צו וזרוז כ״זTzav VeZeruz 27
א׳אם בריאה יברא האיש ישראל מקרבו קדושה אשר בה את הקדוש ישראל יקדש, אז כל עשיותיו, אף אשר יבדה מלבו לעשות לשם ד׳ לשעה זו לגוף קדושה יתהוו, גם גופו מגופם ירתיח יתוסס גם יתקדש.
1
ב׳כי למה זה כל כך נתפעלתי בשעה שהחלטתי לעשות את ההתהפכות (קאזשעליק) בשעת חינוך ספר התורה. ולמה זה רחפו כ״כ עצמותי כשראיתי מאז את המקום אשר בו ארקוד ואתהפך, וכל גופי נזדעזע.
2
ג׳הרבה פעמים תשוקת האיש ישראל מתלקחת בו הרבה יותר ממצבו מתורתו ומעבודתו, ואומר, מי יתן לי איזה עשי׳ גדולה וחריפה ואעשנה לשם ד׳. לבו נופל בקרבו, מה תורתי ומה כל עבודתי. גם נפשי לא תשבע מהן, ואף עצם הטוהר ומקור הקדושה. גם בשעה שאין תשוקתו מתלקחת למסור נפשו בפועל, לעשי׳ חריפה מעין מסירת הנפש, משתוקק. מי יתן עתה בידי עשי׳, שעכ״פ לשעה אעקור את לבי מלבי, גופי מגופי, עצמי מעצמי, הילך לד׳. וכשהתחלתי להכין עצמי להסיום והחינוך נתלקחה בי תשוקתי ביתר שאת ותהי כאש בעצמי, הלא שעה שמחה קדושה ונוראה מעין זו, אפשר אחת היא בכל חיי, ומה אוכל לעשות בה בגופי בפועל לאלקי. אגיל ברעדה וארקוד בכל כחי. טוב, אבל נפשי עוד לא תשבע, אין זאת עוד העשי׳ הגדולה והחריפה המתאימה לשעה קדושה מרוממה ויחידה כזו. ואומר אתהפך כאותם הנבזים והשפלים המתבטלים בשמחת אדוניהם לכבודם. ויגע בי השטן למנות בי, מה העבודה הזאת לך מה טעם יש בה, ומה איכפת לי׳ להקב״ה אם תתהפך או לא.
3
ד׳ואפשר יזיק לבריאתך ולמיחושיך. והאם לא תראה בזה לשוטה ולמשוגע בעיני כל. אז מנהמת לבי שאגתי, יגער ד׳ בך השטן. לא עת לחשוב חשבונות עתה, השעה גדולה, יחידה ודחוקה, לעשות עתה עשי׳ מעין מסירות נפש לשם צורי וקוני אני רוצה. וכיון שבה, בבריאתי תפחדני, ובבזיוני תספקני, מצאתי איפא את העשי׳ החריפה אשר חפשתי ומעתה אני מחלט ומתקדש לה.
4
ה׳ומן אז עשי׳ ההדיוטות זו אשר מלבי בדיתי, נתקדשה לי, נתיקרה בפני, ונתבטלתי לפני׳. וכאשר מחשבת גופי רק התחיל להתרחש ולחשוב את פעולה הפשוטה מעשה ההתהפכות אשר לפני, תיכף קדמוה נשמתי ומחשבה כעין מסירות נפש בי הבעירה. לא התהפכות פשוטה ראית כבר בדמיוני רק כעין מזבח הי׳ מבהיק לעיני, המקום אשר בו בשעת חינוך ספר התורה נעבור. הכל נתקדש והכל לאש בוערת התלקח, ודמי תוסס ועיני זולגות דמעות.
5
ו׳מי, ובמה, נתקדשה לשעה, עשי׳ זו אשר מלבי בדיתי. ולמה זה גם גופי ממנה כל כך פרכס ובה נתקדש. אם לא ע״י נציצות הטובים אשר מכבר בי נתקבצו, ועתה נבראו. אשר גם הפחות מישראל זוכה להם. ומה מאד שמחתי בראותי אחר כך בהפירוש עץ יוסף בבמדבר רבה ד׳ שמביא ממפורש אחד שדוד המלך התהפך לפני ארון הקודש.
6
ז׳ואפשר רמיתי עצמי. ומי יערב לי שעשיתי זאת באמת נתקדשה באותה שעה, ולא שרק חזון לבי הי׳. אני יקרתי׳ ואני עוררתי את עצמי. כי הלא אל הראי׳ אשר קויתי לה לא זכיתי, והרוח אשר כמעט הייתי בטוח בו שיתגלה לי באותה שעה, לא נתגלה. אבל ח״ו לחשוב כן.
7
ח׳גם זה פתוי היצר הרע הוא להסתפק ולכפור במה שרואים ומרגישים בקודש. כי האיך יוכל החי להכחיש את אשר בעליל בקרבו חי. האם כל שעה שנתקרבה אל החינוך לא הרגשתי את אור שכינתו יתברך ואת זיהרת כבודו אשר תמלא את מוחי לבי ומעי, יותר. והאם לא בשביל זה החלטתי לרנן את אדון עולם, כי אמרתי, בעת אשר האנכיות שלי יתמוטט ועצמותי יתפורר, ולניצוץ מזיו הקדוש ישראל אשר ימלאנו, יתחלף, גם לכל העולם מזיו קדשו יזרום וניצוץ מאורו יאיר.
8
ט׳כן, אל אשר קויתי וכמעט הייתי בטוח, לא זכיתי. בטח את עצמי איני מכיר, ועד כמה שיודע אני את ערכי הנמוך, עוד גסות הרוח בי, ואל הרבה יותר ממצבי קויתי, אבל את אשר הרגשתי הרגשתי, כי גם את אשר יבדה הפחות מישראל לעשות לד׳, לשעה מתקדש.
9