תוספתא מגילה (ליברמן) ב׳Tosefta Megillah (Lieberman) 2

א׳הקורא את המגלה למפרע לא יצא. וכן בהלל, וכן בתפלה, וכן בקרית שמע.

ב׳הקורא את המגלה, טעה והשמיט בה פסוק, לא יחזור ויקרא אותו הפסוק בפני עצמו, אלא מתחיל מאותו הפסוק וגומר עד סוף. וכן בהלל, וכן בתפלה, וכן בקרית שמע.

ג׳נכנס לבית הכנסת ומצאן שקראו חציה, וגמר עליהן, לא יחזור ויקרא מראשה ועד אותו מקום, אלא מתחיל מראשה וגומר עד סוף. וכן בהלל, וכן בתפלה, וכן בקרית שמע.

ד׳קראה בלילה, לא יצא ידי חובתו, אמ' ר' יוסי מעשה בר' יוחנן בן נורי שקראה בצפורי בלילה, אמ' לו אין שעת סכנה ראיה.

ה׳קראה על פה לא יצא ידי חובתו, אמ' ר' שמעון בן לעזר מעשה בר' מאיר שהלך לאסיא לעבר את השנה ולא מצא שם מגלה כתובה עברית, כתבה מפיו, וחזר וקראה מתוכה. קראה בין עומד, בין יושב, בין מוטה, בין שהעמיד לה תורגמן, בין שבירך לפניה, ובין שבירך לאחריה, לאחריה, ולא בירך לפניה, לא בירך לא לפניה ולא לאחריה, יצא. אמ' ר' שמעון בן לעזר מעשה בר' מאיר שקראה בבית הכנסת בטבעון מיושב, והיו בני הכנסת יושבין, כיון שגמרה, נתנה לאחר ובירך עליה.

ו׳קראה בלעז, הלעוזות יוצאין ידי חובתן, קראה אשורית, שומעין ושאין שומעין יוצאין ידי חובתן. לעולם אין יוצאין ידי חובתן עד שתהא כתוב' אשורית, בלשון עברי, על הספר, בדיו.

ז׳הכל חייבין בקריאת מגלה, כהנים, לוים וישראל, גרים, ועבדים משוחררין, חללים, נתינים, וממזרים, סריס אדם, סריס חמה, פצוע דכא, וכרות שפכה, כולן חייבין, ומוציאין את הרבים ידי חובתן. טומטום, ואנדרוגינוס חייבין, ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן. אנדרגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו, טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, נשים ועבדים וקטנים פטורין, ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן.

ח׳אמ' ר' יהודה קטן הייתי וקריתיה לפני ר' טרפון בלוד, וקבלני, אמ' ר' קטן הייתי וקריתיה לפני ר' יהודה באושה, והיו שם זקנים ולא אמר אחד מהן דבר, אמרו לו אין מביאין ראיה מן המתיר. מיכן ואילך, הונהגו קטנים שיהו קורין אותה לרבים.

ט׳מצות מגלה מתחלתה ועד סופה דברי ר' מאיר, ר' יהודה או' מאיש יהודי, ר' יוסה או' מאחר הדברים האלה, ר' שמעון בן לעזר או' מבלילה ההוא. אבל הכל מודים שמצותה לגמור עד סוף.

י׳כל יום הנף אסור בחדש. כל יום השביעי חייב בסוכה, וכל יום השביעי כשר ללולב, כל יום השמיני כשר למילה, וכל הלילה כשר לקצירת העומר, ולהקטר חלבים ואיברים. זה הכלל כל שמצותו ביום, כשר כל היום, ודבר שמצותו בלילה, כשר כל הלילה.

י״אאבל אין חייבין עליהן משם נותר, ואין מחשבה פוסלת בהן, עד שיעלה עמוד השחר.

י״ב(פ"ג בכי"ע) ר' מנחם בי ר' יוסה או' בית הכנסת לא יקחו את הרחבה. אמ' ר' יהודה במי דברים אמורי' בזמן שלא התנו עמהן פרנסי אותה העיר, אבל אם התנו עמהן פרנסי אותה העיר, משנין אותה לכל דבר שירצו.

י״גהעושה תיבה ומטפחות לספר, עד שלא נשתמש בהן גבוה רשיי להשתמש בהן הדיוט, ומשנשתמש בהן גבוה אין רשיי להשתמש בהן הדיוט, אבל משאיל אדם מטפחתו לספר, וחוזר ולוקחה ממנו. מטפחות ספרים משנין אותן מספרים לספרים, אבל לא לדברים אחרים.

י״דהעושה מנורה ונר לבית הכנסת, עד שלא נשתקע שם הבעלים מהן [אין] רשיי לשנותן לדבר אחר, משנשתקע שם הבעלים מהן (אין) רשיי לשנותן לדבר אחר.

ט״ויחיד שפסק צדקה בעירו, נותנה לעניי עירו, בעיר אחרת, נותנה לעניי עיר אחרת, הפרנסין שפסקו צדקה בעירן, נותנה לעניי עירן, בעיר אחרת, נותנין אותה לעניי עיר אחרת. הפוסק צדקה, עד שלא זכו בה הפרנסין רשיי לשנותה לדבר אחר, משזכו בה הפרנסין אין רשיי לשנותה לדבר אחר, אלא מדעתן.

ט״זגוי שהקדיש קורה לבית הכנסת, וכתוב עליו לשם, בודקין אותו, אם אמ' לשם הקדש נדרתי, גונזין אותו, ואם א' לשום בית הכנסת נדרתי גוררין מקום השם, וגונזין אותו, ומשתמשין במותר. כלי גבוה, עד שלא נשתמש בהן גבוה רשיי לישתמש בהן הדיוט, משנשתמש בהן גבוה אין רשיי לישתמש בהן הדיוט, וכלים שנעשו מתחלתן להדיוט, אין עושין אותן לגבוה. אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבית הכנסת, אין בונין אותן בהר הבית. אבני היכל ועזרות שנפגמו, ושנגממו, אין להן פדיון, וטעונין גניזה.

י״זאמ' ר' יהודה מעשה בר' לעזר בי ר' צדוק שלקח בית הכנסת של אכסנדריים שהיתה בירושלם, והיה עושה בה כל חפצו, לא אסרו אלא שלא יהא שם הראשון קרוי עליו.

י״חבתי כנסיות, אין נוהגין בהן קלות ראש, לא יכנס בהן בחמה מפני החמה, ובצנה מפני הצנה, ובגשמים מפני הגשמים, ואין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין ישנין בהן, ואין מטיילין בהן, ואין ניאותין בהן, אבל קורין ושונין ודורשין בהן, הספד של רבים יוספד בהן. אמ' ר' יהודה במי דברים אמורים בישובן, אבל בחורבנן מניחין אותן, ומגדלין בהן עשבים, מפני אגומת נפש.