים עשר שבטים המשכילים, אשר יזהירו כזוהר הרקיע, נאמר בו יש לי כל, כי הוא גלגל היומי הכולל אלו הצורות אשר כל העולם נתלה בהן, דוגמת בני יעקב שהיו כולם צדיקים ושלמים לא נחסר מכל, ואף על דרך פשוטו נוכל לומר כזה, כי יעקב היה לו כל שכולן שלמים, אמנם יצחק מכל שהיה לו בן אחד צדיק, ואחד רשע, ולזה אמר (שם) ואכל מכל בטרם תבא, רצה כבר קבלתי חלקי שהוא מכל, מקצת זרעו ולא כל זרעו, ומאחר שיעקב קבל הברכות, מעתה לא אוכל לברכך, כי בוודאי אתה הרשע, מאחר שאין שניכם צדיקים. אמנם, אברהם נתברך בכל, כי בתחלה לא היה כל, שהרי ישמעאל היה רע, ולבסוף חזר בתשובה וחזר לו כל, וזהו בכל, ולכן אמר שבת זו נקראת בכל. וא"כ אין רחוק שהשם יתעלה יניעוהו בעצמו, מאחר שכולו שכלי, ואף כי דעת החכמים הנזכר לעיל ליחס שכל ראשון שאינו סבה ראשונה כו', הנה בהיות כי אין בת בלא אם, על כל פנים צריך להיות אמצעי מה בניהם, ולזה כוונו אחר כך באמרם אצטגנינות גדולה היתה לו לאברהם, רוצה לומר כי היה אצטגנינות, ויש אומרים מרגלית היתה תלויה לו כו'. הנה אלו חכמים חולקים בהשגתו באיזה צד היתה, אם על צד העיון המחקרי, או על צד הנבואה, והנה רבי אליעזר המודעי סובר שמצד עיונו הטוב והמחקר השכלי עמד על החכמה, וזה אמרו אצטגנינות גדולה היתה לו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו, והוא אצטגנינות וחכמת הכוכבים אשר ממנו הפלוסוף עומד על מניע נבדל, ועל ידי זה, כל מלכי מזרח ומערב משכימים לפתחו, כמו שהוא ענין הפלוסופים שכל הפילוסופים אשר מעולם אנשי שם, והם מלכי מזרח ומערב, משכימין לזה ולחקור בה, והם היו משכימים לפתחו של אברהם לחקור עמהם בזה.

569

570אמנם, רבי שמעון בן יוחאי אמר שמצד הנבואה בא לו וזה הוא ענין המרגלית שהיתה תלויה בצוארו, והמרגלית הוא דבר סגולי הנקרא אבן סגולה, כמו שנאמר בישראל בשעת מתן תורה (שמות י״ט:ה׳) והייתם לי סגולה והוא דבר נעלם טעמו אף כי נראה פעולתו וסגולתו, וכן הוא ענין הנבואה בישראל, שאף שהוא דבר סגוליי, ובאו בנבואה מקצת דברים שאין להם טעם והם כסגולה, מכל מקום כל חולה שראה אוצה מיד נתרפא לו רוצה לומר מכל מקום נראה בה שהוא דבר מועיל מאד להסיר כל חולה וכל מחלה כמו שנאמר (שמות ט״ו:כ״ו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני השם רופאך, וכמו שנאמר (דברים ד׳:ו׳) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. הוא ענין מרגלית שמועלת לכמה דברים והוא דבר סגוליי, ונקטו מרגלית יותר משאר אבני סגולה, מצד שיש לה קצת התעוררות מצד שתוף השם על גלוי הדברים הכמוסים וזהו אמרו כל חולה שרואה אותה מיד נתרפא, וכשמת נתלה בגלגל החמה, והוא משה רבינו עליו השלום שנאמר בו פני משה כפני חמה, והוא העמיד הנבואה והתורה על אמתתה, ולמשל אמרו, וסימן אזלי יומא אזלי קצירא, להיות השמש מרפא בכנפיה כתורת משה, ונשוב לדברינו לפרש הענין שאנחנו עליו, שענין זכר ונקבה כדמות האצילות העליון שהם עלה ועלול פועל ומקבל כדמות איש ואשה בתחתונים ולכן נאמר (בראשית א) ויבן אלקים את הצלע וגו', שהוא לשון הבנה, כי הוא מורה על שכל הראשון העלול אשר במדרגת אשה לבעלה, ולכן אמרו פרק קמא דסוטה, זכו שכינה בניהם, והוא נכון גם כן מצד עצמו, כי כמו שענין כל העולם והקשר חלקין זה בזה מורים על השם יתעלה כן הוא בענין האדם השלם עם בת זוגו שהוא העולם הקטן, ולזה אמר ודמות אדם עליו מלמעלה, ולהיות הדבר כן, נתבאר טעם (שם ב) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וזה כי כבר אמרו בבראשית רבה עם מי נמלך כו', ולכן נוכל גם כן לומר כי מאחר שהאדם כולל זכר ונקבה שנמלך עם העולל הראשון ולא שהוצרך להמלכה חלילה, רק בא לבאר ענין צלמנו ודמותנו שנאמר על שניהם, ולכן נאמר מיד ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו', וכמו שאמרו ז"ל כל מקום שיש למינים מקום לטעות יבא ויטעה, וכמו שכתבתי מאמר זה ריש חלק שני מזה המאמר, והנה בהיות הענין כן, נתבאר שאשה המזנה תחת בעלה, הנה היא כופר בעיקר האחדות, או בענין שהאדם נברא יחידי עליו, כמו שנתבאר, ולזה הסוטה שסטתה תחת אישה ומעלה בו מעל, אי אפשר לבדקה כי אם על ידי השם המהוה העולם וקישר חלקיו זה בזה, בדרך שנתבאר לעיל פרק עשרים חלק זה מענין שם בן ארבע ולזה היו מוחקים השם לתוך המים, שהוא מורה על ענין ההשכלה הנקראים מים, כמו שנתבאר מענין הדברים שקדמו, אם טהורה היא ולא מעלה בבעלה אזי עדיין בצלם אלקים זכר ונקבה ברא אותם כמו שנתבאר, ואז ראוי לחול עליה שם שמים, ונקתה ונזרע זרע שעל ידה יתקיים העולם, כי היא אז שלימה לבעלה, והוא דוגמת העלול הראשון ששלם לבעל ופועל שלו, וראוייה לזרוע זרע להרבות העולם על ידה. אמנם, אם שכב איש אותה אז הפרידה הקשר שבין הקדוש ברוך הוא ואינה לעולמו, ראויה לחול שם שמים עליה, מאחר שהיא הפרידה בין הדברים, דהיינו קשור העולם הגדול והבזה, ולכן גם איבריה מתפרקין ונפרדין זה מזה, וזהו הנראה לי בענין הסוטה.

570

571איש או אשה כי יפלא לנדור נדר להזיר וגו' (במדבר ו). כבר כתבתי בפרק שעבר אמרם כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. הנה גלו ז"ל כי טעם הגזירות הוא, כדי שישמור עצמו מן היין המביא לידי קלקול הסוטה, ונראה שלפי דרך זה יתבארו דיני נזיר עם קרבנותיו על הנכון, וזה כי כבר חלקו החוקרים פעולת האנושות כפי חלוקות הרכבת המין, הראשונה יתחלקו אל שני מינים המין האחד אשר ימשוך אל צורתו והם הדברים אשר יפנו בהם אל איזה תכלית מהתכליות שיראה להם טוב, ואם לא יקפידו אם כן הוא על דרך האמת, והמים השני אשר ימשך אל חומרם, והם אשר לא יפנו בפעולותיהן לשום תכלית ידוע ומוגבל למה שיגיעם רצונם, פעם אל דבר ופעם אל הפכו כמנהג הבעל חי.

571

572אמנם אלה אשר יפעלו אל תכלית יתחלק תכליותיהן גם כן לפי טבע החלוקה, הנה הנם הטוב, והערב והמועיל, אשר זכרו הפלוסופים המדיניים הטוב הוא הפועל כפי השכל לגמרי והם הנקראים אנשים אלקיים והערב הוא הפועל כפי החומר בהחלט והם אשר יקראו בהמיים, והמועים הוא המורכה משניהם, והם הפועלים כפי הרצון והשכל יחד, אמנם המין השני הבהמי אשר מצד החומר, הנה אינו מקבל שום חלוקה מוגבלת כי הוא נחלק מצד עצמו ובלתי מקבל שום הגבלה וגדר, יען כי לא יתנועעו אל תכלית ידוע טוב או רע, כי אם אל כל מין הפסד ופחיתות שידומה להם, ואף כי יפעלו פעם אל קצה א' מפחיתות, ופעם אל קצה אחרון ולא יזוז כי אין חפצו אלא ברע, וכבר האריך בעל העקידה ריש פרשת נח בדבר זה, ואני רואה כי זהו תורת הנזיר בכללו ובפרטו כי הרואה סוטה בקלקולה ראוי להזיר עצמו בפעולות אלו וראוי לו שלא לעשותן ואף הטוב שבהן לא יעשה על צד ההרחקה כמו שיתבאר והנה כל מעשים אלו נחלקים אם על צד שהגבילה אותן התורה, או כפי מה שיגזרם השכל האנושי, והוא החק הנמוסי. ואפשר שאז הטוב אינו טוב כפי הכוונה האלקית, וכמו שהאריך בזה בעל עיקרים מאמר ראשון פרק שמיני, לבאר החסרונות שחסר דת הנימוסים מהדת האלקי, והאריך בזה גם כן בעל העקידה פרשת וישלח יעקב, בפירוש פסוק ויאמרו הכזונה יעשה אחותינו, וכל זה יתבאר מדיני נזיר, ולזה נאמר איש או אשה כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר להשם, רוצה לומר אם יפרישו איש או אשה לנדור נדר וגו', ולא ינדרו כשאר נודרים שהם עושין אסור בנדרים וכמו שאמרו כל הנודר כאלו בנה במה וגו', כדאיתא בנדרים פרק רביעי דנדרים ופרק קונם יין ואמרו שם כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב כו', והרמב"ם פרק שמונה פרקים הביא הירושלמי שאמרו לא די לך במה שאסרה התורה כו', וכהנה רבות שאמרו פרק קמא דנדרים נדרי של רשעים עלי חייב קרבן, נדרי כשרים עלי אינו חייב כלום.

572

573אמנם, הנזיר שמתכוין לנדור נדר להשם, בראותו כי יצרו מתגבר עליו ושרואה בעצמו שההכרח לנפשו לנדור נדר, וכמו שאמרו במסכת נזיר ונדרים פרק קמא, תניא שמעון הצדיק אמר מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחת כו', עד עליך נאמר כי יפלא לנדור נדר להזיר להשם, והוא ענין הפרשתו לנזירתו משאר נודרי נדר, על זה אמרה תורה (במדבר ו׳:ג׳) מיין ושכר יזר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל, כל ימי נזרו, מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל. הנה שכלל לאיסור כל אשר יצא מגפן היין, ופרט בו ארבע מצות וזהו אמרו מיין ושכר יזיר וחומץ יין וחומץ שכר, הרי שנים, ומשרת ענבים הרי שלשה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל, הרי ארבע שהן הארבע דברים שיכללם מעשה בני אדם, הטוב והערב והמועיל והבלתי מוגבל כלל, הנזכרים והארבע אלו נחלקים לשבעה חלקים כמו שיתבאר, והמה חלקי האסור האמורים בזה שהם שבעה, יין, ושכר, וחומץ שלהם הרי ארבע, ומשרת ענבים חמשה, וענבים לחים ויבשים הרי שבעה.

573

574הנה שלשה חלקי הפעולות כל אחד נחלקת לשנים, חוץ ממשרת ענבים, והטעם בכל מ"ש הרמב"ם בשמונה פרקיו, כי רפואת הנפש הוא כרפואת הגוף וכמו שרופא הגוף צריך להכיר בענין החולי ולרפאתו בדבר הפכי לחוליו, עד שיעמוד על שיווי מזגות גופו לבריאותו כן הוא הענין בעצמו בענין חולי הנפשות, שצריך החכם להדריכו או האדם עצמו, להדריך את עצמו בהפך מדותיו הרעות, עד שיעמידנו על המצוע במדות שהוא הטוב בכל דבר, וכתב עוד הרמב"ם כי מחכמת הרפואות שלא נרגיל קצה האחד שטבעו של אדם נוטה אליו בקצה האחד, כי לא נרגיל עליו מעשה הכילות כמו שנרגיל עליו ענין הפזור כו', וזהו ענין הנזיר, כי אם יפליא לנדור מטעם שראה שנטה אל תאוות העולם באחד מהארבע חלקים הנזכרים למעלה, צריך להפריש עצמו אל קצה האחרון השני בהרחקה גדולה עד שאמרו לך לך, אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. הנה אין לך הרחקה גדולה מזה שהיה מרחיק עצמו לקצה השני, עד שהיה מרגיל עצמו לעמוד אחר כך בדרך המצוע, ולפי שסתם בני אדם מרגילין עצמן בשלשים יום, שהוא הזמן הקצוב שיהא כאחד מיושבי העיר לכמה דברים, כמו שאמרו פרק קמא דבבא בתרא, ואמר כל שחי שלשים יום אינו נפל, להיות כי נראה שנתיישב נפשו בחומרה ויכול לעמוד, וכן אמרו בירושלמי דברכות לענין חזרת תפילה כל שלשים יום מה שרגיל הוא אומר, וכמו שהביאו הפוסקים בחבוריהן וכן הרבה דברים להיות, כי הוא הזמן המרגיל האדם במדה מן המדות, או ענין מן הענינים.

574

575על כן אמרו ז"ל סתם נזירות שלשים יום והוציאוהו ממלת קדש יהיה שהוא שלשים במניין, וראה נפלאות תורתינו כי למדו המניין ממלת יהיה שהוא לשון עתיד כי עיקר קדושתו של נזיר יהיה לעתיד אחר השלמת ימי נזרו, שיעמוד אז בענין מצוע לא בשעת נזרו שאז חטא במקרה לילך בקצה היתרון, ולזה (שם) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, ודרשו ז"ל מאיזה נפש חטא אלא שציער עצמו מן היין, ועוד נוכל לומר כי חטאו היתה שבא לאסור אסור על נפשו יותר ממה שאסרה תורה, וכאלו נותן פגם בתורה להביא קרבן יותר משאר נדרי נדר מטעם שנבאר כי התורה זכרה בנזיר שמפליא לנדור משאר נודר נדר העולה על רוחם והם נדרי רשעים. אמנם, בנזיר שמצוה עליו לנדור בדרך שנתבאר, צותה לו התורה במשפט הנזיר להשלים נפשו בכל דבר, לכפר עליו במה שחטא קצת, וכמו שאמרו בענין היושב בתענית בשבת שישב תענית לתעניתו כדי לכפר עליו מצות עונג שבת, וכן כתבו התם פרק קמא דנזיר אמנם, הטעם שבא רמז הכפרה דוקא אצל קרבן נזיר טמא, ולא אצל נזיר טהור יתבאר לעתיד לפי דרכינו והנה נאמר מיין ושכר יזיר כו', להיות כי היין הוא המטריד הגדול וגורם להחטיא וכמו שאמר אליה לההוא חסידא לא תרוה ולא תחטא ואמרו כל הרואה סוטה בקלקלה כו', ואמרו ריש פרק קמא דנזיר, מי גורם עבירה יין, ולזה נמשלו בו כל התאות החומריות, כמו שנתבאר בדברים הקודמים, לזה נאמר מיין ושכר יזיר וגו' ונראה שלזה כוונו באמרם כל המתפתה ביינו הרי זה מדעת קונו, להיות כי מטבע היין להיות מסית האדם לכל רע ושלא יעבור על מדותיו, ואם לא עשה כן ומתפתה ביינו להיות נח לרצות, הרי זה יש בו מדעת קונו שהוא נושא עון ועובר על פשע, והביא ראיה על זה ממה שנאמר (בראשית א) וירח השם את ריח הנחוח, וכוונו בזה למה שכתבתי כי אף שהקדוש ברוך הוא היה אז מלא חמה בענין המבול, מכל מקום כבש כעסו וירח ריח נחוח כו', והוא הדין לאדם המתפתה ביינו וכמ"ש ז"ל כל המתיישב ביינו יש בו מדעת ע' זקנים, כי אם לא יגבר עליו יין להסיתו לרע, הרי זה יש בו דיעה גדולה כדעת ע' זקנים, וכל זה נגלה מפרשת נזיר, שצריך להזיר עצמו מן היין בכל א' מהארבע דברים הנזכרים כי אסור לו לשתות כלל, ואפילו על צד הטוב כדי להרחיק עצמו מן הקצה שנטה אליו תחלה, עד שיעמוד בדרך המצוע, ונאסר בכל א' ב' דברים מלבד במשרת ענבים, ובהיות כי כל הדברים נגבלים מצד הנמוס האנושי ומצד הגבלת התורה, המיישרות המעשים יותר מעולה מן הנמוס כמו שנתבאר ראש הפרק ויש טוב ורע לפי הנמוס ואינו טוב ורע מצד התורה כהריגת העובדים, שנאמר בתורה לא תחיה כל נשמה, ואינו לפי הנמוס, וכן מה שנטרד שאול על שלא הרג אגג, אף על פי שאין מדה טובה כמדות הרחמנות, ויעקב קנה הבכורה מאחיו בנזיד עדשים בשעת רעבונו, כל זה טוב מצד הדת ורע מצד השכל הנימוסי, וכבר האריך בזה בעל עקידה פרשת וישלח יעקב, ועל דרך זה אמרו רבותינו ז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, ועל כן נתנה לו התורה שני הגבלות בכל אחד מן הפעולות מלבד באחת מהן שאין להגבילה רק בדרך אחד, אשר נגדה חלק משרת ענבים וכמו שיתבאר ותחלה אומר כי נראה שזהו חטא אכילת עץ הדעת טוב ורע, כי לפי שראת' חוה שהעץ הדעת טוב להשכיל, וכפי הנחת הנימוס אינה צריכה להניחה, כי חשבה ששכל האנושי יספיק להגביל המעשים ולא תצטרך לדת אלקית ולכן אכלה ממנו ובאמת היה רע מצד התורה, ולכן נקרא עץ הדעת טוב ורע, כי השכל האנושי נקרא עץ הדעת טוב ורע, כי אף אם נראה לפעמים שהוא טוב מצד הנחת הנמוסי הנחקק מצד שכל האדם, יכול להיות רע מצד התורה, וכן בהפך על כן נחלקו המעשים בשני הגבלות ולזה אמר כאן מיין ושכר יזיר והוא שתיית יין על צד הטוב הן שיהיה טובו על צד התורה הן על צד הנמוס, ונגד דת התורה אמר יין, כי ידוע שהתורה נמשלה לשתיית יין כמו שנאמר הביאני אל בית היין וגו', והיא דוגמת שתיית היין כראוי שהוא מועיל מאוד להחזיק השכל, כמו שאמר חמרא וריחני פקחין, ואמרו למה נקרא תירוש שותהו כראוי נעשה ראש, שלא כראוי נעשה רש, ולכן נקרא הטוב שמצד התורה יין, ומצד הנימוס שכר, כי הוא כדמות השכור שחכמתו מבולבלת ומעורבבת, וכן הוא ענין הנמוס שאף שהוא דבר שכלי, מכל מקום שכלו מעורבב כשכל השכור, ואמר שיזיר עצמו מזה, שלא לילך אחר תאוותיו אפילו על צד הטוב, וירחיק עצמו אל קצה החסרון זמן מה, עד שידריך נפשו בדרך המצוע, ומזה למדו חכמים ז"ל לאסור עליו יין של מצוה כיין הרשות, כדאיתא פרק קמא דנזיר שהוא הטוב על פי התורה, ואומר אחר כך חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה נגד הרע המוגבל, והוא הנקרא ערב, הן שיהיה ערב מצד הדת הן מצד הנמוס, איזה דרך שיהיה רע צריך להרחיקו, ולזה נקרא חומץ שהוא היין הנפסד, וכן הערב שהלך אחר תאוותו המותריים הנפסדים, וזה כי מטבע החומץ להתעכל המזון ולעשות שיתאווה האדם למאכל, והוא מדרך המתאווים במותרות, האוכלים דברים חמוצים ומלוחים שיתאוה עוד לאכול, ולזה בענין הנזיר שרצתה התורה להשלימו ולהרחיקו מענין המותרות לכן צותה שלא לשתות שום חומץ, ונגלה מזה החכמה שכתב הרמב"ם בענין רפואת הנפש הנזכרת כי אצל חומץ ומשרת אמר לא ישתה ובענבים אמר לא יאכל, וביין ושכר לא אמר לא ישתה רק יזיר, להיות כי חלק זה מורה על הרחקות הטוב על כן לא אמר שלא ישתהו אלא שיפריש עצמו ממנו, ויש בלשון הזה קצת הפרשה, כי לא ירגיל עצמו כל כך במניעת הטוב ממנו כמניעות המותרות, כי לזה נוטה טבע האדם, וצריך הרחקה יותר גדולה, ואף כי הרמב"ם לא דבר אלא מהפך הקצוות, כי ירגיל יותר מדת הנדיבות להרחיקו מן הכילות ממה שנרגיל הכילות להרחיקו מן הנדיבות, ובענין נזיר לא בא הרמז בדרך זה, מכל מקום הענין מבואר כי צורך יותר להרחיק קצה המותריי מקצה הטוב אף כי שניהם להרחיקם ואמר אחר כך וכל משרת ענבים לא ישתה נגד המועיל הן מצד הדת הן מצד הנמוס, ולהיות כי המועיל הוא האמצעי בין הטוב ובין הערב והוא מורכב משניהם והוא בעצמו כמדרגות הנמוס, שעיקרו לחזק חוק בענין המועיל להנהגת המדיניי, ולא יקפיד בענין הטוב האמתי שהוא הגבלת הטוב לנפש ואין באפשרות הנמוס לתקנו, כמו שכתב בעל עיקרים פרשת שמיני מאמר ראשון, אלא שלפעמים מכוין להשלים הדברים הטובים על האמתות, אף כי איננו ביכלתו להשלימו, ומזה הצד לבד נגדר הטוב והערב והמועיל על פי הנמוס, אף כי עקרי אינו רק להועיל בלבד כמו שנתבאר, על כן לא באה רק הגבלה אחת בענין המשרת, כי לא הוצרכה התורה להפריש בין הדת והנמוס בדבר זה, כי הנמוס בעצמו הוא להועיל אף כי לפעמים אינן על צד הטוב בעצמו, ולא הוצרכו לרמוז רק המועיל מצד התורה, שרובה הוא על צד הטוב האמתי, רק שלפעמים הוא על צד המועיל אף שאינו הטוב בעצמו, כמו שכתב בעל העקידה ריש פרשת נח, כי גם התורה שמה לפני האדם הערב והמועיל אף שאינו טוב בעצמו מאחר שאינו בכח האדם לעמוד על הטוב האמתי תמיד, כי אין צדיק בארץ והנה מצינו שהתירה יפת תואר שהוא הערב נגד היצר הרע, וכל שכן שנמצא בה מצות ותושיות שהן להועיל הגוף וקבוץ מדיני בעולם הזה אף שאינו טוב בעצמות התורה, ואף כי לא הוצרך לרמוז הדת והנמוס בזה, מאחר שאין משרת ענבים רק המועיל האמצעי בין היין והחומץ הנזכרים שנרמזו בהן שתי הדעות במשרת ענבים שהוא אמצעי בין היין והחומץ, כי המשרת אינו היין האמתי ועדיף מחומץ, וכל אלו הדברים נגד המין הראשון, שיפנה אל תכלית צורתו כדמות ענבים אלו שבאו לכלל צורתן ותכליתן שהוא היין היוצא מהן, וכן החומץ ומשרת שיצאו מן הענבים אף שלא נשלם צורתן ותכליתן לגמרי, מכל מקום באו לכלל תכלית מה.

575

576אמנם, המין השני אשר יפנה אל רע ולא בשום הגבלה, רק פעם לרע זה ופעם לזה רק רע כל היום, לזה אמר ענבים יבשים ולחים לא יאכל, והנה הלח והיבש הן שני הגבלות הן מצד הדת או הנמוס, שיפנה אליהם הרע בעצמו, והוא המרומז באכילת ענבים בעודו בכפו יבלעם, ואינו ממתין לתכליתן, ואמר אחר כך מכל אשר יוצא מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל, הרחיקו עוד מדבר שהוא טפל ליין ואינו נברא אלא משום היין, והוא פסולת האוכל, ובא להורות כי הנזיר צריך להרחיק עצמו מן המותרות, שעל ידן בא לידי נזירות, שלא יפעלוה לא בעצם ולא במקרה עד שלא יהנה כלל מן כל חלקי היין ואפילו במקרה ועצם כחרצנים וזג, ואמר מחרצנים וזג כי החרצן הוא השומר היין ומקיפו מחוץ, והזג הוא הפנימי לדעת מקצת המפרשים או להפך לדעת מקצתן, והנה הגרעין הפנימי הוא העיקר ועצמות הפרי והוא השומר הכח המוליד בדומה, ואמר שמכל זה יזיר הנזיר עצמו כדי להרחיק עצמו מן העבירה והוא מאמר חכמים ז"ל לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמ' לא תקרב, והנה יש להקשות למה אמרו זה בנזיר, יותר מבשאר עבירות שנפשו של אדם חומדתן, אלא שהוציאו הענין מן המקרה, מאחר שראו בענין הצוויים שבאו בענינו שכוללים כל מיני הרחקה בכל אחד מארבע דברים הנזכרים אם כן הזהרה זו האחרונה לא באה רק לרמוז עוד הרחקה מיותרת, שלא יקרב אל כרם הן לשמרו בדרך הפועלים השומרים הכרמים, כמאמר שלמה שמני נוטר הכרמים וכרמי שלי לא נטרתי, הן שיעשה שאר עבודת הכרם לזמרו או לנואעו כדי להוליד ממנו הפירות, והנה נגד השמירה אמרינן לך לך ה\נזיר, רוצה לומר שירחיק משם ולא ישמרוהו כלל והו' נגד מרומז באסור אכילת חרצנים שהוא שומר הפרי כי הוא אסור להנות ממנו ומשמירתו, אמנם, אל המין השני מן המלאכה אמרו סחור לכרמא לא תקרב, והנה בזה לא מנע ממנו רק הביאה לתוכו לעשות מלאכתו אבל יכול לשמרו מבחוץ מאחר שמסבבו בחוץ והוא אמרו סחור סחור לכרמ' לא תקרב, וזה הנרמז מזג שהוא עשית הפרי והעוזרו לגדל.

576

577ואמר אחר כך (במדבר ו׳:ה׳) כל ימי נזרו תער לא יעבור על ראשו וגו', כל ימי הזירו להשם על נפשות מת לא יבא וגו', הנה נאסרו בנזיר שלשה דברים, היוצא מן הגפן, ואסור תגלחת, ואסור טומאה, להיות כי המותרות שרודף האדם אחריהן לרוב הן שלשה דברים. האחד, הוא המאכל והמשתה המותרי. השני הוא מותרי הקנינים בעושר ושהוא שולט על רוב בני אדם מצד רוב קנינו המדומה שהם לו עבדים ושפחות ועל ידי זה מיפה גופו ומסלסל בשער, כדי שיהא מקובל עליהם וכמו שנאמר (ישעיה לב) מלך בימיו תחזינה עיניך. והשלישי ענין תאוות המשגל המותרי אשר מאלו שלשה חלקים ישתרגו כל חלקי הפעולות המותרים, או לתאוות המשגל, ולזה נאסר הנזיר בדברים אלו נגד המאכל והמשתה, נאסר לו הייק וכל היוצא מן הגפן, נגד קנין המדומה, נצטווה בגידול שער, והוא שמגנה עצמו בעיני הבריות, וכמו שאמר בענין האבל עד שיגערו בו חביריו, ולכן כשמגדל פרע אינו מקובל לבריות להיות לאדון עליהם הבא לו מפאת כבודו וקנינו, ונגד השלישי נאסר לו הטומאה למת, ואפילו לקרוביו כי אין שייכות להם וכמו שאמר שלמה ראיתי אחד ואין שני וגו', כי אח לא פדה יפדה איש ביום מותו, וא"כ למה לן רוב ביאותיו ותשמישו, מאחר שלא נשאר לו שום קורבה עם אחת מקרוביו הבאים לו מצד תשמישו, ואמר אחר כך כי נזר אלקיו על ראשו, והוא שכלו אשר בראשו, כי הוא עיקר האדם ועצמותו, ובזה אין לו שייכות עם שום אחר ואמר כי ימות עליו מת פתאום וגו', כי אז נראה שאין מעשיו מקובלין, ויצטרך לרפואת מחלתו ממקום אחר, שהוא הקרבת קרבנותיו כמו שיתבאר, ולהיות כי הקרבן בא מצד שמורה על העולם בכללו כמו שנתבאר חלק ב' מזה המאמר, והעולם בכללו הוא כדמות אדם השלם כמו שנתבאר שם בארוכה, ועל כן ביום הקרבת קרבן הנזיר, הוצרך לגלח ראשו תחלה להיות שלם ונאה בצורתו כמו הקרבן השלם שאין בו מום, ושלא לבא אל הקודש בעוד שהוא מאוס בעיני הבריות, והוא הטעם שהכהן אסור לכנס למקדש פרוע ראש, והוא מבואר ואמר שתגלחתו יהיה ביום שביעי לטומאתו, כדי שיתבונן תחלה בשבעת ימי בראשית, ואמר ביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה אל הכהן וגו', ועשה אחד חטאת ואחד עולה, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, כבר נתבאר לעיל עניו העולה והחטאת שרומזים על הפסד הכלל והפרט, כמו שנתבאר לעיל מענין העולה והחטאת, ולזה אחר שנטמא הנזיר פתע פתאום, שנראים שאין מעשיו מרוצים ושאינו מתרחק ממרותיו כראוי, וזה הראוי לו מן השמים בעניין שמת עליו פתאום כי השביעוהו מן השמים במה שיש בידם להשביעו, כמו שאמרו הרואה קרי ביופ הכפורים.

577

578אמנם, בענין שתיית היין שאי אפשר להשקותו מלמעלה בלא דעתו, וכן בענין התגלחת שאין דרך לגלחו בלא רצונו, אינו סותר הנזירות אף אם שתה יין או גלח עצמו, כמו שמבואר פרק שלשה מינים בנזיר, וצריך להביא קרבו עולה וחטאת חהעיר על ענין הפסדות הנזכר לעיל ושעל ידי זה ישים אל לבו, כי אין יתרון לאדם מאחר שסופו של כל גבר לפסד, אמנם, מביא קרבן עופות ולא בהמה להיות כי כבר כתבתי לעיל בצפורי מצורע וקרבן יולדת וזב וזבה שהן באים מן העופות מטעם שיבא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול, וכן הוא בענין הנזיר, להיות כי מאחר שנטמא, חטא בדבורו שהוא נודר הנזירות ועיקר נדרו על ידי הוצאות שפתיו כידוע מדיני נדר, על כן צריך להביא עופות שיבא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול וכפר מאשר חטא על הנפש בדרך שנתבאר, ואמר וקדש את ראשו ביום ההוא והזיר להשם את ימי נזרו וגו', כבר כתבתי שנאמר נזר אלקין על ראשו בנזיר, מטעם שממשיך עצמו אחר דברים שכלים שהוא נזר על ראשו, ולכן נאמר גם כן וקדש את ראשו, להמשיך אחר שכלו שבראשו, והביא כבש בן שנתן לעולה, כבר כתבתי לעיל חלק ב' פרק י' טעם אשם נזיר הבא מן הכבשים ואמר זאת תורת הנזיר ביום מלאת וגו', אמר שביום מלאת נזרו ושנתקבל נזירתו ופרישתו לרצון ושלא נטמא בנתים, יביא שלשה קרבנות כבש בן שנתו לעולה, וכבשה בת שנתה לחטאת, ואיל אחד תמים לשלמים.

578

579כבר נתבאר חלק שני פרק עשירי טעם שקרבנות נזיר באים מן הכבשים ולא מן הפרים ועזים, ואין צריך ביאור בכאן, רק למה היו מביאים שלשה מיני קרבן עולה חטאת ושלמים, והנה נראה כי ביום טהרתו ושמעתה מותר לו להתנהג בדרך המצוע, ולהתרחק משני הקצוות שהן היתר והחסרון בכל המדות ולפי שכל ימי נזירתו הרחיק עצמו לקצה האחרון מן הפרישות, בשלשה דברים המותרים, ולכן נאסר ביין וטומאה וגלוח וכמו שנתבאר, על כן ביום טהרתו צריך להקריב שלשה מיני קרבן לבקש מאת השם יתעלה שיעזרהו שמכאן והלאה יעמוד על המיצוע, ויתרחק גם כן מן הקצה שהרגיל עצמו בו כל ימי נזירתו, הנה נגד אסור טומאה, שהיה מורה על הרחקת מותרי המשגל כמו שנתבאר, והוא להרחיק ושלא להשתמש רק לקיום המין, היה בא קרב חטאת שהוא מורה על הפסד פרטי ושסוף האדם למות, ועל כן צריך האדם להוליד זרע להעמיד המין, מאחר שהפסד הפרטי מוכרח באדם, והוא הנרמז בחטאת כמו שנתבאר לעיל פרק שלשה ושלשים, ואמרו פרק קמא דנדרים, דחטאת נזיר לא בא על הטא, ובוודאי לא לחנם קראו הכתוב חטאת בלא חטא, אלא הוא מטעם שנתבאר ולזה מצינו שהותר לנזיר לטמא למת מצוה, ואסור לו לשתות יין של מצוה, כמו שכתב הרמב"ם פרק שביעי דנזיר, והוא פרק קמא ופרק שני דנזיר להיות כי הרחקת הטומאה לגמרי הוא בטול קיום המין, ולזה הותר לו לצורך מצוה, אבל אסור שתיית יין שהוא הרחקת תאוות מאכלו ומשתיו שהם קיום גופו שהוא הפרט, אין לחוש בו כל כך כמו בענין משך הכלל שהוא כוונת הבריאה, וכן הותר לו תגלחת של מצוה, כי הוא גורם גם הקבוץ המדיניי שעל ידי יפיו ימלוך עליהם, ויהא מקובל בעיניהם והוא תקנה כללית נגד מותרי הקניינים המדומים בא ענין קרבן עולה, המורה על הפסד הכלל לעתיד, ושהעולם מחודש כמו שנתבאר בענין קרבן העולה ומצד זה ראוי לאדם שלא להרחיק הקניינים יותר מדאי, אלא שיעסוק בהכרחי לו כל ימי חלדו, מאחר שזה היה כוונת כלל הבריאה שיעמוד כל ימי הארץ, אף על פי שעתיד להפסיד, מכל מקום היה נברא בתחלה להיות העולם נוהג כמנהגו, וכן הוא ראוי להיות באדם שאף שיפסד לעתיד מכל מקום יעלם הפסדו מנגד עיניו, ויעסוק בענין ישוב העולם ומנהגו ולהעמיד הכלל כאלו היה לו לעמוד כל ימי העולם, אמנם נגד מותרי האכילה ושתייה שראוי לאדם לאכול ולשתות הראוי וההכרחי לו, בא קרבן השלמים שהיו הבעלים אוכלים הבשר הראוי להם ומניחין שאינו ראוי להם, והוא המורם מאיל נזיר והוא הזרוע בשלה הניתן לכהן והוא הנרמז בענין קרבן שלמים, כמו שדרשו ז"ל למה נקראו שלמים שיש בו שלם לכל, חלק לגבוה, וחלק לכהנים, וחלק לבעלים והוא המורה שכל אחד יסתפק בראוי לו ולא במה שאינו ראוי לו, והוא טעם בשול הזרוע עם האיל ולא מצינו כן בכל התורה שאסור נתבשל עם ההיתר כי באמת המתנהג עצמו במאכל ובמשתה לאכול ההכרחי לגופו ולנפשו, אין שום איסור ולא היזק יכול להזיקו שגופו ונשמתו נשארו ברואים נצולים מכל חולי ומדוה חיצונים ופנימים, והנה בהיות כי האיל היה מורה על ענין שתיית היין נאמר והניף הכהן תנופה וגו' ואחר כך ישתה הנזיר יין כי אסור שתיית היין נתלה בשלמים, ולא ענין התר טומאתו ותגלחתו, כי הם נתלים בחטאת ועולה ואף על גב דלא הותר ביין ובטומאה למתי' עד אחר התנופה כדאיתא בגמרא סוף שלשה מינים, מכל מקום רמז למו הקרה עקר הדברים בדרך שנתבאר, ונאמר וסל המצות וגוק, והנה הלחם שבא עם איל נזיר נתבאר כבר בארוכה פרק שמונה ושלשים ופרק תשעה ושלשים גבי שאר לחמי תודה עיין שם. אמנם, אמרו כאן וגילח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו, ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים, כבר נתבאר לעיל מעניו קרבן שלמים שמורה על שלימות האדם המקריב שלמים, ולכן זה הקרבן משים שלום בעולם כמדרשם ז"ל, ועל כן יגלח ראשו נגד פתח אהל מועד, רוצה לומר יתקן עצמו ויסיר מעליו השערות שהיו לו לגנאי כמו שנבאר, וזהו ישים נגד פתח אוהל מועד רוצה לומר לשם שמים וכמו שאמרו רבותינו ז"ל רוחץ אדם פניו לכבוד קונו, והוא המרומז כאן בפתח אוהל מועד ששם מסתכלין מול קדשי קדשים שהוא הדרך העולה בית אל, והוא הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והשם נצב עליו כמו שנתבאר חלק ראשון במדות המקדש, ובא להורות בזה כי אף אם ילך מכאן והלאה בדרך המצוע, לא יספיק לו אם מכוין לתועלת עצמו להברות גופו או להעמיד בנים, רק הכל לשם שמים וכמו שהאריך בזה הרמב"ם בשמונה פרקיו, ולהיות כי זהו דבר רחוק קצת בענין יפוי האדם, עד שיש אוסרין לאיש ליפות עצמו משום לא ילבש גבר שמלת אשה, ועל כן היה נרמז זה בגילוח השערות, המורה על זה כמו שנתבאר והיו נותנים אותו תחת זבח השלמים כי בדרך זה היו השלמים מבושלים ולא יקדיחו תבשילם, וראויים לקרא שלמים, והיה לוקח מרוטב זבח השלמים ונתנן על השערות ואחר כך משליכו לאש כמו שכתב הרמב"ם פרק שמונה מהלכות נזיר והטעם כדי שישרפו השערות מכח רוטב השלמים, ושזה יהיה כוונת שריפתן ולא ענין יופי לחוד, ואמר בסוף הפרשה זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו להשם על נזרו מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו הנה אמר שסתם בני אדם יספיק להם נזירות שלשים יום שהוא מרגילו להדריכו ללכת בדרך ישרה אמנם אם ירגיש האדם בעצמו שצריך יותר זרוז ושיצטרך עוד להזיר ושלא יספיקו לו שלשים יום כפי אשר תשיג ידו יעשה וכן אם ירגיש בעצמו הרחקה שאינו צריך ל' יום יוכל לשאול על נדרו להתיר נדרו על פי חכם, כמו בשאר נדר. מכל מקום סתם נזירות שלשים יום כי זהו כל האדם מן הסתם, והתורה נתנה על פי הרוב והחכם יבין ויוסף לקח להמעיט או להוסיף נזירתו.

579

580אמנם, אם נדר תחלת נזירתו פחות משלשים יום אין נזירות פחות משלשים יום ודבר זה הלכה מפי הקבלה כמו שכתב הרמב"ם ריש פרק שלשה דנזיר והוא פרק קמא דנזיר ופרק שלשה מינים, והטעם בזה לפי שרוב בני אדם צריכים להרגל שלשים יום, אם ידור בתחלה פחות משלשים יום לא יקום כי מאחר שנדר אי אפשר לו בפחות משלשים, אולי יטעה בנפשו, ולכן על כל פנים שלשים יום הוא נזירות סתם בני אדם, זהו הטעם הנראה בכלל ענין הנזיר, ואחר זה נמשכו הפרטים ומקצת דיניו, אמרו פרק קמא דנזיר, שאם נזיר מן החרצנים לבד או מן הזגים או שאם נזיר מן התגלחת או מן הטומאה אסור בכל, אבל אם נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה אינו נזיר והוא מבואר להיות כי אלו השלשה מינין שנאסר בהן הנזיר אינו רק לכוונה דבר אחד, להשלים נפשו בדרך המצוע. לכן אי אפשר לו לאסור עצמו בדבר אחד. אבל אם נדר מגרוגרות ודבילה שאין להם רושם בדיני נזיר, אין להם רמז על טעמי הנזיר, ולכן אינו נזיר כלל, וכתב הרמב"ם פרק שני דנזירות דספק נזירות להקל, וכן הוא במסכת נזיר פרק קמא ופרק ב"ש אך על גב דבנדרים ספק נדר להחמיר, ואמרו סוף פרק שני דבדרים הטעם, משופ דספק נזירות חמור מנזירות ודאי ועל כן לא מחייס אינש נפשיה לספיקה כדאיתא התם. אמנם, נראה שהוא גם כן מטעם שנתבאר להיות כי הרחקת הנזיר הוא רע מצד עצמו מאחר שכל הקצוות רעות ולא נצטווה בו הנזיר אלא לתכלית טוב, והוא ההעמדה על המצוע, ולכן ספיקו להקל כי לא יאות שיתדבק ברע על הספק כי באולי לא יצטרך לזה, והוא מבואר. וזהו הטעם שלא נאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש רק בנזיר טמא אף על פי שדרשו מזה מאיזה נפש חטא אלא שציער עצמו מן היין, ואם כן גם בנזיר טהור היה צריך כפרה זו, אלא שהענין הוא כאשר דברתי, שהנזיר מצד עצמו הוא חוטא רק שהוא לתכלית טוב. ולכן כל זמן שלא הגיע לתכלית וטמא ראש נזרו נשאר בחטאתו וצריך כפרה, מה שאין כן בנזיר טהור, שאף על פי הצער עצמו מן היין ועשה עבירה מועטת, מכל מקום הואיל והוא לתכלית טוב, השכר מרובה על ההפסד, כדמות המתענה בשבת וכמו שכתבתי לעיל וכן הוא בתוספות פרק קמא דנזיר ולזה אמרו פרק שלשי דנזיר ופרק קמא דנדרים טהור גם כן חוטא הוא אלא שכתבה תורה מאשר חטא על הנפש גבי טמא הואיל ושינה בחטא, והענין כאשר כתבתי כי ענין נזירות הוא בעצמו הוא חטא אלא שהוא לתכלית טוב וכל שאינו מגיע לתכלית, שנה בחטא ולכן ספיקו להקל, מא שאין כן בשאר נדרי אסור, כי אין נאסר עליו אלא מה שהוציא משפתיו, ולכן ספיקו להחמיר, מפני שאחו לא היה נצרך לכך לא היה מכניס עצמו לספק זה אלא נדר מדבר מותריי, ולכן אין לו חטא בשמירתו, ואף על פי שאמרו כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו מקריב עליה, אינו מצד אסור הדבר שנדר עליו שהרי סתמא אמרי' אף אם נדר להטיב לו אלא מצד שעושה נדרים ומרגיל בהן ויוכל לבא בהן לידי מכשול ודי לו במה שאסרה עליו התורה ולא יוסף עליה ספיקו להחמיר, כי כבר נעשה האסור בנדרו, מה שאין כן בנזיר שעיקר חטאו שציער עצמו מן היין ולא מצד הנדר בעצמו, ועל כן ספיקו להקל והוא מבואר, וזהו טעם שהלכה למשה מסיני שהאיש מדיר את בנו בנזיר ולא האשה, ואף באב יכולין הוא או קרוביו למחות כדאיתא פרק רביעי דנדרים וכתבו הרמב"ם פרק שני להיות כי האיש חייב לחנך בנו מצות, ולא האשה, כידוע ממה שאמרו פרק קמא דקידושין כל מצות האב על הבן כו', וכאשר נאמר (משלי כ״ב:ו׳) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו, וכאשר ענין הנזירות להעמיד על המצוע והוא הדרך הנכון שילך בו האדם כל ימיו, יוכל האיש להדריך בנו בענין הנזירות, ולא האשה, משא"כ בשאר נדרים כדאיתא התם מטעם שנתבאר.

580

581ובהיות כי אין האב חייב ללמד את בתו תורה ולחנוכה במצות, על כן אין נודר את בתו בנזיר, והוא הטעם שאין האשה מגלחת עצמה על קרבנות אביה, והבן מגלח עצמו על קרבנות אביו, כמו שכתב הרמב"ם פרק ח' והוא בסוטה פרק נוטל ופרק ד' דנזיר להיות מאחר שיוכל להדיר בנו בנזיר, הרי כאלו הפריש גם כן קרבנותיו לבנו מה שאין כן בבתו כי אין להקריבן אלא למה שהפרישן האב, כמבואר בדברי הרמב"ם פרק שמיני ולפי שיוכל האב לטעות בטבע הנער ואפשר שלא יצטרך לענין הרחקת הנזירות לכן נתנה תורה רשות לקרוביו או אל הבן עצמו המכירין בענין הנער וטבעו שאם לא יצטרך לזה הרי דעת האב בטלה, מאחר שאין הנזירות טוב אלא הוא לתכלית טוב, ואם יוכל להגיע לתכלית בלא הרע שקדמו הרי יותר טוב שהניח הרע, וזהו הטעם שאין הגויים נודרים בנזיר כי אין ראוי להם להיות נזר אלקים על ראשיהם, טובלים והשרץ בידם, כי הם מתדבקים בכל מותרי העולם וקניינו וישמרו נדרות שעיקר כוונתו אינו אלא להרחקה. אמנם, נשים ועבדים שמחויבים במצות ושומרים מה שנצטוו יד להם נזירות ולכן נזירות נוהג בכל זמן, אבל אינו נוהג אלא בארץ ישראל ומי שנודר בחוץ לארץ קונסין אותו לעלות לארץ ישראל כמו שכתב הרמב"ם סוף פרק ב' דנזיר, והוא מבואר שעיקר כוונת הנזירים לא יוכל להיות רק בארץ ישראל שהוא באמצע ישוב העולם, והוא כוונת נזיר שיעמוד בכל מדותיו על מצוע והנה אוירא דארץ ישראל מחכים ועוזר לזה מה שאין כן בחוץ לארץ שטבע האויר גורם השנוי בכל הארצות להטות אותן באיזה תכונה אל צד קצה המותר או החוסר ואי אפשר להגיע שם אל תכלית כוונת הנזיר. אמנם, בדרך קנס יתחיב לעלות לארץ ישראל מאחר שרצה להתכוון דעותיו, וזהו הנראה לי שהיה משה רבינו ע"ה חפץ ליכנס לארץ ישראל, והשתדל כל השתדלות הגדולה ולא עלתה בידו, להיות כי לנמנע טבע קיים, ולזה היה נוטה בחוצה לארץ באיזה תכונה או מזה אל הקצה יותר מדאי קצת ולזה היה רוצה להשלים נפשו בארץ והוא כעין אמרם במסכת סוטה וכי משה לפירות הארץ היה תאב כו', וכתב הרמב"ם פרק ג' מה בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב, שהנזיר לזמן אסור לגלח עד סוף זמן נזרו, ונזיר עולם אם הכביד שערו מקל בתער משנים עשר חודש לשנים עשר חודש, ומביא שלש בהמות כשיגלח והוא קרבן נזיר טהור, כמו שנאמר באבשלום והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח וגו', ואבשלום נזיר עולם היה ודבר זה הלכה מפי הקבלה עכ"ל. וכן הוא פרק קמא דנזיר הנה הנזיר לזמן קצוב והוא דבר שיפסק לבסוף, אם כן כוונת נדרו להעמיד עצמו על המצוע ביום פסיקת נדרו ולכן אסור לגלח כל ימי נזרו מאחר שתכליתו יוכל להגיע בסוף ימי נזרו.

581

582אמנם, נזיר עולם שאי אפשר לו להגיע אל התכלית הותר לו התגלחת לסוף י”ב חודש. ונראה שהותא לו התגלחת יותר משתיית יין והטומאה, להיות כי כיון שהוא נזיר עולם אי אפשר שיכוון אל תכלית עצמו שהרי נזירתו אין לו סוף, ואם כן התכלית לא יוכל להגיע אלא עיקר כוונתו הוא להיות תכלית לאחרים, שממנו ילמדו להרחיק עצמם מן המותרות וממנו ילמדו וכן יעשו לכן מצינו ששמואל הנביא היה נזיר עולם, כי מדרך הנביאים שהיו למופת, כמו שנאמר ביחזקאל והיה לכם למופת, ולהיות כי ענין שלוח פרע בנזיר שיהיה מגונה בעיני הבריות והתגלחת הוא שיהא מקובל עליהם לראש וממנו ילמדו לעשות, על כן הותר לו התגלחת יספיק לו הרמז משנים עשר חודש לשנים עשר חודש, להיות כי עד שנים עשר חודש אינו ניכר גדל הפרע כל כך, שיהא למופת לאחרים, ולהיות כי זהו מלאת ימי נזרו וחוזר אל נזירתו, צריך כפרה מצד מה, על שחוזר אל נזירתו, ולכן צריך קרבנות אלו שהן נגד שלשה דברים שהנזיר אסור בהן כמו שנתבאר.

582

583עוד כתב הרמב”ם שמשון לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר, אלא המלאך הפרישו מן הטומאה וכיצד היה דינו היה אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר לטמא למתים, ודבר זה הלכה מפי הקבלה, והוא מבואר הטעם, שהרי שמשון לא הרחיק עצמו ממותרי המשגל וזה גרם לו שנשיו הטו לבבו והסירו כחו, ולזה לא נאסר בטומאה המורה על הרחקת המשגל כמו שנתבאר וכתב הרמב”ם ריש פרק חמישי אין המותר מצטרף לאסור בנזיר, שאם אכל יין שנתערב בדבש כזית אינו לוקה, והוא מבואר כי ענין האסורים הם המורים על ענין הרחקות הנזכרות, לא הדברים המותרים, ועל כן אינן מצטרפין, והיה ממצות הנזיר שיגלח על מקצת הטומאות ועל מקצתן לא, כמו שכתב הרמב”ם ריש פרק שביעי ז”ל יש טומאה מן מת שאין הנזיר מגלח עליה ולא סותר הקודמין, לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש, אלא וכי ימות מת עליו, עד שיטמא בטומאות שהן מעצמו של מת, עד כאן לשונו. והוא מבואר הטעם כי עיקר הרמז בהרחקת הטומאה לא באה רק להבזות קרוביו בעיניו, ושעל יגי זה יתרחק ממותרי המשגל על כן לא נאסר רק בטומאות הנוגעים בעצמות המת ובגופו והוא מבואר.

583

584ראה שנתבאר ענין קרבנות הנוהגין לדורות, והדברים הנמשכים אליהם כפי כוונת המאמר נשאר לבאר ענין קרבנות אבות העולם אנשי מעשה ואנשי שם, ונחזר עליהן אחת לאחת למצוא השבון ולבאר טעם קרבנותיהם שהקריבו, ועל מה הקריבו כל אחד, ונלמוד מתוך זה ענין הקרבנות ושכולם מורים על ענין חדושו של עולם וכמו שנתבאר למעלה ונתחיל מיום עשות אלקים ארץ ושמים גרסינן במסכת חולין פרק אלו טריפות ובמסכת עבודה זרה ומייתי לה בבמה מדליקין אמר רב יודא שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה במצחו שנאמר ותיטב להשם משור פר מקרן מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן בר יצחק מקרן כתיב והנה יש לתמוה למה לא הוזכר קרבן אדם הראשון בתורה, כמו שנזכרו שאר הקרבנות שהקריבו הקדמונים כל אחד בדורו, ולכן נראה כי זהו המגלה לנו סוד הקרבן שעיקר המכוון בהן הוא להראות ענין הפסד העולם וחדושו כאשר נתבאר. ועל כן אדם הראשון שלא הוצרך להעיר על ענין חדושו של עולם, באשר לא היה לא אב ואם, רק נוצר עפר מן האדמה ונגלה אליו חדוש העולם בחוש. והיה מעיד עליו לבריות עדות חושיי, לא עדות הנלקח מצד הקבלה או מצד המופת, כדרך בני אדם המקריבין קרבן, על כן לא נזכר קרבנו בתורה כי היה ללא תועלת להזכירו, מאחר שהוא בעצמו העד. אמנם, מכאן ואילך שנולדו הבריות מאב ואם בדרך הארץ, והיה לחשוב בהן שהיו מאמינים ענין קדמות העולם, הזכיר כל איש שהיה מאמין חדוש העולם והקריב קרבן ודע כי לזה אמרו כי קרן אחת היה לו במצחו, והוא דבר נפלא לדעתי מורה לנו על עומק חכמת רבותינו ז”ל ואיך רמזו לנו באצבע כוונת הדברים וזה כי עיקר המכוון בהבאת הקרבן הוא להראות לנו חדוש העולם ולהעמיד אמונה זו בקרב הארץ, כי הוא יסוד כל התורה כולה כמו שנתבאר ריש חלק שני.

584

585אמנם נרמז בו ענין הפסד העולם מכח הפסד הקרבן כמו שנתבאר ומכל מקום עיקר המכוון הוא ענין חדוש העולם כי הוא יסוד התורה לא ענין הפסדו אלא שהיא אמונה מקובלת בישראל כמו שנתבאר כל זה ריש חלק שני, ועל דרך זה כל קרבן יש לו שני קרנים, והוא שמקיים שתי אמונות, ענין החדוש וענין ההפסד, מלבד קרבן אדם הראשון שלא היה לו רק קרן אחת, כי לא הוצרך האדם לקיים אמונת החדוש מצד הקרבן כמו שנתבאר. גם היה מבואר עניו החדוש בשור עצמו וכמו שאמרו רבותינו ז”ל פרק אלו טריפות שור שהקריב אדם הראשון קרנותיו קדמו לפרסותיו שנאמר מקרין מפריס מקרין והדר מפריס והוא ידוע שזהו ענין השור שנברא בששת ימי בראשית ובצביונו נברא גדל מן הארץ ויצאו קרנותיו תחלה מן הארץ אחר כך פרסותיו, כי כן הוא דרך הגדול ואם כן לא הוצרך רק לקרן אחת אבל היה לו קרן אחת והוא לקיים ענין הפסד העולם ולזה התורה שבאה לייסד לנו ענין החדוש כדי לתת תורה ומצות, לא הזכירה קרבן כי לא יועיל ענין החדוש יותר מבריאת האדם עצמו וכמו שלא הזכירה התורה דבר מענין הפסד העולם, כי לא דברה אלא מדברים שהן לצורך המצות, וכמו שאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל אלא מהחדוש הזה לכם כו', כן לא הזכירה גם כן ענין קרבנו של אדם הראשון. אמנם, דוד המלך עליו השלום שגילה לנו ענין עתידות כמו שמבואר מדבריו ומדברי שאר נביאים שגילו לנו נסתרות גילה לנו גם כן שאדם הקריב קרבן והוא מבואר למסכיל, ולזה אמר שקרן אחת היה לו במצחו והוא מבואר שכוונו זה על התבוננות הדברים התלוים בשכל האדם שהוא במצחו וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום החכם עיניו בראשו והוא מבואר, וכבר כתבתי טעם אחר בענין הגדה זו בעבודת יום כפורים אבל העיקר נראה כאשר כתבתי כאן. ולזה אמרו גם כן פרק במה מדליקין מאי הוי עלה דתחש שהיה בימי משה, אמר רבי אלעי אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמו היה, ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא או מין בהמה, וקרן אחת היה לו במצחו ולפי שעה נזדמן למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז, מדקאמר וקרן אחת היה לו במצחו שמע מינה טהור הוא, דאמר רבי יודא שור כו', שור שהקריב אדם הראשון כו', ולפשוט מיני' דבהמה הוא, כיון דאיכא קרש דמין חיה הוא ולית ליה אלא חדא, איכא למימר מין חיה היה עכ”ל. והשתא יש לדקדק אמאי קאמר שמע מינה טהור הוא דאמר רבי יודא שור כו', הוה ליה למימר טהור הוא ויש לו קרן אחת, ואף על גב דזה יש לישבו דהפשטן הוי ס”ל דעניין קרש הוא ידוע לכל, ואלו השיב לו מקרש הוי קשה ותפשוט מיניה דחיה הוא, ולכן הביא הא דרב יודא דליכא למפשט מיניה דבהמה היא דהא ענין קרש גם כן ידוע, ולא נוכל לפשוט רק טהור הוא. על כל פנים אבל בהמה וחיה לא יוכל למפשט, וכדמשני ליה הואיל ואיכה קרש כו', אלא דהמקשן לא הבין כוונתו, אלא דאם כן קשה היאך סלקא דעתך דקרש הוא דהרי קאמר דנגנז והקרש לא נגנז אלא ודאי מין קרש קאמר ולא קרש עצמו אם כן מנא לן דלא בהמה הוא מאחר שאינו קרש עצמו, ועל כן נראה דעיקר כוונתן בזה הוא לפרש טעם קרן אחת שהיה לו במצחו שהוא כדמות טעם של שור אדם הראשון, להיות זה דבר חדש נברו לשעתו ונגנז. ואף כי נצרך לכסות המשכן שהיה מורה על ענין חדושו של עולם כדמדרשיהם ז”ל, ולכם אמרו שהוא כדמות שור שהרקיב אדם לקרבם שלא הוצרכו להראות ענין החדוש מצד קרניהם רק מצד עצמן רק באו להורות ענין הפסד העולם ולכם יספיק לו קרן אחת ולכם קאמר אחר כך מאחר דאיכא קרש ולא ידעינן אי בהמה אי חי כלומר דלא באנו ללמוד מקרבנו של אדם אי בהמה הוי או חיה הוי כי אין זה המכוון אלא באנו ללמוד מענין קרן אחת דטהור הוי מאחר שמורה לנו על ענין הפסד העולם וחדושו, ואינו דבר כשאר בעלי חיים שקרנותיהן טבעי להם, ויש להם שני קרנים ולזה אין לו רק א' ולכם ודאי טהור הוא מאחר שמורה לנו על אמונה ודעת טהורה שהוא חדושו של עולם וכמו שאמרו ז”ל (שמות י׳:א׳”ג) למען תהיה תורת השם בפיך מן המותר בפיך והוא מטעם שנתבאר, ולכן אין נפקותה בזה אם בהמה הוא אם חיה ובהיות כי אמרו רבותינו ז”ל דליכא בנביאים ובכתובים דלא רמיזא באורייתא צריכין אנחנו לפרש שענין קרבנו של אדם נרמז בתורה והוא אמרו אחר חטאו של אדם (בראשית ד׳:א׳) והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את השם ותוסף ללדת את אחיו את הבל ויהי הבל רועה צאן וקים היה עובד אדמה ויהי מקץ ימים ויבא קין וגו'. הנה בקריאת שמות אחו הבנים נרמז סוד קרבן אדם, וזה כי כבר קיימו עליהם כל היהודים התורנים שיש סוד בענין קריאת שמות אלו הבנים כמו שכתב הרב המורה פרק ל' חלק ב' ובעל העקידה ובעל עיקרים ושאר חכמי ישראל כל אחד לפי השגת ידו ולכן אני רואה כי נרמז בזה סוד קרבנו של אדם הראשון, ולזה נאמר כי האדם ידע את חוה אשתו ופירש את עם, כי ידע והבין עמה שנבאת עמו על תד חדוש העולם לא בדרך הארץ שהחו עוסקים בו מעכשיו ללדת את קין על ידי תשמיש והריון שהוא דרך הטבע הנוהג ועל ידי התבוננות זה הכירו כי העולפ מחודש כמו שהוא וחוה אשתו היו דבר חדש וענין ותהר ותלד את קין הוא נאמר על מחשבה כמו שנאמר והרה עמל וילד שקר, ועל כן היה נקרא בן הראשון קין להורות על מה שנאמר (בראשית י״ד:י״ט) קונה שמים וארץ שנאמר באברהם והוא אמונת חדוש העולם על אמתתו ולזה נאמר ותאמר קניתי איש את השם לא נאמר ותקרא את שמו קין ותאמר קניתי כי שניהם קראו שת שמו קין להורות על ענין החדוש ולזה נאמר ותאמר קניתי איש את השם ר”ל כי אף חוה שהיתה מן האדם והיה קתץ טבע בדבר מכל מקום אמרה קניתי איש הוא אדם שהיה אישה את השם ר”ל בדרך חדוש ולא בדרך טבע הנהוג על כן שניהם הודו בענין החדוש וקראו שם בניהם קין ולכן לא הוצרך לפרש מי הוא הקורא שמו קין כי הוא ידוע שלא היה בעולם שיוכל לקרות שמו קין לולי האדם ואשתו והם הקוראים, וכן הוא בענין הבל ולזה נאמר ותוסף ללדת את הבל ר”ל כי מידיעה ראשונה שידעו אדם וחוה ענין החדוש נמדך גם כן שילדה גם כן הבל וכבר נתבאר בדברי הרב המורה חלק ראשון בשתוף ילד שנ' על הולדות דעת אחד כמו שנאמר (ישעיהו ב׳:ו׳) בילדי נכרים יספיקו כו' והוא מרומז בכון אמונת הפסד העולם ולכן הכל הבל וכמו שהאריך בזה קהלת ואמר (קהלת א׳:ב׳) הבל הבלים אמר רהלת וגו' דור הולך ודור בא וגו' וכל ספר קהלת נבנה על ענין הבל זה, והנה ילדה הבל מכח ידיעה ראשונה כי מאחר שהעולם מחודש היה מאין באפשרות שיפסד לעתיד כדרך כל הוה נפסד, ואף כי כבר נתבאר שענין הפסד העולם לא יהיה בדרך טבעי אלא ברצון בדרך חדושו ואפשר שלא יפסד אף שמחודש כמו שנתבאר כל זה ריש חלק שני, מכל מקום עמד אדם על הפסדו מצד חדושו כי האמין שהפסדו יהיה ברצון כמו חדושו, וכמו שהוא האמת לדעת רוב חכמי ישראל ולזה נאמר ויהי הבל רועה צאן וקין עובד אדמה כמו שנאמר (בראשית מ״ו:ל״ד) כי תועבת מצרים כל רועה צאן כי מצרים היה נמשכים אחר קדמות העולם והוא אמונת הצאבאה אשר ספר הרב המורה מהן פרק שלשים ופרק אחד ושלשים חלק שלישי, כי היו עובדין האדמה עם הצלמים שעל ידי עבודות אלו תתישב האדמה ולזה כוונו במדרשם שאמר אברהם (בראשית י״ח:ד׳) יקח נא מעט מים וגו' שהיה חושבן לעגרביים שמשתחוים לאבק שעל רגליהם כי ממה שראו דעת הקדמונים מגדילים עבודות הארץ השתחוו לאבק שלה כי חושבין שהכל היה מן העפר וחוזר אל העפר ולכם היו מגדילין אותה ועובדים לה ממש ומשימין אותה לאלוה עליהם, וכן נאמר בענין רין עובד אדמה כי חשב בדעתו שהארץ לעולם עומדת, אף על פי שידע החדוש מצד קריאת שמו מכל מקום מאחר שלא האמין בענין הפסד העולם חשב שהעולם בכללו קדום אלא שהפרטי נתחדשו והכל הוא מפאת הגלגל המהוה והמפסיד הדברים הפרטיים והכלל לעולם עומד והוא דעה קדומה לפלוסופים הפוקרים והוא היה דעת קין ולזה היה עובד אדמה כאמונת הצאבה שהיו עובדי אדמה מכח זה.

585

586אמנם הבל הבין מצד שמו ענין הפסד העולם ועמד על ידי זה על ענין חדוש האמתי ולזה היה רועה צאן וידוע כי הרועה מושל בצאנו לרדותן ולהכותן ולשוחטן בכל עת שירצה בכל המצרך להם לכל עבודותיהם, ואף כי הם משחיתים הארץ שהוא אמונת קין וכמו שאסרו ז"ל לגדל בהמה דקה בארץ ישראל משום ישוב הארץ ולכן היה הבל רועה אותן ולזה תועבה מצרים כל רועה צאן ולזה נמשך כל אחד אחר דעתו ואחר שמו הנקרא לו וכמו שאמרו אבותינו ז"ל פרק קמא דברכות ובמסכת יומא מנלן דשמא גרם כו', ונאמר (שם ד) ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה להשם והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן, וישע השם אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. כבר כתבתי לעיל פרק שבעה וארבעים חלק ב' כי טעם שהביא קרבן מפרי האדמה ולא מבעל חי היה להואות על דעתו בקדמות ושלא היה מאמין בריאה רק בדבים פרטיים והוא הזרע פשתן שהקריב כמאמרם ז"ל והבל הביא מבכורות צאנו להראות דעתו בענין החדוש והפסד העולם, כנתבאר כל זה לעיל סוף פרק הנזכר. ומה שנאמר שהביא קין מנחה להשם כי לא היה כופר בעירא לגמרי רק שהאמין שהגלגל קודם מצד חיוב עילתו, ולזה הביא קרבן להשם על דרך ההלול וההודיה כדרך הפלוסופים שהיה להם שבחות והודיות בדרך זה, כמו שכתב בעל העקידה.

586

587אמנם הבל הביא גם הוא מבכורות צאנו וכל גמין ריבויין ובא לרבות קרבן אביו שהביא גם כן על כוונת הבל. אמנם, להורות כי קרבן אדם לא היה לו רק קרן אחת בדרך שנתבאר, והבל הוצרך גם כן לכוון ענין החדוש שהוא הקרן השני על כן נאמר בהבל גם הוא מבכורות צאנו ולא אמר מבכורות צאן כמו שנאמר בקין מפרי האדמה ולא נאמר מפרי אדמתו אלא שבא לומר שהביא הבל מבכורות צאנו, המורה לנו ענין הראשית והוא החדוש, הנרמז בענין בכורות צאנו שהם ראשית פרי הבטן, והכוונה בזה כי הבל הביא מראשית ולא אדם, ולזה אמר צאנו ולא צאן, כי הוא לא הביא הצאן הראשון הנברא בששת ימי בראשית הבריאה כאביו שהביא השור שנברא בראשונה. ואם כן,ענין קרבן אדם מרומז בתורה. ולהיות דעת הכל אמת נאמר וישע השן אל הבל וגו' ודע והבן כי לזה הסוד אמרו רבותינו שאדם וחוה עלו למטה שנים וירדו שבע. קין ותאומתו והבל ושני תאומותיו, ואמרו רבותינו ז"ל עי קין הרג הבל משום תאומים יתירה שנולדה עמו וזה כי אדם וחוה עלו למטה שנים והוא מקום הידיעה הנזכרת שנאמר בו והאדם ידע את חוה אשתו, ואף כי המטה הוא המקום המחשבה, כמו שנאמר ורעיוני על משכבי סליקו ולא הבינו מתחילה שנתחדשו רק שניהם שראו בעיניהם כי הם נתחדשו, אבל לא הבינו זה בתחלה בשאר הברואים.

587

588אמנם, אחר כך ירדו שבע רוצה לומר התבוננו בינה שכן היה בכל מה שנברא ונתהוה בשבעת ימי הבריאה והוא ענין קין וההבל והתאומים שנולדו עמהם וזה כי אדם וחוה שנבראו ביום ששה עלו שנים רוצה לומר הכירו ממעשה יום ששי ויום שביעי שהיו בהן דברים מחודשים כי אף ביום שביעי היו הדברים העשרה שנבראו בע"ש בין השמשות, וכאלו נבראו ביום השבת עד שמשום זה נוכל לומר ויכל ביום השביעי כפשוטו של מקרא וכמ"ש הקדוש ברוך הוא יודע רגעיו ושעותיו וכו', כמו שנתבאר לעיל פרק מ"ח חלק ג', לזה אמר שעלו שנים למטה, כי בתחלת התבוננות הבינו זה ועלו בזה אל המטה. אמנם, כשירדו ירדו שבע כי כשנערו משנתן ורעיונן על משכבן סליקו, הבינו וירדו שבע, שכל מה שנברא בכל שבעת ימי בראשית כולו נתחדש, והנה חלקו אלו השבעה הימים דרך משל לקין ותאומתו והבל ושתי תאומות ודע כי נתייחס האדם ליום ששי, הואיל ונברא בו, וחוה ליום שביעי כי הוא שבת מלכתא וקין ליום חמישי, והבל ליום רביעי, ותאומות קין יום שלישי ושני תאומים הבל ליום שני וראשון מטעם שיתבאר וזה כי קין האמין בחדוש הפרטים ולא בכלל, והוא מה שנברא ביום חמישי שנבראו בו דברים פרטיים, נפש חיה ועוף יעופף על פני רקיע השמים ונבראו בו התנינים הגדולים והוא ענין הנחש שבא על חוה שנקרא נחש עקלתון, תנין הגדול שבים, וכבר ידוע מדרשם ז"ל שחוה נתעברה מן הנחש והולידה קין ותאומתו הוא מעשה יום שלישי שנברא בו עשב הארץ וכל עץ עושה פרי למינהו הנה באלן שני ימים נבראו בו כל דברים הפרטיים מלבד בריאת בהמה ואדם שנברא ביום ששי ונתייחס לאדם וחוה ונכלל בשנים שעלו בו עם המטה.

588

589אמנם, הבל המאמין הפסד העולם וחדושו, הוא רומז על מעשה יום רביעי, שנברא בו חמה ולבנה והנה ידוע מחדוש הלבנה והעדר אורה ענין חדוש העולם והפסדו, כי מדבר אחד ילקי ראייה על כל המין ולזה רומז היום ההוא על הבל ושני תאומותיו מעשה יום שני ויום ראשון, שנבראו בו דברים כללים עליונים, ונעשה הרקיע ונתגלה היבשה והם תאומים של יום רביעי, שנבראו בו דברים עליונים כללים, ולזה דרשו ז"ל ויהי בהיותן בשדה על מה היו מדיינים על תאומה יתירה שנולדה עם הבל, והוא מבואר הטעם, כי כבר כתב הרב המורה חלק שלישי כי ענין הקטטות והמריבות שנופלות בין בני אדם הוא מצד האמונה וחילוף הדתות כמו שהאריך בזה. ולכן קם קין על הבל והרגו גם כן מצד חילוף דעתן באמונה והוא התאומה יתירה כי קין היה מאמין שכלל קדום והפרטים נתחדשו והבל היה מאמין שהכל נברא, והנה הכלל הגדול היה נברא ביום ראשון והוא התאומים יתירה של הבל כי כאשר היה אפשר להשוות דעותן כי גם בריאת יום שני הוא פרטי נגד מעשה יום ראשון. אמנם, הכלל הגבוה שהוא בריאת יום ראשון והוא התאומים יתירה של הבל, כי כאשר היה אפשר להשוות דעותן כי גם בריאת יום שני הוא פרטי נגד מעשה יום ראשון.

589

590אמנם, הכלל הגובה שהוא בריאת יום ראשון לא יוכלו להשוות עצמן באמונה זו, ולזה קם עליו והרגו, ולזה מצינו שהיה קין כופר בהשגחת וביגיעת השם יתעלה בעולם, כמו שהוא דעת הפוקרים הנמשכים אחר הקדמות ולזה אמר משומר אחי אנכי, ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה (בראשית ד׳:ט׳-י״א) ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה פיה וגו', כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה וגו', הנה גילה לו השם יתעלה שהוא השגיח ויודע בדברים הנעשים בארץ, ולזה נאמר קול דמי אחיך צועקים וגו', ואחר כך קלל האדמה, כמו שמצינו במצרים שגם באלהיהם עשה שפטים, להודיע לעובדיהן שאינן אלוה כן קלל הקדוש ברוך הוא את האדמה שהיה קין עובד כדי להשכילו מדע וחכמה שאינו ראוי לעבוד את האדמה, וזהו אמרו אשר פצתה פיה לקחת דמי אחיך מידיך כלומר כאלו רצה אלקיך לכסות עליך חטאך לקבל הדם, ועל ידי זה תחשוב עוד לעבוד לה בהיותה בעורך על כן קללה להודיעו שאין בה דבר ממש ואין בה צורך אלקית, וזה אמר לו גם כן כי תעבד האדמה לא תוסף תת כחה לך וגו', הראהו כי עובד לאל לא יושיע וכי יעבדה עוד לא תתן כחה לו עוד. והנה מצינו במדרשם ז"ל שחלקו במה שנאמר (שם ד) וישם השם לקין אות מה היה האות, רבי יודא אמר הזריח לו גלגל חמה, אמר ליה נחמ' וכי לאותו רשע הזריח גלגל חמה, אלא הזריח עליו הצרעת, שנאמר (שמות ד׳:ח׳) והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון, רבי אבא אמר כלב מסר לו, אבא יוסף אמר קרן הצמיח לו, רב אמר אות לרצחנים, רב חנן אמר אות לבעלי תשובה, רבי לוי בשם רבי שמעון אומר תלאו ברפיון ובא מבול ושטפו. הנה נפלו שבעה סברות במהות האות הזה וידוע כי האות הזה היה להסיר נבוכות קין ודעתו הנפסדת, וכבר נתבאר פרק מ"ב חלק ג', שמכח שבעה טענות עמדו הכופרים על הקדמות, והוא דעת קין, ולזה באו שבעה סברות במהות האות שהסיר מבוכתו, כי אחו החכמים חוקים איזה עיקר הטעמה שהביא קין להעמיד על הקדמות שהוצרך אות עליה כי הזרחת גלגל החמה היא נגד הטענה הראשונה שהיה מצד תנועת הגלגל, זריחת הצרעת שהוא מחומר נפסד הוא נגד טענה שניה שהיא מצד החומר, הכלב שמסר לו להנהיגו בכל אשר הכלב ילך אחריו, וידוע כי הכלב אוהב את אדונו יותר משאר בעלי חיים, והוא נגד תנועה הסיבובית אשר לגלגל שהוא מצד החשק, כמו שבארו הקדמונים, והוא טענה השלישית, הקרן במצחו שהיה דבר חדש אינו מטבע האדם, נגד הטענה הרביעית שהיא לקוחה מצד טבע הדברים, אות לרצחנים הוא נגד הטענה החמישית שהיא מצד הפועל, אות לבעלי תשובה הוא דעת הששית שהיא לקוחה שלא יפעול עת יותר מעת אחרת, מה שתלאו ברפיון הוא נגד הטענה השביעית שלרוחה מצד שפעולת השם יתעלה שלמות והוא נגלה במבול, והמשכיל בדברינו הקודמים פרק מ"ה ו"ו מ"ז בתשובות טענות אלו יתבאר לו איך באו דעת חכמים מכוונים לתשובה על כל טענה וטענה, והנה אחר שנתבאר זה נוכל להביו מה שנאמר אחר כך (בראשית ה׳:ג׳) ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא שמו שת. בא להורות כי בנים הראשונים לא היה כדמותו וצלמו כי בקריאת שמות בנים הראשונים הראה על ענין חדושו והפסד, שהוא לא היה נברא כדרך שאר בני אדם המולידין דומה בדומה בדרך טבע. אמנם, בענין בן זה קרא שמו שת המורה על עולם בבנינו, והמשך טבעו זה אחר זה כל זמן ימי עולם, ולזה אמר שהולידו בדמותו וצלמו כי לא רמז עוד על ענין החדוש וההפסד רק על דבר טבעי ונוהג שאדם מוליד בדמותו וצלמו, והוא ענין המשך הדורות, ולכן נקרא שמו שת ולכן נתיסד העולם משת, ולא מבנים הראשונים, כמו שכתבתי שהשם גורם ודי בזה למה שרצינו בזה הפרק.

590

591בעניין קרבנות האבות ונח, (בראשית ח׳:כ׳), ויבן נח להשם ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולת במזבח וירח השם את ריח הניחוח וגו'. והנה זה הקרבן הוא הנזכר ראשון בתורה שנקרב במזבח כי בקרבני קין והבל לא נזכר מזבח גם לא נזכר בהן ריח ניחח גם לא הזכיר שם מה הקריבו, עד כאן שהזכיר שהקריב עולות, וכל זה מבאר לנו סוד הקרבן ושהוא מורה על הפסד עולם וחדושו, וזה כי קין והבל לא הבינו חדוש העולם והפסדו רק מגח קריאת שמם בלבד כמו שנתבאר בפרק שעבר, ולא הבינו ענין ההפסד על בריו. אמנם, נח שראה ענין המבול בעיניו שהוא דמות ההפסד אשר לעתיד הקריב עולות במזבח וידוע מדברינו הקודמין בענין קרבן העולה וסדר נתוחו איך היה מרמז על הפסד העולם הכללי ושוב הכל אל מזבח הידוע ולזה אמר כאן שנח הקריב עולות במזבח, וכבא נתבאר גם כן בטעמי הקרבן שזהו ענין הריח הניחח הנאמר אצל הקרבן שהוא הקרבת הכחות אל הזבח הידוע והוא הפסד העולם בכללו כמו שנתבאר כל זה בסדר המערכה. וזה כוונת מחלוקתן בירושלמי פרק קמא דמגילה ובראשית רבה פרשת נח, רבי אליעזר אמר שלמים הקריבו בני נח, רבי יוסי בר חנינא אמר עולות הקריבו בני נח. מתיב רבי אליעזר לרבי יוסי בר חנינא והכתיב והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, מאי עביד ליה רבי יוסי בר חנינא מן שמינהן, התיב רבי אליעזר לרבי יוסי והכתיב (שמות כ״ד:ה׳) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו', מאי עביד ליה רבי יוסי בר חנינא, שלימין בגופן בלא הפשט ובלא נתוח. התיב רבי אליעזר לרבי יוסי בר חנינא והכתיב (שם יח) ויקח יתרו חותן משה עולות וזבחים לאלקים, מאי עביד ליה. רבי יוסי בר חנינא כמאן דאמר יתרו לאחר מתן תורה הוי. רבי אבא ורבי חייא בשם רבי יוחנן, ודאי מסייע לרבי יוסי בר חנינא עורי צפון ובואי תימן, עורי צפון זה העולה שנשחטה בצפון מהו עורי דבר שהיה ישן ונתעורר, ובואי תימן, אלו שלמים שהם נשחטים בדרום, מהו בואי, דבר שהיה של חדוש, מאי עביד ליה רבי אליעזר לכשיתעוררו הגלות שהן נתונות בצפון, ויבאו ויבנו בית המקדש שהוא בדרום. רבי אבא בריה דרב פפא רבי יושע דסכנין בשם רבי לוי, אף דין קרא מסייע לרבי יוסי בר חנינא, (ויקרא ו׳:ב׳) זאת תורת העולה היא העולה שהיו בני נח מקריבין, כד הוה אתא לגבי שלמים אמר, זאת תורת השלמים אשר הקריב לא כתיב אלא יקריב מכאן ולהבא עד כאן לשונו. וכן הוא פרק בתרא דזבחים הנה כוונו במחלוקתן שאמר שלא הקריבו רק עולות וחד אמר אף שלמים ומסקנתן שעולות לבד הקריבו, להעיר לנו כוונץ הענין כי אמר עולות הקריבו מכח שעל ידי המבול עמדו על הפסד הככלי כאשר נתבאר ולזה הקריב נח עולות במזבח, ונמשכו בניו אחריו להקריב עולות.

591

592אמנם, קרבן שלמים לא הקריבו כי אף שקבלו בני נח שבעה מצות מכל מקום שא שלמים כישראל שיהיו ראויין להקריב קרבן שלמים וכמו שנתבאר מענין קרבן השלמים. וחד אמר שהקרב קרבן שלמים כי סבר ששבעה מצות שלהם היה מספיק ליתן להם השלמות אשר תתן התורה אחר כך, והמסקנה אומרת שלא הקריב רק עולות מכח שעמדו עליו הכח המבול ולכם ראוי להם הקרבן ההוא, ומנם, מה שאמרו שיתרו לאחר מתן תורה הוי הוא מצד כוונת יתרו לבכ שאצה להקריב אבל משה הזהירו על זה ושלא הקריבו, וכמו שיתבאר לעתיד ב]רק ארבעה ושבעים, ואחר זה יתבאר לך גם כן ענין המזבחות שבנו האבות, כמו שנאמר בתללת לך לך באברהם ויבן שם מזבח להשם הנראה אליו ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל וגו' ויבן שם מזבח להשם ויקרא בשם השם, בנב בנה שני מזבחות ולא נאמר שהקריב עליו קרבן, וכם נאמר אחר כך ויאהל אברבפ ועבא וישב באלני ממרא אשר בחברון ויסן שם מזבח להשם הנה בכח מזבחות שבנה לא נזכר שהקריב קרבן עד ברית בין הבתרים שאמר לו הקרוש ברוך הוא (בראשית ט״ו:ט׳-י׳) רחה לי עגלה משולשת ועז משולש ואיל משולש ותור וגוזל ויקח את כל אלה ויבתר אותם וגו', והטעם הנראה לי בכל זה שהיו עשרה דורות מנח ועד אברהם וכולם לא הקריבו קרבן נשתכח ענין הקרבו מהם וחזרו לדעות קין להאמין שהעולם קודם בכלל.

592

593ונראה כי זהו ענין דור הפלגה, שנאמר בו (בראשית י״א:א׳) ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. וזהו שגרם להם להאמין ענין הקדמות, כי הרלב"ג הביא ראיה בספר מחמות השם, מענין הלשונות שהעולם מחודש כי הלשונות מוסכמים לא טבעיים כענין הצהלה בסוס וניעור לחמור, כי אם היה כן לא יתהפך אדם מלשון אחד ללשון שני, ומאח' שהלשונות מוסכמים, אם כן יתחייב שיהיו המסכימים קודם ללשון, ואי אפשר שימצאו מן האנשים זמן אין תכלית לפנינו זולת שום לשון, ואם הלשונות מחודשים אם כן גם האנשים כן ועוד האריך שם בזה ונראה כי לזה נאמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו', להורות כי הלשונות הסכמיות ולזה אנשי דור הפלגה כאשר ראו כל העולם שפה אחת חשבו שהוא דבר טבעי ושהעולם קודם וזהו עניו אמרו (שם) ויהי בנסעם מקדם, רצה לומר מכח הקדפ והוא כוונת אמרם מקדמונו של עולם, כי חא חשבוהו לקדמון אלא שהעולם כולו קדום, ועל ידי זה חשבו שהעולם כמנבגו נוהג בלא כוונת מכוון שחדשו וכפרו בתכלית העולם שנאמר בו (ישעיהו מ״ה:י״ח) לא תהו בראה לשבת יצרה וזהו מבואר כי כפי אמונת הקדמון, אין לשאול בתכלית כמו שכתב הרב המורה חלק שלישי פרק שלשה עשר בדרוש התכלית וזה לשונו לפי דעת אריסטוטלוס בקדמות לא יבוקש תכלית אחרונה לחלק מחלקי העולם, כי חא יתחן לפי דעתו שיאמר מה תכלית מציאות השמים, ולמה היו בזה השעור, לא למה היה דחומר כך ולא מה תכלית זה המין מבעלי החיים או מן הצמחים כי הכל אצחו עח צד החיוב הנצחי כו', ולכן חשבו דור הפלגה שאין תכלית לעולם להיות מיושב, לכן לא יבצר מהם כל אשר יומו לעשות ולכן רצו לבנות להם עיר ומדגל אשר ראשו בשמים כי ראו שתכלית האדם כתכלית העולם, ומאחר שאין תכלית לעולם כל שכן שאין תכלית לאדם אלא הכבוד המדומה בעולם הזה וזהו אמרם נעשה לנו שם כי זהו חשקו של אדם שיהא לו שם גדול בארץ בעושר ומעלה, והוא תכלית העולם הזה, ואמרו נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, על דרך מה שנאמר (איוב כ׳:ו׳) אם יעלה למשים שיאו, ואף כי כוונו בעיר ומגדל על שני השלמות של אדם שהן שכל המעשי שהוא להנהגת המדיני והקבוץ בני אדם תוך העיר והמגדל והוא מושב השרים והמלכים החוקקים נמוס לקבוץ המדיני על פי שכל עיוני שלהם שכל זה יגיע לשמים ולא יותר, כי חשבו שהתכלית הוא השמים שהוא קודם, וכוונו במגדל ובעיר להשאיר להם שם בארץ כמו שנאמר בקין (בראשית ד׳:י״ז) ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך נאמר באבשלום ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך, כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי, ויקרא למצבת על שמו, ויקרא לה יד אבשלום וגו', והכוונה בזה להשאיר להם שם בארץ כי חשבו זה לתכליתן ולזה הא עונשן להם מצד חטאן שנבלה שם שפתם ונפוצו על פני האדמה, שמזה הכירו שאין הלשונות טבעיים, והיה להם להתבונן בזה בענין חדוש העולם ותכליתו להיות העולם ביושב כי כן רצה בוראו יתעלה והוא תכלית האחרון בעולם, כמו שבאר הרמב"ם בפרק הנזכר, ולזה כאשר רובם לא שתו לבם גם לזאת, וחפשו צדדים שלא להודות לענין החדוש כמו שעשה אריסטו וסיעתו וכאשר העיר ממזרח צדק אברהם אבינו, והכיר בוראו ומחדשו בענין דור הפלגה ובשאר דברים, עד שעמד על האמת, נאמר בו שלשה פעמים ויבן מזבח ויקרא בשם השם, כי קרא לבני דורו שהיו כופרים בשלשה התחלות עולם השפל מחודשים, והם החומר והצורה וההעדר והוא בנית המזבח הידוע, כי בבנין המזבח ההוא נבנה הכל כמו שנתבאר כל זה למעלה, כי נגלה לו מענין דור הפלגה שהעולם השפל נברא ברצון רוצה ובכוונת מכוון, אך עדיין לא הקריב קרבן כי לא עמד עדיין על אמונת הפסד העולם המורה על ענין חדושו בכללות, ולזה נאמר לו בברית בין הבתרים (בראשית ט״ו:ט׳) ועתה קחה לי עגלה משולשת גו', כבר נתברק כי הקרבנות מורים על הפסד העולם וחדושו, מצד שבעלי חיים הם מורים על כל שלשה חלקי העולם וקשורן זה בזה והוא כדמות האדם הגדול ולזה נאמר בכל אחד משולשת כי כל אחד מורה על ענין שלושת העולמות ולזה אמרו רבותינו ז"ל קרבנות הראה לו, ולזה אמר קחה לי כי כלם הם שחי ואני בראתי אותן, ולזה נאמר ויבתר אותן בתוך וגו', וכמו שכתבתי לעיל בסדר המערכה ובארתי כל אותה הפרשה, שבמעמד בין הבתרים עמד על חדוש העולם ואחר כך בענין העקידה, עמד על ענין חיוב המציאות בראותו שאין מביאין אדם לקרבן וכמו שכתבתי ריש חלק שני ולכן הקריב איל תחת בנו ונזדמן לו איל לקרבן ולא שה, כאשר אמר יצחק תחלה איה השה לעולה, ואברהם אמר אלקים יראה לו השה, כי האיל הוא מורה על הכח והיכולת שיש לעולם, שהוא דוגמת הקרבן מצד הבורא יתעלה הממציאו ולזה כאשר נגלה להם ענין האלקים ושהוא מחוייב המציאות אם כן העולם שברא יש לו יכולת רב לעמוד מצד עילתו, ואף כשיפסד לא יפסד מצד מעוט הכח חלילה רק מצד הרצון כאשר נתבאר, ולזה הקריב איל. אמנם, קודם לזה שלא היו עדיין בדעת זה אמרו השה לעולה, בהיות כי השה הוא מעט הכח והיכולת והוא מורה על כי העולם קל להפסד כשה לטבח יובל, אמנם בענין יצחק חזר ואמר (שם כו) וירא אליו השם בלילה ויאמר לו אנכי אלקי אברהם אביך וגו', ויבן שם מזבח ויקרא בשם השם ולא נאמר גם כן שהקריב עליו קרבן, כי הוצרך לחזר על הראשון לבנות מזבח השם ההרוס כי כל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם סתמום פלשתים וימלאום עפר, ודרשו ז"ל אלו הגרים שגייר אביו סתומום פלשתים להסירן מאמונתם, וחזר יצחק וגיירתן והוא בניין המזבח שנאמר והוצרך להחזירן על המעוט שהתחיל בו אברהם, אף שהיה מקובל בידו כל עניין החדוש על אמתתו מאברהם אביו, מכל מקום לא הקריב קרבן מאחר שלא נתגלה לו הפסד העולם כמו שנודע לו ענין חדושו בסוד נתינת הארץ כמאמר רבי יצחק, שלכן התחילה התורה בחדוש העולם להודיע נתינת הארץ. אם כן, מצד נתינת הארץ נודע לו החדוש אבל לא הפסדו, ולכן לא הקריב קרבן, ונוכל לפרש גם כן כי אמר ויבן מזבח הוא לשון הבנה, רצה לומר כי הבין והשכיל ענין המזבח של מעלה ולזה קרא בשם השם להורות לעם כי יש מנהיג ובורא.

593

594אמנם, יעקב הציב מצבה והוא מצבה אשר נזכרה ראשונה בתורה, וכמו שנאמר (בראשית כ״ח:י״ח) ויקח את האבן אשר שן מראשותיו וישם אותה מצבה, והנה נאסר אחר כך הקמת מצבה כמו שנאמר (דברים ט) לא תקים לך מצבה אשר שנא השם אלקיך ודרשו ז"ל שהיתה אהובה בימי האבות והכנעניים עשאוה חוק לעבודה זרה ושנאה הקדוש ברוך הוא, ויש לשאול טעם למה עשאוהו הכנעניים חוק, יותר ממזבח שהקריבו עליו האבות אלא נראה לי שכל זה נתבאר מסוד הקרבות עם פירש פרשת ויצא יעקב, וזה כי מצבה הוא אבן אחת ומזבח הם אבנים רבות כאמרם ז"ל, ולזה נראה כי מאחר שידוע ומקובל באומה שמראה הסלם שראה יעקב רומזת על ענינים אלקיים, וכמו שאמר מה נורא המקום הזה וגו', ורוב החכמים הסכימו כי ענין הסולם הוא מורה על מציאות העולם כולו, והקשר מדרגתו ועילותיו זה על זה אשר בזה מלאכי אלרים עולים ויורדים וכמו שהאריך הרב המורה בזה חלק ראשון פרק חמשה עשר ופרק עשירי חלק שני לזה אמר גם כן כי יערב אף על פי שהיה מרובל בידו ענין חדוש העולם והנהגת השם יתעלה את עולמו מאבותיו ומרבותיו מכל מרום לא הספיר לו זה אלא רצה לעמוד על זה גם כן על המחקר כמו שהוא מדרך משלמים ולזה נאמר כי בצאתו מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במרום וגו' רצה לומר כשרצה ללכת לחרן פגע במקום והוא בית מדרשו של שם ועבר, שאמרו עליו רבותינו ז"ל שהיה נטמן שם ארבעה עשר שנה, או אם תרצה לומר שכיון במקום זה על מקום מדרגות עיון וכמו שבאר הרב המורה בשתוף שם מרום בפרק שמיני חלק ראשון ולזה כתב שם הרב המורה וזה לשונו, ודע כי כל שם שנבאר שתופו בזה המאמר אין כוונה ממנו להעיר על זה שנזכרהו בפרק ההוא לבד אבל אנחנו נפתח שער על עניני השם ההוא המועילים כו', הנה באר דבר זה בשתוף שם זה יותר מבשמות אחרים להעיר על הקום זה, כי הוא הדרוש הכולל הכל ואמר וילן שם כי בא השמש וגו', כמו שנאמר באברהם (בראשית ט״ו:י״ז) ויהי ה שמש באה ועלטה היה וגו', שכבר נתבאר לעיל שכוונת הפסוק שרצתה שמשו ואורו לשקוע, כי לא הספיק שכלו להעמידו על האמת עד שהא לו עזר מלמעלה, והוא התנור עשן ולפיד אש כמו שנתבאר וכן נאמר ביעקב וילן שם כי בא השמש רוצה לומר פגע במקום שהוצרך ללון שם כי בא לו השמש והנה מקום ההוא ענין דאוש חדוש העולם שהוא מעמד שכלי אין באפשרות לעמוד עליו מצד המופת כמו שכתב הרב המורה בארוכה פרק אחד ושבעים חלק ראשון, ועל כרחו הותרך ללון בעמק הענין ההוא כי בא לו השמש ונפל גם כן שינה על עיניו בענין זה, ולזה נאמר ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא ידוע אמרם בספר יצירה שני אבנים בונים ארבע כו', וכן אמרו פרק אין דורשין, והארץ היתה תהו ובהו, תהו זו קו ירוק המקיף העולם ובהו אלו אבנים מפולמות, שנאמר ונטה עליה קו תהו ואבני בהו ונראה שהם ענין האותיות שהם האבנים מפולמות, והוא מלשון פלוני אלמוני, כמו שכתב הרלב"ג ריש בראשית שהוא לשון לחות, כמו שכתבו החכמים בזה מלשון דגים מפולמות ונקראו אבנים מפולמות להיותכי מתוכן יצא הליחות שהוא המים שנאמר ורוח אלקים מרחפת על פני המים, שהם היו תחלת הברואים, כמו שנתבאר כל זה למעלה בדברינו והנה קו ירוק הוא הדבר שקדם לאותיות והוא הקו והנקודה שאי אפשר לצייר שום אות בלא קו ונקודה, והנה אות הו' הוא כדמות קו ואת הי' כדמות נקודה, ואי אפשר להשכיל קו או נקודה אלא באלו שני אותיות ואף כי עיקר הקו והנקודה הוא דבר שאין בו ממש ושום גשמות, והוא אמרם קו ירוק שמקיף העולם ומתאר הבריות, וזהו האמת כי דבר זה מקיף העולם, כי הנקודה סוף הקו, והקו הוא סוף השטח, והשטח סוף הגשם אם כן זהו מקיף העולם וכל אשר נמצא בעולם, וכבר ידוע כמה דברו החוקרים והחכמים מענין הנקודה והקו, כדי לעמוד על ענין הגשם, והוא התחלת כל חכמה ולזה אמר שהוא קו המקיף העולם והוא תהו כי אין לו ממד במציות, וקראו קו ירוק מצד שני דברים, האחד מצד שתוף השם להיות כי תיבת ירוק הוא י"ו ר"ק, י"ו הוא הנקודה והקו, ור"ק הוא הריקות שאין בה ממדש בעודן נקודה וקו מחשבית ואף כי ר"ק הוא מורה לנו השטח בעוד שהוא מרחק מוגבל בלא גשם, והנה גילה לנו במלות ירוק על כל שלשה דברים אשר יקדימו למציאות גשם, והשני במלת ירוק כי הוא הצבע הממוצע בין הלבן והשחור, וידוע שאמרו שהתורה היתה כתובה לפני הקדוש ברוך הוא באש שחורה על גבי אש לבנה, הנה אחר בריאות האותיות מיוחס להם צבע השחור. אמנם, בהעדרן לגמרי מיוחס לבן הלבן, ולכן כאשר עלה במחשבה לבראות האותיות מענין הנקודה והקו שרצה לומר המצוע בין העדר האות ומציאתו, כי כל מחשבה להמציא איזה פעולה אותה המחשבה היא באמצע בין ההעדר שקודם למחשבה ובין הפעולה שתא לפעול מכח המחשבה, ועל כן יוחס לו הירוק ונוכל עוד לומר בהיות כי האותיות גם כן נמצאות בעולם והם מכלל הברואים בעולם ולא קדם להם רק הנקובה והקו, כי במציאות שטח מיד נמצא כדמות ו' במחשבה, על כן אמרו שהתורה דבמה אלפים שנה לבריאות עולם, כי הנקודה והקו שקדמו הם שני אלפים מלשון (איוב ל"ג) ואאלפך חכמה, כי גם הן צריכין למוד והתבוננות גדול, ואחר שנתבאר הענין נאמר שזהו מה שנאמר ביעקב ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, ודרשו ז"ל שאלו האבנים נעשו אבן אחת כמו שנאמר ויקח האבן וגו', ודרשו גם כן שהיו האבנים מריבות זו עם זו, כל אלץ אומרת עלי יניח צדיק את ראשו כו', ודרשו ז"ל גם כן שמזה האבן נעשה אבן שתייה שעליו הושתת העולם, ועליו ההיכל עומד כדאיתא בפרקי רבי אליעזר ובכמה מדרשות ודרשו גם כן כי יעקב אמר אם יהיו האבנים לאחד יתייחד שם הקדוש ברוך הוא עלי וכו' וכל זה מורה לנו כוונת הענין כי לקח מאבני המקום והם חלקי החכמות ותמונת האותיות וציורן הנקראים אבנים שהיו בידו מקובלים הצריכים להקדים אל העיון הזה הגדול, וישם אותם מראשותיו, והיו אבנים מרובים כי היו מתנגדים זה לזה חלקי החכמות אשר בידו, והם אבני המקום, וישכב במקום ההוא כי לא רצה להרוס לעלות אל השם, וכמו שנאמר במשה (שמות ג׳:ו׳) ויסתר משה פניו מהביט וגו', כן נאמר ביעקב, כי לקח חלקי חכמותיו ושם אותם מראשותיו, ושכב במקום ההוא כי ראה כי טוב לו לעמוד באותה עיון, וכמו שהזהיר על זה הרב המורה פרק שנים ושלשים חלק ראשון, כי במדרגה זו אדם נכנס בשלום ויוצא בשלום ואינו מטריד שכלו כאלישע אחר כמבואר שם ולזה דרשו ויפגע במקום מלמד שבקש לעבור ונעשה לו העולם ככותל, ולזה נאמר ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, אמר שבא לו חלום נבואיי והוא העזא שבא לו מלמעלה, וראה הסולם אשר מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, מאן מלאכי אלקים רבנן אשר עולין ויורדין בדרוש זה, וכמו שכתב הרב המורה חלק ראשון פרק אחד ושבעים, שבזאת השאלה פלוסופי הדורות חולקים בה מהיום שלש אלפים שנה אל זמנינו זה במה שנמצא בחבוריהן כו', ואמר עולים ויורדים, כי מי שהשיג האמת הוא מבני עלייה, ומי שלא השיגו הוא מכלל היורדים לבאר שחת.

594

595והנה הראה לו כי השם נצב עליו ויאמר לו אני השם אלקי אברהם וגו', הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה וגו', ובזה הראה לו ענין חדושו של עולם, כמו שאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם כו', ואמר לו גם כן והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו', והוא הנמשך מאמונת חדוש העולם, להשגיח בפרטות על אנשי רצונו לשמרם בכל אשר ילכו לא כדעת הפוקרים הנמשכים אחר הקדמות אשר על ידי האמונה ההיא הרעה נפלו לכל דעה נפסדת, ולכן נאמר וייקץ יעקב משנת תרדימה ונתגלו לו עיניו להשכיל, ואמר אכן יש אלקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי, רוצה לומר לא ידעתי כי דבר כזה יבא בנבואה לאדם, אחר שאין שכלו משיג לזה. ואמר מה נורא המקום הזה רוצה לומר דרוש עיון זה, אין זה כי אם בית אלקים וגו', וכמו שנתבאר מכל דברינו הקודמים, כי זהו ענין כל בית אלקים וזה שער השמים כי הוא סוד לכל החכמות והוא עיקר הפתח לכנס בו לדת שעל ידו יעלה אדם לשמים, והנה גלו זה במדרשם המעולה המורה לנו על כוונתינו וזה שאמרו במדרש, תניא בר קפרא ויחלום אין חלום בלא פתרון, והנה הסולם זה כבש, מוצב זה המזבח, שנאמר מזבח אדמה תעשה, וראשו מגיע השמימה אלו הקרבנות שריחן עולה עד השמים, והנה מלאכי אלקים אלו הכהנים שנאמר שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבא-ות הוא, עולים ויורדים בו בכבש הנה השם נצב עליו שנאמר הנה ראיתי את ה' נצב על המזבח, עד כאן לשונו. והוא הדבר אשר דברתי כי זהו בית אלקים וענין הקרבנות והמזבח בדרך שנתבאר במה שקדם, ולזה נאמר בבקר ויקח האבן אשר שם מראשותיו וגו', אין ספק כי אף שהפשט אמת בכל ענין זה, שלקח האבן ושמהו מצבה ולכן עשאו הכנעניים לחק כמו שיתבאר, גם הנסתר והנמשל בו הוא מבואר, כי כאשר ראה יעקב שנתייחדו אבני המקום והיו בידו לאחר שעמד על עיון זה הגדול הכולל כל הדרושים שהם האבנים החלקים וישם אותה מצבת אבן עד היום הזה, רוצה לומר שם אותו מצבה, וחק לישראל הוא ללמדו לבניו מענין חדוש העולם מהיום ההוא והלאה ולזה כוונו שאמרו שממנו נעשה אבן שתייה שממנו הושתת העולם, והנה מצד הקשר חלקי העולם זה בזה, הנה הכנענים שמוה לחוק עבודה זרה, כי מצד הקשר חלקי עולם זה בזה, מצאו להם מקום שהכל הוא על צד החיוב, על צד הסיבה והמסובב כדעת הפלוסופים, ולהיות כי המצבה הוא אבן א', והוא נמצא בלא כוונת מכוון רק שנמצא אבן אחת בכל מקום מצד גדולו בארץ מב שאין כן במזבח שהוא אבנים רבות, כי אי אפשר להיות בנמצא בלא מחדשו וכוונת מכוון, על כן שמו ענין המצבה חוק לעבודה זרה, ולא ענין המזבח והוא מבואר למשכיל, כי כל עניני עבודה זרה נמשכים אחר אמונת הקדמות וזהו ענין המצבה אשר שנא השם ועשאוהו הכנענים חק לעבודה זרה, ונאמר ביעקב (בראשית כ״ח:י״ח) וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה ודרשו ז"ל שהשמן יורד לו מן השמים, והוא מבואר כוונתם בזה על השפעה היורדת מן השמים על ענין המצבה והוא המרומז בשמן המנחות, והוא השמן היורד מן השמים, כנתבאר לעיל מדברינו.

595

596ואמר שיצק שמן על ראשה, כי עיקר ההשפעה הוא בעליונים, ומשם יורד לתחתונים, וכמו שהאריך בזה הרב המורב פרק י"א חלק שלישי, כשמן זה היורד מן הראש המצבה למטה, ולכן נאמר לו בבית לבן, אנכי הא-ל בית א-ל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר וגו'. כלומר הנה השמן אשר משחת שם על המצבה כבר עלה בידך עד שהושגחת בבית לבן לברכך בעושר וכבוד ובנים, ונדרת לי שם נדר, כמו שאמר דוד ומידך הכל מי משלך נתנו לך, ולכן קום צא מן המקום הזה, כי המקום ההוא היה ארץ בני קדם המאמינים קדמות אין ראוי לו להשאר שם. ונראה שזהו ענין הבאר שראה בשדה בלכתו לחרן, כי למה שנאמר וילך לו ארץ בני קדם, אשר אל מעוננים וקוסמים ישמעו והם מאמינים הקדמות אשר אליו נמשך כל העבודה הבנויה ואמו' הצאבא אשר כולה מעונן ונחוש, כמו שספר ענינם הרב המורה חלק שלישי בטעמי המצות, אמר והנה שם שלשה עדרי צאן וגו', כי ראה אמונתן שרוממות אל בגרונם כדרך הפלוסופים, שנאמר עליהם אשר יאמרוך למזימה, כי מרוממים הא-ל על על הנמצאות בדרך עלה ועלול, אך שאין השגחתו בתחתונים רק עזב השם את הארץ, רק המינים שמורים מצד חיוב המסובב מהסבה והוא אמונת הפלוסף כמו שכתב הרב המורה פרק שבעה עשר חלק שלישי מאמונת אריסטוטס וזהו אמרו באר בשדה והוא הקדוש ברוך הוא הנקרא באר מים חיים אשר לא חכזבו מימיו ואמרו שראו בשדה והוא מקום אלנות וצמחים כדי לשמור המינים ואמר שלשה עדרי צאן רובצים עליה הם שלשה חלקי העולם הנקראים עדרי צאן אשר בכל אחד עדרים עדרים לבדו, והם המינים אשר בתוך הכלל, כי מן הבאר ישקו העדרים והם ההתמדה והקיום המבלים מלמעלה כדרך כל עלול מעילתו, אמר והאבן גדולה על פי הבאר, אמר האבן הידוע והוא הנזכר למעלה הוא על פי הבאר, כי דרוש זה האבן והוא חדוש העולם מונח על פי הבאר אשר לא יוכל לשאב משם כל הבא לשאב רק אם יאספו כל העדרים וגללו האבן מעל פי הבאר, והוא מבואר על פי דעתן שאין השגחה פרטית בבני אדם רק דרך כללות, והוא השגחה המינית אשר כל עדרים ישתו משם בשוה, וזהו אמרם ונאספו שם כל העדרים וגללו האבן מעל פי הבאר, רוצה לומר שמאחר שיכולין לתלות ההשגחה במינים כופרים בענין חדוש העולם והוא גלילת האבן מעל פי הבאר, רק והשקו הצאן בדרך כללות, והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה רוצה לומר למדריגת עיונו והוא המקום הנזכר למעלה.

596

597אמנם, יעקב כאשר ראה רחל באה עם הצאן אשר לאביה הם ישראל הנקראים צאן אביהם שבשמים, ורחל רועה אותן כמושנא' רחל מבכה על בניה נאמר (בראשית כ״ט:י׳) ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את הצאן לבן וגו', אמר, כי ישראל הם צדיקים שהשגחה פרטית בהן, עד שאחד מהן מתפלל כמו שנאמר ויגש יעקב ואמרו רבותינו ז"ל אין השגה אלא תפלה שנאמר ויגש אליהו ועל ידי תפלתו משקה כל הצאן וגולל האבן מעל פי הבאר כי הוא ראה ענין חדוש העולם, אשר אליו יתפלל כל חסיד לעת מצוא העולם, כי אז אפשר לקבל תפילתו, ואמר את צאן לבן, ודברי הרקנ"ט בזה הם ידועים למשכילים ואחר שנתבאר כוונת הפרשה אשר הביא המשכת הדברים לפרשה, יתבאר לך ענין אמרם קום עלה בית אל ושה שם ועשה מזבח וגו', ואמר ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל, וגו', ולא נאמר שהקריב קרבן רק בנה המזבח בדרך שכתבתי באברהם ויצחק ולזה נאמר ויקרא למקום אל בית אל, כמו שנאמר באברהם ויצחק ויקרא בשם השם, ולא הוצרך לקרות השם רק בשם אל כי שם השם מורה על מציאות השם יתעלה וזה היה מקובל כבר מאברהם ויצחק אביו. אמנם, הוא קרא בשם אל, המורה על יכולת וכח שגילה לכל העולם שהקדוש ברוך הוא יש לו הממשלה בעליונים ובתחתונים, לשמור עבדיו וחסידיו מכל צרותיהם כמו ששמרו מלבן ועשיו ודינה ושאר צרות שעברו עליו, ושהשגחתו דבוקה בפרטות בשלמים, וזהו לשון אל, וזהו מה שדרשו ז"ל פרק ב' דמגילה שהקדוש ברוך הוא קרא ליעקב אל, כי נתן לו הכח למשל באויביו, ואמרו במדרש שא"ל הקדוש ברוך הוא אתה אלוה בעליונים ואני אל בתחתונים, כי על ידי יעקב נגלה כחו של הקדוש ברוך הוא שמושל אף בתחתונים, ושידיעתו והשגחתו בקרב הארץ, ויעקב אלוה בעליונים כי צדיק מושל ביראת אלקים ומושל בעליונים ותחתונים כמו שנאמר בשלמה וישב שלמה על כסא ה' שמושל על עליונים ותחתונים, והנה ביעקב עקר הגדולה שמושל בעליונים כמו שנאמר (בראשית ל״ב:כ״ט) כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, ובהקדוש ברוך הוא עקר הגדולה שעיני השם משוטטות בארץ, ולא כדעת הכופרים הפוקרים בידיעה והשגת המן השפלים לזה אמרו שזה אלוה בעליונים וזה בתחתונים, כל זה נגלה אליו בבית אל, לזה קרא למקום אל בית אל בלא הקרבת קרבן, כי לא השיג עדיין ענינו עד רדתו למצרים, שנאמר (שם מ"ו) ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא באר שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, ויאמר אלקים וגו', במראות הלילה וגו', אנכי הא-ל אביך אל תירא מרדה מצרים וגו', ונראה כי שעור הכתוב וכבר אמר לו האלקים קודם שזבח הזבחים, כי גילה לו ענין יציאת מצרים, ועל ידי זה עמד על סוד הקרבנות, ובאברהם שנתגלה לו הפסד העולם וענין הקרבנות וענין יציאת מצרים כמו שנתבאר מענין המערכה, ולכן נתגלה לו גם כן כאן ענין ירידת מצרים וענין קרבנות ולזה זבח זבחים מה שלא עשו כל האבות קודם לכן, ולזה נאמר ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק ודרשו ז"ל שנקט יצחק משום שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, וזהו מבואר לפי דרכינו כי מאחר שנתגלו ענין הקרבנות לאברהם גם ליעקב תלה גם כן כאן ענין הזבחים באלקי יצחק, והוא סוד העקידה להראות כי גם יצחק נתגלה ולא הוצרך להקריב קרבן יותר מאחר שנקרב הוא בעצמו לעולה רק שלא נקרב ממש מטעם שנתבאר ריש חלק שני וכן באברהם נתגלה לו הענין בברית בין הבתרים ובעקידה, אלא שתלה הגדולה ביצחק לייחס לו העקידה אף שכל ישראל מייחסים ענין העקידה לאברהם מכל מקום להיות יעקב מחוייב בכבוד אביו תלה הגדולה בו והוא מבואר.

597

598בענין קרבנות שהקריבו בשעת מתן תורה, שנאמר (שמות כ״ד:ד׳-ה׳) ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבט. וישלחו נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים להשם פרים, וטעם זה יתבאר לך, אם נדקדק תחלה שלא הקריבו ישראל קודם לזה רק קרבן פסח שהקריבו במצרים. אמנם, שאר קרבנות לא מצינו שהקריבו עד מתן תורה, וזה כי אף על פי שאמרו דרך שלשת ימים נלך ונזבחה להשם אלקינו, וכן מה שאמר משה לפרעה שלח עמי ויעבדני, לא מצינו שעשה כן אלא שאמרו כן לפרעה כדי לשלחם, וגם כי נוכל לומר שמה שאמר שלח עמי ויעבדוני, לא כיון בו עבודת הקרבנות רק על שאר עבודות הא-ל, כמו שנאמר (שם ג) תעבדון אלקים על ההר הזה, שהוא היה ענין קבלת התורה, ואמרו רבותינו ז"ל איזה עבודה שבלב זו היה תפילה, וכן מה שאמר ונזבחה להשם אלקינו לא כיון על זביחת הקרבן רק על זביחת יצר הרע אשר בקרב האדם, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כל הזובח את יצרו וכו', והוא נבחר להשם מזבח ומה שאמר משה אחר כך (שם ח) לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח להשם אלקינו בן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו.

598

599הנה ענה כסיל באולתו לפי דרכו, לפי מה שאמר לו פרעה לכו וזבחו להשם אלקיכם בארץ כי הוא לר הבין כוונתו שאמר תמיד דרך שלשת ימים נלך במדבר, ובודאי לא היה דבר רק שדקדק תמיד במספר זה, ואף אם נפרש אותו כפשוטו, שהיה דרך שלשת ימים ממקום שהיו ישראל עד המדבר, מכל מקום לא הוצרך לכפול תמיד מספר זה, אלא הוה ליה למימר נלך למדבר ולזבוח, אלא נראה שכוון תמיד במספר זה להורות לפרעה יכולת והשגחת השם יתעלה בעולם, שהיה פרעה כופר בו, ולזה אמר לו דרך שלשת ימים נלך, כי ידוע כי ששה ימים עשה השם שמים וארץ, ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה והם ימי העולם, ויציאת מצרים היה באלף השלישי, כמו שכתבתי כל זה בארוכה בענין פרה אדומה שהיו מזין בה שלישי ושביעי כנתבאר שם. ולכן אמר משה דרך שלשת ימים נלך לפנינו או לאחרינו להתבונן בהם, ואז היה או יהיה העולם חרב במדבר, ואם כן נגלה חדוש העולם והפסדו, אשר על ידי כן יכולת השם יתעלה וממשלתו בארץ, ועל ידי כן יתחייב לנו לעבדו ולך לשלחנו כדי למלאות רצונו, ופרעה היה כופר בזה ואמר לכו עבדו לאלקיכם בארץ, ורוצה לומר כי עוד כל ימי הארץ ורוצה לומר שלא מאמין שום ממשות בענין דרך שלשת ימים, ולכן הוצרך משה לומר לו בפירוש הן נזבח תועבת מצרים וגו', להורה מדע כי ענין הזביחה הוא תועבת מצרים, מאחר שהם נמשכים אחר הקדמות והזובח הבעל חי מודה בהפסד וחדוש, ושהענין חדוש הוא מקובל בידיהם מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב, ועל כן ישלחם מארצו מאחר שהם זובחים תועבת מצרים, וכן מה שאמר לו משה אחר כך גם אתה תתן בידינו זבחים עולות וגו', וגם מקנינו ולך עמנו וגו', והוא על פי דרכו של פרעה שהיה כופר בהשם, והיה מחזיק באמונתו שהוא הקדמות, ולכן אמר רק צאנכם יוצג גם טפכם ילך, כי היה חפץ יותר בבהמתם של ישראל מבישראל עצמו, כי היו עובדים הבהמות והוא אמונת הצאבאה הנמשך אחר הקדמות כמו שכתבתי לעיל כמה פעמים ולזה אמר לו משה גם אתה תתן בידינו עולות וזבחים, כי אתה תודה לנו לעתיד לזבוח צאנך ובקרך לעולות וזבחים, וכן היה לבסוף שאמר השם הצדיק אבל באמת לא אמר לו משה בשם הקדוש ברוך הוא תחלה שרצונם להקריב קרבן במדבר, כי דברי השם לא ישוב ריקם, ואף כי נצטרך להודות שכוונתו היתה בזביחת קרבן ממש מכל מקום אפשר שכיון על הקרבנות שהקריבו בעת מתן תורה שהקריבו עולה וזבח, אבל לא קודם לכן מטעם שיתבאר, וכן במלחמות עמלק נאמר (שם יז) ויבן משה מזבח ויקרא שמו השם נסי, לא אמר שהקריב עליו קרבן אלא שבנה מזבח כדרך האבות שבנו מזבחות בלא קרבן, וכמו שעשו בני גד ובני ראובן שבנו מזבח לא לעולה ולא לזבח, רק להורות שיש להם חלק בהשם, ושהם היו מכלל ישראל המודים בבנין המזבח, וכמו שמוזכר מענינו סוף ספר יהושע, ושהם זרע האבות שבנו מזבחות והנה הטעם שלא הקריבו הקרבן עד שעת מתן תורה, כי נשכח מהן סוד הקרבנות באורך גלות מצרים, וכמעט שחזרו לדעת מצרים וכמו שנאמר עליהם איש גלולי עיניו השליכו, ונאמר גם כן עליהם ואת ערום ועריה, ערום מן הדעת ועריה מן המעשים,ולזה לא הקריבו קרבן לעולה וזבח עד שעת מתן תורה, לולי קרבן פסח אשר כבר נתבאר ענינו, גם יתרו שאמר (שמות י״ח:י״ב) עתה ידעתי כי גדול השם וגו', נאמר ויקח עולה וזבחים לאלקים ויבא אהרן וזקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים, איכא למאן דאמר יתרו אחר מתן תורה הוי, כמו שכתבתי לעיל, ואף למאן דאמר קודם מתן תורה הוי, לא נאמר שהקריב עולה או זבח רק שלקחן לאלקים כמו שנאמר ביצחק (בראשית כ״ב:ב׳) קח נא את בנך יחידך והעלהו לעולה, שהיתה הקיחה וההעלה במקום עולה, ולזה נאמר ויקח לאלקים, ואלו הקריבו ה"ל לומר להשם, כי זובח לאלהים יחרם בלתי להשם לבדו, ודברי הרמב"ן שכתב שיתרו לא היה מכיר כי אם שם אלקים אינו מספיק שהאי כבר נאמר כי גדול השם מכל אלהים, וענין אסור בזה הוא מבואר הסבה והטעם, על ידי הדברים שנתבארו בטעם הקרבנות, כי הזביחה אסורה בלתי להשם, מאחר שהוא מורה על הפסד כל הדברים, אי אפשר כי אם להשם, כי אז יהיה השם אחד ושמו אחד ונשגב שמו לבדו, ויסלקו כל תוארי הפעולות אשר על ידן נקרא אלהים ושאר הכינויין ולכן אי אפשר לזבוח כי אם להשם, ובדרך אחר מפסיד הכוונה ומפגל הקרבן, כמו שנתבאר חלק זה פרק שלישי.

599

600אמנם, הלקיחה אינה אסורה לאלקים, כי בזמן הלקיחה עדיין העולם כמנהגו נוהג, והוא כדמות הלקיחה של יצחק שהיתה מותרת, אף על פי שההקרבה בו היתה אסורה, והמשכיל יבין מדברינו הקודמין ולזה נאמר כאן כי לקחן אבל לא הקריבן, ולזה נאמר ויבא אהרן וזקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים כי אכלו ביחד מלחמו של תורה, וקבלו הדברים מפי משה מפי הגבורה בסוד הקרבן כאשר נתבאר, וזהו אמרם משה היכן היה אלא שהיה עומד ומשמש עליהם, כמו שאמרו על כל פרנסי ישראל שהם שמשו ישראל כל זמנן, וזהו שמושו של משה בענין שהבינם מדע בענין ההוא שגילה לחמיו סוד זה, ועל ידי זה קבלוהו גם כן אהרן וכל זקני ישראל, ולזה לא הוצרך להם לגלות עוד סוד הקרבנות, כי כבר קבלוהו מעתה, ולכן נאמר וישלח נערי בני ישראל ויקריבו עולות להודיע גם כן הענין ההוא, אבל הזקנים כבר ידעוהו מקרבנו של יתרו, והוא כוונתן ז"ל באמרם לפני אלקים, מכאן שהנהנה מסעודה שתלמיד חכם מסיב בה כאלו נהנה מזיו שכינה, וזהו הטעם בעצמו, מאחר שכל שלחן שאין אומרים עליו דברי תורה כו', אם כן בוודאי כל תלמיד חכם שמסיב בשלחן מדבר עליו דברי תורה, ואם כן הנהנה משם נהנה מדברי תורה שעליו, ולכן נהנה מזיו שכינה כמו שהיה הענין ביתרו, ואמנם, בשעת מתן תורה שנכנסו לברית הקריבו קרבן, ולזה נאמר (שמות כ״ד:ד׳) ויכתוב משה את כל דברי השם, וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל, וישלח את נערי ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים להשם פרים, ויקח משה חצי הדם וישם באגנות, וחצי הדם זרק על המזבח ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר השם נעשה ונשמע, ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת השם עמכם על כל הדברים האלה, הנה כתב להם כל הדברים מבראשית עד מתן תורה ומצות שנצטוו במרה, כמו שאמרו במדרש ופרש"י ועל ידי זה עמדו על סוד הדברים כאשר נתבאר, ולזה כוונו שאמרו שבת ופרה אדומה במרה נצטוו, כי שבת הוא מורה על החדוש כי ששת ימים עשה השם שמים וארץ ופרה היא מורה על הדברים העתידים כמו שנתבאר לעיל מענין שריפת הפרה, ולזה היו ראוין להקריב קרבן מעתה, ולזה בנה מזבח וגו', ואמר וישלח נערי בני ישראל וגו', ולהיות כי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל לזה אמר כי שלח הנערים ואף הם היו ראויין להקריב כי עמדו על סוד הדבר, ויעלו עולות וזבחים שלמים להשם פרים, אמר כי הקריבו עולות וגם שלמים כי היו מושלמים בכל דבר והיה הקרבן פרים ולא הקריבו כבשים או עזים, לומר שעמדו על סוד חדוש העולם יש מאין, והיא נרמז בקרבן פרים נגד אברהם שהמציא אמונה זו כמו שנתבאר מענין קרבן זה ואמר שאמרו נעשה ונשמע, אמרו רבותינו ז"ל פרק רבי עקיבה ההיא מינא דחזא לרבי אבהו דקא גריס וקא מייץ דמא מידא דתותיה כרעיה, ואמר ליה עמא פזיזא עדיין בפחזיתיכו קימיתו ברישא הוה ליה למשמע והדר לעבוד כו', הנה המין גילה לנו סוד נעשה ונשמע מאחר שהוא פוקר בה, וזה כי כל המינים כלם עקר כפירתן מצד אמונתן בקדמות, והוא סוד ושורש פורה ראש ולענה לכל הדעות הרעות, וההפוך הוא החדוש כי הוא יסוד התורה ובלעדו אי אפשר לקבל התורה כמו שנתבאר ריש חלק שני, ולכן אמרו ישראל נעשה ונשמע, רוצה לומר מאחר שנעשה העולם נשמע למה שתצוינו מכאן והלאה ולזה פקר בו המין כפי אמונתו, ואמר בגמרא שאמר ליה רבא אנו דסגינן בשלימות כתיב (משלי י״א:ג׳) בן תומת ישרים תנחם, אתון דסגיתון בעלילתה כתיב בכון וסלף בוגדים ישדם, להיות כי ישראל תמימים עם השם אלקיהם ואין מהרהרים אחר מדותיו, נאמר בהן תומת ישרים וגו', אבל במינים שאין מאמינים רק מה שמשיגין בשכלן, ומה שאינן משיגין בשכלן מהפשי' דרכי' ועלילו' לכפור בו, ולכן נאמר בם וסלף בוגדים ישדם, ולזה נאמר ויקח משה את הדם ויזרוק על העם וגו', כי זהו דם הברית אשר כרת השם עמכם, כי ענין זה הוא ענין כריתות ברית בית הבתרים והוא קיים לעולמים ודע כי להורות ענין הדברים אמרו רבותינו ז”ל במדרשן ביוקרא רבה, ויקח משה חצי הדם וישם באגנות, מנא ידע, רב יודא בר אילעי אמר הדם נחלק מעצמו, רבי שמעון תני בקי היה משה וחלקו, בר קפרא אמר מלאך ירד מן השמים כדמות משה וחלקו, רבי נתן אמר מעשה נסים נעשה בו חציו אדום וחציו שחור, רבי יצחק אמר בת קול יוצא ואמר לו עד כאן חצי הדם עד כאן לשונו.

600

601והנה יש לתמוה למה לא אמרו שידע דבר זה בנבואה, אלא שבאו להורות לנו על כוונת משה בענין חלוקת הדם וזה כי ידוע שהדם הוא הנפש, והוא הדבר שבו נתלה החיות של כל חי אשר נפשו בדמו הוא, ולכן לקח מדם הקרבן וחלקו, להורות כי מציאות כל הנמצא וחיותו הוא חציו למעלה וחציו למטה, וכבר כתבתי כי אין לו רושם בדבר הנפסד ובדם הקרבן, ובהיות כי כל המציאות נחלק לשתים לגשמי ואינו גשמי לכן חלק הדם לשתים, ונתן חציו על המזבח, להורות כי חציו העליון תכליתו להיות על המזבח. אמנם, חציו השני תכליתו לתתו על העם, וזה כי כבר כתב הרב המורה כי תכלית העולם בכללו אינו כי אם רצון השם לבד, וזה היה תכלית כל מין, בפרט העליונים כי לא יתכן להיות היקר משום תכלית הזולל והלעיג שם על מי שיאמין שהכל לתכלית האדם כמו שהאריך בזה חלק שלישי.

601

602אמנם, בעל העקידה שער שמנה עשר אחז בדעת השני והחזיקו בטענותיו כמבואר שם, גם שער חמישי האריך בזה לטעון על המחזיקים בדעת הראשון, וכתב אף אם יהיה הכל משום האדם, לא נאמר משום זה שיהא החשוב והנכבד מסובב מהפחות הנקלה, כי נפש איש יקרה היא וגם הוא דבר עומד נצחי, כמו שנאמר והיתה נפש אדוני כו', והאריך בזה והנה נראה כי משה הכריע ביניהם להורות את העם דעת ובינה כי לקח חציו כו', כי מאחר שהראה להם בענין הקרבן דבר ההפסד והחדוש כמו שהוא ענן כל קרבן חלקו לשנים להורות כי התכלית מחולק, ובזה יסולקו רוב הספיקות שהניחו שני הכתות בענין זה, חציו למעלה והוא המזבח הידוע, כי הנמצאים העליונים אשר אינן גשם, תכליתן הוא רצון השם יתעלה והוא המרומז בענין המזבח ולכן לא זרק הדם על המצבות שהקים רק על המזבח. אמנם, חציו למטה והם הגשמיים שנבראו משום האדם ויקר נפשו, ולזה תמצא במאורות שנאמר בהן להאיר על הארץ, אבל לא נמצא בשכלים הנבדלים, ולזה זרק חצי הדם על העם, שהם ישראל שנקראו ראשית כמו שדרשו ז”ל בראשית ברא בשביל ישראל, ולזה נחלקו מנא ידע חצי הדם, ואמרו בו חמשה טעמים נגד חמשה דברים שאמרו שיש בנפש האדם, נגד הקב”ה אמרו רבותינו ז”ל פרק קמא הני חמשה ברכי נפשי נגד מי אמרן דוד, לא אמרם אלא נגד הקדוש ברוך הוא וכנגד הנשמה, מה הקדוש ברוך הוא מלא עולם אף הנשמה מלאה כל הגוף, מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף הנשמה רואה ואינו נראה, מה הקדוש ברוך הוא זן כל העולם כולו, אף הנשמה זנה כל הגוף, מה הקדוש ברוך הוא טהור אף הנשמה טהורה, הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים, יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו עכ"ל.

602

603נראה כי לזה אמרו שמשה ידע חצי הדם בה' דברים, כי להעלות מעלות הנפש של אדם שהיא דמות הקדוש ברוך הוא בחמשה דברים, ולכן מן הראוי לומר שחצי הדם הוא תכלית העם, שיש להם נפש כזה ולכן ראוי לזורקו עליהם נגד ענין הראשון שהדם נחלק מעצמו אמרו מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם אף הנשמה מלאה כל הגוף, רוצה לומר כי זהו דבר נגלה ומפורסם ידוע מעצמו בלא התבוננות שהרי הנשמה היא מלאה כל הגוף רוצה לומר במלאה השלמתו, כמו המלא של הקדוש ברוך הוא וכמו שכתב הרב המורה בשתוף שם מלא כל הארץ כבודו, והנה הוא ידוע שכל העולם הגשמי הוא כדי להשלים נפשו של אדם והוא תכליתו, כי בשפלים הענין מבואר שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה האדם, ולכן היה הוא האחרון בבריאות כדרך כל תכלית שבא באחרונה, ולכן נאמר שגם הגשמי' השמיימים הם ברואים בשבילו, כי מאיש אחד ילקח ראייה לכל המין, וכן בכאן מגשם אחד נלקח ראיה על צד הדמיון לגשמיים אחרים, ואף כי האדם הוה ונפסד אינו קיים באיש והגשמיים העליונים מתקיימים באיש, מכל מקום מאחר שגדר הגשם ההוים ונפסדים, הגשמים העליונים הם לצרכי הנפשות שאינן נפסדיפ כמוהם, כי על ידן השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע, אשר על ידי זה ישלים האדם את נפשו בהכיר בוראן על ידן, והוא תכלית הנפש והוא ענין אמרו שהדם נחלק מעצמו, כי זהו ענין החלוקה אשר נתבארה למעלה, והנה רבי שמעון אמר בקי היה משה וחלקו, נגד ענין שאמרו מה הקב”ה זן כל העולם כך הנשמה זנה כל הגוף, והוא ענין בקיאתו של משה בענין הדם ההוא כי היה יודע צורך ההזנה לגוף וטבע הבעל חי, וכמה דם היה נצרך לצורך עמידת הבעל חי, ועל ידי כך היה יוכל לשער מחיצתו, והוא ענין ההזנה הנזכרת, בר קפרא אמר מלאך ירד בדמות משה וחלקו נגד מה שאמרו הנשמה רואה ואינו נראה והוא מדרגת מלאך, ובפרט המלאך שירד בדמות משה שהיה רואה ואינו נראה שהרי כל העם חשבו שמשה היה מחלקו, רבי נתן אמר מעשה נסים נעשו בו חציו אדום וחציו שחור, והוא ישיבת הנשמה בחדרי חדרים והוא מקום משכנה בגוף, שהם חדרי המוח והלב אשר לשם עיקר קשירת הנשמה ברוח החיוני אשר בחדרים ההם, והוא הסבה החציו אדום וחציו שחור, שהוא בא לאדם מצד שינוי החדרים והעורקים והגידים אשר שם הדם, כי אף על פי שאמרו בדמים של אשה האי שחור אדום הוא, אלא שלקה, מכל מקום ענין הלקות בעצמו הוא בא לו מצד שינוי המקומות והגידין השופכין הדם, כי אם יפסד מזג איזה גיד או אבר ישפוך הדם שחור והוא הלקוי שלו. עוד אמרו שבת קול יצא ואמר עד כאן חצי הדם, והוא אמרם שהנשמה טהורה כי בדבר קול אין בו ממשות שיקבל טומאה, ועל ידי חמשה דברים אלו כרת להם ברית עם השם, כי זהו שיש להם דבר אחד ישתפם ביחד להעמיד בברית כאלו הכל איש אחד. והנאמר ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. הנה אמר כי על ידי דם הברית אשר זרק על העם בדרך שנתבאר, ראו את אלקי ישראל, והשיגוהו מצד ידיעות נפשם מה שהיה אפשר להשיגו כמו שאמר איוב (איוב י״ט:כ״ו) מבשרי אחזה אלוקה, כי ידיעת מציאותו יתעלה הגיע אלינו באמצעות ידיעות הנפש, וכמו שהאריכו בזה החוקרים והביא דבריהם בעל העקידה ובעל עין יעקב פרק קמא דברכות, ולזה אמרו כאן ויראו אלקי ישראל ותחת רגליו וגו', כמו שנאמר ראתה שפחה על הים, כן אמר כאן כי ראו והשיגו מה שהיה באפשרות להשיג, כי ראו תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, נראה כי השיגו למאמר פרקי רבי אליעזר שאמר שמים מהיכן נבראו מאור לבושו כמו שנאמר עוטה אור כשלמה ארץ מהיכן נברא, משלג שתחת כסא הכבוד, והרב המורה חלק שלישי פרק כ”ו הביא מאמר רבי אליעזר להתבונן ממנו ששני חומרים הם. וחומר שמים אינו חומר הארץ, והוקשה המאמר לדעת הרב המורה, כי לדעתו נוטה זה המאמר אל אמונת הקדמות כמו שהאריך שם.

603

604אמנם, החכמים הבאים אחריו יישבו דברי רבי אליעזר כמו שכתב שם הרב שם טוב המפרש המורה ובעל העקידה פרשת בראשית ובעל עקרים. והנה אלו שני הדעות שנפלו בפירוש מאמר רבי אליעזר נפלו בעצמו בפירוש ראייה זו, כי יש לפרש כי ראו תחת רגליו שהם מסובביו של השם כמעשה לבנת הספיר, ר”ל החומר הראשון שהיה כמעשה לבנת הספיר, והוא הלבן של שלג הנזכר בדברי רבי אליעזר, וכמו שכתב הרב המורה פרק ששה ועשרים חלק שני וחלק ראשון פרק חמשה, וכעצם השמים ר”ל חומר השמים היה כעצם השמים, והם אור לבושו שאמר רבי אליעזר ר”ל השכלים הנבדלים שהם עצמות השמים, והם גורמין לו התנועה על דרך החשק והשכלת השמים להם והם עצמותו, ואמר לטוהר ר”ל בסבת הטוהר הנמצא לעליונים עמדו על סוד זה ששני חומרים הם, ושאין חומר השמים הטוהר הוא חומר הארץ העכור, הטמא בערך אל השמים, ואמר אל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים, נראה לומר על דרך הפשט, כי היד הנזכר כאן היא הנבואה הנקראת יד השם כמו שנאמר יד השם היתה עלי וגו', ולזה אמר כי אל האצילים לא הגיע אליהם הנבואה, כי לא הוצרכו לנבואה בדבר, רק עמדו על סוד זה מצד מחקרם ועיונן שמביאין אותה לידי השגה הזאת בדרך עיון כל חכם. אמנם, האחרים אשר לא היה במדרגתן, ראו את אלקי ישראל מצד הנבואה אשר הוחן להם אז, כמו שהוחן להם הראייה על הים בדרך נס ולזה יוחס הראייה לאלקי ישראל, שעשה ניסים לישראל לשפוך רוחו עליהם להועילם. אמנם, באלו הגדולים אמר ויחזו אלקים סתם, ואמר ויאכלו וישתו, והוא הענין האמור על למידת החכמות אשר היא לאדם למאכל ולמשתה האמיתי כן הוא דעת התרגום דלא אכלו ושתו אלא דהיו שמחים כאלו אכלו ושתו והנה לפי זה לא הוזכר כאן כלל שחטאו בראייה זו, וזהו דעת הרב אבן עזרא והרמב”ן אף שלא בארו דברי הפרשה כדרך שנתבאר גם מצאתי לחכם אברבנאל בספר עטרת זקנים שלו שהחזיק בדעת זה שלא נזכר כאן חטא כלל, גם כתב כי השליחות יד הנזכר כאן היא הנבואה אבל בדרך אחר ממה שכתבתי והמעיין יבחר. אמנם, לדעת חכמינו ז”ל חטאו בראייה זו, ולזה נאמר לא שלח ידו מכלל שהיו ראויין לשליחות יד והנה תמצא שני הדעות שבאו בדעת רבי אליעזר, שהמורה כתב שדבריו נוטין לקדמות, והאחרונים כתבו שהוא עצם החדוש ולזה תוכל לפרש גם כאן אם חטאו או לא בדרך שנתבאר,

604

605בענין קרבנות שהקריבו ביום הקמת המשכן, שנאמר בו (שמות כט) וביום הקים את המשכן, ודרשו ז”ל שהוקם עמו משכן אחר והוא משכן של מעלה וכמו שנתבאר ריש חלק ראשון בתמונת הבית וצורתו, והיה ראוי אז להקריב קרבנות כמו שנתבאר ריש חלק שני, ולזה נאמר וזה אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר ואלים שנים תמימים ולחם מצות וחלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן סלת חטים תעשה אותם ונתת אותם בסל וגו', קרבנות אלו צריכים סמיכה כמו שנאמר והקרבת את הפר לפני אהל מועד וסמך אהרן ובניו וגו', ולקחת מדם הפר ונתת על קרנות המזבח באצבעך, ואת כל הדם תשפוך אל יסוד המזבח וגו', ואת האיל תקח וסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל ושחטת את האיל וגו', וזרקת על המזבח סביב והקטרת את האיל המזבח עולה הוא להשם וגו', ולקחת את האיל השני וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל וגו', ולקחת מדמו ונתתה על תנוך אוזן אהרן ועל תנוך אוזן בניו הימנית, ועל בוהן ידם הימנית ועל בוהן רגלם הימנית וזרקת את הדם על המזבח סביב ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן ועל בגדיו וגו', ולקחת מן האיל החלב וגו' ואת שוק הימין כי איל מלואים הוא וככר לחם אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק א' ושמת הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו והנפת אותם תנופה וגו', והקטרת המזבחה על העולה וגו', ולקחת את החזה מאיל המלואים וקדשת את חזה התנופה וגו', והיה לאהרן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל וגו', ועשית לאהרן ולבניו ככה ככל אשר צויתי אותכה שבעת ימים תמלא ידם ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים וגו', שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אותו והיה מזבח קודש קדשים כל הנוגע במזבח יקדש עכ”ל הפרשה פרשת ואתה תצוה.

605

606כבר האריכו המפרשים כל אחד לפי דרכו, להראות כי המשכן היה נגד בניין העולם וענין קרבן המלואים, ובפרט בצרור המור שכתב וזה לשונו שם, לפי שזאת הקדושה היתה למלאות יד אדם הראשון ולכפר על חטאתיו אמר לקח פר אחד נגד אברהם, ואילם שנים נגד יצחק ויעקב, וכן רמז פר אחד נגד אדם הראשון ואילים שנים תמימים נגד קין והבל, ולחם מצות וחלות מצות להורות על מצה שמורה, בענין שלא יהיה שם שאור לעפש העסה, וזה להורות כי אדם הראשון חטא בסבת נחש הקדמוני הוא השטן הנקרא שאור שבעיסה, ואחר שזה הקרבן היה לכפרת אותו עון, אין ראוי שיהיה בו שאור וחומץ, אלא מצה שמורה משאור מחמץ מיצר הרע ולהורות שזה היה כפרת עון אדם הראשון אמר בכאן סלת חטים תעשה אותם כמאן דאמר עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה, ואמר ומלאת יד אהרן ויד בניו להורות שאהרן ובניו היו באים למלאות יד אדם הראשון ויד בניו בקרבנות הללו, בענין שבזה היו ממלאים החסרון והפחת של אדם הראשון ומשלימין אותו וכן צוה לשחוט הפר ואת שני אלים ולסמוך ידיו עליהם ולומר זה תחת זה, ושם יתוודו להשם ושלא יזכרו עונות הראשונים ולזה נאמר וסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר, וכן נאמר בשני אלים סמיכה נגד קין והבל, אבל לא צוה לתן על תנוך אזנם אלא מדם האיל השני שזהו נגד קין שהרג הבל, ובזה צריך להזות על תנוך אוזן אהרן לכפר על השמיעה של אדם הראשון, שלא שמע מאמר השם יתעלה, וכן על תנוך אוזן של הבנים ועל בהן ידם ורגלם להורות על ידים שופכות דם נקי של הבל, ורגלים ממהרים לרוץ לרע דכתיב (בראשית ד׳:י״ב) נע ונד תהיה בארץ וזרקת את הדם על המזבח לכפר על דם הבל, ולכן אמר בכאן כי איל מלואים הוא למלאות ולהשלים החסרון הנזכר, ולכן אמר וקדשת את חזה התנופה שהוא כנגד הנחש דכתיב ביה (בראשית ג׳:י״ד) על גחונך תלך ולכן אמר ויהיה לאהרן ולבניו לחק עולם לכפר על מעשה נחש, לרמוז שכל זה היה לתקן העולם שהיה מתמוטט בסבת עון אדם הראשון אמר ועשית לאהרן ולבניו ככה שבעת ימים תמלא ידם לקיים שבעה ימי בראשית וכן צוה שבעה ימים תכפר על המזבח לתקן עולם עכ”ל, ואמרו פרק קמא דמגילה חביב אותו יום כיום שנברא שמים וארץ נאמר כאן ויהי ביום השמיני ונאמר התם ויהי ערב ויהי בקר, הרי שכוונו לפרש ענין המלואים נגד בריאות העולם, והנה אף שדברים אלו נאותים מאוד לדברינו הקודמין, ומקיימים בידינו הדברים שבארנו, שיסוד הקרבנות כולם הם לקיים בידינו אמונת חדוש העולם מכל מקום אין דבר החכם בעל צרור המור מספיקין בזה, כי לא נתן בפרטי הקרבנות טעם מספיק גם כח דבריו חלושים בעניין מתנות דם על התנוך ובהונות, כי מאחר שהפר היה נגד האדם, היה ראוי ליתן מדמו על האוזן, נגד השמע ולא מן האיל שהיה נגד קין, ושאר ספיקות הנופלות בדבריו, לכן אמשוך עצמי בזה אחר דברינו הקודמין, ואומר כי היו בקרבן זה כלולים כמעט כל החלקים שנפלו בענין כל הקרבנות והוא מן הראוי באשר זה הקרבן היה קרבן ראשון שהקריבו לאחר הקמת המשכן וההתחלה נחשב לחצי הכל, וע”כ היה מן הראוי שבאו בכללו עניני הקרבנות כולן, וכבר נתבאר כי כלל הקרבן היה בא בכל מקום להורות על חדוש העולם, וכל שכן שהיה ראוי להורות כן ביום הקמת המשכן שדרשו ז”ל שמשכן אחר הוקם עמו. אמנם, הפרטית צריכין באור, למה נבחר קרבן ההוא בו ביום, ואף כי מצינו שנויים רבים מקרבני הדורות, האחד שהיה חטאת נשרף מה שאין כן בשאר חטאת, ועוד שבכל מקום לא מצינו תרונת לחם נקטרת אלא זה בלבד, ועוד כי לא מצינו שהקטירו שוק הימין עם האמורין אלא בקרבן זה בלבד, ולכן נאמר כבק נתבאר פרק אחד עשר חלק שני ופרק תשעה וארבעים חלק זה כי הפר נגד בריאה יש מאין ונגד עולם השפל, והאיל נגד עולם הגלגלים ובריאות ששת ימי בראשית, לזה באשר הוקם המשכן וירדה שכינה לדור בתחתונים, היו העליונים ותחתונים לחלק אחד, ועל כן לא נתקרב לקרבן שום שעיר המורה על חלק עולם הרוחני והנהגת עולם הטבעי, כמו שכתבתי בפרק הנזכרים כי מאז נתבטל הנהגת הטבעי אשר היא על ידי הרוחניים, רק היה הכל על פי השגחת השם יתעלה אשר היה משכן כבודו בתחתונים, ולכן היה בא פר אחד ושני אלים, כי היריעות של משכן היו במקום השמים ושמי השמים, וכמו שהאריכו רוב הפרשנים בזה, עוד שבמדרש אמרו כי הקרסים ביריעות היו כדמות כוכבים ברקיע, ולכן היו שמים שניים במשכן, ולכן היו מקריבין שני אלים ופר אחד, להיות כי העולם השפל ההוה והנפסד לא הוכפל ענינו במשכן מאחר שהמשכן עומד ועולם השפל נחשב לאחד אף כי באו רמזים בבנין המשכן כנגדו. מכל מקום אינו ראוי לחשבו בפני עצמו, ולקחו לחם מצות כו', הנה לקחו שלשה מיני מצה שכל אחד היה עשרה כחלות לחמי תודה שמבואר ענינן למעלה פרק שבעה ושלשים, שהיו באים נגד עשרה חלקים הפנימים שבאדם, המשתרגים משלשה חלקי הנפש שהם נפש רוח ונשמה, והנה בהיות כי ביום הקמת המשכן נתוסף השפע ונתוספו כחות הנפש, לכן היה ראוי אז להקריב שלשים לחמי מצה, מטעם שנתבאר בענין התודה בפרק הנזכר, ואמר ונתת אותן בסל, והוא בדמות הגוף הנושא לאלו הכחות, ובו היו מקריבין אותן להשם והיו מניפין אותן כטעם הנפת לחמי תודה, רק שכולן היו נשרפים ועולין לאישים, להיות כי בזמן ההוא היו כל מגמתן ומחשבותן דבוקה למעלה והיו כולן לאישים, והנה דע כי מצאנו שבקרבן זה היה קצת דיו אחד, מכל קרבנות שהיו באים אחר כך לעולמים, וזה כי הפר היה חטאת והאיל עולה והאיל השני היו נותנים מדמו על התנוך ועל הבוהנות כדמות דם אשם מצורע, והתנופה והלחם כדמות קרבן תודה שהוא השלמים, גם הרמת חזה ושוק כדמות זרוע בשלה, הנה כמעט היו כלולים בו כל הקרבנות, והוא מן הראוי שבהתחלה היו מחנכין המזבח במקצת מכל הקרבנות, וטעם הפרטים יתבארו לפי דרכינו למה היה החלקים והפרטים ההם בענין שהיו להורות כל אחד על אחד מן הקרבנות ולא בענין אחר.

606

607והנה היה החטאת נשרף כי מאחר שחטאת זו לא באה להורות ולכפר על חטא המקריבים, רק לכפר על חטאו של אדם הראשון כדי שיתבס' העולם, כמו שהיה קודם שחטא האדם שהיתה שכינה בתחתונים, על כן לא היה חטאת זה נאכל, כי לא הוצרכו לכך שנאמר הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרין. גם כי נתבאר לעיל פרק שלשה ושלשים טעם אכילת הבשר שהוא הורות דרכי התשובה, ועונשי העון אשר יראה בהן המביא חטאת, וכל זה לא הוצרכו בקרבן זה, והיה הפר חטאת כי האדם היה בארץ שחטא, ולזה הפר שבא נגד העולם השפל בא כנגדו והוצרכו כל הקרבנות אלו סמיכה, וכל זה מבואר מטעם הסמיכה שכתבתי פרק שנים ועשרים חלק שני, שבא להורות כי השם סמוך לכל הנופלים, והוא ענין הקמת המשכן שהוקם עמו משכן אחר, והעומד על טעם הסמיכה בפרק הנזכר, יבין שהוצרכו כאן לסמיכה ואמר כי האיל האחד יעשו עולה, ואת האיל השני ילקח מדמה ויתנו על תנוך אוזן הכהנים ועל בוהן ידם ורגלם כענין דם אשם מצורע שהיו נותנים מתנות אלו, וכבר נתבאר ענינו לעיל פרק שבעים טעם איברים אלו שהיו נותנים עליהם מתנות הדם כי הוא היה רומז על כי אורך ימים בימינה, והוא טעם שנתנו בהקמת המשכן שהיו ישראל מימינ', וזכו בחייהם לתכלית עולם הבא שהוא הנאה מזיו השכינה, ובהיות כי בענין הקמת המשכן נתרפא העולם מעטיו של נחש שהוציא שם רע על בוראם, ולכן נלקה בצרעת כמדרשם ז”ל, והם הבהרות לבנות שבנחש שהם לו לצרע וביום שהוקם המשכן נתכפר החטא, כמו שאמרו רבותינו ז”ל משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, וכל שכן ביום שהוקם המשכן, ולכך היו נותנים מתנות מצורע מדם האיל ואף כי שהאיל היה בא נגד קין, כמו שכתב צרור המור והוא היה נלקה בצרעת כמו שאמרו במדרשם (בראשית ד׳:ט״ו) וישם השם לקין אות, אמר רבי נחמיה שהפריח עליו הצרעת, וכבר נתבאר פרק שבעים הטעם שהצרעת בא על לשון הרע, כי כל המספר לשון הרע הוא המוציא שם רע על בוראו, שלא ברא העולם ושהעולם קדמון כמו שנתבאר בפרק הנזכר וזהו חטאו של קין כמו שנתבאר לעיל פרק ארבעה ושבעים וכבר נתבאר הטעם שהיה הבשר נשרף ולא היה נאכל כי הענין אחד בחטאת ואשם ואחר כך אמר ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה, כבר נתבאר גם זה במצורע שהיו נותנים עליו מן הדם ואחר כך משמן, וכן הוא בענין קרבן זה, וכבר נתבאר ענין שמן המשחה פרק שלשה ועשרים חלק שני, וכבר נתבאר ענין התנופה וחזה ושוק בענין שלמים אין צריך להחזירן בכאן שנית.

607

608וטעם שבעת ימים תמלא ידם כבר נתבאר בצרור המור כאשר כתבתי ונאמר בשע' מעשה ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים וגו', כי קודם שהתחילו אהרן ובניו לעבוד עבודת המשכן הוצרכו לישב שבעה ימים בפתח אוהל מועד להתבונן בהן, כי הם היו דוגמת שבעת ימי הבריאה ואחר כך עבודתן כשירה. אמנם, בשבעה ימים אלו היה משה עובד והוא דוגמת בריאות עולם שהיה הקב”ה עצמו פועל בעולם ודוגמת זה היה משה משמ' בשבעה ימי מלואים, וביום השמיני התחילו אהרן ובניו לשמש, וזה כי כבר כתבתי סוף פרק חמשה וארבעים חלק שני כי אהרן היה נגד העלול הראשון ובניו נגד שאר השכלים העובדים ברקיע, והנה משה עלה על כולם והוא דמות השם יתעלה בעולמו, ולזה נאמר (דברים ל״ד:י׳) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו', דוגמת מה שנאמר (ישעיהו מ״ג:י׳) לפני לא נוצר אל וגו', וזהו סוד מדרשם בישראל לא קם אבל באומות קם ומנו בלעם, בהיות כי ישראל מאמינים שלא קם כמשה לפניו ולאחריו כמו הא-ל יתעלה. אמנם, באומות אינו כן, שהם עובדים עבודה זרה מאמינים באלהים אחרים, וזהו אמרם ומנו בלעם, כי הם חושבין כמו שבלעם היה נמצא עם משה כן יש אלהים אחרים. אמנם, בישראל לא קם, ולזה נאמר במשה (שמות ז׳:א׳) אתה תהיה לאלהים לפרעה ואהרן יהיה נביאך כי היה כדמות אלוה בתחתונים, ולזה היה משמש בשבעת ימי מלואים, וזהו סוד אמרם, שמשה היה משמש כל ימי מלואים בחלוק לבן שאין אמרא, והוא נגד מה שאמרו שמים מהיכן נבראו מאור לבושו, שנאמר עוטה אור כשלמה וגו', והבהיק ממנו העולם והוא החלוק לבן, כמו שנאמר לבושי כתלג חיור ונאמר איש לבוש הבדים, ואמרו שאין בו אמרא, להיות החלוק ההוא אין בו אמרא, אינו מכלל עשרה מאמרות שנבראו בעולם רק הוא מעצמות הבורא יתעלה, כאמרם במדרש בלבוש הבדים כההיא חומטא דלבושיה מיניה כן נראה לומר שאור לבושו הוא כבוד עצמותו, וכמו שמצינו שיוחס לזה שם כסא כמו שכתב הרב המורה בשתוף כסא, ולזה נאמר (איכה ד) ואתה השם לעולם תשב כסאך לדור ודור, כן יוחס לזה אור לבושו, וכמו שנאמר (יחזקאל מ״ג:ב׳) והנה השם אלקי ישראל וגו', והארץ האירה מכבודו, ולכן נאמר כי אמרו בפרקי רבי אליעזר שמים מהיכן נבראו מאור לבושו, ר”ל שמים עם נוטיהם והם כל צבא השמים כולם נבראים מאור לבושו, ובזה מסולק תמיהות הרב המורה שתמה על מאמר זה פרק ששה ועשרים חלק שני, כי כבר נתבאר כי אור לבושו אינו דבר נברא והוא מבואר, והוא טעם ההגדה שהביא בעל העקידה שער שני, אמרו רבי שמעון בן יהוצדק שאחר רבי שמואל בר נחמני בשביל ששמעתי עליך שאתה בעל ההגדה כיצד ברא הקב”ה האורה, אמר נתעטף הקב”ה בשמלה והבהיק העולם כולו באורו, הוא קאמר בלחישה א”ל ולאו מקרא מלא הוא עוטה אור כשמלה אמר ליה כשם שקבלתי בלחישה כך אמרתי בלחישה כו', הנה טעם הלחישה הוא מה שנתבאר ולא מה שהבין ממנו בעל העקידה שם כי ראוי ללחוש בזה, שלא יאמרו שהשמלה גם כן דבר נברא חלילה, אבל האורה הנברא הם מלאכי מעלה, שאמר עליה רבי אליעזר שמים מהיכן נבראו, והוא מבואר למשכיל, וזהו החלוק שאין בו אמרא ששמש בו משה בשבעת ימי המלואים, ומיום השמיני והלאה עבדו אהרן ובניו כמו שהיה בבריאת שמים וארץ.

608

609ויהי ביום השמיני וגו' (ויקרא ט׳:ב׳) ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימם והקרב לפני השם ואל בני ישראל תדבר לאמור קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימם לעולה ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני השם ומנחה בלולה בשמן כי היום השם נראה אליכם.

609

610הנה מעשה הקרבנות אלו כמעשה הקרבנות הנוהגין לדורות, מלבד שבשר חטאת נשרף כבשר חטאת המלואים שהקריב משה, וכבר נתבאר ענינם בפרק שעבר אמנ' בפרטי הקרבנות שאהרן הקריב עגל ואיל, וישראל הקריבו שעיר עזים לחטאת, ועגל וכבש ושור ואיל עלינו לבאר בפרק זה, והנה אקדים לזה שמצינו גם כן שהלוים הקריבו קרבן בחנוכתן, כמו שנאמר בפרשת בהעלותך קח את הלוים וגו', ולקחו פרק בן בקר ומנחתו בלולה בשמן, ופר שני בן בקר תקח לחטאת, והלוים יסמכו ידיהם על ראש הפרים וגו', ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה לכפר על הלוים, ובקרבן אהרן וישראל לא מצינו סמיכה, והנה חלוף קרבנותיהם וענייניהם לא דבר רק הוא, ואף על פי שדרשו ז”ל פרק קמא דביצא ופרק שני דמדות, שגם בעולת המלואים היה סמיכה, כמו שנאמר ויקרב העולה ויעשה כמשפט, ודרשו ז”ל כמשפט עולת נדבה לסמיכה, מכל מקום מה שנתפרש יותר ענין הסמיכה אצל קרבן הלויים, ממה שנתפרש אצל קרבן אהרן והעם אינו ללא דבר וצריך להשים עליו לב. אמנם, מה שהקריבו אהרן וישראל עגל הוא מפורש הטעם בתורת כהנים כי הם חטאו בעגל ולא הלוים שנאמר שם (שמות ל״ב:כ״ו) מי להשם אחי ויאספו אליו כל בני לוי, ולזה הקריבו הם עגל לכפר על מעשה עגל כדברי רבותינו ז”ל, ומה שהיה עגל אהרן חטאת ובעם היה שעיר חטאת הוא מבואר גם כן מטעם זה וזה כי אהרן לא חטא בעגל במחשבתו ולא עבד עבודה זרה ולא היה בו חטא, רק עשיית העגל לכן היה העגל חטאת.

610

611אמנם, העם שחטאו במחשבתן ואמרו אלה אלהיך ישראל היה קרבנו שעיר ככל חטאת עבודה זרה שהיה שעיר, וכבר נתבאר מדברינו הקודמין ששעיר מורה על דבר רוחני, ולזה הוא בא על ענין עבודה זרה כי זה אסור שעיקרו תולה במחשבתו של אדם והרהורי לבו, שבו תלויים אמונת עבודה זרה או אמונת אלהות, ועל כן קרבנו שעיר. אמנם, שאר פרטי הקרבנות צריכים ביאור כי בוודאי לא לחנם כוונה התורה בפרטי קרבנות אלו שאהרן הקריב שני קרבנות עגל ואיל וישראל הקריבו חמשה קרבנות שעיר ועגל וכבש ושור ואילף והלוים הקריבו שני קרבנות שני פרים, ונתבאר בו סמיכה, ונראה כי הפרט הזה מורה לנו על ענין דעתן במעשה העגל, וכפי מחשבתן הביאו קרבנות אלו לכפר עליהם. וזה כי נפלו כמה דעות בענין במעשה העגל וכוונתן, וראיתי לכתוב פירוש הפרשה לפי הנראה לי, ומתוכה נעמוד על כוונת הקרבנות הנזכרים, אמר (שם) וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו ממצרים לא ידענו מה היה לו, ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב וגו', ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו', ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה וגו', וירא אהרן ויבן מזבח לפניו וגו' וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגשו שלמים וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק ואמרו רבותינו ז”ל פרק קמא דעבודה זרה, לא עשו ישראל העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר (דברים ה׳:כ״ו) מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים והיינו דאמר רבי יוחנן לא היו ישראל ראויין לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה כו', אלא מפני מה עשו שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד חטא ועשה תשובה, ואם צבור חטאו אומרים להו כלך אצל רבים שעשו תשובה, והנה בעל העקידה פרשת כי תשא האריך בפירוש מאמר זה לקרבו אל השכל ודחק שישראל ודוד לא חטאו אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, וקבלו עונשים גדולים כל כך כמו שעשה במעשה העגל ובמעשה דוד, ועוד האריך בקושיות על מאמר זה אם הוא כפי מה שנראה ממנו בתחלת העיון, והנראה לי שכוונו בזה המאמר להורות לנו מחשבת ישראל במעשה העגל, וזה כי ישראל לא בקשו מעולום לעשות להם לא עגל ולא שאר פסל ומסכה רק אמרו עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו וגו', ר”ל בקשו מאהרן שהוא ימלא מקום משה, ויעשה בזכיותיו שאלקים ילכו לפנינו, וכוונו אל דביקת השם יתעלה אליהם באמצעות אהרן ושילך לפניהם, וכמו שנאמר בימי משה והשם הולך לפניהם יומם וגו', ולזה אמרו לאהרן כי מאחר שזה משה האיש לא ידענו מה היה לו, עשה לנו אתה שבזכותך ילך אלקים לפנינו, ואמרו בלשון רבים אלקים ילכו לפנינו על דרך שנאמר אלקים קדושים, אלקים חיים, אשר התעו אותי אלקים, וכמו שפירש רש”י התם, ואמר לאהרן בלשון עשייה, כי עיקר הדביקות תלוי במעשה באדם ומצד מעשיו יושגח מלמעלה וכל אשר ברגליו, וכמו שאמרו בני ראובן וגד ליהושע (יהושע א׳:י״ז) ככל אשר שמענו כן נשמע אליך, רק יהיה השם אלקיך עמך כאשר היה עם משה ואולי כוונו דבר יותר עמוק במלת עשה לנו אלהים, על דרך שנקראו גדולי ישראל וחסידיהם אנשי מעשה ע”ד המקובל, והנה לא חטאו ישראל בזה כלל, אלא שהצליחו מעשי שטן כמדרשם ז”ל, ושאהרן לא הבין כוונתן ועשה מה שעשה ויצא העגל הזה, כמדרשם ז”ל שמיכה השליך לאש השם שכתב משה עלה שור להעלות ארונו של יוסף, או כדעת הזוהר שהמכשפים שבדור עשו שיצא העגל, ונוכל עוד לומר שהבין אהרן כוונתן, אלא שכיוון גם כן לענין אחר במה שאמר להם פרקו נזמי הזהס אשר באזני נשיכם ובניכם וגו', להיות כי מאחר שחפצו בו למנהיג ולפטרון, אמר שיביאו אליו נזמי הזהב להעשירו, כי אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, כדאיתא פרק רביעי דנדרים ואמרינן שם, אמר רבי יוחנן כל הנביאים עשירים היו ועוד דרשו ז”ל (ויקרא כ״א:י׳) והכהן הגדול מאחיו שהיה גדול בחמשה דברים בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים, בעושר מניין שאם לא היה לו, אחיו הכהנים מחוייבים להעשירו, מעשה בפנחס הסתת שמנו אותו כהן גדול, ויצאו אחיו הכהנים וראו אותו חוצב אבנים ומלאו המחצב זהב, שאם אין לו מגדלין אותו שנאמר והכהן הגדול מאחיו, והטעם כי חכמת המסכן בזויה ואין דבריו נשמעים, ולכן היה אהרן צריך לנזמי הזהב לענין ההנהגה או שרצה לעשות מטה כמו שיתבאר, ואולי חשק בנזמי זהב יותר מבשאר כלי זהב כי הוא כלי השמיעה, להורות כי על ידי זה הזהב דבריו נשמעין, ואמר להם באזני נשיכם ובניכם, ולא בקש הנזמים אשר באזני העם בעצמו, מטעם שאמרו רבותינו ז”ל שכוונתו היתה לעשות עכוב בדבר ולכן אמר חג להשם מחר, וכן היה בעניין זה, כי לא רצה ליטול העטרה ועשה עכוב בדבר, או שעיקר הצריכים לזה הם הנשים והטף, אבל האנשים החכמים שבעם בלעדי זה שמעו אליו, אך העם ברוב חשקם בו התפרקו נזמי אזנם, להורות כי הטו אזנם אליו לשמוע אל דבריו שיהיה במקום משה. והנה אהרן לקח מידם ויצר בחרט וישליכו באש, להתיך הזהב ולהניח בגנזיו כדרך המלכים או שכיוון בו לעשות שרביט הזהב ושבט מושלים אשר ביד המלכים, וחשב ששרביט זו תהיה בידו במקום מטה של משה, שאמרו עליו שהיה של סנפירים, אך שיצא העגל מעצמו על ידי שם של מיכה, או של כישוף כמו שנתבאר, וכמו שאמר למשה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, ולזה אמרו סוף פרק שלישי מגילה דמעשה עגל שני נקרא ולא מתרגם, ואמרו שם דמתשובתו של אהרן למדו המינים לכפור והנה ישראל לא חטאו בתחלה גם אהרן לא חטא כלל, אלא שנתגלגל חטא גדול על ידו במה שראו ישראל העגל שיצא, ואמרו אלה אלהיך ישראל וגו', והנה נראה שטעו ישראל בזה, כי לפי מה שראו שמשה נתגדל במדין אצל יתרו, שדרשו ז”ל באלעזר שלקח לו מבנות פוטיאל מבנות יתרו שפטם עגלים לעבודה זרה, ויש לדקדק למה נקטו עגלים יותר משאר בהמות, אלא שלמדו כן מענין מעשה העגל ולכן נכנס בתוכן רוח רע לחשוב כי גדולת משה היה מצד העגלים שפיטם חותנו ועל ידי זה זכה יתרו שמשה חתנו היה גאל ישראל ממצרים גם משה עצמו היה רועה צאן, ובוודאי הוא היה המפטם עגלים לדעתם, כדרך העבד בבית אדונו שצריך לעשות מלאכת רבו, ולזה אירע גם כן לאהרן שיצא העגל וחשבו כי כל זה הוא להיות כי כחן ברקיע הוא כח חשור, הוא המוציאן ממצרים, ולזה אמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים וראה כי מזה מצה משה רבינו מקום להמליץ על ישראל באמרו בתפילתו (שמות ל״ב:י״א) למה השם יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. הנה עשה מעצמות המרי הסיניגוריא, באשר כי מכח שהוציאם מארץ מצרים והם פשעו בו היה לחרות אף השם בם, אלא שענין יציאת מצרים גרם להם הטעות, כמו שנתבאר וזה היה חטאת ירבעם בן נבט שעשה שני עגלים נגד משה ואהרן, כי אמר שכחן היו אלו העגלים וכיון בזה להורות שלא יצטרכו למלכות בית דוד, שהרי מצינו גואלים ומנהיגים אחרים שלא משבט יודא, ולכן גם כן יבחרו ישראל בו ולא במלכות בית דוד, ולזה נאמר כאן וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, וכבר כתבתי למעלה כי בכל מקום שנאמר ויבן מזבח בלא הקרבת קרבן, נאמר על התבוננות דבר המזבח, וכן דרשו ז”ל כאן במלת ויבן המזבח, שאינו רצה לומר בניין מזבח, אלא שהבין מן הזבוח לפניו והוא חור, ולזה נאמר גם כן כי אהרן ראה והבין המזבח של מעלה שבנאו האבות, ולא רצה לטעות במה שטעו ישראל, וקרא בשם השם עולם, כמו שנאמר באבות (בראשית י״ב:ח׳) ויבן מזבח ויקרא בשם השם, כן עשה אהרן וקרא חג להשם מחר, ולזה דרשו ויבן מזבח שהבין מחור, רצונו כי הבין מחור שמסר נפשו על קדוש השם, וכן עשה בעצמו, ולזה קרא חג להשם.

611

612אמנם, אמר וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים, אמנם, לא נאמר בו שהקריב אהרן קרבן בכאן, כי אם העם, והנה אהרן לא חטא כלל לא בתחלה ולא בסוף, רק שגרם החטא, ולזה אמר לו משה מה עשה לך העם כי הבאת עליו חטאה, כי הוא לא חטא רק שהביא על העם חטא גדול ולזה שאל משה מה עשה שגלגלו חיוב וחטא גדול על ידו, על דרך מגלגלין זכות על ידי זכאי וחיוב על ידי חייב, ולזה השיב לו כי ידעת את העם כי ברע הוא ר”ל כי תמיד חושבים רע ומבקשים לסור מאחרי אלהיהם, על כן סרו הדרך וטעו מעצמם בעגל כשיצא, כי בתחלה לא בקשו עגל, רק אמרו לי עשה לנו אלהים וגו', ואומר להם למי הזהב התפרקו ויתנו לי וגו', וירא משה כי פרוע כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. הנה אהרן לא אמר למשה שצוה להם לתת נזמי זהב, רק זהב סתם, כי חשב שיקצוף משה שרוצה להיות מנהיג במקומו, והיה מתבייש להזכירו ואמר זהב סתם, ואמר וירא משה כי פרוע הוא פרעו אהרן לשמצה בקמיהם ר”ל ראה שהיה חילול השם יתעלה בדבר זה, מאחר שכבר נגלה ברבים שעשאו אהרן שהוא גדול ישראל, ואמר רבותינו ז”ל איזה חילול השם כל תלמיד חכם שאינו נזהר במעשיו, כל שכן שהיה חילול השם בזה, מאחר שנגלה שעשאו אהרן ולא כולם ידעו מחשבתו, ויאמר מי להשם אלי וגו', זהו הנראה לי בפירוש הפרשה, והוא מן הראוי כדי לזכות אהרן קדוש השם, גם ישראל לא בקשו עבודה זרה כלל, רק שטעו אחר שיצא עגל הזה, ולכן אמרו לא עשו ישראל העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, והוא האמת בעצמו, כי לא עשאו ישראל העגל אלא אחר שיצא העגל טעו בו, ויוחס להם העשייה, שנאמר עשו להם עגל מסכה כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, והנה אף כי נפרש מעשה העגל כפשוטו של מקרא, ושהם בקשו מאהרן שיעשה להם שום מנהיג במקום משה, מכל מקום נוכל לפרש מאמר לא עשו ישראל העגל בדרך זה כי באמת הם לא עשאוהו אלא אהרן שנאמר ויעשהו עגל מסכה, ואחר כך יוחס הדבר לישראל שנאמר עשו עגל מסכה, ויקח העגל אשר עשו וכל שכן לפי מדרשם ז”ל שישראל לא טעו בעגל רק הערב רב, שיפה אמר שישראל לא עשו העגל ונקרא על שמם, וכל זה איננו אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, לומר אף אם עשאו נמחל להם לבסוף בתשובה, ואף אם נאמר שמה שיוחס העשייה לישראל ולא לאהרן היה מצד מחשבתן, כי ישראל שכוונו לרעה נקרא על שמם, אבל אהרן שנתכוון לטובה לא נקרא על שמו, והוא דעת המדרשות והפרשנים לפי פשוטו של מקרא, מ”מ יש פתחון פה גדול עי”ז לבעלי תשובה, כי לא כל אחד יוכל לומר לא נתכוונתי במחשבתי לעשות רע, ואף כי רחמנא לבא בעי, ולפניו נגלו כל מחשבות, מ”מ כן הוא האמת, שרוב חוטאים אינן יודעין רבונן ומכוונין למרוד בו להכעיס ובמזיד עם הסכמת מחשבתן, רק חוטאים במקרה לעשות מעשים רעים הן בשוגג הן במזיד מצד תגבורת יצרן הרע, לא מצד מחשבתן, שזהו דבר טוב, ועל כן אינן ראוין להעניש כל כך, מצד שהכל הולך אחר המחשבה, וזהו פתחון פה גדול לבעלי תשובה, ועוד אם היה עיקר החטא מצד המעשה אי אפשר לשוב, כי המעשה הוא מעוות לא יוכל לתקן, כי בא על הערוה או הרג הנפש או אוכל אכילת איסור אי אפשר לתקן המעשה שעשה. אמנם, מחשבתו הרעה אפשר להפכה ולהתנחם ממנה ושב ורפא לו, כמו שאמר ביחזקאל (יחזקאל י״ח:כ״ו) בשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ומת עליהם וגו', ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעשה משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה, ודרשו ז”ל בתוהא על הראשונות, הנה מחשבתו אפשר להתהפך, מה שאין כן במעשה והוא מבואר לכל משכיל, ולכן אמר כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה היינו דרבי יוחנן דאמר לא היו ישראל ראויין לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה ואם כן בוודאי לא עשאוהו, אלא על כרחך ויתפרש הענין בעגל כדרך שנתבאר, או כשאר דרכי המפרשים הראשונים ז”ל, שפרשו הענין להציל ישראל מן החטא המגונה, וכן דוד שאמרו עליו כו' האומר דוד חטא אינו אלא טועה, ומה שייחס להם להם המקר' עשיית', הוא להורות לנו דרך התשובה והוא מבואר ומאחר שנתבאר נשוב לדברינו, ולומר כי על פי זה יתיישב טעם קרבן המלואים וזה כי נתבאר פרק עשירי חלק שני כי שלשה מיני הקרבן היו באים נגד שלשה שלמות האדם שהם חכמה, וגבורה ועושר והשור היה בא נגד מעלת הגבורה והכבש נגד מעלת העושר, והאיל נגד הכבוד הנתלה במנהיג העם, והעז נגד מעלות החכמה, וכמו שנתבאר שם בארוכה, ולכן צוותה התורה לאהרן להקריב עגל לחטאת ואיל לעולה כי נגד מה שבא על ידו מעשה העגל הקריב עגל לחטאת, כי חטאת בא על חטא המעשה, וכמו שנתבאר חלק שני פרק עשירי.

612

613אמנם, איל לעולה נגד מחשבתו שרצה להיות מנהיג במקום משה ולירש הכבוד בא האיל לעולה שהוא הכפר על הרהור הלב. אמנם, ישראל שטעו אחר כך בעגל, הביאו שעיר לחטאת שהוא קרבן עבודה זרה, אמנם, על תחילת מחשבתן שהיתה לרצון בדרך שנתבאר שבקשו שאהרן ינהיגם במקום משה הביאו עגל וכבש בני שנה לעולה, כי לפי שמייחס להם המקר' העשייה הביאו עגל, אמנם היה עולה ואצל אהרן חטאת, כי הם עשו העגל במחשבתן שעליו קרבן העולה בא ואהרן עשה במעשה שעליו בא חטאת, והקריבו כבש לעולה על פי מחשבתן שבקשו מנהיג, ובקשו להעשירו בממונם שהביאו אליו,ולכן בא על מחשבתן כבש לעולה, והביאו עוד שור ואיל לשלמים, להיות כי הם הגישו שלמים והקריבו לפני העגל, על כן הוצרכו להקריב גם כן כאן שלמים, והיו השלמים שור ואיל להיות כי השור מורה על מעלות הגבורה, ואיל על מעלת הכבוד, כי לא נשאר להם מעלות החכמה, שהרי טעו בעגל לזבוח לפניו, ולכן לא היו שלמים באים בזה, ועל כן לא הקריבו מהם שלמים, וכן בעשרם לא היו שלמים באשר שחסרו מה שנתנו לעגל, והוא גורם להם טעותן על כן לא באו השלמים ממנו במדרש אמרו רבותינו ז”ל (ויקרא כ״ג:י״ט) שעיר עזים אחד לחטאת נגד (בראשית ל״ז:ל״א) וישחטו שעיר עזים עגל נגד מעשה העגל, ושור ואיל לשלמים לפי שנדמית העבירה לשני מינים שנאמר ויעשו להם עגל ולהלן הוא אומר וימירו את כבודם בתבנית שור, יבא שור ויכפר על מעשה שור, ועגל על מעשה עגל כו', הנה כל אלו הקרבנות היו על החטא הגדול והקטן שעשו, על כן לא נתפרש בקרבנות אלו סמיכה כי כבר נתבאר בחלק שני שענין הסמיכה הוא מורה על כי השם יתעלה סומך לכל הנופלים, ומשגיח בתחתונים להשפיע עליהן ולקיימן על כן כאשר הקב”ה אמר לכלותן כרגע בחטא העגל, ונסתלקה הסמיכה מהם, על כן לא בא הסמיכה מפורש בקרבנות אלו.

613

614אמנם, בקרבן הלוי נתפרש הסמיכה, מאחר שהם סלקו חרון אף מישראל, והחזירו הסמיכה למקומה והיה קרבנן שני פרים כי כבר כתבתי במוסף ראש חודש כי באו שני פרים למוסף ראש חודש כי נבראו שני דברים יש מאין, והם עיקר העולם התחתון שהם החומר והצורה, ומהם נתהווה מה שנתהווה בעולם, ונתבארו שם באיזה דרך הפרים מורים על זה, על כן הקריבו הלויים שני פרים לחנכתן, כי החזירו העטרה ליושנה והעמידו העולם על ענינו, במה שסלקו חרון אף שהיה להקב”ה על מעשה העגל, וכאלו נברא כל העולם בגינם, וכמו שמבואר פרק עשירי חלק שני שעולה וחטאת היו באים נגד מעשים רעים והרהורים רעים, והם באים משני דברים אלו שהם חומר וצורה, ועל כן הקריבו הפרים עולה וחטאת. עוד נוכל לומר בטעם פרטי קרבנות מלואים אלו שהיו מצד מעלות כל חלק וחלק שהקריבו אלו הקרבנות, כי נתבאר סוף חלק שני, כי הכהנים בעבודתן ולויים בדוכנן וישראל במעמדן, היו נגד שלשה חלקי עולמות הנקשרים זה בזה, ונעשו עולם אחד בכלל ולכן כהנים לוים ישראלים כולם הם בכלל ישראל,והיו הכהנים נגד מלאכי מעלה, והלוים נגד גרמי השמים, וישראל נגד העולם השפל, כמו שנתבאר שם בארוכה, ועל כן הקריב אהרן עגל לחטאת ואיל לעולה כי מבואר כי צבא מעלה הם מורכבים בצד מה כאשר כל אחד עלה ועלול, וכמו שכתב הרב המורה בפירוש המרככה או מצד שכל אחד משיג עצמו ומשיג עלתו, וזהו לו כחומר וצורה, והנה הביא עגל לחטאת והוא המורה על השגת עצמו, ולמה שהן סבה לו הנקרא רגל, כמו שכתב הרב המורה בשם שתוף רגל, וזה כי נתבאר מענין השתלשלות הבריאה, כי מצד השגת עצמו משפיע גלגל, ומצד השגת עילתו הושפע ממנו שכל נפרד אחר, ועל כן נאמר וכף רגליהם ככף רגל עגל, ר”ל כי מה שהם הסבה הוא דבר עגול והוא הגלגל, וכל זה נתבאר למשכיל בדברי הרב המורה, ונתבאר גם כן מדברינו הקודמים, ולכן היה העגל חטאת כי החטאת נגד החומר שהוא דבר גשמי, כמו שהגלגל שהוא גשמי. אמנם, על צורתן שהוא השגת עילתן, ושהן עילולין מאחר, הקריב האיל לעולה, כי העולה באה נגד הצורה והוא איל כמו שכתב בעל העקידה פרשת ויקרא בענין קרבנות הנשיאים, וכבר בארתי זה הדבר באר הטיב פרק אחד עשר חלק שני.

614

615אמנם, ישראל הקריבו חמש קרבנות שעיר עזים לחטאת ושור ואיל לשלמים ועגל וכבש לעולה כי ידוע כי עקר העולם השפל הוא חמשה דברים, ארבע יסודות והמורכב ממנו, אשר המורכב האחרון הוא האדם והוא נגד כולן אשר מצד הרכבתו בא לכל חטאת ולכל מרי, ונגד זה בא שעיר עזים אחר לחטאת. אמנם, נגד שני יסודות העליונים הביאו עגל וכבש לעולה כי השור מורה על יסוד האש מצד הרכבתו כמו שכתב הרב המורה בפירוש המרכבה שנאמר (יחזקאל א׳:י׳) ופני השור מהשמאל, וכבש מורה על יסוד הרוח כי ידוע שהאויר נחלק לשלשה חלקים וכמו שחלקוהו החוקרים הטבעיים, ולזה מצינו בכבש שמינו נחלק לשלשה חלקים שה כבשים, והכבשים עצמן, והאיל שהוא הגדול, לכן בא ענין הכבש נגד האויר, ואף כי כבשים ללבושיך והוא להציל האדם מזרם וממטר והרוח הנושב אשר יתהווה הכל ביסוד האויר, והם דברים שהן כבשונו של עולם, והיו אלו שני קרבנות עולה כי אלו השני יסודות עולין למעלה לקלותן, והיו שור ואיל לשלמים נגד שני יסודות הנשארים שהם מים וארץ, ואלו שני הקרבנות באו נגדן, ובאין לרמוז עליהם מצד שתוף שמם שור נגד יסוד המים שהוא כחומה המקפת הארץ נצב כמו נד, ולזה נאמר באיוב (איוב לב) ויסך בדלתים ים וגו', ואשבור עליו חקי ואשים בריח ודלתיים, ואומר עד פה תבא ולא תוסף וגו', הנה מצינו ענין החומר והבריח ודלתיים אצל הים, והוא הנרמז בשור מלשון ברצונם עקרו שור, והאיל נגד יסוד הארץ שנאמר (יחזקאל י״ז:י״ג) ואת אלי הארץ לקח, והיו אלו הקרבנות שלמים כמו שדרשו ז”ל למה נקראו שלמים שמשימים שלום בעולם, והוא מבואר נגלה באלו היסודות שהם מושלמים ביחד לשמור כל אחד חקו לצורך ישוב העולם ולזה אין המים מקיפין הארץ, ותראה היבשה אע”פ שבטבע המים לכסות הארץ מ”מ השלום מתווך ביניהם, והיה קרבן הלויים שני פרים אחד עולה ואחד חטאת, נגד העולם האמצעי וכמ”ד שני רקיעים הם שכוונתן שהגלגלים נחלקים לשני חלקים, חלק הכדור שאין בו כוכב וחלק שיש בו כוכבים ושניהם משפיעין מכחן בעולם השפל, ועל ידי הנהגתן העולם פרה ורבה, והיה האחד עולה והשני חטאת, כי האחד כולו כליל והוא שמי הצלחה שהניחו קצת, או הגלגל היומי שמקיף בכל, וגלגלים שיש בהן כוכבים נגד החטאת אשר מצד שנוי מצבי הכוכבים ואורן בא החטא והשינוי בעולם, ולכן נתפרש בקרבן הלויים סמיכה, להיות כי אין אנו משיגים עקר ענין הסמיכה בעולם השפל, רק מצד עולם העליון אשר על ידה יושפע לתחתונים, והיה ממצות חנוכת הלוים שאהרן היה מניפן, ומבואר מדיני התנופה שהיה מוליך ומביא ומעלה ומוריד, והוא כתנועת הגלגלים שנעשית על ידי אהרן כהן לא-ל עליון והוא מבואר, ונאמר בענין חנוכת הלויים (במדבר ה) וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלויים, להיות כי ישראל נסמכים בלויים על דרך שהעולם השפל נקשר בעולם האמצעי, על כן סמכו ידיהם על ראשם, ואולם בא סמיכה, להורות על תכלית בריאות עולם האמצעי, שהוא לתכלית עולם השפל, וכמו שנאמר (בראשית א׳:ט״ו) והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ, דמשמע שנבראו לתכלית זה לכן היה בא ענין סמיכה ישראל ללויים באשר ישראל שבעולם השפל סומכים העולם האמצעי לבל ימוט. אמנם, לא סמכו על ראש הכהנים, להיות העולם העליון עומד בעצמו אינו צריך לסמיכתן, וכבר נתבאר לעיל פרק ע”ד שהסברא נותנת שנחזיק, בשתי הדעות שדברו בתכלית זה העולם המורה וסיעתו הרחיקו שיהיו תכלית העליונים לצורך התחתונים כמו שהאריך פרק שלשה עשר ופרק ארבע עשר חלק שלישי, ובעל העקידה החזיק בדעת החולקים עליו כמו שהאריך בזה פרשת בראשית שער חמישי מטעם סמיכת הלויים ולא הכהנים נראה כדעת המכריע ביניהם, כי הגלגל הם לצורך התחתונים אבל לא העליונים מהם,רק הם מלאכי השם גבורי כח לשמוע בקול דברו ואין צריכה לסמיכה ישראל והוא מבואר.

615

616בפירוש פרשת בלעם ובלק, וטעם הקרבנות שהקריבו בלעם ובלק (במדבר כ״ג:כ״ח) ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם ועלהו במות בעל וירא משם את קצה העם, ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אלים, ויעש בלק כאשר דבר בלעם ועל בלק ובלעם פר ואיל במזבח, ויאמר בלעם אל בלק התיצב על עולתיך ואלכה אולי יקרה השם לקראתי וגו', ויקר השם אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח, וישם השם דבר בפי בלעם וגו', ובפעם השני נאמר ויאמר אליו בלק לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם, אפס קצהו תראה וכולו לא תראה וקבנו לי משם, ויקחהו שדה צופים אל ראש הפסגה ויבן שבעה מזבחות ויעל פר ואיל במזבח, ויאמר אל בלק התיצב כה על עולתיך וגו', ובפעם שלישית נאמר ויקח בלק את בלעם ראש הפעור הנשקף על פני הישימון, ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אלים ויעש בלק כאשר אמר בלעם ויעל פר ואיל במזבח, הנה מצינו ראינו הראשונים ז”ל שהעלו פרשת בלעם עד שאמרו משה כתב ספרו ופרשת בלעם וספר איוב ואמרו לא קם בישראל כמשה עוד אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, ואף שיש למדרש זה כוונת רבות, מ”מ מורה לנו על רוב ידיעתו וחכמתו, ואף שדרשו מן ארם ינחנו מן הרמים הייתי וגו', וגם שאר מדרשות רבות המורים על מעלתו, וכמו שהעיד על עצמו שומע אמרי אל ויודע דעת עליון, ועל כן בוודאי כל עניניו היו חכמות וערמומיות להוציא מחשבתו אל הפועל, ולא עשה שום דבר במקרא רק לתכלית מה, ועל כן עלינו לבאר ענינו, ומתוכו יתבאר לנו גודל חסדי השם אשר לא לשמוע אל בלעם, והנה בפירוש הפרשה לא אאריך כי אין ענינו מענין זה המאמר, גם כי דברו בו הראשונים ז”ל באופן מספיק, אך בענין קרבנותיו ושינוי מקומות המזבחות ומספריהן ושינוי העובדים בו, כי בפעם הראשון נאמר שהקריב בלעם ובלק, ופעם שני לא נזכר מי הוא המקריב ונראה שהקריב בלעם שהוא היה העיקר בדבר, ובפעם שלישי נאמר כי הקריב בלק, וכל זה מבאר לנו ענין מחשבתו הרעה, וכמו שנאמר (מיכה ו׳:ה׳) זכור נא מה יעץ עליך וגו', גם טעם שהקריב בשלשה מקומות, וטעם שנטתה האתון מן הדרך שלשה פעמים עד שאמרו רבותינו ז”ל על זה סימני אבות הראה לו, ונראה כי מאחר שרצון בלעם היה לקלל ישראל, בקש צדדים וערמומית באולי ימצא להם מקום לקללם, ולזה בא אליהם בשבעה מזבחות והקריב על כל אחד פר ואיל, וכבר דרשו שאלו שבעה מזבחות שבנה היה כוונתו להתדמות לאבות ישראל שבנו שבעה מזבחות, אך רצה להתגדר בהן ולהיות מוסיף עליהם, במה שהם לא הקריבו עליו קרבן רק שעסקו בבנין המזבחות והוא הקריב עליו קרבן, וכבר נתבאר למעלה הטעם שלא הקריבו קרבנות כאשר לא עמדו עדיין על אמונת הפסד העולם הנרמז בהקרבת הקרבן, רק בנו המזבחות המורה על חדוש העולם כאשר נתבאר כל זה בארוכה פרק חמשה ושבעים, ואין זה מן התימה כאשר הם היו המתחילין באמונות וכמו שנתבאר, על כן בלעם בא עליהם בקרבנות לומר שזכות אמונה יספיק לו לבטל זכות אבות, ולזה העלה פר ואיל במזבח ועשאום עולות, והם קרבנות שהקריב נח במזבח שהיו גם כן עולות, כמו שנתבאר בפרק חמשה ושבעים, חלק שלישי, ולכן אמר לבלק התיצב על עולתיך וגו', ר”ל שיחזיק באמונה זו ועל ידי זה יקרה אליו אלקים. אמנם, לא הקריב רק פר ואיל ולא כבש ושעיר במה שבא אליהם בקטרוגו, כי חשב שישראל מצד עצמן אינן ראויין שיושגחו מלמעלה שלא יקללם, רק שזכות אבותם עומדת להם, ולכן בא לבטל זכות אבות בענין קרבנותיו, ולזה הקריב פר ואיל, וכבר דרשו רבותינו ז”ל שהפר שהיה נקרב בכל מקום נגד אברהם והאיל נגד יצחק וכמו שכתבתי מדרשם בזה חלק שני פרק רביעי, לזה הקריב נגד אברהם ויצחק, ולא כבשים נגד יעקב ולא שעיר עזים שבא נגד יוסף, כמו שמפורש בפרק הנזכר, כי חשב שמצד אברהם ויצחק ימצא להם מקום פרוץ לקללם, כי מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק עשו וכן דרשו רבותינו ז”ל בענין נטיית האתון מני דרך, ולזה הקריב פר ואיל, לומר שינכה גם כן מזכות האבות הראשונות גם כן לעשו וישמעאל, ולא יעמוד דווקא לישראל, ומצד זה יקללם, ומטעם זה מצינו שאמר הקב”ה לאליפז התמני (איוב מ״ב:ז׳-ח׳) חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתי אלי נכונה בעבדי איוב, ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אלים ולכו אל עבדי איוב ויעלה עולה בעדכם וגו', להיות כי חבירי איוב היו מיוחסים לאברהם ויצחק ולא ליעקב, לכן נצטוו להקריב פר ואיל שזכות אבותיהן יעמדו להן עם הקרבנות שהקריבו, כמו שכיון בלעם עם קרבנותיו, והנה לפי זה חשב, שאין בזכות יעקב אבינו ובזכות ישראל הנמשכין אחר אבותיהן ואוחזין מעשי ידיהם בידיהן, להציל עצמן מקללתו, לולי זכות אברהם ויצחק, על כן הוצרך להודות בעל כרחו, ומברכתו של אותו רשע אנו לומדים מה היה בלבו לקללם, וכמו שאמרו רבותינו ז”ל לזה אמר (במדבר כ״ג:ז׳) לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל הזכיר חטאתו במקום ברכתו, ואמר כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, והם האבות ואמהות, ומצד שהן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, ר”ל ומאחר שהם אוחזין מעשה אבותיהן בידיהם, שלא נחשבו כשאר גויים שהם עשו וישמעאל, רק הם עם בדד לחוד, לכן עומד להן זכות אבותיהם ולא להם, ואמר מי מנה עפר יעקב ומספר רובע ישראל וגו', הודה בזכות יעקב וישראל מצד עצמן שעל ידי זה ראויין לברכה, ולכן תמצא בכל ברכותיו שכפל שם תמיד שם יעקב וישראל, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל וגו', כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל וגו', מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, הרי שבעל כרחו הוצרך לענות אמן ולהודות במעלותן מצד עצמן, וכל ברכתו כולן להגדיל תמיד מעלות ישראל, מלבד ברכותיו אשר ברך אותן כדי להורות בפיו מה שחטא בלבו, והנה כאשר לא יוכל לקללו במקום ראשון, לקחו בלק למקום אחר ואמר לו (שם) אפס קצהו תראה וכולו לא תראה וקבני לי משם ויקחהו שדה צופים וגו', והנה נראה כי אלו שלשה מקומות שלקחו בלק, היה מצד גודל חכמתו וערמומית תחבולות לקלל ישראל לולי השם שהיה לנו, וזה כי עקר כל החכמות הם שלשה אלהיות למודיות טבעיות, והנה מצד האלקיות באה הנבואה אל האדם ושיוכל לפעול על ידי שמות הקדושים ולהשביע שרי מעלה לעשות רצונו, ולמודית, הוא חכמת המזלות שבו האדם יוכל לידע העתידות ולעשות טולמסאות ולהוריד רוחות וכחות הכוכבים ודומיהן, ובטבעיית, נתלה ענין פעולת הכישוף והנחוש והקסמים שהם כולם מצד ידיעת טבעית הדברים על בריון אשר יוכל החכם לפעול בהן דברים זרים לפי הנגלה וכל זה מבואר בספרי החכמה, ומעתה נראה כי בלעם ובלק נסו לקלל ישראל בכל אחד מחכמות אלו רק שהשם יתעלה הפיר עצתם, ולזה מתחיל לקח בלק לבלעם ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם, נראה כי במות בעל רומז אל החכמה העליונה שהיא חכמת אלקיות, והוא קצה העם, ר”ל קצה דביקות העם אשר יושגחו מן העליונים, והקריבו עליו בלק ובלעם להיות כי בלעם נסה מצד נבואתו ובלק מצד ידיעתו להשביע שרים העליונים שיעזרו להם בקללתן, ועם זה הקריבו עולות כי חשבו עדיין שברצון השם לקלל ישראל מצד העליונים, ולזה כאשר נתבטלה דעתן אמר מן ארם ינחנו וגו', מה אקוב לא קבה אל וגו', והנה לא מצינו בכל דבריו הראשונים שהזכיר נחש או קסם, כי בתחלה לא הלך לקראת נחשים רק בדברים עליונים.

616

617אמנם, בפעם השני התחילו לצאת מן הכלל, וחשבו לקללן מצד מערכת הכוכבים, וחשבו שעל כל פנים יקללו אותן מצד זה, ואולי כפרו מעתה ביכולת השם יתעלה, ושיוכל להציל האדם מצד מה שנגזר עליו מפאת המערכת, ולכן לקחו שדה צופים והוא לשון חזיון, והוא מורה על חזיון וראיות האצגנינות, לאמר אפס קצהו תראה, וכולו לא תראה ר”ל כי גם זהו קץ, ושאין בהשגת הגשמיים מעלה גדולה מזה, אבל כולו לא תראה באשר יש עוד מעלה ממנו, ואמר קבנו לי משם למצא תחבולות לקללן, אף שלא ברצון הקב”ה, ולזה תמצא בפעם השני שאמר אל בלק התיצב על עולתיך ואנכי אקרה כה, ולא הזכיר אולי יקרה השם לקראתי כמו בפעם הראשון, כי לא רצה עכשיו רק להכות אותן בסתר שלא ברצון הקב”ה אבל השם יתעלה אשר נגלו לו כל תעלומות בא אליו שנאמר ויקר השם אל בלעם וגו', ואמר בברכותיו אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו וגו', כי לא נחש ביעקב וגו', ר”ל כי הם אינם מסורים תחת המזל, שהרי אל מוציאם ממצרים ובטל מהם המערכת, כמו שפירש החכם אבן עזרא במה שנאמר (דברים ד׳:כ׳) ויוציאם מכור הברזל, והנה קרבנו אלו הקריב בלעם כמו שכתבתי ראשונה, כי אולי בלעם היה בקי יותר בחכמת האיצטגנינות מבלק.

617

618אמנם, בפרק השלישי לקחו אל ראש פעור שרומז על מעשה הכשוף, שכתב הרב המורה עניינה מעבודות הצאבאה, שרובם על ידי ש”ז ודברים מאוסים כצואה רותחת שעובדין בו לפעור, ולדעתי שכוונת עובדי הפעור היתה מצד זה, שעל ידי פעירתן היה איזה כשוף מועיל בענין עבודה זרה ההיא שהטיבה להן לפי מחשבתן, כי לא יסבול שכל האדם לעבוד עבודה זרה בדבר מאוס לולי בדרך זה, ואמר ויעש בלק כאשר אמר בלעם, בי בלק היה גדול יותר בחכמת הכשוף מבלעם, לכן היה הוא העיקר בדבר זה וחשבו מחשבות לקללם בזה, כמו שאמרו למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, ולזה לא מצינו כאן שאמר בלעם אל בלק התיצב על עולתיך ואנכי אקרה, כי הוא היה טפל במעשה זה ועיקר היה בלק רק שבלעם היה מוכן לקללם, על ידי כשפנותו של בלק, ולזה כאשר ראה בלעם כי לא הצליחו מעשה בלק בדבר הכשוף, נאמר וירא בלעם כי טוב לברך ישראל וגו', והנה בהיות כי פרשה זו כוללת כל חלקי החכמה, אמרו משה כתב ספרו וספר איוב ופרשת בלעם, להורות כי כל החכמות הנגלים בספר איוב, שידוע שמגלה סודות מעשה בראשית ומרכבה ועניני לויתן, דברים שהן כבשונו של עולם, ונאמרו על ידי השם יתעלה בעצמו כמו שנמצאו במעשה השם את איוב, וכן פרשת בלעם שנכללו בו כל החכמות ונאמרו דרך נבואתו כשהיה גדול, ואמרו שמשה כתב הכל, כי הכלל הוא התורה בה נכללו כל החכמות, זהו הנראה לי לבאר בפרק זה.

618

619ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעון וגו' (דברים י״א:כ״ו-כ״ז), והיה יביאך השם אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עבל. הלא המה בעבר הירדן וגו', וכתב בפרשת כי תבא, ויצו משה את העם ביום ההוא לאמור אלה יעמדו לברך העם על הר גריזים בעברכם הירדן שמעון וגו', ואלה יעמדו על הקללה בהר עבל ראובן גד וגו', וענו הלוים ואמרו כל איש ישראל קול רם ארור האיש וגו', וכתוב באותה פרשה, והיה ביום ההוא אשר תעברו הירדן וגו', והקמות לך אבנים גדולות וסדתה אותם בסיד, וכתבת עליהם את כל דברי תורה הזאת וגו', והיה בעברכם את הירדן וגו', תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל, וסדת אותם בסיד, ובניצ שם מזבח להשם אלקיך מזבח אבנים, לא תניף עליהם ברזל, אבנים שלמות תבנה את מזבח השם אלקיך, והעלית עליו עולות להשם אלקיך וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני השם אלקיך וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב, ואמרו במסכת סוטה ששלשה מיני אבנים הקימו שנים עשר בירדן, וכנגדן בגלגל וכנגדן בהר עיבל תמיהות רבות נופלות בענין זה ומתוך באורם יתגלה לנו ענין העולות והשלמים שהקריבו בעת ההיא, תחלה יש להעיר על ענין מצות אלו שהוזכרה בברכה וקללה ולמה נשתנו מצות אלו, ודברי הפרשנים ז”ל בזה ידוע, ועוד יש להקשות אמאי לא הוזכרה הברכה גם כן בתורה רק הקללה, ולפי דברי רבותינו ז”ל היו אומרים גם כן הברכה על כל דבור ודבור, ועוד קשה אמרו ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת וגו', ואם כן מי שלא יקים דברי התורה כולה הוא חס ושלום בארור, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ותרוצו של הרמב”ן ושאר דברי המפרשים בזה נגלה בפירושיהם.

619

620עוד יש להקשות מה טעם הקמת האבנים האלה שלשה פעמים, ולא יספיקו לזה דברי יהושע שאמר אל בני ישראל לאמור (יהושע ד׳:כ״א-כ״ב) אשר ישאלון בניכם מחר את אבותם לאמור מה האבנים האלה, והודעתם את בניכם לאמור ביבשה עברו ישראל את הירדן הזה וגו', למען דעת כל עמי הארץ וגו', כי היה מספיק טעם זה אלו היו מעמידין בגלגל לחוד כדי לזכור הנס, אבל בהעמיד אותן בירדן ובגלגל ובהר עיבל לא היה ללא דבר, על כן נראה לומר כי כשרצה הקב”ה לזכות את ישראל, להנחילם את הארץ אשר נשבע לאברהם, רצה ללמדם תחלה תורה ומצות שעל ידן יזכו להוריש גויים גדולים רבים ועצומים מהם, ורצה להשריש בידן העיקר שהתחילה בו התורה, כמאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה מבראשית אלא שאם יאמר האומות לסטים אתם כו', ולכן קבע להם הקב”ה סימנים בתחילת כניסתן לארץ שידעו בו ענין בריאות העולם וחדושו, ושיהיה להם מעתה לפתחון פה נגד האומות האומרים לסטים אתם, מצורף לזה שענין אמונת חדוש העולם שאיאמינו ויחזיקו בה יסייען לכבוש הארץ ומה שלא הוצרכו לזה במלחמת סיחון ועוג ומלחמת מדין שעשו במדבר, כי לא הוצרכו לסימנים אלו באשר כי הם לא היה מתחילין במלחמה, רק מלכי הגויים התחילו בהן, שנאמר (במדבר כ״א:כ״ג) ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה וגו', וכן נאמר בעוג (שם) ויצא מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה, וכן מלחמת מדין היתה על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם, שהם התחילו במלחמה ועל כן לא נחשוב להם ללסטות מה שישראל לקחו נקמתן מהן.

620

621אמנם, בארץ שבעה עממים שבאו ישראל עליהם והם שלוים ושקטים, היה אפשר לומר לסטים היו לולי רצון השם יתעלה שברא העולם ונתנו למי שיחפוץ כמאמר רבי יצחק, ועל כן הציב להם ציונים אל באבנים אלו שהקימו, להיות הדבר לזכרון בין עיניהם, והנה העמידו האבנים שלשה פעמים, כי כבר נתבאר לעיל פרק ע”ג גבי ויקח מאבני המקום שחלקי החכמות נקראות אבנים, וידוע שחלקי כללי החכמה הם שלשה הנתלים בשלשה חלקי העולם, ולזה דרשו באבני יעקב ששלשה היו ונעשו אחד ועל כן צוה הקב”ה שיקימו האבנים שלשה פעמים להורות כי כולן ברואים והוקמו בכוונת מכוון בדרך הקמת אבנים אלו, וכבר נתבאר כל זה בפרק הנזכר בענין מצבת אבן שהקים יעקב, והקימו הראשונים בירדן במקום שעמדו רגלי הכהנים והוא נגד עולם השכלי שעומדים בו הכהנים העליונים משרתי עליון, והם נקראים מים עליונים בפי חכמים ז”ל, ועל כן העמידו אותו אבנים במים, והיו שנים עשר אבנים נגד שנים עשר מחנה שכינה. אמנם, השניים העמידו בגלגל והוא כמשמעות עולם הגלגלים והיו שנים עשר אבנים נגד שנים עשר מזלות, אשר הם עיקר צבא השמים, והעמידן שם להודיע כי הכל נברא, ומה שאמר יהושע הטעם הוא לאמור ביבשה עברו ישראל הירדן וגו', הוא על לקיחת האבנים מתוך הירדן ולא ממקום אחר, אבל הקמת האבנים עצמן הוא מטעם שדברתי, והשלישי שהקימו בהר עבל הוא נגד עולם השפל, שיש לו שני בחינות מצד מיניו שקיים תמיד ונפסד תמיד באישיו, ונגדן היה הר גריזים והר עיבל, או מורים על ענין חומר וצורה, שהם שני ההרים שראה זכריה המרכבה יוצאת מתוכן שנאמר (זכריה ז) והנה ארבע מרכבות יוצאות מבין ההרים וההרים הרי נחשת, שכיון לזה כמו שכתב הרב המורה והנה הברכה נגד דבר הקיים המתמיד, והקללה הוא בדבר הנפסד, ולהיות כי עקר הוויית העולם הוא בפרטים ואין בו דבר קיים מתמיד בעצמו, על כן נתפרש הקללה בתורה ולא הברכה כי הפרטיים האישיים נמצאים במציאות, אבל המינים והכללים אינן נמצאים מחוץ לנפש רק במחשבה לחוד, וכן הוא בעניו החומר והצורה, כי מציאות החומר יותר מוחש ומורגש ממציאות הצורה, ועוד נראה לומר כי נתפרשו הקללות ולא הברכות מטעם שנתפרשו העונשים בתורה שהוא הכרת, ומיתות בית דין ולא נתפרש המתן שכר לעולם הבא, והטעם בעל זה כי לפי שהתורה נתנה לדור המדבר, שהיו נהנין מזיו שכינה בעולם הזה ומתענגין בעולם הזה בתענוג עולם הבא שהוא אכילת המן, שדרשו ז”ל שנקראו שמים שחקים, שבו רחים ששוחקין מן לעתיד לבא, ואמרינן ביומא, שהוא הלחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, וידוע כי עיקר עולם הבא להיות כאחד ממלאכי שרת ולאכול מלחמם, וכמו שנתבשר יהושע כהן גדול (שם ג) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, ועל כן לא הוצרכו בני המדבר לשכר עולם הבא, באשר היה להם אותו התענוג כבר וחשבו להם לטבע שני כאשר הורגלו בו ולא היה נחשב להם לשכר אם יתבשרו במה שהיה להם כבר, כדרך הבריא שלא יחשוב בעצמו שכר מה שישאר בבריאתו. אמנם, יחשוב לו לעונש גדול אם יחלה או יסיר בריאתו, וכן הוא בענין דור המדבר שהוצרכו לגזם להם בעונשים, לומר שאם יחטאו יתענשו במה שיופסק מהן ענין התענוג ההוא וכן היה ענין אדם הראשון בגן עדן, שנאמר לו העונש בעוברו מצות קונו כמו שנאמר (בראשית ב׳:י״ז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ולא נתבשר בשכר שיעמוד בגן עדן כי היה לו כבר, וכן היה ענין דור המדבר, ומה שנאמר (דברים כ״ח:ב׳) והיה אם שמוע תשמעו בקול השם אלקיך וגו', ובאו עליך כל הברכות וגו', ונאמר (ויקרא כ״ו:ד׳) אם בחוקתי תלכו וגו', ונתתי גשמיכם בעתם וגו', ולא בא להורות להם ענין שכר המקווה שהיה להם כבר, רק ענין נוסף שיזכו גם כן לטובת עולם הזה ועניניו, מלבד טובת עולם הבא אשר היה כבר בידם, והוא בדרך בריאת האדם אשר אמרו טוב לו שלא נברא משנברא כו', והנה לא נברא האדם לדעתו, רק שאם יזכה יראה עולמו גם כן בחייו, מלבד תענוג עולם הבא אשר היה לנשמה קודם שנברא תחת כסא כבוד, אשר עיקר שכר עולם הבא לשוב הנשמה למקום אשר חוצבה משם ובאמת שטוב לו שלא נברא כי טוב קורות רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה, מ”מ כך רצה השם יתעלה לענגו בשתיהן אם יזכה האדם, ולזה נתבשרו דור המדבר בטובות עולם הזה ולא בטובת עולם הבא והוא דבר שנבוכו בו רבים אמנם לפי מה שנתבאר עולה כהוגן והוא דבר אמת בעתמו והוא הטעם שנתבארו הקללות בפרשה זה ולא הברכות אמנם בזמן יושע שנכנסו לארץ ישראל וישבות המן ממחרת הפסח ויתנהגו בדרך הארץ התחילו בברכה נגד כל דבר ודבר, ברכה נגד קללה, אמנם, מה שנתפרשו בו עבירות אלו יותר מאחרות, נראה כי אלו העבירות הם כללים וכמו שאמרו בא דוד והעמידן על אחת עשרה להיות כי כולן נכללות בהן, ובהיות כי עיקר הדת הם אחד עשר, כמו שכתבתי חלק ראשון בעניין המנורה, וכן כתב בעל העקרים פרק חמשה עשר מאמר ראשון, והם מציאות השם, וארבע שרשים הנתלים בו שהם האחרות ושאינו גוף ולא כח בגוף ושאין לו התלות בזמן, ושהוא מסולק מן החסרונות, ותורה מן השמים, ושלשה שרשים הנתלים בו שהם ידיעת השם והנבואה ושליחת השליח ושכר ועונש ושורש הנתלה בו שהוא ההשגחה עד כאן לשונו. ולכן באו נגד זה אחר עשר ארורים, כי מי שהוא כופר באחד מעקרים אלו ארור הוא להשם, כי כפר בעקר, ולכן נאמר לבסוף ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, כי צריך לקבל עליו כל העיקרים האלו ובלעדיהן הוא בכלל ארור, ובהיות כי התורה העלימה עניני סתרי תורה כמו הסרת הגשמים מאת השם, והכל כדי להשמיע לאוזן מה שאפשר לו לשמוע, ולהשריש מציאות השם יתעלה להמון שאינם משיגים מצאיות דברים שאינן גשמים, וכמו שהאריך בזה הרב המורה פרק ששה וארבעים חלק ראשון ופרק ששה ועשרים שם. על כן דברה גם כן בארורים אלו על דרך הפשוט כדי שיתבונן מהן ההמון כפשוטו והחכם יקח מהן הפנימי על דרך שנאמר (משלי א׳:ה׳) וחכם יוסף לקח, ואמרו בסוטה פרק אלו נאמרים דרש רבי יודא בר נחמני משום ריש לקיש, כל פרשה כולה לא נאמרה אלא בשביל נואף ונואפת, שנאמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה בארור סגי ליה אלא זה הבא על הערוה להוליד בן והולך ועובד עבודה זרה, ארורים אביו ואמו שכך גרמו לו כו', הנה ראה זה החכם בטוב עיונו, שכל ארורים הם בעבירה אחת, ולדעתי כיון בניאוף זה מה שכתבתי כי העובד עבודה זרה, ועוקר עקר הדת נקרא מנאף ומזנה תחת אלקיו, כמו שקראו הנביאים ירושלים וישראל זונה לפי שזנו מאחרי אלקיהן, כי אם כיוון על הניאוף הנגלה לפי הפשט, קשים דבריו כי לפי מה שהקשה בארור סכי ליה, אם כן מאי מתרץ שמיירי בנואף הבא על הערוה דגם כן קשה וכי בארור סגי, והלא חייב מיתה או כרת, ותקשה גם כן וכי בארור סגי ליה, אבל אם נאמר שעקר הכוונה על ניאופן אלו, סגי ליה בארור מאחר שאינו עובד עבודה זרה ולא מחשב שום אלהות אחר, רק שעוקר עיקר מעקרי הדת.

621

622ואין נזכר עליהם שום עונש מוגבל אלא ארור, והנה אחד עשר ארורים אלו בא להורות לנו עקרי הדת, וזה כי הכופר בעקר הראשון שהוא מציאות השם יתעלה, הוא ארור הראשון שנאמר בו (דברים כו) ארור אשר יעשה פסל ומסכה כי אשר יעשה פסל ומסכה כופר במציאות השם ממעלה, ולכן עושה צורות וצלמים למזלות העליונים לקבל כחן, כי חושב שראוי להן הממשלה, ולכן הוא בכלל ארור, ארור מקלה אביו ואמו כופר בעיקר השני, כי כבר דרשו ז”ל שגדול כבוד אביו ואמו ככבוד השם יתעלה, והמקלה אביו ואמו כאלו מקלה כביכול הקב”ה, ונותן חסרון במקום שאיו חסרון והוא נגד עיקר שמסולק מן החסרונות ואף כי שלשה שותפין באדם ואביו האמתי הוא הקב”ה, וארור מסיג גבול רעהו הוא נגד עקר שאינו גוף ולא כל בגוף כי ידוע שמי שהוא אינו גוף אין לו גבול וגדר שיגבלנו והנה אע”פ שאין שייך בו לומר גבול וגדר הנה מלשון בני אדם נקרא זה גבול מה שאינו גבול, וזהו מדרגתן ולזה אמר ארור מסיג גבול רעהו, והקב”ה נקרא זה דודי וזה רעי, ואמר המסיג גבול רעהו שלא לתת לו חקו המיוחד לו, והוא שאין לו גבול, יהיה בכלל ארור, ארור משגה עיור בדרך הוא נגד עקר שאין לו התלות בזמן, כי המשגה עור הוא כופר במציאות דבר שאין לו זמן, וזה כי כתב הרב המורה פרק ע”ז חלק א' שארסטוטלוס הביא ראיה שהדרך והזמן והתנועה המקומות שלשתן שוים במציאות, ר”ל שערך קצתם לקצתם ערך אחד הוא ובהחלק אחד מהן וחלק האחד כו' וכמו שהאריך שם בזה, והנה במשגה עור בדרך הוא כאלו השגה עור בזמן מאחר שערך אחד לשתיהן, ר”ל בזה שמשגהו בעקר זה התלוי בזמן, ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה מורה על עיקר האחדות כי המטה משפט גר יתום ואלמנה כופר בעיקר זה, כמו שכתוב בתורה (דברים י׳:י״ז) כי השם אלקיכם הוא אלקי האלהים ואד-ני האדונים הא-ל הגדול הגבור והנורא וגו', וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, ואם כן המטה משפט גר יתום ואלמנה כופר כי אל אלקי האלהים וגו', והוא מענין האחדות שמושל בכל, והנה הארבע ארורים הבאים אחר זה, הם שוכב עם אשת אביו, ושוכב עם בהמה, ושוכב עם אחותו והשוכב עם חותנתו, הנה מורה לנו על ד' עיקרים הנתלים בנתינת התורה והם תורה מן השמים, וידיעת השם והנבואה ושליחת השליח, וזה כי כבר ידוע שהתורה נקראת אשה כמו שנאמר (קהלת ט׳:ט׳) ראה חיים עם האשה ונקראת כלה מאורסה שנאמר (שם לג) מאורשה קהלת יעקב וקראוהו מאורסה, והנה הבא על אשת אביו כופר באשה זו שהיא אשת אביו, וכן האומר שאין תורה מן השמים הנה אומר שאין התורה אשת אביו שבשמים ולכן נאמר (משלי א׳:ח׳-ט׳) אל תטוש תורת אמך, כי הקב”ה האב יתעלה והתורה היא האם ולזה אמרו אם למקרא אם למסורת.

622

623אמנם השוכב עם בהמה כופר בידיעה כי חושב שיתרון האדם מן הבהמה אין שאין לו יתרון במדע שלו והרי הוא כבהמה, שוכב עם אחותו בת אביו הוא הנבואה כמו שנאמר (שם ו) אמור לחכמה אחותי את, ואם שוכב עמה בחשבו שאינה אחותו הרי כופר בחכמת הנביאים, ושוכב עם חותנתו הוא כופר בשליחות השליח, כי אם התורה הכלה המאורסה לאיש, הנה הקב”ה הנותן הוא חמיו, והשליח מקבל ממנו הוא חותנתו, כי הוא נותן תורה לישראל והנה ארור מכה רעהו בסתר כופר בהשגחה כי חושב לעשות עין של מעלה כאלו אינו רואה מה שבסתר, ארור מקח שוחד להכות נפש דם נקי הוא כופר בשכר ועונש, ועל כן מעניש מי שאינו מחויב עונש בחשבו כי כן מנהגו של עולם שצדיק ורע לו, ובהיות כי נרמזו אלו העיקרים באחד עשר מצות אלו, נאמר אחר כך ארור אשר לא יקים דבר התורה, כי הוא הכלל מכל דבר, וצדיק המאמין בעיקרים אלו יחיה. לכן נכלל הכל בדבר זה ובהיות כי כל עקרים אלו מיוסדים על יסוד אחד, והוא חדוש העולם והפסדו צוותה התורה להקריב שם עולות וזבחים, והם השלמים, כי על ידי אמונת חדוש העולם והפסדו ואמונת עיקרים אלו נשלם האדם, וראוי לו להקריב שלמים, ונאמר ושמחת שם לפני השם אלקיך כי אין לך שמחה כשמחת התורה והשגת האמת, וכמו שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב.

623

624אחר שכבר נתבארו עניני הקרבנות המוזכרים בתורה והנמשך להם עלינו לבאר עניני קרבנות שהקריבו חסידי הדורות לפי שעה, ואומר בהיות כי כבר נתבאר בדברינו הקודמים, שהכוונה הכללית היתה בכל קרבן ענין חדוש העולם אשר הוא יסוד התורה ועל ידי הקרבת הקרבן היה מכיר גדולת השם יתעלה, אשר לו הממשלה והיכולת בעליונים ותחתונים, כמו שנתבאר בכל דברינו הקודמים, ובפרט חלק שני פרק שלישי, אם כן כבר נודע טעם קרבני נדבה שהקריבו ישראל הן יחיד או רבים אחר מתן תורה, כי זהו עבודת השם יתעלה בענין התפלה והצום בעת צרה ובהודאות והלל להשם בעת הרוחה וכמו שאמרו נותן הודאה על מה שעבר ומתפלל על העתיד וכן הוא בענין הקרבן, כי היה בא לפעמים בדרך הודאה על העבר, והם כל הקרבנות שהקריבו ישראל בעת שמחתם, וכמו שנאמר בדוד בהתנדב לענין בית המקדש (ד”ה א כט) ויזבחו זבחים להשם ויעלו עולת להשם וגו', ויאכלו וישתו לפני השם ביום ההוא בשמחה גדולה, וכן כשהמליכו את שאול נאמר ויזבחו שם זבחים לפני ה' וישמח שם שאול וכל אנשי ישראל עד מאד, ונראה מה שלא הקריבו באותה שמחה עולות כמו שהקריבו בשמחת דוד כדי שלא יחשוב העם שחטאו בשאלת המלך והוצרכו לקרבן ביום הקמת המלך, על כן לא הקריבו עולות משום כבוד מלכות, ולפעמים הקריבו בדרך תשובה, והן כל הקרבנות שהקריבו בעת דחק או בעת שהרגישו בעצמן שחטאו כמו שמצינו שהקריבו כשעלה אליהם המלאך מן הגלגל, שנאמר שם (שופטים כ) ויקראו שם המקום ההוא בוכים ויזבחו שם להשם.

624

625הנה הקרבן ההוא הקריבו לתשובתן שהוכיחן המלאך, באמרו אעלה אתכם מארץ מצרים וגו', ויהי כדבר מלאך השם את הדברים האלה אל כל בני ישראל, וישאו את קולם ויבכו ויקרא שם המקום בוכים וגו', הנה שהקריבו קרבנן לענין התשובה, ואפשר שמה שנאמר שם ויזבחו לא היה קרבן כלל אלא שזבחו ליצרן וחזרו בתשובה, כמו שאמרו רבותינו ז”ל כל הזובח ליצרו כאלו הקריב כל הקרבנות כולן, וכן מצינו בפלגש בגבעה שהקריבו עולות ושלמים בתחלת המלחמה ובסופו, כמו שנאמר בתחלה (שם) ויעלו כל בני בני ישראל וכל העם, ויבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפני השם ויצמו ביום ההוא עד הערב ויעלו עולת ושלמים לפני השם, וכן בסוף המלחמה ויהי ממחרת וישכימו העם ויבנו שם מזבח ויעלו עולות ושלמים. הנה אלו שני הקרבנות היו דרך בושה ותפילה כמו שמבואר במקרא, ונראה מה שנזכר בקרבן שני שבנו מזבח ולא נזכר כן בתחלה אע”פ ששני הקרבנות היו במקום אחד בבית אל מטעם כוונתן כי בתחלה היה מחשבתן להרוס את מזבח השם הבנוי משנים עשר אבנים נגד שבטי ישראל והוא ידוע מענין מזבח העליון המכוון למזבח התחתון, שיש לו קשור גדול בענין השנים עשר שבטים, וכמו שנאמר באליהו (מלכים א י״ח:ל״א) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני ישראל, אשר היה דבר השם אליו לאמור ישראל יהיה שמך, ויבנה את האבנים מזבח בשם השם, ולזה כשחשבו ישראל לעקור שבטו של בנימין לא נזכר בנין המזבח.

625

626אמנם, אחר המלחמה שלבשו חרטה וכמו שנאמר ולמה היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד, לזה בנו מזבח להורות כי בקשו שיסכים הקב”ה עמהם בבנין המזבח, ולהשלים השבט הנחסר כמעט, ולדעתי שלזה הטעם נענשו ישראל בתחלה, שהיו נרדפין לפני בנימין כי זכות השם עמד לו, אך לבסוף נענש גם הוא על חטאו אחד שקבלו ישראל ענשן, מ”מ נתבאר כוונתן בענין הקרבן וכן כל מקום שנאמר סתם ישראל או אחד מהן הקריבו קרבן, הולך על אחד הדרכים שנתבארו כמו שמצינו באנשי בית שמש שהעלו להשם כשהושב להם הארון משדה פלשתים והיא דרך הודאה על הנס שנעשה להם וכן זביחת העם בבמה, ועולות והשלמים שהקריב שמואל בגלגל, כולם היו מצד בקשת רחמים כי היה עת מלחמה כמבואר במקרא, וכן עולות ושלמים שהקריב דוד בגורן ארונה היבוסי ונעצרה המגפה מעל ישראל, וכל אלו הדברים אינן צריכים אורך, רק הם בדרך כוונת כל הקרבנות המקיימים האמונה שהיא יסוד התורה ביד המקריב, ואין לך עבודה גדולה מזה שכל המודה בה מודה בכל התורה כולה, וכמו שנתבאר, אך במקום שנתפרש פרט הקרבן, בוודאי בא להעיר אוזן אנשים כוונת המקריבים ההם ומחשבתן לפי הזמן, וענין המקריבים, ונתחיל על הסדר שנמצא במקרא, כדרך שעשינו בסיפורי דורות הנזכרים בתורה ונתחיל בענין גדעון, כשנראה אליו מלאך אלקים נאמר (שופטים ו׳:י״ט) וגדעון בא ויעש גדי עזים ואפת קמח מצות הבשר שם בסל והמרק שם בפרור, ויצא אליו אל תחת האלה ויגש ויאמר אליו מלאך אלקים קח את הבשר ואת המצות והנח על הסלע הלז ואת המרק שפוך ויעש כן, וישלח מלאך השם את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר ואת המצות ומלאך השם הלך מעיניו וגו', ויבן שם גדעון מזבח להשם ויקרא לו השם שלום וגו', ויהי בלילה ההוא ויאמר לו השם קח פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים והרסתה את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשירה אשר עליו תכרות, ובנית מזבח להשם אלקיך על ראש המעוז הזה במערכה ולקחתה את הפר השני והעליתה עולה בעצי האשירה אשר תכרות וגו', ויעש כאשר דבר אליו השם וגו', והנה נתץ מזבח הבעל וגו', ואת פר השני העלו על המזבח הבנוי, וכן בענין שמשון נאמר (שם יג) ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור להשם ומפלי' לעשות ומנוח ואשתו רואים, ויהי כעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך השם בלהב המזבח ומנוח ואשתו רואים ויפלו על פניהם, הנה מנוח וגדעון הקריבו שניהם תחילה גדי עזים על הצור, ושניהם לא ידעו מתחלה כי מלאך היה המדבר עמהם, וכמו שנאמר בענין מנוח כי לא ידע מנוח כי מלאך השם הוא, ונאמר אחר הקרבן ולא יוסף עוד מלאך השם להראות אל מנוח ואל אשתו, אז ידע מנוח כי מלאך השם הוא, וכן נאמר בגדעון כאשר הלך מלאך השם מעיניו וירא גדעון כי מלאך השם הוא, ואמר גדעון אהה השם אדנ-י כי על כן ראיתי מלאך השם פנים אל פנים, ויאמר לו השם שלום לך וגו', מכלל מתחלה כשהקריב גדי עזים לא ידע כי מלאך השם הוא, אלא חשב שהיה שום נביא שלוח אליו, והמכוון להם נראה כי כוונה אחת לשניהם, שהקריבו גדי עזים עם מנחת נסכים כמו שנאמר במנוח, אלא שגדעון העמיק יותר שהקריב איפת קמח מצות והבשר שם בסל וגו', וזה כי דרשו מנוח עם הארץ היה שנאמר (שם) וילך מנוח אחר אשתו, ואף על פי שנדחה בגמרא ראייה זו מכל מקום עיקר הדבר לא נדחה, ולזה היה כרוך תמיד באשתו כמין חומר, ואשתו היתה עקרת הבית, ולזה בא המלאך אל אשתו ולא אליו, והנה נראה כי זה היה חטא ישראל בדור ההוא, שנאמר ויוסיפו ישראל לעשות הרע בעיני השם ויתנם השם ביד פלשתים ארבעים שנה, כי היו כרוכים אחר תאוותיהם הגשמיות במאכל ובמשתה ובהרבות המשגל, להיות כרוכים בנשותיהם כתרנגולים כמנוח ואשתו, הלא תראה כמה אחז בולמס התאווה לשמשון עם רוב צדקתו וגדולתו וגבורתו נתן לנשים חילו, והם זלזלו את כחו וגבורתו ונקרו עיניו, ולזה כשרצה הקדוש ברוך הוא לעזור ישראל על ידי שמשון, צוהו להיות נזיר מבטן אמו כדי שישמעו כל ישראל, ויקחו מוסר להרחיק מתאוותיהן המותריות, כמו שנתבאר לעיל מעניני הנזיר, ולזה הקריב מנוח גדי עזים, כי כבר נתבאר ריש חלק שני פרק רביעי, כי קרבן עז היה בא נגד שלמות המדות, ועל כן כאשר היו להוטים אחר תאותיהן המותריות, ועל ידי זה אי אפשר להיות שלם בשום מדה. לזה כאשר הקריב להשם הקריב עזים. אמנם, הקריב גדי והוא השעיר, על הצור ולא על שום מזבח, כי מאחר שעם הארץ היה כמאמרם, לא השיג סוד הקרבן על אמתתו וסוד המזבח הנבנה מאבנים. רבי בענין בריאת העולם, אך על הצור שהוא אבן אחת והוא מושאל לשורש כל דבר והתחלתו שנאמר (ישעיה כא) הביטו אל צור חצבתם וגו', וכמו שכתב הרב המורה חלק ראשון פרק ששה עשר, וכבר כתבתי למעלה טעם שאמרה תורה (דברים ט״ז:כ״ב) לא תקים לך מצבה אשר שנא השם אלקיך כי המקריב עליה נמשך אחר הקדמות, ולזה מנוח באשר לא ידע סוד הקרבן על אמתתו, רק היה נוהג כמנהג ישראל המקריבים קרבנות הקריב על הצור שהוא ההתחלה הנקרא צור, והוא אברהם שהקריב קרבנות ונמשך אחריו ואחר כלל ישראל המקריבים קרבנות ואף שלא ידע עיקר הכוונה וחשב עם זה שהקרבן הוא על אבן אחת, רוצה לומר שיוכל להקריב עם האמנת קדמות העולם, כי לא שם לבו לזה להעמיק שעל ידי הקרבן אדם צריך להאמין חדוש העולם ועניני הנסים וזולת זה פגול הוא לא ירצה, ולזה הקריב גדי עזים שהוא השעיר, וכבר כתבתי בענין מוסף ראש חודש כי עניני השעיר הוא מורה על הנהגת הטבעית ועל כחות הרוחניות כמו שנאמר (ויקרא י״ז:ז׳) ולא יזבחו עוד לשעירים על כן כאשר לא ידע מנוח סוד הקרבן חשב כי עקר הקרבן אינו אלא על צד הורדת הרוחניות וכחות העליונות, ולזה אמר תחלה ויאמר מנוח אל מלאך השם נעצרה אותך ונעשה לפניך גדי עזים ויאמר מלאך השם אל מנוח אם תעצרני לא אוכל בלחמך, ואם תעשה עולה להשם תעלנה. הנה היה בדעת מנוח להקריב קרבנו אל המלאך, עם שלא ידע כי מלאך השם הוא, וכמו שכתב עליו בעל העקידה שער שבעה וחמשים, עד שהוצרך המלאך להודיע כי אם יעלה עולה יעלה אותו להשם, ועם כל זה לא ידע מנוח סוד הקרבן על אמתתו, רק חשב שעיקר הקרבן להורדת הרוחניות רק שהכוונה להשם ולזה הקריב על הצור. אמנם, כאשר ראה והשיג ענין הקרבן על אמתתו, וכמו שנאמר ויעל על הצור ומפליא לעשות ומנוח ואשתו רואים, רוצה לומר כי על ידי הקרבן ראה שופ דבר נסיי, ושהפלא המלאך לעשות, ועל ידו השיגו הענין על אמתתו, אז נתהפך להם הצור למזבח, ונאמר ויהי כעלות הלהב מעל המזבח ויעל מלאך השם בלהב המזבח ומנוח ואשתו רואים, על דרך לבי ראה, כי על הנס שאירע להם השיגו הענין על אמתתו, ושאפשר ראיית המלאך כי הוא נס בדרך שאר ניסי התורה הנמשכים אחר אמונת חדוש העולם, וז השיג כי מלאך השם הוא, וכל זה מבואר.

626

627וכן הוא בענין גדעון אף כי הוא היה יודע יציאת מצרים, וכמו שאמר ואיה נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמור הלא ממצרים העלנו השם מכל מקום חשב כי מעתה סר השגחתן מהם ועזב השם את הארץ, ולכן נטש אותם ביד מדין, ואולי חשב שגם יציאת מצרים היה על פי מערכת הכוכבים, ולזה היו עובדים הבעל, וכמו שאמר לו המלאך והרסתה את מזבח הבעל אשר לאביך וגו', ולא עבודה זרה גמורה היתה רק שהיו משימין אמצעי בינם לבין קונם, באמרם עזב השם את הארץ ומסר הכל לממשלת הככבים, ולזה הקריב גם כן גדי עזים שהוא אמונת השעירים רק שלקח עמו אפת קמח מצות, הבשר שם בסל והמרק שם בפרור, והמלאך אמר ליה לשפוך המרק ולהקריב הבשר והמצות על הסל. הנה לא מצינו קרבן כזה שהוא בשל מבושל במים ואף כי בדרך הפשט לא היתה ההקרבה ההיא לשם קרבן רק להראות לו אות, כמו שנראה מן המקרא, מכל מקום היה נראה לשום רמז בדברים אלו, כי למה צוה המלאך לשפוך המרק היה לו לעשות אות כמו אליהו, שנאמר אצלו (מלכים א י״ח:ל״ח) ואת המים אשר בתעלה לחכה, ואז היה הנס יותר ניכר, אלא שהעניין היה שגדעון חשב בתחלה שעיקר הקרבן היא להורדת הכחות העליונות, לכן לקח מצות והבשר והמרק ורצה להאכיל לנביא כי לא ידע שמלאך השם הוא וכמו שנאמר בענין מנוח וחשב להאכיל לנביא ובסבתו ירדו עליו כחות העליונות, וחשב עם זה כי כל דבר הוא בשל מבושל במים ועל ידי האש רוצה לומר כי האש המבשל הבשר ומכינו הוא על ידי המים שבבשר, והם צבא השמים, ודרשו ז"ל אש ומים כן חשב גדעון כי עיקר בישול הבשר, והוא התהוות הדברים הראוים למאכל, וכל הנמצאים השפלים הנקראים כל בשר אשר על פני האדמה, הם נעשים על ידי אש ומים, ולקח עם זה איפת קמח מצות, והוא מורה על חריצות המעשים כמו שהוא הענין בענין אפיית לחם המצה בטרם יחמץ, ולפי שכבר נתבאר למעלה בעניין פסח כי לחם מצה מורה על עניין חדוש העולם, נראה כי חשב גדעון אף שהקדוש ברוך הוא ברא עולם והוציא ישראל מארץ מצרים, מכל מקום מאז והלאה עזבן ונתנן לממשלת השמים ולמערכתן כשאר האומות ולזה עזבן ביד האומות, ועל כן צוה לו המלאך לשפוך המרק, כי אין למים שום רושם בהנהגתן, להורהו דעת כי אינו כמו שחשב רק שעונותיהם גורמין להם.

627

628ולזה אמר לו שיקח הבשר והמצות ויניחם על הסלע בלא מרק, אמר ליה שיניח המצות על הסלע כדי שיאמין ענין החדוש על אמתתו, גם הבשר יניח על הסלע שהוא הצור, להורות לו כי באש השם נשפט והוא אש אכלה אש אל קנא ונוקם להענישן על חטאן, ולזה נאמר ותעל האש מן הצור, והוא הצור תמים פעלו, והוא הפועל הכל, ולזה תאכל הבשר והמצות, להורות כי כמו שברא העולם מתחלה והוא הנרמז באכילת המצות, כן מנהיגו עכשיו והוא הנרמז באכילת הבשר, ואז הבין גדעון כי מלאך השם הוא ויבן מזבח ויקרא לו השם שלום, אבל לא הקריב עליו, כענין מזבח שבנו האבות שקראו בשם השם א-ל עולם, ולזה נאמר לו בלילה קח את פר השור אשר לאביך, ופר השני שבע שני' והרסתה מזבח הבעל וגו', ואמרו רבותינו ז"ל במדרש תנחומא פרשת נשא, ששבעה עבירות עשה גדעון במזבח ההוא, הקריב פר הנעבד, ופר המוקצה, ובנה מזבח וכרת עצים מן האשירה, והקריב בלילה קרבן על ידו בלא כהן, והיה מן הכומרים, וכל מה שעשה עשה מפי הגבורה, וכי יש לשאל טעם בזה וכי לא היה צד להקדוש ברוך הוא להושיע לישראל בלי היתר דברים אלו שהוצרך להתיר להקריב דברים האסורים, אלא שנראה שמחשבת גדעון היתה מתחילה להקדוש ברוך הוא וכמו שאמרו גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, וכמו שנתקרב אהרן לכהונה אף על פי שפרע אהרן לשמצה בקמיהם בענין עשיית העגל, כי רחמנא לבא בעי ומחשבתו היתה לטובה, כן היה בענין גדעון ויואש אביו, לפי שראו שהיו עובדין הדור ההוא לבעל והוא עבודת הכוכבים חשבו שאם היה להם אחד לכומר יכפרו בי ממעל ויעבדו עבודה זרה לגמרי, לכן שם יואש המזבח בביתו ושם גדעון בנו לכומר שהיה עובד להשם, שהאמין בו שחדש העולם והוציאן ממצרים רק חשב שעזבן מאז למערכה, ולזה זכה שהציל ישראל מיד נוגשיהם, ולזה הקריב הפר של אביו כי לא הוקצה לעבודה זרה ממש, ולזה היה הקרבן פר המורה על חדוש העולם מאין, כמו שנתבאר, והיה בן שבעה שנים, שבעת ימים עשה השם את השמים ואת הארץ.

628

629בענין הקרבנות שהקריבה חנה ביום שחנכה את שמואל, עם קרבן שהקריב שמואל, נאמר ותעלהו עמה כאשר גמלתו בפרים שלשה ואיפה אחת קמח ונבל יין, ותביאהו בית ה' שילו, והנער נער, וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי וגו', נאמר אחר כך, ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל להשם, ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'.

629

630הנה נראה אף שכוונו בכלל הקרבן על טעם הכללי מכל מקום הפרטים היה להם לחכמה מה, כי נביאים כמותן לא יעשו דבר לבטלה, שדקדק הכתוב לומר שחנה הקריב שלשה פרים, ושמואל טלה חלב, ונאמר גבי שמואל שהעלהו עולה כליל להשם, וידוע שכל עולה היא כליל, ולא הוצרך המקרא לפרש אם לא להורות כוונתן, והנה פירש רש"י והרד"ק כי חנה לא הקריבה אלא פר אחד, ולכן לקחה איפת קמח והוא שלש סאין, ליקח משם שלשה עשרונים לפר, כי מן הסאה קמח היו מוציאין עשרון סולת, כמו שהביא שם רש"י ראייה מן הגמרא, אם כן לא לקחה השני פרים רק לשמוח בהן, והוא גם כן ללא צורך להזכירן כמקרא, ודרשו גם כן בטלה שהקריב שמואל שנקבה היתה שהותרה עולת נקבה בבמות יחיד, וכמו שכתבו שם רש"י והרד"ק, וכל זה יעיר לנו כוונת המקריבים, ועוד כתב שם הרד"ק, כי לא הותר להקריב בבמת יחיד, כי אם על פי נביא שיקריב תחלה בבמת יחיד, ולכן לאחר שנחרב שילה היה שמואל הראשון שהקריב בבמה, וכן בנה יושע תחלה מזבח בגלגל, ונראה היה לומר כי שמואל לא הקריב טלה זה בבמה, אלא במזבח שהיה מימי משה, וכן כתב שם הרד"ק ממדרש חכמים ז"ל, שאף על פי שהיה המעשה במצפה מכל מקום היה כאלו היה לפני מזבח השם בשילה, עד שאמרו כפה עלה מן מצפה לחלק יודא ועליו משכן שילה בנוי, ואף שהרד"ק הקשה עליהם כי שילה כבר נחרב והמשכן היה בנוב, נוכל לפרש לענין נוב כמו שהם פירשו לענין שילה, עד שנוכל לומר שמה שהקריב שם שמואל, כאלו הקריבו על גבי המזבח אשר בנוב, כי גם נוב היה קרוב למצפה, כי שילה ונוב שתיהן היו בחלקו של בנימין כדאיתא פרק בתרא דזבחים, לזה נאמר גם כן אחר כך גבי שאול ויבן שאול מזבח להשם אותו החל לבנות מזבח לה', כי הוא היה הראשון שבנה המזבח להקריב בבמה אחר שנחרב שילה, והיה אפשר לומר מה שנאמר תחלה כי זבח לעם בבמה, רוצה לומר בבמה הגדולה, והוא המזבח הנקרא במה הגדולה, וכמו שאמרו אין בין במה קטנה לבמה גדולה כו', ונאמר בענין שלמה (מלכים א ג׳:ד׳) וילך שלמה גבעונה, כי היא הבמה הגדולה, אבל דעת המפרשים אינו כן, ולפי דבריהם נראה כי מה שנאמר אותו החל לבנות מזבח, כי הראשונים אף שנאמר בהן שבנו מזבח לא הקריבו עליו, ולכן נוכל לומר בכולן כי ענין ויבן הוא לשון הבנה כמו שפירש רש"י בכולן, וכן נאמר בענין שמואל ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה', וכבר כתבתי כי לדעתי כל מקום שנאמר ויבן מזבח, ולא כתיב שהקריב עליו קרבן הוא ללא עולה וזבח, רק לקרא שם בשם השם, כמו שנתבאר בענין האבות כי ענין המשפט והתורה שהיו לומדים לבני אדם הוא בנין המזבח, ולזה דרשו שנסמכה פרשת משפטים לפרשת מזבח כו', ואפשר שאף בשאול היה הענין כן ולהיות כי לא הורגל בכך והיה חדוש אצלו, וכמו שנאמר אצלו הגם שאול בנביאים, על כן אמר גם כאן כי אותו החל לבנות, כי מאותו מעשה ואילך הוחזק להיות בונה מזבח השם ולא קודם לכן, ואם נרצה לפרש כאן כפשוטו נאמר כי שאול היה הראשון הבונה ממש להקריב עליו קרבן, ודברי שאר המפרשים בזה ידוע, ונחזור לענין הכוונה בענין קרבנות חנה ושמואל. ונראה שהיו להורות גדולות מעלות שמואל עד שאמרו עליו ששקול כמשה ואהרן, שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו, ולזה הגיד לנו המקרא חכמת אמו הנביאה איך שלמדה אותו חכמה מנערותו וחנכה אותו בקטנותו, והעלותו במדרגת הזקנים, וכמו שנאמר ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה, שהוא רומז לנו על מלבוש פנימי וחיצון, כי היא למדה אותו חכמה ומדע, והלבישה אותו דברים האלקיים והוא מעל שעשתה לו מידי שנה בשנה, להעלותו מדריגה אחר מדריגה, עד שהגיע לבסוף למה שהגיע, ולזה הגיד המקרא בתחילה כאשר גמלה אותו הבינה אותו סוד הקרבנות, ולמדה אותו כל מה שראוי לגלות לחכמי ישראל וגדוליהם, ובזה העלתה אותו לפני עלי, וכבר דרשו ז"ל כי מורה הלכה בפני רבו היה, מכלל דגדול בתורה היה כאשר העלתה אותו, ואמר הכתוב כי העלתה אותו בפרים שלשה וגו', כבר נתבאר בקרבן ראש חודש ובשאר קרבני המוספים, כי הפר היה מורה על חדוש העולם יד מאין, והיה בקרבן מוסף ראש חודש שני פרים, כי התחלת הוייות עולם השפל הוא שני דברים, שהם החומר והצורה, וכמו שנתבאר שם איך מרומזים אלו התחלות בפרים, וכבר ידוע שעוד יש התחלה שלישית, והוא העדר המיוחד שהוא התחלת הוייה במקרה, וכמו שכתב הרב המורה חלק א' פרק י"ז, וראוי לצרפו גם כן עם אלו התחלות. לכן הביאתו בפרים שלשה, רוצה לומר שהעמידה אותו תחלה בסוד הקרבנות ושהעולם מחודש יש מאין, והם פרים שמקריבים אותן, והעמידה אותן ההתחלות ההוויות שלשה דברים, ולקחה עמו איפת קמח ונבל יין, כי למדה אותו שני התחלות הנשארות והם הפועליות וסבה התכליות ובזה נגלה לו כל מיני החכמה, כי ידוע כי הסבה הפועלת בכל, הוא הפועל העליון יתעלה, על ידי השכלים הנבדלים הנרמזים בענין היין, כמו שרמזנו לעיל בענין נסוך היין, גם למדו סבה התכליתית הנרמזת באיפת קמח אחת שכבר נתבאר לעיל מענין מנחת נסכים, כי הקמח היה מורה על דעת הקדמונים שהם מאמינים עצמי פרדיים אשר מהם נתהוה כל הווה, והוא סבת כל העולם, כי כן רצה השם יתעלה שיתהוו הברואים והיו שלשה עשרונים לפר, להורות על שלשה מיני עשרון שעברו בענין הבריאה, מזמן אדם הראשון עד אברהם, כמו שנתבאר לעיל, והוא תכלית הבריאה שהוא המשך הדורות זה אחר זה, ושיבראו בו הצדיקים באברהם שנתנסה בעשר נסיונות, ובזה נכללו כל הדעות הנופלות בענין התכלית, וכמו שנתבאר לעיל פרק ע"ד וסוף פרק ע"ו וכיון המקרא בזה, להודיעו דברים פרטיים הקודמים בענין הלמוד, ובזה העלתה אותו אל עלי, והיה דבר זה רחוק בעיני עלי, שנער כמוהו יהיה מלא חכמות, ולזה נאמר במקרא והנער נער, והיה תמוה בעיני עלי, ולזה נאמר וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, להיות כי נתבאר לעיל בעניני הקרבן, כי שחיטת הקרבן הוא מורה על הפסד הכללי אשר הוא ההוה שמפסיד הרכבתו, ולזה רצה להענישו כמו שיתבאר, כי אמרו רבותינו ז"ל שטעם הדבר כי היה מורה הלכה בפני רבו, ואמר שחיטה כשירה בזרים, והוא פלא בעיני שעלי שופט הארץ לא ידע ששחיטה כשירה בזר,אלא שכוונו בטעם הדבר כי השחיטה מורה על כלל ההוייה וההפסד,ושההפסד קודם בטבע לכל דבר ההווה, ולזה שחיטה כשירה בזר. אמנם, מקבלה ואילך שהוא מורה על הפסד היסודות, מצות כהונה, וכבר ידעת עניו הכהן כי מלאך השם צבא-ות הוא, ופועל במצות קונו נגד הטבע, ולכן צריך כהן מקבלה ואילך,ולהיות כי הפר האחד מורה על ההעדר, אמר וישחטו את הפר ולא פרים, כי רמז בזה ענין ההעדר וההפסד, ושרצה עלי להענישו, ולקחו למשל כי מורה הלכה בפני רבו היה כלומר שלא היה ראוי למדרגה זו, ולזה רצה עלי להענישו, ולזה השיבו חנה חי נפשך אדוני וגו', אל הנער הזה התפללתי וגו', וגם אנכי השאלתיהו וגו', מדרש חכמים ז"ל בקשר הכתובים זה אחר זה ידוע, אך לפי דברינו הוא מבואר, כי אמרה לו שאל ירע בעיניו שלמדתו מדע בעוד היותו נער, כי מאחר שניתן לה דרך נס, על ידי תפילתה ששאלה מאת השם, אם כן אינו כשאר בני אדם, וראוי למעלה גדולה בעודו בקטנותו, כי השם עמו מבטן אמו, ולזה השאילה אותו להשם, והנה גם הוא הקריב טלה חלב גו' כליל להשם, להורות כי קרבנו היה כולה כליל להשם מיום שהיה יונק משדי אמו, והיה כטלה חלב ומאז היה בשלמותו וגדולתו, ולכן היה נענה אז בתפלתו וקרבנו שהקריב, והקריב טלה ולא עגל או שעיר כמו שהתמיד היה נקרב מן הטלאים, להיות כי מבואר שכל הקרבנות היו מורים על חדוש העולם על ידי הפסד הקרבנות המורים הפסד העולם כמו שנתבאר בכל דברינו הקודמים, ולכן היו מורים הפסד בראש המזלות שהוא הטלה שיתבטל הוא כשם שיתבטלו האחרים ההולכים לרגליו, ודרשו ז"ל כי עולה זו נקבה היתה, להורות כי לא בא חטא כשאר עולה הבא על הרהורי לבו, ולכן בא מן הזכרים כמו שנתבאר בקרבן עולה רק שבא להורות שאף בקטנותו שהיה יונק משדי אמו, שאדם נמשך אחר חומרו, ורוב בני אדם אין להם אז השגה כלל, אך הוא היה כליל להשם, ואף חומרו נזדכך אז להיות שלם בתכלית, והוא המעיל הקטן שעשאה לו אמו.

630

631הנה אחר שנתבאר קרבני חנה ובנה שמואל יש לתת לב על מה שנצטוו בלכתו למשוח את דוד למלך, שאמר (שם טז) ואיך אלך ושמע שאול והרגני, שאמר ליה הקדוש ברוך הוא ועגלת בקר תקח בידך וגו', ודרשו בזה שהקדוש ברוך הוא צוה לשנות מפני השלום, והוא תמוה וכי לא היה להקדוש ברוך הוא דרך להציל שמואל בלא שנוי דברים, ועוד שצוהו בפרט לומר עגלת בקר תקח בידך ולא צוהו סתם שיקריב קרבן וכן מצינו שדוד בהעלותו ארון השם מבית נדב נאמר ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים ויזבחו שור ומרי, ובדברי הימים כתיב ויזבחו שבעה פרים ושבעה אלים, ודרשו ז"ל על כל שש פסיעות שור ומרי, ועל כל ששה סדרים של ז' פסיעות שבעה פרים ושבעה אלים, כן הוא מסקנת הגמרא פרק אלו נאמרים והנה דברים אלו לא נפלו במקרה מכל חכמי ישראל שהיו עם דוד על כן נראה להיות כי השור הוא המלך בבהמות, לכן צוה הקדוש ברוך הוא לשמואל לומר עגלת בקר תקח בידך, כי הוא השור הקטן, והיה מורה בזה על דוד שהיה מלך כשור, רק כי עדיין קטן הוא כעגלה זו ולבסוף יגדל, והנה היה בדבר פנימי וחצון, הנגלה הוא השנוי מפני השלום.

631

632אמנם, הפנימי הוא האמתי וכמו שמצינו שדברה תורה כלשון בני אדם והחכם יבין פנימות הדברים, כן היה בענין עגלת בקר זה ודע כי יש לומר שהקדוש ברוך הוא כיון בזה שהמשיל דוד לעגלת בקר, וזה כי ידעת מדרשם ז"ל שהפר היה נקרב נגד אברהם, שנאמר (בראשית י״ח:ז׳) ואל הבקר רץ אברהם, כן נאמר גם כן שבכאן הבקר מורה על אדם הראשון שהקריב פר כמדרשם ז"ל, ואמרו בפרקי רבי אליעזר שאדם ראה לדוד שהיה ראוי להיות נפל, והניח לו משנותיו שבעים שנה, ונראה שלזה כוונו שקראו למשיח בר נפלי, ולזה המשיל בכאן דוד לעגלת בקר, שהוא בקר קטן, ולכן בראות דוד שהיה בכל דרכיו משכיל והשם עמו, והעלה הארון מסית עובד לעירו, היה מקריב שור ומרי, שור נגד עצמו שהיה לו לכפרה, והמרי נגד ישראל שנקראו צאן ושה שנאמר (ירמיה כ) שה פזורה ישראל נוהג כצאן יוסף. אמנם, מה שזבח על כל ששה צעדים כתב בו הרד"ק על דרך הפשט, לפי שמתחלה כשפרץ עוזא צעדו ששה צעדים ונפרץ עזא, ולכן על כל ששה צעדים שצעדו נתנו שבח שלא הוזקו כמו בראשונה, וטוב היה אלו הוזכר כן בעוזא, ואף כי אין טעם למה זבחו על כל ששה סדרים שבעה אלים, אבל מן הנראה לפי שאמר תחילה ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו, ודרשו ז"ל שילדו ששה ששה בכרס אחד, כמו שהיה במצרים שילדו גם כן ששה ששה בכרס אחד, ולהיות כי על ידי זה לקחו הארון מבית עובד שנאמר (שם ט) ויוגד למלך דוד לאמור ברך השם את בית עובד אדום וגו', ויהי כי צעדו וגו', נראה כי ענין הצעידות והקרבן עליהם היה מטעם הברכה, ורמזו הענין בענין הצעדות, כי על ידי זה הברכה בא להם ההעתקה משם, והצעידות עם הארון ועל כן נתנו שבח והודאה על עניו הנס הגדול שנעשה עם הארון, שבירך את עובד אדום, והיה זה הגדלה לו מכל אשר נעשה לו, וכאשר עשו ששה סדרים של ששה ששה, זבחו שבעה פרים ושבעה אלים להורות גם כן על ענין הנס הזה שנעשה להם במצרים שאותן שנולדו שש חזרו וילדו שש, והנה נתנו בזה שבח להקדוש ברוך הוא על הנסים שנעשו להם במצרים, גם עם הארון בבית עובד אדום, כי על ידי נס האחד הזכירו השני, והיה בזה התעוררות ובקשת רחמים, שלא יפרוץ בהן פרץ כמו שנעשה בתחלה מאחר שרצון הקדוש ברוך הוא להרבות ישראל, על שנולדו ששה ששה מעתה לא יפרוץ בהן פרץ.

632

633ואמנם, זבחו ז' פרים ז' אלים נגד ז' פרים ז' אלים שהקריב בלעם במזבח, וזה כי חששו שלא יפרוץ בהם פרץ מכח קללת בלעם להיות כי דרשו ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שהרי בזכות מ"ב קרבנות שהקריב בלעם ובלק, הובקעו מ"ב תנוקות מישראל על ידי אלישע שקללם בשם אלקיו, ואמר גם כן שבלעם הקריב שבעה מזבחות, כדי להדמות אל האבות שהקריבו שבעה קרבנות, ולכן חשש דוד שלא יקטרג השטן בשעת הסכנה, ושלא ישלוט בהן עין הרע של בלעם שיפרוץ בהן השם, כמו שנעשה על ידו כמו שנים אחר דוד בימי אלישע ולזה כל ששה סדרים עשו שבעה פרים ושבעה אלים נגד המזבחות שבנה בלעם כדי לכפר עליהם ושלא יענשו על ידו, מאחר שהא-ל מוציאם ממצרים ואין עין הרע שולט בהן, ולזה תמצא שבלעם היה אומר (במדבר כ״ד:ח׳) א-ל מוציאם ממצרים וגו', כי זהו הגורם להם ברכתן, ונראה כי ילידת הבנים ששה ששה בכרס אחד תמיד, היה גם כן לשמרם מעין הרע, כי כמו שצותה התורה לתת מחצית השקל כדי לשמרן מן העין השולט במנויין, וכמו שנאמר (שם) ולא יהיה נגף בבני ישראל בפקוד אותם, הנה חששה לעין הרע אף במניין שהוא של מצוה, כל שכן שחששה שישלוט בהן עין הרע אם ירבו שלא כדרך הארץ, ולכן ילדו ששה ששה והשם גורם כי שש לשון שמחה, מה שאין כן בכל המספרים ואף כי מענין השש מגביל הכוכב הטוב בין שתתחיל המניין מלמעלה למטה, בין שתתחיל מלמטה למעלה, כי אם תתחיל המניין מלמטה למעלה אזי צדק הוא הששי, ואם תתחיל בגלגל העליון, אז חמה הוא הששי, וכן אם תתחיל בכוכבים הקימים אז נוגה הוא הששי, וכן אם תתחיל בשבתי אז כוכב הוא הששי, וכלן בכוכבים טובים שומרים מעין הרע, מה שאין כן במספר אחר. ולכן היה הנס מספר ששה ולא במנין אחר, ולזה צעדו ששה צעדים והקריבו שור ומרי, להורות כי מספר זה ישמרם מן הפורענות ועוד דע כי כתב החכם אבן עזרא בפרשת שמות כי נבחר אותיות אהו"י לשם הקדוש ברוך הוא להיות כי הם שומרים את עצמן. א' פעם א' הוא א'. וכן ה' פעמים ה' הם כ"ה. ומספר ו' פעמים ו' הם ל"ו. ומספר י' פעמים י' הם ק'. הנה ששמן הראשון עליהם מה שאין כן בשאר מספרים. ולזה כאשר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות ישראל, ולהרבותן על ידי נס, לא היה אפשר ליקח המספר הראשון שהוא אחד, כי בזה לא היה הנס ניכר, וכן מספר ה' הוא תחלת המספר אחד [בעשיריות]. אמנם, נבחר מספר ו' ששמור את עצמו ושומר המנויין בו ונבחר מניין ו' ולא מספר ה' מטעם שנתבאר מטעם סדור הכוכבים כי מספר הה' יפול במאדים בין מלמעלה למטה, בין מלמטה למעלה, מאחר שתשעה גלגלים הם, ולדעתי שלזה אמרו המקובלים שאות ו' מורה על רחמים, ואות ה' על דין והוא מבואר ונראה שזהו טעם השקלים שהיו מכפרין על המנויין שלא יהיה בהן נגף וזה כי הובטח אברהם שזרעו יהיה כעפר הארץ אשר ימנה כך זרעו ימנה, וכן אמר יעקב ואתה אמרת היטב איטב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר, ולכן אם ישראל נמנים מראים שאינם זרע אברהם ויעקב אשר לא ימנו, ועל כן הנגף שולט במניין, והוא מצד העונש או מצד השיתקיים בהן ברכת אברהם ויעקב, על כל פנים כי על ישי הנגף המכה בעם, לא נודע מספר הנותרים, וכמו שדרשו ז"ל משל לזאב שהולך בין הצאן וטורף מהן וכו', וכן אמרו בהדיא במסכת יומא המונה ישראל עובר בלאו שנאמר אם ימנה מרוב.

633

634אמנם, כפרתן על ידי מחצית השקל שהוא עשרים גרה השקל השלם, ולהיות כי בנתנו חצי שקל שהוא עשרה, מורה שהוא ממקבלי עשרת הדברים אם כן נכנס בכלל ישראל ואין ראוי לחול עליו הנגף, וכן דרשו ז"ל בצמידים שנתן אליעזר לרבקה שמשקלן עשרה, להורות על זרעה שיקבלו עשרת הדברים, ואף כי היה הוא מאותיות השם השומרים הנמנים בהן, והוא ראש לאותיות ראוי לשמור הנמנים למצותיה. ואמנם, היו אלו העשרה גרה מחצית השקל ולא שקל שלם מכח כמה טעמים. האחד, להיות כי בדרך זה יתמעט ידיעת מספרם על כל פנים כי לא נודע אם שנים מהם היו מביאים שקל שלם או אם אחד הביאו והחזירו לו המחצית ובדרך זה יתמעט ידיעת המספר מה שלא היה כן אלו היה שקל שלם, כי כל אחד היה מביא השקל ההוא, והיה ידיעת המספר יותר בנקל.

634

635הטעם השני, להיות כי לא נתכפר הנמנה בנותנו מניין העשרה הבא לנו להורות שקבל עשרת הדברים כי אם בנותנו חצי שקל רוצה לומר שמקבל גם התורה האחרת הנתנה אחר כך רק שעשרת הדברים הם הכלל והתחלה לכל התורה, וידוע אמרם שההתחלה לכל דבר הוא כחצי הכל.

635

636והשלישי הנראה לי בזה כי ידוע כי העולם והתורה הם הברואים הכללים שנבראו ולהיות כי שניהם נבראו במדה ובמשקל, שנאמר (ישעיהו מ׳:י״ב) מי שקל בפלס הרים וגו', ונאמר (שם) מי מדד בשעלו מים וגו', וכן התורה נבראה במדה ובמשקלו המשוער לה, והם ביחד שקל שלם, להיות כי שניהם שקולים ומתייחסים זה לזה, כמו שהאריך בעל העקידה בזה פרשת נח בפר' הנגון אשר לו שם. וכן כתב הרב המורה בנותנו טעמי מצות שכתב שם שידיעת טבעי הדברים הוא ידיעת סבת המצות, ולזה אמר כי עשרים גרה הוא השקל השלם כי בעשרה מאמרות נברא העולם, ובעשרת הדברות נתנה התורה לזה נאמר כי מחצית השקל השלם שהוא עשרה גרה מתכפר, כי על ידי אמונת אחד מאלו החצאים הוא נכנס בכלל ישראל, וראוי שלא יהא בו נגף בפקוד אותם, ואמנם, נבחר המחצה ולא השלם,להיות כי הכפרה הוא תלוי במחצית השקל שהיא נתינת התורה, והמאמין עשרת הדברים ראוי לכפרה, אף אם לא יעמיק יותר בענין בריאות העולם, שהרי גם ענין הבריאה נגלה בעשרת הדברים כמו שנאמר (שם כ) כי ששת ימים עשה השם את השמים וגו' על כן יספיק זה חצי ככולו, והוא יותר נפלא מאלו הביאו שקל שלם, גדולות השם יתעלה שאמרו על שמותיו כי מחצי יתמלא תיבתו, להורות כי אינו שייך חצאים אצל השם יתעלה, וכמו שנתבאר זה מדברינו הקודמין בענין הכתוב סולו לרוכב בערבות, בי-ה שמו, ולכן ישראל המחזיקים באמונה זו נותנים חצי שקל במקום שקל שלם, ומעתה נתבאר לך הטעם שהיו קונין ממחצית השקלים קרבנות צבור, המורים על ענין חדוש העולם כי זה לעומת זה עשה אלקים, והוא מבואר שעל ידי זה ראויים לכפרה ושלא יהי נגף בפקוד אותם, שאפשר לחשוב שיצאו מכלל ישראל אשר הובטח אשר לא ימנה מרוב, ולדעתי שזה היה טעות אדונינו דוד המלך עליו השלום שמנה את ישראל והנה הוא תמוה שלא ראה עם כל ישראל המקרא, שאמר (שמות ל׳:י״ד) זה יתנו כל העובר על הפקדים, ואם נתנו מחצית השקלים למה נענשו, ודברי הרמב"ן שכתב פרשת כי תשא שלא היה יודע דוד כי היא מצוה הנוהגת לדורות הם תמוהים, כי מאחר שהטעם הוא הכח עין הרע מה לי שעה או לדורות.

636

637אמנם, הנראה לי לפי שידע דוד שטעם הפקודים הוא מה שנתבאר שלא להכחיש ברכת אברהם ויעקב, ולזה חשב כי ענין מצוה זו אינה נוהגת לדורות רק עד שיתקיים בהן ברכת אברהם ויעקב, אבל לאחר שנתקיים הברכה כמו שהיה בימי דוד בסוף ימין, כמו שנאמר בתחלת מלכות שלמה, יודא וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרוב אוכלים ושותים ושמחים, לזה חשב דוד כי מעתה הותר הדבר מאחר שכבר נתקיים ברכת השם יתעלה. ולזה נאמר בדברי הימים (ד"ה כ"ז) ולא נשא דוד מספרם למכן עשרים שנה ולמטה כי השם אמר להרבות את ישראל ככוכבי השמים הרי שלא רצה דוד למנות כל ישראל כדי שלא להרוס ברכת השם יתעלה, שנתן אותם ככוכבי השמים אשר אי אפשר למנות, ולכן לא מנה אותן שהיו פחות מעשרים והיה חושב שבזה יצא ידי הברכה וא"ה היה נענש על זה וכמו שאמרו במדרש תהילים מזמור י"ז אמר רבי יודא מהו מלפניך משפטי יצא, אמר רב יודא בשעה שהיה דוד מונה ישראל היה כעס לפני הקדוש ברוך הוא ואמר ליה אני אמרתי אשר לא ימנה ולא יספר, ואתה השלכת עליהם מניין כו', הנה נתבאר הדבר שזהו טעם החטא ושהמניין גרם הנגף, וזהו הטעם החלוף שבא במספר הכתוב בדברי הימים מבספר שמואל כי לא היה אפשרי המספר כמו שנאמר בדברי הימים (שם) יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה, ולכן נפל טעות במספר, ומכל מקום חטא דוד בזה כמו שנאמר בדברי הימים (ד"ה כז) ויהי קצף על ישראל, אף על פי שלא עלה המספר בידו, כי הוא מצוה הנוהגת לדורות כמו שאמרה ולא יהיה נגף בבני ישראל בפקוד אותם.

637

638אחר שנתבארו קרבנות שהקריב ראש מלכי ישראל, הוא דוד עליו השלום, נבאר ענין קרבנות שהקריב שלמה בנו לאלפים ורבבות, וזה כי בתחלת מלכותו נאמר, (מלכים א ג׳:ד׳) וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי היא הבמה הגדולה אלף עולות העלה שלמה על המזבח ההוא ונאמר אחר כך אחר שבנה המקדש, (ד"ה ב ה) המלך שלמה וכל עדת ישראל הנועדים עליו אתו מזבחים צאן ובקר אשר לא יספרו ולא מנו מרבו, וכתיב אחר כך (מלכים א ח׳:ס״ג) ויזבח שלמה זבח השלמים אשר זבח להשם בקר עשרים ושנים אלף, וצאן מאה ועשרים אלף, ויחנכו את בית השם המלך וכל ישראל, ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר וגו', ונאמר אחר כך במלכות שבא (שם ט) ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה והבית אשר בנה וגו', ועולתו אשר יעלה בית השם ולא היה בה עוד רוח וגו', והנה תרגום יונתן ועלתי' דמסיק בית מקדשא דהשם, ורוצה לומר העולות אשר יעלה על המזבח לשם השם אף שדעת המפרשים אינו כן מכל מקום נראה משם כי היה בענין הקרבנות שהקריב שלמה חכמה נפלאה, עד שתמה עליו מלכת שבא עם רוב חכמתה ובאמת שהוא תמוה על רוב זבחי העולות שהעלה שלמה, כי למה רוב העולות ההם, ועל מה הם באים כי לא צותה התורה רק כבש אחד בבקר וכבש אחד בין הערבים, ודרשו ז"ל (איוב ל״ז:כ״ג) לא מצאנוהו שגיא כח שהקדוש ברוך הוא לא צוה ישראל כפי כחו אלא כפי כח בני אדם. ובוודאי לא הקריב שלמה רוב עולות ללא דבר, רק להראות נדבות לבו להשם אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו, כי ודאי רוב זבחי שלמים שבאו לאכול, היה צריך להרבות בשביל כי רבו האוכלין. אמנם, העולות איני סובר ששום חכם שלם במדע יסבור שהיה במקרה, עם רוב חכמת שלמה ושידקדק הכתוב בהן ובמספרם, ולא היה ללא ענין רק להראות גודל נדבתו, כי הוא יותר מעלה אם היה מתנדב כזה לפרנס עניים ולתלמוד תורה, וכמו שאמרו במסכת שקלים סוף פרק חמשה, רבי חמה בר חיננא ורבי אושעיה רבה הוי מטילין באינן כנישת' דלוד, אמר ליה רבי חמה בר חיננא לרבי אושעיה רבה כמה ממון שקע אבותי כאן, אמר ליה כמה נפשות אבדו אבותיך כאן, מי לא הוויין אנשא דילעון באורייתא והנה אף על פי שלא היו בימי שלמה עניים, כמו שנאמר (מלכים א י׳:כ״א) והכסף לא היה נחשב בימי שלמה למאומה, מכל מקום לא היה הכתוב מדקדק כל כך במספרן וברוביין, אם לא היה רק להראות גודל הקרבנות וענין נדיבתו, מאחר שיש מעלה יותר גדול, לנדוב לצורך עמילים בתורה ולפרנס עניי ישראל ואף כי נאמר בתורה בענין עולת ראייה איש כמתנת ידו כברכת השם אלקיך אשר וגו', שם נתבאר ענין רוב קרבנות הראייה שהקריבו שבאו להורות על דבר חכמים כל שכן בימי שלמה שנאמר בו (שם ד) ויחכם מכל האדם, והנה הארכתי בקושיא זה כי היא מן התימה, אינה מתיישב על הלב להרבות עולות ולהשחית בהמות רבות כאלוף ללא כוונה מיוחדת מלבד טעם כלל קרבנות והנה זה לי נגד ט"ו שנה שאל גוי אחד לאבא מוריש"ן מה היה כוונת שלמה בענין רבוי קרבנות אלו ואמר דרך הלעג שבוודאי כל הארץ ישראל היה מסריח מריח הבשר ששרף שלמה על המזבח, ובאמת שגם בעיני יפלא בטעם שנתן המורה בענין הקטורת שבא להעביר ריח הבשר הנשרף, וכי איזה קטורת יספיק להעביר ריח כזה ויותר נראה לומר בדרך הפשט כי לא היו הקרבנות מסריחים כלל והוא נכלל במה שמנו ז"ל אחד מן הנסים שנעשו במקדש, שלא הסריח בשר קדש מעולם, וכל שכן בקרבנות שהקריב שלמה בחנכת הבית שאש ירד מן השמים ושרף הכל בפתע וברגע ולא נתן ריח מכל מקום אינו נראה שסמך שלמה על הנס בזה ללא צורך רק להראות נדבות לבו, ולכן נראה כי הכל היה בכוונה נפלאה וחכמה נשגבה משלמה בענין קרבנות אלו, ולדעתי נתנה מלכת שבא מאה ועשרים ככר זהב לשלמה נגד מאה ועשרים אלף צאן שהקריב שלמה בחנוכת הבית, כי ראתה בהן והשיגה בהן חכמת שלמה ועל כן נתנה לו ככר לקרבן והנראה שכיון בו שלמה כי לפי מה שראה בו נשלם דיסקי' של לבנה כמו שדרשו ז"ל גבי החודש הזה לכם, שהודיעו הקדוש ברוך הוא למשה שאין המלכות עומדת לישראל רק שלשים דורות ובימי שלמה נתמלא דסקיי' של לבנה כי הוא מלך על עליונים ותחתונים ואולי היה מקובל זה להם בפירוש הפסוק החודש הזה לכם, לכן הקריב קרבנות לאלפים כמו שיתבאר לקמן כי הוא עומד על סוד האלף, וכמו שחתם ספרו הקודש שיר השירים כרמי שלי לפני, האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו, הרי שאמר עליו עי האלף הוא שלו כי לו נגלה סודו ואמר מאתים לנוטרים פריו רוצה לומר המה בני יששכר שנאמר עליהם (ד"ה א יא) מבני יששכר יודעי בינה לעתים ראשיה' מאתיים המה היו נוטרים פריו והוא כנוי ומשל ללומדים תורתו, וכמו שנאמו (משלי יד) פרי צדיק עץ חיים וגו', והוא ידוע שהחכמה נמשלה לפרי עץ הדעת, ונאמר (מלכים א ד) וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירי חמשה ואלף, הנה כל דבריו היו לאלף, כי ראה והשיג בחכמתו כי דבר צוה לאלף דור, שהם ימי עמידת העולם כפי דעת המקובלים, ולכן הקריב הקרבנות לאלף כי התורה צוה אותם לאלף דור ותתק"עד שקמטו בלא עת כמדרשם ז"ל מכל מקום בהכרח נעמוד מתוך זה על חדוש העולם שהרי התורה אף שהיא נבראה קודם שנברא העולם, מכל מקום יש לה התחלה בבריאתה ובנתינתה אחר כך לאלף דור, ואולי עמד על סוד הדבר שנתנה התורה לאלף דור לא פחות ולא יותר, גם אמרם יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, שנאמר אלף שנים בעיניך כיום אתמול והנה על דרך האמת לא שייך לומר קצב זמן על מי שאין לו קצבה לשנותיו והם בלתי בעל תכלית, ואין חלוק בין אם נאמר שיום אחד הוא כרגע קטן או שהוא מורה על אלף שנה, והימים הם זמן מאה מאה אלף שנה מכל מקום לסוף יכלה הזמן וכבר ידעת שכתב הרב המורה פרק ארבעה עשר חלק שני שאלו אמרת על דרך משל שהשם יתעלה ברא עולמות רבים קודם זה על מספר כאלו העולם מלוא חרדל, היה בהצטרף אל מציאותו יתעלה אשר אין תכלית לו כאלו אמרת שהשם יתעלה אמש ברא העולם כו'ף ולזה מצד הזמן הקצוב לו שהוא אלף שנה מאחר שאין יתעלה נופל תחת הזמן כלל והוא נצחי, ואין לומר כי אף שליומו יש זמן מכל מקום לרוב הימים ושנותיו אין זמן והוא נצחי כל זה אינו כי אי אפשר לעשות מדבר בלתי בעל תכלית דבר תכליתי כי אז יהיה דבר בלתי בעל תכלית גדול מדבר בלתי בעל תכלית ולא שייך לאמר בי-ה שום הגבלה וקצב ולכן קיימו וקבלו עליהם האלקים שאין לו התלות בזמן, ואלו היה שעור לימיו היה נתלה בזמן, ולפי פשט המאמר נצטרך לומר אלף שנה לאו דווקא אלא הוא מספר כללי מורה על מספר גדול, כמו שאמר יוסף השם עליכם ככם אלף פעמים כאמרם אפילו באלף לא בטל וזהו פשוטו של מקרא שאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול נקט המספר הגדול שאפשר.

638

639אמנם לפי הנראה מדרשיהם ז"ל בהרבה מקומות שנקטו הענין בדקדוק, עד שלמדו מזה שהתורה קדמה לעולם שני אלפים שנה על כן נראה שכוונתן אינו על ימי חייו של הקדוש ברוך הוא יתעלה הא-ל מזה לנצח נצחים. אמנם כוונו לימי בראשית שהם הימים של הקדוש ברוך הוא שפעל ועשה בהן ברואיו הם נקראים ימיו של הקדוש ברוך הוא כמו שנאמר (ישעיהו ב׳:י״א) ונשגב השם לבדו ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד, וכן ימי בראשית שאמרו שתא אלפי הוי עמידת העולם וחד חרוב, ואותן הימים כל יום הוא אלף שנים כי הם מורים על ימי עמידת העולם שהם שבעת אלפים וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל בפרשת בראשית ומזה הענין למדו ז"ל ענין האלפים של ימי עולם. או אפשר לומר בזה כי דברו בזה על דרך השעורין שנתנו בשעור קומה, שנאמרו כולן על דברים נאצלים והמשכילים יבינו, ועל כל פנים עמד שלמה בחכמתו על כל אלו העמוקות, ואמר על שלשת אלפים אלו משל וטעם למה היו במספר אלף, וזהו שאמר וידבר שלשת אלפים משל, או נוכל לומר כי משל שלשת אלף הוא מצד שדבר בחכמתו על כל שהיה מיום שנבראו שמים וארץ עד שיופסדו ואמר זה בשלשת אלף להיות כי הוא היה בזמן שלשת אלפים לבריאה, כמו שכתבתי בפרשת פרה אדומה וסודה, ועל כן אמר שדבר שלשת אלפים לפניו ושלשת אלפים לאחריו והוא היה באמצע, ונתמלא בימיו דיסקי' של לבנה, ובענין הבריאה היו שלשת אלפים כימי עליה לפניו וכימי ירידה לאחריו ואמר ויהי שירו חמשה ואלף, רוצה לומר כי הוא דבר מצד חכמתו השירה החמישים כי משה אמר שירה על הים, וישראל אמרו שירה על הבאר, ודבורה אמרה שירה, ושירת דוד, ושירתו היתה חמישית כי שירת האזינו אינו אלא דברי מוסר, גם מה שנאמר וידבר יהושע להשם ביום תת השם האמורי וגו' לא הזכיר בו שירה וכן בשרר השירות שמנה התרגום ריש שיר השירים, ולא הוזכר שירה בשום אחד מהן רק באלו ה' דברים, ולכן אמר ששירת שלמה היתה החמישית והא ספר שיר השירים, ואלף רוצה לומר הוא הראשונה במעלה, אף שהיתה החמישית בזמן, וכמו שאמרו כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים, או אמר כי היתה שירו חמשה, הם חמשה חומשי תורה, ואלף אחד מן האלפים הנזכרים, כי עליהם נמנה סוד שיר השירים.

639

640ועוד אפשר לומר כי ויהי שירו, רוצה לומר שבחו של שלמה הוא חמשה ואלף וכמו שנתבאר מענין האלף שנאמר בו האלף לך שלמה וכן החמשה הוא אות ה' שנתעלה בו שלמה מכל אשר לפניו ולאחריו, ולזה תמצא כתוב (מלכים יא) וראש עגול לכסה בהשם מה שאין כן בכל המקרא שבכל מקום כתיב כסא באלף, מלבד עוד אחד (איוב כ״ו:ט׳) מאחז פני כסא פרשו עליו עננו, כי כסה שמים הודו ועולם הזה נברא בה', שהם השמים כסאו של הקדוש ברוך הוא ושלמה עמד על מהותן ועניינן ולזה נאמר עליו שיושב על כסא השם ולזה נאמר כאן כי שירו היה חמשה ואלף, ועתה נבאר סוד קרבנות שהיו לאלפים ולרבבות כי להיות כי כל קרבנות כולן הם מורים על ענין חדוש העולם והפסדו אשר הכל השיגו שלמה והשיג האלפים שבו, על כן הקריב אלף קרבנות כי בתחלה בגבעון הקריב אלף עולות המזבח, כי השיג ענין האלף דור שנצטוותה בו התורה אשר כל דור ודור חייב לראות עצמו כאלו הוא כל העולם ובעבורו נברא, ועל כן ראה להקריב נגד כל דור קרבן אחד, ואחר כך הקריב עשרים ושנים אלף בקר ומאה ועשרים אלף צאן נגד שני האלפים האחרים נגד הראשון שהם מדות ימי עולם נאמר שהקריב עשרים ושנים אלף בקר כי להיות כי התורה שהיא שנים ועשרים אותיות היתה כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא בבריאת עולם, והם הגבילו והקציבו זמן העולם ולקח לזה בקר, כי הבקר הוא מורה על בריאה יש מאין אשר מורה על ענין הבריאה וההפסד כמו שנתבאר למעלה והקריב מאה ועשרים אלף צאן נגד עמידתו על ענין אלף השלישי שהוא השגת שיעור קומה שנגלה למשה שחיה מאה ועשרים שנים, ובמתן תורה שהה ק"כ ימים בהר, ג' פעמים מ' יום, כמבואר בתורה ורמז עליו דרך זה בפרשת בראשית כמו שנאמר (בראשית ו׳:ג׳) בשגם הוא בשר והיה ימיו ק"כ, שידוע שמרומז על משה, ויש למ"ם של בשגם שלשה זיינין בתורה המורה אל שלשה פעמים ארבעים יום שהיה בהר, ולהיות כי נאמר שם ותמונת השים יביט שהוא ראיית האחוריים שנאמר עליו וראית את אחורי, הוא הדבר שנאמר עליו שיעור קומה, לזה הקריב מאה ועשרים אלף צאן, להיות כי הצאן מורה על ההנהגה הטבעית כמו שנתבאר פרק י"א חלק ב', אשר מתנהג על ידי כבוד הנאצל אשר בו נאמר ענין שיעור קומה כידוע למשכילים, ונאמר שהוא וכל העם היו זובחים צאן ובקר אשר לא יספר מרוב, כי היה להם חכמה ודעה כמו מים לים מכסים, ואפשר שהיה להם מופתים להכריח ענין חדושו של עולם, ואם לא היו מופתים גמורים היו דבריהם טענות מספיקות מקובל לחכמי דורם ובפרט למלכת שבא אשר לזה נאמר כאשר ראתה עולתו שהקריב בטענותיו בהעמידה על סודותיו לא היה בה עוד רוח, ואפשר שבתחלה היתה נמשכת לדעת הזרות הפילוסופיות אחר טבעי הדברים והיתה מאמינה ענין הקדמות ולזה באתה לנסות אותו בחדות פילוסופיים.

640

641אמנם, כאשר הגיד לה כל לבה ותפג רוחה בקרבה ולבשה רוח אחרת ולא היה בה עוד רוח הראשון, ולזה נתנו לו מאה ועשרים ככר זהב נגד הימים שקבל משה את התורה, ואפשר שקבלה עליה התורה ההיא והיה נחשב לה לזהב רב שנתנה וכמו שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב וגו', והנה לא נצטרך לבאר ענין הקרבנות המסופרים בספר דברי הימים שהמשיכו הספורים ההם להגיד ענינים אף כי לא היה בהם כוונה מיוחדת אמר שם כי בימי אסא הקריבו מן השלל שבע מאות בקר וצאן שבעת אלפים, והוא להורות גודל השלל במלחמה, ואולי הוא אחד אחוז מן החמישים כמו שהיה בשלל מדין, או אפילו אחד אחוז מחמש מאות כמו שהיה גם כן שם, וכן המספר שהקריבו בימי חזקיה שאמר ויביאו פרים שבעה ואלים שבעה וכבשים שבעה וצפירי עזים שבעה לחטאת על הממלכה ועל המקדש (ד"ה ב כט) לא בא להודיע רק ששבו אל השם בכל לבבם והקריבו ממנו קרבן, ומנין שבעה כבר נתבאר בענין המועדים שבאו שבעה כבשים למוסף, ואמר אחר כך שהיה מספר העולה אשר הביאו הקהל בקר שבעים וגו', והקדשים בקר שש מאות וגו', רק הכהנים היו למעט וגו', ואמר אחר כך כי חזקיה מלך יהודה הרים לקהל אלף פרים וגו', כל זה בא רק להגיד לנו שלמות חזקיה וצדקתו באשר השיב לכל ישראל לעבודת השם יתעלה ושהקריבו כולם קרבנות לרוב, הפך ממה שעשו בימי אחז אביו והוא המכוון שם בענין הספור, ואמר גם כן בפסח שעשו בימי יאשיהו שהתנדב המלך צאן ובקר לרוב להגיד מעלת המלך שהשיב את ישראל ושעשו את הפסח ברוב עם והדרת מלך והוצרכו לקרבנות רבים, זהו הנראה לי בקרבנות שהקריבו בהמשך הדורות.

641

642כשעלו בני הגולה בימי זרובבל הקריבו בחנוכת הבית השני תורין מאה דכרין מאתין אמרין ארבע מאה וצפירי עזין לחטיא על כל ישראל תרי עשר למנין שבטי ישראל, והקימו כהניא בפלגתהון ולזיא במחלקתהון על עבידת אלהא די בירושלים ככתב ספר משה (עזרא ו׳:י״ח) עוד מצינו שהקריבו בימי עזרא שנאמר הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עולות לאלקי ישראל פרים שנים עשר על כל ישראל וגו', (עזרא ח׳:ל״ה) ואחר כך נאמר בימי נחמיה ואעלה את שרי יהודה מעל לחומה ואעמידה שתי תודות גדולות וגו', (נחמיה י״ב:ל״א) ואמרינן במסכת שבועות פרק ב' אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות ושיר ובית דין מהלכין ושני תודות אחריהן וכל ישראל אחריהן ואמרו שם בגמרא תנא שני תודות שאמרו בלחמן ולא בבשרן שנאמר ואעמידה לי שני תודות גדולות מאי גדולות אילימא ממין גדול ממש נימא פרים אלא גדולות במינן מי איכא חשיבותא קמיה שמיא והתניא נאמר ריח נחוח בעולת העוף ונאמר ריח ניחוח בעולת בהמה מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, אלא גדולות שבתודה ומאי ננהו חמץ, ואמרינן בפרק התכלת מלואים הקריבו בימי עזרא כמו שהקריבו בימי משה שנאמר כה אמר השם אלקים בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש וגו' (יחזקאל מ״ה:י״ח) והקשו שם חטאת עולה היא, פירוש שהפר הוא בא בראש חודש לעולה, ופליגי בה התם רבי יוחנן אמר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה, רבי אשי אמר מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה, תניא נמי הכי כו', וכתב הרד"ק ז"ל וכן יהיה לעתיד כי בראש ניסן יקריבו מלואים והנה מצינו שכל המלואים שהביאו על הגאולה הקריבו בניסן דהרי מלואים של משה ושל עזרא ושלעתיד כולם הם בניסן. אמנם, מלואים של שלמה נקרבו בתשרי כמו שנאמר ויעש שלמה את החג בעת ההיא שבעת ימים וכל ישראל עמו קהל גדול מאד וגו', ויעשו ביום השמיני עצרת כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים (ד"ה ב ז) ודרשו ז"ל שעשו חנוכת המקדש ביום הכפורים ואכלו בו ביום כדאיתא במסכת שבת, וכבר נתבאר הטעם בפרק שעבר כי שלמה עקר בכוונתו היה לענין בריאת העולם שנברא בתשרי, והנה יש לתמוה אמאי יותר על קרבן זה המוזכר יותר מבשאר קרבנות המוזכרים ביחזקאל כמו שמוזכר שפ שהרבה קרבנות יקריבו לעתיד שאינם נוהגות לדורות וכמו שאמרו פרק התכלת זכור אותו האיש לטוב, וחזקיה בן גוריון שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה מה עשה העלה שלש מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן ע"כ, ומאחר שמה שדרש חנני' לא נמצא בינינו ואליהו ז"ל עתיד לדרשן לא אתן דעתי לדורשן מאחר שלא נמצא בו טעמים לראשונים ז"ל כלל שאוכל לסמוך בהן, ואולם טעמם יתפרסם לעתיד בביאת הגואל ובבנין המקדש המקווה, אמנם, המלואים שהקריבו בימי עזרא נראה שנמשכו אחר כוונת המלואים שהקריבו משה ושלמה, וכן יהיה הפר דלעתיד, ולזה יהיו בחודש הגאולה מלבד קרבן שלמה שהיה בתשרי מטעם שנתבאר ויתבאר וכבר כתבתי לעיל פרק ע"ה מענין מלואים שהקריב משה שהקריבו נגד מה שנתחדש העולם שהוא סוד הקרבנות ועמדו על זה על יד שראו גאולת ישראל ממצרים שעל ידי זה עמדו על יכולת השם יתעלה בעולם והשגחתו על יראיו, וכן היה בגאולה שניה וכן יהיה לעתיד, ולכן הקריבו מלואים כמו שהקריבו בימי משה, והקריבו כולם בניסן, להיות כי החדש ההוא הוא חודש הגאולה והוא ראשון לחדשי השנה שנמנים בו מועדי השם המורים כולם על השגחתו על ישראל בכל הזמנים כמו שנתבאר לעיל, אמנם, הקרבנות שהקריב שלמה שלא היה להם גאולה חדשה בעת ההיא רק שהקריב על גודל מעלת ישראל ועמדו על חכמת התורה ועניני המציאות והמשכתן זה אחר זה, כמו שנתבאר מענין האלפים שהקריב, ולכן הקריב בחודש תשרי שהוא החודש שנברא בו העולם והוא החודש שאדם נדון בו על מעשיו, והוא תכלית המציאות אשר הכל נברא בעבורו, ולכן הקריב בחודש ההוא, ודע כי מצינו ארבעה מקדשות מן העולם ועד העולם עם המשכן שעשה משה שנקרא גם כן מקדש וכמו ריש דברינו תחלת מאמר זה, ובנין הורדוס נחשב עם הבית השני לאחד. אמנם, אם לא נחשוב המשכן, היה בנין הורדוס השלישי, ונחשב לאחד בפני עצמו, והנה המשכן היה לו שלשה מקומות נגד שלשה מקדשות והם שילה נוב וגבעון, ועם מה שהיה המשכן במדבר הוא מקום הרביעי דוגמת המקדשות שהם ארבעה, ואף שהמשכן עמת קצת זמן בגלגל מכל מקום על פני המדבר יחשב מאז, שעדיין לא באו אל הנחלה ואל המנוחה.

642

643גם הגלות נחלק לארבעה מלכיות וברור שלא נפלו דברים עליונים כאלה במקרה, אמנם הנראה כי לפי שנתבאר שהמקדשות הם נגד המקדש העליון שהוא מדקש השם כוננו ידיו והוא העולם כולו, והוא נחלק לשלשה חלקים, וכן מצאנו ראינו דוד עליו השלום שאמר בשבחיו אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כולם וצבא השמים לך משתחוים וגו' על כן היה משכן משה בשלשה מקומות מלבד מקומו במדבר שהיה תחילת עשייתו כי לא באו אז אל המנוחה ואל הנחלה שיקבע מקומו לרמוז דבר שהוא קיים, ואמרו במדרש משלי מי הקים כל אפסי ארץ זה אהל מועד, ויקם משה משכן אכ"כ אלא את המשכן עולם הוקם עמו, עד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת משהוקם המשכן נתבסם העולם והוא הענין שנתבאר, ואמרו רבותינו ז"ל שהקדוש ברוך הוא היה בונה עולמות ומחריבן, וכן היה בונה מקדשות ומחריבן, והכל הוא רמז על העולמות שיעברו זה אחר זה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל אין כערכך השם אלקינו בעולם הזה ואין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא אפס בלתך גואלנו לימות המשיח ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים, הרי הורו לנו ארבעה עולמות שיעברו זה אחר זה, והנה הראשונים הם העולמות שבנה הקדוש ברוך הוא ומחריבן זה אחר זה, אף עולם הבא מאחר שיקומו ישני עפר יתבטל ענין עולם הבא ויחזרו נשמות לפגרים מתים, אמנם עולם תחיית המתים אין עולם אחריו למאן דאמר מתים שיחזרו לא ישובו לעפרם, והשואל אחריו אין לו חלק לעולם הבא, כי אין לשאול מה לפנים ומה לאחור ולכן בהיות כי ימי בראשית רומזים על ימות העולם כמו שנתבאר מדברינו הקודמים, על כן אמרו רבותינו ז"ל בבריאת העולם שהיה בונה עולמות ומחריבן, ולכן באו גם כן ארבעה מקדשות זה אחר זה בהיות כי על ידי התורה נברא העולם כן מיד אחר מתן תורה נבנה המשכן דוגמת עולם הזה, והיה לו שלשה מקומות נגד שלשה דברים שכלולים בו כמו שכתבתי ששבח בו דוד השם יתעלה, אתה עשית את השמים וגו', ואמנם מה שהיה במדבר ארבעים שנה נגד עולם הזה הנברא לתכלית שיתעסקו בתורה שנתנה לארבעים יום, ובהיות כי במדבר היו מתנהגין בהנהגת עולם הזה לא היו מושלים האומות עליהם, והוא חלקו של עשו להוריש העולם הזה על כן היה המשכן נגד העולם הזה. אמנם, מקדש של שלמה היה נגד עולם הבא ולכן נקרא המקדש בית עולמים ונקרא מקדש ושל משה נקרא משכן, כי נאמר ושכנתי אתם בתוך טומאותם. אמנם, עיקר הקדושה והטהרב הוא בעולם הבא. אמנם, מקדש שני הוא נגד ימות המשיח, ולזה נבנה בו שני בתים נגד שני המשיחים המקובלים באומה שהם משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, וכן היו עקרי בוני המקדש זרובבל ועזרא שהם שני משיחים ונחמיה לא בנה רק חומות ירושלים שהוא דוגמת אליהו ז"ל שיגלה במהרה בימינו לפני בא יום השם הגדול.

643

644וזהו ענין הקרבנות שהקריבו בימי עזרא וזרובבל ונחמיה כמו שנתבאר במקרא שאמר תורין מאה דכרין מאתין אמרין ארבע מאות וצפירי עזים לחטיא על כל ישראל שנים עשר, הנה השנים עשר שעירים הם נגד שנים עשר שבטי ישראל לחטאת אם כן התורין והאימרין היו נגד אבותיהם רק שאלו שהיו נגד השבטים היו לחטאת ומה שהיו נגד אבותיהם היו לעולה, והיו התורין מאה, כבר נתבאר כי הפר היה בקרבן נגד אברהם שהוליד יצחק בן מאה שנים, וחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום להודות על הנס שנעשה לאבינו הראשון שמזרעו יוצאה האומה הישראלית שנאמר בה ואעשך לגוי גדול, וכל המברך מאה ברכות מודה שהוא מאותו הזרע שנולד למאה שנה ובזכותו תבוא הגאולה אמן. וכמו שנאמר בענין תוכחת משה לישראל וזכרתי את בריתי יעקב את בריתי יצחק ואת בריתי אברהם. וע"כ היו מקריבין בענין הגאולה נגד אברהם להודות להשם על הטובה שגמל לישראל בזכותו וגאלם. אילים מאתים נגד יצחק שהאיל בא נגדו ובא המנין מאתים והוא כפל מנין הראשון שעמד לו זכות אביו וזכותו עד שמצא מאה שערים ויברכהו השם, ובין הכל הוא מאתים. אמנם, אימרין ארבע מאות נגד יעקב שהכבשים באו נגדו בקרבנות, ולהיות כי אמרו שישראל בין האומות כצאן בין הזאבים וכמו שאמר גדול הרועה שמצילן וכו' על זה הקריבו בגאולתן ארבע מאות צאן נגד ארבע מאות שהיו עם עשו שנצל יעקב מהם והוא היה סימן לבניו שבני עשו כלים ובי יעקב אינם כלים, ולכן בעלות זרובבל מן הגולה הקריב אלו קרבנות דרך הודאה להשם יתעלה על שלומם, ולכן הקריבו שעירים נגד שנים עשר שבטי ישראל והעמידו הכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם כמו שנאמר כהניא בפלגותהון וגו' להורות כי העולם נברא בנרמז בענין הקרבן הכל נברא בשביל ישראל ובשביל העבודה וכל העולם לא נברא אלא בשבילם והוא ענין הכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם כמו שנתבאר סוף חלק ב'.

644

645אמנם, בימי עזרא שעלה ולמד דעה את העם והחזירם למוטב כנודע מענינו, עד שאמרו על אנשי כנסת הגדולה שהיה בית דין של עזרא שנקראו גדולה על שם שהחזירו העטרה ליושנה, ואליהם נתייחס הגאולה העיקרית וכמו שאמרו ראויים היו לעלות בימי עזרא כמו שעלו בימי משה אלא שגרם החטא. על כן הקריב פרים שני עשר ושעירים שנים עשר, כי ידוע מה שראה דניאל הארבע מלכיות המה הארבע חיות, ונאמר וביומיהון די מלכא אנון יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל ומלכותה לעם אחרן לא תשתבק (דניאל ב) וכן נאמר שם בענין המראה השנית חזו חזית בחזוי ליליא וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה (דניאל ז) והכל נאמר על מלך המשיח שיקויים במהרה בימינו בימי החיה הרביעית הוא עשו כפי דעת הגאון ר' סעדיה או ישמעאל לדעת החכם ר"א אבן עזרא כמבואר בדבריהם לפירוש דניאל וכמו שנאמר וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וכמו שנתבאר לעיל בחלק ראשון שנרמז במקרא זה שעתידים ישראל לקבל הממשלה מאלו שני האומות, ואפשר שעל כן הקריבו שנים עשר פרים נגד שנים עשר נשיאי ישמעאל שיצאו מאברהם והוא נקרא פרא אדם והוא מלשון פרים והם יתמעטו ויקבלו שנים עשר הצפירים נשיאינו מהם, וכבר ידעת שפרי החג היו נגד שבעים אומות, והיו האילים תשעים וששה וכבר ידעת מדרשם ז"ל ששמנה ותשעים כבשים הקריבו בחג כדי להשמר מצ"ח קללות שבפרשת הברית, וכתר כתבתי ענינם בקרבנות של סוכות, גם כתבתי שמקריבים צ"ח כבשים נגד תשעה וארבעים פנים טהור ומ"ט פנים טמא וזהו נאמר במשה ותחסרהו מעט מאלקים.

645

646אמנם, עזרא וסיעתו חסרו עצמן מכל אחד אחד, ולכן לא הקריבו רק שמנה וארבעים פנים טהור ומ"ח פנים טמא שהם ששה ותשעים ובזה חשבו להנצל מן הצ"ח קללות שנחסרו מהם גם כן שתים כי כבר נתקיים בהן מה שנאמר בברית יולך השם אותך ואת מלכך כי לא היה להם מלך מעתה רק היו תחת יד האומות, גם והפיצך השם אלקיך וגו', כי עשרת השבטים לא חזרו בימי בית שני גם קצתם נשארו בבבל ולכן לא הקריבו רק ששה תשעים קרבנות כדי שיתכפרו מצ"ו קללות על ידי ששה ותשעים פנים שדרשו בתורה ויחולו על עשו שהוא נאחז ביצחק שהוא האיל הנאחז בקרניו ונקרב תחת זרעו של יצחק על כן הקריב ששה ותשעים אילים והקריבו שבעה ושבעים אימרין נגד שבעים פנים לתורה ושבעה ספרים שבתוקה שספרו ותקנו בימי עזרא וקבעו להם סייגים ומסורת וכל זה מלבד המלואים שהקריבו בימי עזרא כמלואים שהקריבו בימי משה על הודאות חדוש העולם וכמו שנתבאר וכן יהיה לעתיד נגד עולם התחחה שאז יבולע המות לנצח ויבוער הרע מן הארץ וכל הקרבנות יהיו בטלים מלבד קרבן תודה שאדם חייב להודות ולשבח לא-ל יתעלה לנצח נצחים ויתרומם והוא הקרבן תודה וכמו שנתבאר מענינו, ולכן הקריב נחמיה שני תודות גדולות ואמרו מאי ניהו גדולות חמץ, להיות כי האדם חייב להודות להשם מצד שני דברים שבאדם שנאמר אודה ה' בכל לבי ודרשו רבותינו ז"ל בכל לבבך בכל לב שיש בך דהיינו יצר טוב ויצר הרע והם הגורמים החמץ שבאדם, שלולא השכל שבאדם לא היה עושה רע כי היה כולו יצר הרע והיה כבהמה אם כן השכל פועל הרע במקרה ולכן היו שני הלחמים תודות וכבר נתבאר בענין הקרבנות טעם הלחם של חמץ גם נתבאר ענין שתי הלחם שהיו מקריבין בעצרת שהיו של חמץ איך היו מורים שעל ידי התורה ישראל נשמרים מיצר הרע ועל כן כשהיו מוסיפין על העיר ועל העזרות היו מקריבין שני לחמים חמץ, להורות על שלימותן של ישראל ובזה היו המלך ונביא והסנהדרין מהללים ומשבחים להשם ואין עיקר השירה אלא בפה, ועל כן אשירה גם כן להשם על הטוב אשר גמלני עד הנה ברוך השם לעולם אמן ואמן. וכן אבקש על העתיד שיחזקני ויחייני ויאמצני בתורתו למען חסדיו הגדולים ושאזכה עם כל ישראל להיות מן הגאולים לשוב לירושלים, וינחם את ישראל בכפלים, ואת צמח דוד יצמיח, ועל אויביו כגבור יצריח ובבנין המקדש וריח הקרבן וקטורת נריח, ויהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי כריח ניחוח, וקרבן עולת נדבה הנקרב על המזבח, ונשלם פרים שפתינו בראשון באחד לחודש ביום שהוקם המשכן יום שנטל עטרות עשרה, ובו אמר אז ישיר משה בן ישראל את השירה.

646

647סוף גוף הספר

647

648חסלת ספר תורת העלה בעזרת עוטה אור כשלמה

648