טור, חושן משפט תכ״הTur, Choshen Mishpat 425
א׳ מצוה לדון בחייבי מיתות ב"ד ושיגלה הרוצח לערי מקלט ועתה אין אנו דנין דיני נפשות שאף בזמן הבית בטלו דיני נפשות וכ"ש עתה שאין לדונם שצריכין ב"ד של כ"ג וכן ערי מקלט אין לנו שיגלה בהן הרוצח והרב נטרונאי גאון כתכ דעל כל חייבי מיתות ב"ד האידנא אין בידינו לא להלקותו ולא להגלותו ולא להרגו ולא לחבטו דודאי אין בידינו לדונו אלא במה שצריך לעשות לו משום דמיגדר מילתא בזה לא דיבר כי מי חולק על ר"א שאמר ב"ד מכין ועונשין כדי לעשות גדר:
1
ב׳ וכן יש תשובה לגאון על אחד שקם על חבירו בפורים כטוב לבו ביין ויהרגהו ונשא ונתן בדבר שלא לדונו בדין רוצח וסיום דבריו ועתה רבותי אל תתנו יד לפושעים להיות כל איש צורר כמתלהלה היורה זיקים ויאמר שוגג הייתי אך העמידו ב"ד והכו וענשו למיגדר מילתא כי הך וכגון שהיה רוכב בשבת (סנהדרין מו) ומטיח באשתו כמו שפירשו רבותינו דמשום דמיגדר מילתא דיחידאה לא קנסינן אלא לעשות גדר לדבר שיש בו צורך רבים קנסינן לפי צורך השעה:
2
ג׳אף על פי שאין דנין עתה דיני נפשות במה דברים אמורים דיני נפשות שצריכין בית דין ועדים אבל הנהרגין בלא בית דין נידונין גם עתה. ואלו הם: הרודף אחר חבירו להורגו שמצוה על כל הרואה אותו שרודף שיהרגנו כדי להציל הנרדף אפילו הוא קטן. כיצד התרו בו שאם יהרגו יהרגוהו והוא רודף אחריו אפילו שאינו מקבל התראה כיון שעדין הוא רודף הוא נהרג ונראה שאין צריך להתרות רק שיודיעוהו שהנרדף הוא ישראל. ואם יכולים להציל הנרדף באחד מאברי הרודף אסור להורגו. וכתב הרמב״ם היה יכול להצילו באחד מאיבריו ולא עשה אלא הרגו הרי זה שופך דם וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו. ואיני יודע כיון שחייב מיתה למה אין בית דין ממיתין אותו.
3
ד׳וכן הרודף אחר כל אחר מהעריות לאונסה בין חייבי מיתות בית דין בין חייבי כריתות או הרודף אחר הזכור יכול להצילו בנפשו ומצוה להורגו כדי להצילו. אבל הרודף אחר בהמה לרבעה או לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה אפילו לחלל שבת או לעבוד עבודה זרה אינו נהרג אלא בב״ד ובהתראה ועדים. וכל הנהרגים דוקא קודם שיעשו העבירה אבל אם כבר עשו אותו אפילו לא גמרה רק שהערה בה אין רשאין להורגו ואם אמרה היא הניחוהו ואל תהרגוהו אין שומעין לה.
4
ה׳הבא במחתרת גם כן מותר להורגו והטעם שחשוב כרודף שעל עסקי נפשות הוא בא, שאין אדם עומד על ממונו אלא ודאי בעל הממון יעמוד על ממונו להצילו וזה יקום עליו ויהרגהו לכך אמרה תורה להורגו להציל בעל הממון. לפיכך אין להורגו אלא כשיוודע בודאי שאם יעמוד בעל הממון להציל ממונו שזה יקום ויהרגהו. ומיהו כל אדם בחזקת זו הוא יכול להורגו אלא אם כן יודע שהחותר אוהב לבעל הממון ולא יהרגנו אף אם יעמוד נגדו להציל ממונו. וכן אם האב חותר על הבן מסתמא אין להורגו כי רחמי האב על בנו ולא יהרגנו אף אם יעמוד כנגדו להציל ממונו. אלא אם כן ידוע שהאב שונא את הבן ויהרגנו אם יעמוד הבן כנגדו להציל ממונו. כתב הרמב״ם ז״ל אחד הבא במחתרת או שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חורבתו או בתוך קרפיפו בין ביום בין בלילה. ולמה נאמר מחתרת לפי שדרך רוב גנבים לבא במחתרת בלילה. אבל הבא במחתרת בתוך שדהו או לתוך הדיר והסחר יש לו דמים שחזקתו שבא על הממון לבד, לפי שאין רוב הבעלים מצוין במקומות אלו. וכן הגנב שגנב ויצא מן המחתרת הואיל ופינה עורף יש לו דמים. וכן אם הקיפוהו עדים או בני אדם אף על פי שעדין הוא ברשות זה שבא עליו אינו נהרג. ואין צריך לומר שאם תבעו בבית דין שאינו נהרג. עד כאן. והראב״ד כתב אף על פי שדרשו חכמים אם זרחה עליו דרך משל מ״מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו וביום אינו רשאי להורגו שאין גנב בא ביום לא דרך השמטה שומט ובורח מיד, ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולא לעמוד על בעלים להורגן אלא גנב בלילה, מפני שיודע שבעל הבית בבית ובא להורגו או ליהרג אבל גנב יום אין בעל הבית מצוי בביתו ושמיטה בעלמא הוא ע״כ. ומטעם זה גם כן יש לומר דאפילו בלילה דוקא בא במחתרת כיון שחותר דעתו להרוג בעל הממון, אבל דרך גגו או חצרים שאין דעתו להרוג בעל הממון אלא אם יעמוד כנגדו בורח מפני שלא נכנס לביתו אלא מפני שמצא דרך ליכנס כמו שאמרו חכמים פרצה קוראה לגנב.
5
ו׳הבא על הגויה מי שמקנא לשם יכול להורגו אבל אם בא לבית דין לישראל אין מורים לו להורגו. אבל אם הוא בעצמו יקנא לבו בחטאים וירצה להורגו הרשות בידו ודוקא בשעת מעשה ובפרהסיא אבל בצנעא או שפירש הבועל אין המקנא רשאי להורגו ואפילו אם לא פירש והרג הוא למקנא אינו נהרג עליו. הרג אדם אחר למקנא נהרג עליו.
6
ז׳מיני ישראל והם שעובדים לעבודה זרה ואפיקרוסין והם שכופרים בנבואה ובתורה שבעל פה והעוברים על אחת מכל המצות להכעיס מורידין אותו. שאם הרואה יש בו כח להורגו בפרהסיא יעשה, ואם לאו יבא עליו בעלילה. כיצד נפל לבור ויש סולם בבור יסלקנו בעלילה, שיאמר לו הריני צריך להעלות בני מן הגג, וכן כל כיוצא בזה.
7
ח׳אבל הרועים בהמה דקה וכיוצא באלו שעוברין עבירות תמיד אין מורידין אותם לבור לסבב מיתתן, אבל אם ירדו לבור אינו צריך להעלותן שנאמר לא תעמד על דם רעך והאי לאו רעך הוא. במה דברים אמורים. במי שהוא בעל עבירות ועומד ברשעו ושונה בו כגון הרועים שפקרו בהם ושונים באולתם. אבל מי שאינו עומד ברשעו אלא אוכל נבלות או עובר על שאר עבירות להנאתו אסור לעמוד על דמו:
8