צו וזרוז ל״אTzav VeZeruz 31

א׳אהללה ד׳ בחיי, אזמרה לאלקי בעודי.

ב׳ד׳ אלקי, מאד אכסוף לקדשך, ומשתוקק אני להלל את שם כבודך. ועוד יותר מתשוקתי, נדבה רוחי למסור את כל עצמי, לברך ולהלל את שם קדשך תמיד.

ג׳כי האם רצוני זה אשר לי להקדישך הוא אותו הרצון אשר לי להיות. והאם תשוקתי להללך, כתשוקת המלאכים לשירתם, אשר מעונג התשוקה מעצמה כבר נמוגים ומפחדה נמסים. הן כוסף ומשתוקק אני, אבל גם מכיר את קוטן מדתם, ונדכא רוחי מפחיתותם. למה גם בעבודת העבודה בהגעגועין והתשוקין לעבודה איני פורע את חובי. ואיך עוד אעיז להגיש גרגיר חול מנחה לאל הגדול א״ס א״ת טמיר ונעלם אף בקדושת הארותיו ית׳.^אכי גם בינה שכבר אינה בבחי׳ איהו וחייוהו חד בחכמה, והיא הארה מן המאור ג״כ לא קיימא למנדע. וזה נעלם אף בקדושת הארותיו. שגם הארותיו נעלמים לא המאור בלבד.

ד׳אי לזאת נפשי המחפירה התחזקה, ורוחי הנדכא התאמץ, ויחד התנדבו להתמסר כולם להללוך יותר מהתעוררות תשוקותי להללך בחיי, ולזמרך בעודי. וכל עוד גרגיר מציאות בי יהי׳, וחוש ממני ימצא, אם מגופי מנפשי ורוחי, אף מנשמתי חיתי ויחידתי מה ימצא, לגדל את שמך אשאף ובברכת כבודך אשקע את כל עצמי עם שורשי בשירתך אני מחליט לשעבד. כי מי הוא האיש אשר ישטה לפאר את כבודך ולקדש את קדושתך רק במו פיו, ואף אם בהן את חייו ישעבד, האם לא יחסר אם רק בחיי גופו לבד ישתפק, ואת חיית״ו לא ישעבד ואל יחידת״ו לא יתחבר. [היינו בחי׳ חי׳ יחידה למעלה מהגוף.] אהללה ד׳ בחיי אזמרה לאלקי בעודי. בכל מציאותי.

ה׳למה זה תדמה נשמתי, קרובת אלוקי. למה זה להבה להב קודש את גופי אינו מוקד. והאם גם חייתי ויחידתי, בגופי ח״ו נפגמו. כי מדוע גוש עפר סיני באש השמים בער, ובעשן ד׳ אז נתאבק, והן, קדושות ישראל, ורוממות מן רוממות המלאכים למה זה את גופי, מרכבתן, לנשמה לא תהפכנה. אימה תפחדני. ולמה זה יש זמנים שצריך אני עוד להפעיל ולהלהיב אותי. פלצות יבעתני. רבש״ע מתירא אני, מי יודע איך היא נשמתי ושורשי, כי איך זה אפשר שבשירתן אברי לא יתרסקו, ובלהבם תמיד לא ילהבו. רבש״ע מקיץ נרדמים עורר נא את יחידתי. עורי יחידתי במרום לאל רם ונשא. התעוררי נשמתי, קדשו אותו ית׳ הנגלה כ״כ לפניכן והנסתר כ״כ מנגד עיניכן.^בכעין במלאכים בשתים יכסה את פניו שלא יביט בשכינה, ומ״מ שואלים אי׳ מקום כבודו, פשוט שכל שגדולים משיגים יותר, וככל שמשיגים יותר רואים שאי אפשר להשיגו. אף רוחי ונפשי געשו ורעשו, התמסרו כלכם לקדש אותו בקדושתו תמיד בלי הפסק. עד לנצח את הנצח תקדישו. גם גופי כל עוד גרגיר חול ממנו ישאר לא יחשה, ומלהכריז את גדלותו ית׳ לא יחדל. כלם יחד ישוררו וירוממו קדוש קדוש קדוש ד׳ צבאות.

ו׳אנא ד׳, לא את ספורי מעשיך אשר עצמו מספר רוצה אני עתה להגיד, כי מי הוא האיש אשר בגבולות האיש, את הבורא ית׳, בורא הגבולות, ח״ו יגביל. והיוצא מיכוליות האדם, אף להא״ס בורא כל, פלא יחשב.^גהן צריך האיש לספר גם את ספורי נפלאות ד׳ שעשה עמו אבל אין זאת השירה שעיקרה היא כנרמז מעט להלן. אף לא להוסיף תוארים ממושגי נפלאותיך ארהיב.^דכי מי שאינו רואה האור והוד לבוש המלכות במרום, ומחדש תואר עליו ית׳, הוא רק מפשיט ממעשי׳ ד׳ ונפלאותיו, את המושג, ומתאר בו את ד׳, כמו ממעשיו האדירים, מפשיט האדירות. ומתאר אותו ית׳ בשם אדיר וכדומה. כי האם אדמה אלקי, אבי, ומלכי, לעבדיך צדיקיך הגדולים מאז, אשר מגודל קרבתם אל זוהרך הפשוט ואל קדושת אורך הממלא וסובב כאחת.^הכי הוא ית׳ בחי׳ אתה הוא עד שלא נברא ואתה משנברא, באין חלוק והבדל, ורק לנו ההבדל, לא שאין אצלו עולם כי הוא ית׳ בראו, וכעין דוגמא יכולים לראות, במשל שהקטן השומעו שומע ורואה רק המעשה לעצמה וכשמוסיפים לו אח״כ הנמשל והשכל, עולה מעולם נמוך אל גדול הימנו, וגם אז רואה הבדל של ב׳ דברים של משל ונמשל, עד שמוכרח להשוות כפעם בפעם זה לזה, הנמשל להמשל כדי להבינו יותר, משא״כ החכם המצמצום את דעתו והשכל להמשל, הוא אינו רואה ב׳ דברים, והמשל אף שג״כ חושב המעשה רק שפת השכל היא אצלו. ואפשר שזהו ענין גדול כח הנביאים שמדמין את הצורה ליוצרה, כיון שבעולם הזה לא ראו הבדל בין עולמות העליונים רק הכל לבוש מלכות אחת, ואף שגם בעיניהם הי׳ העולם עולם, מ״מ אור קדושה וחלקי אצילות ראו בו. צמצום של הבדלה לא ראו, הצורה ליוצרה דמו, ובעולם הזה עולם העשי׳ בעינינו אף בעיניהם, אצילות זהרך וחיתך כבאצילות ראו.^וכי אצילות איהו וחיוהו חד ואף שבידיעתם ג״כ לא השיגו בחי׳ אצילות, מ״מ התגלה עליהם ובהם בחי׳ זו, למעלה מידיעתם, בבחי׳ ומשה לא ידע וכו׳, התגלית ודאית, מה שלא ידעו כנודע.

ז׳ובגדלות קדושתם זאת, חתיכות עולם הזה אבני חוצות לאנשי חוץ, בידי קדשם אבנים טובות היו. בנזר קדשך קבעו, ואת כתר מלכותך בהן פארו. אף לפידי להב מן הוד לבוש מלכותך עם קוי אור צח ומצוחצח, אל עולם הזה הורידו. ובכל, מן האין ועד היש, מן העולם ועד העולם את זיו תפארתך ראו, בתוארי הודך שבחוך, ובהדר גאון עוזך הללוך.^זלא משל ורמז רק בתוארי לבושי אור אמיתי, וזה רמז הגמרא אלמלי אמרם מש״ר ותקנינהו אנכנה״ג בתפילה וכו׳, ואיך להם הותר, רק כנ״ל. וכל עצמם רק הלל וזמרה לד׳, התפשטות וגדלות הוד מלכותך ית׳ היו. אף חשכת זולתם באור אלקים זה האירו. הן זולתם רואי רק היש, גם באורות ותוארים אלו של נביאינו וקדושינו בחושיהם דברי יש רואים, ורק רמזי קודש מהם מאזינים, אבל נפשם ולבם מאור עליון מזדעזעים. כיון שנביאינו וצדיקינו גם בתוארי קודש גם בסיפור והלל, לא רמזים ולא משלים לא ספורים ולא מושגי נפלאות הגידו. כי בגודל קדושתם ובגדלות רוממותם למעלה מן ההבדל, מן העולם ועד העולם רק פריסת לבוש מלכות עלאה ראו. וכי אין דבר זולת כסא כבודו, ובכל דבר, הוד, לפידי אש קודש, עבדו, הללו, תארו, ושבחו, את שמו ית׳ תמיד.^חהיינו כיון שנבואינו וקדושינו בדברי תואר, אף המדברים בתוארי עולם הזה, לא רק מושגים ומשלים דברי קדשם, רק עצמי אור של מעלה בעולם הזה, ודברי עולם הזה כפי שהם באצילות הם, לכן גם כל איש אף מי שבחושיו רק דברי יש רואה מ״מ נפשו הקדושה שבו מרגשת את עצם אור עליון אשר בדברי קדשם ומזדעזע. ואנו בנינו וכל דורותינו רק על סמך כוונות קדשם את שמו ית׳ בהם מפארים מקדשים ומעריצים.

ח׳אבל אני בעניי מגדלות קדושינו רחוק הנני, אף לראות את עפר רגליהם לא זכיתי. ולדאבון נפשי בכל ימי חיי לא אזכה עוד. לכן להוסיף תוארים אסור לי, ואל מה נפשי כוספת, ומה הוא תשוקת לבי, לפעמים עד כאבו. את תהלות חיי ויחידתי לזמר, ואת ברכות רוחי ונשמתי להכריז ערגה נפשי. לא את אשר מבין לבי בלבד, אף לא את אשר תשער דעתי. רק מגדלותך ית׳ אשר רוחי עד יחידתי דוחות אותי להכריז.

ט׳ומתפארתך אשר א״א לגופי וללשוני לדעת לשער אף לא לשיר, נדחה אני לקרא. ערגה נפשי לעלות על הר נשפה ולקרא בקול, אין כאלקינו אין כאדונינו אין כמלכנו. ובדברים אלו כ״כ להבי אש יצאו, וכ״כ גלי קדושתך לקדש את כל העולם ישטופו, עד שמן רגבי האדמה אשר תחת כפות רגלי ועד צפור כל כנף אשר תחת השמים לקדושה נגלית יתהפכו. מן העשב אשר בארץ ועד הכוכבים אשר במסלותם, השמים הארץ וכל אשר בהם כלם מגערתי יקיצו, ומלהב עליון אשר יזרום ע״י יעמדו, יקרעו את לבושיהם מעליהם ולחטיבה אחת ידבקו, ועמדו יחד בכל כח וקול יקראו, ד׳ הוא אלקים ד׳ הוא אלקים. כל עצם יתבטל וכל יש לא יהי׳ עוד, זולת קול נאדר, קול אדיר, הסוער בלי הפסק ורועש לבלי לחדל, ואת כל, לקדושת אלקים ממלא אף מהפך.

י׳אבל איך ארהיב עוז להפוך את העולם זולתי, לקדושת ד׳ אם עוד לא קדשתי את גופי, ואיך להריע לפני אלקים עליהם אשפיע בעוד גופי דומם. אנא אלקי ואלקי אבותי, רוצה אני למסור את כל עצמי לעבד לך ולהקדישך. חשקה נפשי שמן כל אברי, מן כפות רגלי ועד יחידתי, קול אחד ישמע ד׳ אלקי ישראל מלך, קבלו את עול מלכותך עליכם. וכמו מן הר סיני, מאז אשר נתקדש ועד עתה בת קול בלבבות ישראל בכל יום נשמע להשיבם לך ולתורתך. כן גם אני מחליט א״ע מעתה לעבודתך ומוסר א״ע לקדושתה זאת היא כל תכליתי, ובה אשקע יומם ולילה. והאם מנחת איש ישראל לד׳ נפגמה אם בשעה שהובילה לא כוון שמנחה לד׳ היא, ושכח וחשב אז דבר מדברי העולם, אם באמת נדבה לד׳ ובה חשק ועסק. לעבודתך וקדושתך את כל עצמי אני מוסר. אנא רחם נא ד׳ וקבל אותי ואת לבי הנשבר בקרבו. ואם יש אשר שוכח אני כוונה ומחשבה זו, אם ביום או בלילה בין כשאני ער בין ישן, שקיעתי זאת לא תפגם וקנין העבדות לא ישבר. ראה נא את כל חיי אף הגופני, רק כדרך להוביל את מנחתי מנחת גופי ונפשי לעבודתך ד׳.

י״אומעתה רחם נא ד׳ שכמו מתנועות כנפי חיות הקודש קול ש׳ד׳י׳ נשמע. ומתנועות לשון שפתים וגרון איש ישראל בתורתו ותפילתו לפידי אש עליון אל העולם ישליכו. ובאור נעלם, נעלם גם מהם את חשכם וחשכת העולם יגיהו. כן קבל נא גם אותי אף גם גופי למרכבת פה עליון. ובכל תנועותי בין בשפתי בין ברגלי בין בלשוני בין בידי, בגרוני ובמוחי, בכלם נועם שירת נשמתי אליך ד׳ ישמע, ותהילות ד׳ וקבלת עול מלכותך יריעו. אהללה ד׳ בחיי בכל תנועות ונשמות חיי, אזמרה לאלקי בעודי כל עוד גרגיר בגופי נפשי וכו׳.

י״באנא ד׳, יודע אני את מיעוט ערכי ואת נמיכות שפלותי. שום עמידה בעולמיך איני מוצא לי. בוש אני לגשת מול כבודך, ויש שכ״כ נמס כל עצמי בקרבי עד שלבקש מכבודך דבר לי, כחוצפה תראה לי. מתירא אני, ומפחדך אל איום ונורא אני רועד.

י״גכי הירהיב שוטה קרוע וחדל אנשים, אם מכיר הוא את מיעוט ערכו, עוז לגשת אל היכל המלך הגדול כלו טהור וכלו אומר כבוד. תולעת בזוי׳ מגואלה מושלכה ומחוצפה אני, מול הדרת קדשך, קדוש רם ונשא, הרבה הרבה מאוד אף מכל עולמות הקדושים. רבש״ע מפחד אני ויש שלבי ימוג. הוי איני מוצא לי מקום, אפשר בנקוקי הסלעים מפחדך אסתר, ידי כמעצמן למרט את שערות ראשי נמשכות, הוי איני מוצא לי מקום. או אפשר בקרקעות הים אחבא. והאם מפניך דלית מקום פנוי ממך אסתר. אבל ח״ו, כי מי הוא האיש אשר ממך להסתר יחפוץ. אדרבה רואה כל נעלם הלא רואה אתה שכל רצוני, ודאגותי, פחדי ותשוקתי, להתקרב אליך ד׳ להשליך את עצמי באש קדשך ולהטהר בטהרתך.

י״דאלקי ואבי, שעה נא אל תפילת עבדך השפל המתאמץ לרחוש בשפתיו ולבו לפני כבודך, והואל נא להקשיב את רצוני והחלטת גופי נפשי עד יחידתי, אשר החלטנו, להתמסר להיות לך עבד עולם. וכעבד הדיוט הרץ לפני מרכבת אדונו מכריז ומריע קורא וצועק, הנה האדון. הנה הוא בא, כבר הוא לפניכם. עמדו השתחוו והשליכו עצמיכם לפניו. קבלני גם אנו, אלקי, אין סוף, גדול ונורא, לעבד עולם לך. תמוך ועזור נא אותי לרוץ לפני הדרת כבודך תמיד, להכריז ולהריע לפני כל, מהרו ועמדו כי הנה האדון ד׳ לפניכם. מאימת גדלותו פחדו, ומצחצוח טהרת קדושתו הזדעזעו, השליכו ובטלו את עצמיכם כי הנה הוא לפניכם.

ט״והושיעני וזכני אלקי שתמיד כל מעשי גופי נפשי רוחי ונשמתי תרועת מלך תהיינה, ובכלן, התפעלות נשמתי ושירת יחידתי לד׳ ישמע. אותי ואת זולתי לקבלת מלכותך אכריע, ולנועם ההתבטלות לך אלהיב. תמיד בלי הפוגות כן אהי׳, גם בשמחתי גם בבכיתי, בחייתי אף אחר אריכות שנותי, כשיעלה ברצונך להעלות את נשמתי אל תחת כסא כבודך, אף בשעה זו רגע לא אנוח וכחוט השערה לא אשקוט מלשיר את גדלותך ומלגלות את פחד יראתך בעולם ומלואו. רבש״ע חבוש אותי במרכבת כבודך לרוץ לפניך תמיד, הואיל נא להאריך שנותי, ובלי הפסק, את גדלותך אשיר ואת יראתך אמלא. אהללה ד׳ בחיי אזמרה לאלקי בעודי כל עוד מציאות לגופי נפשי רוחי נשמתי חייתי ויחידתי, בכל עולם שהוא, ועד לנצח את נצחך אעבוד.