צדקת הצדיק רט״וTzidkat HaTzadik 215
א׳[רטו] הלב הוא הכלי קבול כמ"ש בשבת (לא.) דיראה הוא האוצר וביומא (עב:) ע"פ ולב אין דשם היראה. והיינו דיר"ש הוא הגדרת חמדת היצר שבלב שזהו בידי אדם וכפי נקיון הלב מכל מיני פסולת כי הוא כלי קבול יותר לטובה וברכה. ועיקר שיהי' נקי מגיאות וקנאה שזהו עיקר הכלי קבול שלא יבוא ע"י רוב טובה לגיאות המושכת אחרי' קנאה ושנאה ושאר מדות רעות. ולכן כלי מחזיק ברכה הוא השלום ובו מסיימת התפלה שמבקש מהש"י על טובה ובסוף מבקש על שלום כדי שיהי' כלי קבול לרוב טובה. וא' ביבמות (מז:) ובתענית (כב:) דאין יכול לקבל רוב טובה בזמה"ז והיינו כל זמן שלא הוסר לב האבן. ולעתיד לבא אליהו בא לעשות שלום בעולם ויסתלק הקנאה והשנאה וגיאות מלב אז מקבל כל א' רוב טובה בשפע. וא' (חגיגה יד:) רע"ק נכנס בשלום ויצא בשלום שע"י מדת השלום שאחז בה וכד"ש ביבמות (עז.) ואפי' לרועי צאן עי"ז נכנס ויצא והשיג חכמה שלמעלה ממדריגתו כדאי' (חגיגה טו:) דבקשו מלה"ש לדחפו משמע שהי' למעלה ממדרגתו. אבל על בן זומא אמרו אכול דייך פן וגו' כנ"ל אות ר"א ממנו וכנ"ל אות ר"ו דשבירת הכלים שבקשו לקבל אור יותר מן הראוי והוא גיאות. ובגמ' (שם ע"א) אי' טעות ב"ז בהבדל שבין מים עליונים למים תחתונים ע"ש פי' מים עליונים ומים תחתונים ידוע דהם הנקרא בזוהר מיין דכרין ומיין נוקבין היינו האתערותא דלתתא ע"י החשק שבלב והמילוי מלמעלה ע"י החכמה שבמוח. והם תפלה ותורה וכמ"ש (ברכות לב:) מאי תקנתי' יעסוק בתורה ועץ חיים תאוה באה כי תורה הוא מילוי התאוה והחשק שבתפלה. ביום א' היו מעורבים פי' כי יום א' נגד מדת אברהם אע"ה באהבה ונמצא החשק הוא עצמו המילוי. רק שבאמת בחשק האדם אפי' לתורה ולידיעת אלהות מאחר שאין הלב נקי החשק הטבע ממנו ג"כ אין נקי לגמרי ואפשר שיהי' תאוה ככל התאות וכמו שחושקין לדעת חכמה וכדומה. וכמו ששמעתי ע"פ לא ברוח ה' וגו' פי' רצון והתלהבות באהבה ורעש ביראה הכל עדיין אינו נקי ושיהי' מעון הש"י בו. וע"ז הוא היראה שבלב שמגדרת האהבה ומצמצמתו שיהי' רק מה שהוא לכבוד שמים. והתכללותם הוא מדת יעקב אע"ה הרומז לשם הוי"ה וצורת אדם שבמרכבה שהוא תכלית השלימות. ואברהם אע"ה לא נשלם אלא אחר נסיון י' בעקידה שאז אתכליל במדת יצחק וכמ"ש בזוהר (ח"א קיט ב) וכמ"ש עתה ידעתי כי ירא וגו'. וזש"נ יעקב אשר פדה את אברהם כי מצד מדת יעקב שהוא ההתכללות שהי' ג"כ כלולה באברהם ניצול. דמצד מדתו לבד הרי ביום א' נאמר והארץ היתה תוהו דעולם התוהו והשבירה בא מזה ע"י תוקף החשק והאהבה להשיג אור הש"י בלא יראה המצמצמת. ולכך ביום ב' נעשה רקיע מבדיל בין מים למים שהיראה הוא הכרת החסרון שאין חשקו בשלימות כמו המים עליונים שהוא רצון הש"י המשפיע. וההבדל כמלא נימא ופי' בתיקונים תיקון י"ט שהוא הסוד דאוריי' יעו"ש. פי' דבאמת ידו של הש"י פחוחה להשלים תיכף רק שיש הפסק כמלא נימא רקיע המבדיל ומעלים שידע שיש סוד והעלם ושאין יכול לקבל הכל. וב"ז רצה לקבל יותר בתוקף האהבה והחשק ולפיכך טעה ללמוד מיום א' ובאמת אז לא הי' הבדלה כלל ולכך רוח אלהים מרחפת נוגע ואינו נוגע ע"י העדר ההבדלה כי אז הי' תוהו עדיין וזהו פן וגו' שעי"ז אדרבא נפגע ויצא מחכמה לפי שביקש להשיג הכל ושלא יהי' סוד והעלם כלל לפניו. נתרחק ממנו עד ג' אצבעות ונוגע ואין נוגע. ולכן א' בשבת (לא.) אי יראת ה' היא אוצרו כו' מוטב שלא העלית שלא יהי' נפגע ח"ו כנ"ל אבל ע"י יר"ש שבלב המגדרתו יוכל להשיג הכל רק שיהי' מוגדר ביר"ש ומצומצם כנ"ל:
1
