צוואת הריב"ש ק״כTzava'at HaRivash 120
א׳ושמעתי מריב"ש ע"ה מפני מה נקרא עלמא דחירא דאפילו עבד הבא לשם נעשה בן חורין.
1
ב׳פי' שכל דבר הוא מהתפשטות הקב"ה ע"י מדותיו אהבה ויראה כידוע. רק שאהבה הוא בגלות מלובשת בגשמיות באשה או במאכלים וכשנותן אדם אל לבו שזאת האהבה הוא מלבוש לו ית' וח"ו הוא הפשיט אותו ית' ממלבושו יחרד חרדה גדולה בזכרו את מעשה הרעה שעשה ויבוש ויכלם. ויאמר בלבו אם אני אוהב זאת שהוא רק אהבה שנפלה בשבירה מלובשת בטיפה סרוחה. כמה יש לי לאהוב אותו ית'.
2
ג׳וכן ביראה אם ירא מעכו"ם או מחרב יאמר בלבו מה יש לירא מאדם כמוני אלא בוודאי הוא ית' הבורא מלובש בזה האדם וכמה יש לי לירא ממנו ית'. וכן התפארות וכל השאר.
3
ד׳וכן אם שומע אחד מדבר והוא מתפלל. יאמר למה הביאו ד' הלום לדבר בתוך תפלתי הלא כל זה בהשגחה פרטיית. אך הדיבור הוא השכינה ושרתה השכינה בפיו של זה האדם. כדי שאחזק א"ע לעבודה. כמה יש לי לחזק א"ע בעבודה הוא תפלה ובפרט אם האיש המדבר הוא נכרי או קטן. נמצא כביכול השכינה באדם כזה כמה ראוי לו לעשות בזריזות:
4